יכין אמר ר' עקיבא איידי דנקט אסמכתא בסוף פרק דלעיל. נקיט נמי כל הני אסמכתא דפרקן. או משום אסמכתא דמשנה ג'. דמרחיצין המילה בשבת נקט נמי כל הני: מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא כנדה אפילו לא נגע בה כשנשאה: תזרם ר"ל תעשה לע"ז זר ממך: כמו דוה כנדה: צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו. ולא אמרתי לך שתהיה לך כנדה. רק לענין טומאה. אבל לא כמוה שתחזור לקרבה ולהכניסה כשתטבול. רק צא תאמר לה. דע"ז טמאה עולמית: מה נדה מטמאה במשא אף עבודת כוכבים מטמאה במשא וקיי"ל דע"ז מטמא רק במגע: מנין לספינה שהיא טהורה ר"ל שאינה מק"ט: דרך אניה בלב ים מה ים אין מק"ט. כ"כ ספינה. ואפי' היא של חרס. וכ"ש של עץ. ואפילו טענוה ביבשה והורידוה לים. דמטולטלת מלא וריקן. אפ"ה אמקט"ו: מנין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה חמשה זרעונין ולא יותר. ואף דבכל דוכתא מלת זרעונים כולל כל הנזרע. הכא רק בירקות שרי לזרוע ה' מינין בערוגה. מדכך הדרך לזרוע מהן מעט מעט: ארבעה בארבע רוחות הערוגה מניח בכל זוית טפח על טפח פנוי. וזורע ד"ט האחרים ברוחב טפח. וכן בכל רוח ורוח: ואחד באמצע ר"ל טפח על טפח זורע באמצע. כדי שיהיה מובדל מהירקות שבצדדים טפח ומחצה לכל רוח כתמונה א). או שיזרע באמצע ח' טפחים. אבל יגע בהזרוע בד' הצדדים רק בראש תור. כתמונה ד). אבל טפי מה' מינין. אף שמרחיקין זמ"ז טפח ומחצה שהוא שיעור יניקה. או נוגעים בראש תור. אפ"ה אסור. מדהו"ל עירבוב: כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח זרעה לא נאמר אלא זרועיה תוציא. חד. צמחה. חד. זרועיה. תרי. תצמיח. חד. הרי ה' וקרא מיירי בסתם ערוגה שהיא ו' טפחים. מדקים להו לרבנן דבכה"ג לא ינקי מהדדי: מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה דאז מדאכתי לא מסרח הש"ז. שפיר מקרי עדיין ש"ז. דראוי עדיין להזריע להיות ולד נוצר ממנו: היו נכונים לשלשת ימים וקיי"ל (י"ד קצ"ו) דהפולטת ש"ז תוך ו' עונות לשימושה. חוץ מיום ששמשה בו סותרת יום א' בז' נקיים שלה (ועונה היא או יום או לילה): מנין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת דכשאין מים חמין. מותר לישראל להחם לו מים לרחצו כדי לחזקו. דאז הילד מסוכן. ובב' ימים הראשונים פליגי הפוסקים. די"א לא נתחזק החולי עד יום ג': ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים והאידנא נשתנה הטבע. ולהכי אין מרחיצין סתם מילה. רק ביש לחוש לסכנה. אבל קודם המילה. מרחיצין אותו בחמין שהוחמו מע"ש. ובנשפכו יביא חמין שהוחמו לצורך עובד כוכבים. אבל לא יאמר לעובד כוכבים לחממן. ולענין שרית הסדין (ווינדעלן) למילה. באפשר יעשה ע"י עובד כוכבים (של"א ס"ט. ועי' בל"ט מלאכות במלבן): מנין שקושרין לשון של זהורית צמר סרוק כלשון וצבוע (קארמאזין): בראש שעיר המשתלח אע"ג דאיכא קצת איסור כשיוציאו חוץ לתחום. או כשיחמר אחריו (עי' פסחים ס"ו ב' ודו"ק): ותבא במים בקרבו וכשמן בעצמותיו מקיש סיכה לשתיה. מיהו אינו ראיה גמורה רק זכר. דדלמא ברחיצה משתעי קרא דמים. דגם ברחיצה נכנסים מים בקרבו דרך נקבי פארען שבגוף. א"נ בקרבו לאו אמים רק אקללה קאי. להכי באמת סיכה רק מדרבנן אסור. והכי קיי"ל: המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה כלעיל פ"ח סי' נ"א. נ"ב. נ"ג: תבלין בשמים. שומים. בצלים. ושומן (עי' ר"מ ערלה פ"ב מ"י): כדי לתבל ביצה קלה ה"נ בעינן ביצה קלה דהיינו ביצת תרנגולת דמדהיא עריבה לחיך טפי משאר ביצים. א"צ תבלין מרובים להמתיקה: ומצטרפין זה עם זה כל מינים שבתבלין: קליפי אגוזים קליפה ירוקה שעל האגוז בעודה לחה ראוי לצבוע: קליפי רמונים (גראנאטאפפעל): אסטיס (וויידענקרויט) שעושין ממנו (אינדיג): ופואה (פערבער ראטה): כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה רגילין לתת בראש הסבכה מטלית צבוע: (אלויען). וי"א (זאלפעטטער): ובורית קמוניא ואשלג הן ג' מיני עשב המנקין הבגדים בכביסה: רבי יהודה אומר כדי להעביר על הכתם אשה שמצאה כתם בכתנתה. ומסופקת אם הוא דם נדה או צבע. בודקתו במינין אלו (כפ"ט דנדה מ"ו): פלפלת חזי לריח הפה. ואינו פלפל שלנו. דהוא בכלל תבלין דלעיל כ"א: כל שהוא ועטרן (הארציכט). חזי לרפא כאב חצי ראש: מיני בשמים העשויין. להריח. ולעיל כ"א מיירי במצויין טפי לתבל המאכל: ומיני מתכות כל שהן דאף מתכת מעט חזי לעשות כלי קטן: מאבני המזבח ומעפר המזבח מקק ספרים ספרים שנרקבו: ומקק מטפחותיהם (מענטעלכען) של ס"ת שנרקבו: כל שהוא שמצניעין אותן לגונזן ומפני קדושתן חשיבי: לא ידבק בירך מאומה מן החרם וקרא אחשביה לאיסורי'. והו"ל מתקן להוציא ע"ז מביתו. ות"ק סבר מדמבוזה בעיני אדם. אינו בכלל כל הכשר להצניע. כלעיל (פ"ז מ"ג): המוציא קופת הרוכלין תיבה קטנה של מוכרי בשמים: אף על פי שיש כה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת דחדא הוצאה היא. וא"ת מה ארי' קופה הרי אפי' הוציא וחזר והוציא בהעלם א' חייב רק א'. י"ל דקמ"ל דאפי' לר"י (כריתות פ"ג מ"ט) דתמחויין מחלקין. א"כ כ"ש דמינין מחלקין. ואפ"ה כיון שהן בקופה קופה מצרפן וחייב רק א' (ועי' פ"י מ"ב): זרעוני גינה פחות מכגרוגרת אע"ג דאוכלין שיעורן כגרוגרת. הנהו לזריעה קיימי טפי: זרע קשואין (גורקען זאאט): זרע דלועין (מעלאהנען זאאט): זרע פול המצרי (שמינק. באהנען זאאט). והנך חשובים טפי משאר זרעים. וסגי בשיעור זוטא: חגב חי טהור כל שהוא שמצניעו לקטן לשחק בו: מת כגרוגרת ככל מיני אוכלין. מדאין טעון שחיטה: ציפורת כרמים מין צפור [אב"י כ"פ הר"ב אבל כפי מה שהוכיחו בת"ח הוא מין חגב. ע"ש]: רבי יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כל שהוא שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו ות"ק ס"ל דאין נותנו לתינוק. פן ימות ויאכלנו. ואף דקטן אוכל נבילות לתיאבון אין ב"ד מצווין להפרישו. עכ"פ אסור ליתן לו בידים. מיהו אביו בכל גוונא מצווה להפרישו. ואפי' באיסור דרבנן חייב לחנכו. רק דבדאו' מחינן באב. ובדרבנן לא מחינן בי' באב. אבל בתינוק שאינו בר הבנה. אף אביו אינו מצווה להפרישו. אבל אסור להאכילו בידים (מג"א שמ"ג ב'). וחינוך לקטן במצות עשה. היינו אפי' בעשה דרבנן. כתפלה (א"ח ק"ו. ורט"ז שם סק"ב). ונר חנוכה (ססי' תרע"ה). ומגילה (סי' תרפ"ט. ועי' מ"ש בזה בחידושינו מגילה פ"ב מ"ד). וזמן החינוך הוא לכל חד וחד כפום חורפי' (מג"א שמ"ג סק"ג. וכ"כ תוס' סוכה דכ"ח ב' ד"ה כאן). וי"א שחינוך הוא לבן ט' שנים (מג"א ט"ז סק"א). וי"א דכל שראוי לאותה מצוה. אף שאינו מבין לשם מי עושה. חייב לחנכו בה (תוס' חגיגה ד"ב א' ד"ה איזהו). ונ"ל כשניתק חוט העירוב. מותר ליתן לתינוק ספרים לנשאן לביהכ"נ. דלא גרע ממפתחות שהתיר המרדכי ליתנן לתינוק לנשאן לביהכ"נ (כרט"ז שמ"ו סק"ו). והרי כל דבר שהוא מצוה ספינן לי' בידים (כמג"א שמ"ג. ותוס' פסחים פ"ח א'. ועי' ר"ן נדרים ל"ו א'. ומג"א תקנ"ט סק"ט). וע"י עובד כוכבים פשיטא דמותר להביא הספרים לשם. מדהוה שבות דשבות במקום מצוה (ועי' סי' ש"ז ס"ה. ורט"ז ס"ב בהג"ה):

מלכת שלמה א"ר עקיבא מנין וכו'. כתוב בס' הליכות עולם פ"ג בשער החמישי מסורת בידנו וביד כל ת"ח שכל מקום ששנינו בראש הפרק אמר ר' פלוני כגון א"ר עקיבא מנין לע"ז כך היא הלכה ובכל מקום ששנינו בראש הפרק ר' פלוני אומר כגון רי אליעזר אומר דשבת אינה הלכה וכיוצא בזה בתלמוד שכל מקום שאומר תנא דבי ר' ישמעאל כך הלכה וכל מקום שאומר דבי ר' ישמעאל תנא אינה הלכה ע"כ. אמנם אני רואה שבזו המשנה פסק הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כחכמים גם ביד פ"ח דהלכות שאר אבות הטומאה: מנין לע"ז. ירושלמי כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בע"ז מקיש ע"ז לנדה מה נדה מטמאה במשא אף ע"ז מטמאה במשא דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בשרצים מקיש ע"ז לשרץ מה שרץ מטמא בהיסט אף ע"ז מטמאה בהיסט. (צ"ע. ועי' ברש"י ז"ל בפרקין דף פ"ד ריש ע"ב שכתב שם דהיסט אפקיה רחמנא בנ' נגיעה ע"כ): מטמאה במשא. ומפרש בגמ' דלהכי איתקש לנדה לומר דכשם שאין אבר שנחתך מן הנדה מטמא משום תורת נדה כך אין אבר של ע"ז מטמא כלל אע"פ שהוא אבר שלם כגון שהיא ע"ז של חוליות והקישה רחמנא לשרץ בקרא דשקץ תשקצנו לומר דאינה מטמאה במשא והקישה רחמנא למת בקרא דוישלך את עפרה אל קבר בני העם לומר דלא מטמאה בכעדשה ופרכינן ואימא לחומרא דאקשה רחמנא לנדה לטמויי באבן מסמא ולשרץ לטמויי בכעדשה ולמת לטמויי באהל ומשנינן טומאת ע"ז דרבנן היא דשקץ תשקצנו לאו לשון שרץ ממש הוא אלא עיקר קרא לכנות לה שם לגנאי אתא וקיימא לן דקולא וחומרא לקולא מקשינן וכן פי' הרמב"ם ז"ל. וכתב הר"מ די לונזאנו ז"ל ה"מ למימר שנאמר והוציאו את הנדה מן הקדש בד"ה סי' כ"ט והיינו ע"ז ע"כ. ועיין בגמרא בתוס' ד"ה אמר רבה ויתורץ שפיר טפי. ונלע"ד דמעיקרא תנא מנין לע"ז מן הטעם שפי' רש"י ז"ל או מן הטעם שפי' תוס' ז"ל כמו שכבר העתיק שני הטעמים ר"ע ז"ל ובתר הכי תנא מנין לספינה שהוא ג"כ ענין טומאה וטהרה דומיא דבבא דע"ז ובדין הוא דליתני בתר הכי מיד ג"כ בבא דפולטת שהוא ג"כ ענין טומאה וטהרה אלא משום דבבא דפולטת ובבא דמרחיצין תרוייהו הוי ביום השלישי וגם דבבא דפולטת ילפותא דידה הוי מקרא דמתן תורה דאתייהיבא ביומא דשבתא מש"ה אקדים ותנא בבא דערוגה ובתר הכי תנא בבא דקושרין ובבא דסיכה דתרוייהו שייכי ליום הכפורים ואקדים בבא דקשירה לבבא דסיכה משום דבעי למיתני בסיכה אע"פ שאין ראיה לדבר כמו דתנא בבבא קמא נבי חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דבסוף פירקין דלעיל וצ"ע אי כולהו הוי ראיה גמורה מדלא תני אע"פ שאין ראיה לדבר רק בהני תרתי גבי חרס וגבי סיכה כדכתבינן. והרמב"ם ז"ל בבא דערוגה פי' סי' בעלמא הוא מלת זרועיה וז"ל ואינה ראיה אלא אסמכתא חלושה כמו סימן ע"כ. והגיה הר"י ז"ל שמטמא (בקמץ תחת המ') וכן בכולה מתני' מחק הה"א: