Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
חֲמִשָּׁה דְבָרִים חַיָּבִים בַּחַלָּה, הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן. הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִין בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא הָעֹמֶר הַבָּא:
ברטנורה
חמשה דברים חייבים בחלה. דגמרינן חלה מפסח נאמר בפסח מצות לחם עוני (דברים ט״ז:ג׳) ונאמר לחם בחלה והיה באכלכם מלחם הארץ (במדבר ט״ו:י״ט) מה לחם האמור בפסח דבר הבא לידי חמוץ אף לחם האמור בחלה דבר הבא לידי חמוץ. ואין לך בא לידי חמוץ אלא אלו חמשת המינים בלבד:ומצטרפין זה עם זה. להשלים שיעור העיסה החייבת בחלה. ולא שיצטרפו כולן יחד, דמין בשאינו מינו אינו מצטרף, כדתנן לקמן ריש פ״ד, אלא החטים מצטרפים עם הכוסמין בלבד מפני שהם מינן, והשעורים מצטרפים עם הכל חוץ מן החטין, ואע״ג דכוסמין מין חטין הם, לאו מין חטין דוקא אלא מין שעורים ואף מין חטים, ומצטרפין עם החטים והשעורים. ובירושלמי משמע דאם נלושו יחד מצטרפין אפילו מין בשאינו מינו, אבל אם לא נלושו יחד אלא שאחר כך היו נוגעין העיסות זו בזו, מין במינו מצטרפין, שלא במינו אין מצטרפין:ואסורים בחדש. כדכתיב (ויקרא כ״ג:י״ד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, וגמרינן לחם לחם מפסח:ומלקצור מלפני הפסח. שאסור לקצור מאחד מחמשת המינים קודם קצירת העומר, דכתיב בעומר (שם) ראשית קצירכם שתהא תחלה לכל הנקצרים, ואתיא ראשית ראשית מחלה, כתיב התם (במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם, וכתיב הכא ראשית קצירכם, מה להלן מחמשת המינים אף כאן מחמשת המינים:ואם השרישו. אחד מחמשת המינין הללו, קודם קצירת העומר:העומר מתירן. ומותר לקצרו אחר קצירת העומר, דכתיב (שמות כ״ג:ט״ז) אשר תזרע בשדה, משעה שנזרע ונשרש בשדה:ואם לאו. שלא השרישו אלא אחר קצירת העומר:אסורים עד שיבא עומר הבא. של שנה הבאה:
תוסופות יום טוב
חייבין בחלה. פי' הר"ב דאין בא לידי חמוץ אלא אלו בלבד. עיין בפי' הר"ב מ"ה פ"ב דפסחים:
והכוסמין וכו'. עיין בריש כלאים:
[*ומצטרפין זה עם זה. עיין בפ"ד מ"ב]:
ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר. הכי גרסינן בספרים ובפירוש הרמב"ם אבל הר"ש גורס אסורים בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח. וכן נראה שהיא גירסת הר"ב שהרי כתב ומלקצור לפני הפסח. וכן לשונו במנחות פ' רבי ישמעאל מ"ז. ואין לומר דגורס ואסורין בחדש ומלקצור לפני הפסח. דהא בגמרא התם דף ע ע"ב אמרינן בשלמא למ"ד קודם הבאת העומר היינו דלא עריב וכו'. וכן גירסת רש"י ותוס' שם. ולכאורה גירסא זו דבמשנה בחדש לפני העומר ומלקצור לפני הפסח נראית עקרית דלגירסת הספרים איכא למטעי דאסורים בחדש לפני הפסח והיינו קודם הפסח. אבל כשיגיע תחלת הפסח שרי. דהכי משמע לישנא דלפני הפסח כדתנן בסוף פ"ז דנדרים. והא מלתא פשיטא דליתא. דמקרא מלא הוא (ויקרא כ״ג:י״ד) עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם. וזה בראשון לחול המועד. ואפי' למ"ד משעת קצירה. מ"מ למוצאי י"ט הראשון הוא. הלכך בחדש מלפני העומר גרסינן. ופליגי התם בגמ' אי קצירת העומר אי הבאת העומר ומסיק כמאן דאמר הבאת העומר. דאי קצירת העומר לערבינהו וליתננהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרוייהו אקודם קצירה קיימי וזו היא שיטת רש"י וגרסתו בגמ'. ואני תמיה על הכ"מ שבפ"ז מהלכות תמידין על מ"ש שם הרמב"ם אסור לקצור בא"י וכו' קודם קצירת העומר כתב שיש לתמוה דבגמ' משמע קודם הבאת העומר עכ"ל. ותימה דלא פליגי אלא בחדש. אבל בקצירה ודאי כולי עלמא סברי קודם קצירה. והכי דייק מתני' לפני הפסח כמו שאפרש בסייעתא דשמיא. ועוד דאי אמרת קודם הבאה תקשה דלערבינהו וליתננהו. ואין ספק אצלי דדברי התוס' שכתבו דפלוגתייהו אמלקצור הטעהו לומר דמסקנת הגמרא קודם הבאה. דהא אמרי' בשלמא למ"ד דקודם הבאה וכו'. אבל א"א לומר כן דאדרבה למ"ד קודם הבאה אם בקצירה אמרו קודם הבאה כ"ש אכילת החדש דיאסור קודם הבאה קשיא דלערבינהו וליתננהו. לכך פשוט בעיני דלתוס' גרסינן איפכא בשלמא למ"ד קודם קצירה וכו'. וכן נכון להגיה בדבריהם שצריך להיות ופריך תנן אסורים בחדש מלפני העומר ולקצור מלפני הפסח בשלמא למ"ד קודם קצירת העומר היינו דלא קא עריב ותני להו. אלא למ"ד קודם הבאת העומר לערבינהו וליתננהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר ע"כ. נמצאת למד דלא מיבעיא לפרש"י וגירסתו דל"פ בקצירה דליכא משמעותא כלל בגמ' דקודם הבאה. אלא אפי' לדעת התוס' דפליגי בקצירה. אכתי משמעות הגמרא דקודם הקצירה לפי דלדבריהם על כרחינו הגירסא בהפך וכמו שכתבתי. ולפיכך צדקו דברי הרמב"ם שכתב אסור לקצור בא"י וכו' קודם קצירת העומר. וגרסי' מתני' ומלקצור לפני הפסח. ומשום דבלאו הכי אסור לקצור בי"ט. ואי תני ומלקצור לפני העומר הוה משמע דמשום ראשית קצירכם הוא דאסור. והא בלאו הכי אסור משום י"ט וכן כתבו שם רש"י ותוספות. אבל בירושלמי ואסורין בחדש מלפני הפסח. אית תניי תני מלפני הפסח. ואית תניי תני מלפני העומר מאן דאמר מלפני הפסח מסייע לר' יוחנן. מאן דאמר מלפני העומר מסייע לחזקיה. דאמר ר' יונה בשם חזקיה בשעת הקרבן הקרבן מתיר. שלא בשעת הקרבן היום מתיר. ר' יוחנן אמר בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן היום מתיר. ופי' מלפני הפסח מלפני היום שבפסח שבו מביאין חדש למקדש. ולאפוקי מלפני העומר כחזקיה. ועיין מ"ח פ"ד דפסחים:
ואם השרישו. פירש הר"ב דכתיב אשר תזרע בשדה משעה שנזרע ונשרש בשדה. בגמ' פרק רבי ישמעאל (מנחות דף עא.) מדכתיב בשדה עד שיהא נקלט ונשרש בשדה. [*והך קרא דאשר תזרע בשתי הלחם כתיב ואזריעת העומר קאי דשתי הלחם לא שרו למקדש [אלא תבואה דשרי עומר להדיוט שרו שתי הלחם למקדש] כך פירש"י שם]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
והכוסמין דינקעל: ושבולת שועל האפער: ושיפון ראגגען: ומצטרפין זה עם זה ר"ל אפי' עשה מכל מין עיסה בפ"ע וחזר ולש העיסות יחד עד ששבו גוף א' וכ"ש בעירבן קמח ולשן יחד מצטרפין להשלים שיעור עיסה לחלה. אבל אם רק נשכו העיסות יחד אמ"צ רק חיטין עם כוסמין וכוסמין עם כולן ושיפון מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחיטין. ושבולת שועל מצטרף עם שעורים וכוסמין. ולא עם חיטים ושיפון [י"ד שכ"ד ס"ב] והכי קיי"ל: ומלקצור מלפני העומר גי' הרא"ש אסור בחדש מלפני עומר ומלקצור לפני פסח דביו"ט בל"ז א"א לקצור. ור"ל דכל תבואה שהשרישה אחר ט"ז בניסן אסורה מלאכול ומלקצרה עד עומר הבא. ובזמן הזה אסורה עד תחלת ליל י"ז בניסן בא"י ועד תחלת ליל י"ח בניסן בחוצה לארץ: העומר מתירן לקצור ולאכלו אחר העומר: עד שיכא העומר הבא מיהו בארצות הללו שחיי נפש תלויין בהן באכילה ושתיה התירוהו רבותינו מדהוה ס"ס. ס' שהתבואה מאשתקד וס' שהושרש קודם העומר [י"ד רצ"ג ס"ג]. ואף דאינו ס"ס גמור דמיעוט לגבי רוב כלית' דמי [ש"ך שם סק"ו] על כל פנים סמכו רבותינו גם כן אדעת תנא קמא דר"א [קדושין דל"ח] דאין חדש נוהג בחו"ל מדלא איתמר בש"ס בהדיא הילכתא כמאן רק דאשכחנא סתם מתני' [סוף ערלה] כוותיה דר"א ואפשר דערלה נשנית קודם קדושין והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת [ט"ז שם סק"ד]. מיהו לקצור אע"ג שוודאי השריש אחר פסח. כיון שאין עומר בא מחו"ל [כמנחות רפ"'ח] מותר לקצרו קודם פסח הבא [עיין רמב"ם פ"ז ממוספין הל' י"ג]: נתערב אחד מהם מה' מינין הנ"ל שנתחמצו: הרי זה עובר בפסח בבל יראה ובל ימצא בהניחו ברשותו ולא נתבטל קודם פסח: הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם משא"כ בנדר מדגן אסור נמי בקטנית וזרעים: וחייבין ה' מינין הנ"ל: בחלה ובמעשרות ואף על גב דגם שאר מינין חייבין במעשרות אפ"ה איידי דבעי למתני ואלו חייבים במעשר ופטורים מחלה הדר תני הכא וחייבים וכו': וההפקר דוקא בהפקיר קודם מירוח אף שזכה בו גם כן קודם מירוח פטור ממעשרות: ומעשר ראשון שנטלה תרומתו תרומת מעשר ולא ת"ג דהקדימו בן לוי לכהן ונטל מעשרו בשבלים דאז פטור מת"ג ואפ"ה חייב בחלה ופטור ממעשרות אחרים וכ"ש דכשניטל ממנו תרומה גדולה ותרומ"ע כדינו דפטור משאר מעשרות ורק בחלה חייב. אבל תרומה גדולה ותרומ"ע קודש הם ופטורים מן החלה: ומעשר שני ר"ל שנפדה אחר מירוח אבל בנפדה קודם מירוח חייב במעשרות ומיירי שהקדים ליקח מע"ש בשבלים דאז פטור מת"ג וממעשרות כל שלא פדאו. אבל בחלה חייב דחיובה בשעת לישה והרי אז חולין גמורין הן: והקדש בנתמרח ביד גזבר פטור מתומ"ע וחייב בחלה דחיובו בשעה גלגול ואז דהדיוט הוא. מיהו מעש"נ שלא נפדה והוא בירושלים פסק הרמב"ם [פ"ו מבכורים הל"ד] דחייב בחלה: ומותר העומר דהעומר בא מג' סאין וכשמנפהו בי"ג נפה מוציא ממנו עשרון סולת והשאר נפדה לזרים ופטור ממעשרות מדחיובן בשעת מירוח ואז הקדש היה משא"כ חיוב חלה בשעת לישה: ותבואה שלא הביאה שליש דמדבא לידי חימוץ חייב בחלה דלחם מקרי ופטור ממעשר דכתיב גביה תבואת זרעך שזורע' וצומח וזה אינו צומח: ד' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה דאיתקש לתרומה: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגים מאהן: והשומשמין כעין ליינזאאמען: והקטניות ערבזען. וה"ה שאר מינין שאינן מה' מיני דגן ותנא נקט רק הנך מדרגילין לעשות מהן עיסה לפת: ופחות מחמשת רבעים בתבואה ר"ל ה' רביעיות קב והוא מדה המחזקת מ"ג ביצה וחומש והוא שיעור עיסת חלה. ומדה שהיא י' על י' גודלים בגובה ג' גודלים מרובעת מחזיק כשיעור זה [י"ד שכ"ט ש"ך סק"ד]: הסופגנין עיסה שבלילתו רכה כספוג: והדובשנין שנילוש בדבש וי"א דוקא במטוגנ' בדבש אבל בנילושה בדבש ונאפת חייבת בחלה [וע' כ"ב סימן ט']: והאסקריטין בלילתו רכה מאד: וחלת המשרת חלוטה במחבת צוויבאק בל"א ואע"ג שבלילתו עבה אפ"ה מדנלוש על דעת לבשל' פטור מחלה. מיהו הרבה פוסקים ס"ל דבכה"ג חייבת בחלה וכן פסקו רט"ז וש"ך [י"ד שכ"ט] להחמיר מספק. וא"כ צ"ל דמשרת דפטור מיירי באפאה בחמה. א"נ נ"ל דמיירי הכא בתחלתה סופגנין וסד"א כיון דאפאה אחר הבשול הו"ל כתחלתה סופגנין וסופה עיסה ותתחייב כמשנה ה' קמ"ל: והמדומע תרומה שנפלה לפחות מק' שאסור לזר. והכא בחלה בזה"ז דרבנן. דאל"כ הרי דמוע רק מדרבנן הוא דמדאור' בטל תרומה ברוב ואיך אתא דרבנן ומפיק דאורייתא. ואין להקשות עכ"פ היאך אתא חד דרבנן ומפיק תרי דרבנן י"ל כיון דבין כך וכך רק מדרבנן הוא לא דייקינן כ"כ: וסופה סופגנין השתא מפרש הא דסופגנין במשנה ד' פטור דוקא בסופה נמי סופגנים ור"ל שטגנה אחר כך במשקין בכלי או בישלה: פטורה מן החלה ודוקא בהיה נמי דעתו תחלה לעשותה סופגנין בסוף [שם ס"ג]: תחלתה עיסה בלילה עבה: תחלתה סופגנין וסופה עיסה שאפא' בתנור: וכן הקנובקאות שלש עיסה על דעת להחזירו לסלתו כשיאפה כדי לעשות ממנו דייסא למאכל תינוקות: המעיסה קמח ע"ג מים רותחים: החליטה מים רותחים ע"ג קמח ותרי תנאי נינהו דלמאן דתני מעיסה ב"ש פוטרים ה"ה בחליטה דפטרי ולמ"ד חליטה ב"ש מחייב הוא הדין מעיסה: חלות תודה ורקיקי נזיר בנזיר היו חלות ורקיקין וה"ה בתודה ותני חד בהא וחד בהא לילף מהדדי. ול"מ הי' נ"ל דתודה שמצויה כדמוכח מפ"ק דפסחים [מ"ה] היו רגילין הנחתומים לעשות למכור להם גם חלות ולא חששו שמא ישהו כמה ימים ויתעפשו מדמצויין הקונים. אבל לצורך נזירי' לא אפו רק רקיקין דקין מדאינן מצויין כל כך דכל נזיר חוטא [כנדרים ד"י ע"א] להכי לא אפו לצרכן חלות אולי יתעפשו ביני ביני ורק רקיקין מדהן דקין אינן מתעפשין כל כך מהר: עשאן לעצמו לצורך תודתו ונזירתו: פטור דבשעת גלגול הקדש היו: למכור בשוק למי שיתחייב: חייב דכל לשוק אמלוכי אמלך דאי לא מזדבן להוי חולין: נחתום שעשה שאור לחלק שיש בשאור שיעור חלה רק דעתו למכרו לכמה בנ"א ולא יהי' בכ"א כשיעור: חייב בחלה דאם לא ימצא קונים ואפ' כולה כא': נשים שנתנו לנחתום קמח [י"ד שכ"ו ס"ג]. הא בנתנו לו מעות חייבת כדמוכח מרישא דתני סתמא: פטורה מן החלה אפי' אם לש הכל עיסה א' ודוקא במקפידין זה על זה דאל"כ מ"ש מעיסת שותפין: עיסת הכלבים שמעורב בה קמח ומורסן: בזמן שהרועים אוכלין ממנה שאין בה מורסן הרבה: ומערבין בה ערובי חצירות ותחומין: ומשתתפין בה שתופי מבואות להוציא מחצירות למבוי: ומברכין עליה המוציא ובהמ"ז: ומזמנין עליה דחשיבא קבע גם לג' שאכלו יחד ממנה וחייבים לזמן: ונעשית ביום טוב משום רועים: ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח לילה הראשונה: אינה חייבת בחלה ודוקא באינה ערוכה בצורת לחם [שם של"א ס"ט]: ואין מברכין עליה המוציא דאינו חשוב לחם רק יברך עליו שהכל [כך נ"ל דלא עדיף מאוכל קמח ברכות ל"ו א']: ואין מזמנין עליה היינו בשכל הג' או ב' מהג' אכלו לחם כזה. אבל באכלו ב' לחם ממש מצטרף להן השלישי שאכל לחם זה דלא גרע משאר טעימ' דמצטרף: ואינה נעשית ביום טוב דלכם ולא לכלבים כ': ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מדאינו לחם: בין בך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין לק"ט. מדנאכל על ידי דחק עד שיפסל מלאכול לכלב: החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש זר שאכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים ובשוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: ואסורים לזרים אפי' חצי שיעור: והם נכסי כהן יכול למכרן לכהן אחר ולקנות בהן מה שירצה: ועולין באחד ומאה בנתערב א' בק' בטל: וטעונין רחיצת ידים דסתם ידים שניות הן ושני פוסל לתרומה ולהכי אסור ליגע בהן בלי נט"י [ועי' תוס' ב"מ נ"ג א']: והערב שמש טמא שטבל אינו אוכלן בלי הע"ש: ואין ניטלין מן הטהור על הטמא דמתוך שירא שיגעו זב"ז ויתטמא לא יקרבם יחד ויתרום שלא מן המוקף: אלא מן המוקף ר"ל ואין ניטלין רק ממוקף ר"ל קרוב וסמוך ואפי' הפסק כלי שרי כרתוי"ט פ"ד דטבו"י כ"כ ע"ר זצוק"ל: ומן הדבר הגמור תרומה כשנגמ' מלאכתן כפ"ק דמעשר וחלה משתתגלגל העיסה: עד שישייר מקצת מדכתיב גבייהו ראשית ששיריה נכרין:
מלכת שלמה
חמשה דברים. בספר הפרפראות בפ' שלח לך חלה תגין על ה"א לומר חמשה דברים חייבין בחלה ע"כ. ובירוש' מפ' אמאי לא תני חמשת המינים כי אורחי' דכולי' תלמודא. דחמשה דברים הן ולא חמשה מינין דהא שעורים ושבלת שועל מין אחד וכוסמין ושיפון מין אחד כדתנן ברפ"ק דכלאים. והקשה החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל דהא תנינן לה חדא זימנא במנחות החטים והשעורים והכוסמין ושבלת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה וכו' וא"כ למה תנינן לה תרי זימני. ותו איכא למידק דהכא תני מניינא והתם לא תני. ותו אפי' הכא למאי איצטריך למתני מניינא. ואיכא למימר דהתם אגב גררא נקטי' משום עומר וחדש דמשתעי בי' ומש"ה תני הכא מניינא והתם לא תנא מניינא. א"נ נקט מניינא לאשמעי' דאלו החמשה מצטרפין אידך לא כדמפ' ואזיל ומצטרפין וכו' ע"כ:
ומצטרפין זה עם זה. בירוש' מפ' בבלול דאם עירב קמח חטין וקמח שעורים וקמח כוסמין וכו' ועשה מהן עיסה אחת שיש בה שיעור דחמשת רבעים חייבת בחלה. ודוקא חמשת מינין אלו חייבין בחלה משום דבאין לידי חמוץ אבל שאר כל המינין אינם באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון פי' הרגמ"ה ז"ל שם במנחות פ' ר' ישמעאל סרחון פי' שמתגדלין אבל אין מחמיצין ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל ומצטרפין זה עם זה להשלים שיעור העיסה החייבת בחלה וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה נ"ל טעות גמור כי במשנה תנן שה' דברים אלו חייבין בחלה ומצטרפין כולם יחד ואם תקשה למה הוא צריך לומר במתני' שמצטרפין כיון שאפי' עיסת חטים ועיסת אורז שנתערבו חייבין בחלה כנז' לקמן פ"ג העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה כ"ש שני מיני דגן גם מ"ש שמין בשאינו מינו אינם מצטרפין אינו אמת לכן נ"ל לפרש ששני מיני צרוף יש חד מצטרפי' זה עם זה אפי' כשלא נלושו יחד אלא שנשכו זה בזה כדתנן לקמן החטים אינם מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין ובכאן שאמר כולם מצטרפין יחד ר"ל משנבללו הקמחים ולא יש בזה כשיעור ולא בזה ובין שניהם יש אז מצטרפין וחייבין בחלה אבל מין אחר אינו מצטרף ופטורין מן החלה והא דתנן העושה עיסה מן החטים ומן האורז וכו' ר"ל דוקא כשיש בעיסת החטים לבד בלא האורז כשיעור חלה ועל כן גם האורז מצטרף עכ"ל ז"ל:
ואסורין בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח. לפני הפסח דקתני מתני' היינו לפני קצירת העומר אבל כיון דפסח י"ט הוא ולא קצרי מש"ה אמר לפני הפסח הרגמ"ה ז"ל שם במנחות וכן נראה דגריס ג"כ ה"ר שמשון ז"ל ואסורין בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר. וע"ש בגמ' מנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע') בתלמוד המוגה דגרסינן התם מאי קודם לעומר ר' יונה אמר קודם קצירת העומר ר' יוסי בר זבידא אומר קודם הבאת העומר ופרכי' עלי' דר' יונה הכי לפי גרסת רש"י ז"ל תנן אסורים בחדש לפני העומר ולקצור לפני הפסח בשלמא למ"ד קודם הבאת העומר דעד הבאת העומר אכילה אסורה היינו דלא עריב תנא אכילה וקצירה כי הדדי משום דקצירה שריא ממוצאי יום טוב ואכילה לא שריא עד הקרבת העומר אלא לר' יונה דאמר דאין אכילת חדש אסורה אלא עד קצירת העומר ליערבינהו וליתנינהו אסורין בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרווייהו אקודם קצירה קיימי אלא אי אתמר דלא תיקשי לחד מינייהו אסיפא אתמר אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן מאי קודם לעומר ר' יוסי בר זבידא אומר קודם הבאת העומר ר' יונה אומר קודם קצירת העומר. אח"כ נזדמן לידי פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל ואסורין בחדש מלפני הפסח הא דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד ששה עשר בניסן אסור לאכול ממנו למר עד שיאור היום ולמר עד הקרבת העומר ואשמעי' דלחם האסור היינו לחם דחמשת המינין דגמרי' לחם לחם ממצה ובירוש' מפ' אמאי לא תני מלפני העומר כמו גבי קצירה ור' יוחנן ס"ל דה"ק ואסורין בחדש מלפני הפסח פי' מלפני ביעור ושריפת הנותר מן הפסח דהיינו ביום ששה עשר דאפי' בליל ששה עשר קיימא לן דאין שורפין אותו דאין שורפין נותר אלא ביום כדאיתא בפ"ק דפסחים ופסק כן הרמב"ם ז"ל פט"ו דהלכות פסולי המוקדשין ואיכא התם מאן דתני ואסורין בחדש מלפני העומר ור"ל מלפני הקרבת העומר דאפי' ביום ששה עשר צריך להמתין עד שיקרב העומר אבל אה"נ דבזמן הזה משהאיר היום של ששה עשר הותר החדש מיד ומלקצור מלפני העומר הכא כולהו מודו דפירושו מלפני קצירת העומר דהיינו עד אחר שעה אחת שעברה מליל ששה עשר ע"כ:
ואם השרישו קודם לעומר. בירוש' וגם בבבלי פ' ר' ישמעאל דמנחות פליגי אמוראי אי קודם הבאת העומר קאמר דהיינו האיר יום ששה עשר אי קודם לקצירת העומר והיינו ליל ט"ז ויליף לה בפ' ר' ישמעאל מדכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה משמע משעה שקרוי נזרע בשדה ונשרש יש היתר למעשיך דהיינו קצירה ומפ' התם מתי זמן השרשה ע"כ:
1.
