Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
הַלּוֹקֵחַ עֻבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְקַבָּלָה, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג), בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא בַאֲחֵרִים. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין מִקַּל וָחֹמֶר, אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ שֶׁל עַצְמָן:
ברטנורה
הלוקח עובר חמורו של נכרי. כשהוא במעי אמו ובכור הוא. ולהכי נקט עובר חמורו, שאין לך בהמה טמאה קדושה בבכורה אלא פטר חמור בלבד, ואיידי דזוטרן מיליה דפטר חמור, פסיק ושרי ליה. וכל הנך פרקי אחריני מיירי בבכור בהמה טהורה:אף על פי שאינו רשאי. למכור לנכרי בהמה גסה. מפני שנעשית בה מלאכה בשבת:והמשתתף לו. אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע, כגון ידו או רגלו של בכור, או של אמו. כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום הרי זה שותפות נכרי ופטור:והמקבל ממנו. שהחמורה של נכרי וישראל מקבלה ומטפל בה כדי שיהו חולקין בולדות אבל גוף הבהמה של נכרי:פטור מן הבכורה. אותו עובר שקנה מן הנכרי או שמכר הוא לנכרי אינו קדוש, הואיל ויש לנכרי חלק בו או באמו, שנאמר (במדבר ג׳:י״ג) הקדשתי לי כל בכור בישראל, ולא בנכרי:אם פטרו את של ישראל במדבר. הלוים לא פטרו בהמתן של ישראל במדבר, דפטר בהמה, בהמה פטרה, כדכתיב (שם) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. אלא הכי קאמר, הלוים הפקיעו קדושת בכורי ישראל במדבר, כדכתיב (שם) קח את הלוים תחת כל בכור כו׳, ואם הפקיעה קדושת הלוים את קדושתן של ישראל, דין הוא שתפקיע את של עצמן, ומאחר שלמדנו שהופקעה קדושת בכורה מעצמן של לוים, למדנו שפטרי חמוריהן פטורין מן הבכורה, דכתיב (שם י״ח) אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. אבל מבכור בהמה טהורה לא נפטרו כהנים ולוים, כדלקמן:
תוסופות יום טוב
הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו וכו'. כל הני למה לי. צריכי דאי תנא לוקח ה"א משום דקא מייתי לה לקדושה [פירשו התוספות קדושת בכורה] אבל מוכר דקא מפקע לה מקדושה אימא לקנסיה קמ"ל [כלומר דלא נימא נחייביה בבכורה משום קנס. כ"מ פי"ב מה' בכורים] וכתבו התוספות דהמ"ל אי תנא לוקח. משום דלא עבד איסורא. אבל מוכר דעבד איסורא כדקתני אע"פ שאינו רשאי אימא לקנסיה [ומיהו] חד מתרי טעמי נקט. ע"כ. והמשתתף לו למה לי לאפוקי מדר' יהודה דאמר שותפות נכרי חייב בבכורה קמ"ל דפטורה מן הבכורה. והמקבל למה לי. משום דקא בעי למיתני והנותן לו בקבלה דאיצטריך הואיל ועיקר בהמה דישראל היא לקנסיה דלמא אתי לאחלופי בבהמה אחריתי [שאין לנכרי חלק בהן. ולא בולדותיה] קמ"ל. גמרא:
עובר חמורו. כתב הר"ב איידי דזוטרן מיליה כו'. גמרא רפ"ב. ומיהו איכא נמי דיני דמתניא בבהמה טהורה ואיתנהו נמי בטמאה כגון המקבל צאן ברזל כו'. וז"ל הטור סי' שכ"א וכל דיני שותפות הנכרי בטהורה כן דינו בטמאה וכו':
אף ע"פ שאינו רשאי. ל' הר"ב מפני שנעשית בה מלאכה בשבת. וכן לשון רש"י. ולפום ריהטא נקט רש"י. כמו שמפרש בפ"ק דע"ז מ"ו והתם ניחא. משום דבגמרא ס"ד דטעמא דמתניתין הכי הוא. ופריך ליה ונעבד כיון דזבנה קנייה. ומסקינן גזירה אטו שכירות ושאלה. וכדפירש הר"ב שם ובמ"ב פ"ד דפסחים. והכא דלא איתמר עלה בגמרא כלום. ה"ל לרש"י לפרש כפי האמת שמא ישאיל או ישכיר. וכ"ש שהר"ב ה"ל לפרש כן:
והמשתתף לו. כתב הר"ב. אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע כו' כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום. וא"ת והיכי משכחת לה שיחתך שום אבר ולא תהיה בעלת מום שכתב בהיה לו אבר אחד אם אפשר שיחתך. ולא יהיה בעל מום. וי"ל דמשכחת לה כגון שהיה יתר כמין אצבע בידיו או ברגליו ואין בו עצם שאם חתכו כשר. ב"י טור י"ד סי' ש"כ:
כהנים ולוים פטורים מק"ו. אם פטרו של ישראל במדבר וכו'. ולדורות מנלן אמר קרא (במדבר ג) והיו לי הלוים והיו בהווייתן יהו. גמ':
אם פטרו של ישראל. פירש הר"ב כדכתיב קח את הלוים וגו'. [כהנים] מנלן כדריב"ל דאריב"ל בכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהן והכהנים הלוים בני צדוק (יחזקאל מ"ד) גמ':
יכין
מלכת שלמה
יכין
הלוקח עובר חמורו אף דבתורה דיני בכור טהורה נזכרים קודם פטר חמור. אפ"ה נקט התנא דיני פטר חמור תחלה. מדזוטר מילייהו פסק ושדי להו. והדר מאריך בדיני בכור טהורה. אמנם כמה דיני בכור טהורות נוהגין גם בטמאה. כצאן ברזל [פ"ב מ"ד] ועוד הרבה. ואפ"ה לא נקט להו. מדאינן מצויין בחמור: של נכרי והעובר בכור במעי אמו. ונקט סתמא. משום דאפי' רק מסופק אם בכרה. כשלא היה יד נכרי באמצע חייב להפריש טלה ומקיימו לעצמו. ואין העכומ"ז נאמן במסל"ת בדאורייתא. או בי"ל להשביח מקחו משקר. וכ"ש הכא דאיכא תרתי טעמי [ש"כ י"ד שט"ז סק"ב]: והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי דאסור למכור בהמה גסה לנכרי. גזירה שמא ישאילנה או ישכירנה לנכרי. והנכרי יעשה עמה מלאכה בשבת וקעבר ישראל משום שביתת בהמתו. או שאם ימכרנה לנכרי #א) וכשיראנה ישראל בעליה הראשונים טעונה בשבת ברה"ר. יצעק לה לזרזה לילך. והיא תכיר קולו ותלך מחמתו. ויעבור ישראל משום מחמר. להכי אסרו למכור גסה לנכרי. ורק ע"י סרסור. או בידוע שהנכרי קונה לשחיטה שרי. מיהו בזה"ז שפרנסת ישראל מצומצמת נהגו להתיר. ואעפ"כ ראוי לזהר [י"ד קנ"א ד']. [ונ"ל דצ"ל דלא פשטה גזירה זו בכל ישראל דאל"כ הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ וכו' [#ב) כע"ז ל"ו א']: והמשתתף לו אפילו כשהחלק של הנכרי בהאם או בולד ידוע. כגון ידו או רגלו. אפ"ה פטור כל שאם ינטל חלק הנכרי מהבהמה תשאר בעלת מום [ש"כ ג' ד']. מיהו כשרוצה ישראל להקנות לנכרי בהמה מעוברת כדי לפטרה מבכורה. לא סגי שיקנה לו הולד. מדהוא דבר שלא בא לעולם. רק יקנה לו חלק באם [ש"כ ש"ך סק"ה]. ויקבל ממנו פרוטה על דמי המקח. ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם [שם]: והמקבל ממנו שהחמורה של נכרי. והישראל קבלה להטפל בה ולחלוק בוולדות. בין שהאם באחריות ישראל או לא: והנותן לו בקבלה שהחמורה של ישראל וקבלה הנכרי להטפל בה ולחלוק בוולדות וכדלעיל: פטור מן הבכורה ר"ל הולד של בהמה זו שקבל. אינו קדוש בבכורה. מדיש לנכרי חלק בו: כהנים ולוים פטורים חמוריהם פטורים מבכורה: אם פטרו של ישראל במדבר ר"ל אם פטרו כל הלוים עצמן את בכורי אדם שבישראל במדבר. והפקיעו קדושתן. כדכתיב קח את הלוים תחת כל בכור: דין הוא שיפטרו של עצמן ר"ל כ"ש שקדושת הלווים שבהן יפקיע חיוב בכורי שבטן. ומדפטירי מבכור אדם. פטירי נמי מחיוב בכורי בהמה טמאה שלהן. מדהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה. לפיכך הפטור בזה פטור גם בהאחר. [והא דלא יליף ק"ו מבהמתן גופייהו. דאם פטרו בהמת הלויים את בכורות בהמות ישראל במדבר. כ"ש שיפטירו בהמתן מדין בכורה. י"ל דא"כ גם בכור בהמה טהורה של לוים נמי פטור. והרי הא ליתא. כלקמן [פ"ב מ"א]. ואי"ל אמתני' דלקמן גופה תקשי. למה לא נדרש באמת הך ק"ו. ונפטרו גם בהמות טהורות של לויי'. י"ל דוקא באדם שייך שפיר לומר שהקדושה שיש בהלוי גורמת הפקעת קדושת בכורה שבו. אבל בבהמה של לוי שאין שום קדושה כשאינו בכור. לא שייך לומר שתפקע קדושה שבה. את קדושת בכורות שבה [תוס']: פרה שילדה כמין חמור אע"ג ששניהן מין גסה. ושניהן חייבין בבכורה: וחמור שילדה כמין סוס אע"ג ששניהן דומין בתואר וגם שניהן מין טמאה. וכ"ש פרה שילדה מין סוס: והנולד חמור ונ"ל דלהכי לא נקט הכא ואם יש בו מקצת סמני' [כלקמן פ"ב מ"ה]. ה"ט משום דהכא בגסה יש חילוק. דפרה שילדה מין חמור כיון דשניהן בני חיוב להכי ביש בהוולד מקצת סמנים. שייך וודאי לכהן. אבל חמור שילד כמין סוס. כיון דבסוס אין דין בכורה. להכי אף שיש בהולד מקצת סמנים. אפ"ה הו"ל רק ספק בכור. ומה"ט נמי בפרה שילדה מין סוס נמי אינו רק ספק בכור והממע"ה [י"ד שט"ו ו']: ומה הם באכילה מלת הם דנקט קאי אטהורה שילדה דמות טמאה. וטמאה שילדה דמות טהורה: והיוצא מן הטהור טהור ואפ"ה מותר דבש דבורים. מדאינו מתמצה מגופן. רק שהדבורים מלקטין הטל המתוק שנופל על הפרחים. ובכיס קטן שתחת גרונה יביאוה להכוורת ומקיאין אותו שם [י"ד סי' פ"א]. מיהו ולד טריפה מותר דהרי קיי"ל כרבנן עובר לאו ירך אמו [כתמורה דל"א א']. ואף אי נימא עובר ירך אמו [כראב"ד פי"ח מפסוהמ"ק]. האם אסור רק מדאין כמוה חיה. והולד הרי חיה יחיה [ש"ך ע"ט סק"ח]. ואף דקיי"ל דביצת עריפה אסור [י"ד סי' פ"ו ס"ג]. ביצה שאני דאדוק וגדל בגופה טפי. אבל בשחט טריפה ומצא בה עובר אפילו נמצא העובר חי. נוהגין לאסרו ולא מהני לי' גם שחיטת עצמו [י"ד י"ג ס"ג]. ואדם אע"ג שבחייו. בשר הפורש ממנו אסור באכילה בעשה [ע"ט ס"א]. עכ"פ בשר המת אסור מדאורייתא גם בהנאה בהיקש דשם שם מעגלה ערופה [שמ"ט]. אבל חלב אדם מותר כשפירש תוך היד אי לתוך הכלי. דאל"כ ואפילו פירש ע"ג הדד אסור מדרבנן [פ"א]: לפי שאינו גדוליו ודוקא בעודו במעיו. דביצא דרך בית הרעי. עפרא בעלמא הוא [ש"ך ססי' פ"ג]. נותן טלה אחד לכהן דממ"נ א' מהן בכור. וקמ"ל דלא ס"ל כרבי יוסי [פ"ב מ"ו]. דלדידיה הו"ל למיחש לשמא יצאו ב' ראשין כא'. ואע"ג דלא שכיחא. עכ"פ מדלית ליה פסידא לרבי יוסי יפריש עוד טלה א' לעצמו בעד הב': מפריש טלה אחד לעצמו מפרישו כדי להפקיע מהזכר קדושת פטר חמור. אבל מקיים הטלה לעצמו. מדאין בהטלה הזה שום קדושה. ורק ממונא אית לכהן גביה מספק. דשמא יצאת הנקיבה תחלה. ולהכי הממע"ה: נותן שני טליים קמ"ל דאינו פודה שניהן בטלה א'. או דקמ"ל דלא חיישינן שמא אחת מהאמהות טנפה. שנימוח הולד במעיה. והשנייה ילדה ב' זכרים: נותן טלה אחד לכהן מיהו בב' זכרים ונקיבה. חיישינן שפיר שמא אחת ילדה זכר ושנייה זכר ונקיבה. או אחת ילדה ב' זכרים ושנייה נקיבה. לכן מפריש עוד טלה א' לספק פדיון ומקיימו לעצמו: אין כאן לכהן כלום דשמא כל אחת ילדה נקיבה תחלה. ולהכי מפריש ב' טלאים. דשמא הזכרים יצאו תחלה. ומקיים הטלאים לעצמו. ולרמב"ם פטור מכלום. מדאיכא ספיקות טובא איך נולדו הוולדות. [שכ"א. ונתקשו הרט"ז. וש"ך בזה דמ"ש מבבי דרישא. ונ"ל דר"ל מדיש בכל אחד ב' ספיקות לקולא. שמא ילדה נקיבה תחלה. או שמא ילדה ב' נקיבות. ובב' ספיקות אלו בטל הספק הג' שמא ילדה זכר ואח"כ נקיבה. משא"כ בבבי דרישא יש ספק לחומרא כמו לקולא]: אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים ונולדו בתערובות: מפריש טלה אחד לעצמו דשמא אותה שלא בכרה ילדה נקיבה: שנאמר ארישא קאי. דמנלן דפדיון פטר חמור בטלה. שנאמר וכו': ופטר חמור תפדה בשה ויש במשמעו מכבשים או עזים וכו' גדול וכו': מן הכבשים ומן העזים דגם טלה דהיינו כבש נקרא שה: זכר ונקבה ר"ל בין שה זכר או נקיבה: ופודה בו פעמים הרבה כשהחזירו לו הכהן. ואם יש לו כמה ספיקות פטר חמור. שמפריש פדיונן והן שלו. אז מותר לפדות כולן בטלה א' אף שלא החזירו לו הכהן אחר שפדה בו [שם]: נכנס לדיר להתעשר דאם יש לו כמה ספיקות פטרי חמורים והפריש עליהן כמה טלאים [וכגון שלא פדאן כולן בפעם א']. והן שלו. אז מכניס כל הטלאים שפדה בהן ביו שאר הצאן. כדי לעשרן כשאר הבהמות: ואם מת נהנים בו ר"ל אם מת הוודאי פדיון פטר חמור ביד בעלים קודם שבא ליד כהן. נהנה בו הכהן. דתיכף כשהפרישו. עומד ברשות הכהן [כמשנה ו']: ולא בחיה צבי וכדומה: ולא בשחוטה שה שחוט: ולא בטריפה טריפה מחיים: ולא בכלאים תיש הבא על הרחל: ולא בכוי בריה בפני עצמו הוא ספק חיה או בהמה. מיהו כל זה בפודה גוף בגוף דיכול לפדות חמור שוה י' בשה שוה פרוטה. אז צריך שלא יהיה הפדיון א' מאלו. אבל בפודהו בשוייו. אז פודה בכל דבר. ואפילו בתבשיל [שכ"א]: ואסר בכוי מפני שהוא ספק לא מיירי בכוי ביפעל. דא"כ מה זה דקאמר מפני שהוא ספק. והיינו ספק בהמה. והרי גם אם יהיה בהמה וודאי אסור לפדות רק בשה. רק מיירי בוולד הבא מתייש וצבייה ועי' חולין [דע"ט ב']: נתנו לכהן את הפטר חמור עצמו: כחמש סלעים של בן דחייב ג"כ באחריותן. וטעמיה מדהוקש בקרא בכור אדם עם בכור פטר חמור: כפדיון מעשר שני דג"כ דינו שפטור מאחריות כשהפרישו וטעמייהו דרק למעשה שבפדיית עצמו הוקשו בכור אדם לבכור טמאה בקרא שיהיו נוהגין לדורות כבמדבר. זה בשקלים וזה בשה [כש"ס ד"ד ב']. ולא להתחייב באחריות פדיונו שהוא דבר אחר מפדיי' [ובכה"ג לא שייך אין היקש למחצה]: על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום ר"ל אין הישראל חייב באחריותו. אבל הנבילה שייך לכהן [כש"ס י"א ב']: מת פטר חמור לאחר שהפריש הטלה וקודה שנתנו להכהן: רבי אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה דמדחייב עדיין באחריות הטלה כמו שלא הפרשו עדיין דמי: וחכמים אומרים אינו צריך להקבר והטלה לכהן דאזלי לשטתייהו לעיל סי' ל"ט דמעת שהפריש הטלה. ברשות הכהן קאי: עורפו קוצץ ראשו מול ערפו: בקופיץ פליישהאקע: מאחריו וקוברו דמדאסור בהנאה מחיים. כ"ש לאחר מיתה: מצות יעידה באמה העבריה שמצוה שיקחה לו אדונה לאשה: קודמת למצות פדיה שיניח אדונה לאביה לחזור ולפדותה: אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום דס"ל לתנא שהמיבם אשת אחיו לשם נוי או ממון. הוה פוגע בערוה. ואין כן ההלכה. ואעפ"כ נהגו לחלוץ. אבל אין כופין על זה. אפילו נתן לה שטח"ל לחלוץ בחנם [אה"ע קס"ה]: מצות גאולה באדון המתפיס בהמה לבדק הבית. מצוה שיפדנה אדונה: ואם לא יגאל ונמכר בערכך ותו. דלהכי הבעלים קודמין מדמוסיפין חומש כשיפדו הן [כערכין פ"ח מ"ב]:
מלכת שלמה
בעה"י הנותן לעמו ישראל חוקים ומשפטים ותורות נתחיל מסכת בכורות:
הלוקח עובר חמורו וכו'. בירושלמי דפסחים בפ' מקום שנהגו ד' ל"א ודפ"ק דע"ז ד' מ' וביד פי"א דהלכות בכורים סי' ט' ובפי"ב סי' י"ד ט"ו ובפ"א דהלכות בכורות סי' ז'. ובטור יו"ד סי' שכ"א כוליה פירקין. בפי' ר"ע ז"ל ואיידי דזוטרן מיליה דפטר חמור פסיק ושרי ליה וכו'. אמר המלקט בגמרא איבעי' אימא איידי דחביבא ליה כדר' חנינא דאמר מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים וכו' ואתיא מדרשא מקדים לה:
והמוכר לו. מוכר לגוי עובר חמורו דעדיין אינו קדוש עד שיולד דפטר רחם כתיב דאינו קדוש עד לידת הרחם. גיליון. ובגמרא פריך כל הני למה לי ומשני צריכי כו'. וכתבו תוס' ז"ל הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו לוקח מיפטר מבכורה משום האם שהיא של גוי ומוכר מיפטר משום ולד דהוי של גוי ומתרי קראי נפקי כדמשמע לקמן בגמרא גבי שותפות של גוי דפטור מן הבכורה אפילו שאינו שותף אלא אפילו באזנו דאמרינן בגמרא מ"ש בן דבעינן כל בכור וליכא אמו נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא והא דעביד בגמרא צריכותא בלוקח ומוכר ולא אמר משום דנפקא מתרי קראי היינו משום דמדלא תנא תרוייהו בלוקח או מוכר ש"מ דלוקח ומוכר צריכי כדמפרש ואזיל דמדלוקח לא שמעינן מוכר דה"מ למיתני הלוקח עובר של נכרי או האם או המוכר עובר לנכרי או האם. וקצת קשה דמשמע דמתני' מחד קרא מפיק להו לתרויהו דקתני פטור שנאמר בישראל ומשמע דנפקי מהקדשתי לי כל בכור בישראל וצריך לומר דאמוכר קאי דלא איירי כולה פרשה באם אלא בעובר ע"כ:
והמוכר לו. אע"פ שאינו רשאי בגמרא בלישנא בתרא לימא מתני' דלא כר' יהודה דתנן בפסחים בפ' מקום שנהגו ובפ"ק דע"ז ר' יהודה מתיר בשבורה ועובר דומיא דשבורה הוא ומסיק רב אשי ת"ש ר' יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאת הא יכולה להתרפאת אסור ועובר נמי כיכול להתרפאת דמי ש"מ. ובגמרא מפרש דגבי מכירה דהוא עיקר איסורא קתני אע"פ שאינו רשאי והוא הדין גבי שותפות אליבא דאבוה דשמואל דאמר אסור לאדם שיעשה שותפות עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם ע"ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך והה"נ דה"נ גבי קבלה והכי תניא נמי בהדיא בברייתא והנותן לו בקבלה אע"פ שאינו רשאי קונסין אותו לפדותה מן הנכרי עד עשרה בדמיה אם היא בהמה גסה:
1.
[An Israelite] who buys a fetus of a donkey belonging to a non-Jew or who sells one to him, although this is not permitted, or who forms a partnership with him, or who receives [an animal] from him to look after or who gives [his donkey] to him to look after, is exempt from the [law of the] bekhor, for it says: [“I sanctified to me all the firstborn] in Israel,” (Numbers 3:13) but not in non-Jews. Priests and levites are exempt through [an argument made by a] kal vehomer: if they exempted the first-born belonging to the Israelites in the wilderness, it follows all the more so that they should exempt their own.
משנה ב
פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר, וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר חֲמוֹר פֶּטֶר חֲמוֹר, שְׁנֵי פְעָמִים, עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד חֲמוֹר וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר. וּמָה הֵם בַּאֲכִילָה. בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וּטְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אָסוּר בַּאֲכִילָה, שֶׁהַיּוֹצֵא מֵהַטָּמֵא, טָמֵא. וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר, טָהוֹר. דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וְטָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא, אָסוּר בַּאֲכִילָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ גִדּוּלָיו:
ברטנורה
פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור. אי תנא פרה שילדה כמין חמור ולא תנא חמור שילדה כמין סוס, הוה אמינא פרה שילדה כמין חמור הוא דפטור משום דלא דמו אהדדי כלל, דהא יש לה קרנים והא אין לה קרנים, הא פרסותיה סדוקות והא פרסותיה קלוטות, אבל חמור שילדה כמין סוס, אימא חמור אדום הוא ולחייב. ואי תנא סיפא ולא תנא רישא, הוה אמינא חמור שילדה כמין סוס הוא דפטור משום דסוס לא קדוש בבכורה, אבל פרה שילדה כמין חמור דתרוייהו קדשי בבכורה אימא ליחייב, צריכי:פטר חמור פטר חמור שני פעמים. חד בקדש לי כל בכור, וחד בראה אתה אומר אלי:מהו באכילה. כלומר בהמה שאין היולדת דומה לנולד מהו באכילה:שהיוצא מהטמא טמא. ודבש דבורים וצרעין מותר ולא מקרי יוצא מן הטמא, לפי שאין ממצות אותו מבשרן אלא מכניסות אותו לגופן, שאוכלות מפרחי האילנות ומהן נעשה הדבש. וחלב האדם מותר כשפירש, אבל לינק משדי האשה אסור. וכל שאר חלב של בהמה וחיה טמאה, הוי יוצא מן הטמא ואסור:דג טמא שבלע דג טהור. אע״ג דלא חזינן ליה שבלע, כיון דרוב דגים משריצים במינן, כמו שבלע בפנינו דמי:
תוסופות יום טוב
וחמור שילדה. עי' מ"ש במ"ד פ"ה דב"מ:
[*שילדה כמין סוס. והרא"ש ז"ל דייק מדקתני לקמן ומה הם באכילה ול"ג ומה הוא. וכן מדקתני לקמן וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסורה באכילה אלמא דברישא איירי נמי בכה"ג. והלכך הגי' שילדה כמין פרה. ומה שנכתב בספרים שילדה כמין סוס. אגב שיטפיה דברייתא הוגה ג"כ במשנה בספרים. ובברייתא תנא כמין סוס לאשמועינן כו'. ע"כ. והצריכותא שכתב הר"ב אינה בסוגיא אמתניתין אלא אברייתא. ומיהו גירסת הר"ב מהו:
כמין סוס. כתב הר"ב אימא חמור אדום הוא ומסיים רש"י סתם סוסים אדומים הם]:
עד שיהא היולד חמור והנולד חמור. עיין בפ"ב משנה ה':
היולד. האם. רש"י:
[*ומה הם באכילה. והר"ב העתיק מהו ולעיל כתבתי בחילוף הנוסחאות האלו. ובתוספות יש ט"ס בזה]:
בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה כו'. דת"ר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. (ויקרא י"א) יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא. או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור. ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. [ה"ק] דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול ת"ל גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. והא דקתני שהיוצא כו' סימנא בעלמא דלא תחליף לך [גרסתך(בשכחה)] [במשנה] דלא תימא זיל בתרי' דידי' והאי טהור מעליא הוא. והאי (טהור) [טמא] מעליא הוא אלא זיל בתר אימיה. גמרא:
שהיוצא מהטמא טמא. כתב הר"ב ודבש דבורים וצרעין מותר וכו'. כדתנן במשנה ד' פרק בתרא דמכשירין. ועיין שם. ומ"ש הר"ב וחלב האדם מותר כשפירש נפקא לן בברייתא בגמרא פ"ה דכתובות דף ס'. הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא. ואמרינן עלה כשפירש אבל לא פירש אסור מדרבנן. וכ' הרא"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי [בחלב] בהמה טמאה. [וכן בשר אדם] כיון דאין דרך לאכול בשר אדם מיחלף בבהמה טמאה:
דג טמא שבלע דג טהור. כתב הר"ב אע"ג כו' כיון דרוב דגים משריצים במינן. פירוש דדג טמא משריץ בגופו עוברו כשאר בהמה וחיה. אלא דרוב משריץ במינו וזה השריץ מין אחר כמו שבלע כו':
וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה. תימא במסכת אהלות [ספי"א] (מנו) [צ"ל תנן] בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשוב עיכול וה"נ לשתרו. ויש לחלק בין איסור לטומאה. עי"ל דיש להחמיר כר"י בן בתירא דבעי מעל"ע והכא בלא שהה שם כדי עיכול תוס':
יכין
מלכת שלמה
יכין
הלוקח עובר חמורו אף דבתורה דיני בכור טהורה נזכרים קודם פטר חמור. אפ"ה נקט התנא דיני פטר חמור תחלה. מדזוטר מילייהו פסק ושדי להו. והדר מאריך בדיני בכור טהורה. אמנם כמה דיני בכור טהורות נוהגין גם בטמאה. כצאן ברזל [פ"ב מ"ד] ועוד הרבה. ואפ"ה לא נקט להו. מדאינן מצויין בחמור: של נכרי והעובר בכור במעי אמו. ונקט סתמא. משום דאפי' רק מסופק אם בכרה. כשלא היה יד נכרי באמצע חייב להפריש טלה ומקיימו לעצמו. ואין העכומ"ז נאמן במסל"ת בדאורייתא. או בי"ל להשביח מקחו משקר. וכ"ש הכא דאיכא תרתי טעמי [ש"כ י"ד שט"ז סק"ב]: והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי דאסור למכור בהמה גסה לנכרי. גזירה שמא ישאילנה או ישכירנה לנכרי. והנכרי יעשה עמה מלאכה בשבת וקעבר ישראל משום שביתת בהמתו. או שאם ימכרנה לנכרי #א) וכשיראנה ישראל בעליה הראשונים טעונה בשבת ברה"ר. יצעק לה לזרזה לילך. והיא תכיר קולו ותלך מחמתו. ויעבור ישראל משום מחמר. להכי אסרו למכור גסה לנכרי. ורק ע"י סרסור. או בידוע שהנכרי קונה לשחיטה שרי. מיהו בזה"ז שפרנסת ישראל מצומצמת נהגו להתיר. ואעפ"כ ראוי לזהר [י"ד קנ"א ד']. [ונ"ל דצ"ל דלא פשטה גזירה זו בכל ישראל דאל"כ הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ וכו' [#ב) כע"ז ל"ו א']: והמשתתף לו אפילו כשהחלק של הנכרי בהאם או בולד ידוע. כגון ידו או רגלו. אפ"ה פטור כל שאם ינטל חלק הנכרי מהבהמה תשאר בעלת מום [ש"כ ג' ד']. מיהו כשרוצה ישראל להקנות לנכרי בהמה מעוברת כדי לפטרה מבכורה. לא סגי שיקנה לו הולד. מדהוא דבר שלא בא לעולם. רק יקנה לו חלק באם [ש"כ ש"ך סק"ה]. ויקבל ממנו פרוטה על דמי המקח. ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם [שם]: והמקבל ממנו שהחמורה של נכרי. והישראל קבלה להטפל בה ולחלוק בוולדות. בין שהאם באחריות ישראל או לא: והנותן לו בקבלה שהחמורה של ישראל וקבלה הנכרי להטפל בה ולחלוק בוולדות וכדלעיל: פטור מן הבכורה ר"ל הולד של בהמה זו שקבל. אינו קדוש בבכורה. מדיש לנכרי חלק בו: כהנים ולוים פטורים חמוריהם פטורים מבכורה: אם פטרו של ישראל במדבר ר"ל אם פטרו כל הלוים עצמן את בכורי אדם שבישראל במדבר. והפקיעו קדושתן. כדכתיב קח את הלוים תחת כל בכור: דין הוא שיפטרו של עצמן ר"ל כ"ש שקדושת הלווים שבהן יפקיע חיוב בכורי שבטן. ומדפטירי מבכור אדם. פטירי נמי מחיוב בכורי בהמה טמאה שלהן. מדהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה. לפיכך הפטור בזה פטור גם בהאחר. [והא דלא יליף ק"ו מבהמתן גופייהו. דאם פטרו בהמת הלויים את בכורות בהמות ישראל במדבר. כ"ש שיפטירו בהמתן מדין בכורה. י"ל דא"כ גם בכור בהמה טהורה של לוים נמי פטור. והרי הא ליתא. כלקמן [פ"ב מ"א]. ואי"ל אמתני' דלקמן גופה תקשי. למה לא נדרש באמת הך ק"ו. ונפטרו גם בהמות טהורות של לויי'. י"ל דוקא באדם שייך שפיר לומר שהקדושה שיש בהלוי גורמת הפקעת קדושת בכורה שבו. אבל בבהמה של לוי שאין שום קדושה כשאינו בכור. לא שייך לומר שתפקע קדושה שבה. את קדושת בכורות שבה [תוס']: פרה שילדה כמין חמור אע"ג ששניהן מין גסה. ושניהן חייבין בבכורה: וחמור שילדה כמין סוס אע"ג ששניהן דומין בתואר וגם שניהן מין טמאה. וכ"ש פרה שילדה מין סוס: והנולד חמור ונ"ל דלהכי לא נקט הכא ואם יש בו מקצת סמני' [כלקמן פ"ב מ"ה]. ה"ט משום דהכא בגסה יש חילוק. דפרה שילדה מין חמור כיון דשניהן בני חיוב להכי ביש בהוולד מקצת סמנים. שייך וודאי לכהן. אבל חמור שילד כמין סוס. כיון דבסוס אין דין בכורה. להכי אף שיש בהולד מקצת סמנים. אפ"ה הו"ל רק ספק בכור. ומה"ט נמי בפרה שילדה מין סוס נמי אינו רק ספק בכור והממע"ה [י"ד שט"ו ו']: ומה הם באכילה מלת הם דנקט קאי אטהורה שילדה דמות טמאה. וטמאה שילדה דמות טהורה: והיוצא מן הטהור טהור ואפ"ה מותר דבש דבורים. מדאינו מתמצה מגופן. רק שהדבורים מלקטין הטל המתוק שנופל על הפרחים. ובכיס קטן שתחת גרונה יביאוה להכוורת ומקיאין אותו שם [י"ד סי' פ"א]. מיהו ולד טריפה מותר דהרי קיי"ל כרבנן עובר לאו ירך אמו [כתמורה דל"א א']. ואף אי נימא עובר ירך אמו [כראב"ד פי"ח מפסוהמ"ק]. האם אסור רק מדאין כמוה חיה. והולד הרי חיה יחיה [ש"ך ע"ט סק"ח]. ואף דקיי"ל דביצת עריפה אסור [י"ד סי' פ"ו ס"ג]. ביצה שאני דאדוק וגדל בגופה טפי. אבל בשחט טריפה ומצא בה עובר אפילו נמצא העובר חי. נוהגין לאסרו ולא מהני לי' גם שחיטת עצמו [י"ד י"ג ס"ג]. ואדם אע"ג שבחייו. בשר הפורש ממנו אסור באכילה בעשה [ע"ט ס"א]. עכ"פ בשר המת אסור מדאורייתא גם בהנאה בהיקש דשם שם מעגלה ערופה [שמ"ט]. אבל חלב אדם מותר כשפירש תוך היד אי לתוך הכלי. דאל"כ ואפילו פירש ע"ג הדד אסור מדרבנן [פ"א]: לפי שאינו גדוליו ודוקא בעודו במעיו. דביצא דרך בית הרעי. עפרא בעלמא הוא [ש"ך ססי' פ"ג]. נותן טלה אחד לכהן דממ"נ א' מהן בכור. וקמ"ל דלא ס"ל כרבי יוסי [פ"ב מ"ו]. דלדידיה הו"ל למיחש לשמא יצאו ב' ראשין כא'. ואע"ג דלא שכיחא. עכ"פ מדלית ליה פסידא לרבי יוסי יפריש עוד טלה א' לעצמו בעד הב': מפריש טלה אחד לעצמו מפרישו כדי להפקיע מהזכר קדושת פטר חמור. אבל מקיים הטלה לעצמו. מדאין בהטלה הזה שום קדושה. ורק ממונא אית לכהן גביה מספק. דשמא יצאת הנקיבה תחלה. ולהכי הממע"ה: נותן שני טליים קמ"ל דאינו פודה שניהן בטלה א'. או דקמ"ל דלא חיישינן שמא אחת מהאמהות טנפה. שנימוח הולד במעיה. והשנייה ילדה ב' זכרים: נותן טלה אחד לכהן מיהו בב' זכרים ונקיבה. חיישינן שפיר שמא אחת ילדה זכר ושנייה זכר ונקיבה. או אחת ילדה ב' זכרים ושנייה נקיבה. לכן מפריש עוד טלה א' לספק פדיון ומקיימו לעצמו: אין כאן לכהן כלום דשמא כל אחת ילדה נקיבה תחלה. ולהכי מפריש ב' טלאים. דשמא הזכרים יצאו תחלה. ומקיים הטלאים לעצמו. ולרמב"ם פטור מכלום. מדאיכא ספיקות טובא איך נולדו הוולדות. [שכ"א. ונתקשו הרט"ז. וש"ך בזה דמ"ש מבבי דרישא. ונ"ל דר"ל מדיש בכל אחד ב' ספיקות לקולא. שמא ילדה נקיבה תחלה. או שמא ילדה ב' נקיבות. ובב' ספיקות אלו בטל הספק הג' שמא ילדה זכר ואח"כ נקיבה. משא"כ בבבי דרישא יש ספק לחומרא כמו לקולא]: אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים ונולדו בתערובות: מפריש טלה אחד לעצמו דשמא אותה שלא בכרה ילדה נקיבה: שנאמר ארישא קאי. דמנלן דפדיון פטר חמור בטלה. שנאמר וכו': ופטר חמור תפדה בשה ויש במשמעו מכבשים או עזים וכו' גדול וכו': מן הכבשים ומן העזים דגם טלה דהיינו כבש נקרא שה: זכר ונקבה ר"ל בין שה זכר או נקיבה: ופודה בו פעמים הרבה כשהחזירו לו הכהן. ואם יש לו כמה ספיקות פטר חמור. שמפריש פדיונן והן שלו. אז מותר לפדות כולן בטלה א' אף שלא החזירו לו הכהן אחר שפדה בו [שם]: נכנס לדיר להתעשר דאם יש לו כמה ספיקות פטרי חמורים והפריש עליהן כמה טלאים [וכגון שלא פדאן כולן בפעם א']. והן שלו. אז מכניס כל הטלאים שפדה בהן ביו שאר הצאן. כדי לעשרן כשאר הבהמות: ואם מת נהנים בו ר"ל אם מת הוודאי פדיון פטר חמור ביד בעלים קודם שבא ליד כהן. נהנה בו הכהן. דתיכף כשהפרישו. עומד ברשות הכהן [כמשנה ו']: ולא בחיה צבי וכדומה: ולא בשחוטה שה שחוט: ולא בטריפה טריפה מחיים: ולא בכלאים תיש הבא על הרחל: ולא בכוי בריה בפני עצמו הוא ספק חיה או בהמה. מיהו כל זה בפודה גוף בגוף דיכול לפדות חמור שוה י' בשה שוה פרוטה. אז צריך שלא יהיה הפדיון א' מאלו. אבל בפודהו בשוייו. אז פודה בכל דבר. ואפילו בתבשיל [שכ"א]: ואסר בכוי מפני שהוא ספק לא מיירי בכוי ביפעל. דא"כ מה זה דקאמר מפני שהוא ספק. והיינו ספק בהמה. והרי גם אם יהיה בהמה וודאי אסור לפדות רק בשה. רק מיירי בוולד הבא מתייש וצבייה ועי' חולין [דע"ט ב']: נתנו לכהן את הפטר חמור עצמו: כחמש סלעים של בן דחייב ג"כ באחריותן. וטעמיה מדהוקש בקרא בכור אדם עם בכור פטר חמור: כפדיון מעשר שני דג"כ דינו שפטור מאחריות כשהפרישו וטעמייהו דרק למעשה שבפדיית עצמו הוקשו בכור אדם לבכור טמאה בקרא שיהיו נוהגין לדורות כבמדבר. זה בשקלים וזה בשה [כש"ס ד"ד ב']. ולא להתחייב באחריות פדיונו שהוא דבר אחר מפדיי' [ובכה"ג לא שייך אין היקש למחצה]: על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום ר"ל אין הישראל חייב באחריותו. אבל הנבילה שייך לכהן [כש"ס י"א ב']: מת פטר חמור לאחר שהפריש הטלה וקודה שנתנו להכהן: רבי אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה דמדחייב עדיין באחריות הטלה כמו שלא הפרשו עדיין דמי: וחכמים אומרים אינו צריך להקבר והטלה לכהן דאזלי לשטתייהו לעיל סי' ל"ט דמעת שהפריש הטלה. ברשות הכהן קאי: עורפו קוצץ ראשו מול ערפו: בקופיץ פליישהאקע: מאחריו וקוברו דמדאסור בהנאה מחיים. כ"ש לאחר מיתה: מצות יעידה באמה העבריה שמצוה שיקחה לו אדונה לאשה: קודמת למצות פדיה שיניח אדונה לאביה לחזור ולפדותה: אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום דס"ל לתנא שהמיבם אשת אחיו לשם נוי או ממון. הוה פוגע בערוה. ואין כן ההלכה. ואעפ"כ נהגו לחלוץ. אבל אין כופין על זה. אפילו נתן לה שטח"ל לחלוץ בחנם [אה"ע קס"ה]: מצות גאולה באדון המתפיס בהמה לבדק הבית. מצוה שיפדנה אדונה: ואם לא יגאל ונמכר בערכך ותו. דלהכי הבעלים קודמין מדמוסיפין חומש כשיפדו הן [כערכין פ"ח מ"ב]:
מלכת שלמה
פרה שילדה כמין חמור וכו'. גמרא תניא פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנים חייב ומפרש בגמרא דהאי ואם יש בו מקצת וכו' לא קאי רק ארישא אפרה שילדה כמין חמור משום דתרוייהו קדישי בבכורה ודמי קצת לההיא דתנן לקמן פ' שני רחל שילדה כמין עז ואם יש בו מקצת סימנין חייב. ועיין במ"ש לקמן פ' שני סי' ה' וביד שם בהלכות בכורים פי"ב סי' י"ח ובפ' שני דהלכות בכורות סי' ו' ובטור יו"ד סי' שט"ו:
עד שיהא היולד חמור כך צ"ל:
ומה הם באכילה. מה הוא מיושב יותר דלא דבר אלא בפרה שילדה מין חמור ולא בחמור שילדה מין פרה. תוס' ז"ל. ובתוספי הרא"ש ז"ל כתוב וראיתי בספרים שכתוב וחמור שילדה כמין פרה וגירסא נכונה היא דטפי הוי חדוש דפטור מן הבכורה מחמור שילדה כמין סוס דאין במינו קדוש בבכורה ע"כ. ולפי זה הצריכותא דאיתא בגמרא שהעתיקו הרמב"ם ור"ע ז"ל לא קאי לדעת הרא"ש ז"ל ההיא צריכותא רק אברייתא שהעתקתי בסמוך דו"ק: בפי' ר"ע ז"ל מהו באכילה כלומר בהמה שאין היולד שהיא האם דומה לנולד מהו באכילה כך נראה שצ"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל בפירושו ומה שאמר ומה הם באכילה עניינו לפי סדר המאמר כך הוא ואיך דין המין אם נולד משונה ממינו בצורתו השיב ואמר בהמה טהורה וכו' ע"כ:
בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה וכו'. פ"א דהלכות מ"א סי' ד' ה' ובטור יו"ד סי' ע"ט פ' ועיין שם בספר הלבוש. ובברייתא בגמרא אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא כו' [עי' בתוי"ט] הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור רש"א גמל גמל שני פעמים אחד בת"כ ואחד במשנה תורה אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ורבנן גמל גמל שני פעמים חד לאסור עצמו וחד לאסור חָלָב הנקבה דסד"א חלב דבהמה טהורה גופה דשרייה רחמנא מכמה קראי דחד מינייהו לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב דחדוש הוא הואיל דליכא מידי דאתי מחי ושריה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי דמי ושרי הלכך אפילו בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל. ור"ש חלבו נפקא ליה מאת הגמל ורבנן אתים לא דרשי. ואיתיה בת"כ פ' שמיני פ"ג. גרסי' תו בגמרא ת"ר רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנים חייבת רש"א עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו ע"כ. ולאכילה נמי דתניא רש"א גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ואם ראשו ורובו דומה לאמו מותר באכילה דלאכילה נמי בעי ר"ש ראשו ורובו ומשמע בגמרא כפי מה שמצאתי כתוב בגליון דארבע מחלוקת יש בדבר דרבנן סברי טמא שנולד מן הטהור מותר אפילו בלא סימן אחד ור"ש סבר טמא שנולד מן הטהור אפילו עבורו מן הטהור בעינן ראשו ורובו ור' אליעזר ור' יהושע פליגי בברייתא אליבא דר' שמעון דס"ל דאפילו עיבורו מן הטהור קלוט במעי פרה אסור בלא סימן אחד אבל אם דומה לאמו בסימן אחד כגון בפיו או באזנו או בידו או ברגלו ואפי' בצמרו לכ"ע שרי ובהא פליגי ר"א ור' יהושע דר' יהושע סבר ה"מ דמותר בסימן אחד דעיבורו מן הטהור אבל בעיבורו מן הטמא אפילו בסימן אחד טמא אבל אם ראשו ורובו דומה לאמו מותר דאע"ג דכתיב שה כשבים ודרשי' עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ה"מ בסימן אחד אבל אם דומה לאמו בראשו ורובו מותר דהא גבי בכור דכתיב אך בכור כשב ודרשינן שיהא הוא כשב ובכורו כשב ואפ"ה אמר ר"ש דהיכא דדומה לאמו בראשו ורובו מותר ור' אליעזר אפילו עיבורו מן הטמא סגי ליה בסימן אחד. ועיין במ"ש בס"פ ששי דתמורה סי' ה':
שהיוצא מן הטמא. לדעת הרמב"ם ז"ל כלל זה דוקא באיסור שיש בו לאו ולדעת הרמב"ן ז"ל אפילו בדבר היוצא מאיסור שאין בו רק עשה עיין בהר"ן ז"ל בכתיבות פ' אע"פ ד' תצ"ד או בספר קרבן אהרן פ' שמיני פרק רביעי. ובגמרא דייק למה ליה למתני שהיוצא שנותן טעם לדבר דה"ל למיתני והיוצא ומשני סימנא בעלמא הוא שלא תחליף גירסתך בשכחה ותימא זיל בתריה דידיה והאי טהור מעלייא הוא אלא זיל בתר אימיה. ורב ששת דייק בגמרא מדקתני מן הטמא ולא קתני מטמא שמעינן דמי רגלים של חמור אסורין דמן הטמא משמע מינא דטמא אע"ג דהוי בלא ירד והני נמי מינא דטמא הן דדמו לחלב דעכירי אבל מטמא משמע מגופיה. ואיכא דאמרי הכי אמר רב ששת מטמא לא קתני אלא מן הטמא והני נמי מטמא קאתו שבתוך גופו היו ואע"ג דלאו מגופיה מימצן אסירי ולהאי לישנא פירשו תוס' חיצוניות דס"ל לרב ששת דכל מי רגלים אסורין בין דסוס בין דגמל בין דחמור ודחמור איצטריך ליה משום דשתו ליה אינשי דמעלי לירקונא:
דג טמא שבלע דג טהור. אע"ג דלא חזינן ליה שבלעו כיון דרוב דגים משריצים במינם וזה השריץ מין אחר כמי דבלע בפנינו דמי ומותר כך צ"ל בפי' ר"ע ז"ל. ובת"כ תניא גבי דגים תאכלו לרבות את הטהור שבמעי טמא יכול אף הטמא שבמעי טהור ת"ל אותם ומה ראית לומר בבהמה שבמעי טמא טמא ושבמעי טהור טהור ובדגים אינו כן לפי שאינו גדוליו אלא כשהוא חי בלעו אבל גדוליו שרי שהיוצא מן הטהור טהור רש"י ותוס' ז"ל. ואיתה להאי בבא בתוס' פ' ר' ישמעאל דמנחות ד' ס"ט. ובטור יו"ד סוף סי' פ"ג. וכתב שם בית יוסף בשם הרא"ש ז"ל וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה תימא דבמסכת אהלות תנן גבי כלב שאכל בשר המת ומת הכלב כמה תשהה במיעיו ג' ימים מעת לעת ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשיבא כמעוכל א"כ הכא נמי תשתרי ויש לחלק בין איסור לטומאה [הגה"ה וז"ל תוס' ז"ל והכא נמי לישתרי ולא מסתבר לחלק בין בשר המת לשאר דברים דשלשה ימים דכלב משמע בכל דבר מדמייתי עלה במסכת שבת פ' שואל יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך משהה אכילתו במיעיו ג' ימים ויש לחלק בין איסור לטומאה ויש רוצים להתיר מתוך משנה זו חטה שנמצאת בפסח במעי תרנגולת ולפי מה שחלקתי בין איסור לטומאה אין זו ראיה ועוד אומר ר"ת דשמא יש להחמיר כר' יהודה בן בתירה דבעי מעת לעת ואם באנו לומר דאין חילוק בין איסור לטומאה צריך לומר דהכא איירי בלא שהה שם כדי עיכול וא"ת אי לא שהה כדי עיכול היכי פריך בגמרא כי חזינן דבלע נימא האי איעכלא והאי אשריץ והלא לא שהה כדי עיכול וי"ל לפי שלפעמים ממהר להתעכל והוה לן למיחש לחומרא ולא הוי ככלב דלעולם בשלשה ימים ע"כ]. והרב רבינו משה ז"ל היה מחלק בין היכא שאכל ולעס בשניו ובין היכא שבלעו שלם כי הך מתני' דבהכי לא חשיב עיכול עכ"ל ז"ל וזהו שכתב רבינו דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם עכ"ל ז"ל:
2.
If a cow gave birth to a species of donkey, or a donkey gave birth to a species of horse, it is exempt from [the law of] the firstling, for it is said, “the firstling of a donkey,” “the firstling of a donkey,” twice [to teach that the law of the firstling does not apply] until that which gives birth is a donkey and that which is born is a donkey. And what is the law with regard to eating them? If a clean animal gave birth to a species of unclean animal, it is permitted to be eaten. But if an unclean animal gave birth to a species of a clean animal, it is forbidden to be eaten, for that which comes out of the unclean is unclean and that which comes out of the clean is clean. If an unclean fish swallowed a clean fish, it is permitted to be eaten. But if a clean fish has swallowed an unclean fish, the latter is forbidden to be eaten, because it is not [the clean fish's] growth.
משנה ג
חֲמוֹר שֶׁלֹּא בִכְּרָה, וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ. שְׁתֵּי חֲמוֹרִים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָיִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
ברטנורה
נותן טלה אחד לכהן. בפדיון. דממה נפשך חד מינייהו בכור:זכר ונקבה. ואין ידוע אם יצא זכר תחלה והוא בכור, או נקבה יצאה תחלה ואין כאן דין בכורה:מפריש טלה. משום ספק, ומפקיע עליו קדושת הפטר חמור:והוא לעצמו. שהוא עצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן, דכהן הוי מוציא מחבירו, ועליו הראיה להביא עדים שהזכר יצא תחלה. ואיסורא ליכא, דאפילו פטר חמור גמור שפדאו בשה שוב אין קדושה לא בו ולא בפדיונו, אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן טלה לכהן, דממונו הוא, והכא ליכא גזל דספק הוא:שתי חמורות וילדו וכו׳ זכר ונקבה, נותן טלה אחד לכהן בשביל הזכר. או שני זכרים ונקבה, דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה או אי נמי חדא ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה, נותנים טלה אחד לכהן דהא חד זכר איכא ודאי בכור, ואאידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאה תחלה מפריש טלה והוא לעצמו:שני זכרים ושתי נקבות. ספק הן, דשמא כל חדא ילדה זכר ונקבה, ושמא הנקבות יצאו תחלה, הלכך אין לכהן כאן כלום, אלא מפריש עליהם שני טלאים לאפקועי לאיסורייהו והן לעצמן, כך פירשו רבותי. אבל רמב״ם סבר דאין כאן לכהן כלום ואפילו טלה לעצמו אינו צריך להפריש, משום דאיכא בכל חד מהנך ספיקי טובא כשילדו שתי נקבות וזכר, שמא אחת משתיהן ילדה שתי נקבות והאחרת זכר, או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה, או נקבה ואחריה זכר. וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקבות, הלכך אפילו טלה לעצמו אינו מפריש. ופירוש רבותי עיקר:
תוסופות יום טוב
חמור שלא ביכרה וילדה שני זכרים. מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי דאמר [מתניתין ו' פ"ב] דאפשר לצמצם. גמרא:
מפריש טלה אחד לעצמו. פי' הר"ב ומפקיע עליו קדושת הפטר חמור. דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש מספק (כיון) [כמו] שאין נותן לכהן מספק כמו כן אינו עורפו מספק. תוספות. ובגמרא מתניתין רבי יהודה דס"ל פטר חמור אסור בהנייה ואפילו מחיים. והכי אפסיק הלכתא בגמרא דף י"א ובפירוש הרמב"ם יש טעות. ובנא"י הוא כהוגן ואעתיקה בס"פ. וטעמיה דכיון שהקפידה עליו התורה לאפקועי לאיסוריה בשה ולא באחר. ודאי אסור בהנייה. ופרכינן והרי מעשר שהקפידה עליו התורה בכסף צורה ותנן [בפ"ב דקדושין מ"ח] במזיד קידש. ומשנינן בפטר חמור נמי מקדשה כדר' אלעזר דא"ר אלעזר אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידו ועולה ואוכלתו בירושלים ה"נ אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה ופרקה ליה בשה. ומקדשא בהנך דביני ביני ששוה החמור יותר מן השה. ובקדושין פ"ב משנה ט' מפ' הר"ב בפטר חמור דאסור בהנאה דיליף מעגלה ערופה. היינו כי היכי דלוקמי לההיא מתניתין אפילו לר"ש דפליג אדר"י. ומודה לאחר עריפה וע' בס"פ והכי איתא התם בהדיא בגמרא. ומה"ט נמי לא פירש הר"ב שם מ"ח בקידש במעשר. שני. טעמא דהכא:
וילדו שני זכרים נותן שני טליים לכהן. הכא ניחא דאיצטריך לאשמועינן אין פודה וחוזר ופודה כל זמן שלא נתן ליד כהן [ע' בפי' הר"ב דמתני' דלקמן]. אבל לקמן פ"ב [מ"ז] דקתני כה"ג גבי בכורות בהמה טהורה ליכא למימר הכי. י"ל קמ"ל דלא תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים שהאחת טנפה ונמוח הולד ואחת ילדה שני זכרים. ומיהו לקמן פ' יש בכור [מ"ד] קתני כה"ג גבי נשים ליכא למימר הכי שכל אחת יודעת בעצמה מה שילדה. וי"ל אגב דתנייה הכא תנייה התם. א"נ ניחא ליה לפרש כל גווני ואף ע"ג דלא צריכי. כדקתני זכר ונקבה ניתן א' לכהן דלא צריכי כלל. תוספות:
נותן טלה אחד לכהן. כתב הר"ב ואאידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאה תחלה מפריש טלה והוא לעצמו. ולא חש לאדכורי תנא דמתניתין. משום דכבר אשמועינן בבבא קמייתא דבמקום הספק מפריש טלה והוא לעצמו. ובבבא דסיפא דאחת ביכרה ואחת לא ביכרה דתנא זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו ולא תנא אין לכהן כלום. משום דבעי לאסוקי עלה שנא' ופטר חמור תפדה בשה. ועוד שני זכרים ונקבה. הואיל ותנא דינא דנתינת טלה אחד לכהן לא אדכר הפרשת טלה אחד לעצמו. דלא אדכר ליה תנא דמתני' אלא במקום שאין שם נתינה לכהן. ועוד כיון דפריש ותני זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה לא תנא אלא דפסיקא ליה לתרווייהו דהיינו נתינת טלה אחד לכהן. ולעולם בשני זכרים ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו ואע"ג דלגבי הפרשת טלה אחד ה"ל תרי ספיקי שמא אחת ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה. ואין כאן אלא נתינת אחד לכהן. ואף את"ל אחת ילדה זכר ואחת ילדה נקבה וזכר. שמא יצתה נקבה תחלה. אפ"ה כיון דאפשר ליה בתקנתא דהפרשת טלה אחד ולא קמפסיד ולא מידי שהרי הוא חולין והוא לעצמו. לית ליה למסמך אהיתרא דתרי ספיקי. דאשכחן נמי דעל רובא לא סמכינן ליפטר מדין טלה והוא לעצמו. ואע"פ שיש כאן רובא לפטורה דמחצה יולדת נקבה תחלה ונהי נמי דילדה זכר תחלה מיעוטא נפיק מקצת נקבה בהדי זכר מקמי דנפיק ליה רוב ראשו דזכר וה"ל חציצה ואע"ג דאמר רב אשי מין במינו אינו חוצץ [כמ"ש במ"ו פ' דלקמן] ה"מ זכר וזכר דתרווייהו מין חיוב בכורה אבל בנקיבה לא פשיטא לן דנימא הכי. דאיבעיא לן בפ' בהמה המקשה כרכתו אחזתו והוציאתו מהו ולא אפשיטא. ועוד מדדייק גמ' [כמ"ש לעיל] מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי שמעינן וכו'. הרא"ש:
אין כאן לכהן כלום. כתב הר"ב שהרמב"ם סובר דאפילו טלה לעצמו אינו צריך להפריש אע"ג דבזכר ונקבה או שני זכרים ונקבה לא ממעיט מהפרשת טלה אע"ג דאיכא נמי תרי ספיקי כמ"ש בשם הרא"ש. תירץ והכ"מ די"ל דשאני ב' זכרים ונקבה. דמתוך שהוא צריך לעשות בהם מעשה ליתן טלה אחד לכהן אמרינן ליה דיפריש טלה אע"ג דתרי ספיקי הוא. אבל בב' נקבות וזכר. או ב' זכרים וב' נקבות. כיון דא"צ לעשות מעשה ליתן שום טלה לכהן. לא אמרינן שיפריש טלה לעצמו מאחר דתרי ספיקי הוא. ע"כ. ומ"ש משום דאיכא בכל חד מהנך ספיקי טובא כו'. השיג הראב"ד [ספי"ב מה' בכורים] שהכל נכנס בספק א' שהוא שמא הזכר יצא אחר הנקבה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הלוקח עובר חמורו אף דבתורה דיני בכור טהורה נזכרים קודם פטר חמור. אפ"ה נקט התנא דיני פטר חמור תחלה. מדזוטר מילייהו פסק ושדי להו. והדר מאריך בדיני בכור טהורה. אמנם כמה דיני בכור טהורות נוהגין גם בטמאה. כצאן ברזל [פ"ב מ"ד] ועוד הרבה. ואפ"ה לא נקט להו. מדאינן מצויין בחמור: של נכרי והעובר בכור במעי אמו. ונקט סתמא. משום דאפי' רק מסופק אם בכרה. כשלא היה יד נכרי באמצע חייב להפריש טלה ומקיימו לעצמו. ואין העכומ"ז נאמן במסל"ת בדאורייתא. או בי"ל להשביח מקחו משקר. וכ"ש הכא דאיכא תרתי טעמי [ש"כ י"ד שט"ז סק"ב]: והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי דאסור למכור בהמה גסה לנכרי. גזירה שמא ישאילנה או ישכירנה לנכרי. והנכרי יעשה עמה מלאכה בשבת וקעבר ישראל משום שביתת בהמתו. או שאם ימכרנה לנכרי #א) וכשיראנה ישראל בעליה הראשונים טעונה בשבת ברה"ר. יצעק לה לזרזה לילך. והיא תכיר קולו ותלך מחמתו. ויעבור ישראל משום מחמר. להכי אסרו למכור גסה לנכרי. ורק ע"י סרסור. או בידוע שהנכרי קונה לשחיטה שרי. מיהו בזה"ז שפרנסת ישראל מצומצמת נהגו להתיר. ואעפ"כ ראוי לזהר [י"ד קנ"א ד']. [ונ"ל דצ"ל דלא פשטה גזירה זו בכל ישראל דאל"כ הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ וכו' [#ב) כע"ז ל"ו א']: והמשתתף לו אפילו כשהחלק של הנכרי בהאם או בולד ידוע. כגון ידו או רגלו. אפ"ה פטור כל שאם ינטל חלק הנכרי מהבהמה תשאר בעלת מום [ש"כ ג' ד']. מיהו כשרוצה ישראל להקנות לנכרי בהמה מעוברת כדי לפטרה מבכורה. לא סגי שיקנה לו הולד. מדהוא דבר שלא בא לעולם. רק יקנה לו חלק באם [ש"כ ש"ך סק"ה]. ויקבל ממנו פרוטה על דמי המקח. ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם [שם]: והמקבל ממנו שהחמורה של נכרי. והישראל קבלה להטפל בה ולחלוק בוולדות. בין שהאם באחריות ישראל או לא: והנותן לו בקבלה שהחמורה של ישראל וקבלה הנכרי להטפל בה ולחלוק בוולדות וכדלעיל: פטור מן הבכורה ר"ל הולד של בהמה זו שקבל. אינו קדוש בבכורה. מדיש לנכרי חלק בו: כהנים ולוים פטורים חמוריהם פטורים מבכורה: אם פטרו של ישראל במדבר ר"ל אם פטרו כל הלוים עצמן את בכורי אדם שבישראל במדבר. והפקיעו קדושתן. כדכתיב קח את הלוים תחת כל בכור: דין הוא שיפטרו של עצמן ר"ל כ"ש שקדושת הלווים שבהן יפקיע חיוב בכורי שבטן. ומדפטירי מבכור אדם. פטירי נמי מחיוב בכורי בהמה טמאה שלהן. מדהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה. לפיכך הפטור בזה פטור גם בהאחר. [והא דלא יליף ק"ו מבהמתן גופייהו. דאם פטרו בהמת הלויים את בכורות בהמות ישראל במדבר. כ"ש שיפטירו בהמתן מדין בכורה. י"ל דא"כ גם בכור בהמה טהורה של לוים נמי פטור. והרי הא ליתא. כלקמן [פ"ב מ"א]. ואי"ל אמתני' דלקמן גופה תקשי. למה לא נדרש באמת הך ק"ו. ונפטרו גם בהמות טהורות של לויי'. י"ל דוקא באדם שייך שפיר לומר שהקדושה שיש בהלוי גורמת הפקעת קדושת בכורה שבו. אבל בבהמה של לוי שאין שום קדושה כשאינו בכור. לא שייך לומר שתפקע קדושה שבה. את קדושת בכורות שבה [תוס']: פרה שילדה כמין חמור אע"ג ששניהן מין גסה. ושניהן חייבין בבכורה: וחמור שילדה כמין סוס אע"ג ששניהן דומין בתואר וגם שניהן מין טמאה. וכ"ש פרה שילדה מין סוס: והנולד חמור ונ"ל דלהכי לא נקט הכא ואם יש בו מקצת סמני' [כלקמן פ"ב מ"ה]. ה"ט משום דהכא בגסה יש חילוק. דפרה שילדה מין חמור כיון דשניהן בני חיוב להכי ביש בהוולד מקצת סמנים. שייך וודאי לכהן. אבל חמור שילד כמין סוס. כיון דבסוס אין דין בכורה. להכי אף שיש בהולד מקצת סמנים. אפ"ה הו"ל רק ספק בכור. ומה"ט נמי בפרה שילדה מין סוס נמי אינו רק ספק בכור והממע"ה [י"ד שט"ו ו']: ומה הם באכילה מלת הם דנקט קאי אטהורה שילדה דמות טמאה. וטמאה שילדה דמות טהורה: והיוצא מן הטהור טהור ואפ"ה מותר דבש דבורים. מדאינו מתמצה מגופן. רק שהדבורים מלקטין הטל המתוק שנופל על הפרחים. ובכיס קטן שתחת גרונה יביאוה להכוורת ומקיאין אותו שם [י"ד סי' פ"א]. מיהו ולד טריפה מותר דהרי קיי"ל כרבנן עובר לאו ירך אמו [כתמורה דל"א א']. ואף אי נימא עובר ירך אמו [כראב"ד פי"ח מפסוהמ"ק]. האם אסור רק מדאין כמוה חיה. והולד הרי חיה יחיה [ש"ך ע"ט סק"ח]. ואף דקיי"ל דביצת עריפה אסור [י"ד סי' פ"ו ס"ג]. ביצה שאני דאדוק וגדל בגופה טפי. אבל בשחט טריפה ומצא בה עובר אפילו נמצא העובר חי. נוהגין לאסרו ולא מהני לי' גם שחיטת עצמו [י"ד י"ג ס"ג]. ואדם אע"ג שבחייו. בשר הפורש ממנו אסור באכילה בעשה [ע"ט ס"א]. עכ"פ בשר המת אסור מדאורייתא גם בהנאה בהיקש דשם שם מעגלה ערופה [שמ"ט]. אבל חלב אדם מותר כשפירש תוך היד אי לתוך הכלי. דאל"כ ואפילו פירש ע"ג הדד אסור מדרבנן [פ"א]: לפי שאינו גדוליו ודוקא בעודו במעיו. דביצא דרך בית הרעי. עפרא בעלמא הוא [ש"ך ססי' פ"ג]. נותן טלה אחד לכהן דממ"נ א' מהן בכור. וקמ"ל דלא ס"ל כרבי יוסי [פ"ב מ"ו]. דלדידיה הו"ל למיחש לשמא יצאו ב' ראשין כא'. ואע"ג דלא שכיחא. עכ"פ מדלית ליה פסידא לרבי יוסי יפריש עוד טלה א' לעצמו בעד הב': מפריש טלה אחד לעצמו מפרישו כדי להפקיע מהזכר קדושת פטר חמור. אבל מקיים הטלה לעצמו. מדאין בהטלה הזה שום קדושה. ורק ממונא אית לכהן גביה מספק. דשמא יצאת הנקיבה תחלה. ולהכי הממע"ה: נותן שני טליים קמ"ל דאינו פודה שניהן בטלה א'. או דקמ"ל דלא חיישינן שמא אחת מהאמהות טנפה. שנימוח הולד במעיה. והשנייה ילדה ב' זכרים: נותן טלה אחד לכהן מיהו בב' זכרים ונקיבה. חיישינן שפיר שמא אחת ילדה זכר ושנייה זכר ונקיבה. או אחת ילדה ב' זכרים ושנייה נקיבה. לכן מפריש עוד טלה א' לספק פדיון ומקיימו לעצמו: אין כאן לכהן כלום דשמא כל אחת ילדה נקיבה תחלה. ולהכי מפריש ב' טלאים. דשמא הזכרים יצאו תחלה. ומקיים הטלאים לעצמו. ולרמב"ם פטור מכלום. מדאיכא ספיקות טובא איך נולדו הוולדות. [שכ"א. ונתקשו הרט"ז. וש"ך בזה דמ"ש מבבי דרישא. ונ"ל דר"ל מדיש בכל אחד ב' ספיקות לקולא. שמא ילדה נקיבה תחלה. או שמא ילדה ב' נקיבות. ובב' ספיקות אלו בטל הספק הג' שמא ילדה זכר ואח"כ נקיבה. משא"כ בבבי דרישא יש ספק לחומרא כמו לקולא]: אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים ונולדו בתערובות: מפריש טלה אחד לעצמו דשמא אותה שלא בכרה ילדה נקיבה: שנאמר ארישא קאי. דמנלן דפדיון פטר חמור בטלה. שנאמר וכו': ופטר חמור תפדה בשה ויש במשמעו מכבשים או עזים וכו' גדול וכו': מן הכבשים ומן העזים דגם טלה דהיינו כבש נקרא שה: זכר ונקבה ר"ל בין שה זכר או נקיבה: ופודה בו פעמים הרבה כשהחזירו לו הכהן. ואם יש לו כמה ספיקות פטר חמור. שמפריש פדיונן והן שלו. אז מותר לפדות כולן בטלה א' אף שלא החזירו לו הכהן אחר שפדה בו [שם]: נכנס לדיר להתעשר דאם יש לו כמה ספיקות פטרי חמורים והפריש עליהן כמה טלאים [וכגון שלא פדאן כולן בפעם א']. והן שלו. אז מכניס כל הטלאים שפדה בהן ביו שאר הצאן. כדי לעשרן כשאר הבהמות: ואם מת נהנים בו ר"ל אם מת הוודאי פדיון פטר חמור ביד בעלים קודם שבא ליד כהן. נהנה בו הכהן. דתיכף כשהפרישו. עומד ברשות הכהן [כמשנה ו']: ולא בחיה צבי וכדומה: ולא בשחוטה שה שחוט: ולא בטריפה טריפה מחיים: ולא בכלאים תיש הבא על הרחל: ולא בכוי בריה בפני עצמו הוא ספק חיה או בהמה. מיהו כל זה בפודה גוף בגוף דיכול לפדות חמור שוה י' בשה שוה פרוטה. אז צריך שלא יהיה הפדיון א' מאלו. אבל בפודהו בשוייו. אז פודה בכל דבר. ואפילו בתבשיל [שכ"א]: ואסר בכוי מפני שהוא ספק לא מיירי בכוי ביפעל. דא"כ מה זה דקאמר מפני שהוא ספק. והיינו ספק בהמה. והרי גם אם יהיה בהמה וודאי אסור לפדות רק בשה. רק מיירי בוולד הבא מתייש וצבייה ועי' חולין [דע"ט ב']: נתנו לכהן את הפטר חמור עצמו: כחמש סלעים של בן דחייב ג"כ באחריותן. וטעמיה מדהוקש בקרא בכור אדם עם בכור פטר חמור: כפדיון מעשר שני דג"כ דינו שפטור מאחריות כשהפרישו וטעמייהו דרק למעשה שבפדיית עצמו הוקשו בכור אדם לבכור טמאה בקרא שיהיו נוהגין לדורות כבמדבר. זה בשקלים וזה בשה [כש"ס ד"ד ב']. ולא להתחייב באחריות פדיונו שהוא דבר אחר מפדיי' [ובכה"ג לא שייך אין היקש למחצה]: על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום ר"ל אין הישראל חייב באחריותו. אבל הנבילה שייך לכהן [כש"ס י"א ב']: מת פטר חמור לאחר שהפריש הטלה וקודה שנתנו להכהן: רבי אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה דמדחייב עדיין באחריות הטלה כמו שלא הפרשו עדיין דמי: וחכמים אומרים אינו צריך להקבר והטלה לכהן דאזלי לשטתייהו לעיל סי' ל"ט דמעת שהפריש הטלה. ברשות הכהן קאי: עורפו קוצץ ראשו מול ערפו: בקופיץ פליישהאקע: מאחריו וקוברו דמדאסור בהנאה מחיים. כ"ש לאחר מיתה: מצות יעידה באמה העבריה שמצוה שיקחה לו אדונה לאשה: קודמת למצות פדיה שיניח אדונה לאביה לחזור ולפדותה: אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום דס"ל לתנא שהמיבם אשת אחיו לשם נוי או ממון. הוה פוגע בערוה. ואין כן ההלכה. ואעפ"כ נהגו לחלוץ. אבל אין כופין על זה. אפילו נתן לה שטח"ל לחלוץ בחנם [אה"ע קס"ה]: מצות גאולה באדון המתפיס בהמה לבדק הבית. מצוה שיפדנה אדונה: ואם לא יגאל ונמכר בערכך ותו. דלהכי הבעלים קודמין מדמוסיפין חומש כשיפדו הן [כערכין פ"ח מ"ב]:
מלכת שלמה
חמור שלא בכרה וילדה שני זכרים וכו'. עד שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. ביד בהלכות בכורים פי"ב סי' י"ט כ' כ"א. ובגמרא מוקי מתני' דקתני וילדה שני זכרים דאינו נותן אלא טלה אחד לכהן דלא כר' יוסי הגלילי דאמר לקמן בפ' שני גבי רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן שניהם לכהן דקסבר אפשר לצמצם ששניהם יצאו כאחד ושניהם קדשי ויליף לה מקרא דכתיב הזכרים לה' וה"ה לפטר חמור והכי תניא ברייתא בגמרא בהדיא דפליג ר' יוסי הגלילי אפילו גבי בהמה טמאה בשניהם לכהן מפריש טלה אחד לעצמו לאפקועי איסוריה מיניה שיהא מותר בגיזה ועבודה ומתני' ר' יהודה היא דתניא פטר חמור אפילו מחיים אסור בהנאה ור' שמעון מתיר מחיים ולדידיה אין צריך להפריש טלה לעצמו ובגמרא מפרש טעמא דר' יהודה ודר"ש. והקשו תוס' ז"ל לר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם אם יצאו שניהם בבת אחת אין הזכר קדוש לפי מה שפירשתי לעיל שהנקבה חוצצת ועוד תנן לקמן פ' שני זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום משמע דקאי איצאו ראשיהן כאחת דרישא שהנקבה מבטלת בכורת הזכר שגם היא פוטרת את הרחם וא"כ סמוך מיעוטא דבבת אחת למחצה דנקבות קודמות והוו להו זכרים קודמין מיעוטא וי"ל דבספק מועט החמירו להפריש טלה לעצמו. תוס'. ועיין במ"ש בפירקין דלקמן סי' ו':
שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן. ומפריש טלה אחד מספק לעצמו וכן מוכח לקמן פ' שני דגבי שני זכרים ונקבה קתני אחד לו ואחד לכהן ומוכח משום דקדושת בכור חלה על שניהם וכן פי' כאן בקונטרס דמפריש עוד טלה והוא לעצמו. ועיין על זה בבית יוסף סוף סימן שכ"א לדעת הרמב"ם ז"ל:
3.
If a donkey that had never before given birth gave birth to two males, he gives one lamb to the priest. [If it gave birth to] a male and a female, he sets aside one lamb [which he keeps] for himself. If two donkeys that had never before given birth gave birth to two males, he gives two lambs to the priest. [If they gave birth to] a male and a female or two males and a female, he gives one lamb to the priest. [If they gave birth to] two females and a male or to two males and two females the priest receives nothing.
משנה ד
אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד), וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, זָכָר וּנְקֵבָה, גָּדוֹל וְקָטָן, תָּמִים וּבַעַל מוּם. וּפוֹדֶה בוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה. נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. וְאִם מֵת, נֶהֱנִים בּוֹ:
ברטנורה
זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו. דשמא אותה שלא בכרה ילדה את הנקבה:שנאמר ופמר חמור תפדה בשה. כל שה במשמע, שה כבשים או שה עזים, שה זכר או שה נקבה וכו׳:ופודה בו פעמים רבות. אם חזר כהן ונתנו לו:נכנס לדיר להתעשר. כגון ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים והפריש עליהן עשרה שיין והן שלו, הרי אלו נכנסים לדיר למקום שמכניסים שם הבהמות להתעשר, ומעשרן כדרך שמעשרים שאר בהמות. והוא הדין שאם היה לו ספק פטר חמור אחד או שנים [והפריש עליהם שה אחד או שנים] שנכנס לדיר עם שאר כבשיו להתעשר:ואם מת נהנים בו. שה שהפרישו לפדיון פטר חמור, אם מת ביד בעלים קודם שיבוא ליד כהן נהנה בו הכהן אף על פי שלא הגיע לידו מחיים, דמעידנא דאפרשיה ברשותא דכהן קאי:
תוסופות יום טוב
וילדו שני זכרים. ונתערבו. הרמב"ם סוף הלכות בכורים:
שנאמר ופטר חמור וגו'. ארישא קאי. כלומר מנלן דפדיון פטר חמור בשה. שנאמר ופטר חמור וגו' רש"י:
זכר ונקבה. בין שה [זכר] בין נקיבה. רש"י:
גדול וקטן תמים ובעל מום. תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפילו כל הני [עגל חיה כו' דממעטינן במתניתין דלקמן] נמי. א"כ שה שה [*כלומר ג"ש דלקמן] מאי אהני ליה. גמרא דף י"ב:
[*ופודה בו פעמים הרבה. וטעמו מסקינן לעיל בסוגיא דף ד' ע"ב. דמדכתיב (במדבר ג׳:מ״ה) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. ואע"ג דאשכחן בהמה רבה גבי ננוה. מ"מ הכא ליכתב קרא. או בהמה תחת בהמה. או בהמתם תחת בהמתם. מאי בהמה תחת בהמתם. ש"מ חד פוטר טובא. ומ"ש הר"ב. אם חזר כהן ונתנו לו. כך פירש"י. דבעודו ביד ישראל א"א לפרש. דא"כ למה נותן שני טלאים כשילדו שני זכרים כדתנן במתניתין דלעיל. אבל התוספות לעיל שם בשם ר"ת כתבו דהכא בספקות מיירי. כמו הסיפא נכנס לדיר כו'. והשתא אפי' כשהוא עדיין ביד ישראל:
נכנס לדיר כו'. פירש הר"ב כגון ישראל שהיה לו עשרה ספק כו'. וה"ה שאם היה לו כו' והא דפירש מתחלה בעשרה היינו טעמא דהכי תנו רבנן [דף י"א] כיצד אמרו נכנס לדיר כו' בישראל שהיה לו עשרה כו'. וא"ת תקשה הברייתא. כבר תרצו התו' דנקטה עשרה לרבותא. אע"ג שכולן פטר חמור כולם נכנסים לדיר להתעשר]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הלוקח עובר חמורו אף דבתורה דיני בכור טהורה נזכרים קודם פטר חמור. אפ"ה נקט התנא דיני פטר חמור תחלה. מדזוטר מילייהו פסק ושדי להו. והדר מאריך בדיני בכור טהורה. אמנם כמה דיני בכור טהורות נוהגין גם בטמאה. כצאן ברזל [פ"ב מ"ד] ועוד הרבה. ואפ"ה לא נקט להו. מדאינן מצויין בחמור: של נכרי והעובר בכור במעי אמו. ונקט סתמא. משום דאפי' רק מסופק אם בכרה. כשלא היה יד נכרי באמצע חייב להפריש טלה ומקיימו לעצמו. ואין העכומ"ז נאמן במסל"ת בדאורייתא. או בי"ל להשביח מקחו משקר. וכ"ש הכא דאיכא תרתי טעמי [ש"כ י"ד שט"ז סק"ב]: והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי דאסור למכור בהמה גסה לנכרי. גזירה שמא ישאילנה או ישכירנה לנכרי. והנכרי יעשה עמה מלאכה בשבת וקעבר ישראל משום שביתת בהמתו. או שאם ימכרנה לנכרי #א) וכשיראנה ישראל בעליה הראשונים טעונה בשבת ברה"ר. יצעק לה לזרזה לילך. והיא תכיר קולו ותלך מחמתו. ויעבור ישראל משום מחמר. להכי אסרו למכור גסה לנכרי. ורק ע"י סרסור. או בידוע שהנכרי קונה לשחיטה שרי. מיהו בזה"ז שפרנסת ישראל מצומצמת נהגו להתיר. ואעפ"כ ראוי לזהר [י"ד קנ"א ד']. [ונ"ל דצ"ל דלא פשטה גזירה זו בכל ישראל דאל"כ הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ וכו' [#ב) כע"ז ל"ו א']: והמשתתף לו אפילו כשהחלק של הנכרי בהאם או בולד ידוע. כגון ידו או רגלו. אפ"ה פטור כל שאם ינטל חלק הנכרי מהבהמה תשאר בעלת מום [ש"כ ג' ד']. מיהו כשרוצה ישראל להקנות לנכרי בהמה מעוברת כדי לפטרה מבכורה. לא סגי שיקנה לו הולד. מדהוא דבר שלא בא לעולם. רק יקנה לו חלק באם [ש"כ ש"ך סק"ה]. ויקבל ממנו פרוטה על דמי המקח. ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם [שם]: והמקבל ממנו שהחמורה של נכרי. והישראל קבלה להטפל בה ולחלוק בוולדות. בין שהאם באחריות ישראל או לא: והנותן לו בקבלה שהחמורה של ישראל וקבלה הנכרי להטפל בה ולחלוק בוולדות וכדלעיל: פטור מן הבכורה ר"ל הולד של בהמה זו שקבל. אינו קדוש בבכורה. מדיש לנכרי חלק בו: כהנים ולוים פטורים חמוריהם פטורים מבכורה: אם פטרו של ישראל במדבר ר"ל אם פטרו כל הלוים עצמן את בכורי אדם שבישראל במדבר. והפקיעו קדושתן. כדכתיב קח את הלוים תחת כל בכור: דין הוא שיפטרו של עצמן ר"ל כ"ש שקדושת הלווים שבהן יפקיע חיוב בכורי שבטן. ומדפטירי מבכור אדם. פטירי נמי מחיוב בכורי בהמה טמאה שלהן. מדהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה. לפיכך הפטור בזה פטור גם בהאחר. [והא דלא יליף ק"ו מבהמתן גופייהו. דאם פטרו בהמת הלויים את בכורות בהמות ישראל במדבר. כ"ש שיפטירו בהמתן מדין בכורה. י"ל דא"כ גם בכור בהמה טהורה של לוים נמי פטור. והרי הא ליתא. כלקמן [פ"ב מ"א]. ואי"ל אמתני' דלקמן גופה תקשי. למה לא נדרש באמת הך ק"ו. ונפטרו גם בהמות טהורות של לויי'. י"ל דוקא באדם שייך שפיר לומר שהקדושה שיש בהלוי גורמת הפקעת קדושת בכורה שבו. אבל בבהמה של לוי שאין שום קדושה כשאינו בכור. לא שייך לומר שתפקע קדושה שבה. את קדושת בכורות שבה [תוס']: פרה שילדה כמין חמור אע"ג ששניהן מין גסה. ושניהן חייבין בבכורה: וחמור שילדה כמין סוס אע"ג ששניהן דומין בתואר וגם שניהן מין טמאה. וכ"ש פרה שילדה מין סוס: והנולד חמור ונ"ל דלהכי לא נקט הכא ואם יש בו מקצת סמני' [כלקמן פ"ב מ"ה]. ה"ט משום דהכא בגסה יש חילוק. דפרה שילדה מין חמור כיון דשניהן בני חיוב להכי ביש בהוולד מקצת סמנים. שייך וודאי לכהן. אבל חמור שילד כמין סוס. כיון דבסוס אין דין בכורה. להכי אף שיש בהולד מקצת סמנים. אפ"ה הו"ל רק ספק בכור. ומה"ט נמי בפרה שילדה מין סוס נמי אינו רק ספק בכור והממע"ה [י"ד שט"ו ו']: ומה הם באכילה מלת הם דנקט קאי אטהורה שילדה דמות טמאה. וטמאה שילדה דמות טהורה: והיוצא מן הטהור טהור ואפ"ה מותר דבש דבורים. מדאינו מתמצה מגופן. רק שהדבורים מלקטין הטל המתוק שנופל על הפרחים. ובכיס קטן שתחת גרונה יביאוה להכוורת ומקיאין אותו שם [י"ד סי' פ"א]. מיהו ולד טריפה מותר דהרי קיי"ל כרבנן עובר לאו ירך אמו [כתמורה דל"א א']. ואף אי נימא עובר ירך אמו [כראב"ד פי"ח מפסוהמ"ק]. האם אסור רק מדאין כמוה חיה. והולד הרי חיה יחיה [ש"ך ע"ט סק"ח]. ואף דקיי"ל דביצת עריפה אסור [י"ד סי' פ"ו ס"ג]. ביצה שאני דאדוק וגדל בגופה טפי. אבל בשחט טריפה ומצא בה עובר אפילו נמצא העובר חי. נוהגין לאסרו ולא מהני לי' גם שחיטת עצמו [י"ד י"ג ס"ג]. ואדם אע"ג שבחייו. בשר הפורש ממנו אסור באכילה בעשה [ע"ט ס"א]. עכ"פ בשר המת אסור מדאורייתא גם בהנאה בהיקש דשם שם מעגלה ערופה [שמ"ט]. אבל חלב אדם מותר כשפירש תוך היד אי לתוך הכלי. דאל"כ ואפילו פירש ע"ג הדד אסור מדרבנן [פ"א]: לפי שאינו גדוליו ודוקא בעודו במעיו. דביצא דרך בית הרעי. עפרא בעלמא הוא [ש"ך ססי' פ"ג]. נותן טלה אחד לכהן דממ"נ א' מהן בכור. וקמ"ל דלא ס"ל כרבי יוסי [פ"ב מ"ו]. דלדידיה הו"ל למיחש לשמא יצאו ב' ראשין כא'. ואע"ג דלא שכיחא. עכ"פ מדלית ליה פסידא לרבי יוסי יפריש עוד טלה א' לעצמו בעד הב': מפריש טלה אחד לעצמו מפרישו כדי להפקיע מהזכר קדושת פטר חמור. אבל מקיים הטלה לעצמו. מדאין בהטלה הזה שום קדושה. ורק ממונא אית לכהן גביה מספק. דשמא יצאת הנקיבה תחלה. ולהכי הממע"ה: נותן שני טליים קמ"ל דאינו פודה שניהן בטלה א'. או דקמ"ל דלא חיישינן שמא אחת מהאמהות טנפה. שנימוח הולד במעיה. והשנייה ילדה ב' זכרים: נותן טלה אחד לכהן מיהו בב' זכרים ונקיבה. חיישינן שפיר שמא אחת ילדה זכר ושנייה זכר ונקיבה. או אחת ילדה ב' זכרים ושנייה נקיבה. לכן מפריש עוד טלה א' לספק פדיון ומקיימו לעצמו: אין כאן לכהן כלום דשמא כל אחת ילדה נקיבה תחלה. ולהכי מפריש ב' טלאים. דשמא הזכרים יצאו תחלה. ומקיים הטלאים לעצמו. ולרמב"ם פטור מכלום. מדאיכא ספיקות טובא איך נולדו הוולדות. [שכ"א. ונתקשו הרט"ז. וש"ך בזה דמ"ש מבבי דרישא. ונ"ל דר"ל מדיש בכל אחד ב' ספיקות לקולא. שמא ילדה נקיבה תחלה. או שמא ילדה ב' נקיבות. ובב' ספיקות אלו בטל הספק הג' שמא ילדה זכר ואח"כ נקיבה. משא"כ בבבי דרישא יש ספק לחומרא כמו לקולא]: אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים ונולדו בתערובות: מפריש טלה אחד לעצמו דשמא אותה שלא בכרה ילדה נקיבה: שנאמר ארישא קאי. דמנלן דפדיון פטר חמור בטלה. שנאמר וכו': ופטר חמור תפדה בשה ויש במשמעו מכבשים או עזים וכו' גדול וכו': מן הכבשים ומן העזים דגם טלה דהיינו כבש נקרא שה: זכר ונקבה ר"ל בין שה זכר או נקיבה: ופודה בו פעמים הרבה כשהחזירו לו הכהן. ואם יש לו כמה ספיקות פטר חמור. שמפריש פדיונן והן שלו. אז מותר לפדות כולן בטלה א' אף שלא החזירו לו הכהן אחר שפדה בו [שם]: נכנס לדיר להתעשר דאם יש לו כמה ספיקות פטרי חמורים והפריש עליהן כמה טלאים [וכגון שלא פדאן כולן בפעם א']. והן שלו. אז מכניס כל הטלאים שפדה בהן ביו שאר הצאן. כדי לעשרן כשאר הבהמות: ואם מת נהנים בו ר"ל אם מת הוודאי פדיון פטר חמור ביד בעלים קודם שבא ליד כהן. נהנה בו הכהן. דתיכף כשהפרישו. עומד ברשות הכהן [כמשנה ו']: ולא בחיה צבי וכדומה: ולא בשחוטה שה שחוט: ולא בטריפה טריפה מחיים: ולא בכלאים תיש הבא על הרחל: ולא בכוי בריה בפני עצמו הוא ספק חיה או בהמה. מיהו כל זה בפודה גוף בגוף דיכול לפדות חמור שוה י' בשה שוה פרוטה. אז צריך שלא יהיה הפדיון א' מאלו. אבל בפודהו בשוייו. אז פודה בכל דבר. ואפילו בתבשיל [שכ"א]: ואסר בכוי מפני שהוא ספק לא מיירי בכוי ביפעל. דא"כ מה זה דקאמר מפני שהוא ספק. והיינו ספק בהמה. והרי גם אם יהיה בהמה וודאי אסור לפדות רק בשה. רק מיירי בוולד הבא מתייש וצבייה ועי' חולין [דע"ט ב']: נתנו לכהן את הפטר חמור עצמו: כחמש סלעים של בן דחייב ג"כ באחריותן. וטעמיה מדהוקש בקרא בכור אדם עם בכור פטר חמור: כפדיון מעשר שני דג"כ דינו שפטור מאחריות כשהפרישו וטעמייהו דרק למעשה שבפדיית עצמו הוקשו בכור אדם לבכור טמאה בקרא שיהיו נוהגין לדורות כבמדבר. זה בשקלים וזה בשה [כש"ס ד"ד ב']. ולא להתחייב באחריות פדיונו שהוא דבר אחר מפדיי' [ובכה"ג לא שייך אין היקש למחצה]: על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום ר"ל אין הישראל חייב באחריותו. אבל הנבילה שייך לכהן [כש"ס י"א ב']: מת פטר חמור לאחר שהפריש הטלה וקודה שנתנו להכהן: רבי אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה דמדחייב עדיין באחריות הטלה כמו שלא הפרשו עדיין דמי: וחכמים אומרים אינו צריך להקבר והטלה לכהן דאזלי לשטתייהו לעיל סי' ל"ט דמעת שהפריש הטלה. ברשות הכהן קאי: עורפו קוצץ ראשו מול ערפו: בקופיץ פליישהאקע: מאחריו וקוברו דמדאסור בהנאה מחיים. כ"ש לאחר מיתה: מצות יעידה באמה העבריה שמצוה שיקחה לו אדונה לאשה: קודמת למצות פדיה שיניח אדונה לאביה לחזור ולפדותה: אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום דס"ל לתנא שהמיבם אשת אחיו לשם נוי או ממון. הוה פוגע בערוה. ואין כן ההלכה. ואעפ"כ נהגו לחלוץ. אבל אין כופין על זה. אפילו נתן לה שטח"ל לחלוץ בחנם [אה"ע קס"ה]: מצות גאולה באדון המתפיס בהמה לבדק הבית. מצוה שיפדנה אדונה: ואם לא יגאל ונמכר בערכך ותו. דלהכי הבעלים קודמין מדמוסיפין חומש כשיפדו הן [כערכין פ"ח מ"ב]:
מלכת שלמה
מפריש טלה אחד לעצמו. לאפקועי איסוריה מיניה ומתני' ר' יהודה היא דאמר פטר חמור אסור בהנאה:
שנאמר ופטר חמור. רש"י ז"ל פי' דארישא קאי כלומר מנלן דפדיון פטר חמור בשה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. אבל הרגמ"ה ז"ל פי' האי שנאמר לא משמע דעלה דמילתא קאמר אלא בבא לחודה קאמר כלומר האי דכתיב ופטר חמור תפדה בשה לא שנה בשה לחוד אלא אפילו בעז או בזכר או בנקבה או בגדול או בקטן או בתם או בבעל מום כשר לפדות ע"כ. ודלא ממאן דמחק מלת שנאמר מן המשנה. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל שנאמר וכו' פי' בא ליתן טעם למה צריך להפריש כיון שאינו נותן שנאמר תפדה ויותר היה נראה נכון לפרש דקאי ארישא דתנן נותן טלה אחד לכהן ועלה קאמר שנאמר וכו' וכיוצא בזה יש בפ"ק דשביעית שנאמר וכו' ע"כ וכתב עוד בס"א ל"ג שנאמר וכו' וגרסי' פודה בו וצ"ע. ומפקינן לה בגמרא בברייתא מדכתיב תרי זימנא תפדה בשה תפדה מיד אפילו בתוך שלשים יום ללידת החמור תפדה אפילו בכל שהוא אפילו בפטרוזה פי' שכחוש ומפרש בגמרא אם אין לו שה עין יפה בסלע עין רעה בשקל והבא לימלך מורין לו ברגיא דהיינו שלש זוזים והיינו פי' לשון ברגיא דרגיל הכא ורגיל הכא כלומר קרוב לזה וקרוב לזה ששלשה זוזים לא יחסר מסלע אלא זוז ואינו יותר משקל אלא זוז הרגמ"ה ותוס' ז"ל. ור' יוסי ב"ר יהודה פליג דאין פדייה פחותה משקל אפילו בדיעבד:
נכנס לדיר להתעשר. כגון ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים וכו'. לשון ר"ע ז"ל עד ומעשרן כדרך שמעשר שאר בהמות וה"ה שאם היה לו ספק פטר חמור אחד או שנים. אמר המלקט בפירוש רש"י ז"ל כתיבת יד והפריש עליהן שיין להפקיע ספיקן והן שלו שנכנסין לדיר עם שאר כבשיו להתעשר אלא האי דנקט בברייתא עשרה רבותא קמ"ל דאע"ג דיש בהן כדי מעשר בפני עצמו יש להם דין זה ע"כ. וביד שם פי"ב דהלכות בכורים סימן י' כ"ד וז"ל שם אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים ונתערבו וכו':
ופודה בו פעמים הרבה. וכתבו תוס' חיצוניות ופודה בו פעמים הרבה פי' רש"י ז"ל אם חזר וקנאו מיד הכהן אחר שנתנו לו חוזר ופודה בו פטר חמור אחר ולפירושו קשה דמאי חדוש הוא כיון שחזר וקנאו ושמא קמ"ל דאינו נתפס בקדושת פטר חמור ויכול לחזור ולפדות בו ועוד פי' ר"ת ז"ל דמיירי הכא בספק פטרי חמורים דקאי אהא דקתני לעיל מינה אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו וקאמר דבההוא ספק פודה בו פטר חמור ראשון וחוזר ופודה פטר חמור שני דאף כי עלה מספק ראשון חוזר ופודה ספק שני והוי דומיא דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל דמיירי שלא זז מתחת ידו ע"כ. אבל בודאי לא אפשר למימר פודה וחוזר ופודה כל זמן שהוא ביד ישראל ולא ניתן לכהן דהא תנן שתי חמוריות שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן תוס' שבדפוס. והרגמ"ה ז"ל פי' כפי' רש"י ז"ל או ג"כ שאם היה כן שהפרישו לעצמו כדאמרן ונולד לו פטר חמור אחר ודאי יכול לפדות באותו שה עצמו ואותו טלה שהפרישו לעצמו הוי חולין גמורין ע"כ. ופי' הרמב"ם ז"ל אח"כ אמר ופעמים הרבה נכנס לדיר להתעשר ר"ל פדיון ספק פטר חמור שאפשר שיתעשר בו כמו שנתברר בגמרא וזה שאם יש לו עשרה זכרים כ"א מהן ספק פטר חמור שצריך עליו טלה אחד ומפריש עליהן עשרה טלאים וחייבין במעשר ומ"ש ופעמים הרבה ר"ל שזה יקרה פעמים רבות מפני שהוא אפשר קרוב ע"כ. ובטור יו"ד סי' שט"ו וכתב בית יוסף שם סי' שכ"א שלדעת הרמב"ם ז"ל נראה שלא היה גורס ופודה בוי"ו וה"פ פטר חמור נפדה בשה מן הכבשים ומן העזים ואח"כ אמר זכר ונקבה גדול וקטן תמים ובעל מום פודה בו ע"כ:
4.
If one donkey had given birth before and one had not given birth before and they gave birth to two males, he gives one lamb to the priest. [If they gave birth to] a male and a female, he sets aside one lamb [which he keeps] for himself. For it says, “And the firstling of a donkey you shall redeem with a lamb” (Exodus 34:20), [the lamb can come either] from the sheep or the goats, male or female, large or small, unblemished or blemished. He can redeem with the same lamb many times. [And the lamb] enters the pen to be tithed. If it dies [before he gives it to the priest], he can benefit from it.
משנה ה
אֵין פּוֹדִים לֹא בָעֵגֶל, וְלֹא בַחַיָּה, וְלֹא בַשְּׁחוּטָה, וְלֹא בַטְּרֵפָה, וְלֹא בַכִּלְאַיִם, וְלֹא בַכּוֹי. רַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בַּכִּלְאַיִם מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה, וְאוֹסֵר בַּכּוֹי מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. נְתָנוֹ לַכֹּהֵן, אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְקַיְּמוֹ עַד שֶׁיַּפְרִישׁ שֶׂה תַחְתָּיו:
ברטנורה
ולא בחיה. צבי ואיל:ולא בשחוטה. בשה שחוט:ולא בטריפה. כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה:כלאים. תיש הבא על רחל:מפני שהוא שה. דבין רחל בין עז קרויין שה. ואין הלכה כרבי אליעזר:כוי. בריה בפני עצמה היא, ספק חיה ספק בהמה:נתנו לכהן. הפטר חמור עצמו:עד שיפריש שה תחתיו. והוא לעצמו. ואח״כ ישתמש בפטר חמור. ולפי שהכהנים חשודים לענין זה שלא להפריש שה תחתיו, הלכך ישראל הנותן פטר חמור לכהן אינו זז משם עד שיפדנו הכהן בפניו:
תוסופות יום טוב
אין פודין לא בעגל כו'. נאמר כאן שה. ונאמר להלן [בפסח] שה. מה להלן פרט לכל השמות הללו. אף כאן פרט לכל השמות הללו. גמרא:
ולא בחיה. לשון הר"ב צבי ואיל. בקמץ יו"ד איל שכן הוא בכתוב כצבי וכאיל. וכן איל וצבי ויחמור קמוץ. אבל איל שהוא מין בהמה כולם היו"ד חרוקה [*אם לא באתנח. או בסוף פסוק:
ולא בטרפה. פירש הר"ב כגון שנחתכו כו'. וכפירש"י. ופשיטא לי מלתא דנקטו הכי לפי שהוא טריפות הנראה וניכר. אבל ודאי אי הוה טריפות אחרת נמי הפדייה שפדה בו אינו כלום. והטור השמיט. ולא ידעתי למה. שהרי גם הוא כן בגי' הרא"ש אביו ז"ל]:
כוי. לשון הר"ב בריה בפני עצמה היא ספר חיה ספק בהמה כלומר ולא הכריעו בו חכמים אם הוא חיה או בהמה. כמ"ש הר"ב [*במ"ח פ"ב דבכורים] ועי' ספ"ה דנזיר ומ"ש שם בס"ד מסוגיא דרפ"ה דכריתות]:
עד שיפריש שה תחתיו. כתב הר"ב ולפי שהכהנים חשודים כו' דמורה בה התירא. דקסבר כיון דשה שאפריש תחתיו יהא שלי. למה לי לפדותו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הלוקח עובר חמורו אף דבתורה דיני בכור טהורה נזכרים קודם פטר חמור. אפ"ה נקט התנא דיני פטר חמור תחלה. מדזוטר מילייהו פסק ושדי להו. והדר מאריך בדיני בכור טהורה. אמנם כמה דיני בכור טהורות נוהגין גם בטמאה. כצאן ברזל [פ"ב מ"ד] ועוד הרבה. ואפ"ה לא נקט להו. מדאינן מצויין בחמור: של נכרי והעובר בכור במעי אמו. ונקט סתמא. משום דאפי' רק מסופק אם בכרה. כשלא היה יד נכרי באמצע חייב להפריש טלה ומקיימו לעצמו. ואין העכומ"ז נאמן במסל"ת בדאורייתא. או בי"ל להשביח מקחו משקר. וכ"ש הכא דאיכא תרתי טעמי [ש"כ י"ד שט"ז סק"ב]: והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי דאסור למכור בהמה גסה לנכרי. גזירה שמא ישאילנה או ישכירנה לנכרי. והנכרי יעשה עמה מלאכה בשבת וקעבר ישראל משום שביתת בהמתו. או שאם ימכרנה לנכרי #א) וכשיראנה ישראל בעליה הראשונים טעונה בשבת ברה"ר. יצעק לה לזרזה לילך. והיא תכיר קולו ותלך מחמתו. ויעבור ישראל משום מחמר. להכי אסרו למכור גסה לנכרי. ורק ע"י סרסור. או בידוע שהנכרי קונה לשחיטה שרי. מיהו בזה"ז שפרנסת ישראל מצומצמת נהגו להתיר. ואעפ"כ ראוי לזהר [י"ד קנ"א ד']. [ונ"ל דצ"ל דלא פשטה גזירה זו בכל ישראל דאל"כ הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ וכו' [#ב) כע"ז ל"ו א']: והמשתתף לו אפילו כשהחלק של הנכרי בהאם או בולד ידוע. כגון ידו או רגלו. אפ"ה פטור כל שאם ינטל חלק הנכרי מהבהמה תשאר בעלת מום [ש"כ ג' ד']. מיהו כשרוצה ישראל להקנות לנכרי בהמה מעוברת כדי לפטרה מבכורה. לא סגי שיקנה לו הולד. מדהוא דבר שלא בא לעולם. רק יקנה לו חלק באם [ש"כ ש"ך סק"ה]. ויקבל ממנו פרוטה על דמי המקח. ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם [שם]: והמקבל ממנו שהחמורה של נכרי. והישראל קבלה להטפל בה ולחלוק בוולדות. בין שהאם באחריות ישראל או לא: והנותן לו בקבלה שהחמורה של ישראל וקבלה הנכרי להטפל בה ולחלוק בוולדות וכדלעיל: פטור מן הבכורה ר"ל הולד של בהמה זו שקבל. אינו קדוש בבכורה. מדיש לנכרי חלק בו: כהנים ולוים פטורים חמוריהם פטורים מבכורה: אם פטרו של ישראל במדבר ר"ל אם פטרו כל הלוים עצמן את בכורי אדם שבישראל במדבר. והפקיעו קדושתן. כדכתיב קח את הלוים תחת כל בכור: דין הוא שיפטרו של עצמן ר"ל כ"ש שקדושת הלווים שבהן יפקיע חיוב בכורי שבטן. ומדפטירי מבכור אדם. פטירי נמי מחיוב בכורי בהמה טמאה שלהן. מדהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה. לפיכך הפטור בזה פטור גם בהאחר. [והא דלא יליף ק"ו מבהמתן גופייהו. דאם פטרו בהמת הלויים את בכורות בהמות ישראל במדבר. כ"ש שיפטירו בהמתן מדין בכורה. י"ל דא"כ גם בכור בהמה טהורה של לוים נמי פטור. והרי הא ליתא. כלקמן [פ"ב מ"א]. ואי"ל אמתני' דלקמן גופה תקשי. למה לא נדרש באמת הך ק"ו. ונפטרו גם בהמות טהורות של לויי'. י"ל דוקא באדם שייך שפיר לומר שהקדושה שיש בהלוי גורמת הפקעת קדושת בכורה שבו. אבל בבהמה של לוי שאין שום קדושה כשאינו בכור. לא שייך לומר שתפקע קדושה שבה. את קדושת בכורות שבה [תוס']: פרה שילדה כמין חמור אע"ג ששניהן מין גסה. ושניהן חייבין בבכורה: וחמור שילדה כמין סוס אע"ג ששניהן דומין בתואר וגם שניהן מין טמאה. וכ"ש פרה שילדה מין סוס: והנולד חמור ונ"ל דלהכי לא נקט הכא ואם יש בו מקצת סמני' [כלקמן פ"ב מ"ה]. ה"ט משום דהכא בגסה יש חילוק. דפרה שילדה מין חמור כיון דשניהן בני חיוב להכי ביש בהוולד מקצת סמנים. שייך וודאי לכהן. אבל חמור שילד כמין סוס. כיון דבסוס אין דין בכורה. להכי אף שיש בהולד מקצת סמנים. אפ"ה הו"ל רק ספק בכור. ומה"ט נמי בפרה שילדה מין סוס נמי אינו רק ספק בכור והממע"ה [י"ד שט"ו ו']: ומה הם באכילה מלת הם דנקט קאי אטהורה שילדה דמות טמאה. וטמאה שילדה דמות טהורה: והיוצא מן הטהור טהור ואפ"ה מותר דבש דבורים. מדאינו מתמצה מגופן. רק שהדבורים מלקטין הטל המתוק שנופל על הפרחים. ובכיס קטן שתחת גרונה יביאוה להכוורת ומקיאין אותו שם [י"ד סי' פ"א]. מיהו ולד טריפה מותר דהרי קיי"ל כרבנן עובר לאו ירך אמו [כתמורה דל"א א']. ואף אי נימא עובר ירך אמו [כראב"ד פי"ח מפסוהמ"ק]. האם אסור רק מדאין כמוה חיה. והולד הרי חיה יחיה [ש"ך ע"ט סק"ח]. ואף דקיי"ל דביצת עריפה אסור [י"ד סי' פ"ו ס"ג]. ביצה שאני דאדוק וגדל בגופה טפי. אבל בשחט טריפה ומצא בה עובר אפילו נמצא העובר חי. נוהגין לאסרו ולא מהני לי' גם שחיטת עצמו [י"ד י"ג ס"ג]. ואדם אע"ג שבחייו. בשר הפורש ממנו אסור באכילה בעשה [ע"ט ס"א]. עכ"פ בשר המת אסור מדאורייתא גם בהנאה בהיקש דשם שם מעגלה ערופה [שמ"ט]. אבל חלב אדם מותר כשפירש תוך היד אי לתוך הכלי. דאל"כ ואפילו פירש ע"ג הדד אסור מדרבנן [פ"א]: לפי שאינו גדוליו ודוקא בעודו במעיו. דביצא דרך בית הרעי. עפרא בעלמא הוא [ש"ך ססי' פ"ג]. נותן טלה אחד לכהן דממ"נ א' מהן בכור. וקמ"ל דלא ס"ל כרבי יוסי [פ"ב מ"ו]. דלדידיה הו"ל למיחש לשמא יצאו ב' ראשין כא'. ואע"ג דלא שכיחא. עכ"פ מדלית ליה פסידא לרבי יוסי יפריש עוד טלה א' לעצמו בעד הב': מפריש טלה אחד לעצמו מפרישו כדי להפקיע מהזכר קדושת פטר חמור. אבל מקיים הטלה לעצמו. מדאין בהטלה הזה שום קדושה. ורק ממונא אית לכהן גביה מספק. דשמא יצאת הנקיבה תחלה. ולהכי הממע"ה: נותן שני טליים קמ"ל דאינו פודה שניהן בטלה א'. או דקמ"ל דלא חיישינן שמא אחת מהאמהות טנפה. שנימוח הולד במעיה. והשנייה ילדה ב' זכרים: נותן טלה אחד לכהן מיהו בב' זכרים ונקיבה. חיישינן שפיר שמא אחת ילדה זכר ושנייה זכר ונקיבה. או אחת ילדה ב' זכרים ושנייה נקיבה. לכן מפריש עוד טלה א' לספק פדיון ומקיימו לעצמו: אין כאן לכהן כלום דשמא כל אחת ילדה נקיבה תחלה. ולהכי מפריש ב' טלאים. דשמא הזכרים יצאו תחלה. ומקיים הטלאים לעצמו. ולרמב"ם פטור מכלום. מדאיכא ספיקות טובא איך נולדו הוולדות. [שכ"א. ונתקשו הרט"ז. וש"ך בזה דמ"ש מבבי דרישא. ונ"ל דר"ל מדיש בכל אחד ב' ספיקות לקולא. שמא ילדה נקיבה תחלה. או שמא ילדה ב' נקיבות. ובב' ספיקות אלו בטל הספק הג' שמא ילדה זכר ואח"כ נקיבה. משא"כ בבבי דרישא יש ספק לחומרא כמו לקולא]: אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים ונולדו בתערובות: מפריש טלה אחד לעצמו דשמא אותה שלא בכרה ילדה נקיבה: שנאמר ארישא קאי. דמנלן דפדיון פטר חמור בטלה. שנאמר וכו': ופטר חמור תפדה בשה ויש במשמעו מכבשים או עזים וכו' גדול וכו': מן הכבשים ומן העזים דגם טלה דהיינו כבש נקרא שה: זכר ונקבה ר"ל בין שה זכר או נקיבה: ופודה בו פעמים הרבה כשהחזירו לו הכהן. ואם יש לו כמה ספיקות פטר חמור. שמפריש פדיונן והן שלו. אז מותר לפדות כולן בטלה א' אף שלא החזירו לו הכהן אחר שפדה בו [שם]: נכנס לדיר להתעשר דאם יש לו כמה ספיקות פטרי חמורים והפריש עליהן כמה טלאים [וכגון שלא פדאן כולן בפעם א']. והן שלו. אז מכניס כל הטלאים שפדה בהן ביו שאר הצאן. כדי לעשרן כשאר הבהמות: ואם מת נהנים בו ר"ל אם מת הוודאי פדיון פטר חמור ביד בעלים קודם שבא ליד כהן. נהנה בו הכהן. דתיכף כשהפרישו. עומד ברשות הכהן [כמשנה ו']: ולא בחיה צבי וכדומה: ולא בשחוטה שה שחוט: ולא בטריפה טריפה מחיים: ולא בכלאים תיש הבא על הרחל: ולא בכוי בריה בפני עצמו הוא ספק חיה או בהמה. מיהו כל זה בפודה גוף בגוף דיכול לפדות חמור שוה י' בשה שוה פרוטה. אז צריך שלא יהיה הפדיון א' מאלו. אבל בפודהו בשוייו. אז פודה בכל דבר. ואפילו בתבשיל [שכ"א]: ואסר בכוי מפני שהוא ספק לא מיירי בכוי ביפעל. דא"כ מה זה דקאמר מפני שהוא ספק. והיינו ספק בהמה. והרי גם אם יהיה בהמה וודאי אסור לפדות רק בשה. רק מיירי בוולד הבא מתייש וצבייה ועי' חולין [דע"ט ב']: נתנו לכהן את הפטר חמור עצמו: כחמש סלעים של בן דחייב ג"כ באחריותן. וטעמיה מדהוקש בקרא בכור אדם עם בכור פטר חמור: כפדיון מעשר שני דג"כ דינו שפטור מאחריות כשהפרישו וטעמייהו דרק למעשה שבפדיית עצמו הוקשו בכור אדם לבכור טמאה בקרא שיהיו נוהגין לדורות כבמדבר. זה בשקלים וזה בשה [כש"ס ד"ד ב']. ולא להתחייב באחריות פדיונו שהוא דבר אחר מפדיי' [ובכה"ג לא שייך אין היקש למחצה]: על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום ר"ל אין הישראל חייב באחריותו. אבל הנבילה שייך לכהן [כש"ס י"א ב']: מת פטר חמור לאחר שהפריש הטלה וקודה שנתנו להכהן: רבי אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה דמדחייב עדיין באחריות הטלה כמו שלא הפרשו עדיין דמי: וחכמים אומרים אינו צריך להקבר והטלה לכהן דאזלי לשטתייהו לעיל סי' ל"ט דמעת שהפריש הטלה. ברשות הכהן קאי: עורפו קוצץ ראשו מול ערפו: בקופיץ פליישהאקע: מאחריו וקוברו דמדאסור בהנאה מחיים. כ"ש לאחר מיתה: מצות יעידה באמה העבריה שמצוה שיקחה לו אדונה לאשה: קודמת למצות פדיה שיניח אדונה לאביה לחזור ולפדותה: אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום דס"ל לתנא שהמיבם אשת אחיו לשם נוי או ממון. הוה פוגע בערוה. ואין כן ההלכה. ואעפ"כ נהגו לחלוץ. אבל אין כופין על זה. אפילו נתן לה שטח"ל לחלוץ בחנם [אה"ע קס"ה]: מצות גאולה באדון המתפיס בהמה לבדק הבית. מצוה שיפדנה אדונה: ואם לא יגאל ונמכר בערכך ותו. דלהכי הבעלים קודמין מדמוסיפין חומש כשיפדו הן [כערכין פ"ח מ"ב]:
מלכת שלמה
אין פודין לא בעגל וכו'. ביד שם פי"ב סי' ח'. ואיתה בפ' הוציאו לו (יומא ד' מ"ט) ובפ' מרובה (בבא קמא ד' ע"ח.) ובתוס' ר"פ אותו ואת בנו. כתוב בתוי"ט ולא בחיה לשון הר"ב ז"ל צבי ואיל בקמץ היו"ד וכו' ואיני יודע מה מלמדנו. ובגמרא מתני' בן בג בג דדריש שה שה נאמר כאן שה ונאמר להלן בפסח שה מה להלן פרט לכל השמות הללו השנויות במשנתנו אף כאן פרט לכל השמות הללו:
כוי. פירש הרגמ"ה ז"ל הבא מן התיש ומן הצביה:
ר' אלעזר מתיר. עיין במרובה שם בתוס' דמשמע דגרסינן ר' אלעזר בלתי יו"ד וכן כתבו ג"כ בפירקין דר' אלעזר גרסינן ולא ר' אליעזר דכן מוכח במרובה דאמרינן ולר' אלעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה למאי הלכתא אמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע דנפקא ליה משה כשבים ושה עזים וכ"ש דהוי דלא כר' אליעזר דשרי לעיל בפירקין אלמא דר' אלעזר פליג על ר' אליעזר בר פלוגתיה דר' יהושע ע"כ. וכל הנך דקתני מתני' דאין פודין בהן שלא בשוויין קאמרינן דאי בשוויין אפילו נותן עשבים שלוקים שווי דמי החמור שרי:
ואוסר בכוי. כצ"ל:
אין הכהן רשאי לקיימו. שלא יערפנו עד שיפריש הכהן שה תחתיו והוא שלו מפני גזרת הכתוב ואם לא תפדה וערפתו הרגמ"ה ז"ל. ובגמרא מפרש רש"י ז"ל לקיימו אפילו שעה אחת ע"כ ותנינא במתני' להא דת"ר ישראל שהיה לו פטר חמור בתוך ביתו ואמר לו הכהן תנהו לי ואני אפדהו ה"ז לא יתננו לו אלא א"כ פדאו בפניו דאי לאו הכי מורי ביה התרא כיון דשה שאפריש תחתיו יהא שלי למה לי לפדותו:
5.
We do not redeem with a calf, a wild animal, an animal slaughtered, a terefah, kilayim (a mixed breed) or a koy. Rabbi Eliezer permits [redemption] with kilayim because it is a lamb. But he forbids with a koy, because its nature is doubtful. If he gave [the first-born of a donkey] itself to the priest, the latter may not keep it, until he sets aside a lamb in its place.
משנה ו
הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר וּמֵת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כַּחֲמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת, שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִקָּבֵר, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ שֶׁל טָלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִקָּבֵר, וְהַטָּלֶה לַכֹּהֵן:
ברטנורה
כחמש סלעים של פדיון הבן. דחייב באחריותו:כפדיון מעשר שני. דאם אבד אינו חייב באחריותו. דההיא כסף חייביה רחמנא לאכול בירושלים והא אזל ליה. וטעמא דר׳ אליעזר, שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם, שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו׳ וכל בכור בניך תפדה. וחכ״א אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר:שאין כאן לכהן כלום. שאין חייב באחריותו, כרבנן. וכן הלכה:מת פטר חמור. לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן:רבי אליעזר אומר יקבר. דהואיל והוא חייב באחריות הטלה, כמאן דלא אפרשיה דמי:ומותר. ישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו:אין צריך להקבר. דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן והופקעה קדושתו של פטר חמור. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
כחמש סלעים של בן. פירש הר"ב דחייב באחריותו. כדתנן פ"ח משנה ח':
וחכ"א אין חייבים באחריותו. כתב הר"ב אך פדה תפדה כו'. לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר. וכ"כ הרמב"ם. וכן כתבו עוד גם שניהם ברפ"ז דעדיות. ותימה דא"כ למאי הוקש כלל דלפדייה גופה בהדיא כתיב ובגמרא לא אמרו לפדייה הקשתיו. אלא לר"א אסיפא דיקבר. כמ"ש שם בס"ד. ובהדיא אמרינן בגמרא. אדרמי ברייתות אהדדי בזמן פדיון פטר חמור. וקאמר רבא. הא ר"א דמקיש הא רבנן דלא מקשי. הלכך טעמייהו דרבנן דלא ס"ל להקישא כלל. והא דפירשו הרמב"ם והר"ב בר"פ. אך פדה תפדה וגומר. כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה. ורבא אמר הכי התם בגמרא. לאו הקישא דפדייה הוא. אלא שלא חייבה התורה בבכור בהמה טמאה אלא למחויב בבכור אדם אבל פדייה עצמה לא הוקשה כלל לרבנן:
ר"א אומר יקבר. בגמרא פריך אביי. כיון דר"א ס"ל היקשא אי מה בכור אדם מותר בהנאה קודם פדייה. אף בכור בהמה טמאה מותר ואמאי יקבר. וליכא למימר דיקבר כבכור אדם ולא משום דאסור בהנאה. דהא אדם פשוט נמי בעי קבורה ולא משום בכור נגעו בו דיקבר. אלא אמר רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו [שחייב באחריות פדיונו] ולא לדבר אחר [להנאה]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הלוקח עובר חמורו אף דבתורה דיני בכור טהורה נזכרים קודם פטר חמור. אפ"ה נקט התנא דיני פטר חמור תחלה. מדזוטר מילייהו פסק ושדי להו. והדר מאריך בדיני בכור טהורה. אמנם כמה דיני בכור טהורות נוהגין גם בטמאה. כצאן ברזל [פ"ב מ"ד] ועוד הרבה. ואפ"ה לא נקט להו. מדאינן מצויין בחמור: של נכרי והעובר בכור במעי אמו. ונקט סתמא. משום דאפי' רק מסופק אם בכרה. כשלא היה יד נכרי באמצע חייב להפריש טלה ומקיימו לעצמו. ואין העכומ"ז נאמן במסל"ת בדאורייתא. או בי"ל להשביח מקחו משקר. וכ"ש הכא דאיכא תרתי טעמי [ש"כ י"ד שט"ז סק"ב]: והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי דאסור למכור בהמה גסה לנכרי. גזירה שמא ישאילנה או ישכירנה לנכרי. והנכרי יעשה עמה מלאכה בשבת וקעבר ישראל משום שביתת בהמתו. או שאם ימכרנה לנכרי #א) וכשיראנה ישראל בעליה הראשונים טעונה בשבת ברה"ר. יצעק לה לזרזה לילך. והיא תכיר קולו ותלך מחמתו. ויעבור ישראל משום מחמר. להכי אסרו למכור גסה לנכרי. ורק ע"י סרסור. או בידוע שהנכרי קונה לשחיטה שרי. מיהו בזה"ז שפרנסת ישראל מצומצמת נהגו להתיר. ואעפ"כ ראוי לזהר [י"ד קנ"א ד']. [ונ"ל דצ"ל דלא פשטה גזירה זו בכל ישראל דאל"כ הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ וכו' [#ב) כע"ז ל"ו א']: והמשתתף לו אפילו כשהחלק של הנכרי בהאם או בולד ידוע. כגון ידו או רגלו. אפ"ה פטור כל שאם ינטל חלק הנכרי מהבהמה תשאר בעלת מום [ש"כ ג' ד']. מיהו כשרוצה ישראל להקנות לנכרי בהמה מעוברת כדי לפטרה מבכורה. לא סגי שיקנה לו הולד. מדהוא דבר שלא בא לעולם. רק יקנה לו חלק באם [ש"כ ש"ך סק"ה]. ויקבל ממנו פרוטה על דמי המקח. ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם [שם]: והמקבל ממנו שהחמורה של נכרי. והישראל קבלה להטפל בה ולחלוק בוולדות. בין שהאם באחריות ישראל או לא: והנותן לו בקבלה שהחמורה של ישראל וקבלה הנכרי להטפל בה ולחלוק בוולדות וכדלעיל: פטור מן הבכורה ר"ל הולד של בהמה זו שקבל. אינו קדוש בבכורה. מדיש לנכרי חלק בו: כהנים ולוים פטורים חמוריהם פטורים מבכורה: אם פטרו של ישראל במדבר ר"ל אם פטרו כל הלוים עצמן את בכורי אדם שבישראל במדבר. והפקיעו קדושתן. כדכתיב קח את הלוים תחת כל בכור: דין הוא שיפטרו של עצמן ר"ל כ"ש שקדושת הלווים שבהן יפקיע חיוב בכורי שבטן. ומדפטירי מבכור אדם. פטירי נמי מחיוב בכורי בהמה טמאה שלהן. מדהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה. לפיכך הפטור בזה פטור גם בהאחר. [והא דלא יליף ק"ו מבהמתן גופייהו. דאם פטרו בהמת הלויים את בכורות בהמות ישראל במדבר. כ"ש שיפטירו בהמתן מדין בכורה. י"ל דא"כ גם בכור בהמה טהורה של לוים נמי פטור. והרי הא ליתא. כלקמן [פ"ב מ"א]. ואי"ל אמתני' דלקמן גופה תקשי. למה לא נדרש באמת הך ק"ו. ונפטרו גם בהמות טהורות של לויי'. י"ל דוקא באדם שייך שפיר לומר שהקדושה שיש בהלוי גורמת הפקעת קדושת בכורה שבו. אבל בבהמה של לוי שאין שום קדושה כשאינו בכור. לא שייך לומר שתפקע קדושה שבה. את קדושת בכורות שבה [תוס']: פרה שילדה כמין חמור אע"ג ששניהן מין גסה. ושניהן חייבין בבכורה: וחמור שילדה כמין סוס אע"ג ששניהן דומין בתואר וגם שניהן מין טמאה. וכ"ש פרה שילדה מין סוס: והנולד חמור ונ"ל דלהכי לא נקט הכא ואם יש בו מקצת סמני' [כלקמן פ"ב מ"ה]. ה"ט משום דהכא בגסה יש חילוק. דפרה שילדה מין חמור כיון דשניהן בני חיוב להכי ביש בהוולד מקצת סמנים. שייך וודאי לכהן. אבל חמור שילד כמין סוס. כיון דבסוס אין דין בכורה. להכי אף שיש בהולד מקצת סמנים. אפ"ה הו"ל רק ספק בכור. ומה"ט נמי בפרה שילדה מין סוס נמי אינו רק ספק בכור והממע"ה [י"ד שט"ו ו']: ומה הם באכילה מלת הם דנקט קאי אטהורה שילדה דמות טמאה. וטמאה שילדה דמות טהורה: והיוצא מן הטהור טהור ואפ"ה מותר דבש דבורים. מדאינו מתמצה מגופן. רק שהדבורים מלקטין הטל המתוק שנופל על הפרחים. ובכיס קטן שתחת גרונה יביאוה להכוורת ומקיאין אותו שם [י"ד סי' פ"א]. מיהו ולד טריפה מותר דהרי קיי"ל כרבנן עובר לאו ירך אמו [כתמורה דל"א א']. ואף אי נימא עובר ירך אמו [כראב"ד פי"ח מפסוהמ"ק]. האם אסור רק מדאין כמוה חיה. והולד הרי חיה יחיה [ש"ך ע"ט סק"ח]. ואף דקיי"ל דביצת עריפה אסור [י"ד סי' פ"ו ס"ג]. ביצה שאני דאדוק וגדל בגופה טפי. אבל בשחט טריפה ומצא בה עובר אפילו נמצא העובר חי. נוהגין לאסרו ולא מהני לי' גם שחיטת עצמו [י"ד י"ג ס"ג]. ואדם אע"ג שבחייו. בשר הפורש ממנו אסור באכילה בעשה [ע"ט ס"א]. עכ"פ בשר המת אסור מדאורייתא גם בהנאה בהיקש דשם שם מעגלה ערופה [שמ"ט]. אבל חלב אדם מותר כשפירש תוך היד אי לתוך הכלי. דאל"כ ואפילו פירש ע"ג הדד אסור מדרבנן [פ"א]: לפי שאינו גדוליו ודוקא בעודו במעיו. דביצא דרך בית הרעי. עפרא בעלמא הוא [ש"ך ססי' פ"ג]. נותן טלה אחד לכהן דממ"נ א' מהן בכור. וקמ"ל דלא ס"ל כרבי יוסי [פ"ב מ"ו]. דלדידיה הו"ל למיחש לשמא יצאו ב' ראשין כא'. ואע"ג דלא שכיחא. עכ"פ מדלית ליה פסידא לרבי יוסי יפריש עוד טלה א' לעצמו בעד הב': מפריש טלה אחד לעצמו מפרישו כדי להפקיע מהזכר קדושת פטר חמור. אבל מקיים הטלה לעצמו. מדאין בהטלה הזה שום קדושה. ורק ממונא אית לכהן גביה מספק. דשמא יצאת הנקיבה תחלה. ולהכי הממע"ה: נותן שני טליים קמ"ל דאינו פודה שניהן בטלה א'. או דקמ"ל דלא חיישינן שמא אחת מהאמהות טנפה. שנימוח הולד במעיה. והשנייה ילדה ב' זכרים: נותן טלה אחד לכהן מיהו בב' זכרים ונקיבה. חיישינן שפיר שמא אחת ילדה זכר ושנייה זכר ונקיבה. או אחת ילדה ב' זכרים ושנייה נקיבה. לכן מפריש עוד טלה א' לספק פדיון ומקיימו לעצמו: אין כאן לכהן כלום דשמא כל אחת ילדה נקיבה תחלה. ולהכי מפריש ב' טלאים. דשמא הזכרים יצאו תחלה. ומקיים הטלאים לעצמו. ולרמב"ם פטור מכלום. מדאיכא ספיקות טובא איך נולדו הוולדות. [שכ"א. ונתקשו הרט"ז. וש"ך בזה דמ"ש מבבי דרישא. ונ"ל דר"ל מדיש בכל אחד ב' ספיקות לקולא. שמא ילדה נקיבה תחלה. או שמא ילדה ב' נקיבות. ובב' ספיקות אלו בטל הספק הג' שמא ילדה זכר ואח"כ נקיבה. משא"כ בבבי דרישא יש ספק לחומרא כמו לקולא]: אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים ונולדו בתערובות: מפריש טלה אחד לעצמו דשמא אותה שלא בכרה ילדה נקיבה: שנאמר ארישא קאי. דמנלן דפדיון פטר חמור בטלה. שנאמר וכו': ופטר חמור תפדה בשה ויש במשמעו מכבשים או עזים וכו' גדול וכו': מן הכבשים ומן העזים דגם טלה דהיינו כבש נקרא שה: זכר ונקבה ר"ל בין שה זכר או נקיבה: ופודה בו פעמים הרבה כשהחזירו לו הכהן. ואם יש לו כמה ספיקות פטר חמור. שמפריש פדיונן והן שלו. אז מותר לפדות כולן בטלה א' אף שלא החזירו לו הכהן אחר שפדה בו [שם]: נכנס לדיר להתעשר דאם יש לו כמה ספיקות פטרי חמורים והפריש עליהן כמה טלאים [וכגון שלא פדאן כולן בפעם א']. והן שלו. אז מכניס כל הטלאים שפדה בהן ביו שאר הצאן. כדי לעשרן כשאר הבהמות: ואם מת נהנים בו ר"ל אם מת הוודאי פדיון פטר חמור ביד בעלים קודם שבא ליד כהן. נהנה בו הכהן. דתיכף כשהפרישו. עומד ברשות הכהן [כמשנה ו']: ולא בחיה צבי וכדומה: ולא בשחוטה שה שחוט: ולא בטריפה טריפה מחיים: ולא בכלאים תיש הבא על הרחל: ולא בכוי בריה בפני עצמו הוא ספק חיה או בהמה. מיהו כל זה בפודה גוף בגוף דיכול לפדות חמור שוה י' בשה שוה פרוטה. אז צריך שלא יהיה הפדיון א' מאלו. אבל בפודהו בשוייו. אז פודה בכל דבר. ואפילו בתבשיל [שכ"א]: ואסר בכוי מפני שהוא ספק לא מיירי בכוי ביפעל. דא"כ מה זה דקאמר מפני שהוא ספק. והיינו ספק בהמה. והרי גם אם יהיה בהמה וודאי אסור לפדות רק בשה. רק מיירי בוולד הבא מתייש וצבייה ועי' חולין [דע"ט ב']: נתנו לכהן את הפטר חמור עצמו: כחמש סלעים של בן דחייב ג"כ באחריותן. וטעמיה מדהוקש בקרא בכור אדם עם בכור פטר חמור: כפדיון מעשר שני דג"כ דינו שפטור מאחריות כשהפרישו וטעמייהו דרק למעשה שבפדיית עצמו הוקשו בכור אדם לבכור טמאה בקרא שיהיו נוהגין לדורות כבמדבר. זה בשקלים וזה בשה [כש"ס ד"ד ב']. ולא להתחייב באחריות פדיונו שהוא דבר אחר מפדיי' [ובכה"ג לא שייך אין היקש למחצה]: על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום ר"ל אין הישראל חייב באחריותו. אבל הנבילה שייך לכהן [כש"ס י"א ב']: מת פטר חמור לאחר שהפריש הטלה וקודה שנתנו להכהן: רבי אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה דמדחייב עדיין באחריות הטלה כמו שלא הפרשו עדיין דמי: וחכמים אומרים אינו צריך להקבר והטלה לכהן דאזלי לשטתייהו לעיל סי' ל"ט דמעת שהפריש הטלה. ברשות הכהן קאי: עורפו קוצץ ראשו מול ערפו: בקופיץ פליישהאקע: מאחריו וקוברו דמדאסור בהנאה מחיים. כ"ש לאחר מיתה: מצות יעידה באמה העבריה שמצוה שיקחה לו אדונה לאשה: קודמת למצות פדיה שיניח אדונה לאביה לחזור ולפדותה: אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום דס"ל לתנא שהמיבם אשת אחיו לשם נוי או ממון. הוה פוגע בערוה. ואין כן ההלכה. ואעפ"כ נהגו לחלוץ. אבל אין כופין על זה. אפילו נתן לה שטח"ל לחלוץ בחנם [אה"ע קס"ה]: מצות גאולה באדון המתפיס בהמה לבדק הבית. מצוה שיפדנה אדונה: ואם לא יגאל ונמכר בערכך ותו. דלהכי הבעלים קודמין מדמוסיפין חומש כשיפדו הן [כערכין פ"ח מ"ב]:
מלכת שלמה
המפריש פדיון פטר חמור ומת. בירושלמי פ"ד דתרומות ד' מ"ד:
ר' אליעזר אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן. טעמא דר' אליעזר שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה אבל ודאי אם מת פטר חמור של ישראל אינו חייב לפדותו בשום דבר ואע"ג דגבי פדיון הבן אם מת אחר שלשים יום חייב ליתן ה' סלעים לכהן לענין זה לא מקשינן לבן משום דהתם חוב הוא שהטיל הכתוב על האב אבל הכא אי בעי ישראל עריף ליה לחמור ואינו חייב כלום לכהן אם ירצה. הרגמ"ה ז"ל. ומצאתי מוגה חייב לשון יחיד במילתייהו דר' אליעזר וחכמים:
ר' אליעזר אומר יקבר. דאזיל לטעמיה וסבר כר' יהודה דאמר אסור בהנאה. הרגמ"ה ז"ל. ופלוגתא דר' יהודה איתה בגמרא בברייתא בד' י' דתניא לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחריו וקוברו ואסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר ואיכא מאן דמפרש התם דמודה ר"ש דלאחר עריפה אסור וכבר כתבתי זה לעיל במתני' סי' ג'. ובגמרא פריך אביי אי ילפינן מהקשא בכור בהמה טמאה מבכור אדם אימא נמי מה בכור אדם מותר בהנאה קודם פדיונו אף בכור בהמה טמאה מותר אלמא תנן ר' אליעזר אומר יקבר דאסור בהנאה דס"ל כר' יהודה ומסיק רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשתי בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב באחריות פדיונו ולא לדבר אחר דהיינו הנאה. ומה שפירש הרמב"ם ז"ל אליבא דחכמים לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר והעתיקו ר"ע ז"ל לע"ד לא נתבאר בתלמוד. ביד שם פי"ב סי' ד' ה':
6.
If one sets aside [a lamb] for the redemption of the first-birth of a donkey and it died: Rabbi Eliezer says: he is responsible as is the case with the five selas for the redemption of the first-born. But the sages say: he is not responsible, as is the case with the redemption of the second tithe. Rabbi Joshua and Rabbi Zadok testified concerning the redemption of the first-born of a donkey which died that the priest receives nothing [in such circumstances]. If the first-born of a donkey died [after the lamb for redemption had been set aside]: Rabbi Eliezer says: it shall be buried, but the lamb may be used. But the sages say: it does not need to be buried and the lamb belongs to the priest.
משנה ז
לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ, עוֹרְפוֹ בְקוֹפִיץ מֵאַחֲרָיו וְקוֹבְרוֹ. מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. מִצְוַת יְעִידָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא), אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ. מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם. מִצְוַת גְּאֻלָּה בָּאָדוֹן הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךְ:
ברטנורה
קופיץ. סכין גדול כמין גרזן קטן שהקצבים מחתכים בו בשר:ועורפו. היינו שחותך ראשו ממול ערפו:וקוברו. לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה:מצות יעידה. באמה העבריה:בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה. והיו אומרים המיבם לשם נוי לשם ממון הוי פוגע בערוה שלא במקום מצוה. ואין כן הלכה, אלא הואיל ופקע איסור אשת אח מינה כשמת אחיו בלא בנים הרי הותרה לו לגמרי ואפילו יבמה לשם נוי ולשם ממון:מצות גאולה באדון. המתפיס בהמה לבדק הבית, מצות פדייתה באדון קודם לכל אדם, שהוא מוסיף את החומש:
תוסופות יום טוב
[*לא רצה לפדותו. ולא ליתנו לכהן. טור סימן שכ"א]:
וקוברו. לשון הר"ב לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה וכ"כ הרמב"ם. וכלומר לדברי הכל דלהלכה אף מחיים אסור בהנאה וכמ"ש במשנה ג'. וכך ראיתי בנא"י בפירוש הרמב"ם דמסיים לדברי הכל וגם בפירוש הרמב"ם למשנה ג' שבנוסח שלנו כתוב אבל הנאת גופו אינו אסור אלא אחר עריפה. מצאתי בנא"י וכן הנאת גופו קודם עריפה ואחר עריפה:
בראשונה שהיו מתכונים כו'. עיין מ"ש במשנה ג' פי"א דיבמות:
מצות גאולה באדון הוא קודם כו'. שנאמר ואם לא יגאל וגומר. והר"ב כתב שהוא מוסיף את החומש. והכי תנן במ"ב פרק ח' דערכין והתם [דף כ"ז] פריך לה דתיפוק ליה דמצות גאולה באדון. ומשני חדא ועוד קאמר:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הלוקח עובר חמורו אף דבתורה דיני בכור טהורה נזכרים קודם פטר חמור. אפ"ה נקט התנא דיני פטר חמור תחלה. מדזוטר מילייהו פסק ושדי להו. והדר מאריך בדיני בכור טהורה. אמנם כמה דיני בכור טהורות נוהגין גם בטמאה. כצאן ברזל [פ"ב מ"ד] ועוד הרבה. ואפ"ה לא נקט להו. מדאינן מצויין בחמור: של נכרי והעובר בכור במעי אמו. ונקט סתמא. משום דאפי' רק מסופק אם בכרה. כשלא היה יד נכרי באמצע חייב להפריש טלה ומקיימו לעצמו. ואין העכומ"ז נאמן במסל"ת בדאורייתא. או בי"ל להשביח מקחו משקר. וכ"ש הכא דאיכא תרתי טעמי [ש"כ י"ד שט"ז סק"ב]: והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי דאסור למכור בהמה גסה לנכרי. גזירה שמא ישאילנה או ישכירנה לנכרי. והנכרי יעשה עמה מלאכה בשבת וקעבר ישראל משום שביתת בהמתו. או שאם ימכרנה לנכרי #א) וכשיראנה ישראל בעליה הראשונים טעונה בשבת ברה"ר. יצעק לה לזרזה לילך. והיא תכיר קולו ותלך מחמתו. ויעבור ישראל משום מחמר. להכי אסרו למכור גסה לנכרי. ורק ע"י סרסור. או בידוע שהנכרי קונה לשחיטה שרי. מיהו בזה"ז שפרנסת ישראל מצומצמת נהגו להתיר. ואעפ"כ ראוי לזהר [י"ד קנ"א ד']. [ונ"ל דצ"ל דלא פשטה גזירה זו בכל ישראל דאל"כ הרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ וכו' [#ב) כע"ז ל"ו א']: והמשתתף לו אפילו כשהחלק של הנכרי בהאם או בולד ידוע. כגון ידו או רגלו. אפ"ה פטור כל שאם ינטל חלק הנכרי מהבהמה תשאר בעלת מום [ש"כ ג' ד']. מיהו כשרוצה ישראל להקנות לנכרי בהמה מעוברת כדי לפטרה מבכורה. לא סגי שיקנה לו הולד. מדהוא דבר שלא בא לעולם. רק יקנה לו חלק באם [ש"כ ש"ך סק"ה]. ויקבל ממנו פרוטה על דמי המקח. ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם [שם]: והמקבל ממנו שהחמורה של נכרי. והישראל קבלה להטפל בה ולחלוק בוולדות. בין שהאם באחריות ישראל או לא: והנותן לו בקבלה שהחמורה של ישראל וקבלה הנכרי להטפל בה ולחלוק בוולדות וכדלעיל: פטור מן הבכורה ר"ל הולד של בהמה זו שקבל. אינו קדוש בבכורה. מדיש לנכרי חלק בו: כהנים ולוים פטורים חמוריהם פטורים מבכורה: אם פטרו של ישראל במדבר ר"ל אם פטרו כל הלוים עצמן את בכורי אדם שבישראל במדבר. והפקיעו קדושתן. כדכתיב קח את הלוים תחת כל בכור: דין הוא שיפטרו של עצמן ר"ל כ"ש שקדושת הלווים שבהן יפקיע חיוב בכורי שבטן. ומדפטירי מבכור אדם. פטירי נמי מחיוב בכורי בהמה טמאה שלהן. מדהוקש בכור אדם לבכור בהמה טמאה. לפיכך הפטור בזה פטור גם בהאחר. [והא דלא יליף ק"ו מבהמתן גופייהו. דאם פטרו בהמת הלויים את בכורות בהמות ישראל במדבר. כ"ש שיפטירו בהמתן מדין בכורה. י"ל דא"כ גם בכור בהמה טהורה של לוים נמי פטור. והרי הא ליתא. כלקמן [פ"ב מ"א]. ואי"ל אמתני' דלקמן גופה תקשי. למה לא נדרש באמת הך ק"ו. ונפטרו גם בהמות טהורות של לויי'. י"ל דוקא באדם שייך שפיר לומר שהקדושה שיש בהלוי גורמת הפקעת קדושת בכורה שבו. אבל בבהמה של לוי שאין שום קדושה כשאינו בכור. לא שייך לומר שתפקע קדושה שבה. את קדושת בכורות שבה [תוס']: פרה שילדה כמין חמור אע"ג ששניהן מין גסה. ושניהן חייבין בבכורה: וחמור שילדה כמין סוס אע"ג ששניהן דומין בתואר וגם שניהן מין טמאה. וכ"ש פרה שילדה מין סוס: והנולד חמור ונ"ל דלהכי לא נקט הכא ואם יש בו מקצת סמני' [כלקמן פ"ב מ"ה]. ה"ט משום דהכא בגסה יש חילוק. דפרה שילדה מין חמור כיון דשניהן בני חיוב להכי ביש בהוולד מקצת סמנים. שייך וודאי לכהן. אבל חמור שילד כמין סוס. כיון דבסוס אין דין בכורה. להכי אף שיש בהולד מקצת סמנים. אפ"ה הו"ל רק ספק בכור. ומה"ט נמי בפרה שילדה מין סוס נמי אינו רק ספק בכור והממע"ה [י"ד שט"ו ו']: ומה הם באכילה מלת הם דנקט קאי אטהורה שילדה דמות טמאה. וטמאה שילדה דמות טהורה: והיוצא מן הטהור טהור ואפ"ה מותר דבש דבורים. מדאינו מתמצה מגופן. רק שהדבורים מלקטין הטל המתוק שנופל על הפרחים. ובכיס קטן שתחת גרונה יביאוה להכוורת ומקיאין אותו שם [י"ד סי' פ"א]. מיהו ולד טריפה מותר דהרי קיי"ל כרבנן עובר לאו ירך אמו [כתמורה דל"א א']. ואף אי נימא עובר ירך אמו [כראב"ד פי"ח מפסוהמ"ק]. האם אסור רק מדאין כמוה חיה. והולד הרי חיה יחיה [ש"ך ע"ט סק"ח]. ואף דקיי"ל דביצת עריפה אסור [י"ד סי' פ"ו ס"ג]. ביצה שאני דאדוק וגדל בגופה טפי. אבל בשחט טריפה ומצא בה עובר אפילו נמצא העובר חי. נוהגין לאסרו ולא מהני לי' גם שחיטת עצמו [י"ד י"ג ס"ג]. ואדם אע"ג שבחייו. בשר הפורש ממנו אסור באכילה בעשה [ע"ט ס"א]. עכ"פ בשר המת אסור מדאורייתא גם בהנאה בהיקש דשם שם מעגלה ערופה [שמ"ט]. אבל חלב אדם מותר כשפירש תוך היד אי לתוך הכלי. דאל"כ ואפילו פירש ע"ג הדד אסור מדרבנן [פ"א]: לפי שאינו גדוליו ודוקא בעודו במעיו. דביצא דרך בית הרעי. עפרא בעלמא הוא [ש"ך ססי' פ"ג]. נותן טלה אחד לכהן דממ"נ א' מהן בכור. וקמ"ל דלא ס"ל כרבי יוסי [פ"ב מ"ו]. דלדידיה הו"ל למיחש לשמא יצאו ב' ראשין כא'. ואע"ג דלא שכיחא. עכ"פ מדלית ליה פסידא לרבי יוסי יפריש עוד טלה א' לעצמו בעד הב': מפריש טלה אחד לעצמו מפרישו כדי להפקיע מהזכר קדושת פטר חמור. אבל מקיים הטלה לעצמו. מדאין בהטלה הזה שום קדושה. ורק ממונא אית לכהן גביה מספק. דשמא יצאת הנקיבה תחלה. ולהכי הממע"ה: נותן שני טליים קמ"ל דאינו פודה שניהן בטלה א'. או דקמ"ל דלא חיישינן שמא אחת מהאמהות טנפה. שנימוח הולד במעיה. והשנייה ילדה ב' זכרים: נותן טלה אחד לכהן מיהו בב' זכרים ונקיבה. חיישינן שפיר שמא אחת ילדה זכר ושנייה זכר ונקיבה. או אחת ילדה ב' זכרים ושנייה נקיבה. לכן מפריש עוד טלה א' לספק פדיון ומקיימו לעצמו: אין כאן לכהן כלום דשמא כל אחת ילדה נקיבה תחלה. ולהכי מפריש ב' טלאים. דשמא הזכרים יצאו תחלה. ומקיים הטלאים לעצמו. ולרמב"ם פטור מכלום. מדאיכא ספיקות טובא איך נולדו הוולדות. [שכ"א. ונתקשו הרט"ז. וש"ך בזה דמ"ש מבבי דרישא. ונ"ל דר"ל מדיש בכל אחד ב' ספיקות לקולא. שמא ילדה נקיבה תחלה. או שמא ילדה ב' נקיבות. ובב' ספיקות אלו בטל הספק הג' שמא ילדה זכר ואח"כ נקיבה. משא"כ בבבי דרישא יש ספק לחומרא כמו לקולא]: אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים ונולדו בתערובות: מפריש טלה אחד לעצמו דשמא אותה שלא בכרה ילדה נקיבה: שנאמר ארישא קאי. דמנלן דפדיון פטר חמור בטלה. שנאמר וכו': ופטר חמור תפדה בשה ויש במשמעו מכבשים או עזים וכו' גדול וכו': מן הכבשים ומן העזים דגם טלה דהיינו כבש נקרא שה: זכר ונקבה ר"ל בין שה זכר או נקיבה: ופודה בו פעמים הרבה כשהחזירו לו הכהן. ואם יש לו כמה ספיקות פטר חמור. שמפריש פדיונן והן שלו. אז מותר לפדות כולן בטלה א' אף שלא החזירו לו הכהן אחר שפדה בו [שם]: נכנס לדיר להתעשר דאם יש לו כמה ספיקות פטרי חמורים והפריש עליהן כמה טלאים [וכגון שלא פדאן כולן בפעם א']. והן שלו. אז מכניס כל הטלאים שפדה בהן ביו שאר הצאן. כדי לעשרן כשאר הבהמות: ואם מת נהנים בו ר"ל אם מת הוודאי פדיון פטר חמור ביד בעלים קודם שבא ליד כהן. נהנה בו הכהן. דתיכף כשהפרישו. עומד ברשות הכהן [כמשנה ו']: ולא בחיה צבי וכדומה: ולא בשחוטה שה שחוט: ולא בטריפה טריפה מחיים: ולא בכלאים תיש הבא על הרחל: ולא בכוי בריה בפני עצמו הוא ספק חיה או בהמה. מיהו כל זה בפודה גוף בגוף דיכול לפדות חמור שוה י' בשה שוה פרוטה. אז צריך שלא יהיה הפדיון א' מאלו. אבל בפודהו בשוייו. אז פודה בכל דבר. ואפילו בתבשיל [שכ"א]: ואסר בכוי מפני שהוא ספק לא מיירי בכוי ביפעל. דא"כ מה זה דקאמר מפני שהוא ספק. והיינו ספק בהמה. והרי גם אם יהיה בהמה וודאי אסור לפדות רק בשה. רק מיירי בוולד הבא מתייש וצבייה ועי' חולין [דע"ט ב']: נתנו לכהן את הפטר חמור עצמו: כחמש סלעים של בן דחייב ג"כ באחריותן. וטעמיה מדהוקש בקרא בכור אדם עם בכור פטר חמור: כפדיון מעשר שני דג"כ דינו שפטור מאחריות כשהפרישו וטעמייהו דרק למעשה שבפדיית עצמו הוקשו בכור אדם לבכור טמאה בקרא שיהיו נוהגין לדורות כבמדבר. זה בשקלים וזה בשה [כש"ס ד"ד ב']. ולא להתחייב באחריות פדיונו שהוא דבר אחר מפדיי' [ובכה"ג לא שייך אין היקש למחצה]: על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום ר"ל אין הישראל חייב באחריותו. אבל הנבילה שייך לכהן [כש"ס י"א ב']: מת פטר חמור לאחר שהפריש הטלה וקודה שנתנו להכהן: רבי אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה דמדחייב עדיין באחריות הטלה כמו שלא הפרשו עדיין דמי: וחכמים אומרים אינו צריך להקבר והטלה לכהן דאזלי לשטתייהו לעיל סי' ל"ט דמעת שהפריש הטלה. ברשות הכהן קאי: עורפו קוצץ ראשו מול ערפו: בקופיץ פליישהאקע: מאחריו וקוברו דמדאסור בהנאה מחיים. כ"ש לאחר מיתה: מצות יעידה באמה העבריה שמצוה שיקחה לו אדונה לאשה: קודמת למצות פדיה שיניח אדונה לאביה לחזור ולפדותה: אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום דס"ל לתנא שהמיבם אשת אחיו לשם נוי או ממון. הוה פוגע בערוה. ואין כן ההלכה. ואעפ"כ נהגו לחלוץ. אבל אין כופין על זה. אפילו נתן לה שטח"ל לחלוץ בחנם [אה"ע קס"ה]: מצות גאולה באדון המתפיס בהמה לבדק הבית. מצוה שיפדנה אדונה: ואם לא יגאל ונמכר בערכך ותו. דלהכי הבעלים קודמין מדמוסיפין חומש כשיפדו הן [כערכין פ"ח מ"ב]:
מלכת שלמה
לא רצה לפדותו עורפו וכו'. רפי"ב דהלכות בכורים וסי' ז':
בקופיץ. דוקא קתני למעוטי שלא יהרגנו לא במקל ולא בקנה ולא בקרדום ולא במגרה וגם שלא יכניסנו לחדר וינעול הדלת בפניו עד שימות שנאמר וערפתו:
וקוברו. לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה לכולי עלמא ויליף לה במכילתא בג"ש דעריפה עריפה. תו גרסי התם במכילתא ואם לא תפדה וערפתו מכאן אמרו אם אין פודהו יערפהו הואיל ואיבד [נכסי] כהן את ממונו יאבדו ע"כ והכי תני לוי בגמרא בפירקין ד' י' הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו פי' רש"י ז"ל יכפהו ב"ד לערפו לאחר שלשים יום כדמפרש בהאי פירקא ויאסר בהנאה ע"כ:
מצות פדייה קודמת למצות עריפה. הראב"ד ז"ל בהשגות כתב שאין לחשוב העריפה במ"ע אע"פ שאמרו מצות פדייה קודמת למצות עריפה לא שתחשב מצוה אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן ומפני שאמר מצות פדיה אמר מצות עריפה ע"כ:
קודמת למצות פדייה. שהיא פודה את עצמה כלומר מצוה לייעד דודאי בפדייה אינו עושה כלום ובעל כרחיה דאדון הוא. תוס' חיצוניות. וק"ק לע"ד דהא דרשי' והפדה מלמד שאף הוא מסייע בפדיונה כדאיתא בפ"ק דקדושין ד' י"ו:
שנאמר אשר לא יעדה והפדה. הא אם יעדה זה מוטב. ביד פ"ד דהלכות עבדים סי' ז':
מצות יבום. פ' החולץ (יבמות ד' ל"ט) אמר רב אין כופים ופי' רש"י ז"ל דאסיפא קאי דאע"ג דמצות חליצה קודמת אי תרווייהו ניחא להו ליבומי אין כופין אותם לחלוץ. אבל ר"ת ור"ח וכן הרי"ף ז"ל סוברים דארישא קאי ע"ש. ואיתה נמי בפ' אע"פ ד' ס"ד וביד פ"א דהלכות יבום סי' ב' ובטור א"ה סימן קס"ה:
מצות גאולה באדון הוא קודם. המתפיס בהמה טמאה לבדק הבית. ועיין במ"ש רפ"ח דערכין בשם בעלי התוס' ז"ל. ומצאתי מוגה מצות גאולת אדון קודמת וכו':
7.
If he does not wish to redeem it, he breaks its neck from behind with a large knife and buries it. The mitzvah of redemption takes priority over the miztzah of breaking its neck, for it says: “And if you don’t redeem it, you must break its neck” (Exodus 13:13). The mitzvah of designation takes priority over the mitzvah of redemption, for it says: “Who has betrothed her to himself, he must let her be redeemed” (Exodus 21:8). The mitzvah of yibbum is prior to the mitzvah of halitzah. [This was so] at first when they intended to carry out the mitzvah. But now that they do not intend to carry out the mitzvah, the [rabbis] have said: the mitzvah of halitzah takes priority over the mitzvah of yibbum. The mitzvah of redemption [of an unclean animal whose value has been dedicated to the Temple] is upon the owner. He takes priority over any other man, for it says: “If it is not redeemed, then it shall be sold according to your evaluation” (Leviticus 27:27).
Kodshim
Bechoros
Chapter 1
