Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת. מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, נָתַן בַּכְּלִי, וְהִלֵּךְ, וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלוֹת. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא:
ברטנורה
כל המנחות שנקמצו שלא לשמן. כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה, וקמצה הכהן לשם מחבת:כשרות. ומקטיר הקומץ ושייריה נאכלים. שקמיצת המנחה במקום שחיטת הקרבן עומדת, וכשם שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים כדילפינן מקרא בריש מסכת זבחים, הכי נמי כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות:אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. הוה מצי למתני ולא עלו לבעלים לשם חובה, והא דקתני אלא דמשמע דכל דינם כמנחות כשרות אלא דבר זה, לאשמועינן דאסור לשנויי בה שינוי אחר, שאם עבר וקמצה שלא לשמה אסור לתת הקומץ בכלי שרת שלא לשמה:שלא עלו לבעלים לשם חובתו. ולא יצא ידי נדרו וצריך להביא מנחה אחרת לשם מרחשת:חוץ ממנחת חוטא. כגון מנחה הבאה על טומאת מקדש וקדשיו, אם לא תשיג ידו לשתי תורים:ומנחת קנאות. של סוטה. שאם קמצן שלא לשמן, כגון לשם נדבה, או נתן בכלי שרת את הקומץ שלא לשמו, או הלך או הקטיר שלא לשמו, או חישב באחת מן העבודות הללו הריני עובד לשמן ושלא לשמן. אלו מנחות פסולות ואין שייריהן נאכלים. וטעמא הוי משום דמנחת חוטא חטאת קרייה רחמנא. ובחטאת כתיב ושחט אותה לחטאת, ולקח מדם החטאת, שתהא שחיטה ולקיחה דהיינו קבלת הדם לשם חטאת. ומנחת קנאות הואיל וכתיב בה עון דכתיב מנחת זכרון מזכרת עון, כחטאת שויוה רבנן. ומנחת העומר, אע״ג דלאו מנחת חוטא היא ולאו מנחת קנאות היא, קמצה שלא לשמה פסולה מהקטיר, ואין שייריה נאכלים, הואיל ובאה להתיר החדש ולא התירה. וכל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות דתנן במתניתין, דוקא במנחות שאין להם זמן קבוע איירי, ולא במנחת העומר שקבע לה זמן:או שלא לשמן ולשמן. דלא תימא לשמן ושלא לשמן הוא דפסולה, דתפוס לשון אחרון, אבל שלא לשמן ולשמן כשרות, קמ״ל:
תוסופות יום טוב
שנקמצו. עבודה קמייתא נקט וה"ה נתינה בכלי והולכה והקטרה כדקתני סיפא. תוספות:
שלא לשמן. פירש הר"ב כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה וקמצה הכהן לשם מחבת. דהיינו שינוי קודש כדמפרש בסופו לשם מנחת חוטא כו' וה"ה שינוי בעלים. תוספות. ועיין בפירש הר"ב דריש זבחים:
אלא שלא עלו לבעלים משום חובה. כתב הר"ב ה"מ למתני ולא עלו כו'. לאשמועינן דאסור לשנויי בה. גמרא אב"א סברא משום דמשני בה כל הני לישני וליזל. אב"א קרא ועשית כאשר נדרת לה' נדבה. נדבה נדר הוא כו' אלא כו' ואם לאו. יהא נדבה [כדפירש הר"ב בריש זבחים] ונדבה מי שרי לשנויי בה פירש"י והכתיב (ויקרא ג׳:א׳) ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים ועמ"ש בריש זבחים:
חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. כתב הר"ב ומנחת עומר כו' פסולה כו' הואיל ובאה להתיר חדש כו'. הרמב"ם בפירושו ומימרא דרב הוא ולדידיה אף אשם נזיר ואשם מצורע הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו כדאיתא בגמרא דף ד' ויש לתמוה דלא כתבו בזבחים ג"כ הא דאשם נזיר ואשם מצורע. מאי אמרת דהא איתותב בהו א"כ בעומר נמי איתותב דבחדא מחתא נינהו וכן ראיתי בפט"ו מה' פה"מ דלא כתב להא דהעומר. וכן בפ"ז מה' תמידין לא פסל לעומר שקמץ שלא לשמו:
שקמצן שלא לשמן כו'. לשון הר"ב חשב באחת וכו' ע' ל' התוספות שהעתקתי. בספ"ג דב"מ:
והלך. ע' בפרק קמא דזבחים מ"ד:
והקטיר. במקום זריקה. ע' בפירש הר"ב במ"א פ"ק דזבחים:
או שלא לשמן ולשמן. כתב הר"ב דלא תימא לשמן ושלא לשמן. כו'. ע' במ"ב פ"ה דפסחים:
יכין
מלכת שלמה
1.
All minhahs from which the handful was taken not in their own name are valid, except that they do not count in fulfilling their owners’ obligation, with the exception of the sinner's minhah and the minhah of jealousy. A sinner’s minhah and the minhah of jealousy from which he removed the handful not in their own name, or he put into the vessel, or brought [to the altar], or burned not in their own name, or for their own name and not for their own name, or not for their own name and for their own name, they are invalid. How can they be “for their own name and not for their own name”? [If offered it] as a sinner's minhah and as a voluntary minhah. And how can they be “not for their own name and for their own name”? [If offered it] as a voluntary minhah and as a sinner's minhah.משנה ב
אַחַת מִנְחַת חוֹטֵא וְאַחַת כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסָל. קָמַץ בִּשְׂמֹאל, פָּסָל. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, יַחֲזִיר וְיַחֲזֹר וְיִקְמֹץ בְּיָמִין. קָמַץ וְעָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַרְגִּיר מֶלַח אוֹ קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה, פָּסַל, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר, פָּסוּל. אֵיזֶה הוּא הַיָּתֵר, שֶׁקְּמָצוֹ מְבֹרָץ. וְחָסֵר, שֶׁקְּמָצוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ:
ברטנורה
זר ואונן וטבול יום כו׳ כולהו מפורשים בפרק ב׳ דזבחים. ומוכחינן להו מקראי דעבודתן פסולה:ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה:יושב. דבעינן לעמוד לשרת. על גבי כלים כו׳. דבעינן שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הרצפה:בן בתירא אומר יחזיר. הקומץ לתוך המנחה:ויחזור ויקמוץ בימין. והוא הדין לכל הנך פסולים דחשיב במתניתין סבירא ליה לבן בתירא שאם עבר אחד מהן וקמץ יחזיר הקומץ למקומו ויחזור כהן כשר ויקמוץ. ואין הלכה כבן בתירא:עלה בידו צרור. נמצא קומץ חסר מקום הצרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה. דקודם קמיצה בורר כל הלבונה לצד אחד וקומץ ואח״כ מלקט אותם ונותנה עם הקומץ ושורף הכל, ואם נזדמן בתוך הקומץ גרגיר מלח או קורט של לבונה הרי הקומץ חסר כדי מקום הקורט:מבורץ. מלא וגדוש:שקמצו בראשי אצבעותיו. שלא פשטן על כל פס ידו:פושט את אצבעותיו על פס ידו. מכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח לתוך ידו ומוחק באצבע קטנה שלא יצא הקמח חוץ לקמיצה ומוחק בגודל שלא יצא הקמח חוץ לאצבע. וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת דמעשיהן אפויין ולאחר אפייתן פותתן וקומץ, ואי אפשר לפותתן דקות כל כך שלא יהיו יוצאות חוץ לקומץ, הלכך מוחק בגודל מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה. וזו היתה מעבודות קשות שבמקדש, דבקושי גדול יכול להשוות שלא יהא לא חסר ולא יתר. ורמב״ם כתב, שנדחו דברי האומר שזו עבודה קשה שבמקדש, והוא מפרש וקומץ כדקמצי אינשי האמור בגמרא [דף י״א], דהיינו שממלא כפו ממנו כדרך שבני אדם ממלאים ידיהם ממה שלוקחים בידם. ואני אומר, שאין פירוש כדקמצי אינשי אלא שמכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח בצדי אצבעותיו לתוך ידו, אבל אינו נוטל קמח אלא מלא שלש אצבעותיו על פס ידו ולא יותר, וכדי שלא יהיה מבורץ ומבצבץ ויוצא, מוחק מלמטה באצבע קטנה ומלמעלה בגודל. ולא נדחו כלל דברי האומר שזו עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש ושיטת הגמרא כדברי. וכן פירשוה כל רבותי:
תוסופות יום טוב
אחת מנחת חוטא ואחת כל המנחות. ומשום דר"ש אמר טעמא דלא בעי מנחת חוטא לבונה ושמן שלא יהא קרבנו מהודר סד"א כי קמצי לה פסולין נמי תתכשר. קמ"ל. גמרא:
קמץ בשמאל פסול. דאמר קרא (שם ט') ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה כף זה איני יודע מהו כשהוא אומר (שם י"ד) ויצק על כף הכהן השמאלית כאן שמאלית הא כ"מ שנאמר כף אינו אלא ימין. ולגופיה לא איצטריך. שמאלית אחרינא כתיב כו'. גמרא:
בן בתירא אומר יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין. כתב הר"ב וה"ה לכל הנך פסולין כו'. גמרא. וכתבו התוספות דיש לתמוה דלא עריב [פסול] שמאל בהדי פסולי דלעיל וי"ל משום דס"ד דשמאל כיון דאית ליה הכשרא ביה"כ [כדתנן ביומא רפ"ה ועיין מ"ש שם] [קבעה] עבודה. ולא תועיל בה חזרה. ע"כ:
קמץ ועלה בידו צרור. וא"ת מאי איריא עלה אפילו נשאר בשיריים נמי. דה"ל מנחה שחסרה קודם קמיצה ופסולה [כדתנן במשנה ה' פ"ג העשרון מיעוטו מעכב את רובו] וי"ל שאין רגילים לצמצם העשרון. שלא יהא בו מעט יותר. וא"ת ולר"י בן בתירא נימא דיחזור ויקמוץ ושמא סתם לן תנא דלא כוותיה א"נ יש לחלק בין קמיצה פסולה לקמיצה הנעשית מפסולין. תוספות. [*אבל הר"ב כתב דאה"נ דלבן בתירא כולן שוים]:
צרור או גרגיר של מלח או קורט של לבונה. כל הני למה לי צריכא דאי תנא צרור משום דלאו בת הקרבה היא אבל מלח דבת הקרבה היא [דלאחר שהיה הקומץ על המזבח היה מולחו דהכי אמר בפ"ג [דף כ'] יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח ת"ל (ויקרא ב) על כל קרבנך. קרבן טעון מלח ואין כל המנחה טעונה מלח. [רש"י]] אימא תתכשר ואי תנא מלח דלא אקבע בהדי מנחה מעיקרא שאינו *) [ממלח] אלא הקומץ בלבד אבל לבונה דאיקבע בהדי מנחה מעיקרא אימא תתכשר קמ"ל. גמרא [דף י"א]. וכתב רש"י ואי קשיא ולאשמועינן לבונה וכ"ש צרור ומלח. תריץ אי תנא לבונה ברישא ה"נ דלא מיבעי ליה למתני צרור ומלח אלא הואיל ונקיט צרור ברישא תנא מלח ולבונה:
או גרגיר מלח. אין להביא מזה ראיה שמשליך המלח על כל המנחה שהרי כבר נתבאר בברייתא [דף כ'] שאין משליכים המלח אלא על הקומץ אלא דומיא דצרור ר"ל שאם נזדמן ונתערב עם הסולת שום דבר מזה ויעלה בידו. הרמב"ם בנא"י:
מפני שאמרו הקומץ היתר כו'. ותיפוק ליה משום חציצה פירש"י דחוצץ בין ידו לקמח וחציצה פוסל א"נ חוצץ בין קמח לקמח כגון באמצע הקומץ וחולק את הקומץ ונראה כשני חצאי קומצין אמר רבי ירמיה מן הצד. פירש"י למעלה אצל גודל או למטה אצל קמיצה דליכא חציצה דהיינו מן הצד דלאחר שקמץ הופך גב ידו למטה כדי שלא יפול מן הקומץ כלום והוי גודל וקמיצה מן הצד. והשתא ליכא חציצה שאצל הקמח מוטל הצרור. אבל חסרון איכא:
והחסר. עיין משנה ה' פ"ג:
מבורץ. פירש הר"ב מלא וגדוש. וז"ל הרמב"ם ובירוץ גדישת המדה ושם אותו התוספת שמוסיפין בגדישה בירוצין ע"כ ובערוך פירשו מלשון ריצה שהוא יוצא ורץ לחוץ:
וחסר. שקמצו בראשי אצבעותיו. אגב דמפרש יתר חוזר ומפרש חסר כיוצא בו אע"ג דצרור וגרגיר וקורט משום חסר הוא. תוספת:
פושט את אצבעותיו על פס ידו. לשון הר"ב מכניס צדי אצבעותיו בקמח וכו'. וז"ל רש"י מכניס צדי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו ע"כ ולא שיכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ וא"נ שנותן גב ידו על הקמח והולך ידו עד שנכנס הקמח דרך צדו לתוך ידו דכל הני אבעיא לן בגמרא ועלו בתיקו. ומ"ש הר"ב וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת הכי איתא בברייתא [דף י"א] וסתמא דמלתא ה"ה מאפה תנור ועיין רפ"ו ומ"ש שם ואע"ג דשלשתן נקמצות לאחר אפייה נקט הר"ב וכן בפירש"י ותוספות לתוך קמח. דהואיל ופותת שייך לקוראן קמח ועוד דמשכחת נקמצות קמח אותן שאין בהן שמן. מנחת חוטא וקנאות:
יכין
מלכת שלמה
2.
As for both a sinner’s minhah and any other minhah if [one of the following] removed the handful: a non-priest; or [a priest] that was an onen; or one who immersed himself during the day; or was not wearing the priestly vestments, or whose atonement was lacking; or who had not washed his hands and feet; or that was uncircumcised; or unclean; or was sitting, or standing upon vessels or upon a beast or upon another's feet, it is invalid. If [a priest] removed the handful with his left hand it is invalid. Ben Batera says: he may put [the handful] back and take it out again with the right hand. If on taking the handful there came into his hand a small stone or a grain of salt or a drop of frankincense it is invalid, for they have said: if the handful was too much or too little it is invalid. What is meant by “too much? If he took an overflowing handful. And ‘too little’? If he took the handful with the tips of his fingers only. How should he do it? He should stretch out his fingers on to the palm of his hand.משנה ג
רִבָּה שַׁמְנָהּ, וְחִסַּר שַׁמְנָהּ, חִסַּר לְבוֹנָתָהּ, פְּסוּלָה. הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ בַחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בַחוּץ, לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִקֻּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל שְׁיָרֶיהָ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ לְמָחָר, לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מִקֻּמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַקּוֹמֵץ, וְהַנּוֹתֵן בִּכְלִי, וְהַמְהַלֵּךְ, וְהַמַּקְטִיר, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ בִּשְׁתִיקָה וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ:
ברטנורה
ריבה שמנה. ששיעור השמן. לוג לכל עשרון. ואם ריבה, שנתן שני לוגין או יותר לעשרון דחזו לשתי מנחות, פסול:חיסר שמנה. פחות מלוג שמן לעשרון סולת:חיסר לבונתה. שלא נתן בה אלא קורט אחד של לבונה. אבל אם יש בה שני קרטין כשרה, דכתיב (ויקרא ו׳:ח׳) את כל הלבונה אשר על המנחה, כל, משמע אפילו קורט אחד, דכל משמע כל דהוא כדכתיב (מלכים ב ד׳:ב׳) אין לשפחתך כל בבית. את, לרבות עוד קורט אחד, הרי שנים. ואילו ריבה לבונתה לא קתני, דלא פסל אלא כשריבה יותר על שני קומצים דאז ריבה יותר מדאי:לאכול שייריה בחוץ. חוץ לעזרה:או להקטיר קומצה בחוץ. דמחשבה פוסלת בין שחשב על אכילת אדם בין שחשב על אכילת מזבח, דכתיב (ויקרא ז׳:י״ח) ואם האכל יאכל, בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת לאכילת אדם ואחת לאכילת מזבח, וההוא קרא במחשבה מיירי דכתיב (שם) המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפגל ואינו נפגל ביום השלישי, אלמא במחשבה מיירי שחשב עליו לאכלו ביום השלישי:פסולה. דמחשבת חוץ למקומו פוסלת בקמיצת המנחה כמו שפוסלת בשחיטת הזבח. ומה שפוסל בזבח בשחיטה בקבלת הדם בהולכה בזריקת הדם, פוסל המנחה בקמיצה בנתינה בכלי שרת בהולכה בהקטרת הקומץ ולבונה, ארבעה כנגד ארבעה. והקומץ והלבונה עצמן חשובים גבי מנחה כמו הדם והאימורים אצל הזבח. ושיירי מנחה הנאכלים, כבשר הזבח הנאכל. ובפרק ב׳ דזבחים מפורשים כל הני פסולי והתם ילפינן להו כולהו מקראי:לאכול דבר שדרכו לאכול. כגון שיריים:דבר שדרכו להקטיר. כגון הקומץ. אבל אם חשב לאכול הקומץ או להקטיר השיריים חוץ לזמנו, לא פסל, דבטלה דעתו אצל כל אדם:ובלבד שיקרב המתיר. הקומץ כהלכתו. כאילו היה כשר, שלא יהא שם שום פסול אלא הפגול בלבד. אבל אם יש בו פסול אחר אינו חשוב יותר פגול ואין בו כרת:קמץ בשתיקה. שלא חשב שום מחשבת פסול בשעת קמיצה:ונתן בכלי והלך והקטיר חוץ לזמנו. כלומר, שבשלשת עבודות הללו חשב על השיריים לאכלן חוץ לזמנו:
תוסופות יום טוב
ריבה שמנה. פירש הר"ב שנתן שני לוגין או יותר דחזו לב' מנחות פסול. דמאי איריא דתני ריבה שמנה ליתני ריבה לה שמן אלא הא קמ"ל דאע"ג דהפריש לה שני לוגין ולא אמרינן הואיל והאי חזי ליה והאי חזי ליה לא לפסול גמרא ולשיטת רש"י כ"ש כשריבה פחות מב' לוגין. אבל שיטת הרמב"ם בפי"א מהלכות פסולי המוקדשין דלא פסל אלא דוקא בשריבה שני לוגין. דומיא דשני קומצים בלבונה דבפחות לא מיפסל וקמ"ל דלא תימא דוקא דחולין ודחברתה אבל כי אפריש לה לא. ולכאורה נראה שהיא שיטת הר"ב אבל לפירושו למשנה ב' פ"ג יש לדקדק בהיפך דכשיטת רש"י ס"ל כמו שאכתוב שם בס"ד:
וחסר שמנה. כדאמרן לעיל דף ט' משמנה שאם חיסר כל שהוא פסול. רש"י ועיין במשנה ה' פ"ג:
חסר לבונתה. כתב הר"ב אבל אם יש בה שני קרטין כו' [עיין מ"ש בפי"ג משנה ג'] ומ"ש הר"ב ואילו רבה לבונתה לא קתני דלא פסל אלא כשריבה יותר על שני קומצין דאז ריבה יותר מדאי דשני קומצין לגבי ב' קורטין הוה יותר מדאי הרבה משא"כ ב' לוגין לגבי לוג א':
הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ כו' הקומץ ונותן בכלי וכו'. בד' עבודות הללו מפגלים במנחה דגמרינן מזבחים בהיקש כדאמרינן בריש פירקין דאתקש מנחה לחטאת ואשם ומההיא הקישא גמרינן מחשבה דפוסלת במנחה ומינה מה זבח נפגל בד' עבודות כו' אף מנחה כו' רש"י:
להקטיר קומצה בחוץ. פירש הר"ב דכתיב ואם האכל יאכל וכו' ואינו נפגל ביום השלישי פירשתי בס"ד במשנה ג' פ"ב דזבחים:
לאכול שיריה למחר. דהיינו חוץ לזמנו דמנחה אינה נאכלת אלא ליום ולילה. דאתקש לחטאת ואשם [דזמנן כך כדתנן בפ"ה דזבחים] רש"י:
זה הכלל וכו'. מכאן ולהלן עד סוף הפרק כבר שנינו כיוצא בזה לענין זבחים בפ"ב דזבחים ושם מפורש בס"ד [*ומ"ש הר"ב לא פסל לרבותא כ"כ דאפילו פסול ליכא ולשון רש"י כשר:
ובלבד שיקריב המתיר כמצותו. פירש הר"ב הקומץ וה"ה לכולהו כמ"ש בזבחים פרק ב' משנה ג']:
כיצד קרב המתיר כמצותו כו'. עמ"ש בזבחים ספ"ו:
[*ונתן בכלי וכו'. כתב הר"ב שבשלשת עבודות כו' כלומר באחת משלשת כו' וכן לשונו בהדיא במשנה דלקמן]:
יכין
מלכת שלמה
3.
If he put in too much of its oil or too little of its oil or too little of its frankincense, it is invalid. One who takes a fistful from the minhah [intending]: To eat the remainder outside [the Temple] or an olive’s worth outside; To burn the fistful or an olive’s worth of the fistful outside; To burn its frankincense outside, It is invalid, but it does not involve karet. [One who takes a fistful from the minhah intending]: To eat the remainder the next day or an olive’s worth the next day; To burn the fistful the next day or an olive’s worth of the fistful the next day; To burn its frankincense the next day, It is piggul, and involves kareth. This is the general rule: anyone who removes the fistful, or puts it into a vessel, or carries it to the altar, or burns it, [intending] to eat as much as an olive of that which is normally eaten or to burn [on the altar] as much as an olive of that which is normally burned outside its prescribed place, [the minhah] is invalid, but it does not involve karet; [Intending to eat or burn] after its designated time, it is piggul and it involves karet. Provided that the mattir is offered in accordance with the law. How is the mattir offered in accordance with the law? If one took out the fistful in silence, and put it in a vessel, or carried it, or burned it, [intending to eat it] after its designated time; Or if one took out the fistful [intending to eat the minhah] after its designated time, and put it in a vessel, and carried it and burned it in silence, or if one took out the fistful, or put it in a vessel, or carried it, or burned it [intending to eat the minhah] after its designated time. That is offering the mattir in accordance with the law.משנה ד
כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
ברטנורה
קמץ חוץ למקומו. חשב בשעת קמיצה לאכול השיריים חוץ לעזרה:נתן בכלי הלך והקטיר חוץ לזמנו. ובאחת משלשת עבודות הללו חשב על השיריים לאכלן חוץ לזמנו:מנחת חוטא וקנאות. יש בהן עוד פסול אחר המוציאן מידי פגול, כגון שלא לשמן, דאמרינן בריש פרקין דפסולות אם קמצן שלא לשמן, ושלשת שאר העבודות חשב עליהן חוץ לזמנן, או אפילו הראשונה חוץ לזמנה והשאר שלא לשמן, הוציאו מידי פגול:או שקמץ או נתן בכלי או הוליך או הקטיר שלא לשמן. כלומר אי זו מאלו שעשה שלא לשמן והשאר על מנת לאכול לשיריים חוץ לזמנו לא קרב המתיר כמצותו ואין בשיריים כרת:כזית בחוץ כזית למחר. חשב באחת מן העבודות שתי מחשבות חוץ לזמנו וחוץ למקומו. ועד השתא איירינן בשתי עבודות שחשב באחת חוץ לזמנו ובאחרת חוץ למקומו, ועכשיו מיירי שחשב בשתיהן בעבודה אחת. ולרבי יהודה איצטריך, דלא תימא בשתי עבודות הוא דפליג רבי יהודה דבתר קמייתא אזלינן, אבל בחדא עבודה מודה, קמשמע לן:כזית למחר וכזית בחון. אף על פי שחשב תחלה לחוץ לזמנו הוציאתו שניה מידי כרת:אמר רבי יהודה זה הכלל כו׳ ר׳ יהודה פליג אתנא קמא בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה