Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם שְׁלשָׁה יָמִים אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן, לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאֹל מֵהֶן, לְהַלְוֹתָן וְלִלְוֹת מֵהֶן, לְפָרְעָן וְלִפָּרַע מֵהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵצֵר לוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר הוּא עַכְשָׁיו, שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמָן:
ברטנורה
לפני אידיהן של גויים. שם כינוי לגנאי לחגיהם ולמועדיהם:לשאת ולתת. למכור ולקנות. משום דאזלי ומודו לע״ז ביום אידם:להשאילן. בהמה וכלים, מידי דהדרא בעינא:להלוותם. מעות. דלא הדרי בעין, דמלוה להוצאה נתנה:לפורען. כשהן נפרעים אזלו ומודו לע״ז ביום אידם:מפני שהוא מיצר. על מעותיו שאינם חוזרים לו, ולא אזיל ומודה:שמח הוא לאחר זמן. למחר ביום אידו, ואזיל ומודה. ואין הלכה כר׳ יהודה. ודוקא במלוה בשטר אסור להפרע מהם, אבל במלוה על פה שרי, מפני שהוא כמציל מידם:
תוסופות יום טוב
אידיהן. פירש הר"ב שם כנוי לגנאי לחגיהם ולמועדיהם. דלשון תברא הוא כדכתיב (דברים ל״ב:ל״ה) כי קרוב יום אידם. גמרא. ופירש"י ואעובדי ע"ז קאי. כדכתיב בההיא פרשה יקומו ויעזרכם. וכתב הרמב"ם ואסור לקרותם מועדים לפי שהם הבל על האמת:
של גוים. עובדי עבודת כוכבים. רש"י. ועיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן:
שלשה ימים. זמנין דתני מנינא בסוף כי הכא וכו' תוס'. וכתבתים בריש יומא:
שלשה ימים. ומי בעינן כולי האי למיחש דמעלה על לבו שמחת חגו. והתנן [במשנה ג' פרק ה' דחולין] בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט וכו'. ואלו הן ערב יום טוב וכו'. התם דלאכילה. סגי בחד יומא. שאינו טרוד לפני החג על עסקי אכילה להכין שלשה ימים קודם לכן. אבל להקרבה. להכין צרכי הקרבה צריך ג' ימים. הלכך אסור לשאת ולתת וכו' משום דשם ע"ז שגור בפיו ואזיל ומודה. גמרא [דף ה' ע"ב]:
לשאת ולתת. פירש הר"ב למכור ולקנות. משום דאזלי ומודו וכו' [ומסיים רש"י דף ו' ע"א] ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך. ע"כ. כלומר לא ישמע בגרם שלך. הר"ן. ועמ"ש הר"ב במשנה ד' ומ"ש שם בס"ד:
ולשאול מהן. שהנכרי ישמח כשישראל צריך לו. וצריכי דאי תנא לשאת ולתת עמהן משום דקא מרווח להו ואי תנא לשאול מהן משום דחשיבא ליה מילתא. וידע דהדר ליה את כליו בעין. אבל ללוות מהן צערא בעלמא אית ליה. אמר תוב לא הדרי לי זוזי. ואי תנא ללוות מהן משום דקאמר בעל כרחיה מפרענא השתא מיהא אזיל ומודה. אבל ליפרע מהן. דתו לא הדרי זוזי. אימא צערא אית ליה ולא אזיל ומודה צריכא. גמ':
[*להלוותם. פר"ת דוקא בחנם. אבל ברבית שרי. כדאיתא בקדושין לזבן וכו' ולא לוזף כו']:
יכין
מלכת שלמה
1.
On the three days preceding the festivals of idolaters, it is forbidden to conduct business with them, to lend articles to them or borrow from them, to lend or borrow any money from them, to repay a debt, or receive repayment from them. Rabbi Judah says: we should receive repayment from them, as this can only depress them; But they [the Rabbis] said to him: even though it is depressing at the time, they are glad of it subsequently.משנה ב
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלשָׁה יָמִים לִפְנֵיהֶם וּשְׁלשָׁה יָמִים לְאַחֲרֵיהֶם, אָסוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לִפְנֵי אֵידֵיהֶן אָסוּר, לְאַחַר אֵידֵיהֶן מֻתָּר:
ברטנורה
לאחר אידיהן מותר. וכן הלכה. ובגולה שאין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם, שעיקר פרנסתנו מהם, ועוד משום יראה, אינו אסור אלא יום אידם בלבד. והאידנא נהוג עלמא היתר אפילו בכל יום אידם, משום דקים להו לרבנן בגווייהו דלא אזלי ומודו. [דכל הני דאתסרי בזו המסכתא מיירי בעובדי אלילים וע״ז ממש]:
תוסופות יום טוב
וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור וכו'. חכמים היינו ת"ק. הן בלא אידיהן איכא בינייהו ת"ק סבר הן בלא אידיהן [כדקתני לפני אידיהן וכו' ש"מ שלשה לפניהם. לבד האיד קאמר] ורבנן בתראי סברי הן ואידיהן. ואי בעית אימא וכו'. גמרא:
לאחר אידיהן מותר. כתב הר"ב ובגולה וכו'. ועוד משום יראה לשון הרמב"ם במשנה ד'. אבל אנחנו אנוסים. ונתקיים בנו מה שנאמר (דברים ד׳:כ״ח) ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן. ע"כ. ומ"ש הר"ב והאידנא וכו' דכל הני דאתסור בזו המסכתא מיירי בעובדי אלילים וע"ז ממש. ואלו הגוים לאו עובדי ע"ז ממש הם. כלומר שאינם יודעים בטיב ע"ז כל כך וכדאמרינן בפ"ק דחולין [דף י"ג ע"ב] גוים שבח"ל לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. בית יוסף סוף סי' קמ"ח:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
וְאֵלּוּ אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם, קָלֶנְדָּא, וּסְטַרְנוּרָא, וּקְרָטֵסִים, וְיוֹם גְּנֻסְיָא שֶׁל מְלָכִים, וְיוֹם הַלֵּידָה, וְיוֹם הַמִּיתָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל מִיתָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׂרֵפָה, יֶשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵפָה, אֵין בָּה עֲבוֹדָה זָרָה. יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ, יוֹם שֶׁעָלָה בוֹ מִן הַיָּם, וְיוֹם שֶׁיָּצָא בוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְגוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבָד:
ברטנורה
קלנדיא. שמונה ימים אחר תקופת טבת:סטרנורא. שמונה ימים קודם התקופה. לפי שראה אדם הראשון יום שהיה מתמעט והולך, אמר, אוי לי שמא בשביל שסרחתי חוזר העולם לתוהו ובוהו, עמד וישב שמונה ימים בתענית [ובתפלה], כיון שנפלה התקופה וראה יום שמאריך והולך, אמר מנהגו של עולם הוא, עמד ועשה שמונה ימים טובים. לשנה אחרת, עשאן לאלו ואלו ימים טובים. הוא קבעם לשמים, והם קבעום לע״ז:קרטסים. יום תפיסת בו מלכות, וקבעום יום איד:גינוסיא. יום שמעמידין בו מלך:יום הלידה. יום שנולד בו המלך:שריפה. ששרפו עליו כלי תשמישו כדרך ששורפין על המלכים:יש בה ע״ז. כלומר אותו היום יש להם איד לע״ז, וכן משנה לשנה כל ימי בנו. וכל הנך דחשבינן עד השתא, חשיבי להו ואסורים שלשה ימים לפניהם:אבל יום תגלחת זקנו, שאינו זמן הקבוע לרבים אלא כל אחד כשמגלח עושה יום איד:ובלוריתו. שמניח בלורית מאחריו כל השנה כולה ואינו מגלחה אלא משנה לשנה, ויום שמגלחה עושה יום איד:ויום שעלה מן הים. ומקריב זבחים לע״ז על שנצול. בכל הנך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו, דלא חשיבי כולי האי:
תוסופות יום טוב
קלנדא. פירש הר"ב שמנה ימים אחר התקופה. וסטרנורא שמנה ימים קודם התקופה וכו'. הכי איתא בגמ'. ונראה דמשום שאלו הח' ימים שאחר התקופה עשה אותן ימים טובים קודם שעשה לאותן שקודם התקופה שלא עשאן אלא לשנה הבאה לפיכך הקדימן לשנות קלנדא קודם סטרנורא. ובירושלמי כיון דחזא איממא אמר קלנדס. קלן דיא"ו. ובערוך לא פירש ויתכן בעיני כי קלן הוא שררה וגדולה. כדפי' הר"ב במ"ה פרק ד' דסוכה. קלניא אפשי ממס. ואין לך חפשי כמלך מלכי המלכים הקב"ה והוא דיא"ו שבלשון יון קורין אלוה די"או. עוד בירושלמי סטרנורא שנאה טמונה שונא נוקם נוטר. היך מה דאת אמר וישטם עשו. א"ר יצחק בר' אליעזר ברומי צווחין ליה סנטוריא דעשו. וצריך לומר שאין זה שמו הקדום אלא שאחר שקבעוה לע"ז העלו שמו כך:
וקרטיסם. פירש הר"ב יום תפיסת מלכות. וכתבו התוס' אומר הר"ר שמעון בלשון יון הוא קרט לשון תפיסה:
ויום גנוסיא. פירש הר"ב יום שמעמידין בו מלך והביא בערוך פרק אלו נאמרים במסכת סוטה [דף ל"ו ע"ב] אמר להם גניסי מלכות אני רואה בה. פי' תכסיסי מלכות. והרמב"ם כתב בפ"ט מהלכות ע"ז יום שמתכנסין בו נכרים להעמיד להן מלך. כתב הכ"מ שמפרש גינוסיא כמו כינוסיא. ואפשר שכך היתה גרסתו ז"ל. ע"כ:
ובלריתו. פי' ציצית של שער. ערוך:
יכין
מלכת שלמה
3.
These are the festivities of the idolaters: Kalenda, Saturnalia, Kratesis, the anniversary of accession to the throne and birthdays and anniversaries of deaths, according to Rabbi Meir. But the Sages say: a death at which burning [of articles of the dead] takes place is attended by idolatry, but where there is not such burning there is no idolatry. But the day of shaving ones beard and lock of hair, or the day of landing after a sea voyage, or the day of release from prison, or if an idolater holds a banquet for his son the prohibition only applies to that day and that particular person.משנה ד
עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה, חוּצָה לָהּ מֻתָּר. הָיָה חוּצָה לָהּ עֲבוֹדָה זָרָה, תּוֹכָהּ מֻתָּר. מַהוּ לֵילֵךְ לְשָׁם. בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם, אָסוּר. וְאִם הָיָה יָכוֹל לְהַלֵּךְ בָּהּ לְמָקוֹם אַחֵר, מֻתָּר. עִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהָיוּ בָהּ חֲנֻיּוֹת מְעֻטָּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית שְׁאָן, וְאָמְרוּ חֲכָמִים, הַמְעֻטָּרוֹת אֲסוּרוֹת וְשֶׁאֵינָן מְעֻטָּרוֹת מֻתָּרוֹת:
ברטנורה
עיר שיש בה ע״ז. שיום איד [יש] לבני העיר היום לע״ז שבעיר:חוצה לה. ואפילו סמוך לעיר מאד מותר לשאת ולתת עם היושבים חוץ לעיר, שאין נמשכים אחר אותה ע״ז. שכן מנהגם יום איד של אלו אינו כיום איד של אלו:מהו לילך שם. באותה העיר ביום ע״ז שלהם:בזמן שהדרך מיוחדת לאותה העיר. שהדרך הכבושה מכאן לאותה העיר, מיוחדת לאותה העיר לבדה. אסור לילך שם, מפני שנראה כמהלך שם לעבוד ע״ז. ואם היה דרך מסלול הולך גם לעיר אחרת, מותר, שהרואה אומר למקום אחר הוא הולך:היו בה חנויות מעוטרות. וסימן הוא להם שאותם חנויות של ע״ז, ליטול הכומרים מהם מכס:ושאינן מעוטרות מותרות. דבאותם שאינם מעוטרות לא שקלי מיניה מכס לע״ז ולא מטי לע״ז הנאה מנייהו. ולמזבן מנייהו דבר המתקיים, שרי ביום אידם, שסתמו המוכר עצב ולא אזיל ומודה:
תוסופות יום טוב
מהו לילך לשם. לאותו העיר ביום ע"ז שלהם לספר עם א' מבני העיר. רש"י:
המעוטרות אסורות. משום דכיון דנהנה משל ע"ז. אסור. דכתיב [דברים י"ג] ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. כל שכן למהנה לע"ז דאסור והכי אמר רבי יוחנן בגמ'. הר"ן. ועיין מה שאכתוב במשנה ג' פ"ד בס"ד:
ושאינן מעוטרות מותרות. כתב הר"ב דבאותם וכו' לא שקלי מיניה וכו' ולמזבן מינייהו דבר המתקיים וכו' וז"ל רש"י ואי משום דנושא ונותן ביום אידם ה"מ לזבוני להו דלמא מזבן ליה בהמה ואזיל ומקריב לה לע"ז. אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה. אבל למזבן מנייהו דבר המתקיים שרי דסתם מוכר עצב הוא. ע"כ. ואע"פ שהר"ב פירש בריש פרקין לשאת ולתת למכור ולקנות לא קשיא כדמסיק הרא"ש דלרש"י יש במכירה צד איסור וצד היתר. וכן בלקיחה. כלומר צד איסור דמכירה דבר המתקיים וצד היתר דידה דבר שאינו מתקיים. צד איסור דלקיחה דבר שאינו מתקיים. וצד היתר דידה דבר המתקיים:
יכין
מלכת שלמה
4.
When an idolatrous [festival] takes place within a city it is permitted [to conduct business with non-Jews] outside it. If the idolatrous [festival] takes place outside it, [business] is permitted within it. Is it permitted to go there? If the road leads solely to that place, it is forbidden; But if one can go by it to any other place, it is permitted. A city in which an idolatrous festival is taking place, some of its shops being decorated and some not decorated this was the case with Beth-Shean, and the Sages said: in the decorated stores it is forbidden [to buy] but in the undecorated ones it is permitted.משנה ה
אֵלּוּ דְבָרִים אֲסוּרִים לִמְכֹּר לְגוֹיִם, אִצְטְרוֹבָּלִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ וּפְטוֹטְרוֹתֵיהֶן, וּלְבוֹנָה, וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֻתָּר לִמְכּוֹר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן בֵּין הַתַּרְנְגוֹלִין. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בִפְנֵי עַצְמוֹ, קוֹטֵעַ אֶת אֶצְבָּעוֹ וּמוֹכְרוֹ לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר לַעֲבוֹדָה זָרָה. וּשְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים, סְתָמָן מֻתָּר, וּפֵרוּשָׁן אָסוּר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף דֶּקֶל טָב וַחֲצָב וְנִקְלִיבָם אָסוּר לִמְכֹּר לְגוֹיִם:
ברטנורה
אצטרובלין. פירא דארזא:בנות שוח. מין ממיני התאנים הגדולים הלבנים. אסור לישראל למכור אלו לעובדי ע״ז:פטוטרות. בפטוטרותיהם קאמר, כלומר בעוקצין שלהם שהם נתלין בו. דמסתמא העובד ע״ז רוצה להקריבן תקרובת לע״ז:תרנגול לבן בין התרנגולין. לקח העובד ע״ז מישראל תרנגולים הרבה, מותר למכור ביניהם תרנגול לבן. דכיון דשקיל אחריני לאו לע״ז בעי להו:ופירושן אסור. אם פירש דלע״ז בעי להו, אסור. ואצטריך למתני, דסלקא דעתך אמינא האי גברא לאו לע״ז בעי להו, והאי דקאמר הכי, סבר כי היכי דההוא גברא אביק בה כולי עלמא נמי אביקו, ואימא הכי כי היכי דליתבו לי, קמשמע לן:דקל טב. פירות דקל משובח שפירותיו רגילין להקריב מהן לע״ז:וחצב. קנים שעושין מהן הצוקר״א:ונקליבם. מין עשב משובח מאד. והלכה כר׳ מאיר:
תוסופות יום טוב
אלו דברים האסורים למכור לעכו"ם. לעולם. הרמב"ם פ"ט מהלכות עכו"ם. וטעמא דכיון דלהקרבה צריך להם קא עבר על לפני עור לא תתן מכשול. דבן נח מוזהר על עכו"ם. כך נ"ל. והכי איכא למידק בגמ' בפיסקא ולבונה. דטעמא דמתני' משום ולפני עור הוא. והבית יוסף ריש סימן קנ"א כתב דאפשר שכתב לעולם שאפי' שלא ביום חגם אסור. אי נמי לומר שלענין זה אין חילוק בין בימיהם להאידנא כדלעיל במתני' ב'. ע"כ:
ופירושן אסור. מ"ש הר"ב אביק פירש"י קשור:
וחצב. כתב הר"ב קנים שעושים מהן הצוקר"א. כ"פ הרמב"ם גם התוס' בשם הערוך. עוד פירשו וכ"פ רש"י בל' שני שהוא מין עשב שבו תיחם יהושע את הארץ. ע"כ. והוא ניהו דתנן נמי במשנה ח' פ"ק דכלאים וע"ש:
רבי מאיר אומר אף דקל טב וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"מ. וכתב רמב"ם והלכה כר"מ שאסור למכור דברים אלו גזירה שמא יקריב מהם לע"ז אולי שבא לומר דלכך הלכה כמותו דהלכה כר"מ בגזירותיו כדפי' הר"ב בריש פ"ה דכתובות. דאל"ה לא ידעתי למה פוסק כמותו כ"ש למה שכתב בפירושו דרבי יהודה חולק וסובר שאין מקריבין חצב לע"ז. וקיי"ל ר"מ ורבי יהודה הלכה כר' יהודה. ואי משום דבגמ' מפרשינן לכל הני דאמר שאין מוכרין מאי נינהו. זה אינו מכריע כלל להלכה דלא אתינן לפרושי אלא משום דלא ידעינן מאי קאמרינן:
יכין
מלכת שלמה
5.
The following things are forbidden to be sold to idolaters: iztroblin, bnoth-shuah with their stems, frankincense, and a white rooster. Rabbi Judah says: it is permitted to sell a white rooster to an idolater among other roosters; but if it be by itself, one should clip its spur and then sell it to him, because a defective [animal] is not sacrificed to an idol. As for other things, if they are not specified their sale is permitted, but if specified it is forbidden. Rabbi Meir says: also a “good-palm”, hazab and niklivas are forbidden to be sold to idolaters.משנה ו
מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכֹּר בְּהֵמָה דַקָּה לְגוֹיִם, מוֹכְרִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכֹּר, אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה, עֲגָלִים וּסְיָחִים, שְׁלֵמִים וּשְׁבוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה. וּבֶן בְּתֵירָה מַתִּיר בְּסוּס:
ברטנורה
אין מוכרין בהמה גסה. דגזרינן מכירה אטו שכירות והשאלה, שהיא בהמתו של ישראל, ויעשה בה הנכרי מלאכה בשבת. ועל ידי סרסור דליכא לאחלופי בשכירות, שאין הסרסור משכיר. שרי למכרה:שלימים ושבורים. שאף השבורים חזו למלאכה, שטוחנים בהם:רבי יהודה מתיר בשבורה. ואין הלכה כר׳ יהודה:בן בתירא מתיר בסוס. ואפילו הסוס שהציידים מביאים עליו העופות שצדין בו. קסבר החי נושא את עצמו. ורבנן סברי, דוקא אדם נושא את עצמו, הלכך אם לא היה מיוחד אלא לרכוב עליו מותר, אבל להביא בעל חי אחר חוץ מאדם, אסור. ואין הלכה כבן בתירא:
תוסופות יום טוב
מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו'. מתני' שנויה בפ"ד דפסחים משנה ג' ושם הארכתי בס"ד:
וסייחים. מפורש בפרק ה' דב"ב משנה ב':
ושבורים. כתב הר"ב שאף השבורים חזו למלאכה וכו' כך פירש הרמב"ם כאן ובפסחים ושם מפרש הר"ב כפירש"י דהתם ודהכא:
יכין
מלכת שלמה
6.
In a place where it is the custom to sell small domesticated animals to non-Jews, such sale is permitted; but where the custom is not to sell, such sale is not permitted. In no place however is it permitted to sell large animals, calves or foals, whether whole or maimed. Rabbi Judah permits in the case of a maimed one. And Ben Bateira permits in the case of a horse.משנה ז
אֵין מוֹכְרִין לָהֶם דֻּבִּין וַאֲרָיוֹת וְכָל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ נֵזֶק לָרַבִּים. אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקִי, גַּרְדּוֹם, וְאִצְטַדְיָא, וּבִימָה. אֲבָל בּוֹנִים עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת. הִגִּיעוּ לַכִּפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה, אָסוּר לִבְנוֹת:
ברטנורה
כל דבר שיש בו נזק לרבים. כגון כלי מלחמה חרבות ורמחים:בסילקי. טירה גבוהה. ושם יושבים לדון בני אדם ומפילין אותם משם ומתים:גרדום. בנין אחד, והוא עשוי לדון דיני נפשות:איצטדיא. מקום שחוק שמביאים שם שור נגח והורג את האדם:בימה. כעין מגדל קצר וגבוה. עשוי כדי לדחוף האדם משם והוא מת:בימוסיאות. בנינים שאינם לא לצורך ע״ז ולא להמית בני אדם:כיפה. ארקוולט״ו בלע״ז. דרך עובדי עבודה זרה להעמיד ע״ז בבית מרחצאותיהם:
תוסופות יום טוב
אין מוכרין להם וכו'. ואין בונים עמהם וכו'. וכדי שלא יתפס ישראל שם אסור לבנות עמהם. רש"י:
בימוסיאות. ה"ג רש"י ומפ' בנין שאינו לצורך ע"ז. וקורין לו אלט"ר והוא בימה של אבן [אחת] ומקריב עליה זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעכו"ם. והקשו עליו בתוס' [דף ט"ז ע"ב] דבמשנה ז' פ"ג אבן שחצבה מתחלה לבימות פירש"י מקום מושב עבודה זרה עצמה [וכמ"ש הר"ב שם] ועוד דנהי נמי שהוא משמש למשמשי ע"ז אמאי מותר לבנות עמהם וכי הוא סברא להתיר לבנות עמהם מקום שיקטיר עליו במחתה לע"ז. ובפירוש רשב"ם כתב דימוסיאות ופירש שהוא בנין שלא לצורך ע"ז. ע"כ. והיא גירסת הר"ב. ועוד מפרשים דימוסיאות ל' מרחצאות. אבל גירסת הרמב"ם ופירושו כדברי רש"י שכ"כ בפ"ט מהלכות ע"ז:
הגיעו לכיפה. כתב הר"ב דרך העכו"ם להעמיד ע"ז בבית מרחצאותיהם. ואע"ג דלא מתסר מרחץ משום ע"ז שמעמידין בה כדתנן פ"ג מ"ד. מ"מ אסור לישראל לסייע להעמיד הע"ז שם. ב"י סי' קמ"ג:
יכין
מלכת שלמה
7.
One should not sell them bears, lions or anything which may injure the public. One should not join them in building a basilica, a scaffold, a stadium, or a platform. But one may join them in building public or private bathhouses. When however he reaches the cupola in which the idol is placed he must not build.משנה ח
וְאֵין עוֹשִׂין תַּכְשִׁיטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה, קֻטְלָאוֹת וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּשָׂכָר מֻתָּר. אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִשֶּׁיִּקָּצֵץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מוֹכֵר הוּא לוֹ עַל מְנָת לָקוֹץ. אֵין מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שָׂדוֹת. וּבְסוּרְיָא מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, אֲבָל לֹא שָׂדוֹת. וּבְחוּץ לָאָרֶץ מוֹכְרִין לָהֶם בָּתִּים וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, אֲבָל לֹא שָׂדוֹת. וּבְסוּרְיָא מוֹכְרִין בָּתִּים וּמַשְׂכִּירִין שָׂדוֹת. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ מוֹכְרִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ:
ברטנורה
אבל מוכר הוא משיקצץ. שלא יהא מוכר לו המחובר אלא לאחר שיקצץ. אבל כל זמן שהוא במחובר, לא, שנמצא נותן לו חנייה בקרקע, והתורה אמרה (דברים ז׳) לא תחנם, לא תתן לו חנייה בקרקע:אין משכירין להם בתים. גזירה משום מכירה דאיסורא דאורייתא הוא:ואין צריך לומר שדות. דאיכא תרתי דאיסורא, חנייה בקרקע ומפקיען מן המעשרות:ובסוריא. ארם צובה, שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת הארץ:משכירין להם בתים. ולא גזרינן אטו מכירה. דאי נמי אתי לידי מכירה לא עבר אדאורייתא, דכי כתיב לא תתן להם חנייה, בארץ ישראל כתיב. ומיהו מכירה לכתחלה לא, משום מכירה דא״י:אבל לא שדות. דאיכא תרתי לאיסורא:ובחוצה לארץ. דמרחק, וליכא למגזר מכירה דהתם אטו מכירה דארץ ישראל:מוכרין בתים ומשכירין שדות. אבל מכירה דשדות לא, כיון דאיכא תרתי:רבי יוסי אומר כו׳ והלכה כרבי יוסי. ובלבד שלא ישכיר בארץ ישראל לשלשה נכרים ביחד, שלא יעשה שכונה של נכרים:
תוסופות יום טוב
ואין עושין תכשיטין לע"ז וכו'. ר' אליעזר אומר בשכר מותר. ונ"א לא גרס. וכ"כ התוס' [בד"ה הגיע לכיפה]. דלא מסתבר שיתיר שום תנא לעשות לכתחלה תכשיטי ע"ז ואין לומר דשרי רבי אליעזר משום איבה כדשרינן ברפ"ב לילד את הנכרית. דלא דמי דהתם ודאי איכא איבה דליכא לאשתמוטי. אבל הכא איכא לאשתמוטי למימר דאסור לן למיעבד שום תכשיטי ע"ז. וליכא למימר נמי דאתא לאשמועינן דבדיעבד שכרן מותר דא"כ היינו ר"א האמורא דגמ' [דף י"ט ע"ב] דאמר אם בנה שכרו מותר. ונראה שלא היה כתוב בספר רבינו שלמה מדלא פירש מאי קוטלאות. ע"כ. [ומפורש במשנה דריש פרק ו' דשבת] גם בירושלמי ליתא. וכן לא העתיקה הרי"ף והפוסקים:
אין מוכרין להם במחובר לקרקע. היינו לרבי מאיר כדאית ליה. ולר' יוסי כדאית ליה דוקא בא"י דאי בח"ל הא א"ר יוסי דמוכרים אפילו שדות כדאיתא במתני' בסמוך ולא אסור טפי מחובר לקרקע מקרקע עצמו. כיון דתרווייהו מלא תתן להם חנייה בקרקע מתסרי. ואיכא מ"ד דדוקא שדות מוכרין בח"ל אבל מחובר לקרקע לא. וטעמא דמלתא דכיון דמחובר לקרקע אפשר למכור משקצץ לא התירו במחובר ולהכי תנן סתמא אין מוכרין להם במחובר לקרקע. דמשמע אפילו בח"ל ואפילו לר' יוסי אבל בשדות דלא אפשר בלא"ה התיר רבי יוסי. והראשון יותר נכון. הר"ן:
במחובר לקרקע. פי' הר"ב דהתורה אמרה לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא. הרמב"ם פ"י מהל' ע"ז וסתמא תנן ולאו דוקא שבעה אומות. דא"כ ה"ל לתנא לפרושי אע"ג דלדעת התוס' שכתבתי בריש פ"ג דמכות דלא תתחתן דכתיב דוקא בשבע אומות הוא. והאי קרא דלא תחנם בהדי הדדי דלא תתחתן כתיב שכן הוא אומר לא תכרות להם ברית ולא תחנם ולא תתחתן בם. פירשו בתוס' דהכא [ד"ה דאמר] דשאני לא תתחתן דליכא לאוקמי אלא בשבע אומות. שהרי כל שאר האומות מותרין לבא בקהל בגירותן חוץ מאותן שאסר הכתוב מצרי [אדומי] עמוני ומואבי. אבל מתנת חנם אין שום טעם לחלק בין שאר אומות לשבע אומות מיהו קשיא דכריתות ברית שכתוב אצל לא תחנם אי בשאר אומות איירי הכתיב גבי שלמה וחירם מלך צור (מלכים א' ח') ויכרתו ברית שניהם. ועוד דמשמע כל שאר אומות לא הוזהרו על כריתות ברית דהא בגבעונים כתיב (יהושע ט') בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית משמע הא בשאר אומות מותר. וי"ל דלא תכרות ברית נמי לא קאי אלא בשבע אומות. וטעמא רבה איכא וענינא דקרא נמי מוכח דכתיב (דברים ז') ונשל גוים רבים ועצומים ממך מפניך החרם תחרימם לא תכרות להם ברית. ואיכא למימר דכיון דבשעת כבוש קיימי בלא תחיה שלא בשעת כיבוש קיימי באיסור כריתות ברית א"נ משום דאדוקי בע"ז טפי אבל שאר אומות לא. ע"כ:
משיקצץ. אע"ג דה"ל מחובר מעיקרו. הר"ן. אבל הרא"ש מסיק דר' יהודה מפרש למלתיה דת"ק אבל מותר הוא משיתנה לקוץ דלא משמע ליה דקאמר ת"ק משקצץ דמה חדוש הוא זה וכי בשביל שהיה מחובר לקרקע לא ימכרנו לו אחר שנקצץ. ע"כ. ודתנן רבי יהודה אומר בלשון חולק ל"ק דטובא אשכחן הכי כמ"ש במשנה ו' פ"ג דבכורים:
ואין צריך לומר שדות. פירש הר"ב דאיכא תרתי דאיסורא וכו'. גמ' אי הכי בתים נמי איכא תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע ליה ממזוזה אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר הוא פירש"י ולא חובת הבית הלכך ליכא אפקעתא דכתיב ביתך דרך ביאתך אלמא למי שנכנס ויוצא לתוכה אזהר רחמנא. ע"כ. והא דלענין מעשרות הויא הפקעה לאו [משום] שאין העכו"ם מעשר מה שיזרע בה ויקצרנה דההיא לאו הפקעה היא שזהו חוב המוטל על בעל התבואה אבל הויא הפקעה לענין שאם יזרענה ישראל פטור הזורע דכל זמן שהיא של ישראל כל מי שזורע חייב במעשר. דקרקע החייבת הוא שזרע וכי זבנה לעכו"ם פטור הזורע דיש קנין לעכו"ם בא"י והרי הוא כקרקע ח"ל שאין בה חיוב מעשרות. וכ"כ התוס' פ"ד דגיטין דף מ"ז [ד"ה אמר רבה]. ותימא דהכא אמרינן לר"מ דס"ל דיש קנין לעכו"ם בא"י. ובפרק ד' דפאה משנה ט' דתנן הלקט וכו' של עכו"ם חייב במעשרות אא"כ הפקיר. כתב הר"ב דר"מ ס"ל דאין קנין וכ"כ עוד בפרק ה' דדמאי משנה ט' מעשרין משל ישראל על של עכו"ם וכו' וכ"כ עוד במשנה י' פרק ב' דמכשירין. ומיהו בדמאי כתב הר"ש דההיא שטת ירושלמי היא. וירושלמי לטעמיה. דמפרש הכא בית אינו מצוי להתברך מתוכו. שדה מצוי הוא להתברך מתוכה וכדבריו כתבו התוס' בפ' ר' ישמעאל דמנחות דף ס"ו [ע"ב] ונמצינו למדין דמ"ש הר"ב בפאה דכר"מ היא דס"ל אין קנין וכו'. ההיא נמי כשטת ירושלמי אבל לגמ' דידן ההיא מתני' לאו ר"מ היא וה"נ כי אמרי' בפ"ד דגטין עלה דההיא מתני' דפאה דהתם מייתי לה דס"ל דאין קנין לא אמרינן דר"מ היא אלא דהכי ס"ל מתני'. ותו דחינן לה התם דסברה יש קנין ובשדה דישראל ולקטינהו עכו"ם. וכ"ת הא מפקרי וקיימי דכל לקט ושכחה ופאה הפקר הן דנהי דמפקרי אדעתא דישראל. אדעתא דעכו"ם מי מפקרי:
ובסוריא. פירש הר"ב ארם צובה שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת הארץ משכירין להם בתים ולא גזרינן וכו' אבל לא שדות דאיכא תרתי לאיסורא. ותימה דכי נמי תרתי לאיסורא מאי הוי דשכירות שדות בא"י גופא לא הויא אלא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה והכי פריך לה בגמ' ומסיק דס"ל כבוש יחיד שמיה כבוש ומכירה דסוריא איכא איסורא בין בתים בין שדות. הלכך שכירות שדות בסוריא לאו גזרה היא משום שכירות א"י אלא משום מכירת שדות דלאו גזירה היא אלא איסורא דאורייתא ומיהו לא אחמור בה רבנן למגזר שכירות דבתים אטו מכירה אבל שדות דאית בה תרתי וכו'. ור' יוסי אומר בא"י משכירין בתים דלית בהו תרתי לא גזרו. ובסוריא ס"ל דכבוש יחיד לא שמיה כבוש. ושדה דאית בה תרתי גזרו וכו'. ובח"ל כיון דמרחק לא גזרינן:
בארץ ישראל משכירין להם בתים. כתב הר"ב ובלבד שלא ישכיר לג' וכו'. ולדלמא אזיל עכו"ם דזבין מישראל ומזבין לתרי תרתי פלגי ומעכב השלישית לעצמו לכולי האי לא חיישינן. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
8.
One should not make jewelry for an idol [such as] necklaces, ear-rings, or finger-rings. Rabbi Eliezer says, for payment it is permitted. One should not sell to idolaters a thing which is attached to the soil, but when cut down it may be sold. R. Judah says, one may sell it on condition that it be cut down. One should not let houses to them in the land of Israel; and it is not necessary to mention fields. In Syria houses may be let to them, but not fields. Outside of the land of Israel, houses may be sold and fields let to them, these are the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose says: in the land of Israel, one may let to them houses but not fields; In Syria, we may sell them houses and let fields; Outside of the land of Israel, both may be sold.משנה ט
אַף בִּמְקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַשְׂכִּיר, לֹא לְבֵית דִּירָה אָמְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְנִיס לְתוֹכוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז) וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ. וּבְכָל מָקוֹם לֹא יַשְׂכִּיר לוֹ אֶת הַמֶּרְחָץ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִקְרָא עַל שְׁמוֹ:
ברטנורה
אף במקום שאמרו להשכיר. לר׳ מאיר בסוריא דוקא ולא בארץ ישראל, ולרבי יוסי אפילו בארץ ישראל:לא לבית דירה אמרו. אלא להכניס שם תבן ועצים וכיוצא בזה:מפני שהיא נקראת על שמו. והנכרי מחממה בשבת ויאמרו מרחץ של פלוני יהודי רוחצים בה בשבת. ולא דמי לשדה של ישראל שאריס נכרי עושה בה מלאכה בשבת, דשדה לאריסות עבידא, והנכרי אריסותא דנפשיה קא עביד, אבל מרחץ לאו לאריסותא קא עבידא ואין הכל יודעים שהישראל השכירה לנכרי, ולכך אסור. ובזמן הזה שדרך להוריד אריס למרחץ לשנה, למחצה לשליש ולרביע כדרך שמורידין לשדות, שרי להשכיר מרחץ לנכרי, ואע״פ שהנכרי עושה בה מלאכה בשבת מידע ידעי שהעכו״ם אריס בה ואריסותא דנפשיה קא עביד:
תוסופות יום טוב
אף במקום שאמרו להשכיר. כתב הר"ב לר"מ בסוריא דוקא ולא בא"י ולר' יוסי אפילו בא"י כלומר ומתני' דתנן במקום שאמרו רבי מאיר היא. והכי איתא בגמ' [*ואע"ג דהוי סתם שאחר מחלוקת ואפ"ה פסק הר"ב במשנה דלעיל כרבי יהודה משום דר"י אמר שמואל פסק כן לעיל בגמ'. והוי ככל שאר כללות שעל פסקי ההלכות שאינם אלא היכא דלא אפסיקא להדיא בגמ' הלכה כמאן. ושוב ראיתי בספר כריתות בחלק ימות עולם שער ג' שכתב בשם ירושלמי דפרק החולץ ודפ"ק דמגילה רב שמואל בר אבא משום רב אחא הדא דאתמר כשאין מחלוקת אצל סתם. אבל אם יש מחלוקת אצל סתם ל"א בהא הלכה כסתם. וכתב עלה ונראה לי דילפינן מתוך זה דאם יש סתם אצל המחלוקת עצמו. כמו שיש שני תנאים חולקים בדבר אחד ואח"כ תכף דעת שלישי. אין הלכה כסתם. אלא א"כ יש מחלוקת לפניו וסתם במקום אחר כמו בפרק אחר או באותו פרק רחוק מן המחלוקת עכ"ל. ומ"ש דעת שלישי לאו דוקא אלא מה שמתחלה יש מחלוקת והם שתי דעות קורא למה שאחר כך דעת שלישי ואע"פ שהיא דעה א' משתים הקדומות. עוד שם מהירושלמי שאם יש בין יחיד וחכמים מחלוקת וכו' ע"ש שאין להאריך במה שאינו מענייננו]:
במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה. אמרינן עלה בירושלמי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו ואפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו ואפי' לבית דירה והיינו טעמא משום דהאי לא תביא תועבה אל ביתך להא מלתא אסמכתא בעלמא היא דעיקר קרא בישראל המכניס עכו"ם לביתו הוא והכי מוכח בסוף מכות [דף כ"ב] הלכך בארץ שאנו מצווין לשרש אחר ע"ז אסרו חכמים שלא להשכיר לבית דירה. וכן נמי בסוריא מפני סמיכותה לארץ ישראל. אבל בחוץ לארץ שאין אנו מצווין לשרש אחריה משכירין אפילו לבית דירה. ולישנא דמתני' נמי דיקא הכי. דקתני סיפא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ. ואם איתא דאיסור בית דירה בכ"מ נמי. ה"ל למתנייה ולא ישכיר לו את המרחץ דרישא נמי בכל מקום היא אלא ש"מ דאיסורא דרישא ליתא אלא בארץ ישראל וסוריא אבל בחוץ לארץ לא מש"ה תנא סיפא בכל מקום. הר"ן:
לא לבית דירה אמרו. ל' הר"ב אלא להכניס שם תבן ועצים וכיוצא בזה כלומר לאפוקי להכניס בו יין נסך שאינו רשאי להשכירו לכך. ואם עשה כן שכרו אסור כדברי הראב"ד בפרק י' מהלכות ע"ז:
מפני שהוא נקרא על שמו. כתב הר"ב והעכו"ם מחממה בשבת ויאמרו מרחץ של פלוני יהודי רוחצים בו. לשון הרמב"ם ויכנסו בו העכו"ם ויאמרו רחצנו וכו' ובזה יש חלול השם למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכור וכו'. ומה שהעתיק הר"ב שהיא נקראת. כן הוא בירושלמי:
יכין
מלכת שלמה