Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
הַחִטִּים וְהַזּוּנִין אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה. הַשְּׂעֹרִים וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, הַכֻּסְּמִין וְהַשִּׁיפוֹן, הַפּוֹל וְהַסַּפִּיר, הַפֻּרְקְדָן וְהַטֹּפֵחַ, וּפוֹל הַלָּבָן וְהַשְּׁעוּעִים, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:
ברטנורה
החטין והזונין. קורין לו בערבי זיוא״ן:אינן כלאים זה בזה. לפי שכשהשחיתו דור המבול את דרכם היתה הארץ גם היא מזנה את פירותיה והיו זורעים חטים ומוציאה זונין, הלכך לא הוי כלאים עם החטים. אבל עם שאר מיני תבואה הוי כלאים, ואף על גב דלא חזי למאכל אדם מכל מקום כיון שמוליכים אותו ממקום למקום למאכל יונים הוו כלאים:השעורים ושבולת שועל. כל השנוים במשנה זוג זוג אינם כלאים זה בזה, אחד מזוג זה וא׳ מזוג זה הם כלאים זה בזה. והא דאמרינן במנחות [דף ט.] הכוסמין מין חטים ושיפון מין שעורים, הני מילי לענין חלה שמצטרפין זה עם זה לשיעור חלה אבל לענין כלאים הוו כלאים זה בזה:ושבולת שועל. שעורים מדבריים ובלע״ז אוינ״א:כוסמין. בל׳ לע״ז אספילט״א:שיפון. בלע״ז סיגל״א. ומשום דכוסמין ושיפון דמו להדדי אינם כלאים זה בזה:והספיר. יש אומרים ציצרקל״א בלע״ז. ורמב״ם פי׳ שקורין לו בערבי מא״ש:הפורקדן. רמב״ם פירש שהוא זרע דק שקורין לו בערבי גילבא״ן:וטופח. הוא קטנית שגרגריו עגולים לבנים וקורין לו קורטמא״ן. ואני שמעתי שטופח הוא שקורין לו גילבאן:והשעועית. קורין לה בערבי לוביא״ה:אינם כלאים זה בזה. אם זרע כל אחד עם בן זוגו:
תוסופות יום טוב
החטים והזונין אינן כלאים זה בזה. כדי להורות ששנויים זוגות זוגות להכי הפסיק בזוג קמא ותני עלה אינן כלאים זה בזה:
והזונין. כ' הר"ב ואע"ג דלא חזי למאכל אדם מכל מקום כיון שמוליכים אותם ממקום למקום וכו' דאי לאו הכי לא היו אוסרין אלא באותו מקום לבד כחכמים דסוף פרק ה לענין קוצים בכרם והכי מפרש בירושלמי:
אינם כלאים זה בזה. כתב הר"ב והא דאמרינן במנחות (פרק עשירי משנה ז) הכוסמין וכו' הני מילי לענין חלה וכו'. עיין שם בפירוש הר"ב וכן עיין בפרק ד ממסכת חלה (מ"ב):
ושבולת שועל. כתב הר"ב בלע"ז אוינ"א. ושבולת שלה עשוי כזנב שועל. רש"י פרק כל שעה (פסחים דף לה:)
וטופח. עיין בפירוש הר"ב במשנה ג פרק ה דפאה:
[* והשעועים. בירושלמי הגירסא והשעועית בתי"ו ושם בגמ' כיני מתניתא הלבן והשעועית. א"ר יונה למה נקרא שמה שעועית שהיא משעשעת את הלב ומהלכת את בני מעים. ופי' הר"ש כלומר שמטמטמת (את) הלב ומשלשלת מל' ועיניו השע (ישעיהו ו׳:י׳) וטח את הבית (ויקרא י״ד:מ״ב) תרגום ושוע]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
החטים והזוניןכלאים אינו רק בב' מינין שמשונים זמ"ז. בשם או מראה או טעם. כפר"ב במ"ה [וסי' שמט]. ודבר זה מסור לחכמים [כירושלמי פ"ק דכלאים ורמב"ם רפ"ג]. דיש מהן דומין כמין א' ואסרום. ויש שדומין לב' מינין והתירום: קוה ווייצען. מין חיטין גרועים. ואף דלא חזו למאכל אדם. שייך בהם איסור כלאים. מדדרך לזרען למאכל יונים. מש"ה לא דמו לקוצים דשרו: אינן כלאים זה בזה ומותר לזרען בעירוב. ולהכי הפסיק בזוג קמא. לאשמועינן. דכולה פרקן זוגי זוגי קתני. מיהו דוקא בכלאים. מדהו"ל הגרעינין ניכרים. משא"כ בעיסה לחלה. בנשכו ב' עיסות יחד. הכל מצטרף עם השעורין חוץ מחיטין. ואין הכל מצטרף עם החיטין חוץ מכוסמין. מיהו בלש כמה מיני עיסות יחד לגוף א'. וכל שכן בעירבן קמח. הכל מצטרף (י"ד שכ"ד): השעורים ושבולת שועל האפער: הכוסמין דינקעל: והשיפון ראגגען: הפול באהנען: והספיר ציסרען. והן מין קטניות שחורות: הפורקדן מין ערבזען: והטופח קורטמאן: ופול הלבן ווייסע באהנען: והשעועים וועלשע באהנען: במשנה א' תני מינין הנעשין קמח. והשתא נקט מיני ירק: הקשות גורקען: והמלפפון ציטראנען קירביס: חזרת מעעררעטטיג: וחזרת גלים חזרת הגדל בהרים: עולשין ענדיוויען: ועולשי שדה שגדל בלי זריעה: כרישים קרעססען הגדלים בגינה: וכרישי שדה שגדל בלי זריעה: כוסבר קאריאנדער: חרדל זענפט: ודלעת המצרי מעלאנע מתוקה: והרמוצה מעלאנע מרה. וממתקין אותה ברמץ. והוא אפר חם: ופול מצרי שמינקבאהנען: והחרוב מין קטניות ומדשרביטיו דומין לחרובין. קוראין אותו חרוב. אבל בלשון יחיד כדי להפריד ביניהן לחרובין ממש: הלפת ריבען: והנפוץ שטעק ריבען ומדעלי שניהן דומין אינן כלאים זב"ז: והכרוב קרויט: התרו בתור קעפיס קרויט: התרדים מאנגאלד קרויט: והלעונים מעלטע קרויט: השום קנאבעל: והשומנית שום מדברי ואינו מחובר מחלקים כשאר שום. רק כולו גוף א'. ואפ"ה אינו כלאים עם שאר שום מדטעמן שוה: הבצל צוויבעל: והבצלצול בצל מדברי וטעמן שוה: והתורמוס פייגעבאהנען: והפלסלוס ווילדעפייגעבאהנען: ובאילן השתא נקט כלאי אילן: האגסים בירן: והקרסתומלין הכא פי' ר"ב מין אגסים קטנים. ופ"א דמעשר פי' מין תפוחים קטנים. ואפשר שזה שם כולל לב' המינין: והפרישים קוויטטען: והעוזרדים מין פרי עץ: התפוח והחזרד תפוח יערי: הפרסקים פפירזיכע: והשקדין מאנדלען ב' מינין אלו גרעינן שוה: והשיזפין פרי מורכב מזית ורמון. וי"א הוא הנקרא פפלוימען: והרימין מין פפלוימען ואפשר הפפלוימען הסגלגלין. ושזפין הן פפלוימען ארוכין. ובזמנינו אין א"י מגדלת פפלוימען. אבל הרכבה הרי גם בח"ל אסור. ובריש דמאי פירשנו רימין בראמבערען: הצנון רעטטיג: החרדל והלפסן אנדארענקרויט: אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה מדרחוק טעמן ביותר זמ"ז: כלב הכופרי הוא קטן ודומה לשועל: היעלים געמזע: החמור והערוד חמור מדברי: כלאים זה בזה לרמב"ם דוקא להרבעה. הם כלאים ולא להנהגה [עמ"ש בתי כלאים ק"ו]: אין מביאין אילן באילן הכא מפרש דמה דאסרינן לעיל כלאי אילן. זהו דוקא להרכיבם יחד. אבל להסמיכן שרי. וקיי"ל דהרכבה אפי' בח"ל אפי' ע"י עובד כוכבים אסור [י"ד רצ"ה] אבל סרק בסרק או שחורות ולבנות ממין א'. שרי. ואפ"ה נוהגין להחמיר. מדלא בקיאינן במינן: ירק בירק מין בא"מ: ר' יהודה מתיר ירק באילן וה"ה איפכא וטעמיה משום דאין מתאחין. ולת"ק עכ"פ מדיונקים זמ"ז. הוה כלאים: אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה עץ תאנה יערי כורתין גזעו ושרשיו שבארץ נקרא סדין ועי' לקמן (פ"ג מ"ד): אין מרכיבין פיגם רויטעקרויט: על גבי קדה לבנה ווייסען צימטבוים: אין נוטעין יחור ענף: של תאנה לתוך החצוב מין עשב ששרשיו נוקבין ויורדים בעמק בשוה. ובהם תיחם יהושע א"י. והוא חם ביותר. גונדעל רעבען בל"א: שיהא מקירו ר"ל שיהיה לתקרה ולצל על החצוב. או שהוא לשון מקררו: אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח ראטהע ריבבע: שתהא האבטיח: אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית פאפפעל קרויט: שתהא משמרתו שתהא החלמית מרטיב לזרע הדלעת ושומרו עד שישתרש בארץ: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בטמנם אגודות של לפת או צנונות מיירי. דגלי דעתי' דלא רצה בהשרשה. דאל"כ חייב בכולן [כתוס' שבת ד"נ] חוץ משבת דאפי' נתכוון לזרען בלא השריש שרי ליטלן [מג"א שי"א סקכ"ב]: אם היו מקצת עליו מגולין רק משום שבת נקט מגולין דאל"כ א"א ליטלן מבלי שיזיז עפר ממקומו: לא משום כלאים משום זורע כלאים. או הוסיף מאתיים תחת הגפן. ואע"ג דמותר לערב גרעין זרעים עם גרעין אילן ולזרעם יחד במפולת יד [כרמב"ם פ"א מכלאים ה"ו]. עכ"פ גרעין זרע עם זרע גפן אסור לזרען יחד: ולא משום שביעית בטמנם בשביעית. לא יהיה כזורע ומותרים. ואפי' הוציא ספיחין בטמינתו: ולא משום מעשרות דאינו חייב לעשר מה שהוסיף בטמינתו. דלאו זריעה היא: וניטלים בשבת דלאו תולש הוא. ואוחז בעלין ומוציאן. ואף דמטלטל להעפר. הו"ל טלטול מהצד לצורך דבר המותר. ואינו נוגע באיסור. דשרי. ואפי' נתכוון שישאר שם כל השבת. לא הו"ל הצנון בסיס לעפר. דאדרבה העפר משמש לצנון [מג"א שם]: ה"ז כלאים לענין מלקות. אבל לענין איסור כל ב' מינין אסור עכ"פ מדרבנן אף שלא במפולת יד. כשזרען סמוכים אסורים ממראית עין [רכ"מ ספ"ד מכלאים]: או חטה ושעורה וכוסמת פלוגתיי' בלישנא דקרא. שדך לא תזרע כלאים. לת"ק אפי' באינו זרוע נקרא שדה. ולר"י צריך שיהיה זרוע מלבד הכלאים. מיהו בכרם כעל"פ. דבאינו זרוע לא מקרי כרם. וקיי"ל כת"ק [י"ד רצ"ז]. וג' מדריגות יש. להרכיב אילן אסור גם בח"ל מדאוריי'. וכלאי כרם אסור בח"ל רק מד"ס אפי' באכילה. מיהו דוקא בזרע חרצן וב' מיני זרעים יחד במפולת יד. אבל מותר לזרען סמוכים בח"ל וא"צ הרחק ביניהן [שם ססרצ"ו]. וכלאי זרעים אפי' במפולת יד שרי אפי' לכתחילה בח"ל [רצ"ז]. וכל מקום שאסור לזרוע אסור לקיים. אבל פירות כלאים מותרים אפי' בא"י חוץ מכלאי כרם. ובא"י אסור באכילה [ובהנאה] מדאורייתא. ובח"ל מד"ס. מיהו מותר לנטוע ענף המורכב:
מלכת שלמה
כתב הרש"ש ז"ל ובדין הוא דליקדום לפרש כלאי בהמה ברישא. פי' דהא כתיב בההוא קרא ברדישא בהמתך לא תרביע כלאים והדר שדך לא תזרע. אלא דתנא בסדר זרעים קאי מפרש מילי דזרעים דהיינו קרא דשדך לא תזרע כלאים. והיינו הני תלתא פרקי קמאי. החטים והזונין. וכל סאה. וערוגה. והדר מפרש קרא דפרשת כי תצא לא תזרע כרמך כלאים דשייך לזרעים דכלאי הכרם. והיינו פירקין דקרחת הכרם. וכרם שחרב. ואיזהו עריס. והמבריך. והדר מפרש כלאי בהמה דקדים. ומשום דקאי בהו מפ' כלאי בהמה דהרבעה והנהגה והיינו קרא דלא תחרוש בשור וגו'. והדר מפ' כלאי בגדים דמאוחר בההוא קרא. דכתיב ובגר כלאים שעטנז לא יעלה עליך דהיינו פירקין דאין אסור משום כלאים. ועוד דקרא דלא תתרוש סמיך אלא תזרע כרמך כלאים וקדא דלא תלבש שעטנז סמיך אלא תחרוש. עכ"ל ז"ל: החטים והזונין כו'. הקשה הרש"ש ז"ל כיון דכולה מתני' זוגי זוגי קתני כדמוכח בפ' כל שעה (פסחים ד' ל"ט) וגם בירושלמי. אמאי תני גבי חטים וזונין אינם כלאים זב"ז טפי מהנך. הכי הל"ל. החטים והזונין. השעורים ושבולת שועל. הכוסמין והשיפון. הפול והספיר. הפורקדן והטופח. פול הלבן והשעועית. אינם כלאים זה בזה. והיה נלע"ד לפרש דתנא רישא לגלויי סיפא ודוחק אע"פ שמצאתי שכן תירץ ג"כ בתוי"ט. ותירץ הוא הר"ש שירילי"ו ז"ל משום דזונין אינו מאכל אדם ותנן בפ' כרם שחרב דכל דבר שאין כמוהו מקיימין אין מקדש בכרם ולא חשיב כלאים. וה"א דאפי' בשעורים נמי לא הוי כלאים. קמ"ל דכל חד לגבי חבריה לא הוי כלאים ולגופיה אצטריך ולאו לדיוקא כנ"ל עכ"ל ז"ל. וצ"ע אם נפלה שום ט"ס אבל הענין מובן דולגופיה אצטריך ר"ל דאפילו זונין דוקא עם חטים הוא דלא הוי כלאים אבל עם השעורים הוו כלאים. ושמא דצ"ל ולדיוקא אצטריך ולא לגופיה דוק. ולע"ד אני ההדיוט נראה לתרץ דמשום דגרסי' בירו' דבר שאינו אוכל הוינן מטעין ומתני כלאים א"ר אבא בר זבדא שכן מקומות מקיימין אותו ליונים. ומשמע דמפ' התם דאתיא מלתי' דר' אבא בר זבדא אפי' כרבנן דפליגי עליה דר"א לק' ס"פ כרם שחרב גבי המקיים קוצים בכרם. דתנן דר"א אומר קדש וחכ"א לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימין באותו מקום אבל בשאר מקומות לא. דדוקא קוצים בשאר מקומות משום דאין דרך בנ"א להביא קוצים ממקום למקום. אבל הכא דרך בנ"א להביא זונין ממקום למקום ואפי' בשאר מקומות. והוינן מטעין דלהוו כלאים. ופרכינן מעתה אימא אה"נ דלהוו הזונין כלאים עם החטים ומשני א"ר יונה מין חטין הן אלא שהפירות מזנין כהדא דתני ולא תזנה הארץ מכאן שהפירות מזנין ע"כ בקיצור עם הפי' שנלע"ד בו. ומשום דהוה טעינא ומתנינא כלאים כדאמרן תנא גבי חטין וזונין בבא בפ"ע ולגופיה אצטריך לאשמעי' דלא תטעה אבל בשאר באבי דליכא למיטעי כללינהו כולהו בחדא בבא כנלע"ד. א"נ משום דה"א דלא אתיא האי בבא דחטים וזונין כרבי כמו שאכתוב בסמוך בשם הירושלמי ג"כ. מש"ה איכפל תנא למיתנייה בבא בפ"ע למסתמא אפי' כרבי. גרסי' בירושלמי ר' יעקב בר זבדא בעא קומי ר' ירמיה מתני' דר' ישמעאל ב"ר יוסי דתניא ר"י ב"ר יוסי אומר משום אביו תורמין מן היין על החומץ אבל לא מן החומץ על היין. עבר ותרם תרומתו תרומה. רבי אומר היין והחומץ שני מינין הן אין תורמין ולא מעשרין מזה על זה. והוה ר' ירמיה מסתכל ביה. א"ל מה את מסתכל בי. הבא לך רצועה ג"כ להלקות. ומסיק תמן למעשרות וכאן לכלאים כלומר וגבי כלאים מודה רבי דחטים וזונין דהוי רע ויפה מין א' חשיב:
1.
Wheat and zunin do not constitute kilayim one with the other. Barley and oats, spelt and rye, or beans and sapir (a type of bean), or purkdan and tofah (two similar types of beans), or white beans and kidney beans, do not constitute kilayim one with the other.
משנה ב
הַקִּשּׁוּת וְהַמְּלָפְפוֹן, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כִּלְאָיִם. חֲזֶרֶת וַחֲזֶרֶת גַּלִּים, עֻלְשִׁין וְעֻלְשֵׁי שָׂדֶה, כְּרֵשִׁים וּכְרֵשֵׁי שָׂדֶה, כֻּסְבָּר וְכֻסְבַּר שָׂדֶה, חַרְדָּל וְחַרְדָּל מִצְרִי, וּדְלַעַת הַמִּצְרִי וְהָרְמוּצָה, וּפוֹל מִצְרִי וְהֶחָרוּב, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:
ברטנורה
הקישות. קשואין שקורין בערבי פאקו״ס ובלע״ז קוקומברו״ש:והמלפפונות. נקראים בערבי כייא״ר ובלע״ז ציטרול״י:רבי יהודה אומר כלאים. ואין הלכה כרבי יהודה:חזרת וחזרת גלים. החסא הגדלה בגנים וחסא הגדלה בהרים:עולשים. של גנים ועולשי שדה, ונקראים בערבי הנדב״י:כרישין. של גינה וכרישי שדה והם הנקראים בערבי כורא״ת ובלע״ז פורו״ש:כוסבר. כך שמו בערבי כוליינדר״ו בלע״ז. תרגום ירושלמי כזרע גד כבר זרע כוסבר:והרמוצה. דלעת מרה שממתקים אותה ברמץ כלומר באפר חם שיש בו רשפי אש לפיכך קורין לה רמוצה:ופול המצרי. פאסול״י בלע״ז:והחרוב. מין קטנית, וקורין לו חרוב לפי שתרמיליו שהזרע בתוכו הן דקין ועקומין כחרובין והוא ממין פול המצרי:
תוסופות יום טוב
[* כרישים. פי' הר"ב בלע"ז פורו"ש. ובאו"ה ריש שער ל"ח כתב שקורין לאוי"ך ונכתב בגליון ובלע"ז פאר"י. והם דומים קצת לבצלים ולשומים בהיותם ירוקים עדיין כלומר שלא נתייבשו עדיין ע"כ. ושם לאוי"ך הוא ידוע בלשון אשכנז]:
והרמוצה. פי' הר"ב דלעת מרה שממתקים אותה ברמץ וכו'. ירושלמי. וכתב הר"ש ובבבלי לא קיימא הך מילתא דאמרינן בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נא.) מאי הרמוצה אמר שמואל קרי קקזאי (דלועים של אותו מקום שחינם מתבשלים לעולם יפה) רב אשי אמר דלעת הטמונה ברמץ איתבי' רבינא לרב אשי רבי נחמיה אמר דלעת מצרית כלאים עם הרמוצה תיובתא ע"כ. לפירוש רש"י ור"ן דבנדרים הוי תיובתא דהתם קושיא לפירוש דהכא שמפרשים דמדברי ר' נחמיה משמע דרמוצה מין דלעת שנקרא רמוצה. אבל לפירוש הרא"ש דהתם ניחא הירושלמי עם הבבלי שכך כתב אלמא מין בפני עצמו הנקרא כן על שם שמאותן המינין רגילין לטמון ברמץ אבל שאר מיני דלועים אינם נקראים כך אפילו אם טומנין אותם ברמץ ע"כ. ובירושלמי אהך ברייתא דר' נחמיה איתא הכי והרמוצה אמר רבי חנינא כמין דלעת מרה היא והן ממתקין אותה ברמן. ויש עכשיו לפרש דברי הר"ב דר"ל כך דלעת מרה וכו' ואותו המין שהוא כך וטומנים ברמץ בה עסקינן והיא היא הנקראת רמוצה וכן נפרש דבריו בנדרים אע"פ שלשם אינם סובלים הפירוש כל כך איכא למימר דסמך אדהכא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
החטים והזוניןכלאים אינו רק בב' מינין שמשונים זמ"ז. בשם או מראה או טעם. כפר"ב במ"ה [וסי' שמט]. ודבר זה מסור לחכמים [כירושלמי פ"ק דכלאים ורמב"ם רפ"ג]. דיש מהן דומין כמין א' ואסרום. ויש שדומין לב' מינין והתירום: קוה ווייצען. מין חיטין גרועים. ואף דלא חזו למאכל אדם. שייך בהם איסור כלאים. מדדרך לזרען למאכל יונים. מש"ה לא דמו לקוצים דשרו: אינן כלאים זה בזה ומותר לזרען בעירוב. ולהכי הפסיק בזוג קמא. לאשמועינן. דכולה פרקן זוגי זוגי קתני. מיהו דוקא בכלאים. מדהו"ל הגרעינין ניכרים. משא"כ בעיסה לחלה. בנשכו ב' עיסות יחד. הכל מצטרף עם השעורין חוץ מחיטין. ואין הכל מצטרף עם החיטין חוץ מכוסמין. מיהו בלש כמה מיני עיסות יחד לגוף א'. וכל שכן בעירבן קמח. הכל מצטרף (י"ד שכ"ד): השעורים ושבולת שועל האפער: הכוסמין דינקעל: והשיפון ראגגען: הפול באהנען: והספיר ציסרען. והן מין קטניות שחורות: הפורקדן מין ערבזען: והטופח קורטמאן: ופול הלבן ווייסע באהנען: והשעועים וועלשע באהנען: במשנה א' תני מינין הנעשין קמח. והשתא נקט מיני ירק: הקשות גורקען: והמלפפון ציטראנען קירביס: חזרת מעעררעטטיג: וחזרת גלים חזרת הגדל בהרים: עולשין ענדיוויען: ועולשי שדה שגדל בלי זריעה: כרישים קרעססען הגדלים בגינה: וכרישי שדה שגדל בלי זריעה: כוסבר קאריאנדער: חרדל זענפט: ודלעת המצרי מעלאנע מתוקה: והרמוצה מעלאנע מרה. וממתקין אותה ברמץ. והוא אפר חם: ופול מצרי שמינקבאהנען: והחרוב מין קטניות ומדשרביטיו דומין לחרובין. קוראין אותו חרוב. אבל בלשון יחיד כדי להפריד ביניהן לחרובין ממש: הלפת ריבען: והנפוץ שטעק ריבען ומדעלי שניהן דומין אינן כלאים זב"ז: והכרוב קרויט: התרו בתור קעפיס קרויט: התרדים מאנגאלד קרויט: והלעונים מעלטע קרויט: השום קנאבעל: והשומנית שום מדברי ואינו מחובר מחלקים כשאר שום. רק כולו גוף א'. ואפ"ה אינו כלאים עם שאר שום מדטעמן שוה: הבצל צוויבעל: והבצלצול בצל מדברי וטעמן שוה: והתורמוס פייגעבאהנען: והפלסלוס ווילדעפייגעבאהנען: ובאילן השתא נקט כלאי אילן: האגסים בירן: והקרסתומלין הכא פי' ר"ב מין אגסים קטנים. ופ"א דמעשר פי' מין תפוחים קטנים. ואפשר שזה שם כולל לב' המינין: והפרישים קוויטטען: והעוזרדים מין פרי עץ: התפוח והחזרד תפוח יערי: הפרסקים פפירזיכע: והשקדין מאנדלען ב' מינין אלו גרעינן שוה: והשיזפין פרי מורכב מזית ורמון. וי"א הוא הנקרא פפלוימען: והרימין מין פפלוימען ואפשר הפפלוימען הסגלגלין. ושזפין הן פפלוימען ארוכין. ובזמנינו אין א"י מגדלת פפלוימען. אבל הרכבה הרי גם בח"ל אסור. ובריש דמאי פירשנו רימין בראמבערען: הצנון רעטטיג: החרדל והלפסן אנדארענקרויט: אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה מדרחוק טעמן ביותר זמ"ז: כלב הכופרי הוא קטן ודומה לשועל: היעלים געמזע: החמור והערוד חמור מדברי: כלאים זה בזה לרמב"ם דוקא להרבעה. הם כלאים ולא להנהגה [עמ"ש בתי כלאים ק"ו]: אין מביאין אילן באילן הכא מפרש דמה דאסרינן לעיל כלאי אילן. זהו דוקא להרכיבם יחד. אבל להסמיכן שרי. וקיי"ל דהרכבה אפי' בח"ל אפי' ע"י עובד כוכבים אסור [י"ד רצ"ה] אבל סרק בסרק או שחורות ולבנות ממין א'. שרי. ואפ"ה נוהגין להחמיר. מדלא בקיאינן במינן: ירק בירק מין בא"מ: ר' יהודה מתיר ירק באילן וה"ה איפכא וטעמיה משום דאין מתאחין. ולת"ק עכ"פ מדיונקים זמ"ז. הוה כלאים: אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה עץ תאנה יערי כורתין גזעו ושרשיו שבארץ נקרא סדין ועי' לקמן (פ"ג מ"ד): אין מרכיבין פיגם רויטעקרויט: על גבי קדה לבנה ווייסען צימטבוים: אין נוטעין יחור ענף: של תאנה לתוך החצוב מין עשב ששרשיו נוקבין ויורדים בעמק בשוה. ובהם תיחם יהושע א"י. והוא חם ביותר. גונדעל רעבען בל"א: שיהא מקירו ר"ל שיהיה לתקרה ולצל על החצוב. או שהוא לשון מקררו: אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח ראטהע ריבבע: שתהא האבטיח: אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית פאפפעל קרויט: שתהא משמרתו שתהא החלמית מרטיב לזרע הדלעת ושומרו עד שישתרש בארץ: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בטמנם אגודות של לפת או צנונות מיירי. דגלי דעתי' דלא רצה בהשרשה. דאל"כ חייב בכולן [כתוס' שבת ד"נ] חוץ משבת דאפי' נתכוון לזרען בלא השריש שרי ליטלן [מג"א שי"א סקכ"ב]: אם היו מקצת עליו מגולין רק משום שבת נקט מגולין דאל"כ א"א ליטלן מבלי שיזיז עפר ממקומו: לא משום כלאים משום זורע כלאים. או הוסיף מאתיים תחת הגפן. ואע"ג דמותר לערב גרעין זרעים עם גרעין אילן ולזרעם יחד במפולת יד [כרמב"ם פ"א מכלאים ה"ו]. עכ"פ גרעין זרע עם זרע גפן אסור לזרען יחד: ולא משום שביעית בטמנם בשביעית. לא יהיה כזורע ומותרים. ואפי' הוציא ספיחין בטמינתו: ולא משום מעשרות דאינו חייב לעשר מה שהוסיף בטמינתו. דלאו זריעה היא: וניטלים בשבת דלאו תולש הוא. ואוחז בעלין ומוציאן. ואף דמטלטל להעפר. הו"ל טלטול מהצד לצורך דבר המותר. ואינו נוגע באיסור. דשרי. ואפי' נתכוון שישאר שם כל השבת. לא הו"ל הצנון בסיס לעפר. דאדרבה העפר משמש לצנון [מג"א שם]: ה"ז כלאים לענין מלקות. אבל לענין איסור כל ב' מינין אסור עכ"פ מדרבנן אף שלא במפולת יד. כשזרען סמוכים אסורים ממראית עין [רכ"מ ספ"ד מכלאים]: או חטה ושעורה וכוסמת פלוגתיי' בלישנא דקרא. שדך לא תזרע כלאים. לת"ק אפי' באינו זרוע נקרא שדה. ולר"י צריך שיהיה זרוע מלבד הכלאים. מיהו בכרם כעל"פ. דבאינו זרוע לא מקרי כרם. וקיי"ל כת"ק [י"ד רצ"ז]. וג' מדריגות יש. להרכיב אילן אסור גם בח"ל מדאוריי'. וכלאי כרם אסור בח"ל רק מד"ס אפי' באכילה. מיהו דוקא בזרע חרצן וב' מיני זרעים יחד במפולת יד. אבל מותר לזרען סמוכים בח"ל וא"צ הרחק ביניהן [שם ססרצ"ו]. וכלאי זרעים אפי' במפולת יד שרי אפי' לכתחילה בח"ל [רצ"ז]. וכל מקום שאסור לזרוע אסור לקיים. אבל פירות כלאים מותרים אפי' בא"י חוץ מכלאי כרם. ובא"י אסור באכילה [ובהנאה] מדאורייתא. ובח"ל מד"ס. מיהו מותר לנטוע ענף המורכב:
מלכת שלמה
הקשות כו'. כולי' פירקא זוגי זוגי קתני: ר"י אומר כלאים. מפ' בירושלמי טעמא דר"י דעיקר מלפפנות אתי מכלאים דנוטל זרע של אבטיח וזרע של תפוח ונותנן בגומא א' ומתאחין ונעשין כלאים ומש"ה צווחין לי' בלשון יוני מלפפון. וכן אר"י דקשות ואבטיח ומלפפון כלאים זה בזה. ופריך בירושלמי מחלפא שיטתיה דר"י דהכא אמר שהם כלאים מפני שעיקר מלפפון מכלאים ובסמוך מתיר ירק באילן. ומשני תמן ירק באילן ברם הכא זה בצד זה מתאחין ונעשין כלאים: וחזרת גלים. מצאתי מנוקד גְלים הגימ"ל בשו"א: דלעת המצרית כו'. ירושלמי מתני' דלא כר' נחמיה דתני בשם ר' נחמיה דלעת ארמית היא דלעת מצרית כלאים עם היונית כלאים עם הרמוצה. ואיתה להאי בריי' בפ' הנודר מן המבושל (נדרים ד' נ"א) ורמזתיה שם בראש הפרק: אינם כלאים זה בזה. הא דלא ערבינהו עם הני דקתני בסיפא הלפת והנפוס וכו' אפשר משום דהני יש להם שם לוי תנא להו באפי נפשייהו. ובסיפא אשמעי' רבותא טפי דאע"פ שאין שמותיהן שוין אינם כלאים זב"ז ולזא"ז קתני. א"נ חדא חדא שמעינהו וגרסינהו. ור' עקיבא אפשר דקאי לאוסופי אהנהו דקתני ברישא. משום שרובן הן דומין להנהו דברישא שהן מדבריות. ואין הלכה כמותו כמ"ש הרמב"ם ז"ל וגם בחבורו לא נזכרו דבריו. וצריך טעם מ"ש הני מהנהו דתני ת"ק שאינם כלאים זב"ז. ומצאתי שהח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל מחק מלות אינם כלאים זה בזה הראשונות (דקודם מילתיה דר"ע) ממשנה:
2.
