Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַשֻּׁתָּפִין שֶׁרָצוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בֶּחָצֵר, בּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִבְנוֹת גָּוִיל, גָּזִית, כְּפִיסִין, לְבֵנִים, בּוֹנִים, הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. בְּגָוִיל, זֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְזֶה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בְּגָזִית, זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה, וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה. בִּכְפִיסִין, זֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם, וְזֶה נוֹתֵן טְפָחַיִם. בִּלְבֵנִים, זֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה, וְזֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם:
ברטנורה
השותפין שרצו לעשות מחיצה. בחצר שאין בה דין חלוקה מיירי, שאין בה כדי ארבע אמות לכל אחד מן השותפין. להכי קתני שרצו דמשמע דוקא שניהם רוצים. אבל אין אחד מהם יכול לכוף את חבירו. דאילו בחצר שיש בה דין חלוקה, כל אחד יכול לכוף את חבירו לחלוק. והשתא אשמועינן דכיון שרצו לחלוק והחזיק כל אחד מהם ברוח המגיע לו כפי מה שנתפשרו, בונין את הכותל באמצע. שזה נותן מחלקו חצי מקום עובי הכותל וכן זה:גויל. אבנים שאינם משופות ומתוקנות:גזית. אבנים משופות ומגוררות במגירה:כפיסין. אריח. שהוא חצי לבנה, והוא טפח ומחצה. והלבינה שלשה טפחים:הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי אתרא דנהיגי לעשות מחיצה בלולבי גפנים וענפי עצים, שעושים כפי המנהג. ובלבד שתהא המחיצה עבה שלא יוכל אחד מהם להביט בשל חבירו, דהיזק ראיה שמיה היזק. וגובה הכותל והמחיצה אין פחות מארבע אמות:זה נותן שלשה טפחים. שכותל הגויל צריך טפח יותר מכותל הגזית בשביל ראשי האבנים שבולטות לחוץ שאינן חלקות:ובכפיסים זה נותן טפחיים. שעובי כותל הכפיסים טפח יותר מעובי כותל הלבנים, לפי שמשים אריח מכאן ואריח מכאן, שהם שלשה טפחים וטפח באמצע שנותן שם טיט לחברן. וכותל העשוי מלבינים נותן לבינה שלימה לעובי הכותל שהיא שלשה טפחים ואין צריך טיט באמצע:המקום והאבנים של שניהם. הא קמשמע לן דאע״ג דנפלו האבנים לרשותא דחד מינייהו, אי נמי דקדים חד ופנינהו לרשותיה מהו דתימא להוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. קמ״ל:
תוסופות יום טוב
השותפין. שיש להם חצר בשותפות. ובתי שניהם פתוחין לתוכו. וכל חצרות ששנו חכמים לפני הבתים הן. ורוב תשמישן בחצר. רש"י:
שרצו לעשות מחיצה בחצר. פירש הר"ב בחצר שאין בה דין חלוקה וכו' להכי קתני שרצו וכו'. ומאי מחיצה פלוגתא. דכתיב (במדבר ל"א) ותהי מחצת העדה. ושרצו לחצות מיבעי ליה. אלא כדאמרי אינשי תא נעבוד פלוגתא. גמרא ד' ג':
בונין את הכותל. כתב הר"ב אשמעינן דכיון שרצו לחלוק [וכו'] ולא מצי אמר ליה כי אתרצי לך באוירא לעשות מחיצה דנסרים שהיא דקה אבל בתשמישתא לעשות מחיצה עבה דאבנים שממעט התשמיש לא איתרצאי קמשמע לן. גמרא [דף ד']. ומה שכתב הר"ב והחזיק כל אחד מהם וכו'. דאי לא החזיק כי רצו מאי הוה נהדרו בהו. גמרא. ולשון הר"ב שכתב והחזיק כל אחד וכו' לאו דוקא הוא שיחזיק כל אחד. אלא כשהחזיק האחד קנו שניהם לדברי התוספתא שכתבתי בשם הר"ן במשנה ו' פ"ק דקדוש"ן דהחליף קרקע בקרקע. כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. וכן פירשו הרא"ש ונ"י לישנא דרב אשי בגמרא. דאמר כגון שהלך זה *) בעצמו והחזיק בחלקו. וזה בתוך שלו והחזיק. ובהגהות מיימוני פרק ב' מהלכות שכנים הקשה שזה דוחק לומר דאו זה או זה קאמר. ופירשו דהאי והחזיק לאו חזקה ממש קאמר כגון נעל גדר ופרץ. אלא הלוך לאורך ורוחב חלקו. כדמשמע לישנא והלך והחזיק. כלומר על ידי הלוך החזיק. וקמ"ל אף ע"ג דבעלמא לא קנה בהלוך כי אם דוקא בשביל של כרמים וכו'. ע"כ ואם הר"ב לחזקה גרוע זו נתכוין ולפיכך כתב כל אחד לא הוי ליה להשמיט והלך. ועוד דבמשנה ג' פ"ג [גבי אחין שחלקו] כתב ג"כ והחזיק כל אחד וכו'. והתם בחזקה דנעל וכו' ועיין מה שכתבתי שם:
כפיסין. פירש הר"ב ארחי. גמרא. וכתבו התוספות דקשה לר"י והכתיב (חבקוק ב׳:י״א) וכפיס מעץ יעננה. משמע שהוא של עץ. ואומר ר"י דשמא היו מניחים עצים מלמעלה ומלמטה עכ"ל ותמיהני דמאי קושיא והא בהדיא אמרינן בגמרא דהא דכפיסין ארחי. גמרא גמירי לה. וכיון דלאו מסברא פירשו כך. שוב אין להשיב מלשון הכתוב. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. כדאיתא בגמרא פרק י"א דחולין משנה ב'. וכבר הזכרתיו גם כן בריש תרומות:
מקום שנהגו לבנות גויל וכו' בונים. וטעמא דבעינן שיעורים גדולים כל כך אע"פ שאינו אלא היזק ראיה. משום דחיישינן שמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בבית דין. ובין כך ובין כך יהא מזיקו בהיזק ראיה. נימוקי יוסף:
הכל כמנהג המדינה. כתב הר"ב לאתויי אתרא דנהיגי לעשות מחיצה בלולבי גפנים וכו' גמרא. והקשו בתוספות בד"ה בגויל וכו' דלימא לאתויי כמנהג כל המקומות כמו שנהגו. ואומר ר"ת דדוקא בהוצא ודפנא. אבל פחות מכאן אפילו נהגו. מנהג הדיוט הוא. ואין הולכים אחריו ע"כ. ובהגהות אשר"י הקשו דלמה לא נלך אחר המנהג בכל דבר שבממון. וראיתי בנ"י שפירש דהשותפים אף ע"פ שנוהגים ביניהם בפחות ממנהג בני העיר כל א' בשלו אין מנהג. כלומר כיון שלא התנו עליו במעמד בני העיר. הלכך ינהגו כמנהג בני העיר כמו שנהגו כל אחד לבנות בשלהם. וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל ע"כ. והמגיד כתב בפ"ב מהלכות שכנים הט"ו. שפירשו ז"ל לפי מנהג המדינה מה שנוהגים השותפים לבנות כשחולקים ביניהם ואינו רוצה לומר לפי מנהג שאר בניני [המדינה אלא לפי מנהג שאר בניני] השותפים. ע"כ. ומ"ש הר"ב דהיזק ראיה שמיה היזק עיין במשנה דלקמן. ומ"ש וגובה הכותל והמחיצה. כותל קרי. לשל אבנים ולבינים. ומחיצה קרי לשל לולבי גפנים וכן עוד לשונו בפירוש מ"ג. ומ"ש אין פחות מד' אמות כדתנן במ"ג ועמ"ש שם:
בגויל זה נותן ג' טפחים. והא דלא קאמר בגויל ששה טפחים. משום דלא נטעה למימר ששה לכל אחד. וא"ת אמאי איצטריך למתני מדת גויל וגזית כיון דתנן הכל כמנהג המדינה. וי"ל דאם נהגו יותר מששה בגויל לא יעשה וכן בכולם אלא כשיעור המפורש במשנתינו. אבל בפחות יעשו. דאפילו אם נהגו בלולבי גפנים וכו'. תוספות. אבל הרא"ש כתב דאף בפחות לא יעשו דקים להו לרבנן דבבציר מהכי לא קאי:
המקום והאבנים. פירש הר"ב הא קמ"ל דאע"ג דנפל וכו' מהו דתימא ליהוי אידך וכו' קמשמע לן. גמרא. דשותפין לא קפדי אהדדי. ואפילו נשתהה ברשותו. הרא"ש. ועיין בריש פרק בתרא דבבא מציעא. וכתבו התוספות [סד"ה לפיכך] דהא דאמרינן מהו דתימא וכו' אינו אלא מאבנים. אבל מקום הכותל לעולם פשיטא שחולקים אותו. ואיידי דנקט האבנים נקט המקום:
יכין
מלכת שלמה
1.
If two partners wish to make a partition in a courtyard they build the wall in the middle. In a place where the custom is to build of unshaped stones, or of hewn stones, or of half-bricks, or of whole bricks, so they should build it everything is according to local custom. [If the wall is made of] unshaped stones this one supplies [from his property] three handbreadths, and this one supplies [from his property] three handbreadths. [If the wall is made of] hewn stones this one supplies [from his property] one and a half handbreadths, and this one supplies [from his property] one and a half handbreadths. [If the wall is made of] half-bricks this one supplies [from his property] two handbreadths, and this one supplies [from his property] two handbreadths. [If the wall is made of] whole bricks this one supplies [from his property] one and a half handbreadths, and this one supplies [from his property] one and a half handbreadths.משנה ב
וְכֵן בְּגִנָּה, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִגְדֹּר מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. אֲבָל בְּבִקְעָה, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִגְדֹּר אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ, אֶלָּא אִם רוֹצֶה כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה, וְעוֹשֶׂה חֲזִית מִבַּחוּץ. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁלּוֹ. אִם עָשׂוּ מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן, בּוֹנִין אֶת הַכֹּתֶל בָּאֶמְצַע, וְעוֹשִׂין חָזִית מִכָּאן וּמִכָּאן. לְפִיכָךְ אִם נָפַל הַכֹּתֶל, הַמָּקוֹם וְהָאֲבָנִים שֶׁל שְׁנֵיהֶם:
ברטנורה
וכן בגינה. הכי קאמר, וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור הוא, ומחייבים אותו שלקח מקום שם לגדור:אבל בבקעה. סתם, הרי הוא כמקום שנהגו שלא לגדור, ואין מחייבים אותו. אלא אם רצה חבירו לגדור, כונס בתוך שלו:ועושה לו חזית. סימן, להיכר שהכותל שלו. והסימן מפרש בגמרא, שטח ראש הכותל אמה בסיד לצד חבירו. ולא לצד שלו, שמא יטוח גם חבירו מן הצד שלו, ויאמר שהכותל של שניהם הוא. אבל כשטח לצד חבירו ואינו טח לתוך שלו, הוי סימן שהכותל שלו. ואם יקלפנו חבירו, קלופה מידע ידיע:ועושין חזית מכאן ומכאן. להודיע ששניהם עשו אותו:
תוסופות יום טוב
וכן בגנה מקום שנהגו וכו'. לשון הר"ב הכי קאמר. וכן בגנה סתם כמקום שנהגו וכו'. גמרא. משום דאי לאו הכי קשיא דבגנה משמע דאי סתמא לא מחייבין. ובבקעה משמע דאי סתמא מחייבין. והא גנה חמירא מבקעה:
מקום שנהגו לגדור. אבל בחצר לא אדכר תנא מקום שנהגו כלל. משום דחמיר טפי היזק דחצר מהיזק דגנה. וטעמא דמלתא דהיזק ראיה דחצר שהוא מקום תשמישו של אדם חמיר טפי דמקפידין בו יותר מבגנה. שהוא משום עין הרע בלחוד. נ"י בריש פרקין בשם הרשב"א:
מחייבין אותו. לשון הר"ב מחייבין אותו שלקח מקום שם לגדור. וז"ל הרמב"ם בפירושו מי שמכר גנה סתם ולא זכר שהיא מעורבת עם גנת פלוני. מחייבין ללוקח לעשות מחיצת הגדר ואפילו במקום שנהגו שלא לגדור. אבל מי שמכר בבקעה סתם. אין כופין את הלוקח לגדור. ואפילו במקום שנהגו לגדור. סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור. ע"כ. והב"י סימן קנ"ח וגם בכ"מ שלו פ"ב מהלכות שכנים בהליצו על הרמב"ם בדין זה ואמר שנראה לו שהוא מפרש המשנה כן אין ספק שלא עלה בזכרונו שבפירוש הרמב"ם כתוב כך בהדיא. ואלא מיהת אע"פ שמפרש כן למשנתינו. נראה לי דאכתי צריכין אנו למה שכתב המגיד בטעם הדבר. שזה דומה להא דתנן לקמן סוף פ"ז האומר לחבירי חצי שדה אני מוכר לך מקבל עליו הלוקח מקום הגדר חריץ וכו' אלא שהוא כתב דמהתם למד הרמב"ם זה הדין. ואיננו. כי לקח אותו ממשנתינו זאת כפירושו בה:
אבל בבקעה. פירש"י שדה לבן. מסיים נ"י שהיא שדה תבואה שאין העין שולט בה כל כך כמו בגנה שיש בה ירק הרבה:
אלא אם רצה כונס וכו' ועושה חזית. אבל בחצר שאין בו דין חלוקה לא תקנו חזית. כיון דאם יש בו דין חלוקה יכול כל אחד לכוף את חבירו. משום חצר שאין בו דין חלוקה לא עבוד תקנתא. כ"כ הר"ר יוסף הלוי. ולא ידענא אמאי לא מהני כיון דסימן טוב הוא. ולא שייך ביה רמאות דאפילו בהוצא מהני [כדלקמן] ואם בשביל שלא שנאו ברישא אפילו בסיפא נמי לא הוה תני ליה. אי לאו דתני דינא. ואגב דתני דינא. תנא תקנתא [כמ"ש לקמן בס"ד] הרא"ש:
הזית. פירש הר"ב סימן וכו'. וז"ל הרמב"ם פירוש חזית מחזה. כלומר דבר הנראה להודיע למי הוא הכותל:
אם עשו מדעת שניהם וכו' ועושין חזית מכאן ומכאן. *ופרכינן בגמרא לא יעשו לא זה ולא זה. ומשנינן לא צריכא אלא דאי קדם חד מינייהו ועביד דידיה. כלומר שנכנס בתוך של חבירו. ועשה שם חזית. ואי לא עביד חבריה אמר דידיה הוא. אכי הא איצטריך למתני שיעשה גם השני. ופרכינן ותנא תקנתא לרמאי קמשמע לן בתמיה. וכי מפני דאגת רמאין איכפל תנא למתני הא דבשלמא רישא יעושה חזית תנא דינא דבקעה אין יכול לכופו אלא כונס. ואיידי תנא תקנתא ועושה חזית משום רמאי. אלא סיפא דינא לא תני דהא פשיטא דאם עשו מדעת שניהם בונים באמצע. אמר רבינא הכא בהוצא [עסקינן] פירש רש"י מחיצת נסרים וקמשמע לן דמהני חזית ולא אמרינן קופלא דטינא מעלוי הוצא לא ידיע:
ועושין חזית מכאן ומכאן. לשון הטור סימן קנ"ח יעשה כל אחד ואחד סימן כזה לצד חבירו:
יכין
מלכת שלמה
2.
The same is true with a garden: in a place where the custom is to build a fence, they can obligate him to do so. However, in a valley, where it is not customary to build a fence, they cannot obligate him to do so. But if he wants to [build a fence] he must gather into his own portion and build, and he puts a finishing on the outside of the wall. Therefore if the wall falls, the place and the stones belong to him. If they acted with each other’s consent, they should build the wall in the middle and put a finishing on both sides. Therefore if the wall falls, the place and the stones belong to them both.משנה ג
הַמַּקִּיף אֶת חֲבֵרוֹ מִשְּׁלשׁ רוּחוֹתָיו, וְגָדַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֶת הַשְּׁנִיָּה וְאֶת הַשְּׁלִישִׁית, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עָמַד וְגָדַר אֶת הָרְבִיעִית, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל:
ברטנורה
אין מחייבין אותו. דהא לא אהני ליה מידי, שעדיין קרקע שלו פתוחה. אבל אם גדר את הרביעית, דהשתא ודאי אהני ליה, מחייבין אותו לשלם מחצה דמי קנים בזול. אבל לא חצי יציאותיו, דאמר ליה לדידי סגי לי במחיצה של קנים ואי אפשי ביציאה של גדר אבנים:מגלגלין עליו את הכל. מחצית יציאותיו כפי מה שגדר. והיינו דאיכא בין תנא קמא לרבי יוסי. והלכה כר״י. ואין צריך לומר אם הניקף הוא שגדר רוח רביעית, דגלי דעתיה דניחא ליה במה שגדר חבירו, שמגלגלין עליו את הכל ומשלם לחבירו חצי יציאותיו:
תוסופות יום טוב
המקיף את חבירו משלש רוחותיו. שקנה ג' שדות סביב שדה חבירו. לשלשת מצריה וגדר את שלשתן ונמצא שדהו של אמצעי זה מוקף משלש רוחותיו. רש"י:
אין מחייבין אותו. כתב הר"ב דהא לא אהני ליה מידי וכו' אבל אם גדר וכו' מחייבין וכו'. כן הוא בהגהה שבפירוש רש"י ומסיימה הכי. ואע"ג דאמרינן לעיל דסתם בקעה מקום שנהגו שלא לגדור הוא. הני מילי בין בקעה לבקעה. וכותל גבוה ארבע. אמות לשם הוא דלא בעינן. מאי טעמא דליכא היזק ראיה אבל בשביל היזק בהמות שלא יכנסו לשדה צריך לגדור גדר שלו עשר' טפחים המונע מלכנוס הבהמות:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
כֹּתֶל חָצֵר שֶׁנָּפַל, מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִבְנוֹתוֹ עַד אַרְבַּע אַמּוֹת, בְּחֶזְקַת שֶׁנָּתַן, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא נָתָן. מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וּלְמַעְלָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. סָמַךְ לוֹ כֹתֶל אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן עָלָיו אֶת הַתִּקְרָה, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל, בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָתַן, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתָן:
ברטנורה
כותל חצר. של שותפין:עד ארבע אמות. דבהכי סגי ליה להיזק ראיה:בחזקת שנתן. כשזה תובעו חצי היציאה וזה אומר כבר נתתי חלקי, נאמן, עד שיביא התובע עדים שתבעו ולא נתן. דמשפט זה גלוי לכל שחובה עליו לסייעו ולא היה זה בונהו משלו אלא היה מביאו לבית דין:סמך לו כותל אחר. לאחר שבנה האחד למעלה מארבע אמות הרבה ולא רצה לסייעו בהגבהתו, סמך השני כותל אחר כנגד כותל זה כדי לסכך ולתת תקרה מכותל לכותל, אע״פ שלא נתן עליו עדיין התקרה, מגלגלין עליו את הכל. דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהאיך:בחזקת שלא נתן. אם בא הראשון ותבעו לדין לאחר שסמך את כתלו לכותל ראשון, ואומר לו תן חלקך במה שהגבהתי אותו, וזה אומר נתתי חלקי, אינו נאמן אלא בעדים. שאין משפט זה גלוי, ועד שחייבוהו ב״ד אינו עשוי ליתן:
תוסופות יום טוב
כותל חצר שנפל. לשון נ"י כותל חצר שהסכימו עליו מתחלה לבנותו למעלה מארבע אמות ונפל. מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות וכו' אבל למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו ואע"ג דמתחלה הסכים לכך השתא לא בעי. ע"כ. וכן בנוסחא אחת מהרמב"ם פ"ג מהלכות שכנים. כמ"ש שם הכ"מ. וכתב ב"י סימן קנ"ז ועד ארבע אמות משמש למעלה ולמטה דברישא קתני כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות. והדר קתני עד ד' אמות בחזקת שנתן. ע"כ. כלומר והדר קתני עד ד' אמות וכו' אפילו בתחלת בנין הכותל. ודו"ק:
עד ד' אמות. לשון הר"ב דבהכי סגי ליה להיזק ראיה כמ"ש במשנה ה' פ"ד דעירובין בשם התוספות:
בחזקת שנתן. פירש הר"ב עד שיביא התובע עדים שתבעו ולא נתן. וכן פירש רש"י. וכתב הרא"ש דתימה הוא דמשום שלא נתן מיד בשעה שתבע הוה ליה לעולם בחזקת שלא נתן. ואפילו אמר בפני עדים איני רוצה ליתן לך. דלמא אשתמוטי משתמיט עד דהוה ליה זוזי. ואז נתן לו. אלא הכא כגון שבאו עדים ואמרו עמנו היה שמעון במקום פלוני מיום שהחל ראובן בנין כותל זה. ויודעין אנו שלא פרעו. אי נמי כגון שעמד שמעון בדין וחייבוהו ב"ד לבנות עד ארבע אמות וסרב על צווי ב"ד. הרי הוא בחזקת שלא נתן כדין גזלן:
מגלגלים עליו את הכל. כתב הר"ב דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהיאך ובכי הא לא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור. תוספות. ואתיא כרבנן דר' יהודה משנה ג' פרק בתרא דבבא מציעא. וכתב נ"י ואם תאמר במה קנאו דמחייבינן ליה. י"ל דכיון שיש לו חצי כותל בארבע אמות. הוה ליה כחצרו וקונה לו ואע"פ דלא אמר ליה אידך תקנה לך חצרך. ברור לן שעל דעת כן בנאו שיהיה שלו כל זמן שירצה וכן כתב המגיד [ריש פרק ג' מה"ש]. וכתב עוד נ"י וא"ת אמאי מגלגלין עליו שמא כשיקרה את ביתו לא יסמוך קורותיו באותו כותל. יש לומר דמכל מקום כיון שנעשה כותל זה מחיצה לביתו חייב. והכי תניא בתוספתא:
בחזקת שלא נתן. איירי כגון דידעינן דקדם חד וארציה לחבריה. והיה מסרהב כדמשמע לישנא אין מחייבין אותו ולכך הוי בחזקת שלא נתן. ואין צריך להעמיד כשעשה חזית. תוספות:
יכין
מלכת שלמה
4.
If the wall of a courtyard fell down they obligate each of the partners to help in building it up to a height of four cubits. He is presumed to have paid [his share] unless the other brings proof that he has not paid. [If the fence was built] four cubits or higher, they do not obligate him [to help in building it.] If [the one who did not contribute] built another wall near it, even if he did not put a roof upon it, they obligate him to share in all of the costs. He is presumed not to have paid [his share] unless he brings proof that he has.משנה ה
כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת בֵּית שַׁעַר וְדֶלֶת לֶחָצֵר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הַחֲצֵרוֹת רְאוּיוֹת לְבֵית שָׁעַר. כּוֹפִין אוֹתוֹ לִבְנוֹת לָעִיר חוֹמָה וּדְלָתַיִם וּבְרִיחַ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הָעֲיָרוֹת רְאוּיוֹת לְחוֹמָה. כַּמָּה יְהֵא בָעִיר וִיהֵא כְאַנְשֵׁי הָעִיר, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. קָנָה בָהּ בֵּית דִּירָה, הֲרֵי הוּא כְאַנְשֵׁי הָעִיר מִיָּד:
ברטנורה
כופין אותו. את בן החצר שאינו רוצה לסייע לבני החצר:לבנות. לחצר בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר:ודלת. לשער החצר:לא כל החצרות ראויות לבית שער. חצר שאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. דאפילו שאינה סמוכה לרשות הרבים זמנין דדחקי רבים ועיילו ואתו:לא כל העיירות ראויות לחומה. עיר שאינה סמוכה לגבול האויבים אינה צריכה לחומה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. דאפילו אינה סמוכה לגבול האויבים צריכה לחומה, דזמנין דמקרו ואתו גייסות:ויהא כאנשי העיר. לשאת עמהם בעול:שנים עשר חדש. והאידנא דניידי, נהוג עלמא שלשים יום:
תוסופות יום טוב
רבן שמעון בן גמליאל אומר. כתב הר"ב ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וכן כתב הרמב"ם ועיין מה שכתבתי בפ"ח דעירובין [מ"ז] וכן כתב נ"י דהכא. דהא כל מקום ששנה רשב"ג וכו'. לאו כללא הוא:
ויהא כאנשי העיר. כתב הר"ב לשאת עמהם בעול וכדפירש רש"י. וכתב ב"י סימן קס"ג כלומר למס. דאילו לצדקה זמנים אחרים יש ליחשב כאנשי העיר. והוזכרו בגמרא בהדיא ע"כ. ועיין בפירוש הר"ב מ"ה פ"י דסנהדרין:
יכין
מלכת שלמה
5.
They compel [a partner in a courtyard to contribute to] the building of a gate-house and a door for the courtyard. Rabban Shimon ben Gamaliel says: “Not all courtyards are fit for a gate-house.” They compel [a resident of the town to contribute to] the building of a wall for the town and double doors and a bolt. Rabban Shimon ben Gamaliel says: “Not every town is fit for a wall.” How long must a man dwell in a town to count as one of the men of the town? Twelve months. If he has purchased a dwelling place he immediately counts as one of the men of the town.משנה ו
אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר, עַד שֶׁיְּהֵא אַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה וְאַרְבַּע אַמּוֹת לָזֶה. וְלֹא אֶת הַשָּׂדֶה, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ תִּשְׁעָה קַבִּין לָזֶה וְתִשְׁעָה קַבִּין לָזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ תִּשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה וְתִשְׁעַת חֲצָאֵי קַבִּין לָזֶה. וְלֹא אֶת הַגִּנָּה, עַד שֶׁיְּהֵא בָהּ חֲצִי קַב לָזֶה וַחֲצִי קַב לָזֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בֵּית רֹבַע. וְלֹא אֶת הַטְּרַקְלִין, וְלֹא אֶת הַמּוֹרָן, וְלֹא אֶת הַשּׁוֹבָךְ, וְלֹא אֶת הַטַּלִּית, וְלֹא אֶת הַמֶּרְחָץ, וְלֹא אֶת בֵּית הַבַּד, עַד שֶׁיְּהֵא בָהֶן כְּדֵי לָזֶה וּכְדֵי לָזֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁיֵּחָלֵק וּשְׁמוֹ עָלָיו, חוֹלְקִין. וְאִם לָאו, אֵין חוֹלְקִין. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין שְׁנֵיהֶם רוֹצִים. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים, אֲפִלּוּ בְפָחוֹת מִכָּאן, יַחֲלֹקוּ. וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם רוֹצִים, לֹא יַחֲלֹקוּ:
ברטנורה
אין חולקין את החצר. אין אחד מן השותפין יכול לכוף את חבירו לחלוק החצר עד שיהא בו ארבע אמות לכל אחד מן השותפין חוץ מן הפתחים, שכל בית שבחצר צריך שיהיה לפני פתחו ארבע אמות לפרק משאו מעל חמורו, וחוץ מאותן ארבע אמות צריך שיהיה בחצר ארבע אמות אחרות לכל אחד מן השותפין לשאר תשמישים ואז יהיה בחצר דין חלוקה:רבי יהודה אומר תשעה חצאי קבין. מר כי אתריה ומר כי אתריה. ולא פליגי. באתריה דר׳ יהודה היתה עושה תבואה, שדה בת תשעה חצאי קבין כשדה בת תשעה קבין באתרייהו דרבנן:בית רובע. מקום לזרוע בו רובע הקב. ופסק ההלכה, אין דין חלוקה בקרקעות העומדות לחרישה ולזריעה אלא אם כן ישאר לכל אחד מן השותפים קרקע כדי עבודת יום אחד בחרישה [או בזריעה] וכיוצא בהן:מורן וטרקלין. מיני פלטין הן:כדי לזה וכדי לזה. כדמפרש ואזיל שלאחר שיחלוקו ויטול כל אחד חלקו יהיה בחלק כל אחד מהם מקום ראוי שיקרא טרקלין או מורן, שישאר בקצתו השם שהיה בכולו:בזמן שאין שניהם רוצין. אין יכול האחד לכוף את חבירו לחלוק על כרחו. אבל יכול לכופו לענין גוד או אגוד, כלומר, קנה חלקי או מכור לי חלקך במה שהוא שוה:וכתבי הקודש. תורה נביאים וכתובים:לא יחלוקו. ודוקא כשהם בכרך אחד. אבל בכרכים הרבה כל ספר בפני עצמו, אם רצו חולקים:
תוסופות יום טוב
אין חולקין את החצר עד שיהא בו ארבע אמות וכו'. פירש הר"ב חוץ מן הפתחים וכו' ובכל שותפות קאמר. בין שזכו מן ההפקר. בין שלקחו או ירשו. והיא דעת הרמ"ה בטור סימן קע"ב:
ולא את השדה וכו'. משום דסבירא ליה דבבציר מהכי לא חשיב למטרח עליה. נ"י. ומ"ש הר"ב ופסק הלכה כדי עבודת יום א' וכו' לא הוה ליה לסתום אלא לפרש דתנא בארץ ישראל קאי. אבל בבבל פסק הלכה וכו'. דלא אמרו בגמרא שיעור דעבודת יום א' אלא בבבל. ולא לחלוק על משנתינו. [*והר"ב נמשך אחר לשון הרמב"ם בפירושו וגם עליו קשה. אך בחבורו פ"א מהל' שכנים [הל' ד'] כתב לזה הפסק על בבל. ומה שהגהתי בפירש הר"ב או בזריעה כן הוא בפירוש הרמב"ם בהדיא. וכן מוכח בסוגיא. ב)[אמנם] בחבורו לא הזכיר אלא חרישה. וכן הוא בטור סימן קע"א. ומ"ש הר"ב וכיוצא בזה. כן כתוב בפירוש הרמב"ם ור"ל כגון פרדס של אילנות שיהיה כדי עבודת יום א' לכל א'. וכן שדה שמשקין אותו בכלי וכו'. כדכתב בחבורו בהדיא]:
תשעה קבין. כתב הרמב"ם שהיא קרקע שיש בשטחה ג' אלפים וז' מאות וחמשים שהסאה נ' על נ' כמפורש רפ"ז. וכשתכה חמשים בחמשים יהיה ב' אלפים ת"ק. וכל סאה ששה קבין. נמצא לתשעה קבין תוסיף עוד שיעור חצי סאה:
תשעה חצאי קבין. והוא שטח אלף תתע"ה אמה. ובפירוש הרמב"ם אלף תש"ן. והוא טעות סופר שצריך להיות אלף תתע"ה שהוא החצי מן ג' אלפים תש"ן:
בית רובע. פירש הר"ב רובע הקב. ובשטח בית ט' קבין שהוא שלשת אלפים שבע מאות וחמשים אמה. הם ל"ו רביעיות. שנמצא לשלשת אלפים ושש מאות. יהיה לכל רובע מאה. וישארו ק"ן אמה לשלשים ושש רביעיות. יעלה לכל רובע ארבע אמות וחומש. שכן ארבע פעמים ל"ו הן קמ"ד. וישארו ו' אמות שהן שלשים חומשים. ולכן מ"ש הרמב"ם שבית רובע הוא מאה אמה וחמש אמות. על צד הקירוב כתב כן. וכן הראה מקום שכבר ביאר כן בפ"ב מכלאים. ושם כתב שהוא עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש. וכ"כ עוד במשנה ה' בפרק דלקמן. וכשתחשוב בחשבון שמסרתי לך בפ"ב דעירובין לא תמצא מדתו כי אם ק"ד אמות וחומש. כמו שביארתי. כיצד עשה האמות לחומשים. יהיו נ"א חומשין על נ"א חומשין והכה נ"א בנ"א יהיו כ"ו מאות וחומש. וכל כ"ה חומשים. הם אמה. נמצא כ"ה מאות חומשים הם מאה אמות. והמאה חומשין הן ד' אמות. והמגיה בדברי הרמב"ם שבכאן מאה וד' אמה וחומש אמה לא הפסיד:
בזמן שאין שניהם רוצים. כתב הר"ב אבל יכול לכופו לענין גוד או אגוד כלומר קנה חלקי או מכור לי חלקך. וכן ל' הרמב"ם בפירושו. ומסיים שפירוש גוד או אגוד. קנה או אקנה. וכן פירש"י בגמרא דף י"ג. אלא שהוסיף לבאר גוד מלשון קציצה. כלומר קוץ דמים וכו'. ויהיה מענין גודו אילנא. אבל הרמב"ם שלא הזכיר פירוש קוץ. כתב ב"י סימן קע"א. ובכ"מ ספ"א מהלכות שכינים שמפרש גוד או אגוד כפירוש הערוך דהיינו משוך או אמשוך. [דתרגום וימשכו ונגידו] שהוא אומר לו אני קוצץ כך דמים בעד חלקך. או תמכרהו לי בעד זה הסך או אמכור לך חלקי בזה הסך. ועיין בפירוש הר"ב ריש מ"ז פרק בתרא. ומ"ש שם:
אבל בזמן ששניהם רוצים וכו' יחלוקו. כדתנן בריש פרקין ולא הדר תני ליה הכא אלא משום דבעי למתני סיפא ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו. גמרא דף ג':
וכתבי הקדש. כ"ד ספרים והיו רגילין לכותבן בגליון כס"ת שלנו לפיכך גנאי הדבר לחתכן. רש"י:
ולא יחלוקו. כתב הר"ב ודוקא וכו' אבל בכרכים הרבה וכו' אם רצו חולקין. וכשהם שני ענינים דכל חד וחד צריך להאי ולהאי. ולפיכך רצו אין לא רצו לא. גמרא דף י"ג ע"ב:
יכין
מלכת שלמה