Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
כְּלָל אָמְרוּ בַּמַּעַשְׂרוֹת, כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת. וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ, כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ אֹכֶל וְסוֹפוֹ אֹכֶל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹמְרוֹ לְהוֹסִיף אֹכֶל, חַיָּב קָטָן וְגָדוֹל. וְכָל שֶׁאֵין תְּחִלָּתוֹ אֹכֶל אֲבָל סוֹפוֹ אֹכֶל, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה אֹכֶל:
ברטנורה
כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל. למעוטי סטיס שקורין בערבי ני״ל, וקוצה שקורין בערבי אלעצפו״ר, שאלו אינן אוכל, אע״פ שהן נאכלים ע״י הדחק. ואינם חייבים במעשרות:ונשמר. למעוטי הפקר שאין לו בעלים שישמרוהו:וגדוליו מן הארץ. למעוטי כמהין ופטריות. וכל הני ילפינן מקרא, דכתיב (דברים י״ד:כ״ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך וכו׳. את כל תבואת, דומיא דתבואה שהוא אוכל. זרעך, המיוחד לך פרט להפקר שאין לו בעלים מיוחדים. זרעך דבר שזורעים אותו ומצמיח, פרט לכמהין ופטריות שאינן נזרעות:כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל. כגון ירקות, שמיד כשהן גדלים ראוין לאכילה, ומשמרין אותו עד שיגדל ויוסיף אוכל:חייב קטן וגדול. שהרי ראוין לאכילה בין גדולים בין קטנים:וכל שאין תחלתו אוכל. כגון מיני פירות:אינו חייב עד שיעשה אוכל. דכתיב (ויקרא כ״ז:ל׳) מזרע הארץ מפרי העץ, עד שיגדל ויעשה פרי:
תוסופות יום טוב
ונשמר. פי' הר"ב מדכתיב זרעך המיוחד לך. וכן פירש הרמב"ם ולעיל בפ"ק דפאה משנה ו' דריש מדכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. וכן פי' ריש פ"ט דשביעית ובפ"ק דתרומות משנה ה. ובפ"ק דחלה משנה ג. וכן כתב הר"ש בכאן ובחלה בשם ירוש'. ובשביעית:
כל שתחילתו אוכל. פירש הר"ב כגון ירקות. והא דמחוייבים במעשרות ולא בפאה כתבתי במשנה ד פ"ח דפאה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל אמרו במעשרות ה"ה תרומות: כל שהוא אוכל למעוטי סטים [וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג] וקוצה [והוא ג"כ מין עשב לצבוע] אף שנאכלים ע"י דחק: ונשמר למעוטי הפקר אפי' הפקיר שבלין ומרחן הזוכה. וכ"ש בנתמרחו ברשות הפקר. אבל במרח קודם שהפקיר חייב במעשרות [כירושלמי הכא ופ"ג דמאי מ"ב וג']: וגדוליו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות [מיני שוואממען] ומאויר הן גדלין: חייב במעשרות כשאוכלן קבע. וי"א דהיינו מדרבנן. אבל מדאוריי' אינו חייב בתרומות ובמעשרות רק דגן תירוש ויצהר [עי' רמל"מ רפ"ב דתרומות ועיין בפ"ב דבכורים מ"ג]: ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל ככל ירקות דמיד שגדלין ראויי' לאכילה: אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל ר"ל אף שאינו רגיל לתלשן עדיין כדי שיתוסף המאכל: אבל סופו אוכל כפירות האילן: אינו חייב עד שיעשה אוכל ואם תחלתן אוכל ואין סופן אוכל כשקדים המרים דרק בתחלתן חזו לאכילה קיי"ל [עירובין כ"ח ב'] דבין בגדלותן או בקטנותן פטירי ממעשרות גדולים מדלא חזו וקטנים מדלא נגמר פרין [ועיין רמב"ם פ"א ממעשר ה"ט] ודלא כדלקמן מ"ד: מאימתי הפירות חייבות במעשרות ר"ל פירות שאין תחלתן אוכל מאימתי אסור לאכלן קבע משא"כ מאימת גרנן במ"ה היינו לאסור גם אכילת עראי: התאנים משיבחילו כשיתחילו להתבשל. והוא כשילבין ראשיהן: הענבים והאבשים ווילדע טרויבען: משהבאישו ר"ל כשנראי' הגרגרי' מתוך הקליפה: האוג קארנעלקירשען: והתותים מוילבעערען: הרמונים משימסו משיתרככו: התמרים משיטילו שאור משיתנפח כשאור: האפרסקים פפירזיכע: משיטילו גידים שנראה בקליפתן כגידין אדומי': האגוזים משיעשו מגורה שיבדל האוכל שבקליפה כמונח באוצר: ר' יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה היא קליפה דקה שסמוכה על האוכל שאינו מתהווה על הפרי רק אחר גמר בשולה: החרובין באקסהארן: משינקדו שיתהוו עליהן נקודות שחורות: וכל השחורים כל הפירות המשחירי' כשנגמרו: האגסים בירן: והקרוסטומלין מין אגסי' קטנים נקראים פאראדיס בירן. ואין שני מינין הללו כאותן שלנו שאין עליהן שער בקטנותן. אבל הנך ע"כ שיש עליהן שער ושייך בהן קרחה כדמסיק: והפרישים קוויטען. ונקראין פרישין שאין לך פרי עץ שהוא פרוש מלאכלו חי רק זה וכירוש': והעוזרדים שפיירלינג: משיקרחו משנקרח השער שעליהן: וכל הלבנים פירות הלבנים. לאו דוקא לבנים כשלג. רק ר"ל שאינן שחורים או אדומים: התלתן פענכעל: משתצמח משזרעו וצומח. [תמוה מ"ש דנקט כה"ג רק גבי תלתן. הרי כל המינין פטורים ממעשרות עד שראויין לזריעה [כסוכה דל"ו א.] ונ"ל דלהכי נקט בירושלמי שבתלתן יש סי' כשנותנו למים נשקע' רוב הגרעין. ור"ל דבכל המינין יש להן סי' שבמשנה מתי ראויין לזריעה אבל לתלתן אין כל הגרעינין שוין. ולהכי קאמ' "משתצמח" ור"ל שצריך לבדוק כל א'. ונ"ל שקושיתי זה דחק לרש"י [ר"ה די"ב ב'] לפרש משיתהוה זרע בגדולין ור"ל דאז ראוי לזריעה]: התבואה והזיתים משיכניסו שליש שליש גידולן וכן הוא בכל המינין הנ"ל. רק שבמינין הנ"ל יש סי' [וכ"כ הר"ש והרא"ש הכא ותוס' ר"ה הנ"ל]: ובירק ר"ל אבל ד' מיני ירק אלו הקשואין וכו': הקשואים גורקען: והדלועים קירביסע: והאבטיחים מעלאהנען: והמלפפונות ציטראנען קירביס: חייבים גדולים וקטנים משמע מכאן דתפוחים ואתרוגים גם בקטנותן חזי לאכילה ונ"מ לברכה. ואפ"ה לר"ש פטור באתרוגים מדאינו מאכל גמור [ועיין עירובין דכ"ח ע"ב] ודו"ק: ר"ש פוטר את האתרוגין בקטנן דס"ל דאינן נאכלים בקטנותן: החייב במעשר: בשקדים המרים פטור במתוקים דמרים נאכלים בקטנותן ולא בגדלן ומתוקים להיפך: איזהו גרנן למעשרות לאסור גם אכילת עראי כשראה פני הבית או יארע בהם א' מהדברים שקובעין למעשר כדלקמן סי' נ"ג [ועי' בע"ז דנ"ו א' ותוס' שם] או כשמוליכן לשוק וכדמסיק: הקשואים והדלועים משיפקסו משיקח האדם פרח שבראש הפרי. והנה בקשואים ודלועים שישנם במדינתינו אין בהם פרח בראשם. אבל ספרו לי בני ארץ הקדושה. דאתו מהתם להכא שבא"י מצויים כך. והיינו דקאמר תנא ואם אינו מפקס שיש מין שאין לו פרח בראשו. א"נ שער שעל גביו. וכ"ש בנשרו מעצמן: משיעמיד ערימה שיצברם בכרי: עד שיעשה מוקצה משישטחם להתייבש: ירק הנאגד שדרכו להאגד: אם אינו אוגד עד שימלא את הכלי בממלא הרבה כלים משדהו. אוכל עראי עד שימלא האחרון: ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו כל מה שרוצה ללקט: כלכלה ר"ל אם נותן כל הפירות לסל א' גדול. ואמרי' בירו' פ"ב סתם כלכלה ד' קבין וגדול' סא' קטנה ג' קבין: עד שיחפה שמכסה הפירות עם עלי אילן שלא יכמושו כשנשאן לשוק נאסר באכילת עראי אף שלא מלאהו: בד"א דזהו גרנן: במוליך לשוק דלאו בדעתו תליא דשמא ימצא לוקחין מיד ונטבלו דכבוש. שבת. מקח. חצר. תרומה. אור. מלח. [וסי' כשמחת אם] כל א' מאלו קובע למעשר. אבל רק כשנגמרו מלאכתן שנזכרו לקמן [מ"ח רמב"ם פ"ג ממעשרות ה"ג] דג' פרקים יש לחיוב מעשר. וסימנך ענק. (א) עונת המעשר. והן הנזכרים בפרקן ממשנה ב' ולהלן דכולן אם תלשן קודם לעונה שנזכר בכל א' וא' פטור ממעשרות. (ב) נגמר מלאכתן. דאם תלשן אחר עונת המעשר הנ"ל. מותר לאכול מהן עראי עד שיגמר מלאכתן וכפי המבואר בכל א' וא' בפרקן ממשנה ה' ולהלן והיינו גרנן למעשרות. וכשנגמר מלאכתן והוא רוצה להוליכן מהשדה לשוק. גם עראי אסור לאכול מהן. (ג) קבע למעשר. דאם אין רוצה למכרן בשוק אלא להוליכן לביתו אז גם אחר שנגמר מלאכתן מותר לאכול מהן עראי. עד שיוקבע למעשר ע"י א' מהז' דברים שזכרנו כבוש שבת וכו' [רמב"ם רפ"ג ממעשרות]. ולהראב"ד שם בדגן תירוש ויצהר. אף שרוצה להכניסן לביתו כיון שנגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. דהיינו. בתבואה משימרח ויחליק פני הכרי אחר שדשו. והיין משיקפה. והשמן משירד לעוקה [כפרקן משנה ז']. וכל מקום שאדם מותר לאכול מהפירות עראי. מותר להאכיל לבהמה אפי' הרבה דהיינו קבע. וכל מקום שאדם אסור לאכול אפי' עראי. עכ"פ מותר להאכיל לבהמה עראי [רמב"ם פ"ג ממעשר ה"כ]. מיהו כל ז' קביעות אלו מדרבנן ואין לוקין כשאכל הטבל אחר שהוקבע בא' מהנך. דמן התורה לא הוקבע לתרומה ולמעשרות. רק כשהכניסו לתוך הבית ממש. שנאמר בערתי הקדש מן הבית. וכשאכל הטבל אח"כ לוקה אפי' כשאכל רק כזית עראי [רמב"ם פ"ד ממעשרות]: אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו דבדעתו תליא שלא יהיו טבל עד שיבאו לחצר: הפרד גראנאטאפפעל מחובר יחד מכמה חלקים כמו קנאבלויך. ומפרידין החלקים כדי שיתיבשו היטב וכל חלק כשנפרד נקרא פרד: והצמוקין ראזינען: הבצלים משיפקל משיקלף הקליפות הרעות מעליהן: התבואה משימרח שיחליק פני הכרי: הקטניות משיכבור דדרך קטניות לעקרן עם עפר וכוברן בכברה לנקותן: אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים שבלין קטועים שלא נדושו היטב: ומן הצדדים שבצדדי הכרי: וממה שבתוך התבן שלא נזרה היטב דכל אלו לא נקבעו עדיין למעשר וכ"כ במ"ז: היין משיקפה איבער זיך גערען. שיעלה היין שבבור ברתיחתו החרצנים והזגים המעורבים בו: אע"פ שקפה קולט מותר לקלוט: מן הגת העליונה מיין שלא ירד עדיין לבור: ומן הצנור רעננע שבו ירד היין לבור: השמן משירד לעוקה בור שירד בו השמן כשנעצר: אע"פ שירד נוטל מן העקל סל מנוקב שמשימין בו פסולת הזיתים כשנעצרו ושמן שנשאר בהן זוחל ויוצא מנקבי הסל: ומבין הממל הוא האבן שמשים בסל להכביד על הזיתים ולכבשן: ומבין הפצים מה שנדבק בין נסרי הגת שנעצרו שם הזיתים: ונותן לחמטה עוגה קטנה חמה. דאף דדבר עב משמר חומו לאחר סלוקו מאש ודינו ככלי ראשון [כי"ד צ"ד] נ"ל דהכא בעוגה דקה וקטנה מיירי: ולתמחוי קער' גדולה שעירה בו תבשיל חם. ואף דאש קובע למעשר הכא כלי שני הוא: אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהן רותחין שהעבירן מאש: רבי יהודה אומר לכל הוא נותן אף לכלי ראשון בהעבירן מאש: חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר דחריפותן מסייע לבשל אף אחר שהעבירן מאש. וציר הוא מים היוצאין מדגים מלוחים או בשר שנמלח: העגול תאנים דרוסין יחד בעיגול: משיחליקנו גלעטטען. שמחליק פניו במשקין אז הוקבע למעשר: מחליקים בתאנים ובענבים של טבל מותר לשפשף פני העגול בתאנים וענבים של טבל כדי שיתיפה העיגול ולא הו"ל כמפסיד הטבל דאסור. א"נ מותר לשפשף עיגול חולין בענבי טבל. דלא חשיב המשקה היוצא מהן: המחליק בענבים ולא נקט תאנים. דהרי משקה שלהן אינו מכשיר: לא הוכשר דהמשקה היוצא שמצחצחו בהן לא חשיב. ונ"ל טעמא משום דלא היה עליו שם משקה מעולם דתיכף כשיצא מהענב נבלע בהעיגול. ואפשר דזהו כוונת הש"ס דקאמר דפליגי במשקה הבא לאיבוד [עיי' שבת קמ"ה א']: הגרוגרות תאנים יבשים: משידוש משידושם לתוך החבית הוקבעו למעשר: ומגורה באינו רוצה לדושן. רק מעגלן לקיום באוצר ואין זה עגול דלעיל דהתם שלוקח תאנים רבים וכובשן יחד בעיגול כעין ככר עגול אז לא הוקבע למעשר עד שיחליקנו. אבל הכא שאוסף כל התאנים באוצר בכרי הוקבעו למעשר כשיעגל פני הכרי: היה דש בחבית או:
מלכת שלמה
כלל אמרו במעשרות וכו'. בגמרת שבת ר"פ כלל גדול נותן טעם אמאי לא תני כלל גדול כמו שבת ושביעי' ובר"פ כלל גדול בשבת הארכתי ע"ש:
במעשרות. מעשר ראשון ומעשר שני וגם מעשר עני:
כל שהוא אוכל לאדם. למעוטי לא הביא שליש דלא חשיב אוכל כדמפ' במתני' הר"ש שיריל"ו ז"ל והאריך ז"ל להכריח על פי סוגיית הירושלמי וגם ממקומות אחרות דכל אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ומכניסו לקיום דמדאורייתא חייב במעשר ובתרומה והביא ראיות לזה מכמה דוכתי ויישב כל הנהו דוכתי דמשמע מינייהו דזיתים [הגהה מצאתי בפי' הרמב"ן ז"ל לחומש בפ' ראה שכתב וז"ל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי והירושלמי והוא פשוטו של מקרא כך הוא שאפי' זיתים וענבים מעשר שלהן אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ותהי' בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברי' ע"כ:] וענבים ודגן הוו לבד מדאורייתא והיא דעת הראב"ד ז"ל בהשגות גם דעת רש"י ז"ל בפ' שני דכתובות ובפ' הערל ובפ' העור והרוטב וכן דעת התוס' בפ' מעשר בהמה וגם דעת ר"ש ז"ל והר"ז הלוי ז"ל וכ' בסוף דבריו ושוב מצאתי להראב"ד ז"ל שחזר בו וכתב בסוף ימיו זה הלשון אבל שאר מינין תרומה נוהגת בהן וכן מעשרות אבל אין חייבין על תרומתן מיתה ולא על טבלן וחוץ מזה ומזה אף אם נאמר שאין חייבין מן התורה אם קרא עליהן שם יש עליהן קדושת תרומה מן התורה ומדמעת כשל תורה ובמשנת ביכורים פ' שני שנינו חומר בתרומה שאין בבכורים שהתרומה אוסרת את הגורן ונוהגת בכל הפירות מה שאין כן בבכורים וכל מה ששנו בהן דבר תורה דוק ותשכח ע"כ. וזאת הסכמתו אנו שומעין וכיון דחזקי' המלך תיקן שאר פירות כיון דאנו קורין להם שם פשיטא דכל תרומתן ומעשרותן טובלין ולענין מיתה אין חיוב מיתה אלא בנשמר ומכניסו לקיום ואוכל וגידוליו מן הארץ כדאמרן עכ"ל ז"ל. וכתב ה"ר שמשון ז"ל דבירוש' תני איסי בן עקביא אומר מעשרות לירק מדבריהם ובת"כ בסוף פ' בחוקותי דריש ירקות למעשר מקרא ושמא פליגא אדאיסי א"נ לפי שאינה פשוטה כאחריני ע"כ. ושם בשבת פ' כלל גדול דייקינן ואילו לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא תנן דכיון דתקון רבנן מעשר לא פלוג בפירות האילן ובירק בין מין למין. דמעשר תאנה וירק הוי מדרבנן והנהו קראי דיליף למעשר בת"כ מינייהו אסמכתא נינהו ומה שלא תקנו פאה בירק ובתאנה ודדמי ליה כמו שתקנו מעשר מהן אומר ר"ת משום דאין לקיטתן כאחת דבר מועט הויא פאה דידי' ויש הפסד לעניים בה יותר מן הריוח שמתבטלין לפי שאין יודעים זמן לקיטתן ודבר שאין מכניסו לקיום כגון ירק נמי לא חשיב ויפסידו יותר ממה שירויחו במקום אחר כן פירשו תוס' ז"ל וגם הר"ש ז"ל בריש פאה אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל כתב ולא אמינא דלקיטתו כאחת בעינן דהא תאנה אין לקיטתה כאחת ואפ"ה רחמנא רבייה לענין בכורים ובכורים קרוין תרומה דרחמנא קרנהו תרומה דכתיב ותרומת ידך ודרשי' בפ' הערל אלו הבכורים ואמרי' נמי בהו דון מינה ומינה אלא מאי דממעטינן כעין הפרט בברייתא דמייתי בירושלמי אין מכניסו לקיום ממעטינן ע"כ:
כל שתחלתו אוכל. פי' ירקות שנזרעין לירק ולא לזרע שחייבין במעשרות כדתנן בפ"ד שכל הירקות תחלתן אוכל וסופן אוכל ה"ר יהוסף ז"ל:
אע"פ שהוא שומרו להוסיף וכו'. ירושלמי הא אם אינו שומרו להוסיף אינו חייב קטן וגדול ולמעט תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן דהנהו לא נטרי להו להוסיף אוכל דמתקשות כעץ הלכך פטורות ומתני' דלא כרבן גמליאל דחשיב להו אוכל ומחייבן במעשרות לקמן בפ' הכובש ועוד לאפוקי נמי מר' יהושע בן קפוסאי דמשמע בברייתא דמחייב להו במעשרות מספק קמ"ל מתני' דפטור אפי' על הספק וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל [הגהה ז"ל ה"ר יהוסף ז"ל שאין תחלתו אוכל פי' כגון כל הפירות וכל מיני תבואה וזרעים כנזכר לקמן ע"כ:] מפ' בירושלמי כגון כל הני דקתני בתרה מאימתי הפירות חייבות במעשרות וכו' תניא כל שתחלתו אוכל ואין סופו אוכל חייב בתחלתו כגון ערוגה מליאה כרוב דהוי ירק וחזי לאכול מיד והוא מקיימו לזרע בטלה דעתו ואם בא אח"כ וליקט ממנו ירק חייב במעשר:
1.
They said a general principle concerning tithes: whatever is food, and is looked after, and grows from the land, is liable for tithes. And they have further stated another general principle [concerning tithes]: whatever is considered food both at the beginning and at the conclusion [of its growth] even though he holds on to it in order to increase the quantity of food, is liable [to tithe] whether [it is harvested] in its earlier or later stages. But whatever is not considered food in the earlier stages [of its growth] but only in its later stages, is not liable [to tithe] until it can be considered food.
משנה ב
מֵאֵימָתַי הַפֵּרוֹת חַיָּבוֹת בַּמַּעַשְׂרוֹת. הַתְּאֵנִים, מִשֶּׁיַּבְחִילוּ. הָעֲנָבִים וְהָאֳבָשִׁים, מִשֶּׁהִבְאִישׁוּ. הָאוֹג וְהַתּוּתִים, מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ. וְכָל הָאֲדֻמִּים, מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ. הָרִמּוֹנִים, מִשֶּׁיִּמַּסּוּ. הַתְּמָרִים, מִשֶּׁיָּטִּילוּ שְׂאֹר. הָאֲפַרְסְקִים, מִשֶּׁיָּטִּילוּ גִידִים. הָאֱגוֹזִים, מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ מְגוּרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ קְלִפָּה:
ברטנורה
מאימתי הפירות חייבים במעשרות. דתחלתן אינו אוכל וצריך ליתן שיעור לכל פרי ופרי מאימתי יגיע זמנו להיות ראוי לאכילה:משיבחילו. תחילת בשולם קרוי בוחל, ודוגמא לזו תחילת ימי הנעורים באשה קרוי בוחל. ומפרש בגמרא משילבין ראשיהם זהו התחלת בשולם:האבשים. מין ממיני הענבים הרעים כמו ויעש באושים (ישעיה ה):משהבאישו. שנתבשלו כל כך עד שהחרצנים שבפנים נראים מבחוץ מתוך הקליפה. ואשכול שיש בו גרגיר א׳ שהגיע לשיעור זה הוי כולו חבור למעשרות:והאוג. אילן שפירותיו אדומים, וקורין לו בלע״ז קורניאול״י:והתותים. בערבי תו״ת ובלע״ז מורא״ש:משימסו. משיתמעך האוכל מתחת ידו. ואם הגיעה אפילו פרידה אחת של רמון לשיעור זה כל הרמון חייב במעשרות:משיטילו שאור. משיפתחו כשאור שיש בו סדקים:משיטילו גידים. כשמתחילים להתבשל נראים בהם כמין גידים אדומים:משיעשו מגורה. משיבדל האוכל מן הקליפה החיצונה ויהיה האוכל כאילו מונח במגורה דהיינו אוצר:משיעשו קליפה. הקליפה התחתונה הסמוכה לאוכל ואינה נעשית אלא אחר גמר בשול הפרי. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
[*חייבות במעשרות. פירוש כשאוכל קבע. אבל עראי רשאי עדיין לאכול עד שיגיע זמנים אחרים כדתנן לקמן במשנה ה]:
[*משיבחילו. מ"ש הר"ב ודוגמא לזו וכו'. משנה ז' פ"ה דנדה. ומה שכתב הר"ב ומפרש שם בגמרא הוא שם דף מז]:
והאבשים משהבאישו. [והוא הפוך כמו כשב כבש שמלה שלמה] עיין מ"ש במשנה ח פרק ד דשביעית:
והאוג. עיין במשנה ה פ"ק דפאה. וריש דמאי דפי' הר"ב עוד פי' אחר:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל אמרו במעשרות ה"ה תרומות: כל שהוא אוכל למעוטי סטים [וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג] וקוצה [והוא ג"כ מין עשב לצבוע] אף שנאכלים ע"י דחק: ונשמר למעוטי הפקר אפי' הפקיר שבלין ומרחן הזוכה. וכ"ש בנתמרחו ברשות הפקר. אבל במרח קודם שהפקיר חייב במעשרות [כירושלמי הכא ופ"ג דמאי מ"ב וג']: וגדוליו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות [מיני שוואממען] ומאויר הן גדלין: חייב במעשרות כשאוכלן קבע. וי"א דהיינו מדרבנן. אבל מדאוריי' אינו חייב בתרומות ובמעשרות רק דגן תירוש ויצהר [עי' רמל"מ רפ"ב דתרומות ועיין בפ"ב דבכורים מ"ג]: ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל ככל ירקות דמיד שגדלין ראויי' לאכילה: אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל ר"ל אף שאינו רגיל לתלשן עדיין כדי שיתוסף המאכל: אבל סופו אוכל כפירות האילן: אינו חייב עד שיעשה אוכל ואם תחלתן אוכל ואין סופן אוכל כשקדים המרים דרק בתחלתן חזו לאכילה קיי"ל [עירובין כ"ח ב'] דבין בגדלותן או בקטנותן פטירי ממעשרות גדולים מדלא חזו וקטנים מדלא נגמר פרין [ועיין רמב"ם פ"א ממעשר ה"ט] ודלא כדלקמן מ"ד: מאימתי הפירות חייבות במעשרות ר"ל פירות שאין תחלתן אוכל מאימתי אסור לאכלן קבע משא"כ מאימת גרנן במ"ה היינו לאסור גם אכילת עראי: התאנים משיבחילו כשיתחילו להתבשל. והוא כשילבין ראשיהן: הענבים והאבשים ווילדע טרויבען: משהבאישו ר"ל כשנראי' הגרגרי' מתוך הקליפה: האוג קארנעלקירשען: והתותים מוילבעערען: הרמונים משימסו משיתרככו: התמרים משיטילו שאור משיתנפח כשאור: האפרסקים פפירזיכע: משיטילו גידים שנראה בקליפתן כגידין אדומי': האגוזים משיעשו מגורה שיבדל האוכל שבקליפה כמונח באוצר: ר' יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה היא קליפה דקה שסמוכה על האוכל שאינו מתהווה על הפרי רק אחר גמר בשולה: החרובין באקסהארן: משינקדו שיתהוו עליהן נקודות שחורות: וכל השחורים כל הפירות המשחירי' כשנגמרו: האגסים בירן: והקרוסטומלין מין אגסי' קטנים נקראים פאראדיס בירן. ואין שני מינין הללו כאותן שלנו שאין עליהן שער בקטנותן. אבל הנך ע"כ שיש עליהן שער ושייך בהן קרחה כדמסיק: והפרישים קוויטען. ונקראין פרישין שאין לך פרי עץ שהוא פרוש מלאכלו חי רק זה וכירוש': והעוזרדים שפיירלינג: משיקרחו משנקרח השער שעליהן: וכל הלבנים פירות הלבנים. לאו דוקא לבנים כשלג. רק ר"ל שאינן שחורים או אדומים: התלתן פענכעל: משתצמח משזרעו וצומח. [תמוה מ"ש דנקט כה"ג רק גבי תלתן. הרי כל המינין פטורים ממעשרות עד שראויין לזריעה [כסוכה דל"ו א.] ונ"ל דלהכי נקט בירושלמי שבתלתן יש סי' כשנותנו למים נשקע' רוב הגרעין. ור"ל דבכל המינין יש להן סי' שבמשנה מתי ראויין לזריעה אבל לתלתן אין כל הגרעינין שוין. ולהכי קאמ' "משתצמח" ור"ל שצריך לבדוק כל א'. ונ"ל שקושיתי זה דחק לרש"י [ר"ה די"ב ב'] לפרש משיתהוה זרע בגדולין ור"ל דאז ראוי לזריעה]: התבואה והזיתים משיכניסו שליש שליש גידולן וכן הוא בכל המינין הנ"ל. רק שבמינין הנ"ל יש סי' [וכ"כ הר"ש והרא"ש הכא ותוס' ר"ה הנ"ל]: ובירק ר"ל אבל ד' מיני ירק אלו הקשואין וכו': הקשואים גורקען: והדלועים קירביסע: והאבטיחים מעלאהנען: והמלפפונות ציטראנען קירביס: חייבים גדולים וקטנים משמע מכאן דתפוחים ואתרוגים גם בקטנותן חזי לאכילה ונ"מ לברכה. ואפ"ה לר"ש פטור באתרוגים מדאינו מאכל גמור [ועיין עירובין דכ"ח ע"ב] ודו"ק: ר"ש פוטר את האתרוגין בקטנן דס"ל דאינן נאכלים בקטנותן: החייב במעשר: בשקדים המרים פטור במתוקים דמרים נאכלים בקטנותן ולא בגדלן ומתוקים להיפך: איזהו גרנן למעשרות לאסור גם אכילת עראי כשראה פני הבית או יארע בהם א' מהדברים שקובעין למעשר כדלקמן סי' נ"ג [ועי' בע"ז דנ"ו א' ותוס' שם] או כשמוליכן לשוק וכדמסיק: הקשואים והדלועים משיפקסו משיקח האדם פרח שבראש הפרי. והנה בקשואים ודלועים שישנם במדינתינו אין בהם פרח בראשם. אבל ספרו לי בני ארץ הקדושה. דאתו מהתם להכא שבא"י מצויים כך. והיינו דקאמר תנא ואם אינו מפקס שיש מין שאין לו פרח בראשו. א"נ שער שעל גביו. וכ"ש בנשרו מעצמן: משיעמיד ערימה שיצברם בכרי: עד שיעשה מוקצה משישטחם להתייבש: ירק הנאגד שדרכו להאגד: אם אינו אוגד עד שימלא את הכלי בממלא הרבה כלים משדהו. אוכל עראי עד שימלא האחרון: ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו כל מה שרוצה ללקט: כלכלה ר"ל אם נותן כל הפירות לסל א' גדול. ואמרי' בירו' פ"ב סתם כלכלה ד' קבין וגדול' סא' קטנה ג' קבין: עד שיחפה שמכסה הפירות עם עלי אילן שלא יכמושו כשנשאן לשוק נאסר באכילת עראי אף שלא מלאהו: בד"א דזהו גרנן: במוליך לשוק דלאו בדעתו תליא דשמא ימצא לוקחין מיד ונטבלו דכבוש. שבת. מקח. חצר. תרומה. אור. מלח. [וסי' כשמחת אם] כל א' מאלו קובע למעשר. אבל רק כשנגמרו מלאכתן שנזכרו לקמן [מ"ח רמב"ם פ"ג ממעשרות ה"ג] דג' פרקים יש לחיוב מעשר. וסימנך ענק. (א) עונת המעשר. והן הנזכרים בפרקן ממשנה ב' ולהלן דכולן אם תלשן קודם לעונה שנזכר בכל א' וא' פטור ממעשרות. (ב) נגמר מלאכתן. דאם תלשן אחר עונת המעשר הנ"ל. מותר לאכול מהן עראי עד שיגמר מלאכתן וכפי המבואר בכל א' וא' בפרקן ממשנה ה' ולהלן והיינו גרנן למעשרות. וכשנגמר מלאכתן והוא רוצה להוליכן מהשדה לשוק. גם עראי אסור לאכול מהן. (ג) קבע למעשר. דאם אין רוצה למכרן בשוק אלא להוליכן לביתו אז גם אחר שנגמר מלאכתן מותר לאכול מהן עראי. עד שיוקבע למעשר ע"י א' מהז' דברים שזכרנו כבוש שבת וכו' [רמב"ם רפ"ג ממעשרות]. ולהראב"ד שם בדגן תירוש ויצהר. אף שרוצה להכניסן לביתו כיון שנגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. דהיינו. בתבואה משימרח ויחליק פני הכרי אחר שדשו. והיין משיקפה. והשמן משירד לעוקה [כפרקן משנה ז']. וכל מקום שאדם מותר לאכול מהפירות עראי. מותר להאכיל לבהמה אפי' הרבה דהיינו קבע. וכל מקום שאדם אסור לאכול אפי' עראי. עכ"פ מותר להאכיל לבהמה עראי [רמב"ם פ"ג ממעשר ה"כ]. מיהו כל ז' קביעות אלו מדרבנן ואין לוקין כשאכל הטבל אחר שהוקבע בא' מהנך. דמן התורה לא הוקבע לתרומה ולמעשרות. רק כשהכניסו לתוך הבית ממש. שנאמר בערתי הקדש מן הבית. וכשאכל הטבל אח"כ לוקה אפי' כשאכל רק כזית עראי [רמב"ם פ"ד ממעשרות]: אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו דבדעתו תליא שלא יהיו טבל עד שיבאו לחצר: הפרד גראנאטאפפעל מחובר יחד מכמה חלקים כמו קנאבלויך. ומפרידין החלקים כדי שיתיבשו היטב וכל חלק כשנפרד נקרא פרד: והצמוקין ראזינען: הבצלים משיפקל משיקלף הקליפות הרעות מעליהן: התבואה משימרח שיחליק פני הכרי: הקטניות משיכבור דדרך קטניות לעקרן עם עפר וכוברן בכברה לנקותן: אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים שבלין קטועים שלא נדושו היטב: ומן הצדדים שבצדדי הכרי: וממה שבתוך התבן שלא נזרה היטב דכל אלו לא נקבעו עדיין למעשר וכ"כ במ"ז: היין משיקפה איבער זיך גערען. שיעלה היין שבבור ברתיחתו החרצנים והזגים המעורבים בו: אע"פ שקפה קולט מותר לקלוט: מן הגת העליונה מיין שלא ירד עדיין לבור: ומן הצנור רעננע שבו ירד היין לבור: השמן משירד לעוקה בור שירד בו השמן כשנעצר: אע"פ שירד נוטל מן העקל סל מנוקב שמשימין בו פסולת הזיתים כשנעצרו ושמן שנשאר בהן זוחל ויוצא מנקבי הסל: ומבין הממל הוא האבן שמשים בסל להכביד על הזיתים ולכבשן: ומבין הפצים מה שנדבק בין נסרי הגת שנעצרו שם הזיתים: ונותן לחמטה עוגה קטנה חמה. דאף דדבר עב משמר חומו לאחר סלוקו מאש ודינו ככלי ראשון [כי"ד צ"ד] נ"ל דהכא בעוגה דקה וקטנה מיירי: ולתמחוי קער' גדולה שעירה בו תבשיל חם. ואף דאש קובע למעשר הכא כלי שני הוא: אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהן רותחין שהעבירן מאש: רבי יהודה אומר לכל הוא נותן אף לכלי ראשון בהעבירן מאש: חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר דחריפותן מסייע לבשל אף אחר שהעבירן מאש. וציר הוא מים היוצאין מדגים מלוחים או בשר שנמלח: העגול תאנים דרוסין יחד בעיגול: משיחליקנו גלעטטען. שמחליק פניו במשקין אז הוקבע למעשר: מחליקים בתאנים ובענבים של טבל מותר לשפשף פני העגול בתאנים וענבים של טבל כדי שיתיפה העיגול ולא הו"ל כמפסיד הטבל דאסור. א"נ מותר לשפשף עיגול חולין בענבי טבל. דלא חשיב המשקה היוצא מהן: המחליק בענבים ולא נקט תאנים. דהרי משקה שלהן אינו מכשיר: לא הוכשר דהמשקה היוצא שמצחצחו בהן לא חשיב. ונ"ל טעמא משום דלא היה עליו שם משקה מעולם דתיכף כשיצא מהענב נבלע בהעיגול. ואפשר דזהו כוונת הש"ס דקאמר דפליגי במשקה הבא לאיבוד [עיי' שבת קמ"ה א']: הגרוגרות תאנים יבשים: משידוש משידושם לתוך החבית הוקבעו למעשר: ומגורה באינו רוצה לדושן. רק מעגלן לקיום באוצר ואין זה עגול דלעיל דהתם שלוקח תאנים רבים וכובשן יחד בעיגול כעין ככר עגול אז לא הוקבע למעשר עד שיחליקנו. אבל הכא שאוסף כל התאנים באוצר בכרי הוקבעו למעשר כשיעגל פני הכרי: היה דש בחבית או:
מלכת שלמה
מאימתי הפירות חייבים במעשרות. לדעת הסוברים דמדאורייתא לא מיחייב רק דגן תירוש ויצהר לחודייהו הכא מדרבנן בעי לאפרושי:
התאנים משיבחילו. מפ' בירוש' דהיינו משיאדימו פיהם. ומצאתי שנקד החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל מִשֶיִבַחֲלוֹ היו"ד בשב"א והבי"ת בפת"ח והחי"ת בשב"א פת"ח וכ' ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל התאנים משיבחלו וכו' כאן לא אמר וכן כיוצא בהן כי כבר אמרו במסכת שביעית פ"ד ואין צריך לחזור ולאמרו כאן ומה שאמר כאן הוא דין תאנים משיבחלו וכן דין הענבים משהבאישו וכן דין הזיתים אע"פ שכל אלה נזכרו שם אפשר לתרץ כי עיקר הדין הוא כאן ועל כן לא חשש אם הזכירן כאן בכלל האחרים וגם יש לומר שיש בו צורך כי גבי שביעית הזכיר ב' פרקים בכל אחד דתנן הפגים משהזריחו אוכל בהן פתו בשדה בחלו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו ובשאר שני שבוע חייבים במעשרות ויש לטעות שם ועל כן חזר להזכיר זמנם כאן עכ"ל ז"ל. ובפ' יוצא דופן (נדה דף מ"ז) גרסי' משילבינו ראשיהם וכתב הראב"ד ז"ל בפי' ת"כ דאפשר ששני הסימנים בתאנים ובתחלת בשולן פיהם התחתון מאדים וראשן העליון מלבין ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל שם בהלכות מעשר ראשון ר"פ שני כיצד התאנים משיעשו רכים עד שיהו ראוין לאכילה אחר כ"ד שעות משעת אסיפתן ע"כ ויש מי שהגי' במקום מלת עד כדי ועיין בירושלמי:
והבאושים. מפ' בירושלמי משיקראו באושא וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל. דהיינו כשמתחילין להתבשל ור"י ז"ל פי' לחולה בלשון חכמים קורין באישא ובלע"ז נקרא החולה מלאטו והענבי' כשיתחילו להתבשל קורין להן אובא מלאטא נמצא לחולה ולענבים המבושלים מעט שם אחד להם בירושלמי ובלע"ז שלנו ע"כ:
משימסו. איכא מאן דמפ' בירושלמי משיכניסו מחצה וימסו מלשון לע"ז חצי מיסו אחינו המסו את לבבנו באגדתא פלגון לבנא והביאו בערוך בערך מס:
האגוזים משיעשו מגורה. פי' ה"ר שמשון ז"ל קליפות בתוך האגוז המבדילות באוכל כדאמרינן מה אגוז יש בו ד' מגורות אף ישראל היו חונים בד' דגלים. וי"ס האגוזים והשקדים משיעשו מגורה ר' יהודה אומר וכו' וכן נראה קצת ג"כ ממה שאכתוב בסמוך אלא דלא משמע כן מכסף משנה. ובירוש' ומודים חכמים לר' יהודה באלצרין ובאפוסטיקין ובאיצטרובלין משיעשו קליפה אלצרין בערוך לא פירשו אפוסטיקין בערבי פיסטוק איצטרובלין שנוי' בפ"ק דע"ז ופי' רשב"ם ז"ל שם פנייאש בלע"ז והן עגולין ובעלי בטן ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ' שני האגוזים משיתפרש האוכל מהקליפה החיצונה השקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה המרים פטורין לעולם ושאר כל בעלי קליפות כגון האיצטרובלין והלוט והבטנים משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל ע"כ וע"ש בכסף משנה. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל מפ' בירוש' הקליפה התחתונה ופירושו פרט לקליפה הירוקה החיצונה ע"כ:
2.
When do fruits become liable for tithes?Figs from the time they begin to ripe. Grapes and wild grapes in the early stages of ripening. Sumac and mulberries after they become red; [similarly] all red fruits, after they become red. Pomegranates, when the insides become soft. Dates when they begin to swell. Peaches when [red] veins begin to show. Walnuts when the nuts are separate from the shell. Rabbi Judah says: walnuts and almonds, after their inner skins have been formed.
משנה ג
הֶחָרוּבִין, מִשֶּׁיִּנָּקֵדוּ. וְכָל הַשְּׁחוֹרִים, מִשֶּׁיִּנָּקְדוּ. הָאֲגָסִים וְהַקְּרֻסְטוֹמֵלִין וְהַפָּרִישִׁין וְהָעֻזְרָדִים, מִשֶּׁיִּקָּרֵחוּ. וְכָל הַלְּבָנִים, מִשֶּׁיִּקָּרֵחוּ. הַתִּלְתָּן, מִשֶּׁתְּצַמֵּחַ. הַתְּבוּאָה וְהַזֵּיתִים, מִשֶּׁיַּכְנִיסוּ שְׁלִישׁ:
ברטנורה
משינקדו. משיהיה בהם נקודות שחורות. כי בגמר בשולם הם מתחילים להשחיר:וכל השחורים. כגון ענבי הדס וענבי סנה:אגסים. בערבי אג״ס, ובלע״ז פירא״ש:קרוסטמלין. תפוחים קטנים הדומים לעפצים שקורין מילין:פרישין. קונדוניי״ש בלע״ז, ובערבי ספרג״ל:עוזרדין. בערבי זערו״ד, ובלע״ז סורב״ש:משיקריחו. פירות הללו בקטנן מכוסים שערות דקות כמין נוצה, וכשיתחילו להתבשל נקרחים מעט מעט, ובגמר בשולם נופל הכל:התלתן משיצמח. משהיה נגמר בבשולו עד שאם היו זורעים אותו היה צומח. וסימן לידע מתי הגיע לשיעור זה, נותן אותו לתוך המים וכל פרידה ששוקעת רובה במים בידוע שאם יזרענה תצמיח. ודרשינן לה מדכתיב (דברים יד) עשר תעשר את כל תבואת זרעך, דבר שהוא נזרע ומצמיח:משיכניסו שליש. שנתגדלו שליש ממה שעתידין להתגדל. אי נמי כשבא לעצרן ולסוחטן מוציא מהן עכשיו שליש ממה שמוציא כשנתבשלו יפה:
תוסופות יום טוב
הפרישים והעוזרדין. עמ"ש במשנה ג פ"ק דכלאים:
משיכניסו שליש. ועיין בפירוש הר"ב במשנה ג פ"ק דחלה. [*ומ"ש שם בס"ד] ומ"ש הר"ב כשבא לעצרן ולסוחטן. לענין זיתים כ' כן. ולענין תבוא' כשבא לטוחנן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל אמרו במעשרות ה"ה תרומות: כל שהוא אוכל למעוטי סטים [וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג] וקוצה [והוא ג"כ מין עשב לצבוע] אף שנאכלים ע"י דחק: ונשמר למעוטי הפקר אפי' הפקיר שבלין ומרחן הזוכה. וכ"ש בנתמרחו ברשות הפקר. אבל במרח קודם שהפקיר חייב במעשרות [כירושלמי הכא ופ"ג דמאי מ"ב וג']: וגדוליו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות [מיני שוואממען] ומאויר הן גדלין: חייב במעשרות כשאוכלן קבע. וי"א דהיינו מדרבנן. אבל מדאוריי' אינו חייב בתרומות ובמעשרות רק דגן תירוש ויצהר [עי' רמל"מ רפ"ב דתרומות ועיין בפ"ב דבכורים מ"ג]: ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל ככל ירקות דמיד שגדלין ראויי' לאכילה: אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל ר"ל אף שאינו רגיל לתלשן עדיין כדי שיתוסף המאכל: אבל סופו אוכל כפירות האילן: אינו חייב עד שיעשה אוכל ואם תחלתן אוכל ואין סופן אוכל כשקדים המרים דרק בתחלתן חזו לאכילה קיי"ל [עירובין כ"ח ב'] דבין בגדלותן או בקטנותן פטירי ממעשרות גדולים מדלא חזו וקטנים מדלא נגמר פרין [ועיין רמב"ם פ"א ממעשר ה"ט] ודלא כדלקמן מ"ד: מאימתי הפירות חייבות במעשרות ר"ל פירות שאין תחלתן אוכל מאימתי אסור לאכלן קבע משא"כ מאימת גרנן במ"ה היינו לאסור גם אכילת עראי: התאנים משיבחילו כשיתחילו להתבשל. והוא כשילבין ראשיהן: הענבים והאבשים ווילדע טרויבען: משהבאישו ר"ל כשנראי' הגרגרי' מתוך הקליפה: האוג קארנעלקירשען: והתותים מוילבעערען: הרמונים משימסו משיתרככו: התמרים משיטילו שאור משיתנפח כשאור: האפרסקים פפירזיכע: משיטילו גידים שנראה בקליפתן כגידין אדומי': האגוזים משיעשו מגורה שיבדל האוכל שבקליפה כמונח באוצר: ר' יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה היא קליפה דקה שסמוכה על האוכל שאינו מתהווה על הפרי רק אחר גמר בשולה: החרובין באקסהארן: משינקדו שיתהוו עליהן נקודות שחורות: וכל השחורים כל הפירות המשחירי' כשנגמרו: האגסים בירן: והקרוסטומלין מין אגסי' קטנים נקראים פאראדיס בירן. ואין שני מינין הללו כאותן שלנו שאין עליהן שער בקטנותן. אבל הנך ע"כ שיש עליהן שער ושייך בהן קרחה כדמסיק: והפרישים קוויטען. ונקראין פרישין שאין לך פרי עץ שהוא פרוש מלאכלו חי רק זה וכירוש': והעוזרדים שפיירלינג: משיקרחו משנקרח השער שעליהן: וכל הלבנים פירות הלבנים. לאו דוקא לבנים כשלג. רק ר"ל שאינן שחורים או אדומים: התלתן פענכעל: משתצמח משזרעו וצומח. [תמוה מ"ש דנקט כה"ג רק גבי תלתן. הרי כל המינין פטורים ממעשרות עד שראויין לזריעה [כסוכה דל"ו א.] ונ"ל דלהכי נקט בירושלמי שבתלתן יש סי' כשנותנו למים נשקע' רוב הגרעין. ור"ל דבכל המינין יש להן סי' שבמשנה מתי ראויין לזריעה אבל לתלתן אין כל הגרעינין שוין. ולהכי קאמ' "משתצמח" ור"ל שצריך לבדוק כל א'. ונ"ל שקושיתי זה דחק לרש"י [ר"ה די"ב ב'] לפרש משיתהוה זרע בגדולין ור"ל דאז ראוי לזריעה]: התבואה והזיתים משיכניסו שליש שליש גידולן וכן הוא בכל המינין הנ"ל. רק שבמינין הנ"ל יש סי' [וכ"כ הר"ש והרא"ש הכא ותוס' ר"ה הנ"ל]: ובירק ר"ל אבל ד' מיני ירק אלו הקשואין וכו': הקשואים גורקען: והדלועים קירביסע: והאבטיחים מעלאהנען: והמלפפונות ציטראנען קירביס: חייבים גדולים וקטנים משמע מכאן דתפוחים ואתרוגים גם בקטנותן חזי לאכילה ונ"מ לברכה. ואפ"ה לר"ש פטור באתרוגים מדאינו מאכל גמור [ועיין עירובין דכ"ח ע"ב] ודו"ק: ר"ש פוטר את האתרוגין בקטנן דס"ל דאינן נאכלים בקטנותן: החייב במעשר: בשקדים המרים פטור במתוקים דמרים נאכלים בקטנותן ולא בגדלן ומתוקים להיפך: איזהו גרנן למעשרות לאסור גם אכילת עראי כשראה פני הבית או יארע בהם א' מהדברים שקובעין למעשר כדלקמן סי' נ"ג [ועי' בע"ז דנ"ו א' ותוס' שם] או כשמוליכן לשוק וכדמסיק: הקשואים והדלועים משיפקסו משיקח האדם פרח שבראש הפרי. והנה בקשואים ודלועים שישנם במדינתינו אין בהם פרח בראשם. אבל ספרו לי בני ארץ הקדושה. דאתו מהתם להכא שבא"י מצויים כך. והיינו דקאמר תנא ואם אינו מפקס שיש מין שאין לו פרח בראשו. א"נ שער שעל גביו. וכ"ש בנשרו מעצמן: משיעמיד ערימה שיצברם בכרי: עד שיעשה מוקצה משישטחם להתייבש: ירק הנאגד שדרכו להאגד: אם אינו אוגד עד שימלא את הכלי בממלא הרבה כלים משדהו. אוכל עראי עד שימלא האחרון: ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו כל מה שרוצה ללקט: כלכלה ר"ל אם נותן כל הפירות לסל א' גדול. ואמרי' בירו' פ"ב סתם כלכלה ד' קבין וגדול' סא' קטנה ג' קבין: עד שיחפה שמכסה הפירות עם עלי אילן שלא יכמושו כשנשאן לשוק נאסר באכילת עראי אף שלא מלאהו: בד"א דזהו גרנן: במוליך לשוק דלאו בדעתו תליא דשמא ימצא לוקחין מיד ונטבלו דכבוש. שבת. מקח. חצר. תרומה. אור. מלח. [וסי' כשמחת אם] כל א' מאלו קובע למעשר. אבל רק כשנגמרו מלאכתן שנזכרו לקמן [מ"ח רמב"ם פ"ג ממעשרות ה"ג] דג' פרקים יש לחיוב מעשר. וסימנך ענק. (א) עונת המעשר. והן הנזכרים בפרקן ממשנה ב' ולהלן דכולן אם תלשן קודם לעונה שנזכר בכל א' וא' פטור ממעשרות. (ב) נגמר מלאכתן. דאם תלשן אחר עונת המעשר הנ"ל. מותר לאכול מהן עראי עד שיגמר מלאכתן וכפי המבואר בכל א' וא' בפרקן ממשנה ה' ולהלן והיינו גרנן למעשרות. וכשנגמר מלאכתן והוא רוצה להוליכן מהשדה לשוק. גם עראי אסור לאכול מהן. (ג) קבע למעשר. דאם אין רוצה למכרן בשוק אלא להוליכן לביתו אז גם אחר שנגמר מלאכתן מותר לאכול מהן עראי. עד שיוקבע למעשר ע"י א' מהז' דברים שזכרנו כבוש שבת וכו' [רמב"ם רפ"ג ממעשרות]. ולהראב"ד שם בדגן תירוש ויצהר. אף שרוצה להכניסן לביתו כיון שנגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. דהיינו. בתבואה משימרח ויחליק פני הכרי אחר שדשו. והיין משיקפה. והשמן משירד לעוקה [כפרקן משנה ז']. וכל מקום שאדם מותר לאכול מהפירות עראי. מותר להאכיל לבהמה אפי' הרבה דהיינו קבע. וכל מקום שאדם אסור לאכול אפי' עראי. עכ"פ מותר להאכיל לבהמה עראי [רמב"ם פ"ג ממעשר ה"כ]. מיהו כל ז' קביעות אלו מדרבנן ואין לוקין כשאכל הטבל אחר שהוקבע בא' מהנך. דמן התורה לא הוקבע לתרומה ולמעשרות. רק כשהכניסו לתוך הבית ממש. שנאמר בערתי הקדש מן הבית. וכשאכל הטבל אח"כ לוקה אפי' כשאכל רק כזית עראי [רמב"ם פ"ד ממעשרות]: אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו דבדעתו תליא שלא יהיו טבל עד שיבאו לחצר: הפרד גראנאטאפפעל מחובר יחד מכמה חלקים כמו קנאבלויך. ומפרידין החלקים כדי שיתיבשו היטב וכל חלק כשנפרד נקרא פרד: והצמוקין ראזינען: הבצלים משיפקל משיקלף הקליפות הרעות מעליהן: התבואה משימרח שיחליק פני הכרי: הקטניות משיכבור דדרך קטניות לעקרן עם עפר וכוברן בכברה לנקותן: אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים שבלין קטועים שלא נדושו היטב: ומן הצדדים שבצדדי הכרי: וממה שבתוך התבן שלא נזרה היטב דכל אלו לא נקבעו עדיין למעשר וכ"כ במ"ז: היין משיקפה איבער זיך גערען. שיעלה היין שבבור ברתיחתו החרצנים והזגים המעורבים בו: אע"פ שקפה קולט מותר לקלוט: מן הגת העליונה מיין שלא ירד עדיין לבור: ומן הצנור רעננע שבו ירד היין לבור: השמן משירד לעוקה בור שירד בו השמן כשנעצר: אע"פ שירד נוטל מן העקל סל מנוקב שמשימין בו פסולת הזיתים כשנעצרו ושמן שנשאר בהן זוחל ויוצא מנקבי הסל: ומבין הממל הוא האבן שמשים בסל להכביד על הזיתים ולכבשן: ומבין הפצים מה שנדבק בין נסרי הגת שנעצרו שם הזיתים: ונותן לחמטה עוגה קטנה חמה. דאף דדבר עב משמר חומו לאחר סלוקו מאש ודינו ככלי ראשון [כי"ד צ"ד] נ"ל דהכא בעוגה דקה וקטנה מיירי: ולתמחוי קער' גדולה שעירה בו תבשיל חם. ואף דאש קובע למעשר הכא כלי שני הוא: אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהן רותחין שהעבירן מאש: רבי יהודה אומר לכל הוא נותן אף לכלי ראשון בהעבירן מאש: חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר דחריפותן מסייע לבשל אף אחר שהעבירן מאש. וציר הוא מים היוצאין מדגים מלוחים או בשר שנמלח: העגול תאנים דרוסין יחד בעיגול: משיחליקנו גלעטטען. שמחליק פניו במשקין אז הוקבע למעשר: מחליקים בתאנים ובענבים של טבל מותר לשפשף פני העגול בתאנים וענבים של טבל כדי שיתיפה העיגול ולא הו"ל כמפסיד הטבל דאסור. א"נ מותר לשפשף עיגול חולין בענבי טבל. דלא חשיב המשקה היוצא מהן: המחליק בענבים ולא נקט תאנים. דהרי משקה שלהן אינו מכשיר: לא הוכשר דהמשקה היוצא שמצחצחו בהן לא חשיב. ונ"ל טעמא משום דלא היה עליו שם משקה מעולם דתיכף כשיצא מהענב נבלע בהעיגול. ואפשר דזהו כוונת הש"ס דקאמר דפליגי במשקה הבא לאיבוד [עיי' שבת קמ"ה א']: הגרוגרות תאנים יבשים: משידוש משידושם לתוך החבית הוקבעו למעשר: ומגורה באינו רוצה לדושן. רק מעגלן לקיום באוצר ואין זה עגול דלעיל דהתם שלוקח תאנים רבים וכובשן יחד בעיגול כעין ככר עגול אז לא הוקבע למעשר עד שיחליקנו. אבל הכא שאוסף כל התאנים באוצר בכרי הוקבעו למעשר כשיעגל פני הכרי: היה דש בחבית או:
מלכת שלמה
החרובין משינקדו. תני ר' חיננא בר פפא חרובין שלשולן כלפי מטה הוא חנטתן:
הפרישין. ספרגלין ולמה נקרא שמן פרישין שאין לך מין שהוא פרוש לקדרה אלא מין זה בלבד:
והעוזרדין. הגיה ה"ר יהוסף ז"ל והחזררין בחי"ת ושתי רישי"ן וכ' ס"א והעזררין בעי"ן ושני רישי"ן וכן בפ"ק דכלאים סימן ד':
משיקרחו. בגמר בשולן נופל השיער כולו והם לבנים:
וכל הלבנים. מפ' בירושלמי כגון אילין מרפייתא ולא איתפרש:
התלתן משתצמח. הסכימו התוס' ז"ל דכל הני שיעורי דמתני' הוא הבאת שליש של אותם פירות השנויין והא דלא קתני משיביאו שליש כדקתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולהו אפשר ליתן בהן סימן חוץ מתבואה וזיתים וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ' שני דהלכות מעשר איזהו עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי כיצד התאנים וכו':
התבואה והזיתים וכו'. ופי' רש"י ז"ל שם בר"ה דגן ותירוש קרויין תבואה כדכתיב כתבואת גרן וכתבואת יקב ע"כ וכתבו עליו התוס' וז"ל דאי אפשר לומר כן חדא דא"כ לא ליתני זיתים ולהוו בכלל תבואה כמו ענבים דתרווייהו בכלל תבואת יקב נינהו ועוד דשיעור אחר תנא גבי ענבים בפ"ק דמעשרות הענבים והאובשים משיבאישו והעלו דכל הני שיעורי דמתני' הוא הבאת שליש וכו' כדכתיבנא לי' כבר. ועיין עוד בפי' ה"ר שמשון ז"ל פ' שני דשביעית משנה ז'. ובירוש' רבי חיננא בשם רבי זיתים וענבים שלא הביאו שליש אף המשקים היוצאין מהן להכשיר אין מכשירין:
3.
Carobs [are liable to] tithes after they form dark spots; similarly all black fruits after they form dark spots. Pears and crustumenian pears, quinces, and medlars [are liable to tithes] after their surface begins to grow smooth; similarly all white fruits, after their surface begins to grow smooth. Fenugreek [is liable to tithe] when the seeds [can be planted and] will grow. Grain and olives after they are one-third ripe.
משנה ד
וּבַיָּרָק, הַקִּשּׁוּאִין וְהַדְּלוּעִים וְהָאֲבַטִּיחִים וְהַמְּלָפְפוֹנוֹת, הַתַּפּוּחִים וְהָאֶתְרוֹגִין, חַיָּבִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אֶת הָאֶתְרוֹגִים בְּקָטְנָן. הַחַיָּב בַּשְּׁקֵדִים הַמָּרִים, פָּטוּר בַּמְּתוּקִים, הַחַיָּב בַּמְּתוּקִים, פָּטוּר בַּמָּרִים:
ברטנורה
ובירק הקשואים והאבטיחים. הכי קאמר ד׳ מינים הללו בירק, שהן הקשואין והאבטיחים והדלועין והמלפפונות, ובפירות האילן התפוחים והאתרוגים, חייבים בין גדולים בין קטנים, לפי שתחלתן אוכל וסופן אוכל והן נאכלים בין גדולים בין קטנים:רבי שמעון פוטר את האתרוגין בקטנן. דסבירא ליה שאין נאכלים קטנים, ולא הוי תחלתן אוכל. ואין הלכה כרבי שמעון:שקדים המרים. נאכלים בקטנן ואין נאכלים בגדלן. ושקדים מתוקים איפכא:
תוסופות יום טוב
החייב וכו'. שנויה בפ"ק דחולין:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל אמרו במעשרות ה"ה תרומות: כל שהוא אוכל למעוטי סטים [וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג] וקוצה [והוא ג"כ מין עשב לצבוע] אף שנאכלים ע"י דחק: ונשמר למעוטי הפקר אפי' הפקיר שבלין ומרחן הזוכה. וכ"ש בנתמרחו ברשות הפקר. אבל במרח קודם שהפקיר חייב במעשרות [כירושלמי הכא ופ"ג דמאי מ"ב וג']: וגדוליו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות [מיני שוואממען] ומאויר הן גדלין: חייב במעשרות כשאוכלן קבע. וי"א דהיינו מדרבנן. אבל מדאוריי' אינו חייב בתרומות ובמעשרות רק דגן תירוש ויצהר [עי' רמל"מ רפ"ב דתרומות ועיין בפ"ב דבכורים מ"ג]: ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל ככל ירקות דמיד שגדלין ראויי' לאכילה: אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל ר"ל אף שאינו רגיל לתלשן עדיין כדי שיתוסף המאכל: אבל סופו אוכל כפירות האילן: אינו חייב עד שיעשה אוכל ואם תחלתן אוכל ואין סופן אוכל כשקדים המרים דרק בתחלתן חזו לאכילה קיי"ל [עירובין כ"ח ב'] דבין בגדלותן או בקטנותן פטירי ממעשרות גדולים מדלא חזו וקטנים מדלא נגמר פרין [ועיין רמב"ם פ"א ממעשר ה"ט] ודלא כדלקמן מ"ד: מאימתי הפירות חייבות במעשרות ר"ל פירות שאין תחלתן אוכל מאימתי אסור לאכלן קבע משא"כ מאימת גרנן במ"ה היינו לאסור גם אכילת עראי: התאנים משיבחילו כשיתחילו להתבשל. והוא כשילבין ראשיהן: הענבים והאבשים ווילדע טרויבען: משהבאישו ר"ל כשנראי' הגרגרי' מתוך הקליפה: האוג קארנעלקירשען: והתותים מוילבעערען: הרמונים משימסו משיתרככו: התמרים משיטילו שאור משיתנפח כשאור: האפרסקים פפירזיכע: משיטילו גידים שנראה בקליפתן כגידין אדומי': האגוזים משיעשו מגורה שיבדל האוכל שבקליפה כמונח באוצר: ר' יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה היא קליפה דקה שסמוכה על האוכל שאינו מתהווה על הפרי רק אחר גמר בשולה: החרובין באקסהארן: משינקדו שיתהוו עליהן נקודות שחורות: וכל השחורים כל הפירות המשחירי' כשנגמרו: האגסים בירן: והקרוסטומלין מין אגסי' קטנים נקראים פאראדיס בירן. ואין שני מינין הללו כאותן שלנו שאין עליהן שער בקטנותן. אבל הנך ע"כ שיש עליהן שער ושייך בהן קרחה כדמסיק: והפרישים קוויטען. ונקראין פרישין שאין לך פרי עץ שהוא פרוש מלאכלו חי רק זה וכירוש': והעוזרדים שפיירלינג: משיקרחו משנקרח השער שעליהן: וכל הלבנים פירות הלבנים. לאו דוקא לבנים כשלג. רק ר"ל שאינן שחורים או אדומים: התלתן פענכעל: משתצמח משזרעו וצומח. [תמוה מ"ש דנקט כה"ג רק גבי תלתן. הרי כל המינין פטורים ממעשרות עד שראויין לזריעה [כסוכה דל"ו א.] ונ"ל דלהכי נקט בירושלמי שבתלתן יש סי' כשנותנו למים נשקע' רוב הגרעין. ור"ל דבכל המינין יש להן סי' שבמשנה מתי ראויין לזריעה אבל לתלתן אין כל הגרעינין שוין. ולהכי קאמ' "משתצמח" ור"ל שצריך לבדוק כל א'. ונ"ל שקושיתי זה דחק לרש"י [ר"ה די"ב ב'] לפרש משיתהוה זרע בגדולין ור"ל דאז ראוי לזריעה]: התבואה והזיתים משיכניסו שליש שליש גידולן וכן הוא בכל המינין הנ"ל. רק שבמינין הנ"ל יש סי' [וכ"כ הר"ש והרא"ש הכא ותוס' ר"ה הנ"ל]: ובירק ר"ל אבל ד' מיני ירק אלו הקשואין וכו': הקשואים גורקען: והדלועים קירביסע: והאבטיחים מעלאהנען: והמלפפונות ציטראנען קירביס: חייבים גדולים וקטנים משמע מכאן דתפוחים ואתרוגים גם בקטנותן חזי לאכילה ונ"מ לברכה. ואפ"ה לר"ש פטור באתרוגים מדאינו מאכל גמור [ועיין עירובין דכ"ח ע"ב] ודו"ק: ר"ש פוטר את האתרוגין בקטנן דס"ל דאינן נאכלים בקטנותן: החייב במעשר: בשקדים המרים פטור במתוקים דמרים נאכלים בקטנותן ולא בגדלן ומתוקים להיפך: איזהו גרנן למעשרות לאסור גם אכילת עראי כשראה פני הבית או יארע בהם א' מהדברים שקובעין למעשר כדלקמן סי' נ"ג [ועי' בע"ז דנ"ו א' ותוס' שם] או כשמוליכן לשוק וכדמסיק: הקשואים והדלועים משיפקסו משיקח האדם פרח שבראש הפרי. והנה בקשואים ודלועים שישנם במדינתינו אין בהם פרח בראשם. אבל ספרו לי בני ארץ הקדושה. דאתו מהתם להכא שבא"י מצויים כך. והיינו דקאמר תנא ואם אינו מפקס שיש מין שאין לו פרח בראשו. א"נ שער שעל גביו. וכ"ש בנשרו מעצמן: משיעמיד ערימה שיצברם בכרי: עד שיעשה מוקצה משישטחם להתייבש: ירק הנאגד שדרכו להאגד: אם אינו אוגד עד שימלא את הכלי בממלא הרבה כלים משדהו. אוכל עראי עד שימלא האחרון: ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו כל מה שרוצה ללקט: כלכלה ר"ל אם נותן כל הפירות לסל א' גדול. ואמרי' בירו' פ"ב סתם כלכלה ד' קבין וגדול' סא' קטנה ג' קבין: עד שיחפה שמכסה הפירות עם עלי אילן שלא יכמושו כשנשאן לשוק נאסר באכילת עראי אף שלא מלאהו: בד"א דזהו גרנן: במוליך לשוק דלאו בדעתו תליא דשמא ימצא לוקחין מיד ונטבלו דכבוש. שבת. מקח. חצר. תרומה. אור. מלח. [וסי' כשמחת אם] כל א' מאלו קובע למעשר. אבל רק כשנגמרו מלאכתן שנזכרו לקמן [מ"ח רמב"ם פ"ג ממעשרות ה"ג] דג' פרקים יש לחיוב מעשר. וסימנך ענק. (א) עונת המעשר. והן הנזכרים בפרקן ממשנה ב' ולהלן דכולן אם תלשן קודם לעונה שנזכר בכל א' וא' פטור ממעשרות. (ב) נגמר מלאכתן. דאם תלשן אחר עונת המעשר הנ"ל. מותר לאכול מהן עראי עד שיגמר מלאכתן וכפי המבואר בכל א' וא' בפרקן ממשנה ה' ולהלן והיינו גרנן למעשרות. וכשנגמר מלאכתן והוא רוצה להוליכן מהשדה לשוק. גם עראי אסור לאכול מהן. (ג) קבע למעשר. דאם אין רוצה למכרן בשוק אלא להוליכן לביתו אז גם אחר שנגמר מלאכתן מותר לאכול מהן עראי. עד שיוקבע למעשר ע"י א' מהז' דברים שזכרנו כבוש שבת וכו' [רמב"ם רפ"ג ממעשרות]. ולהראב"ד שם בדגן תירוש ויצהר. אף שרוצה להכניסן לביתו כיון שנגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. דהיינו. בתבואה משימרח ויחליק פני הכרי אחר שדשו. והיין משיקפה. והשמן משירד לעוקה [כפרקן משנה ז']. וכל מקום שאדם מותר לאכול מהפירות עראי. מותר להאכיל לבהמה אפי' הרבה דהיינו קבע. וכל מקום שאדם אסור לאכול אפי' עראי. עכ"פ מותר להאכיל לבהמה עראי [רמב"ם פ"ג ממעשר ה"כ]. מיהו כל ז' קביעות אלו מדרבנן ואין לוקין כשאכל הטבל אחר שהוקבע בא' מהנך. דמן התורה לא הוקבע לתרומה ולמעשרות. רק כשהכניסו לתוך הבית ממש. שנאמר בערתי הקדש מן הבית. וכשאכל הטבל אח"כ לוקה אפי' כשאכל רק כזית עראי [רמב"ם פ"ד ממעשרות]: אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו דבדעתו תליא שלא יהיו טבל עד שיבאו לחצר: הפרד גראנאטאפפעל מחובר יחד מכמה חלקים כמו קנאבלויך. ומפרידין החלקים כדי שיתיבשו היטב וכל חלק כשנפרד נקרא פרד: והצמוקין ראזינען: הבצלים משיפקל משיקלף הקליפות הרעות מעליהן: התבואה משימרח שיחליק פני הכרי: הקטניות משיכבור דדרך קטניות לעקרן עם עפר וכוברן בכברה לנקותן: אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים שבלין קטועים שלא נדושו היטב: ומן הצדדים שבצדדי הכרי: וממה שבתוך התבן שלא נזרה היטב דכל אלו לא נקבעו עדיין למעשר וכ"כ במ"ז: היין משיקפה איבער זיך גערען. שיעלה היין שבבור ברתיחתו החרצנים והזגים המעורבים בו: אע"פ שקפה קולט מותר לקלוט: מן הגת העליונה מיין שלא ירד עדיין לבור: ומן הצנור רעננע שבו ירד היין לבור: השמן משירד לעוקה בור שירד בו השמן כשנעצר: אע"פ שירד נוטל מן העקל סל מנוקב שמשימין בו פסולת הזיתים כשנעצרו ושמן שנשאר בהן זוחל ויוצא מנקבי הסל: ומבין הממל הוא האבן שמשים בסל להכביד על הזיתים ולכבשן: ומבין הפצים מה שנדבק בין נסרי הגת שנעצרו שם הזיתים: ונותן לחמטה עוגה קטנה חמה. דאף דדבר עב משמר חומו לאחר סלוקו מאש ודינו ככלי ראשון [כי"ד צ"ד] נ"ל דהכא בעוגה דקה וקטנה מיירי: ולתמחוי קער' גדולה שעירה בו תבשיל חם. ואף דאש קובע למעשר הכא כלי שני הוא: אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהן רותחין שהעבירן מאש: רבי יהודה אומר לכל הוא נותן אף לכלי ראשון בהעבירן מאש: חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר דחריפותן מסייע לבשל אף אחר שהעבירן מאש. וציר הוא מים היוצאין מדגים מלוחים או בשר שנמלח: העגול תאנים דרוסין יחד בעיגול: משיחליקנו גלעטטען. שמחליק פניו במשקין אז הוקבע למעשר: מחליקים בתאנים ובענבים של טבל מותר לשפשף פני העגול בתאנים וענבים של טבל כדי שיתיפה העיגול ולא הו"ל כמפסיד הטבל דאסור. א"נ מותר לשפשף עיגול חולין בענבי טבל. דלא חשיב המשקה היוצא מהן: המחליק בענבים ולא נקט תאנים. דהרי משקה שלהן אינו מכשיר: לא הוכשר דהמשקה היוצא שמצחצחו בהן לא חשיב. ונ"ל טעמא משום דלא היה עליו שם משקה מעולם דתיכף כשיצא מהענב נבלע בהעיגול. ואפשר דזהו כוונת הש"ס דקאמר דפליגי במשקה הבא לאיבוד [עיי' שבת קמ"ה א']: הגרוגרות תאנים יבשים: משידוש משידושם לתוך החבית הוקבעו למעשר: ומגורה באינו רוצה לדושן. רק מעגלן לקיום באוצר ואין זה עגול דלעיל דהתם שלוקח תאנים רבים וכובשן יחד בעיגול כעין ככר עגול אז לא הוקבע למעשר עד שיחליקנו. אבל הכא שאוסף כל התאנים באוצר בכרי הוקבעו למעשר כשיעגל פני הכרי: היה דש בחבית או:
מלכת שלמה
ובירק וכו'. בירושלמי פריך דלקמן בפ' בתרא תנן הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא בא לעונת המעשרות חייב וכו' אלמא דגבי ירק נמי בעינן עונת המעשרות ומתני' קתני חייבים גדולים וקטנים ומסיק ר' זירא דלעולם אפי' בירק בעינן עונת ותחלתו לאו דוקא אלא בערך דלא בעינן בירק שליש קתני קטנים נמי חייבים ועונתן היא עד שיביא שליש עלין מובדלין זו מזו וארוכין וכן פסק הרמב"ם ז"ל [הגה"ה וז"ל שם בפ' שני ושאר הירק שאינן ראוי לאכילה עד שיגדיל אינו חייב עד שיהא ראוי לאכילה ע"כ:]:
התפוחים והאתרוגים. ירוש' מאן דיפרש דתפוחים דקתני במתני' היינו תפוחים דעלמא ודאי דר"ש פליג נמי עלי' דת"ק בתפוחים ופוטר אותן ג"כ בקוטנן כדמוכח בברייתא והא דלא נקט אלא אתרוגין אליבא דרבי עקיבא דאמר בגמרא דילן בפ' לולב הגזול דאתרוג הבוסר פסול ללולב נקט הכי ומאן דיפרש דמתני' בתפוחים קטנים שדומין לעפצין מיירי לא פליג ר"ש בההוא מינא כדקתני בברייתא ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ' שני התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני שהן ראויין לאכילה כשהן קטנים ע"כ. ובסוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ו) תניא אתרוג הבוסר ואפי' יש בו שיעור ר' עקיבא פוסל וחכמים מכשירין ואמר רבה התם דר' עקיבא ור"ש אמרו דבר אחד ודחי לי' אביי דילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר' עקיבא אלא משום טעמא דבעינן הדר לענין מצוה וליכא אבל לענין מעשר כרבנן ס"ל א"נ ע"כ לא קאמר ר"ש לענין מעשר אלא משום דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ואתרוגים קטנים שנוטעים אינם צומחין אבל תפוחים קים לי' דאע"פ שלא בישלו כל צרכן צומחין ובקטני קטנים אפי' בתפוחים ודאי פליגי הואיל וטעמא משום מוציאין לזריעה הוא וטעמא דת"ק כדתני רישא כל שתחלתו וסופו אוכל ותו לא מידי דאין לדון אחר דבר זה דלא סבר ר"ש כר' עקיבא ולא רבי עקיבא סבר כר"ש ע"כ. ובירושלמי ג"כ אמר ר' אלעזר אתיא דר"ש בשיטת ר' עקיבא רבו כמה דר' עקיבא אומר אינו פרי כן ר"ש אומר אינו פרי ומסיק מסתברא ר"ש יודה לר' עקיבא לענין לולב דכתיב פרי עץ הדר ואינו פרי ר' עקיבא לא יודה לר"ש דהרי מנומר והרי גדל בטפוס והרי עשוי ככדור הרי הוא פסול ללולב וחייב במעשרות:
החייב בשקרים וכו' החייב במתוקים. והיינו משיעשו מגורה לרבנן ולר' יהודה משיעשו קליפה כדתנן לעיל. ובפ"ק דחולין כתבתי דר' ישמעאל ב"ר יוסי סבר דזה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכן הוא ג"כ בפ' בכל מערבין (עירובין דף כ"ח) אבל בירושלמי תניא ר' ישמעאל ב"ר יוסי אומר משום אביו שקדים המרים אלו ואלו פטורים ומתוקים אינם חייבין עד שתפרוש קליפתן החיצונה הירוקה שנופלת מהן והורה ר' חנינא בצפורי במתוקים משתפרוש קליפה החיצונה כר' ישמעאל ב"ר יוסי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א דהלכות מעשר סי' ט' ובפ' שני סימן ח'. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל פי' כי אין אוכלים בשקדים המרים אלא הקליפה שלה ועל כן כשגדלו שיבשה הקליפה הן פטורין כי אין חייב במעשר אלא הקליפה ובמתוקים הפרי חייב והקליפה פטורה ועל כן כשהן קטנים שאין עיקר אוכל שלהן אלא הקליפה הן פטורין עכ"ל ז"ל:
4.
With regard to when vegetables [are liable to tithes]:Cucumbers, gourds, water-melons, cucumber-melons, apples and etrogs are liable [for tithes], whether gathered in the earlier or later stages of ripening. Rabbi Shimon exempts the etrog in the earlier stages. The condition in which bitter almonds are liable [to tithes] is exempt in the case of sweet almonds, and the condition in which sweet almonds are liable [to tithe] is exempt in the case of bitter almonds.
משנה ה
אֵיזֶהוּ גָּרְנָן לַמַּעַשְׂרוֹת. הַקִּשּׁוּאִים וְהַדְּלוּעִים, מִשֶּׁיְּפַקְסוּ. וְאִם אֵינוֹ מְפַקֵּס, מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. אֲבַטִּיחַ, מִשֶּׁיְּשַׁלֵּק. וְאִם אֵינוֹ מְשַׁלֵּק, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה מֻקְצֶה. יָרָק הַנֶּאֱגָד, מִשֶּׁיֹּאגַד. אִם אֵינוֹ אוֹגֵד, עַד שֶׁיְּמַלֵּא אֶת הַכְּלִי. וְאִם אֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הַכְּלִי, עַד שֶׁיְּלַקֵּט כָּל צָרְכּוֹ. כַּלְכָּלָה, עַד שֶׁיְּחַפֶּה. וְאִם אֵינוֹ מְחַפֶּה, עַד שֶׁיְמַלֵּא אֶת הַכְּלִי. וְאִם אֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הַכְּלִי, עַד שֶׁיְּלַקֵּט כָּל צָרְכּוֹ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹלִיךְ לַשּׁוּק. אֲבָל בְּמוֹלִיךְ לְבֵיתוֹ, אוֹכֵל מֵהֶם עֲרַאי עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְבֵיתוֹ:
ברטנורה
איזהו גרנן למעשרות. אימתי הוקבעו הפירות למעשר ואסור לאכול מהן עראי, כמו התבואה בגורן. שאף על פי שהגיעו הפירות לעונת המעשרות עדיין מותר לאכול מהן עראי עד שיהא גרנן למעשרות:משיפקסו. משינטל פיקס שלהם והוא שער הצומח בהן כשהן קטנים וכשנתבשלו כל צרכן נושר:משיעמיד ערימה. שיעשה מהן כרי:משישלק. שילוק לאבטיח כמו פיקוס לדלועים:מוקצה. לפי שאין עושים ערימה מן האבטיחים אלא שוטחים אותם, ומקום ששוטחים בו הפירות קרוי מוקצה:ירק הנאגד. שדרכו למכרו אגודות:ואם אינו ממלא את הכלי. כגון שרוצה למלאות שנים או שלשה כלים, אוכל מכל אחד עראי עד שימלא את האחרון:כלכלה. המלקט ירק לתוך הכלכלה דהיינו סל:משיחפה. את הירק בהוצין או בעלין שדרכן לכסות בו:בד״א. שזהו גרנן למעשרות:במוליך לשוק. למכור, דלאו בדעתו הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות ויהיו הפירות טבולים שהמקח קובע למעשר:אבל במוליך לביתו אוכל עראי עד שמגיע לביתו. דבדעתו תלוי הדבר ולא יהיו הפירות טבולים עד שיגיע לביתו, שהטבל אינו חייב במעשר עד שיראה פני הבית, דכתיב (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית:
תוסופות יום טוב
[*עד שיחפה. פירוש פעמים שאין רצונו למלאותה. ומכסה הפירות שבכלכלה בעלין או בהוצין וכיוצא בהם היינו דקאמר משיחפה עד כאן לשון הפירוש שהזכרתי]:
[*בד"א במוליך לשוק. כתב הר"ב שמא ימצא לקוחות. קודם בואו לשוק. לשון הפירוש שהזכרתי וכן מוכח בפירוש הר"ש שכתב גבי שוק לא אמרו [עד שהוא] מגיע לשוק. ומפרש בירושלמי [מה בין המוליך לשוק למוליך לביתו המוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי] המוליך לשוק לא בדעתו וכו']:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל אמרו במעשרות ה"ה תרומות: כל שהוא אוכל למעוטי סטים [וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג] וקוצה [והוא ג"כ מין עשב לצבוע] אף שנאכלים ע"י דחק: ונשמר למעוטי הפקר אפי' הפקיר שבלין ומרחן הזוכה. וכ"ש בנתמרחו ברשות הפקר. אבל במרח קודם שהפקיר חייב במעשרות [כירושלמי הכא ופ"ג דמאי מ"ב וג']: וגדוליו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות [מיני שוואממען] ומאויר הן גדלין: חייב במעשרות כשאוכלן קבע. וי"א דהיינו מדרבנן. אבל מדאוריי' אינו חייב בתרומות ובמעשרות רק דגן תירוש ויצהר [עי' רמל"מ רפ"ב דתרומות ועיין בפ"ב דבכורים מ"ג]: ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל ככל ירקות דמיד שגדלין ראויי' לאכילה: אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל ר"ל אף שאינו רגיל לתלשן עדיין כדי שיתוסף המאכל: אבל סופו אוכל כפירות האילן: אינו חייב עד שיעשה אוכל ואם תחלתן אוכל ואין סופן אוכל כשקדים המרים דרק בתחלתן חזו לאכילה קיי"ל [עירובין כ"ח ב'] דבין בגדלותן או בקטנותן פטירי ממעשרות גדולים מדלא חזו וקטנים מדלא נגמר פרין [ועיין רמב"ם פ"א ממעשר ה"ט] ודלא כדלקמן מ"ד: מאימתי הפירות חייבות במעשרות ר"ל פירות שאין תחלתן אוכל מאימתי אסור לאכלן קבע משא"כ מאימת גרנן במ"ה היינו לאסור גם אכילת עראי: התאנים משיבחילו כשיתחילו להתבשל. והוא כשילבין ראשיהן: הענבים והאבשים ווילדע טרויבען: משהבאישו ר"ל כשנראי' הגרגרי' מתוך הקליפה: האוג קארנעלקירשען: והתותים מוילבעערען: הרמונים משימסו משיתרככו: התמרים משיטילו שאור משיתנפח כשאור: האפרסקים פפירזיכע: משיטילו גידים שנראה בקליפתן כגידין אדומי': האגוזים משיעשו מגורה שיבדל האוכל שבקליפה כמונח באוצר: ר' יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה היא קליפה דקה שסמוכה על האוכל שאינו מתהווה על הפרי רק אחר גמר בשולה: החרובין באקסהארן: משינקדו שיתהוו עליהן נקודות שחורות: וכל השחורים כל הפירות המשחירי' כשנגמרו: האגסים בירן: והקרוסטומלין מין אגסי' קטנים נקראים פאראדיס בירן. ואין שני מינין הללו כאותן שלנו שאין עליהן שער בקטנותן. אבל הנך ע"כ שיש עליהן שער ושייך בהן קרחה כדמסיק: והפרישים קוויטען. ונקראין פרישין שאין לך פרי עץ שהוא פרוש מלאכלו חי רק זה וכירוש': והעוזרדים שפיירלינג: משיקרחו משנקרח השער שעליהן: וכל הלבנים פירות הלבנים. לאו דוקא לבנים כשלג. רק ר"ל שאינן שחורים או אדומים: התלתן פענכעל: משתצמח משזרעו וצומח. [תמוה מ"ש דנקט כה"ג רק גבי תלתן. הרי כל המינין פטורים ממעשרות עד שראויין לזריעה [כסוכה דל"ו א.] ונ"ל דלהכי נקט בירושלמי שבתלתן יש סי' כשנותנו למים נשקע' רוב הגרעין. ור"ל דבכל המינין יש להן סי' שבמשנה מתי ראויין לזריעה אבל לתלתן אין כל הגרעינין שוין. ולהכי קאמ' "משתצמח" ור"ל שצריך לבדוק כל א'. ונ"ל שקושיתי זה דחק לרש"י [ר"ה די"ב ב'] לפרש משיתהוה זרע בגדולין ור"ל דאז ראוי לזריעה]: התבואה והזיתים משיכניסו שליש שליש גידולן וכן הוא בכל המינין הנ"ל. רק שבמינין הנ"ל יש סי' [וכ"כ הר"ש והרא"ש הכא ותוס' ר"ה הנ"ל]: ובירק ר"ל אבל ד' מיני ירק אלו הקשואין וכו': הקשואים גורקען: והדלועים קירביסע: והאבטיחים מעלאהנען: והמלפפונות ציטראנען קירביס: חייבים גדולים וקטנים משמע מכאן דתפוחים ואתרוגים גם בקטנותן חזי לאכילה ונ"מ לברכה. ואפ"ה לר"ש פטור באתרוגים מדאינו מאכל גמור [ועיין עירובין דכ"ח ע"ב] ודו"ק: ר"ש פוטר את האתרוגין בקטנן דס"ל דאינן נאכלים בקטנותן: החייב במעשר: בשקדים המרים פטור במתוקים דמרים נאכלים בקטנותן ולא בגדלן ומתוקים להיפך: איזהו גרנן למעשרות לאסור גם אכילת עראי כשראה פני הבית או יארע בהם א' מהדברים שקובעין למעשר כדלקמן סי' נ"ג [ועי' בע"ז דנ"ו א' ותוס' שם] או כשמוליכן לשוק וכדמסיק: הקשואים והדלועים משיפקסו משיקח האדם פרח שבראש הפרי. והנה בקשואים ודלועים שישנם במדינתינו אין בהם פרח בראשם. אבל ספרו לי בני ארץ הקדושה. דאתו מהתם להכא שבא"י מצויים כך. והיינו דקאמר תנא ואם אינו מפקס שיש מין שאין לו פרח בראשו. א"נ שער שעל גביו. וכ"ש בנשרו מעצמן: משיעמיד ערימה שיצברם בכרי: עד שיעשה מוקצה משישטחם להתייבש: ירק הנאגד שדרכו להאגד: אם אינו אוגד עד שימלא את הכלי בממלא הרבה כלים משדהו. אוכל עראי עד שימלא האחרון: ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו כל מה שרוצה ללקט: כלכלה ר"ל אם נותן כל הפירות לסל א' גדול. ואמרי' בירו' פ"ב סתם כלכלה ד' קבין וגדול' סא' קטנה ג' קבין: עד שיחפה שמכסה הפירות עם עלי אילן שלא יכמושו כשנשאן לשוק נאסר באכילת עראי אף שלא מלאהו: בד"א דזהו גרנן: במוליך לשוק דלאו בדעתו תליא דשמא ימצא לוקחין מיד ונטבלו דכבוש. שבת. מקח. חצר. תרומה. אור. מלח. [וסי' כשמחת אם] כל א' מאלו קובע למעשר. אבל רק כשנגמרו מלאכתן שנזכרו לקמן [מ"ח רמב"ם פ"ג ממעשרות ה"ג] דג' פרקים יש לחיוב מעשר. וסימנך ענק. (א) עונת המעשר. והן הנזכרים בפרקן ממשנה ב' ולהלן דכולן אם תלשן קודם לעונה שנזכר בכל א' וא' פטור ממעשרות. (ב) נגמר מלאכתן. דאם תלשן אחר עונת המעשר הנ"ל. מותר לאכול מהן עראי עד שיגמר מלאכתן וכפי המבואר בכל א' וא' בפרקן ממשנה ה' ולהלן והיינו גרנן למעשרות. וכשנגמר מלאכתן והוא רוצה להוליכן מהשדה לשוק. גם עראי אסור לאכול מהן. (ג) קבע למעשר. דאם אין רוצה למכרן בשוק אלא להוליכן לביתו אז גם אחר שנגמר מלאכתן מותר לאכול מהן עראי. עד שיוקבע למעשר ע"י א' מהז' דברים שזכרנו כבוש שבת וכו' [רמב"ם רפ"ג ממעשרות]. ולהראב"ד שם בדגן תירוש ויצהר. אף שרוצה להכניסן לביתו כיון שנגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. דהיינו. בתבואה משימרח ויחליק פני הכרי אחר שדשו. והיין משיקפה. והשמן משירד לעוקה [כפרקן משנה ז']. וכל מקום שאדם מותר לאכול מהפירות עראי. מותר להאכיל לבהמה אפי' הרבה דהיינו קבע. וכל מקום שאדם אסור לאכול אפי' עראי. עכ"פ מותר להאכיל לבהמה עראי [רמב"ם פ"ג ממעשר ה"כ]. מיהו כל ז' קביעות אלו מדרבנן ואין לוקין כשאכל הטבל אחר שהוקבע בא' מהנך. דמן התורה לא הוקבע לתרומה ולמעשרות. רק כשהכניסו לתוך הבית ממש. שנאמר בערתי הקדש מן הבית. וכשאכל הטבל אח"כ לוקה אפי' כשאכל רק כזית עראי [רמב"ם פ"ד ממעשרות]: אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו דבדעתו תליא שלא יהיו טבל עד שיבאו לחצר: הפרד גראנאטאפפעל מחובר יחד מכמה חלקים כמו קנאבלויך. ומפרידין החלקים כדי שיתיבשו היטב וכל חלק כשנפרד נקרא פרד: והצמוקין ראזינען: הבצלים משיפקל משיקלף הקליפות הרעות מעליהן: התבואה משימרח שיחליק פני הכרי: הקטניות משיכבור דדרך קטניות לעקרן עם עפר וכוברן בכברה לנקותן: אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים שבלין קטועים שלא נדושו היטב: ומן הצדדים שבצדדי הכרי: וממה שבתוך התבן שלא נזרה היטב דכל אלו לא נקבעו עדיין למעשר וכ"כ במ"ז: היין משיקפה איבער זיך גערען. שיעלה היין שבבור ברתיחתו החרצנים והזגים המעורבים בו: אע"פ שקפה קולט מותר לקלוט: מן הגת העליונה מיין שלא ירד עדיין לבור: ומן הצנור רעננע שבו ירד היין לבור: השמן משירד לעוקה בור שירד בו השמן כשנעצר: אע"פ שירד נוטל מן העקל סל מנוקב שמשימין בו פסולת הזיתים כשנעצרו ושמן שנשאר בהן זוחל ויוצא מנקבי הסל: ומבין הממל הוא האבן שמשים בסל להכביד על הזיתים ולכבשן: ומבין הפצים מה שנדבק בין נסרי הגת שנעצרו שם הזיתים: ונותן לחמטה עוגה קטנה חמה. דאף דדבר עב משמר חומו לאחר סלוקו מאש ודינו ככלי ראשון [כי"ד צ"ד] נ"ל דהכא בעוגה דקה וקטנה מיירי: ולתמחוי קער' גדולה שעירה בו תבשיל חם. ואף דאש קובע למעשר הכא כלי שני הוא: אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהן רותחין שהעבירן מאש: רבי יהודה אומר לכל הוא נותן אף לכלי ראשון בהעבירן מאש: חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר דחריפותן מסייע לבשל אף אחר שהעבירן מאש. וציר הוא מים היוצאין מדגים מלוחים או בשר שנמלח: העגול תאנים דרוסין יחד בעיגול: משיחליקנו גלעטטען. שמחליק פניו במשקין אז הוקבע למעשר: מחליקים בתאנים ובענבים של טבל מותר לשפשף פני העגול בתאנים וענבים של טבל כדי שיתיפה העיגול ולא הו"ל כמפסיד הטבל דאסור. א"נ מותר לשפשף עיגול חולין בענבי טבל. דלא חשיב המשקה היוצא מהן: המחליק בענבים ולא נקט תאנים. דהרי משקה שלהן אינו מכשיר: לא הוכשר דהמשקה היוצא שמצחצחו בהן לא חשיב. ונ"ל טעמא משום דלא היה עליו שם משקה מעולם דתיכף כשיצא מהענב נבלע בהעיגול. ואפשר דזהו כוונת הש"ס דקאמר דפליגי במשקה הבא לאיבוד [עיי' שבת קמ"ה א']: הגרוגרות תאנים יבשים: משידוש משידושם לתוך החבית הוקבעו למעשר: ומגורה באינו רוצה לדושן. רק מעגלן לקיום באוצר ואין זה עגול דלעיל דהתם שלוקח תאנים רבים וכובשן יחד בעיגול כעין ככר עגול אז לא הוקבע למעשר עד שיחליקנו. אבל הכא שאוסף כל התאנים באוצר בכרי הוקבעו למעשר כשיעגל פני הכרי: היה דש בחבית או:
מלכת שלמה
איזהו גרנן למעשרות. ס"א של מעשרות ומצאתי כתוב בשם רבינו יצחק מסימפונט ז"ל הבדל בין משנה דמאימתי הפירות חייבות במעשר למתני' דמתני' קמייתא מפרש מאימתי אסור למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומאז אם הי' האילן שהוצרך לקוצצו אסור לקוצצו בשביעית ומאז אם קצרן ועשה מהן גרן נתחייב הא קודם לכן מותר למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומותר לקוצצן בשביעית ואם קצרן ומירחן אפי' העמיד ערימה לא מתחייב במעשר ובמשנת איזהו גרנן מיירי דשרי אדם לאכול מפירותיו עראי ומאימתי מיתסר בהו כל חד וחד לפום מאי דפריש במתני' הקשואים וכולי' ע"כ אלא שתקנתי והגהתי הלשון כפי עניות דעתי וז"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל עד השתא מיירי מתני' אימתי קרוי פרי לחייב במעשרות דהיינו שיהא קרוי אוכל או פרי דגבי מעשרות כתיב פרי מפרי העץ וכתיב ואכלת והשתא איירי בדיגונם אותן שדרכן לעשות להן קבוץ ודיגון דפירוש דיגון קיבוץ כרי כמו שפי' רש"י ז"ל בפ"ק דביצה וגבי תבואה כתיב דגנך ואפי' גבי ירק דטבלו הוי מדרבנן תקון בי' דיגון כדתנן ירק הנאגד משיאגד וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועד שלא נעשה דיגון תנן בפ"ק דפאה ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח אבל כי מירח אפי' אכילת עראי נמי אסירא אי איכא ראיית חצר או בית כדאיתא בפ' הפועלים ע"כ וכתב עוד ז"ל ועוד אני מוסיף על דברי ר"י מסימפונט ז"ל דעוד יש חילוק בין מדת גרן למדת עונה דאילו עונה פטור וחיוב גרמא ותורת שנים נמי גרמא ואילו מדת גרן פיטור וחיוב גרמא ותורת שנים לא גרמא וטעמא דקראי כתיבי כתיב דגנך והפירוש דיגונך למעוטי לאו דיגון ולמעוטי דיגון ולאו דילך כגון דיגון ברשות הקדש או דהפקר או דעובד כוכבי' ואילו גבי עונה כתיב תבואת זרעך דמיני' דרשינן תבואה שזורעין אותה ומצמחת ומזרעת וכי איכא תבואת זרעך כתיב עשר לומר לך כי איכא שליש עשר וכי ליכא שליש לא תעשר ועוד כתיב גבי' שנה שנה לומר לך כי גדלו שליש בשנה זו לא תעשר עליהן בפירות שנה שעברה או שנה שלאחריה אלא כל שנה לעצמה והכי דרשינן בתורת כהנים לשלש השנים אל תיקרי לשלש אלא לשליש ומש"ה נקיטינן דתבואה שהביאה שליש בשנה שנייה של שמיטה דדינה מעשר שני ונתמרחה ע"י ישראל בשלישית אינה נופלת לחיוב מעשר עני אלא כדקיימא קיימא וכן בזיתים כי ה"ג עכ"ל ז"ל:
כשיפקסו. פי' הירושלמי מן די ירים פקסוסיה והוא השיער הצומח בהן ונקרא פיקס ובר"פ שני דעוקצין קרי לי' כישות של קישות ולפעמים שנמכרין בפיקס ומש"ה קתני דאם אינו מפקס וכו'. ושם בפ"ק דיום טוב דף י"ג משמע קצת מפירוש רש"י ז"ל דגריס ושלא פקסו משיעמיד ערימה שפי' כלומר ואם עד שלא פקסו העמידו ערימה מהן כמין כרי הוקבעו למעשר ע"כ. ועיין במה שהקשה ותירץ ה"ר שמשון ז"ל:
משישלק. פי' בירוש' מן די ירים שלקוקי' ובעל הערוך ז"ל פי' דכשנגמרים האבטיחים הם ירוקים כעין הדבר השלוק ולדעתו פי' מן די ירים אינו לשון השלכה אלא לשון גבהות ר"ל שיהא ניכר ירקותו קצת:
משיעשה מוקצה. שמגדישין אותו למכור בשוק כן פי' בערוך:
ירק הנאגד משיאגד. מצאתי מנוקד מהר"מ די לונזאנו ז"ל מִשֶיֹאגַד כמו שֶיֹאכַל. וכן ג"כ נקד ה"ר יהוסף ז"ל ועוד כתב וז"ל מתני' בירק שעיקר זריעה שלו לירק אבל בדבר שזורעין אותו לזרע תנן לקמן פ"ד אין מתעשר זרע וירק אלא השיחליים והגרגיר בלבד ע"כ. כל עד דקתני במתני' איכא מאן דגריס לי' במ"ם משיחפה משימלא משילקוט משימרח וכן כולם:
כלכלה. יש ירק שאין דרכו לאוגדו אלא להניחו בכלכלה כגון כוסבר ועוד נראה דמיירי בפירות האילן שנותנין אותם בכלכלה כדתניא בנדרים הנודר מן הכלכלה והיו בנות שבע לתוכה ודרך לכסותה בעלין ובהוצין וז"ל החכם ה"ר יהוסף ז"ל כלכלה משיחפה פי' לעיל אמר זמן ירק הנאגד וכו' וכאן אומר ירק הנלקט בכלכלה שאין דרכו ליאגד והה"נ כל הנלקט בכלכלה כגון תאנים וענבים וכו' ע"כ. ומצאתי כתוב בספר חרדים אע"ג דסתם כלכלה הוי של תאנים כדמשמע בפ"ח דנדרים כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו בכלכלה עד שיחפה הפירות וכן כתב גם בפי' המשנה משיחפה פי' משיכסה כמו שדרך בני אדם האוספים את הפירות שמכסים אותם בעלי האילן ודומיהן עכ"ל ז"ל וטעם הרב שפי' בכלכלה שכולל כל פירות האילן היינו משום דבמתני' בא ללמדנו גמר מלאכת כל הפירות דאילן ודאדמה ואיך נאמר ששנה גמר מלאכת התאנים בלבד ולא דשאר פירות האילן רק החרובין שפירש אח"כ גמר מלאכתן ועוד כי היכי דשנה גמר מלאכת התאנים הלחים ויבשים דקתני בסיפא הגרוגרות משידוש דהיינו תאנים יבשים וברישא כלכלה משיחפה דהיינו תאנים לחים למה בענבים לא עשה כן אלא אמר בסיפא הצמוקים משיעמיד ערימה ובענבים לחים לא אמר איזהו גמר מלאכתן ועוד למה שנה יין ושמן ולא שנה זיתים וענבים עצמן אלא ע"כ בלשון כלכלה עד שיחפה ששנה התנא בו כלל כל הפירות של האילן זיתים וענבים ותמרים ושאר כל פירות האילן שכולן דרכן ללקטן בכלכלה רק בחרובין שאין דרכן בכך שנה גמר מלאכתן בפני עצמן. עכ"ל החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל:
אבל במוליך לביתו. וה"ה לחצרו ולגבי שוק לא אמרי' עד שהוא מגיע לשוק דלאו בדעתו הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות מיד בפתח הגנה ונטבלו מיד. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דהאי בד"א אינו חוזר אלא על אלה שנזכרו לפניו וצ"ע ונ"ל להביא ראי' מדלא קאמר לי' בסוף הפרק אכולה מתני' ותו דהא תנן אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים וכו' ותנן נמי אע"פ שקיפה קולט מן הגת וכן תנן אע"פ שירד נוטל מן העקל וכו' ובכל אלה אין שייך לומר לא מוליך לשוק ולא מוליך לביתו כי הרי כל אלה עדיין לא נתמרחו על כן נ"ל דאינו חוזר אלא על ירק הנאגד ועל כלכלה כי אלה אין להם גרן בשדה כי אין רגילין להניחם בשדה אלא או מוליכין אותם לשוק או לבית עכ"ל ז"ל:
5.
What is considered a “threshing floor” for tithes [i.e. when does produce become liable for tithes]?Cucumbers and gourds [are liable for tithes] once he removes their fuzz. And if he doesn’t remove it, once he makes a pile. Melons once he removes the fuzz with hot water. And if they he does not remove the fuzz, once he stores them in the muktzeh. Vegetables which are tied in bundles, from the time he ties them up in bundles. If he does not tie them up in bundles, until he fills the vessel with them. And if he does not fill the vessel, after he has gathered all that he wishes to gather. [Produce which is packed in] a basket [is liable for tithes] after he has covered it. If he is not going to cover it, until he fills the vessel with them. And if he does not fill the vessel, after he has gathered all that he wishes to gather. When does this apply? When one brings [the produce] to the market. But when he brings it to his own house, he may make a chance meal of it, until he reaches his house.
משנה ו
הַפֶּרֶד וְהַצִּמּוּקִין וְהֶחָרוּבִין, מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. הַבְּצָלִים, מִשֶּׁיְּפַקֵּל. וְאִם אֵינוֹ מְפַקֵּל, מִשֶּׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. הַתְּבוּאָה, מִשֶּׁיְּמָרֵחַ. וְאִם אֵינוֹ מְמָרֵחַ, עַד שֶׁיַּעֲמִיד עֲרֵמָה. הַקִּטְנִיּוֹת, מִשֶּׁיִּכְבֹּר. וְאִם אֵינוֹ כוֹבֵר, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ. אַף עַל פִּי שֶׁמֵּרַח, נוֹטֵל מִן הַקֻּטָּעִים וּמִן הַצְּדָדִים וּמִמַּה שֶׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן, וְאוֹכֵל:
ברטנורה
הפרד. רגילין היו לפרד ברמונים וליבשן, ואותן הגרגרים יבשים קרויין פרד ע״ש שמפרידים אותן כדי שתכנס בהן [החמה] מכל צד:משיפקל. כמו משיקלף, כלומר משיסיר מעליהן הקליפות הרעות:משימרח. אחר שמנקין התבואה מן המוץ שלה צוברים אותה במקום א׳ בגורן ומיפה פני הכרי ומחליקין אותו, והוא הנקרא מרוח:משיכבור. לפי שרגילים לעקור הקטנית עם העפר צריך לכברם בכברה:קוטעים. שבלים קטועים שלא נדושו:מן הצדדים. צדי הכרי שלא נתמרח:וממה שבתוך התבן. שלא נזרה מן המוץ:
תוסופות יום טוב
[*הצמוקין. הענבים היבשים. הרמב"ם והר"ש]:
[*משיעמיד ערימה בראש גגו. שדרך להעמידם בראש הגג ליבשם כדתנן לקמן פ"ג [מ"ד] החרובין עד שלא כנסן לראש הגג ל' הפי' שהזכרתי]:
[*משיפקל. כתב הר"ב כמו משיקלף בחלוף [כמו] שמלה שלמה. ל' הפירוש שהזכרתי]:
משימרח. עיין מ"ש במשנה ו פ"ק דפאה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל אמרו במעשרות ה"ה תרומות: כל שהוא אוכל למעוטי סטים [וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג] וקוצה [והוא ג"כ מין עשב לצבוע] אף שנאכלים ע"י דחק: ונשמר למעוטי הפקר אפי' הפקיר שבלין ומרחן הזוכה. וכ"ש בנתמרחו ברשות הפקר. אבל במרח קודם שהפקיר חייב במעשרות [כירושלמי הכא ופ"ג דמאי מ"ב וג']: וגדוליו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות [מיני שוואממען] ומאויר הן גדלין: חייב במעשרות כשאוכלן קבע. וי"א דהיינו מדרבנן. אבל מדאוריי' אינו חייב בתרומות ובמעשרות רק דגן תירוש ויצהר [עי' רמל"מ רפ"ב דתרומות ועיין בפ"ב דבכורים מ"ג]: ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל ככל ירקות דמיד שגדלין ראויי' לאכילה: אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל ר"ל אף שאינו רגיל לתלשן עדיין כדי שיתוסף המאכל: אבל סופו אוכל כפירות האילן: אינו חייב עד שיעשה אוכל ואם תחלתן אוכל ואין סופן אוכל כשקדים המרים דרק בתחלתן חזו לאכילה קיי"ל [עירובין כ"ח ב'] דבין בגדלותן או בקטנותן פטירי ממעשרות גדולים מדלא חזו וקטנים מדלא נגמר פרין [ועיין רמב"ם פ"א ממעשר ה"ט] ודלא כדלקמן מ"ד: מאימתי הפירות חייבות במעשרות ר"ל פירות שאין תחלתן אוכל מאימתי אסור לאכלן קבע משא"כ מאימת גרנן במ"ה היינו לאסור גם אכילת עראי: התאנים משיבחילו כשיתחילו להתבשל. והוא כשילבין ראשיהן: הענבים והאבשים ווילדע טרויבען: משהבאישו ר"ל כשנראי' הגרגרי' מתוך הקליפה: האוג קארנעלקירשען: והתותים מוילבעערען: הרמונים משימסו משיתרככו: התמרים משיטילו שאור משיתנפח כשאור: האפרסקים פפירזיכע: משיטילו גידים שנראה בקליפתן כגידין אדומי': האגוזים משיעשו מגורה שיבדל האוכל שבקליפה כמונח באוצר: ר' יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה היא קליפה דקה שסמוכה על האוכל שאינו מתהווה על הפרי רק אחר גמר בשולה: החרובין באקסהארן: משינקדו שיתהוו עליהן נקודות שחורות: וכל השחורים כל הפירות המשחירי' כשנגמרו: האגסים בירן: והקרוסטומלין מין אגסי' קטנים נקראים פאראדיס בירן. ואין שני מינין הללו כאותן שלנו שאין עליהן שער בקטנותן. אבל הנך ע"כ שיש עליהן שער ושייך בהן קרחה כדמסיק: והפרישים קוויטען. ונקראין פרישין שאין לך פרי עץ שהוא פרוש מלאכלו חי רק זה וכירוש': והעוזרדים שפיירלינג: משיקרחו משנקרח השער שעליהן: וכל הלבנים פירות הלבנים. לאו דוקא לבנים כשלג. רק ר"ל שאינן שחורים או אדומים: התלתן פענכעל: משתצמח משזרעו וצומח. [תמוה מ"ש דנקט כה"ג רק גבי תלתן. הרי כל המינין פטורים ממעשרות עד שראויין לזריעה [כסוכה דל"ו א.] ונ"ל דלהכי נקט בירושלמי שבתלתן יש סי' כשנותנו למים נשקע' רוב הגרעין. ור"ל דבכל המינין יש להן סי' שבמשנה מתי ראויין לזריעה אבל לתלתן אין כל הגרעינין שוין. ולהכי קאמ' "משתצמח" ור"ל שצריך לבדוק כל א'. ונ"ל שקושיתי זה דחק לרש"י [ר"ה די"ב ב'] לפרש משיתהוה זרע בגדולין ור"ל דאז ראוי לזריעה]: התבואה והזיתים משיכניסו שליש שליש גידולן וכן הוא בכל המינין הנ"ל. רק שבמינין הנ"ל יש סי' [וכ"כ הר"ש והרא"ש הכא ותוס' ר"ה הנ"ל]: ובירק ר"ל אבל ד' מיני ירק אלו הקשואין וכו': הקשואים גורקען: והדלועים קירביסע: והאבטיחים מעלאהנען: והמלפפונות ציטראנען קירביס: חייבים גדולים וקטנים משמע מכאן דתפוחים ואתרוגים גם בקטנותן חזי לאכילה ונ"מ לברכה. ואפ"ה לר"ש פטור באתרוגים מדאינו מאכל גמור [ועיין עירובין דכ"ח ע"ב] ודו"ק: ר"ש פוטר את האתרוגין בקטנן דס"ל דאינן נאכלים בקטנותן: החייב במעשר: בשקדים המרים פטור במתוקים דמרים נאכלים בקטנותן ולא בגדלן ומתוקים להיפך: איזהו גרנן למעשרות לאסור גם אכילת עראי כשראה פני הבית או יארע בהם א' מהדברים שקובעין למעשר כדלקמן סי' נ"ג [ועי' בע"ז דנ"ו א' ותוס' שם] או כשמוליכן לשוק וכדמסיק: הקשואים והדלועים משיפקסו משיקח האדם פרח שבראש הפרי. והנה בקשואים ודלועים שישנם במדינתינו אין בהם פרח בראשם. אבל ספרו לי בני ארץ הקדושה. דאתו מהתם להכא שבא"י מצויים כך. והיינו דקאמר תנא ואם אינו מפקס שיש מין שאין לו פרח בראשו. א"נ שער שעל גביו. וכ"ש בנשרו מעצמן: משיעמיד ערימה שיצברם בכרי: עד שיעשה מוקצה משישטחם להתייבש: ירק הנאגד שדרכו להאגד: אם אינו אוגד עד שימלא את הכלי בממלא הרבה כלים משדהו. אוכל עראי עד שימלא האחרון: ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו כל מה שרוצה ללקט: כלכלה ר"ל אם נותן כל הפירות לסל א' גדול. ואמרי' בירו' פ"ב סתם כלכלה ד' קבין וגדול' סא' קטנה ג' קבין: עד שיחפה שמכסה הפירות עם עלי אילן שלא יכמושו כשנשאן לשוק נאסר באכילת עראי אף שלא מלאהו: בד"א דזהו גרנן: במוליך לשוק דלאו בדעתו תליא דשמא ימצא לוקחין מיד ונטבלו דכבוש. שבת. מקח. חצר. תרומה. אור. מלח. [וסי' כשמחת אם] כל א' מאלו קובע למעשר. אבל רק כשנגמרו מלאכתן שנזכרו לקמן [מ"ח רמב"ם פ"ג ממעשרות ה"ג] דג' פרקים יש לחיוב מעשר. וסימנך ענק. (א) עונת המעשר. והן הנזכרים בפרקן ממשנה ב' ולהלן דכולן אם תלשן קודם לעונה שנזכר בכל א' וא' פטור ממעשרות. (ב) נגמר מלאכתן. דאם תלשן אחר עונת המעשר הנ"ל. מותר לאכול מהן עראי עד שיגמר מלאכתן וכפי המבואר בכל א' וא' בפרקן ממשנה ה' ולהלן והיינו גרנן למעשרות. וכשנגמר מלאכתן והוא רוצה להוליכן מהשדה לשוק. גם עראי אסור לאכול מהן. (ג) קבע למעשר. דאם אין רוצה למכרן בשוק אלא להוליכן לביתו אז גם אחר שנגמר מלאכתן מותר לאכול מהן עראי. עד שיוקבע למעשר ע"י א' מהז' דברים שזכרנו כבוש שבת וכו' [רמב"ם רפ"ג ממעשרות]. ולהראב"ד שם בדגן תירוש ויצהר. אף שרוצה להכניסן לביתו כיון שנגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. דהיינו. בתבואה משימרח ויחליק פני הכרי אחר שדשו. והיין משיקפה. והשמן משירד לעוקה [כפרקן משנה ז']. וכל מקום שאדם מותר לאכול מהפירות עראי. מותר להאכיל לבהמה אפי' הרבה דהיינו קבע. וכל מקום שאדם אסור לאכול אפי' עראי. עכ"פ מותר להאכיל לבהמה עראי [רמב"ם פ"ג ממעשר ה"כ]. מיהו כל ז' קביעות אלו מדרבנן ואין לוקין כשאכל הטבל אחר שהוקבע בא' מהנך. דמן התורה לא הוקבע לתרומה ולמעשרות. רק כשהכניסו לתוך הבית ממש. שנאמר בערתי הקדש מן הבית. וכשאכל הטבל אח"כ לוקה אפי' כשאכל רק כזית עראי [רמב"ם פ"ד ממעשרות]: אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו דבדעתו תליא שלא יהיו טבל עד שיבאו לחצר: הפרד גראנאטאפפעל מחובר יחד מכמה חלקים כמו קנאבלויך. ומפרידין החלקים כדי שיתיבשו היטב וכל חלק כשנפרד נקרא פרד: והצמוקין ראזינען: הבצלים משיפקל משיקלף הקליפות הרעות מעליהן: התבואה משימרח שיחליק פני הכרי: הקטניות משיכבור דדרך קטניות לעקרן עם עפר וכוברן בכברה לנקותן: אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים שבלין קטועים שלא נדושו היטב: ומן הצדדים שבצדדי הכרי: וממה שבתוך התבן שלא נזרה היטב דכל אלו לא נקבעו עדיין למעשר וכ"כ במ"ז: היין משיקפה איבער זיך גערען. שיעלה היין שבבור ברתיחתו החרצנים והזגים המעורבים בו: אע"פ שקפה קולט מותר לקלוט: מן הגת העליונה מיין שלא ירד עדיין לבור: ומן הצנור רעננע שבו ירד היין לבור: השמן משירד לעוקה בור שירד בו השמן כשנעצר: אע"פ שירד נוטל מן העקל סל מנוקב שמשימין בו פסולת הזיתים כשנעצרו ושמן שנשאר בהן זוחל ויוצא מנקבי הסל: ומבין הממל הוא האבן שמשים בסל להכביד על הזיתים ולכבשן: ומבין הפצים מה שנדבק בין נסרי הגת שנעצרו שם הזיתים: ונותן לחמטה עוגה קטנה חמה. דאף דדבר עב משמר חומו לאחר סלוקו מאש ודינו ככלי ראשון [כי"ד צ"ד] נ"ל דהכא בעוגה דקה וקטנה מיירי: ולתמחוי קער' גדולה שעירה בו תבשיל חם. ואף דאש קובע למעשר הכא כלי שני הוא: אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהן רותחין שהעבירן מאש: רבי יהודה אומר לכל הוא נותן אף לכלי ראשון בהעבירן מאש: חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר דחריפותן מסייע לבשל אף אחר שהעבירן מאש. וציר הוא מים היוצאין מדגים מלוחים או בשר שנמלח: העגול תאנים דרוסין יחד בעיגול: משיחליקנו גלעטטען. שמחליק פניו במשקין אז הוקבע למעשר: מחליקים בתאנים ובענבים של טבל מותר לשפשף פני העגול בתאנים וענבים של טבל כדי שיתיפה העיגול ולא הו"ל כמפסיד הטבל דאסור. א"נ מותר לשפשף עיגול חולין בענבי טבל. דלא חשיב המשקה היוצא מהן: המחליק בענבים ולא נקט תאנים. דהרי משקה שלהן אינו מכשיר: לא הוכשר דהמשקה היוצא שמצחצחו בהן לא חשיב. ונ"ל טעמא משום דלא היה עליו שם משקה מעולם דתיכף כשיצא מהענב נבלע בהעיגול. ואפשר דזהו כוונת הש"ס דקאמר דפליגי במשקה הבא לאיבוד [עיי' שבת קמ"ה א']: הגרוגרות תאנים יבשים: משידוש משידושם לתוך החבית הוקבעו למעשר: ומגורה באינו רוצה לדושן. רק מעגלן לקיום באוצר ואין זה עגול דלעיל דהתם שלוקח תאנים רבים וכובשן יחד בעיגול כעין ככר עגול אז לא הוקבע למעשר עד שיחליקנו. אבל הכא שאוסף כל התאנים באוצר בכרי הוקבעו למעשר כשיעגל פני הכרי: היה דש בחבית או:
מלכת שלמה
והפַרְד וכו' משיעמיד ערימה. מפ' בירושלמי משיעמיד ערימה אפי' בראש גגו ואע"ג דהעבירן דרך חצרו מקצה אינש דעתי' מינייהו שלא לאכלן עד שיצטמקו שם בראש גגו וכ"ש אם העמיד ערימה בשדה דודאי מהני לחייבם במעשר:
משיפקלו. בקצת ספרים מצאתי כתוב משיפקילו ומפ' בירוש' מן די ירים פודגרא ופי' רמב"ש ז"ל שעוקרים הבצלים עם השרשים ומסירין מעליהן הקליפות הרעות והשרשים ע"כ ופודגרא הוא חולי הרגלים. וי"מ משיפקילו משיעשה אותן אגודה:
משימרח. שמיפה פני הכרי ברחת ומחליק אותו דומיא דממרח דרטי'. ופריך בירושלמי והא תני ר' יעקב בר סוסאי מאימתי הוא תורם את הגורן משתעקר האלה פי' בערוך אלה כמו עללתא כלומר התבואה ומשני דברייתא מיירי כשאין דעתו למרח:
הקטניות משיכבור. תניא אבל כובר הוא מקצת ותורם מן הכבור על שאינו כבור ולא הוי מן החיוב על הפיטור מ"ט דכתיב והאלפים והעיירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו פי' מלמדי השוורים לחרוש והחמרים שהן עובדי האדמה בליל חמיץ משמע לי' בלול בעפר יאכלו וכיון דכך אוכלין הוי כגמר מלאכה. ועוד תניא בתוספתא הקטניות משיכבור ונוטל מתחת הכברה ואוכל ופסקה שם הרמב"ם ז"ל:
ואע"פ שמרח. אתבואה קאי כיון דקתני וממה שבתוך התבן ועוד דאקטניות תני בירושלמי בברייתא אבל קולט הוא מתחת הכברה ואוכל כדכתיבנא לה בסמוך והפירוש דהדקין שנופלין למטה עם העפרורית אכילת עראי בהו שרי דאינם בכלל גמר מלאכה:
מן הקוּטֵעִים. נראה לע"ד דגרסי הכא וגם לקמן בפ' בתרא סי' ד' הקטועים הטי"ת קודם הוי"ו ואי גרסי' הוי"ו קודם הטי"ת צריך להיות הקו"ף בנקודת שורק והטי"ת בפת"ח ובדגש ויהי' כמו המקוטעים. והכי מסתברא טפי שכן הגירסא גם כן ברמב"ם וגם בספ"ד דהלכות תרומות וי"ס שכתוב בהן הקיטעין ביו"ד אחר הקו"ף:
6.
Dried pomegranate seeds, raisins and carobs, [are liable for tithes] after he has made a pile. Onions, once he removes the onion seeds. If he does not remove the onion seeds, after he makes a pile. Grain, once he smoothes out the pile. If he does not smooth the pile, after he makes a pile. Pulse, after he has sifted it. If he does not sift, after he smoothes out a pile. Even after he has smoothed out the pile, he may [without tithing] take from the broken ears, from the sides of the piles, and from that which is mixed in with the chaff, and eat.
משנה ז
הַיַּיִן, מִשֶּׁיְּקַפֶּה. אַף עַל פִּי שֶׁקִּפָּה, קוֹלֵט מִן הַגַּת הָעֶלְיוֹנָה וּמִן הַצִּנּוֹר, וְשׁוֹתֶה. הַשֶּׁמֶן, מִשֶּׁיֵּרֵד לָעוּקָה. אַף עַל פִּי שֶׁיָּרַד, נוֹטֵל מִן הֶעָקָל וּמִבֵּין הַמָּמָל וּמִבֵּין הַפַּצִּים, וְנוֹתֵן לַחֲמִטָּה וְלַתַּמְחוּי, אֲבָל לֹא יִתֵּן לַקְּדֵרָה וְלַלְּפָס כְּשֶׁהֵן רוֹתְחִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַכֹּל הוּא נוֹתֵן, חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ חֹמֶץ וְצִיר:
ברטנורה
משיקפה. משיסיר החרצנים והזגים שמעלה היין בתוך בור של יין בשעת רתיחתו:מן הגת העליונה. שעדיין לא ירד לבור:ומן הצינור. העשוי בפי הגת, והיין מקלח מן הצנור לבור. והיין שבגת או שבצנור עדיין לא נגמרה מלאכתו:לעוקה. גומא שלפני בית הבד שהשמן יורד לתוכה:עקל. כלי עשוי מחבלים שצוברים הזיתים לתוכו כשמכבידים הקורה עליהם:ממל. הרכב העליונה שטוחנין בה הזיתים:מבין הפצים. שמן היוצא מבין הנסרים:חמיטה. היא עוגה דקה, וכשמוציאין אותה מן התנור רגילים להחליק פניה בשמן, וקמ״ל דלא חשיב כמבושל. שהאש קובעת למעשר ואסור לאכול עראי מכל תבואה ופירות וירקות שנתבשלו באור, אבל האי לא חשיב בישול:וכן לתמחוי. דכלי שני הוא ואינו מבשל:אבל לא יתן. שמן לקדרה ולאילפס כשהן מרתיחים. אע״פ שהעבירן מן האור, ויאכל אכילת עראי, דכל זמן שהיד סולדת בהן חשוב כמבשל וקבע למעשר:לכל הוא נותן. לכל אלפסין רותחין ולכל קדרות רותחות הוא נותן, לאחר שהעבירן מן האור, ואינו קובע למעשר:חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. שחריפתו של חומץ וציר מסייע לבשל. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
[*משיקפה. פי' הר"ב משיסיר החרצנים וכו' בתוך הבור וכו'. ועיין מ"ש במשנה ז פ"ז דבבא מציעא]:
ונותן לחמטה ולתמחוי. פירש הר"ב שהאש קובעת למעשר. וכתב הרמב"ם הטעם שאין המנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי לפי שכיון שבשל אינו עראי:
וציר. הנוטף ממליחת דגים. כך פירש הר"ב בפרק כירה משנה ה וכן במ"ד פ"ו דנדרים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל אמרו במעשרות ה"ה תרומות: כל שהוא אוכל למעוטי סטים [וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג] וקוצה [והוא ג"כ מין עשב לצבוע] אף שנאכלים ע"י דחק: ונשמר למעוטי הפקר אפי' הפקיר שבלין ומרחן הזוכה. וכ"ש בנתמרחו ברשות הפקר. אבל במרח קודם שהפקיר חייב במעשרות [כירושלמי הכא ופ"ג דמאי מ"ב וג']: וגדוליו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות [מיני שוואממען] ומאויר הן גדלין: חייב במעשרות כשאוכלן קבע. וי"א דהיינו מדרבנן. אבל מדאוריי' אינו חייב בתרומות ובמעשרות רק דגן תירוש ויצהר [עי' רמל"מ רפ"ב דתרומות ועיין בפ"ב דבכורים מ"ג]: ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל ככל ירקות דמיד שגדלין ראויי' לאכילה: אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל ר"ל אף שאינו רגיל לתלשן עדיין כדי שיתוסף המאכל: אבל סופו אוכל כפירות האילן: אינו חייב עד שיעשה אוכל ואם תחלתן אוכל ואין סופן אוכל כשקדים המרים דרק בתחלתן חזו לאכילה קיי"ל [עירובין כ"ח ב'] דבין בגדלותן או בקטנותן פטירי ממעשרות גדולים מדלא חזו וקטנים מדלא נגמר פרין [ועיין רמב"ם פ"א ממעשר ה"ט] ודלא כדלקמן מ"ד: מאימתי הפירות חייבות במעשרות ר"ל פירות שאין תחלתן אוכל מאימתי אסור לאכלן קבע משא"כ מאימת גרנן במ"ה היינו לאסור גם אכילת עראי: התאנים משיבחילו כשיתחילו להתבשל. והוא כשילבין ראשיהן: הענבים והאבשים ווילדע טרויבען: משהבאישו ר"ל כשנראי' הגרגרי' מתוך הקליפה: האוג קארנעלקירשען: והתותים מוילבעערען: הרמונים משימסו משיתרככו: התמרים משיטילו שאור משיתנפח כשאור: האפרסקים פפירזיכע: משיטילו גידים שנראה בקליפתן כגידין אדומי': האגוזים משיעשו מגורה שיבדל האוכל שבקליפה כמונח באוצר: ר' יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה היא קליפה דקה שסמוכה על האוכל שאינו מתהווה על הפרי רק אחר גמר בשולה: החרובין באקסהארן: משינקדו שיתהוו עליהן נקודות שחורות: וכל השחורים כל הפירות המשחירי' כשנגמרו: האגסים בירן: והקרוסטומלין מין אגסי' קטנים נקראים פאראדיס בירן. ואין שני מינין הללו כאותן שלנו שאין עליהן שער בקטנותן. אבל הנך ע"כ שיש עליהן שער ושייך בהן קרחה כדמסיק: והפרישים קוויטען. ונקראין פרישין שאין לך פרי עץ שהוא פרוש מלאכלו חי רק זה וכירוש': והעוזרדים שפיירלינג: משיקרחו משנקרח השער שעליהן: וכל הלבנים פירות הלבנים. לאו דוקא לבנים כשלג. רק ר"ל שאינן שחורים או אדומים: התלתן פענכעל: משתצמח משזרעו וצומח. [תמוה מ"ש דנקט כה"ג רק גבי תלתן. הרי כל המינין פטורים ממעשרות עד שראויין לזריעה [כסוכה דל"ו א.] ונ"ל דלהכי נקט בירושלמי שבתלתן יש סי' כשנותנו למים נשקע' רוב הגרעין. ור"ל דבכל המינין יש להן סי' שבמשנה מתי ראויין לזריעה אבל לתלתן אין כל הגרעינין שוין. ולהכי קאמ' "משתצמח" ור"ל שצריך לבדוק כל א'. ונ"ל שקושיתי זה דחק לרש"י [ר"ה די"ב ב'] לפרש משיתהוה זרע בגדולין ור"ל דאז ראוי לזריעה]: התבואה והזיתים משיכניסו שליש שליש גידולן וכן הוא בכל המינין הנ"ל. רק שבמינין הנ"ל יש סי' [וכ"כ הר"ש והרא"ש הכא ותוס' ר"ה הנ"ל]: ובירק ר"ל אבל ד' מיני ירק אלו הקשואין וכו': הקשואים גורקען: והדלועים קירביסע: והאבטיחים מעלאהנען: והמלפפונות ציטראנען קירביס: חייבים גדולים וקטנים משמע מכאן דתפוחים ואתרוגים גם בקטנותן חזי לאכילה ונ"מ לברכה. ואפ"ה לר"ש פטור באתרוגים מדאינו מאכל גמור [ועיין עירובין דכ"ח ע"ב] ודו"ק: ר"ש פוטר את האתרוגין בקטנן דס"ל דאינן נאכלים בקטנותן: החייב במעשר: בשקדים המרים פטור במתוקים דמרים נאכלים בקטנותן ולא בגדלן ומתוקים להיפך: איזהו גרנן למעשרות לאסור גם אכילת עראי כשראה פני הבית או יארע בהם א' מהדברים שקובעין למעשר כדלקמן סי' נ"ג [ועי' בע"ז דנ"ו א' ותוס' שם] או כשמוליכן לשוק וכדמסיק: הקשואים והדלועים משיפקסו משיקח האדם פרח שבראש הפרי. והנה בקשואים ודלועים שישנם במדינתינו אין בהם פרח בראשם. אבל ספרו לי בני ארץ הקדושה. דאתו מהתם להכא שבא"י מצויים כך. והיינו דקאמר תנא ואם אינו מפקס שיש מין שאין לו פרח בראשו. א"נ שער שעל גביו. וכ"ש בנשרו מעצמן: משיעמיד ערימה שיצברם בכרי: עד שיעשה מוקצה משישטחם להתייבש: ירק הנאגד שדרכו להאגד: אם אינו אוגד עד שימלא את הכלי בממלא הרבה כלים משדהו. אוכל עראי עד שימלא האחרון: ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו כל מה שרוצה ללקט: כלכלה ר"ל אם נותן כל הפירות לסל א' גדול. ואמרי' בירו' פ"ב סתם כלכלה ד' קבין וגדול' סא' קטנה ג' קבין: עד שיחפה שמכסה הפירות עם עלי אילן שלא יכמושו כשנשאן לשוק נאסר באכילת עראי אף שלא מלאהו: בד"א דזהו גרנן: במוליך לשוק דלאו בדעתו תליא דשמא ימצא לוקחין מיד ונטבלו דכבוש. שבת. מקח. חצר. תרומה. אור. מלח. [וסי' כשמחת אם] כל א' מאלו קובע למעשר. אבל רק כשנגמרו מלאכתן שנזכרו לקמן [מ"ח רמב"ם פ"ג ממעשרות ה"ג] דג' פרקים יש לחיוב מעשר. וסימנך ענק. (א) עונת המעשר. והן הנזכרים בפרקן ממשנה ב' ולהלן דכולן אם תלשן קודם לעונה שנזכר בכל א' וא' פטור ממעשרות. (ב) נגמר מלאכתן. דאם תלשן אחר עונת המעשר הנ"ל. מותר לאכול מהן עראי עד שיגמר מלאכתן וכפי המבואר בכל א' וא' בפרקן ממשנה ה' ולהלן והיינו גרנן למעשרות. וכשנגמר מלאכתן והוא רוצה להוליכן מהשדה לשוק. גם עראי אסור לאכול מהן. (ג) קבע למעשר. דאם אין רוצה למכרן בשוק אלא להוליכן לביתו אז גם אחר שנגמר מלאכתן מותר לאכול מהן עראי. עד שיוקבע למעשר ע"י א' מהז' דברים שזכרנו כבוש שבת וכו' [רמב"ם רפ"ג ממעשרות]. ולהראב"ד שם בדגן תירוש ויצהר. אף שרוצה להכניסן לביתו כיון שנגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. דהיינו. בתבואה משימרח ויחליק פני הכרי אחר שדשו. והיין משיקפה. והשמן משירד לעוקה [כפרקן משנה ז']. וכל מקום שאדם מותר לאכול מהפירות עראי. מותר להאכיל לבהמה אפי' הרבה דהיינו קבע. וכל מקום שאדם אסור לאכול אפי' עראי. עכ"פ מותר להאכיל לבהמה עראי [רמב"ם פ"ג ממעשר ה"כ]. מיהו כל ז' קביעות אלו מדרבנן ואין לוקין כשאכל הטבל אחר שהוקבע בא' מהנך. דמן התורה לא הוקבע לתרומה ולמעשרות. רק כשהכניסו לתוך הבית ממש. שנאמר בערתי הקדש מן הבית. וכשאכל הטבל אח"כ לוקה אפי' כשאכל רק כזית עראי [רמב"ם פ"ד ממעשרות]: אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו דבדעתו תליא שלא יהיו טבל עד שיבאו לחצר: הפרד גראנאטאפפעל מחובר יחד מכמה חלקים כמו קנאבלויך. ומפרידין החלקים כדי שיתיבשו היטב וכל חלק כשנפרד נקרא פרד: והצמוקין ראזינען: הבצלים משיפקל משיקלף הקליפות הרעות מעליהן: התבואה משימרח שיחליק פני הכרי: הקטניות משיכבור דדרך קטניות לעקרן עם עפר וכוברן בכברה לנקותן: אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים שבלין קטועים שלא נדושו היטב: ומן הצדדים שבצדדי הכרי: וממה שבתוך התבן שלא נזרה היטב דכל אלו לא נקבעו עדיין למעשר וכ"כ במ"ז: היין משיקפה איבער זיך גערען. שיעלה היין שבבור ברתיחתו החרצנים והזגים המעורבים בו: אע"פ שקפה קולט מותר לקלוט: מן הגת העליונה מיין שלא ירד עדיין לבור: ומן הצנור רעננע שבו ירד היין לבור: השמן משירד לעוקה בור שירד בו השמן כשנעצר: אע"פ שירד נוטל מן העקל סל מנוקב שמשימין בו פסולת הזיתים כשנעצרו ושמן שנשאר בהן זוחל ויוצא מנקבי הסל: ומבין הממל הוא האבן שמשים בסל להכביד על הזיתים ולכבשן: ומבין הפצים מה שנדבק בין נסרי הגת שנעצרו שם הזיתים: ונותן לחמטה עוגה קטנה חמה. דאף דדבר עב משמר חומו לאחר סלוקו מאש ודינו ככלי ראשון [כי"ד צ"ד] נ"ל דהכא בעוגה דקה וקטנה מיירי: ולתמחוי קער' גדולה שעירה בו תבשיל חם. ואף דאש קובע למעשר הכא כלי שני הוא: אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהן רותחין שהעבירן מאש: רבי יהודה אומר לכל הוא נותן אף לכלי ראשון בהעבירן מאש: חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר דחריפותן מסייע לבשל אף אחר שהעבירן מאש. וציר הוא מים היוצאין מדגים מלוחים או בשר שנמלח: העגול תאנים דרוסין יחד בעיגול: משיחליקנו גלעטטען. שמחליק פניו במשקין אז הוקבע למעשר: מחליקים בתאנים ובענבים של טבל מותר לשפשף פני העגול בתאנים וענבים של טבל כדי שיתיפה העיגול ולא הו"ל כמפסיד הטבל דאסור. א"נ מותר לשפשף עיגול חולין בענבי טבל. דלא חשיב המשקה היוצא מהן: המחליק בענבים ולא נקט תאנים. דהרי משקה שלהן אינו מכשיר: לא הוכשר דהמשקה היוצא שמצחצחו בהן לא חשיב. ונ"ל טעמא משום דלא היה עליו שם משקה מעולם דתיכף כשיצא מהענב נבלע בהעיגול. ואפשר דזהו כוונת הש"ס דקאמר דפליגי במשקה הבא לאיבוד [עיי' שבת קמ"ה א']: הגרוגרות תאנים יבשים: משידוש משידושם לתוך החבית הוקבעו למעשר: ומגורה באינו רוצה לדושן. רק מעגלן לקיום באוצר ואין זה עגול דלעיל דהתם שלוקח תאנים רבים וכובשן יחד בעיגול כעין ככר עגול אז לא הוקבע למעשר עד שיחליקנו. אבל הכא שאוסף כל התאנים באוצר בכרי הוקבעו למעשר כשיעגל פני הכרי: היה דש בחבית או:
מלכת שלמה
היין משיַקְפה. נלע"ד דבפת"ח היו"ד גרסינן לה לפי הפי' שפי' רבינו שמשון ז"ל משיסיר החרצנים וכו' וכמו שהעתיק רבינו עובדי' ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' משיקפה פי' משיעלה עליו קצף משמע דגרסי' בחיר"ק תחת היו"ד. וה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל פי' משיקפה שצפין החרצנים על היין שבבור ובפ' ר' ישמעאל דע"ז דף נ"ו ובפ' הפועלים דף צ"ב פליג ר' עקיבא בברייתא ואמר משישלה בחביות כדאיתא התם:
אע"פ שקפה. הר"מ די לונזאנו ז"ל נקד שקפה הקו"ף בחיר"ק וכן ה"ר יהוסף ז"ל הגי' יו"ד אחר הקו"ף וכתב עוד ברוב הספרים גרסי' ומן הצנור ומכל מקום ושותה ע"כ:
ומבין הפצים. תרגום וקרע לו חלוני ופצים לי' והיינו האויר שיש בין נסר לנסר והשמן יוצא מבין הנסרים ודוגמתו שנינו בספ"ח דשבת חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו ובפי' הרמב"ם ז"ל כתוב מבין הפצים עניינו מבין שני האבנים או שני העצים מעצי הגת או אבניה ע"כ:
חמיטה. עוגה דקה מאד ודוגמתו שנינו בריש טבול יום האופה חמיטה ע"ג חמיטה וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבשביל שהיא ארוכה ונכפלת ונכפפת קרוי' כן תרגום המה כרעו אחמטו ע"כ וי"ס כתוב בהן ונותן לחמיטה ולתוך הקערה ולתוך התמחוי ופי' קערה ותמחוי שיש בהן תבשיל חם דשניהם כלי שני ואיכא מאן דס"ל בירוש' דאפי' כלי שני אם היד סולדת אסור וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות מעשר והוא ז"ל פי' חמיטה ותמחוי שמות למיניהם מן הכלים שנותנין בהם המאכל כשהוא חם ע"כ:
כשהן רותחין. הגי' ה"ר יהוסף ז"ל כשהן מרתיחין ע"כ:
ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. ירוש' על דעתי' דר' יהודה אם נתן שמן לתוך המלח הוי קבע כמו ציר וכן אם נתן שמן לתוך יין הוי כחומץ וקבע:
7.
Wine [is liable for tithes] after it has been skimmed [in the lower part of the winepress]. Even though it has been skimmed, he may take from the upper winepress, or from the duct, and drink [without taking out tithe]. Oil [is liable for tithes] after it has gone down into the trough. But even after it has gone down into the trough he may still take oil from the pressing bale, or from the press beam, or from the boards between the press [without tithing,] And he may put such oil on a cake, or large plate. But he should not put the oil in a dish or stewpot, while they are boiling. Rabbi Judah says: he may put it into anything except that which contains vinegar or brine.
משנה ח
הָעִגּוּל, מִשֶּׁיַּחֲלִיקֶנּוּ. מַחֲלִיקִים בִּתְאֵנִים וּבַעֲנָבִים שֶׁל טֶבֶל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר. הַמַּחֲלִיק בַּעֲנָבִים, לֹא הֻכְשָׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֻכְשָׁר. הַגְּרוֹגָרוֹת, מִשֶּׁיָּדוּשׁ. וּמְגוּרָה מִשֶּׁיְּעַגֵּל. הָיָה דָשׁ בֶּחָבִית וּמְעַגֵּל בַּמְּגוּרָה, נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית וְנִפְתְּחָה הַמְּגוּרָה, לֹא יֹאכַל מֵהֶם עֲרָאי. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר:
ברטנורה
העגול של דבילה. רגילין להחליק פניו במשקין, והוא גמר מלאכתו למעשר:בתאנים ובענבים של טבל. במשקין היוצאים מתאנים וענבים של טבל מחליקים בהם העגול של דבילה ולא חשיבי כיון דאזלי לאבוד:ורבי יהודה אוסר. דמשקין חשובין הם ואסורים משום טבל. ואין הלכה כרבי יהודה בכולה מתני׳:המחליק בענבים. משפשף הענבים על עגול של דבילה:לא הוכשר. העגול לקבל טומאה דלא חשיב משקה זה שיוצא מן הענבים. ובמשקה העומד לצחצח פליגי [בה] תנא קמא ור׳ יהודה אי חשיב משקה אי לא:משידוש. מיבשים התאנים ואח״כ דשים אותם במקלות לתוך החבית, או מעגלין אותה בידים לתוך האוצר. ודישת החבית ועגול המגורה הוא גמר מלאכתן:לא יאכל מהן עראי. דקא סבר לא עליון צריך לתחתון ולא תחתון צריך לעליון וכבר נגמרה מלאכתן. ורבי יוסי סבר עדיין צריכין זה לזה ולא נגמרה מלאכתן. ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
[*ומגורה. פירש הר"ב אוצר [והר"ש מפרש שהוא שם כלי שעושין העיגול בתוכו]. ועי' בפי' [הר"ב] לפי"א דתרומות משנה ו]:
[*רבי יוסי מתיר. כתב הר"ב ואין הלכה כר' יוסי. וכן כתב הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ג מהלכות מעשרות ג"כ כתב לדברי ת"ק. ותימה דבירושלמי הביאו הר"ש מסיק ר"א דתנא קמא ר"מ היא דלא תסבור סתמא ור' יוסי והלכה כסתמא לפום כן צריך מימר ר"מ היא. דר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי עכ"ל. ואין לנו לומר אלא דבגירסת הרמב"ם לא היה כן. והר"ב נמי אף שראה לפירוש הר"ש נטה בפסקי הלכות ברוב המקומות אחר הרמב"ם. ולכך סמך גם כאן יותר על דבריו וגרסאותיו נראה לי]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כלל אמרו במעשרות ה"ה תרומות: כל שהוא אוכל למעוטי סטים [וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג] וקוצה [והוא ג"כ מין עשב לצבוע] אף שנאכלים ע"י דחק: ונשמר למעוטי הפקר אפי' הפקיר שבלין ומרחן הזוכה. וכ"ש בנתמרחו ברשות הפקר. אבל במרח קודם שהפקיר חייב במעשרות [כירושלמי הכא ופ"ג דמאי מ"ב וג']: וגדוליו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות [מיני שוואממען] ומאויר הן גדלין: חייב במעשרות כשאוכלן קבע. וי"א דהיינו מדרבנן. אבל מדאוריי' אינו חייב בתרומות ובמעשרות רק דגן תירוש ויצהר [עי' רמל"מ רפ"ב דתרומות ועיין בפ"ב דבכורים מ"ג]: ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל ככל ירקות דמיד שגדלין ראויי' לאכילה: אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל ר"ל אף שאינו רגיל לתלשן עדיין כדי שיתוסף המאכל: אבל סופו אוכל כפירות האילן: אינו חייב עד שיעשה אוכל ואם תחלתן אוכל ואין סופן אוכל כשקדים המרים דרק בתחלתן חזו לאכילה קיי"ל [עירובין כ"ח ב'] דבין בגדלותן או בקטנותן פטירי ממעשרות גדולים מדלא חזו וקטנים מדלא נגמר פרין [ועיין רמב"ם פ"א ממעשר ה"ט] ודלא כדלקמן מ"ד: מאימתי הפירות חייבות במעשרות ר"ל פירות שאין תחלתן אוכל מאימתי אסור לאכלן קבע משא"כ מאימת גרנן במ"ה היינו לאסור גם אכילת עראי: התאנים משיבחילו כשיתחילו להתבשל. והוא כשילבין ראשיהן: הענבים והאבשים ווילדע טרויבען: משהבאישו ר"ל כשנראי' הגרגרי' מתוך הקליפה: האוג קארנעלקירשען: והתותים מוילבעערען: הרמונים משימסו משיתרככו: התמרים משיטילו שאור משיתנפח כשאור: האפרסקים פפירזיכע: משיטילו גידים שנראה בקליפתן כגידין אדומי': האגוזים משיעשו מגורה שיבדל האוכל שבקליפה כמונח באוצר: ר' יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה היא קליפה דקה שסמוכה על האוכל שאינו מתהווה על הפרי רק אחר גמר בשולה: החרובין באקסהארן: משינקדו שיתהוו עליהן נקודות שחורות: וכל השחורים כל הפירות המשחירי' כשנגמרו: האגסים בירן: והקרוסטומלין מין אגסי' קטנים נקראים פאראדיס בירן. ואין שני מינין הללו כאותן שלנו שאין עליהן שער בקטנותן. אבל הנך ע"כ שיש עליהן שער ושייך בהן קרחה כדמסיק: והפרישים קוויטען. ונקראין פרישין שאין לך פרי עץ שהוא פרוש מלאכלו חי רק זה וכירוש': והעוזרדים שפיירלינג: משיקרחו משנקרח השער שעליהן: וכל הלבנים פירות הלבנים. לאו דוקא לבנים כשלג. רק ר"ל שאינן שחורים או אדומים: התלתן פענכעל: משתצמח משזרעו וצומח. [תמוה מ"ש דנקט כה"ג רק גבי תלתן. הרי כל המינין פטורים ממעשרות עד שראויין לזריעה [כסוכה דל"ו א.] ונ"ל דלהכי נקט בירושלמי שבתלתן יש סי' כשנותנו למים נשקע' רוב הגרעין. ור"ל דבכל המינין יש להן סי' שבמשנה מתי ראויין לזריעה אבל לתלתן אין כל הגרעינין שוין. ולהכי קאמ' "משתצמח" ור"ל שצריך לבדוק כל א'. ונ"ל שקושיתי זה דחק לרש"י [ר"ה די"ב ב'] לפרש משיתהוה זרע בגדולין ור"ל דאז ראוי לזריעה]: התבואה והזיתים משיכניסו שליש שליש גידולן וכן הוא בכל המינין הנ"ל. רק שבמינין הנ"ל יש סי' [וכ"כ הר"ש והרא"ש הכא ותוס' ר"ה הנ"ל]: ובירק ר"ל אבל ד' מיני ירק אלו הקשואין וכו': הקשואים גורקען: והדלועים קירביסע: והאבטיחים מעלאהנען: והמלפפונות ציטראנען קירביס: חייבים גדולים וקטנים משמע מכאן דתפוחים ואתרוגים גם בקטנותן חזי לאכילה ונ"מ לברכה. ואפ"ה לר"ש פטור באתרוגים מדאינו מאכל גמור [ועיין עירובין דכ"ח ע"ב] ודו"ק: ר"ש פוטר את האתרוגין בקטנן דס"ל דאינן נאכלים בקטנותן: החייב במעשר: בשקדים המרים פטור במתוקים דמרים נאכלים בקטנותן ולא בגדלן ומתוקים להיפך: איזהו גרנן למעשרות לאסור גם אכילת עראי כשראה פני הבית או יארע בהם א' מהדברים שקובעין למעשר כדלקמן סי' נ"ג [ועי' בע"ז דנ"ו א' ותוס' שם] או כשמוליכן לשוק וכדמסיק: הקשואים והדלועים משיפקסו משיקח האדם פרח שבראש הפרי. והנה בקשואים ודלועים שישנם במדינתינו אין בהם פרח בראשם. אבל ספרו לי בני ארץ הקדושה. דאתו מהתם להכא שבא"י מצויים כך. והיינו דקאמר תנא ואם אינו מפקס שיש מין שאין לו פרח בראשו. א"נ שער שעל גביו. וכ"ש בנשרו מעצמן: משיעמיד ערימה שיצברם בכרי: עד שיעשה מוקצה משישטחם להתייבש: ירק הנאגד שדרכו להאגד: אם אינו אוגד עד שימלא את הכלי בממלא הרבה כלים משדהו. אוכל עראי עד שימלא האחרון: ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו כל מה שרוצה ללקט: כלכלה ר"ל אם נותן כל הפירות לסל א' גדול. ואמרי' בירו' פ"ב סתם כלכלה ד' קבין וגדול' סא' קטנה ג' קבין: עד שיחפה שמכסה הפירות עם עלי אילן שלא יכמושו כשנשאן לשוק נאסר באכילת עראי אף שלא מלאהו: בד"א דזהו גרנן: במוליך לשוק דלאו בדעתו תליא דשמא ימצא לוקחין מיד ונטבלו דכבוש. שבת. מקח. חצר. תרומה. אור. מלח. [וסי' כשמחת אם] כל א' מאלו קובע למעשר. אבל רק כשנגמרו מלאכתן שנזכרו לקמן [מ"ח רמב"ם פ"ג ממעשרות ה"ג] דג' פרקים יש לחיוב מעשר. וסימנך ענק. (א) עונת המעשר. והן הנזכרים בפרקן ממשנה ב' ולהלן דכולן אם תלשן קודם לעונה שנזכר בכל א' וא' פטור ממעשרות. (ב) נגמר מלאכתן. דאם תלשן אחר עונת המעשר הנ"ל. מותר לאכול מהן עראי עד שיגמר מלאכתן וכפי המבואר בכל א' וא' בפרקן ממשנה ה' ולהלן והיינו גרנן למעשרות. וכשנגמר מלאכתן והוא רוצה להוליכן מהשדה לשוק. גם עראי אסור לאכול מהן. (ג) קבע למעשר. דאם אין רוצה למכרן בשוק אלא להוליכן לביתו אז גם אחר שנגמר מלאכתן מותר לאכול מהן עראי. עד שיוקבע למעשר ע"י א' מהז' דברים שזכרנו כבוש שבת וכו' [רמב"ם רפ"ג ממעשרות]. ולהראב"ד שם בדגן תירוש ויצהר. אף שרוצה להכניסן לביתו כיון שנגמר מלאכתן אסור לאכול מהן עראי. דהיינו. בתבואה משימרח ויחליק פני הכרי אחר שדשו. והיין משיקפה. והשמן משירד לעוקה [כפרקן משנה ז']. וכל מקום שאדם מותר לאכול מהפירות עראי. מותר להאכיל לבהמה אפי' הרבה דהיינו קבע. וכל מקום שאדם אסור לאכול אפי' עראי. עכ"פ מותר להאכיל לבהמה עראי [רמב"ם פ"ג ממעשר ה"כ]. מיהו כל ז' קביעות אלו מדרבנן ואין לוקין כשאכל הטבל אחר שהוקבע בא' מהנך. דמן התורה לא הוקבע לתרומה ולמעשרות. רק כשהכניסו לתוך הבית ממש. שנאמר בערתי הקדש מן הבית. וכשאכל הטבל אח"כ לוקה אפי' כשאכל רק כזית עראי [רמב"ם פ"ד ממעשרות]: אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו דבדעתו תליא שלא יהיו טבל עד שיבאו לחצר: הפרד גראנאטאפפעל מחובר יחד מכמה חלקים כמו קנאבלויך. ומפרידין החלקים כדי שיתיבשו היטב וכל חלק כשנפרד נקרא פרד: והצמוקין ראזינען: הבצלים משיפקל משיקלף הקליפות הרעות מעליהן: התבואה משימרח שיחליק פני הכרי: הקטניות משיכבור דדרך קטניות לעקרן עם עפר וכוברן בכברה לנקותן: אע"פ שמרח נוטל מן הקוטעים שבלין קטועים שלא נדושו היטב: ומן הצדדים שבצדדי הכרי: וממה שבתוך התבן שלא נזרה היטב דכל אלו לא נקבעו עדיין למעשר וכ"כ במ"ז: היין משיקפה איבער זיך גערען. שיעלה היין שבבור ברתיחתו החרצנים והזגים המעורבים בו: אע"פ שקפה קולט מותר לקלוט: מן הגת העליונה מיין שלא ירד עדיין לבור: ומן הצנור רעננע שבו ירד היין לבור: השמן משירד לעוקה בור שירד בו השמן כשנעצר: אע"פ שירד נוטל מן העקל סל מנוקב שמשימין בו פסולת הזיתים כשנעצרו ושמן שנשאר בהן זוחל ויוצא מנקבי הסל: ומבין הממל הוא האבן שמשים בסל להכביד על הזיתים ולכבשן: ומבין הפצים מה שנדבק בין נסרי הגת שנעצרו שם הזיתים: ונותן לחמטה עוגה קטנה חמה. דאף דדבר עב משמר חומו לאחר סלוקו מאש ודינו ככלי ראשון [כי"ד צ"ד] נ"ל דהכא בעוגה דקה וקטנה מיירי: ולתמחוי קער' גדולה שעירה בו תבשיל חם. ואף דאש קובע למעשר הכא כלי שני הוא: אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהן רותחין שהעבירן מאש: רבי יהודה אומר לכל הוא נותן אף לכלי ראשון בהעבירן מאש: חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר דחריפותן מסייע לבשל אף אחר שהעבירן מאש. וציר הוא מים היוצאין מדגים מלוחים או בשר שנמלח: העגול תאנים דרוסין יחד בעיגול: משיחליקנו גלעטטען. שמחליק פניו במשקין אז הוקבע למעשר: מחליקים בתאנים ובענבים של טבל מותר לשפשף פני העגול בתאנים וענבים של טבל כדי שיתיפה העיגול ולא הו"ל כמפסיד הטבל דאסור. א"נ מותר לשפשף עיגול חולין בענבי טבל. דלא חשיב המשקה היוצא מהן: המחליק בענבים ולא נקט תאנים. דהרי משקה שלהן אינו מכשיר: לא הוכשר דהמשקה היוצא שמצחצחו בהן לא חשיב. ונ"ל טעמא משום דלא היה עליו שם משקה מעולם דתיכף כשיצא מהענב נבלע בהעיגול. ואפשר דזהו כוונת הש"ס דקאמר דפליגי במשקה הבא לאיבוד [עיי' שבת קמ"ה א']: הגרוגרות תאנים יבשים: משידוש משידושם לתוך החבית הוקבעו למעשר: ומגורה באינו רוצה לדושן. רק מעגלן לקיום באוצר ואין זה עגול דלעיל דהתם שלוקח תאנים רבים וכובשן יחד בעיגול כעין ככר עגול אז לא הוקבע למעשר עד שיחליקנו. אבל הכא שאוסף כל התאנים באוצר בכרי הוקבעו למעשר כשיעגל פני הכרי: היה דש בחבית או:
מלכת שלמה
העיגול משיחליקנו. פי' משיחליק פניו באבן או בשיש הוקבע למעשר ואסור באכילת עראי דנגמרה מלאכתו בכך וכולהו מיירי או בראה פני הבית מדאורייתא או נכנס בחצר דרך שער מדרבנן. לשון ה"ר יהוסף ז"ל העיגול משיחליקנו פי' יש תאנים שהן שמנים והן נקראים דבילה והן מתדבקין היטב ועושין אותן עיגולים ואח"כ כשפותחין את העיגול אינם נפרדין לגמרי אלא נשארים חתיכות חתיכות והן נקראים פלחי דבילה ועוד יש תאינים שאינם שמנים כל כך ומשימין אותם בחבית או במגורה ואח"כ כשהחבית נשבר הן מתפרדין כל אחת בפני עצמה והן נקראים גרוגרות עכ"ל ז"ל: בתאנים ובענבים של טבל. מפ' בירוש' שהן טבולין מדרבנן כגון שלקחן או מלחן או כבשן אבל טבל שנטבל מדאורייתא כגון שנגמרה מלאכתו וראה פני הבית אף רבנן מודו. ופי' הרמב"ם ז"ל ולא נאמר שכשהוא מחליק בהן מכחיש אותן ומכין אותן להפסד מפני שכשמושחין אותן ומחליקין בהן ימהר בהן העיפוש וכשמושחין בענבים יקבלו לחלוחית ע"כ ואולי רצה לומר דחיישי' אליבא דר' יהודה לתרומה שלא הופרשה עדיין שלא להפסידה ומ"מ אין הלשון מכוון:
בפי' ר"ע ז"ל. מחליקי' בתאנים ובענבים של טבל במשקין היוצאין מתאנים וענבים של טבל עכ"ל ר"ע ז"ל וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה שהוא עצמו פי' לקמן המחליק בענבים שר"ל שפשף הענבים אבל המשקה של ענבים מכשיר דהיינו יין עכ"ל ז"ל:
המחליק בענבים. משום דרבנן אזלי לטעמייהו ור' יהודה לטעמי' תנא לי' הכא. ובשבת פ' כירה פי' רש"י ז"ל דבנחתום מיירי שמחליק הככרות ואין זה ענין משנתנו:
ומגורה משיעגל. עניינו כשרוצה להכניסן באוצר משיתחיל להחליקן על פי האוצר ולהשוותם ומעגילה שם הכלי המחליק שבו מחליקין הקרקע והגגות. הרמב"ם ז"ל:
נשברה החבית ונפתחה המגורה. אית דגרסי ונִפְחֲתָה אמנם אני רואה שם בפ"ג דהלכות מעשר סימן ט"ז או נפתחה ובקצת דפוסים חסרים שם ד' מלות והגיהום מספרים מדויקים או נפתחה:
לא יאכל מהן עראי ור' יוסי מתיר. מפ' בירושלמי דת"ק דר' יוסי הוא ר"מ והא קמ"ל דהלכה כר' יוסי ולא תימא סתמא ור' יוסי הלכה כסתמא וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל והרמב"ם ז"ל פסק כר' מאיר ולא ידעתי למה:
8.
A cake of pressed figs [is liable for tithes] from the moment it has been smoothed out [with fruit juice]. They may smooth them out with [the juice of] untithed figs or grapes. Rabbi Judah forbids this. If one smoothed with grapes, it is not susceptible to uncleanness. Rabbi Judah says it is susceptible. Dried figs [are liable to tithe] after they have been pressed [into a jar]. And [figs] stored in a bin [are liable to tithe] after they have been pressed. If one was pressing [the figs] into a jar, or pressing them in a storage bin, and the jar was broken or the storage bin opened, he may not make a chance meal of them. Rabbi Yose permits this.