Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד הָעֲצֶרֶת. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ:
ברטנורה
עד אימתי חורשים בשדה האילן. לקמן מפרש איזהו שדה אילן:ערב שביעית. שצריך להוסיף משנה ששית על השביעית באיסור עבודת הארץ ולקמן ילפינן לה מקראי:כל זמן שהוא יפה לפרי. כלומר שהחרישה יפה לפרי הוי מתקן הקרקע לצורך הפרי של ששית ולא לצורך שביעית:עד העצרת. דעד העצרת יפה לפרי ותו לא, ומן העצרת ואילך נראה כמתקן לצורך שביעית. ובשדה לבן שאין בו אילן עד הפסח. ומשנה זו היא משנה ראשונה ואינה הלכה, דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח בשדה לבן ועצרת בשדה אילן והתירום ומותר לחרוש עד ר״ה של שביעית:
תוסופות יום טוב
ערב שביעית. כתב הר"ב ולקמן ילפינן: במשנה ד:
עד העצרת. כתב הר"ב ובשדה לבן כו' עד הפסח. כדברי ר"ש רפ"ב. וכתבו התוס' בפ"ק דמועד קטן [ג] דעצרת יותר מדברי בית שמאי דלעולם בית שמאי לחומרא לבד אותן דבעדיות. ומ"ש הר"ב דרבן גמליאל וב"ד נמנו וכו'. ומותר לחרוש עד ר"ה משום דסברי כרבי ישמעאל דלקמן דמפיק לקראי לדרשא אחריתא וס"ל דאיסור ערב שביעית הלכתא גמירי לה וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים הרמב"ם והר"ש. גמ' דמועד קטן פ"ק. ועיין פ"ב משנה ב מ"ש שם בס"ד:
וקרובין דברי אלו וכו'. כיון דמלתייהו דבית הלל מפורש על כרחך לפרושי מלתייהו דבית שמאי [*פי' הכי] וכ"כ התוספות [*פ"ק] דמועד קטן [*דף ג]. ועיין מ"ש רפ"ג דפאה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית ר"ל בשנה ששית: בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי של ששית: ובית הלל אומרים עד העצרת בשדה אילן. ובשדה לבן עד הפסח. ואף דמהלמ"ס מותר בעבודת קרקע ואילן עד ל"י קודם ר"ה דשביעית. וגם רק בזמן שבהמק"ק אסור אח"כ. חכמים גזרו אפילו באין בהמק"ק על ב' זמנים הללו. משום דאח"כ נראה כחורש לשביעית. מיהו ב"ד שלאחריהן כשראו שיש הפסד גדול עי"ז. שהקרקעות מתקלקלים נמנו והתירו הכל עד ר"ה באין בהמק"ק. ואף דכבר נאסר במניין ואין יכול לבטל דברי ב"ד הראשונים. הכא שאני דמעיקרא כך תקנו שכל ב"ד שיראו צורך לבטל יבטלו התקנה [וכמ"ק ד"ג ב'] ואף דלהוסיף מחול על הקודש דאו' [לרוב פוסקים. וכרכ"מ פ"א משביתת עשו' ודלא כרמב"ם שם] עכ"פ במוסיף מעט סגי [וכתוס' מו"ק ד"ד א]: וב"ש מחמרי: כל שלשה אילנות לבית סאה קרקע שהיא נ' על נ' אמה ופשוט דבית סאה דהכא ובמשנה ה'. אין ר"ל שקצת אילנות עומדים על גבול הנ' אמה. והשאר באמצע במרחק שוה. אלא אפי' עומדים כולם סמוכים רק בריחוק ד"א. אפ"ה משערים כאילו עומדים כולם באמצע רבוע של בית סאה וחורשים כל הרבוע בשבילן סביב. ולאפוקי כשקצת מהם עומדין חוץ להרבוע של הבית סאה אז אין מצטרפין. אבל אין רשאי לשער כאילו כל האילנות עומדים בגבול הבית סאה וליתן כל הרווח מצ"א. אלא משערי' כאילו הן באמצע הבית סאה: אם ראויין לעשות כל אחד אע"ג שבאמת אינן עושין. רק שגזען עבין וחזקים וענפיהן רבי' שראויין לעשות כן. כ"כ הר"ש. ולר"מ פ"ג משמיטה סגי בכולן יחד ראויין לעשות ככר. וגם רבינו אלי' ווילנא פי' שיהיו כולן ראויין לעשות ככר: ככר דבילה תאנים יבשים דרוסים בעיגול כככר לחם: משקל ס' מנה באטליא דמנה ק' דינרים. ודינר ו' מעין. ומעה ט"ז שעורות בינונית: ולפמ"ש בס"ד [שבועות פ"ו סי' ב'] בשם רבינו מעדני מלך. דצ"ו שעורות הם קווינט שלם. אם כן יהיה משקל ככר דבילה של ס' מנה. כמשקל מ"ח פפונד וכ"ד לאטה: חורשים כל בית סאה בשבילן עד עצרת: פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלא האורה המלקט הפירות: וסלו סל שמאסף לתוכו הפירות: חוצה לו ר"ל כשמעמיד הסל לצד חוץ. דאז צריך רווח טפי. משאם מעמיד הסל בינו לאילן. וכל שחוץ מרווח זה דינו כשדה לבן. ואינו חורשו רק עד הפסח: רואין אותן כאילו הם תאנים דגם בסרק על כל פנים מתעב' הגזע על ידי חריש. ושיערו בתאנה. לקולא. מדפירותיה גסין ורבין: אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה כאיטלקי ומשערין לפי גודל האילן: היה אחד עושה ככר דבלה וב' אין עושין ר"ל שאין כ"א ראוי לעשות ככר. ולר"מ הנ"ל סי' ו' ר"ל ב'. אינן ראויין לעשות כ"א שליש ככר: עד שיהיו מג' ועד ט' יש להן דין א'. דט' נמי אם א' אין ראוי לעשות חלק הט' מהככר. אף שחסר רק מעט [כך הוכיח הראב"ד מירושלמי פ"ג משמיטה] אין חורש רק לצורכן. ולר"ש הנ"ל דככר לכ"א בעינן. א"כ וודאי בג' עושין סגי. רק ר"ל דאף בט' בעי ג' עושין: היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין אף שאין ראויין לעשות. שהן דקין או שעומדין בין החולות: חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר ארישא קאי דמש"ה אין חורשין: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית דכבר נכתב. ומה"ט נמי א"א דקאי אשבת בראשית: אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וה"ק קרא בחריש דששית. שחרישתו בזמן היתר רק שקצירתו בזמן איסור. ובקציר. ר"ל אם הקציר בזמן היתר. רק שהחרישה בשביעית היה. תשבות: וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית וה"ה ספיחי שביעית דאסירי: ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר ס"ל אשבת קאי קרא. וקמ"ל קרא. מה חריש רשות. דהרי ליכא שום חרישה דמצוה. דאפי' לעומר. במצא חרוש אינו חורש. אף וכו'. יצא קציר העומר דצריך לשמה. דוחה שבת: שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד עצרת וככל הנך דלעיל. ומה דקאמר בירושל' הכא עד ר"ה. היינו למשנה אחרונה וכסי' ג' לעיל: וכמה יהא ביניהם בין אילן לאילן. וקאי אכולהו בבי: רבן גמליאל אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו ר"ל ד"א. דבפחות מזה למיעקר קיימי [ועי' עירובין פ"ג מ"א] אבל בטפי מד"א וודאי שרי: עשר נטיעות ילדות: מפוזרות בתוך בית סאה ר"ל שנחלק הב"ס לי' חלקים שוים. ובכל חלק נטע אילן א': חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה מהלמ"ס. ואפי' אינן ראויים לעשות ככר. רק שאין מרוחקין זמ"ז פחות מד' אמות. ולא גזרו בהו כבשאר אילנות כסי' ג' וכמ"ד. דמדהן רכים. נפסדים כשלא יחרישום. [כך נ"ל. ותמוהים דברי רבינו רש"י זצוק"ל תענית ד"ג ע"א דיהיב טעמא להלממ"ס] מיהו בפחות מי'. אינן צריכים לכל הב"ס. וביותר מי' למיעקר קיימו. ולרמב"ם אפי' ביתר מי' שרי: היו עשויות שורה שאינן מפוזרות רק עומדים סמוכים זא"ז כשורה או מוקפות וכו': ומוקפות עטרה גדר. ותוך הגדר פחות מב"ס. וי"א דפי' עטרה שעומדות בעיגול: אין חורשין להם אלא לצרכן כמלא אורה וסלו לכל א'. והשאר דינו כשדה לבן: הנטיעות והדלועים אפי' דלעת מצרית שאינו גדולה כאילן: מצטרפין לתוך בית סאה והו"ל כי' נטיעות. ודוקא אם הנטיעות הן הרוב: רשב"ג אומר כל עשרה דלועים ודווקא בדלעת יוונית שהן גדולות כאילן: עד אימתי נקראו נטיעות דאף שאין עושין כלל חורשין כל הב"ס בשבילן עד ר"ה: רבי אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו שיחללום ויפדום הפירות בשנת ד'. ואם לא נפדו. עד שיעשו חולין בלא פדיון בשנת ה': בת שנה: אילן שנגמם שנכרת גזעו: והוציא חליפין שיצאו ענפים משרשיו: מטפח ולמטה בלא נשאר מהגזע טפח ממעל לארץ אז כנכרת כולו דמי [ככלאים פ"ב מ"ד]. ולהכי שפיר פסק הרמב"ם כר"ש מדסתם משנה כוותיה [ועתוי"ט. ובתוס' חדשים רצה להביא ראיה מב"ב (ד"פ ע"ב). ואינו מוכרח]: כנטיעה לחרישה בשביעית ולערלה:
מלכת שלמה
עד אימתי חורשין שדה האילן. בלא בי"ת גרסינן וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. והחכם הר"ש שירילי"ו ז"ל פי' וז"ל כל זמן שהוא יפה לפרי כל זמן שהחרישה יפה לפרי של ששית דהיינו אחר עבור עצרת קצת ומכאן ואילך לא דלצורך שביעית הוא חורש דמתני' סברא כר"ע דפ"ק דמ"ק ודפ"ק דר"ה דדריש קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת שביעית דהיינו שלשים יום לפני ר"ה של שביעית ולית לי' לר' עקיבא הלכתא דעשר נטיעות דלהוי הלכה למשה מסיני למשרינהו עד ר"ה אלא ממילא הוא דקא שרי ר"ע ילדה עד ר"ה דס"ל דאוקומי אילנא הוא וערבה ונסוך המים בלחוד הוא דגמיר הלכתא ולא הוי איסורא דמפסח לשדה הלבן ומעצרת לשדה האילן עד לפני ר"ה אלא מתקנת ב"ש וב"ה הכי מסקי' לה במ"ק פ"ק:
עד העצרת. דהיינו מעט קודם שיעורייהו דב"ש ומשו"ה תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו לפרש טעמן דב"ה. ובירושלמי פריך דאי הכי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה היא ואמאי לא תני לה בעדיות שכולם נשנו לשם ואפי' הנהו דאליבא דיחיד ומשני דלא תני אלא מידי דלעולם הוי קולא לב"ש והכא פעמים שאין גשמים מצויין ואין הליחה מצויה והוא עתיד לחרוש קודם עצרת דאי ממתין לאחר עצרת יבשי ומתים הן וב"ה מקילין עד עצרת והוו ב"ה לקולא ע"כ ורש"י והתוס' ז"ל לא כך פירשו בפ"ק דמועד קטן ולא דקדקו יפה עכ"ל ז"ל. ובירוש' ר' קרוספדאי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל הנשיא ובית דינו התירו איסור שני פרקים הראשונים ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומסיק רב אחא בשם ר' יונתן בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו בשעה שאסרו למקרא סמכו בחריש ובקציר תשבות בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית ובשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה אף ערב שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע. פי' ר"ג זה שהתיר איסור שני פרקים הללו עם בית דינו הוא רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא: ובמועד קטן פ"ק דף ד' מסיק רב אשי דר"ג ובית דינו שבטלו הני שני פרקים אע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו משום דס"ל כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה ולא מקרא. דקרא דבחריש ובקציר. תשבות מפיק לי' ליצא קציר העומר שהוא מצוה וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים לא וכתבו התוס' ז"ל וקא דייק ר"ג מאי שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך המים שניתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שונה הני שלשה ביחד עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא ע"כ:
1.
Until when may they plow an orchard in the sixth year? Bet Shammai say: as long as such work will benefit the fruit. And Bet Hillel says: till Atzeret (Shavuot). The views of this [school] are close to those of the other.
משנה ב
אֵיזֶהוּ שְׂדֵה הָאִילָן, כָּל שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת לְבֵית סְאָה, אִם רְאוּיִין לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶן אֶלָּא מְלֹא הָאוֹרֶה וְסַלּוֹ חוּצָה לוֹ:
ברטנורה
לבית סאה. קרקע שהיא נ׳ אמה על נ׳ אמה:ככר דבלה. התאנים היבשים עשויין במעגלה כעין ככר לחם קרוים ככר דבלה:באיטלקי. במנה של איטליא של יון, ולפי שהיה כך בימי משה משערים בו והמנה מאה דינרים והדינר שש מעות ומשקל כל מעה ט״ז שעורות בינוניות:פחות מכאן. מככר של ששים מנה אין חורשים כל בית סאה אלא תחת האילן לבד וחוצה לו:כמלא אורה וסלו. המלקט תאנים קרוי אורה כמו גודר בתמרים ובוצר בענבים. וסלו, הסל שנותן בו מה שהוא לוקט, ושאר השדה חשוב שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח:
תוסופות יום טוב
שלשה אילנות לבית סאה. עיין במשנה ה:
אם ראויין לעשות כו'. אע"פ שאינן עושין כדמוכח לקמן דמשער בתאנים לשון הר"ש ועי' לקמן בפי' הר"ב מ"ג [*ומ"ש במ"ד בס"ד]:
האורה. ומצאנו במקרא גבי גפנים (תהילים פ׳:י״ג) וארוה כל עוברי דרך:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית ר"ל בשנה ששית: בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי של ששית: ובית הלל אומרים עד העצרת בשדה אילן. ובשדה לבן עד הפסח. ואף דמהלמ"ס מותר בעבודת קרקע ואילן עד ל"י קודם ר"ה דשביעית. וגם רק בזמן שבהמק"ק אסור אח"כ. חכמים גזרו אפילו באין בהמק"ק על ב' זמנים הללו. משום דאח"כ נראה כחורש לשביעית. מיהו ב"ד שלאחריהן כשראו שיש הפסד גדול עי"ז. שהקרקעות מתקלקלים נמנו והתירו הכל עד ר"ה באין בהמק"ק. ואף דכבר נאסר במניין ואין יכול לבטל דברי ב"ד הראשונים. הכא שאני דמעיקרא כך תקנו שכל ב"ד שיראו צורך לבטל יבטלו התקנה [וכמ"ק ד"ג ב'] ואף דלהוסיף מחול על הקודש דאו' [לרוב פוסקים. וכרכ"מ פ"א משביתת עשו' ודלא כרמב"ם שם] עכ"פ במוסיף מעט סגי [וכתוס' מו"ק ד"ד א]: וב"ש מחמרי: כל שלשה אילנות לבית סאה קרקע שהיא נ' על נ' אמה ופשוט דבית סאה דהכא ובמשנה ה'. אין ר"ל שקצת אילנות עומדים על גבול הנ' אמה. והשאר באמצע במרחק שוה. אלא אפי' עומדים כולם סמוכים רק בריחוק ד"א. אפ"ה משערים כאילו עומדים כולם באמצע רבוע של בית סאה וחורשים כל הרבוע בשבילן סביב. ולאפוקי כשקצת מהם עומדין חוץ להרבוע של הבית סאה אז אין מצטרפין. אבל אין רשאי לשער כאילו כל האילנות עומדים בגבול הבית סאה וליתן כל הרווח מצ"א. אלא משערי' כאילו הן באמצע הבית סאה: אם ראויין לעשות כל אחד אע"ג שבאמת אינן עושין. רק שגזען עבין וחזקים וענפיהן רבי' שראויין לעשות כן. כ"כ הר"ש. ולר"מ פ"ג משמיטה סגי בכולן יחד ראויין לעשות ככר. וגם רבינו אלי' ווילנא פי' שיהיו כולן ראויין לעשות ככר: ככר דבילה תאנים יבשים דרוסים בעיגול כככר לחם: משקל ס' מנה באטליא דמנה ק' דינרים. ודינר ו' מעין. ומעה ט"ז שעורות בינונית: ולפמ"ש בס"ד [שבועות פ"ו סי' ב'] בשם רבינו מעדני מלך. דצ"ו שעורות הם קווינט שלם. אם כן יהיה משקל ככר דבילה של ס' מנה. כמשקל מ"ח פפונד וכ"ד לאטה: חורשים כל בית סאה בשבילן עד עצרת: פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלא האורה המלקט הפירות: וסלו סל שמאסף לתוכו הפירות: חוצה לו ר"ל כשמעמיד הסל לצד חוץ. דאז צריך רווח טפי. משאם מעמיד הסל בינו לאילן. וכל שחוץ מרווח זה דינו כשדה לבן. ואינו חורשו רק עד הפסח: רואין אותן כאילו הם תאנים דגם בסרק על כל פנים מתעב' הגזע על ידי חריש. ושיערו בתאנה. לקולא. מדפירותיה גסין ורבין: אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה כאיטלקי ומשערין לפי גודל האילן: היה אחד עושה ככר דבלה וב' אין עושין ר"ל שאין כ"א ראוי לעשות ככר. ולר"מ הנ"ל סי' ו' ר"ל ב'. אינן ראויין לעשות כ"א שליש ככר: עד שיהיו מג' ועד ט' יש להן דין א'. דט' נמי אם א' אין ראוי לעשות חלק הט' מהככר. אף שחסר רק מעט [כך הוכיח הראב"ד מירושלמי פ"ג משמיטה] אין חורש רק לצורכן. ולר"ש הנ"ל דככר לכ"א בעינן. א"כ וודאי בג' עושין סגי. רק ר"ל דאף בט' בעי ג' עושין: היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין אף שאין ראויין לעשות. שהן דקין או שעומדין בין החולות: חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר ארישא קאי דמש"ה אין חורשין: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית דכבר נכתב. ומה"ט נמי א"א דקאי אשבת בראשית: אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וה"ק קרא בחריש דששית. שחרישתו בזמן היתר רק שקצירתו בזמן איסור. ובקציר. ר"ל אם הקציר בזמן היתר. רק שהחרישה בשביעית היה. תשבות: וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית וה"ה ספיחי שביעית דאסירי: ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר ס"ל אשבת קאי קרא. וקמ"ל קרא. מה חריש רשות. דהרי ליכא שום חרישה דמצוה. דאפי' לעומר. במצא חרוש אינו חורש. אף וכו'. יצא קציר העומר דצריך לשמה. דוחה שבת: שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד עצרת וככל הנך דלעיל. ומה דקאמר בירושל' הכא עד ר"ה. היינו למשנה אחרונה וכסי' ג' לעיל: וכמה יהא ביניהם בין אילן לאילן. וקאי אכולהו בבי: רבן גמליאל אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו ר"ל ד"א. דבפחות מזה למיעקר קיימי [ועי' עירובין פ"ג מ"א] אבל בטפי מד"א וודאי שרי: עשר נטיעות ילדות: מפוזרות בתוך בית סאה ר"ל שנחלק הב"ס לי' חלקים שוים. ובכל חלק נטע אילן א': חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה מהלמ"ס. ואפי' אינן ראויים לעשות ככר. רק שאין מרוחקין זמ"ז פחות מד' אמות. ולא גזרו בהו כבשאר אילנות כסי' ג' וכמ"ד. דמדהן רכים. נפסדים כשלא יחרישום. [כך נ"ל. ותמוהים דברי רבינו רש"י זצוק"ל תענית ד"ג ע"א דיהיב טעמא להלממ"ס] מיהו בפחות מי'. אינן צריכים לכל הב"ס. וביותר מי' למיעקר קיימו. ולרמב"ם אפי' ביתר מי' שרי: היו עשויות שורה שאינן מפוזרות רק עומדים סמוכים זא"ז כשורה או מוקפות וכו': ומוקפות עטרה גדר. ותוך הגדר פחות מב"ס. וי"א דפי' עטרה שעומדות בעיגול: אין חורשין להם אלא לצרכן כמלא אורה וסלו לכל א'. והשאר דינו כשדה לבן: הנטיעות והדלועים אפי' דלעת מצרית שאינו גדולה כאילן: מצטרפין לתוך בית סאה והו"ל כי' נטיעות. ודוקא אם הנטיעות הן הרוב: רשב"ג אומר כל עשרה דלועים ודווקא בדלעת יוונית שהן גדולות כאילן: עד אימתי נקראו נטיעות דאף שאין עושין כלל חורשין כל הב"ס בשבילן עד ר"ה: רבי אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו שיחללום ויפדום הפירות בשנת ד'. ואם לא נפדו. עד שיעשו חולין בלא פדיון בשנת ה': בת שנה: אילן שנגמם שנכרת גזעו: והוציא חליפין שיצאו ענפים משרשיו: מטפח ולמטה בלא נשאר מהגזע טפח ממעל לארץ אז כנכרת כולו דמי [ככלאים פ"ב מ"ד]. ולהכי שפיר פסק הרמב"ם כר"ש מדסתם משנה כוותיה [ועתוי"ט. ובתוס' חדשים רצה להביא ראיה מב"ב (ד"פ ע"ב). ואינו מוכרח]: כנטיעה לחרישה בשביעית ולערלה:
מלכת שלמה
שלשה אילנות לבית סאה. בית סאה נ' על נ' דהוו להו תרי אלפי ות"ק גרמידי ושלשה אילנות גדולים וזקנים מפוזרים בבית סאה ובתנאי שלא יהיו מקורבין יתר מכשיעור דהיינו כשאין ביניהם כדי שיהא הבקר עובר בכליו כדתנן לקמן דאז מקורבין הן וצריכין נמי שלא יהו רחוקין יותר מכשיעור וכגון שאינם תוך בית סאה תוך טבלא של נ' על נ' דבכל חד מהני גווני לא מצטרפי ואין חורשין להם אלא צרכן ועוד בעי' שיהו עושין בין כולם פירות משקל ככר של חול דהיינו ששים מנה ומשקל כל מנה ליטרא וחצי וכל ליטרא ק' דרהם. באיטלקי. מפרש בפ"ק דקידושין גבי פרוטה דלפי שקבעה מטבע ומשקל בימי משה משערי' בה. פחות מכאן. שאינו עושה כל כך: אין חורשין {הגה"ה פי' ה"ר יהוסף ז"ל פי' העצרת כדין שדה אילן אלא שאין חורשין את כל השדה:}. כל הבית סאה אלא תחת האילן וחוצה לו מלא אורה וסלו ושאר השדה הוי שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח כדינו. מלא האורה וסלו. חוצה להן סביב האילנות למקום שכלים נופותיהם ולחוץ חורשין מן הקרקע כמלא המלקט וכמלא הסל ללקט פירות הנופות החיצונות ומפ' בירוש' דכלאים פ' איזהו עריס גבי מלא בוצר וסלו דשיעוריה שתי אמות ונראה דהה"נ הכא דהיינו שיעוריה אלא התם גבי גפנים תני בוצר והכא גבי תאנים תני אורה ומשום דכולהו אילנות משער להו תנא דמתני' בתאנים כדתנן לקמן תני בכולהו לישנא דאורה עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. אבל בפי' הרמב"ם ז"ל ככר ר"ל גוף מחובר כדמות ככר לחם:
אם ראויים. ר"ל כל אחד מן השלשה אילנות:
אורה. ברוב הוא מלקט התאנים דכבר נאמר על הגפן וארוה כל עוברי דרך [תהלים פ'] ואשכחן נמי דקרוי עודר כמו שכתבתי בפט"ו דמס' יבמות וכן נמי במציעא פ' הפועלים דף פ"ט. תניא בהדיא הפועלים שהיו עודרים בתאנים גודרין {הגה"ה מצאתי ברש"ל ז"ל בפ' במה טומנין (שבת דף נ') שהגיה בשני דלתי"ן כל קציצת תמרים קרוי גדידה ע"ש ואין הכרח גמור לו מן הערוך שלא הביאו אלא בערך גד הרביעי אלא דה"נ מסתבר לע"ד:} בתמרים בוצרים בענבים מוסקין בזתים וכו' אלא שבספר אהל מועד אות הלמ"ד מלת לקט משמע דגריס התם במציעא אורין בתאנים וכו':
2.
What constitutes an orchard? Any field in which there are at least three trees for every bet seah. If each tree is capable of yielding a cake of pressed figs, the size of sixty in the Italian maneh, then the entire bet seah may be plowed for their sake. If less than this amount, they may only plow the area that is occupied by the gatherer when his basket is placed behind him.
משנה ג
אֶחָד אִילַן סְרָק וְאֶחָד אִילַן מַאֲכָל, רוֹאִין אוֹתָן כְּאִלּוּ הֵם תְּאֵנִים. אִם רְאוּיִם לַעֲשׂוֹת כִּכַּר דְּבֵלָה שֶׁל שִׁשִּׁים מָנֶה בָּאִיטַלְקִי, חוֹרְשִׁים כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. פָּחוֹת מִכָּאן, אֵין חוֹרְשִׁים לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן:
ברטנורה
אחד אילן סרק. שאינה עושה פירות ונטועין שלשה לבית סאה:אם ראויין לעשות. רואין כל אילן ואילן בפני עצמו אם אילן של תאנה כיוצא בו היה עושה ככר דבלה ולמה שיערו בתאנה על שפירותיה גסין ועושה הרבה:לצרכן. מלא אורה וסלו חוצה לו:
תוסופות יום טוב
אילן סרק. בירושלמי פריך כיון דאין פרי הרי נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית. ומשני דעד זמן זה מעבה הקורות והביאו הר"ש בר"פ: [*רואין אותן כאילו הם תאנים. פי' הר"ב ולמה שערו בתאנים על שפירותי' גסים ועושה הרבה. פירוש לפירושו דאית ביה תרתי לטיבותא שפירותיה גסים וגם עושה הרבה פירות וכן מפור' בירושלמי דאילו אתרוג גם ואינו עושה הרבה זיתים עושים הרבה ואין פירותיהן גסים]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית ר"ל בשנה ששית: בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי של ששית: ובית הלל אומרים עד העצרת בשדה אילן. ובשדה לבן עד הפסח. ואף דמהלמ"ס מותר בעבודת קרקע ואילן עד ל"י קודם ר"ה דשביעית. וגם רק בזמן שבהמק"ק אסור אח"כ. חכמים גזרו אפילו באין בהמק"ק על ב' זמנים הללו. משום דאח"כ נראה כחורש לשביעית. מיהו ב"ד שלאחריהן כשראו שיש הפסד גדול עי"ז. שהקרקעות מתקלקלים נמנו והתירו הכל עד ר"ה באין בהמק"ק. ואף דכבר נאסר במניין ואין יכול לבטל דברי ב"ד הראשונים. הכא שאני דמעיקרא כך תקנו שכל ב"ד שיראו צורך לבטל יבטלו התקנה [וכמ"ק ד"ג ב'] ואף דלהוסיף מחול על הקודש דאו' [לרוב פוסקים. וכרכ"מ פ"א משביתת עשו' ודלא כרמב"ם שם] עכ"פ במוסיף מעט סגי [וכתוס' מו"ק ד"ד א]: וב"ש מחמרי: כל שלשה אילנות לבית סאה קרקע שהיא נ' על נ' אמה ופשוט דבית סאה דהכא ובמשנה ה'. אין ר"ל שקצת אילנות עומדים על גבול הנ' אמה. והשאר באמצע במרחק שוה. אלא אפי' עומדים כולם סמוכים רק בריחוק ד"א. אפ"ה משערים כאילו עומדים כולם באמצע רבוע של בית סאה וחורשים כל הרבוע בשבילן סביב. ולאפוקי כשקצת מהם עומדין חוץ להרבוע של הבית סאה אז אין מצטרפין. אבל אין רשאי לשער כאילו כל האילנות עומדים בגבול הבית סאה וליתן כל הרווח מצ"א. אלא משערי' כאילו הן באמצע הבית סאה: אם ראויין לעשות כל אחד אע"ג שבאמת אינן עושין. רק שגזען עבין וחזקים וענפיהן רבי' שראויין לעשות כן. כ"כ הר"ש. ולר"מ פ"ג משמיטה סגי בכולן יחד ראויין לעשות ככר. וגם רבינו אלי' ווילנא פי' שיהיו כולן ראויין לעשות ככר: ככר דבילה תאנים יבשים דרוסים בעיגול כככר לחם: משקל ס' מנה באטליא דמנה ק' דינרים. ודינר ו' מעין. ומעה ט"ז שעורות בינונית: ולפמ"ש בס"ד [שבועות פ"ו סי' ב'] בשם רבינו מעדני מלך. דצ"ו שעורות הם קווינט שלם. אם כן יהיה משקל ככר דבילה של ס' מנה. כמשקל מ"ח פפונד וכ"ד לאטה: חורשים כל בית סאה בשבילן עד עצרת: פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלא האורה המלקט הפירות: וסלו סל שמאסף לתוכו הפירות: חוצה לו ר"ל כשמעמיד הסל לצד חוץ. דאז צריך רווח טפי. משאם מעמיד הסל בינו לאילן. וכל שחוץ מרווח זה דינו כשדה לבן. ואינו חורשו רק עד הפסח: רואין אותן כאילו הם תאנים דגם בסרק על כל פנים מתעב' הגזע על ידי חריש. ושיערו בתאנה. לקולא. מדפירותיה גסין ורבין: אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה כאיטלקי ומשערין לפי גודל האילן: היה אחד עושה ככר דבלה וב' אין עושין ר"ל שאין כ"א ראוי לעשות ככר. ולר"מ הנ"ל סי' ו' ר"ל ב'. אינן ראויין לעשות כ"א שליש ככר: עד שיהיו מג' ועד ט' יש להן דין א'. דט' נמי אם א' אין ראוי לעשות חלק הט' מהככר. אף שחסר רק מעט [כך הוכיח הראב"ד מירושלמי פ"ג משמיטה] אין חורש רק לצורכן. ולר"ש הנ"ל דככר לכ"א בעינן. א"כ וודאי בג' עושין סגי. רק ר"ל דאף בט' בעי ג' עושין: היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין אף שאין ראויין לעשות. שהן דקין או שעומדין בין החולות: חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר ארישא קאי דמש"ה אין חורשין: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית דכבר נכתב. ומה"ט נמי א"א דקאי אשבת בראשית: אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וה"ק קרא בחריש דששית. שחרישתו בזמן היתר רק שקצירתו בזמן איסור. ובקציר. ר"ל אם הקציר בזמן היתר. רק שהחרישה בשביעית היה. תשבות: וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית וה"ה ספיחי שביעית דאסירי: ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר ס"ל אשבת קאי קרא. וקמ"ל קרא. מה חריש רשות. דהרי ליכא שום חרישה דמצוה. דאפי' לעומר. במצא חרוש אינו חורש. אף וכו'. יצא קציר העומר דצריך לשמה. דוחה שבת: שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד עצרת וככל הנך דלעיל. ומה דקאמר בירושל' הכא עד ר"ה. היינו למשנה אחרונה וכסי' ג' לעיל: וכמה יהא ביניהם בין אילן לאילן. וקאי אכולהו בבי: רבן גמליאל אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו ר"ל ד"א. דבפחות מזה למיעקר קיימי [ועי' עירובין פ"ג מ"א] אבל בטפי מד"א וודאי שרי: עשר נטיעות ילדות: מפוזרות בתוך בית סאה ר"ל שנחלק הב"ס לי' חלקים שוים. ובכל חלק נטע אילן א': חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה מהלמ"ס. ואפי' אינן ראויים לעשות ככר. רק שאין מרוחקין זמ"ז פחות מד' אמות. ולא גזרו בהו כבשאר אילנות כסי' ג' וכמ"ד. דמדהן רכים. נפסדים כשלא יחרישום. [כך נ"ל. ותמוהים דברי רבינו רש"י זצוק"ל תענית ד"ג ע"א דיהיב טעמא להלממ"ס] מיהו בפחות מי'. אינן צריכים לכל הב"ס. וביותר מי' למיעקר קיימו. ולרמב"ם אפי' ביתר מי' שרי: היו עשויות שורה שאינן מפוזרות רק עומדים סמוכים זא"ז כשורה או מוקפות וכו': ומוקפות עטרה גדר. ותוך הגדר פחות מב"ס. וי"א דפי' עטרה שעומדות בעיגול: אין חורשין להם אלא לצרכן כמלא אורה וסלו לכל א'. והשאר דינו כשדה לבן: הנטיעות והדלועים אפי' דלעת מצרית שאינו גדולה כאילן: מצטרפין לתוך בית סאה והו"ל כי' נטיעות. ודוקא אם הנטיעות הן הרוב: רשב"ג אומר כל עשרה דלועים ודווקא בדלעת יוונית שהן גדולות כאילן: עד אימתי נקראו נטיעות דאף שאין עושין כלל חורשין כל הב"ס בשבילן עד ר"ה: רבי אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו שיחללום ויפדום הפירות בשנת ד'. ואם לא נפדו. עד שיעשו חולין בלא פדיון בשנת ה': בת שנה: אילן שנגמם שנכרת גזעו: והוציא חליפין שיצאו ענפים משרשיו: מטפח ולמטה בלא נשאר מהגזע טפח ממעל לארץ אז כנכרת כולו דמי [ככלאים פ"ב מ"ד]. ולהכי שפיר פסק הרמב"ם כר"ש מדסתם משנה כוותיה [ועתוי"ט. ובתוס' חדשים רצה להביא ראיה מב"ב (ד"פ ע"ב). ואינו מוכרח]: כנטיעה לחרישה בשביעית ולערלה:
מלכת שלמה
אחד אילן סרק. מפ' בירושלמי טעמא מפני שהוא מעבה את הקורות שבו דאי לאו משום הכי כיון דאין פירות נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית ודוקא עד הפרקים הנזכרים אבל מכאן ואילך הוא מתיש את כחו בחרישה שכבר כלתה הליחה ואם נתיר לו אחרי כן אף הוא יתכוון לחרוש הקרקע ולעובדה לצורך שביעית:
ככר דבלה של ס' מנה. כשתדקדק בחשבון תמצא שהן חמשה עשר ליטרין דמשקלות של זמננו זה שהרי י"ב אוקיות בכל ליטרא וכל אוקיא היא חמשים דרה"ם וזה אחר שתבין מה שכתבתי לעיל בסמוך בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל או בפי' הרמב"ם ז"ל שהביאו ר"ע ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל במוגה ככר של ששים מנה שערנו באבני משקלינו ס"ב [ליטרין] ושמונה אוקיות לא פחות ולא יותר שבכל ליטרא ששה עשר אוקיות והאונקיא ט"ז דרכמונים והדרכמון ל"ו גרגרי שעורים ע"כ. ירושלמי ולמה אמרו תאנים על ידי שפירותיהן גסים כו'. א"ר חייא בר אבא כל אילנייא עבדין שתא ומדלגין שתא והדא תאנה עבדה כל שתא. וכתב החכם הר"ס ז"ל אם ראויים לעשות ככר דבלה וכו'. מדברי הרא"ש ז"ל מפורש שצריך כל א' שיהא ראוי לעשות ככר דבלה וזה הדין הוא מג' ועד ט'. ואם הם עשרה או יותר אע"פ שאינם עושים חורשין כל בית סאה בשבילן. ועל עשרה קאי מ"ש רב ביבי בירוש' דבלבד שיהיו משולשין פי' שכל שלשה יעשו ככר. אבל דעת הרמב"ם ז"ל יראה שאין צריך אלא שכל השלש ראויין לעשות ככר דבלה וכן דעת הראב"ד ז"ל ופי' הוא ז"ל דהא דאמר רב ביבי שיהיו משולשין קאי אשלש אילנות וזעירא בר חנינא דאמר מתושעים קאי אתשעה וה"ה אחמשה וששה ושבעה דהוי מחומשים ומשותים ומשובעים וכן לכולן ולדעת הרא"ש ז"ל זעירא בר חנינא קאי אעשרה ופליג על רב ביבי עכ"ל ז"ל:
3.
Whether they are fruit-bearing trees or non-fruit-bearing trees, we treat them as if they were fig-trees. If they are capable of yielding a cake of pressed figs, the size of sixty in the Italian maneh, then the entire bet seah may be plowed for their sake. If less than this amount, they may plow them only for their own needs.
משנה ד
הָיָה אֶחָד עוֹשֶׂה כִּכַּר דְּבֵלָה וּשְׁנַיִם אֵין עוֹשִׂין, אוֹ שְׁנַיִם עוֹשִׂין וְאֶחָד אֵינוֹ עוֹשֶׂה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, עַד שֶׁיִּהְיוּ מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד תִּשְׁעָה. הָיוּ עֲשָׂרָה, מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה, בֵּין עוֹשִׂין בֵּין שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר חָרִישׁ וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית, אֶלָּא חָרִישׁ שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁהוּא נִכְנָס בַּשְּׁבִיעִית, וְקָצִיר שֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁהוּא יוֹצֵא לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מָה חָרִישׁ רְשׁוּת, אַף קָצִיר רְשׁוּת, יָצָא קְצִיר הָעֹמֶר:
ברטנורה
עד שיהיו מג׳ ועד ט׳. כלומר דין זה שאמרנו היינו מג׳ ועד ט׳, אבל אם היו עשרה או יותר אע״פ שאינן עושין חורשין:שנאמר בחריש ובקציר תשבות. ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא לצרכן. ומנין שאין חורשין כל הבית סאה שנאמר בחריש ובקציר תשבות, ואם אינו ענין לשבת בראשית שכבר נאמר (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ולא לשמטה שכבר נאמר (ויקרא כ״ה:ג׳) שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, תנהו ענין לאסור ב׳ פרקים של ערב שביעית, מפסח לשדה לבן, ומעצרת לשדה אילן. והכי קאמר קרא בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית תשבות. ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שיוצא למוצאי שביעית, נמי תשבות, שספיחים שגדלו בשביעית או שעבר וזרע בשביעית אסור לקצרם בשמינית:ר׳ ישמעאל אומר. לעולם בשבת משתעי קרא כפשטיה ואתא לאשמעינן מה חריש רשות שאין לך חריש של מצוה אף קציר דאמר רחמנא תשבות בקציר של רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה דבעינן קצירה לשמה שזה דוחה את השבת:
תוסופות יום טוב
עד שיהיו משלשה ועד תשעה. כתב הר"ב כלומר דין זה שאמרנו היינו מג' וכו'. דאי איכא ט' ולא יותר ויש בהן א' שאינו עושה ככר אין חורשין לכל אחד אלא צרכו וכ"כ הר"ש בהדיא. ותימה אם נשארו שמנה ואי נמי שלשה שכל אחד עושה ככר למה לא יחרוש כל הבית סאה בשבילם כמו אם אין בבית סאה אלא שלשה בלבד. והרמב"ם מפרש אלא א"כ כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן ככר שלששים מנה וזה לשונו בחבורו פ"ג מהלכות שמטה היו משלשה עד תשעה. וראוין לעשות ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילן. ואע"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות ע"כ. והשיג עליו הראב"ד מן הירושלמי שהביאו הר"ש ואמר שמוכח דכל אחד צריך שיעשה פרי לפי חשבון. ונ"ל שזה היה דעת הרמב"ם בפירושו בכאן והכ"מ מיישב דעת הרמב"ם בחיבורו לפי הירושלמי:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית ר"ל בשנה ששית: בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי של ששית: ובית הלל אומרים עד העצרת בשדה אילן. ובשדה לבן עד הפסח. ואף דמהלמ"ס מותר בעבודת קרקע ואילן עד ל"י קודם ר"ה דשביעית. וגם רק בזמן שבהמק"ק אסור אח"כ. חכמים גזרו אפילו באין בהמק"ק על ב' זמנים הללו. משום דאח"כ נראה כחורש לשביעית. מיהו ב"ד שלאחריהן כשראו שיש הפסד גדול עי"ז. שהקרקעות מתקלקלים נמנו והתירו הכל עד ר"ה באין בהמק"ק. ואף דכבר נאסר במניין ואין יכול לבטל דברי ב"ד הראשונים. הכא שאני דמעיקרא כך תקנו שכל ב"ד שיראו צורך לבטל יבטלו התקנה [וכמ"ק ד"ג ב'] ואף דלהוסיף מחול על הקודש דאו' [לרוב פוסקים. וכרכ"מ פ"א משביתת עשו' ודלא כרמב"ם שם] עכ"פ במוסיף מעט סגי [וכתוס' מו"ק ד"ד א]: וב"ש מחמרי: כל שלשה אילנות לבית סאה קרקע שהיא נ' על נ' אמה ופשוט דבית סאה דהכא ובמשנה ה'. אין ר"ל שקצת אילנות עומדים על גבול הנ' אמה. והשאר באמצע במרחק שוה. אלא אפי' עומדים כולם סמוכים רק בריחוק ד"א. אפ"ה משערים כאילו עומדים כולם באמצע רבוע של בית סאה וחורשים כל הרבוע בשבילן סביב. ולאפוקי כשקצת מהם עומדין חוץ להרבוע של הבית סאה אז אין מצטרפין. אבל אין רשאי לשער כאילו כל האילנות עומדים בגבול הבית סאה וליתן כל הרווח מצ"א. אלא משערי' כאילו הן באמצע הבית סאה: אם ראויין לעשות כל אחד אע"ג שבאמת אינן עושין. רק שגזען עבין וחזקים וענפיהן רבי' שראויין לעשות כן. כ"כ הר"ש. ולר"מ פ"ג משמיטה סגי בכולן יחד ראויין לעשות ככר. וגם רבינו אלי' ווילנא פי' שיהיו כולן ראויין לעשות ככר: ככר דבילה תאנים יבשים דרוסים בעיגול כככר לחם: משקל ס' מנה באטליא דמנה ק' דינרים. ודינר ו' מעין. ומעה ט"ז שעורות בינונית: ולפמ"ש בס"ד [שבועות פ"ו סי' ב'] בשם רבינו מעדני מלך. דצ"ו שעורות הם קווינט שלם. אם כן יהיה משקל ככר דבילה של ס' מנה. כמשקל מ"ח פפונד וכ"ד לאטה: חורשים כל בית סאה בשבילן עד עצרת: פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלא האורה המלקט הפירות: וסלו סל שמאסף לתוכו הפירות: חוצה לו ר"ל כשמעמיד הסל לצד חוץ. דאז צריך רווח טפי. משאם מעמיד הסל בינו לאילן. וכל שחוץ מרווח זה דינו כשדה לבן. ואינו חורשו רק עד הפסח: רואין אותן כאילו הם תאנים דגם בסרק על כל פנים מתעב' הגזע על ידי חריש. ושיערו בתאנה. לקולא. מדפירותיה גסין ורבין: אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה כאיטלקי ומשערין לפי גודל האילן: היה אחד עושה ככר דבלה וב' אין עושין ר"ל שאין כ"א ראוי לעשות ככר. ולר"מ הנ"ל סי' ו' ר"ל ב'. אינן ראויין לעשות כ"א שליש ככר: עד שיהיו מג' ועד ט' יש להן דין א'. דט' נמי אם א' אין ראוי לעשות חלק הט' מהככר. אף שחסר רק מעט [כך הוכיח הראב"ד מירושלמי פ"ג משמיטה] אין חורש רק לצורכן. ולר"ש הנ"ל דככר לכ"א בעינן. א"כ וודאי בג' עושין סגי. רק ר"ל דאף בט' בעי ג' עושין: היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין אף שאין ראויין לעשות. שהן דקין או שעומדין בין החולות: חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר ארישא קאי דמש"ה אין חורשין: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית דכבר נכתב. ומה"ט נמי א"א דקאי אשבת בראשית: אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וה"ק קרא בחריש דששית. שחרישתו בזמן היתר רק שקצירתו בזמן איסור. ובקציר. ר"ל אם הקציר בזמן היתר. רק שהחרישה בשביעית היה. תשבות: וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית וה"ה ספיחי שביעית דאסירי: ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר ס"ל אשבת קאי קרא. וקמ"ל קרא. מה חריש רשות. דהרי ליכא שום חרישה דמצוה. דאפי' לעומר. במצא חרוש אינו חורש. אף וכו'. יצא קציר העומר דצריך לשמה. דוחה שבת: שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד עצרת וככל הנך דלעיל. ומה דקאמר בירושל' הכא עד ר"ה. היינו למשנה אחרונה וכסי' ג' לעיל: וכמה יהא ביניהם בין אילן לאילן. וקאי אכולהו בבי: רבן גמליאל אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו ר"ל ד"א. דבפחות מזה למיעקר קיימי [ועי' עירובין פ"ג מ"א] אבל בטפי מד"א וודאי שרי: עשר נטיעות ילדות: מפוזרות בתוך בית סאה ר"ל שנחלק הב"ס לי' חלקים שוים. ובכל חלק נטע אילן א': חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה מהלמ"ס. ואפי' אינן ראויים לעשות ככר. רק שאין מרוחקין זמ"ז פחות מד' אמות. ולא גזרו בהו כבשאר אילנות כסי' ג' וכמ"ד. דמדהן רכים. נפסדים כשלא יחרישום. [כך נ"ל. ותמוהים דברי רבינו רש"י זצוק"ל תענית ד"ג ע"א דיהיב טעמא להלממ"ס] מיהו בפחות מי'. אינן צריכים לכל הב"ס. וביותר מי' למיעקר קיימו. ולרמב"ם אפי' ביתר מי' שרי: היו עשויות שורה שאינן מפוזרות רק עומדים סמוכים זא"ז כשורה או מוקפות וכו': ומוקפות עטרה גדר. ותוך הגדר פחות מב"ס. וי"א דפי' עטרה שעומדות בעיגול: אין חורשין להם אלא לצרכן כמלא אורה וסלו לכל א'. והשאר דינו כשדה לבן: הנטיעות והדלועים אפי' דלעת מצרית שאינו גדולה כאילן: מצטרפין לתוך בית סאה והו"ל כי' נטיעות. ודוקא אם הנטיעות הן הרוב: רשב"ג אומר כל עשרה דלועים ודווקא בדלעת יוונית שהן גדולות כאילן: עד אימתי נקראו נטיעות דאף שאין עושין כלל חורשין כל הב"ס בשבילן עד ר"ה: רבי אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו שיחללום ויפדום הפירות בשנת ד'. ואם לא נפדו. עד שיעשו חולין בלא פדיון בשנת ה': בת שנה: אילן שנגמם שנכרת גזעו: והוציא חליפין שיצאו ענפים משרשיו: מטפח ולמטה בלא נשאר מהגזע טפח ממעל לארץ אז כנכרת כולו דמי [ככלאים פ"ב מ"ד]. ולהכי שפיר פסק הרמב"ם כר"ש מדסתם משנה כוותיה [ועתוי"ט. ובתוס' חדשים רצה להביא ראיה מב"ב (ד"פ ע"ב). ואינו מוכרח]: כנטיעה לחרישה בשביעית ולערלה:
מלכת שלמה
היה וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל היה אחד עושה ככר דבלה או שנים עושין אין חורשין להן אלא צרכן כך מצאתי הגירסא וגירסת הדפוס נ"ל דשבוש הוא דהא אין צריך אלא שיהא שלשתם יחד עושים ככר אחד של דבלה ואין צריך שיעשה כל אחד ככר וא"כ למה אין חורשין אע"ג שהשנים אין עושים ותו דהא אפילו אילן סרק שאינו עושה מאומה חורשין בשבילו אלא נראה דפי' המשנה הוא כן שאם אין בשדה אלא אילן א' והוא עושה כשלשה אילנות או שנים שעושים כשלשה אין חורשין להם כל השדה עכ"ל ז"ל:
או שנים עושין ואחד אינו עושה. בעבור אותו האחד אין חורשין לכל אחד אלא צרכו דהיינו מלא אורה וסלו חוצה לו אבל אם היו עשרה או יותר אע"פ שאינם עושים חורשין. ואמרי' עלה בירוש' רבי ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשין כלומר שכל שלש מהם יעשו ככר דהיינו שליש ככר לכל אחד זעירא בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחתו מחשבון מתושעים כלומר שכל תשעה מהן יעשו ככר דהיינו תשיעית ככר לכל אחד. הר"ש ז"ל. אבל לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג היו משלשה וכו' [ע' תי"ט]:
שנאמר בחריש ובקציר תשבות. ת"ק דר' ישמעאל הוא ר"ע כדמוכח התם במכות ובמנחות ובמ"ק ובר"ה:
בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה שנאמר) ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא צרכן וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא לא מייתי ראיה אלא על מה שאמרו שאסור לחרוש אפי' לפני שביעית וא"כ לא קאי אלא ארישא דפרקין דאמר שאין חורשין עד ר"ה אלא עד העצרת ועלה קאמר שנאמר בחריש וכו' ומשום שהפסיק לפרש איזהו שדה האילן נטר עד כאן אבל לפי דברי המפ' קשה שהקשה מעט ותירץ לו הרבה ועוד שהקשה קושיא קטנה והניח את הגדולה כי הקשה מנין שאין חורשין כל הבית סאה עד העצרת והיה לו להקשות מנין שאין חורשין עד ר"ה ע"כ נראה לפ' דקאי אריש פירקין כמו שפירשתי עכ"ל ז"ל:
אין צריך לומר. י"ס דגרסי' אין צורך לומר וכו'. וכתוב בס' לקח טוב סוף פרשת כי תשא וז"ל ולת"ק מדבר בתוספת שביעית שמוסיפי' מחול על הקדש וכך משמעו ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ששת ימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור ואצ"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגומר אלא חריש של ערב שביעית עכ"ל ז"ל:
רבי ישמעאל אומר מה חריש וכו'. ירושלמי. ר' ישמעאל כדעתי' ר' ישמעאל אומר אין העומר בא מסוריא וכ"ש מחו"ל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל הכא וגם בשקלים פ' התרומה דה"פ דבפ' ר' ישמעאל במנחות מוכחינן מהך מתני' דלר' ישמעאל כיון דדחי שבת ודאי ס"ל דכל שלא נקצר כמצותו פסול דאי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול ופי' רש"י ז"ל דגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום ומפסיל וכ"ש כשמביאין אותו מסוריא דבודאי לא יקצר בלילה של ששה עשר בניסן ויביאוהו לירושלים ביום ששה עשר אא"כ יקצרוהו קודם זמנו. ואפילו אם תמצא לומר בגמלא פרחא או ע"י שם אפ"ה פסול דהא אינו כמצותו דכתיב וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר קצירה ולא של ח"ל ואין העומר בא מסוריא היינו דאפי' בדיעבד פסול ומתני' דכל קרבנות הצבור בירוש' דשקלים מוקי לה כר' ישמעאל ובר פלוגתיה דר' ישמעאל היינו ר' יוסי בר יהודה ולית דחש לה להא דר' יוסי בר יהודה דמכשר בח"ל:
ה"ג במשנה יצא קציר העומר ול"ג יצא קציר העומר שהוא מצוה דבירוש' הוא דמפרש טעמא שהוא מצוה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל שהיא מצות עשה שאע"פ שמצא קצור שלא לשם העומר צריך לקצור לשם העומר דכתיב וקצרתם את קצירה כדאי' במס' שבת פ' ר"א דמילה אבל בחרישה לא שייך מצוה דאי מצא חרוש אינו חורש ע"כ והכי מפ' לה רבא ג"כ בפ' שני דמכות. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ונ"ל דר' ישמעאל אינו אוסר תוספת שביעית ועל כן דריש הכי ע"כ:
4.
If one of the trees was capable of bearing a cake of dried figs [weighing sixty manehs], and the other two unable; or, if two could do so, but one cannot, then they may plow them only for their own needs. [This is the rule if the number of trees is] from three to nine, but if there were ten trees or more, whether they produce [the requisite amount of fruit or not] the whole bet seah may be plowed on their account. As it says: “In plowing and in harvesting, you shall rest” (Ex 34:21). It was unnecessary to state plowing and harvesting in the seventh year, rather [what it means is] the plowing of the year preceding which encroaches on the sabbatical year, and the harvest of the seventh year which extends into the year after. Rabbi Ishmael says: just as plowing is an optional act, so harvesting [referred to in the verse] is optional, thus excluding the harvesting of the omer [which is obligatory].
משנה ה
שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין, וְחוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן. וְכַמָּה יְהֵא בֵינֵיהֶם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַבָּקָר עוֹבֵר בְּכֵלָיו:
ברטנורה
הרי אלו מצטרפין. ונחשבין כאילו הן של איש אחד וחורשין כל בית סאה בשבילן:וכמה יהא ביניהן. בין אילן לאילן:כמלא בקר וכליו. צמד בקר עם העול, והיינו ד׳ אמות. אבל פחות מכאן למיעקר קיימי ואין חורשין בשבילן:
תוסופות יום טוב
וחורשין כל בית סאה בשבילן. לשון הר"ש י"מ עד העצרת אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ר"ה עכ"ל. ומצאתי בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כו ע"ב) דרש"י פירש כהני י"מ. ולפיכך אני אומר דאף הירוש' מפרש למתני' הכי שהיא משנה ראשונה. והא דקאמר בירושלמי בהדיא עד ר"ה היינו לאחר תקנת ר"ג וב"ד:
וכמה יהא ביניהם. קאי נמי אדלעיל מתניתין ב וכן כתוב בהדיא בפ"ג מהל' שמטה להרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית ר"ל בשנה ששית: בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי של ששית: ובית הלל אומרים עד העצרת בשדה אילן. ובשדה לבן עד הפסח. ואף דמהלמ"ס מותר בעבודת קרקע ואילן עד ל"י קודם ר"ה דשביעית. וגם רק בזמן שבהמק"ק אסור אח"כ. חכמים גזרו אפילו באין בהמק"ק על ב' זמנים הללו. משום דאח"כ נראה כחורש לשביעית. מיהו ב"ד שלאחריהן כשראו שיש הפסד גדול עי"ז. שהקרקעות מתקלקלים נמנו והתירו הכל עד ר"ה באין בהמק"ק. ואף דכבר נאסר במניין ואין יכול לבטל דברי ב"ד הראשונים. הכא שאני דמעיקרא כך תקנו שכל ב"ד שיראו צורך לבטל יבטלו התקנה [וכמ"ק ד"ג ב'] ואף דלהוסיף מחול על הקודש דאו' [לרוב פוסקים. וכרכ"מ פ"א משביתת עשו' ודלא כרמב"ם שם] עכ"פ במוסיף מעט סגי [וכתוס' מו"ק ד"ד א]: וב"ש מחמרי: כל שלשה אילנות לבית סאה קרקע שהיא נ' על נ' אמה ופשוט דבית סאה דהכא ובמשנה ה'. אין ר"ל שקצת אילנות עומדים על גבול הנ' אמה. והשאר באמצע במרחק שוה. אלא אפי' עומדים כולם סמוכים רק בריחוק ד"א. אפ"ה משערים כאילו עומדים כולם באמצע רבוע של בית סאה וחורשים כל הרבוע בשבילן סביב. ולאפוקי כשקצת מהם עומדין חוץ להרבוע של הבית סאה אז אין מצטרפין. אבל אין רשאי לשער כאילו כל האילנות עומדים בגבול הבית סאה וליתן כל הרווח מצ"א. אלא משערי' כאילו הן באמצע הבית סאה: אם ראויין לעשות כל אחד אע"ג שבאמת אינן עושין. רק שגזען עבין וחזקים וענפיהן רבי' שראויין לעשות כן. כ"כ הר"ש. ולר"מ פ"ג משמיטה סגי בכולן יחד ראויין לעשות ככר. וגם רבינו אלי' ווילנא פי' שיהיו כולן ראויין לעשות ככר: ככר דבילה תאנים יבשים דרוסים בעיגול כככר לחם: משקל ס' מנה באטליא דמנה ק' דינרים. ודינר ו' מעין. ומעה ט"ז שעורות בינונית: ולפמ"ש בס"ד [שבועות פ"ו סי' ב'] בשם רבינו מעדני מלך. דצ"ו שעורות הם קווינט שלם. אם כן יהיה משקל ככר דבילה של ס' מנה. כמשקל מ"ח פפונד וכ"ד לאטה: חורשים כל בית סאה בשבילן עד עצרת: פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלא האורה המלקט הפירות: וסלו סל שמאסף לתוכו הפירות: חוצה לו ר"ל כשמעמיד הסל לצד חוץ. דאז צריך רווח טפי. משאם מעמיד הסל בינו לאילן. וכל שחוץ מרווח זה דינו כשדה לבן. ואינו חורשו רק עד הפסח: רואין אותן כאילו הם תאנים דגם בסרק על כל פנים מתעב' הגזע על ידי חריש. ושיערו בתאנה. לקולא. מדפירותיה גסין ורבין: אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה כאיטלקי ומשערין לפי גודל האילן: היה אחד עושה ככר דבלה וב' אין עושין ר"ל שאין כ"א ראוי לעשות ככר. ולר"מ הנ"ל סי' ו' ר"ל ב'. אינן ראויין לעשות כ"א שליש ככר: עד שיהיו מג' ועד ט' יש להן דין א'. דט' נמי אם א' אין ראוי לעשות חלק הט' מהככר. אף שחסר רק מעט [כך הוכיח הראב"ד מירושלמי פ"ג משמיטה] אין חורש רק לצורכן. ולר"ש הנ"ל דככר לכ"א בעינן. א"כ וודאי בג' עושין סגי. רק ר"ל דאף בט' בעי ג' עושין: היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין אף שאין ראויין לעשות. שהן דקין או שעומדין בין החולות: חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר ארישא קאי דמש"ה אין חורשין: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית דכבר נכתב. ומה"ט נמי א"א דקאי אשבת בראשית: אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וה"ק קרא בחריש דששית. שחרישתו בזמן היתר רק שקצירתו בזמן איסור. ובקציר. ר"ל אם הקציר בזמן היתר. רק שהחרישה בשביעית היה. תשבות: וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית וה"ה ספיחי שביעית דאסירי: ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר ס"ל אשבת קאי קרא. וקמ"ל קרא. מה חריש רשות. דהרי ליכא שום חרישה דמצוה. דאפי' לעומר. במצא חרוש אינו חורש. אף וכו'. יצא קציר העומר דצריך לשמה. דוחה שבת: שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד עצרת וככל הנך דלעיל. ומה דקאמר בירושל' הכא עד ר"ה. היינו למשנה אחרונה וכסי' ג' לעיל: וכמה יהא ביניהם בין אילן לאילן. וקאי אכולהו בבי: רבן גמליאל אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו ר"ל ד"א. דבפחות מזה למיעקר קיימי [ועי' עירובין פ"ג מ"א] אבל בטפי מד"א וודאי שרי: עשר נטיעות ילדות: מפוזרות בתוך בית סאה ר"ל שנחלק הב"ס לי' חלקים שוים. ובכל חלק נטע אילן א': חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה מהלמ"ס. ואפי' אינן ראויים לעשות ככר. רק שאין מרוחקין זמ"ז פחות מד' אמות. ולא גזרו בהו כבשאר אילנות כסי' ג' וכמ"ד. דמדהן רכים. נפסדים כשלא יחרישום. [כך נ"ל. ותמוהים דברי רבינו רש"י זצוק"ל תענית ד"ג ע"א דיהיב טעמא להלממ"ס] מיהו בפחות מי'. אינן צריכים לכל הב"ס. וביותר מי' למיעקר קיימו. ולרמב"ם אפי' ביתר מי' שרי: היו עשויות שורה שאינן מפוזרות רק עומדים סמוכים זא"ז כשורה או מוקפות וכו': ומוקפות עטרה גדר. ותוך הגדר פחות מב"ס. וי"א דפי' עטרה שעומדות בעיגול: אין חורשין להם אלא לצרכן כמלא אורה וסלו לכל א'. והשאר דינו כשדה לבן: הנטיעות והדלועים אפי' דלעת מצרית שאינו גדולה כאילן: מצטרפין לתוך בית סאה והו"ל כי' נטיעות. ודוקא אם הנטיעות הן הרוב: רשב"ג אומר כל עשרה דלועים ודווקא בדלעת יוונית שהן גדולות כאילן: עד אימתי נקראו נטיעות דאף שאין עושין כלל חורשין כל הב"ס בשבילן עד ר"ה: רבי אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו שיחללום ויפדום הפירות בשנת ד'. ואם לא נפדו. עד שיעשו חולין בלא פדיון בשנת ה': בת שנה: אילן שנגמם שנכרת גזעו: והוציא חליפין שיצאו ענפים משרשיו: מטפח ולמטה בלא נשאר מהגזע טפח ממעל לארץ אז כנכרת כולו דמי [ככלאים פ"ב מ"ד]. ולהכי שפיר פסק הרמב"ם כר"ש מדסתם משנה כוותיה [ועתוי"ט. ובתוס' חדשים רצה להביא ראיה מב"ב (ד"פ ע"ב). ואינו מוכרח]: כנטיעה לחרישה בשביעית ולערלה:
מלכת שלמה
וחורשין כל בית סאה בשבילן. יש מפרשים עד עצרת אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ר"ה ה"ר שמשון ז"ל ורש"י ז"ל ג"כ פי' שם עד עצרת אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל פי' דלתנא דמתני' דסבר כר' עקיבא לא שרי אלא עד עצרת וברייתא דמייתי בירוש' דקתני שלשה אילנות של שלשה אנשים וקרקע של אדם אחר הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה עד ר"ה אע"פ שבעל השדה חורשן מפני צורך שדהו ה"ז מותר ההיא סברא כר"ג ובית דינו דבטילו איסור שני פרקים דס"ל כר' ישמעאל דעשר נטיעות הלכתא הוא והיינו בזמן המקדש ומכי בטילו אפי' בזקנים חורשים עד ר"ה:
הַבַּקָר כמו חמר צייד. ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה כמלא) אבל פחות מכאן למיעקר קיימי וכו' כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דודאי חורשין בשבילן אך לא כל השדה כיון שאינם מתפשטים בכל השדה ע"כ:
5.
Three trees belonging to three persons, they join together and they may plow the entire bet seah on their account. What space should there be between them? Rabban Gamaliel says: sufficient for the driver of the herd to pass through with his implements.
משנה ו
עֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפֻזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הָיוּ עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה וּמֻקָּפוֹת עֲטָרָה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן:
ברטנורה
נטיעות. ילדות, ולזקנות קרי אילן, והכא קמ״ל דאע״ג דשלשה אילנות לבית סאה קרוי שדה אילן וחורשין כל בית סאה בשבילן, בנטיעות ילדות אין חורשין עד שיהיו עשרה:שורות. שנטועות במקום א׳ כחומה ואינן מפוזרות:אין חורשין אלא לצרכן. משום דכשמפוזרות נראה כחורש לצורך האילן, אבל היכא דקיימי במקום אחד נראה כמתקן את הארץ לצורך שביעית ולא לצורך האילנות:שורה. תרגום חומה שורה:עטרה. גדר סביב:
תוסופות יום טוב
נטיעות. עיין במ"ח:
עד ר"ה. לשון הר"ש הלכה למשה מסיני דחסה התורה על ממונן שאם [לא] יחרוש להם מתיבשות דאין כחן יפה כזקנות:
ומוקפות עטרה. או מוקפות קתני וכ"כ בכסף משנה לפירוש הר"ש שהוא פירוש הר"ב וגם הרמב"ם והראב"ד כתבו או כו' אלא שמפרשי' עטרה בענין אחר:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית ר"ל בשנה ששית: בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי של ששית: ובית הלל אומרים עד העצרת בשדה אילן. ובשדה לבן עד הפסח. ואף דמהלמ"ס מותר בעבודת קרקע ואילן עד ל"י קודם ר"ה דשביעית. וגם רק בזמן שבהמק"ק אסור אח"כ. חכמים גזרו אפילו באין בהמק"ק על ב' זמנים הללו. משום דאח"כ נראה כחורש לשביעית. מיהו ב"ד שלאחריהן כשראו שיש הפסד גדול עי"ז. שהקרקעות מתקלקלים נמנו והתירו הכל עד ר"ה באין בהמק"ק. ואף דכבר נאסר במניין ואין יכול לבטל דברי ב"ד הראשונים. הכא שאני דמעיקרא כך תקנו שכל ב"ד שיראו צורך לבטל יבטלו התקנה [וכמ"ק ד"ג ב'] ואף דלהוסיף מחול על הקודש דאו' [לרוב פוסקים. וכרכ"מ פ"א משביתת עשו' ודלא כרמב"ם שם] עכ"פ במוסיף מעט סגי [וכתוס' מו"ק ד"ד א]: וב"ש מחמרי: כל שלשה אילנות לבית סאה קרקע שהיא נ' על נ' אמה ופשוט דבית סאה דהכא ובמשנה ה'. אין ר"ל שקצת אילנות עומדים על גבול הנ' אמה. והשאר באמצע במרחק שוה. אלא אפי' עומדים כולם סמוכים רק בריחוק ד"א. אפ"ה משערים כאילו עומדים כולם באמצע רבוע של בית סאה וחורשים כל הרבוע בשבילן סביב. ולאפוקי כשקצת מהם עומדין חוץ להרבוע של הבית סאה אז אין מצטרפין. אבל אין רשאי לשער כאילו כל האילנות עומדים בגבול הבית סאה וליתן כל הרווח מצ"א. אלא משערי' כאילו הן באמצע הבית סאה: אם ראויין לעשות כל אחד אע"ג שבאמת אינן עושין. רק שגזען עבין וחזקים וענפיהן רבי' שראויין לעשות כן. כ"כ הר"ש. ולר"מ פ"ג משמיטה סגי בכולן יחד ראויין לעשות ככר. וגם רבינו אלי' ווילנא פי' שיהיו כולן ראויין לעשות ככר: ככר דבילה תאנים יבשים דרוסים בעיגול כככר לחם: משקל ס' מנה באטליא דמנה ק' דינרים. ודינר ו' מעין. ומעה ט"ז שעורות בינונית: ולפמ"ש בס"ד [שבועות פ"ו סי' ב'] בשם רבינו מעדני מלך. דצ"ו שעורות הם קווינט שלם. אם כן יהיה משקל ככר דבילה של ס' מנה. כמשקל מ"ח פפונד וכ"ד לאטה: חורשים כל בית סאה בשבילן עד עצרת: פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלא האורה המלקט הפירות: וסלו סל שמאסף לתוכו הפירות: חוצה לו ר"ל כשמעמיד הסל לצד חוץ. דאז צריך רווח טפי. משאם מעמיד הסל בינו לאילן. וכל שחוץ מרווח זה דינו כשדה לבן. ואינו חורשו רק עד הפסח: רואין אותן כאילו הם תאנים דגם בסרק על כל פנים מתעב' הגזע על ידי חריש. ושיערו בתאנה. לקולא. מדפירותיה גסין ורבין: אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה כאיטלקי ומשערין לפי גודל האילן: היה אחד עושה ככר דבלה וב' אין עושין ר"ל שאין כ"א ראוי לעשות ככר. ולר"מ הנ"ל סי' ו' ר"ל ב'. אינן ראויין לעשות כ"א שליש ככר: עד שיהיו מג' ועד ט' יש להן דין א'. דט' נמי אם א' אין ראוי לעשות חלק הט' מהככר. אף שחסר רק מעט [כך הוכיח הראב"ד מירושלמי פ"ג משמיטה] אין חורש רק לצורכן. ולר"ש הנ"ל דככר לכ"א בעינן. א"כ וודאי בג' עושין סגי. רק ר"ל דאף בט' בעי ג' עושין: היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין אף שאין ראויין לעשות. שהן דקין או שעומדין בין החולות: חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר ארישא קאי דמש"ה אין חורשין: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית דכבר נכתב. ומה"ט נמי א"א דקאי אשבת בראשית: אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וה"ק קרא בחריש דששית. שחרישתו בזמן היתר רק שקצירתו בזמן איסור. ובקציר. ר"ל אם הקציר בזמן היתר. רק שהחרישה בשביעית היה. תשבות: וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית וה"ה ספיחי שביעית דאסירי: ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר ס"ל אשבת קאי קרא. וקמ"ל קרא. מה חריש רשות. דהרי ליכא שום חרישה דמצוה. דאפי' לעומר. במצא חרוש אינו חורש. אף וכו'. יצא קציר העומר דצריך לשמה. דוחה שבת: שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד עצרת וככל הנך דלעיל. ומה דקאמר בירושל' הכא עד ר"ה. היינו למשנה אחרונה וכסי' ג' לעיל: וכמה יהא ביניהם בין אילן לאילן. וקאי אכולהו בבי: רבן גמליאל אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו ר"ל ד"א. דבפחות מזה למיעקר קיימי [ועי' עירובין פ"ג מ"א] אבל בטפי מד"א וודאי שרי: עשר נטיעות ילדות: מפוזרות בתוך בית סאה ר"ל שנחלק הב"ס לי' חלקים שוים. ובכל חלק נטע אילן א': חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה מהלמ"ס. ואפי' אינן ראויים לעשות ככר. רק שאין מרוחקין זמ"ז פחות מד' אמות. ולא גזרו בהו כבשאר אילנות כסי' ג' וכמ"ד. דמדהן רכים. נפסדים כשלא יחרישום. [כך נ"ל. ותמוהים דברי רבינו רש"י זצוק"ל תענית ד"ג ע"א דיהיב טעמא להלממ"ס] מיהו בפחות מי'. אינן צריכים לכל הב"ס. וביותר מי' למיעקר קיימו. ולרמב"ם אפי' ביתר מי' שרי: היו עשויות שורה שאינן מפוזרות רק עומדים סמוכים זא"ז כשורה או מוקפות וכו': ומוקפות עטרה גדר. ותוך הגדר פחות מב"ס. וי"א דפי' עטרה שעומדות בעיגול: אין חורשין להם אלא לצרכן כמלא אורה וסלו לכל א'. והשאר דינו כשדה לבן: הנטיעות והדלועים אפי' דלעת מצרית שאינו גדולה כאילן: מצטרפין לתוך בית סאה והו"ל כי' נטיעות. ודוקא אם הנטיעות הן הרוב: רשב"ג אומר כל עשרה דלועים ודווקא בדלעת יוונית שהן גדולות כאילן: עד אימתי נקראו נטיעות דאף שאין עושין כלל חורשין כל הב"ס בשבילן עד ר"ה: רבי אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו שיחללום ויפדום הפירות בשנת ד'. ואם לא נפדו. עד שיעשו חולין בלא פדיון בשנת ה': בת שנה: אילן שנגמם שנכרת גזעו: והוציא חליפין שיצאו ענפים משרשיו: מטפח ולמטה בלא נשאר מהגזע טפח ממעל לארץ אז כנכרת כולו דמי [ככלאים פ"ב מ"ד]. ולהכי שפיר פסק הרמב"ם כר"ש מדסתם משנה כוותיה [ועתוי"ט. ובתוס' חדשים רצה להביא ראיה מב"ב (ד"פ ע"ב). ואינו מוכרח]: כנטיעה לחרישה בשביעית ולערלה:
מלכת שלמה
עשר נטיעות וכו'. כתב רשב"ם ז"ל בפ' חזקת (בבא בתרא ד' ל"ז) דגבי נטיעות אשכחן עשרה לבית סאה ובאילנות אמרו שלשה לבית סאה ועל כרחך נטיעות היו מתחילה והיו עשרה לבית סאה אלא שכן דרך אילנות לנטוע הרבה ביחד בתחלה ואחר שגדלו מפזרין אותם ומיעטום לשלש לבית סאה כמו שעושים לירקות ע"כ. ירוש' ר' חייא בר אבא בעא קומי ר' יוחנן עכשיו למה חורשין בזקנות א"ל בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרוש. פי' עשר נטיעות הל"מ דחסה תורה על ממונם של ישראל שאם לא יחרוש להן מתייבשות דאין כחן יפה כזקנות וניתנה הלכה בנטיעות ע"מ שגם בזקנות אם מבקש לחרוש יחרוש ותימה דלא קאמר משום דנמנו על שני פרקים הללו והתירום. ה"ר שמשון ז"ל: וז"ל החכם הר"ס ז"ל בסוכה פ' לולב הגזול פירש"י ז"ל וז"ל אבל אם אינם עשר או שאינם מפוזרות כהלכתן חורש תחת כל א' וא' כשיעור יניקתה לפי חשבון עשר לבית סאה ע"כ. וכן בשלש אילנות זקנות שאמרו בהן שחורשין כל בית סאה בשבילם עד העצרת פי' שם ז"ל וז"ל ואם אינם שלשה חורש לכל אחד תחתיו לפי חשבון ע"כ וזה דבר תימה דבזקנות תנן פחות מכאן אין חורשין להם אלא מלא אורה וסלו חוצה לו וכן בנטיעות תנן היו עשויות שורה וכו' אין חורשים להם אלא צרכן דהיינו מלא אורה וסלו ולא כפי חשבון עשר לבית סאה ועוד אם כדברי רש"י ז"ל שכשיהי' פחות נותנין להן כפי חשבון א"כ מאי רבותייהו דעשר המפוזרות הרי אפי' לפחות מכאן כך נותנים ואפי' לאחד וא"כ הי' ראוי להלכה למשה להודיענו סתם שלכל נטיעה נותנין כפי חשבון עשירית בית סאה וצ"ע. עכ"ל ז"ל:
היו עשויות שורה ומוקפות. אית דגרסי או מוקפות וכן גרסת הראב"ד ז"ל בהשגות ומ"מ הפירוש אפי' הרמב"ם ז"ל מודה שהוא כמו או. אלא שפירש הרמב"ם ז"ל שורה שיהיו בשורה אחת על קו אחד ומוקפות עטרה שהוא דומה לקשת. ולפירוש שהביא ר"ע ז"ל ק"ק דאי שורה לשון חומה ה"ל להיות באל"ף:
בפי' ר"ע ז"ל. עטרה גדר סביב. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה מגומגם הרבה שהי' לו לומר גדר מה ראה לומר עטרה ונראה דהכי פירושא היו עשויות שורה וכו' כלומר אם אינם מפוזרות בכל השדה אלא שהן עשויות בשורה זה אחר זה או שהם נטועים בעיגול כעטרה אין חורשין וכו' והאי עשויות דרישא קאי גם אסיפא וה"ק היו עשויות כשורה או שהיו עשויות מוקפות כעטרה ע"כ. עוד כתב אין חורשין להם אלא צרכן פי' אבל צרכן חורשין אפי' עד ר"ה. ע"כ:
6.
If ten saplings are scattered over the entire area of a bet seah, they may plow the whole bet seah, even until Rosh Hashanah. But if they were arranged in a row or they were surrounded by a fence, they may plow them only for their own needs.
משנה ז
הַנְּטִיעוֹת וְהַדְּלוּעִים, מִצְטָרְפִין לְתוֹךְ בֵּית סְאָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל עֲשָׂרָה דְלוּעִים לְבֵית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה:
ברטנורה
הנטיעות והדלועים מצטרפין לבית סאה. בדלעת יונית דוקא איירי במתניתין שהיא גדולה כאילן ולא בשאר דלועין. וצריך שיהיו הנטיעות רבות על הדלועים כגון שהיו הנטיעות ששה והדלועים ארבעה מצטרפין לעשרה וחורשין כל בית סאה בשבילן:רשב״ג אומר. אפילו היו כל העשרה דלועין חורשין כל בית סאה בשבילן, לפי שהן כנטיעות. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
תוסופות יום טוב
[*והדלועים. כתב הר"ב בדלעת יונית דוקא קמיירי כו'. עי' מ"ש בזה לקמן]. [*ר"ש בן גמליאל אומר כו'. כ' הר"ב והלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וכן כתב הרמב"ם בפירושו אבל כתב דרבן שמעון בן גמליאל דוקא בדלעת יונית קאמר ואם כן אפשר דת"ק לא פליג וכן ראיתי בירושלמי מי שרצה לפרש דת"ק מיירי בדלעת יונית ומסיק דדיקא ר' שמעון בן גמליאל כך מיירי ומכל מקום הרמב"ם בחיבורו פ"ג מה"ש העתיק דברי ת"ק בלבד ובפי' הר"ש משמע דמכח רשב"ג מוקי לכולה מתני' בדלעת יונית ואין נראה לי כן מן הירוש' ע"ש ועיין במ"ז פ"ח דעירובין]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית ר"ל בשנה ששית: בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי של ששית: ובית הלל אומרים עד העצרת בשדה אילן. ובשדה לבן עד הפסח. ואף דמהלמ"ס מותר בעבודת קרקע ואילן עד ל"י קודם ר"ה דשביעית. וגם רק בזמן שבהמק"ק אסור אח"כ. חכמים גזרו אפילו באין בהמק"ק על ב' זמנים הללו. משום דאח"כ נראה כחורש לשביעית. מיהו ב"ד שלאחריהן כשראו שיש הפסד גדול עי"ז. שהקרקעות מתקלקלים נמנו והתירו הכל עד ר"ה באין בהמק"ק. ואף דכבר נאסר במניין ואין יכול לבטל דברי ב"ד הראשונים. הכא שאני דמעיקרא כך תקנו שכל ב"ד שיראו צורך לבטל יבטלו התקנה [וכמ"ק ד"ג ב'] ואף דלהוסיף מחול על הקודש דאו' [לרוב פוסקים. וכרכ"מ פ"א משביתת עשו' ודלא כרמב"ם שם] עכ"פ במוסיף מעט סגי [וכתוס' מו"ק ד"ד א]: וב"ש מחמרי: כל שלשה אילנות לבית סאה קרקע שהיא נ' על נ' אמה ופשוט דבית סאה דהכא ובמשנה ה'. אין ר"ל שקצת אילנות עומדים על גבול הנ' אמה. והשאר באמצע במרחק שוה. אלא אפי' עומדים כולם סמוכים רק בריחוק ד"א. אפ"ה משערים כאילו עומדים כולם באמצע רבוע של בית סאה וחורשים כל הרבוע בשבילן סביב. ולאפוקי כשקצת מהם עומדין חוץ להרבוע של הבית סאה אז אין מצטרפין. אבל אין רשאי לשער כאילו כל האילנות עומדים בגבול הבית סאה וליתן כל הרווח מצ"א. אלא משערי' כאילו הן באמצע הבית סאה: אם ראויין לעשות כל אחד אע"ג שבאמת אינן עושין. רק שגזען עבין וחזקים וענפיהן רבי' שראויין לעשות כן. כ"כ הר"ש. ולר"מ פ"ג משמיטה סגי בכולן יחד ראויין לעשות ככר. וגם רבינו אלי' ווילנא פי' שיהיו כולן ראויין לעשות ככר: ככר דבילה תאנים יבשים דרוסים בעיגול כככר לחם: משקל ס' מנה באטליא דמנה ק' דינרים. ודינר ו' מעין. ומעה ט"ז שעורות בינונית: ולפמ"ש בס"ד [שבועות פ"ו סי' ב'] בשם רבינו מעדני מלך. דצ"ו שעורות הם קווינט שלם. אם כן יהיה משקל ככר דבילה של ס' מנה. כמשקל מ"ח פפונד וכ"ד לאטה: חורשים כל בית סאה בשבילן עד עצרת: פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלא האורה המלקט הפירות: וסלו סל שמאסף לתוכו הפירות: חוצה לו ר"ל כשמעמיד הסל לצד חוץ. דאז צריך רווח טפי. משאם מעמיד הסל בינו לאילן. וכל שחוץ מרווח זה דינו כשדה לבן. ואינו חורשו רק עד הפסח: רואין אותן כאילו הם תאנים דגם בסרק על כל פנים מתעב' הגזע על ידי חריש. ושיערו בתאנה. לקולא. מדפירותיה גסין ורבין: אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה כאיטלקי ומשערין לפי גודל האילן: היה אחד עושה ככר דבלה וב' אין עושין ר"ל שאין כ"א ראוי לעשות ככר. ולר"מ הנ"ל סי' ו' ר"ל ב'. אינן ראויין לעשות כ"א שליש ככר: עד שיהיו מג' ועד ט' יש להן דין א'. דט' נמי אם א' אין ראוי לעשות חלק הט' מהככר. אף שחסר רק מעט [כך הוכיח הראב"ד מירושלמי פ"ג משמיטה] אין חורש רק לצורכן. ולר"ש הנ"ל דככר לכ"א בעינן. א"כ וודאי בג' עושין סגי. רק ר"ל דאף בט' בעי ג' עושין: היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין אף שאין ראויין לעשות. שהן דקין או שעומדין בין החולות: חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר ארישא קאי דמש"ה אין חורשין: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית דכבר נכתב. ומה"ט נמי א"א דקאי אשבת בראשית: אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וה"ק קרא בחריש דששית. שחרישתו בזמן היתר רק שקצירתו בזמן איסור. ובקציר. ר"ל אם הקציר בזמן היתר. רק שהחרישה בשביעית היה. תשבות: וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית וה"ה ספיחי שביעית דאסירי: ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר ס"ל אשבת קאי קרא. וקמ"ל קרא. מה חריש רשות. דהרי ליכא שום חרישה דמצוה. דאפי' לעומר. במצא חרוש אינו חורש. אף וכו'. יצא קציר העומר דצריך לשמה. דוחה שבת: שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד עצרת וככל הנך דלעיל. ומה דקאמר בירושל' הכא עד ר"ה. היינו למשנה אחרונה וכסי' ג' לעיל: וכמה יהא ביניהם בין אילן לאילן. וקאי אכולהו בבי: רבן גמליאל אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו ר"ל ד"א. דבפחות מזה למיעקר קיימי [ועי' עירובין פ"ג מ"א] אבל בטפי מד"א וודאי שרי: עשר נטיעות ילדות: מפוזרות בתוך בית סאה ר"ל שנחלק הב"ס לי' חלקים שוים. ובכל חלק נטע אילן א': חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה מהלמ"ס. ואפי' אינן ראויים לעשות ככר. רק שאין מרוחקין זמ"ז פחות מד' אמות. ולא גזרו בהו כבשאר אילנות כסי' ג' וכמ"ד. דמדהן רכים. נפסדים כשלא יחרישום. [כך נ"ל. ותמוהים דברי רבינו רש"י זצוק"ל תענית ד"ג ע"א דיהיב טעמא להלממ"ס] מיהו בפחות מי'. אינן צריכים לכל הב"ס. וביותר מי' למיעקר קיימו. ולרמב"ם אפי' ביתר מי' שרי: היו עשויות שורה שאינן מפוזרות רק עומדים סמוכים זא"ז כשורה או מוקפות וכו': ומוקפות עטרה גדר. ותוך הגדר פחות מב"ס. וי"א דפי' עטרה שעומדות בעיגול: אין חורשין להם אלא לצרכן כמלא אורה וסלו לכל א'. והשאר דינו כשדה לבן: הנטיעות והדלועים אפי' דלעת מצרית שאינו גדולה כאילן: מצטרפין לתוך בית סאה והו"ל כי' נטיעות. ודוקא אם הנטיעות הן הרוב: רשב"ג אומר כל עשרה דלועים ודווקא בדלעת יוונית שהן גדולות כאילן: עד אימתי נקראו נטיעות דאף שאין עושין כלל חורשין כל הב"ס בשבילן עד ר"ה: רבי אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו שיחללום ויפדום הפירות בשנת ד'. ואם לא נפדו. עד שיעשו חולין בלא פדיון בשנת ה': בת שנה: אילן שנגמם שנכרת גזעו: והוציא חליפין שיצאו ענפים משרשיו: מטפח ולמטה בלא נשאר מהגזע טפח ממעל לארץ אז כנכרת כולו דמי [ככלאים פ"ב מ"ד]. ולהכי שפיר פסק הרמב"ם כר"ש מדסתם משנה כוותיה [ועתוי"ט. ובתוס' חדשים רצה להביא ראיה מב"ב (ד"פ ע"ב). ואינו מוכרח]: כנטיעה לחרישה בשביעית ולערלה:
מלכת שלמה
רשבג"א עשרה דלועין וכו'. אית דלא גרסי מלת כל במשנה וכ"ה בירוש' וכתב הר"ש ז"ל והא דתניא ג' דלועין ג' קשואין וד' נטיעות מצטרפות מוקי לה בירוש' כרשב"ג דאמר כולן דלועין חורשין ובדלעת יונית היא מתני' ע"כ. ומשמע קצת מן הירוש' הזה דגרסי' מלת כל:
חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה. כצ"ל:
7.
Saplings and gourds are counted together within space of a bet seah. Rabban Shimon ben Gamaliel says: if there are ten gourds in the bet seah they may plow the whole bet seah until Rosh Hashanah.
משנה ח
עַד אֵימָתַי נִקְרְאוּ נְטִיעוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָּחֹלּוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, בַּת שֶׁבַע שָׁנִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, נְטִיעָה כִשְׁמָהּ. אִילָן שֶׁנִּגְמַם וְהוֹצִיא חֲלִיפִין, מִטֶּפַח וּלְמַטָּה כִּנְטִיעָה, מִטֶּפַח וּלְמַעְלָה, כְּאִילָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן:
ברטנורה
עד שיחולו. עד שיצאו לחולין בשנה הרביעית ע״י פדיון, ואם לא פדאן בשנה הרביעית עד שיעשו חולין מאליהן בשנה החמישית:נטיעה כשמה. בת שנתה קרויה נטיעה ותו לא. פ״א כשמה כל זמן שבני אדם קוראין לה נטיעה ואין קוראין לה אילן. והלכה כרבי עקיבא:שנגמם. שנחתך:חליפין. גידולים, לשון גזעו מחליף:כנטיעה. בין לענין חרישה בין לענין ערלה. והלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
[*רבי עקיבא אומר כו' אילן שנגמם כו' דברי רבי שמעון. ופסק הר"ב כתרווייהו. וכן כתב הרמב"ם ונתן טעם מפני שיש בתוספתא דברים מסכימים עם דבריהם. ובכסף משנה תמה על מה שפסק כרבי שמעון. סבר דהתוספתא שזכר היינו מאי דאמר בירושלמי רבי שמעון ורבי מאיר אמרו דבר אחד וכו' עיין שם. ולא זכר הכסף משנה טעם במה שכתוב הלכה כרבי עקיבא אולי משום דהלכה כרבי עקיבא מחבירו]:
מטפח ולמטה כנטיעה כו'. לשון הרמב"ם אם כרתו אותו עד שלא נשתייר ממנו על פני הארץ אלא פחות מטפח יהיה הצומח בו כנטיעות ואם הוא יותר מטפח יהיה הצומח בו כאילן ע"כ. [*ומ"ש הר"ב דהלכה כרבי שמעון כתבתי לעיל]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית ר"ל בשנה ששית: בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי של ששית: ובית הלל אומרים עד העצרת בשדה אילן. ובשדה לבן עד הפסח. ואף דמהלמ"ס מותר בעבודת קרקע ואילן עד ל"י קודם ר"ה דשביעית. וגם רק בזמן שבהמק"ק אסור אח"כ. חכמים גזרו אפילו באין בהמק"ק על ב' זמנים הללו. משום דאח"כ נראה כחורש לשביעית. מיהו ב"ד שלאחריהן כשראו שיש הפסד גדול עי"ז. שהקרקעות מתקלקלים נמנו והתירו הכל עד ר"ה באין בהמק"ק. ואף דכבר נאסר במניין ואין יכול לבטל דברי ב"ד הראשונים. הכא שאני דמעיקרא כך תקנו שכל ב"ד שיראו צורך לבטל יבטלו התקנה [וכמ"ק ד"ג ב'] ואף דלהוסיף מחול על הקודש דאו' [לרוב פוסקים. וכרכ"מ פ"א משביתת עשו' ודלא כרמב"ם שם] עכ"פ במוסיף מעט סגי [וכתוס' מו"ק ד"ד א]: וב"ש מחמרי: כל שלשה אילנות לבית סאה קרקע שהיא נ' על נ' אמה ופשוט דבית סאה דהכא ובמשנה ה'. אין ר"ל שקצת אילנות עומדים על גבול הנ' אמה. והשאר באמצע במרחק שוה. אלא אפי' עומדים כולם סמוכים רק בריחוק ד"א. אפ"ה משערים כאילו עומדים כולם באמצע רבוע של בית סאה וחורשים כל הרבוע בשבילן סביב. ולאפוקי כשקצת מהם עומדין חוץ להרבוע של הבית סאה אז אין מצטרפין. אבל אין רשאי לשער כאילו כל האילנות עומדים בגבול הבית סאה וליתן כל הרווח מצ"א. אלא משערי' כאילו הן באמצע הבית סאה: אם ראויין לעשות כל אחד אע"ג שבאמת אינן עושין. רק שגזען עבין וחזקים וענפיהן רבי' שראויין לעשות כן. כ"כ הר"ש. ולר"מ פ"ג משמיטה סגי בכולן יחד ראויין לעשות ככר. וגם רבינו אלי' ווילנא פי' שיהיו כולן ראויין לעשות ככר: ככר דבילה תאנים יבשים דרוסים בעיגול כככר לחם: משקל ס' מנה באטליא דמנה ק' דינרים. ודינר ו' מעין. ומעה ט"ז שעורות בינונית: ולפמ"ש בס"ד [שבועות פ"ו סי' ב'] בשם רבינו מעדני מלך. דצ"ו שעורות הם קווינט שלם. אם כן יהיה משקל ככר דבילה של ס' מנה. כמשקל מ"ח פפונד וכ"ד לאטה: חורשים כל בית סאה בשבילן עד עצרת: פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלא האורה המלקט הפירות: וסלו סל שמאסף לתוכו הפירות: חוצה לו ר"ל כשמעמיד הסל לצד חוץ. דאז צריך רווח טפי. משאם מעמיד הסל בינו לאילן. וכל שחוץ מרווח זה דינו כשדה לבן. ואינו חורשו רק עד הפסח: רואין אותן כאילו הם תאנים דגם בסרק על כל פנים מתעב' הגזע על ידי חריש. ושיערו בתאנה. לקולא. מדפירותיה גסין ורבין: אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה כאיטלקי ומשערין לפי גודל האילן: היה אחד עושה ככר דבלה וב' אין עושין ר"ל שאין כ"א ראוי לעשות ככר. ולר"מ הנ"ל סי' ו' ר"ל ב'. אינן ראויין לעשות כ"א שליש ככר: עד שיהיו מג' ועד ט' יש להן דין א'. דט' נמי אם א' אין ראוי לעשות חלק הט' מהככר. אף שחסר רק מעט [כך הוכיח הראב"ד מירושלמי פ"ג משמיטה] אין חורש רק לצורכן. ולר"ש הנ"ל דככר לכ"א בעינן. א"כ וודאי בג' עושין סגי. רק ר"ל דאף בט' בעי ג' עושין: היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין אף שאין ראויין לעשות. שהן דקין או שעומדין בין החולות: חורשין כל בית סאה בשבילן שנאמר ארישא קאי דמש"ה אין חורשין: אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית דכבר נכתב. ומה"ט נמי א"א דקאי אשבת בראשית: אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וה"ק קרא בחריש דששית. שחרישתו בזמן היתר רק שקצירתו בזמן איסור. ובקציר. ר"ל אם הקציר בזמן היתר. רק שהחרישה בשביעית היה. תשבות: וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית וה"ה ספיחי שביעית דאסירי: ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר ס"ל אשבת קאי קרא. וקמ"ל קרא. מה חריש רשות. דהרי ליכא שום חרישה דמצוה. דאפי' לעומר. במצא חרוש אינו חורש. אף וכו'. יצא קציר העומר דצריך לשמה. דוחה שבת: שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן עד עצרת וככל הנך דלעיל. ומה דקאמר בירושל' הכא עד ר"ה. היינו למשנה אחרונה וכסי' ג' לעיל: וכמה יהא ביניהם בין אילן לאילן. וקאי אכולהו בבי: רבן גמליאל אומר כדי שיהא הבקר עובר בכליו ר"ל ד"א. דבפחות מזה למיעקר קיימי [ועי' עירובין פ"ג מ"א] אבל בטפי מד"א וודאי שרי: עשר נטיעות ילדות: מפוזרות בתוך בית סאה ר"ל שנחלק הב"ס לי' חלקים שוים. ובכל חלק נטע אילן א': חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה מהלמ"ס. ואפי' אינן ראויים לעשות ככר. רק שאין מרוחקין זמ"ז פחות מד' אמות. ולא גזרו בהו כבשאר אילנות כסי' ג' וכמ"ד. דמדהן רכים. נפסדים כשלא יחרישום. [כך נ"ל. ותמוהים דברי רבינו רש"י זצוק"ל תענית ד"ג ע"א דיהיב טעמא להלממ"ס] מיהו בפחות מי'. אינן צריכים לכל הב"ס. וביותר מי' למיעקר קיימו. ולרמב"ם אפי' ביתר מי' שרי: היו עשויות שורה שאינן מפוזרות רק עומדים סמוכים זא"ז כשורה או מוקפות וכו': ומוקפות עטרה גדר. ותוך הגדר פחות מב"ס. וי"א דפי' עטרה שעומדות בעיגול: אין חורשין להם אלא לצרכן כמלא אורה וסלו לכל א'. והשאר דינו כשדה לבן: הנטיעות והדלועים אפי' דלעת מצרית שאינו גדולה כאילן: מצטרפין לתוך בית סאה והו"ל כי' נטיעות. ודוקא אם הנטיעות הן הרוב: רשב"ג אומר כל עשרה דלועים ודווקא בדלעת יוונית שהן גדולות כאילן: עד אימתי נקראו נטיעות דאף שאין עושין כלל חורשין כל הב"ס בשבילן עד ר"ה: רבי אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו שיחללום ויפדום הפירות בשנת ד'. ואם לא נפדו. עד שיעשו חולין בלא פדיון בשנת ה': בת שנה: אילן שנגמם שנכרת גזעו: והוציא חליפין שיצאו ענפים משרשיו: מטפח ולמטה בלא נשאר מהגזע טפח ממעל לארץ אז כנכרת כולו דמי [ככלאים פ"ב מ"ד]. ולהכי שפיר פסק הרמב"ם כר"ש מדסתם משנה כוותיה [ועתוי"ט. ובתוס' חדשים רצה להביא ראיה מב"ב (ד"פ ע"ב). ואינו מוכרח]: כנטיעה לחרישה בשביעית ולערלה:
מלכת שלמה
עד אימתי נקראו וכו'. ר' יהושע אומר בת שבע שנים. ס"א עד שבע שנים. ובתוספתא מוכח דלא א"ר יהושע עד שבע שנים אלא בזיתים. ובתאנים בני שש ובגפנים בני חמש:
כנטיעה. בין לענין חרישה בין לענין ערלה ור"ש ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד דא"ר אלעזר בן יעקב הגומם כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין. דברי חכמים עד שיגום מעם הארץ. ואיכא מאן דפסק דלא כר"ש משום דשיטה הוא ואיכא מאן דפסק כותיה משום דראב"י דמשנתו קב ונקי ס"ל כותיה:
8.
Up until when are they called saplings?Rabbi Elazar ben Azariah says: until they are permitted for common use. But Rabbi Joshua says: until they are seven years old. Rabbi Akiba says: [the word] sapling, [it goes] according to its name. A tree which had been cut down and then produced fresh shoots: if one handbreadth or less, they are regarded as saplings, if more than a handbreadth they are regarded as trees, the words of Rabbi Shimon.