Cucumbers and melons do not constitute kilayim one with the other. Rabbi Judah said they do constitute kilayim. Lettuce and wild lettuce, endives and wild endives, leek and wild leek, coriander and wild coriander, or mustard and Egyptian mustard, Egyptian gourd and the bitter gourd, or Egyptian beans and carob shaped beans do not constitute kilayim one with the other.
משנה ג
הַלֶּפֶת וְהַנָּפוּץ, וְהַכְּרוּב וְהַתְּרוֹבְתוֹר, הַתְּרָדִים וְהַלְּעוּנִים, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא, הַשּׁוּם וְהַשּׁוּמָנִית, הַבָּצָל וְהַבְּצַלְצוּל, וְהַתֻּרְמוֹס וְהַפְּלַסְלוֹס, אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:
ברטנורה
והנפוץ. הוא מין צנון ועליו דומים לעלי הלפת הלכך לא הוו כלאים:והתרובתור. מין כרוב שקלחים שלו דקים:תרדין. בערבי סילק״א ובלע״ז בליט״י:לעונין. בערבי קט״ף ובלע״ז ארמולא״ש:השומנית. שום מדברי והוא קטן מן השום הגדל בגנים:בצלצול. בצל מדברי קטן משאר בצלים לפיכך נקרא בצלצול:פלוסלוס. מין תורמוס הוא ותורמוס מין קטנית ידוע מר מאד ששולקים אותו שבע פעמים ואוכלים אותו בקנוח סעודה:
תוסופות יום טוב
והנפוץ. כ' הר"ב עליו דומין לעלי הלפת הלכך לא הוו כלאים. [* ובירושלמי במשנה ובגמרא הגירסא והנפוס] ועי' במשנה ה: [* והתורמוס. פירשו הר"ב בד"ה פלוסלוס וכו'. ועיין מ"ש בזה בשם מהר"ם במשנה ד פרק קמא דטבול יום]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
החטים והזוניןכלאים אינו רק בב' מינין שמשונים זמ"ז. בשם או מראה או טעם. כפר"ב במ"ה [וסי' שמט]. ודבר זה מסור לחכמים [כירושלמי פ"ק דכלאים ורמב"ם רפ"ג]. דיש מהן דומין כמין א' ואסרום. ויש שדומין לב' מינין והתירום: קוה ווייצען. מין חיטין גרועים. ואף דלא חזו למאכל אדם. שייך בהם איסור כלאים. מדדרך לזרען למאכל יונים. מש"ה לא דמו לקוצים דשרו: אינן כלאים זה בזה ומותר לזרען בעירוב. ולהכי הפסיק בזוג קמא. לאשמועינן. דכולה פרקן זוגי זוגי קתני. מיהו דוקא בכלאים. מדהו"ל הגרעינין ניכרים. משא"כ בעיסה לחלה. בנשכו ב' עיסות יחד. הכל מצטרף עם השעורין חוץ מחיטין. ואין הכל מצטרף עם החיטין חוץ מכוסמין. מיהו בלש כמה מיני עיסות יחד לגוף א'. וכל שכן בעירבן קמח. הכל מצטרף (י"ד שכ"ד): השעורים ושבולת שועל האפער: הכוסמין דינקעל: והשיפון ראגגען: הפול באהנען: והספיר ציסרען. והן מין קטניות שחורות: הפורקדן מין ערבזען: והטופח קורטמאן: ופול הלבן ווייסע באהנען: והשעועים וועלשע באהנען: במשנה א' תני מינין הנעשין קמח. והשתא נקט מיני ירק: הקשות גורקען: והמלפפון ציטראנען קירביס: חזרת מעעררעטטיג: וחזרת גלים חזרת הגדל בהרים: עולשין ענדיוויען: ועולשי שדה שגדל בלי זריעה: כרישים קרעססען הגדלים בגינה: וכרישי שדה שגדל בלי זריעה: כוסבר קאריאנדער: חרדל זענפט: ודלעת המצרי מעלאנע מתוקה: והרמוצה מעלאנע מרה. וממתקין אותה ברמץ. והוא אפר חם: ופול מצרי שמינקבאהנען: והחרוב מין קטניות ומדשרביטיו דומין לחרובין. קוראין אותו חרוב. אבל בלשון יחיד כדי להפריד ביניהן לחרובין ממש: הלפת ריבען: והנפוץ שטעק ריבען ומדעלי שניהן דומין אינן כלאים זב"ז: והכרוב קרויט: התרו בתור קעפיס קרויט: התרדים מאנגאלד קרויט: והלעונים מעלטע קרויט: השום קנאבעל: והשומנית שום מדברי ואינו מחובר מחלקים כשאר שום. רק כולו גוף א'. ואפ"ה אינו כלאים עם שאר שום מדטעמן שוה: הבצל צוויבעל: והבצלצול בצל מדברי וטעמן שוה: והתורמוס פייגעבאהנען: והפלסלוס ווילדעפייגעבאהנען: ובאילן השתא נקט כלאי אילן: האגסים בירן: והקרסתומלין הכא פי' ר"ב מין אגסים קטנים. ופ"א דמעשר פי' מין תפוחים קטנים. ואפשר שזה שם כולל לב' המינין: והפרישים קוויטטען: והעוזרדים מין פרי עץ: התפוח והחזרד תפוח יערי: הפרסקים פפירזיכע: והשקדין מאנדלען ב' מינין אלו גרעינן שוה: והשיזפין פרי מורכב מזית ורמון. וי"א הוא הנקרא פפלוימען: והרימין מין פפלוימען ואפשר הפפלוימען הסגלגלין. ושזפין הן פפלוימען ארוכין. ובזמנינו אין א"י מגדלת פפלוימען. אבל הרכבה הרי גם בח"ל אסור. ובריש דמאי פירשנו רימין בראמבערען: הצנון רעטטיג: החרדל והלפסן אנדארענקרויט: אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה מדרחוק טעמן ביותר זמ"ז: כלב הכופרי הוא קטן ודומה לשועל: היעלים געמזע: החמור והערוד חמור מדברי: כלאים זה בזה לרמב"ם דוקא להרבעה. הם כלאים ולא להנהגה [עמ"ש בתי כלאים ק"ו]: אין מביאין אילן באילן הכא מפרש דמה דאסרינן לעיל כלאי אילן. זהו דוקא להרכיבם יחד. אבל להסמיכן שרי. וקיי"ל דהרכבה אפי' בח"ל אפי' ע"י עובד כוכבים אסור [י"ד רצ"ה] אבל סרק בסרק או שחורות ולבנות ממין א'. שרי. ואפ"ה נוהגין להחמיר. מדלא בקיאינן במינן: ירק בירק מין בא"מ: ר' יהודה מתיר ירק באילן וה"ה איפכא וטעמיה משום דאין מתאחין. ולת"ק עכ"פ מדיונקים זמ"ז. הוה כלאים: אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה עץ תאנה יערי כורתין גזעו ושרשיו שבארץ נקרא סדין ועי' לקמן (פ"ג מ"ד): אין מרכיבין פיגם רויטעקרויט: על גבי קדה לבנה ווייסען צימטבוים: אין נוטעין יחור ענף: של תאנה לתוך החצוב מין עשב ששרשיו נוקבין ויורדים בעמק בשוה. ובהם תיחם יהושע א"י. והוא חם ביותר. גונדעל רעבען בל"א: שיהא מקירו ר"ל שיהיה לתקרה ולצל על החצוב. או שהוא לשון מקררו: אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח ראטהע ריבבע: שתהא האבטיח: אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית פאפפעל קרויט: שתהא משמרתו שתהא החלמית מרטיב לזרע הדלעת ושומרו עד שישתרש בארץ: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בטמנם אגודות של לפת או צנונות מיירי. דגלי דעתי' דלא רצה בהשרשה. דאל"כ חייב בכולן [כתוס' שבת ד"נ] חוץ משבת דאפי' נתכוון לזרען בלא השריש שרי ליטלן [מג"א שי"א סקכ"ב]: אם היו מקצת עליו מגולין רק משום שבת נקט מגולין דאל"כ א"א ליטלן מבלי שיזיז עפר ממקומו: לא משום כלאים משום זורע כלאים. או הוסיף מאתיים תחת הגפן. ואע"ג דמותר לערב גרעין זרעים עם גרעין אילן ולזרעם יחד במפולת יד [כרמב"ם פ"א מכלאים ה"ו]. עכ"פ גרעין זרע עם זרע גפן אסור לזרען יחד: ולא משום שביעית בטמנם בשביעית. לא יהיה כזורע ומותרים. ואפי' הוציא ספיחין בטמינתו: ולא משום מעשרות דאינו חייב לעשר מה שהוסיף בטמינתו. דלאו זריעה היא: וניטלים בשבת דלאו תולש הוא. ואוחז בעלין ומוציאן. ואף דמטלטל להעפר. הו"ל טלטול מהצד לצורך דבר המותר. ואינו נוגע באיסור. דשרי. ואפי' נתכוון שישאר שם כל השבת. לא הו"ל הצנון בסיס לעפר. דאדרבה העפר משמש לצנון [מג"א שם]: ה"ז כלאים לענין מלקות. אבל לענין איסור כל ב' מינין אסור עכ"פ מדרבנן אף שלא במפולת יד. כשזרען סמוכים אסורים ממראית עין [רכ"מ ספ"ד מכלאים]: או חטה ושעורה וכוסמת פלוגתיי' בלישנא דקרא. שדך לא תזרע כלאים. לת"ק אפי' באינו זרוע נקרא שדה. ולר"י צריך שיהיה זרוע מלבד הכלאים. מיהו בכרם כעל"פ. דבאינו זרוע לא מקרי כרם. וקיי"ל כת"ק [י"ד רצ"ז]. וג' מדריגות יש. להרכיב אילן אסור גם בח"ל מדאוריי'. וכלאי כרם אסור בח"ל רק מד"ס אפי' באכילה. מיהו דוקא בזרע חרצן וב' מיני זרעים יחד במפולת יד. אבל מותר לזרען סמוכים בח"ל וא"צ הרחק ביניהן [שם ססרצ"ו]. וכלאי זרעים אפי' במפולת יד שרי אפי' לכתחילה בח"ל [רצ"ז]. וכל מקום שאסור לזרוע אסור לקיים. אבל פירות כלאים מותרים אפי' בא"י חוץ מכלאי כרם. ובא"י אסור באכילה [ובהנאה] מדאורייתא. ובח"ל מד"ס. מיהו מותר לנטוע ענף המורכב:
מלכת שלמה
תרובתור. משמע מפי' הערוך שהוא בל' ישמעאל אלקרובוטא: והלעונים. פי' בירושלמי חמועייאן. וכתב הרש"ש ז"ל ונ"ל שהן אשפינקאש בלע"ז שהן חמוצין קצת מתרגום חמץ חמיע. וע' במ"ש בסוף מתני' דלעיל:
3.
Turnips and the cabbage turnip, cabbage and cauliflower, beet and rumex do not constitute kilayim one with the other. Rabbi Akiva added: garlic and small wild garlic, onion and small wild onion, lupine and wild lupine do not constitute kilayim one with the other.
משנה ד
וּבָאִילָן, הָאֲגָסִים וְהַקְּרֻסְתּוּמֵלִין, וְהַפְּרִישִׁים וְהָעֻזְרָדִים, אֵינָם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה. הַתַּפּוּחַ וְהַחַזְרָד, הַפַּרְסְקִים וְהַשְּׁקֵדִין, וְהַשִּׁזָּפִין וְהָרִימִין, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:
ברטנורה
אגסים. בערבי אגא״ס ובלע״ז פירא״ש:קורסטומלין. מין אגסים קטנים הדומים לעפצים שקורין מילין:פרישים. הם חבושים בערבי ספרג״ל ובלע״ז קודוניי״ש:עוזרדים. בערבי זערו״ד ובלע״ז סורבא״ש:חזרד. תפוח יערי תרגום וכפתור וחיזר:אפרסקים. בלע״ז פירשאג״ס וכשהן קטנים דומין לשקדים:שזפין. הרכיב זיתים על רמון נפיק מנהון שזפין:רימין. בערוך פי׳ פולצדקא״י בלע״ז:
תוסופות יום טוב
ובאילן. עיין מה שכתבתי במשנה ז בס"ד:
הפרישים והעוזרדין. בפ' חבית (שבת דף קמד) כתב בעל חכמת שלמה פרישים בל' אשכנז קוויט"ן. עוזרדין בלשון אשכנז שפייארלינ"ג. ועיין בריש דמאי:
יכין
מלכת שלמה
יכין
החטים והזוניןכלאים אינו רק בב' מינין שמשונים זמ"ז. בשם או מראה או טעם. כפר"ב במ"ה [וסי' שמט]. ודבר זה מסור לחכמים [כירושלמי פ"ק דכלאים ורמב"ם רפ"ג]. דיש מהן דומין כמין א' ואסרום. ויש שדומין לב' מינין והתירום: קוה ווייצען. מין חיטין גרועים. ואף דלא חזו למאכל אדם. שייך בהם איסור כלאים. מדדרך לזרען למאכל יונים. מש"ה לא דמו לקוצים דשרו: אינן כלאים זה בזה ומותר לזרען בעירוב. ולהכי הפסיק בזוג קמא. לאשמועינן. דכולה פרקן זוגי זוגי קתני. מיהו דוקא בכלאים. מדהו"ל הגרעינין ניכרים. משא"כ בעיסה לחלה. בנשכו ב' עיסות יחד. הכל מצטרף עם השעורין חוץ מחיטין. ואין הכל מצטרף עם החיטין חוץ מכוסמין. מיהו בלש כמה מיני עיסות יחד לגוף א'. וכל שכן בעירבן קמח. הכל מצטרף (י"ד שכ"ד): השעורים ושבולת שועל האפער: הכוסמין דינקעל: והשיפון ראגגען: הפול באהנען: והספיר ציסרען. והן מין קטניות שחורות: הפורקדן מין ערבזען: והטופח קורטמאן: ופול הלבן ווייסע באהנען: והשעועים וועלשע באהנען: במשנה א' תני מינין הנעשין קמח. והשתא נקט מיני ירק: הקשות גורקען: והמלפפון ציטראנען קירביס: חזרת מעעררעטטיג: וחזרת גלים חזרת הגדל בהרים: עולשין ענדיוויען: ועולשי שדה שגדל בלי זריעה: כרישים קרעססען הגדלים בגינה: וכרישי שדה שגדל בלי זריעה: כוסבר קאריאנדער: חרדל זענפט: ודלעת המצרי מעלאנע מתוקה: והרמוצה מעלאנע מרה. וממתקין אותה ברמץ. והוא אפר חם: ופול מצרי שמינקבאהנען: והחרוב מין קטניות ומדשרביטיו דומין לחרובין. קוראין אותו חרוב. אבל בלשון יחיד כדי להפריד ביניהן לחרובין ממש: הלפת ריבען: והנפוץ שטעק ריבען ומדעלי שניהן דומין אינן כלאים זב"ז: והכרוב קרויט: התרו בתור קעפיס קרויט: התרדים מאנגאלד קרויט: והלעונים מעלטע קרויט: השום קנאבעל: והשומנית שום מדברי ואינו מחובר מחלקים כשאר שום. רק כולו גוף א'. ואפ"ה אינו כלאים עם שאר שום מדטעמן שוה: הבצל צוויבעל: והבצלצול בצל מדברי וטעמן שוה: והתורמוס פייגעבאהנען: והפלסלוס ווילדעפייגעבאהנען: ובאילן השתא נקט כלאי אילן: האגסים בירן: והקרסתומלין הכא פי' ר"ב מין אגסים קטנים. ופ"א דמעשר פי' מין תפוחים קטנים. ואפשר שזה שם כולל לב' המינין: והפרישים קוויטטען: והעוזרדים מין פרי עץ: התפוח והחזרד תפוח יערי: הפרסקים פפירזיכע: והשקדין מאנדלען ב' מינין אלו גרעינן שוה: והשיזפין פרי מורכב מזית ורמון. וי"א הוא הנקרא פפלוימען: והרימין מין פפלוימען ואפשר הפפלוימען הסגלגלין. ושזפין הן פפלוימען ארוכין. ובזמנינו אין א"י מגדלת פפלוימען. אבל הרכבה הרי גם בח"ל אסור. ובריש דמאי פירשנו רימין בראמבערען: הצנון רעטטיג: החרדל והלפסן אנדארענקרויט: אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה מדרחוק טעמן ביותר זמ"ז: כלב הכופרי הוא קטן ודומה לשועל: היעלים געמזע: החמור והערוד חמור מדברי: כלאים זה בזה לרמב"ם דוקא להרבעה. הם כלאים ולא להנהגה [עמ"ש בתי כלאים ק"ו]: אין מביאין אילן באילן הכא מפרש דמה דאסרינן לעיל כלאי אילן. זהו דוקא להרכיבם יחד. אבל להסמיכן שרי. וקיי"ל דהרכבה אפי' בח"ל אפי' ע"י עובד כוכבים אסור [י"ד רצ"ה] אבל סרק בסרק או שחורות ולבנות ממין א'. שרי. ואפ"ה נוהגין להחמיר. מדלא בקיאינן במינן: ירק בירק מין בא"מ: ר' יהודה מתיר ירק באילן וה"ה איפכא וטעמיה משום דאין מתאחין. ולת"ק עכ"פ מדיונקים זמ"ז. הוה כלאים: אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה עץ תאנה יערי כורתין גזעו ושרשיו שבארץ נקרא סדין ועי' לקמן (פ"ג מ"ד): אין מרכיבין פיגם רויטעקרויט: על גבי קדה לבנה ווייסען צימטבוים: אין נוטעין יחור ענף: של תאנה לתוך החצוב מין עשב ששרשיו נוקבין ויורדים בעמק בשוה. ובהם תיחם יהושע א"י. והוא חם ביותר. גונדעל רעבען בל"א: שיהא מקירו ר"ל שיהיה לתקרה ולצל על החצוב. או שהוא לשון מקררו: אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח ראטהע ריבבע: שתהא האבטיח: אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית פאפפעל קרויט: שתהא משמרתו שתהא החלמית מרטיב לזרע הדלעת ושומרו עד שישתרש בארץ: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בטמנם אגודות של לפת או צנונות מיירי. דגלי דעתי' דלא רצה בהשרשה. דאל"כ חייב בכולן [כתוס' שבת ד"נ] חוץ משבת דאפי' נתכוון לזרען בלא השריש שרי ליטלן [מג"א שי"א סקכ"ב]: אם היו מקצת עליו מגולין רק משום שבת נקט מגולין דאל"כ א"א ליטלן מבלי שיזיז עפר ממקומו: לא משום כלאים משום זורע כלאים. או הוסיף מאתיים תחת הגפן. ואע"ג דמותר לערב גרעין זרעים עם גרעין אילן ולזרעם יחד במפולת יד [כרמב"ם פ"א מכלאים ה"ו]. עכ"פ גרעין זרע עם זרע גפן אסור לזרען יחד: ולא משום שביעית בטמנם בשביעית. לא יהיה כזורע ומותרים. ואפי' הוציא ספיחין בטמינתו: ולא משום מעשרות דאינו חייב לעשר מה שהוסיף בטמינתו. דלאו זריעה היא: וניטלים בשבת דלאו תולש הוא. ואוחז בעלין ומוציאן. ואף דמטלטל להעפר. הו"ל טלטול מהצד לצורך דבר המותר. ואינו נוגע באיסור. דשרי. ואפי' נתכוון שישאר שם כל השבת. לא הו"ל הצנון בסיס לעפר. דאדרבה העפר משמש לצנון [מג"א שם]: ה"ז כלאים לענין מלקות. אבל לענין איסור כל ב' מינין אסור עכ"פ מדרבנן אף שלא במפולת יד. כשזרען סמוכים אסורים ממראית עין [רכ"מ ספ"ד מכלאים]: או חטה ושעורה וכוסמת פלוגתיי' בלישנא דקרא. שדך לא תזרע כלאים. לת"ק אפי' באינו זרוע נקרא שדה. ולר"י צריך שיהיה זרוע מלבד הכלאים. מיהו בכרם כעל"פ. דבאינו זרוע לא מקרי כרם. וקיי"ל כת"ק [י"ד רצ"ז]. וג' מדריגות יש. להרכיב אילן אסור גם בח"ל מדאוריי'. וכלאי כרם אסור בח"ל רק מד"ס אפי' באכילה. מיהו דוקא בזרע חרצן וב' מיני זרעים יחד במפולת יד. אבל מותר לזרען סמוכים בח"ל וא"צ הרחק ביניהן [שם ססרצ"ו]. וכלאי זרעים אפי' במפולת יד שרי אפי' לכתחילה בח"ל [רצ"ז]. וכל מקום שאסור לזרוע אסור לקיים. אבל פירות כלאים מותרים אפי' בא"י חוץ מכלאי כרם. ובא"י אסור באכילה [ובהנאה] מדאורייתא. ובח"ל מד"ס. מיהו מותר לנטוע ענף המורכב:
מלכת שלמה
הפרישין. מפ' בירושלמי אספרגלין ובלשון ישמעאל קורין לחבושים שקורין מימריליוש בלע"ז ספרגאל. ואין נראה דאין דומין כלל לעוזרדין שקורין שורבאש ופשיטא שהן כלאים זב"ז כ"כ ר"ש ז"ל. והתם בירושלמי מפ' דנקרא שמן פרישין שאין לך מין אילן פרוש לקדרה אלא מין זה בלבד: והעוזרדין. כתב הר' יהוסף ז"ל והחזררין בחי"ת ושתי רישי"ן וכ' ס"א בעי"ן ושתי רישי"ן וכן הגיה ג"כ בפ"ק דמעשרות סי' ג'. ועי' בטויו"ד סי' רצ"ה שיש שם פירושים אחרים לרבינו ירוחם בשם רב נטרונאי ז"ל בהני פירי: והחזרר. חזרר בשני רישי"ן ונקרא כן ע"ש שמשליכין פריו לחזירים. ואית דגרסי חזרור והר"י ז"ל הגיה חוזרר:
4.
As for trees: the pear and the crustumenian pear, the medlar and azarolus, do not constitute kilayim one with the other. The apple and the crab-apple, or the peach and almond, or the jujube and rimin, even though they are similar one to the other, they nevertheless constitute kilayim one with the other.
משנה ה
הַצְּנוֹן וְהַנָּפוּץ, הַחַרְדָּל וְהַלַּפְסָן, וּדְלַעַת יְוָנִית עִם הַמִּצְרִית וְהָרְמוּצָה, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:
ברטנורה
הצנון והנפוץ. אע״פ שהפרי והעלים דומין זה לזה הן כלאים זה בזה לפי שאין טעם הפרי דומה שהלכו בזה אחר טעם הפרי:לפסן. פי׳ בערוך מרוי״ו בלע״ז:
תוסופות יום טוב
הצנון והנפוץ וכו' כלאים. כתב הר"ב שהלכו בזה אחר טעם הפרי. וז"ל הרמב"ם בפ"ג מה' כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר ע"כ. משא"כ לפת ונפוץ דמשנה ג שאין ריחוקן ריחוק גדול הקילו מפני דבר אחד שהן דומין בו דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד אם מפני העלין שדומין זה לזה או שהפרי דומה זה לזה שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין אלא א"כ טעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר. כך עולים דברי הרמב"ם שם. וז"ל הירושלמי הביאו כ"מ שם א"ר יש מהם שהלכו אחר הפירי ויש מהם שהלכו אחר העלין התיבון הרי צנון ונפוץ הרי פרי דומה והעלין דומים ותימר כלאים. א"ר יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי עכ"ל. ולכן מ"ש הר"ש שהירושלמי סובר שהולכין אחר פרי להחמיר וכן אחר העלים להחמיר וכן אחר הטעם להחמיר מלבד מאי דקשיא מלישנא דירוש' דמקשה והרי צנון ונפוץ עליו דומים ואת אמרת כלאים. דמאי קושיא הא כיון שאין הטעם דומה הולכים להחמיר [*דאם בפירי ובעלין הולכין להחמיר כ"ש בטעם שהוא עיקר ענינו של הפרי] קשיא נמי מתני' דלעיל הלפת והנפוץ דמשום דדומה בעלין הולכים להקל כמ"ש הר"ב וכן הוא בירוש' והביאו הר"ש שם:
[*והנפוץ. גם כאן גרס בירושלמי במשנה וגמ' והנפוס וכן הוא במשנתנו במס' עוקצים פרק קמא משנה ב]:
עם המצרית והרמוצה. לשון הרמב"ם חסר השם המתואר וירצה לומר דלעת המצרית ועם דלעת הרמוצה ע"כ. ופשוט הוא דאו או קתני וכ"כ הרמב"ם בפרק ג:
יכין
מלכת שלמה
יכין
החטים והזוניןכלאים אינו רק בב' מינין שמשונים זמ"ז. בשם או מראה או טעם. כפר"ב במ"ה [וסי' שמט]. ודבר זה מסור לחכמים [כירושלמי פ"ק דכלאים ורמב"ם רפ"ג]. דיש מהן דומין כמין א' ואסרום. ויש שדומין לב' מינין והתירום: קוה ווייצען. מין חיטין גרועים. ואף דלא חזו למאכל אדם. שייך בהם איסור כלאים. מדדרך לזרען למאכל יונים. מש"ה לא דמו לקוצים דשרו: אינן כלאים זה בזה ומותר לזרען בעירוב. ולהכי הפסיק בזוג קמא. לאשמועינן. דכולה פרקן זוגי זוגי קתני. מיהו דוקא בכלאים. מדהו"ל הגרעינין ניכרים. משא"כ בעיסה לחלה. בנשכו ב' עיסות יחד. הכל מצטרף עם השעורין חוץ מחיטין. ואין הכל מצטרף עם החיטין חוץ מכוסמין. מיהו בלש כמה מיני עיסות יחד לגוף א'. וכל שכן בעירבן קמח. הכל מצטרף (י"ד שכ"ד): השעורים ושבולת שועל האפער: הכוסמין דינקעל: והשיפון ראגגען: הפול באהנען: והספיר ציסרען. והן מין קטניות שחורות: הפורקדן מין ערבזען: והטופח קורטמאן: ופול הלבן ווייסע באהנען: והשעועים וועלשע באהנען: במשנה א' תני מינין הנעשין קמח. והשתא נקט מיני ירק: הקשות גורקען: והמלפפון ציטראנען קירביס: חזרת מעעררעטטיג: וחזרת גלים חזרת הגדל בהרים: עולשין ענדיוויען: ועולשי שדה שגדל בלי זריעה: כרישים קרעססען הגדלים בגינה: וכרישי שדה שגדל בלי זריעה: כוסבר קאריאנדער: חרדל זענפט: ודלעת המצרי מעלאנע מתוקה: והרמוצה מעלאנע מרה. וממתקין אותה ברמץ. והוא אפר חם: ופול מצרי שמינקבאהנען: והחרוב מין קטניות ומדשרביטיו דומין לחרובין. קוראין אותו חרוב. אבל בלשון יחיד כדי להפריד ביניהן לחרובין ממש: הלפת ריבען: והנפוץ שטעק ריבען ומדעלי שניהן דומין אינן כלאים זב"ז: והכרוב קרויט: התרו בתור קעפיס קרויט: התרדים מאנגאלד קרויט: והלעונים מעלטע קרויט: השום קנאבעל: והשומנית שום מדברי ואינו מחובר מחלקים כשאר שום. רק כולו גוף א'. ואפ"ה אינו כלאים עם שאר שום מדטעמן שוה: הבצל צוויבעל: והבצלצול בצל מדברי וטעמן שוה: והתורמוס פייגעבאהנען: והפלסלוס ווילדעפייגעבאהנען: ובאילן השתא נקט כלאי אילן: האגסים בירן: והקרסתומלין הכא פי' ר"ב מין אגסים קטנים. ופ"א דמעשר פי' מין תפוחים קטנים. ואפשר שזה שם כולל לב' המינין: והפרישים קוויטטען: והעוזרדים מין פרי עץ: התפוח והחזרד תפוח יערי: הפרסקים פפירזיכע: והשקדין מאנדלען ב' מינין אלו גרעינן שוה: והשיזפין פרי מורכב מזית ורמון. וי"א הוא הנקרא פפלוימען: והרימין מין פפלוימען ואפשר הפפלוימען הסגלגלין. ושזפין הן פפלוימען ארוכין. ובזמנינו אין א"י מגדלת פפלוימען. אבל הרכבה הרי גם בח"ל אסור. ובריש דמאי פירשנו רימין בראמבערען: הצנון רעטטיג: החרדל והלפסן אנדארענקרויט: אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה מדרחוק טעמן ביותר זמ"ז: כלב הכופרי הוא קטן ודומה לשועל: היעלים געמזע: החמור והערוד חמור מדברי: כלאים זה בזה לרמב"ם דוקא להרבעה. הם כלאים ולא להנהגה [עמ"ש בתי כלאים ק"ו]: אין מביאין אילן באילן הכא מפרש דמה דאסרינן לעיל כלאי אילן. זהו דוקא להרכיבם יחד. אבל להסמיכן שרי. וקיי"ל דהרכבה אפי' בח"ל אפי' ע"י עובד כוכבים אסור [י"ד רצ"ה] אבל סרק בסרק או שחורות ולבנות ממין א'. שרי. ואפ"ה נוהגין להחמיר. מדלא בקיאינן במינן: ירק בירק מין בא"מ: ר' יהודה מתיר ירק באילן וה"ה איפכא וטעמיה משום דאין מתאחין. ולת"ק עכ"פ מדיונקים זמ"ז. הוה כלאים: אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה עץ תאנה יערי כורתין גזעו ושרשיו שבארץ נקרא סדין ועי' לקמן (פ"ג מ"ד): אין מרכיבין פיגם רויטעקרויט: על גבי קדה לבנה ווייסען צימטבוים: אין נוטעין יחור ענף: של תאנה לתוך החצוב מין עשב ששרשיו נוקבין ויורדים בעמק בשוה. ובהם תיחם יהושע א"י. והוא חם ביותר. גונדעל רעבען בל"א: שיהא מקירו ר"ל שיהיה לתקרה ולצל על החצוב. או שהוא לשון מקררו: אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח ראטהע ריבבע: שתהא האבטיח: אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית פאפפעל קרויט: שתהא משמרתו שתהא החלמית מרטיב לזרע הדלעת ושומרו עד שישתרש בארץ: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בטמנם אגודות של לפת או צנונות מיירי. דגלי דעתי' דלא רצה בהשרשה. דאל"כ חייב בכולן [כתוס' שבת ד"נ] חוץ משבת דאפי' נתכוון לזרען בלא השריש שרי ליטלן [מג"א שי"א סקכ"ב]: אם היו מקצת עליו מגולין רק משום שבת נקט מגולין דאל"כ א"א ליטלן מבלי שיזיז עפר ממקומו: לא משום כלאים משום זורע כלאים. או הוסיף מאתיים תחת הגפן. ואע"ג דמותר לערב גרעין זרעים עם גרעין אילן ולזרעם יחד במפולת יד [כרמב"ם פ"א מכלאים ה"ו]. עכ"פ גרעין זרע עם זרע גפן אסור לזרען יחד: ולא משום שביעית בטמנם בשביעית. לא יהיה כזורע ומותרים. ואפי' הוציא ספיחין בטמינתו: ולא משום מעשרות דאינו חייב לעשר מה שהוסיף בטמינתו. דלאו זריעה היא: וניטלים בשבת דלאו תולש הוא. ואוחז בעלין ומוציאן. ואף דמטלטל להעפר. הו"ל טלטול מהצד לצורך דבר המותר. ואינו נוגע באיסור. דשרי. ואפי' נתכוון שישאר שם כל השבת. לא הו"ל הצנון בסיס לעפר. דאדרבה העפר משמש לצנון [מג"א שם]: ה"ז כלאים לענין מלקות. אבל לענין איסור כל ב' מינין אסור עכ"פ מדרבנן אף שלא במפולת יד. כשזרען סמוכים אסורים ממראית עין [רכ"מ ספ"ד מכלאים]: או חטה ושעורה וכוסמת פלוגתיי' בלישנא דקרא. שדך לא תזרע כלאים. לת"ק אפי' באינו זרוע נקרא שדה. ולר"י צריך שיהיה זרוע מלבד הכלאים. מיהו בכרם כעל"פ. דבאינו זרוע לא מקרי כרם. וקיי"ל כת"ק [י"ד רצ"ז]. וג' מדריגות יש. להרכיב אילן אסור גם בח"ל מדאוריי'. וכלאי כרם אסור בח"ל רק מד"ס אפי' באכילה. מיהו דוקא בזרע חרצן וב' מיני זרעים יחד במפולת יד. אבל מותר לזרען סמוכים בח"ל וא"צ הרחק ביניהן [שם ססרצ"ו]. וכלאי זרעים אפי' במפולת יד שרי אפי' לכתחילה בח"ל [רצ"ז]. וכל מקום שאסור לזרוע אסור לקיים. אבל פירות כלאים מותרים אפי' בא"י חוץ מכלאי כרם. ובא"י אסור באכילה [ובהנאה] מדאורייתא. ובח"ל מד"ס. מיהו מותר לנטוע ענף המורכב:
מלכת שלמה
הצנון וכו'. נראה דהא דהדר קתני דיני ירק בתר דהתחיל בדיני אילן כדי לסמוך כל אינם כלאים זב"ז אהדדי. וכל אע"פ שדומין זל"ז כלאים זב"ז אהדדי. כתב סמ"ק על כל הני דתנן דאינם כלאים זב"ז. ומינים אחרים שאע"פ שדומין זל"ז כלאים זב"ז ולפי שאין המון העולם מכירין רוב המינים טוב ליזהר מכולן ע"כ:
5.
The radish and the cabbage turnip, mustard and charlock mustard, Greek gourd with Egyptian gourd or [Greek gourd] with bitter gourd, even though they are similar one to the other, are nevertheless kilayim one with the other.
משנה ו
הַזְּאֵב וְהַכֶּלֶב, כֶּלֶב הַכֻּפְרִי וְהַשּׁוּעָל, הָעִזִּים וְהַצְּבָאִים, הַיְּעֵלִים וְהָרְחֵלִים, הַסּוּס וְהַפֶּרֶד, הַפֶּרֶד וְהַחֲמוֹר, הַחֲמוֹר וְהֶעָרוֹד, אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה:
ברטנורה
כלב כופרי. כלב שמגדלים בני הכפרים והוא קטן ודומה לשועל:היעלים. מין חיה ואקו מתרגמין ויעלא:ערוד. חמור הבר:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
החטים והזוניןכלאים אינו רק בב' מינין שמשונים זמ"ז. בשם או מראה או טעם. כפר"ב במ"ה [וסי' שמט]. ודבר זה מסור לחכמים [כירושלמי פ"ק דכלאים ורמב"ם רפ"ג]. דיש מהן דומין כמין א' ואסרום. ויש שדומין לב' מינין והתירום: קוה ווייצען. מין חיטין גרועים. ואף דלא חזו למאכל אדם. שייך בהם איסור כלאים. מדדרך לזרען למאכל יונים. מש"ה לא דמו לקוצים דשרו: אינן כלאים זה בזה ומותר לזרען בעירוב. ולהכי הפסיק בזוג קמא. לאשמועינן. דכולה פרקן זוגי זוגי קתני. מיהו דוקא בכלאים. מדהו"ל הגרעינין ניכרים. משא"כ בעיסה לחלה. בנשכו ב' עיסות יחד. הכל מצטרף עם השעורין חוץ מחיטין. ואין הכל מצטרף עם החיטין חוץ מכוסמין. מיהו בלש כמה מיני עיסות יחד לגוף א'. וכל שכן בעירבן קמח. הכל מצטרף (י"ד שכ"ד): השעורים ושבולת שועל האפער: הכוסמין דינקעל: והשיפון ראגגען: הפול באהנען: והספיר ציסרען. והן מין קטניות שחורות: הפורקדן מין ערבזען: והטופח קורטמאן: ופול הלבן ווייסע באהנען: והשעועים וועלשע באהנען: במשנה א' תני מינין הנעשין קמח. והשתא נקט מיני ירק: הקשות גורקען: והמלפפון ציטראנען קירביס: חזרת מעעררעטטיג: וחזרת גלים חזרת הגדל בהרים: עולשין ענדיוויען: ועולשי שדה שגדל בלי זריעה: כרישים קרעססען הגדלים בגינה: וכרישי שדה שגדל בלי זריעה: כוסבר קאריאנדער: חרדל זענפט: ודלעת המצרי מעלאנע מתוקה: והרמוצה מעלאנע מרה. וממתקין אותה ברמץ. והוא אפר חם: ופול מצרי שמינקבאהנען: והחרוב מין קטניות ומדשרביטיו דומין לחרובין. קוראין אותו חרוב. אבל בלשון יחיד כדי להפריד ביניהן לחרובין ממש: הלפת ריבען: והנפוץ שטעק ריבען ומדעלי שניהן דומין אינן כלאים זב"ז: והכרוב קרויט: התרו בתור קעפיס קרויט: התרדים מאנגאלד קרויט: והלעונים מעלטע קרויט: השום קנאבעל: והשומנית שום מדברי ואינו מחובר מחלקים כשאר שום. רק כולו גוף א'. ואפ"ה אינו כלאים עם שאר שום מדטעמן שוה: הבצל צוויבעל: והבצלצול בצל מדברי וטעמן שוה: והתורמוס פייגעבאהנען: והפלסלוס ווילדעפייגעבאהנען: ובאילן השתא נקט כלאי אילן: האגסים בירן: והקרסתומלין הכא פי' ר"ב מין אגסים קטנים. ופ"א דמעשר פי' מין תפוחים קטנים. ואפשר שזה שם כולל לב' המינין: והפרישים קוויטטען: והעוזרדים מין פרי עץ: התפוח והחזרד תפוח יערי: הפרסקים פפירזיכע: והשקדין מאנדלען ב' מינין אלו גרעינן שוה: והשיזפין פרי מורכב מזית ורמון. וי"א הוא הנקרא פפלוימען: והרימין מין פפלוימען ואפשר הפפלוימען הסגלגלין. ושזפין הן פפלוימען ארוכין. ובזמנינו אין א"י מגדלת פפלוימען. אבל הרכבה הרי גם בח"ל אסור. ובריש דמאי פירשנו רימין בראמבערען: הצנון רעטטיג: החרדל והלפסן אנדארענקרויט: אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה מדרחוק טעמן ביותר זמ"ז: כלב הכופרי הוא קטן ודומה לשועל: היעלים געמזע: החמור והערוד חמור מדברי: כלאים זה בזה לרמב"ם דוקא להרבעה. הם כלאים ולא להנהגה [עמ"ש בתי כלאים ק"ו]: אין מביאין אילן באילן הכא מפרש דמה דאסרינן לעיל כלאי אילן. זהו דוקא להרכיבם יחד. אבל להסמיכן שרי. וקיי"ל דהרכבה אפי' בח"ל אפי' ע"י עובד כוכבים אסור [י"ד רצ"ה] אבל סרק בסרק או שחורות ולבנות ממין א'. שרי. ואפ"ה נוהגין להחמיר. מדלא בקיאינן במינן: ירק בירק מין בא"מ: ר' יהודה מתיר ירק באילן וה"ה איפכא וטעמיה משום דאין מתאחין. ולת"ק עכ"פ מדיונקים זמ"ז. הוה כלאים: אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה עץ תאנה יערי כורתין גזעו ושרשיו שבארץ נקרא סדין ועי' לקמן (פ"ג מ"ד): אין מרכיבין פיגם רויטעקרויט: על גבי קדה לבנה ווייסען צימטבוים: אין נוטעין יחור ענף: של תאנה לתוך החצוב מין עשב ששרשיו נוקבין ויורדים בעמק בשוה. ובהם תיחם יהושע א"י. והוא חם ביותר. גונדעל רעבען בל"א: שיהא מקירו ר"ל שיהיה לתקרה ולצל על החצוב. או שהוא לשון מקררו: אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח ראטהע ריבבע: שתהא האבטיח: אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית פאפפעל קרויט: שתהא משמרתו שתהא החלמית מרטיב לזרע הדלעת ושומרו עד שישתרש בארץ: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בטמנם אגודות של לפת או צנונות מיירי. דגלי דעתי' דלא רצה בהשרשה. דאל"כ חייב בכולן [כתוס' שבת ד"נ] חוץ משבת דאפי' נתכוון לזרען בלא השריש שרי ליטלן [מג"א שי"א סקכ"ב]: אם היו מקצת עליו מגולין רק משום שבת נקט מגולין דאל"כ א"א ליטלן מבלי שיזיז עפר ממקומו: לא משום כלאים משום זורע כלאים. או הוסיף מאתיים תחת הגפן. ואע"ג דמותר לערב גרעין זרעים עם גרעין אילן ולזרעם יחד במפולת יד [כרמב"ם פ"א מכלאים ה"ו]. עכ"פ גרעין זרע עם זרע גפן אסור לזרען יחד: ולא משום שביעית בטמנם בשביעית. לא יהיה כזורע ומותרים. ואפי' הוציא ספיחין בטמינתו: ולא משום מעשרות דאינו חייב לעשר מה שהוסיף בטמינתו. דלאו זריעה היא: וניטלים בשבת דלאו תולש הוא. ואוחז בעלין ומוציאן. ואף דמטלטל להעפר. הו"ל טלטול מהצד לצורך דבר המותר. ואינו נוגע באיסור. דשרי. ואפי' נתכוון שישאר שם כל השבת. לא הו"ל הצנון בסיס לעפר. דאדרבה העפר משמש לצנון [מג"א שם]: ה"ז כלאים לענין מלקות. אבל לענין איסור כל ב' מינין אסור עכ"פ מדרבנן אף שלא במפולת יד. כשזרען סמוכים אסורים ממראית עין [רכ"מ ספ"ד מכלאים]: או חטה ושעורה וכוסמת פלוגתיי' בלישנא דקרא. שדך לא תזרע כלאים. לת"ק אפי' באינו זרוע נקרא שדה. ולר"י צריך שיהיה זרוע מלבד הכלאים. מיהו בכרם כעל"פ. דבאינו זרוע לא מקרי כרם. וקיי"ל כת"ק [י"ד רצ"ז]. וג' מדריגות יש. להרכיב אילן אסור גם בח"ל מדאוריי'. וכלאי כרם אסור בח"ל רק מד"ס אפי' באכילה. מיהו דוקא בזרע חרצן וב' מיני זרעים יחד במפולת יד. אבל מותר לזרען סמוכים בח"ל וא"צ הרחק ביניהן [שם ססרצ"ו]. וכלאי זרעים אפי' במפולת יד שרי אפי' לכתחילה בח"ל [רצ"ז]. וכל מקום שאסור לזרוע אסור לקיים. אבל פירות כלאים מותרים אפי' בא"י חוץ מכלאי כרם. ובא"י אסור באכילה [ובהנאה] מדאורייתא. ובח"ל מד"ס. מיהו מותר לנטוע ענף המורכב:
מלכת שלמה
הזאב כו'. כלאי בהמה דתנן במתני' אחד כלאים דהנהגה ואחד כלאים דהרבעה. ובירושלמי. הא כלב עם כלב כופרי אינם כלאים דשניהם מין חיה ולית ביניהם רק שם לוי. ומתני' דלא כר"מ דהא אע"ג דפליג לק' בפ"ח דס"ל דכלב מין בהמה מ"מ כלב הכופרי מודה הוא שהוא מין חיה נמצא דלדידיה כלב וכלב כופרי כלאים זב"ז. ירושלמי עוף לא תניתה הכא. א"ר יוחנן אין תניתה מן דבר דְלָיָה תרנגול עם פסיוני או עם טווס אע"פ שדומין זל"ז כלאים זב"ז. ר"ל אמר משנה שלמה שנה לנו רבי בס"פ הפרה וכן חיה ועוף כיו"ב ע"כ. ועי' במש"ש:
6.
A wolf and a dog, a wild dog and a fox, a goat and a deer, a gazelle and a ewe-lamb, a horse and a mule, or a mule and a donkey, a donkey and a wild donkey, even though they are similar one to the other, constitute nevertheless, kilayim one with the other.
משנה ז
אֵין מְבִיאִין אִילָן בְּאִילָן, יָרָק בְּיָרָק, וְלֹא אִילָן בְּיָרָק, וְלֹא יָרָק בְּאִילָן. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר יָרָק בְּאִילָן:
ברטנורה
אין מביאין אילן באילן. אין מרכיבין אילן מאכל באילן מאכל מין בשאינו מינו או אילן סרק באילן מאכל אבל אילן סרק באילן סרק כיון שאין שום א׳ מהם עושה פרי כמין אחד חשוב ושרי:ירק בירק. מין שאינו מינו:רבי יהודה מתיר ירק באילן. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
אין מביאין אילן באילן. אע"ג דכבר תני ליה במתני' ד חזר ושנאה כאן לפרושי דהא דאיתא כלאים באילן היינו דוקא בהרכבה דאילו לזרוע שני מיני זרע אילנות מותר שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד כמ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות כלאים:
רבי יהודה מתיר ירק באילן. ובמאי דסיים ת"ק פתח איהו וה"ה איפכא דמאי שנא וכן בהדיא בתוספתא ר"י מתיר ירק באילן אילן בירק. והר"ב והרמב"ם ז"ל לא פירשו טעמו של ר"י. ונ"ל דטעמו איתפרש בירושלמי שהביאו הר"ש מחלפא שיטתיה דרבי יהודה. תמן הוא אומר נוטל אדם מעה (פירוש זרע) אחת מפיטמא של אבטיח ומעה אחת מפיטמא של תפוח ונותנו לתוך גומא אחת והן מתאחין ונעשין כלאים וכא הוא אומר הכין תמן ע"י שהוא נותן זה בצד זה הן מתאחין ונעשין כלאים ברם הכא ירק באילן הוא ע"כ. והיינו שסובר ר"י דדוקא כשע"י ההרכבה הן מתאחין ונעשה על ידיהן פרי או ירק משונה בהו אסרה התורה משום כלאים. וזה דוקא באילן ואילן או ירק בירק אבל ירק ואילן שאינם מתאחין להשתנות ולעשות ירק או פרי אחר אע"פ שיונקים זה מזה לא אסרה התורה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
החטים והזוניןכלאים אינו רק בב' מינין שמשונים זמ"ז. בשם או מראה או טעם. כפר"ב במ"ה [וסי' שמט]. ודבר זה מסור לחכמים [כירושלמי פ"ק דכלאים ורמב"ם רפ"ג]. דיש מהן דומין כמין א' ואסרום. ויש שדומין לב' מינין והתירום: קוה ווייצען. מין חיטין גרועים. ואף דלא חזו למאכל אדם. שייך בהם איסור כלאים. מדדרך לזרען למאכל יונים. מש"ה לא דמו לקוצים דשרו: אינן כלאים זה בזה ומותר לזרען בעירוב. ולהכי הפסיק בזוג קמא. לאשמועינן. דכולה פרקן זוגי זוגי קתני. מיהו דוקא בכלאים. מדהו"ל הגרעינין ניכרים. משא"כ בעיסה לחלה. בנשכו ב' עיסות יחד. הכל מצטרף עם השעורין חוץ מחיטין. ואין הכל מצטרף עם החיטין חוץ מכוסמין. מיהו בלש כמה מיני עיסות יחד לגוף א'. וכל שכן בעירבן קמח. הכל מצטרף (י"ד שכ"ד): השעורים ושבולת שועל האפער: הכוסמין דינקעל: והשיפון ראגגען: הפול באהנען: והספיר ציסרען. והן מין קטניות שחורות: הפורקדן מין ערבזען: והטופח קורטמאן: ופול הלבן ווייסע באהנען: והשעועים וועלשע באהנען: במשנה א' תני מינין הנעשין קמח. והשתא נקט מיני ירק: הקשות גורקען: והמלפפון ציטראנען קירביס: חזרת מעעררעטטיג: וחזרת גלים חזרת הגדל בהרים: עולשין ענדיוויען: ועולשי שדה שגדל בלי זריעה: כרישים קרעססען הגדלים בגינה: וכרישי שדה שגדל בלי זריעה: כוסבר קאריאנדער: חרדל זענפט: ודלעת המצרי מעלאנע מתוקה: והרמוצה מעלאנע מרה. וממתקין אותה ברמץ. והוא אפר חם: ופול מצרי שמינקבאהנען: והחרוב מין קטניות ומדשרביטיו דומין לחרובין. קוראין אותו חרוב. אבל בלשון יחיד כדי להפריד ביניהן לחרובין ממש: הלפת ריבען: והנפוץ שטעק ריבען ומדעלי שניהן דומין אינן כלאים זב"ז: והכרוב קרויט: התרו בתור קעפיס קרויט: התרדים מאנגאלד קרויט: והלעונים מעלטע קרויט: השום קנאבעל: והשומנית שום מדברי ואינו מחובר מחלקים כשאר שום. רק כולו גוף א'. ואפ"ה אינו כלאים עם שאר שום מדטעמן שוה: הבצל צוויבעל: והבצלצול בצל מדברי וטעמן שוה: והתורמוס פייגעבאהנען: והפלסלוס ווילדעפייגעבאהנען: ובאילן השתא נקט כלאי אילן: האגסים בירן: והקרסתומלין הכא פי' ר"ב מין אגסים קטנים. ופ"א דמעשר פי' מין תפוחים קטנים. ואפשר שזה שם כולל לב' המינין: והפרישים קוויטטען: והעוזרדים מין פרי עץ: התפוח והחזרד תפוח יערי: הפרסקים פפירזיכע: והשקדין מאנדלען ב' מינין אלו גרעינן שוה: והשיזפין פרי מורכב מזית ורמון. וי"א הוא הנקרא פפלוימען: והרימין מין פפלוימען ואפשר הפפלוימען הסגלגלין. ושזפין הן פפלוימען ארוכין. ובזמנינו אין א"י מגדלת פפלוימען. אבל הרכבה הרי גם בח"ל אסור. ובריש דמאי פירשנו רימין בראמבערען: הצנון רעטטיג: החרדל והלפסן אנדארענקרויט: אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה מדרחוק טעמן ביותר זמ"ז: כלב הכופרי הוא קטן ודומה לשועל: היעלים געמזע: החמור והערוד חמור מדברי: כלאים זה בזה לרמב"ם דוקא להרבעה. הם כלאים ולא להנהגה [עמ"ש בתי כלאים ק"ו]: אין מביאין אילן באילן הכא מפרש דמה דאסרינן לעיל כלאי אילן. זהו דוקא להרכיבם יחד. אבל להסמיכן שרי. וקיי"ל דהרכבה אפי' בח"ל אפי' ע"י עובד כוכבים אסור [י"ד רצ"ה] אבל סרק בסרק או שחורות ולבנות ממין א'. שרי. ואפ"ה נוהגין להחמיר. מדלא בקיאינן במינן: ירק בירק מין בא"מ: ר' יהודה מתיר ירק באילן וה"ה איפכא וטעמיה משום דאין מתאחין. ולת"ק עכ"פ מדיונקים זמ"ז. הוה כלאים: אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה עץ תאנה יערי כורתין גזעו ושרשיו שבארץ נקרא סדין ועי' לקמן (פ"ג מ"ד): אין מרכיבין פיגם רויטעקרויט: על גבי קדה לבנה ווייסען צימטבוים: אין נוטעין יחור ענף: של תאנה לתוך החצוב מין עשב ששרשיו נוקבין ויורדים בעמק בשוה. ובהם תיחם יהושע א"י. והוא חם ביותר. גונדעל רעבען בל"א: שיהא מקירו ר"ל שיהיה לתקרה ולצל על החצוב. או שהוא לשון מקררו: אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח ראטהע ריבבע: שתהא האבטיח: אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית פאפפעל קרויט: שתהא משמרתו שתהא החלמית מרטיב לזרע הדלעת ושומרו עד שישתרש בארץ: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בטמנם אגודות של לפת או צנונות מיירי. דגלי דעתי' דלא רצה בהשרשה. דאל"כ חייב בכולן [כתוס' שבת ד"נ] חוץ משבת דאפי' נתכוון לזרען בלא השריש שרי ליטלן [מג"א שי"א סקכ"ב]: אם היו מקצת עליו מגולין רק משום שבת נקט מגולין דאל"כ א"א ליטלן מבלי שיזיז עפר ממקומו: לא משום כלאים משום זורע כלאים. או הוסיף מאתיים תחת הגפן. ואע"ג דמותר לערב גרעין זרעים עם גרעין אילן ולזרעם יחד במפולת יד [כרמב"ם פ"א מכלאים ה"ו]. עכ"פ גרעין זרע עם זרע גפן אסור לזרען יחד: ולא משום שביעית בטמנם בשביעית. לא יהיה כזורע ומותרים. ואפי' הוציא ספיחין בטמינתו: ולא משום מעשרות דאינו חייב לעשר מה שהוסיף בטמינתו. דלאו זריעה היא: וניטלים בשבת דלאו תולש הוא. ואוחז בעלין ומוציאן. ואף דמטלטל להעפר. הו"ל טלטול מהצד לצורך דבר המותר. ואינו נוגע באיסור. דשרי. ואפי' נתכוון שישאר שם כל השבת. לא הו"ל הצנון בסיס לעפר. דאדרבה העפר משמש לצנון [מג"א שם]: ה"ז כלאים לענין מלקות. אבל לענין איסור כל ב' מינין אסור עכ"פ מדרבנן אף שלא במפולת יד. כשזרען סמוכים אסורים ממראית עין [רכ"מ ספ"ד מכלאים]: או חטה ושעורה וכוסמת פלוגתיי' בלישנא דקרא. שדך לא תזרע כלאים. לת"ק אפי' באינו זרוע נקרא שדה. ולר"י צריך שיהיה זרוע מלבד הכלאים. מיהו בכרם כעל"פ. דבאינו זרוע לא מקרי כרם. וקיי"ל כת"ק [י"ד רצ"ז]. וג' מדריגות יש. להרכיב אילן אסור גם בח"ל מדאוריי'. וכלאי כרם אסור בח"ל רק מד"ס אפי' באכילה. מיהו דוקא בזרע חרצן וב' מיני זרעים יחד במפולת יד. אבל מותר לזרען סמוכים בח"ל וא"צ הרחק ביניהן [שם ססרצ"ו]. וכלאי זרעים אפי' במפולת יד שרי אפי' לכתחילה בח"ל [רצ"ז]. וכל מקום שאסור לזרוע אסור לקיים. אבל פירות כלאים מותרים אפי' בא"י חוץ מכלאי כרם. ובא"י אסור באכילה [ובהנאה] מדאורייתא. ובח"ל מד"ס. מיהו מותר לנטוע ענף המורכב:
מלכת שלמה
אין מביאין כו'. אית דגרסי אין מרכיבין כו'. ופי' ר"י דמתני' דקתני אין מרכיבין ירק בירק מיירי בא"י אבל בחו"ל דשרי כלאי זרעים ואסור הרכבת אילן משו"ה בעי התם הרכיב שני דשאים דהוי הרכבת ירק מהו מי חשיב הרכבת זרעים כהרכבת אילן משום דכתיב בהן למינהו או לא. ועוד האריכו ע"ש:
7.
They may not graft from one tree to another, or from one vegetable to another, or from a tree to a vegetable, or from a vegetable to a tree. Rabbi Judah permits it from a vegetable to a tree.
משנה ח
אֵין נוֹטְעִין יְרָקוֹת בְּתוֹךְ סַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה. אֵין מַרְכִּיבִין פֵּיגָם עַל גַּבֵּי קִדָּה לְבָנָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרָק בְּאִילָן. אֵין נוֹטְעִין יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה לְתוֹךְ הַחֲצוּב, שֶׁיְּהֵא מְקֵרוֹ. אֵין תּוֹחֲבִין זְמוֹרָה שֶׁל גֶּפֶן לְתוֹךְ הָאֲבַטִּיחַ, שֶׁתְּהֵא זוֹרֶקֶת מֵימֶיהָ לְתוֹכוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אִילָן בְּיָרָק. אֵין נוֹתְנִין זֶרַע דְּלַעַת לְתוֹךְ הַחַלָּמִית, שֶׁתְּהֵא מְשַׁמַּרְתּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָרָק בְּיָרָק:
ברטנורה
שקמה. אילן תאנה שגדל ביערים:סדן של שקמה. לאחר שנחתך ונשארו שרשיו בארץ נקרא סדן, ואין נוטעין ירק לתוכו דהוי ירק באילן:פיגם. עשב שקורין לו רוד״א בלע״ז:קידה. מין אילן של בשמים תרגום קדה קציעה וכתיב (תהילים מ״ה:ט׳) מור ואהלות קציעות כל בגדותיך:חצוב. מין ירק ששרשיו יורדים בעומק הארץ ביושר ואינם נוטים לכאן ולכאן, ובו תיחם יהושע את הארץ:מקירו. לשון קור שתהא התאנה מקררת החצוב שהוא חם ביותר. פירוש אחר שתהיה עליו לצל לשון קורה:מימיה לתוכה. שהאבטיח לח ומלא מים:חלמית. בערבי כובוז״א ובלע״ז מלוו״א:
תוסופות יום טוב
שקמה. פי' הר"ב דהכא הוא פירושו של הרמב"ם דריש מסכת דמאי וכן מפרש עוד לקמן פ"ו משנה ד. ונ"ל דאע"ג דלהרמב"ם היינו בנות שקמה היינו שקמה אלא דפירות שקמה קורא להו בנות להר"ב תרתי נינהו וכמ"ש בריש דמאי בס"ד:
חצוב. כתב הר"ב בו תיחם יהושע את הארץ. גמ' פרק אין צדין במסכת ביצה דף כה. וסיים הרמב"ם ועל כן נקרא חצוב ע"כ. ונראה שר"ל על שם שחוצב ומחלק הארץ ביושר לחלקים שוים. [*ועיין בפ"ק דע"ז מ"ה]:
אין תוחבין זמורה וכו' שהוא אילן בירק. כתב הר"ש מטעם הירושלמי דמיירי כשהעמיק שורש הגפן והאבטיח למטה משלשה טפחים ושם הכניס זה לתוך זה ובמקום שהענפים יוצאים חוץ מן הארץ רחוקים זה מזה כשיעור הרחקת זרע מגפן יחידי בריש פ"ו. דאי לאו הכי אפילו בלא תחיבה אסור להביא זרע תחת הגפן כדלקמן: [*שתהא משמרתו. החלמית מרטיב הזרע ושומרו עד שיהא הזרע נשרש בארץ מצאתי בפירוש שהזכרתי]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
החטים והזוניןכלאים אינו רק בב' מינין שמשונים זמ"ז. בשם או מראה או טעם. כפר"ב במ"ה [וסי' שמט]. ודבר זה מסור לחכמים [כירושלמי פ"ק דכלאים ורמב"ם רפ"ג]. דיש מהן דומין כמין א' ואסרום. ויש שדומין לב' מינין והתירום: קוה ווייצען. מין חיטין גרועים. ואף דלא חזו למאכל אדם. שייך בהם איסור כלאים. מדדרך לזרען למאכל יונים. מש"ה לא דמו לקוצים דשרו: אינן כלאים זה בזה ומותר לזרען בעירוב. ולהכי הפסיק בזוג קמא. לאשמועינן. דכולה פרקן זוגי זוגי קתני. מיהו דוקא בכלאים. מדהו"ל הגרעינין ניכרים. משא"כ בעיסה לחלה. בנשכו ב' עיסות יחד. הכל מצטרף עם השעורין חוץ מחיטין. ואין הכל מצטרף עם החיטין חוץ מכוסמין. מיהו בלש כמה מיני עיסות יחד לגוף א'. וכל שכן בעירבן קמח. הכל מצטרף (י"ד שכ"ד): השעורים ושבולת שועל האפער: הכוסמין דינקעל: והשיפון ראגגען: הפול באהנען: והספיר ציסרען. והן מין קטניות שחורות: הפורקדן מין ערבזען: והטופח קורטמאן: ופול הלבן ווייסע באהנען: והשעועים וועלשע באהנען: במשנה א' תני מינין הנעשין קמח. והשתא נקט מיני ירק: הקשות גורקען: והמלפפון ציטראנען קירביס: חזרת מעעררעטטיג: וחזרת גלים חזרת הגדל בהרים: עולשין ענדיוויען: ועולשי שדה שגדל בלי זריעה: כרישים קרעססען הגדלים בגינה: וכרישי שדה שגדל בלי זריעה: כוסבר קאריאנדער: חרדל זענפט: ודלעת המצרי מעלאנע מתוקה: והרמוצה מעלאנע מרה. וממתקין אותה ברמץ. והוא אפר חם: ופול מצרי שמינקבאהנען: והחרוב מין קטניות ומדשרביטיו דומין לחרובין. קוראין אותו חרוב. אבל בלשון יחיד כדי להפריד ביניהן לחרובין ממש: הלפת ריבען: והנפוץ שטעק ריבען ומדעלי שניהן דומין אינן כלאים זב"ז: והכרוב קרויט: התרו בתור קעפיס קרויט: התרדים מאנגאלד קרויט: והלעונים מעלטע קרויט: השום קנאבעל: והשומנית שום מדברי ואינו מחובר מחלקים כשאר שום. רק כולו גוף א'. ואפ"ה אינו כלאים עם שאר שום מדטעמן שוה: הבצל צוויבעל: והבצלצול בצל מדברי וטעמן שוה: והתורמוס פייגעבאהנען: והפלסלוס ווילדעפייגעבאהנען: ובאילן השתא נקט כלאי אילן: האגסים בירן: והקרסתומלין הכא פי' ר"ב מין אגסים קטנים. ופ"א דמעשר פי' מין תפוחים קטנים. ואפשר שזה שם כולל לב' המינין: והפרישים קוויטטען: והעוזרדים מין פרי עץ: התפוח והחזרד תפוח יערי: הפרסקים פפירזיכע: והשקדין מאנדלען ב' מינין אלו גרעינן שוה: והשיזפין פרי מורכב מזית ורמון. וי"א הוא הנקרא פפלוימען: והרימין מין פפלוימען ואפשר הפפלוימען הסגלגלין. ושזפין הן פפלוימען ארוכין. ובזמנינו אין א"י מגדלת פפלוימען. אבל הרכבה הרי גם בח"ל אסור. ובריש דמאי פירשנו רימין בראמבערען: הצנון רעטטיג: החרדל והלפסן אנדארענקרויט: אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה מדרחוק טעמן ביותר זמ"ז: כלב הכופרי הוא קטן ודומה לשועל: היעלים געמזע: החמור והערוד חמור מדברי: כלאים זה בזה לרמב"ם דוקא להרבעה. הם כלאים ולא להנהגה [עמ"ש בתי כלאים ק"ו]: אין מביאין אילן באילן הכא מפרש דמה דאסרינן לעיל כלאי אילן. זהו דוקא להרכיבם יחד. אבל להסמיכן שרי. וקיי"ל דהרכבה אפי' בח"ל אפי' ע"י עובד כוכבים אסור [י"ד רצ"ה] אבל סרק בסרק או שחורות ולבנות ממין א'. שרי. ואפ"ה נוהגין להחמיר. מדלא בקיאינן במינן: ירק בירק מין בא"מ: ר' יהודה מתיר ירק באילן וה"ה איפכא וטעמיה משום דאין מתאחין. ולת"ק עכ"פ מדיונקים זמ"ז. הוה כלאים: אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה עץ תאנה יערי כורתין גזעו ושרשיו שבארץ נקרא סדין ועי' לקמן (פ"ג מ"ד): אין מרכיבין פיגם רויטעקרויט: על גבי קדה לבנה ווייסען צימטבוים: אין נוטעין יחור ענף: של תאנה לתוך החצוב מין עשב ששרשיו נוקבין ויורדים בעמק בשוה. ובהם תיחם יהושע א"י. והוא חם ביותר. גונדעל רעבען בל"א: שיהא מקירו ר"ל שיהיה לתקרה ולצל על החצוב. או שהוא לשון מקררו: אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח ראטהע ריבבע: שתהא האבטיח: אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית פאפפעל קרויט: שתהא משמרתו שתהא החלמית מרטיב לזרע הדלעת ושומרו עד שישתרש בארץ: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בטמנם אגודות של לפת או צנונות מיירי. דגלי דעתי' דלא רצה בהשרשה. דאל"כ חייב בכולן [כתוס' שבת ד"נ] חוץ משבת דאפי' נתכוון לזרען בלא השריש שרי ליטלן [מג"א שי"א סקכ"ב]: אם היו מקצת עליו מגולין רק משום שבת נקט מגולין דאל"כ א"א ליטלן מבלי שיזיז עפר ממקומו: לא משום כלאים משום זורע כלאים. או הוסיף מאתיים תחת הגפן. ואע"ג דמותר לערב גרעין זרעים עם גרעין אילן ולזרעם יחד במפולת יד [כרמב"ם פ"א מכלאים ה"ו]. עכ"פ גרעין זרע עם זרע גפן אסור לזרען יחד: ולא משום שביעית בטמנם בשביעית. לא יהיה כזורע ומותרים. ואפי' הוציא ספיחין בטמינתו: ולא משום מעשרות דאינו חייב לעשר מה שהוסיף בטמינתו. דלאו זריעה היא: וניטלים בשבת דלאו תולש הוא. ואוחז בעלין ומוציאן. ואף דמטלטל להעפר. הו"ל טלטול מהצד לצורך דבר המותר. ואינו נוגע באיסור. דשרי. ואפי' נתכוון שישאר שם כל השבת. לא הו"ל הצנון בסיס לעפר. דאדרבה העפר משמש לצנון [מג"א שם]: ה"ז כלאים לענין מלקות. אבל לענין איסור כל ב' מינין אסור עכ"פ מדרבנן אף שלא במפולת יד. כשזרען סמוכים אסורים ממראית עין [רכ"מ ספ"ד מכלאים]: או חטה ושעורה וכוסמת פלוגתיי' בלישנא דקרא. שדך לא תזרע כלאים. לת"ק אפי' באינו זרוע נקרא שדה. ולר"י צריך שיהיה זרוע מלבד הכלאים. מיהו בכרם כעל"פ. דבאינו זרוע לא מקרי כרם. וקיי"ל כת"ק [י"ד רצ"ז]. וג' מדריגות יש. להרכיב אילן אסור גם בח"ל מדאוריי'. וכלאי כרם אסור בח"ל רק מד"ס אפי' באכילה. מיהו דוקא בזרע חרצן וב' מיני זרעים יחד במפולת יד. אבל מותר לזרען סמוכים בח"ל וא"צ הרחק ביניהן [שם ססרצ"ו]. וכלאי זרעים אפי' במפולת יד שרי אפי' לכתחילה בח"ל [רצ"ז]. וכל מקום שאסור לזרוע אסור לקיים. אבל פירות כלאים מותרים אפי' בא"י חוץ מכלאי כרם. ובא"י אסור באכילה [ובהנאה] מדאורייתא. ובח"ל מד"ס. מיהו מותר לנטוע ענף המורכב:
מלכת שלמה
אין נוטעין כו'. כתב בס' הלבוש יו"ד סי' רצ"ו בה' כלאי זרעים וז"ל נ"ל שזה האיסור הוא משום הרכבת אילן באינו מינו ולא ידעתי למה כתבוה כאן בה' זרעים ע"כ: קידה. פי' ר"ע ז"ל מין אילן. אמר המלקט בעירובין מייתי למיפרך מינה אההיא בריי' דקתני התם הקידין מין ירק. ומשני דקדה סתם מין ירק. קידה לבנה מין אילן. ובס' כל בו בסי' ל"ח קדה דומה לפיגם והמרכיבן מפני שדומין זל"ז הוי ירק באילן ע"כ: שיהא מקירו. פי' ר"ע ז"ל שני פירושים. ומצאתי שכתב עליהם הח' הרי"א ז"ל וז"ל פירושים אלו קשים הרבה כי אינו סברא שהתאנה שהיא חשובה והיא לאוכל אדם יעשוה טפלה לחצוב שאינו למאכל אדם כדתניא בפ' מפנין שהוא מאכל לצבאים. ותו דשאר בבות אינן ע"ז הדרך. כגון אין תוחבין זמורה של גפן בתוך אבטיח שתהא האבטיח זורקת מימיה לתוכה הרי שמלת שתהא היא חוזרת על האחרון וכן אין נותנין זרע דלעת וכו' שתהא החלמית משמרת לזרע הדלעת א"כ גם כאן פירושו כן אין נותנין יחור וכו' שיהא החצוב מקירו ליחור כלומ' שיהא החצוב משרישו ליחור כי לפעמים אין היחור יכול להשתרש בארץ ומשימין אותו בתוך עשב שהוא משרישו וכ"ה מעשים בכ"י שהעשבים שאין לו שרש נוטעים אותן בתוך שעורה שהיא משתרשת מהרה והירק נדבק בשעורה ויונק ממנה עכ"ל ז"ל: אין תוחבין כו'. בירוש' פריך בלא כך שהוא תוחב הגפן לתוך האבטיח אינו אסור משום זרעים תחת הגפן דאפי' גפן יחידי בעי הרחקה ומשני כשהעמיק שרש הגפן והאבטיח למטה מג' טפחים ושם הכניס זה לתוך זה ובמקום שהענפים יוצאים חוץ מן הארץ רחוקים זמ"ז ג' לר"ע או ששה לרבנן. דאי משום זרעים תחת הגפן יחידי שרי. כהדא דתני שרשי פואה הנכנסין לתוך ד"א שבכרם למטה מג' טפחים מותר ומשום אילן בירק אסור. כך נראה שפי' הירושלמי הר"ש ז"ל והגהתיו כפי עניות דעתי ועדיין צל"ע: חלמית. פי' בערוך מלווא בלע"ז ובל' אשכנז הרני לפנינו בערוך איתא ובלשון ארמי הרני. ובר"ש איתא ובלשון חכמים ארני. ובלח"ש העתיק מהר"ש ובלשון חכמים אדני. וכ' שהוא מה שנזכר בגמ' שבת דף לה: בדברא עורבי א"נ אדני שכן פירש"י שם שהוא העשב שנקרא מלווא בלע"ז ע"ש:] והוא עשב שעליו עגולין ומצד אחד פתוחין. בלילה כפופה בקרקע וכשחמה זורחת היא עומדת ופתחה למולה וכשהחמה הולכת מסבבת פניה למולה והיא מתעגלת עמה עד ששוקעת החמה ואותו החרץ הוא פתוח כנגד החמה לעולם וכשהחמה שוקעת היא נכפפת בקרקע ע"כ. ושמא דמש"ה נקרא שמה חלמית:
8.
They may not plant vegetables in a trunk of a sycamore tree. They may not graft rue on white cassia, since that is [grafting] a vegetable on a tree. They may not plant a young fig-shoot in sea squill so that it might provide shade for it. They may not insert a vine branch into a melon, in order that the latter might shoot its moisture to the former, since that is [grafting] a tree on a vegetable. They may not place gourd seed into anchusa for the purpose of preserving it (the gourd seed), since that is [grafting] a vegetable on another vegetable.
משנה ט
הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם הָיוּ מִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּין, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וְלֹא מִשּׁוּם מַעַשְׂרוֹת, וְנִטָּלִים בְּשַׁבָּת. הַזּוֹרֵעַ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה כְּאַחַת, הֲרֵי זֶה כִלְאָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ כִּלְאַיִם, עַד שֶׁיְּהוּ שְׁנֵי חִטִּים וּשְׂעוֹרָה, אוֹ חִטָּה וּשְׁתֵּי שְׂעוֹרִים, אוֹ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְכֻסָּמֶת:
ברטנורה
הטומן לפת וצנונות. כדי שיהיו נשמרים תחת הקרקע שלא כדרך שתילה גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן, כגון שטמן אגודה של לפת ואגודה של צנונות יחד:אם היו מקצת עלין מגולין. משום שבת נקטיה, דאם היו כל העלין מכוסין אי אפשר ליטול אם לא שיזיז עפר בידים:לא משום כלאים ולא משום שביעית. לא משום זורע כלאים ולא משום זורע בשביעית. אי נמי אפילו הוסיף מאתים משום כלאים שרי דלאו דרך זריעה [הוא] ואם היה מששית ונכנסו לשביעית והוציאו ספיחים כדרך שמוסיפים הבצלים בתלוש, אין בהם משום ספיחי שביעית:ולא משום מעשרות. אינו חייב לעשר כשיתלוש אותם ממקום שהטמינם דכתיב (ויקרא כ״ז:ל׳) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, והאי לאו זריעה היא:וניטלים בשבת. דכתלושים דמו, ואוחז בעלים המגולים ומוציאן. ואע״ג דמזיז עפר ממקומו טלטול מן הצד לצורך דבר היתר ואינו נוגע בדבר האסור מותר:עד שיהיו שני חטים ושעורה. טעמא דרבי יהודה משום דכתיב (ויקרא י״ט:י״ט) שדך לא תזרע כלאים וסבר דקרקע בלא זרע לא אקרי שדה ומשמע לא תזרע כלאים בהדי שדך שנזרע כבר, וכן (דברים כ״ב:ט׳) לא תזרע כרמך כלאים לא תזרע כלאים דהיינו שני מיני זרעים בהדי כרמך ולא מחייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ואין הלכה כרבי יהודה. דקרקע אף על פי שאינה זרועה קרוי שדה אבל אינו קרוי כרם בלא חרצן, הלכך הזורע חטה ושעורה כאחד חייב משום כלאי זרעים, ואינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד:
תוסופות יום טוב
לפת וצנונות. ופליגי הרמב"ם והראב"ד אי הוו כלאים זה בזה. הרמב"ם בפ"ג מהלכות כלאים סבירא ליה דלא הוו כלאים שפרייהן שוה וראייתו כתב כסף משנה מהירושלמי. וכתב דנקט הכי משום דדרכן לאגדן ובאגודה מיירי כמו שכתב הר"ב ואו או קתני. והראב"ד סבירא ליה דהוו כלאים. ומלשון רש"י בעירובין דף עז שכתב כלאים כלאי הכרם יראה דסבירא ליה דדוקא קתני דהא בעינן שני מינים עם הכרם כדמסיק הר"ב בסוף פרקין ואם כן דוקא תרתי קתני וסבירא ליה כהראב"ד דלפת וצנון כלאים זה בזה ומדברי הר"ב בפירוש מ"ה שכתבתי עליו שסובר דהולכין להקל היינו כדעת הרמב"ם בפירוש הירושלמי והולכים בלפת וצנונות להקל ולא הוו כלאים:
תחת הגפן. שהוא רך ובודאי יעברו שרשי הלפת וצנונות בו אפילו הכי מותר. כ"כ כ"מ פ"ג מהלכות כלאים:
אם היו מקצת עלין מגולין. כתב הר"ב משום שבת נקטיה דאילו לכלאים אדרבה יותר מיחזי כדרך שתילה מה שהעלין מגולין. כן כתב הר"ש. ואין נראה לפרש שדעת הר"ב כהראב"ד שמפרש ג"כ משום שבת. אבל סובר דאם לא היה אגודה אלא לפת יחידי כשהיו מקצת עלין מגולין שרי דאי דעת הר"ב כך לא היה צריך לפרש משנתנו באגודה אלא דכפשטא אתיא. אע"ג דלהראב"ד ר' חייא כך שנאה למשנתנו כמ"ש בכ"מ. מ"מ אנן דלא תנינן הכי אין לנו לדחוק ולפרש כך:
לא משום כלאים. כתב הר"ב כדרך שמוסיפין הבצלים בתלוש. וז"ל התוס' בשבת דף נ אומר ר"י דרגילות הוא שמתוספים מחמת לחלוחית הקרקע כמו שאנו רואים שומין ובצלים שמתוספים אפילו כשמונחים בחלון. וכיוצא בזה כתב הרמב"ם במ"ט פ"ב דשביעית:
ולא משום מעשרות. פירש הר"ב אינו חייב כשיתלוש וכו'. וזהו פירוש הרמב"ם. ולמה שכתב הר"ב באינך גם פירוש הר"ש. הוה ליה לפרש גם בזה פירושו של הר"ש שמפרש דאם היה משנה שנייה שדינה במעשר שני ונכנסו לשלישית והוציאו ספיחין יהבינן מעשר שני לפי שאינו רוצה בהשרשתן ושלא כדרך השרשה קיימי:
הרי זה כלאים. לחיוב מלקות. אבל לענין איסור אפילו בלא זריעה כאחת יש איסור ואסור לקיימן כמו שמוכיחות המשניות דבמכילתין. וכתב הכ"מ סוף פ"ד מהלכות כלאים דמדרבנן הוא. דלא אסרה תורה אלא במפולת יד ולהכי דהוה מדבריהם הלכך הקילו בדרכים הרבה. ועיין בדברי הר"ב פ"ג מ"ד וה:
שני חטים ושעורה וכו'. כתב הר"ב דלית הלכתא הכי אלא בכרם דלא אקרי כרם וכו' אבל שדה אקרי וכו'. וכ"כ הר"ש וש"מ דכלאים מיהא לא הוי בפחות משני מינים ובריש פ"ח הקשה על זה דאשכחן (ויקרא י״ט:י״ט) בהמתך לא תרביע כלאים ולא אמרינן שני מינין בבהמתך ויש לחלק עכ"ל. וכלומר דבבהמה כשמרביע מין אחד על שאינו מינו הרי שני מינין מחוברין ומקרי כלאים. אבל בשדה כי תימא דחד מינא עושה כלאים אם כן אין לך דבר שתוכל לזרוע בשדך. ועוד בבהמה שני מינים בבת אחת דהיינו כעין במפולת יד איאפשר. [*ועי' פירוש בהמתך כלאים בתוס' דפסחים דף מז]:
[*רבי יהודה אומר אינו כלאים עד שיהו שני חטים ושעורה וכו'. וכה"ג פליגי בפרק בתרא לענין כלאי בגדים דלרבי יהודה שלש תכיפות הוי חבור. ולרבנן אף שני תכיפות חבור. מצאתי בפירוש שהזכרתי]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
החטים והזוניןכלאים אינו רק בב' מינין שמשונים זמ"ז. בשם או מראה או טעם. כפר"ב במ"ה [וסי' שמט]. ודבר זה מסור לחכמים [כירושלמי פ"ק דכלאים ורמב"ם רפ"ג]. דיש מהן דומין כמין א' ואסרום. ויש שדומין לב' מינין והתירום: קוה ווייצען. מין חיטין גרועים. ואף דלא חזו למאכל אדם. שייך בהם איסור כלאים. מדדרך לזרען למאכל יונים. מש"ה לא דמו לקוצים דשרו: אינן כלאים זה בזה ומותר לזרען בעירוב. ולהכי הפסיק בזוג קמא. לאשמועינן. דכולה פרקן זוגי זוגי קתני. מיהו דוקא בכלאים. מדהו"ל הגרעינין ניכרים. משא"כ בעיסה לחלה. בנשכו ב' עיסות יחד. הכל מצטרף עם השעורין חוץ מחיטין. ואין הכל מצטרף עם החיטין חוץ מכוסמין. מיהו בלש כמה מיני עיסות יחד לגוף א'. וכל שכן בעירבן קמח. הכל מצטרף (י"ד שכ"ד): השעורים ושבולת שועל האפער: הכוסמין דינקעל: והשיפון ראגגען: הפול באהנען: והספיר ציסרען. והן מין קטניות שחורות: הפורקדן מין ערבזען: והטופח קורטמאן: ופול הלבן ווייסע באהנען: והשעועים וועלשע באהנען: במשנה א' תני מינין הנעשין קמח. והשתא נקט מיני ירק: הקשות גורקען: והמלפפון ציטראנען קירביס: חזרת מעעררעטטיג: וחזרת גלים חזרת הגדל בהרים: עולשין ענדיוויען: ועולשי שדה שגדל בלי זריעה: כרישים קרעססען הגדלים בגינה: וכרישי שדה שגדל בלי זריעה: כוסבר קאריאנדער: חרדל זענפט: ודלעת המצרי מעלאנע מתוקה: והרמוצה מעלאנע מרה. וממתקין אותה ברמץ. והוא אפר חם: ופול מצרי שמינקבאהנען: והחרוב מין קטניות ומדשרביטיו דומין לחרובין. קוראין אותו חרוב. אבל בלשון יחיד כדי להפריד ביניהן לחרובין ממש: הלפת ריבען: והנפוץ שטעק ריבען ומדעלי שניהן דומין אינן כלאים זב"ז: והכרוב קרויט: התרו בתור קעפיס קרויט: התרדים מאנגאלד קרויט: והלעונים מעלטע קרויט: השום קנאבעל: והשומנית שום מדברי ואינו מחובר מחלקים כשאר שום. רק כולו גוף א'. ואפ"ה אינו כלאים עם שאר שום מדטעמן שוה: הבצל צוויבעל: והבצלצול בצל מדברי וטעמן שוה: והתורמוס פייגעבאהנען: והפלסלוס ווילדעפייגעבאהנען: ובאילן השתא נקט כלאי אילן: האגסים בירן: והקרסתומלין הכא פי' ר"ב מין אגסים קטנים. ופ"א דמעשר פי' מין תפוחים קטנים. ואפשר שזה שם כולל לב' המינין: והפרישים קוויטטען: והעוזרדים מין פרי עץ: התפוח והחזרד תפוח יערי: הפרסקים פפירזיכע: והשקדין מאנדלען ב' מינין אלו גרעינן שוה: והשיזפין פרי מורכב מזית ורמון. וי"א הוא הנקרא פפלוימען: והרימין מין פפלוימען ואפשר הפפלוימען הסגלגלין. ושזפין הן פפלוימען ארוכין. ובזמנינו אין א"י מגדלת פפלוימען. אבל הרכבה הרי גם בח"ל אסור. ובריש דמאי פירשנו רימין בראמבערען: הצנון רעטטיג: החרדל והלפסן אנדארענקרויט: אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה מדרחוק טעמן ביותר זמ"ז: כלב הכופרי הוא קטן ודומה לשועל: היעלים געמזע: החמור והערוד חמור מדברי: כלאים זה בזה לרמב"ם דוקא להרבעה. הם כלאים ולא להנהגה [עמ"ש בתי כלאים ק"ו]: אין מביאין אילן באילן הכא מפרש דמה דאסרינן לעיל כלאי אילן. זהו דוקא להרכיבם יחד. אבל להסמיכן שרי. וקיי"ל דהרכבה אפי' בח"ל אפי' ע"י עובד כוכבים אסור [י"ד רצ"ה] אבל סרק בסרק או שחורות ולבנות ממין א'. שרי. ואפ"ה נוהגין להחמיר. מדלא בקיאינן במינן: ירק בירק מין בא"מ: ר' יהודה מתיר ירק באילן וה"ה איפכא וטעמיה משום דאין מתאחין. ולת"ק עכ"פ מדיונקים זמ"ז. הוה כלאים: אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה עץ תאנה יערי כורתין גזעו ושרשיו שבארץ נקרא סדין ועי' לקמן (פ"ג מ"ד): אין מרכיבין פיגם רויטעקרויט: על גבי קדה לבנה ווייסען צימטבוים: אין נוטעין יחור ענף: של תאנה לתוך החצוב מין עשב ששרשיו נוקבין ויורדים בעמק בשוה. ובהם תיחם יהושע א"י. והוא חם ביותר. גונדעל רעבען בל"א: שיהא מקירו ר"ל שיהיה לתקרה ולצל על החצוב. או שהוא לשון מקררו: אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח ראטהע ריבבע: שתהא האבטיח: אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמית פאפפעל קרויט: שתהא משמרתו שתהא החלמית מרטיב לזרע הדלעת ושומרו עד שישתרש בארץ: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בטמנם אגודות של לפת או צנונות מיירי. דגלי דעתי' דלא רצה בהשרשה. דאל"כ חייב בכולן [כתוס' שבת ד"נ] חוץ משבת דאפי' נתכוון לזרען בלא השריש שרי ליטלן [מג"א שי"א סקכ"ב]: אם היו מקצת עליו מגולין רק משום שבת נקט מגולין דאל"כ א"א ליטלן מבלי שיזיז עפר ממקומו: לא משום כלאים משום זורע כלאים. או הוסיף מאתיים תחת הגפן. ואע"ג דמותר לערב גרעין זרעים עם גרעין אילן ולזרעם יחד במפולת יד [כרמב"ם פ"א מכלאים ה"ו]. עכ"פ גרעין זרע עם זרע גפן אסור לזרען יחד: ולא משום שביעית בטמנם בשביעית. לא יהיה כזורע ומותרים. ואפי' הוציא ספיחין בטמינתו: ולא משום מעשרות דאינו חייב לעשר מה שהוסיף בטמינתו. דלאו זריעה היא: וניטלים בשבת דלאו תולש הוא. ואוחז בעלין ומוציאן. ואף דמטלטל להעפר. הו"ל טלטול מהצד לצורך דבר המותר. ואינו נוגע באיסור. דשרי. ואפי' נתכוון שישאר שם כל השבת. לא הו"ל הצנון בסיס לעפר. דאדרבה העפר משמש לצנון [מג"א שם]: ה"ז כלאים לענין מלקות. אבל לענין איסור כל ב' מינין אסור עכ"פ מדרבנן אף שלא במפולת יד. כשזרען סמוכים אסורים ממראית עין [רכ"מ ספ"ד מכלאים]: או חטה ושעורה וכוסמת פלוגתיי' בלישנא דקרא. שדך לא תזרע כלאים. לת"ק אפי' באינו זרוע נקרא שדה. ולר"י צריך שיהיה זרוע מלבד הכלאים. מיהו בכרם כעל"פ. דבאינו זרוע לא מקרי כרם. וקיי"ל כת"ק [י"ד רצ"ז]. וג' מדריגות יש. להרכיב אילן אסור גם בח"ל מדאוריי'. וכלאי כרם אסור בח"ל רק מד"ס אפי' באכילה. מיהו דוקא בזרע חרצן וב' מיני זרעים יחד במפולת יד. אבל מותר לזרען סמוכים בח"ל וא"צ הרחק ביניהן [שם ססרצ"ו]. וכלאי זרעים אפי' במפולת יד שרי אפי' לכתחילה בח"ל [רצ"ז]. וכל מקום שאסור לזרוע אסור לקיים. אבל פירות כלאים מותרים אפי' בא"י חוץ מכלאי כרם. ובא"י אסור באכילה [ובהנאה] מדאורייתא. ובח"ל מד"ס. מיהו מותר לנטוע ענף המורכב:
מלכת שלמה
אם היו מקצת העלין מגולין כו'. בשבת שם כתבו התוס' ז"ל בשם הערוך דמשמע דמשום כולהו נקט מקצת עליו מגולין דפי' בשם רב האי גאון ז"ל דגרסי' אם היו מקצתן מגולין שאם האמהות טמונין בקרקע והעלין מגולין ה"ז זריעה מעולה. אלא דוקא מקצתן של האמהות מגולין אינו חושש משום כלאים ושביעית דלאו זריעה היא ומה שהקשה והלא זריעה מעולה היא לאו פרכא היא דבלא השרישו איירי ולפירושו קשה וכו' ע"ש. והעתקתי לשונם של תוס' ז"ל בשינוי לשון קצת להבנת הענין כפי הנלע"ד. וז"ל הר"ן ז"ל שם בפ' במה טומנין וה"ט דלא הויא זריעה משום דבטומן אגודה עסיקי'. והכי פרישו לה בירושלמי באגודה שאין זו זריעה. ודוקא טומן שאינו רוצה בהשרשתן אבל במתכוין לזריעה לא. והכי אי' התם בירושלמי. אבל יש מי שגורס אם היה מקצת עליון מגולה. ולפי גי' זו אין אנו צריכין להעמיד באגודה שאפי' אינו אלא צנון או לפת יחידי כיון שמקצת עליונו מגולה אין דרך זריעה בכך עכ"ל ז"ל. וגם הר"ש ז"ל הביא דברי הערוך ודחה אותם ועוד כתב ז"ל מקצת עלין מגולין לענין כלאים ושביעית ומעשר נמי נקטיה לרבותא דאע"ג דמחזי כדרך שתילה במה שמקצת העלין מגולין אפ"ה אינו חושש כיון דאגודה טמן וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהשרשתן. אבל לשון אם משמע דלדוקא נקטיה ולא לרבותא והיינו משום שבת ע"כ. עוד כתב ז"ל דבירושלמי רוצה לדקדק דמתני' דלא כר"ש מדאצטריך למיתני ולא משום שביעית דהא אפי' ספיחי שביעית שרי ר"ש ברפ"ט דמס' שביעית ואסיק דאפי' לר"ש אצטריך למיתני דאין בהם קדושת שביעית וכו' ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל סובר דמשום כלאים נמי נקט עלין מגולין ודלא כהראב"ד ז"ל שכ' דלא נקט ליה אלא משום שבת וכמ"ש שם בפ"ב דה' כלאים מהרי"ק ז"ל. ובירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא ור' יוחנן אמר לא שניא. היא לפת. היא צנונות. היא שאר כל הדברים: בפי' ר"ע ז"ל. כגון שטמן אגודה של לפת ואגודה של צנונות יחד ע"כ. אמר המלקט איני יודע מנין לו ז"ל לפ' כן דהא דקאמר בירושלמי תני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות אפי' הראב"ד ז"ל שם בהשגות אינו מפרש רק שהירושלמי הזה בא להודיענו שאין לפת וצנונות דוקא ביחד אלא או לפת או צנונות אבל אגודה לא שמעי' מהירושלמי אלא אפי' לפת א' או צנון א' אין בו משום כלאים אפי' שלדעתו ז"ל הלפת והצנון הם כלאים זב"ז. והרמב"ם ז"ל סובר דגם אגודה דוקא בעינן לענין שלא יהא כלאים בכרם דכיון דאגודה גלי אדעתיה שאינו רוצה בהשרשתן אבל לכ"ע בין להרמב"ם ז"ל בין להראב"ד לא בעי' לפת וצנונות ביחד כדי להראות דעתו ולגלות שאין כוונתו להשרישן מאחר דאיכא תרתי לטיבותא חדא שהן אגודות ועוד שהן ביחד שאין דרך בנ"א לנוטעם יחד. אלא ודאי מאחר שעשה כך לטמון שתי אגודות יחד ממינים שונים ודאי שאין כוונתו אלא לטמון ולא לזרוע. וחפשתי בכל המפרשים ז"ל ולא מצאתי שום א' שכתב מלת ביחד כדברי ר"ע ז"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ב הטומן אגודת לפת וצנון וכיו"ב תחת האילן אפי' תחת הגפן אם היו מקצת העלין כו'. ועי' בכ"מ שם פ"ג שיישב הירושלמי שהוקשה לו למה ייחד התנא לפת וצנונות וגפן דהכי הו"ל למתני הטומן ירק תחת האילן דהא אפי' בשאר אילנות שאינם רכים כגפן איכא למיחש להכי. וישבו בין לדעת הרמב"ם ז"ל בין לדעת הראב"ד ז"ל: בסוף פי' ר"ע ז"ל. עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. אמר המלקט כר' יאשיה דנהוג עלמא כותיה ושלש מחלוקות בדבר דרבנן סברי בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים בשני מינין חייב בכלאי הכרם כגון חטה וחרצן או שעורה וחרצן ובכלאי זרעים כגון חטה ושעורה. ור' יאשיה ס"ל דכלאי זרעים חייב בשני מינים אבל בכלאי הכרם לא מיחייב אלא בג' מינים. וטעמא דבכלאי זרעים מיחייב בשנים ובכלאי הכרם לא מיחייב אלא בשלשה. משום דזריעת כלאים משמע שני זרעים וחרצן לאו מין זרע הוא. ור' יהודה ס"ל דאפי' בכלאי זרעים לא מיחייב אלא בג' וכדתנן במתני' עד שיהו שני חטים ושעורה או חטה ושתי שעורים או חטה ושעורה וכוסמת כך העלו תוס' ז"ל בפ' אותו ואת בנו (חולין ד' פ"ב.) והקשה הר"ן ז"ל ספ"ק דקדושין וכי תימא כיון דלר' יאשיה לא מיחייב משום כלאי הכרם עד דאיכא כלאי זרעים. לאו דכלאי הכרם למה לי תיפוק ליה משום כלאי זרעים. כבר נשאלה שאלה זו בירו' דגרסי' התם על דעתי' דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר כרמך לא תזרע כלאים. רבנין אמרין להתראה שאם התרו בו משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה ומינה שאם התרו משום שניהם לוקה שתים עכ"ל ז"ל:
9.
One who buries turnips or radishes beneath a vine, if some of their leaves are uncovered, he need not have fear [of having transgressed] kilayim, or the sabbatical year, or tithes and they may also be pulled up on Shabbat. One who plants a [grain of] wheat and [a grain of] barley at one time, behold this is kilayim. Rabbi Judah says: it is not kilayim unless there are two grains of wheat and two grains of barley, or one grain of wheat and two grains of barley, or a grain of wheat, a grain of barley and a grain of spelt.