Five species [of grains] are subject to [the law of] hallah: wheat, barley, spelt, oats and rye. These are subject to hallah, and [dough made from different types of these grains] are accounted together one with another [as one quantity]. And their “new” [harvest] is prohibited prior to Pesah, and [they are subject] to [the prohibition of] reaping prior to the Omer. If they took root prior to the Omer, the omer permits them. If not, they are prohibited until the next Omer has come.
משנה ב
הָאוֹכֵל מֵהֶם כַּזַּיִת מַצָּה בְּפֶסַח, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. כַּזַּיִת חָמֵץ, חַיָּב בְּהִכָּרֵת. נִתְעָרֵב אֶחָד מֵהֶם בְּכָל הַמִּינִים, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח. הַנּוֹדֵר מִן הַפַּת וּמִן הַתְּבוּאָה, אָסוּר בָּהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מֵהֶן. וְחַיָּבִין בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת:
ברטנורה
יצא ידי חובתו. דכתיב (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה, דברים שאין באים לידי חמוץ אין אדם יוצא בהן ידי חובת מצה:נתערב אחד מהן בכל המינים. נתערב אחד מחמשת המינים הללו בשאר תערובות, כגון כותח הבבלי ושכר המדי:ה״ז עובר בפסח. על בל יראה ובל ימצא, אם הניחו ברשותו:הנודר מן הדגן אסור בכל המינים. דדגן כל דמידגן משמע, וקטנית וזרעים מידי דמידגן הוא:אינו אסור אלא בהן. דדגן ותבואה אחד הוא. והלכה כחכמים:וחייבים בחלה ובמעשרות. איידי דבעי למיתני אלו חייבים בחלה ופטורים מן המעשרות ואלו חייבים במעשרות ופטורים מן החלה, תנא הכא וחייבים בחלה ובמעשרות:
תוסופות יום טוב
חייב בהכרת. [*והכי מצינו בברייתא פרק הדיינים דף לט ע"ב] ובסוף מכות דף כג ע"ב [*שם] פירש [*תלמיד] רש"י בהכרת לשון הכרת תכרת ע"כ. כלומר דלא קרינן הה"א בפת"ח הא אי הכי לסגי ליה למתניתין לומר בכרת. אלא קרינן הה"א בחירק ורומז לכרת דכתיב בקרא [*ובסדר המשנה שבירושלמי בהיכרת ביו"ד וכן שם בגמרא בכמה דוכתי והרבה יש כן שם במסכת בכורים]:
הרי זה עובר בפסח. פי' הר"ב על בל יראה. אבל בריש פ"ג דפסחים מפרש בענין אחר. ושם אפרש בסייעתא דשמיא:
הנודר מן הפת וכו' דברי ר"מ וחכ"א הנודר מן הדגן וכו'. כן הנוסחא בספרים. ומלשון הר"ב משמע דגרס בדברי ר"מ הנודר מן הדגן אסור בכל המינים. וה"ק ר"מ במשנה ב פ"ז דנדרים (דף נה.) הנודר מן הדגן אסור בכל אלא שלא מצאתי כן בשום נוסח. ולפי נוסחת הספרים פליגי רבנן אדיוקא דר"מ דאיהו לא קאמר אלא הנודר מן הפת ומן התבואה שאינו אסור אלא בהן. וקאמרי רבנן דבנודר מן הדגן נמי דינא הכי שאינו אסור אלא בהן. ודברי הרמב"ם מטין ג"כ כנוסחת הספרים. שכתב ואין מחלוקת בין החכמים שהנודר מן הפת וכו'. וחולק ר"מ *)לחכמים בנודר מן הדגן שחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' מינין. ור"מ אומר שהנודר מן הדגן אסור בכל וכו'. ועוד יתבאר [זה] מדעתם במסכת נדרים ע"כ. ואי איתא דגרסי' לה הכא בהדיא מה היה צורך לראיה ממס' נדרים. [*ובמשנה של הפי' שהזכרתי הגירסא הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן. אבל הנודר מן הדגן אסור בכל המינין חוץ מפירות האילן דברי ר"מ ע"כ. ואף מלשון הרמב"ם לא קשיא שאפשר שלא לראיה כתב ויתבאר עוד וכו' אלא לומר שכן יש עוד וכו']:
יכין
מלכת שלמה
יכין
והכוסמין דינקעל: ושבולת שועל האפער: ושיפון ראגגען: ומצטרפין זה עם זה ר"ל אפי' עשה מכל מין עיסה בפ"ע וחזר ולש העיסות יחד עד ששבו גוף א' וכ"ש בעירבן קמח ולשן יחד מצטרפין להשלים שיעור עיסה לחלה. אבל אם רק נשכו העיסות יחד אמ"צ רק חיטין עם כוסמין וכוסמין עם כולן ושיפון מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחיטין. ושבולת שועל מצטרף עם שעורים וכוסמין. ולא עם חיטים ושיפון [י"ד שכ"ד ס"ב] והכי קיי"ל: ומלקצור מלפני העומר גי' הרא"ש אסור בחדש מלפני עומר ומלקצור לפני פסח דביו"ט בל"ז א"א לקצור. ור"ל דכל תבואה שהשרישה אחר ט"ז בניסן אסורה מלאכול ומלקצרה עד עומר הבא. ובזמן הזה אסורה עד תחלת ליל י"ז בניסן בא"י ועד תחלת ליל י"ח בניסן בחוצה לארץ: העומר מתירן לקצור ולאכלו אחר העומר: עד שיכא העומר הבא מיהו בארצות הללו שחיי נפש תלויין בהן באכילה ושתיה התירוהו רבותינו מדהוה ס"ס. ס' שהתבואה מאשתקד וס' שהושרש קודם העומר [י"ד רצ"ג ס"ג]. ואף דאינו ס"ס גמור דמיעוט לגבי רוב כלית' דמי [ש"ך שם סק"ו] על כל פנים סמכו רבותינו גם כן אדעת תנא קמא דר"א [קדושין דל"ח] דאין חדש נוהג בחו"ל מדלא איתמר בש"ס בהדיא הילכתא כמאן רק דאשכחנא סתם מתני' [סוף ערלה] כוותיה דר"א ואפשר דערלה נשנית קודם קדושין והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת [ט"ז שם סק"ד]. מיהו לקצור אע"ג שוודאי השריש אחר פסח. כיון שאין עומר בא מחו"ל [כמנחות רפ"'ח] מותר לקצרו קודם פסח הבא [עיין רמב"ם פ"ז ממוספין הל' י"ג]: נתערב אחד מהם מה' מינין הנ"ל שנתחמצו: הרי זה עובר בפסח בבל יראה ובל ימצא בהניחו ברשותו ולא נתבטל קודם פסח: הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם משא"כ בנדר מדגן אסור נמי בקטנית וזרעים: וחייבין ה' מינין הנ"ל: בחלה ובמעשרות ואף על גב דגם שאר מינין חייבין במעשרות אפ"ה איידי דבעי למתני ואלו חייבים במעשר ופטורים מחלה הדר תני הכא וחייבים וכו': וההפקר דוקא בהפקיר קודם מירוח אף שזכה בו גם כן קודם מירוח פטור ממעשרות: ומעשר ראשון שנטלה תרומתו תרומת מעשר ולא ת"ג דהקדימו בן לוי לכהן ונטל מעשרו בשבלים דאז פטור מת"ג ואפ"ה חייב בחלה ופטור ממעשרות אחרים וכ"ש דכשניטל ממנו תרומה גדולה ותרומ"ע כדינו דפטור משאר מעשרות ורק בחלה חייב. אבל תרומה גדולה ותרומ"ע קודש הם ופטורים מן החלה: ומעשר שני ר"ל שנפדה אחר מירוח אבל בנפדה קודם מירוח חייב במעשרות ומיירי שהקדים ליקח מע"ש בשבלים דאז פטור מת"ג וממעשרות כל שלא פדאו. אבל בחלה חייב דחיובה בשעת לישה והרי אז חולין גמורין הן: והקדש בנתמרח ביד גזבר פטור מתומ"ע וחייב בחלה דחיובו בשעה גלגול ואז דהדיוט הוא. מיהו מעש"נ שלא נפדה והוא בירושלים פסק הרמב"ם [פ"ו מבכורים הל"ד] דחייב בחלה: ומותר העומר דהעומר בא מג' סאין וכשמנפהו בי"ג נפה מוציא ממנו עשרון סולת והשאר נפדה לזרים ופטור ממעשרות מדחיובן בשעת מירוח ואז הקדש היה משא"כ חיוב חלה בשעת לישה: ותבואה שלא הביאה שליש דמדבא לידי חימוץ חייב בחלה דלחם מקרי ופטור ממעשר דכתיב גביה תבואת זרעך שזורע' וצומח וזה אינו צומח: ד' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה דאיתקש לתרומה: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגים מאהן: והשומשמין כעין ליינזאאמען: והקטניות ערבזען. וה"ה שאר מינין שאינן מה' מיני דגן ותנא נקט רק הנך מדרגילין לעשות מהן עיסה לפת: ופחות מחמשת רבעים בתבואה ר"ל ה' רביעיות קב והוא מדה המחזקת מ"ג ביצה וחומש והוא שיעור עיסת חלה. ומדה שהיא י' על י' גודלים בגובה ג' גודלים מרובעת מחזיק כשיעור זה [י"ד שכ"ט ש"ך סק"ד]: הסופגנין עיסה שבלילתו רכה כספוג: והדובשנין שנילוש בדבש וי"א דוקא במטוגנ' בדבש אבל בנילושה בדבש ונאפת חייבת בחלה [וע' כ"ב סימן ט']: והאסקריטין בלילתו רכה מאד: וחלת המשרת חלוטה במחבת צוויבאק בל"א ואע"ג שבלילתו עבה אפ"ה מדנלוש על דעת לבשל' פטור מחלה. מיהו הרבה פוסקים ס"ל דבכה"ג חייבת בחלה וכן פסקו רט"ז וש"ך [י"ד שכ"ט] להחמיר מספק. וא"כ צ"ל דמשרת דפטור מיירי באפאה בחמה. א"נ נ"ל דמיירי הכא בתחלתה סופגנין וסד"א כיון דאפאה אחר הבשול הו"ל כתחלתה סופגנין וסופה עיסה ותתחייב כמשנה ה' קמ"ל: והמדומע תרומה שנפלה לפחות מק' שאסור לזר. והכא בחלה בזה"ז דרבנן. דאל"כ הרי דמוע רק מדרבנן הוא דמדאור' בטל תרומה ברוב ואיך אתא דרבנן ומפיק דאורייתא. ואין להקשות עכ"פ היאך אתא חד דרבנן ומפיק תרי דרבנן י"ל כיון דבין כך וכך רק מדרבנן הוא לא דייקינן כ"כ: וסופה סופגנין השתא מפרש הא דסופגנין במשנה ד' פטור דוקא בסופה נמי סופגנים ור"ל שטגנה אחר כך במשקין בכלי או בישלה: פטורה מן החלה ודוקא בהיה נמי דעתו תחלה לעשותה סופגנין בסוף [שם ס"ג]: תחלתה עיסה בלילה עבה: תחלתה סופגנין וסופה עיסה שאפא' בתנור: וכן הקנובקאות שלש עיסה על דעת להחזירו לסלתו כשיאפה כדי לעשות ממנו דייסא למאכל תינוקות: המעיסה קמח ע"ג מים רותחים: החליטה מים רותחים ע"ג קמח ותרי תנאי נינהו דלמאן דתני מעיסה ב"ש פוטרים ה"ה בחליטה דפטרי ולמ"ד חליטה ב"ש מחייב הוא הדין מעיסה: חלות תודה ורקיקי נזיר בנזיר היו חלות ורקיקין וה"ה בתודה ותני חד בהא וחד בהא לילף מהדדי. ול"מ הי' נ"ל דתודה שמצויה כדמוכח מפ"ק דפסחים [מ"ה] היו רגילין הנחתומים לעשות למכור להם גם חלות ולא חששו שמא ישהו כמה ימים ויתעפשו מדמצויין הקונים. אבל לצורך נזירי' לא אפו רק רקיקין דקין מדאינן מצויין כל כך דכל נזיר חוטא [כנדרים ד"י ע"א] להכי לא אפו לצרכן חלות אולי יתעפשו ביני ביני ורק רקיקין מדהן דקין אינן מתעפשין כל כך מהר: עשאן לעצמו לצורך תודתו ונזירתו: פטור דבשעת גלגול הקדש היו: למכור בשוק למי שיתחייב: חייב דכל לשוק אמלוכי אמלך דאי לא מזדבן להוי חולין: נחתום שעשה שאור לחלק שיש בשאור שיעור חלה רק דעתו למכרו לכמה בנ"א ולא יהי' בכ"א כשיעור: חייב בחלה דאם לא ימצא קונים ואפ' כולה כא': נשים שנתנו לנחתום קמח [י"ד שכ"ו ס"ג]. הא בנתנו לו מעות חייבת כדמוכח מרישא דתני סתמא: פטורה מן החלה אפי' אם לש הכל עיסה א' ודוקא במקפידין זה על זה דאל"כ מ"ש מעיסת שותפין: עיסת הכלבים שמעורב בה קמח ומורסן: בזמן שהרועים אוכלין ממנה שאין בה מורסן הרבה: ומערבין בה ערובי חצירות ותחומין: ומשתתפין בה שתופי מבואות להוציא מחצירות למבוי: ומברכין עליה המוציא ובהמ"ז: ומזמנין עליה דחשיבא קבע גם לג' שאכלו יחד ממנה וחייבים לזמן: ונעשית ביום טוב משום רועים: ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח לילה הראשונה: אינה חייבת בחלה ודוקא באינה ערוכה בצורת לחם [שם של"א ס"ט]: ואין מברכין עליה המוציא דאינו חשוב לחם רק יברך עליו שהכל [כך נ"ל דלא עדיף מאוכל קמח ברכות ל"ו א']: ואין מזמנין עליה היינו בשכל הג' או ב' מהג' אכלו לחם כזה. אבל באכלו ב' לחם ממש מצטרף להן השלישי שאכל לחם זה דלא גרע משאר טעימ' דמצטרף: ואינה נעשית ביום טוב דלכם ולא לכלבים כ': ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מדאינו לחם: בין בך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין לק"ט. מדנאכל על ידי דחק עד שיפסל מלאכול לכלב: החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש זר שאכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים ובשוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: ואסורים לזרים אפי' חצי שיעור: והם נכסי כהן יכול למכרן לכהן אחר ולקנות בהן מה שירצה: ועולין באחד ומאה בנתערב א' בק' בטל: וטעונין רחיצת ידים דסתם ידים שניות הן ושני פוסל לתרומה ולהכי אסור ליגע בהן בלי נט"י [ועי' תוס' ב"מ נ"ג א']: והערב שמש טמא שטבל אינו אוכלן בלי הע"ש: ואין ניטלין מן הטהור על הטמא דמתוך שירא שיגעו זב"ז ויתטמא לא יקרבם יחד ויתרום שלא מן המוקף: אלא מן המוקף ר"ל ואין ניטלין רק ממוקף ר"ל קרוב וסמוך ואפי' הפסק כלי שרי כרתוי"ט פ"ד דטבו"י כ"כ ע"ר זצוק"ל: ומן הדבר הגמור תרומה כשנגמ' מלאכתן כפ"ק דמעשר וחלה משתתגלגל העיסה: עד שישייר מקצת מדכתיב גבייהו ראשית ששיריה נכרין:
מלכת שלמה
האוכל מהם כזית מצה. פי' כזית מזה או כזית מזה:
כזית חמץ חייב בהכרת. אבל אורז ודוחן לא. וגרסי' בהכרת הה"א בחיר"ק והכ"ף בפת"ח מן הטעם שכתבתי בפ"ק דמגילה סימן ה':
ה"ז עובר בפסח. מפ' בפ' אלו עוברין כגון דאיכא בתערובת כזית בכדי אכילת פרס ור' אליעזר מחייב עלי' בלאו דכל מחמצת והוא דבלע לי' הכי בענין שלא שהה יותר מכדי אכילת פרס ואע"ג דלאו אורחייהו דאינשי למיכלי' הכי בעיני' באנפי נפשי' אלא בטבול היינו דאשמועי' רחמנא ורבנן פליגי עלי' דר' אליעזר והכא סתם לן תנא כר' אליעזר ורש"י ז"ל סובר דדעת ר' אליעזר דעבר גם בבל יראה ובבל ימצא וכ"ש דאיכא לאו באכילתן וכדפרישית ורבינו תם ז"ל סובר דלא מחייב ר' אליעזר אלא על אכילה לחוד:
הנודר מן הפת ומן התבואה. בירושלמי מפ' לה במקום שאוכלין כל פת:
הנודר מן הפת ומן התבואה אינו אסור אלא מהן אבל הנודר מן הדגן אסור בכל דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אף הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן וכו'. כך שמעתי שהיא עיקר גירסת המשנה וכן נראה קצת שהיא גירסת ר"ע ז"ל אבל מתוך פי' הרמב"ם ז"ל משמע קצת דגריס כמו שכתוב בספרים שהרי הוא מפרש על המשנה הגרסא הנזכרת ובפ"ז דמסכת נדרים שנוי' פלוגתא זו התם בהדיא כדכתבינן. וז"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל דברי ר' מאיר כלומר דוקא כי אמר פת או תבואה אינו אסור אלא מהן אבל הנודר מן הדגן אסור בכל המינים חוץ מפירות האילן כדתנן בפ' הנודר מן הירק דקסבר ר"מ דדגן כל דמידגן משמע כדאיתא התם. וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אף מן הדגן הדין כן אבל כ"ע מודו דהנודר מן התבואה דאינו אסור אלא בחמשת המינין בלבד והכי איתא בפ' הנודר מן הירק ע"כ משמע דלא גריס במתני' רק כמו שכתוב בספרים וכן הובאה בירושלמי פ' הנודר מן הירק. והילך פי' ה"ר יהוסף ז"ל הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן לפי לשון התלמוד דבירושלמי נראה דחכמים סוברים להפך מדברי ר"מ דר"מ סובר דהנודר מן הדגן אסור בכל כדאיתא בנדרים פ"ז וחכמים סוברים דאינו אסור אלא בחמשת מינים ור"מ סובר דהנודר מן הפת ומן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינים האלו בלבד וחכמים סוברים שאסור בכל כן משמע לשון הירושלמי ובזה מיושב לשון המשנה אך בתלמוד שלנו במס' נדרים יש א"ר יוחנן הכל מודים בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינים וצ"ע עכ"ל ז"ל:
2.
If one has eaten of [these five] on Pesah an olive-size piece of matzah, he has fulfilled his obligation. [If he ate on Pesah] an olive-size of piece of hametz [made of these grains], he is liable for karet. If one of these [grains, having become leavened,] became mixed with any other species, one must remove it on Pesah. If one has vowed [to abstain] from [consuming] bread and tevuah (produce), he is prohibited from consuming these [five species] the words of Rabbi Meir. The sages say: if one has vowed [to abstain] from [consuming] dagan, is prohibited only from [consuming] these [species] only. They are subject to hallah and tithes.
משנה ג
אֵלּוּ חַיָּבִין בַּחַלָּה וּפְטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. הַלֶּקֶט, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה, וְהַהֶפְקֵר, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה:
ברטנורה
הלקט והשכחה והפאה וההפקר. פטורים מן המעשרות. דכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, ממה שיש לך ואין לו אתה חייב ליתן לו, יצאו אלו שיש לו עמך:ומותר העומר. שהעומר היה בא משלש סאין, ומוציאין ממנו עשרון סלת מנופה בשלש עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם. וחייב בחלה ופטור ממעשר, לפי שבשעת מירוח היה של הקדש:ותבואה שלא הביאה שליש. חייבת בחלה שאף היא באה לידי חמוץ, וכל דבר הבא לידי חמוץ לחם אקרי וחייב בחלה. ופטורה מן המעשרות, דבמעשרות כתיב (דברים יד) תבואת זרעך דבר שזורעים אותו וצומח, והאי אי זרעי ליה לא צמח:תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה. דכתיב (במדבר ט״ו:כ׳) כתרומת גורן כן תרימו אותה, מה תרומה אינה באה מתבואה שלא הביאה שליש אף חלה אינה באה מתבואה שלא הביאה שליש. ואין הלכה כרבי אליעזר:
תוסופות יום טוב
הלקט וכו'. פירש הר"ב דכתיב ובא הלוי וגו'. עיין מה שכתבתי בריש מסכת מעשרות:
ומעשר ראשון שנטלה תרומתו. מפרש בירושלמי שהקדימו בשבלים. ועיין בריש פ"ז דברכות:
ומעשר שני והקדש שנפדו. נראה לפרש כמ"ש הר"ב והר"ש במ"ה פ"ק דתרומות. מעשר שני קמשמע לן כגון שהקדימו בשבלים. וכן משמע בירושלמי דהכא והביאו הר"ש. וקודם שפדאו ממון גבוה הוא דהכי הלכתא כדפסק בפ"ד דמעשר שני משנה ג. והקדש וגם מעשר שני כשמירחו הגזבר ואח"כ פדאו ומשום הכי פטורין מן המעשרות. וטעמא דחייבים בחלה משום דמשעת הגלגול הוי חיובא דחלה. וכדמפרש רש"י והר"ב במסכת מנחות פ' ר' ישמעאל לענין מותר העומר:
ומותר העומר. ירושלמי מתני' דלא כר"ע בפ' ר' ישמעאל במנחות (דף סו):
ותבואה שלא הביאה שליש. עי' בפירוש משנה ג פ"ק דמעשרות. [*ועיין מה שהקשיתי על פירוש הר"ב דהכא בפ"ק דמסכת תרומות משנה ה]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
והכוסמין דינקעל: ושבולת שועל האפער: ושיפון ראגגען: ומצטרפין זה עם זה ר"ל אפי' עשה מכל מין עיסה בפ"ע וחזר ולש העיסות יחד עד ששבו גוף א' וכ"ש בעירבן קמח ולשן יחד מצטרפין להשלים שיעור עיסה לחלה. אבל אם רק נשכו העיסות יחד אמ"צ רק חיטין עם כוסמין וכוסמין עם כולן ושיפון מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחיטין. ושבולת שועל מצטרף עם שעורים וכוסמין. ולא עם חיטים ושיפון [י"ד שכ"ד ס"ב] והכי קיי"ל: ומלקצור מלפני העומר גי' הרא"ש אסור בחדש מלפני עומר ומלקצור לפני פסח דביו"ט בל"ז א"א לקצור. ור"ל דכל תבואה שהשרישה אחר ט"ז בניסן אסורה מלאכול ומלקצרה עד עומר הבא. ובזמן הזה אסורה עד תחלת ליל י"ז בניסן בא"י ועד תחלת ליל י"ח בניסן בחוצה לארץ: העומר מתירן לקצור ולאכלו אחר העומר: עד שיכא העומר הבא מיהו בארצות הללו שחיי נפש תלויין בהן באכילה ושתיה התירוהו רבותינו מדהוה ס"ס. ס' שהתבואה מאשתקד וס' שהושרש קודם העומר [י"ד רצ"ג ס"ג]. ואף דאינו ס"ס גמור דמיעוט לגבי רוב כלית' דמי [ש"ך שם סק"ו] על כל פנים סמכו רבותינו גם כן אדעת תנא קמא דר"א [קדושין דל"ח] דאין חדש נוהג בחו"ל מדלא איתמר בש"ס בהדיא הילכתא כמאן רק דאשכחנא סתם מתני' [סוף ערלה] כוותיה דר"א ואפשר דערלה נשנית קודם קדושין והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת [ט"ז שם סק"ד]. מיהו לקצור אע"ג שוודאי השריש אחר פסח. כיון שאין עומר בא מחו"ל [כמנחות רפ"'ח] מותר לקצרו קודם פסח הבא [עיין רמב"ם פ"ז ממוספין הל' י"ג]: נתערב אחד מהם מה' מינין הנ"ל שנתחמצו: הרי זה עובר בפסח בבל יראה ובל ימצא בהניחו ברשותו ולא נתבטל קודם פסח: הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם משא"כ בנדר מדגן אסור נמי בקטנית וזרעים: וחייבין ה' מינין הנ"ל: בחלה ובמעשרות ואף על גב דגם שאר מינין חייבין במעשרות אפ"ה איידי דבעי למתני ואלו חייבים במעשר ופטורים מחלה הדר תני הכא וחייבים וכו': וההפקר דוקא בהפקיר קודם מירוח אף שזכה בו גם כן קודם מירוח פטור ממעשרות: ומעשר ראשון שנטלה תרומתו תרומת מעשר ולא ת"ג דהקדימו בן לוי לכהן ונטל מעשרו בשבלים דאז פטור מת"ג ואפ"ה חייב בחלה ופטור ממעשרות אחרים וכ"ש דכשניטל ממנו תרומה גדולה ותרומ"ע כדינו דפטור משאר מעשרות ורק בחלה חייב. אבל תרומה גדולה ותרומ"ע קודש הם ופטורים מן החלה: ומעשר שני ר"ל שנפדה אחר מירוח אבל בנפדה קודם מירוח חייב במעשרות ומיירי שהקדים ליקח מע"ש בשבלים דאז פטור מת"ג וממעשרות כל שלא פדאו. אבל בחלה חייב דחיובה בשעת לישה והרי אז חולין גמורין הן: והקדש בנתמרח ביד גזבר פטור מתומ"ע וחייב בחלה דחיובו בשעה גלגול ואז דהדיוט הוא. מיהו מעש"נ שלא נפדה והוא בירושלים פסק הרמב"ם [פ"ו מבכורים הל"ד] דחייב בחלה: ומותר העומר דהעומר בא מג' סאין וכשמנפהו בי"ג נפה מוציא ממנו עשרון סולת והשאר נפדה לזרים ופטור ממעשרות מדחיובן בשעת מירוח ואז הקדש היה משא"כ חיוב חלה בשעת לישה: ותבואה שלא הביאה שליש דמדבא לידי חימוץ חייב בחלה דלחם מקרי ופטור ממעשר דכתיב גביה תבואת זרעך שזורע' וצומח וזה אינו צומח: ד' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה דאיתקש לתרומה: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגים מאהן: והשומשמין כעין ליינזאאמען: והקטניות ערבזען. וה"ה שאר מינין שאינן מה' מיני דגן ותנא נקט רק הנך מדרגילין לעשות מהן עיסה לפת: ופחות מחמשת רבעים בתבואה ר"ל ה' רביעיות קב והוא מדה המחזקת מ"ג ביצה וחומש והוא שיעור עיסת חלה. ומדה שהיא י' על י' גודלים בגובה ג' גודלים מרובעת מחזיק כשיעור זה [י"ד שכ"ט ש"ך סק"ד]: הסופגנין עיסה שבלילתו רכה כספוג: והדובשנין שנילוש בדבש וי"א דוקא במטוגנ' בדבש אבל בנילושה בדבש ונאפת חייבת בחלה [וע' כ"ב סימן ט']: והאסקריטין בלילתו רכה מאד: וחלת המשרת חלוטה במחבת צוויבאק בל"א ואע"ג שבלילתו עבה אפ"ה מדנלוש על דעת לבשל' פטור מחלה. מיהו הרבה פוסקים ס"ל דבכה"ג חייבת בחלה וכן פסקו רט"ז וש"ך [י"ד שכ"ט] להחמיר מספק. וא"כ צ"ל דמשרת דפטור מיירי באפאה בחמה. א"נ נ"ל דמיירי הכא בתחלתה סופגנין וסד"א כיון דאפאה אחר הבשול הו"ל כתחלתה סופגנין וסופה עיסה ותתחייב כמשנה ה' קמ"ל: והמדומע תרומה שנפלה לפחות מק' שאסור לזר. והכא בחלה בזה"ז דרבנן. דאל"כ הרי דמוע רק מדרבנן הוא דמדאור' בטל תרומה ברוב ואיך אתא דרבנן ומפיק דאורייתא. ואין להקשות עכ"פ היאך אתא חד דרבנן ומפיק תרי דרבנן י"ל כיון דבין כך וכך רק מדרבנן הוא לא דייקינן כ"כ: וסופה סופגנין השתא מפרש הא דסופגנין במשנה ד' פטור דוקא בסופה נמי סופגנים ור"ל שטגנה אחר כך במשקין בכלי או בישלה: פטורה מן החלה ודוקא בהיה נמי דעתו תחלה לעשותה סופגנין בסוף [שם ס"ג]: תחלתה עיסה בלילה עבה: תחלתה סופגנין וסופה עיסה שאפא' בתנור: וכן הקנובקאות שלש עיסה על דעת להחזירו לסלתו כשיאפה כדי לעשות ממנו דייסא למאכל תינוקות: המעיסה קמח ע"ג מים רותחים: החליטה מים רותחים ע"ג קמח ותרי תנאי נינהו דלמאן דתני מעיסה ב"ש פוטרים ה"ה בחליטה דפטרי ולמ"ד חליטה ב"ש מחייב הוא הדין מעיסה: חלות תודה ורקיקי נזיר בנזיר היו חלות ורקיקין וה"ה בתודה ותני חד בהא וחד בהא לילף מהדדי. ול"מ הי' נ"ל דתודה שמצויה כדמוכח מפ"ק דפסחים [מ"ה] היו רגילין הנחתומים לעשות למכור להם גם חלות ולא חששו שמא ישהו כמה ימים ויתעפשו מדמצויין הקונים. אבל לצורך נזירי' לא אפו רק רקיקין דקין מדאינן מצויין כל כך דכל נזיר חוטא [כנדרים ד"י ע"א] להכי לא אפו לצרכן חלות אולי יתעפשו ביני ביני ורק רקיקין מדהן דקין אינן מתעפשין כל כך מהר: עשאן לעצמו לצורך תודתו ונזירתו: פטור דבשעת גלגול הקדש היו: למכור בשוק למי שיתחייב: חייב דכל לשוק אמלוכי אמלך דאי לא מזדבן להוי חולין: נחתום שעשה שאור לחלק שיש בשאור שיעור חלה רק דעתו למכרו לכמה בנ"א ולא יהי' בכ"א כשיעור: חייב בחלה דאם לא ימצא קונים ואפ' כולה כא': נשים שנתנו לנחתום קמח [י"ד שכ"ו ס"ג]. הא בנתנו לו מעות חייבת כדמוכח מרישא דתני סתמא: פטורה מן החלה אפי' אם לש הכל עיסה א' ודוקא במקפידין זה על זה דאל"כ מ"ש מעיסת שותפין: עיסת הכלבים שמעורב בה קמח ומורסן: בזמן שהרועים אוכלין ממנה שאין בה מורסן הרבה: ומערבין בה ערובי חצירות ותחומין: ומשתתפין בה שתופי מבואות להוציא מחצירות למבוי: ומברכין עליה המוציא ובהמ"ז: ומזמנין עליה דחשיבא קבע גם לג' שאכלו יחד ממנה וחייבים לזמן: ונעשית ביום טוב משום רועים: ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח לילה הראשונה: אינה חייבת בחלה ודוקא באינה ערוכה בצורת לחם [שם של"א ס"ט]: ואין מברכין עליה המוציא דאינו חשוב לחם רק יברך עליו שהכל [כך נ"ל דלא עדיף מאוכל קמח ברכות ל"ו א']: ואין מזמנין עליה היינו בשכל הג' או ב' מהג' אכלו לחם כזה. אבל באכלו ב' לחם ממש מצטרף להן השלישי שאכל לחם זה דלא גרע משאר טעימ' דמצטרף: ואינה נעשית ביום טוב דלכם ולא לכלבים כ': ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מדאינו לחם: בין בך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין לק"ט. מדנאכל על ידי דחק עד שיפסל מלאכול לכלב: החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש זר שאכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים ובשוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: ואסורים לזרים אפי' חצי שיעור: והם נכסי כהן יכול למכרן לכהן אחר ולקנות בהן מה שירצה: ועולין באחד ומאה בנתערב א' בק' בטל: וטעונין רחיצת ידים דסתם ידים שניות הן ושני פוסל לתרומה ולהכי אסור ליגע בהן בלי נט"י [ועי' תוס' ב"מ נ"ג א']: והערב שמש טמא שטבל אינו אוכלן בלי הע"ש: ואין ניטלין מן הטהור על הטמא דמתוך שירא שיגעו זב"ז ויתטמא לא יקרבם יחד ויתרום שלא מן המוקף: אלא מן המוקף ר"ל ואין ניטלין רק ממוקף ר"ל קרוב וסמוך ואפי' הפסק כלי שרי כרתוי"ט פ"ד דטבו"י כ"כ ע"ר זצוק"ל: ומן הדבר הגמור תרומה כשנגמ' מלאכתן כפ"ק דמעשר וחלה משתתגלגל העיסה: עד שישייר מקצת מדכתיב גבייהו ראשית ששיריה נכרין:
מלכת שלמה
אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות. מפ' בירוש' דאע"ג דכתיב בחלה כתרומת גרן כן תרימו אותה אפ"ה אשכחן דחלה חמירא דהא שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה אלמא אע"ג דמן ההפקר זכו דאין שום אחד יכול לומר עדיין זו שדה שלי אפ"ה רחמנא רבי להו בחלה כדאמרי' בעלמא משונה ביאה זו מכל ביאות שנאמרו בתורה שבכולן כתיב כי תבוא או כי תבואו כי יביאך וכאן גבי חלה כתיב בבואכם להודיענו דבכניסתן לארץ מיד חייבין להפריש חלה והני כולהו כעין הפקר נינהו:
ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. מפ' בירושלמי שניטלה ממנו תרומת מעשר אבל לא תרומה גדולה וכגון שהקדימו בשבלים דפטור מתרומה גדולה וחייב בחלה דחיוב חלה תלי בגלגול דעיסה וגרן חדש הוא דהא המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן כדתנן לקמן בפ' שני הלכך מיחייב. לשון הר"ס ז"ל מעשר ראשון וכו' כתב הר"ש ז"ל דבירושלמי מפ' שהקדימו בשבלים דפטור מתרומה גדולה וכן מעשר שני שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה ומן המעשרות בד"א שמרח ופדה אבל פדה ומירח חייב בכל וה"ה לענין הקדש ע"כ:
ומעשר שני שנפדה. בפ' חלק (סנהדרין דף קי"ב) אתיא ברייתא בפלוגתא דתניא עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכמים מחייבין אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלם דר"מ סבר מעשר שני ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא אבל בגבולין דברי הכל פטור ופי' רש"י ז"ל אבל בגבולין שאין לה היתר אכילה אלא בפדיי' ד"ה פטורה מן החלה דממון גבוה ל"א אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול עיסה ולא קרינן בי' ראשית עריסותיכם אפי' פדאה לאחר מכאן פטורה מן החלה ע"כ וסתמא דהכא דקתני ומעשר שני שנפדה משמע שנפדה קודם גלגול וחייב בחלה לכ"ע והתם קאמר תנן התם אע"פ שאינה משנה וכן איכא טובא בתלמוד בס"פ הוציאו לו וביום טוב פ' המביא דף ל"ד ובפ' כסוי הדם (חולין דף פ"ז) ובפ' החולץ כדפירשו שם תוס' ז"ל ובפ' העור והרוטב (חולין דף ק"ך) ובפ' כל היד (נדה דף י"ז) ובספ"ק דקדושין. ועיין במ"ש התוס' על ההיא דחלק בפ' שני דקדושין דף נ"ג. ואיתא לההיא ברייתא בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ח) ובפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ה.) ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ונראה דלפום גמרא דידן דמיירי שנתן את הקרן ולא נתן את החומש והוי פדוי דאין החומש מעכב ומש"ה חייב בחלה והוא דנפדה מעשר שני קודם שעשאו עיסה בענין דכי עשאו עיסה דהוי גרן לחלה חולין הוי ואע"ג דלא יהיב חומש פדוי הוא דבכולי' תלמודא מוקמינן האי מתני' כי ה"ג אבל לפום הירושלמי דליכא לאוקומה הכי דבירושלמי פ' המוליך קאמר ר' יוחנן דאין המעשר פדוי מ"ט דאין לו תובעין וחיישי' לפשיעה נוכל לתרץ דאיידי דנקט הקדש נקט מעשר והקדש מודה ר' יוחנן התם דפדוי הוי דליכא פשיעה. והקדש שנפדה. והוא שפדאה עד שלא עשאה עיסה והקדישו קודם מירוח דגרן דכי עביד לי' גרן פטור מן המעשרות דכתיב דגנך ולא של הקדש וגבי חלה דגרן דילה תליא בעריסה כדכתיב עריסותיכם כיון דעשאה עיסה אחר שפדאה עריסותיכם הוי ומיחייב אבל אם פדאה אחר שגלגלה פטורה כדתנן לק' בפ' אוכלין עראי וקמ"ל אע"ג דלא יהיב חומש דפדוי מיקרי דאין החומש מעכב ע"כ ורבינו שמשון ז"ל פירש ומעשר שני והקדש שנפדו בעיסה של מעשר שני בירושלם פלוגתא דר"מ ור' יהודה בפ' כל שעה דלר"מ פטורין משום דממון גבוה הוא וכתיב עריסותיכם ולר' יהודה חייבין אבל בגבולין פטורין אפי' לר' יהודה כדאמרי' בסוף חלק ומתני' דהכא בגבולין ואפי' כר' יהודה ומפ' בירושלמי מעשר שני שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה ומן המעשרות בד"א שמירח ופדה אבל פדה ומירח חייב בכל וה"ה לענין הקדש ע"כ:
ומותר העומר פטור מן המעשרות. סתם מתני' דלא כר' עקי' דמחייב לי' למותר העומר בחלה ובמעשרות במתני' דפ' ר' ישמעאל דמנחות:
ר' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה. דכתיב כתרומת גרן כן תרימו אותה וקסבר נמי ר' אליעזר דאין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואין חייבין עלי' כרת ונלע"ד דבזה יתיישב יתור לשון דקתני ר"א אומר תבואה שלא הביאה שליש וכו' אע"ג דהוה סגי בדליתני ר' אליעזר פוטר בזו אף מן החלה וכדאשכחן בפ' ששי דתרומות סימן ה' וחכמים מתירין באלו דקאי אתרתי בתרייתא דקתני התם וכדכתבינן התם. ור' אליעזר ביו"ד גרסינן לי':
3.
The following are subject to hallah, but exempt from tithes: gleanings, from the forgotten sheaf, from peah or from ownerless produce and the first tithe from which terumah has been removed, second tithe and consecrated [produce] which has been redeemed, and that which remains over from the omer, and grain which has not grown one-third [ripe]. Rabbi Eliezer says: grain which has not grown one-third [ripe] is exempt [also] from hallah.
משנה ד
אֵלּוּ חַיָּבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפְטוּרִים מִן הַחַלָּה, הָאֹרֶז, וְהַדֹּחַן, וְהַפְּרָגִים, וְהַשֻּׁמְשְׁמִין, וְהַקִּטְנִיּוֹת, וּפָחוֹת מֵחֲמֵשֶׁת רְבָעִים בַּתְּבוּאָה. הַסֻּפְגָּנִין, וְהַדֻּבְשָׁנִין, וְהָאִסְקְרִיטִין, וְחַלַּת הַמַּשְׂרֵת, וְהַמְדֻמָּע, פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה:
ברטנורה
ופרגין. קורין לו בערבי כשכא״ש, ובלע״ז פפאור״ו:ופחות מחמשת רבעים בתבואה. תבואה שעושה פחות מחמשת רבעים קמח חייב במעשרות, והעיסה שנילושה מן הקמח ההוא פטורה מן החלה, לפי ששיעור העיסה להתחייב בחלה היא חמשת רבעים קמח ועוד, כלומר מעט יותר מחמשת רבעים:הסופגנים. לחם שבלילתו רכה ועשוי כספוג. פ״א רקיקים דקים, תרגום ורקיקי מצות, ואספוגין:הדובשנים. מטוגנים בדבש, אי נמי נילושים בדבש:האסקריטין. תרגום צפיחית, אסקריטון. ובלילתן רכה מאד:וחלת המשרת. חלה חלוטה במחבת, תרגום מחבת, משריתא:המדומע. סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה סאין של חולין, ונעשו כולן מדומע ואסורים לזרים, ופטור מן החלה דכתיב (במדבר ט״ו:י״ט) תרימו תרומה, ולא שכבר נתרמה:
תוסופות יום טוב
ופחות מחמשת רבעים. לשון הר"ב לפי ששיעור העיסה להתחייב בחלה היא ה' רביעים קמח ועוד ע"כ. וכן כתב עוד בריש פ"ק דפרה אבל משנתינו מוכחת דסברה דלא בעינן ועוד דאי לא תימא הכי לא הוה ליה למיתני פחות. וז"ל הר"ש ופחות מחמשת רבעים ודוקא פחות אבל מצומצמים חייב ע"כ. ותנן נמי בפ"ב משנה ו וריש פ"ג דחמשת רביעים חייבים. ואף הר"ב נקט הכי בלישניה פ"ב משנה ה. ובפ"ג משנה ה וח. ובריש פ"ד. ופלוגתא דתנאי הוא במשנה ב פ"ק דעדיות. ושם פוסק הר"ב כחכמים דסברי דה' רבעים חייבים. וכן פסק הרמב"ם. והתוס' פ"ח דעירובין דף פג ע"ב נסתפקו בזה משום דסתמא דגמרא דפרק כלל גדול (שבת עו:) ופ' אלו עוברין (פסחים מח:) נקט ה' רבעים ועוד משמע שכן הלכה: והמדומע. לפי מה שאכתוב בסוף פירקין דדימוע דרבנן מתני' בחלה בזמן הזה דרבנן. וכ"כ הר"ש דאי לאו הכי לא אתא דימוע דרבנן ופקעא חיובא דחלה דאורייתא וכן כתב עוד במשנה ב פ"ג וריש פ"ב דבכורים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
והכוסמין דינקעל: ושבולת שועל האפער: ושיפון ראגגען: ומצטרפין זה עם זה ר"ל אפי' עשה מכל מין עיסה בפ"ע וחזר ולש העיסות יחד עד ששבו גוף א' וכ"ש בעירבן קמח ולשן יחד מצטרפין להשלים שיעור עיסה לחלה. אבל אם רק נשכו העיסות יחד אמ"צ רק חיטין עם כוסמין וכוסמין עם כולן ושיפון מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחיטין. ושבולת שועל מצטרף עם שעורים וכוסמין. ולא עם חיטים ושיפון [י"ד שכ"ד ס"ב] והכי קיי"ל: ומלקצור מלפני העומר גי' הרא"ש אסור בחדש מלפני עומר ומלקצור לפני פסח דביו"ט בל"ז א"א לקצור. ור"ל דכל תבואה שהשרישה אחר ט"ז בניסן אסורה מלאכול ומלקצרה עד עומר הבא. ובזמן הזה אסורה עד תחלת ליל י"ז בניסן בא"י ועד תחלת ליל י"ח בניסן בחוצה לארץ: העומר מתירן לקצור ולאכלו אחר העומר: עד שיכא העומר הבא מיהו בארצות הללו שחיי נפש תלויין בהן באכילה ושתיה התירוהו רבותינו מדהוה ס"ס. ס' שהתבואה מאשתקד וס' שהושרש קודם העומר [י"ד רצ"ג ס"ג]. ואף דאינו ס"ס גמור דמיעוט לגבי רוב כלית' דמי [ש"ך שם סק"ו] על כל פנים סמכו רבותינו גם כן אדעת תנא קמא דר"א [קדושין דל"ח] דאין חדש נוהג בחו"ל מדלא איתמר בש"ס בהדיא הילכתא כמאן רק דאשכחנא סתם מתני' [סוף ערלה] כוותיה דר"א ואפשר דערלה נשנית קודם קדושין והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת [ט"ז שם סק"ד]. מיהו לקצור אע"ג שוודאי השריש אחר פסח. כיון שאין עומר בא מחו"ל [כמנחות רפ"'ח] מותר לקצרו קודם פסח הבא [עיין רמב"ם פ"ז ממוספין הל' י"ג]: נתערב אחד מהם מה' מינין הנ"ל שנתחמצו: הרי זה עובר בפסח בבל יראה ובל ימצא בהניחו ברשותו ולא נתבטל קודם פסח: הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם משא"כ בנדר מדגן אסור נמי בקטנית וזרעים: וחייבין ה' מינין הנ"ל: בחלה ובמעשרות ואף על גב דגם שאר מינין חייבין במעשרות אפ"ה איידי דבעי למתני ואלו חייבים במעשר ופטורים מחלה הדר תני הכא וחייבים וכו': וההפקר דוקא בהפקיר קודם מירוח אף שזכה בו גם כן קודם מירוח פטור ממעשרות: ומעשר ראשון שנטלה תרומתו תרומת מעשר ולא ת"ג דהקדימו בן לוי לכהן ונטל מעשרו בשבלים דאז פטור מת"ג ואפ"ה חייב בחלה ופטור ממעשרות אחרים וכ"ש דכשניטל ממנו תרומה גדולה ותרומ"ע כדינו דפטור משאר מעשרות ורק בחלה חייב. אבל תרומה גדולה ותרומ"ע קודש הם ופטורים מן החלה: ומעשר שני ר"ל שנפדה אחר מירוח אבל בנפדה קודם מירוח חייב במעשרות ומיירי שהקדים ליקח מע"ש בשבלים דאז פטור מת"ג וממעשרות כל שלא פדאו. אבל בחלה חייב דחיובה בשעת לישה והרי אז חולין גמורין הן: והקדש בנתמרח ביד גזבר פטור מתומ"ע וחייב בחלה דחיובו בשעה גלגול ואז דהדיוט הוא. מיהו מעש"נ שלא נפדה והוא בירושלים פסק הרמב"ם [פ"ו מבכורים הל"ד] דחייב בחלה: ומותר העומר דהעומר בא מג' סאין וכשמנפהו בי"ג נפה מוציא ממנו עשרון סולת והשאר נפדה לזרים ופטור ממעשרות מדחיובן בשעת מירוח ואז הקדש היה משא"כ חיוב חלה בשעת לישה: ותבואה שלא הביאה שליש דמדבא לידי חימוץ חייב בחלה דלחם מקרי ופטור ממעשר דכתיב גביה תבואת זרעך שזורע' וצומח וזה אינו צומח: ד' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה דאיתקש לתרומה: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגים מאהן: והשומשמין כעין ליינזאאמען: והקטניות ערבזען. וה"ה שאר מינין שאינן מה' מיני דגן ותנא נקט רק הנך מדרגילין לעשות מהן עיסה לפת: ופחות מחמשת רבעים בתבואה ר"ל ה' רביעיות קב והוא מדה המחזקת מ"ג ביצה וחומש והוא שיעור עיסת חלה. ומדה שהיא י' על י' גודלים בגובה ג' גודלים מרובעת מחזיק כשיעור זה [י"ד שכ"ט ש"ך סק"ד]: הסופגנין עיסה שבלילתו רכה כספוג: והדובשנין שנילוש בדבש וי"א דוקא במטוגנ' בדבש אבל בנילושה בדבש ונאפת חייבת בחלה [וע' כ"ב סימן ט']: והאסקריטין בלילתו רכה מאד: וחלת המשרת חלוטה במחבת צוויבאק בל"א ואע"ג שבלילתו עבה אפ"ה מדנלוש על דעת לבשל' פטור מחלה. מיהו הרבה פוסקים ס"ל דבכה"ג חייבת בחלה וכן פסקו רט"ז וש"ך [י"ד שכ"ט] להחמיר מספק. וא"כ צ"ל דמשרת דפטור מיירי באפאה בחמה. א"נ נ"ל דמיירי הכא בתחלתה סופגנין וסד"א כיון דאפאה אחר הבשול הו"ל כתחלתה סופגנין וסופה עיסה ותתחייב כמשנה ה' קמ"ל: והמדומע תרומה שנפלה לפחות מק' שאסור לזר. והכא בחלה בזה"ז דרבנן. דאל"כ הרי דמוע רק מדרבנן הוא דמדאור' בטל תרומה ברוב ואיך אתא דרבנן ומפיק דאורייתא. ואין להקשות עכ"פ היאך אתא חד דרבנן ומפיק תרי דרבנן י"ל כיון דבין כך וכך רק מדרבנן הוא לא דייקינן כ"כ: וסופה סופגנין השתא מפרש הא דסופגנין במשנה ד' פטור דוקא בסופה נמי סופגנים ור"ל שטגנה אחר כך במשקין בכלי או בישלה: פטורה מן החלה ודוקא בהיה נמי דעתו תחלה לעשותה סופגנין בסוף [שם ס"ג]: תחלתה עיסה בלילה עבה: תחלתה סופגנין וסופה עיסה שאפא' בתנור: וכן הקנובקאות שלש עיסה על דעת להחזירו לסלתו כשיאפה כדי לעשות ממנו דייסא למאכל תינוקות: המעיסה קמח ע"ג מים רותחים: החליטה מים רותחים ע"ג קמח ותרי תנאי נינהו דלמאן דתני מעיסה ב"ש פוטרים ה"ה בחליטה דפטרי ולמ"ד חליטה ב"ש מחייב הוא הדין מעיסה: חלות תודה ורקיקי נזיר בנזיר היו חלות ורקיקין וה"ה בתודה ותני חד בהא וחד בהא לילף מהדדי. ול"מ הי' נ"ל דתודה שמצויה כדמוכח מפ"ק דפסחים [מ"ה] היו רגילין הנחתומים לעשות למכור להם גם חלות ולא חששו שמא ישהו כמה ימים ויתעפשו מדמצויין הקונים. אבל לצורך נזירי' לא אפו רק רקיקין דקין מדאינן מצויין כל כך דכל נזיר חוטא [כנדרים ד"י ע"א] להכי לא אפו לצרכן חלות אולי יתעפשו ביני ביני ורק רקיקין מדהן דקין אינן מתעפשין כל כך מהר: עשאן לעצמו לצורך תודתו ונזירתו: פטור דבשעת גלגול הקדש היו: למכור בשוק למי שיתחייב: חייב דכל לשוק אמלוכי אמלך דאי לא מזדבן להוי חולין: נחתום שעשה שאור לחלק שיש בשאור שיעור חלה רק דעתו למכרו לכמה בנ"א ולא יהי' בכ"א כשיעור: חייב בחלה דאם לא ימצא קונים ואפ' כולה כא': נשים שנתנו לנחתום קמח [י"ד שכ"ו ס"ג]. הא בנתנו לו מעות חייבת כדמוכח מרישא דתני סתמא: פטורה מן החלה אפי' אם לש הכל עיסה א' ודוקא במקפידין זה על זה דאל"כ מ"ש מעיסת שותפין: עיסת הכלבים שמעורב בה קמח ומורסן: בזמן שהרועים אוכלין ממנה שאין בה מורסן הרבה: ומערבין בה ערובי חצירות ותחומין: ומשתתפין בה שתופי מבואות להוציא מחצירות למבוי: ומברכין עליה המוציא ובהמ"ז: ומזמנין עליה דחשיבא קבע גם לג' שאכלו יחד ממנה וחייבים לזמן: ונעשית ביום טוב משום רועים: ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח לילה הראשונה: אינה חייבת בחלה ודוקא באינה ערוכה בצורת לחם [שם של"א ס"ט]: ואין מברכין עליה המוציא דאינו חשוב לחם רק יברך עליו שהכל [כך נ"ל דלא עדיף מאוכל קמח ברכות ל"ו א']: ואין מזמנין עליה היינו בשכל הג' או ב' מהג' אכלו לחם כזה. אבל באכלו ב' לחם ממש מצטרף להן השלישי שאכל לחם זה דלא גרע משאר טעימ' דמצטרף: ואינה נעשית ביום טוב דלכם ולא לכלבים כ': ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מדאינו לחם: בין בך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין לק"ט. מדנאכל על ידי דחק עד שיפסל מלאכול לכלב: החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש זר שאכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים ובשוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: ואסורים לזרים אפי' חצי שיעור: והם נכסי כהן יכול למכרן לכהן אחר ולקנות בהן מה שירצה: ועולין באחד ומאה בנתערב א' בק' בטל: וטעונין רחיצת ידים דסתם ידים שניות הן ושני פוסל לתרומה ולהכי אסור ליגע בהן בלי נט"י [ועי' תוס' ב"מ נ"ג א']: והערב שמש טמא שטבל אינו אוכלן בלי הע"ש: ואין ניטלין מן הטהור על הטמא דמתוך שירא שיגעו זב"ז ויתטמא לא יקרבם יחד ויתרום שלא מן המוקף: אלא מן המוקף ר"ל ואין ניטלין רק ממוקף ר"ל קרוב וסמוך ואפי' הפסק כלי שרי כרתוי"ט פ"ד דטבו"י כ"כ ע"ר זצוק"ל: ומן הדבר הגמור תרומה כשנגמ' מלאכתן כפ"ק דמעשר וחלה משתתגלגל העיסה: עד שישייר מקצת מדכתיב גבייהו ראשית ששיריה נכרין:
מלכת שלמה
פרגין. אדורמידיראש בלעז וכל הני מין קטנית הן ומרבינן להו למעשר בירושלמי דריש מעשרות מקרא ופטורין הן מן החלה כדתנן לעיל דגמר לחם לחם ממצה והא דלא קתני הקטנית ותו לא משום דתנן בפ' שני דמסכת שביעית דבהני ד' אזלינן בתר השרשה מה שא"כ בשאר קטניות להכי תני להו באנפי נפשייהו:
ופחות מחמשת רבעים בתבואה. דוקא פחות אבל מצומצמין חייבין ה"ר שמשון ז"ל אכן ר"ע ז"ל פירש בכאן אליבא דהלכתא דבעינן ה' רבעים ועוד ובקצת מקומות לא חשש להזכיר הועוד. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל בשם הרא"ש ז"ל לכאורה הי' נראה דחמשת רבעים יש למודדן בתבואה דכך היתה עיסת מדבר מלא העומר מן היו לוקחין ואח"כ היו טוחנין בריחים וראיתי באשכנז שגודשין קצת הקמח לשיעור החלה ותליתי הדבר בזה בשביל שנפח הקמח הוא רב מנפח התבואה וקצת משמע כך לישנא דמתני' דתנן ופחות מחמשת רבעים בתבואה אלמא דבתבואה משערינן ומיהו אינה ראי' כל כך דלפי שהזכיר תחלה מיני קטניות דחייבין במעשר ופטורין מן החלה תנא בתר הכי גם בתבואה נמצא דבר שחייב במעשר ופטור מן החלה כגון פחות מחמשת רבעים ולקמן בפ' שני תנן חמשת רבעים [קמח] חייבים בחלה הן ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים חייבין והתם משמע דבקמח משערינן מדהזכיר קמח ועוד אי בתבואה משערינן אמאי איצטריך לאשמועי' הן וסובן ומורסנן פשיטא דסובן ומורסנן בכלל כיון דבתבואה מודדין ועוד דקתני סיפא ניטל מורסנן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין ואי משערינן בתבואה אמאי פטורין הרי יש כאן חמשת רבעים תבואה בתחלה אלא ודאי בקמח משערינן ואשמועינן ברישא דאע"ג דחמשת רבעים קמח בעינן סובן ומורסנן מצטרף בהדי' בעוד שלא ניטל מתוכו אבל בניטל מתוכו קתני בסיפא דאין מצטרף ע"כ ואני אומר כי מנהג הגודש שגודשין הנשים משום דר' יוסי פליג בפ"ק דעדויות על רבנן דאמרי חמשת רבעים ואיהו אמר חמשת רבעים פטורין חמשת רבעים ועוד חייבין וסתמא דמתני' לקמן בפ' שני נקיט כותי' וגרסי' בפרק כלל גדול ובפ' אלו עוברין והא אנן תנן חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה וכן הגרסא בהלכות וכן הגרסא בכל הספרים ורש"י ז"ל הוא שמחקו והתוס' ז"ל כתבו בפ' כלל גדול ובפ' אלו עוברין דבכל הספרים כתוב במסכת חלה ועוד וא"כ סתם מתני' כר' יוסי דעדויות ולכך נהגו לגדוש כדי שאחר נטילת החלה נשאר שיעור עיסה עדיין. וחייבין במעשר דלגבי מעשר ותרומה חטה אחת קדשה ויש בה תרומה ומעשר כדאיתא בפ' שני דקדושין. הסופגנין לריש לקיש קסבר אפי' בנעשו באור פטורין דטעמא דמתני' לדידי' היינו מעשה אלפס פטורין דאור מהלך תחתיהן ור' יוחנן פליג עלי' דלאו באור מיירי דבאור סופגנין חייבין בחלה והירושלמי וגם בפ' כל שעה מפ' אליבא דר' יוחנן דהני דפטורין מיירי שאפאן בחמה או במשקה פי' דע"י משקה מודה ר"י דמעשה אלפס פטורה וכמו שנכתוב בסמוך גבי חלת המשרת. והדובשנין מפ' בירושלמי מלינדא והוא לשון יון עיסה שנילושה בדבש וחלב והאי נמי אליבא דר' יוחנן שאפאן בחמה אבל אפאן באלפס ביבש חייבין והיינו משום דחלב ודבש מחברן. והאיסקריטין מפ' בירוש' חלוטין דשוק שהיו נוהגין לעשותן למכור בשוק ואומר לי לבי שהן אותן סנבוסס שעושין כמין כיסין וממלאין אותן ירקות ובצלים ונותנין בהן דבש ויש שעושין מגבינה ונותנין עליהן דבש ומטגנין אותן בשמן בעת אפייתם והאי נמי לר' יוחנן שאפאן בחמה א"נ דמלוי עיקר ולחם טפל והני אפי' בתנור מודה דפטורין ומנא אמינא לה דאסקריטין לשון תיבות קטנות שיש בהן חלל דצפיחית בדבש מתרגמינן כאיסקריטין וצנתרות הזהב מתרגמינן איסקריטין וצפיחית כמו צפחת המים ובלשון לטינו תיבה קטנה קורין אישקריטו. ותלת המשרת מפ' בירושלמי חליטין דמוי שחולטין העיסה במים הבעלי בתים עשירים והכי איתא נמי בפ' כל שעה זה חלוט של בעלי בתים שחולטין אותו במחבת דמחבת מתרגמינן מסריתא דכיון דע"י משקה נאפה אע"ג דאיכא אור תחתיו דכ"ע ל"פ דפטור. והמדומע תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין בעודה תבואה או בעודה קמח דאילו בתר גלגול חייבת כדתנן לקמן בפ' אוכלין עראי ודוקא לפחות ממאה אבל נפלה לתוך ק' חולין הכל חולין וחייבים בחלה ע"כ מה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ופירשו רש"י והר"ש ז"ל מדומע פטור מן החלה דתרימו תרומה כתיב ולא שכבר היא תרומה ע"כ וכתב עוד ה"ר שמשון ז"ל בפ"ג דמסכת טבול יום דהאי תנא דפטר מדומע מן החלה ר' יוסי ור"ש היא דקסברי חלה בזמן הזה דרבנן כדאמרי' בשלהי פ' יוצא דופן דאי מדאורייתא לא אתי דמוע דרבנן ומפקיע חלה דאורייתא אבל ר"מ ור' יהודה מחייבין המדומע בחלה דס"ל חלה בזמן הזה דאורייתא ולא מפקע לה דמוע דרבנן ע"כ ובירושלמי אמרי' דהעושה עיסה מן הטבל בענין שהחלה יש בה חלק תרומה והתרומה יש בה חלק חלה ר' יונה אמר כבבא קמייתא דחייבין בחלה ובמעשרות ור' יוסי אמר כבבא בתרייתא ואית לה דין מדומע דמתני' ופי' הרמב"ם ז"ל ואמרם בסוף זו המשנה פטורין מן החלה חוזר על סופגנין ודובשנין ואיסקריטין וחלת המשרת והמדומע ואמרם בתחלתה חייבין במעשרות ופטורין מן החלה נופל על אורז ודוחן ופרגין ושומשמין וקטניות ופחות מחמשת רבעים קבים בתבואה ע"כ:
4.
The following are liable for tithes, but exempt from hallah: rice, millet, poppy-seed, sesame seeds, pulse, and less than five-fourths [of a kab] of [the five kinds of] grain, sponge-cakes, honey-cakes, dumplings, a cake [cooked] in a pan and medumma are exempt from hallah.
משנה ה
עִסָּה שֶׁתְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִין, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה. תְּחִלָּתָהּ עִסָּה וְסוֹפָהּ סֻפְגָּנִין, תְּחִלָּתָהּ סֻפְגָּנִין וְסוֹפָהּ עִסָּה, חַיָּבִין בַּחַלָּה. וְכֵן הַקְּנוּבְקָאוֹת חַיָּבוֹת:
ברטנורה
עסה שתחלתה סופגנים. כגון עיסה שבלילתה רכה:וסופה סופגנים. שמטגנים אותה בשמן ודבש, או מבשלה במים:תחלתה עיסה וסופה סופגנים. שבלילתה עבה ואח״כ מטגנים אותה בשמן ודבש או מבשלה במים:תחלתה סופגנין וסופה עיסה. בלילתה רכה, ואופה אותה בתנור:קנובקעות. לחם שמחזירים אותו לסלתו, ועושים ממנו מאכל לתינוקות:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
והכוסמין דינקעל: ושבולת שועל האפער: ושיפון ראגגען: ומצטרפין זה עם זה ר"ל אפי' עשה מכל מין עיסה בפ"ע וחזר ולש העיסות יחד עד ששבו גוף א' וכ"ש בעירבן קמח ולשן יחד מצטרפין להשלים שיעור עיסה לחלה. אבל אם רק נשכו העיסות יחד אמ"צ רק חיטין עם כוסמין וכוסמין עם כולן ושיפון מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחיטין. ושבולת שועל מצטרף עם שעורים וכוסמין. ולא עם חיטים ושיפון [י"ד שכ"ד ס"ב] והכי קיי"ל: ומלקצור מלפני העומר גי' הרא"ש אסור בחדש מלפני עומר ומלקצור לפני פסח דביו"ט בל"ז א"א לקצור. ור"ל דכל תבואה שהשרישה אחר ט"ז בניסן אסורה מלאכול ומלקצרה עד עומר הבא. ובזמן הזה אסורה עד תחלת ליל י"ז בניסן בא"י ועד תחלת ליל י"ח בניסן בחוצה לארץ: העומר מתירן לקצור ולאכלו אחר העומר: עד שיכא העומר הבא מיהו בארצות הללו שחיי נפש תלויין בהן באכילה ושתיה התירוהו רבותינו מדהוה ס"ס. ס' שהתבואה מאשתקד וס' שהושרש קודם העומר [י"ד רצ"ג ס"ג]. ואף דאינו ס"ס גמור דמיעוט לגבי רוב כלית' דמי [ש"ך שם סק"ו] על כל פנים סמכו רבותינו גם כן אדעת תנא קמא דר"א [קדושין דל"ח] דאין חדש נוהג בחו"ל מדלא איתמר בש"ס בהדיא הילכתא כמאן רק דאשכחנא סתם מתני' [סוף ערלה] כוותיה דר"א ואפשר דערלה נשנית קודם קדושין והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת [ט"ז שם סק"ד]. מיהו לקצור אע"ג שוודאי השריש אחר פסח. כיון שאין עומר בא מחו"ל [כמנחות רפ"'ח] מותר לקצרו קודם פסח הבא [עיין רמב"ם פ"ז ממוספין הל' י"ג]: נתערב אחד מהם מה' מינין הנ"ל שנתחמצו: הרי זה עובר בפסח בבל יראה ובל ימצא בהניחו ברשותו ולא נתבטל קודם פסח: הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם משא"כ בנדר מדגן אסור נמי בקטנית וזרעים: וחייבין ה' מינין הנ"ל: בחלה ובמעשרות ואף על גב דגם שאר מינין חייבין במעשרות אפ"ה איידי דבעי למתני ואלו חייבים במעשר ופטורים מחלה הדר תני הכא וחייבים וכו': וההפקר דוקא בהפקיר קודם מירוח אף שזכה בו גם כן קודם מירוח פטור ממעשרות: ומעשר ראשון שנטלה תרומתו תרומת מעשר ולא ת"ג דהקדימו בן לוי לכהן ונטל מעשרו בשבלים דאז פטור מת"ג ואפ"ה חייב בחלה ופטור ממעשרות אחרים וכ"ש דכשניטל ממנו תרומה גדולה ותרומ"ע כדינו דפטור משאר מעשרות ורק בחלה חייב. אבל תרומה גדולה ותרומ"ע קודש הם ופטורים מן החלה: ומעשר שני ר"ל שנפדה אחר מירוח אבל בנפדה קודם מירוח חייב במעשרות ומיירי שהקדים ליקח מע"ש בשבלים דאז פטור מת"ג וממעשרות כל שלא פדאו. אבל בחלה חייב דחיובה בשעת לישה והרי אז חולין גמורין הן: והקדש בנתמרח ביד גזבר פטור מתומ"ע וחייב בחלה דחיובו בשעה גלגול ואז דהדיוט הוא. מיהו מעש"נ שלא נפדה והוא בירושלים פסק הרמב"ם [פ"ו מבכורים הל"ד] דחייב בחלה: ומותר העומר דהעומר בא מג' סאין וכשמנפהו בי"ג נפה מוציא ממנו עשרון סולת והשאר נפדה לזרים ופטור ממעשרות מדחיובן בשעת מירוח ואז הקדש היה משא"כ חיוב חלה בשעת לישה: ותבואה שלא הביאה שליש דמדבא לידי חימוץ חייב בחלה דלחם מקרי ופטור ממעשר דכתיב גביה תבואת זרעך שזורע' וצומח וזה אינו צומח: ד' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה דאיתקש לתרומה: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגים מאהן: והשומשמין כעין ליינזאאמען: והקטניות ערבזען. וה"ה שאר מינין שאינן מה' מיני דגן ותנא נקט רק הנך מדרגילין לעשות מהן עיסה לפת: ופחות מחמשת רבעים בתבואה ר"ל ה' רביעיות קב והוא מדה המחזקת מ"ג ביצה וחומש והוא שיעור עיסת חלה. ומדה שהיא י' על י' גודלים בגובה ג' גודלים מרובעת מחזיק כשיעור זה [י"ד שכ"ט ש"ך סק"ד]: הסופגנין עיסה שבלילתו רכה כספוג: והדובשנין שנילוש בדבש וי"א דוקא במטוגנ' בדבש אבל בנילושה בדבש ונאפת חייבת בחלה [וע' כ"ב סימן ט']: והאסקריטין בלילתו רכה מאד: וחלת המשרת חלוטה במחבת צוויבאק בל"א ואע"ג שבלילתו עבה אפ"ה מדנלוש על דעת לבשל' פטור מחלה. מיהו הרבה פוסקים ס"ל דבכה"ג חייבת בחלה וכן פסקו רט"ז וש"ך [י"ד שכ"ט] להחמיר מספק. וא"כ צ"ל דמשרת דפטור מיירי באפאה בחמה. א"נ נ"ל דמיירי הכא בתחלתה סופגנין וסד"א כיון דאפאה אחר הבשול הו"ל כתחלתה סופגנין וסופה עיסה ותתחייב כמשנה ה' קמ"ל: והמדומע תרומה שנפלה לפחות מק' שאסור לזר. והכא בחלה בזה"ז דרבנן. דאל"כ הרי דמוע רק מדרבנן הוא דמדאור' בטל תרומה ברוב ואיך אתא דרבנן ומפיק דאורייתא. ואין להקשות עכ"פ היאך אתא חד דרבנן ומפיק תרי דרבנן י"ל כיון דבין כך וכך רק מדרבנן הוא לא דייקינן כ"כ: וסופה סופגנין השתא מפרש הא דסופגנין במשנה ד' פטור דוקא בסופה נמי סופגנים ור"ל שטגנה אחר כך במשקין בכלי או בישלה: פטורה מן החלה ודוקא בהיה נמי דעתו תחלה לעשותה סופגנין בסוף [שם ס"ג]: תחלתה עיסה בלילה עבה: תחלתה סופגנין וסופה עיסה שאפא' בתנור: וכן הקנובקאות שלש עיסה על דעת להחזירו לסלתו כשיאפה כדי לעשות ממנו דייסא למאכל תינוקות: המעיסה קמח ע"ג מים רותחים: החליטה מים רותחים ע"ג קמח ותרי תנאי נינהו דלמאן דתני מעיסה ב"ש פוטרים ה"ה בחליטה דפטרי ולמ"ד חליטה ב"ש מחייב הוא הדין מעיסה: חלות תודה ורקיקי נזיר בנזיר היו חלות ורקיקין וה"ה בתודה ותני חד בהא וחד בהא לילף מהדדי. ול"מ הי' נ"ל דתודה שמצויה כדמוכח מפ"ק דפסחים [מ"ה] היו רגילין הנחתומים לעשות למכור להם גם חלות ולא חששו שמא ישהו כמה ימים ויתעפשו מדמצויין הקונים. אבל לצורך נזירי' לא אפו רק רקיקין דקין מדאינן מצויין כל כך דכל נזיר חוטא [כנדרים ד"י ע"א] להכי לא אפו לצרכן חלות אולי יתעפשו ביני ביני ורק רקיקין מדהן דקין אינן מתעפשין כל כך מהר: עשאן לעצמו לצורך תודתו ונזירתו: פטור דבשעת גלגול הקדש היו: למכור בשוק למי שיתחייב: חייב דכל לשוק אמלוכי אמלך דאי לא מזדבן להוי חולין: נחתום שעשה שאור לחלק שיש בשאור שיעור חלה רק דעתו למכרו לכמה בנ"א ולא יהי' בכ"א כשיעור: חייב בחלה דאם לא ימצא קונים ואפ' כולה כא': נשים שנתנו לנחתום קמח [י"ד שכ"ו ס"ג]. הא בנתנו לו מעות חייבת כדמוכח מרישא דתני סתמא: פטורה מן החלה אפי' אם לש הכל עיסה א' ודוקא במקפידין זה על זה דאל"כ מ"ש מעיסת שותפין: עיסת הכלבים שמעורב בה קמח ומורסן: בזמן שהרועים אוכלין ממנה שאין בה מורסן הרבה: ומערבין בה ערובי חצירות ותחומין: ומשתתפין בה שתופי מבואות להוציא מחצירות למבוי: ומברכין עליה המוציא ובהמ"ז: ומזמנין עליה דחשיבא קבע גם לג' שאכלו יחד ממנה וחייבים לזמן: ונעשית ביום טוב משום רועים: ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח לילה הראשונה: אינה חייבת בחלה ודוקא באינה ערוכה בצורת לחם [שם של"א ס"ט]: ואין מברכין עליה המוציא דאינו חשוב לחם רק יברך עליו שהכל [כך נ"ל דלא עדיף מאוכל קמח ברכות ל"ו א']: ואין מזמנין עליה היינו בשכל הג' או ב' מהג' אכלו לחם כזה. אבל באכלו ב' לחם ממש מצטרף להן השלישי שאכל לחם זה דלא גרע משאר טעימ' דמצטרף: ואינה נעשית ביום טוב דלכם ולא לכלבים כ': ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מדאינו לחם: בין בך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין לק"ט. מדנאכל על ידי דחק עד שיפסל מלאכול לכלב: החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש זר שאכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים ובשוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: ואסורים לזרים אפי' חצי שיעור: והם נכסי כהן יכול למכרן לכהן אחר ולקנות בהן מה שירצה: ועולין באחד ומאה בנתערב א' בק' בטל: וטעונין רחיצת ידים דסתם ידים שניות הן ושני פוסל לתרומה ולהכי אסור ליגע בהן בלי נט"י [ועי' תוס' ב"מ נ"ג א']: והערב שמש טמא שטבל אינו אוכלן בלי הע"ש: ואין ניטלין מן הטהור על הטמא דמתוך שירא שיגעו זב"ז ויתטמא לא יקרבם יחד ויתרום שלא מן המוקף: אלא מן המוקף ר"ל ואין ניטלין רק ממוקף ר"ל קרוב וסמוך ואפי' הפסק כלי שרי כרתוי"ט פ"ד דטבו"י כ"כ ע"ר זצוק"ל: ומן הדבר הגמור תרומה כשנגמ' מלאכתן כפ"ק דמעשר וחלה משתתגלגל העיסה: עד שישייר מקצת מדכתיב גבייהו ראשית ששיריה נכרין:
מלכת שלמה
עיסה שתחלתה וכו'. האי רישא נראה שהיא משנה יתירה אע"פ שנאמר דאתא השתא לפרושי סופגנין דמתני' דלעיל:
תחלתה סופגנין וסופה עיסה. כגון שבלילתה רכה ואח"כ אופין אותה בתנור ונחלקו בזה חכמי ישראל [ר"ל בתחלתה עיסה וסופה סופגנין] ר"ת והרמב"ן ז"ל ר"ת מפ' למתני' כמשמעה וכבר הקשו תוס' ז"ל בפ' כיצד מברכין על ר"ת מההיא דלחם העשוי לכותח דההיא עיסה הויא ואפ"ה פטור מן החלה משום דעושין אותו בחמה אלמא דבתר סוף דעתו אזלינן ורבינו שמשון והרא"ש ז"ל והרמב"ם והרמב"ן ז"ל מפרשי לה בנמלך אבל אם מתחלה נתכוון לעשותה סופגנין אלא כדי לחמצה עשאה עבה פטור גם ר"י מסימפונט ז"ל כך פירשה כדברי הרמב"ן ז"ל ונהוג עלמא כדברי הרמב"ן ז"ל עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. ועיין באור מחלוקת זו בפי' הר"ן ז"ל בפסחים פ' כל שעה (פסחים דף ל"ז.) וכתב שם הר"ן ז"ל וכי תימא ומ"ש תחלתה סופגנין וסופה עיסה מהא דתנן הקדישתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח"כ פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה י"ל דל"ד דהתם מחוסר מעשה והכא לאו מחוסר מידי אלא שימלך עלי' הלכך מעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה ע"כ:
5.
Dough which was originally [intended for] sponge-cakes, and in the end is [cooked as] sponge-cake, is exempt from hallah. [If it was] originally [ordinary] dough, but in the end [cooked as] sponge-cakes, [or if it was] originally [intended for] sponge-cakes, but finally [cooked as ordinary] dough, it is subject to hallah. Similarly, bread crumbs (kenuvkaot) are subject [to hallah].
משנה ו
הַמְּעִסָּה, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין. הַחֲלִיטָה, בֵּית שַׁמַּאי מְחַיְּבִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹטְרִין. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ, פָּטוּר. לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, חַיָּב:
ברטנורה
המעיסה. קמח ע״ג מים רותחים:החליטה. מים רותחים על גבי קמח, ומפורש בגמרא דתרי תנאי נינהו ומי ששנה זו לא שנה זו, דתנא אחד תנא מעיסה והוא הדין חליטה, וסבר בין מעיסה בין חליטה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, ואידך תנא, תנא חליטה והוא הדין מעיסה, וסבר בין חליטה בין מעיסה בית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים. ולענין פסק הלכה בין מעיסה בין חליטה אם נאפות בתנור חייבות בחלה, ואם במרחשת או במחבת ובכל דבר שהאור עוברת תחתיו פטורות מן החלה:עשאן לעצמו. לצורך תודתו ונזירותו:פטור. כיון דגלגלן לקדשן דכתיב עריסותיכם ולא עיסת הקדש:למכור בשוק. לבני אדם שצריכים לחלות תודה ורקיקי נזיר:חייב. דכל לשוק אימלוכי ממליך, אי מזביננא מזביננא ואי לא אכילנא להו אנא:
תוסופות יום טוב
חלות תודה ורקיקי נזיר. וכן במשנה ה פ' שני דפסחים. ותלתא ברייתות בגמ' דהתם כולהו נקיטו בהך לישנא. ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקים הל"ל חלות ורקיקי תודה ונזיר דשתיהן בשניהם. [*ונ"ל ליישב קצת דלהכי קתני בלשון דצריכין לפרש דתני הך וה"ה לאידך דהא קראי מוכחי דכתיבי חלות ורקיקים בתרווייהו כי היכי לגלאי ארישא דתהיה מתפרשת נמי בכה"ג דמעיסה וה"ה חליטה. וכן איפכא דתרי תנאי נינהו כדכתב הר"ב]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
והכוסמין דינקעל: ושבולת שועל האפער: ושיפון ראגגען: ומצטרפין זה עם זה ר"ל אפי' עשה מכל מין עיסה בפ"ע וחזר ולש העיסות יחד עד ששבו גוף א' וכ"ש בעירבן קמח ולשן יחד מצטרפין להשלים שיעור עיסה לחלה. אבל אם רק נשכו העיסות יחד אמ"צ רק חיטין עם כוסמין וכוסמין עם כולן ושיפון מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחיטין. ושבולת שועל מצטרף עם שעורים וכוסמין. ולא עם חיטים ושיפון [י"ד שכ"ד ס"ב] והכי קיי"ל: ומלקצור מלפני העומר גי' הרא"ש אסור בחדש מלפני עומר ומלקצור לפני פסח דביו"ט בל"ז א"א לקצור. ור"ל דכל תבואה שהשרישה אחר ט"ז בניסן אסורה מלאכול ומלקצרה עד עומר הבא. ובזמן הזה אסורה עד תחלת ליל י"ז בניסן בא"י ועד תחלת ליל י"ח בניסן בחוצה לארץ: העומר מתירן לקצור ולאכלו אחר העומר: עד שיכא העומר הבא מיהו בארצות הללו שחיי נפש תלויין בהן באכילה ושתיה התירוהו רבותינו מדהוה ס"ס. ס' שהתבואה מאשתקד וס' שהושרש קודם העומר [י"ד רצ"ג ס"ג]. ואף דאינו ס"ס גמור דמיעוט לגבי רוב כלית' דמי [ש"ך שם סק"ו] על כל פנים סמכו רבותינו גם כן אדעת תנא קמא דר"א [קדושין דל"ח] דאין חדש נוהג בחו"ל מדלא איתמר בש"ס בהדיא הילכתא כמאן רק דאשכחנא סתם מתני' [סוף ערלה] כוותיה דר"א ואפשר דערלה נשנית קודם קדושין והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת [ט"ז שם סק"ד]. מיהו לקצור אע"ג שוודאי השריש אחר פסח. כיון שאין עומר בא מחו"ל [כמנחות רפ"'ח] מותר לקצרו קודם פסח הבא [עיין רמב"ם פ"ז ממוספין הל' י"ג]: נתערב אחד מהם מה' מינין הנ"ל שנתחמצו: הרי זה עובר בפסח בבל יראה ובל ימצא בהניחו ברשותו ולא נתבטל קודם פסח: הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם משא"כ בנדר מדגן אסור נמי בקטנית וזרעים: וחייבין ה' מינין הנ"ל: בחלה ובמעשרות ואף על גב דגם שאר מינין חייבין במעשרות אפ"ה איידי דבעי למתני ואלו חייבים במעשר ופטורים מחלה הדר תני הכא וחייבים וכו': וההפקר דוקא בהפקיר קודם מירוח אף שזכה בו גם כן קודם מירוח פטור ממעשרות: ומעשר ראשון שנטלה תרומתו תרומת מעשר ולא ת"ג דהקדימו בן לוי לכהן ונטל מעשרו בשבלים דאז פטור מת"ג ואפ"ה חייב בחלה ופטור ממעשרות אחרים וכ"ש דכשניטל ממנו תרומה גדולה ותרומ"ע כדינו דפטור משאר מעשרות ורק בחלה חייב. אבל תרומה גדולה ותרומ"ע קודש הם ופטורים מן החלה: ומעשר שני ר"ל שנפדה אחר מירוח אבל בנפדה קודם מירוח חייב במעשרות ומיירי שהקדים ליקח מע"ש בשבלים דאז פטור מת"ג וממעשרות כל שלא פדאו. אבל בחלה חייב דחיובה בשעת לישה והרי אז חולין גמורין הן: והקדש בנתמרח ביד גזבר פטור מתומ"ע וחייב בחלה דחיובו בשעה גלגול ואז דהדיוט הוא. מיהו מעש"נ שלא נפדה והוא בירושלים פסק הרמב"ם [פ"ו מבכורים הל"ד] דחייב בחלה: ומותר העומר דהעומר בא מג' סאין וכשמנפהו בי"ג נפה מוציא ממנו עשרון סולת והשאר נפדה לזרים ופטור ממעשרות מדחיובן בשעת מירוח ואז הקדש היה משא"כ חיוב חלה בשעת לישה: ותבואה שלא הביאה שליש דמדבא לידי חימוץ חייב בחלה דלחם מקרי ופטור ממעשר דכתיב גביה תבואת זרעך שזורע' וצומח וזה אינו צומח: ד' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה דאיתקש לתרומה: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגים מאהן: והשומשמין כעין ליינזאאמען: והקטניות ערבזען. וה"ה שאר מינין שאינן מה' מיני דגן ותנא נקט רק הנך מדרגילין לעשות מהן עיסה לפת: ופחות מחמשת רבעים בתבואה ר"ל ה' רביעיות קב והוא מדה המחזקת מ"ג ביצה וחומש והוא שיעור עיסת חלה. ומדה שהיא י' על י' גודלים בגובה ג' גודלים מרובעת מחזיק כשיעור זה [י"ד שכ"ט ש"ך סק"ד]: הסופגנין עיסה שבלילתו רכה כספוג: והדובשנין שנילוש בדבש וי"א דוקא במטוגנ' בדבש אבל בנילושה בדבש ונאפת חייבת בחלה [וע' כ"ב סימן ט']: והאסקריטין בלילתו רכה מאד: וחלת המשרת חלוטה במחבת צוויבאק בל"א ואע"ג שבלילתו עבה אפ"ה מדנלוש על דעת לבשל' פטור מחלה. מיהו הרבה פוסקים ס"ל דבכה"ג חייבת בחלה וכן פסקו רט"ז וש"ך [י"ד שכ"ט] להחמיר מספק. וא"כ צ"ל דמשרת דפטור מיירי באפאה בחמה. א"נ נ"ל דמיירי הכא בתחלתה סופגנין וסד"א כיון דאפאה אחר הבשול הו"ל כתחלתה סופגנין וסופה עיסה ותתחייב כמשנה ה' קמ"ל: והמדומע תרומה שנפלה לפחות מק' שאסור לזר. והכא בחלה בזה"ז דרבנן. דאל"כ הרי דמוע רק מדרבנן הוא דמדאור' בטל תרומה ברוב ואיך אתא דרבנן ומפיק דאורייתא. ואין להקשות עכ"פ היאך אתא חד דרבנן ומפיק תרי דרבנן י"ל כיון דבין כך וכך רק מדרבנן הוא לא דייקינן כ"כ: וסופה סופגנין השתא מפרש הא דסופגנין במשנה ד' פטור דוקא בסופה נמי סופגנים ור"ל שטגנה אחר כך במשקין בכלי או בישלה: פטורה מן החלה ודוקא בהיה נמי דעתו תחלה לעשותה סופגנין בסוף [שם ס"ג]: תחלתה עיסה בלילה עבה: תחלתה סופגנין וסופה עיסה שאפא' בתנור: וכן הקנובקאות שלש עיסה על דעת להחזירו לסלתו כשיאפה כדי לעשות ממנו דייסא למאכל תינוקות: המעיסה קמח ע"ג מים רותחים: החליטה מים רותחים ע"ג קמח ותרי תנאי נינהו דלמאן דתני מעיסה ב"ש פוטרים ה"ה בחליטה דפטרי ולמ"ד חליטה ב"ש מחייב הוא הדין מעיסה: חלות תודה ורקיקי נזיר בנזיר היו חלות ורקיקין וה"ה בתודה ותני חד בהא וחד בהא לילף מהדדי. ול"מ הי' נ"ל דתודה שמצויה כדמוכח מפ"ק דפסחים [מ"ה] היו רגילין הנחתומים לעשות למכור להם גם חלות ולא חששו שמא ישהו כמה ימים ויתעפשו מדמצויין הקונים. אבל לצורך נזירי' לא אפו רק רקיקין דקין מדאינן מצויין כל כך דכל נזיר חוטא [כנדרים ד"י ע"א] להכי לא אפו לצרכן חלות אולי יתעפשו ביני ביני ורק רקיקין מדהן דקין אינן מתעפשין כל כך מהר: עשאן לעצמו לצורך תודתו ונזירתו: פטור דבשעת גלגול הקדש היו: למכור בשוק למי שיתחייב: חייב דכל לשוק אמלוכי אמלך דאי לא מזדבן להוי חולין: נחתום שעשה שאור לחלק שיש בשאור שיעור חלה רק דעתו למכרו לכמה בנ"א ולא יהי' בכ"א כשיעור: חייב בחלה דאם לא ימצא קונים ואפ' כולה כא': נשים שנתנו לנחתום קמח [י"ד שכ"ו ס"ג]. הא בנתנו לו מעות חייבת כדמוכח מרישא דתני סתמא: פטורה מן החלה אפי' אם לש הכל עיסה א' ודוקא במקפידין זה על זה דאל"כ מ"ש מעיסת שותפין: עיסת הכלבים שמעורב בה קמח ומורסן: בזמן שהרועים אוכלין ממנה שאין בה מורסן הרבה: ומערבין בה ערובי חצירות ותחומין: ומשתתפין בה שתופי מבואות להוציא מחצירות למבוי: ומברכין עליה המוציא ובהמ"ז: ומזמנין עליה דחשיבא קבע גם לג' שאכלו יחד ממנה וחייבים לזמן: ונעשית ביום טוב משום רועים: ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח לילה הראשונה: אינה חייבת בחלה ודוקא באינה ערוכה בצורת לחם [שם של"א ס"ט]: ואין מברכין עליה המוציא דאינו חשוב לחם רק יברך עליו שהכל [כך נ"ל דלא עדיף מאוכל קמח ברכות ל"ו א']: ואין מזמנין עליה היינו בשכל הג' או ב' מהג' אכלו לחם כזה. אבל באכלו ב' לחם ממש מצטרף להן השלישי שאכל לחם זה דלא גרע משאר טעימ' דמצטרף: ואינה נעשית ביום טוב דלכם ולא לכלבים כ': ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מדאינו לחם: בין בך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין לק"ט. מדנאכל על ידי דחק עד שיפסל מלאכול לכלב: החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש זר שאכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים ובשוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: ואסורים לזרים אפי' חצי שיעור: והם נכסי כהן יכול למכרן לכהן אחר ולקנות בהן מה שירצה: ועולין באחד ומאה בנתערב א' בק' בטל: וטעונין רחיצת ידים דסתם ידים שניות הן ושני פוסל לתרומה ולהכי אסור ליגע בהן בלי נט"י [ועי' תוס' ב"מ נ"ג א']: והערב שמש טמא שטבל אינו אוכלן בלי הע"ש: ואין ניטלין מן הטהור על הטמא דמתוך שירא שיגעו זב"ז ויתטמא לא יקרבם יחד ויתרום שלא מן המוקף: אלא מן המוקף ר"ל ואין ניטלין רק ממוקף ר"ל קרוב וסמוך ואפי' הפסק כלי שרי כרתוי"ט פ"ד דטבו"י כ"כ ע"ר זצוק"ל: ומן הדבר הגמור תרומה כשנגמ' מלאכתן כפ"ק דמעשר וחלה משתתגלגל העיסה: עד שישייר מקצת מדכתיב גבייהו ראשית ששיריה נכרין:
מלכת שלמה
המעיסה. מצאתי בספר כתיבת יד הגרסא המעסה בלי יו"ד וכן נמי החלטה בלי יו"ד:
בפי' ר"ע ז"ל המעיסה קמח על גבי מים רותחים. וכתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו בירוש' אלא ה"פ איזהו המעיסה הנותן חמין לתוך קמח חליטה קמח לתוך חמין וכך נראה ממשמעות הלשון המעיסה ר"ל שעשאה כדרך שעושין עיסה שנותנין מים לתוך קמח וחליטה ר"ל שעשאה כדרך החליטה עכ"ל ז"ל. עוד כתב דבירוש' דמשני שני תלמידי' שנו אותה משמע שאינם חולקין אלא בדברי ב"ש בדין של חליטה אבל בדברי ב"ה אינם חולקין דהה"נ דמחייבין במעיסה ופוטרין בחליטה ע"כ ע"ש בירוש':
בפי' ר"ע ז"ל צריך להגי' ומי ששנה זו לא שנה זו כלומר חד תנא תנא מעיסה וכו'. וה"נ מפ' ומתרץ לה בירוש' דשני תלמידים שנו אותה מי ששנה בבא דהמעיסה סבר דמקולי ב"ש וחומרי ב"ה היא ותנא המעיסה וכ"ש החלטה לב"ש וכחא דהיתרא דב"ש עדיף לי' ותנא דפליג עלי' סבר דהא נמי מקולי ב"ה וחומרי ב"ש ותנא החלטה דב"ש מחייבין וכ"ש בהמעיסה והקשו התוס' ז"ל בשלמא ב"ש קשיין אהדדי אלא ב"ה נימא דסברי תתאה גבר כשמואל דקיי"ל כותי' הלכך בנחלטה כל צרכה פטרי ובלא נחלטה כל צרכה מחייבי דהקמח של מטה מקרר כח החום הלכך אכתי לא נחלטה ותירץ ר"י דקא פסיק ותני אע"ג דלית בי' אלא שיעור חלה מצומצם ולהכי קא מקשי אי אפשר שלא יתבשל ממנו מעט וחסר לי' משיעורי'. אח"כ חזרתי ודקדקתי וראיתי שלשון התוס' שם בפ' כל שעה הכי וז"ל ות"ק מ"ש החלטה תימה לר"י מאי קבעי נימא דמ"ס עילאה גבר ומ"ס תתאה גבר ותירץ ר"י דקא פסיק ותני אע"ג דלית בי' אלא שיעור חלה מצומצם ולהכי קבעי מ"ש דבין עילאה גבר ובין תתאה גבר אי אפשר שלא יתבשל מעט וחסר לי' משיעורי' ע"כ. עוד בירושלמי ובבבלי ר' ישמעאל אומר משום אביו זה וזה לפיטור ואית דאמרין זה וזה לחיוב:
חלות תודה ורקיקי נזיר. אע"ג דבתודה ובנזיר בתרוייהו איכא חלות ורקיקים נקט תנא בכל דוכתא גבי תודה שם חלות משום דאיכא גבי תודה שני מיני חלות כדכתיב חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מורבכת חלות בלולות בשמן אבל הנזירות אין בה רבוכה כדתנן בפ' התודה סימן ב'. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל קשה לי למה תלה החלות בתודה והרקיקי' בנזיר הרי בין בתודה ובין בנזיר יש חלות ויש רקיקים כדתנן במנחות פ' התודה ותו התנן שם בפ' אלו מנחות ר"מ אומר כולן באות שתים עשרה חוץ מחלות תודה והנזירות וצ"ע ע"כ:
עשאן לעצמו פטור. ואע"ג דלא קדשי אלא בשחיטת הזבח ה"מ קדושת הגוף ועוד דאפי' לא קדשי כלל פטירי כיון דגלגלן לקדשן. ה"ר שמשון ז"ל:
למכור בשוק חייב. פי' כי העושה למכור אינו מקדישם אלא בלקוחות תלוי הדבר והרי נתחייבו קודם. ה"ר יהוסף ז"ל:
6.
Meisah: Bet Shammai exempts [from hallah], And Bet Hillel makes liable [for hallah]. Halita: Bet Shammai makes liable, And Bet Hillel exempts. The loaves of the thanksgiving sacrifice and the wafers of a nazirite: if one made them for oneself, they are exempt [from hallah]. [If one made them] to sell in the market, they are subject [to hallah].
משנה ז
נַחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה שְׂאֹר לְחַלֵּק, חַיָּב בַּחַלָּה. נָשִׁים שֶׁנָּתְנוּ לְנַחְתּוֹם לַעֲשׂוֹת לָהֶן שְׂאֹר, אִם אֵין בְּשֶׁל אַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר, פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה:
ברטנורה
נחתום שעשה שאור לחלק. ויש בו כדי חיוב חלה, אלא שדעתו למכרו לבני אדם לחלקו לכמה עיסות ואין בכל חלק וחלק כשיעור:חייב בחלה. שדעתו אם לא ימצא קונים שיעשנו עיסה ויאפה אותה כולה כאחת:
תוסופות יום טוב
אם אין בשל אחת מהן כשיעור וכו'. עיין ריש פרק ד:
יכין
מלכת שלמה
יכין
והכוסמין דינקעל: ושבולת שועל האפער: ושיפון ראגגען: ומצטרפין זה עם זה ר"ל אפי' עשה מכל מין עיסה בפ"ע וחזר ולש העיסות יחד עד ששבו גוף א' וכ"ש בעירבן קמח ולשן יחד מצטרפין להשלים שיעור עיסה לחלה. אבל אם רק נשכו העיסות יחד אמ"צ רק חיטין עם כוסמין וכוסמין עם כולן ושיפון מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחיטין. ושבולת שועל מצטרף עם שעורים וכוסמין. ולא עם חיטים ושיפון [י"ד שכ"ד ס"ב] והכי קיי"ל: ומלקצור מלפני העומר גי' הרא"ש אסור בחדש מלפני עומר ומלקצור לפני פסח דביו"ט בל"ז א"א לקצור. ור"ל דכל תבואה שהשרישה אחר ט"ז בניסן אסורה מלאכול ומלקצרה עד עומר הבא. ובזמן הזה אסורה עד תחלת ליל י"ז בניסן בא"י ועד תחלת ליל י"ח בניסן בחוצה לארץ: העומר מתירן לקצור ולאכלו אחר העומר: עד שיכא העומר הבא מיהו בארצות הללו שחיי נפש תלויין בהן באכילה ושתיה התירוהו רבותינו מדהוה ס"ס. ס' שהתבואה מאשתקד וס' שהושרש קודם העומר [י"ד רצ"ג ס"ג]. ואף דאינו ס"ס גמור דמיעוט לגבי רוב כלית' דמי [ש"ך שם סק"ו] על כל פנים סמכו רבותינו גם כן אדעת תנא קמא דר"א [קדושין דל"ח] דאין חדש נוהג בחו"ל מדלא איתמר בש"ס בהדיא הילכתא כמאן רק דאשכחנא סתם מתני' [סוף ערלה] כוותיה דר"א ואפשר דערלה נשנית קודם קדושין והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת [ט"ז שם סק"ד]. מיהו לקצור אע"ג שוודאי השריש אחר פסח. כיון שאין עומר בא מחו"ל [כמנחות רפ"'ח] מותר לקצרו קודם פסח הבא [עיין רמב"ם פ"ז ממוספין הל' י"ג]: נתערב אחד מהם מה' מינין הנ"ל שנתחמצו: הרי זה עובר בפסח בבל יראה ובל ימצא בהניחו ברשותו ולא נתבטל קודם פסח: הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם משא"כ בנדר מדגן אסור נמי בקטנית וזרעים: וחייבין ה' מינין הנ"ל: בחלה ובמעשרות ואף על גב דגם שאר מינין חייבין במעשרות אפ"ה איידי דבעי למתני ואלו חייבים במעשר ופטורים מחלה הדר תני הכא וחייבים וכו': וההפקר דוקא בהפקיר קודם מירוח אף שזכה בו גם כן קודם מירוח פטור ממעשרות: ומעשר ראשון שנטלה תרומתו תרומת מעשר ולא ת"ג דהקדימו בן לוי לכהן ונטל מעשרו בשבלים דאז פטור מת"ג ואפ"ה חייב בחלה ופטור ממעשרות אחרים וכ"ש דכשניטל ממנו תרומה גדולה ותרומ"ע כדינו דפטור משאר מעשרות ורק בחלה חייב. אבל תרומה גדולה ותרומ"ע קודש הם ופטורים מן החלה: ומעשר שני ר"ל שנפדה אחר מירוח אבל בנפדה קודם מירוח חייב במעשרות ומיירי שהקדים ליקח מע"ש בשבלים דאז פטור מת"ג וממעשרות כל שלא פדאו. אבל בחלה חייב דחיובה בשעת לישה והרי אז חולין גמורין הן: והקדש בנתמרח ביד גזבר פטור מתומ"ע וחייב בחלה דחיובו בשעה גלגול ואז דהדיוט הוא. מיהו מעש"נ שלא נפדה והוא בירושלים פסק הרמב"ם [פ"ו מבכורים הל"ד] דחייב בחלה: ומותר העומר דהעומר בא מג' סאין וכשמנפהו בי"ג נפה מוציא ממנו עשרון סולת והשאר נפדה לזרים ופטור ממעשרות מדחיובן בשעת מירוח ואז הקדש היה משא"כ חיוב חלה בשעת לישה: ותבואה שלא הביאה שליש דמדבא לידי חימוץ חייב בחלה דלחם מקרי ופטור ממעשר דכתיב גביה תבואת זרעך שזורע' וצומח וזה אינו צומח: ד' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה דאיתקש לתרומה: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגים מאהן: והשומשמין כעין ליינזאאמען: והקטניות ערבזען. וה"ה שאר מינין שאינן מה' מיני דגן ותנא נקט רק הנך מדרגילין לעשות מהן עיסה לפת: ופחות מחמשת רבעים בתבואה ר"ל ה' רביעיות קב והוא מדה המחזקת מ"ג ביצה וחומש והוא שיעור עיסת חלה. ומדה שהיא י' על י' גודלים בגובה ג' גודלים מרובעת מחזיק כשיעור זה [י"ד שכ"ט ש"ך סק"ד]: הסופגנין עיסה שבלילתו רכה כספוג: והדובשנין שנילוש בדבש וי"א דוקא במטוגנ' בדבש אבל בנילושה בדבש ונאפת חייבת בחלה [וע' כ"ב סימן ט']: והאסקריטין בלילתו רכה מאד: וחלת המשרת חלוטה במחבת צוויבאק בל"א ואע"ג שבלילתו עבה אפ"ה מדנלוש על דעת לבשל' פטור מחלה. מיהו הרבה פוסקים ס"ל דבכה"ג חייבת בחלה וכן פסקו רט"ז וש"ך [י"ד שכ"ט] להחמיר מספק. וא"כ צ"ל דמשרת דפטור מיירי באפאה בחמה. א"נ נ"ל דמיירי הכא בתחלתה סופגנין וסד"א כיון דאפאה אחר הבשול הו"ל כתחלתה סופגנין וסופה עיסה ותתחייב כמשנה ה' קמ"ל: והמדומע תרומה שנפלה לפחות מק' שאסור לזר. והכא בחלה בזה"ז דרבנן. דאל"כ הרי דמוע רק מדרבנן הוא דמדאור' בטל תרומה ברוב ואיך אתא דרבנן ומפיק דאורייתא. ואין להקשות עכ"פ היאך אתא חד דרבנן ומפיק תרי דרבנן י"ל כיון דבין כך וכך רק מדרבנן הוא לא דייקינן כ"כ: וסופה סופגנין השתא מפרש הא דסופגנין במשנה ד' פטור דוקא בסופה נמי סופגנים ור"ל שטגנה אחר כך במשקין בכלי או בישלה: פטורה מן החלה ודוקא בהיה נמי דעתו תחלה לעשותה סופגנין בסוף [שם ס"ג]: תחלתה עיסה בלילה עבה: תחלתה סופגנין וסופה עיסה שאפא' בתנור: וכן הקנובקאות שלש עיסה על דעת להחזירו לסלתו כשיאפה כדי לעשות ממנו דייסא למאכל תינוקות: המעיסה קמח ע"ג מים רותחים: החליטה מים רותחים ע"ג קמח ותרי תנאי נינהו דלמאן דתני מעיסה ב"ש פוטרים ה"ה בחליטה דפטרי ולמ"ד חליטה ב"ש מחייב הוא הדין מעיסה: חלות תודה ורקיקי נזיר בנזיר היו חלות ורקיקין וה"ה בתודה ותני חד בהא וחד בהא לילף מהדדי. ול"מ הי' נ"ל דתודה שמצויה כדמוכח מפ"ק דפסחים [מ"ה] היו רגילין הנחתומים לעשות למכור להם גם חלות ולא חששו שמא ישהו כמה ימים ויתעפשו מדמצויין הקונים. אבל לצורך נזירי' לא אפו רק רקיקין דקין מדאינן מצויין כל כך דכל נזיר חוטא [כנדרים ד"י ע"א] להכי לא אפו לצרכן חלות אולי יתעפשו ביני ביני ורק רקיקין מדהן דקין אינן מתעפשין כל כך מהר: עשאן לעצמו לצורך תודתו ונזירתו: פטור דבשעת גלגול הקדש היו: למכור בשוק למי שיתחייב: חייב דכל לשוק אמלוכי אמלך דאי לא מזדבן להוי חולין: נחתום שעשה שאור לחלק שיש בשאור שיעור חלה רק דעתו למכרו לכמה בנ"א ולא יהי' בכ"א כשיעור: חייב בחלה דאם לא ימצא קונים ואפ' כולה כא': נשים שנתנו לנחתום קמח [י"ד שכ"ו ס"ג]. הא בנתנו לו מעות חייבת כדמוכח מרישא דתני סתמא: פטורה מן החלה אפי' אם לש הכל עיסה א' ודוקא במקפידין זה על זה דאל"כ מ"ש מעיסת שותפין: עיסת הכלבים שמעורב בה קמח ומורסן: בזמן שהרועים אוכלין ממנה שאין בה מורסן הרבה: ומערבין בה ערובי חצירות ותחומין: ומשתתפין בה שתופי מבואות להוציא מחצירות למבוי: ומברכין עליה המוציא ובהמ"ז: ומזמנין עליה דחשיבא קבע גם לג' שאכלו יחד ממנה וחייבים לזמן: ונעשית ביום טוב משום רועים: ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח לילה הראשונה: אינה חייבת בחלה ודוקא באינה ערוכה בצורת לחם [שם של"א ס"ט]: ואין מברכין עליה המוציא דאינו חשוב לחם רק יברך עליו שהכל [כך נ"ל דלא עדיף מאוכל קמח ברכות ל"ו א']: ואין מזמנין עליה היינו בשכל הג' או ב' מהג' אכלו לחם כזה. אבל באכלו ב' לחם ממש מצטרף להן השלישי שאכל לחם זה דלא גרע משאר טעימ' דמצטרף: ואינה נעשית ביום טוב דלכם ולא לכלבים כ': ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מדאינו לחם: בין בך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין לק"ט. מדנאכל על ידי דחק עד שיפסל מלאכול לכלב: החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש זר שאכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים ובשוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: ואסורים לזרים אפי' חצי שיעור: והם נכסי כהן יכול למכרן לכהן אחר ולקנות בהן מה שירצה: ועולין באחד ומאה בנתערב א' בק' בטל: וטעונין רחיצת ידים דסתם ידים שניות הן ושני פוסל לתרומה ולהכי אסור ליגע בהן בלי נט"י [ועי' תוס' ב"מ נ"ג א']: והערב שמש טמא שטבל אינו אוכלן בלי הע"ש: ואין ניטלין מן הטהור על הטמא דמתוך שירא שיגעו זב"ז ויתטמא לא יקרבם יחד ויתרום שלא מן המוקף: אלא מן המוקף ר"ל ואין ניטלין רק ממוקף ר"ל קרוב וסמוך ואפי' הפסק כלי שרי כרתוי"ט פ"ד דטבו"י כ"כ ע"ר זצוק"ל: ומן הדבר הגמור תרומה כשנגמ' מלאכתן כפ"ק דמעשר וחלה משתתגלגל העיסה: עד שישייר מקצת מדכתיב גבייהו ראשית ששיריה נכרין:
מלכת שלמה
נשים שנתנו וכו'. בירושלמי פריך ואפי' אם יש בשל אחת כשיעור אמאי מיחייבי העיסות האחרות דהא ודאי מתני' ה"ק דאם יש בשל אחת כשיעור מחייב לאפרושי על הכל חלה דאי מאותה עיסה שיש בה שיעור פשיטא ומש"ה פריך דיעשה כדבר שלא נגמרה מלאכתו והוא סופו לסתור צרוף זה דה"נ אמרי' בפ' הכובש אליבא דרבנן דאמרי שותין על הגת וטעמא דסופו להחזיר את המותר לדבר שלא נגמרה מלאכתו והכא נמי ניזיל בתר סוף ולא משני מידי וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ושמא לא חש דהתם לקח היין מדבר שלא נגמרה מלאכתו דגת לא טביל עד שירד לבור או ישלה בחבית לר' עקי' אבל הכא הא נתחבר לדבר שנגמרה מלאכתו דחיוב חלה הויא בחטים משתתגלגל ע"כ:
אם אין בשל אחת מהן כשיעור. פי' אע"פ שיש בשל כולן יחד כשיעור פטור. ה"ר יהוסף ז"ל:
7.
A baker who made dough to divide it up into pieces, it is subject to hallah. Women who gave [flour] to a baker to make for them dough, if there is not in any one of them a [minimum] measure, it is exempt from hallah.
משנה ח
עִסַּת הַכְּלָבִים, בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וּמְעָרְבִין בָּהּ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וּמְבָרְכִין עָלֶיהָ, וּמְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְנַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, וְיוֹצֵא בָהּ אָדָם יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. אִם אֵין הָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, אֵינָהּ חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְאֵין מְעָרְבִין בָּהּ, וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בָּהּ, וְאֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלֶיהָ, וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּפֶסַח. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, מִטַּמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין:
ברטנורה
עיסת כלבים. נעשית מקמח, ומורסן הרבה מעורב בה:בזמן שהרועים אוכלים ממנה. שלא נתערב בה מורסן כל כך:חייבת בחלה. דכיון דחזיא לרועים לחם קרינן בה:ומערבין בה. ערובי חצרות, להוציא מן הבתים לחצר:ומשתתפין בה. שתופי מבואות, להוציא מן החצרות למבוי:ומברכין עליה. ברכת המוציא:ומזמנין עליה. שלשה שאכלו ממנה כאחת חייבים לזמן:ונאפית ביום טוב. משום חלק רועים:ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. לילה ראשונה שחייב לאכול כזית מצה:אינה חייבת בחלה. דכתיב (במדבר ט״ו:כ׳) ראשית עריסותיכם שלכם חייבת ולא של חיה:מטמאה טומאת אוכלין. כיון דעל ידי הדחק נאכלת לאדם, מטמאה, עד שתפסל מלאכול לכלב:
תוסופות יום טוב
ומערבין בה. פירש הר"ב עירובי חצירות. וכן פירש הר"ש. גם רש"י פירש כן בפ"ב דביצה דף כא. והרמב"ם מפרש עירובי תתומין. ומשמע לכאורה דדוקא עירובי תחומין משום דדינו שבכל מה שמשתתפים במבוי מערבין בתחומין משא"כ בעירובי חצרות שאין מערבין אלא בפת וכמפורש בריש פ"ג דעירובין ופ"ז מ"י. אבל כי דייקת בה ליתא דהא טעמא דכולהו משום דכשהרועים אוכלים ממנה הוי פת. ועוד עיין בסמוך:
ומשתתפין בה. עיין מ"ש בסוף פ"ק דדמאי וה"נ איכא למימר דאי לא תנא משתתפין הוי אמינא דעירובין בתחומין דוקא שאין צריך פת להכי תני משתתפי' שאין צריך ג"כ פת ולמאי תני עירובין אלא ש"מ דאף לחצירות:
[*אינה חייבת בחלה. פי' הר"ב דכתיב וכו'. ולא של חיה וכלב מין חיה כדברי ת"ק דסוף פ"ח דכלאים והר"ש הביא בל' ספרי זוטא של כלב אתיא ככולי עלמא אף לר"מ דאמר שהוא מין חיה [צ"ל בהמה]]:
[*מטמאה טומאת אוכלין. פי' הר"ב מטמאה עד שתפסל וכו'. עיין מה שכתבתי בפירוש זה הלשון במשנה ו פרק ח דמסכת טהרות]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
והכוסמין דינקעל: ושבולת שועל האפער: ושיפון ראגגען: ומצטרפין זה עם זה ר"ל אפי' עשה מכל מין עיסה בפ"ע וחזר ולש העיסות יחד עד ששבו גוף א' וכ"ש בעירבן קמח ולשן יחד מצטרפין להשלים שיעור עיסה לחלה. אבל אם רק נשכו העיסות יחד אמ"צ רק חיטין עם כוסמין וכוסמין עם כולן ושיפון מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחיטין. ושבולת שועל מצטרף עם שעורים וכוסמין. ולא עם חיטים ושיפון [י"ד שכ"ד ס"ב] והכי קיי"ל: ומלקצור מלפני העומר גי' הרא"ש אסור בחדש מלפני עומר ומלקצור לפני פסח דביו"ט בל"ז א"א לקצור. ור"ל דכל תבואה שהשרישה אחר ט"ז בניסן אסורה מלאכול ומלקצרה עד עומר הבא. ובזמן הזה אסורה עד תחלת ליל י"ז בניסן בא"י ועד תחלת ליל י"ח בניסן בחוצה לארץ: העומר מתירן לקצור ולאכלו אחר העומר: עד שיכא העומר הבא מיהו בארצות הללו שחיי נפש תלויין בהן באכילה ושתיה התירוהו רבותינו מדהוה ס"ס. ס' שהתבואה מאשתקד וס' שהושרש קודם העומר [י"ד רצ"ג ס"ג]. ואף דאינו ס"ס גמור דמיעוט לגבי רוב כלית' דמי [ש"ך שם סק"ו] על כל פנים סמכו רבותינו גם כן אדעת תנא קמא דר"א [קדושין דל"ח] דאין חדש נוהג בחו"ל מדלא איתמר בש"ס בהדיא הילכתא כמאן רק דאשכחנא סתם מתני' [סוף ערלה] כוותיה דר"א ואפשר דערלה נשנית קודם קדושין והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת [ט"ז שם סק"ד]. מיהו לקצור אע"ג שוודאי השריש אחר פסח. כיון שאין עומר בא מחו"ל [כמנחות רפ"'ח] מותר לקצרו קודם פסח הבא [עיין רמב"ם פ"ז ממוספין הל' י"ג]: נתערב אחד מהם מה' מינין הנ"ל שנתחמצו: הרי זה עובר בפסח בבל יראה ובל ימצא בהניחו ברשותו ולא נתבטל קודם פסח: הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם משא"כ בנדר מדגן אסור נמי בקטנית וזרעים: וחייבין ה' מינין הנ"ל: בחלה ובמעשרות ואף על גב דגם שאר מינין חייבין במעשרות אפ"ה איידי דבעי למתני ואלו חייבים במעשר ופטורים מחלה הדר תני הכא וחייבים וכו': וההפקר דוקא בהפקיר קודם מירוח אף שזכה בו גם כן קודם מירוח פטור ממעשרות: ומעשר ראשון שנטלה תרומתו תרומת מעשר ולא ת"ג דהקדימו בן לוי לכהן ונטל מעשרו בשבלים דאז פטור מת"ג ואפ"ה חייב בחלה ופטור ממעשרות אחרים וכ"ש דכשניטל ממנו תרומה גדולה ותרומ"ע כדינו דפטור משאר מעשרות ורק בחלה חייב. אבל תרומה גדולה ותרומ"ע קודש הם ופטורים מן החלה: ומעשר שני ר"ל שנפדה אחר מירוח אבל בנפדה קודם מירוח חייב במעשרות ומיירי שהקדים ליקח מע"ש בשבלים דאז פטור מת"ג וממעשרות כל שלא פדאו. אבל בחלה חייב דחיובה בשעת לישה והרי אז חולין גמורין הן: והקדש בנתמרח ביד גזבר פטור מתומ"ע וחייב בחלה דחיובו בשעה גלגול ואז דהדיוט הוא. מיהו מעש"נ שלא נפדה והוא בירושלים פסק הרמב"ם [פ"ו מבכורים הל"ד] דחייב בחלה: ומותר העומר דהעומר בא מג' סאין וכשמנפהו בי"ג נפה מוציא ממנו עשרון סולת והשאר נפדה לזרים ופטור ממעשרות מדחיובן בשעת מירוח ואז הקדש היה משא"כ חיוב חלה בשעת לישה: ותבואה שלא הביאה שליש דמדבא לידי חימוץ חייב בחלה דלחם מקרי ופטור ממעשר דכתיב גביה תבואת זרעך שזורע' וצומח וזה אינו צומח: ד' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה דאיתקש לתרומה: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגים מאהן: והשומשמין כעין ליינזאאמען: והקטניות ערבזען. וה"ה שאר מינין שאינן מה' מיני דגן ותנא נקט רק הנך מדרגילין לעשות מהן עיסה לפת: ופחות מחמשת רבעים בתבואה ר"ל ה' רביעיות קב והוא מדה המחזקת מ"ג ביצה וחומש והוא שיעור עיסת חלה. ומדה שהיא י' על י' גודלים בגובה ג' גודלים מרובעת מחזיק כשיעור זה [י"ד שכ"ט ש"ך סק"ד]: הסופגנין עיסה שבלילתו רכה כספוג: והדובשנין שנילוש בדבש וי"א דוקא במטוגנ' בדבש אבל בנילושה בדבש ונאפת חייבת בחלה [וע' כ"ב סימן ט']: והאסקריטין בלילתו רכה מאד: וחלת המשרת חלוטה במחבת צוויבאק בל"א ואע"ג שבלילתו עבה אפ"ה מדנלוש על דעת לבשל' פטור מחלה. מיהו הרבה פוסקים ס"ל דבכה"ג חייבת בחלה וכן פסקו רט"ז וש"ך [י"ד שכ"ט] להחמיר מספק. וא"כ צ"ל דמשרת דפטור מיירי באפאה בחמה. א"נ נ"ל דמיירי הכא בתחלתה סופגנין וסד"א כיון דאפאה אחר הבשול הו"ל כתחלתה סופגנין וסופה עיסה ותתחייב כמשנה ה' קמ"ל: והמדומע תרומה שנפלה לפחות מק' שאסור לזר. והכא בחלה בזה"ז דרבנן. דאל"כ הרי דמוע רק מדרבנן הוא דמדאור' בטל תרומה ברוב ואיך אתא דרבנן ומפיק דאורייתא. ואין להקשות עכ"פ היאך אתא חד דרבנן ומפיק תרי דרבנן י"ל כיון דבין כך וכך רק מדרבנן הוא לא דייקינן כ"כ: וסופה סופגנין השתא מפרש הא דסופגנין במשנה ד' פטור דוקא בסופה נמי סופגנים ור"ל שטגנה אחר כך במשקין בכלי או בישלה: פטורה מן החלה ודוקא בהיה נמי דעתו תחלה לעשותה סופגנין בסוף [שם ס"ג]: תחלתה עיסה בלילה עבה: תחלתה סופגנין וסופה עיסה שאפא' בתנור: וכן הקנובקאות שלש עיסה על דעת להחזירו לסלתו כשיאפה כדי לעשות ממנו דייסא למאכל תינוקות: המעיסה קמח ע"ג מים רותחים: החליטה מים רותחים ע"ג קמח ותרי תנאי נינהו דלמאן דתני מעיסה ב"ש פוטרים ה"ה בחליטה דפטרי ולמ"ד חליטה ב"ש מחייב הוא הדין מעיסה: חלות תודה ורקיקי נזיר בנזיר היו חלות ורקיקין וה"ה בתודה ותני חד בהא וחד בהא לילף מהדדי. ול"מ הי' נ"ל דתודה שמצויה כדמוכח מפ"ק דפסחים [מ"ה] היו רגילין הנחתומים לעשות למכור להם גם חלות ולא חששו שמא ישהו כמה ימים ויתעפשו מדמצויין הקונים. אבל לצורך נזירי' לא אפו רק רקיקין דקין מדאינן מצויין כל כך דכל נזיר חוטא [כנדרים ד"י ע"א] להכי לא אפו לצרכן חלות אולי יתעפשו ביני ביני ורק רקיקין מדהן דקין אינן מתעפשין כל כך מהר: עשאן לעצמו לצורך תודתו ונזירתו: פטור דבשעת גלגול הקדש היו: למכור בשוק למי שיתחייב: חייב דכל לשוק אמלוכי אמלך דאי לא מזדבן להוי חולין: נחתום שעשה שאור לחלק שיש בשאור שיעור חלה רק דעתו למכרו לכמה בנ"א ולא יהי' בכ"א כשיעור: חייב בחלה דאם לא ימצא קונים ואפ' כולה כא': נשים שנתנו לנחתום קמח [י"ד שכ"ו ס"ג]. הא בנתנו לו מעות חייבת כדמוכח מרישא דתני סתמא: פטורה מן החלה אפי' אם לש הכל עיסה א' ודוקא במקפידין זה על זה דאל"כ מ"ש מעיסת שותפין: עיסת הכלבים שמעורב בה קמח ומורסן: בזמן שהרועים אוכלין ממנה שאין בה מורסן הרבה: ומערבין בה ערובי חצירות ותחומין: ומשתתפין בה שתופי מבואות להוציא מחצירות למבוי: ומברכין עליה המוציא ובהמ"ז: ומזמנין עליה דחשיבא קבע גם לג' שאכלו יחד ממנה וחייבים לזמן: ונעשית ביום טוב משום רועים: ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח לילה הראשונה: אינה חייבת בחלה ודוקא באינה ערוכה בצורת לחם [שם של"א ס"ט]: ואין מברכין עליה המוציא דאינו חשוב לחם רק יברך עליו שהכל [כך נ"ל דלא עדיף מאוכל קמח ברכות ל"ו א']: ואין מזמנין עליה היינו בשכל הג' או ב' מהג' אכלו לחם כזה. אבל באכלו ב' לחם ממש מצטרף להן השלישי שאכל לחם זה דלא גרע משאר טעימ' דמצטרף: ואינה נעשית ביום טוב דלכם ולא לכלבים כ': ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מדאינו לחם: בין בך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין לק"ט. מדנאכל על ידי דחק עד שיפסל מלאכול לכלב: החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש זר שאכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים ובשוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: ואסורים לזרים אפי' חצי שיעור: והם נכסי כהן יכול למכרן לכהן אחר ולקנות בהן מה שירצה: ועולין באחד ומאה בנתערב א' בק' בטל: וטעונין רחיצת ידים דסתם ידים שניות הן ושני פוסל לתרומה ולהכי אסור ליגע בהן בלי נט"י [ועי' תוס' ב"מ נ"ג א']: והערב שמש טמא שטבל אינו אוכלן בלי הע"ש: ואין ניטלין מן הטהור על הטמא דמתוך שירא שיגעו זב"ז ויתטמא לא יקרבם יחד ויתרום שלא מן המוקף: אלא מן המוקף ר"ל ואין ניטלין רק ממוקף ר"ל קרוב וסמוך ואפי' הפסק כלי שרי כרתוי"ט פ"ד דטבו"י כ"כ ע"ר זצוק"ל: ומן הדבר הגמור תרומה כשנגמ' מלאכתן כפ"ק דמעשר וחלה משתתגלגל העיסה: עד שישייר מקצת מדכתיב גבייהו ראשית ששיריה נכרין:
מלכת שלמה
עיסת הכלבים וכו'. ומפ' בירוש' ר' חייא רבא אמר דאפילו עשאן גלוסקין שצורתן מוכחת דלאדם היא כיון דיחדן לבהמה אינה חייבת בחלה כדדייק לישנא דמתני' בזמן שהרועים וכו' ולא קתני ראוי' לרועים חייבת ושאינה ראוי' פטורה וסיפא דקתני ואם אין הרועים אוכלין ממנה מפ' לה איהו בשעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ולשון הרמב"ן ז"ל על פי זה הירושלמי שאפי' אם היא סלת נקי' אם עשאה לשם הכלבים פטורה ומיהו דוקא שניכר בה שהיא לכלבים כגון שאינה ערוכה ועשוי' כצורת לחם הא לאו הכי חייבת ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל עיסת כלבים נעשית מקמח ומורסן וכו'. וכ' עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו אלא לדברי רשב"ל דלר' יוחנן פטורים אפי' בזמן שהרועים אוכלים ממנה ור"י פירשה באופן אחר וע"ש בירושלמי ע"כ:
ומערבין בה. פי' הרמב"ם ז"ל עירובי תחומין ע"כ אבל נראה דלא אתי למעוטי עירובי חצרות אלא נ"ל דס"ל דבכלל שתוף מבואות הוי ערובי חצרות אע"ג דשתופי מבואות לא בעינן להו פת:
ונעשית ביום טוב. נאפית משום חלק הרועים פי' דכיון דמזונותם עליו אמרי' דכל פתא ופתא חזיא לרועים ואע"ג דאפשר להו לכלבים בעיסה בלא אפיי' טרחינן במלאכה יתירה בזמן שהרועין אוכלין ממנה וי"ס דגרסי ונאפית ואינה נאפית ושם בפ' שני דביצה מוקי לה כגון דאית לי' נבלה דודאי אפשר לפייסן בנבלה הא לאו הכי אסור משום דכתיב לכם לכם ולא לעובדי כוכבים לכם ולא לכלבים ובירוש' מוקי לה כר' שמעון בן אלעזר דאמר בפ' שני דביצה ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא ה"ר שמשון ז"ל. ועיין בהר"ן ז"ל שם פ' שני דביצה דף רפ"ח ע"א גם עיין במה שכתב עליו בית יוסף בטור א"ח סוף סימן תקי"ב. ושם בע"ב פסק הרב אלפס ז"ל דלא כר' עקי' דאמר אך אשר יאכל לכל נפש אפי' נפש בהמה במשמע אלא כר' יוסי הגלילי דאמר דכמו דממעטינן מלכם עובדי כוכבים ה"נ ממעטינן כלבים וכל נפש בהמה אפי' שמזונותם עליך מדסתם לן תנא הכא במתני' כותי' דר' יוסי הגלילי ואינה נעשית בי"ט כדכתיב לכם וכדכתיבנא. ומצאתי כתוב שם פ' שני דביצה דף ר"ץ בספר מלחמת ה' וז"ל ועוד שאין אנו גורסי' במשנה ונאפית אלא ונעשית בי"ט ואינה נעשית בי"ט וכן בנוסחי משניות הספרדיות בכולן ובנוסחת הירושלמי שלא עבר עלי' קולמוסן של מגיהי ספרים וכל מקום ששנו חכמים בלשון הזה עיקר גלגולה ולישתה הוא הנקרא עשיי' כענין ששנינו העושה עיסתו קבין ותנן נמי גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית וכו' הא למדנו ללוש לכלבים אסור בזמן שאין הכלבים אוכלין ממנה ונוסחי דגמ' דגרסי ונאפית אורחא דלישנא נקיט והוא גופי' לישה ועריכה נמי בכלל כענין ששנינו ואין אופין גריצין שפירושו אין עושין וכן בכל מקום והכי נמי סוגיא דתלמודא בכמה דוכתי לשנויי לישנא דמתני' ולא קפדי אלא אעיקר דינא ומיהו ודאי שמעי' מינה דמתני' נמי ר' יוסי הגלילי היא ומש"ה קים להו לאביי ור' יוסף דהלכתא כותי' וכדפסק רבינו ז"ל ומינה לא תזוז ע"כ:
8.
Dough for dogs:If shepherds eat it: it is subject to hallah, and one may use it to make an eruv or a shittuf; and one should say the blessings over it, and one should make an invitation for birkat hamazon over it; and it may be made on a festival; and one fulfills his obligation with it on Pesah. But if shepherds do not eat it: it is not subject to hallah; and one may not use it to make an eruv, or a shittuf; and one does not say the blessings over it, and one does not make an invitation for birkat hamazon over it; and it may not be made on a festival; and one does not fulfill his obligation with it on Pesah. In either case it is susceptible to ritual defilement affecting food.
משנה ט
הַחַלָּה וְהַתְּרוּמָה, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִיתָה וְחֹמֶשׁ, וַאֲסוּרִים לְזָרִים, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ, וְאֵין נִטָּלִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, אֶלָּא מִן הַמֻּקָּף וּמִן הַדָּבָר הַגָּמוּר. הָאוֹמֵר, כָּל גָּרְנִי תְרוּמָה וְכָל עִסָּתִי חַלָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיְּשַׁיֵּר מִקְצָת:
ברטנורה
חייבין עליהן מיתה. זר האוכלן מזיד חייב מיתה בידי שמים, דחלה אקריא תרומה ובתרומה כתיב (ויקרא כ״ב:ט׳) ומתו בו כי יחללוהו:וחומש. האוכלן שוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה:ואסורים לזרים. בחנם היא שנויה, דכיון שחייבים הזרים עליהם מיתה וחומש פשיטא דאסורים לזרים. ולרבי יוחנן דאמר חצי שיעור מדאורייתא, מצינן למימר דתנא אסורים לזרים לחצי שיעור שאין בו לא מיתה ולא חומש, אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא:והן נכסי כהן. שיכול למכרן וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה:ועולין באחד ומאה. אם נתערבו במאה של חולין:וטעונים רחיצת ידים. הבא ליגע בהן צריך ליטול ידיו תחלה, שסתם ידים פוסלות את התרומה, ואת החלה שאף היא נקראת תרומה:והערב שמש. טמא שטבל אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו, כדכתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, והוא הדין לחלה:ואינן ניטלים מן הטהור על הטמא. גזרה שמא יתרום שלא מן המוקף, משום דמסתפי שמא יגע הטמא בטהור ויטמאנו. ואנן בעינן שהתורם יתרום מן המוקף כדתנן בסמוך:ואין ניטלין אלא מן המוקף. גרסינן, ופירוש מוקף קרוב וסמוך:מן הדבר הגמור. שנגמרה מלאכתן, וחלה משתתגלגל העיסה:עד שישייר מקצת. דחלה ותרומה כתיב בהו ראשית, ובעינן שיהו שיריהן נכרים:
תוסופות יום טוב
חייבין עליה מיתה. פירש הר"ב זר האוכלן מזיד וכו'. ובתרומה כתיב ומתו בו כי יחללוהו וכן פירש הרמב"ם והר"ש והך קרא באוכל תרומה בטומאת הגוף הוא דכתיב. ותניא בסוף פרק הנשרפין דמפיק ליה מדסמיך להך קרא בתריה וכל זר לא יאכל קדש. ורש"י בפרק הערל (יבמות דף עג) מפרש למתניתין בכהן טמא שאכל תרומה טהורה. ואולי משום דאשכחן לרב דפליג בהנשרפים (פג:) בזר שאכל תרומה וסבירא דלוקה משום דאני ה' מקדשם הפסיק הענין משום הכי מפרש למתני' דלא תקשה לרב והואיל וכן אין הכרע ממשנתנו אי בטמא אי בזר ולא ה"ל לכ"מ בפ"ו מהלכות תרומות להביא ראיה ממנה לפסק הרמב"ם שהזר במיתה. שאין ממנה ראיה דדלמא בטמא הוא מתני' והכי איתא בהדיא בירושלמי פ"ב דבכורים מתני' פליגא על רב ומשני פתר לה בכהנים [פירוש טמאים] והא תנינן חומש וכי יש חומש בכהנים. ומשני פתר לה לצדדין היא מתני'. רישא בכהנים וסיפא בישראל:
ואסורים לזרים. כתב הר"ב בחנם היא שנויה וכו' ולר"י דאמר חצי שיעור דאוריי' וכו'. כ"כ הר"ש מטעם הירוש' דפ"ב דבכורים מתני' מסייע ליה לרבי יוחנן דאסורה לזרים פתר לה בפחות מכשיעור עכ"ל. וקשה לי דהא אף למאן דאמר דחצי שיעור דרבנן לא בחנם היא שנויה דנוקים לה מדרבנן דהא הכי נמי תני רחיצת ידים דלאו דאורייתא אלא גזירה שביעית מי"ח דבר שפירש הר"ב במ"ד פ"ק דשבת. ואף דמוע פירש הר"ש לעיל במ"ד וכן בפ"ב דבכורים דהוא מדרבנן וקראי דילפינן מינייהו כדפירש הר"ב בפ"ד דתרומות וריש פ"ב דערלה אסמכתות נינהו וכן כתב הרמב"ם בסוף פרק י"ד מהל' תרומות שהוא מדרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' דפרק הערל (יבמות עג.) שכתבו בשם הערוך ערך טען דאסור לזרים אצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמאן דאמר מדאורייתא עכ"ל. והירושלמי מצאתי בזה הלשון מתני' מסייע לר"י ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור. ונראה בעיני שטעות סופר יש וצ"ל מתני' פליגא לר"י וקאי אדלעיל מיניה ר"ח בשם ר' יוחנן זר שאכל תרומה בעון מיתה וכו' מתני' פליגא על רב וכו'. ומשני לה כמו שהבאתיו לעיל. והשתא פריך מתני' על ר"י מדקתני ואסורים לזרים שמע מיניה דאין כאן עון מיתה אלא איסור בעלמא. ומשני דר"י פתר לה לאסורא בחצי שעור. ולא קאי השתא למימרא אי מדאורייתא אי מדרבנן. אלא קאמר דהכי פתר ללישנא דאסורים כי היכי דלא תקשה עליה דאין מיתה לזר האוכל תרומה:
[*וטעונין רחיצת ידים. פירש הר"ב הבא ליגע בהן וכו'. כמ"ש הר"ב בפ"ק דשבת משנה ד בגזרה השביעית. ועי' בפרק שני דחגיגה מ"ו מ"ש שם בס"ד]:
והערב שמש. עיין מ"ש בריש מסכת ברכות:
המוקף. עיין מה שכתבתי במשנה ג פרק ד דתרומות:
ומן דבר הגמור. עיין בפירוש הר"ב סוף פרק קמא דתרומות ומה שכתבתי שם:
עד שישייר מקצת. כתב הר"ב דכתיב ראשית ובעינן שיהו שירים נכרין. כלומר דאי אין שירים אין כאן ראשית. ולשון הגמרא בפרק ראשית הגז ראשית ששיריה ניכרין.
יכין
מלכת שלמה
יכין
והכוסמין דינקעל: ושבולת שועל האפער: ושיפון ראגגען: ומצטרפין זה עם זה ר"ל אפי' עשה מכל מין עיסה בפ"ע וחזר ולש העיסות יחד עד ששבו גוף א' וכ"ש בעירבן קמח ולשן יחד מצטרפין להשלים שיעור עיסה לחלה. אבל אם רק נשכו העיסות יחד אמ"צ רק חיטין עם כוסמין וכוסמין עם כולן ושיפון מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם שבולת שועל וחיטין. ושבולת שועל מצטרף עם שעורים וכוסמין. ולא עם חיטים ושיפון [י"ד שכ"ד ס"ב] והכי קיי"ל: ומלקצור מלפני העומר גי' הרא"ש אסור בחדש מלפני עומר ומלקצור לפני פסח דביו"ט בל"ז א"א לקצור. ור"ל דכל תבואה שהשרישה אחר ט"ז בניסן אסורה מלאכול ומלקצרה עד עומר הבא. ובזמן הזה אסורה עד תחלת ליל י"ז בניסן בא"י ועד תחלת ליל י"ח בניסן בחוצה לארץ: העומר מתירן לקצור ולאכלו אחר העומר: עד שיכא העומר הבא מיהו בארצות הללו שחיי נפש תלויין בהן באכילה ושתיה התירוהו רבותינו מדהוה ס"ס. ס' שהתבואה מאשתקד וס' שהושרש קודם העומר [י"ד רצ"ג ס"ג]. ואף דאינו ס"ס גמור דמיעוט לגבי רוב כלית' דמי [ש"ך שם סק"ו] על כל פנים סמכו רבותינו גם כן אדעת תנא קמא דר"א [קדושין דל"ח] דאין חדש נוהג בחו"ל מדלא איתמר בש"ס בהדיא הילכתא כמאן רק דאשכחנא סתם מתני' [סוף ערלה] כוותיה דר"א ואפשר דערלה נשנית קודם קדושין והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת [ט"ז שם סק"ד]. מיהו לקצור אע"ג שוודאי השריש אחר פסח. כיון שאין עומר בא מחו"ל [כמנחות רפ"'ח] מותר לקצרו קודם פסח הבא [עיין רמב"ם פ"ז ממוספין הל' י"ג]: נתערב אחד מהם מה' מינין הנ"ל שנתחמצו: הרי זה עובר בפסח בבל יראה ובל ימצא בהניחו ברשותו ולא נתבטל קודם פסח: הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם משא"כ בנדר מדגן אסור נמי בקטנית וזרעים: וחייבין ה' מינין הנ"ל: בחלה ובמעשרות ואף על גב דגם שאר מינין חייבין במעשרות אפ"ה איידי דבעי למתני ואלו חייבים במעשר ופטורים מחלה הדר תני הכא וחייבים וכו': וההפקר דוקא בהפקיר קודם מירוח אף שזכה בו גם כן קודם מירוח פטור ממעשרות: ומעשר ראשון שנטלה תרומתו תרומת מעשר ולא ת"ג דהקדימו בן לוי לכהן ונטל מעשרו בשבלים דאז פטור מת"ג ואפ"ה חייב בחלה ופטור ממעשרות אחרים וכ"ש דכשניטל ממנו תרומה גדולה ותרומ"ע כדינו דפטור משאר מעשרות ורק בחלה חייב. אבל תרומה גדולה ותרומ"ע קודש הם ופטורים מן החלה: ומעשר שני ר"ל שנפדה אחר מירוח אבל בנפדה קודם מירוח חייב במעשרות ומיירי שהקדים ליקח מע"ש בשבלים דאז פטור מת"ג וממעשרות כל שלא פדאו. אבל בחלה חייב דחיובה בשעת לישה והרי אז חולין גמורין הן: והקדש בנתמרח ביד גזבר פטור מתומ"ע וחייב בחלה דחיובו בשעה גלגול ואז דהדיוט הוא. מיהו מעש"נ שלא נפדה והוא בירושלים פסק הרמב"ם [פ"ו מבכורים הל"ד] דחייב בחלה: ומותר העומר דהעומר בא מג' סאין וכשמנפהו בי"ג נפה מוציא ממנו עשרון סולת והשאר נפדה לזרים ופטור ממעשרות מדחיובן בשעת מירוח ואז הקדש היה משא"כ חיוב חלה בשעת לישה: ותבואה שלא הביאה שליש דמדבא לידי חימוץ חייב בחלה דלחם מקרי ופטור ממעשר דכתיב גביה תבואת זרעך שזורע' וצומח וזה אינו צומח: ד' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה דאיתקש לתרומה: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגים מאהן: והשומשמין כעין ליינזאאמען: והקטניות ערבזען. וה"ה שאר מינין שאינן מה' מיני דגן ותנא נקט רק הנך מדרגילין לעשות מהן עיסה לפת: ופחות מחמשת רבעים בתבואה ר"ל ה' רביעיות קב והוא מדה המחזקת מ"ג ביצה וחומש והוא שיעור עיסת חלה. ומדה שהיא י' על י' גודלים בגובה ג' גודלים מרובעת מחזיק כשיעור זה [י"ד שכ"ט ש"ך סק"ד]: הסופגנין עיסה שבלילתו רכה כספוג: והדובשנין שנילוש בדבש וי"א דוקא במטוגנ' בדבש אבל בנילושה בדבש ונאפת חייבת בחלה [וע' כ"ב סימן ט']: והאסקריטין בלילתו רכה מאד: וחלת המשרת חלוטה במחבת צוויבאק בל"א ואע"ג שבלילתו עבה אפ"ה מדנלוש על דעת לבשל' פטור מחלה. מיהו הרבה פוסקים ס"ל דבכה"ג חייבת בחלה וכן פסקו רט"ז וש"ך [י"ד שכ"ט] להחמיר מספק. וא"כ צ"ל דמשרת דפטור מיירי באפאה בחמה. א"נ נ"ל דמיירי הכא בתחלתה סופגנין וסד"א כיון דאפאה אחר הבשול הו"ל כתחלתה סופגנין וסופה עיסה ותתחייב כמשנה ה' קמ"ל: והמדומע תרומה שנפלה לפחות מק' שאסור לזר. והכא בחלה בזה"ז דרבנן. דאל"כ הרי דמוע רק מדרבנן הוא דמדאור' בטל תרומה ברוב ואיך אתא דרבנן ומפיק דאורייתא. ואין להקשות עכ"פ היאך אתא חד דרבנן ומפיק תרי דרבנן י"ל כיון דבין כך וכך רק מדרבנן הוא לא דייקינן כ"כ: וסופה סופגנין השתא מפרש הא דסופגנין במשנה ד' פטור דוקא בסופה נמי סופגנים ור"ל שטגנה אחר כך במשקין בכלי או בישלה: פטורה מן החלה ודוקא בהיה נמי דעתו תחלה לעשותה סופגנין בסוף [שם ס"ג]: תחלתה עיסה בלילה עבה: תחלתה סופגנין וסופה עיסה שאפא' בתנור: וכן הקנובקאות שלש עיסה על דעת להחזירו לסלתו כשיאפה כדי לעשות ממנו דייסא למאכל תינוקות: המעיסה קמח ע"ג מים רותחים: החליטה מים רותחים ע"ג קמח ותרי תנאי נינהו דלמאן דתני מעיסה ב"ש פוטרים ה"ה בחליטה דפטרי ולמ"ד חליטה ב"ש מחייב הוא הדין מעיסה: חלות תודה ורקיקי נזיר בנזיר היו חלות ורקיקין וה"ה בתודה ותני חד בהא וחד בהא לילף מהדדי. ול"מ הי' נ"ל דתודה שמצויה כדמוכח מפ"ק דפסחים [מ"ה] היו רגילין הנחתומים לעשות למכור להם גם חלות ולא חששו שמא ישהו כמה ימים ויתעפשו מדמצויין הקונים. אבל לצורך נזירי' לא אפו רק רקיקין דקין מדאינן מצויין כל כך דכל נזיר חוטא [כנדרים ד"י ע"א] להכי לא אפו לצרכן חלות אולי יתעפשו ביני ביני ורק רקיקין מדהן דקין אינן מתעפשין כל כך מהר: עשאן לעצמו לצורך תודתו ונזירתו: פטור דבשעת גלגול הקדש היו: למכור בשוק למי שיתחייב: חייב דכל לשוק אמלוכי אמלך דאי לא מזדבן להוי חולין: נחתום שעשה שאור לחלק שיש בשאור שיעור חלה רק דעתו למכרו לכמה בנ"א ולא יהי' בכ"א כשיעור: חייב בחלה דאם לא ימצא קונים ואפ' כולה כא': נשים שנתנו לנחתום קמח [י"ד שכ"ו ס"ג]. הא בנתנו לו מעות חייבת כדמוכח מרישא דתני סתמא: פטורה מן החלה אפי' אם לש הכל עיסה א' ודוקא במקפידין זה על זה דאל"כ מ"ש מעיסת שותפין: עיסת הכלבים שמעורב בה קמח ומורסן: בזמן שהרועים אוכלין ממנה שאין בה מורסן הרבה: ומערבין בה ערובי חצירות ותחומין: ומשתתפין בה שתופי מבואות להוציא מחצירות למבוי: ומברכין עליה המוציא ובהמ"ז: ומזמנין עליה דחשיבא קבע גם לג' שאכלו יחד ממנה וחייבים לזמן: ונעשית ביום טוב משום רועים: ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח לילה הראשונה: אינה חייבת בחלה ודוקא באינה ערוכה בצורת לחם [שם של"א ס"ט]: ואין מברכין עליה המוציא דאינו חשוב לחם רק יברך עליו שהכל [כך נ"ל דלא עדיף מאוכל קמח ברכות ל"ו א']: ואין מזמנין עליה היינו בשכל הג' או ב' מהג' אכלו לחם כזה. אבל באכלו ב' לחם ממש מצטרף להן השלישי שאכל לחם זה דלא גרע משאר טעימ' דמצטרף: ואינה נעשית ביום טוב דלכם ולא לכלבים כ': ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מדאינו לחם: בין בך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין לק"ט. מדנאכל על ידי דחק עד שיפסל מלאכול לכלב: החלה והתרומה חייבין עליה מיתה וחומש זר שאכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים ובשוגג משלם קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה: ואסורים לזרים אפי' חצי שיעור: והם נכסי כהן יכול למכרן לכהן אחר ולקנות בהן מה שירצה: ועולין באחד ומאה בנתערב א' בק' בטל: וטעונין רחיצת ידים דסתם ידים שניות הן ושני פוסל לתרומה ולהכי אסור ליגע בהן בלי נט"י [ועי' תוס' ב"מ נ"ג א']: והערב שמש טמא שטבל אינו אוכלן בלי הע"ש: ואין ניטלין מן הטהור על הטמא דמתוך שירא שיגעו זב"ז ויתטמא לא יקרבם יחד ויתרום שלא מן המוקף: אלא מן המוקף ר"ל ואין ניטלין רק ממוקף ר"ל קרוב וסמוך ואפי' הפסק כלי שרי כרתוי"ט פ"ד דטבו"י כ"כ ע"ר זצוק"ל: ומן הדבר הגמור תרומה כשנגמ' מלאכתן כפ"ק דמעשר וחלה משתתגלגל העיסה: עד שישייר מקצת מדכתיב גבייהו ראשית ששיריה נכרין:
מלכת שלמה
החלה והתרומה וכו'. בירושלמי קשיא לי' דמהיכא תיסק אדעתין דחלה שריא לזרים דאיצטריך למיתני והא בהדיא כתיב בה תרומה ומפ' דסד"א כיון דכתיב חלה חולין הוא ומותר לגלגל עיסתו בה והאי דקרי לה תרומה משום דטבלא אבל מכי אפרשה היא גופא שריא דומיא דמעשר ראשון דמיקרי תרומה ומפ' בפ' יש מותרות דהיינו דטביל כתרומה ומכי אפרשה שרי לזרים. וחומש כשאכלה זר בשוגג קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה והחומש קדוש כתרומה והיינו דתני תנא ואסורין לזרים דחומש וקרן תרוייהו אסורין לזרים כדאיתא בפ' האוכל שוגג ובפ' שני דבכורים תני כה"ג ובגמ' מפ' מתני' מסייעא לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה ומיהו לריש לקיש דלית לי' חצי שיעור אסור צריך לומר כדפרישית. וטעונין רחיצת ידים גבי חלה אגב גררא נסבי' דהויא פת ואפי' בחולין בעיא נטילה אלא אגב תרומה נסבה דבתרומה אף לאכילת פירות בעי נטילת ידים דידים שניות הן ופוסלות את התרומה. הר"ש שירילי"ו ז"ל:
ואין ניטלין אלא מן המוקף. גרסי' עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט מתוך פי' הרמב"ם ז"ל משמע דל"ג גבי מוקף ואין ניטלין שכ' ושיעור המאמר כן אין ניטלין מן הטהור על הטמא ואין ניטלין אלא מן המוקף וכן ג"כ פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל:
אלא מן המוקף. עיסה בנגיעה ושאר דברים בלא נגיעה אלא שיהיו במקום אחד ה"ר שמשון ז"ל ומ"מ עיין במה שכתב בפירקי' דלקמן סי' ד'. ור"א פליג עלה בסוף פירקין דלקמן דנטלת מן הטהור על הטמא:
האומר כל גרני וכו'. בחולין פ' ראשית הגז (חולין דף קל"ו) דייק הא כל גזי ראשית דבריו קיימין [הגהה וכתוב בספר הלבוש בי"ד סי' של"ג סעיף ו' וז"ל ואע"ג דקיי"ל במקום שנאמר ראשית דבעי' ראשית ששירי' ניכרים נ"ל היינו בדבר שיש בו משום קדושה שיש בו חיוב הפרשה משום הסוד שיש בו להבדיל הקודש מן החול כי לא רצה הי"ת שיהיו הכחות של קדש וחול מעורבין לפיכך אם מפריש יותר מראשית לא עשה ולא כלום שעדיין נשארו קדש וחול מעורבין אבל הכא ליכא במתנות שום קדושה אלא משום לבוש הכהן קפיד רחמנא המוסיף ה"ז משובח ותע"ב ולא אמרה התורה ראשית אלא להקל על הנותן שיוצא ידי חובתו אפי' בראשית של כל דהו דסתם ראשית כל דהו משמע כמ"ש ז"ל בתרומה אפי' חטה א' פוטרת כל הכרי נ"ל עכ"ל. עוד כתב שם סעיף י"ב וז"ל ויכול להפריש ראשית הגז אפי' מחדש שגזז בשנה זו על הישן שגזז בשנה שעברה ואע"ג דגבי תרומה אין מפרישי' מחדש על הישן דשנה בשנה כתיב ואיכא למ"ד דילפי' נתינה נתינה ראשית הגז מתרומה נ"ל אפי' למ"ד ג"ש מודה הכא דמפריש מן החדש על הישן דדוקא גבי תרומה שיש בה משום קדושה שייך לומר שאין כחות הקדושות מצטרפי' אבל הכא דאלבישת כהן קפיד רחמנא למה לא יצטרפו ומטעם זה ג"כ אם היו לו ב' מיני גיזה א' רע וא' טוב לא יתן מן הרע על הטוב כמו בתרומה דכיון דאלבישת כהן קפיד רחמנא יתן לו כל א' לפי שיעורו ואם יתן לו מן הטוב על הרע תע"ב עכ"ל ז"ל:] ותניא אידך לא אמר כלום אלא לאו ש"מ הא דקתני לא אמר כלום ר' אלעאי היא דמקיש ראשית הגז לתרומה דכתיב ראשית דגנך וכו' וראשית גז צאנך ומתני' דדייקי' מינה הא כל גזי ראשית דבריו קיימין רבנן היא דלא מקישי ראשית הגז לתרומה והקשו שם תוס' ז"ל תימה בתרומה גופה מנלן דבעינן ששירי' ניכרין אי מדכתיב ראשית בראשית הגז נמי כתיב ראשית ומה צריך למילף מתרומה וי"ל דהא דבעינן בתרומה שירי' ניכרין משום דילפי' תרומה מחלה דחלה נקראת תרומה ובחלה כתיב מראשית דמשמע ולא כל ראשית עכ"ל ז"ל. ונראה מן הירושלמי דריש פאה דלאו סתמא היא דהא פלוגתא דתנאי היא בפ"ד דתרומות דתנן התם המרבה בתרומה וכו':
9.
In the case of hallah and terumah:One is liable for death on account of [having eaten] them death [intentionally], or to [repay] an added fifth [if unwittingly]; They are forbidden to non-priests; They are the property of the priest; They are nullified [in a mixture of] one-hundred-and-one [parts, the rest being non-sacred dough or produce]; They require washing of one’s hands; And [waiting until] the setting of the sun [prior to eating them]; They may not be separated from pure [stuff] for impure; But rather from that which is close, And from that [in a] finished [state]. If one said: “All my threshing-floor is terumah, or all my dough is hallah,” he has not said anything, unless he has left some over.