יכין
בזמן שהנכסים מרובים כדי לזון הבנים והבנות עד שיבגרו הבנות: בנים יירשו והבנות יזונו ר"ל הבנים ירשו והם יזונו הבנות עד שיבגרו [אה"ע קי"ב י"א]: נכסין מועטין שאין בהן כשיעור הנ"ל: והבנים ישאלו על הפתחים ונותנין להבנים רק הנשאר משיעור מזונות הבנות עד שיבגרו: אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי בתמיה, אלא יזונו כולן יחד: אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון וקיי"ל כת"ק דהרי מזונות הבנות כבר נתחייב בכתובה והופקע מירושת הבן [שם]. וה"ה אלמנה ובת, ששתיהן נזונות מתנאי כתובה, ואם אין בנכסים בכדי שתזון הבת עד שתבגר והאלמנה עד זמן שראוי שתחיה, אז האלמנה דוחה הבת וגם הבן, וי"ח [צ"ג ד', ועי' כתובות פ"י מ"ג]: הניח בנים ובנות וטומטום שמטומטם ומכוסה ערותו עם עור, ואין ידוע אם הוא זכר או נקיבה, וה"ה אנדרוגינוס, שיש לו זכרות ונקבות [רכ"ג], וי"א דאנדרוגינוס בריה בפ"ע היא ואין לו כלום [ר"פ]: הזכרים דוחין אותו אצל נקבות וניזון, דא"ל אייתי ראיה דזכר את ותירש עמנו: הנקבות דוחות אותו אצל זכרים דא"ל אייתי ראיה דנקיבה את ותיזן עמנו: ילדה זכר נוטל מנה אף דהמזכה לעובר לא קנה, הכא דעתו קרובה לבנו, ומקנהו קנין גמור כשכבר עברו מ' יום משנתעברה, וי"א דוקא בשכ"מ, דמדרחים לברי', וכשלא יהיה יוכל להקנותו חיישינן שתטרף דעתו [ר"י, ודו"ק. ואילה"ק עכ"פ אסמכתא היא, ולא קניא. י"ל דהיינו דוקא כשרוצה המקנה שלא יקנה הלה, אבל הכא רוצה שיקנה] : נקבה מאתים מדכחה חלש לבקש פרנסתה, רגיל לפסוק לה טפי: ילדה זכר ונקבה תאומים: והנקבה נוטלת מאתים אף שלא התנה רק על כל אחד לבד: ילדה טומטום אינו נוטל וקיי"ל דנוטל עכ"פ כפחות שבשניהן [רנ"ג כ"ז]: הרי זה יטול ולא תימא על וולד כזה לא התכוון: יורש את הכל ולא תימא וולד כזה לא מחשב כזרעו וירשו אחי המת: השביחו גדולים את הנכסים בעודן בתפוסת הבית: השביחו לאמצע ואפילו שכר עמלן לא יטלו, ומכ"ש בגדולים וגדולים, דלפעמים זה או זה מתעסק, וודאי הכל לאמצע. מיהו בהשביחו בהוצאות מכיסן, או טרחו הרבה בטרחות שלא היו הקטנים יכולין לעשותן, שבחן לעצמן [רפ"ז]: אם אמרו בפני ב"ד, ואם אחיהן גדולים גם בפני עדים סגי: הרי אנו עושים ואוכלין השביחו לעצמן דמדשתקו לאזהרתן, וודאי ראו שיש תועלת גם לאחיהן בהתעסקן, ומחלו להן הרווחתן [רפ"ז]: וכן האשה אלמנה: השביחה לאמצע ומיירי באשה אלמנה שירשה נכסי בעלה, כגון שנשא בת אחיו, ומת בלא בנים ואחים, דאז אשתו ואחיותיה יירשוהו, והיינו דקמ"ל, דאף על גב דאיכא תרתי נגד אחיותיה שהיא גם אשתו, אפ"ה כשלא אמרה ראו וכו' הרווח לאמצע, אבל בלאו אשה יורשת, בכל גוונא השבח ליתומים: הרי אני עושה ואוכלת השביחה לעצמה וצריכה לאשמעינן ב' בבי גבי אשה, דקמ"ל רישא, אף דאין דרך אשה לטרוח קמי אחיותיה, אפ"ה לא אמרי' דגם בלא אמרה כאמרה דמי, וקמ"ל סיפא, דאף דנהנת עי"ז דנפק עלה קלא דנושאת ונותנת, שעי"ז תנשא, אפ"ה באמרה, שבחה לעצמה: האחין השותפין בתפוסת הבית, ויש אומרים דה"ה שותפין אחרים: שנפל אחד מהן לאומנות בעבודת המלך, שיש בזה הרווחה: נפל לאמצע הרווח לכל האחין, אם מחמת אביהן נבחר. ואם מחמת חכמתו וחשיבותו. הרוח שלו [קע"ז]: חלה אחד מהאחין בהתעסקו בהשותפות חלה בפשיעה, מדהלך בקור וחום וכדומה: נתרפא משל עצמו ודוקא ביש קצבה לרפואתו, אבל באין קצבה, או שחלה באונס אפילו יש קצבה, מתרפא מהאמצע. וכל זה במתעסק הוא לבד, או שנזונין בשותפות, אבל בב' לריעותא: שמתעסקין כולן, ונזונין כ"א לעצמו., בכל גוונא מתרפא משלו [שם]: האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב נוהגין ששולחין דורונות להחתן ביום הנשואין, וכשהוא חוזר ונושא, חוזר המקבל ושולח לו דורון, ואלו שלוחו דורונות כשהיו בבית אביהן כשאביהן היה חי, מנכסי אביהן. ולא דמי לנשאו בחיי אביהן [פ"ח מ"ז] דאמרינן דמתנה יהיב להן. התם להן נתן, והו"ל כנתן מתנה לאחר, אבל הכא הרי גם להמקבל השושבינות לא קבלה כמתנה דהרי נגבית בב"ד וכ"ש לבנים הנותנים השושבינות, רק יקרא הוא דעביד לבניו שיהיה נראה כאילו נתנו הם, וכה"ג אמרינן בפסחים האומר הריני שוחט הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, דגם אחיו זכו עמו דרק לכבדו נתכוון: חזרה לאמצע וכולן חולקין בו: שהשושבינות נגבית בבית דין ולא נהגו עכשיו כן [אה"ע ס']: אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן ביום החופה, רק שלא אכל שם, וכ"ש כששלח לו ביום אחר: השולח סבלונות לבית חמיו ששלח החתן מתנות לכלתו אחר שקידשה: שלח שם מאה מנה בסתם, שלא פירש שתביאן עמה כשישאנה: ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר ואח"כ מת א' מהן, או שחזר בו הוא: אינן נגבין ודוקא באכל בדינר הא פחות לא: שלח סבלונות מרובין שיחזרו עמה לבית בעלה ר"ל אם פירש כן בדבריו, ואורחא דמלתא נקט, דבסבלונות מרובין רגיל לפרש שתביאן אליו, וה"ה בסבלונות מועטין, ואמר כן: הרי אלו נגבין (כשלא אכל) [אף כשאכל] בבית חמיו: סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה אינן נגבין אף שלא אכל שם. וקיי"ל [אה"ע נ'], דבין ששלח סבלונות מרובין או מועטין, בין אכל אצל חמיו או לא, אם מת א' או שחזר בו האיש, תחזיר הכל, חוץ מהמאכל או משתה או מעות שנתן לה, או כלים ששלח ובלו ואבדו. וי"א דבלא אכל שם בדינר, אז אפילו מאכל ומשתה ששלח, חייב חמיו לשלם. אבל בחזרה היא, או שחזר בו חמיו, מחזרת הכל, ואפילו המאכלים משלמת דמיהן בזול, דהיינו ב' שלישי דמיהן, וכ"כ מה שהפסידה לו שישלם לשדכנים וחזנים ושמשים כנהוג, צריכים לשלם לו. וכל זה בחזרו בהן לאחר שנתקדשה, אבל בחזרו בהן לאתר שידוכין בכל גוונא משלמת הכל, וי"ח [עיי' ב"ש שם]: שכיב מרע חולה שהוצרך לשכוב במטה מחמת חולשתו, אבל לא חולה ראש או שאר אבר [ח"מ ר"נ]: שכתב כל נכסיו לאחרים ה"ה בחילק כל נכסיו על פיו, דדברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמו: ושייר קרקע כל שהוא לעצמו. וה"ה מטלטלין. וי"א דבעינן כדי להתפרנס בהן: מתנתו קיימת ובעמד אינו חוזר: אין מתנתו קיימת ודוקא שכתב בה כדשכיב