Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֶגְלָה, בַּת שְׁנָתָהּ. וּפָרָה, בַּת שְׁתַּיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עֶגְלָה, בַּת שְׁתַּיִם. וּפָרָה, בַּת שָׁלשׁ אוֹ בַת אַרְבַּע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף בַּת חָמֵשׁ. כְּשֵׁרָה הַזְּקֵנָה, אֶלָּא שֶׁאֵין מַמְתִּינִין לָהּ, שֶׁמָּא תַשְׁחִיר, שֶׁלֹּא תִפָּסֵל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא שְׁלָשִׁית. אָמְרוּ לוֹ, מַה הַלָּשׁוֹן שְׁלָשִׁית. אָמַר לָהֶם, כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם. אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. אִם אוֹמֵר אַתָּה, שְׁלִישִׁית, לַאֲחֵרוֹת בְּמִנְיָן. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר, שְׁלָשִׁית, בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים. כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמְרוּ, כֶּרֶם רְבָעִי. אָמְרוּ לוֹ, מַה הַלָּשׁוֹן רְבָעִי. אָמַר לָהֶם, כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם. אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. אִם אוֹמֵר אַתָּה, רְבִיעִי, לַאֲחֵרִים בְּמִנְיָן. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר, רְבָעִי, בֶּן אַרְבַּע שָׁנִים. כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמְרוּ, הָאוֹכֵל בְּבַיִת הַמְנֻגָּע פְּרָס, מִשָּׁלשׁ לְקָב. אָמְרוּ לוֹ, אֱמֹר מִשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִסְאָה. אָמַר לָהֶם, כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם. אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. אִם אוֹמֵר אַתָּה מִשָּׁלשׁ לְקָב, אֵין בּוֹ חַלָּה. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר, מִשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִסְאָה, מִעֲטַתּוּ חַלָּתוֹ:
ברטנורה
רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה. עגלה ערופה צריך שתהא בת שנתה ולא יותר:ופרה. אדומה:בת שתי שנים. דלשון פרה משמע דקשישא טפי מעגלה:וחכמים אומרים עגלה ערופה כשרה אפילו בת שתים. וכל שכן בת שנתה, אלא דאפילו בת שתים עגלה היא. ואע״ג דקיימא לן כל מקום שנאמד עגל, בן שנה הוא, סברי רבנן שאני עגלה ערופה דכתיב בה (דברים כ״א:ג׳) עגלת בקר, ולא כתיב עגלה סתם:שמא תשחיר שלא תפסל. שאם יולדו בה שתי שערות שחורות פסולה, דכתיב (במדבר י״ט:ב׳) אדומה תמימה, שתהא תמימה באדמימות. והלכה, דפרה אדומה בת שלש שנים או בת ארבע וזקנה כשרה, אלא שאין ממתינין לה, שמא תשחיר ותפסל:לא שמעתי אלא שלשית. כך שמעתי שאין כשרה, לפרה אדומה אלא שלשית:כך שמעתי סתם. ואין לי לפרש:שלישית. משמע שלישית לאחרות במנין, שנולדו שתי פרות אחרות לפניה וזאת שלישית להן:שלשית. משמע שהיא בת ג׳ שנים:רביעי. לאחרים. כשיש ארבעה כרמים שייך לומר על האחרון שהוא רביעי לאחרים, אבל רבעי משמע כרם בן ארבע שנים:האוכל בבית המנוגע, פרס. השוהה בבית המנוגע כדי אכילת פרס, מטמא בגדים שעליו. פרס הוא חצי ככר משלש ככרות לקב:אמרו לו אמור משמונה עשרה לסאה. כלומר, היה לך לומר משמונה עשרה לסאה, שהסאה ששה קבין, ושלש ככרות לקב הן שמונה עשרה לסאה:כך שמעתי. מרבותי, ואין בידי לפרש למה לא אמרו הם משמונה עשרה לסאה:אני אפרש. מאי נפקא מינה בין זה לזה:משלש לקב אין בו חלה. דחמש רביעיות קמח ועוד, חייבין בחלה, והלש קב בלבד אין מפריש ממנה חלה. הילכך כשאתה אומר משלש ככרות לקב, משמע שלא הופרש מהן חלה, וכשאתה אומר משמונה עשרה לסאה, נמצא שכל ככר הוא פחות מה שמיעטתו חלתו, שהלש סאה צריך להפריש ממנה חלה:
תוסופות יום טוב
ופרה בת שתים. מצינן למימר דבת שתים למעוטי נמי טפי. כמו בת שנתה דאתא למעוטי טפי. ואע"ג דכ"ש דבת ג' פרה היא. דלמא פוסל ר"א שמא תשחיר. אבל לא יתיישב הא דמכשיר ר"א בפ"ב פרה מעוברת. דהיכי משכחת לה. הא בת שתים לא קא ילדה. כדאיתא בפ' הלוקח בהמה (מ"א פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן). ושמא דיעבד קאמרינן דכשרה. הר"ש:
אף בת חמש כשרה הזקנה אלא כו'. ובנוסחת מהר"ם אף בת חמש כשרה. וזקנה אלא כו':
*[שמא תשחיר שלא תפסל. כתב הר"ב דכתיב אדומה תמימה וכו'. עיין בפרק דלקמן מ"ה בפי' הר"ב]:
מה הלשון שלשית. כן הוא בס"א. ובנוסחת מהר"ם כתב כלומר באר דבריך שלשית למאי ע"כ. וקשה דא"כ לקמן גבי רבעי מאי קבעי רבעי למאי הא קרא בהדיא כתיב. לכך נ"ל שעל הלשון שואל. למה משנה ואינו אומר שלישית. ולקמן הכי נמי קבעי אמאי אינו אומר רביעי. ומהדר שאם אתה אומר רביעי הוה לאחרים במנין. וזה א"א מכח הכתוב:
וכשאתה אומר שלשית בת ג' שנים. לשון הר"ש. לשון שלשית משמע פרה אחת שיש בה שלשה דברים כגון זו שהיא בת ג' שנים ע"כ. והיה נראה דגרסינן שלשת בלא שום יו"ד ותהיה הקריאה שלשת בשוא וחולם. כמו שלשת ימים. שהימים הם שלשה. כך זו הפרה היא משולשת בעצמה בשלשה דברים שבה. אלא שלפי זה מה זו שאלה ששאלו מה הלשון שלשת הרי הלשון ידוע ומפורסם מן הכתוב. לכך גיר' הספר נכונה דגרסינן ביו"ד אחר ש' שנייה. ומצאתי בנא"י מנוקד בסגול קמץ וצירי. ובנוסחת מהר"ם מנוקד חיריק צירי חיריק:
פרס מג' לקב. כרבי שמעון דבמתניתין ב' פ"ח דערובין. וכך פסק הר"ב בשם רש"י בפ"ג דנגעים מ"ט. ור"י בן ברוקה פליג התם וכוותיה כתב הר"ב לעיל בשם הרמב"ם. ומפני כן הזכיר כאן הרמב"ם שזו שאמר ר"י מג' לקב אינה הלכה. וה"ל להר"ב גם כן להזכיר זה לדעת הרמב"ם. וכבר הזכרתי שם בערובין שפעם כתב הר"ב כך. ופעם כך:
מג' לקב אין בו חלה. לשון הר"ב דה' רביעיות קמח ועוד חייבין בחלה ויש מקומות שלא כתב הר"ב ועוד. וכן הר"ש לא כתב בכאן ועוד. וכבר כתבתי בזה בפ"ק דחלה משנה ד':
יכין
מלכת שלמה
1.
Rabbi Eliezer says: the heifer is no more than one year old and the cow no more than two years old. But the sages ruled: the heifer may be even two years old and the red cow even three or four years old. Rabbi Meir says: even five years old, though she is old. But they did not wait with it so long since it might in the meantime grow some black hairs and [thus] become invalid. Rabbi Joshua said: I only heard of [a cow] that was three years old [shelashit]. They said to him: What does "shelashit" mean? He replied: thus have I heard it without any explanation. Ben Azzai said: I will explain: if you say "shelishit" the meaning is ‘the third’ in number to others, but when you say "shelashit" the meaning is one that is three years old. Similarly they said a vineyard that is "revai." They said to him: what does "revai" mean? He replied: thus have I heard it without any explanation. Ben Azzai said: I will explain: if you say "revii" the meaning is the fourth in number to others, but when you say "revai" the meaning is one that is four years old. Similarly it was ruled: if a man ate in an afflicted house half a loaf, three of which can be made from a kav, he becomes unclean. They said to him: say rather "eighteen of which are made of a se'ah." He replied: thus have I heard it without any explanation. Ben Azzai said: I will explain: when you say, three of which are made of a kav it would not contain hallah, but if you say, eighteen of which are made of a se'ah, it has been reduced by its hallah.משנה ב
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, פָּרִים, בְּנֵי שְׁתַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ח), וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בְּנֵי שָׁלשׁ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף בְּנֵי אַרְבַּע וּבְנֵי חָמֵשׁ כְּשֵׁרִים, אֶלָּא שֶׁאֵין מְבִיאִים זְקֵנִים, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד:
ברטנורה
ופר שני בן בקר תקח לחטאת. בטהרת הלוים כתיב [שם ח] בפרשת בהעלותך. והאי שני יתירה הוא, דכיון דכתיב בתריה ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, ממילא ידענא דתרי נינהו, אלא כתוב שני ללמד שהוא בן שתי שנים, דכי היכי דלבת שלש קרי שלשית, הכי נמי לבן שתים קרי שני:וחכמים אומרים כו׳ והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
וחכ"א אף בני ג'. ונ"א ל"ג אף והר"ש הוכיח דזו הגי' עיקרית )[ב] ודחכמים ור"מ אינם מודים לר"י הגלילי. ומהר"ם כתב ולי נראה דאפילו אי גרסינן אף במלתא דרבנן. לא קשיא. דהא דמכשרי רבנן ור' מאיר הכא בבן ב' שנים. היינו דוקא גבי לוים. דרבנן סברי אהני שני לאכשורי בן שתים. ואהני פר לאכשורי אף בן ג' דכל פר בן בקר ג' ותו לא לא פחות ולא יותר. ושאני הכא דכתב שני. ור"מ סבר אהני שני לאכשורי בן ב'. ואהני פר לאכשורי אף בן ג' ד' ה'. אבל פר בן בקר היכא דלא כתב שני. דוקא בן ג' ד' ה' ולא בן ב' שנים. וה"פ רי"א כל היכא דכתיב פרים בני שתים נינהו דגמרינן מלוים. וחכ"א בלוים גופייהו אף בני ג' כשרים היו דאהני שני ואהני פר דסתם פר בן ג' משמע. וגבי לוים הוא דגלי קרא דבן ב' או [בן ג' ד' ה'] * כשרים הא בעלמא דלא כתב שני אלא פר לחודיה לא מכשרינן אלא בן ג'. ולר"מ נמי היכא דגלי גלי. בלוים הוא דבן ב' או בן ג' ד' ה' כשרים. הא בעלמא לא מכשרינן בן ב'. עכ"ל. ומדברי הרמב"ם פ"א מה' מעה"ק נראה דס"ל דלרבנן בן שתי שנים נמי כשר. וכ"כ הכ"מ שם דלענין שאם התנדב פר. לא יהא פחות משתי שנים. וסוברים שלא יהא גדול יותר מבן ג'. ע"כ:
אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד. משמע דחכמים הם שאמרו כן מפני הכבוד. ובספ"ז דבכורות כתבתי דמקרא ממעטינן זקן. וי"ל דהיינו זקן ממש שהוא מרובה בשנים הרבה עד שתש כחו. והכא קאסרי רבנן אפילו בשאינו בא בימים וזקן בשנים *. שוב ראיתי בספר קרבן אהרן בפרשת ויקרא רפ"ג שכתב דר"מ מדאורייתא קאמר שאין מביאין מפני הכבוד. כלומר למצוה אמרה התורה שאין מביאין ולא לעכב. והכי דריש והקריב על חטאתו פר. ואפי' זקן בן ד' וה' שנים ולמצוה מן המובחר מפני הכבוד צריך שיהיה בן בקר שהוא בן ג' שנים:
מפני הכבוד. אבל לעיל בפרה שכל מעשיה בחוץ לא שייך האי טעמא:
יכין
מלכת שלמה
2.
Rabbi Yose the Galilean said: bulls must be no more than two years old, for it is said, "And the second bull you shall take for a sin-offering" (Numbers 8:8). But the sages say: they may be even three years old. Rabbi Meir says: even those that are four or five years old are valid, but old animals are not brought out of respect.משנה ג
כְּבָשִׂים, בְּנֵי שָׁנָה. וְאֵילִים, בְּנֵי שְׁתַּיִם. וְכֻלָּם מִיּוֹם לְיוֹם. בֶּן שְׁלשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵינוֹ כָשֵׁר לֹא לְאַיִל וְלֹא לְכֶבֶשׂ. רַבִּי טַרְפוֹן קוֹרֵהוּ פַּלְגָּס. בֶּן עַזַּאי קוֹרֵהוּ נוֹקֵד. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל קוֹרֵהוּ פַּרְכָדִיגְמָא. הִקְרִיבוֹ, מֵבִיא עָלָיו נִסְכֵּי אַיִל, וְלֹא עָלָה לוֹ מִזִּבְחוֹ. בֶּן שְׁלשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד, הֲרֵי זֶה אָיִל:
ברטנורה
מיום ליום. נולד באחד באלול, לא שלמה לו שנה עד אחד באלול של שנה שניה. דבתר שנתו אזלינן, ולא בתר שנים של מנין העולם. ואם נתעברה שנה, נתעברה לו. וכן באילים בני שתים:אינו כשר לא לאיל דאינו נחשב איל עד שנכנס שלשים יום משנה שניה לו:פלגס. לשון פלג, כלומר ממוצע בין זה לזה, יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא:נוקד. לשון אשר היה בנוקדים (עמוס א׳) שפירושו בעלי הצאן:פרכדיגמא. למטבע שנפסל קורין כן בלשון יוני. אף זה נפסל מתורת איל ומתורת כבש:מביא עליו נסכי איל. שלישית ההין. ונפקא לן מדכתיב או לאיל, לרבות את הפלגס לנסכי איל:
תוסופות יום טוב
וכולם מיום ליום. כתב הר"ב דבתר שנתן אזלינן. דאמר קרא כבש בן שנתו. שנה שלו. ולא שנתו של מנין עולם. גמרא ספ"ה דנדה דף מ"ז. ומ"ש הר"ב וכן באילים בן שתי שנים אינו כשר לא לאיל דאינו כו' בפי' הר"ש ליתנהו אלו הד' מלות (אינו כשר לא לאיל) דהוא יותר נכון שנמשך הכל למה שכתב וכן באילים בן שתי שנים. ובא לפרש דקאי על ל' יום. דהא בן שתי שנים לא בעינן שיהיו שלמים. וכן מסיום הר"ש. משנה שניה שלו ולא של מנין עולם ע"כ. מ"מ לא שלחתי יד להגיה לפי שאפשר ג"כ דמאי דכתב הר"ב אינו כשר כו' הוא דבור חדש. ואתה תבחר ולא אני:
לא לאיל. לשון הר"ב דאינו נחשב איל עד שיכנס שלשים יום משנה שניה לו. וכן לשון הר"ש. וכלומר עד שיכנס שלשים יום שלמים. ולפיכך לא נחשב איל עד יום ל"א. ומ"ש הר"ב שניה לו. לשון הר"ש שניה שלו. ולא של מנין עולם:
מביא עליו נסכי איל. כתב הר"ב נפקא לן מדכתיב או לאיל לרבות את הפלגס. בפ"ק דחולין דף כ"ג. ופירש"י דכתיב בפרשת נסכים בשלח לך או לאיל* וגו' או לרבות את הפלגס בנסכים הללו. ע"כ. וכלומר דכיון דכתיב או במשמע כאילו כתיב או הא או הא. והוה מוקדם עוד אחר והוא הפלגס. כאילו נכתב לפלגס או לאיל. אבל במסכת מנחות פרק שתי מדות (מנחות דף צ"א.) כתב רש"י וז"ל דכתיב או לאיל תעשה מנחה למה לי. לכתוב וכי תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין. ואנא ידענא דהיינו איל דצריך שני עשרונים אלא לרבות. ע"כ. וכלומר שכבר מפורש בפרשת המוספים שבסדר פינחס. דלאיל מביא שני עשרונים והוה סגי אפילו כי לא לכתוב כלל או לאיל. אלא סתמא וכי תעשה וגו':
לא עלה לו מזבחו. אם היה מחויב איל לבדו )[ג] או כבש לבדו. רש"י פ"ק דחולין שם:
[*ויום אחד. עיין מ"ש בזה בס"ד במשנה ד' פ"ה דנדה]:
יכין
מלכת שלמה
3.
Lambs no more than one year old, And rams no more than two years old. And all these years are reckoned from day to day. One that is thirteen months old is not valid, neither as a ram nor as a lamb. Rabbi Tarfon called it palges. Ben Azzai called it noked. Rabbi Ishmael called it parakhrigma. If a man offered it he must bring for it the libation of a ram, but it is not counted as his offering. One that is thirteen months old behold it is a ram.משנה ד
חַטֹּאת הַצִּבּוּר וְעוֹלוֹתֵיהֶן, חַטַּאת הַיָּחִיד וַאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצֹרָע, כְּשֵׁרִין מִיּוֹם שְׁלשִׁים וָהָלְאָה, וְאַף בְּיוֹם שְׁלשִׁים. וְאִם הִקְרִיבוּם בְּיוֹם שְׁמִינִי, כְּשֵׁרִים. נְדָרִים וּנְדָבוֹת, הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח, כְּשֵׁרִים מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה, וְאַף בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי:
ברטנורה
חטאות הצבור. כגון שעירי ראשי חדשים ושל מועדות ועולותיהן, כולהו בני שנה נינהו:חטאת היחיד. כשבה או שעירה:ואם הקריבום ביום השמיני כשרים. דכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ז) ומיום השמיני והלאה ירצה, ונאמר בבכור (שמות כ״ב:כ״ט) ביום השמיני תתנו לי, מה בכור עשה יום שמיני כשמיני והלאה, אף בשאר קרבנות עשה יום שמיני כשמיני והלאה. מיהו במידי דחובה מצוה מן המובחר להביא מיום שלשים ואילך:והפסח. אע״ג דחובה הוא, לא חשו חכמים, משום דנסבי לפי נפשות, שלא יבוא לידי נותר כיון שאינו נאכל [אלא] לחבורה אחת:
תוסופות יום טוב
חטאות הצבור ועולותיהן. כתב הר"ב חטאות הצבור כגון שעירי ר"ח ושל מועדות ועולותיהן כולהו בני שנה נינהו. וכ"כ הר"ש. וז"ל הרמב"ם אמרו חטאות הציבור ועולותיהן. לא ירצה בזה כל חטאות צבור וכל עולות צבור. כי יש מהן שהן פרים ואילים. כמו שהתבאר בפסוק. ואמנם ירמזו זה אל כבשי עולה ושעירי חטאות של ציבור. ע"כ:
ואשם נזיר ואשם מצורע. הם כבשים. הרמב"ם:
מיום שלשים והלאה. סברא בעלמא. וכן נראה מלשון הר"ב בדבור והפסח. שכתב לא חשו חכמים וכו'. ואע"פ שלהרמב"ם נתבאר שם טעם אחר. מ"מ הא דאוקמינן אשלשים אינו מפורש בכתוב:
ואם הקריבו ביום שמיני כשרים כו'. כתב הר"ב ומיהו במידי דחובה מצוה מן המובחר כו' לאמרו והלאה ירצה. הרמב"ם:
הבכור והמעשר והפסח כשרים כו'. כתב הר"ב והפסח אע"ג וכו' משום דנסבי לפי נפשות כו' וכ"כ הר"ש. ומהר"ם כתב א"נ נ"ל שהיו צריכים טלאים הרבה לכל ישראל. ושמא לא ימצאו כל כך טלאים מבני שלשים ואילך. ואוקמוה אדאורייתא. ועוד לפי שזמנו בהול. ע"כ. ולא פירשו דבר בבכור ומעשר. וז"ל הרמב"ם הבכור התבאר בו ביום השמיני תתנו לי. והמעשר והפסח נשתוו עמו במתן דמים. כמו שבארנו בחמישי מזבחים. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה