רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
זרעים
חלה
פרק א
א ב ג ד
Zeraim
Chalah
Chapter 1
1 2 3 4
  א ב ג ד ה ו ז ח ט
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9

Mishnah

משנה א
חֲמִשָּׁה דְבָרִים חַיָּבִים בַּחַלָּה, הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא הָעֹמֶר הַבָּא:
ברטנורה חמשה דברים חייבים בחלה. דגמרינן חלה מפסח נאמר בפסח מצות לחם עוני (דברים ט״ז:ג׳) ונאמר לחם בחלה והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר ט״ו:י״ט) מה לחם האמור בפסח דבר הבא לידי חמוץ אף לחם האמור בחלה דבר הבא לידי חמוץ. ואין לך בא לידי חמוץ אלא אלו חמשת המינים בלבד:ומצטרפין זה עם זה. להשלים שיעור העיסה החייבת בחלה. ולא שיצטרפו כולן יחד, דמין בשאינו מינו אינו מצטרף, כדתנן לקמן ריש פ״ד, אלא החטים מצטרפים עם הכוסמין בלבד מפני שהם מינן, והשעורים מצטרפים עם הכל חוץ מן החטין, ואע״ג דכוסמין מין חטין הם, לאו מין חטין דוקא אלא מין שעורים ואף מין חטים, ומצטרפין עם החטים והשעורים. ובירושלמי משמע דאם נלושו יחד מצטרפין אפילו מין בשאינו מינו, אבל אם לא נלושו יחד אלא שאחר כך היו נוגעין העיסות זו בזו, מין במינו מצטרפין, שלא במינו אין מצטרפין:ואסורים בחדש. כדכתיב (ויקרא כ״ג:י״ד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, וגמרינן לחם לחם מפסח:ומלקצור מלפני הפסח. שאסור לקצור מאחד מחמשת המינים קודם קצירת העומר, דכתיב בעומר (שם) ראשית קצירכם שתהא תחלה לכל הנקצרים, ואתיא ראשית ראשית מחלה, כתיב התם (במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם, וכתיב הכא ראשית קצירכם, מה להלן מחמשת המינים אף כאן מחמשת המינים:ואם השרישו. אחד מחמשת המינין הללו, קודם קצירת העומר:העומר מתירן. ומותר לקצרו אחר קצירת העומר, דכתיב (שמות כ״ג:ט״ז) אשר תזרע בשדה, משעה שנזרע ונשרש בשדה:ואם לאו. שלא השרישו אלא אחר קצירת העומר:אסורים עד שיבא עומר הבא. של שנה הבאה:
תוסופות יום טוב חייבין בחלה. פי' הר"ב דאין בא לידי חמוץ אלא אלו בלבד. עיין בפי' הר"ב מ"ה פ"ב דפסחים: והכוסמין וכו'. עיין בריש כלאים: [*ומצטרפין זה עם זה. עיין בפ"ד מ"ב]: ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר. הכי גרסינן בספרים ובפירוש הרמב"ם אבל הר"ש גורס אסורים בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח. וכן נראה שהיא גירסת הר"ב שהרי כתב ומלקצור לפני הפסח. וכן לשונו במנחות פ' רבי ישמעאל מ"ז. ואין לומר דגורס ואסורין בחדש ומלקצור לפני הפסח. דהא בגמרא התם דף ע ע"ב אמרינן בשלמא למ"ד קודם הבאת העומר היינו דלא עריב וכו'. וכן גירסת רש"י ותוס' שם. ולכאורה גירסא זו דבמשנה בחדש לפני העומר ומלקצור לפני הפסח נראית עקרית דלגירסת הספרים איכא למטעי דאסורים בחדש לפני הפסח והיינו קודם הפסח. אבל כשיגיע תחלת הפסח שרי. דהכי משמע לישנא דלפני הפסח כדתנן בסוף פ"ז דנדרים. והא מלתא פשיטא דליתא. דמקרא מלא הוא (ויקרא כ״ג:י״ד) עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם. וזה בראשון לחול המועד. ואפי' למ"ד משעת קצירה. מ"מ למוצאי י"ט הראשון הוא. הלכך בחדש מלפני העומר גרסינן. ופליגי התם בגמ' אי קצירת העומר אי הבאת העומר ומסיק כמאן דאמר הבאת העומר. דאי קצירת העומר לערבינהו וליתננהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרוייהו אקודם קצירה קיימי וזו היא שיטת רש"י וגרסתו בגמ'. ואני תמיה על הכ"מ שבפ"ז מהלכות תמידין על מ"ש שם הרמב"ם אסור לקצור בא"י וכו' קודם קצירת העומר כתב שיש לתמוה דבגמ' משמע קודם הבאת העומר עכ"ל. ותימה דלא פליגי אלא בחדש. אבל בקצירה ודאי כולי עלמא סברי קודם קצירה. והכי דייק מתני' לפני הפסח כמו שאפרש בסייעתא דשמיא. ועוד דאי אמרת קודם הבאה תקשה דלערבינהו וליתננהו. ואין ספק אצלי דדברי התוס' שכתבו דפלוגתייהו אמלקצור הטעהו לומר דמסקנת הגמרא קודם הבאה. דהא אמרי' בשלמא למ"ד דקודם הבאה וכו'. אבל א"א לומר כן דאדרבה למ"ד קודם הבאה אם בקצירה אמרו קודם הבאה כ"ש אכילת החדש דיאסור קודם הבאה קשיא דלערבינהו וליתננהו. לכך פשוט בעיני דלתוס' גרסינן איפכא בשלמא למ"ד קודם קצירה וכו'. וכן נכון להגיה בדבריהם שצריך להיות ופריך תנן אסורים בחדש מלפני העומר ולקצור מלפני הפסח בשלמא למ"ד קודם קצירת העומר היינו דלא קא עריב ותני להו. אלא למ"ד קודם הבאת העומר לערבינהו וליתננהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר ע"כ. נמצאת למד דלא מיבעיא לפרש"י וגירסתו דל"פ בקצירה דליכא משמעותא כלל בגמ' דקודם הבאה. אלא אפי' לדעת התוס' דפליגי בקצירה. אכתי משמעות הגמרא דקודם הקצירה לפי דלדבריהם על כרחינו הגירסא בהפך וכמו שכתבתי. ולפיכך צדקו דברי הרמב"ם שכתב אסור לקצור בא"י וכו' קודם קצירת העומר. וגרסי' מתני' ומלקצור לפני הפסח. ומשום דבלאו הכי אסור לקצור בי"ט. ואי תני ומלקצור לפני העומר הוה משמע דמשום ראשית קצירכם הוא דאסור. והא בלאו הכי אסור משום י"ט וכן כתבו שם רש"י ותוספות. אבל בירושלמי ואסורין בחדש מלפני הפסח. אית תניי תני מלפני הפסח. ואית תניי תני מלפני העומר מאן דאמר מלפני הפסח מסייע לר' יוחנן. מאן דאמר מלפני העומר מסייע לחזקיה. דאמר ר' יונה בשם חזקיה בשעת הקרבן הקרבן מתיר. שלא בשעת הקרבן היום מתיר. ר' יוחנן אמר בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן היום מתיר. ופי' מלפני הפסח מלפני היום שבפסח שבו מביאין חדש למקדש. ולאפוקי מלפני העומר כחזקיה. ועיין מ"ח פ"ד דפסחים: ואם השרישו. פירש הר"ב דכתיב אשר תזרע בשדה משעה שנזרע ונשרש בשדה. בגמ' פרק רבי ישמעאל (מנחות דף עא.) מדכתיב בשדה עד שיהא נקלט ונשרש בשדה. [*והך קרא דאשר תזרע בשתי הלחם כתיב ואזריעת העומר קאי דשתי הלחם לא שרו למקדש [אלא תבואה דשרי עומר להדיוט שרו שתי הלחם למקדש] כך פירש"י שם]:
יכין מלכת שלמה
1.
Five species [of grains] are subject to [the law of] hallah: wheat, barley, spelt, oats and rye. These are subject to hallah, and [dough made from different types of these grains] are accounted together one with another [as one quantity]. And their “new” [harvest] is prohibited prior to Pesah, and [they are subject] to [the prohibition of] reaping prior to the Omer. If they took root prior to the Omer, the omer permits them. If not, they are prohibited until the next Omer has come.
משנה ב
הָאוֹכֵל מֵהֶם כַּזַּיִת מַצָּה בְּפֶסַח, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. כַּזַּיִת חָמֵץ, חַיָּב בְּהִכָּרֵת. נִתְעָרֵב אֶחָד מֵהֶם בְּכָל הַמִּינִים, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח. הַנּוֹדֵר מִן הַפַּת וּמִן הַתְּבוּאָה, אָסוּר בָּהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהֶן. וְחַיָּבִין בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת:
ברטנורה יצא ידי חובתו. דכתיב (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה, דברים שאין באים לידי חמוץ אין אדם יוצא בהן ידי חובת מצה:נתערב אחד מהן בכל המינים. נתערב אחד מחמשת המינים הללו בשאר תערובות, כגון כותח הבבלי ושכר המדי:ה״ז עובר בפסח. על בל יראה ובל ימצא, אם הניחו ברשותו:הנודר מן הדגן אסור בכל המינים. דדגן כל דמידגן משמע, וקטנית וזרעים מידי דמידגן הוא:אינו אסור אלא בהן. דדגן ותבואה אחד הוא. והלכה כחכמים:וחייבים בחלה ובמעשרות. איידי דבעי למיתני אלו חייבים בחלה ופטורים מן המעשרות ואלו חייבים במעשרות ופטורים מן החלה, תנא הכא וחייבים בחלה ובמעשרות:
תוסופות יום טוב חייב בהכרת. [*והכי מצינו בברייתא פרק הדיינים דף לט ע"ב] ובסוף מכות דף כג ע"ב [*שם] פירש [*תלמיד] רש"י בהכרת לשון הכרת תכרת ע"כ. כלומר דלא קרינן הה"א בפת"ח הא אי הכי לסגי ליה למתניתין לומר בכרת. אלא קרינן הה"א בחירק ורומז לכרת דכתיב בקרא [*ובסדר המשנה שבירושלמי בהיכרת ביו"ד וכן שם בגמרא בכמה דוכתי והרבה יש כן שם במסכת בכורים]: הרי זה עובר בפסח. פי' הר"ב על בל יראה. אבל בריש פ"ג דפסחים מפרש בענין אחר. ושם אפרש בסייעתא דשמיא: הנודר מן הפת וכו' דברי ר"מ וחכ"א הנודר מן הדגן וכו'. כן הנוסחא בספרים. ומלשון הר"ב משמע דגרס בדברי ר"מ הנודר מן הדגן אסור בכל המינים. וה"ק ר"מ במשנה ב פ"ז דנדרים (דף נה.) הנודר מן הדגן אסור בכל אלא שלא מצאתי כן בשום נוסח. ולפי נוסחת הספרים פליגי רבנן אדיוקא דר"מ דאיהו לא קאמר אלא הנודר מן הפת ומן התבואה שאינו אסור אלא בהן. וקאמרי רבנן דבנודר מן הדגן נמי דינא הכי שאינו אסור אלא בהן. ודברי הרמב"ם מטין ג"כ כנוסחת הספרים. שכתב ואין מחלוקת בין החכמים שהנודר מן הפת וכו'. וחולק ר"מ *)לחכמים בנודר מן הדגן שחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' מינין. ור"מ אומר שהנודר מן הדגן אסור בכל וכו'. ועוד יתבאר [זה] מדעתם במסכת נדרים ע"כ. ואי איתא דגרסי' לה הכא בהדיא מה היה צורך לראיה ממס' נדרים. [*ובמשנה של הפי' שהזכרתי הגירסא הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן. אבל הנודר מן הדגן אסור בכל המינין חוץ מפירות האילן דברי ר"מ ע"כ. ואף מלשון הרמב"ם לא קשיא שאפשר שלא לראיה כתב ויתבאר עוד וכו' אלא לומר שכן יש עוד וכו']:
יכין מלכת שלמה
2.
If one has eaten of [these five] on Pesah an olive-size piece of matzah, he has fulfilled his obligation. [If he ate on Pesah] an olive-size of piece of hametz [made of these grains], he is liable for karet. If one of these [grains, having become leavened,] became mixed with any other species, one must remove it on Pesah. If one has vowed [to abstain] from [consuming] bread and tevuah (produce), he is prohibited from consuming these [five species] the words of Rabbi Meir. The sages say: if one has vowed [to abstain] from [consuming] dagan, is prohibited only from [consuming] these [species] only. They are subject to hallah and tithes.
משנה ג
אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה וּפְטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. הַלֶּקֶט, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה, וְהַהֶפְקֵר, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה:
ברטנורה הלקט והשכחה והפאה וההפקר. פטורים מן המעשרות. דכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, ממה שיש לך ואין לו אתה חייב ליתן לו, יצאו אלו שיש לו עמך:ומותר העומר. שהעומר היה בא משלש סאין, ומוציאין ממנו עשרון סלת מנופה בשלש עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם. וחייב בחלה ופטור ממעשר, לפי שבשעת מירוח היה של הקדש:ותבואה שלא הביאה שליש. חייבת בחלה שאף היא באה לידי חמוץ, וכל דבר הבא לידי חמוץ לחם אקרי וחייב בחלה. ופטורה מן המעשרות, דבמעשרות כתיב (דברים יד) תבואת זרעך דבר שזורעים אותו וצומח, והאי אי זרעי ליה לא צמח:תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה. דכתיב (במדבר ט״ו:כ׳) כתרומת גורן כן תרימו אותה, מה תרומה אינה באה מתבואה שלא הביאה שליש אף חלה אינה באה מתבואה שלא הביאה שליש. ואין הלכה כרבי אליעזר:
תוסופות יום טוב הלקט וכו'. פירש הר"ב דכתיב ובא הלוי וגו'. עיין מה שכתבתי בריש מסכת מעשרות: ומעשר ראשון שנטלה תרומתו. מפרש בירושלמי שהקדימו בשבלים. ועיין בריש פ"ז דברכות: ומעשר שני והקדש שנפדו. נראה לפרש כמ"ש הר"ב והר"ש במ"ה פ"ק דתרומות. מעשר שני קמשמע לן כגון שהקדימו בשבלים. וכן משמע בירושלמי דהכא והביאו הר"ש. וקודם שפדאו ממון גבוה הוא דהכי הלכתא כדפסק בפ"ד דמעשר שני משנה ג. והקדש וגם מעשר שני כשמירחו הגזבר ואח"כ פדאו ומשום הכי פטורין מן המעשרות. וטעמא דחייבים בחלה משום דמשעת הגלגול הוי חיובא דחלה. וכדמפרש רש"י והר"ב במסכת מנחות פ' ר' ישמעאל לענין מותר העומר: ומותר העומר. ירושלמי מתני' דלא כר"ע בפ' ר' ישמעאל במנחות (דף סו): ותבואה שלא הביאה שליש. עי' בפירוש משנה ג פ"ק דמעשרות. [*ועיין מה שהקשיתי על פירוש הר"ב דהכא בפ"ק דמסכת תרומות משנה ה]:
יכין מלכת שלמה
3.
The following are subject to hallah, but exempt from tithes: gleanings, from the forgotten sheaf, from peah or from ownerless produce and the first tithe from which terumah has been removed, second tithe and consecrated [produce] which has been redeemed, and that which remains over from the omer, and grain which has not grown one-third [ripe]. Rabbi Eliezer says: grain which has not grown one-third [ripe] is exempt [also] from hallah.
משנה ד
אֵלּוּ חַיָּבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפְטוּרִים מִן הַחַלָּה, הָאֹרֶז, וְהַדֹּחַן, וְהַפְּרָגִים, וְהַשֻּׁמְשְׁמִין, וְהַקִּטְנִיּוֹת, וּפָחוֹת מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים בַּתְּבוּאָה. הַסֻּפְגָּנִין, וְהַדֻּבְשָׁנִין, וְהָאִסְקְרִיטִין, וְחַלַּת הַמַּשְׂרֵת, וְהַמְדֻמָּע, פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה:
ברטנורה ופרגין. קורין לו בערבי כשכא״ש, ובלע״ז פפאור״ו:ופחות מחמשת רבעים בתבואה. תבואה שעושה פחות מחמשת רבעים קמח חייב במעשרות, והעיסה שנילושה מן הקמח ההוא פטורה מן החלה, לפי ששיעור העיסה להתחייב בחלה היא חמשת רבעים קמח ועוד, כלומר מעט יותר מחמשת רבעים:הסופגנים. לחם שבלילתו רכה ועשוי כספוג. פ״א רקיקים דקים, תרגום ורקיקי מצות, ואספוגין:הדובשנים. מטוגנים בדבש, אי נמי נילושים בדבש:האסקריטין. תרגום צפיחית, אסקריטון. ובלילתן רכה מאד:וחלת המשרת. חלה חלוטה במחבת, תרגום מחבת, משריתא:המדומע. סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה סאין של חולין, ונעשו כולן מדומע ואסורים לזרים, ופטור מן החלה דכתיב (במדבר ט״ו:י״ט) תרימו תרומה, ולא שכבר נתרמה:
תוסופות יום טוב ופחות מחמשת רבעים. לשון הר"ב לפי ששיעור העיסה להתחייב בחלה היא ה' רביעים קמח ועוד ע"כ. וכן כתב עוד בריש פ"ק דפרה אבל משנתינו מוכחת דסברה דלא בעינן ועוד דאי לא תימא הכי לא הוה ליה למיתני פחות. וז"ל הר"ש ופחות מחמשת רבעים ודוקא פחות אבל מצומצמים חייב ע"כ. ותנן נמי בפ"ב משנה ו וריש פ"ג דחמשת רביעים חייבים. ואף הר"ב נקט הכי בלישניה פ"ב משנה ה. ובפ"ג משנה ה וח. ובריש פ"ד. ופלוגתא דתנאי הוא במשנה ב פ"ק דעדיות. ושם פוסק הר"ב כחכמים דסברי דה' רבעים חייבים. וכן פסק הרמב"ם. והתוס' פ"ח דעירובין דף פג ע"ב נסתפקו בזה משום דסתמא דגמרא דפרק כלל גדול (שבת עו:) ופ' אלו עוברין (פסחים מח:) נקט ה' רבעים ועוד משמע שכן הלכה: והמדומע. לפי מה שאכתוב בסוף פירקין דדימוע דרבנן מתני' בחלה בזמן הזה דרבנן. וכ"כ הר"ש דאי לאו הכי לא אתא דימוע דרבנן ופקעא חיובא דחלה דאורייתא וכן כתב עוד במשנה ב פ"ג וריש פ"ב דבכורים:
יכין מלכת שלמה
4.
The following are liable for tithes, but exempt from hallah: rice, millet, poppy-seed, sesame seeds, pulse, and less than five-fourths [of a kab] of [the five kinds of] grain, sponge-cakes, honey-cakes, dumplings, a cake [cooked] in a pan and medumma are exempt from hallah.
משנה ה
עִסָּה שֶׁתְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִין, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. תְּחִלָּתָהּ עִסָּה וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִין, תְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ עִסָּה, חַיָּבִין בַּחַלָּה. וְכֵן הַקְּנוּבְקָאוֹת חַיָּבוֹת:
ברטנורה עסה שתחלתה סופגנים. כגון עיסה שבלילתה רכה:וסופה סופגנים. שמטגנים אותה בשמן ודבש, או מבשלה במים:תחלתה עיסה וסופה סופגנים. שבלילתה עבה ואח״כ מטגנים אותה בשמן ודבש או מבשלה במים:תחלתה סופגנין וסופה עיסה. בלילתה רכה, ואופה אותה בתנור:קנובקעות. לחם שמחזירים אותו לסלתו, ועושים ממנו מאכל לתינוקות:
תוסופות יום טוב
יכין מלכת שלמה
5.
Dough which was originally [intended for] sponge-cakes, and in the end is [cooked as] sponge-cake, is exempt from hallah. [If it was] originally [ordinary] dough, but in the end [cooked as] sponge-cakes, [or if it was] originally [intended for] sponge-cakes, but finally [cooked as ordinary] dough, it is subject to hallah. Similarly, bread crumbs (kenuvkaot) are subject [to hallah].
משנה ו
הַמְּעִסָּה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין. הַחֲלִיטָה, בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ, פָּטוּר. לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, חַיָּב:
ברטנורה המעיסה. קמח ע״ג מים רותחים:החליטה. מים רותחים על גבי קמח, ומפורש בגמרא דתרי תנאי נינהו ומי ששנה זו לא שנה זו, דתנא אחד תנא מעיסה והוא הדין חליטה, וסבר בין מעיסה בין חליטה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, ואידך תנא, תנא חליטה והוא הדין מעיסה, וסבר בין חליטה בין מעיסה בית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים. ולענין פסק הלכה בין מעיסה בין חליטה אם נאפות בתנור חייבות בחלה, ואם במרחשת או במחבת ובכל דבר שהאור עוברת תחתיו פטורות מן החלה:עשאן לעצמו. לצורך תודתו ונזירותו:פטור. כיון דגלגלן לקדשן דכתיב עריסותיכם ולא עיסת הקדש:למכור בשוק. לבני אדם שצריכים לחלות תודה ורקיקי נזיר:חייב. דכל לשוק אימלוכי ממליך, אי מזביננא מזביננא ואי לא אכילנא להו אנא:
תוסופות יום טוב חלות תודה ורקיקי נזיר. וכן במשנה ה פ' שני דפסחים. ותלתא ברייתות בגמ' דהתם כולהו נקיטו בהך לישנא. ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקים הל"ל חלות ורקיקי תודה ונזיר דשתיהן בשניהם. [*ונ"ל ליישב קצת דלהכי קתני בלשון דצריכין לפרש דתני הך וה"ה לאידך דהא קראי מוכחי דכתיבי חלות ורקיקים בתרווייהו כי היכי לגלאי ארישא דתהיה מתפרשת נמי בכה"ג דמעיסה וה"ה חליטה. וכן איפכא דתרי תנאי נינהו כדכתב הר"ב]:
יכין מלכת שלמה
6.
Meisah: Bet Shammai exempts [from hallah], And Bet Hillel makes liable [for hallah]. Halita: Bet Shammai makes liable, And Bet Hillel exempts. The loaves of the thanksgiving sacrifice and the wafers of a nazirite: if one made them for oneself, they are exempt [from hallah]. [If one made them] to sell in the market, they are subject [to hallah].
משנה ז
נַחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה שְׂאֹר לְחַלֵּק, חַיָּב בַּחַלָּה. נָשִׁים שֶׁנָּתְנוּ לְנַחְתּוֹם לַעֲשׂוֹת לָהֶן שְׂאֹר, אִם אֵין בְּשֶׁל אַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה:
ברטנורה נחתום שעשה שאור לחלק. ויש בו כדי חיוב חלה, אלא שדעתו למכרו לבני אדם לחלקו לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור:חייב בחלה. שדעתו אם לא ימצא קונים שיעשנו עיסה ויאפה אותה כולה כאחת:
תוסופות יום טוב אם אין בשל אחת מהן כשיעור וכו'. עיין ריש פרק ד:
יכין מלכת שלמה
7.
A baker who made dough to divide it up into pieces, it is subject to hallah. Women who gave [flour] to a baker to make for them dough, if there is not in any one of them a [minimum] measure, it is exempt from hallah.
משנה ח
עִסַּת הַכְּלָבִים, בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וּמְעָרְבִין בָּהּ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ, וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְנַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, וְיוֹצֵא בָהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. אִם אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, אֵינָהּ חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְאֵין מְעָרְבִין בָּהּ, וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וְאֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, מִטַּמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין:
ברטנורה עיסת כלבים. נעשית מקמח, ומורסן הרבה מעורב בה:בזמן שהרועים אוכלים ממנה. שלא נתערב בה מורסן כל כך:חייבת בחלה. דכיון דחזיא לרועים לחם קרינן בה:ומערבין בה. ערובי חצרות, להוציא מן הבתים לחצר:ומשתתפין בה. שתופי מבואות, להוציא מן החצרות למבוי:ומברכין עליה. ברכת המוציא:ומזמנין עליה. שלשה שאכלו ממנה כאחת חייבים לזמן:ונאפית ביום טוב. משום חלק רועים:ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. לילה ראשונה שחייב לאכול כזית מצה:אינה חייבת בחלה. דכתיב (במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם שלכם חייבת ולא של חיה:מטמאה טומאת אוכלין. כיון דעל ידי הדחק נאכלת לאדם, מטמאה, עד שתפסל מלאכול לכלב:
תוסופות יום טוב ומערבין בה. פירש הר"ב עירובי חצירות. וכן פירש הר"ש. גם רש"י פירש כן בפ"ב דביצה דף כא. והרמב"ם מפרש עירובי תתומין. ומשמע לכאורה דדוקא עירובי תחומין משום דדינו שבכל מה שמשתתפים במבוי מערבין בתחומין משא"כ בעירובי חצרות שאין מערבין אלא בפת וכמפורש בריש פ"ג דעירובין ופ"ז מ"י. אבל כי דייקת בה ליתא דהא טעמא דכולהו משום דכשהרועים אוכלים ממנה הוי פת. ועוד עיין בסמוך: ומשתתפין בה. עיין מ"ש בסוף פ"ק דדמאי וה"נ איכא למימר דאי לא תנא משתתפין הוי אמינא דעירובין בתחומין דוקא שאין צריך פת להכי תני משתתפי' שאין צריך ג"כ פת ולמאי תני עירובין אלא ש"מ דאף לחצירות: [*אינה חייבת בחלה. פי' הר"ב דכתיב וכו'. ולא של חיה וכלב מין חיה כדברי ת"ק דסוף פ"ח דכלאים והר"ש הביא בל' ספרי זוטא של כלב אתיא ככולי עלמא אף לר"מ דאמר שהוא מין חיה [צ"ל בהמה]]: [*מטמאה טומאת אוכלין. פי' הר"ב מטמאה עד שתפסל וכו'. עיין מה שכתבתי בפירוש זה הלשון במשנה ו פרק ח דמסכת טהרות]:
יכין מלכת שלמה
8.
Dough for dogs:If shepherds eat it: it is subject to hallah, and one may use it to make an eruv or a shittuf; and one should say the blessings over it, and one should make an invitation for birkat hamazon over it; and it may be made on a festival; and one fulfills his obligation with it on Pesah. But if shepherds do not eat it: it is not subject to hallah; and one may not use it to make an eruv, or a shittuf; and one does not say the blessings over it, and one does not make an invitation for birkat hamazon over it; and it may not be made on a festival; and one does not fulfill his obligation with it on Pesah. In either case it is susceptible to ritual defilement affecting food.
משנה ט
הַחַלָּה וְהַתְּרוּמָה, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתָה וְחֹמֶשׁ, וַאֲסוּרִים לְזָרִים, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, וְאֵין נִטָּלִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף וּמִן הַדָּבָר הַגָּמוּר. הָאוֹמֵר, כָּל גָּרְנִי תְרוּמָה וְכָל עִסָּתִי חַלָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת:
ברטנורה חייבין עליהן מיתה. זר האוכלן מזיד חייב מיתה בידי שמים, דחלה אקריא תרומה ובתרומה כתיב (ויקרא כ״ב:ט׳) ומתו בו כי יחללוהו:וחומש. האוכלן שוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה:ואסורים לזרים. בחנם היא שנויה, דכיון שחייבים הזרים עליהם מיתה וחומש פשיטא דאסורים לזרים. ולרבי יוחנן דאמר חצי שיעור מדאורייתא, מצינן למימר דתנא אסורים לזרים לחצי שיעור שאין בו לא מיתה ולא חומש, אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא:והן נכסי כהן. שיכול למכרן וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה:ועולין באחד ומאה. אם נתערבו במאה של חולין:וטעונים רחיצת ידים. הבא ליגע בהן צריך ליטול ידיו תחלה, שסתם ידים פוסלות את התרומה, ואת החלה שאף היא נקראת תרומה:והערב שמש. טמא שטבל אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו, כדכתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, והוא הדין לחלה:ואינן ניטלים מן הטהור על הטמא. גזרה שמא יתרום שלא מן המוקף, משום דמסתפי שמא יגע הטמא בטהור ויטמאנו. ואנן בעינן שהתורם יתרום מן המוקף כדתנן בסמוך:ואין ניטלין אלא מן המוקף. גרסינן, ופירוש מוקף קרוב וסמוך:מן הדבר הגמור. שנגמרה מלאכתן, וחלה משתתגלגל העיסה:עד שישייר מקצת. דחלה ותרומה כתיב בהו ראשית, ובעינן שיהו שיריהן נכרים:
תוסופות יום טוב חייבין עליה מיתה. פירש הר"ב זר האוכלן מזיד וכו'. ובתרומה כתיב ומתו בו כי יחללוהו וכן פירש הרמב"ם והר"ש והך קרא באוכל תרומה בטומאת הגוף הוא דכתיב. ותניא בסוף פרק הנשרפין דמפיק ליה מדסמיך להך קרא בתריה וכל זר לא יאכל קדש. ורש"י בפרק הערל (יבמות דף עג) מפרש למתניתין בכהן טמא שאכל תרומה טהורה. ואולי משום דאשכחן לרב דפליג בהנשרפים (פג:) בזר שאכל תרומה וסבירא דלוקה משום דאני ה' מקדשם הפסיק הענין משום הכי מפרש למתני' דלא תקשה לרב והואיל וכן אין הכרע ממשנתנו אי בטמא אי בזר ולא ה"ל לכ"מ בפ"ו מהלכות תרומות להביא ראיה ממנה לפסק הרמב"ם שהזר במיתה. שאין ממנה ראיה דדלמא בטמא הוא מתני' והכי איתא בהדיא בירושלמי פ"ב דבכורים מתני' פליגא על רב ומשני פתר לה בכהנים [פירוש טמאים] והא תנינן חומש וכי יש חומש בכהנים. ומשני פתר לה לצדדין היא מתני'. רישא בכהנים וסיפא בישראל: ואסורים לזרים. כתב הר"ב בחנם היא שנויה וכו' ולר"י דאמר חצי שיעור דאוריי' וכו'. כ"כ הר"ש מטעם הירוש' דפ"ב דבכורים מתני' מסייע ליה לרבי יוחנן דאסורה לזרים פתר לה בפחות מכשיעור עכ"ל. וקשה לי דהא אף למאן דאמר דחצי שיעור דרבנן לא בחנם היא שנויה דנוקים לה מדרבנן דהא הכי נמי תני רחיצת ידים דלאו דאורייתא אלא גזירה שביעית מי"ח דבר שפירש הר"ב במ"ד פ"ק דשבת. ואף דמוע פירש הר"ש לעיל במ"ד וכן בפ"ב דבכורים דהוא מדרבנן וקראי דילפינן מינייהו כדפירש הר"ב בפ"ד דתרומות וריש פ"ב דערלה אסמכתות נינהו וכן כתב הרמב"ם בסוף פרק י"ד מהל' תרומות שהוא מדרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' דפרק הערל (יבמות עג.) שכתבו בשם הערוך ערך טען דאסור לזרים אצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמאן דאמר מדאורייתא עכ"ל. והירושלמי מצאתי בזה הלשון מתני' מסייע לר"י ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור. ונראה בעיני שטעות סופר יש וצ"ל מתני' פליגא לר"י וקאי אדלעיל מיניה ר"ח בשם ר' יוחנן זר שאכל תרומה בעון מיתה וכו' מתני' פליגא על רב וכו'. ומשני לה כמו שהבאתיו לעיל. והשתא פריך מתני' על ר"י מדקתני ואסורים לזרים שמע מיניה דאין כאן עון מיתה אלא איסור בעלמא. ומשני דר"י פתר לה לאסורא בחצי שעור. ולא קאי השתא למימרא אי מדאורייתא אי מדרבנן. אלא קאמר דהכי פתר ללישנא דאסורים כי היכי דלא תקשה עליה דאין מיתה לזר האוכל תרומה: [*וטעונין רחיצת ידים. פירש הר"ב הבא ליגע בהן וכו'. כמ"ש הר"ב בפ"ק דשבת משנה ד בגזרה השביעית. ועי' בפרק שני דחגיגה מ"ו מ"ש שם בס"ד]: והערב שמש. עיין מ"ש בריש מסכת ברכות: המוקף. עיין מה שכתבתי במשנה ג פרק ד דתרומות: ומן דבר הגמור. עיין בפירוש הר"ב סוף פרק קמא דתרומות ומה שכתבתי שם: עד שישייר מקצת. כתב הר"ב דכתיב ראשית ובעינן שיהו שירים נכרין. כלומר דאי אין שירים אין כאן ראשית. ולשון הגמרא בפרק ראשית הגז ראשית ששיריה ניכרין.
יכין מלכת שלמה
9.
In the case of hallah and terumah:One is liable for death on account of [having eaten] them death [intentionally], or to [repay] an added fifth [if unwittingly]; They are forbidden to non-priests; They are the property of the priest; They are nullified [in a mixture of] one-hundred-and-one [parts, the rest being non-sacred dough or produce]; They require washing of one’s hands; And [waiting until] the setting of the sun [prior to eating them]; They may not be separated from pure [stuff] for impure; But rather from that which is close, And from that [in a] finished [state]. If one said: “All my threshing-floor is terumah, or all my dough is hallah,” he has not said anything, unless he has left some over.
זרעים חלה פרק א
Zeraim Chalah Chapter 1