יכין
המוכר את שדהו בשעת היובלר"ל בזמן שהיובל נוהג. דאילו כשמכר בשנת היובל עצמו, המכר בטל, דמכורה כבר יוצאה, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר: אינו מותר לגאול פחות משתי שניםמשעה שקנה אפילו התרצה גם הלוקח, עוברים בעשה [רמב"ם פי"א משמיטה ה"ט]. מיהו נ"ל לכאורה דדוקא בלשון גאולה אסור, אבל בנותן זה לזה השדה והמעות במתנה רשאים. ואפשר דאסור מטעם הערמה: במספר שני תבואות ימכר לךוכתיב שני, לשון רבים, ואינו פחות מב'. אבל לאחר ב' שנים, כשירצה מוכר, פודה בעל כרחו של לוקח בדמים שלקח. כיצד. מכרה לו בעד כ' סלע, והיה עוד י' שנים עד היובל, נמצא מגיע ב' סלעים לשנה, ונשארה ביד הלוקח ד' שנים, מנכה לו ח' סלעים ומחזיר לו י"ב סלעים ולוקח שדהו לחזרה: היתה שנת שדפון וירקוןבכל הארץ, דומיא דשביעית: אינה עולה לו מן המניןלב' שנים הנ"ל. גם לא ינכה לו עבורן, דכתיב שני תבואות: נרהשחרשה ולא זרעה: או הובירהשהניחה בורה ולא חרשה כלל [והא דלא נקט בקיצור לא זרעה. נ"ל דרבותא קמ"ל לא מבעייא שלא חרשה. די"ל איהו דאפסיד אנפשיה. אלא אפילו חרשה דגלי אדעתיה שרוצה לזרעה רק שנאנס אח"כ מלזרעה. ולא מבעייא בכה"ג דעכ"פ הוא המונע מלזרוע, אבל הובירה שדעתו כדי שתנוח ותוסיף פירות בשנה הבאה, סד"א דעכ"פ יהיה לו חלק בתבואות בשנה הבאה. קמ"ל דאפ"ה נחשבים לו, דעכ"פ שני תבואות היו, ורק הוא לא אסף תבואות]: עולה לו מן המניןדאיהו דאפסיד אנפשיה: רבי אלעזר אומר מכרה לו לפני ראש השנה והיא מלאה פירות הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות לשתי שניםואפ"ה אינו מנכה לו רק ב' תבואות. ודברי הכל היא: אינו מחשב אלא עם הראשוןכפי חשבונו עם הראשון נותן לשני כשבא לגאלה מידו. ואפ"ה אין לשני על הראשון כלום: לאישומדלא כתיב לאשר מכר לו, דמלת לאיש ל"ל. אלא לאיש שהוא בעל השדה קאמר, דהיינו לאיש וכו': לאיש אשר בתוכהדאיש ר"ל אדון, כדכתיב איש מלחמה. וכן בלשון חכמים, אישי כה"ג. וה"ק קרא, חדא מתרתי סגי, או שיהיה השתא אדון השדה, או אשר מכר לו. ודרשינן לקולא למוכר ולא איפכא. דגמרינן גאולה גאולה מעבד עברי, דג"כ גלי רחמנא גביה דאזלינן בגאולתו לקולא לגואל, דבהוקר או הוזל נגאל תמיד כשעת הזול: ויגאול בקרובר"ל אינו רשאי למכור שדה רחוקה מהעיר כדי לגאול זו שקרובה להעיר, וכן איפכא: ברע ויגאול ביפהלא ימכור שדה רעה כדי לגאול זו היפה וכן איפכא: לא ילוהמעות מאחרים: ולא יגאל לחצאיםאלא גואל כולה או כלל לא: ובהקדש מותר בכולןדמותר למכור שדה אחרת או ללות מעות, כדי לגאול השדה שהקדיש, ורשאי נמי לגואלה לחצאין [ועי' לעיל פ"ז מ"א]: הרי זה גואל מידלא כשדה אחוזה שאינו גואל תוך ב' שנים: הרי זה כמין ריביתשכשמחזיר המוכר כל המעות להלוקח, הרי השתמש בו הלוקח בשכר המתנת מעותיו: ואינה ריביתדס"ל כר' יהודה [ב"מ ס"ג א'] דצד א' ברבית מותר, וה"נ צד א' הוא, דבשעת המכר היה ספק שמא לא יפדנה ותהיה מוחלטת לו, לפיכך לא מחשב כהלואה ברבית ושרי. ולדידן דקיי"ל צד א' ברבית, הו"ל אבק רבית מדרבנן, אפ"ה התורה התירתו: מת המוכר יגאל בנובתוך שנה, לכשירצה: אינו מונה לו שנהבין מוכר או בנו: אלא משעה שמכר לוללוקח ראשון. ולא לזמן שמכרה לוקח ראשון לשני: עד מלאת לו שנה תמימהלו דייקא: וכשהוא אומר תמימה להביא חדש העיבורדכשהשנה מעוברת יכול לגאלה י"ג חודש: רבי אומר יתן לו שנה ועיבורהבין לשנה פשוטה או מעוברת נותנין לו י"ב חדשי לבנה שהן שנ"ד יום, ועוד י"א יום ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה, דהרי בעבורן אנו עושין ז' עבורין בכל י"ט שנה [ועי' בשבילי דרקיע שלנו בריש סדר מועד אות יח]: אחד הלוקח ואחד שניתן לו מתנהכשרוצה הנותן גואלה תוך שנתו, ואם לאו חלוטה ללוקח: שנאמר לצמיתותמדמצי למכתב לצמית, וכתיב לצמיתות, לרבות מתנה: בראשונה היה נטמןהלוקח: שיהא חולש את מעותיו בלשכהר"ל מניח מעותיו בלשכה של ב"ד: אימתי שירצה הלההלוקח: כל שהוא לפנים מן החומהלרבות בתי בדים שמעצרין שם השמן, ומרחצאות ומגדלים ובורות שיחין ומערות שאינן ראויין לזריעה: הרי הוא כבתי ערי חומהונחלט בסוף שנה: רבי מאיר אומר אף השדותלאו שדות ממש, דהא בית כתיב, רק קרקע של סלעין, שטטלין משם אבנים לבניין: רבי יהודה אומר אינו כבתי ערי חומהודינו כשדה במשנה א': רבי שמעון אומר כותל החיצון היא חומתוודינו כבתי ערי חומה: עיר שגגותיה חומתהשאין לה חומה רק הקיפוה בתים תכופים סביב כתימה [ונ"ל דבהא גם ר"ש (במ"ה) מודה, דדוקא התם שכל העיר דינה כמוקפת חומה, להכי לר"ש גם הבית כן. או י"ל דהתם הבית סמוך רק לחומה, וכותל הד' של הבית הוא החומה, אבל ראש החומה גבוה הרבה מהבית, להכי לר"ש דינו כבית בעיר חומה. משא"כ הכא. גגות הבתים הן ראש החומה, ודל בתים אין כאן חומה. ובהא מתורץ קו' רתוי"ט למה לא קאמר תנא עיר שכותלי הבתים חומתם. ולדברינו אז הוה משמע, דאבל ראש החומה גבוה מגג הבתים, והרי בכה"ג פליג ר"ש]: ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נוןבשעה שכבש א"י: שלש חצרותאו יותר: מוקפות חומה מימות יהושע בן נוןאז מיקרי עיר חומה. מיהו צריך נמי שתהיה מוקפת בביאת עזרא דקודם עזרא כשגלו בטלה קדושת הארץ, דקדושה ראשונה של ארץ ישראל לא קדשה על לע"ל. [ורק קדושת המקדש קידש לעתיד לבא הרמב"ם פ"ו מבחירה הט"ז. ולראב"ד שם גם קדושת המקדש לא קידש לע"ל. והנכנס השתא למקום המקדש פטור מכרת. ועי' תשובת מהרמי"ט חי"ד סי' ל"ז]. אבל כשהיתה מוקפת בימי יהושע וגם כשעלה עזרא, אף שחרב חומתה בינתיים, וגם השתא אין לה חומה, אפ"ה דינה כערי חומה, מדכתיב אשר לא חומה באל"ף, ואפ"ה צריך הקורא לחשוב בשעה שקורא כאילו כתוב לו בוי"ו. מזה משמע אפילו אין לה עכשיו והיה לה חומה קודם לכן [ולרש"י דרשינן הכי מדכתיב לוא. ולתוס' כתיב לו בוי"ו וקרינן באל"ף. ובס"ת שלנו הוא בהיפך]: כגון קצרה הישנה של ציפוריםשם עיר קטנה סמוך לצפורי: ויודפת הישנה וגמלא וגדוד וחדיד ואונו וירושליםאין זו ירושלים הקדושה, דהרי קיי"ל דלא נתחלקה לשבטים, ולפיכך אין בית חלוט בה. אלא עיר אחרת קטנה היתה בא"י שנקראת ג"כ ירושלים הקטנה: וכן כיוצא בהןוהא דנקט תנא הנך ח' דוקא. קמ"ל דדוקא דוגמת אלו שכשעלה עזרא מצאן מוקפין וקדשם בב' תודות וכו' [כשבועות פ"ב מ"ב]. אבל כל עיירות האחרות אף שהיו מוקפין בימי יהושע, אפ"ה כשגלו לבבל בטלה קדושתן, דלא קדשן עזרא. [רמב"ם פי"ב משמיטה]. [ובש"ס מייתי ב' ברייתות דפליגי בהכי אי הנך ח' דוקא. וק' הרי במתניתין תני וכיוצא בהן, ועל כרחך הנך ח' לאו דוקא, וא"כ הו"ל לש"ס להוכיח ממתני' דאידך ברייתא משבשתא. ונ"ל דחד ברייתא ס"ל דנקט הנך ח' מדקדשם עזרא, ואהא נקט וכיוצא בהו, דכל עיירות אחרות שקדשן עזרא, דינו כערי חומה. ולאידך ברייתא נקט הנך ח' מדמצאן מוקפין, ונקט וכיוצא בהן, להביא כל עיר שהיא מוקפת מימי יהושע]. [אב"י וערש"י מגילה (ד"י ע"א סד"ה את אלו), כתב רש"י דנקט במתני' ט' עיירות. והרי במשנה שלפנינו לא נמנו רק ח'. אלא רש"י לשיטתיה שכתב [מגילה ד"ד א' ד"ה לוד] דגרסינן במשנתנו גם לוד ועי' מהרש"א שם]: בתי החצריםשאין להם חומה: וכח היפה שבשדותכדמפרש ואזיל: ונגאלין כל שנים עשר חדש כבתיםשאין צריך להשהותן ביד לוקח ב' שנים: ויוצאים ביובלחוזרים אז לבעלים בלי כסף: ובגרעון כסףדכשגאלה מנכה ללוקח כפי שמגיע להשנים ששהה בידו: ישראל שירשבתי ערי חומה: אינו גואל כסדר הזהה"ק אינו גואל כסדר הזה של לוי, דכתיב גביה, גאולת עולם תהיה ללוים, אלא גואל כישראל שביתו נחלט לסוף שנה: וחכמים אומרים אין הדברים אמורים אלא בערי הלויםואפילו המוכר והקונה ישראלים, דבר זה אינו תלוי בבעלים, רק בהמקום, וגואל שם לעולם, והכי קיי"ל: אין עושים שדה מגרשהוא מקום פנוי אלף אמה סביב לעיר, בלי בניין ובלי זרעים: ולא מגרש שדהר"ל לא יהפכו שדה למגרש או איפכא. אבל מותר ליטע שם אילנות ורק תוך כ"ה אמה לעיר אסור משום נוי העיר [כב"ב דכ"ד ב']. [וכן משמע מרש"י (ישעיה ו' פי"ג) שהיה לפני שערי ירושלים אילנות נטועים. וכל זה דלא כר"ב שכתב סוטה [פ"ה מ"ג] דגס אילנות אסור ליטע שס, אמנם כפי הנראה חזר בו ז"ל, דהרי בכאן לא הזכיר איסור מאילנות]: עושין שדה מגרשדכשיש בזה נוי ועיר, הרבה קופצים לדור בתוכה, ומתיישבת: ולא מגרש שדהדזה אסור שלא לנוול חזותה של עיר [ובש"ס ב"ב דכ"ד ב', גרסינן דלר"א עושין שדה מגרש ומגרש שדה. ובילקוט סוף פרשת בהר הביא ב' הגירסות. ובש"ך (ח"מ קנ"ה סקי"ב) הגיה במשנתינו דצ"ל בשניהן עושין, כפי הגירסא דנקט בש"ס ב"ב הנ"ל. וכן משמע מרמב"ם (פי"ג משמיטה), שלא הזכיר כלל ערי ישראל]: כדי שלא יחריבו את ערי ישראלר"א פליג את"ק, ולא מפרש דבריו, דלת"ק דין ערי ישראל ולוים שוין [וכן מוכח לע"ד מש"ס. מדקאמר דכ"ע מיהת וכו'. ש"מ וודאי דפליגי. וש"מ נמי דליתנה להך כללא דכיילו קמאי, דהיכא דקאמר בש"ס ר' פלוני אומר, אז פליג. והיכא דקאמר, אמר ר' פלוני, אז לא פליג. [ועי' מבוא התלמוד דקכ"ט ע"א ד"ה על הרוב. ועי' רש"י ותוס' (סנהדרין דס"ז א'), שכתבו ממש בהיפך וזה פלא]. מיהו מצינו דוגמתו סוטה סוף פ"ח ועי' רתוי"ט בכורים פ"ג מ"ה]: הכהנים והלוים מוכרים לעולםשדה אחוזה שלהן. ולא כישראל שאינו מוכר בפחות מב' שנים סמוך ליובל. אבל אלו מוכרין סמוך ליובל, אבל ביובל עצמו לא, דמכורה כבר יוצאה, שאינה מכורה ק"ו שלא תמכר: וגואלים לעולםאם מכר בית בעיר חומה, אינו נחלט בסוף שנה. ובמכר שדה א"צ שתעמוד ביד לוקח ב' שנים, רק כשירצה גואל מיד: גאולת עולם תהיה ללויםוכהנים נמי נקראים לוים, שנאמר והכהנים הלוים בני צדוק:
מלכת שלמה
אינו מותר לגאול וכו' גמ' אינו גואל לא קתני אלא אינו מותר דאפילו קרקושי זוזי ללוקח אותם שתי שנים כדי שייטב בעיניו להחזירה לו אסור. בפי' רעז"ל אבל בשנת היובל עצמה אינו רשאי למכור דק"ו הוא ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר:
היתה שנת שדפון או ירקון או שביעית אינו עולה לו מן המנין. בפ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ו) מפרש שהשדפון וירקון הוא נמי בכל העולם דאי אשתדיף רובא דבאגא בהכי לא תנן דודאי דעולה לו מן המנין דייקא נמי דקתני דומיא דשביעית שאסור לזרוע בו בכל העולם תוס' ז"ל. והתם בברייתא קתני או שהיו שנים כשני אליהו ודייק מה שני אליהו דלא הוי תבואה כלל אף שדפון וירקון דלא הוי תבואה כלל אבל אי דאיכא תבואה סלקא ליה ולא קאמרינן מכת מדינה היא ומפ' טעמא התם משום דכתיב שני תבואות שנים שיש בהם בעולם תבואה אבל גבי המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשתדפה מפ' התם אפי' לא נשתדפה אלא הבקעה של אותה שדה מכת מדינה היא ומנכה לו מן חכורו:
נרה או הובירה עולה לו מן המנין. ורשאי המוכר לגאלה לאלתר לסוף שתי שנים ובגמ' פריך אמאי תנא נרה כיון דתנא הובירה דעולה כ"ש דנרה וכתבו תוס' ז"ל דהמ"ל לא זו אף זו קתני ע"כ. ובגמ' מתרץ נרה איצטרי' ליה סד"א אמרינן ליה למוכר הבא לגאול שדהו הב ליה דמים שנתן הלוקח בנירה וליסק האי לוקח ואי לא יהיב דמי נירה לא ליסק קמ"ל:
ר' אלעזר ברוב ספרים מצאתי אליעזר ביוד:
מכרה לו לפני ר"ה. תימה אמאי נקט לפני ר"ה הא אמרינן לעיל בגמ' בפרק השג יד דשתי שנים האמורים בשדה אחוזה מעת לעת ומפקינן ליה מהאי קרא דדריש ר' אליעזר בגמ' וי"ל דלרבותא נקט לפני ר"ה דאע"ג דאמרי' בעלמא שלשים יום לפני ר"ה חשובים שנה הכא לא חשיבי שנה אלא בעי' שתי שנים מעת לעת הרא"ש ז"ל. בסוף פי' רעז"ל ור' אליעזר לא פליג את"ק בהא אלא דברי הכל היא וכן בפי' הרמב"ם ז"ל ג"כ. אמר המלקט ויליף לה ר' אליעזר בברייתא מקרא דכתיב במספר שני תבואות ימכר לך משמע כל תבואות שיש בשתי שנים מדה"ל למיכתב מספר שנים או מספר תבואות דהוה משמע שתי תבואות אבל במספר שני תבואות משמע ללמד פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים ולא יאמר לו המוכר ללוקח הנח לפני כדרך שהנחתי לפניך. וביד פי"א דהלכות שמטה ויובל סימן ו' ט' י"א י"ב. ושנויה היא בת"כ סוף פרשה ג' דפרשת בהר סיני: