Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַכֹּל חַיָּבִין בָּרְאִיָּה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְטֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשֻׁחְרָרִים, הַחִגֵּר, וְהַסּוּמָא, וְהַחוֹלֶה, וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו. אֵיזֶהוּ קָטָן, כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) שָׁלֹשׁ רְגָלִים:
ברטנורה
הכל חייבין בראיה. במצות יראה כל זכורך, שצריך להתראות בעזרה ברגל. והכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואין כן הלכה. שמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה מפני צד עבדות שבו:חוץ מחרש. ואע״פ שהוא מדבר, ואפילו חרש באזנו אחת פטור, דכתיב (דברים ל״א:י״א) בבוא כל ישראל לראות את פני ה׳, וכתיב בתריה למען ישמעו. פרט למי שאין לו שמיעה גמורה. והשומע ואינו מדבר נמי פטור דכתיב ולמען ילמדו:שוטה וקטן. דלאו בני חיובא נינהו, שהן פטורין מכל המצוות. וקטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, אביו חייב להעלותו כדי לחנכו במצוות, כדאמר ב״ה לקמן במתניתין:וטומטום ואנדרוגינוס, נשים ועבדים שאינן משוחררין. כל הני אמעיטו מזכורך, פרט לטומטום ואנדרוגינוס ונשים שאינן בכלל זכורך. וכל מצוה שאין נשים חייבות בה אין העבדים חייבין בה. ועוד הרי הוא אומר בבוא כל ישראל ליראות, ועבדים לאו בכלל ישראל נינהו:החיגר והחולה והזקן ושאינו יכול לעלות ברגליו. מירושלים לעזרה, כגון שהוא מעונג ביותר. כל הני ילפינן להו מדכתיב שלש רגלים, יצאו אלו שאינן יכולין לעלות ברגליהם:והסומא. דכתיב בבוא כל ישראל ליראות, כשם שהם באים להיראות כך הם באין לראות הר קדשו ובית שכינתו, לאפוקי סומא ואפילו בעינו אחת, שהרי אין ראייתו שלמה:שלש רגלים. הראוי לעלות ברגליו חייבו הכתוב, וכיון דגדול פטור מן התורה, קטן נמי לאו בר חנוך הוא:
תוסופות יום טוב
הכל חייבים בראיה. כתב הר"ב והכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואין כן הלכה. דדחויה היא מקמי הא דרבינא בדף ד' דדייק מדתנן בסיפא ועבדים שאינם משוחררים. דלתני עבדים מאי שאינם משוחררים אלא שאינם משוחררים לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואמרינן בגמ' בריש פרקין כאן במשנה ראשונה. כאן במשנה אחרונה. כלומר מ"ה פ"ד דגיטין דמשנה ראשונה אמרו ב"ה עובד את רבו יום אחד. ואת עצמו יום אחד. ובאחרונה חזרו להורות כדברי ב"ש. דכופין את רבו לשחררו. ולפיכך למשנה ראשונה עבדינן ליה תקנה במצות. שהוא חייב בהן מספק מדברי סופרים. ולמשנה אחרונה אמרו שלא יעשה המצוה. כי היכי שנוכל למהר לרבו שישחררנו כדי שלא ימנע מן המצוה. זוהי שיטת הרמב"ם אבל לרש"י השטה בהפך. דלמשנה אחרונה דכופין לשחררו הוי כאילו משוחרר ולפיכך חייב. וכשיטה זו כתב הר"ב ברפ"ח דפסחים:
חוץ מחרש. כתב הר"ב ואע"פ כו' וכתיב בתריה למען ישמעו וכו' בפ' הקהל. וילפינן ראיה ראיה. גמ'. ומתני' דקתני חרש סתם והתנן במשנה ב' פ"ק דתרומות חרש שדברו בו חכמים בכל מקום אינו לא שומע ולא מדבר. הא אמרי' בגמרא דמתני' חסורי מחסרא [וה"ק] וכו':
[*שוטה. פירשתיו ברפ"ק דתרומות]:
נשים ועבדים. יש להקשות דכולהו תני בלשון יחיד חוץ מנשים ועבדים ואשכחן במ"ג פ"ק דברכות נשים ועבדים וקטנים. ואשכחן במ"ד פ"ח דב"ק דתני כולהו בלשון יחיד. חרש שוטה וקטן האשה והעבד. ולא הבינותי דברי התוס' שכתבו וז"ל לא שייך לאקשויי אמאי תני נשים לשון רבים. ותנא קטן חרש לשון יחיד. כדדייק פ"ק דנדה גבי קטנות והכא קתני אשה. דהכא תרי עניני. ולא דמי חד לאידך. דחרש ושוטה פטור מכל המצוות כדאמר לקמן. וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק"ו דנשים פטורות דכתיב זכורך. טפלים לא כ"ש דהכי דייקינן בפ"ק דקדושין טפלים חייבין נשים לא כ"ש. עכ"ל. וקשיא לי דהתם בקטנות ואשה טפי הוו תרי עניני. דקטנות לענין מיאון. ואשה לענין עיגון. כמו שהוא ברפ"ו דעדיות ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה דפטור מכל המצות כמ"ש הר"ב והכי איתא בברייתא בגמ'. וצ"ע:
ועבדים. כתב הר"ב דכל מצוה כו'. מפורש ברפ"ג דברכות:
והסומא. כתב הר"ב דכתיב בבא כל ישראל לראות. כשם שהם באים להראות כו'. כך כתב הרמב"ם פ"ב מהל' חגיגה ולעיל כתבתי דילפינן ראייה ראייה. אבל בגמרא דהכא ריש פרקין ודף ד'. וריש סנהדרין וריש ערכין שנאמר יראה יראה כדרך שבא ליראות [לפני המקום בב' עיניו של מקום] כך בא לראות [המקום בב' עיניו]:
ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. לשון הר"ב מירושלים לעזרה. וכן לשון רש"י. וכתבו התוספות [ב'. ב'] ורבותא נקט. דלא מבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה. והה"נ אם אינו יכול לעלות מעירו לירושלים. כדמשמע בגמ' [ו', ב'] ע"כ. והא דנקטי לעזרה. ולישנא דמתני' בין בבית שמאי בין בבית הלל להר הבית. משום דבגמ' דף ז' מאי והראיון [דרפ"ק דפיאה] ר' יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה. משמע ודאי דראייה דוקא בעזרה היא. וכך כתב הרמב"ם בפ"א מהל' חגיגה. הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה והטעם שהעזרה היא במקום חצר המשכן. והיא מחנה שכינה. כמפורש במ"ח פ"ק דכלים. ולפיכך הראייה שם היא דמתקיים בה את פני ה'. אבל הר הבית כנגד מחנה לויה היא. ומתניתין דנקטה הר הבית. היינו טעמא שכשיכול לעלות להר הבית שהוא בשפוע ההר. ממילא הוא עולה עוד במעלות העזרות. ששם מעלות עשויות. ועיין מ"ט [צ"ל מ"ח] פ"ק דמסכת בכורים ומ"ש שם בס"ד [*ושוב ראיתי שהוא בעיא בירושלמי. היכן מראה פנים בהר הבית. או בעזרות. ופשיט לה מן תוספתא שהוא בעזרה]. ומ"ש הר"ב מדכתיב שלש רגלים ולא אמר פעמים. כמו שאמר במקום אחר. רמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
1.
All are obligated to appear [at the Temple], except a deaf person, an imbecile and a minor, a person of unknown sex [tumtum], a hermaphrodite, women, unfreed slaves, a lame person, a blind person, a sick person, an aged person, and one who is unable to go up on foot. Who is a minor? Whoever is unable to ride on his father’s shoulders and go up from Jerusalem to the Temple Mount, the words of Bet Shammai. But Bet Hillel say: whoever is unable to hold his father’s hand and go up from Jerusalem to the Temple Mount, as it is said: “Three regalim” (Exodus 23:14).משנה ב
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה שְׁתֵּי כֶסֶף, וַחֲגִיגָה מָעָה כֶסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה מָעָה כֶסֶף, וַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כָסֶף:
ברטנורה
הראיה שתי כסף. גדול הבא ליראות צריך להביא עולה, שנאמר (שמות כ״ג) לא יראו פני ריקם, ואינה פחותה משתי מעות כסף, שהם משקל ל״ב גרעיני שעורה מן הכסף הצרוף:וחגיגה. שלמי חגיגה, שאמרה תורה (שמות י״ב) וחגותם אותו חג לה׳, כלומר הביאו שלמי חגיגה, אין פחותים ממעה כסף. ואע״פ שאין לראיה ולחגיגה שעור, דכתיב (דברים ט״ז) איש כמתנת ידו, חכמים נתנו בהם שעור למטה, שלא יביא פחות מכאן:הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. דשלמים יש בהם לגבוה ולכהנים ולבעלים לפיכך הן מרובין מן העולות שאין בהן אלא לגבוה. וחוץ מעולת ראיה ושלמי חגיגה האמורים במתניתין עוד היו צריכים להביא מין אחר של שלמים, והן נקראים שלמי שמחה, דכתיב (שם כ״ז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת. ושלמי שמחה הללו לא הוזכרו כאן, ולא נתנו חכמים בהם שעור. ונשים חייבות בהן כאנשים, דעל השמחה נצטוו נשים, דכתיב (שם י״ד) ושמחת אתה וביתך:
תוסופות יום טוב
הראייה. כתב הר"ב הבא ליראות צריך להביא עולה שנאמר ולא יראו פני ריקם. דנאמר חגיגה להדיוט. ונאמר ראייה לגבוה. מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו. אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו. ברייתא בגמרא דף ז':
וחגיגה. פירש הר"ב שלמי חגיגה שאמרה תורה וחגותם. משמע שאתם תהנו ממנו. ומנלן דקרבן בהמה הוא. פירש"י דכתיב (שמות כ"י) לא ילין חלב חגי עד בקר. במידי דאית ליה חלב הקרב לגבוה קאמר. ועיין סוף הפרק. ומ"ש הר"ב ואע"פ שאין לראיה וחגיגה שיעור. עיין בריש פאה:
וחגיגה כו'. כתב הר"ב וחוץ כו' צריכים להביא כו' דכתיב וזבחת שלמים. כ"כ הרמב"ם פ"א מהלכות חגיגה. וכתב הכ"מ פסוק זה אינו כתוב בחג אלא גבי הר עיבל בפרשת כי תבא. ולא כתבו רבינו. אלא ללמוד משם דסתם שמחה הוי בזביחת שלמים. ומינה דושמחת בחגך היינו בזביחת שלמים וכו' ובגמרא נמי בפרק ערבי פסחים תניא בזמן שב"ה קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים וכו' ע"כ. ושם דף ק"ט כתבו כן התוס'. ומ"ש הר"ב ונשים חייבות בהן. פי' התוס' בפ"ק דקדושין דף ל"ד שבעלה משמחה בזבחי שלמים שזובח. לא שתהא היא חייבת להביא קרבן ומ"ש הר"ב ושמחת אתה וביתך כפירש"י דף ו' ע"ב. והאי קרא במעשר שני כתיב בפרשת כי תבא. וצ"ל דיליף ממעשר. [דכתיב ביה ביתו בהדיא] וכמ"ש התוספת בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק"ט.) ובפי' הרמב"ם ונקראים שלמי חגיגה צ"ל שלמי שמחת חגיגה. והכי קראן בפרק א' מהלכות חגיגה:
יכין
מלכת שלמה
2.
Bet Shammai say: the pilgrimage-offering (re’eyah) must be worth [at least] two pieces of silver and the hagigah one piece (ma’ah) of silver. But Bet Hillel say: the pilgrimage-offering must be worth [at least] one ma'ah of silver and the hagigah two pieces of silver.משנה ג
עוֹלוֹת בַּמּוֹעֵד בָּאוֹת מִן הַחֻלִּין, וְהַשְּׁלָמִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִן הַחֻלִּין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִן הַמַּעֲשֵׂר:
ברטנורה
עולות במועד באות מן החולין. מתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני, עולות נדרים ונדבות במועד באות, ביו״ט אינן באות, ועולת ראיה באה אפילו ביו״ט, אע״ג דיש לה תשלומין כל ז׳, עיקר מצותה ביו״ט ראשון, וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין. ושלמי שמחה באים מן המעשר, כלומר שיכולין להביא שלמי שמחה ממעות של מעשר שני, דשלמי שמחה אינן חובה במקום שיש בשר, והרי יש לו מעות מעשר שני להוציא בירושלים, הלכך יקנה בהם שלמים ויאכל. אבל חגיגת יום טוב הראשון הוא דבר שבחובה אפילו יש לו בשר הרבה, וכל דבר שהוא משום חובה אינו בא אלא מן החולין ולא מן המעשר:ביו״ט הראשון של פסח. ה״ה ליו״ט ראשון של שאר רגלים. ולהכי נקט פסח, לפי שיש ערב פסח חגיגה אחרת, כשהיתה חבורת הפסח מרובה היו מביאין עמו חגיגה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, ואשמועינן מתניתין דחגיגת יו״ט עצמו הוא דאינו באה אלא מן החולין, אבל חגיגת י״ד באה מן המעשר:ובית הלל אומרים מן המעשר. בגמרא פריך אמאי, דבר שבחובה היא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ומשני בטופל, שמחבר מעשר עם חולין ומביא, אם יש לו אוכלין הרבה ואין לו סיפק בבהמה אחת מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין והשאר ממעות מעשר שני. ואע״פ שכל הבאות ביו״ט ראשון שם חגיגה עליהן, מכל מקום סברי ב״ה דמותר להביא השאר מן המעשר, הואיל וכבר יצא ידי חובתו בראשונה מן החולין:
תוסופות יום טוב
עולות במועד. פי' הר"ב עולת ראיה [באה] אפילו ביו"ט. כב"ה דמשנה ג' פ"ב:
של פסח. כתב הר"ב אבל חגיגת י"ד באה מן המעשר דרשות היא ולא חובה. כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ו דפסחים:
ובית הלל אומרים מן המעשר. כתב הר"ב בטופל כו'. אם יש לו אוכלין הרבה כו' אבל בעולת ראיה לא תנן מן החולין [צ"ל המעשר] דלמה טופלה יביא מעה כסף. רש"י. ומ"ש הר"ב מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין לאו דוקא. כמ"ש במשנה ה' בס"ד ובפי' הרמב"ם צ"ל אינה באה אלא מן החולין:
יכין
מלכת שלמה
3.
Burnt-offerings during the festival [week] are to be brought from [animals bought with] unconsecrated money, and thanksgiving offerings, from [animals bought with] tithe money. On the first festival day of Pesah: Bet Shammai say: [they must be brought] from [animals bought with] unconsecrated money. And Bet Hillel say: [they can be brought also] from [animals bought with] tithe money.משנה ד
יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בִּנְדָרִים וּנְדָבוֹת וּבְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַטָּאוֹת וּבָאֲשָׁמוֹת וּבַבְּכוֹר וּבֶחָזֶה וָשׁוֹק, אֲבָל לֹא בָעוֹפוֹת וְלֹא בַמְּנָחוֹת:
ברטנורה
יוצאין ידי חובתן. של שלמי שמחה:בנדרים ונדבות ומעשר בהמה. דכתיב (שם ט״ז) ושמחת בחגך, לרבות כל מיני שמחות, דקרא לא בעי אלא שמחה, ואמר מר אין שמחה אלא בבשר, והאי בשר הוא:אבל לא בעופות ולא במנחות. דכתיב ושמחת בחגך, אמרה תורה עשה שמחה ממי שחגיגה באה מהן, יצאו עופות ומנחות שאין חגיגה באה מהן:
תוסופות יום טוב
ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות כו'. שהתנדבו כל השנה וכשעולין לירושלים ברגל. מביאין אותם ומקריבין אימוריהן. והבשר נאכל לבעלים. יוצאין בהן משום שמחה אם יש בהם בשר לשובע. ומשום דבעי למתני סיפא והכהנים בחטאות וכו'. נקט ברישא ישראל. רש"י:
ובחזה ושוק. המורמים להן משלמי עולי רגלים. רש"י:
ולא בעופות כו'. פירש הר"ב דכתיב ושמחת בחגך כו' ממי שחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות כו'. הכי תניא ול"ק דהא אצטריך בחגך ולא באשתך. כמ"ש הר"ב במשנה ז' פ"ק דמועד קטן. דתירצו התוס'. דתרווייהו שמעינן מינה דלכתוב בחג. א"נ תנא ס"ל כאידך טעמא דהתם. וכתבתיו שם בס"ד. אבל קשיא דמנחות למה לי למעוטא הא בושמחת גופיה דמרבינן כל מיני שמחות לא מצינן לרבויי אלא של בשר. כדאמר מר ותו קשיא לי דהאי אמר מר בפ' ערבי פסחים (פסחים דף ק"ט) יליף לה מדכתיב וזבחת שלמים ואכלת. וידוע שאין זביחה אלא בבהמה. דעוף נמלק. ומסתברא דהיינו דבגמרא עלה דברייתא. רב אשי אמר מושמחת נפקא. יצאו אלו שאין בהן שמחה. [*שוב ראיתי בירושלמי אבל לא בעופות ולא במנחות דכתיב זבח]:
יכין
מלכת שלמה
4.
Israelites fulfill their obligation with vow-offerings, freewill-offerings and cattle tithe. And priests with sin-offerings and guilt-offerings, firstlings, the breast and the shoulder, but not with bird-offerings, and not with meal-offerings.משנה ה
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹכְלִים מְרֻבִּים וּנְכָסִים מֻעָטִים, מֵבִיא שְׁלָמִים מְרֻבִּים וְעוֹלוֹת מֻעָטוֹת. נְכָסִים מְרֻבִּים וְאוֹכְלִין מֻעָטִין, מֵבִיא עוֹלוֹת מְרֻבּוֹת וּשְׁלָמִים מֻעָטִין. זֶה וָזֶה מֻעָט, עַל זֶה נֶאֱמַר, מָעָה כֶסֶף וּשְׁתֵּי כָסֶף. זֶה וָזֶה מְרֻבִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר (דברים טז) אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
ברטנורה
אוכלין מרובין. בני בית מרובין:מביא שלמים מרובין. שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים שיש לו:
תוסופות יום טוב
אוכלים שם התואר. כד"א (ישעיהו נ״ה:י׳) ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל:
מביא שלמים מרובין. בגמרא מהיכא מייתי לה הא לית ליה וקאמר דטופל מעות חולין למעות מעשר שני ומביא פר גדול. דלא בעינן אלא שתהא לו שעור דמי אכילה ראשונה מהחולין. ומהאי טעמא פירש הר"ב ורש"י שלמים שלמי חגיגה. וכ"ש שלמי שמחה דכולו מן המעשר:
ועולות מועטות. עולות ראיה. רש"י:
מביא עולות מרובות. דכתיב איש כמתנת ידו. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
5.
He that has many people to eat [with him] and little money, brings many thanksgiving-offerings and few burnt-offerings. [He that has] a lot of money and few to eat [with him] brings many burnt-offerings and few thanksgiving-offerings. [He that has] little of either, for him is it is said: “One ma'ah of silver’, ‘two pieces of silver.” He that has a lot of both, of him it is said: “Every man as he is able, according to the blessing that the Lord your God has bestowed upon you” (Deuteronomy 16:17).משנה ו
מִי שֶׁלֹּא חַג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג. עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חַג, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. עַל זֶה נֶאֱמַר (קהלת א) מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת:
ברטנורה
מי שלא חג. שלא הביא שלמי חגיגתו ועולת ראייתו:ויום טוב האחרון. שמיני עצרת. ואע״ג דרגל בפני עצמו הוא, הוי תשלומין דראשון. וחג השבועות נמי אף על גב דלא הוי אלא יום אחד, יש לו תשלומין כל שבעה, מדאקשינהו קרא להדדי, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה:
תוסופות יום טוב
מי שלא חג. פירש הר"ב שלמי חגיגתו ועולת ראייתו. וכ"פ הרמב"ם. אבל שלמי שמחה כל הימים חייבים בשמחה. ולפיכך לא שייך לומר בהם שהם תשלומי הראשון:
חוגג את כל הרגל. דתניא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל שבעה ת"ל אותו אותו אתה חוגג. ואי אתה חוגג כל שבעה. א"כ למה נאמר שבעה לתשלומין. ובסמוך פירש הר"ב תשלומין דראשון. דאותו יום ראשון עשאו הכתוב עיקר והשאר תשלומין לו. הכי מפרש ליה ר"י. ואע"ג דר' אושעיא מפרש תשלומין זה לזה כל יום החובה בעצמו. ומיהו בחד סגי [*ואיכא בינייהו חיגר ביום ראשון. ונתפשט ביום שני דלרבי יוחנן כיון דלא חזי בראשון [כדתנן ברפ"ק] לא חזי בשני ולר' אושעיא אע"ג דלא חזי בראשון חזי בשני. כבר] פסק הרמב"ם פ"א מהלכות חגיגה כרבי יוחנן. ותמה עליו הכ"מ [*דהא רבי אושעיא גדול מר' יוחנן]:
ויו"ט האחרון של חג. ומנין שאם לא חג כו' שחוגג כו' ויו"ט האחרון ת"ל (ויקרא כ"ג) בחדש השביעי תחוגו אותו. אי בחדש השביעי יכול יהא חוגג והולך החדש כולו ת"ל אותו. [תרי אותו כתיב.] אותו אתה חוגג. ואי אתה חוגג חוצה לו:
יכין
מלכת שלמה
6.
He who did not bring his hagigah on the first day of the festival of Sukkot, may bring it during the whole of the festival, even on the last festival day of Sukkot. If the festival, passed and he did not bring the festival offering, he is no longer liable for it. Of such a person it is said: “A twisted thing cannot be made straight, a lack cannot be made good” (Ecclesiastes 1:15).משנה ז
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ מְעֻוָּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְקֹן, זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר. אִם תֹּאמַר בְּגוֹנֵב וְגוֹזֵל, יָכוֹל הוּא לְהַחֲזִירוֹ וִיתַקֵּן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, אֵין קוֹרִין מְעֻוָּת אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתֻקָּן בַּתְּחִלָּה וְנִתְעַוֵּת, וְאֵיזֶה, זֶה תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה:
ברטנורה
והוליד ממנה ממזר. שהביא פסולים בישראל והן לו לזכרון, לפיכך אין עונו נמחק בתשובה:יכול הוא שיחזיר. דמי גניבתו וגזילתו לבעלים ויהא מתוקן מן החטא:
תוסופות יום טוב
רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות כו'. דדרשא דלעיל מסיפא דקרא נפקא ליה. דכיון שישב ובטל לו ממצות עשה שייך ביה חסרון ולא מעוות. ותדע דבגמרא דלעיל א"ל בר הי הי להלל. האי להמנות. להמלאות מבעי ליה. ואי איתא דמרישא דקרא שמעינן ליה מאי קשיא ליה. ומלישנא דר"ש אומר לא תידוק דלאפלוגי אתא דטובא איתנהו הכי ולא פליגי. כמ"ש בפרק ג' דבכורים משנה ו':
זה הבא על הערוה. והוליד ממנה ממזר כו'. פירש הר"ב והן לו לזכרון. וכפי' רש"י. ומסיימי התוספות אבל שאר עבירות רוצח וגזל אין עדיו לפניו. ע"כ. ונראה לי דמלת וגזל צריך להיות וע"ז שהחליפו העי"ן בגימ"ל והנקודות מלאו בלמ"ד. ונקטי התוס' רציחה וע"ז שהן חמורות כמו עריות. כדאמרינן בעלמא ע"ז גילוי עריות וש"ד. ועיין משנה ד' פ"ב דיבמות מה שאכתוב שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
7.
Rabbi Shimon ben Menasya says: Who is “a twisted thing that cannot be made straight?” He who has intercourse with a forbidden relation and bears by her a mamzer. Should you say that it applies to a thief or robber, he is able to restore [the stolen object] and make straight. Rabbi Shimon ben Yohai says: They only call something “twisted” if it was straight at first and then became twisted. And who is this? A disciple of the sages who forsakes the Torah.משנה ח
הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הִלְכוֹת שַׁבָּת, חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת, הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִין בְּשַׂעֲרָה, שֶׁהֵן מִקְרָא מֻעָט וַהֲלָכוֹת מְרֻבּוֹת. הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת, הַטָּהֳרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת וַעֲרָיוֹת, יֵשׁ לָהֶן עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה:
ברטנורה
היתר נדרים פורחים באויר. מעט רמז יש במקרא שיוכל החכם להתיר הנדר, ואין לסמוך עליו, אלא כך מסור לחכמים בתורה שבעל פה:הלכות שבת. והלכות חגיגה והלכות מעילה. יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז, במקרא מועט, כהר התלוי בשערות הראש:והעבודות. הלכות עבודת הקרבנות:הן הן גופי תורה. בגמרא מפרש דהן והן גופי תורה קאמר. כלומר בין אותן שאין להם על מה שיסמכו ובין אותן שיש להם על מה שיסמכו, בין אותן שהן כהררים התלוין בשערה, אלו ואלו גופי תורה:
תוסופות יום טוב
היתר נדרים פורחים באויר. פי' הר"ב מעט רמז יש במקרא כו' שדרשו לא יחל הוא אינו מיחל. אבל אחרים מוחלין לו. גמ':
כהררים התלוים בשערה וכו'. פירש הר"ב תולין ברמז במקרא מועט וכו'. והלכות שבת מפרש בגמ' דהא דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה לא כתיבא בשבת אלא במשכן כתיב. ומדסמך בפרשת ויקהל פ' שבת לפ' משכן. אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת. וחגיגות מפרש בגמרא דהא ילפינן מדכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר. כמ"ש לעיל במשנה ב'. איכא למדחי ולמימר. דללאו תניין אתי לקרבנות הבאין בחג ולא נילף מיניה דוחגותם היינו קרבן חגיגה. אלא חוגא. כלומר מחול. כמו יחוגו וינועו כשכור (תהילים ק״ז:כ״ז) אלא אתיא מדבר מדבר כתיב הכא ויחוגו לי במדבר. וכתיב התם (עמוס ה׳:כ״ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר וילפינן וחגותם מויחוגו. והואיל ומדברי קבלה יליף הוו כהררים התלויים בשערה. והמעילות מפרש בגמרא לכדתניא נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח. שליח מעל [בפירוש הר"ב דמשנה ב' פ"ו דמעילה] שליח עני מאי קא עביד. דלא דמי לשאר מוציא מעות הקדש לחולין דמידע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעי ליה. לעיוני הכא מאי ידע. היינו כהררים כו':
הדינין וכו'. יש להם על מה שיסמכו. מפרש בגמרא. לכדתניא נפש תחת נפש. (שמות כ"א) ממון כו'. ויליף לה נתינה דכאן מנתינה דדמי ולדות דלעיל מיניה. והעבודות. להולכת הדם. דאע"ג [*שהיא עבודה] שאפשר לבטלה. שישחוט בצד המזבח וזורק. אפ"ה דין עבודה יש לה לכל דברי עבודה לפגול וכו'. ויליף מדכתיב והקריבו. וזו קבלת הדם היא שהרי לאחר שחיטה נאמר. ואין הולכה אלא א"כ קבל. ואפקה בלשון הולכה. לומר דהולכה עבודה היא. וטהרות. דתניא (ויקרא י"ד) ורחץ את בשרו וכו'. מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן וכו'. וטומאות. לכעדשה מן השרץ. ויליף דכתיב (שם י"א) כל הנוגע בהם. וכתיב (שם) כל אשר יפול עליו מהם הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו שערו חכמים בכעדשה. שכן חומט תחלתו בכעדשה. [*ועיין מ"ש ברפ"ז דנדה]. ועריות. לבתו מאנוסתו. דלא כתיבא. ואתיא הנה הנה. זימה זימה. כמ"ש בריש יבמות בס"ד:
יכין
מלכת שלמה