Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
הַמַּצְנִיעַ לְזֶרַע וּלְדֻגְמָא וְלִרְפוּאָה, וְהוֹצִיאוֹ בְּשַׁבָּת, חַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא. וְכָל אָדָם אֵין חַיָּב עָלָיו אֶלָּא כְשִׁעוּרוֹ. חָזַר וְהִכְנִיסוֹ, אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו אֶלָּא כְשִׁעוּרוֹ:
ברטנורה
המצניע. קודם השבת:לזרע ולדוגמא. להראות שיש לו סממנים ויקנו ממנו:ולרפואה. ושכח בשבת למה הצניע, והוציאו סתם, חייב עליו בכל שהוא, שעל דעת הראשונה הוציאו והא אחשביה:אלא כשיעורו. כל אחד שעור המפורש בו:חזר והכניסו. זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו, אם נמלך בו שלא לזרעו וחזר והכניסו:אינו חייב. בהכנסה זו אא״כ יש בו שיעור שלם, דכיון דנמלך שלא לזרעו בטלה מחשבתו והרי הוא ככל אדם:
תוסופות יום טוב
המצניע. פירש הר"ב קודם השבת וכו' ושכח וכו' שעל דעת הראשונה וכו' וכ"ש המוציא בשבת לזרע וכו'. גמ':
חייב בכ"ש. משמע אפי' גרעין א' והכי איתא בגמ' מחייב היה ר"מ אפילו חטה אחת. ולא תימא דכל שהוא דתנן היינו פחות מכגרוגרת אבל כזית ליבעי. ומשמע מיהא דהיכא דקתני פחות מכגרוגרת דהא כזית ליבעי וסיעתא לפירוש הרמב"ם דס"פ דלעיל בזרעוני גינה ומ"מ כשאינו מצניע אינו חייב בכ"ש לפי שאין רגילות לזרוע כ"ש אלא כשיעור פחות מכגרוגרת:
וכל אדם וכו'. כתבו התוס' תימא לר"י דאמאי איצטריך למיתני ליה הא תנא ליה חדא זימנא בפרק כלל גדול ושאינו כשר להצניעו כו' עכ"ל ובריש ברכות כתבתי בשמם דרגילות לשנות בקצור מה שנשנה במקום אחר ואין לחלק דהתם אשמועינן מה ששנה בנגעים והכא בחדא מסכתא תרווייהו. דהכי אשכחן שתירצו בשם ר"י עצמו בפ"ו דיבמות מ"ד. ומה"ט נמי אין לחלק דהכא בבא שלימה דהתם נמי כולה בבא נשנה באותו פ' ובפ"ב:
חזר והכניסו. פי' הר"ב אם נמלך בו וכו'. בגמ' פריך פשיטא ומשני כגון שזרקו לאוצר ולא ביטלו בפירוש וקמ"ל דאע"פ שניכר במקומו שלא נתערב יפה וה"א דבמילתי' קמייתא קאי קמ"ל מדזרקיה לאוצר בטולי בטליה. וכתב המגיד דהא דתנן חזר והכניסו ר"ל והוציאו. ובריש פ"ק מפ?ירש דתנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה והוא הדין להוצאה הכנסה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המצניע ר"ל אע"ג דבפרקן דלעיל קצוב שיעור הוצאה לכל מין ומין. היינו בסתם. אבל המצניע. ר"ל שיחדן במקום משומר. להיות לזרע וכו': לזרע ולדוגמא (פראָבע) להראות לקונה נקראת בלשון יון (דאגמא): ולרפואה דמדשמרה לא' מג' אלו. שיעור הוצאתן בכ"ש: והוציאו בשבת אילו הוציאו לתכלית א' מהנך ג'. פשיטא דחייב בכ"ש. אף שלא שמרן מעיקרא לכך. רק מיירי הכא. אע"פ שהוציאו סתם כדי לטלטלו מבית לבית [אב"י ולהכי לא אמר תנא בקיצור המוציא לזרע וכו'. דקמ"ל דכשהצניע תחלה לא' מהנך ואח"כ הוציא סתם חייב]: חייב בכל שהוא אפי' בגרעין א'. דאף שהוציאו סתם עכ"פ כיון שהצניען תחלה לחד מהנך. אמרי' דאדעת הצנעתו הוציאו. ואף דכבר שמעינן לעיל (פ"ז מ"ג) דהמצניע חייב בכ"ש. קמ"ל הכא אף ששכח בשעת הוצאה לאיזה מהנך ג' הצניעו. אפ"ה חייב בכ"ש: וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו כמבואר בפרק דלעיל: חזר ר"ל לפע"ד חזר ממחשבתו ונמלך שלא לזרעו: והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו קמ"ל אף דלא נמלך בפירוש. רק זרקן בין שאר פירותיו. אף שמקומן ניכר אפ"ה אמרי' דנמלך (גמ') והכניסן דקתני לאו דוקא. דה"ה בהוציאן אחר מעשה זה. שיעורו ככל אדם. וכ"כ ברישא הוצאה וה"ה הכנסה. רק ברישא מדהצניען. שייך הוצאה אח"כ וקמ"ל סיפא דאפי' על אותו גרעין שהיה חייב עליו על ההוצאה פטור על ההכנסה כשחזר בו ביני ביני: המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה (שוועללע). שגבוה מג' עד ט' טפחים. ורחבה ד"ט. דאז דינו ככרמלית. ולאו דוקא נתנן. אלא אפי' עמד לפוש על האסקופה. וקמ"ל דבלא נח חייב לאפוקי מבן עזאי. דס"ל מהלך כעומד דמי: בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת דלא מחייב עד דעביד עקירה מרה"י והנחה ברה"ר או איפכא. והכא הרי הניח בכרמלית בנתיים [אב"י בהוציא מרה"ר לרה"ר או מרה"י לרה"י. וביניהן כרמלית. אף בלא הנחה בנתיים פטור. ובלבד שלא העבירו בא' מב' רה"ר ד' אמות ואפי' ב' בזו וב' בזו מצטרפים]: קופה (פאסס): שהיא מליאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה נמוכה מג' דהו"ל כרשות הרבים. וה"ה ברשות הרבים ממש: אע"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה ר"ל עד שיוציא בפעם א' כל הקופה. ואפי' מלאה חרדל. שכבר יש הרבה מהן בחוץ. אפ"ה פטור. דאגוד כלי שמיה אגוד. והכי קיי"ל (רמב"ם פי"ב). ודלא כר"ב: המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת שנאמר בכתף ישאו. להכי אף דכתף למעלה מיו"ד. חייב. דכולהו אורחא דהוצאה נינהו: כלאחר ידו ברגלו בפיו [אב"י בפיו פטור. ודוקא בדבר שאינו אוכל. או באכל שלא כדרך אכילה. דאל"כ במתכוון להוציאו כך חייב (כשבת ק"ב א'). ובדבר שאינו אוכל. אף שהתכוון להוציא כך פטור (כתוס' כאן ד"ה המוציא). וה"ה באינך דנקט מתני'. אף במתכוון להוציא כך פטור (רלח"מ פי"ב משבת הי"ג): ובמרפקו (עללענבאגען). שכפף הזרוע ונתן שם פרי: באזנו ובשערו ובפונדתו (בייגירטעל) שעשוי ככיס: ופיה למטה דאע"ג שפה הכיס למטה. אינו נופל מתוכו. כגון שהכיס צר: בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו רגילין היו לעשות שפה רחבה למטה במלבוש. ויכול לתת לתוכו דברים קטנים: במנעלו (שוה) של עור רך: בסנדלו (שוה) של עור קשה: המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור דהתכוון לשמירה מעולה ונעשה שמירה פחותה. ולא נעשה מחשבתו: לאחריו ובא לו לפניו חייב דהתכוון רק לפחותה ונעשה מעולה. וכ"ש בהתכוון לאחריו. ונשאר לאחריו דחייב. דאתעביד מחשבתו: באמת אמרו האשה החוגרת בסינר כמו (שירצע). ותלתה בו דבר להוציאו ובא לו לצד אחר: שכן ראוי להיות חוזר וידעה מתחלה שיתהפך סביב: רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין הרצים עם אגרות. נותנין אותו בקנה התלוי בצואר. ודרך הקנה להיות חוזר וסובב מלפניו לאחריו ע"י מרוצתו. ולת"ק כיון דלא ניחא ליה בהך חזרה. דע"י מרוצתו יכול לאבדו ולא ירגיש כשיחזור הדבר לאחריו. להכי פטור. כך נ"ל: לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים דכתיב גבי חטאת אם נפש אחת תחטא בעשותה. ה"ק קרא. הא דצריך לחיוב חטא: שתחטא נפש יחיד זהו דוקא היכא שתוכל נפש א' לעשות כל החטא. אז אמרינן בעשותה. בעשה כולה חייב. ולא בעשה מקצתה. ולר"ש ר"ל עד תעשה נפש א' כל החטא: את החי אדם חי: במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו ועל החי גופי' פטור כשאינו כפות או חולה. דחי נושא א"ע. ומיקל גופו כשישאהו. והו"ל כשנים שעשו וזה יכול וזה יכול דהרי הנישא נמי יכול לשאת כל גופו כשילך. וה"מ אדם. אבל בהמה חי' ועוף. אפי' חיים חייב. דמדרוצים להשמט. מכבידין עצמן. ולא הו"ל שנים שעשאוהו (כך נ"ל. ולתוס' שפירשו חי נושא א"ע. ר"ל דבמשכן לא היו נושאין דבר חי. ק"ל א"כ לרבנן למה בנשא בהמה חי' חייב. וי"ל. ועי' שבת צ"ד א' ועירובין צ"ז ב'): את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב דמדיש בהם שיעור לטמא. הוצאה חשובה היא להנצל מלהטמא: ורבי שמעון פוטר אפי' על מת שלם. מדעיקר כוונתו לסלקו מעליו. ולא לקברו או להאכילו לכלב. והו"ל מלאכה שאצל"ג: הנוטל צפרניו זו בזו או בשניו וכן שערו שתלש שער ראשו בידו: וכן שפמו שתלש שער שעל השפה (ליפפען בארט) בל"א: וכן זקנו שתלש שפמו או זקנו בידו: וכן הגודלת שעשתה משערה גדילים (פלעכטען) בל"א או תלתלים (האַאַרלאָקען) בל"א: וכן הכוחלת צובעת עיניה (בשמינקע): וכן הפוקסת שחולקת שער ראשה (שייטעל מאכען) בל"א: רבי אליעזר מחייב בגודלת ופוקסת משום בונה. ובכוחלת משום צובע: וחכמים אוסרין משום שבות ובתולש שערו דפטרו רבנן. דוקא בתולש ביד. (אב"י עיין רמג"א ש"מ סק"ג ורט"ז ססי' של"ו) אבל בגוזז בכלי כמלא פי זוג. שהוא ב' שערות. או במלקט לבנות מתוך שחורות אפי' ליקט רק אחת. חייב. ודוקא בשצריך לשער הנגזז. דאל"כ הרי קיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור (כסי' רע"ח). ולמ"ד מלאכה שאצל"ג חייב. גם בא"צ לשער הנגזז חייב (אב"י ועי' במג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב. וש"מ ס"ק ג'): התולש מעציץ נקוב חייב דחשיב מחובר. ואפי' הנקב מן הצד דינו כמחובר. והכי קיי"ל (רמב"ם פ"ח ג'). ושיעור הנקב כדי שורש קטן. ר"ל דהנקב רחב קצת. הא בסדק בעלמא אין חיוב. אבל איסור יש אפי' בלא ניקב כלל (עי' בל"ט מלאכות בתולש): ושאינו נקוב פטור אב"י לרש"י גיטין ד"ז ב' בשל עץ מיירי הכא. הא בשל חרס לא בעי נקיבה. ולתוס' כאן אליבא דר"ת הדין איפכא. ולתוס' (מנחות פ"ה ב' ד"ה כאן) לר"ת דוקא בשל חרס מהני נקיבה. הא בשל עץ אף נקוב כשאינו נקוב דמי. וקיי"ל כרש"י (עי' ב"י לטא"ת של"ו): ורבי שמעון פוטר בזה ובזה אזיל לשיטתיה (כלאים ספ"ז) דגם עציץ נקוב לא הוה כמחובר:
מלכת שלמה
המצניע לזרע וכו'. ובגמ' פריך למה ליה למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע חייב דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא שאין אדם טורח וכו' כדכתבינן בסוף פירקין דלעיל אבל זה שהוציא נימא א' ליזריעה בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשבה ובלא מצניע נמי חייב ושני אביי הב"ע כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והוציאו סתם מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו קמ"ל שעל דעת הראשונה הוציאו והא אחשביה. ובירושלמי מוקי לה כר' יהודה דאמר אומן דרך אומנותו חייב:
חייב עליו בכל שהוא. גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה ר"מ אף במוציא חטא לזריעה והאי כל שהוא לא תימא לאפוקי מגרוגרת ולעולם בעינן כזית אלא דוקא הוא וסתם מתני' ר"מ:
וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. מתני' דלא כר"ש בן אלעזר כדכתבינן לעיל פ' כלל גדול:
חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו. בגמ' פריך פשיטא כיון דלא זרעיה בטלה מחשבתו קמייתא והו"ל ככל אדם ושני אביי הב"ע כגון שזרקו לאוצר עם פירותיו ומקומו ניכר מ"ד כיון דמקומו ניכר במילתא קמייתא קאי קמ"ל הואיל וזרקיה לאוצר בטוליה בטליה ואע"ג דלא נמלך עליו בפירוש. ונלע"ד דבזה ידוקדק לשון משנתינו דקתני חזר והכניסו ולא קתני תזר בו והכניסו דהוה משמע דבהדיא חזר בו מלזורעו וא"כ פשיטא אלא ודאי לא נמלך עליו בפירוש אלא שזרקו לאוצר עם פירותיו וזהו בטול מחשבתו הראשונה מדלא אצנעיה לחודיה ומ"מ מקום שזרקו ניכר מ"ד כיון דמקומו ניכר כמאן דאצנעיה לחודיה דמי קמ"ל הואיל וזרקיה וכו':
1.
If one stores something for planting, for a sample, or for medicine, and [then] carries it out on Shabbat, he is liable no matter the size. But all others are not liable except for its standard measure. If he carries it back again, he is liable only for its standard measure.
משנה ב
הַמּוֹצִיא אֳכָלִין וּנְתָנָן עַל הָאַסְקֻפָּה, בֵּין שֶׁחָזַר וְהוֹצִיאָן בֵּין שֶׁהוֹצִיאָן אַחֵר, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָשָׂה מְלַאכְתּוֹ בְּבַת אֶחָת. קֻפָּה שֶׁהִיא מְלֵאָה פֵרוֹת וּנְתָנָהּ עַל הָאַסְקֻפָּה הַחִיצוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב הַפֵּרוֹת מִבַּחוּץ, פָּטוּר, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַקֻּפָּה:
ברטנורה
על האסקופה. שהיא כרמלית, כגון שגבוהה מג׳ ועד תשעה ורחבה ד׳:שלא עשה מלאכתו בבת אחת. לא עשה עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים שהם מקום חיוב, דבהכי הויא מלאכה גמורה. אלא עקר ממקום חיוב והניח בכרמלית שהוא פטור באותה הנחה, והדר עקר לה מכרמלית שאינו מקום חיוב והניח ברשות הרבים, ונמצא שלא נעשית עקירה ממקום חיוב והנחה במקום חיוב בפעם אחת:אסקופה החיצונה. אצטבא שלפני פתח הבית לצד רשות הרבים:עד שיוציא. כלומר אא״כ הוציא בראשונה כל הקופה. ולא שנו אלא בקופה מלאה קשואין ודלועין שהן ארוכין ועדיין יש מהם לפנים, אבל מלאה חרדל שהרי יש הרבה ממנו כולו מבחוץ, נעשה כמי שהוציא את כל הקופה וחייב:
תוסופות יום טוב
אסקופה החיצונה. פי' הר"ב שלפני הפתח לצד ר"ה. ופחותה משלשה דהוי רשות הרבים גמורה:
עד שיוציא את כל הקופה. פירש הר"ב ולא שנו וכו' אבל מלאה חרדל וכו' נעשה וכו'. והא דתנן בס"פ דלעיל המוציא קופת הרוכלין אינו חייב אלא חטאת אחת לא שאם לא הוציא כולה שלא יתחייב על אותן מינין שהוציא כולן מבחוץ אלא הא אתא לאשמועינן שאם לא היה לו דיעה בינתיים אינו חייב על כולן אלא אחת ולא תימא דמינין מחלקין כדאמר רבי יהושע תמחויין מחלקין במשנה ט' פרק ג' דכריתות וכ"כ התוספות לעיל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המצניע ר"ל אע"ג דבפרקן דלעיל קצוב שיעור הוצאה לכל מין ומין. היינו בסתם. אבל המצניע. ר"ל שיחדן במקום משומר. להיות לזרע וכו': לזרע ולדוגמא (פראָבע) להראות לקונה נקראת בלשון יון (דאגמא): ולרפואה דמדשמרה לא' מג' אלו. שיעור הוצאתן בכ"ש: והוציאו בשבת אילו הוציאו לתכלית א' מהנך ג'. פשיטא דחייב בכ"ש. אף שלא שמרן מעיקרא לכך. רק מיירי הכא. אע"פ שהוציאו סתם כדי לטלטלו מבית לבית [אב"י ולהכי לא אמר תנא בקיצור המוציא לזרע וכו'. דקמ"ל דכשהצניע תחלה לא' מהנך ואח"כ הוציא סתם חייב]: חייב בכל שהוא אפי' בגרעין א'. דאף שהוציאו סתם עכ"פ כיון שהצניען תחלה לחד מהנך. אמרי' דאדעת הצנעתו הוציאו. ואף דכבר שמעינן לעיל (פ"ז מ"ג) דהמצניע חייב בכ"ש. קמ"ל הכא אף ששכח בשעת הוצאה לאיזה מהנך ג' הצניעו. אפ"ה חייב בכ"ש: וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו כמבואר בפרק דלעיל: חזר ר"ל לפע"ד חזר ממחשבתו ונמלך שלא לזרעו: והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו קמ"ל אף דלא נמלך בפירוש. רק זרקן בין שאר פירותיו. אף שמקומן ניכר אפ"ה אמרי' דנמלך (גמ') והכניסן דקתני לאו דוקא. דה"ה בהוציאן אחר מעשה זה. שיעורו ככל אדם. וכ"כ ברישא הוצאה וה"ה הכנסה. רק ברישא מדהצניען. שייך הוצאה אח"כ וקמ"ל סיפא דאפי' על אותו גרעין שהיה חייב עליו על ההוצאה פטור על ההכנסה כשחזר בו ביני ביני: המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה (שוועללע). שגבוה מג' עד ט' טפחים. ורחבה ד"ט. דאז דינו ככרמלית. ולאו דוקא נתנן. אלא אפי' עמד לפוש על האסקופה. וקמ"ל דבלא נח חייב לאפוקי מבן עזאי. דס"ל מהלך כעומד דמי: בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת דלא מחייב עד דעביד עקירה מרה"י והנחה ברה"ר או איפכא. והכא הרי הניח בכרמלית בנתיים [אב"י בהוציא מרה"ר לרה"ר או מרה"י לרה"י. וביניהן כרמלית. אף בלא הנחה בנתיים פטור. ובלבד שלא העבירו בא' מב' רה"ר ד' אמות ואפי' ב' בזו וב' בזו מצטרפים]: קופה (פאסס): שהיא מליאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה נמוכה מג' דהו"ל כרשות הרבים. וה"ה ברשות הרבים ממש: אע"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה ר"ל עד שיוציא בפעם א' כל הקופה. ואפי' מלאה חרדל. שכבר יש הרבה מהן בחוץ. אפ"ה פטור. דאגוד כלי שמיה אגוד. והכי קיי"ל (רמב"ם פי"ב). ודלא כר"ב: המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת שנאמר בכתף ישאו. להכי אף דכתף למעלה מיו"ד. חייב. דכולהו אורחא דהוצאה נינהו: כלאחר ידו ברגלו בפיו [אב"י בפיו פטור. ודוקא בדבר שאינו אוכל. או באכל שלא כדרך אכילה. דאל"כ במתכוון להוציאו כך חייב (כשבת ק"ב א'). ובדבר שאינו אוכל. אף שהתכוון להוציא כך פטור (כתוס' כאן ד"ה המוציא). וה"ה באינך דנקט מתני'. אף במתכוון להוציא כך פטור (רלח"מ פי"ב משבת הי"ג): ובמרפקו (עללענבאגען). שכפף הזרוע ונתן שם פרי: באזנו ובשערו ובפונדתו (בייגירטעל) שעשוי ככיס: ופיה למטה דאע"ג שפה הכיס למטה. אינו נופל מתוכו. כגון שהכיס צר: בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו רגילין היו לעשות שפה רחבה למטה במלבוש. ויכול לתת לתוכו דברים קטנים: במנעלו (שוה) של עור רך: בסנדלו (שוה) של עור קשה: המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור דהתכוון לשמירה מעולה ונעשה שמירה פחותה. ולא נעשה מחשבתו: לאחריו ובא לו לפניו חייב דהתכוון רק לפחותה ונעשה מעולה. וכ"ש בהתכוון לאחריו. ונשאר לאחריו דחייב. דאתעביד מחשבתו: באמת אמרו האשה החוגרת בסינר כמו (שירצע). ותלתה בו דבר להוציאו ובא לו לצד אחר: שכן ראוי להיות חוזר וידעה מתחלה שיתהפך סביב: רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין הרצים עם אגרות. נותנין אותו בקנה התלוי בצואר. ודרך הקנה להיות חוזר וסובב מלפניו לאחריו ע"י מרוצתו. ולת"ק כיון דלא ניחא ליה בהך חזרה. דע"י מרוצתו יכול לאבדו ולא ירגיש כשיחזור הדבר לאחריו. להכי פטור. כך נ"ל: לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים דכתיב גבי חטאת אם נפש אחת תחטא בעשותה. ה"ק קרא. הא דצריך לחיוב חטא: שתחטא נפש יחיד זהו דוקא היכא שתוכל נפש א' לעשות כל החטא. אז אמרינן בעשותה. בעשה כולה חייב. ולא בעשה מקצתה. ולר"ש ר"ל עד תעשה נפש א' כל החטא: את החי אדם חי: במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו ועל החי גופי' פטור כשאינו כפות או חולה. דחי נושא א"ע. ומיקל גופו כשישאהו. והו"ל כשנים שעשו וזה יכול וזה יכול דהרי הנישא נמי יכול לשאת כל גופו כשילך. וה"מ אדם. אבל בהמה חי' ועוף. אפי' חיים חייב. דמדרוצים להשמט. מכבידין עצמן. ולא הו"ל שנים שעשאוהו (כך נ"ל. ולתוס' שפירשו חי נושא א"ע. ר"ל דבמשכן לא היו נושאין דבר חי. ק"ל א"כ לרבנן למה בנשא בהמה חי' חייב. וי"ל. ועי' שבת צ"ד א' ועירובין צ"ז ב'): את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב דמדיש בהם שיעור לטמא. הוצאה חשובה היא להנצל מלהטמא: ורבי שמעון פוטר אפי' על מת שלם. מדעיקר כוונתו לסלקו מעליו. ולא לקברו או להאכילו לכלב. והו"ל מלאכה שאצל"ג: הנוטל צפרניו זו בזו או בשניו וכן שערו שתלש שער ראשו בידו: וכן שפמו שתלש שער שעל השפה (ליפפען בארט) בל"א: וכן זקנו שתלש שפמו או זקנו בידו: וכן הגודלת שעשתה משערה גדילים (פלעכטען) בל"א או תלתלים (האַאַרלאָקען) בל"א: וכן הכוחלת צובעת עיניה (בשמינקע): וכן הפוקסת שחולקת שער ראשה (שייטעל מאכען) בל"א: רבי אליעזר מחייב בגודלת ופוקסת משום בונה. ובכוחלת משום צובע: וחכמים אוסרין משום שבות ובתולש שערו דפטרו רבנן. דוקא בתולש ביד. (אב"י עיין רמג"א ש"מ סק"ג ורט"ז ססי' של"ו) אבל בגוזז בכלי כמלא פי זוג. שהוא ב' שערות. או במלקט לבנות מתוך שחורות אפי' ליקט רק אחת. חייב. ודוקא בשצריך לשער הנגזז. דאל"כ הרי קיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור (כסי' רע"ח). ולמ"ד מלאכה שאצל"ג חייב. גם בא"צ לשער הנגזז חייב (אב"י ועי' במג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב. וש"מ ס"ק ג'): התולש מעציץ נקוב חייב דחשיב מחובר. ואפי' הנקב מן הצד דינו כמחובר. והכי קיי"ל (רמב"ם פ"ח ג'). ושיעור הנקב כדי שורש קטן. ר"ל דהנקב רחב קצת. הא בסדק בעלמא אין חיוב. אבל איסור יש אפי' בלא ניקב כלל (עי' בל"ט מלאכות בתולש): ושאינו נקוב פטור אב"י לרש"י גיטין ד"ז ב' בשל עץ מיירי הכא. הא בשל חרס לא בעי נקיבה. ולתוס' כאן אליבא דר"ת הדין איפכא. ולתוס' (מנחות פ"ה ב' ד"ה כאן) לר"ת דוקא בשל חרס מהני נקיבה. הא בשל עץ אף נקוב כשאינו נקוב דמי. וקיי"ל כרש"י (עי' ב"י לטא"ת של"ו): ורבי שמעון פוטר בזה ובזה אזיל לשיטתיה (כלאים ספ"ז) דגם עציץ נקוב לא הוה כמחובר:
מלכת שלמה
בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל שלא עשה וכו' עד והניח בכרמלית. אמר המלקט הא לאו הכי לא אמרינן מהלך כעומד דמי ואיכא הנחת גופו דהוי כהנחת חפץ בכרמלית ופטור אלא חייב ומתני' דלא כבן עזאי דתניא המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו דהיינו כרמלית חייב ובן עזאי פוטר:
ונתנה [הגה"ה ה"ר יהוסף ז"ל כתב שמצא בכל הספרים ונתונה בוי"ו.] על האסקופא החיצונה. פי' צד החיצון של האסקופא הנוטה לרה"ר ובפחותה משלשה מיירי דהוי רה"ר גמורה. ואע"ג דהא כבר תני אע"פ שרוב הפירות מבחוץ אין קפידא א"נ אפשר דקתני הכא בסיפא החיצונה לרמוז דאסקופא דרישא מיירי באסקופא כרמלית כך נראה לע"ד:
עד שיוציא את כל הקופה. בקופה של קשואים ושל דלועים מוקי לה חזקיה בגמ' וגם בירושלמי ופרכי' עליה בגמ' ממתני' דקתני עד שיוציא את כל הקופה טעמא דכל הקופה הא כל הפירות פטור אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד ומתרץ ה"ק עד שיוציא את כל הקופה בד"א בקופה מלאה קשואים ודלועין אבל מלאה חרדל נעשה כמי שהוציא את כל הקופה וחייב:
2.
If one carries out food and places it on the threshold, whether he [himself] subsequently carries it out [into the street] or another does so, he is not liable, because the [whole] act was not performed at once. [If one carries out] a basket which is full of produce and places it on the outer threshold, though most of the produce is outside of the threshold, he is not liable unless he carries out the whole basket.
משנה ג
הַמּוֹצִיא בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בְּתוֹךְ חֵיקוֹ אוֹ עַל כְּתֵפוֹ, חַיָּב, שֶׁכֵּן מַשָּׂא בְנֵי קְהָת. כִּלְאַחַר יָדוֹ, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, בְּאָזְנוֹ וּבִשְׂעָרוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַטָּה, בֵּין פֻּנְדָּתוֹ לַחֲלוּקוֹ, וּבִשְׂפַת חֲלוּקוֹ, בְּמִנְעָלוֹ, בְּסַנְדָּלוֹ, פָּטוּר, שֶׁלֹּא הוֹצִיא כְּדֶרֶךְ הַמּוֹצִיאִין:
ברטנורה
שכן משא בני קהת. בכתף ישאו, וימין ושמאל וחיק אורחא דארעא:מרפקו. הפרק האמצעי שבזרוע, ובערבי כך שמו מרפ״ק:באפונדתו. אזור חלול:פיה למטה. אין דרך הוצאה בכך. אבל פיה למעלה דרך הוצאה בכך. פירוש אחר, אפונדתו בגד שלובש סמוך לבשרו לקבל הזיעה, ורגילין לעשות בו כעין כיסין, וכשמהפכים אותו מלמטה למעלה נמצא פי הכיס למטה:שפת חלוקו. השפה התחתונה של חלוק:
תוסופות יום טוב
שכן משא בני קהת. פירש הרמב"ם וקראה השי"ת עבודה שנאמר (במדבר ז׳:ט׳) כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו ע"כ ולא ידעתי למה הוצרך לראיה שקראה עבודה שכיון שכל המלאכות ממשכן אנו למדין ומצאנו משא בני קהת שהיתה על הכתף ידענו שהיא מלאכה. דלא בלבד המלאכות שהיו בשעת עשיית המשכן אנו למדין אלא אף שהיו לצורך המשכן אחר כך כדאשכחן במשנה ב' פ' דלקמן. וע"ש. ובחבורו פ' י"ב כ' שנא' בכתף ישאו וכל המלאכות ממשכן למדין אותן. ומה שהוצרך התנא לראיה מבני קהת משום דהוצאה מלאכה גרועה היא וכך כתבו התוס' אמאי דתנן במשנה ב' פרק דלקמן:
כלאחר ידו ברגלו. כתבו התוספות דלגי' זו י"ל דברגלו הוי פירוש כלאחר ידו ומיהו ספרים דגרסי לאחר ידו ברגלו ניחא טפי דהכי תניא בברייתא בגמ'. ע"כ. וכן לשון הרמב"ם בפ' י"ב וכן במשנה ה' פ' י"ב:
בפיו. עיין במשנה ד' פ"ג דכריתות ומ"ש שם בס"ד ובס"פ דלקמן:
מרפקו. פי' הר"ב הפרק האמצעי וכו'. ונראה בעיני דהיינו שנושא המשא עצמו בזרוע ולא ע"י כלי שתולין בזרוע במרפק כי זהו דרך המוציאין וחייב. ולא גרע מתלתה בסינר דלקמן. [* וראיתי במנחות פ' הקומץ (מנחות דף ל"ז) שכתבו התו' אדהכא וז"ל אפשר שיתן אדם גרוגרת כנגד אותו פרק של קוד"א מבפנים וכופף ידו על כתיפו שלא תפול הגרוגרת ויוציאנה ע"כ וקוד"א בל"א עלינבוג"ן]:
[* בשפת חלוקו. פירש הר"ב השפה התחתונה וכו' וכן פרש"י והרמב"ם. ונ"ל דלא אתו לאפוקי השפה העליונה אלא אורחא דמלתא נקטי שכן דרך החלוק לעשות פיו התחתון בענין שיכול לקבל בו וכן שנינו בשקלים פ"ג משנה ב' לא בפרגוד חפות ושם פי' הר"ב שכופלין אותו מלמטה והרמב"ם בחבורו פי"ב מהל' שבת העתיק משנתינו וכתב בפי בגדו והא דשקלים מפ' שם בבגד שיוכל להחביא וכ"כ בחבורו בהל' שקלים ס"פ ב']:
במנעלו בסנדלו. מפורש בריש פרק י"ב דיבמות למאי קרי מנעל ולמאי קרי סנדל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המצניע ר"ל אע"ג דבפרקן דלעיל קצוב שיעור הוצאה לכל מין ומין. היינו בסתם. אבל המצניע. ר"ל שיחדן במקום משומר. להיות לזרע וכו': לזרע ולדוגמא (פראָבע) להראות לקונה נקראת בלשון יון (דאגמא): ולרפואה דמדשמרה לא' מג' אלו. שיעור הוצאתן בכ"ש: והוציאו בשבת אילו הוציאו לתכלית א' מהנך ג'. פשיטא דחייב בכ"ש. אף שלא שמרן מעיקרא לכך. רק מיירי הכא. אע"פ שהוציאו סתם כדי לטלטלו מבית לבית [אב"י ולהכי לא אמר תנא בקיצור המוציא לזרע וכו'. דקמ"ל דכשהצניע תחלה לא' מהנך ואח"כ הוציא סתם חייב]: חייב בכל שהוא אפי' בגרעין א'. דאף שהוציאו סתם עכ"פ כיון שהצניען תחלה לחד מהנך. אמרי' דאדעת הצנעתו הוציאו. ואף דכבר שמעינן לעיל (פ"ז מ"ג) דהמצניע חייב בכ"ש. קמ"ל הכא אף ששכח בשעת הוצאה לאיזה מהנך ג' הצניעו. אפ"ה חייב בכ"ש: וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו כמבואר בפרק דלעיל: חזר ר"ל לפע"ד חזר ממחשבתו ונמלך שלא לזרעו: והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו קמ"ל אף דלא נמלך בפירוש. רק זרקן בין שאר פירותיו. אף שמקומן ניכר אפ"ה אמרי' דנמלך (גמ') והכניסן דקתני לאו דוקא. דה"ה בהוציאן אחר מעשה זה. שיעורו ככל אדם. וכ"כ ברישא הוצאה וה"ה הכנסה. רק ברישא מדהצניען. שייך הוצאה אח"כ וקמ"ל סיפא דאפי' על אותו גרעין שהיה חייב עליו על ההוצאה פטור על ההכנסה כשחזר בו ביני ביני: המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה (שוועללע). שגבוה מג' עד ט' טפחים. ורחבה ד"ט. דאז דינו ככרמלית. ולאו דוקא נתנן. אלא אפי' עמד לפוש על האסקופה. וקמ"ל דבלא נח חייב לאפוקי מבן עזאי. דס"ל מהלך כעומד דמי: בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת דלא מחייב עד דעביד עקירה מרה"י והנחה ברה"ר או איפכא. והכא הרי הניח בכרמלית בנתיים [אב"י בהוציא מרה"ר לרה"ר או מרה"י לרה"י. וביניהן כרמלית. אף בלא הנחה בנתיים פטור. ובלבד שלא העבירו בא' מב' רה"ר ד' אמות ואפי' ב' בזו וב' בזו מצטרפים]: קופה (פאסס): שהיא מליאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה נמוכה מג' דהו"ל כרשות הרבים. וה"ה ברשות הרבים ממש: אע"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה ר"ל עד שיוציא בפעם א' כל הקופה. ואפי' מלאה חרדל. שכבר יש הרבה מהן בחוץ. אפ"ה פטור. דאגוד כלי שמיה אגוד. והכי קיי"ל (רמב"ם פי"ב). ודלא כר"ב: המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת שנאמר בכתף ישאו. להכי אף דכתף למעלה מיו"ד. חייב. דכולהו אורחא דהוצאה נינהו: כלאחר ידו ברגלו בפיו [אב"י בפיו פטור. ודוקא בדבר שאינו אוכל. או באכל שלא כדרך אכילה. דאל"כ במתכוון להוציאו כך חייב (כשבת ק"ב א'). ובדבר שאינו אוכל. אף שהתכוון להוציא כך פטור (כתוס' כאן ד"ה המוציא). וה"ה באינך דנקט מתני'. אף במתכוון להוציא כך פטור (רלח"מ פי"ב משבת הי"ג): ובמרפקו (עללענבאגען). שכפף הזרוע ונתן שם פרי: באזנו ובשערו ובפונדתו (בייגירטעל) שעשוי ככיס: ופיה למטה דאע"ג שפה הכיס למטה. אינו נופל מתוכו. כגון שהכיס צר: בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו רגילין היו לעשות שפה רחבה למטה במלבוש. ויכול לתת לתוכו דברים קטנים: במנעלו (שוה) של עור רך: בסנדלו (שוה) של עור קשה: המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור דהתכוון לשמירה מעולה ונעשה שמירה פחותה. ולא נעשה מחשבתו: לאחריו ובא לו לפניו חייב דהתכוון רק לפחותה ונעשה מעולה. וכ"ש בהתכוון לאחריו. ונשאר לאחריו דחייב. דאתעביד מחשבתו: באמת אמרו האשה החוגרת בסינר כמו (שירצע). ותלתה בו דבר להוציאו ובא לו לצד אחר: שכן ראוי להיות חוזר וידעה מתחלה שיתהפך סביב: רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין הרצים עם אגרות. נותנין אותו בקנה התלוי בצואר. ודרך הקנה להיות חוזר וסובב מלפניו לאחריו ע"י מרוצתו. ולת"ק כיון דלא ניחא ליה בהך חזרה. דע"י מרוצתו יכול לאבדו ולא ירגיש כשיחזור הדבר לאחריו. להכי פטור. כך נ"ל: לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים דכתיב גבי חטאת אם נפש אחת תחטא בעשותה. ה"ק קרא. הא דצריך לחיוב חטא: שתחטא נפש יחיד זהו דוקא היכא שתוכל נפש א' לעשות כל החטא. אז אמרינן בעשותה. בעשה כולה חייב. ולא בעשה מקצתה. ולר"ש ר"ל עד תעשה נפש א' כל החטא: את החי אדם חי: במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו ועל החי גופי' פטור כשאינו כפות או חולה. דחי נושא א"ע. ומיקל גופו כשישאהו. והו"ל כשנים שעשו וזה יכול וזה יכול דהרי הנישא נמי יכול לשאת כל גופו כשילך. וה"מ אדם. אבל בהמה חי' ועוף. אפי' חיים חייב. דמדרוצים להשמט. מכבידין עצמן. ולא הו"ל שנים שעשאוהו (כך נ"ל. ולתוס' שפירשו חי נושא א"ע. ר"ל דבמשכן לא היו נושאין דבר חי. ק"ל א"כ לרבנן למה בנשא בהמה חי' חייב. וי"ל. ועי' שבת צ"ד א' ועירובין צ"ז ב'): את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב דמדיש בהם שיעור לטמא. הוצאה חשובה היא להנצל מלהטמא: ורבי שמעון פוטר אפי' על מת שלם. מדעיקר כוונתו לסלקו מעליו. ולא לקברו או להאכילו לכלב. והו"ל מלאכה שאצל"ג: הנוטל צפרניו זו בזו או בשניו וכן שערו שתלש שער ראשו בידו: וכן שפמו שתלש שער שעל השפה (ליפפען בארט) בל"א: וכן זקנו שתלש שפמו או זקנו בידו: וכן הגודלת שעשתה משערה גדילים (פלעכטען) בל"א או תלתלים (האַאַרלאָקען) בל"א: וכן הכוחלת צובעת עיניה (בשמינקע): וכן הפוקסת שחולקת שער ראשה (שייטעל מאכען) בל"א: רבי אליעזר מחייב בגודלת ופוקסת משום בונה. ובכוחלת משום צובע: וחכמים אוסרין משום שבות ובתולש שערו דפטרו רבנן. דוקא בתולש ביד. (אב"י עיין רמג"א ש"מ סק"ג ורט"ז ססי' של"ו) אבל בגוזז בכלי כמלא פי זוג. שהוא ב' שערות. או במלקט לבנות מתוך שחורות אפי' ליקט רק אחת. חייב. ודוקא בשצריך לשער הנגזז. דאל"כ הרי קיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור (כסי' רע"ח). ולמ"ד מלאכה שאצל"ג חייב. גם בא"צ לשער הנגזז חייב (אב"י ועי' במג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב. וש"מ ס"ק ג'): התולש מעציץ נקוב חייב דחשיב מחובר. ואפי' הנקב מן הצד דינו כמחובר. והכי קיי"ל (רמב"ם פ"ח ג'). ושיעור הנקב כדי שורש קטן. ר"ל דהנקב רחב קצת. הא בסדק בעלמא אין חיוב. אבל איסור יש אפי' בלא ניקב כלל (עי' בל"ט מלאכות בתולש): ושאינו נקוב פטור אב"י לרש"י גיטין ד"ז ב' בשל עץ מיירי הכא. הא בשל חרס לא בעי נקיבה. ולתוס' כאן אליבא דר"ת הדין איפכא. ולתוס' (מנחות פ"ה ב' ד"ה כאן) לר"ת דוקא בשל חרס מהני נקיבה. הא בשל עץ אף נקוב כשאינו נקוב דמי. וקיי"ל כרש"י (עי' ב"י לטא"ת של"ו): ורבי שמעון פוטר בזה ובזה אזיל לשיטתיה (כלאים ספ"ז) דגם עציץ נקוב לא הוה כמחובר:
מלכת שלמה
שכן משא בני קהת. בכתף ישאו וימין ושמאל וחיק אורתא דארעא ובשם רבינו יצחק ב"ר יהודה מצאתי שאמר בשם רבינו האי שמפורש בתלמוד ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטרת בחיקו והחביתין בכתף רש"י ז"ל והביאו ג"כ הוא ז"ל בפירוש החומש וכתב עליו הרמב"ן ז"ל וז"ל ועל דעת הירושלמי הכתוב בפירושי רש"י ז"ל שהוא נושא אותם יהיה משא גדול כי הקטרת שלש מאות וחמשה וששים מנים ומשה רבינו לא פטמה לחצאין ושמן המאור לשנה שלימה רב מאד מאה ושמונים ושלשה לוגין ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה ע"כ. ועיין ברב ה"ר אליה מזרחי ז"ל שטען בעד רש"י ז"ל שבדקדוק לשונו ז"ל משתמע שלא היה טוען אלא השמן והקטרת ושמן המשחה אבל מנחת התמיד אינו נושא אותה במסען אלא שעליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן ע"כ:
לאחר ידו. ולספרים דגרסי כלאחר ידו י"ל דברגלו הוי פירוש כלאחר ידו ומיהו גירסא קמא ניחא טפי דהכי תניא בברייתא בגמ' תוס' ז"ל. וכן הגירסא בירושלמי ובהרי"ף וראבי"ה אכן לקמן פי"ב בסימן ה' לכולי עלמא גרסי' לאחר ידו בלא כ"ף:
בפיו ובמרפקו. והא דתנן באמרו לו אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב ה"מ אוכלין שדרכן להוציאן בפיו בשעת אכילה תוס' ז"ל:
באפונדתו ובחפת חלקו. בב"י טא"ח בסימן ש"א דף קצ"ג ע"ב בשם תשובת מהר"ם ז"ל משמע דאפילו תפורים המעות באפונדתו או באבנטו אסור: באפונדתו אזור וכו' לשון ר"ע ז"ל עד פי' אחר אפונדתו בגד וכו' אמר המלקט פי' שני להרמב"ם ז"ל הוא ולפי זה משמע דחלוק לובש אותו ע"ג האפונדא וכן מבואר ג"כ בפי' הרמב"ם ז"ל ובגמ' מוקמי' למתני' דקתני באפונדתו ופיה למטה פטור דלא כר' יהודה דמחייב בה דמדמי לה לנתכוין להוציא לאחריו ובא לו לאחריו דשמירה קצת היא ורבנן מדמו לה לאחר ידו ורגלו דל"ד למוציא לאחריו ובא לו לאחריו דהללו נופלין מאליהן ואין מוציאין כן: ובחפת חלוקו בחי"ת היא גירסת הערוך ופירושו בלשון ישמעאל גייב וכן בירושלמי ובהרי"ף והרא"ש וראבי"ה:
3.
If one carries something out, whether with his right or with his left hand, in his lap or on his shoulder, he is liable, because this the way of the carrying of the children of Kohat (Numbers 7:9). In a backhanded manner, with his foot, in his mouth, with his elbow, in his ear, in his hair, in his belt with its opening downwards, between his belt and his shirt, in the hem of his shirt, in his shoes or sandals, he is not liable, because he has not carried [it] out as people [generally] carry out.
משנה ד
הַמִּתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו, פָּטוּר, לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו, חַיָּב. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בְּסִינָר בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ חַיֶּבֶת, שֶׁכֵּן רָאוּי לִהְיוֹת חוֹזֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מְקַבְּלֵי פִתְקִין:
ברטנורה
לפניו ובא לו לאחריו פטור. דנתכוין לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה:לאחריו ובא לו לפניו חייב. דנתכוון לשמירה פחותה, ועלתה בידו שמירה מעולה:סינר. כעין מכנסים קטנים חוגרות אותן לצניעות. ואם תלתה בהן שום דבר להוציא ובא לה לצד אחר חייבת:שכן ראוי להיות חוזר. דרכו להיות חוזר וסובב סביבותיה, ומתחלה ידעה שסופו להתהפך:רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין. של מלך. הרצים הנושאים אגרות נותנים אותם בעצים חלולים כדמות קנים ותולים בצוארם, ודרך אותו קנה להיות חוזר וסובב מלפניו ומאחריו סביב לצוארו [ו] יודע היה שסופו להתהפך. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
לאחריו ובא לו לפניו חייב. ולא מיבעיא לאחריו ובא לו לאחריו דאיתעבידא מחשבתו דחייב אלא אפי' לאחריו ובא לו לפניו דסד"א הואיל ולא אתעבידא מחשבתו לא לחייב קמ"ל דנתכוין וכו' ועלתה וכו' ודיוקא דמתני' לא קשיין אהדדי. הכי הוה לפום מסקנתא דגמ':
באמת. מפורש רפ"ב דתרומות:
ר"י אומר אף מקבלי פתקין. פירש הר"ב ודרך אותו קנה להיות חוזר. וסיימו התוספות ות"ק דר' יהודה לא חשיב ליה חוזר עכ"ל. וצ"ל דבאמת אינו חוזר כולי האי כמו סינר הנשים ובהא פליגי אי חשיב חזרה אי לא אבל אין לפרש דפליגי אם חוזר כלל אם לא שא"א שיחלקו במציאות איך הוא ועיין ברפי"ב מ"ש שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המצניע ר"ל אע"ג דבפרקן דלעיל קצוב שיעור הוצאה לכל מין ומין. היינו בסתם. אבל המצניע. ר"ל שיחדן במקום משומר. להיות לזרע וכו': לזרע ולדוגמא (פראָבע) להראות לקונה נקראת בלשון יון (דאגמא): ולרפואה דמדשמרה לא' מג' אלו. שיעור הוצאתן בכ"ש: והוציאו בשבת אילו הוציאו לתכלית א' מהנך ג'. פשיטא דחייב בכ"ש. אף שלא שמרן מעיקרא לכך. רק מיירי הכא. אע"פ שהוציאו סתם כדי לטלטלו מבית לבית [אב"י ולהכי לא אמר תנא בקיצור המוציא לזרע וכו'. דקמ"ל דכשהצניע תחלה לא' מהנך ואח"כ הוציא סתם חייב]: חייב בכל שהוא אפי' בגרעין א'. דאף שהוציאו סתם עכ"פ כיון שהצניען תחלה לחד מהנך. אמרי' דאדעת הצנעתו הוציאו. ואף דכבר שמעינן לעיל (פ"ז מ"ג) דהמצניע חייב בכ"ש. קמ"ל הכא אף ששכח בשעת הוצאה לאיזה מהנך ג' הצניעו. אפ"ה חייב בכ"ש: וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו כמבואר בפרק דלעיל: חזר ר"ל לפע"ד חזר ממחשבתו ונמלך שלא לזרעו: והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו קמ"ל אף דלא נמלך בפירוש. רק זרקן בין שאר פירותיו. אף שמקומן ניכר אפ"ה אמרי' דנמלך (גמ') והכניסן דקתני לאו דוקא. דה"ה בהוציאן אחר מעשה זה. שיעורו ככל אדם. וכ"כ ברישא הוצאה וה"ה הכנסה. רק ברישא מדהצניען. שייך הוצאה אח"כ וקמ"ל סיפא דאפי' על אותו גרעין שהיה חייב עליו על ההוצאה פטור על ההכנסה כשחזר בו ביני ביני: המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה (שוועללע). שגבוה מג' עד ט' טפחים. ורחבה ד"ט. דאז דינו ככרמלית. ולאו דוקא נתנן. אלא אפי' עמד לפוש על האסקופה. וקמ"ל דבלא נח חייב לאפוקי מבן עזאי. דס"ל מהלך כעומד דמי: בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת דלא מחייב עד דעביד עקירה מרה"י והנחה ברה"ר או איפכא. והכא הרי הניח בכרמלית בנתיים [אב"י בהוציא מרה"ר לרה"ר או מרה"י לרה"י. וביניהן כרמלית. אף בלא הנחה בנתיים פטור. ובלבד שלא העבירו בא' מב' רה"ר ד' אמות ואפי' ב' בזו וב' בזו מצטרפים]: קופה (פאסס): שהיא מליאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה נמוכה מג' דהו"ל כרשות הרבים. וה"ה ברשות הרבים ממש: אע"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה ר"ל עד שיוציא בפעם א' כל הקופה. ואפי' מלאה חרדל. שכבר יש הרבה מהן בחוץ. אפ"ה פטור. דאגוד כלי שמיה אגוד. והכי קיי"ל (רמב"ם פי"ב). ודלא כר"ב: המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת שנאמר בכתף ישאו. להכי אף דכתף למעלה מיו"ד. חייב. דכולהו אורחא דהוצאה נינהו: כלאחר ידו ברגלו בפיו [אב"י בפיו פטור. ודוקא בדבר שאינו אוכל. או באכל שלא כדרך אכילה. דאל"כ במתכוון להוציאו כך חייב (כשבת ק"ב א'). ובדבר שאינו אוכל. אף שהתכוון להוציא כך פטור (כתוס' כאן ד"ה המוציא). וה"ה באינך דנקט מתני'. אף במתכוון להוציא כך פטור (רלח"מ פי"ב משבת הי"ג): ובמרפקו (עללענבאגען). שכפף הזרוע ונתן שם פרי: באזנו ובשערו ובפונדתו (בייגירטעל) שעשוי ככיס: ופיה למטה דאע"ג שפה הכיס למטה. אינו נופל מתוכו. כגון שהכיס צר: בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו רגילין היו לעשות שפה רחבה למטה במלבוש. ויכול לתת לתוכו דברים קטנים: במנעלו (שוה) של עור רך: בסנדלו (שוה) של עור קשה: המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור דהתכוון לשמירה מעולה ונעשה שמירה פחותה. ולא נעשה מחשבתו: לאחריו ובא לו לפניו חייב דהתכוון רק לפחותה ונעשה מעולה. וכ"ש בהתכוון לאחריו. ונשאר לאחריו דחייב. דאתעביד מחשבתו: באמת אמרו האשה החוגרת בסינר כמו (שירצע). ותלתה בו דבר להוציאו ובא לו לצד אחר: שכן ראוי להיות חוזר וידעה מתחלה שיתהפך סביב: רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין הרצים עם אגרות. נותנין אותו בקנה התלוי בצואר. ודרך הקנה להיות חוזר וסובב מלפניו לאחריו ע"י מרוצתו. ולת"ק כיון דלא ניחא ליה בהך חזרה. דע"י מרוצתו יכול לאבדו ולא ירגיש כשיחזור הדבר לאחריו. להכי פטור. כך נ"ל: לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים דכתיב גבי חטאת אם נפש אחת תחטא בעשותה. ה"ק קרא. הא דצריך לחיוב חטא: שתחטא נפש יחיד זהו דוקא היכא שתוכל נפש א' לעשות כל החטא. אז אמרינן בעשותה. בעשה כולה חייב. ולא בעשה מקצתה. ולר"ש ר"ל עד תעשה נפש א' כל החטא: את החי אדם חי: במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו ועל החי גופי' פטור כשאינו כפות או חולה. דחי נושא א"ע. ומיקל גופו כשישאהו. והו"ל כשנים שעשו וזה יכול וזה יכול דהרי הנישא נמי יכול לשאת כל גופו כשילך. וה"מ אדם. אבל בהמה חי' ועוף. אפי' חיים חייב. דמדרוצים להשמט. מכבידין עצמן. ולא הו"ל שנים שעשאוהו (כך נ"ל. ולתוס' שפירשו חי נושא א"ע. ר"ל דבמשכן לא היו נושאין דבר חי. ק"ל א"כ לרבנן למה בנשא בהמה חי' חייב. וי"ל. ועי' שבת צ"ד א' ועירובין צ"ז ב'): את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב דמדיש בהם שיעור לטמא. הוצאה חשובה היא להנצל מלהטמא: ורבי שמעון פוטר אפי' על מת שלם. מדעיקר כוונתו לסלקו מעליו. ולא לקברו או להאכילו לכלב. והו"ל מלאכה שאצל"ג: הנוטל צפרניו זו בזו או בשניו וכן שערו שתלש שער ראשו בידו: וכן שפמו שתלש שער שעל השפה (ליפפען בארט) בל"א: וכן זקנו שתלש שפמו או זקנו בידו: וכן הגודלת שעשתה משערה גדילים (פלעכטען) בל"א או תלתלים (האַאַרלאָקען) בל"א: וכן הכוחלת צובעת עיניה (בשמינקע): וכן הפוקסת שחולקת שער ראשה (שייטעל מאכען) בל"א: רבי אליעזר מחייב בגודלת ופוקסת משום בונה. ובכוחלת משום צובע: וחכמים אוסרין משום שבות ובתולש שערו דפטרו רבנן. דוקא בתולש ביד. (אב"י עיין רמג"א ש"מ סק"ג ורט"ז ססי' של"ו) אבל בגוזז בכלי כמלא פי זוג. שהוא ב' שערות. או במלקט לבנות מתוך שחורות אפי' ליקט רק אחת. חייב. ודוקא בשצריך לשער הנגזז. דאל"כ הרי קיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור (כסי' רע"ח). ולמ"ד מלאכה שאצל"ג חייב. גם בא"צ לשער הנגזז חייב (אב"י ועי' במג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב. וש"מ ס"ק ג'): התולש מעציץ נקוב חייב דחשיב מחובר. ואפי' הנקב מן הצד דינו כמחובר. והכי קיי"ל (רמב"ם פ"ח ג'). ושיעור הנקב כדי שורש קטן. ר"ל דהנקב רחב קצת. הא בסדק בעלמא אין חיוב. אבל איסור יש אפי' בלא ניקב כלל (עי' בל"ט מלאכות בתולש): ושאינו נקוב פטור אב"י לרש"י גיטין ד"ז ב' בשל עץ מיירי הכא. הא בשל חרס לא בעי נקיבה. ולתוס' כאן אליבא דר"ת הדין איפכא. ולתוס' (מנחות פ"ה ב' ד"ה כאן) לר"ת דוקא בשל חרס מהני נקיבה. הא בשל עץ אף נקוב כשאינו נקוב דמי. וקיי"ל כרש"י (עי' ב"י לטא"ת של"ו): ורבי שמעון פוטר בזה ובזה אזיל לשיטתיה (כלאים ספ"ז) דגם עציץ נקוב לא הוה כמחובר:
מלכת שלמה
המתכוון להוציא. כגון שצרר מעות בסדינו כדי שיהיו תלוין לפניו רש"י והר"ן ז"ל:
באמת גרסי' ואית דגרסי באמת אמרו:
שכן ראוי להיות חוזר. ס"א שכן דרכו להיות חוזר: וז"ל שם ביד פ"א היה חגור בסינר והשליך המשא בין בשרו לחלוקו בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו בדרך הזאת לפניו בין שבא לאחריו חייב שכן דרכו להיות חוזר ע"כ:
ר"י אומר אף במקבלי פתקין. גמ' שכן לבלרי מלכות עושין כן פי' רש"י ז"ל בדעתו למוסרו לזה ואינו מוצאו ודבר המלך נחוץ ומוצא אחר ומוסרו לו ע"כ וכתבו התוס' דמפרש רבינו שמואל ז"ל שיש אדם ממונה למלך שנושא פתקין של מלך לידע מנין גביריו וחייליו ובית אוצרותיו ונושאין אותן בכיסיהן התלויין באזוריהן ואותן כיסין חוזרין פעמים לפניהם ופעמים לאחוריהם והוי ממש דומיא דסינר דלעיל שהוא חוזר ות"ק דר' יהודה לא חשיב ליה חוזר תוס' ז"ל וכן נראה שפי' ג"כ הר"ן ז"ל וכתב בסוף דבריו כך הוא עיקר הפירוש ואע"פ שלא פירש רש"י ז"ל כן עכ"ל ז"ל. וז"ל רש"י ז"ל ר' יהודה אומר אף מקבלי פטקין של מלך למוסרם לרצים אף הן חייבין בהוצאתם אפי' לא נתקיימה מחשבתן כגון הוציאן ע"מ לתתן לרץ זה ונתנו לזה כך לשון רבותי ולבי מגמגם ע"כ ונראה שהתוספתא שכתבתי לעיל בסמוך הכריחתו לפרש כן:
4.
If one intends to carry out [an object] in front of him, but it comes around behind him, he is not liable. Behind him, but it comes around in front of him, he is liable. In truth they said: a woman who wraps herself with an apron whether in front of her or behind her, is liable, because it is normal for it to reverse itself. Rabbi Judah said: also those who receive notes.
משנה ה
הַמּוֹצִיא כִכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם, פְּטוּרִין. לֹא יָכֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם, חַיָּבִים. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. הַמּוֹצִיא אֳכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר בִּכְלִי, פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי, שֶׁהַכְּלִי טְפֵלָה לוֹ. אֶת הַחַי בַּמִּטָּה, פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה, שֶׁהַמִּטָּה טְפֵלָה לוֹ. אֶת הַמֵּת בַּמִּטָּה, חַיָּב. וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, חַיָּב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר:
ברטנורה
הוציאוהו שנים פטורים. כדילפינן (ויקרא ד׳:י״ג) בעשותה אחת מכל מצות ה׳, העושה את כולה ולא העושה מקצתה:ור״ש פוטר. דסבר אפילו כשאין יחיד יכול לעשותה אם עשאוה שנים פטורים. ואין הלכה כר״ש:את החי במטה. על החי לא מחייב בהוצאתו אם אינו כפות, לפי שהוא נושא את עצמו. וה״מ אדם אבל בהמה חיה ועוף לא, דכמאן דכפותין דמו:וכן כזית מן המת. חייב אם הוציאו, דהואיל ומטמא, הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה. וכן כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, דהכי הוי שיעורן לטומאה:ורבי שמעון פוטר. אפילו במת שלם, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דכל שאינו אלא לסלקו מעליו הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ולאו מלאכת מחשבת היא. ואין הלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
הוציאוהו שנים פטורין. פירש הר"ב כדילפינן בעשותה וכו' וברפ"ק ילפינן מיניה נמי לזה עוקר וזה מניח כמ"ש הר"ב שם. והיינו דמיעוטי אחריני כתיבי (במדבר ט"ו) ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה נפש ואחת נמי מיעוטי. כדאיתא הכא בגמ'. והא דנקט הברייתא בעשותה תירצו התוס' משום שהוא מיעוט האחרון שבפסוק ובהא פליגי תנאי דברייתא הלכך נקטה הברייתא בעשותה ע"כ. ואע"ג דבין למר ובין למר בעשותה לא אתיא לא לדלעיל ולא לדהכא אלא תרוייהו נפקי חד מנפש תחטא וחד מאחת תחטא דתרוייהו מיעוטי נינהו ומיעוטא דבעשותה מפקי להו ר"ש לזה אינו יכול וזה אינו יכול. ות"ק למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד. מ"מ נמשך הר"ב אחר לשון הברייתא:
את החי במטה פטור. פירש הר"ב על החי לפי שהוא נושא את עצמו. כתבו התוספות תימא לר"י למה פטור והלא אפי' במשא קל יותר חייב. ואי משום דשנים שעשאוה פטורים הא הוי זה יכול וזה אינו יכול שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא והנושא יש בו כח לנושאו אפילו הוא מת. ואור"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאים דבר חי שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם והחלזון מיד היו פוצעים אותו טרם ימות דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצלל צבעיה ע"כ. ועיין במ"ב דפרק י"ח ומ"ש שם בס"ד ורפי"ט וספ"ק דר"ה:
וכן כזית מן המת וכו'. פירש הר"ב דהואיל ומטמא וכו' וכ"כ רש"י והכי מוכח בגמ'. לכאורה דלפום כן אף המוציא ממשמשי עבודת כוכבים לחייב וכן משמע דהא האי ת"ק דר"ש הוא ניהו ר"י דמשנה ו' דפ"ט דלעיל דהא בר פלוגתא דר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה רבי יהודה הוא. ועוד הוכיחו בתו' מברייתא דגמ' דר"י הוא. ומ"מ פסקו הרמב"ם בפירושו ובחיבורו וכן הר"ב דאין הלכה כר"ש ולעיל פסקו דאין הלכה כר"י. משום דלעיל טעמא דאין כשר להצניע שאין שום צורך לאדם במשמשי עבודת כוכבים אבל הכא יש צורך בכולם דנבלה ושרץ מצניעין אותו לכלבו או לשונרו ומת דאסור בהנאה מצניעין אותו כדי לקוברו מידי דהוי אמקק ספרים דפרק דלעיל ולפיכך פסקו בהך דהכא כר"י. אבל קשה דהוי לי' להלוך אחר שיעור שרגיל להצניע ולא אחר שיעור טומאתן ואפשר דלכלבו או לשונרו הוי שעורא רבה משיעור טומאתן ואזלינן לחומרא כדלעיל משנה ט' פ"ז. ובמת נמי אפשר שעל פחות מכזית אינו מצווה לקברו. ועוד דלא שכיח פחות מכזית ושכיח ולא שכיח אזלינן בתר שכיח לקולא כדלעיל שם:
ורבי שמעון פוטר. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. כלומר א"צ למת ברה"ר ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו ועיין מ"ש במ"ה פ"ב בס"ד. ומ"ש הר"ב דאין הלכה כר"ש כ"כ ג"כ שם. ועיין במשנה ה' פ"ב דעדיות ובמשנה ב' פ"ק דביצה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המצניע ר"ל אע"ג דבפרקן דלעיל קצוב שיעור הוצאה לכל מין ומין. היינו בסתם. אבל המצניע. ר"ל שיחדן במקום משומר. להיות לזרע וכו': לזרע ולדוגמא (פראָבע) להראות לקונה נקראת בלשון יון (דאגמא): ולרפואה דמדשמרה לא' מג' אלו. שיעור הוצאתן בכ"ש: והוציאו בשבת אילו הוציאו לתכלית א' מהנך ג'. פשיטא דחייב בכ"ש. אף שלא שמרן מעיקרא לכך. רק מיירי הכא. אע"פ שהוציאו סתם כדי לטלטלו מבית לבית [אב"י ולהכי לא אמר תנא בקיצור המוציא לזרע וכו'. דקמ"ל דכשהצניע תחלה לא' מהנך ואח"כ הוציא סתם חייב]: חייב בכל שהוא אפי' בגרעין א'. דאף שהוציאו סתם עכ"פ כיון שהצניען תחלה לחד מהנך. אמרי' דאדעת הצנעתו הוציאו. ואף דכבר שמעינן לעיל (פ"ז מ"ג) דהמצניע חייב בכ"ש. קמ"ל הכא אף ששכח בשעת הוצאה לאיזה מהנך ג' הצניעו. אפ"ה חייב בכ"ש: וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו כמבואר בפרק דלעיל: חזר ר"ל לפע"ד חזר ממחשבתו ונמלך שלא לזרעו: והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו קמ"ל אף דלא נמלך בפירוש. רק זרקן בין שאר פירותיו. אף שמקומן ניכר אפ"ה אמרי' דנמלך (גמ') והכניסן דקתני לאו דוקא. דה"ה בהוציאן אחר מעשה זה. שיעורו ככל אדם. וכ"כ ברישא הוצאה וה"ה הכנסה. רק ברישא מדהצניען. שייך הוצאה אח"כ וקמ"ל סיפא דאפי' על אותו גרעין שהיה חייב עליו על ההוצאה פטור על ההכנסה כשחזר בו ביני ביני: המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה (שוועללע). שגבוה מג' עד ט' טפחים. ורחבה ד"ט. דאז דינו ככרמלית. ולאו דוקא נתנן. אלא אפי' עמד לפוש על האסקופה. וקמ"ל דבלא נח חייב לאפוקי מבן עזאי. דס"ל מהלך כעומד דמי: בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת דלא מחייב עד דעביד עקירה מרה"י והנחה ברה"ר או איפכא. והכא הרי הניח בכרמלית בנתיים [אב"י בהוציא מרה"ר לרה"ר או מרה"י לרה"י. וביניהן כרמלית. אף בלא הנחה בנתיים פטור. ובלבד שלא העבירו בא' מב' רה"ר ד' אמות ואפי' ב' בזו וב' בזו מצטרפים]: קופה (פאסס): שהיא מליאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה נמוכה מג' דהו"ל כרשות הרבים. וה"ה ברשות הרבים ממש: אע"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה ר"ל עד שיוציא בפעם א' כל הקופה. ואפי' מלאה חרדל. שכבר יש הרבה מהן בחוץ. אפ"ה פטור. דאגוד כלי שמיה אגוד. והכי קיי"ל (רמב"ם פי"ב). ודלא כר"ב: המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת שנאמר בכתף ישאו. להכי אף דכתף למעלה מיו"ד. חייב. דכולהו אורחא דהוצאה נינהו: כלאחר ידו ברגלו בפיו [אב"י בפיו פטור. ודוקא בדבר שאינו אוכל. או באכל שלא כדרך אכילה. דאל"כ במתכוון להוציאו כך חייב (כשבת ק"ב א'). ובדבר שאינו אוכל. אף שהתכוון להוציא כך פטור (כתוס' כאן ד"ה המוציא). וה"ה באינך דנקט מתני'. אף במתכוון להוציא כך פטור (רלח"מ פי"ב משבת הי"ג): ובמרפקו (עללענבאגען). שכפף הזרוע ונתן שם פרי: באזנו ובשערו ובפונדתו (בייגירטעל) שעשוי ככיס: ופיה למטה דאע"ג שפה הכיס למטה. אינו נופל מתוכו. כגון שהכיס צר: בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו רגילין היו לעשות שפה רחבה למטה במלבוש. ויכול לתת לתוכו דברים קטנים: במנעלו (שוה) של עור רך: בסנדלו (שוה) של עור קשה: המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור דהתכוון לשמירה מעולה ונעשה שמירה פחותה. ולא נעשה מחשבתו: לאחריו ובא לו לפניו חייב דהתכוון רק לפחותה ונעשה מעולה. וכ"ש בהתכוון לאחריו. ונשאר לאחריו דחייב. דאתעביד מחשבתו: באמת אמרו האשה החוגרת בסינר כמו (שירצע). ותלתה בו דבר להוציאו ובא לו לצד אחר: שכן ראוי להיות חוזר וידעה מתחלה שיתהפך סביב: רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין הרצים עם אגרות. נותנין אותו בקנה התלוי בצואר. ודרך הקנה להיות חוזר וסובב מלפניו לאחריו ע"י מרוצתו. ולת"ק כיון דלא ניחא ליה בהך חזרה. דע"י מרוצתו יכול לאבדו ולא ירגיש כשיחזור הדבר לאחריו. להכי פטור. כך נ"ל: לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים דכתיב גבי חטאת אם נפש אחת תחטא בעשותה. ה"ק קרא. הא דצריך לחיוב חטא: שתחטא נפש יחיד זהו דוקא היכא שתוכל נפש א' לעשות כל החטא. אז אמרינן בעשותה. בעשה כולה חייב. ולא בעשה מקצתה. ולר"ש ר"ל עד תעשה נפש א' כל החטא: את החי אדם חי: במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו ועל החי גופי' פטור כשאינו כפות או חולה. דחי נושא א"ע. ומיקל גופו כשישאהו. והו"ל כשנים שעשו וזה יכול וזה יכול דהרי הנישא נמי יכול לשאת כל גופו כשילך. וה"מ אדם. אבל בהמה חי' ועוף. אפי' חיים חייב. דמדרוצים להשמט. מכבידין עצמן. ולא הו"ל שנים שעשאוהו (כך נ"ל. ולתוס' שפירשו חי נושא א"ע. ר"ל דבמשכן לא היו נושאין דבר חי. ק"ל א"כ לרבנן למה בנשא בהמה חי' חייב. וי"ל. ועי' שבת צ"ד א' ועירובין צ"ז ב'): את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב דמדיש בהם שיעור לטמא. הוצאה חשובה היא להנצל מלהטמא: ורבי שמעון פוטר אפי' על מת שלם. מדעיקר כוונתו לסלקו מעליו. ולא לקברו או להאכילו לכלב. והו"ל מלאכה שאצל"ג: הנוטל צפרניו זו בזו או בשניו וכן שערו שתלש שער ראשו בידו: וכן שפמו שתלש שער שעל השפה (ליפפען בארט) בל"א: וכן זקנו שתלש שפמו או זקנו בידו: וכן הגודלת שעשתה משערה גדילים (פלעכטען) בל"א או תלתלים (האַאַרלאָקען) בל"א: וכן הכוחלת צובעת עיניה (בשמינקע): וכן הפוקסת שחולקת שער ראשה (שייטעל מאכען) בל"א: רבי אליעזר מחייב בגודלת ופוקסת משום בונה. ובכוחלת משום צובע: וחכמים אוסרין משום שבות ובתולש שערו דפטרו רבנן. דוקא בתולש ביד. (אב"י עיין רמג"א ש"מ סק"ג ורט"ז ססי' של"ו) אבל בגוזז בכלי כמלא פי זוג. שהוא ב' שערות. או במלקט לבנות מתוך שחורות אפי' ליקט רק אחת. חייב. ודוקא בשצריך לשער הנגזז. דאל"כ הרי קיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור (כסי' רע"ח). ולמ"ד מלאכה שאצל"ג חייב. גם בא"צ לשער הנגזז חייב (אב"י ועי' במג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב. וש"מ ס"ק ג'): התולש מעציץ נקוב חייב דחשיב מחובר. ואפי' הנקב מן הצד דינו כמחובר. והכי קיי"ל (רמב"ם פ"ח ג'). ושיעור הנקב כדי שורש קטן. ר"ל דהנקב רחב קצת. הא בסדק בעלמא אין חיוב. אבל איסור יש אפי' בלא ניקב כלל (עי' בל"ט מלאכות בתולש): ושאינו נקוב פטור אב"י לרש"י גיטין ד"ז ב' בשל עץ מיירי הכא. הא בשל חרס לא בעי נקיבה. ולתוס' כאן אליבא דר"ת הדין איפכא. ולתוס' (מנחות פ"ה ב' ד"ה כאן) לר"ת דוקא בשל חרס מהני נקיבה. הא בשל עץ אף נקוב כשאינו נקוב דמי. וקיי"ל כרש"י (עי' ב"י לטא"ת של"ו): ורבי שמעון פוטר בזה ובזה אזיל לשיטתיה (כלאים ספ"ז) דגם עציץ נקוב לא הוה כמחובר:
מלכת שלמה
הוציאוהו שנים פטורין. וסתמא כר' יהודה ודלא כר"מ דלא דריש בעשותה להכי אלא לפטור יחיד שעשה בהוראת ב"ד ולית ליה מיעוטא אחרינא יתירא. ובגמ' תנא זה יכול וזה יכול ר"מ מחייב ר' יהודה ור"ש פוטרין זה אינו יכול וזה אינו יכול ר' יהודה ור"מ מחייבין ור"ש פוטר זה יכול וזה אינו יכול ד"ה חייב היכול וכדמפ' בגמ' לכולה ברייתא ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא דבורא דחטאות סוף פרשה שביעית:
אם לא יכול אחד וכו' תוס' ב"ק דף מ' פירשו דסתמא משמע דכל חד וחד חייב חטאת אחת כיון דכל חד מחייב אזדונו כרת ע"כ:
המוציא אוכלין (אכלין) פחות וכו'. ואיכא מ"ד בגמ' בפ' במה אשה (שבת דף ס"ב ע"ב) דמתני' דלא כר' אליעזר דאיהו ס"ל דהמוציא כוכלת כשאין בה בושם דחייב וכדכתיבנא התם סי' ג' וכשאין בה בושם כפחות מכשיעור דמי שהכלי קלט את הריח ושיעור הוצאת בשמים בכל שהוא וכיון שאין כל שהוא הוי ריחא פחות מכשעור וקתני חייבת ולא אמרינן נעשה כלי טפל לריח שבתוכו ואריחא לא מחייב דפחות מכשיעור הוא ורב אשי אמר בעלמא אימא לך דכ"ע ס"ל דפטור משום טעם שהכלי טפל ושאני הכא דליכא למימר נעשה כלי טפל לריח דהא ליתיה לממשא כלל עד כאן:
בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל את החי וכו' עד אבל בהמה חיה ועוף לא. אמר המלקט ובהכי אתיא מתניתין אפילו כרבנן דפליגי עליה דר' נתן בברייתא בגמ' ור' נתן סבר דאפי' על בהמה חיה ועוף על שחוטין חייב ועל חיים פטור:
את המת במטה חייב. נראה לר"י דמהכא קים לן בכל דוכתא דאית ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דמסתמא ת"ק דר"ש היינו ר' יהודה כי ההיא דלעיל זה אינו יכול וזה אינו יכול דת"ק דר"ש ר' יהודה כדמוכח בגמ' וכדכתבינן לעיל ורשב"א אומר דיש להביא מדתנן לעיל ר' יהודה אומר אף המוציא ממשמשי עבודה זרה דהוי מלאכה שאצ"ל תוס' ז"ל. ופירוש את המת במטה חייב על המת ופטור על המטה שהמטה טפלה לו ואם היה צריך למטה להשתמש בה תשמיש אחר שם במקום שמוציאה חייב אף על המטה הכי מוכח בברייתא בגמ'. וביד פ"א דהלכות שבת סי' ז'. ובירושלמי את המת במטה חייב ד"ה לא כן תני אף ריח רע כל שהוא וא"ר אילא אף ר"ש מודה בה ומודה ר"ש באיסורי הנאה א"ר יודן תפתר במת גוי ושאין בו ריח והוציאו לכלבו וכו' ע"כ:
ור"ש פוטר. בגמ' אמרינן פוטר היה ר"ש אף במוציא את המת לקוברו דאפי' הוא צורך המת פטור ולא תימא דלא פטר ר"ש אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה. ותוס' ז"ל האריכו לפ' דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף איסור המלאכה ושרשו ועל דרך זה יישבו כל הדינים דקרו צריכה לגופה. ודמותרין לגמרי כגון צידת נחש ומפיס מורסא ודחו פי' רש"י ז"ל שהעתיק ר"ע ז"ל דכל מלאכה שאינה אלא לסלקה מעליו הויא מלאכה שאינה צ"ל וכו' ע"ש. ירושלמי תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב ור"ש פוטר מ"ט דר"ש כבר נתמעטה הטומאה מ"ט דרבנן כההיא דר' יודן תפתר במת גוי ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו. ועיין בבבלי סוף סוגית מתני' דרמי האיברייתא אמתני' ומשני לה:
5.
If one carries out a loaf into the public domain, he is liable. If two carry it out, both are exempt. If one could not carry it out and two carry it out, they are liable; But Rabbi Shimon exempts [them]. If one carries out less than the standard quantity of food in a utensil, he is not liable for the utensil, because the utensil is secondary to the [food]. [If one carries out] a living person on a bed, he is not liable even in respect of the bed, because the bed is secondary to him. A corpse in a bed, he is liable. And similarly [if one carries out] the size of an olive of a corpse, the size of an olive of a nevelah, or the size of a lentil of a [dead] creeping thing, he is liable. But Rabbi Shimon exempts him.
משנה ו
הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו זוֹ בָזוֹ, אוֹ בְשִׁנָּיו, וְכֵן שְׂעָרוֹ, וְכֵן שְׂפָמוֹ, וְכֵן זְקָנוֹ, וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת, וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת, וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת. הַתּוֹלֵשׁ מֵעָצִיץ נָקוּב, חַיָּב, וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב, פָּטוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בָּזֶה וּבָזֶה:
ברטנורה
וכן שערו. התולש שער ראשו בידו:וכן הגודלת. שער ראשה וקולעת אותו, תרגום עבות (שמות כ״ח) גדילו:הכוחלת. נותנת כחול בעיניה:הפוקסת. מחלקת שער שבאמצע הראש מכאן ומכאן אצל הצדעים:רבי אליעזר מחייב חטאת. כוחלת משום כותבת, גודלת ופוקסת משום בונה:וחכמים אוסרים משום שבות. דסברי אין דרך כתיבה בכך ואין דרך בנין בכך, והלכה כחכמים. ודוקא הנוטל צפרניו ושערו בידיו, הוא דפטרי רבנן מחטאת ומסקילה, אבל הנוטל שערו או צפרניו בכלי מודים חכמים דחייב חטאת. ומכי נטל שתי שערות חייב, והנוטל שער ראש חברו אפילו ביד חייב. וצפורן שפרשה רובה או שער שנתלש רובו ומצער אותו, מותר ליטלו ביד לכתחלה:התולש מעציץ נקוב חייב. דהוי כמחובר, דיונק מן הקרקע ע״י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע, ואפילו הנקב בצדו. ושיעור הנקב כדי שרש קטן:ורבי שמעון פוטר בזה ובזה. דלא חשיב ליה כמחובר לחייבו סקילה. ואין הלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
רבי אליעזר מחייב. חטאת. נוטל צפרניו ושערו ושפמו וזקנו משום גוזז. ומ"ש הר"ב וכן הרמב"ם דכוחלת משום כותבת הכי אמר ר' יוסי בר' חנינא. ופירש"י שמוליכה מכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות ובגמ' וכי דרך כתיבה בכך אמר ר' אבהו לדידי מפרש' לי מיניה דר"י ב"ח כוחלת משום צובעת. ותימה על הר"ב והר"מ שלא פירשו כמסקנא. ומ"ש גודלת ופוקסת משום בונה. ובגמ' וכי דרך בנין בכך אין כדדריש ר"ש בן מנסיא ויבן ה' אלהים את הצלע (בראשית ב׳:כ״ב) מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא:
וחכמים אוסרים משום שבות. פירש הר"ב אבל בכלי מודים דחייבים חטאת. בגמ'. וכתבו התוס' כר"י דמלאכה שא"צ לגופה חייב ומ"ש עוד דשל חבירו אפי' ביד חייב וכ"כ הרמב"ם ולא פירשו טעם בדבר. ועיינתי בגמ' ומצאתי בהפך מדבריהם דמחלוקת לעצמו דיכול לאמן ידו ולתקנו בלא כלי אבל לחבירו אינו יכול לאמן ידיו לטלם יפה בלא כלי והיינו דקתני צפרניו דלעצמו דוקא הוא דמחייב רבי אליעזר אבל לא לחבירו. וכן פסק הרמב"ם בחיבורו פרק ט' [* לענין צפרנים ושער] ואולי דרהיטא דשמעתא דתני רשב"א גודלת כוחלת פוקסת לעצמה פטורה לחברתה חייבת [שרואה ועושה] הטעתה להם וכתבו כן גם בנוטל צפרניו וכו'. [* וא"ל דשער ראש דוקא קאמרי הר"ב והרמב"ם דהויא דומיא דגודלת ואינך דודאי לא דמי דלקיטת שער דבר קל ולא דמי להנהו כלל ועוד אם כן שער שאחורי הרגלים ובבין הרגלים במקום שאין יכול לראות למה לא כתבו להו נמי וכן משנתינו דנחתא לפרושי שפמו וזקנו אילו היה לשער הראש דין אחר ה"ל למתני:
ורבי שמעון פוטר. וכהאי גוונא קסבר בסוף פרק ז' דכלאים ועיין במשנה ט' פרק ב' דעוקצין]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
המצניע ר"ל אע"ג דבפרקן דלעיל קצוב שיעור הוצאה לכל מין ומין. היינו בסתם. אבל המצניע. ר"ל שיחדן במקום משומר. להיות לזרע וכו': לזרע ולדוגמא (פראָבע) להראות לקונה נקראת בלשון יון (דאגמא): ולרפואה דמדשמרה לא' מג' אלו. שיעור הוצאתן בכ"ש: והוציאו בשבת אילו הוציאו לתכלית א' מהנך ג'. פשיטא דחייב בכ"ש. אף שלא שמרן מעיקרא לכך. רק מיירי הכא. אע"פ שהוציאו סתם כדי לטלטלו מבית לבית [אב"י ולהכי לא אמר תנא בקיצור המוציא לזרע וכו'. דקמ"ל דכשהצניע תחלה לא' מהנך ואח"כ הוציא סתם חייב]: חייב בכל שהוא אפי' בגרעין א'. דאף שהוציאו סתם עכ"פ כיון שהצניען תחלה לחד מהנך. אמרי' דאדעת הצנעתו הוציאו. ואף דכבר שמעינן לעיל (פ"ז מ"ג) דהמצניע חייב בכ"ש. קמ"ל הכא אף ששכח בשעת הוצאה לאיזה מהנך ג' הצניעו. אפ"ה חייב בכ"ש: וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו כמבואר בפרק דלעיל: חזר ר"ל לפע"ד חזר ממחשבתו ונמלך שלא לזרעו: והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו קמ"ל אף דלא נמלך בפירוש. רק זרקן בין שאר פירותיו. אף שמקומן ניכר אפ"ה אמרי' דנמלך (גמ') והכניסן דקתני לאו דוקא. דה"ה בהוציאן אחר מעשה זה. שיעורו ככל אדם. וכ"כ ברישא הוצאה וה"ה הכנסה. רק ברישא מדהצניען. שייך הוצאה אח"כ וקמ"ל סיפא דאפי' על אותו גרעין שהיה חייב עליו על ההוצאה פטור על ההכנסה כשחזר בו ביני ביני: המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה (שוועללע). שגבוה מג' עד ט' טפחים. ורחבה ד"ט. דאז דינו ככרמלית. ולאו דוקא נתנן. אלא אפי' עמד לפוש על האסקופה. וקמ"ל דבלא נח חייב לאפוקי מבן עזאי. דס"ל מהלך כעומד דמי: בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת דלא מחייב עד דעביד עקירה מרה"י והנחה ברה"ר או איפכא. והכא הרי הניח בכרמלית בנתיים [אב"י בהוציא מרה"ר לרה"ר או מרה"י לרה"י. וביניהן כרמלית. אף בלא הנחה בנתיים פטור. ובלבד שלא העבירו בא' מב' רה"ר ד' אמות ואפי' ב' בזו וב' בזו מצטרפים]: קופה (פאסס): שהיא מליאה פירות ונתנה על אסקופה החיצונה נמוכה מג' דהו"ל כרשות הרבים. וה"ה ברשות הרבים ממש: אע"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה ר"ל עד שיוציא בפעם א' כל הקופה. ואפי' מלאה חרדל. שכבר יש הרבה מהן בחוץ. אפ"ה פטור. דאגוד כלי שמיה אגוד. והכי קיי"ל (רמב"ם פי"ב). ודלא כר"ב: המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת שנאמר בכתף ישאו. להכי אף דכתף למעלה מיו"ד. חייב. דכולהו אורחא דהוצאה נינהו: כלאחר ידו ברגלו בפיו [אב"י בפיו פטור. ודוקא בדבר שאינו אוכל. או באכל שלא כדרך אכילה. דאל"כ במתכוון להוציאו כך חייב (כשבת ק"ב א'). ובדבר שאינו אוכל. אף שהתכוון להוציא כך פטור (כתוס' כאן ד"ה המוציא). וה"ה באינך דנקט מתני'. אף במתכוון להוציא כך פטור (רלח"מ פי"ב משבת הי"ג): ובמרפקו (עללענבאגען). שכפף הזרוע ונתן שם פרי: באזנו ובשערו ובפונדתו (בייגירטעל) שעשוי ככיס: ופיה למטה דאע"ג שפה הכיס למטה. אינו נופל מתוכו. כגון שהכיס צר: בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו רגילין היו לעשות שפה רחבה למטה במלבוש. ויכול לתת לתוכו דברים קטנים: במנעלו (שוה) של עור רך: בסנדלו (שוה) של עור קשה: המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור דהתכוון לשמירה מעולה ונעשה שמירה פחותה. ולא נעשה מחשבתו: לאחריו ובא לו לפניו חייב דהתכוון רק לפחותה ונעשה מעולה. וכ"ש בהתכוון לאחריו. ונשאר לאחריו דחייב. דאתעביד מחשבתו: באמת אמרו האשה החוגרת בסינר כמו (שירצע). ותלתה בו דבר להוציאו ובא לו לצד אחר: שכן ראוי להיות חוזר וידעה מתחלה שיתהפך סביב: רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין הרצים עם אגרות. נותנין אותו בקנה התלוי בצואר. ודרך הקנה להיות חוזר וסובב מלפניו לאחריו ע"י מרוצתו. ולת"ק כיון דלא ניחא ליה בהך חזרה. דע"י מרוצתו יכול לאבדו ולא ירגיש כשיחזור הדבר לאחריו. להכי פטור. כך נ"ל: לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים דכתיב גבי חטאת אם נפש אחת תחטא בעשותה. ה"ק קרא. הא דצריך לחיוב חטא: שתחטא נפש יחיד זהו דוקא היכא שתוכל נפש א' לעשות כל החטא. אז אמרינן בעשותה. בעשה כולה חייב. ולא בעשה מקצתה. ולר"ש ר"ל עד תעשה נפש א' כל החטא: את החי אדם חי: במטה פטור אף על המטה שהמטה טפילה לו ועל החי גופי' פטור כשאינו כפות או חולה. דחי נושא א"ע. ומיקל גופו כשישאהו. והו"ל כשנים שעשו וזה יכול וזה יכול דהרי הנישא נמי יכול לשאת כל גופו כשילך. וה"מ אדם. אבל בהמה חי' ועוף. אפי' חיים חייב. דמדרוצים להשמט. מכבידין עצמן. ולא הו"ל שנים שעשאוהו (כך נ"ל. ולתוס' שפירשו חי נושא א"ע. ר"ל דבמשכן לא היו נושאין דבר חי. ק"ל א"כ לרבנן למה בנשא בהמה חי' חייב. וי"ל. ועי' שבת צ"ד א' ועירובין צ"ז ב'): את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב דמדיש בהם שיעור לטמא. הוצאה חשובה היא להנצל מלהטמא: ורבי שמעון פוטר אפי' על מת שלם. מדעיקר כוונתו לסלקו מעליו. ולא לקברו או להאכילו לכלב. והו"ל מלאכה שאצל"ג: הנוטל צפרניו זו בזו או בשניו וכן שערו שתלש שער ראשו בידו: וכן שפמו שתלש שער שעל השפה (ליפפען בארט) בל"א: וכן זקנו שתלש שפמו או זקנו בידו: וכן הגודלת שעשתה משערה גדילים (פלעכטען) בל"א או תלתלים (האַאַרלאָקען) בל"א: וכן הכוחלת צובעת עיניה (בשמינקע): וכן הפוקסת שחולקת שער ראשה (שייטעל מאכען) בל"א: רבי אליעזר מחייב בגודלת ופוקסת משום בונה. ובכוחלת משום צובע: וחכמים אוסרין משום שבות ובתולש שערו דפטרו רבנן. דוקא בתולש ביד. (אב"י עיין רמג"א ש"מ סק"ג ורט"ז ססי' של"ו) אבל בגוזז בכלי כמלא פי זוג. שהוא ב' שערות. או במלקט לבנות מתוך שחורות אפי' ליקט רק אחת. חייב. ודוקא בשצריך לשער הנגזז. דאל"כ הרי קיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור (כסי' רע"ח). ולמ"ד מלאכה שאצל"ג חייב. גם בא"צ לשער הנגזז חייב (אב"י ועי' במג"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב. וש"מ ס"ק ג'): התולש מעציץ נקוב חייב דחשיב מחובר. ואפי' הנקב מן הצד דינו כמחובר. והכי קיי"ל (רמב"ם פ"ח ג'). ושיעור הנקב כדי שורש קטן. ר"ל דהנקב רחב קצת. הא בסדק בעלמא אין חיוב. אבל איסור יש אפי' בלא ניקב כלל (עי' בל"ט מלאכות בתולש): ושאינו נקוב פטור אב"י לרש"י גיטין ד"ז ב' בשל עץ מיירי הכא. הא בשל חרס לא בעי נקיבה. ולתוס' כאן אליבא דר"ת הדין איפכא. ולתוס' (מנחות פ"ה ב' ד"ה כאן) לר"ת דוקא בשל חרס מהני נקיבה. הא בשל עץ אף נקוב כשאינו נקוב דמי. וקיי"ל כרש"י (עי' ב"י לטא"ת של"ו): ורבי שמעון פוטר בזה ובזה אזיל לשיטתיה (כלאים ספ"ז) דגם עציץ נקוב לא הוה כמחובר:
מלכת שלמה
הנוטל וכו'. וצ"ע לע"ד מה שייך הני בבי דנוטל צפרניו ודתולש מעציץ נקוב בין דיני יציאה. ודוחק לומר דמשום דתנא לעיל בתרתי באבי ור"ש פוטר דר"ל פטור אבל אסור תני הני תרתי באבי דהוי ברישא לרבנן פטור אבל אסור ובסיפא נמי לר"ש פטור אבל אסור. ושמא משום דמתני' דהתולש סימני טומאה דבפ"ז דנגעים שייכא קצת למתני' דלעיל בסמוך דוכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה כדאיתא בגמ' תנינהו הכא כיון דסוף סוף מיבעי ליה למיתנינהו משום דיני שבת בכל דהו דאשכח קשר לאסמוכינהו סמכינהו כך נלע"ד. א"נ אפשר להיות דמשום דשייך טעמא דמלאכה שאינה צריכה לגופה כמו במתני' כמו שנכתוב בסמוך בשם תוס' ז"ל תנייה הכא דו"ק:
וכן שערו. תנא הנוטל מלא פי הזוג חייב דהיינו שתים:
ר' אליעזר מחייב חטאת. כוחלת משום כותבת עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט וכן פי' הרמב"ם ז"ל וכן ביד וכן הוא בירושלמי אבל בגמ' דחי וכי דרך כתיבה בכך ומהדר אלא כוחלת משום צובעת ור"ש בן אלעזר פליג בברייתא דגודלת כוחלת ופוקסת לעצמה פטורה שאינה יכולה לבנות יפה לחברתה חייבת שרואה ועושה וכן אמר ר"ש בן אלעזר משום ר' אליעזר אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת. ועיין במלת פוקסת בתוס' פ"ק דכתובות דף ד' ששם פי' שני פירושים ודחו שניהם וכאן פירשו פי' אחר וגם הוא דחאוהו בכאן. וזה לשון הרמב"ם ז"ל אבל הנוטל שערו או צפרני בכלי מודים חכמים דחייב חטאת ע"כ. אמר המלקט ר' אלעזר אמרה בגמ' והא קמ"ל דלא תימא רבנן בכלי פטרי נמי והא דקתני זו בזו להודיעך כחו דר' אליעזר קמ"ל , עוד בלשונו ז"ל והנוטל שער ראש חברו אפי' ביד חייב ע"כ. אמר המלקט כן נראה שפי' הרמב"ם ז"ל אבל מתוך סוגית הגמ' משמע אפכא שהוא פטור לכ"ע וז"ל הגמ' וא"ר אלעזר מחלוקת לעצמו אבל לחברו ד"ה פטור פשיטא צפרניו תנן מ"ד ר' אליעזר אפי' לחברו נמי מחייב והא דקתני צפרניו להודיעך כחן דרבנן קמ"ל וגם ברב אלפס והרא"ש ז"ל הלשון כך ופירשו רש"י והר"ן ז"ל מחלוקת לעצמו בהא הוא דמחייב ר' אליעזר שיכול לאמן את ידיו לתקנו בלא כלי אבל לחברו אין יכול לאמן את ידיו ליטלו יפה בלא כלי ע"כ וכן הביא רש"י ז"ל סוגיא זו בס"פ המוצא תפילין (עירובין דף ק"ג) והוא מוכרח שם וגם הרמב"ם ז"ל חזר בו ביד אשר עשה ולא ראיתי חולק על זה ויתכן שצריך להגיה אפי' בכלי פטור או שמא נוסחא אחרינא נזדמנה לפני הרמב"ם ז"ל בילדותו ועיין בשלטי הגבורים. ולא קשה מגודלת שכתבתי לעיל בסמוך אהא דל"ד וקל להבין ולחלק דהגודלת כוחלת ופוקסת הוא מטעם בנין כמו שכתבתי ולחברתה בונה יפה שרואה ועושה אבל כאן הוא גוזז ולחברו אין יכול לאמן את ידיו ליטלו יפה בלא כלי כמו שכתבתי בר מן דין דר' אלעזר האמורא דקאמר מחלוקת וכו' לא קאי לא אגודלת ולא אכוחלת ולא אפוקסת כ"ש דלית הילכתא כר"ש בן אלעזר דאמר גודלת וכו' לעצמה פטורה לחברתה חייבת אלא כרבנן דס"ל דאפי' לחברתה פטורה דו"ק.
עוד בפי' ר"ע ז"ל או שיער שנתלש רובו ומצער אותו מותר וכו' ע"כ. אמר המלקט כן פי' הרמב"ם ז"ל כאן בפי' המשנה והקשה עליו בשלטי הגבורים דמה שייך בתלישת השער לומר פי' למעלה או למטה דקאמר בגמ' אבל ביד בפ"ט מהלכות שבת פירש ציצין של עור שפירשו רובן כפירוש רש"י ז"ל:
וחכמים אוסרין משום שבות. תימה לע"ד אמאי לא תני וחכמים פוטרים דהוי משמעותו נמי דאסור משום שבות ככולהו פטורי דמסכת שבת. ושמא לרמז לנו שתי מימרות ר' אלעזר דעלה בגמ' דכתיבנא להו כבר א"נ אפשר לומר שרמזו לנו בשנוי זה דאפי' בי"ט אסורין מדרבנן:
התולש מעציץ נקוב חייב דהוי וכו' עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט צריך להגיה שם כדי שרש קטן ואיתא להאי בבא בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תרנ"ט וסי' אלף וק"ע:
ר"ש פוטר בזה ובזה. בגמרא רמי דר"ש אדר"ש תנן ר"ש פוטר זה וזה אלמא נקיב לר"ש כשאינו נקוב משויה ליה ורמינהי ר"ש אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים דנקוב אינו מכשיר ושאינו נקוב מכשיר דתלוש הוא ומשני איברא דר"ש כתלוש משוי ליה לכל מילי ושאני טומאה דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים שנא' על כל זרע זרוע אשר יזרע כלומר להכי אהני זריעות יתירא דקרא למעוטי מחובר כל דהו ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא. ובירוש' יצחק בר אוריון אמר מה פליגין בשלא תלש כנגד הנקב אבל אם תלש כנגד הנקב. אף ר"ש מודה ע"כ. ובעיא היא בבבלי:
סליק פירקא
6.
If one pares his nails with each other or with his teeth, likewise [if one plucks] his hair, likewise his mustache, likewise his beard; And likewise if [a woman] braids [her hair], likewise if she paints [her eyelids] likewise if she puts rouge on [her face]: Rabbi Eliezer makes them liable, But the rabbis forbid [these actions] because of “shevuth.” If one picks [something] from a perforated pot, he is liable. If it is unperforated, he is exempt. Rabbi Shimon exempts in both cases.
