Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
דִּינֵי מָמוֹנוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. גְּזֵלוֹת וַחֲבָלוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, בִּשְׁלֹשָׁה. הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע, בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹצִיא שֵׁם רַע, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ דִינֵי נְפָשׁוֹת:
ברטנורה
דיני ממונות. דהיינו הודאות והלואות:בשלשה. הדיוטות. ולא אצרכוהו רבנן לשלשה מומחין, שלא תנעול דלת בפני לוין, שמא יכפור הלוה ולא ימצא מומחין לכופו לדין אלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטות. אבל גזילות וחבלות בשלשה מומחין, דאלהים כתיב בפרשת שומרים בואלה המשפטים שלש פעמים. ומינה ילפינן שלשה מומחין:נזק. אדם או שור המועד שהזיקו דמשלמים נזק שלם:חצי נזק. שור תם שהזיק. ואע״ג דהיינו חבלות, איידי דבעי למיתני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שאינו משלם כמו מה שהזיק, שמשלם יותר, תנא נמי חצי נזק שאינו משלם כמו שהזיק שהרי משלם פחות. ואיידי דתנא חצי נזק תנא נמי נזק:והמוציא שם רע. לא מצאתי לבתך בתולים וענשו אותו מאה כסף:דיני נפשות. דאם אמת היה הדבר וזנתה תחתיו וסקלוה. ודיני נפשות בעשרים ושלשה כדלקמן. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
דיני ממונות. פירש הר"ב דהיינו הודאות והלואות. עיין פירושם בריש פ"ח דב"ק:
בשלשה. פירש הר"ב הדיוטות ולא אצרכוהו רבנן לשלשה מומחים וכו'. כלומר אלהים דכתיב גבי שומרים הוי כאילו כתובים גם כן בפרשת אם כסף תלוה. דעירוב פרשיות כתיב כאן. כדאיתא בגמרא. וחכמים הקילו. ולא הצריכוהו וכו'. ומה שכתב הר"ב אלא יחיד מומחה. עיין מ"ש בזה בריש פ"ג:
גזילות וחבלות בשלשה. פירש הר"ב מומחין. דאלהים כתיב בפרשת שומרים. שזה טוענו ששלח יד בפקדונו דהיינו גזילות. אבל לוה ולא שילם לא מקרי גזלן דמלוה להוצאה נתנה. ואלהים משמע לשון שררה ורבנות. כדמתרגמינן ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז׳:א׳) לשון רבנות. כל זה מדברי רש"י [במשנה ובגמרא (ב ע"א) סוף ד"ה אי קסבר]. ומ"ש הר"ב דשלשה פעמים כתיב אלהים. ומינה יליף שלשה מומחין חד לגופיה. ותרי לתרי דיינים. ואין בית דין שקול כדפירש הר"ב לקמן [ד"ה ועריפת]. ועיין במשנה דסוף הפרק. מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה. כר' יונתן בגמרא [ד' ג' ע"ב]. וכתבו התוספות שצריך לדקדק דהכא לא דרשינן חד למנינא משום דאיצטריך לגופיה. ובמשנה ג' דלקמן דבעינן תשעה וכהן דהיינו י'. משום דעשרה כהנים כתובין בפרשה. [כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ד דמגילה] ולא אמרינן אין דורשין תחלות. ע"כ. ופירוש מומחה כתב הר"ב בריש פ"ג:
וחבלות. נראה לר"ת דכופר ושלשים של עבד הוי בכלל חבלות אי נמי תני ושייר הני. ושייר נמי יציאת עבד בראשי אברים דקנס הוא. ובעי נמי ג' מומחין. וללישנא קמא לא חשיב הא שיור. דאיכא למימר דפשיטא ליה דהוה בכלל חבלות. אי נמי התנא לא איירי אלא בממון הניתן מיד ליד. תוספות ועיין לקמן:
נזק. כתב הר"ב אדם או שור המועד וכו'. ואע"ג דהיינו חבלות [וכו']. גמרא ופירשו התוספות [ד"ה נזק]. דשור המועד דאמרן לאו דשן ורגל. אלא דקרן. דלא מגבין בבבל שאין מומחין כמ"ש הר"ב בריש פ"ח דב"ק ועיין שם ומדתני לנזק בהדי תשלומי כפל וכו' דאין נגבין אלא ע"י מומחין. שמעינן דאיהו נמי דוקא בנזק שאינו נגבה אלא במומחין. ומ"מ קשיא אמאי שייר לאינך נזקים ועיין לעיל. ומ"ש הר"ב איידי דבעי למיתני תשלומי כפל וכו' תנא נמי חצי נזק וכו'. וכך כתב הרמב"ם. והוי מצי לפרושי דחצי נזק גופיה איצטריך. דתנא ממונא ותנא קנסא. דקיימא לן חצי נזק קנסא. כמ"ש בס"פ קמא דב"ק [ד"ה מה בין]. ובשאר דוכתי. והכי אמרינן בגמרא. ולא אמרו איידי דתשלומי כפל אלא למ"ד פלגא נזקא ממונא:
מפני שיש בו דיני נפשות. ורבי מאיר סבירא ליה שאם יהיה צריך לדיני נפשות. יוסיפו על השלשה. עשרים. וחכמים אומרים אין ראוי לעשות כן. שמא יצא לעג על השלשה הראשונים שאינם מומחים. או שהם פסולים. ולפיכך הוסיפו הדיינים. ור"מ לא היה חושש לזה. כן פירש הרמב"ם מהגמרא [דף ח']. אבל זה שכתב או שהם פסולים לא ידענא מאי קאמר דהא עדיין הם יושבים ודנין עם אלו שהוסיפו עליהם. וא"ת [התנן] בפ"ג משנה ו' דמוסיפין ואין חוששין ללעג. וי"ל דהתם משום הכי מוסיפין לפי שאחד אומר איני יודע ואין כאן לעג שהרי אמת הוא שאחד אומר איני יודע. ובעיבור השנה לקמן במשנה ב' לא קשיא. דתחלת ישיבתן היא כדי להוסיף. והתוספות [ד"ה מש"ה]. מפרשים דחוששין ללעז. אם יוכחשו עידי הבעל ויתחייב מאה כסף ואח"כ יביא עדים ולא יוכחשו ותדין היא בנפשה. ואתו להוציא לעז על הראשונים לומר שלא ידעו לדון. ובנמוקי יוסף האריך בזה:
יכין
מלכת שלמה
1.
Cases concerning property [are decided] by three. Cases concerning robbery or personal injury, by three. Claims for full damages or half-damages, twofold restitution, or fourfold or fivefold restitution, by three. Claims against a rapist, a seducer and one who defames [a virgin are decided] by three, according to Rabbi Meir. The Sages say: “One who defames [a virgin is decided] by twenty-three, for there may arise from it a capital case.משנה ב
מַכּוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. עִבּוּר הַחֹדֶשׁ, בִּשְׁלֹשָׁה. עִבּוּר הַשָּׁנָה, בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בִּשְׁלֹשָׁה מַתְחִילִין, וּבַחֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין, וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה. וְאִם גָּמְרוּ בִשְׁלֹשָׁה, מְעֻבֶּרֶת:
ברטנורה
מכות. מלקות ארבעים:בשלשה. דכתיב (דברים כ״ה:א׳) ונגשו אל המשפט ושפטום, שנים, ואין ב״ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה:רבי ישמעאל אומר בעשרים ושלשה. אתיא רשע רשע, כתיב הכא (שם) והרשיעו את הרשע, וכתיב התם (במדבר ל״ה:ל״א) אשר הוא רשע למות. מה להלן בעשרים ושלשה אף כאן בעשרים ושלשה:עיבור החודש. קידוש החודש. ואיידי דבעי למתני עיבור שנה תנא נמי עיבור החודש:בשלשה מתחילין. לראות אם יש להושיב ב״ד על כך. אם אחד מהשלשה אומר צריך ב״ד לישב ולעיין אם צריכה [ה]שנה לעבר, מפני התקופה והאביב והפירות, ושנים אומרים אין צריך, שאין כאן ספק דודאי אינה צריכה עיבור, בטל יחיד במיעוטו. שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב, הולכין אחר השנים, ומוסיפין עוד שנים אחרים שישאו ויתנו בדבר, והרי כאן חמשה. שנים אומרים צריך לעבר ושלשה אומרים אין צריך, בטלו שנים במיעוטן. שנים אומרים אינה צריכה ושלשה אומרים צריכה, הולכים אחר הרוב, ומוסיפין עוד שנים שיהיו שבעה ומעברין אותה. ובגמרא מפרש, דהני שלשה חמשה ושבעה כנגד ברכת כהנים, שיש בפסוק ראשון שלש תיבות, ובשני חמשה, ובשלישי שבעה. והלכה כרבן שמעון ב״ג:
תוסופות יום טוב
עבור החדש. כתב הר"ב קדוש החדש. גמרא [דף יו"ד ע"ב]. דא"צ לעבר החדש אלא כי מקדש יום ל"א ממילא מיעבר החדש שעבר. דיום ל' בתריה שדית ליה. רש"י. ואיידי דבעי למתני עבור שנה והתם לא סגי בלא אמירה. דכשגמרו השבעה לעבר צריך שיאמרו שתהא השנה מעוברת. תוספות. אבל לא ידעתי למה לא פירש הר"ב כרבא דמפרש קדוש ביום עבור [הוא יום ל' שממנו נעשה החדש מעובר כשרוצין לעברו] בשלשה. אחר עבור ליכא קדוש. ומני ר"א בר צדוק היא דסבירא ליה הכי. כדתנן במשנה ז' פ"ב דראש השנה. ושם פסק כמותו. דהא בגמרא לא אמרו איידי אלא למאן דמפרש חישוב חדש. אבל למאן דמפרש קדוש החדש. מסיק דמתניתין ר"א בר צדוק היא:
בשלשה. ברפ"ג דר"ה מפיק לה הר"ב מקרא. מדכתיב (שמות י״ב:ב׳) החדש הזה לכם וגו' כדאיתא התם בגמרא [דף כ"ה ע"ב] ועיין מה שכתבתי לקמן במשנה ו' אבל כתבו שם התוספות דאותה סוגיא אתיא כמ"ד מדאורייתא יחיד כשר לדון דכתיב (ויקרא י״ט:ט״ו) בצדק תשפוט ורבנן אצריכו שלשה. משום יושבי קרנות. אבל למ"ד מדאורייתא שלשה מומחין. אלא משום דלא תנעול דלת. אמרו דסגי ביחיד מומחה או ג' הדיוטות. גבי קדוש החדש אין להכשיר. וא"כ א"צ קרא. ע"כ. והר"ב מפרש בר"פ כמ"ד מדאורייתא בעי שלשה. ולפיכך לא כתב כאן אותה דרשא דר"ה:
עבור השנה. כתב הר"ב מפני שלשה דברים מעברים. מפני התקופה והאביב והפירות. הכי ת"ר בגמרא ופירש"י התקופה. בין [על] תקופת תמוז שמתעכבת ונמשכת. שאין תקופת תשרי נופלת עד עבור החג מעברין דנפקא לן מקרא [וחג האסיף תקופת השנה (שמות ל"ד) עיין דף י"ג] בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ט"ז בניסן. שהבאת העומר דילה בתוך תקופת טבת. מעברין. ועל האביב אם לא בשלה התבואה. מעברין דקרא כתיב (שם) בחדש האביב. ועל פירות האילן. אם מתאחר בשולם יותר מזמן העצרת. מעברין. שהעצרת זמן הבאת בכורים. דכתיב (במדבר כ"ה) וביום הבכורים. ואם לא יביאם בבואו לרגל. צריך לטרוח פעם אחרת לעלות:
בשלשה מתחילין ובחמשה נושאים ונותנים וכו'. פירש הר"ב אם אחד מהשלשה אומר צריך וכו' ושנים אומרים אין צריך [כו'] בטל יחיד[וכו'] ומוסיפין וכו'. בברייתא בגמרא [דף יו"ד]. וכתב המפרש להלכות קדוש החדש בפ"ד. וז"ל ויש לשאול מפני מה אם שנים אומרים לא נשב. ואחד אומר נשב. בטל יחיד במעוטו. ואם אומרים שנים נשב. ואחד אומר לא נשב מוסיפין שנים. ולמה לא נאמר כמו שאמרנו בתחלה בטל יחיד במעוטו. וכן הדין אם אמרו צריכה עבור או אינה צריכה ולמה סמכו על העיקר והוא אחרי רבים להטות במי שאומרים לא נשב. או אינה צריכה עבור. ולא נסמך על העיקר זה. במי שאומרים נשב ונראה אם צריכה עבור אלא מוסיפין שנים והיה ראוי שיהיו שני הדינים שוים. או יבטל המעוט במעוטו. או יוסיפו השנים או יחלקו המעט על הרוב. והתשובה שהאומר נשב ונראה. הוא מוציא השנה ממנהגה והוי כמו המחייב בדיני נפשות. שלא נלך בו אחר הרוב עד שירבו המחייבין יותר על המזכין בשנים [כדתנן בסוף פרקין] גם בזה כשיאמרו שנים צריכה עבור לא נחזיק לדבריהם עד שירבו בשנים או עד שיגיעו לשבעה. שהם לגבי העבור. כשבעים ואחד גבי דיני נפשות. ע"כ. [*וכאשר זכיתי וחברתי פירוש על הלכות קדוש החדש שקראתיו פרשת החדש. נתחדש לי שם סברא וטעם אחר. ממה שכתב המפרש הנזכר לעיל. והוא שדקדקתי על דבריו דא"כ גם לבסוף לבעי שנים שיהיו מרובין המחייבין לעבר השנה ולהוציאה מהמנהג כמו במחייבים בדיני נפשות. ולכן העליתי דנראה לי דמעיקרא הקושיא לאו קושיא. אלא דהואיל וחכמים ראו לתקן שיהיו ג' ישיבות. או כנגד ברכת כהנים דמייתי הר"ב. או כנגד ג' שומרי הסף. וחמשה מרואי פני המלך דבצדקיהו. ושבעה רואי פני המלך דאחשורוש. כמו שהוזכר ג"כ בסוגיא [ד' י' ע"ב]. הוצרכו א"כ לחלק בעל כרחנו ולומר דאין שתי הענינים שוים שאם נאמר שבין שהשנים אומרים נשב. או לא נשב לעולם יוסיפו. א"כ ישיבת אלו לחנם ולבטלה. ומדהוצרכו לחלק ודאי שהסברא נותנת שאם יאמרו נשב שאז יוסיפו הואיל ובאים להוציא השנה ממנהגה ונשאר באומרים לא נשב שאין מוציאין השנה ממנהגה שאין מוסיפין. ותשאר השנה כמנהגה]. ומ"ש הר"ב ומעברין אותה. כלומר נושאין ונותנין בדבר. עד שיסכימו הארבעה לדבר אחד ויעשו [מעשה]. הרמב"ם. ועיין במשנה ז' פרק ז' דעדיות. ומ"ש הר"ב בגמרא מפרש דהני שלשה חמשה ושבעה כנגד ברכת כהנים וכו'. ולא אתפרש טעמא מאי. ואפשר לי לומר כדי לעורר הברכות להשלים המכוון שמעברין להיות האביב והפירות והאסיף בזמנן. [*ומצינו כיוצא בזה שמעוררין זכות אבות. בהזכרת שאלה עד שבחברון. במשנה דריש פ"ג דיומא] [ומשנה ב' פ"ג דתמיד]:
יכין
מלכת שלמה
2.
[Cases concerning offenses punishable by] beating [are decided] by three. In the name of Rabbi Yishmael they said twenty-three. The intercalation of the month and intercalation of the year [are decided] by three, according to Rabbi Meir. Rabban Shimon ben Gamaliel says: “The matter is begun by three, discussed by five, and decided upon by seven. But if they decided upon it with three, the intercalation is valid.”משנה ג
סְמִיכַת זְקֵנִים וַעֲרִיפַת עֶגְלָה, בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּחֲמִשָּׁה. הַחֲלִיצָה וְהַמֵּאוּנִין, בִּשְׁלֹשָׁה. נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין, בִּשְׁלֹשָׁה. הַהֶקְדֵּשׁוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה. הָעֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין, בִּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן. וְהַקַּרְקָעוֹת, תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. וְאָדָם, כַּיּוֹצֵא בָהֶן:
ברטנורה
סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של צבור. ויש במשמעות הדברים גם מינוי הדיין, שהגדול הסומך צריך שיצרף עמו שנים כשרוצה לסמוך חכם כדי שיקרא רבי וידון דיני קנסות. ולשון סמיכה, משום דכתיב (במדבר כ״ז:כ״ג) ויסמוך את ידיו עליו. ולאו דבעי מסמך ידיה עליה אלא בשמא קרו ליה רבי. ואין סמיכה בחוצה לארץ, אלא צריך שהסומך והנסמך יהיו כולן בארץ ישראל, ואז יהיה לו רשות לדון דיני קנסות ואפילו בחוץ לארץ, לפי שסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אחר שנסמכו בארץ. וכתב הרמב״ם שנראה לו שבזמן הזה שאין לנו סמוך איש מפי איש עד משה רבינו, אם היו מסכימים כל החכמים שבא״י לסמוך יחיד או רבים, הרי אלו סמוכים ויכולים לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים. והדבר צריך הכרע:ועריפת העגלה בשלשה. דכתיב (ויקרא ד׳:ט״ו) זקני העדה, מיעוט זקני שנים, ואין ב״ד שקול, הוסיף עליהם עוד אחד הרי שלשה:ורבי יהודה אומר בחמשה. וסמכו, שנים. זקני, שנים. ואין בית דין שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי חמשה. והלכה כרבי יהודה:מצות חליצה בשלשה. דכתיב (דברים כ״ה:ט׳) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, זקנים, שנים. ואין ב״ד שקול, הוסיף עליהם עוד אחד, הרי שלשה. ושנים אחרים שמוסיפים אינו אלא לפרסומי מילתא:מיאונין. קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה ויוצאה במיאון שממאנת בבעלה, צריך שיהיה בשלשה. וביבמות מוכח דמיאון בפני שנים מספיק:נטע רבעי. אם בא לחללו על המעות, וכן מעשר שני, ואין דמיהן ידועים. כגון פירות והרקיבו שאין להם שער ידוע:ההקדשות. הבא לפדותן צריך שלשה לשומן:הערכין המיטלטלין. הרי שאמר ערך פלוני עלי, ואין לו מעות ליתן כפי הדמים הקצובים בפרשה ובא ליתן מטלטלין, צריך שלשה לשום אותן מטלטלים:אחד מהן כהן. דבערכין כהן כתיב (ויקרא כ״ז) כערכך הכהן:והקרקעות. ואם אין לו מיטלטלין ובא ליתן קרקע, צריך שישומו עשרה אנשים ואחד מהן כהן אותה קרקע שיהיה כפי הערך שיש עליו ליתן:ואדם כיוצא בהן. ואם אמר דמי פלוני עלי ששמין אותו כמה הוא יפה לימכר בשוק ונותן דמיו, צריך גם כן שיהיו עשרה ואחד מהן כהן בשומא זו:
תוסופות יום טוב
סמיכת זקנים. כתב הר"ב מנוי הדיין. שהגדול הסמוך צריך שיצרף עמו שנים. מנלן. אילימא מדכתיב ויסמוך אי הכי תסגי בחד. וכי תימא משה במקום ע"א קאי. אי הכי ליבעי ע"א. גמרא [דף י"ג ע"ב]. והיינו דלא התנה הר"ב שהשנים צריך שיהיו ג"כ סמוכים וכן מבואר בפי' הרמב"ם ובחבורו פרק ד' מהלכות סנהדרין. וכתב שם הכסף משנה דהיינו טעמא דכיון דאסיקנא בקשיא דלא מצינו למילף דבעינן שלשה מוקמינן לשלשה דתנן. דהיינו אחד סמוך. ושנים אף על פי שאינן סמוכים. ומ"ש הר"ב ולאו דבעי למסמך ידיה וכו'. גמרא. ולא אתפרש טעמא. ומ"ש קרו ליה רבי. מסיים בה בגמרא ויהיב ליה רשותא למידן דיני קנסות. והעתיק כן הרמב"ם בפירושו ובחבורו [שם]. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם שבזמן הזה אם היו מסכימים כל החכמים וכו'. מסיים בה בפירושו שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם. לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך.על כל פנים. [*אמר י"ט לשון זה עיקר. ולא כמו שנמצא בחבורו בדפוס ישן גם חדש בריש פ"ד מהלכות סנהדרין שיהיה אחד מהם סמוך] והקב"ה ייעד שישובו כמ"ש (ישעיה א' כ"ו) ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. אח"כ יקרא לך עיר הצדק וזה יהיה בלי ספק כשיכין הבורא יתברך לבות בני אדם. והרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה ותגדל תומתם לפני בא המשיח. כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא. ע"כ. ומ"ש הר"ב והדבר צריך הכרע הוא גם כו מלשון הרמב"ם בחבורו פרק ד' מהלכות סנהדרין. ויראה לי הטעם לפי שאפשר לדחות הראיה שכתב שהרי ייעד הש"י ג"כ (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא ולשתי הדעות שכתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים. הנה ביאתו קודם ביאת המשיח והרי הוא סמוך בלי ספק ויכול לסמוך בצרוף שנים אע"פ שאינם סמוכים וכ"כ הרמב"ם עצמו שם בהלכות סנהדרין הרי לא היה בארץ ישראל אלא סמוך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד. אי זה אחר זה. ואחר כך יעשה הוא והשבעים. ב"ד הגדול. ויסמכו בתי דינים אחרים. ע"כ. ושוב מצאתי קרוב לזה בתשובה לר"ל בן חביב נדפסת בסוף תשובותיו והאריך מאד ע"ש:
ועריפת עגלה. עריפה לאו דוקא דמדידה הוא דהויא בשלשה כדתנן [ריש] פרק עגלה ערופה. ג' מב"ד הגדול שבירושלים היו יוצאין וכו'. והדר קתני נפטרו זקני ירושלים והלכו זקני אותה העיר ומביאין עגלה ערופה והתם לא קתני שלשה וקראי נמי דמייתי בגמרא במדידה כתיבי. תוספות [דף יד] :
בשלשה. לשון הר"ב ועריפת העגלה בשלשה דכתיב זקני העדה. וכן לשון הרמב"ם. ודברי תימה הן שזה הכתוב בסמיכת זקנים לפר העלם דבר כתיב. אבל בעגלה ערופה נפקא לן מדכתיב זקניך. כדתנן בהדיא בר"פ עגלה ערופה. ולולי שגם בפירוש הרמב"ם כתוב כן הייתי מוחק מפירש הר"ב שתי אלו המלות. ועריפת העגלה. דהשתא בשלשה דכתיב זקני העדה. יהיה מוסב על סמיכות זקנים כפי פירוש הראשון שכתב הר"ב שהוא סמיכותם על ראש פר העלם דבר. אבל לפי שהרמב"ם אינו מפרש שם סמיכת זקנים אלא לענין מנוי הדיין בלבד קשה להגיה כך בפירושו. ומזה הטעם בעצמו קשה גם להגיה כן בדברי הר"ב לפי שנראה מבואר שאחרי שלא כתב הני פסוקי דדרשי בה בפרשת עגלה ערופה ואיתנהו נמי הכא בגמרא. ש"מ שנמשך בזה גם כן אחר הרמב"ם. ואעפ"י שבפירוש סמיכת זקנים כתב גם כן פירוש פר העלם דבר. מ"מ אח"כ חזר בו ולא כתב אלא שטת פירוש הרמב"ם ולפיכך לא שלחתי ידי להגיה אחרי שהדברים מראין בעצמן שאינו טעות סופר המעתיק. אלא שהוא ממכתב יד הר"ב והרמב"ם בעצמן. אע"פ שדבריהם תמוהין. ואי אפשר להולמן וליישבן. ושוב ראיתי להר"ב והרמב"ם במשנה ז' פרק ט' דמנחות. שהעתיקו דרשא דוסמכו על סמיכת זקנים על הפר. וכתב עוד שם הרמב"ם דהיינו פירוש סמיכת זקנים דהכא:
רבי יהודה אומר בחמשה. כתב הר"ב דכתיב וסמכו שנים. גמרא. ורבי שמעון הכתיב וסמכו ההוא מיבעי ליה לגופיה. ורבי יהודה גמר ראש ראש מעולה. כלומר לא לכתוב אלא ידיהם על ראש הפר. ואנא גמיר סמיכות מוסמך ידו על ראש העולה. ורבי שמעון ראש ראש לא גמיר. והוי אמינא מאי על בסמוך. [ולא צריך למסמך ממש] [עיין משנה ה' פרק י"א דמנחות] ומ"ש הר"ב והלכה כר' יהודה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולכאורה בתרתי הלכה כרבי יהודה. בין בסמיכת זקנים. בין בעגלה ערופה. אלא שבחבורו ריש פ"ד מהלכות סנהדרין פסק לענין מנוי הדיין בשלשה. והכ"מ נתן טעם דסבירא ליה להרמב"ם דר"י לא פליג אלא בסמיכת זקנים על פר. ואין נראה כדבריו מתוך פירוש המשנה שהרי הוא לא פירש אלא במנוי הדיין בלבד. ואי נמי מפרש בפר. הרי גם בזה מצאנו לו בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות שפוסק דסמיכת פר בשלשה. וכ"כ ג"כ הרמב"ם והר"ב בפירוש משנה ז' פרק ט' דמנחות. וזה ממה שצ"ע שבעגלה ערופה פוסקים כר' יהודה כמ"ש כבר בריש פרק ט' ממסכת סוטה. ובסמיכת זקנים פוסקים דלא כר"י. ואע"פ שבעגלה ערופה סתם לן תנא כר"ש וכ"ש סמיכת זקנים. דלא נשנה אלא בפלוגתא דר"ש ורבי יהודה. וקיימא לן דר"ש ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה כמ"ש שם. וצריך לי עיון טובא. [*ועיין [מ"ש] בפ"ט דסוטה משנה א']:
החליצה. עיין בריש פרק י"ב דיבמות במשנה ופירושה:
והמיאונין בשלשה. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ומיאונין דרבנן. דמדאורייתא אפילו טיאון לא בעיא דאין קדושי קטנה כלום אלא אם כן קדשה אביה דכתיב (דברים כ"ב) את בתי נתתי לאיש הזה. רש"י. ומ"ש הר"ב ביבמות מוכח. בגמרא ריש פרק י"ג אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כמאן דאמר בשנים. ולפיכך לשון מוכח שכתב הר"ב אינו מדוקדק. ועיין מ"ש בזה בסוף פ"ב דיבמות:
שאין דמיו ידועים. כתב הר"ב כגון פירות והרקיבו [*גמרא. ולא קאי אלא אמעשר שני ולא על נטע רבעי]. כמו שכתבתי במשנה ד' פרק ה' דמעשר שני מהטעם שכתבו שם הר"ב. וכן הר"ש. דנטע רבעי לעולם אין דמיו ידועים דמצריך לפחות היציאה. וזה הטעם נראה יותר ממ"ש התוספות דהיינו טעמא מתוך שאדם להוט לאכול פירות נטיעה זו חיישינן אפילו בדמיו ידועים. ע"כ:
בשלשה. דמידי דממונא הוא:
ההקדשות בשלשה. מנא לן. וכי תימא משום דכתיב בהו שלשה כהנים בפדיון בהמה דהיינו פדיון הקדש. והוא הדין לשאר הקדשות. קרקעות דכתיב בהו ד' תסגי בד'. ואנן תנן הקרקעות תשעה וכהן. אלא משום דמשלמי בהו י' דפררה אחרונה היא ובתשלום פרשת קרקעות כבר נשלמו י' כהנים. ותלמד התחתונות מעליונות. ולכהן תהיה אחוזתו לא מנינן. דלאו בשומא כתיב. אלא והעריכו הכהן. כערכך הכהן. וחשב לו הכהן. וכיוצא בהן. הקדשות דמשלמי בהו שיתא ליבעי שיתא. קשיא. גמרא עם פיירוש רש"י. ומשום דאפילו בדבר שדמיו ידועין בעינן שלשה. להכי פרכינן מנא לן. דאי לאו הכי ודאי לא גרע ממעשר שני ונטע רבעי. אי נמי משום דהני כהנים דכתיבי בפרשה ממלאי למשרה כהנים דבעינן גבי קרקעות. להכי ס"ל דאזלינן בתר מנינא דהני כהני. וקשיא ליה ליבעי שיתא כדמסיק. כך נראה בעיני:
הערכין המטלטלין בשלשה. פירש הר"ב הרי שאמר ערך פלוני עלי וכו' ובא ליתן מטלטלין צריך שלשה וכו'. וסברא הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי. אפוקי מאי טעמא דלמא טעי עיולי נמי דלמא טעי. גמרא:
רבי יהודה אומר א' מהן כהן. כתב הר"ב דבערכין כהן כתיב. ובגמרא לרבנן כהן למה לי קשיא. ונראה לי שזה שכתב הר"ב בערכין. לאו דוקא אלא ה"ה נמי דפליג ר' יהודה אהקדשות. דהא בהקדשות נמי כהן כתיב כדלעיל:
והקרקעות. כתב הר"ב ואי אין לו מטלטלין ובא ליתן קרקעות וכו'. ובפ"ד דמגילה משנה ג' מפרש הר"ב והקרקעות אם בא לפדותן וכפירש"י שם גם כאן. והכי מסתברא דהא הני כהני דכתיב בפרשת קרקטות במקדיש קרקעות ובא לגאלן כתיב. אבל פירוש הר"ב דהכא. הוא פי' הרמב"ם דבכאן ובמגילה. ובחבורו פרק ח' מהלכות ערכין כתב וזה לשונו כשמעריכין את הקרקעות או אם הוזקקו לגבות ערכי אדם מן הקרקע שלו. אין מעריכין אותו אלא בעשרה. ואחד מהן כהן. שהרי כהן כתיב בפרשה. ע"כ:
תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן. כל זה מבואר כבר במשנה ג' פ"ד דמגילה:
יכין
מלכת שלמה
3.
The laying on of the elders’ hands and the breaking of the heifer’s neck [are decided upon] by three, according to Rabbi Shimon. But Rabbi Judah says: “By five.” The rites of halitzah and “refusal” [are performed] before three. The fruit of fourth year plantings and Second Tithes whose value is not known [are redeemed] before three. Things dedicated to the Temple [are redeemed] before three. Vows of evaluation to be redeemed with movable property, [are evaluated] before three. Rabbi Judah says: “One must be a priest.” [Vows of evaluation], [to be redeemed] with land [are evaluated] before nine and a priest. And similarly [for the evaluation] of a man.משנה ד
דִּינֵי נְפָשׁוֹת, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶאֱמַר (ויקרא כ) וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה, וְאוֹמֵר (שם) וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ. שׁוֹר הַנִּסְקָל, בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, כְּמִיתַת בְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי, הַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ, מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַקּוֹדֵם לְהָרְגָן, זָכָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִיתָתָן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה:
ברטנורה
והרגת את האשה ואת הבהמה. היינו רובע. ואתקש לאשה, מה אשה בעשרים ושלשה אף בהמה בעשרים ושלשה:ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב. למדנו רובע ונרבע:כמיתת הבעלים. כלומר כמו שהיה הבעל נדון בעשרים ושלשה, אם היה חייב מיתה:כל הקודם להורגן זכה. כשהמיתו את האדם. ואין צריך להביאם לב״ד:רבי עקיבא אומר וכו׳ בגמרא מפרש דאיכא בין תנא קמא לרבי עקיבא, נחש. דלת״ק נחש מיתתו בכ״ג, ולרבי עקיבא הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס מיתתן בעשרים ושלשה, אבל נחש, הקודם להרגו זכה, שסילק המזיק מן העולם. והלכה כר׳ עקיבא:
תוסופות יום טוב
דיני נפשות בעשרים ושלשה. מפורש במשנה בסוף פרקין טעמא מאי:
ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב. וכן פירש"י וכלומר ואתקש לאיש. ודברי הרמב"ם בפירושו בזה. צריך עיון:
כמיתת בעלים. פירש הר"ב אם היה חייב מיתה דליכא למימר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו דהא אמר קרא (במדבר ל״ה:כ״א) מות יומת המכה רוצח הוא. על רציחתו אתה הורגו. ואי אתה הורגו על רציחת שורו. גמרא:
הזאב והארי וכו'. שהמיתו אדם נדונין בסקילה כשור דאמרינן בב"ק אחד שור ואחד כו'. בשור שנגח את הפרה. כך פירש"י. וכ"כ הר"ב ברפ"ו דעדיות. ולא מצאני שם כן לענין מזיקין. אלא לענין ניזקים לנפילת בור. ומשמע נמי התם במסקנא דסוגיא דליכא למגמר משבת אלא תלת. ובמכילתא וכי יגח שור. אין לי אלא שור. מנין לעשות כל בהמה כשור. הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן שור. מה שור הנאמר בסיני [פי' בדברות שנאמרו בסיני] עשה בו כל בהמה כשור. אף שור האמור כאן דין הוא שנעשה כל בהמה כשור. ע"כ. שמע מינה דגמרינן טפי מתלת ועיין מ"ש סוף פרק הפרה:
והברדלס. עיין מ"ש [הר"ב] סוף פ"ק דב"ק:
זכה. לשמים. [פירש"י צדקה עשה] דליכא למימר לעורן דכיון שהמיתו אדם שוינהו רבנן [דלא הצריכו לדונן בב"ד] כמאן דנגמר דינייהו ואסורי הנאה נינהו [כדקיי"ל בפרק שור שנגח] (בבא קמא דף מ"א). גמ':
רבי עקיבא אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כרבי עקיבא. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ה מהלכות סנהדרין. וכתב עליו הראב"ד ולא ידעתי למה ע"כ. והליץ הכ"מ די"ל דטעמא דבארי ודוב סבירא ליה לרע"ק כת"ק. והוה ליה רבי אליעזר יחיד לגבייהו. ובנחש ס"ל לר"ע כר"א והוה ליה ת"ק יחיד לגבייהו. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
4.
Cases concerning offenses punishable by death [are decided] by twenty three. A beast that has sexual relations with a woman or with a man is [judged] by twenty three, as it says, “You shall execute the woman and the beast” (Lev. 20:16) and it says, “You shall execute the beast”. The ox that is stoned [is judged] by twenty three., as it says, “The ox shall be stoned and also its owner shall be put to death” (Exodus 21:29), as is the death of the owner, so too is the death of the ox. The wolf, the lion, the bear, the leopard, the panther, or serpent [that have killed a human being] their death is [adjudicated] by twenty three. Rabbi Eliezer says: “Anyone who kills them before they come to court merits.” But Rabbi Akiva says: “Their death must be [adjudicated] by twenty three.משנה ה
אֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְאֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרִיּוֹת לַשְּׁבָטִים, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וְאֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת בַּסְּפָר, וְלֹא שְׁלֹשָׁה, אֲבָל עוֹשִׂין אַחַת אוֹ שְׁתָּיִם:
ברטנורה
את השבט. רובו של שבט שעבדו עבודה זרה במזיד, אין דנין אלא בב״ד של שבעים ואחד. דכתיב (דברים י״ז:ה׳) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך, איש ואשה אתה מוציא אל שעריך, ואי אתה מוציא את השבט אל שעריך, אלא בבית דין הגדול:ולא את נביא השקר. גמר דבר דבר מזקן ממרא, כתיב הכא (שם י״ח) אשר יזיד לדבר דבר, וכתיב בזקן ממרא (שם י״ז) כי יפלא ממך דבר, מה זקן ממרא בב״ד הגדול דכתיב (שם). וקמת ועלית, אף נביא שקר בב״ד הגדול:ולא את כהן גדול. דאמר קרא (שמות י״ח:כ״ב) את הדבר הגדול יביאו אליך, דבריו של גדול יביאו אליך. ומשה במקום שבעים ואחד קאי:ואין מוציאין למלחמת הרשות. כל מלחמה חוץ ממלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק, קרויה מלחמת הרשות:אלא בבית דין של שבעים ואחד. דכתיב בדוד (ד״ה א׳ כ״ז) ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע. אחיתופל זה יועץ, בניהו בן יהוידע זו סנהדרין, שהיה מופלא שבכולן וכולן נגררים אחריו:על העיר. ירושלים. שקדושתה גדולה משאר קדושת ארץ ישראל:והעזרות. קדושתן גדולה מקדושת ירושלים. ואי אפשר לחדש קדושה אלא בבית דין של שבעים ואחד, דאמר קרא (שמות כ״ה:ט׳) ככל אשר אני מראה אותך וגו׳ וכן תעשו, לדורות. מה משכן קדוש על פי משה שהוא במקום סנהדרי גדולה, אך לתוספת עיר ועז. רות על פי סנהדרי גדולה:ואין עושין סנהדראות לשבטים כו׳ כדאשכחן במשה דאוקי סנהדראות ומשה במקום שבעים ואחד קאי:אין עושין עיר הנדחת כו׳ דכתיב (דברים י״ז:ה׳) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, איש ואשה אתה מוציא אל שעריך, לבית דין שבעירך, ואי אתה מוציא את כל העיר אל שעריך, אלא לשער המיוחד:בספר. עיר המבדלת בין ארץ ישראל לארץ העמים, דכתיב מקרבך, ולא מן הספר. וטעמא דקרא, שמא ישמעו נכרים ויבואו ויחריבו ארץ ישראל, לפיכך אין מניחין העיר תל עולם כמשפט עיר הנדחת אבל הורגין את יושביה בלבד:ולא שלש. עיירות. עיר הנדחת בב״ד אחד ובמקום אחד, כלומר קרובים זו לזו. אבל בשנים ושלשה מקומות עושים:
תוסופות יום טוב
לא את השבט. כתב הר"ב דכתיב והוצאת וגו'. ועיין בפירושו לאין עושין עיר הנדחת וכו':
ולא את נביא השקר. כתב הר"ב גמר דבר דבר מזקן ממרא וכו' מה זקן ממרא בב"ד הגדול דכתיב וקמת ועלית וכו' פי' עלייתו הוא דהוה בשבעים ואחד. אבל מיתתו בעשרים ושלשה. כשאר דיני נפשות. כדאיתא בגמרא דף ט"ז. ופירש"י דהא לא תני במתני' ולא את זקן ממרא ע"כ. ועיין בפרק בתרא משנה ד'. ומ"ש שם בס"ד. ומשום דגמרו של זקן ממרא לא היה בב"ד של ע"א. להכי לא תני המראתו. כדתנן בפרק בתרא. ואע"ג דדוקא בע"א. וכן סוטה דתחלתה בע"א. כדתנן בפ"ק דסוטה משנה ד' היו מעלין אותה לב"ד הגדול. גמרה לא היה בשבעים ואחד. ולפיכך לא תני לה במתני' דהכא כ"כ התוספות פ"ק דסוטה דף ז' [ד"ה מה להלן] אבל מדידת עגלה ערופה לא הוצרכו לתרץ. אע"ג דתחלתה נמי ג' מבית דין הגדול היו יוצאים כדתנן בריש פרק בתרא
[ד' מ"ד] דסוטה דכיון דג' היו יוצאים לא שייך למיתני ע"פ ב"ד של ע"א דאף תחלתו בג' מהם היו. אבל הרמב"ם בריש פ"ה מהלכות סנהדרין קרי ליה ע"פ ב"ד של ע"א שכתב מדידת החלל אינה אלא ע"פ ב"ד הגדול. לדידיה צריכים לתרץ דלא תני במתניתין משום דגמרו דהיינו עריפה לא היה ע"פ ב"ד הגדול כדתירצו התוס' באינך:
ולא את כהן גדול. כתב הר"ב דאמר קרא את הדבר הגדול יביאו אליך וגו'. [עמ"ש בר"פ דלקמן] ומשה במקום ע"א קאי. שהוא היה דן קודם מינוי הסנהדרין כל מה שהיו הסנהדרין דנין אח"כ ולא נתמנו הסנהדרין אלא להקל' מעליו. ורש"י כתב לקמן גבי עשיית סנהדראות משה במקום ע"א קאי שהיה שופט ודיין ע"פ הדבור. ושקול כסנהדרי גדולה שבירושלים:
ואין מוציאין למלחמת וכו'. עיין במשנה ד' פ"ב. ומה שכתבתי שם. וכתב הר"ב דכתיב בדוד ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע וכן הוא בגמרא [ד' ט"ז ע"ב] וכן בפירש"י. אבל בקרא כתיב בד"ה א' כ"ז יהוידע בן בניהו. וכתבו התוס' דה"ג ר"ת בגמ'. ומ"ש אחיתופל זה יועץ. גמ'. וכה"א (שמואל ב ט״ז:כ״ג) ועצת אחיתופל אשר יעץ. ותמיהני דה"ל להביא קרא דלעיל מהך קרא דואחרי אחיתופל דכתיב (ד"ה א כ"ז) ואחיתופל יועץ למלך. ומ"ש הר"ב בניהו בן יהוידע זו סנהדרין בגמ' וכה"א (שם יח) בניהו בן יהוידע על הכרתי והפלתי. ופירשו התוס' דמייתי ראיה דכי היכי דבניהו בן יהוידע היה ראש סנהדרין כמו כן היה יהוידע אביו. כרתי ופלתי הם סנהדרין. ע"כ. וכתבו עוד דבניהו בתחלת מלכות דוד הוא אביו של יהוידע זה שבסוף מלכות דוד:
אין מוסיפין על העיר כו'. כתב הר"ב שקדושתה גדולה מקדושת שאר א"י כדתנן בספ"ק דכלים:
אלא ע"פ ב"ד של ע"א. כתב הר"ב דאמר קרא ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו. לדורות. גמ'. ותמהו התוספות למה לי וכן תעשו הא גבי סנהדרי שבטים אמרינן דבעי ע"א כדאשכחן במשה דמוקי סנהדראות והוא במקום ע"א קאי. אע"ג דלא כתיב התם וכן תעשו. ועוד קשה דבפ"ב דשבועות תנן דאין מוסיכין על העיר ועל העזרות. אלא במלך ונביא וע"א. ופירש שם בקונטרס [וכן הר"ב] דיליף ממשה דבעי כל הני. מה"ט נמי נבעי מלך ונביא בהעמדת סנדראות. ויש לומר דהכא מרבינן טפי משום דכתיב וכן תעשו דמשמע דאתא לרבויי כל הנך. ע"כ. וכתבו התוספות שם בשבועות דף ט"ו דהא דלא תנן הכא מלך ונביא משום דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין. ע"כ. ואין להקשות דא"כ מאי קשיא להו בהעמדת סנהדרין דלמא אין הכי נמי דבעי מלך ונביא. אלא דלא חשיב כו'. הא ליתא. בשלמא הוספת עיר דנשנה בשבועות אתי שפיר דלא תני הכא. אבל סנהדרי דלא תני בשום דוכתא ודאי משום דליתא. וכן יש לתרץ בואין מוציאין למלחמה אדתנן במשנה ד' פרק דלקמן. וכתבו עוד התוס' וא"ת וכלים נמי נבעי ע"א [דהא כתיב בהאי קרא תבנית כל כליו] וי"ל דכתיב (במדבר ז׳:א׳) וימשחם ויקדש אותם למעוטי. ולגלויי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעי לדורות דומיא דמשה. ע"כ:
ואין עושין סנהדרין לשבטים. שנא' (דברים ט״ז:י״ח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך לשבטיך. ומ"ש הר"ב כדאשכחן במשה כו' בעצת יתרו. רש"י:
ואין עושין עיר הנדחת כו'. כתב הר"ב דכתיב והוצאת את האיש וגו'. איש כו' ואי אתה מוציא את כל העיר. ואפ"ה איצטריך לעיל למעוטי שבט. כגון אם יש בעיר אחת משני שבטים דכיוצא בזה כתבו התוס' אהא דמרבינן שופטים לכל שבט ושבט אע"ג דמרבינן לכל עיר ועיר:
ואין עושין עיר הנדחת בספר. כתב הר"ב דכתיב מקרבך כו' וטעמא דקרא כו' ור"ש הוא דדריש טעמא דקרא והדרן לקושיא שהקשיתי לשאול במ"ה פ"ב דיבמות דהר"ב לא ס"ל כר"ש. ומצאתי בזה שבכאן שהעתיק הרמב"ם הך טעמא דקרא בפ"ד מהלכות עכו"ם וכתב הכ"מ וי"ל ומאחר. ורבינו לא סבירא ליה כר"ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנים אותה לא ה"ל לכתוב האי טעמא. אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל. וגם חכמים אין מכחישים אותו אלא שאומרים דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק. ראה רבינו לכתבו. ע"כ. ועמ"ש מ"ז פ"ג דפרה:
בספר. תרגום לחוף ימים (בראשית מ״ט:י״ג) על ספר ימיא. הרמב"ם:
ולא שלשה. כתב הר"ב בבית דין אחד ובמקם אחד. כלומר קרובים זו לזו. אבל בשנים ושלשה מקומות עושין. והכי נמי בב"ד אחד. כלומר כל זמן שסנהדרי זו קיימת. אבל מתו אלו ונתמנו אחרים. עושין. ועיין בכ"מ פרק ד' מהלכות עכו"ם שהאריך ליישב סוגית הגמרא בזה ולא העתקתיו שאין זה מכונת החבור:
ולא שלשה. דכתיב עריך הרי שתים אמור. הא מה אני מקיים אחת. אחת ולא שלש. וכתבו התוס' [אית] להקשות דלשתוק מאחת ואנא ידענא מעריך שנים ולא שלש. דתפסת מועט תפסת. ע"כ:
אחת או שתים. וכה"ג תנן בריש פרק ב' דיומא ושם פירש הר"ב למאי איצטריך למתני אחת. וכדאיתא התם בגמרא [ד' כ"ג]. והתוס' נדחקו לפרש גם כאן. אבל לפירוש הר"ב ודעת הרמב"ם דמחמירים לעשות בשנים ושלשה מקומות גם בב' וג' בתי דינין. אין דבריהם עולים. ונראה לי דהיינו לאשמועינן שתים דומיא דאחת דאע"ג שהן כאחת שהן מקורבים ועומדים על הספר שבין גליל ליהודה. אחת מזה ואחת מזה עושין. ודוקא שתים. אבל שלשה בכה"ג לא. וכדמסיק הכ"מ בפרק ד' מהלכות עכו"ם:
יכין
מלכת שלמה
5.
A tribe, a false prophet, or the high priest may not be tried save by the court of seventy-one; They may not send forth the people to wage a battle of free choice save by the decision of the court of one and seventy; They may not add to the City [of Jerusalem], or the Courts of the Temple save by the decision of the court of seventy-one; They may not set up sanhedrins for the several tribes save by the decision of the court of one and seventy. And they may not proclaim [any city to be] an Apostate City (ir ha-niddahat) (Deut. 13:13–19] save by the decision of one and seventy. No city on the frontier may be proclaimed an Apostate City, nor three together, but only one or two.משנה ו
סַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּקְטַנָּה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וּמִנַּיִן לַגְּדוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא) אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן, הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעִים. וּמִנַּיִן לַקְּטַנָּה שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם לה) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְגוֹ' וְהִצִּילוּ הָעֵדָה, עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְעֵדָה מַצֶּלֶת, הֲרֵי כָאן עֶשְׂרִים. וּמִנַּיִן לָעֵדָה שֶׁהִיא עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יד) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. וּמִנַּיִן לְהָבִיא עוֹד שְׁלֹשָׁה, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם לְטוֹבָה, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (שם) אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, לֹא כְהַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה הַטָּיָתְךָ לְרָעָה. הַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה עַל פִּי אֶחָד, הַטָּיָתְךָ לְרָעָה עַל פִּי שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָאן עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְכַמָּה יְהֵא בְעִיר וּתְהֵא רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין, מֵאָה וְעֶשְׂרִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, מָאתַיִם וּשְׁלשִׁים, כְּנֶגֶד שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת:
ברטנורה
ומשה על גביהם הרי שבעים ואחד. דאמר קרא (במדבר י״א:י״ז) ונשאו אתך, ואת בהדייהו:רבי יהודה אומר שבעים. דדריש אתך, בדומין לך, ולא שיהיה הוא יושב עמהן בדין. ואין הלכה כרבי יהודה:עדה שופטת. עשרה מחייבין:עדה מצלת. עשרה מזכין. ושמעינן מינה דצריך שיהיו עשרים שאם יחלקו יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין:הטייתך לרעה על פי שנים. והכי קאמר קרא, לא תהיה אחרי רבים לרעות, לחייב על פי אחד שיהיה יתר על המזכין. אבל אחרי רבים, להטות בשנים, אפילו לרעות, כשיהיו שנים מחייבין יותר על המזכין. הלכך על כרחך עשרים ושלשה בעינן, דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר, דהא כתיב והצילו העדה, ותו לא משכחת חובה בבציר משנים עשר:ואין בית דין שקול. אין עושין בית דין זוגות, שאם יחלקו לחצאים הוי להו פלגא ופלגא ולא משכחת לה הטייתך לטובה על פי אחד. הלכך מוסיפין עליהם עוד אחד והוו להו עשרים ושלשה:מאה ועשרים. מפרש בגמרא, עשרים ושלשה, סנהדרי קטנה. ושלש שורות של עשרים ושלש עשרים ושלש יושבים לפניהם, שאם הוצרכו להוסיף על הדיינים מוסיפים מהם. ועשרה בטלנים, עשרה בני אדם בטלים מכל מלאכה שיושבים תמיד בבית המדרש. ושני סופרים לכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין. ושני חזנים, שמשי בית דין להלקות החייב ולהזמין בעלי הדין. ושני בעלי דינין. ושני עדים. ושני זוממין. ושני זוממי זוממין. ושני גבאים, ושלישי לחלק הצדקה, שצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. ורופא אומן להקיז דם. ולבלר. ומלמד תינוקות. הרי מאה ועשרים:מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות. דהיינו עשרים ושלשה עשיריות, שיהא כל דיין שר של עשרה. דבציר משרי עשרה לא אשכחן שררה. ואין הלכה כרבי נחמיה:
תוסופות יום טוב
ומשה על גביהן. כתב הר"ב דאמר קרא ונשאו אתך ואת בהדייהו. וכשהוא עמם ליכא למימר שיהא שקול כע"א ולדורות ליבעי ע' וע"א. דליכא למימר שקול אלא כשהוא לבדו עומד כנגד כלם. וכן אתה מוצא בקדוש החדש ריש פ"ג דר"ה דהוי משה ממנינא דשלשה. ולדורות נמי לא הצריכו אלא שלשה. ועיין לקמן בסמוך מ"ט בעינן קרא. דתיפוק ליה דאין ב"ד שקול:
רבי יהודה אומר שבעים. כתב הר״ב דדריש אתך בדומין לך. פירש״י מיוחסין ומנוקין ממום ע״כ. [עיין בגמרא פ״ד ד' ל״ו ע״ב. ואין להאריך בזה] ורבנן מוהקל עליך ונשאו אתך דסנהדרי קטנה שנאמרו ביתרו נפקא להו. וילפי גדולה מקטנה. גמרא. וא״ת ולר' יהודה אע״ג דמפיק ליה אתך לדרשא אחריתא. מ״מ תיפוק ליה ע״א משום דאין ב״ד שקול דהא שמעינן ליה דס״ל הכי בהדיא כדתנן בריש פ״ט דסוטה. ובגמרא ריש פירקין (סנהדרין דף ג' ע״ב) אימר דשמעת ליה לר' יהודה בסנהדרי גדולה דכתיבי קראי. בשאר בי דינא מי שמעת ליה. וכן נמי במסקנא דהתם. וכתב רש״י דכתיבי קראי לקמן בשילהי פירקין. ע״כ. ואני תמיה מאי ראיה מהני קראי דאע״ג דאמרינן דרבי יהודה דריש להו לדרשא אחריתי. ולא למשה על גביהן. אפילו הכי אכתי איכא למימר דאין ה״נ דבעינן ע״א. ומטעם אחר משום דאין ב״ד שקול דנפקא לן מקרא כדלקמן. ותו קשיא לי דבגמרא דהכא אע״ג דאכתי לא שמענו קראי דרבי יהודה אמרינן מ״ט דרבנן. ומאי פריך כיון דקי״ל דאין ב״ד שקולי הלכך אי לא מסתפינא אמינא דבגמ' דר״פ ה״ג דכתיבי בקרא. וה״פ שאני סנהדרי גדולה דבהדיא כתיבי בקרא שבעים איש. וכיון דקרא נחית למנינא ולא כתב שבעים ואחד איש דהא ונשאו אתך איכא למדרש בדומים לך. אלא ה״ל לקרא לפרש בהדיא שיהיו עמו שבעים ואחד. ש״מ דקרא ממעט סנהדרי גדולה ממנין ב״ד שקול משא״כ כולהו שאר בתי דינין שלא נזכרו בכתוב במספר אלא בדרך כלל כגון וסמכו. אינמי תרי אלהים כתיבי. אחד הנה ואחד הנה. בהו אמרינן אין ב״ד שקול. משא״כ הכא דנחית קרא למנינא וכתב שבעים. ולא כתב ע״א. ש״מ דקושטא דמלתא דלא בעי אלא ע'. והיינו נמי דפרכינן הכא בדרבנן מ״ט דבעי ע״א. משום דהא קרא שבעים אמר ולא ע״א כך אני דן לפני רבותי ולא לחלוק על גרסת הספר ופירש״י:
עד מתי לעדה הרעה. במרגלים כתיב. רש"י:
ואין ב"ד שקול. ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מה ת"ל לנטות אחרי רבים להטות. התורה אמרה עשה לך ב"ד נוטה. גמרא דף וג' ע"ב. [*ועיין בפ"ד משנה ב' בדבור המתחיל מן הצד וכו']:
מוסיפין עליהם עוד אחד. גמרא. סוף סוף לרעה ע"פ שנים לא משכחת לה. אי אחד עשר מזכים ושנים עשר מחייבים אכתי חד הוא. אי עשרה מזכין וי"ג מחייבים תלתא הוו. אמר רבי אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין [וכדתנן בסוף פרק ה'] דעושין בית דין שקול לכתחלה [וקמ"ל] דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא. ואי אמר מלתא. לא שמעינן ליה. ופירש רש"י בין לזכות בין לחובה. וכן דעת הראב"ד. אבל הרמב"ם בפ"ט מהלכות סנהדרין לא כתב אלא שאינו חוזר ומלמד חובה. והכ"מ כתב טעמו דהא אפילו אמר בהדיא חייב חוזר ומלמד וכו'. ואני מצאתי טעם אחר בתוס' פ"ד סוף דף ל"ג דלא גרע מאחד מן התלמידים דתנן פ"ה במשנה ד' דלזכות שומעים. ועוד נפלאתי שהרי בסוף פ"ה שנינו כשהוסיפו עד ע"א. שלשים ושש מזכין ול"ה מחייבין ל"ו מחייבין ול"ה מזכין. ש"מ דמצי למהדר זה שאמר איני יודע ועיין מה שכתבתי סוף משנה ו' פ"ג:
[*הרי כאן כ"ג. אבל בדיני ממונות אין צריך לכל זה. כמו שכתבתי לקמן בריש פרק ד']:
מאה ועשרים. כתב הר"ב מפרש בגמרא עשרים ושלשה סנהדרין ושלשה שורות וכו'. כדתנן בפ"ד משנה ד'. ועשרה בטלנים. פירש רש"י דקיימא לן כל כרך שאין בו עשרה בטלנים נדון ככפר. ע"כ. ושני חזנים להלקות החייב ולהזמין. וכן לשון רש"י וכלומר שאם אחד מלקה. יכול השני להזמין. והוא הדין איפכא. ושני בעלי דינין. שאם לא כן את מיהם דנים. רש"י. ושני זוממין שיתיראו העדים להעיד שקר שלא יזומו. רש"י. ושני זוממי זוממין. שמא יתחייב בעל דין ע"פ עדים וישכור שנים להזימן. ולפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתיראו אלו מהן. אם נבא להזים העדים. יבא אלו השנים ויזימו אותנו. רש"י. ולבלר. לכתוב ספרים. רש"י:
יכין
מלכת שלמה