ורמי בערסא דמוכח שנותן במתנת שכ"מ וכסיפא. וקיי"ל, דזה הכלל במתנת שכיב מרע. (א) מתנת שכ"מ במקצת , צריך קנין, או משיכה, או הגבהה, או שאר קנייני מטלטלין או קרקעות, דבקנה באחד מאלו, אפילו בעמד אינו חוזר, ובלא קנה באלו, אפילו בלא עמד לא קנה המקבל [ר"נ ד']. והני מילי בסתם, אבל במפרש שנותן המקצת במתנת שכ"מ, אז א"צ קנין, ובלא עמד קנה, ובעמד חוזר, ואדרבה ע"י הקנין, מגרע גרע, דאז אפילו בלא עמד לא קנה, אא"כ כתב כמיפה כחו, שקנו מני' [ר"נ ס"ט]. (ב) מתנת שכ"מ בכולה, דהיינו שלא שייר לעצמו כלום. אז אפילו נתן הכל לכמה בני אדם, ולא הפסיק בין א' לחבירו, א"צ קנין, ובלא עמד קנה, ובעמד אפילו בקנו מני' לא קנה, ואפילו התנה שלא יהא יוכל לחזור בו, רק בב' לטיבית' שהתנה כן וגם קנו מני', אז בכל גוונא אינו חוזר דהו"ל כמתנת בריא [שם ס"ב וסי"א]. וה"ה באומר שנותן הכל מהיום, או שמצאו כתוב בשטר שנתן הכל מהיום, לא חיישינן שמא הסופר כתב כך מעצמו מבלי שצוהו השכ"מ, ודין מתנת בריא יש לו, ולהכי צריך קנין, ואז אינו יכול לחזור בו בשום גוונא [שם ס"ט]. (ג) אמנם מצוה מחמת מתה, דהיינו שפירש שמחמת מיתה הוא נותן, או שהיה באותה שעה מתאונן על מיתתו, או אפילו בריא שמפרש בים, או יוצא בשיירא, או בקוצר, או שקפץ עליו החולי, בכל אלו אפילו במתנה במקצת דינו כמתנת שכ"מ בכולה, דנקנית באמירה בלא קנין. ובעמד וניצל, חוזר אפילו היה בקנין [שם ז' ח']: לא כתב בה שכיב מרע ר"ל שלא כתב בשטר המתנה שהיה שכ"מ ולא שייר קצת לעצמו דאל"כ הרי אפילו היה שכ"מ היה מתנתו קיימת: הוא אומר שכיב מרע היה שיוכל לחזור בו: צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דבתר השתא אזלינן, שהוא בריא: וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה והכי קיי"ל [רנ"א]: אין נקנין אלא במשיכה דס"ל אפילו שכ"מ, ואפילו מצוה מחמת מיתה, אין דבריו ככתובין ומסורין, רק דינו כמתנת בריא: אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנו כבינתי [הויבע]: בני רוכל תקברם אמן דרשעים היו, ואמן היתה רוצה לקברן, להכי אמדו חכמים דעת אמן שגמרה והקנתה להבת אפילו בלא קנין. [ורבותינו פירשו, דמשום דרשעים היו קנסום מנמיה. וק"ל ממ"ד [כמכילתא משפטים] רשע וכשר עומדים לפניך בדין. לא תאמר הואיל ורשע הוא זה, אטה עליו הדין, ח"ל לא תטה משפט אביונך. אביון הוא במצות. ונ"ל*), דזהו באינו ראוי ברשעתו לקנסו, רק שיחשוב הדיין הואיל שרשע הוא וודאי טוען שקר, וראוי להטות עליו הדין, דזבל בני רוכל שהחזיקו ברשעתן שזרעו קוצים בכרם, דהו"ל כלאים אליבא דר"א. להכי הודיעום חכמים שאע"פ שהדין עמם יקנסום, והפקר ב"ד הפקר [כיבמות דף פ"ט ב']: וחכמים אומרים בשבת אם בשבת חילק נכסיו: רבי יהושע אומר בשבת אמרו דא"צ קנין וכתיבה: קל וחומר בחול דראוי לקניין וכתיבה., וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, והכי קיימא לן [ר"נ]. מיהו בחפץ השכ"מ שיקנו ממנו, קונין בקנין סודר ממנו, אפילו בשבת, אף דכשאינו שכיב מרע אסור משום מקח וממכר [רנ"ד]: כיוצא בו זכין לקטן ברצה ליתן מתנה לקטן, והרי אין לקטן יד לזכות בעצמו, יכול אחר לזכות עבורו לצרכו: ואין זכין לגדול מדיכול לזכות בעצמו: קל וחומר לגדול מטעם הנ"ל סימן נ"ד. ועוד דהרי גדול מצי משוי שליח, והרי זכין לאדם שלא בפניו, והכי קיי"ל [רמ"ג י"ח]: והיתה עליו על הבן: כתובת אשה ובעל חוב ולא היה לו נכסים אחרים לפרוע מהן: יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב ולא יירש הבן כלום: בית שמאי אומרים יחלוקו דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי, להכי הבע"ח נמי מוחזק, וחולקין כב' אוחזין בטלית [קל"ח]: ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן והרי נכסים בחזקת יתמי קיימי, והכי קיימא לן [ר"פ]: יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה וירש אותה הבעל: יורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה ואנחנו יורשיה, ולצררי אין לחוש, מדמת פתאום: ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן ר"ל נכסי צאן ברזל, כנדוניא ותוס' שליש, בחזקת ב' כתות היורשין הן [ועיין ש"ס, מיהו הכי קיי"ל, ועיין באה"ע צ' ס"ו, וק' ס"ב, וס"ו סי"א]. כתובה ק' ור' ותוס': נכסים הנכנסים והיוצאין עמה ר"ל נכסי מלוג, שירשה ממשפחתה, שהבעל אוכל פירותיהן, וגוף הקרקע עומד באחריותה: בחזקת יורשי האב ר"ל בחזקת יורשי האשה [ונקט יורשי אב, אגב גררא דיבמות פ"ד מ"ג), דקנין פירות דבעל לאו כקנין הגוף דמי: ועל אמו ר"ל אלמנה שלא היה לה בן רק זה, ונפל הבית על שניהן: אלו ואלו מודים שיחלוקו יורשי הבן שאינן יוצאי יריכו, ויורשי האשה, יחלקו נכסי האשה, דלא דמי למשנה ח', דהכא שניהן יורשין, גם לא דמי למשנה ט' דהכא שניהן מוחזקין בהכל שוה: אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן מדנקט ת"ק מודים, נקט איהו נמי מודה, וה"ק ואני מודה לחולק עליך דלב"ה הכא נמי הנכסים בחזקת יורשי האשה היו בחייה. והכי קיי"ל [ר"ס ס"י]: אמר לו בן עזאי על החלוקין אנו מצטערין על מחלוקתן שבמשנה ט': אלא שבאת לחלק עלינו את השוין לומר שגם במשנה י' פליגי:
מלכת שלמה
מי שמת בלא צואה:
בזמן שהנכסים מרובים. פי' הר"ר שמואל שצריך שיהי' בנכסים כדי מזון ופרנסה לבנות משמע מדבריו ז"ל דדוקא בכי ה"ג הוא שנזונות מתחת יד הבנים ואין נראה לאחרונים שהרי פרנסה עשור נכסים הראוי להן לכשינשאו ואין הדין כן שיוציאו הנכסים מיד היורשים דדי להם שיהיו נוטלים לכשיבואו להנשא. וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו מה שפירש הרב רבינו שמואל ז"ל בהדי מזונות עשור נכסי אינו דההיא פרנסה מקרייא ולא אמרינן בה הבנים ישאלו על הפתחים אלא הבנים יירשו ולכשיבואו להנשא לבעל נוטלות עשורן ע"כ:
ובזמן שהנכסים מועטין. שאין בהן כדי מזונות לאלו ולאלו מוציאין כדי מזונות הבנות מתחת יד הבנים ויעמדו ביד ב"ד או ביד שליש למזונות הבנות עד שיבגרו ומה שנשאר מן הנכסים ברשות הבנים הוא להם ואע"פ שאין בהם כדי מזונותם ישאלו על הפתחים כשיחסר להם. אבל בנכסים מרובין משמע שאין הבנות יכולות לומר הוציאו מתחת ידי הבנים מזונות עד שיבגרו כדי שלא ימכרו הזכרים את הנכסים שהם לא תקנו להם מזונות אלא כך מתחת יד הבנים ואם מכרו מכרו נמקי יוסף ז"ל וכן היא בחדושי הרשב"א ז"ל. וכן מוכח בגמרא דהא דקתני והבנים ישאלו על הפתחים היינו שמפרישין מן הנכסים מזון הבנות עד שיבגרו והמותר מה שהוא לבנים ולאחר שיוציאוהו אז ישאלו על הפתחים וכדפי'. עוד כתב בשם הריטב"א ז"ל שמה שכתב הר"ר שמואל ז"ל דפרנסת הבת בכלל מזונות נמי גבי נכסים מרובים לאשמועינן עיקר הדין כתב כן אבל לא שיהא בכלל נזונות ולא בתקנת מזונות ואין מחשבין אותן בנכסים מועטים כלל ע"כ. וכתב הרי"ף ז"ל דה"מ בנכסים מועטין הבנים ישאלו על הפתחים במקרקעי אבל במטלטלי כיון דבתקנתא דרבנן בתראי הוא דמיתזני אע"ג דמועטין הן נזונים מהם אלו ואלו דלא תקינו להו רבנן אלא למהוי כבנים אבל למהוי יותר מבנים ולמשקל הכל לא והכי שדר גאון כדכתבינן ע"כ:
בשביל שאני זכר הפסדתי. פי' בשביל שאני זכר וראוי ליירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטים בתמיה וכתוב בנמקי יוסף אע"ג דקיימא לן דכל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו הכא לא קיימא לן כותי' משום דסוגיין כולה כרבנן אזלא דאילו לאדמון אין חילוק בין נכסים מרובים לנכסים מועטים דכמו שבמרובים נזונים יחד אלו ואלו גם במועטין ס"ל לאדמון שיזונו יחד ולא ישאלו על הפתחים ואילו הכא בגמרא שקלו וטרו הי ניהו מרובין והי ניהו מועטין ואלמנתו מהו שתמעט משמע דכרבנן קיימא לן ואין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ וכן פסק הרי"ף ז"ל וכל הגאונים ז"ל ע"כ. וכן בחדושי הרשב"א ז"ל. ועיין במה שכתבתי בפ' בתרא דכתובות סימן ג' בשם תוס' וסמ"ג והרא"ש ז"ל דאדמון לאו מיפלג פליג אלא אתמוהי קא מתמה והביאו הרשב"א ז"ל כאן בחדושיו בשם יש אומרים דאדמון לאו מיפלג פליג אלא אתמוהי קא מתמה וכתב דנ"מ שאם קדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו כדא"ר יוסי א"ר יוחנן ומהא דאדמון גמר לה דכיון דמספקא לי' לית לן לאפוקי נכסי מידא דלוקח כך פי' ר"ת ז"ל כדי שלא לעקור כלל המסור בידנו שבכל מקום שר"ג אומר רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו כדאיתא בכתובות ולא דייקא עכ"ל ז"ל. וביד פי"ט דהלכות אישות סימן י"ז וז"ל מי שמת והניח בנים ובנות יירשו הבנים כל הנכסים והם זנים את אחיותיהם עד שיבגרו או עד שיתארסו בד"א בשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כאחת עד שיבגרו הבנות וכו' וכתב שם מגיד משנה שכן הוא מוכרח מן הגמרא שהכל יונח ביד הבנים והם יזונו את אחיותיהם ובמועטי' מניחים מזונות הבנות ביד ב"ד או ביד אפוטרופוס שמינוהו ב"ד לצורך הבנות ע"כ. ובתוי"ט כתב שם בפ' בתרא דכתובות ולי נראה שמן המשנה עצמה מוכרחין לומר כן דהא הך רישא לא איצטריך כלל דהא תנינא לה בספ"ד דכתובות בנן נוקבן וכו' אלא הא קמ"ל שהבנות נזונות מהיורשים ואין מוציאין מהם בפעם אחת ע"כ. ובטור ח"מ סי' ר"פ: