Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי:
ברטנורה
ערבי פסחים סמוך למנחה. קודם למנחה מעט כמו חצי שעה. בתחלת שעה עשירית. דתמיד קרב בתשע ומחצה והוא זמן המנחה, וקודם למנחה חצי שעה הוי בתחלת שעה עשירית:לא יאכל אדם. כדי שיאכל מצה לתאבון משום הדור מצוה. ולחם פשיטא דלא מצי אכיל, דחמץ אסור משש שעות ולמעלה. ומצה נמי הא אמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו. ולא נצרכה אלא לשאר אוכלין שלא ימלא כריסו מהן:עד שיסב. במטה ועל השלחן כדרך בני חורין:ולא יפחתו לו. גבאי צדקה המפרנסים את העניים:מד׳ כוסות. כנגד ד׳ לשונות של גאולה שיש בפרשת וארא. והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי:ואפילו הוא מתפרנס מן התמחוי. דהיינו עני שבעניים דתנן במסכת פאה מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי:
תוסופות יום טוב
סמוך למנחה. פירש הר"ב בתחלת שעה עשירית. ומנחה דהכא מנחה קטנה היא דלא כמשנה ב' דפ"ק דשבת דהכא טעמא משום הדור מצוה וסגי בהכי. וטעם לשם מנחה כתבתי ברפ"ד דברכות:
עד שתחשך. דאז זמן אכילת מצה כדתניא בתוספתא הפסח ומצה ומרור מצותן משתחשך וטעמא משום דכתיב (שמות י״ב:ח׳) ואכלו את הבשר בלילה הזה. ומצה ומרור אתקשו לפסח. תוספות:
ואפילו עני כו'. דס"ד דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות. וי"מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפילו עני שבישראל. פירוש עני שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך. תוספות:
ואפילו מן התמחוי. גמרא פשיטא. לא נצרכה אלא אפילו לר"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום פרסומי ניסא מודה:
יכין
מלכת שלמה
1.
On the eve of Pesah close to minhah one may not eat until nightfall. Even the poorest person in Israel must not eat [on the night of Pesah] until he reclines. And they should give him not less than four cups [of wine], and even from the charity plate.משנה ב
מָזְגוּ לוֹ כוֹס רִאשׁוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיָּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:
ברטנורה
מברך על היום. בתחלה קדוש היום ואח״כ בורא פרי הגפן. שתחלה קידש היום ואח״כ בא היין, וכשם שקדם לכניסה כך קודם לברכה:מברך על היין. תחלה. והוא הדין למקדש על הפת. שהיין או הפת גורמים לקדוש היום, שאם אין לו יין או פת לא יקדש:
תוסופות יום טוב
מזגו. ושתו ביין מסכתי (משלי ט) תרגומו ואשתו בחמרא דמזגית:
בש"א כו'. עיין ברפ"ח דברכות וכן בטעמייהו דב"ה:
יכין
מלכת שלמה
2.
They mixed him the first cup: Bet Shammai says: first he blesses over the day and then over the wine. Bet Hillel says: first he blesses over the wine and then over the day.משנה ג
הֵבִיאוּ לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה וַחֲזֶרֶת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מִצְוָה. וּבַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל פָּסַח:
ברטנורה
הביאו לפניו. הירקות. כדי שיכיר תינוק וישאל, לפי שאין דרך להביא ירקות קודם סעודה:מטבל בחזרת. לאו דוקא חזרת, דטבול ראשון זה הוי בשאר ירקות, אלא אם אין לו שאר ירקות מטבל בחזרת במקום שאר ירקות. ולשון מטבל אוכל. ולפי שכל אכילתן ע״י טיבול היתה, קרי לאכילה טיבול. ומיהו טיבול זה לאו בחרוסת הוא, מדקתני לקמן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת. מכלל דעדיין לא הובאו:עד שמגיע לפרפר את הפת. לאכילת מצה. והא קמ״ל שאין אכילה אחרת מפסקת בין אכילת ירקות לאכילת מצה. דקודם שיגיע לאותו חזרת של מצוה שמברך עליו על אכילת מרור אוכל מצה תחלה, כדכתיב (במדבר ט׳:י״א) על מצות ומרורים, מצות ברישא והדר מרורים:וחרוסת. שעושים מתאנים ולוזים ובטנים ושקדים וכמה מיני פירות ומשימין בה תפוחים ודכין הכל במדוכה ומערבין בחומץ ונותנין עליה תבלין קנה וקנמון כעין פתילות דקות ארוכות זכר לקש וצריך שתהיה עבה זכר לטיט:שאין חרוסת מצוה. אלא לרפואה לבטל שרף החזרת, שרע וקשה לגוף כארס:רבי אליעזר ברבי צדוק אומר מצוה. זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב, וזכר לטיט:
תוסופות יום טוב
הביאו לפניו מטבל בחזרת. כן גירסת ספרים מדוייקים. וכן גי' התוס' והר"ן ועל כרחינו גי' הר"ב נמי הכי הוא. דאיגרס בהדיא הביאו לפניו הירקות א"כ מאי בחזרת דקתני וברישא קתני מטבל בחזרת ולא פי' בהביאו לפניו מהו. ובסיפא מפרש הביאו לפניו מצה כו' ולא פי' שאוכל או מטבל שמה שחסר זה. גילה זה:
מטבל בחזרת. כתב הר"ב לפי שאכילתן ע"י טבול היתה קרי לאכילה טבול. והל"ל מטבל החזרת וכתבו התוספות דבקרא נמי משתעי הכי (ירמיהו ד׳:ל׳) כי תקרעי בפוך עיניך. שמנחת הפוך בעינים. ומ"ש הר"ב דטבול זה לאו בחרוסת. מדקתני לקמן הביאו כו' אבל חזרת שנאו לעיל כמ"ש דמכלל דתנן מטבל בחזרת ש"מ שהביאו ואלו היתה בכלל ההבאה החרוסת כמו כן הל"ל מטבל חזרת בחרוסת ומה שהקשו בתוס' דאין מסיפא ראיה דהא קתני הכא חזרת. ותנייה נמי בסיפא. לא קשיא ולא מידי משום דחזרת דרישא לא פסיקא ליה. דהא טיבול ראשון הוי בשאר ירקות. ועדיף טפי בשאר ירקות. דרב אחא ברי' דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא דאמוראי אימתי מברך על אכילת מרור או בטבול ראשון או בטבול שני. הלכך הדר תנייה בסיפא לומר דבהבאה שניה א"א אלא בחזרת ודומיו. דתנן במשנה ו' פ"ב. ולא בכל ירקות דעלמא. ומ"ש תוס' דלת"ק דס"ל דחרוסת בא לבטל הארס שבחזרת יהא צריך ג"כ בטבול ראשון כשהוא בחזרת. תי' הרא"ש בשם הר"ר יונה ז"ל משום דטבול ראשון אינו לחיוב אלא להכירא בעלמא. ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת ואינם חוששים לארס. גם עתה נמי לא חשו חכמים אם יאכלוהו בלא חרוסת כמו שעושין בשאר ימות השנה אבל טבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה ע"כ:
לפרפרת הפת. הגי' בספר מדויק לפרפר וכן נראה לשון הר"ב ונראה דמפרש פרפר מלשון שלו הייתי ויפרפרני [איוב יו] ופרש"י ל' פירורים וכת"י ודעדקינני ומיהו אפי' אי גרסינן פרפרת ניחא ולא קשיא אפירושו דמשנה ב' פ"ו דברכות כדכתב הר"ן בשם הרמב"ן דמצה גופה קרי הכי לפי שהיא עשויה רקיקים וה"ק עד שמגיע לפרפרת דהיינו פת שהיא מצה עכ"ל. והערוך גורס ג"כ. פרפרת הפת. ומפרש עת אכילת מצה:
וחרוסת. פירש הר"ב שעושין מתאנים וכו' ודכין הכל במדוכה. וע"ש זה נקרח חרוסת מלשון חרס בגמרא דף קי"ו בברייתא חרס זכר לטיט ופירש רש"י חרס שכותשין בו הדק זכר לטיט. ומ"ש הר"ב ומשימין בה תפוחים משמע דאף לת"ק משימין בה תפוחים על כל פנים מדלא כללינהו בהדי תאנים ולוזים וכו' וזו לא ידעתי מנין לו. גם הרמב"ם לא הזכיר כן בפירושו:
ושני תבשילין. רב יוסף אמר צריך שני מיני בשר. אחד זכר לפסח. ואחד זכר לחגיגה:
רבי אליעזר בר צדוק אומר מצוה. כתב הר"ב זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב. מסיים רש"י ולא יכירו בהן מצרים דכתיב (ש"ה ח) תחת התפוח עוררתיך:
מצוה. כתב הרמב"ם לדעתו שחייב אדם לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת ואינה הלכה ע"כ. אבל בחבורו פסק כמותו בפ"ז מהלכות קרבן פסח משום דפליגי אמוראי אליביה וכדכתב המגיד ומ"מ בפ"ח לא כתב שם ברכה שמברכין עליו וטעמא כדכתב הטור סימן תע"ה שאין מברכין על החרוסת אע"פ שהוא מצוה לפי שהוא טפל למרור:
יכין
מלכת שלמה
3.
They bring [it] in front of him. He dips lettuce before until he reaches the appetizer that precedes the bread. They bring before him matzah, lettuce, and haroset (and two dishes) though the haroset is not mandatory. Rabbi Elazar son of Rabbi Zadok says: it is mandatory. And in the Temple they bring the body of the pesah before him.משנה ד
מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו, וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים. וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמֹר כֹּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ:
ברטנורה
וכאן הבן שואל. בכל הספרים אין כתוב וכאן, אלא וכן, כמו כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כ״ז:ז׳). כלומר ודין הוא שבמזיגת כוס שני יהיה הבן שואל מה נשתנה:הלילה הזה כולו צלי. בזמן שבית המקדש קיים היה הבן שואל כך:מתחיל בגנות. מתחלה עובדי ע״ז היו אבותינו ועבדים היינו:ומסיים בשבח. שקרבנו המקום לעבודתו וגאל את אבותינו ממצרים:
תוסופות יום טוב
וכאן הבן שואל. פי' הר"ב במזיגת כוס שני יהיה הבן שואל מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה. רש"י:
הלילה הזה מרור. הא דלא אמר כולו מרור משום [דאכלינן] שאר ירקי בטבול ראשון. תוספות. ולפי שבמשנתינו נשנה גם בטבול ראשון חזרת הוצרכו לפרש כן:
הלילה הזה כולו צלי. מוקי לה בפ' אלו דברים (פסחים ע:) כבן תימא דאמר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא צלי. תוספות:
שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת. מסיק בגמ' דהכי קתני שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת דאטו כולי יומי לא סגי דלא מטבלא חדא זימנא:
יכין
מלכת שלמה
4.
They mixed him a second cup, and here the son questions his father. If the son lacks the intelligence to ask, his father instructs him: On all other nights we dip once, on this night we dip twice? On all other nights we eat hametz or matzah, on this night only matzah. On all other nights we eat roasted, stewed or boiled meat, on this night only roasted. He begins with shame and concludes with praise; and expounds from “A wandering Aramean was my father” (Deuteronomy 6:20-25) until he completes the whole section.משנה ה
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בְּפֶסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ:
ברטנורה
כל שלא אמר ג׳ דברים אלו. שלא פירש טעמן של שלשה דברים הללו:
תוסופות יום טוב
כל שלא אמר שלשה דברים אלו כו'. דכתיב (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא. פי' באמירה שצ"ל פסח זה שאנו אוכלים ואתקוש מצה ומרור לפסח. וצ"ל נמי מצה זו ומרור זה:
לא יצא י"ח. כלומר לא יצא י"ח כראוי אבל לא יצא י"ח כלל לא קאמר ודכותה בסוכה [פרק ב' משנה ז'] א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא לא הוי טעמא אלא משום דלמא אתי לאמשוכי בתר שולחנו וכל היכא דלא אמשיך לא סגי דלא יצא אלא ודאי כדאמרינן. הר"ן. ועיין מ"ש בפרק ב' דסוכה:
מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. לשון הרמב"ם בסוף הלכות חמץ ומצה. על שם שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד שנאמר (שם) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וכן גירסת הרא"ש במשנה. וברי"ף גורס כגירסתנו אבל גורס נמי שנאמר ויאפו וגו' וכתב הר"ן שנא' ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום [כדכתב הר"ב במ"ה פרק דלעיל] ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה עכ"ל. דקרא דלא יראה בפרשת והיה כי יביאך ה' אל ארץ כתיב (שם יג) ואע"ג דכל יום ט"ו היו אסורים לאכול חמץ כדאמר לילה ויום. מ"מ במלאכה היו מותרין שלא נצטוו במצרים על שביתת יום טוב והיו יכולין לאפותו לצורך מחרתו של אחר יום היציאה. וז"ש הר"ן ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. אינו מובן לי. דאי לראות חמץ אף בלילה לא נאסרו וכן במלאכה. ואי לאכול גם ביום נאסרו:
להודות להלל כו'. כתבו התוספות י"א ז' הודאות ולא יותר כנגד שבעה רקיעים עכ"ל ואי משום הא יש לי לקיים גירסת הספר דתשעה הוו רקיעים דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי המקיף ומסבבם בכח בוראו יתברך בכל יום ממזרח למערב הפך תנועתם שממערב למזרח והוא נקרא רקיע היומי. כמ"ש הרמב"ם כל זה בפרק ג' מהלכות יסודי התורה והוא הנקרא ערבות ובעשירי הוא אומר למי שעשה וכו' שהוא רוכב ערבות ית' זכרו לנצח נצחים. [*ובסדר המשנה דירושלמי לא נשנו אלא שבעה הני חמשה דהכא עד לרומם ועוד שנים לנצח ולגדל]:
ונאמר לפניו הללויה. טעמא כתבתי לעיל במשנה ז' פרק ה':
יכין
מלכת שלמה
5.
Rabban Gamaliel used to say: whoever does not make mention of these three things on Pesah does not fulfill his duty. And these are they: the pesah, matzah, and bitter herbs. The pesah because the Omnipresent passed over the houses of our fathers in Egypt. The matzah because our fathers were redeemed from Egypt. The bitter herb because the Egyptians embittered the lives of our fathers in Egypt. In every generation a man is obligated to regard himself as though he personally had gone forth from Egypt, because it is said, “And you shall tell your son on that day, saying: ‘It is because of that which the Lord did for me when I came forth out of Egypt” (Exodus 13:8). Therefore it is our duty to thank, praise, laud, glorify, raise up, beautify, bless, extol, and adore Him who made all these miracles for our fathers and ourselves; He brought us forth from slavery into freedom, from sorrow into joy, from mourning into festivity, from darkness into great light, and from servitude into redemption. Let us say before him, Hallelujah!משנה ו
עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם. וְחוֹתֵם בִּגְאֻלָּה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, וְלֹא הָיָה חוֹתֵם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים כוּ', עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל:
ברטנורה
וחותם בגאולה. כלומר מסיים את ההגדה בברכת גאולה. ולא פירש תנא קמא למלתיה היאך מברכין אותה, ואתו ר׳ טרפון ור׳ עקיבא לפרושי למלתיה, ר׳ טרפון אומר פותח בה בברוך ואינו חותם בברוך, מידי דהוה אברכת הפירות וברכות המצות דכולה חדא הודאה היא. ולר״ע חותמין בה בברוך, לפי שמוסיף בה דברי רצוי ובקשה כן יגיענו וכו׳. והלכה כר״ע:
תוסופות יום טוב
[*בית שמאי אומרים כו' ובית הלל אומרים כו'. נ"ל דכ"ע סברי רוב הלל אחר מזונו וכדתניא [דף ק"ט ע"א] רבי אליעזר אומר חוטפין [אוכלין מהר] מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא יישנו ותניא ר' עקיבא בע"פ היה אומר הגיע עת לעמוד מבית המדרש בשביל תינוקות שלא יישנו וקסברי בית שמאי דיש למהר ולא לומר קודם המזון רק מזמור א' וב"ה סברי כיון דבמזמור הראשון לא נזכר קריעת ים סוף צריך שיאמר גם השני שיש בו הזכרת קריעת ים סוף כיון שאומר אח"כ ברכת הגאולה כי לא נושעו ישראל מיד מצרים עד שנקרע להם הים ונטבעו המצרים ושם נאמר ויושע וגו'. ולא שייכא פלוגתא זו לשנותה אצל קולי ב"ש וחומרי ב"ה במס' עדיות דקולייהו דב"ש לפני המזון חומרא היא לאחר המזון שאדם כבד בטבעו וצריך שיחטוף [נ"ל שצ"ל שיטרוף] שינה שלו]:
ולא היה חותם. דר' טרפון לא הוסיף להאריך בדברי בקשה ולא היה אומר אלא הודאה. תוספות:
יכין
מלכת שלמה
6.
How far does one recite it? Bet Shammai say: Until “As a joyous mother of children” (Psalm. But Bet Hillel say: Until “The flinty rock into a fountain of waters” (Psalm. And he concludes with [a formula of] redemption. Rabbi Tarfon says: “Who redeemed us and redeemed our fathers from Egypt”, but he did not conclude [with a blessing]. Rabbi Akiva says: “So may the Lord our God and the God of our fathers bring us to other appointed times and festivals which come towards us for peace, rejoicing in the rebuilding of Your city and glad in Your service, and there we will eat of the sacrifices and the pesahim” etc. until “Blessed are You who has redeemed Israel.”משנה ז
מָזְגוּ לוֹ כוֹס שְׁלִישִׁי, מְבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ. רְבִיעִי, גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. בֵּין הַכּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יִשְׁתֶּה. בֵּין שְׁלִישִׁי לָרְבִיעִי, לֹא יִשְׁתֶּה:
ברטנורה
ברכת השיר. אית דאמרי נשמת כל חי. ואית דאמרי יהללוך ה׳ כל מעשיך. ונהגו למימרינהו לתרוייהו:בין שלישי לרביעי לא ישתה. שלא ישתכר ושוב לא יוכל לגמור את ההלל. ואם תאמר כבר משוכר הוא שהרי שתה כל רצונו בתוך הסעודה, יין שבתוך המזון אינו משכר, ושלאחר המזון משכר:
תוסופות יום טוב
ברכת השיר. כתב הר"ב אית דאמרי נשמת כל חי וכתבו התוס' דקוראו ברכת השיר לפי שבשבתות אומרים אותו אחר פסוקי דזמרה. ולאית דאמרי יהללוך. פי' הרשב"ם דברכת השיר כלומר ברכת השבח דגומרין בו בא"י מלך מהולל בתשבחות:
[*בין הכוסות הללו. בין [ב'] ראשונים לשנים אחרונים אם רצה לשתות ישתה. [רשב"ם]]:
בין שלישי לרביעי לא ישתה. פי' הר"ב שלא ישתכר כו'. וא"ת כבר משוכר כו' יין שבתוך המזון אינו משכר. בירושלמי הביאו הרי"ף וכתב ב"י סי' תע"ג דאפשר לומר דאף בין ראשון לשני לא ישתה כדי שלא ישתכר וימנע מעשות הסדר וקריאת ההגדה. והא דנקט דבין ג' לד' ולא ביאר בין ראשון לשני משום דמלתא דלא שכיחא היא להיות אדם שותה כ"כ קודם אכילה והר"ר יהונתן כתב דיין שלפני המזון אינו משכר ע"כ. וכך כ' הרשב"ם מדלא ממעט תנא אלא בין ג' לד':
יכין
מלכת שלמה
7.
They poured him a third cup, blesses over his meal. A fourth [cup], he concludes the Hallel, and recites over it the blessing of song. Between these cups if he wants he may drink; between the third and the fourth he may not drink.משנה ח
וְאֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. יָשְׁנוּ מִקְצָתָן, יֹאכְלוּ. כֻּלָּן, לֹא יֹאכֵלוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִתְנַמְנְמוּ, יֹאכְלוּ. נִרְדְּמוּ, לֹא יֹאכֵלוּ:
ברטנורה
מפטירין. אני שמעתי לשון יפטירו בשפה (תהילים כ״ב:ח׳). כלומר פותחין ואומרים, ורבותי פירשו לשון הנפטר מחבירו, כשנפטרין מן הסעודה אין מסיימין אותה באפיקומן, באפיקו מנייכו, כלומר תוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר, לא פת ולא שום דבר, גזירה דלמא אתי למיכל מן הפסח בשני מקומות. אבל לאכול דברים אחרים במקומו הראשון שרי, ובלבד שלא יעקר מחבורה זו לאכלם עם חבורה אחרת. ואית בגמרא מאן דפירש אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אפיקו מיני מתיקה. דלאחר שאכלו את הפסח אין נפטרין מן הסעודה באכילת מיני מתיקה ופירות שרגילין לאכול לקנוח סעודה ואפילו במקומן, שלא יאבד טעם הפסח מפיו. וכן עיקר. וכשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן, שצריך שיאכל כזית מצה באחרונה בזמן שאין פסח, ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר:ישנו כולם לא יאכלו. אם התחילו לאכול פסחיהן וישנו כולן, שוב לא יאכלו, דנראה כאוכל בשני מקומות, דמאחר שישנו הסיחו דעתם מלאכול עוד, וחשיב ליה כאכילת שתי מקומות. וחומרא בעלמא הוא. והוא הדין נמי למצה בזמן הזה:רבי יוסי אומר נתנמנמו יאכלו. ארישא קאי, דאמר תנא קמא ישנו מקצתן יאכלו, ואתא רבי יוסי למימר הני מילי אם נתנמנמו שלא נשקעו בשינה, אבל אם נרדמו מקצתן לא יאכלו אלו הנרדמים לכשיעורו משנתם. והלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
ואין מפטירין אחר הפסח. וכתב הר"ב וכך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. שצריך שיאכל כו'. משום דעבידי זכר לפסח בזמן שבית המקדש קיים. רשב"ם. [ולא מיבעי (לתנא דמתניתין לאשמעינן אין מפטירין) אחר מצה כיון דלא נפיש טעמייהו (בקל יכול עבוריה טעם מצה) אבל פסח דנפיש טעמיה ולא מצו עבוריה (הוי אמינא) לית לן בה. קמ"ל. גמרא]:
ישנו מקצתן יאכלו. פירוש אותן שישנו יאכלו לכשיקיצו. ר"ן:
נתנמנמו. פירש הר"ב שלא נשקעו בשינה הכי איתא בגמרא כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר. ופירש הרשב"ם לאהדורי סברא מילתא דצריכא סברא כגון ששואלין אותו היכן הנחת כלי זה וכי מדכרו ליה הנחתו במקום פלוני מידכר ואומר הן או לאו. ובפ"ב דמגילה דף י"ח כתב רש"י אהדורי סברא דבר הבא מבינת הלב [*ומ"ש הר"ב והלכה כר"י הכי מוכח בגמרא]:
יכין
מלכת שלמה
8.
One may not conclude the pesah meal with an afikoman. If some of them fell asleep, they may eat [the pesah when they wake up]. If all of them fell asleep they may not eat. Rabbi Jose says: if they napped, they may eat, but if they fell asleep, they may not eat.משנה ט
הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם. בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח פָּטַר אֶת שֶׁל זֶבַח. בֵּרַךְ אֶת שֶׁל זֶבַח, לֹא פָטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ, וְלֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ:
ברטנורה
הפסח אחר חצות מטמא את הידים. דהא נותר הוא מחצות ואילך, ורבנן גזרו על הנותר שיטמא את הידים כדי שלא יתעצלו באכילתו. ומנלן דפסח לאחר חצות הוי נותר, דכתיב בפסח (שמות י״ב:י״ב) ואכלו את הבשר בלילה הזה, וכתיב התם ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות:ברכת הפסח. אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח. ברכת הזבח, אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח. וזבח האמור כאן הוא חגיגת יום ארבעה עשר. והלכה כר״ע:
תוסופות יום טוב
הפסח אחר חצות מטמא את הידים. פירש הר"ב דהא נותר הוא. ובגמרא דמתניתין ר"א בן עזריה היא דסבירא ליה דמן התורה אינו נאכל אלא עד חצות כדיליף להו מקראי דאל"ה אלא מגזירת חכמים דאינו נאכל אלא עד חצות כמ"ש במשנה ה' פרק דלעיל לא הוי נותר כמ"ש בריש ברכות בשם תוספתא דפרק שני דמגילה. ומתניתין דלעיל רבי עקיבא כמ"ש שם והכי נמי מתניתין דסוף פרק שני דמגילה. וטעמו דנאמר חפזון עד שעת חפזון שחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב (שמות י״ב:כ״ב) לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ור"א סבר עד שעת חפזון מצרים בשעת מכת בכורות שעל ידיה נחפזו למהר לשלחם מן הארץ וכו' ומתניתין דסוף פרק איזהו מקומן נמי כרבי אליעזר בן עזריה כמ"ש שם בס"ד והכי נמי מתניתין דריש ברכות מדלא תנן נמי אכילת פסחים בהדי דמני שמצותן עד שיעלה עמוד השחר: הפגול. מפרש בגמרא משום חשדי כהונה שלא יפגלוהו ברצון להפסיד את הבעלים גזרו עליו טומאה. [*ועיין מ"ש בספ"ג דידים]: בירך ברכת הפסח פטר את של זבח וכו'. טעמא מפרש בגמרא דכולי עלמא סבירי להו דמתנה אחת דפסח כדתנן בסוף איזהו מקומן (זבחים נו:) בשפיכה היא דהיינו שעומד על היסוד או בקרוב ושופך בנחת כדי שיפלו על היסוד ומתנות דשאר קרבנות בזריקה מרחוק דגבי כל הקרבנות כתיב זריקה ובפסח ובמעשר ובבכור כתיב (דברים י״ב:כ״ז) ודם זבחיך ישפך ובהא פליגי דר"י סבר זריקה בכלל שפיכה ואם נתן הנזרקים בשפיכה יצא. [*דמה לי זריקה מרחוק מה לי שפיכה מקרוב. תוספות] ואין שפיכה בכלל זריקה ואם נתן הפסח בזריקה לא יצא [*דודאי דברחוק לא עדיפא כמו בקרוב] ונמצא דחגיגה דבזריקה בכלל פסח שבשפיכה ולפיכך ברכת הפסח פוטרת את של זבח. ושל זבח אינה פוטרת של פסח. שאין מתן דמו דפסח בכלל דזבח. ורבי עקיבא סבר דבין ששפך הנזרקים. או זרק הנשפכים לא יצא. ולפיכך לא זו פוטרת וכו': סליק מסכת פסחים.
יכין
מלכת שלמה