יכין עגלה ערופה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו, והכהנים אומרים כפר [כמ"ז]: שלשה מבית דין הגדול שבירושלם היו יוצאין למדוד מהחלל איזה עיר קרובה: בשדה ולא צף על פני המים כל הג' הוי מצי למילף ממלת אדמה, אלא ניחא ליה טפי להביא מלה יתירתא לכל חד וחד באנפי נפשה: נמצא סמוך לספר גבול עכו"ם: או לעיר שרובה נכרים אף שיש בה ב"ד ואפילו בא"י, דכתיב כי ימצא חלל פרט לממציא עצמו למיתה, מדהלך שם יחידי: או לעיר שאין בה בית דין לא היו עורפין דהא בעינן (ויצאו זקינך) זקני העיר ההיא: אין מודדין אלא מעיר שיש בה בית דין ר"ל דמודדין רק איזה עיר של ב"ד היותר קרוב: נמצא מכוון מצומצם: ואין ירושלם מביאה עגלה ערופה מדכתיב אשר ד' אלקיך נותן לך פרט לירושלים, דקי"ל דלא נתחלקה לשבטים, ודלא כרבי יהודה [מגילה דכ"ו א']: נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף ושם נקבר, דמת מצוה קונה מקומו. וזה היה מיו"ד תנאים שהתנה יהושע עם ישראל בהכנסם לארץ [ב"ק דפ"א] דליכא למימר דלענין מדידה מיירי, דהרי גם אם יטלטלו הגוף אצל הראש, אין מבורר לאיזה צד יניחו טבורו, ולמ"ד מחוטמו אם גם יטלטלו הראש להגוף אין מבורר לאיזה צד יניחו חוטמו. ואפ"ה י"ל דר"א ורע"ק כל חד לשיטתיה אזיל, דלר"א כמו לענין מדידה טבור שבגוף עיקר ה"נ לעניין קבורה מקום הגוף עיקר, ומוליכין הראש אצל הגוף. וכ"כ לרע"ק נמי לענין מדידה חוטם שבראש עיקר, להכי גם לענין קבורה מקום הראש עיקר, ומקרבין הגוף אצל הראש: ממקום שנעשה חלל מצוארו וקיי"ל כר"ע. ואף דמשנת ראב"י קב ונקי. כבר כ' הרא"ש [פ' מי שהוציאוהו סי' ב'], דהיינו רק בק"ב דברים הלכה כמותו: ומורידין אותה לנחל איתן קרקע אבניית וקשה [כך כ' רש"י, וכן משמע פשטותא דש"ס] ולרמב"ם ר"ל נחל שוטף בחזקה ואע"ג דכתיב אשר לא יעבד וגם התנא קאמר ומקומו אסור לזרוע היינו בשפת הנחל במקום שערפו: אף על פי שאינו איתן כשר דרק לכתחילה צריך איתן, דומיא דסקילה של מאורסה על פתח בית אביה [כתובות פ"ד מ"ג] וק' מזה לתוס' [גיטין ד"ג ב' ד"ה וכי] שכתבו דבדאורייתא לא אשכחן חילוק בין לכתחילה לדיעבד: ועורפין קוצץ הראש מנגד העורף: אותה בקופיץ [האקביילע]: ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד לעולם: ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר לסתת ולהחליק: שם אבנים מדאין תשמישן בגוף הקרקע וזריעה: אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון והוצרך ללסטם, ואפשר שלכך נהרג. או נ"ל דאילו האכלנוהו כראוי, היה מתחזק נגד הורגיו והיה ניצל: ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה והלך יחידי, ואפשר שלכך נהרג מלסטין שחשבוהו כאיש שאין לו אוהבים לדרוש דמו: לא היו צריכים לומר ונכפר להם הדם ר"ל לא שהכהנים צריכים לומר ונכפר וגו': נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה ר"ל משירדה לנחל איתן שאז נראית לעריפה [עי' כריתות כ"ד ב' ותוס' שם]: תצא ותרעה בעדר כשאר חולין: משנערפה העגלה תקבר במקומה דאסורה בהנאה: ועד אחד אומר לא ראית ומרב"י ח"מ סי' כ"ט שהביא דברי המרדכי נראה שהגרסא לא ראיתי ואע"ג שכל לא ראינו אין ראיה כפ"ב דעדיות משנה ב' היכא דהוי כהדדי הו"ל כאומר לא ראית וה"ל כמכחישו. והא דקאמר ראיתי ההורג, ר"ל ראיתי שהרגו: היו עורפין ודוקא בבאו כאחת. אבל בזה אחר זה, והורו ב"ד כבר שלא לערוף, הרי כבר האמינוהו כבי תרי, ואין דבריו של א' במקום שנים: משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה דמדרבו הרוצחים, מסתמא יש א' המכיר שרצחו. והתורה אמרה לא נודע מי הכהו. והזמן ההוא היה משבא אליעזר וכו': משבא אליעזר בן דינאי רוצח מפורסם היה, שהתקבץ יחד עם חברה שלו לרצח כל עובר ושב: חזרו לקרותו בן הרצחן נ"ל דמתחלה היה ענינו לדון עם כל אדם על כל דבר קל, וקראוהו בן דינאי. אח"כ קלקל יותר להתקוטט אפילו שלא כדין, וקראוהו בן פרישה שראוי לפרוש ממנו ביותר. אח"כ התקלקל יותר לרצח, וקראוהו בן הרצחן [ר"ל כמו בן איש חיל ובן הבקר]: משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכלות נוטריקן איש שהכל בו במעלות וחכמה ויראת שמים. ודבריהם כיין אשכולות משמח אלהים ואנשים: אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי אלמא דאדם יקר נקרא אשכול בכרם ה' צבאות בית ישראל [ישעיה ה']: יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר לומר בסוף שנת ג"ו משמיטה בערתי הקודש מהבית וגם נתתיו ללוי [עפ"ז סי' ג']. ותיקן כך משום דעזרא קנס ללוים שלא יטלו מעשר, מדלא עלו עמו, דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשב ואל תעשה [כיבמות דפ"ו ב'], ותיקן שיתנוהו לכהנים שג"כ נקראו לויים כמבואר שם ולפיכך גם להתוודות רשאים מה"ט. ויוחנן סבר דאפ"ה כוון דבאמת קרא הכא בלוי ממש מיירי, הו"ל דובר שקרים: אף הוא בטל את המעוררין שצעקו בכל יום בשיר הלויים, "עורה למה תישן ה'" וביטל מלומר כלל פסוק זה בשיר הלויים, מדנראה כאילו ח"ו יש שינה לפניו ית': ואת הנוקפין שהיו חותכים לקרבן בין קרניו קודם שחיטה, כדי שירד הדם בעיניו, ויהא נוח לכפותו. ובטלו מדמחזי כבעל מום. וי"ל דחשש לנקיבת קרום המוח: עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים הבעלי מלאכות הכו בפטיש בקול במלאכתן בחוה"מ בדבר האבד. ואפ"ה ביטלן מדאווש מלתא טובא והו"ל זלזול המועד. והא דלא כללו התנא ברישא ונימא שביטל הכאת פטיש ה"ט משום דביטול לא שייך רק כשקבוע מתחילה לעשות כמעוררין ונוקפין. משא"כ פטיש לא היה קבוע להכות רק כשנצרכו הכל בו: ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי דעד ימיו שאלו אם המוכר נאמן לעשר, וכשאינו נאמן לא היה החבר לוקח ממנו, מדצריך להפריש כל המעשרות מספק. ועמד הוא ותיקן שלא יעשרו מדמאי רק תרומת מעשר ומעשר שני, אבל שאר מעשרות מפרישן הקונה לעצמו, כמ"ש ריש דמאי: משבטלה סנהדרין בטלה השיר מבית המשתאות שירי שבח אדם על אוהבו על היין: משמתו נביאים הראשונים כך נקראים כל הנביאים חוץ מחגי זכריה מלאכי: בטלו אורים ותומים כח אורים ותומים להגיד עתידות: משחרב בית המקדש בטל השמיר תולעת קטן כשזוחל על דבר קשה נבקע. וכשרצו לכתוב על אבני האפוד שמות השבטים, רשמו בדיו צורות האותיות על האבן, ואחזו השמיר נגד הרשום, ומיד היה הרושם ההוא מתפרץ כתאנה וכשאור המתבקע, וגם בימי בית שני היה, כמו שהוכיחו הבעתוס' [גיטין דס"ח א' וזבחים נ"ד ב']. והר"י אברבנאל [מלכים א' ה' פט"ז] כתב שהיה רושמין בדם התולעת ועי"ז היה מתבקע ביושר, עכ"ל. ובמח"כ אין זה מסכים עם קבלתינו. ועי' בש"ס כאן, וכן בירושלמי בפרקן אמרינן כש"ס דלן שגוף השמיר היה מבקיע האבן, ולכן הוצרכו לכרכו בצמר גפן כרוך ומונח בסובן]: ונופת צופים דבש שבמקום צוף שמשובח מאוד: ופסקו אנשי אמנה שבוטחים בה' באמת, ואינן דואגים לשום חסרון ונזק: הושיעה ה' כי גמר חסיד וסיפא דקרא כי פסו אמונים: ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות נ"ל ר"ל כח ההזנה שבהן. וכ"כ שומן הדגן דלקמן הכי פירושו. אבל אין לומר דהיינו השרף הנפלט על פני הפרי דהרי זה לא שייך בדגן: ר"ש בן אליעזר אומר הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח מדה כנגד מדה כשם שפסקו מלאכל בטהרה, שהוא דבר רוחני, כך פסקו אלו הרוחניים מהם: המעשרות נטלו את שומן הדגן וה"ה לשאר המינין. והוא ג"כ מדה כנ"מ, דבתרומה כתיב בהרימכם את חלבו ממנו, ומעשר נכלל בשם תרומה [כרתוי"ט דמאי פ"ד]: וחכ"א הזנות והכשפים כילו את הכל דע"י זנות בא רעב [כסוטה ד"ד ב']. וכשפים מכחישין כ"י כח פמיליא של מעלה [כחולין ד"ז ב']: בפולמוס חיל מלחמה: של אספסיינוס כשצר על ירושלים בעת החורבן: גזרו על עטרות חתנים שנהגו לעטר החתן ביום החופה. וגזרו למעט השמחה אפילו על עטרה מהדס ופרחים וכדומה ומדלא היתה הצרה עדיין גדולה כ"כ לא רצו לגזור גם על הכלות, כדי שלא תתגנה על בעלה: ועל האירוס שלא להכות [בטראממעל], דאווש מילי דשמחה: בפולמוס של טיטוס שנחרב הבית על ידו, והיתה הצרה יותר גדולה, לכן גזרו ג"כ על קישוט הנשים: גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יונית לשון יוונית מותר [כש"ס], רק חכמת [זאפיסטען] הוא, שמפורסם שכל דבריהם בחידות. וגזרו בה מפני מעשה שהיה, כשהביא הורקנוס חיל רומי על ירושלים, וצרו על אריסתובלוס בירושלים, גילה א' בפנים מעל החומה לאותן שבחוץ בלשון חידה, שכשלא ישלשלו להם קרבנות לפנים, תמסר העיר בידם. וכן עשו וכבשו הרומיים אז ע"י פאמפעיוס את עיר הקודש. ואף שאז לא נחרבה ירושלים, עכ"פ כשראו אח"כ בימי טיטוס מה התגלגל ע"י דבר זה שהוכנסו תחת ממשלת רומי, גזרו שלא ילמדו אותה חכמה [ומתורץ קו' תוס' ב"ק דפ"ב ב' ד"ה ואסור]: בפולמוס האחרון כשכבר חרבה ירושלים ע"י טיטוס. ולי נראה דהיינו כשבא האדריאן על בן כוזיבה בביתר וכבשה [כירושלמי תענית פ"ד די"ב ב'] ונהרגו אז חצי מילליאן ישראל: גזרו שלא תצא הכלה באפריון כמין אהל ממשי אדום עם [בארטען] זהב: ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר משום צניעות עשוהו לה, מדיוצאת וראשה פרוע. גם בל"ז כלה בושה משיסתכלו בה הכל [כפסחים פ"ו א']: משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים שנאותים לנמשל, דרק ר"מ היה גדול בזה: משמת בן עזאי בטלו השקדנים שהיה מתמיד גדול: משמת בן זומא בטלו הדרשנים להטות לב השומעים בדברי דרשותיו [כרפ"ד דאבות]: משמת רבן שמעון בן גמליאל בא גוביי חגבים וארבה משחיתי הצמחים: משמת רבי אליעזר בן עזריה פסק העושר מן החכמים שהיה גדול מאד בחכמה ובעושר [כשבת נ"ד ב']: משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה שהיה דורש כל אות יתר וחסר שמרמז על נ"מ לדינא, באופן שאין בתורה דבר לבטלה, ועוד שהיה לו תלמידים רבים [ככתובות ס"ג א']. והנה ר"א בן עזריה ור"ע ור' יהושע כולן היו בדור א' [כברכות כ"ח א'] ואחר ר' יוחנן בן זכאי, ור' גמליאל הזקן היה קודם הרבה לריב"ז, ור' ישמעאל כוה"ג קודם לכולן ולא זכיתי לידע למה נזכרו שלא כסדר. וכ"כ בן עזאי ובן זומא אחר ר"ע היו [ככתובות שם וסנהדרין י"ז ב'] ונזכרו כאן קודם כולן: משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה שהיה גוזר והקב"ה עושה נפלאות כמאמרו: משמת רבי יוסי קטנותא פסקו חסידים שהיה חסיד גדול: ולמה נקרא שמו קטנותא שהיה קטנותן של חסידים ר"ל שבימיו התחיל להתקטן מספר החסידים: משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו [גלאנץ]: החכמה שמלבד שגדול בתורה היה, ידע ג"כ שאר חכמות שנותנין הדור זיו וקשוט לתורה בעיני כל אדם [כסוכה דכ"ח א']: משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ר"ל כבוד של לימוד התורה, שעד ימיו למדו תורה בעמידה, כקורא צוויי המלך. ומשמת הרגישו חולשה והתירו ללמוד מיושב: ומתה טהרה ופרישות נ"ל דהאי פרישות ר"ל שנתמעטו הפורשים מבגדי ע"ה כמנהג הפרושים [עוד נ"ל דלא לחנם נקט התנא במשנה זו ג' לשונות, בטל, פסק, מת. דמת היינו שניטל כח חיות הענין, אבל עדיין נשאר גשמיות הענין ודמיון למה שהיה תחלה. משא"כ נפסק משמע שנפסק לגמרי, אבל עדיין יכול לחזור בקלות. אבל בטל היינו שנתבטל לגמרי [כמכות די"א ב'], וכאילו לא הוה מעולם. ובזה מתורץ, דלעיל [במי"ב וי"ג] משמע דכשחרב הבית נתבטלה טהרה, והכא קאמר דמשמת ר"ג הזקן מתה טהרה. והרי ר"ג הזקן קדם טובא לחורבן [כשבת דט"ו א' וקט"ו א']. והרי אפילו רשב"ג בנו בזמן הבית היה [ככריתות פ"א מ"ז]: משמת ר' ישמעאל בן פאבי בטל זיו הכהונה שהיה כה"ג וצדיק, וכל בניו וחתניו שרים בכהנים [כפסחים נ"ז א'], וזהו זיו וכבוד לכוה"ג וצריך ליישב למה נזכרו ר"מ ואינך דבריש משנתינו קודם לרבן גמליאל הזקן ולר' ישמעאל בן פאבי דקדמו לר"מ ואינך טובא: משמת רבי בטלה ענוה שהיה עניו גדול [ככתובות ק"ג ב'], דאמר כמה גדולים מעשה חייא. וא"ל בנו, אפילו ממך. א"ל אין. אפילו מר' ישמעאל. א"ל ח"ו: ויראת חטא שהיה בו קדושה יתירה, שלא היה משים ידו למטה מחגורו במקום הגיד בלי הפסק מפה [כשבת קי"ח ב']: רבי פנחס בן יאיר אומר משחרב בית המקדש בושו חברים ת"ח החברים הנאמנים יחד ביותר: ובני חורין צדיקים שהן בני חורין מיצרם. דשניהן, אלו בלימודן ואלו בצדקתן, היו לבז ולכלימה בדור, כמ"ש בני אמי נחרו בי. ומכ"ש שנהיו לעג וקלס בגוים: וחפו ראשם נעשו שפלי נפש [מוטהלאז] מלתקן קלקולי הדור, בשרואין בעצמן שדבריהן מבוזין בעיניהם: ונדלדלו לשון דלות וחלישות כח, גם לשון מיעוט שנתמעטו: אנשי מעשה אנשים שראויין שיעשה מעשה נסים על ידן [כלעיל סי' ס"ג]. וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון דע"י ב' דברים יכול הרשע להתגבר על הצדיק, או בכח זרועו להדפו ולרדפו בגלוי, או ע"י כח לשונו להלשינו ולבזותו בסתר בפני כל אדם. ומשניהן א"א להצדיק החלש להנצל, כ"א ע"י מעשה נס מה'. וכיון שנדלדלו בעלי נסים, גברו אלו ב' הכתות: ואין דורש ואין מבקש ואין שואל ג' פעלים אלו, דורש, מבקש, ושואל, כך פירושן: דורש הוא מצד השואל, שמחוייב הנדרש לעשות כן, כאדם הדורש היכן הוא דבר שלו. כמו כי דרוש ידרשנו ה"א, וכ"כ השעיר השני דרוש דרש משה. בקשה הוא מצד הנשאל, בתורת חנינה ורחמים של הנשאל. שאלה הוא בדבר השוה לשואל ולנשאל אם היה כך או כך, רק שואל אם היה כך [ובזה פירשתי, נדרשתי ללא שאלו (ישעיהו ס״ה:א׳), דר"ל נתתי להם מקום שידרשוני לגואלם, שהבטחתי להם, ובידם לדרוש שאקיים הבטחתי. והם לא די שאין תובעים קיום הבטחתי, וגם אין מתחננים על זה, אלא אפילו נטייה קצת בלבבם אין להם לדבר זה. ובראותי כאבם, ואטום לבבם, נמצאתי להם בצרתם, אולי ע"י יסוריהם ישחרוני. אבל גם זה לא הועיל, כי לא בקשוני גם שארחם עליהם מצד חנינה, כי הכחישו השגחת העליון בארץ לגמרי, ואמרו עולם כמנהגו נוהג]. וזה שאמר התנא הכא, אין דורש הגאולה והתמורה מצדי בשביל הבטחת זכות אבות, כמ"ש וזכרתי וגו'. גם אין מבקש איתם בתורת חנינה, מצדם. ואל תאמר שלהכי אין מבקשים על זה, ביודעם שאינן ראויים לכך, רק טעם אחרינא איכא, ואין שואל, שאין להם שום נטייה בלבם שיגאלו, כבשר המת שאינו מרגיש באזמל, שכבר הורגלו בעבדות ושפלות, ובכך הם חפצים, כמ"ש במצרים, חדל ממנו ונעבדה את מצרים: על מי לנו להשען על אבינו שבשמים כמ"ש הכתוב [ישעיה ס"ג] וירא כי אין איש וישתומם וכו', ותושע לו ימינו: רבי אליעזר הגדול אומר מיום שחרב בית המקדש שרו התחילו: חכימיא מלמדים הגדולים: למהוי כספריא מלמדי תינוקת: וספריא כחזנא משמשי הצבור: ועמא דארעא אזלא ודלדלה הולכים ומתגרעין: בעקבות משיחא כשכבר יראו העקב ממשיח כי בא: חוצפא יסגא ירבה: ויוקר יאמיר היקרות יתנשא כראש אמיר באילן: הגפן תתן פריה והיין ביוקר שיהיו שכורים רבים, השותים ממרירות נפש: והמלכות תהפך למינות שיתנו יד לאפיקורסת: ואין תוכחה נ"ל המשך הדברים, דע"י ד' דברים מצד השומע אין תוכחה מתקבלת, א' אם השומע חצוף, שהמוכיח מבוזה בעיניו. ב' שהשומע מודאג בפרנסתו, ולהכי אין לבו פנוי לשמוע תוכחת חיים כמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. ג' שהשומע מובלע בשרירות לבו, וביותר אם שגה בשכר נבלע מהיין [כישעיה כ"ח]. ד' אם רוח אפיקורסת נקפה בו ותהומם אותו, כמ"ש כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחת חיים. ולכן אמר התנא, שבעיקבא דמשיחא יתחברו כל הצדדים האלו לריעותא, שתתרבה הפריצות והחציפות, ומחמת היקרות הגדול יהיה דאגת פרנסה ג"כ, וגם אעפ"כ ילכו בשרירות תאותם עד שישתכרו ביין, וגם המינות יפרוץ מאוד. ובהתחבר כל סבות אלה, בודאי אין תוכחה נשמעת ולכן וירא כי אין איש וישתומם כי אין סומך ותושע לו ימינו וגו' להביא משיח בדור שכולו חייב: בית ועד בית המדרש: יהיה לזנות שבתי מדרשות שלהן היו מחוץ לעיר, שלא ישבתום המון קריה. ומחמת שיפסוק הלימוד בהם, יהיה מקום ההוא נועד לזנות: והגליל יחרב שהיה שם ת"ח וחסידים כדאמרינן [פסחים דנ"ה א'] שהיו מחמירים בדבר טפי מאנשי יהודה. ואפ"ה מדלא הוו דייקי בלשנייהו, לא נתקיימה תורתן בידם, ולא היה להם זכות תורה להגן שלא יחרבו [כעירובין דנ"ג א']: והגבלן שם מקום. ולפע"ד הם הת"ח מנהיגי הדור, השומרים גבול פעולות בני דורם לבלי יעברום: ישום יהיה משומם ומהומם: ואנשי הגבול לרש"י ר"ל הדרים בגבול א"י. ולפע"ד הם הישרים המתנהגים כפי צוויי הגבלן הנזכר בסי' צ"ה: יסובבו מעיר לעיר לחזור על הפתחים: וחכמת סופרים תסרח יהיה לבוז. ותנא והדר מפרש, הגבלן ישום, היינו חכמת סופרים תסרח, ואנשי הגבול יסובבו וכו', משום דיראת חטא ימאס: אויבי איש אנשי ביתו כל זה פסוק הוא [מיכה ז']: פני הדור כפני הכלב אמרו הטבעיים שמקלסתר פניו של אדם ניכר טבעו, יש פניו כשור בסכלותו, ויש כחתול בחנפותו, ויש ככלב בחציפותו, וכו'. אולם אין שום הכרח לאדם, שהוא בעל בחירה לכבוש הנטייה שבטבעו [וערש"י]: הבן אינו מתבייש מאביו ועל מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים מכאן ואילך הוא ברייתא וודאית, והובאה ג"כ [בע"ז ד"כ, ובירושלמי פ"ג דשקלים]: ר' פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות מי שהוא זריז במעשיו, ג"כ אינו מתעצל מלהתנהג בנקיות: ונקיות מביאה לידי טהרה דכמו שגופו ומלבושיו נקיים, כך פנימיות מחשבותיו טהורים ונקיים: וטהרה מביאה לידי פרישות דמפני שמחשבותיו טהורים, הוא פורש מההמון, משום שרובם אינם חושבין כן, שהישרים מתי מספר בין אלו כמספר פירות האילן בין עליו: ופרישות מביאה לידי קדושה דמפני שפירש א"ע משאר ההמון, עי"ז יוכל להתקדש א"ע במותר לו: וקדושה מביאה לידי ענוה דמדמבזה ענייני עולם, א"כ על מה יתגאה עוד: וענוה מביאה לידי יראת חטא זהו מדריגה יותר גדולה. דעד כאן היה פורש א"ע מהחטא מיראה שיעבור ויקבל עונש. אבל ע"י שרואה בענוותו ושפלותו, וישער נגד זה רוממות הקב"ה, יהיה עי"ז ירא מהחטא ולא מהעונש: ויראת חטא מביאה לידי חסידות עד כאן היה נשמר מאד מלעבור על ל"ת, וזה יותר נקל מלקיים המצות עשה בשמחה לשם שמים. והשתא נתעלה יותר, שיהו גם עשיותיו בחסידות לש"ש: וחסידות מביאה לידי רוח הקדש שע"י שכל מחשבותיו בין בעשיותיו או בבלתי עשיותיו לש"ש, רוח הקודש שורה עליו. והוא מדריגה תחתונה לנבואה: ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים שבה נכלל נמי להחיות קדושת הנבואה שמתה בעוונינו בישראל [כיחזקאל ל"ז י"א]: על ידי אליהו זכור לטוב כמה שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול [ועיין ירושלמי פ"ג דשקלים דאסמיך כל הנהו אקראי]:

מלכת שלמה עגלה ערופה. וכו' ביד עד סוף סימן ט' פ"ט דהלכות רוצח ושמירת נפש וגם בפ' עשירי. ושלשה מב"ד הגדול וכו'. מתני' דלא קתני שהיו יוצאין מלך וכ"ג דלא כראב"י שהוא סובר מלך וכ"ג יוצאין וכולה סנהדרין נמי יוצאין ות"ק דמתני' הוא ר"ש דדריש הכי זקניך שנים אין ב"ד שקול וכו' אבל ושופטיך מיבעי למיוחדין שבשופטיך דהיינו לשכת הגזית ור' יהודה מזקני זקניך נפקא מדמצי למיכתב זקני וכתב זקניך מיוחדין שבזקניך ור"ש אי כתב רחמנא זקני ה"א אפילו זקני השוק כתב רחמנא זקניך ואי כתב רחמנא זקניך ה"א אפילו סנהדרי קטנה כתב רחמנא ושופטיך למיוחדין שבשופטיך ור' יהודה אה"נ דשופטיך איצטריך לסנהדרי גדולה כר"ש אלא וי"ו דושופטיך למניינא ור' שמעון וי"ו לא דריש: אין ב"ד שקול. אין עושין ב"ד שיהא יכול ליחלק שוה בשוה אלא שיהא קרוב לצד אחד לקיים אחרי רבים להטות: