Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי, הַשִּׁיתִין, וְהָרִימִין וְהָעֻזְרָדִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּבְנוֹת שִׁקְמָה, וְנוֹבְלוֹת הַתְּמָרָה, וְהַגֻּפְנִין, וְהַנִּצְפָּה. וּבִיהוּדָה, הָאוֹג, וְהַחֹמֶץ שֶׁבִּיהוּדָה, וְהַכֻּסְבָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין, חוּץ מִשֶּׁל דּוּפְרָה. כָּל הָרִימִין פְּטוּרִין, חוּץ מֵרִימֵי שִׁקְמוֹנָה. כָּל בְּנוֹת שִׁקְמָה פְּטוּרוֹת, חוּץ מִן הַמֻּסְטָפוֹס:
ברטנורה
הקלין שבדמאי. שהקלו חכמים על הפירות הללו הנזכרים במתניתין שלא לעשרן דמאי, לפי שחזקתן באים מן ההפקר משום דלא חשיבי, ואית בהו תרי ספיקי ספק באים מן ההפקר ופטורים מן המעשר, ואפילו אם תמצא לומר שבאים מן השמור וחייבים במעשר שמא נתעשרו. ודמאי הם התבואה והפירות הנלקחים מעמי הארץ שהם חשודים על המעשרות. והחבר הלוקח פירות מעמי הארץ צריך להפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני בלבד אם היא שנת מעשר שני, אבל תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ עליה לפי שהיא במיתה, ואין לה שיעור שחטה אחת פוטרת כל הכרי והכל נזהרים בה. ומעשר ראשון ומעשר עני א״צ להוציא מן הדמאי אע״פ שעמי הארץ חשודים עליהם, לפי שיכול בעל הפירות לומר ללוי או לעני הבאים ליטול המעשרות הבא ראיה שאין פירות הללו מעושרים וטול, דקי״ל בכל דוכתא המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל בתרומת מעשר ליכא למימר הכי, שהאוכל טבל שלא הורמו ממנו מתנות כהונה חייב מיתה ומשום אסורא מפרישינן לה לתרומת מעשר, ומעשר שני נמי כדי שלא לאכלו בטומאה או שלא לאכלו חוץ לירושלים:השיתין. תאנים מדבריות:והרימין. פי׳ הערוך פולצרא״קי בלע״ז:ועוזרדין. בערבי זערו״ד ובלע״ז סורבי״ש:ובנות שוח. תאנים לבנות המתגדלות משלש שנים לשלש שנים, ומתגדלים ביערים:ובנות שקמה. תאנה המורכבת בערמון:ונובלות תמרה. תמרים שאינם מתבשלין באילן ותולשין אותן ומניחים אותם זה על זה עד שיתבשלו. ויש אומרים נובלות תמרה תמרים שהפילתן הרוח קודם בשולן:גופנים. ענבים שמניחים אותן בגפן בסוף הבציר ובקושי מתבשלים:הנצפה. צלף שקורין קאיפר״י בלע״ז:האוג. פרי אדום שקורין לו בלע״ז קורניאול״י. ורמב״ם אומר שהוא אילן שעושה כמין אשכלות אדומות אדומות וקורין לו בערבי סומא״ק. ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה:והחומץ. בתחלה לא היה היין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאים ממנו נסכים וכל החומץ שביהודה לא היה בא אלא מן התמד לפיכך החומץ שביהודה פטור. אבל לאחר שבטלו נסכים והחומץ בא מן היין החומץ חייב בדמאי אף ביהודה כמו בשאר מקומות:והכוסבר. כזרע גד (שמות ט״ז:ל״א) תרגום ירושלמי כוסבר כוליאנדר״ו בלע״ז:דיופרא. שטוען פירותיו שני פעמים בשנה. דיו בלשון יון שנים:שקמונה. שם מקום:המוסטפוס. שנתבשלו באילן עד שנתבקעו מאליהן. שכל אלו חשובים הן וחזקתן שאין באין מן ההפקר. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
דמאי. ל' הר"ב הם התבואה והפירות הנקחים מעמי הארץ. ודמאי דא מאי כמ"ש [*הר"ב] בריש פ"ז דברכות. וכתבו התוס' פ"ק דשבת דף יג. דהא דחשו הכא טפי למיעוטא מבמקום אחר משום דהוי מיעוט דשכיחא טובא והיו הרבה נכשלים ע"כ. ומה שכתב הר"ב ומעשר ראשון ומעשר עני אין צריך להוציא מן הדמאי אע"פ שעמי הארץ חשודים עליהם. ובמשנה ג פרק ד מפרש דלא נחשדו על מעשר עני ושם אפרש בס"ד. ושם יתבאר דכ"ע סבירא להו דטבלי ונראה דאפילו הכי לא גזרו להפריש משום שאין בה חיוב מיתה אלא בלאו. וכמ"ש הרמב"ם בפ' עשירי מהלכות מאכלות אסורות דהואיל וקיי"ל כמאן דאמר רוב עמי הארץ מעשרין כמו שסתם הר"ב [*במתניתין דלקמן] ובריש פרק ז דברכות ובכמה דוכתי. ועוד התוס' פ"ב דכתובות דף כד מסקי דלכ"ע רוב עמי הארץ מעשרין הלכך לא גזרו בלאו. ובהכי ניחא נמי דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתני דלרבי מאיר דסבירא ליה במשנה ד פרק ט דיבמות דמעשר ראשון אסור לזרים. וא"כ כמו כן יהא חייב להפרישו ולמכרו ללוים. אלא דאפילו לרבי מאיר הואיל ובמעשר אין חיוב מיתה אלא לאו בעלמא לא גזרו. ומהאי טעמא נמי ניחא דלא גזרו באונן כדלקמן בסמוך. ומ"ש הר"ב ומשום איסורא מפרשינן לה לתרומת מעשר. ולא פי' מה יעשה בה אם יתננה לכהן או ימכרנה לו. והרמב"ם פרק ט מהלכות מעשר כתב ונותנה לכהן. וכ"פ בסוף מסכת מעשר שני תרומת מעשר תנתן לכהן. וכך כתב בפרק ט ממסכת סוטה משנה י. ובמשנה ט פ"ג דחלה תנן מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר לפי חשבון ומשמע נמי דתרומה נותן לכהן בחנם. אבל הר"ש כתב או מוכר לו היתר לפי חשבון. והתוספות פ"ק דיומא דף ט כתבו והא דלא אמרינן נמי בתרומת מעשר מפרישה והיא שלו וימכרנה לכהנים ויטול דמיה (כמו דאמרי' במעשרות). י"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא חלק אחד ממאה. ועוד דדמיה מועטין שהוא צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובים תקינו רבנן שיתננה לכהנים עכ"ל. ועיין בפ"ג דחלה משנה ו:
ועוזרדין. בפרק חבית בספר הרי"ף נדפס פירושו בלשון אשכנז שפייארלינ"ג ועיין בריש מסכת כלאים:
ובנות שקמה. נראה דבנות שקמה לחוד ושקמה לחוד ועיין במ"ח פ"ק דכלאים ובפ"ו משנה ד:
ונובלות התמרה. מ"ש הר"ב ותולשים אותן ר"ל הזוכים בהן מההפקר:
וביהודה האוג. כתב הר"ב ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה. ובפ"ק דפאה משנה ה כתב דאוג חייב בפאה. והתם בריש הפרק אמרינן נשמר ולמעוטי דהפקר. צריך לומר דלא נחית התם לחלק בין הארצות:
והחומץ שביהודה. לשון הר"ב בתחלה לא היה יין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאין ממנו נסכים. ברייתא ירושלמי דהכא ובבבלי פ' אלו עוברין [דף ריב:]. ואע"ג דתנן בסוף פרק ד דשקלים לענין מספק יין לנסכים ואם החמיץ יין החמיץ לו. משמע דבשעה שהיו מביאים נסכים היו חוששין שמא יחמיץ. לא קשיא ולא מידי חדא דהכי אמר רב נחמן בתחלה כשהיו מביאים נסכים מיהודה לא היה יינו של יהודה מחמיץ עד שנותן לתוכן שעורים וכו'. והכי נמי בירושלמי דאלו עוברין. וחששו שמא נפלו בו שעורים. ועוד דאפילו כי תימא שמעולם לא החמיץ מ"מ איצטריך למתני. משום דאין סומכין על הנס כדאשכחן בריש מסכת יומא שהיו מתקינים כהן אחר שמא יארע בו פסול בכ"ג אע"ג דתנן במסכת אבות פ"ה שמעולם לא אירע קרי לכהן גדול ביוה"כ. והכי נמי פירש הר"ב במשנה ד פרק ו דשקלים בשלחן של שיש שהיה במערב הכבש. ולא של כסף לפי שמסריח הבשר ואין סומכין על הנס וכו'. ומה שכתב הר"ב מן התמד. מסיים הרמב"ם והיה זה התמד הפקר:
והכסבר. מדאפסיק שביהודה בין חומץ לכסבר שמע מיניה דכסבר לאו ביהודה הוא אלא בכל מקום. וכן הם דברי הרמב"ם פרק י"ג מהלכות מעשר. וקצת קשה שלא הקדים למתני כסבר קודם החוג. ויש ספרים גורסים וביהודה האוג והחומץ והכסבר. ולגירסא זו תלתייהו דוקא ביהודה. וכן כתב הר"ש הני תלת ביהודה. וז"ל ירושלמי. כסבורא. כוסברתא. מה בין ביהודה בין בגליל מן מה דמתלין מתל בדרומא כוסברא כוסברתא מן מתליך עם תבליא. הדא אמרה בגליל חייבת וביהודה פטורה ע"כ. ושאל מה בינייהו דיהודה וגליל דביהודה פטור ובגליל חייב והשיב ממושלי משלים אתה למד שבדרום שהוא ארץ יהודה שהוא בנגב ארץ ישראל כדמפורש בספר יהושע ואומרים שם דרך משל כוסברא וכו' מי המשילך עם התבלין. הדא אמרה וכו'. ולא ידעתי ליישב הירושלמי לדעת הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
1.
The [following] are treated leniently in regard to [the rules of] demai: unripe figs, wild jujuba, azarolus, wild white figs, young sycamore figs, fallen dates, fennel and capers. In Judea also sumac, Judean vinegar, and coriander. Rabbi Judah says: all unripe figs are exempt, except for those from a tree that bears fruit twice a year. All wild jujuba are exempt, except the wild jujuba of Shikmonah. All young sycamore figs are exempt, except those that have been scarified.משנה ב
הַדְּמַאי אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִעוּר, וְנֶאֱכָל לְאוֹנֵן, וְנִכְנָס לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצֵא, וּמְאַבְּדִין אֶת מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים, וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ, וְיֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. וּמְחַלְּלִים אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף, נְחֹשֶׁת עַל נְחשֶׁת, כֶּסֶף עַל נְחֹשֶׁת, וּנְחֹשֶׁת עַל הַפֵּרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַעֲלֶה הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִירוּשָׁלָיִם:
ברטנורה
הדמאי אין לו חומש. הפודה מעשר שני של דמאי אינו נותן את החומש משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם. הלכך קרן דמעכב בדאורייתא איתא בדרבנן, חומש דלא מעכב בדאורייתא יאכל:ואין לו ביעור. בסוף שלש שנים שחייב לבער כל מעשרותיו כדכתיב (דברים כ״ו:י״ג) בערתי הקדש מן הבית ולא תקנוהו רבנן בדמאי:ונאכל לאונן. דמעשר שני של ודאי אסור לאונן כדכתיב (שם) לא אכלתי באוני ממנו, ומעשר שני של דמאי לא גזרו בו:ונכנס לירושלים ויוצא. נפדה ונאכל חוץ לירושלים, מה שאין כן בודאי שהמחיצות קולטות ואין יכולין לפדותו ולהוציאו חוץ לחומה לאחר שנכנס, ובדמאי לא גזור:ומאבדים מעוטו בדרכים. אם היה מעשר שני של דמאי בדרכים במקום גדודי חיה ולסטים, אפילו היה דבר מועט ויכול להביאו בלא טורח ובלא הפסד אינו חושש לו ומניח אותו ליאבד בדרך במקום שהוא שם. ורמב״ם פירש שאם בשעה שמוליך מעשר שני של דמאי בירושלים נאבד ממנו מעט בדרך אינו חושש לו, מה שאין כן בודאי שצריך שיעלהו כולו או דמיו ולא יפסד ממנו כלום בדרכים:ונותנים אותו לעם הארץ. לאכלו בירושלים ואע״פ שהוא חשוד לאכלו בטומאה, מה שאין כן בודאי שאין מוסרים אותו לעם הארץ לפי שאינו נזהר לאכלו בטהרה:ויאכל כנגדו. כנגד מה שנתן לעם הארץ לוקח מנכסיו ואוכל בטהרת מעשר בירושלים:ומחללים אותו כסף על כסף. אם יש לו כסף מעשר שני של דמאי והוא צריך לו יכול לחללו על כסף חולין, מה שאין כן בודאי שאין מחללין כסף על כסף אלא בסלעים של שני מלכים שיכול לחלל זה על זה אם השני חריף אבל של מלך אחד לא דלאו דרך חלול הוא, ובדמאי שרי:כסף על נחשת. אפילו שלא מדוחק. אבל של ודאי מדוחק אין, שלא מדוחק לא:ויחזור ויפדה את הפירות. גרסינן, ולא גרסינן ובלבד שיחזור ויפדה. והכי קאמר ויכול לחזור ולפדות את הפירות אם ירצה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו יכול לחזור ולפדותם אלא מעלה הפירות לירושלים. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
הדמאי אין לו חומש. פי' הר"ב הפודה מעשר שני של דמאי וכו'. ולא כן באוכל תרומת מעשר של דמאי כדתנן בפרק הזהב משנה ח ועיין מה שאכתוב שם בס"ד. והפודה היינו הבעל וכדתנן התם בהזהב ומפורש בפירוש הרמב"ם דהכא והר"ב זכרו לעיל בפאה בפרק ז משנה ו:
ונאכל לאונן. עיין בפירוש [*הר"ב] משנה י"ב פרק ה דמסכת מעשר שני. ושאלני מהר"ר משה כהן למה לא גזרו באונן דהא שב ואל תעשה עדיף וכל שכן להרמב"ם דסבירא ליה בודאי דלוקין משום לא אכלתי באוני ממנו כמ"ש בפרק ג מהלכות מעשר שני. ופשיטנא ליה מהירושלמי והביאו הר"ש וז"ל תני נאכל לאנינה. ואינו נאכל לטומאה. מה בין אנינה לטומאה אמר רב נחמן טומאה מצויה אנינה אינה מצויה גזרו על דבר המצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי דדבר המצוי שייך למיגזר שלא יזלזלו ע"כ. והלכך הבאת מקום שהוא עיקר מצות מעשר שני הוצרכו לקיים בו. מה שאין כן אנינה דלא שכיחא. ומטעם דרוב עמי הארץ מעשרין וכדכתיבנא לעיל:
ויוצא. לשון הר"ב ונפדה. [*ובס"א ראיתי דגרס כך במשנה] ועיין במ"ו פ"ג דמע"ש *)ובפירושה ומ"ש שם בס"ד:
ונותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו. כתב הר"ש כההוא דתנינן במשנה ג פרק ג דמסכת מעשר שני ע"כ. ולענין יאכל כנגדו כיוצא בזה בסוף פ"ק דמעשר שני ועיין שם:
כסף על נחשת. פי' הר"ב אפילו שלא מדוחק. עיין במשנה ו פרק ב דמסכת מעשר שני. וכתבו התוספות בב"מ דף נה ע"ב וא"ת כיון דתנא מחללין כסף על כסף אע"ג דאסור בודאי אפילו מדוחק כל שכן כסף על נחשת דשרי. דאפי' בודאי מדוחק שרי. וי"ל איידי דתני נחשת על פירות דפליגי בה רבי מאיר ורבנן תנא נמי כסף על נחשת דהוי נמי טבעא אפירא (כדאיתא בריש פ"ד דב"מ) עכ"ל:
[*ובלבד שיחזור ויפדה וכו'. כתב הר"ב דלא גרס ליה אבל התוס' דב"מ פ"ד [דף נה: סד"ה ויחזור] קיימו הגירסא ופירשו דיש לומר כך מחללין כסף על כסף אפילו לחזור ולפדות אותו הכסף על דבר אחר וכן נחשת על הפירות דומיא כמו שפי' כסף על כסף ובלבד שיפדה פירוש בלבד שיהא דעתו מתחלה כשיחלל נחשת על הפירות לחזור ולפדות הפירות אז מותר אבל אם היה אז דעתו להעלותן ונמלך לפדותם צריך להעלותן עכ"ל]:
יכין
מלכת שלמה
2.
The [second tithe of] demai is not subject to [the rules of adding a] fifth. It has no mandated time of removal. It may be eaten by an onen. It may be brought into Jerusalem and taken out again. They may allow a small amount to be lost on the road. One may give it to an am haaretz and consume its equivalent in Jerusalem. [Second tithe money of demai] may be redeemed silver [coins] for [other] silver [coins], copper [coins] for [other] copper [coins], silver for copper, and copper for produce, provided that the produce is again redeemed for money, the words of Rabbi Meir. But the sages say: the produce itself must be brought up and eaten in Jerusalem.משנה ג
הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע וְלִבְהֵמָה, קֶמַח לְעוֹרוֹת, שֶׁמֶן לְנֵר, שֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים, פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. מִכְּזִיב וּלְהַלָּן, פָּטוּר מִן הַדְּמַאי. חַלַּת עַם הָאָרֶץ, וְהַמְדֻמָּע, וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת, פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. שֶׁמֶן עָרֵב, בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין:
ברטנורה
הלוקח לזרע. לקח תבואה לזרעה פטור בדמאי, דאילו טבל ודאי אסור לזרוע:ולבהמה. לקח מתחלה להאכיל לבהמה פטור מן הדמאי. אבל לקח מתחלה לאדם ונמלך עליה לבהמה חייב לעשר בדמאי:וקמח לעורות. לעבד בו עורות:מכזיב ולהלן. כזיב הוא סוף המקום שכבשו עולי בבל ומשם ולהלן כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל, ולא נתחייבו בדמאי אלא הארצות שכבשו עולי בבל בלבד, הלכך מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי ולא חיישינן שמא מפירות הארץ שכבשו עולי בבל הוליכו לשם, שחזקת חוצה לארץ פטור עד שיודע לך שהוא חייב וחזקת ארץ ישראל חייב עד שיודע לך שהוא פטור:חלת עם הארץ. שתקן לו גבל חבר ורוצה ליתנה לכהן חבר פטור מלעשר:והמדומע. עם הארץ שנפלה לו סאה של תרומה לפחות ממאה סאין של חולין שנעשה הכל מדומע כלומר עירוב תרומה ונותן הכל לכהן פטור מלעשר דמאי:והלקוח בכסף מעשר. שלקח דמאי במעות של מעשר שני, בין במעות מעשר שני של דמאי בין במעות מעשר שני של ודאי פטור מלעשר:ושירי מנחות. שהקומץ למזבח והשירים נאכלים לכהנים ולא חיישינן שמא הביא עם הארץ דבר שאינו מתוקן:שמן ערב. שמן אפרסמון. וי״מ שמן זית מעורב עם מור ואהלות ובשמים:
תוסופות יום טוב
לזרע. פירש הר"ב דאילו טבל ודאי אסור לזרוע כדפי' בסוף פ"ק דפאה:
חלת עם הארץ. לשון הר"ב שתקן לו חבר וכו'. וכ"כ הר"ש ובירושלמי פליגי רבי אושעיא ורבי יוחנן. רבי יוחנן אומר בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו. אמר רבי אושעיא אימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. על דעתיה דר"א בחלת עם הארץ היא מתניתין אבל חבר שלקח עיסה מעם הארץ והפריש חלתה לא. על דעתיה דרבי יוחנן היא הדא היא הדא. והרמב"ם בפירושו ובחבורו בפ' י"ג תופס לטעמיה דרבי יוחנן. והיינו משום דסוגיא דירושלמי בריש פ"ה כר"י אתיא וכמ"ש שם הר"ש וכ"כ התוספות פ"ק דיומא דף ט ולכאורה מוקמי להו הר"ש והר"ב הכא בשתקן לו גבל חבר כי היכי דלא תקשי אדריש פ"ה דלוקח מן הנחתום מפריש אף חלה [אף על חלה כצ"ל] וכדרמי התם בירושלמי וחד שינויא ניהו דהכא שטרח להביא גבל שיגבל בטהרה דמסתמא ודאי תיקן. אלא שממה שפירשו בסמוך אוכיח דמפרשי למתניתין אליבא דרבי אושעיא ואליביה לא הקשה. דהכא בהפרישו עם הארץ והתם בהפרישו חבר דלא שייך טעמא דאימת קדשים. וכ"כ שם הר"ש. הלכך נראה שמה שמפרשים בכאן שתקן לו גבל חבר. דאי לאו הכי הויא החלה טמאה שאין עם הארץ נאמן על פירות שהוכשרו לומר שלא נטמאו כדלקמן במשנה ג' פ"ב [*ולשון הר"ש שתקן לו גבל חבר בטהרה. ונראה לי דהמגיה כן בדברי הר"ב לא הפסיד] והא דלא פירשו אליבא דרבי יוחנן משום דסברי דר' אושעיא קשיש טפי והוי נמי תנא טפי מרבי יוחנן:
והמדומע. פי' הר"ב עם הארץ שנפלה לו סאה וכו' וכ"כ הר"ש. והיינו נמי אליבא דר' אושעיא כדמפרש בירושלמי אליביה דדוקא בפירות עם הארץ היא מתניתין אבל חבר שלקח פירות מעם הארץ ונדמעו לא. ופירוש מדומע כתב הרמב"ם כי התרומה שמה דמעה והוא מה שאמר הכתוב (שמות כ״ב:כ״ח) מלאתך ודמעך: והלקוח בכסף מעשר שני. לשון הר"ב שלקח דמאי וכו'. וכן לשון הר"ש ולא פירש בירושלמי אליבא דר' אושעיא שלפי הסברא מסתברא דלרבי אושעיא דוקא כשעם הארץ יודע שזה נקח ממנו בכסף מעשר שני לאכלו בתורת מעשר שני דאז אימת קדשים עליו:
ושירי מנחות. כתב הר"ב והר"ש ולא חיישינן שמא הביא עם הארץ דבר שאינו מתוקן. והיינו נמי אליבא דרבי אושעיא אבל לרבי יוחנן לא גזרו ואין צריך לטעם ולא חיישינן וכו'. ויראה לי לתת טעם למה לא גזרו. דחלה ומדומע ושירי מנחות כולם לכהן סמכו על הא דרוב עמי הארץ מעשרין. דומה למה ששנינו בסוף פ"ה מן הדמאי על הדמאי תרומה ואין צריך להוציא עליה תרומה ומעשרות הואיל ולכהן היא. ולפיכך לרבי יוחנן הא דשירי מנחות אפילו חבר המביאה דמאי. ולא פירשו בירושלמי לא בזה ולא בלקוח בכסף מעשר שני כמו שכתבתי. וטעמא דלקוח בכסף מעשר שני שלא גזרו לר"י היינו כדי שיהא מצוי לבעלי כסף מעשר שני פירות הרבה לקנות ולאכלן בירושלים:
שמן ערב. לשון הר"ש דעיקרו למשיחה ולא לאכילה דחמיר ע"כ. כלומר אע"ג דסיכה נמי כשתיה כדלקמן מ"מ לא חמיר כמו אכילה ושתיה עצמה כדמפרש הר"ב במ"ד פ"ט דשבת:
יכין
מלכת שלמה
3.
If a man bought [grain from an am haaretz] to be used for seed or for animal [feed], flour for hides, oil for a lamp, or oil for greasing utensils, it is exempt from [the rules of] demai. [Produce grown] beyond Cheziv and north is exempt from [the rules of] demai. The hallah of an am haaretz, produce mixed with terumah, produce bought with second tithe money, and the leftovers of minhah offerings are exempt from [the rules of] demai. Oil spiced [with spices from an am haaretz]: Bet Shammai makes it liable [to the rules of demai]. But Bet Hillel exempts it.משנה ד
הַדְּמַאי, מְעָרְבִין בּוֹ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ, וּמְבָרְכִין עָלָיו, וּמְזַמְּנִין עָלָיו, וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוֹם, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הָא אִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. שֶׁמֶן שֶׁהַגַּרְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, חַיָּב בִּדְּמַאי. וְשֶׁהַסּוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶּמֶר, פָּטוּר מִן הַדְּמָאי:
ברטנורה
מערבין בו. ערובי תחומין וחצרות:ומשתתפין בו. שתופי מבואות ואע״ג דלא חזי ליה, מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה הוי עני וחזי ליה דהא תנן מאכילין את העניים דמאי השתא נמי חזי ליה:ומברכין עליו. ברכת המזון:ומזמנין עליו. ואע״ג דאכל בעבירה דלאו עני הוא מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה:ומפרישין אותו ערום. כשבא להפריש ממנו תרומת מעשר ומעשר שני יכול להפריש והוא ערום דלא בעי ברוכי, דאילו בעי ברוכי הא בעינן והיה מחניך קדוש (דברים כ״ג:ט״ו) וליכא:בין השמשות. של ערב שבת, דספק חשיכה מעשרין את הדמאי ואין מעשרין את הודאי:ואם הקדים מעשר שני לראשון. שהפריש מעשר שני של דמאי קודם שהפריש מעשר ראשון כדי ליטול תרומת מעשר שבו אין בכך כלום. מה שאין כן בודאי דתנן ככל מצותך אשר צויתני (שם כו) הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות:הגרדי. האורג:חייב בדמאי. שעל גופו הוא נותנו וסיכה כשתיה:ושהסורק. הצמר במסרק נותן על הצמר הוי כשמן לסוך בו את הכלים ופטור מן הדמאי:
תוסופות יום טוב
הדמאי מערבין בו וכו'. פירש הר"ב ואע"ג דלא חזי ליה מגו וכו' דהא תנן מאכילין וכו' עיין מ"ש בסוף מתניתין דריש פ"ג. ומצאתי בליקוטי מהרי"ל שאמר מימי תמהתי על מתניתין מערבין בדמאי אמאי היא נשנית כמה פעמים בש"ס [יותר] משום משנה ע"כ. ותנא ושייר דשייר מצה כדתנן בפרק כל שעה (משנה ה) ושייר נמי אתרוג כדתנן בפרק לולב הגזול [משנה ה]:
ומשתתפין בו. נראה בעיני דנקט שתוף לגלויי אמערבין דבין בחצרות בין בתחומין. ואי לא קתני שתוף הוה אמינא דעירוב דוקא בחצרות שאינו אלא תקנת שלמה ובית דינו. אבל תחומין דאפי' למאן דאמר דרבנן סמכוהו אקראי כדפי' הר"ב בסוף פרק ב דשבת אימא דהחמירו בו. הלכך קתני משתתפין דנמי מתקנת שלמה ובית דינו וא"כ למאי קתני עירובין אלא לתחומין הוא דאתא:
ומברכין עליו. לשון הר"ב ברכת המזון. ומסיים הר"ש דטעונה כוס ע"כ. ומשמע דאילו ברכת הנהנין פשיטא דמברך ולא הוי בו משום ובוצע ברך וכדאיכא מרבוותא דסברי הכי כמ"ש בריש פ"ז דברכות. אבל דברי הר"ב בפירוש מתני' דרפ"ז דברכות מדברי רש"י העתיקם. ובעל כ"מ כתב בפ"א מה' ברכות דמדברי רש"י בפי' משנה קמייתא דפ' שלשה שאכלו משמע דס"ל דאין מברכין על דבר איסור ע"כ. ואי הכי דברי הר"ב סתרן אהדדי. ורש"י מפ' אמתני' דהכא ומברכין ברכת המוציא. כ"כ בפ"ב דשבת דף כג. ויש לומר דהכי קאמר דאע"פ ששאר דברים האסורים אינו מברך משום ובוצע ברך. [צ"ל הכא בדמאי מברך. ב"ד]:
ומפרישין אותו ערום. לשון הר"ב דלא בעי ברוכי דאילו בעי ברוכי הא בעינן וכו'. תלי תניא בדלא תניא דהיכי שמעינן דלא בעי ברוכי. וז"ל הר"ש ומפרישין אותו ערום מהכא דייקינן בפ' במה מדליקין (שבת כג). דלא בעי ברוכי דכי קאי ערום וכו' ע"כ. וטעמא אביי אמר לפי שהוא ספק ורבא אמר דרוב עמי הארן מעשרין הן. ומ"ש הר"ב דכתיב והיה מחניך קדוש כלומר וסיפיה ולא יראה בך ערות דבר פירש"י אפילו דבור שיש בו הזכרת השם:
בין השמשות. כתב הר"ב דספק חשיכה מעשרין וכו'. עי' מ"ש בס"ד ברפ"ד:
הא אם הקדים וכו'. והר"ב והר"ש העתיקו ואם וכן הגירסא בסדר המשנה דבירושלמי. ונראה לי דאין לשבש הספרים דגרסי הא אם משום דמסרך סריך מלישניה דמתני' י"א פרק בתרא דמעשר שני. והנך רואה מה שכתבו התוס' פרק מקום שנהגו (פסחים דף נא) בדבור עבדינן כוותייהו דולא עבדינן כותייהו ה"ל למימר ומשום פ"ק דחולין [יח:] נקט הכי דקאמר התם וכו' ועבדינן כוותייהו ע"כ. [*ועי' ספ"ב דמכות. וי"א שיש למחוק אות האל"ף מתיבת הא ותשאר אות הה"א לבדה ותהיה סימן על שזו היא משנה חמישית]:
אין בכך כלום. כתב הר"ב דאילו בודאי אם עשה כן אינו יכול להתודות. וא"ת תיפוק לי שעובר בלא תעשה כדתנן במשנה ו פ"ג דתרומות. ויש לומר דאי מש"ה לא איריא למתני אין בכך כלום גבי דמאי טפי מבודאי דהא בודאי נמי אין בכך כלום אע"פ שעובר בלאו כדתנן התם דמה שעשה עשוי. וכן אינו לוקה כמ"ש הרמב"ם בספ"ג מהלכות תרומות. משא"כ לענין הוידוי. שפיר קתני בדמאי דאין בכך כלום משא"כ בודאי דמעכבו. ובפירוש הרמב"ם למשנתינו יש טעות סופר שמ"ש ר"ל בטבל האמתי וכו' וזה מותר. הוא הפך משנת תרומות שכתבתי ופסקה בספ"ג מה"ת לכן נ"ל שכצ"ל אין בכך כלום משא"כ בודאי ר"ל בטבל האמתי אם הוציא מ"ש קודם מע"ר הוא עובר בל"ת ואינו יכול להתודות וזה מותר בדמאי ובלבד וכו':
חייב בדמאי. ל' הר"ב שעל גופו הוא נותנו וסיכה כשתיה. כדתנן בפ"ט דשבת מ"ד ולשון הרמב"ם אינו מאבדנו בגופו. ר"ל אלא נבלע בגופו. ולשונו בפי"ג מהל' מעשר חייב בדמאי מפני שהוא נבלע בגופו וסיכה כו':
יכין
מלכת שלמה