יכין אפילו חביות כל חבית של חרס הוא שאמקט"ו מגבו. ומדמוקף גם צמ"פ. א"א שיתטמא כלל במגע. גם תנור של חרס הוא. אלא שהוא מחובר. ואפ"ה כשאינו מוקף צמ"פ. מקט"ו מתוכו [כשבת קכה"א. ועיין לעיל פ"ז סי' ט"ו]: או תנור מוקף צמיד פתיל הרי אלו טמאין דחיישינן שמא הוסטו. דלא דמי לעני ואשה סוף פרק דלעיל. דהלחם והקדרה טהורים. התם נכנסו לרשות שאינו שלהן. ולא מעיזי למשש. משא"כ הכא דיש לו להע"ה ולאשתו רשות בהחצר. י"ל דמשמשו ולאו אדעתייהו. ואע"ג דהכא מדמוקפין צמ"פ אין כאן חשש מגע. והרי גוף הע"ה אמ"ט בהיסט [כפ"ז סמ"ו]. עכ"פ סתם חצר יש שם אשתו של הע"ה. ושמא הסיטתן נדה ונעשו ראשון [כמבואר שם]. ואע"ג שעכ"פ שהתנור מחובר וא"א להסיטו. לת"ק גזרינן מחובר אטו תלוש. מדבין כך וכך מקט"ו גזרו ביה רבנן: ר' יהודה מטהר בתנור דמחובר א"א להסיטן. ולא גזר מחובר אטו תלוש: רבי יוסי אומר אף התנור טמא עד שיעשה לו מחיצה לא בכל רוחב החצר. דא"כ לא הוה פליג ת"ק. אלא ר"ל שיעשה מחיצה להפסיק בין התנור לשאר רווח החצר. דהיינו שהעמיד המחיצה בכל המשך התנור ממול כותל בית החבר. והעמיד התנור בזוית בין ב' הכותלים דאז הו"ל כהקפה לשם רשות החבר לעצמו. ולא יעיז הע"ה לכנוס מהחצר לבין ב' כותלים הללו שלא ברשות. והיינו דמיקל ר' יוסי טפי מהת"ק. דלת"ק כיון דכל החצר בשותפות. והזוית שעומד שם התנור פתוח לחצר. לא חייש הע"ה מלכנס שם לפנים מהמחיצה: טמאים טמא מת דכל ע"ה מחזקינן לי' מסתמא כטמא בטומאת מת. והרי הוא אהט"ו [כרמב"ם ספי"א ממשכב]. ולפיכך חיישינן שמא נגע בהכלים ונעשו אהט"ו כמותו. והרי כל אהט"ו טמא טו"ז. [ולענין הזאה עיין מ"ש בס"ד פ"א דאהלות סי' ד' ובפרקין סי' ט"ו]. מיהו כ"ש אוכלין שהפקידן אצל ע"ה שהן טמאים [כפ"ז מ"ה]. רק תנא נקט כלים לרבותא דלא מיבעיא אוכלין דהרי יש בהן גם חשש שמא נטמא הע"ה בשרץ דשכיח טפי ממת. וחזר וטימא האוכלין. אלא אפילו בכלים. דאין בהן חשש זה. דהרי כשנטמא הע"ה בשרץ נעשה רק ראשון. ואינו חוזר ומטמא כלי. וגם שיתטמא הכלי בהיסט. נמי ליכא למיחש רק בשיש שם אשה. וליכא גבי כלי למיחש רק שמא נטמא במת דלא שכיחא. אפ"ה קמ"ל דחיישינן כה"ג שחוזר ומטמא להכלים להיות אהט"ו: וטמאין מדרס ר"ל אם הן ראויין למשכב ומושב. אז מלבד שמטמאים טו"ז. מטמאים ג"כ במשא. כנושא מדרס הזב. דבאשתו עמו מיירי וכדאמרן. ושמא ישבה עליהן אשתו נדה. והרי כל הנושא ונישא ע"ג משכב זה. נטמא אף שלא נגע בו [כפ"ה דזבים מ"ג]. ואילו לא הוה חיישי' להו רק שמא נגעו בטמא מת. הרי כל הנושא או נישא אפילו ע"ג מת עצמו. כשלא נגע בו טהור. כשלא הסיט את המת ולא האהיל עליו. ומשכב ששכב עליו המת. אפילו האהיל על המשכב או הסיטו. או נשאו או נישא עליו טהור. אמנם טעם משנתנו. דכיון דהפקידן ביד הע"ה ובבית הע"ה. הרי הן ככלים של ע"ה. והרי גוף של הע"ה וגם כל כליו כולן בחזקת שנטמאו במת. ואם ראויין למדרס. טמאים גם טומאת מדרס. אם לא שיאמר הע"ה בפירוש ששמרן מטומאת מת. אז נאמן. אבל אינו נאמן ששמרן מטומאת מדרס והיסט. דאין הע"ה בקי בדיניהן [ועיין רמב"ם ספי"א ממשכב]. אבל לעיל [פ"ז מ"ה] שלא מסר הכלי לע"ה לשמרן בבית ע"ה. אין חוששין בהן חשש טומאת מת. רק חשש מגע ע"ה. ואע"ג דאפי' נגע הע"ה באהט"ו אחר. אינו רק ראשון. ואינו מטמא כלי. אמקט"ו רק מאהט"ו. אפ"ה מדאינו נזהר מטומאות עשאוהו כזב [כרמב"ם פי"ג ה"א. ונ"ל דהוכיח הרמב"ם כן מש"ס [נדה דלג"ב] דקאמרי' ותיפוק ליה משום צנורא דע"ה]. ולהכי טמאים רק טומאת ערב: אם מכירו נפקד למפקיד: טהורין מטמא מת ואינן טמאים רק טומאת ערב מחשש מגע ע"ה. אבל אינן טמאים טומאת ז' מחשש שנטמא ע"ה במת. דאם נטמא במת היה נזהר מליגע בהכלי שלא תתטמא התרומה שיתן אח"כ להחבר לתוכה. אבל שאר טומאות לא חמירי לי' לע"ה כל כך. והוא מחזיק א"ע בחזקת טהור. ושמא נעשה אב ומטמא להכלי טומאת ערב. היינו דתנן לעיל [פ"ז מ"ה]. במניח ע"ה שומר בתוך ביתו כל האוכלין והמשקין שבבית טמאים לא חלקו שם בין מכיר בו שהוא אוכל תרומה או לא: אבל טמאין מדרס כשראויין למשכב ומושב. דחיישינן שמא ישבה עליהן אשתו נדה. שבעיניו טהורה היא [ר"מ]: בזמן שהיא רוצצת שהבגדים שבתיבה הן רבים. עד שנוגעין בתחתית הכסוי. ואם כן יש לחוש שכשישבה אשתו או נשענה על הכסוי. הכבידה על הבגדים שתחת הכסוי ודחקתן: אם אינה רוצצת טמאין מדף דהיינו טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין. דאע"ג דאין לחוש שמא עשתה אותן מדרס. או שמא נגעה בהן דהרי סגורין הן. עכ"פ חיישינן שמא הסיטה את התיבה עם הבגדים שבתוכה ולאו אדעתה. והרי כל היסט זב וזבה. הו"ל כדבר שנשאו. דאינו רק ראשון לטמא אוכלין ומשקין [כנדה לג"א]. מיהו אפילו אם המפתח ביד ע"ה אפ"ה כיון שסגרן החבר. אין הבגדים שבתוך תיבה טמאים מדרס. מדלא מסר לו רק שמירת המפתח [כפ"ז מ"א ומ"ז]. אבל התיבה עצמה אע"ג דבין כך וכך טהורה ממדרס. דמדמיירי שפתחה למעלה. הרי א"ל עמוד ונמ"ל [ככלים פי"ט מ"ז]. עכ"פ חיישינן שמא הסיטתה. או שמא נגעה או נשענה עליו ולאו אדעתה. דטימאה התיבה עכ"פ במגע. ורק הבגדים שבתוך התיבה לא נטמאו כשנשענה על התיבה. דהבגדים שהן כלים אמקט"ו רק מאהט"ו. ואפ"ה טמאים. דשמא הסיטתן התיבה עם הבגדים ונעשו כולן ראשון. וכדאמרן: המאבד ביום ומצא ביום טהור דאילו נגע אדם בהדבר שנאבד. היה מגביהו והולך לו. מיהו כלי קטן. שאף ביום אפשר שידרוך אדם עליו ולא ירגיש. גם באבד ביום ומצא ביום. טמא עכ"פ ממגע הזב. והכי מפורש בתוספתא: ביום ומצא ביום שלאחריו טמא דחיישינן שנדה או כנענית דשכיחי בר"ה דרסו עליו בלילה. ולא ראו הדבר. ולפיכך כשהדבר ראוי למשכב ומושב טמא מדרס. וכשאינו ראוי למשכב ומושב. טמא עכ"פ ממגע הזב. אבל לטומאת מת דלא שכיח. לא חיישינן לה בר"ה. מיהו כל זה בר"ה. אבל ברה"י אפילו לא עבר עליה בלילה. טמא גם טומאת מת משום חומר דרה"י. וצריך הזאה ג' וז'. וכל זה באבד. אבל במניח ושכח. הרי זה מלתא דלא שכיחא. שישכח אדם היכן הניח חפצו [כב"מ לה"א]. ולהכי חות דרגא. דבר"ה אפילו עבר עליו הלילה טהור לגמרי. וברה"י דוקא בעבר עליו הלילה טמא מדרס ולא טמא מת. מיהו כל זה בשאבד ברשות שאינו שלו. אבל חבר שאבד דבר בתוך ביתו. אפילו מצאו בלילה שאחר יום שאבד טהור. דביתו בדוק הוא מטומאה [כל זה מתוספתא פ"ט ממכלתין ורמב"ם פי"ח מאהט"ו]: זה הכלל זה הכלל לאתויי אפילו אבד בלילה ומצאו באותה לילה לאחר שעה. והא דנקט ברישא ביום ומצאו בלילה או איפכא. ולא נקט רבותא טפי. דאפולו אבד בלילה ומצא בלילה טמא. י"ל דאידך רבותא קמ"ל. מדסד"א דכל ששהה שעה א' ביום ולא נטלו אדם מוכחא מילתא שאין רגל אדם מצוי שם. ולהכי גם בלילה לא דרס אדם על האבוד, קמ"ל: השוטח כלים ברה"ר טהורין דלמדרס כבאבידה אין לחוש דאין דרך בני אדם לדרוס על בגדים שטוחין ומתני' דלא כר"מ לעיל [פ"ה מ"ז]. א"נ אף כר"מ אתיא. והכא דכל הבגד שטוח. ודאי נזהרים מלדרוס. ובפרט אי נימא דמיירי הכא בשטחו לאחר כביסה. משא"כ התם שהניח א"ע לישן בשוק. מקום שרגלי רבים מצויין ש"מ דלא קפיד גם הם אין נזהרין. ואע"ג דעכ"פ יש לחוש הכא למגע נדה או כנעני. הרי סט"ו בר"ה טהור. ולא דמי לקדרות בר"ה [לעיל רפ"ז] דספיקן אף בר"ה טמא. דהתם אין הספק שקול. דהרי בהניחן במקום דחוק מוקמינן לה [כתובות דכ"ד ב']. ודאי נגעו בהן. ומה"ט נמי חיישינן למדרס בר"ה על אבידה בלילה. משום דשכיחי דורסים בר"ה. ותולין במצוי. משא"כ הכא אין דרך בני אדם לדרוס על בגדים שטוחין שם ביום: וברה"י טמאין מחשש מגע נדה וכנעני: ואם היה משמרן קמ"ל אף שהיו שם טמאים לא חיישינן שמא נגעו. ולא ראינו אין ראי'. א"נ קמ"ל אף שמשמר שם רק שלא יגנבו. עכ"פ כיון שרואין שם שומר לא מעיזי ליגע בו בכוונה. והרי אין הדרך דחוק: נפלו והלך להביאן ודוקא בשנעלמו ממנו בשעה שהולך להביאן: טמא וטמא טומאת ז'. אבל הזאת ג' וז'. תליא בפלוגתא [וכלעיל סי' ג']. דהרי אין לחוש שביני ביני נטמאו ממת עצמו. ואע"ג שלא היה אפשר להע"ה ליגע בו. דהרי נפל לתוך הבור. אפ"ה לא פלוג רבנן בכלים שהונחו אצל ע"ה: המניח את ביתו פתוח דכשהניחו פתוח. ירא גנב מלכנוס ולהתעכב ולמשמש. דיחשוב מדהוא פתוח. ודאי יש שם שומר בסתר. או שעי"ז ימהר הב"ב לחזור ויבוא עליו פתאום. וכ"ש בהניחו נעול ומצאו נעול. מהיכא תיתי נחזיק שהיה פתוח ביני ביני. והא דמי טפי להניחו ישן ומצאו ישן [לעיל פ"ז מ"ב]. ולא דמי לדלעיל [פ"ז מ"ה] דכל שאין משגיח חיישינן שמא נכנסו טמאים. התם מדיש שומר מעיזי טפי לכנוס ולמשמש לפניו. מדגם הוא ע"ה: נעול ומצאו פתוח ודוודאי פתחו אדם. חיישינן שמא נכנס ומשמש. ואע"ג שרואה שלא נגנב כלום. אפ"ה חיישינן שמא אחר שנטלו נמלכו והחזירו וברחו: וחכמים מטהרין דמדלא נגנב כלום לא מחזקינן רק שפתחו כדי לכנוס. וקודם שנכנסו נמלכו וברחו. משא"כ לעיל [פ"ז מ"ו] מטמאי חכמים דהתם שאני. מדוודאי נכנסו: אשת עם הארץ שנכנסה לתוך ביתו של חבר שלא ברשות של חבר. ורבותא קמ"ל. דאע"ג דלצורך בעה"ב נכנסה אפ"ה ממהרת לצאת: מפני שנכנסה שלא ברשות משום הכי מרתתא מלהתעכב שם. שלא תתפס כגנב. הא בשלחה הבעה"ב לשם להוציא לו דבר משם. דינה כשומר לעיל [פ"ז מ"ח] דהכל טמא. וכ"כ במסר לו תיבה [לעיל מ"ב] דטמא מדף: כל המיוחד לאוכל אדם טמא אם כבר טמא הוא נשאר בטומאתו: עד שיפסל מאוכל הכלב ואז אף אם היה טמא נטהר. אבל שיקבל טומאה צריך שיהיה ראוי למאכל אדם [רמב"ם פ"ב מאוכלין הי"ד וי"ח]. ולהראב"ד שם. כל שכיון מתחלה הי' ראוי למאכל אדם. אע"ג דהשתא אינו ראוי רק לכלב. אפ"ה מקט"ו. [והביא ראיה לדבריו. מדראוי להשוות טמא דרישא לטהור דסיפא שיהיה משמעות שניהן לענין לקבל טומאה. והרי להרמב"ם נוכרח לומר. דמשמעות טמא דרישא הפקעת טומאה. וטהור דסיפא לקבלת טומאה. ול"מ היה נ"ל דגם מדלא נקט תנא כל הראוי למאכל אדם. רק נקט כל המיוחד למאכל אדם. משמע טפי כהראב"ד. דכשמיוחד אע"ג דהשתא אינו ראוי למאכל אדם. וכגון שנסרח מקט"ו]: אף שמקודם היה ראוי למאכל אדם. אפ"ה כיון דהשתא לא חזי לאדם. אמקט"ו עד וכו'. ולהראב"ד הנ"ל מיירי הכא כשלא היה ראוי למאכל אדם מעולם. אז דוקא אמקט"ו להבא עד שייחדנו וכו': טהור עד שייחדנו לאדם דשאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה [ככריתות כא"א]: כיצד אסיפא קאי. ונקט כיצד. מדסד"א דדוקא בלא עמד למאכל אדם מעולם. להכי נקט גוזל. דאע"ג שמתחלה עמד לאדם. אפ"ה מדנפל לגת ונפסל מאדם. דוקא בחישב עליו לאדם מקט"ו. ולראב"ד הנ"ל היא גופה קמ"ל. דגוזל חי. אע"ג דעומד לאדם. עכ"פ כיון דלא חזי לאדם עד שימיתנו. לא חזי לאדם מקרי. ולפיכך דוקא בחישב עליו לאדם מקט"ו. א"נ דלראב"ד אצטריך כיצד לאשמעינן דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה [כב"ק ק"י ע"א]: גוזל שנפל לגת ומת. והרי נמאס מהגת. ולא חזי לאדם. ולהכי בכל דוכתא בעי מחשבה. אפילו בכרך. דאילו בלא נמאס. אז אם הוא בכרך שיש שם רוב אוכלין. כל נבלת עוף טהור שם מקט"ו. אף שלא חישב עליה לאכילה לאדם [כרפ"ק] ורק בכפר שאין שם רוב אוכלין. אין אוכלין לעוף טהור שלא המיתוה בנחירה. רק מתה מאליה. כזו שנטבעה ומתה. ולהכי צריכה שם מחשבה להאכילה לאדם [ועמ"ש בפ"ק דעוקצין בס"ד ודו"ק]: טמא ר"ל* מקט"ו: טהור ר"ל אבל אם חישב עליו בפירוש רק לאכילת כלב. וכ"ש בלא חישב עליו כלל. רק דממילא ראוי רק לכלב, טהור [ומהכא מוכח דבכל כה"ג גם כנעני נקרא אדם ומה"ט נ"ל דגם אם חישב הכא כנעני להאכילו לשום אדם או גם לישראל מהני דהרי גם לענין שבועה מחשב אוכל [כשבועות פ"ג מ"ד]. וגם מסיפא דמשנתנו מוכח קצת כן מדלא אפיק רק חשו"ק [ועיין מ"ש בס"ד פרה פ"ב סמ"ג. ומקואות פ"ב מ"ז. ומכשירין פ"ג מ"ה. ועוקצין פ"ג מ"א]: רבי יוחנן בן נורי מטמא נ"ל דס"ל דלא נמאס בגת כל כך. ואפילו לא חישב עליו. חזי עכ"פ ע"י הדחק לאדם. וס"ל דשמה אכילה. ולהכי הו"ל כשאר נבלת עוף טהור בכרך דא"צ מחשבה. ומה"ט נקט תנא גוזל שנפל לגת. דאילו היה עוף טמא. גם ריב"נ היה מודה דצריך מחשבה אף בכרך [כפ"ק דמכלתין]: חשב עליו חרש שוטה וקטן להאכילו לכנעני אחר שהעלוהו: אם העלהו שהעלוהו הם מהגת במחשבה שיאכילוהו לכנעני: טמא דיש להם מחשבה ע"י מעשה המוכיח [כחולין קיג"א]: אחורי כלים להכי נקט אחורי כלים. דאילו שנטמא תוך הכלי ממשקין אע"ג שטומאת משקין לכלי אינו רק מד"ס. דמדאורייתא אין כלי מקט"ו רק מאהט"ו. אפ"ה מדנטמא מתוכו נטמא כל הכלי. ובכה"ג גם לר"א בכל מקום שיגע הכלי באוכלין תרומה נעשים שלישי. והרי מדכל הכלי פוסל את התרומה. מטמא גם כל מקום שבהכלי גם למשקין חולין להיות תחלה [כפרה פ"ח מ"ו]. ולא הוה פליג ר"א. אבל הכא שנטמא רק אחורי הכלי ממשקין. דאז גבו ותוכו טהור [ככלים פכ"ה מ"ו]. דעשו בה הכירא בטומאה זו. כדי שידעו שטומאת משקין לכלי הוא רק מד"ס ולא ישרפו עליו התרומה [כשבת יד"ב]. ולפיכך מדקילי טומאה זו שאינה מתפשטת על כל הכלי. פליגי בה אם יפסלו אוכלי תרומה שנגעו בהאחוריים [ועיין רש"י נדה דז"ב]: שנטמאו במשקים אפילו דחולין שנגעו באחוריים. דמדמשקין עלולין לקט"ו בלי הכשר. לפיכך נטמאו בכל דהו. ונעשו ראשון לפסול חולין שנוגע בהן לעשותן שני: רבי אליעזר אומר מטמאין את המשקין אפילו דתרומה. שכשנגעה תרומה באחוריים נשארה טהורה: רבי יהושע אומר מטמאין את המשקין ופוסלין את האוכלין של תרומה. דהמשקין שהן תחלה. עשו להאחוריי' שני. והתרומה שחזרה ונגעה בהאחוריים נעשת שלישי. דס"ל דאע"ג דטומאת אחוריים קילי שלא התפשטה על כל פני הכלי. אפ"ה במקום שנטמא הכלי. דינו כשאר שני שעושה שלישי בתרומה [כלעיל פ"ב מ"ו]: שמעון אחי עזריה נקרא כך על שם אחיו. מדהי' אחיו מחזיקו בפרנסה כדי שילמוד תורה [ושמעון זה היה דודו של ראב"ע. ועמ"ש בס"ד פ"א דזבחים סי' י"ג]: אומר לא כך ולא כך ר"ל אחוריים שנטמאו במשקין. אמ"ט משקה חולין כד"ה. וגם לא פוסל אוכלי תרומה כדברי ר' יהושע: אלא משקין ר"ל רק בהא מודינא לכו להחמיר בטומאת אחוריים כאילו נטמאה כל הכלי. דמשקין שנטמאו באחורי הכלים דהיינו משקה תרומה. שכשנגעו בהאחוריים נעשו ראשון. וכשחזרו ונגעו בתרומה נעשת שני. והיינו מטמאים א'. שהמשקין ההן עושין לתרומה שנגעה בהן שני. והשני ההוא שוב פוסל א' בתרומה. א"נ ר"ל. דכולהו אהמשקין קאי. וה"ק. המשקין מטמאין א' בתרומה. שאם נגעו המשקין הללו בתרומה. טמאוה. שהרי שני בתרומה טמא הוא. ופוסלין א' בחולין. שכשנגעו המשקין הללו בחולין לא נעשו רק פסול. ועמ"ש בס"ד בפרה [פ"ח כ"ב]: הרי זה אומר האוכלין תרומה להמשקין תרומה שטמאוה: מטמאיך מטמאיך. דהיינו האחוריים. דס"ל לשמעון כר' יהושע דדנין ק"ו ד"ס מד"ת. אלא שדן איפכא. דר' יהושע יליף אחוריים בק"ו מטבו"י. מה טבו"י שאינו מטמא משקין חולין. אפ"ה פוסל אוכלי תרומה. אחורי כלים שמטמאין משקה חולין. אינו דין שיפסלו אוכלי תרומה. ושמעון יליף ק"ו איפכא מה אם טבול יום שפוסל אוכלי תרומה אינו מטמא משקה חולין. אחוריים שאין פוסלין אוכלי תרומה. אינו דין שלא יטמאו משקה חולין [ועיין נדה דז"ב]: עריבה שהיא קטפרס ששולים שלה שבתוכה הן משופעים. צד א' נמוך יותר מהצד האחר. ועי"ז המשקין שבתוכה. הן מחוברין רק בקטפרוס: והבצק מלמעלן ור"ל שהבצק שנטמא מהסתם ידים כשלשוהו מונח בהעריבה למעלה במקום הקטפרוס. דאילו היו חתיכות הבצק מונחים למטה מהקטפרוס. במקום ששולי העריבה שוין היו כל המשקין שתחת החתיכות כולן כגוף משקין א' והרי נגעו בהן כל חתיכות הבצק שהן יחד כביצה אוכלין טמאין: ומשקה טופח מלמטן לשון מלמטן. היינו שהיה המשקה תחת כל החתיכות בצק. ור"ל שכל חתיכה וחתיכה היה מונח בהמשקה שהיה טופח על כל פני שולי העריבה. ולרמב"ם [פ"א ופ"י מאוכלין] דס"ל דרק ז' משקין המכשירין מקט"ו. א"כ ע"כ דהכא מיירי שהמשקה טופח ההוא היה א' מז' משקיי המכשירין. ולראב"ד [שם פ"א] דגם מי פירות שאינן מכשירין עכ"פ מקט"ו. מצי איירי הכא גם במי תותים ורמונים וכדומה: ג' חתיכות בכביצה ר"ל וכל הג' חתיכות בצק הטמאים היו רק כולן יחד כביצה. אין מצטרפין לטמא משקין שתחתיהן. שתטמא המשקין אח"כ את העריבה. שאינה מתטמאת מהבצק רק מהמשקין. דמשום שהמשקין הן קטפרום אינן חיבור [כשלהי פרקין]. והו"ל כאילו המשקין שתחת חתיכה זו אינן מחוברין להמשקין שתחת חתיכה שבצדה. ואם כן כל משקה ומשקה שתחת החתיכות. נגע כל א' בפחות מכביצה בצק. ולא נטמא המשקין ולא נטמאה העיסה. ואע"ג שהיו החתיכות נוגעות כל א' באותה שבצדה. ובמקום הנגיעה היה משקין. אפ"ה כיון שרק כל הג' חתיכות יחד הן כביצה. א"כ המשקה שבמקום נגיעת ב' החתיכות לא נגעה רק בפחות מכביצה ולא נטמא. ולא דמי לפרודים דקמצטרפים [כפ"ט סי' נ"ה]. התם כולן כ"א נוגע באום: ושתים ר"ל אבל אם ב' חתיכות שנוגעים זו בזו הם יחד כביצה. כיון דהטפה משקין שהוא בין החתיכות הנוגעות זו בזו. בה לא שייך קטפרוס וא"כ נוגע הטפה ההוא בכביצה אוכלין טמאים ונטמאת הטפה. וחוזרת ומטמאת גם את העריבה. והעריבה לשארי המשקין שעל כל פני שוליה [כך פירשתי ע"ד רבינו רב"א זצוק"ל ורק ביתר ביאור]: רבי יוסי אומר אף שתים אינן מצטרפו' אלא א"כ היו רוצצות משקה ר"ל דוקא כשהב' חתיכות מונחות דחוקות מאד יחד זו אצל זו. שאין בהטפה שתחתיהן במקום דבוקן שום אורך. והב' חתיכות הן יחד כביצה. אז מצטרפין לטמא טפת המשקין שבעריבה במקום דבוקן. דבטפה קטנה כזאת לא שייך קטפרוס. אבל כשאינן דבוקות מאד. רק נוגעות זו בזו. יש בהטפה קצת אורך. ושייך גביה קטפרוס. ולא מחשב כל הטפה כגוף א' שנוגע בכביצה בצק טמא [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ג סי' ס'. וע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל כ' כאן קושיא משם. והזכרתיה כאן בפירושי הקדום. והשמטתיו כאן. מדאינו כפי שטתנו כאן]: ואם היה משקה עומד שהיו שולי העריבה שוין. ונמצא שהמשקה טופח שתחת ג' חתיכות הטמאות. אינן קטפרוס: אפי' כעין החרדל ר"ל אפילו מונחים תוך המשקה ההוא רק פרורי בצק שכל א' גדול כחרדל. וכולן יחד כביצה. מצטרף דהרי משקה זו נגע בכביצה אוכלין טמאים: רבי דוסא אומר אוכל פרוד אינו מצטרף לטעמיה אזיל דס"ל [רפ"ג דאהלות] דכל טומאה שנחלקה אינה מצטרפת: מקל שהיא מלאה משקין טמאין ר"ל שהיו מים טמאים טופחין על פניו שבחוץ. מיהו דוקא מים טמאים. הא שאר משקין טמאין. לא מהני להו השקה [כביצה דיז"ב]. וטהורים הו"ל לסיים. דהיינו המשקין שעל פני המקל. אלא משום דהמשקה טופח שעל פני המקל לא חזי לכלום. ואין נ"מ מידי אם הן טהורים או טמאים. אלא משום שכל עוד שהמשקה טמא טופח על פני המקל. הרי המקל בחזקת טמא. שכל האוחזה יטמא ידיו. וכשיגע שם כלי או אוכלין. יתטמאו להכי קאמר טהורה ר"ל שאחר שהשיק קצה הא' מהמקל. גם המים שבקצה הב' הוטהרו בהשקה. דלענין השקה אמרינן קטפרס חיבור. ולפיכך המקל בכל מקום שיגעו בה טהרות, טהורים [ומצינו במקל גם לשון נקבה כגון מקל שבראשה משקין [טהרות פ"ד] וגם במשנתנו גופה כולה נקט למקל בלשון נקבה. אבל מצינו בו גם לשון זכר. מקל שיש בו בית קבול מזוזה [כלים פי"ז מט"ז]. ומצינו כמה מיני כיוצא בו שנקראים לפעמים בלשון זכר ולפעמים בלשון נקבה. ובל"ז הרי ידוע הכלל בלה"ק דכל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. כמ"ש רש"י פרשת וישלח]. ואע"ג דלקמן במשנה תנן הניצוק והקטפרוס אינן חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. ודוחק לומר דר' יהושע פליג אהאי כללא. נ"ל דלר' יהושע שאני השקה. דכיון דרק מטעם זריעה מטהר [כפסחים לד"ב]. והרי כל זרוע נטהר משהושרש. אף שאין כל הגוף זרוע. ורק קצת ממנו. כשתילין טמאין ששתלן [תרומות פ"ז מ"ט]. ומה"ט גם שלג שנטמא והשיק מקצתו. נטהר כולו [כנדה יז"א]. א"כ מה"ט גם קטפרוס חבור בו. מיהו דוקא מקל. שהוא פשוטי כלי עץ שאמקט"ו. ואפילו טומאת מדרס אינו מקבל. משום דרק לתרוצי סוגיא הוא דעביד [כשבת סו"א]. אבל שאר כלי שיש לו בית קבול. ופני החיצון של הכלי מלוחלחין במים טמאים. אפילו השיק מקצתו. לא נטהרו המים שע"ג פני הכלי. דהרי נטמא הכלי מהמים תחלה. והיא חוזרת ומטמאת המים שעל פניה אף לאחר השקה: וחכמים אומרים עד שיטביל את כולה דס"ל דגם לענין השקה לא מהני קטפריס: הנצוק קלוח מים שיורד באויר כעמוד. שמתהווה כשמערין משקה מכלי אל כלי: והקטפרס הוא בלשון יון ממש קלוח מים ששוטף בכח הזוחל על מקום מדרון: ומשקה טופח שיד הנוגע בו אינו מטפיח לדבר אחר מחמת מיעוטו: אינן חבור לא לטומאה דאם היה הלח ההוא דבר המטמא באהל. כגון דם המת. והאהיל על מקצת השיעור טהור [כאהלות פ"ג מ"ג]. וכ"כ בהי' משקין טהורים. ונגע תחתית הקלוח בטומאה. הקולט מהקלוח באויר. טהור מה שקלט. ובנגע טומאה באמצע הקלוח מכאן ומכאן טהור. ואע"ג דכל טפה נעשית ראשון כשנגע בחברתה שנטמאה. ונעשית גם היא ראשון, ונטמא הכל. י"ל דמשכח"ל בטבו"י שנגע בקלוח משקה תרומה. דמשקין שנטמאו מטבו"י פסולין ואין מטמאים לשום דבר. א"נ נ"מ לקטפרס שתחת ג' בצקות שבין כולן כביצה [וכמ"ח] (רב"א): ולא לטהרה כבמקל לעיל שלא הוטהר העליון. וכ"כ אינו מצטרף למ' סאה במקוה. אבל טופח על מנת להטפיח הו"ל חיבור למקוה בקרקע שוה. וביש כותל מפסיק. צריך שיתחברו למעלה כקליפת השום. ובמחוברים יחד ע"י נקב שבכותל. צריך שיהיו מעורבים ע"י הנקב שבכותל כעובי שפופרת הנוד [כפרה פ"ח מ"ח]: והאשבורן מים העומדים מכונסים:

מלכת שלמה או תנור מוקף צמיד פתיל. כך צ"ל: בסוף פי' רעז"ל ומאן דמטמא סבר גזרינן מחובר אטו שאינו מחובר אמר המלקט כגון תלוי בצואר גמל או שמא יתירו הצמיד פתיל: ר' יוסי אומר וכו'. והלכה כר' יוסי: