Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל אֶת בָּנָיו, וְהִנִּיחַ לִפְנֵיהֶם, פְּטוּרִין מִלְּשַׁלֵּם. וְאִם הָיָה דָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. אֵין פּוֹרְטִין לֹא מִתֵּבַת הַמּוֹכְסִין, וְלֹא מִכִּיס שֶׁל גַּבָּאִין, וְאֵין נוֹטְלִין מֵהֶם צְדָקָה. אֲבָל נוֹטֵל הוּא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ מִן הַשּׁוּק:
ברטנורה
הגוזל ומאכיל. והניח לפניהם. או שהניח לפניהם הגזילה קיימת:פטורים מלשלם. אם אכלוה אחר מיתת אביהם וליתא בעינה, פטורים מלשלם, דהא אינהו לא גזול מידי, ומטלטלי לא משעבדי לבעל חוב. ואם לא אכלוה והיא בעינה, חייבים להחזיר:ואם היה דבר שיש בו אחריות. כלומר ואם הניח להם אביהם דבר שיש בו אחריות שהם קרקעות, חייבים לשלם אף על פי שאכלוה כבר. הכי מתרצה מתניתין בגמרא. ולענין פסק הלכה, הגוזל ומאכיל את בניו, בין שאכלו לפני יאוש בין שאכלו לאחר יאוש, חייבים לשלם מממון שהניח להם אביהם, בין מנכסים שיש להם אחריות בין מנכסים שאין להם אחריות, דהאידנא מטלטלי משתעבדי לבעל חוב. ואם לא הניח הגזלן כלום, אם אכלו הבנים הגזילה לפני יאוש, חייבים לשלם משלהם. ואם לאחר יאוש אכלו, אין חייבים לשלם משלהם אא״כ הניח להם אביהם:אין פורטין. אין מחליפים סלעים בפרוטות:מתיבת המוכסין. ליטול פרוטות מתיבתן שנותנים בה מעות המכס:ולא מכיס של גבאים. גבאי המלך שגובה כסף גולגולת וארנונא. לפי שהן של גזל. ודוקא במוכס נכרי או מוכס ישראל שאין לו קצבה, שלוקח כמו שהוא רוצה. אבל מוכס ישראל שהעמידו אפילו מלך נכרי ולוקח דבר קצוב בחוק המלכות, אינו בחזקת גזלן ופורטין מתיבתו. ולא עוד אלא שאסור להבריח מן המכס שלו, דדינא דמלכותא דינא:מתוך ביתו. של מוכס שהוא בחזקת גזלן:או מן השוק. אם יש לו מעות בביתו או בשוק שאינם בתיבת המכס. ואם חייב אדם פרוטות למוכס בחצי דינר ואין לו פרוטות. נותן לו דינר כסף ומקבל ממנו פרוטות בשוה חציו ואע״פ שנותן לו מתיבת המכס, מפני שהוא כמציל מידו:
תוסופות יום טוב
פטורים מלשלם. כתב הר"ב אם אכלוה וכו'. ואם לא אכלוה והיא בעינה חייבים להחזיר. דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ויאוש כדי לא קני. רש"י. והא דדייק הר"ב לכתוב והיא בעינה. משום וחייבים להחזיר דנקט כלומר דחייבים להחזיר הגזילה עצמה אבל כשאינה בעינה אלא נשתנית בשינוי דאמרן בריש פרק דלעיל אין חייבים אלא דמי הגזילה. והרי דין הבנים כדין אביהם ומ"ש הר"ב דפסק הלכה דחייבים לשלם אפילו ממטלטלי. ואע"ג דתביעה בעל פה היא וכדכתב הר"ב בריש פ"ו דערכין. ומ"ש הר"ב ואם לא הניח וכו' אכלו הבנים הגזילה לפני יאוש חייבים לשלם. בבנים גדולים מיירי דבבנים קטנים הא תנן במ"ד פ"ח דפגיעתן רעה. ועיין מה שכתבתי שם. ומ"ש הר"ב ואם לאחר יאוש אכלו פטורים. ילפינן לה מקרא בברייתא דף קי"ב והשיב את הגזילה אשר גזל. מה ת"ל אשר גזל יחזור כעין שגזל מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם. הניח לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבים. ופירש רש"י כעין שגזל. כלומר אם גזילה קיימת. יחזיר. אבל אין גזילה קיימת פטור. ובדידיה ליכא לאוקמי [דודאי דחייב לשלם דמיה] אלא בבניו. ע"כ. אבל לפני יאוש לא מסתבר דמיירי קרא. דברשותא דמרא קיימא. וכאילו גזלה מבעלה ואכלה. וכן נמי אם בא אחר לאחר יאוש ואכלה דפטור. ובניו לאו דוקא. וצריך לומר דבמשמעות כעין שגזל הוי תרתי. הך דהכא. והא דבריש פרק דלעיל דשינוי קונה. ובתוספות [ד"ה גזל] מסקי בלאו הכי דדרשא דהכא אסמכתא בעלמא הוא. ומסברא מחלקינן בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש. ע"כ. והא דמסיים הר"ב אלא אם כן הניח להם אביהם. כפל לשון הוא דהא בהכי איירינן כמו שכתב ואם לא הניח הגזלן כלום:
אין פורטין. פירש הר"ב אין מחליפים סלעים בפרוטות. וכפירוש רש"י דאילו סלעים בסלע דלא מתהני בחלוף ליכא איסורא. והא דפירשו דאם חייב אדם פרוטות וכו' דשרי משום שהוא כמציל מידו. היינו לומר היכא דמתכוין לתת סלע כדי לקבל פרוטות דמתהני כך כתב שלטי הגבורים:
אין פורטין לא מתיבת המוכסין וכו'. לשון הרא"ש כתבו התוספות דאתי כרבנן דר"ש [דמ"ח פרק כ"ו דכלים] דאמרי סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא. ולי נראה דכל מה שהמוכס והגבאי נוטל הוי יאוש בעלים. ואכילו אין לו קצבה ואפילו הכי דבר מגונה הוא שיקבל אדם ממון ממקום המיוחד לגזל. ע"כ. והרמב"ם פ"ה מהלכות גזילה [הלכה י"א]. חשיב במוכס עכו"ם שלא נתייאשו וכו'. ועיין בפירוש מתניתין דלקמן:
המוכסין. פירש הר"ב במוכס עכו"ם אע"פ שהוא עומד מחמת המלך. הרי הוא כמוכס שאין לו קצבה. שסתמא יותר מן הדין הוא נוטל. המגיד פ"ה מהלכות גזילה [הלכה י"א]. ומ"ש הר"ב אבל מוכס ישראל שאין לו קצבה כו'. עי' מ"ש במ"ד פ"ג דנדרים:
יכין
מלכת שלמה
1.
If a man stole [something] and fed it to his children, or if he left it in front of them, they are exempt from making restitution. But if it was something which is subject to mortgage (that is, real estate), they are liable to make restitution. One may not make change from the chest of an excise collector or from the wallet of tax collectors, or take any charity from them. But it may be taken from them at their own house or in the market.משנה ב
נָטְלוּ מוֹכְסִין אֶת חֲמוֹרוֹ וְנָתְנוּ לוֹ חֲמוֹר אַחֵר, גָּזְלוּ לִסְטִים אֶת כְּסוּתוֹ וְנָתְנוּ לוֹ כְסוּת אַחֶרֶת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָאֲשִׁין מֵהֶן. הַמַּצִּיל מִן הַנָּהָר אוֹ מִן הַגַּיִס אוֹ מִן הַלִּסְטִים, אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן נָחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים, אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה, נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה אוֹ קָטָן לוֹמַר, מִכָּאן יָצָא נָחִיל זֶה. וּמְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ לְהַצִּיל אֶת נְחִילוֹ. וְאִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. אֲבָל לֹא יָקֹץ אֶת סוֹכוֹ עַל מְנָת לִתֵּן אֶת הַדָּמִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אַף קוֹצֵץ וְנוֹתֵן אֶת הַדָּמִים:
ברטנורה
הרי אלו שלו. דמסתמא נתיאשו הבעלים מיד, וקננהו היאך ביאוש ושינוי רשות:אם נתיאשו הבעלים. דשמעינהו דאייאש, דאמרי ווי לחסרון כיס. אבל סתמא לא. ורישא דנטלו לסטים את כסותו דמשמע דמסתמא מתייאשו, מיירי בלסטים ישראל, דכיון דדייני ישראל אמרי הבא עדים הבא ראיה, מכי נטלו לו לסטים מייאש. וסיפא בלסטים נכרים, שדייני נכרים דנין בגאוה ובזרוע ובאומדן דעת בלא עדים ולא ראיה, והנגזל מהם לא מייאש. ומשום הכי אי שמעינהו דאייאוש אין, אבל סתמא לא:נחיל של דבורים. קיבוץ שנקבצים עם המלך שלהם:לא יקוץ את שוכו. נתישבו דבורים [שלו] על שוכת חבירו, וירא ליטלן אחד אחד שלא יברחו, לא יקוץ את השוכה כולה ואפילו על מנת ליתן את הדמים:רבי ישמעאל כו׳ ואין הלכה כר׳ ישמעאל:
תוסופות יום טוב
הרי אלו שלו. כ' הר"ב דמסתמא נתיאשו כו'. וקננהו היאך ביאוש ובשינוי רשות. דשינוי רשות היינו רשות עצמו דהיאך דמקבל מהם. ומהני שינוי רשותו כיון דבא לידו אחר שנתיאשו הבעלים כבר. תוספות פ"ז דף ס"ז [ע"ב]. ועי' בפירש משנה דלקמן:
נחיל של דבורים וכו'. הא קמ"ל דאע"ג דדבורים [שאינו ברשותו של אדם כמו תרנגולים ואווזים. הרמב"ם סוף פ"ו מהלכות גזילות] וקנין דידהו אינו אלא מדרבנן. אפ"ה אם נתיאשו אין אי לא לא. גמרא:
נאמנת אשה או קטן לומר מכאן יצא כו'. כגון שהיו בעלים מרדפים אחריהם. ואשה וקטן מסיחים לפי תומם ואומרים מכאן יצא נחיל זה הואיל וקנין דבורים מדבריהם. האמינום בו. גמרא:
רבי ישמעאל וכו' אומר אף קוצץ וכו'. תניא ר' ישמעאל וכו' אומר תנאי בית דין הוא שיהא יורד וכו' וקוצץ וכו' שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ:
יכין
מלכת שלמה
2.
If excise collectors took his donkey and gave him another donkey, or if bandits robbed a man of his coat and gave him another coat, they are his own, since the original owners gave up hope of recovering them. If a man saved something from a flood or from marauding troops or from bandits: if the owner gave up hope of recovering [the item], it belongs to him. So too with a swarm of bees: if the owner gave up hope of recovering [the swarm], it belongs to him. Rabbi Yochanan ben Baroka said: “A woman or child may be believed if they say, ‘The swarm of bees went away from here.’” A man may go into his fellow’s field to save his swarm and if he causes damage he must pay for the damage that he has caused; but he may not cut off a branch of the tree [to save his swarm] even on condition that he pay its value. Rabbi Yishmael, the son of Rabbi Yochanan ben Baroka, says: “He may even cut off [the branch] and repay the value.”משנה ג
הַמַּכִּיר כֵּלָיו וּסְפָרָיו בְּיַד אַחֵר, וְיָצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר, יִשָּׁבַע לוֹ לוֹקֵחַ כַּמָּה נָתַן, וְיִטֹּל. וְאִם לָאו, לֹא כֹּל הֵימֶנּוּ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר מְכָרָן לְאַחֵר וּלְקָחָן זֶה הֵימֶנּוּ:
ברטנורה
המכיר כליו וספריו וכו׳ מתניתין באדם שאינו עשוי למכור כליו, דכיון דיצא לו שם גניבה בעיר. ואיכא סהדי שאלו הכלים והספרים שלו היו, לא חיישינן דלמא איהו זבנינהו:ישבע לוקח כמה נתן ויטול. ויחזיר לו כליו. ולפני יאוש קמיירי:
תוסופות יום טוב
המכיר כליו וספריו כו' ישבע כו' ויטול. פירש הר"ב ולפני יאוש מיירי. דאי לאחר יאוש הרי קננהו ביאוש ושינוי רשות כדפירש הר"ב לעיל. ועי' מ"ש שם. ואע"ג דלפני יאוש הוא נוטל הדמים [אע"ג דבריש פרקין פסק הר"ב אכלו לפני יאוש חייבים לשלם] מפני תקנת השוק. ופרש"י על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בעל הבית מעותיו. ע"כ. וכתב נ"י ואפילו לרבנן דאמרי [במ"ח פרק כ"ו דכלים] סתם גניבה יאוש בעלים. איירי כגון שהבעלים מרדפים את הגניבה. ובספרים אפילו בגנב ישראל מצינו למימר דלא מיאש מפני שיודע שיבאו ליד ישראל. כי גוים לא יקנו אותם מן הגנבים. ע"כ. וכך כתבו התוספות. ונראה לי דלהכי תנן וספריו לגלויי אכליו. דכי היכי דספרים מסתמא לא מתיאש והוי לפני יאוש הכי נמי כליו דוקא לפני יאוש. ואי לא תנא כליו הוה אמינא דוקא בספרים האמינוהו חכמים כי יצא לו שם גניבה כו' משום דמסתמא לא זבנינהו דאסור למכור ספר תורה כמו שכתב הר"ב בסוף מס' בכורים. ולא מיבעיא להרא"ש שכתב הטור בשמו ביורה דעה סימן ר"ע דכל הספרים אסור למכור דאפילו כי נימא משנה בכלל ספרים. [דבימי רבי נכתבה המשנה כל' תשובה דרב שרירא גאון בס' יוחסין] הרי אסור ג"כ למכור אותן. אלא אפילו לב"י טח"מ סוף סימן רמ"ח שכתב דלא חמירי שלא למכרן אלא ספר תורה בלבד. ומעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו. ע"כ. מ"מ אי לא תנא אלא ספריו הוה אמינא דבספר תורה הוא דקאמר מטעם איסור המכירה אבל שאר דברים לא הוה מוקמינן אחזקה דאינו עשוי למכור:
יכין
מלכת שלמה
3.
If a man recognized his utensils or books in another’s hands and a report of theft had gone out in the town, the purchaser swears how much he paid and takes this price [from the owner and restores the goods]. But if [such a report had] not [gone out], he [the original owner] does not have the power, for I might say that he had first sold them to another and this one bought it from him.משנה ד
זֶה בָּא בְחָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן וְזֶה בָּא בְכַדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ. נִסְדְּקָה חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ, וְשָׁפַךְ זֶה אֶת יֵינוֹ וְהִצִּיל אֶת הַדְּבַשׁ לְתוֹכוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. וְאִם אָמַר, אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי, חַיָּב לִתֵּן לוֹ. שָׁטַף נָהָר חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵרוֹ, שֶׁלּוֹ יָפֶה מָנֶה וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מָאתַיִם, הִנִּיחַ זֶה אֶת שֶׁלּוֹ וְהִצִּיל אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ, אֲנִי אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי אֶת שֶׁלִּי, חַיָּב לִתֵּן לוֹ:
ברטנורה
אין לו אלא שכרו. שכר כלי ושכר פעולה:שטף נהר חמורו. צריכא למיתני תרי בבי דמתניתין. דאי תנא רישא הוה אמינא התם הוא דכי פירש יהיב ליה דמי כולה משום דבידים קא פסיד, ששפך את יינו בידים בשבילו, אבל סיפא דממילא, אימא אין לו אלא שכרו, ואי אשמועינן סיפא, הכא הוא דבסתמא אין לו אלא שכרו משום דממילא, אבל התם דבידים, אימא אפילו בסתמא יהיב ליה דמי כולה. צריכא:
תוסופות יום טוב
נסדקה חבית של דבש. עיין מ"ש ריש פרק ג':
אין לו אלא שכרו. פירש הר"ב שכר כלי ושכר פעולה וכפירש רש"י. וטעמא דהא מאבד את שלו להציל של חבירו. ובכי הא לא מחייב להשיב אבדה. דאבדתו ואבדת חבירו שלו קודמת כדתנן סוף פ"ב דבב"מ. והקשה נמוקי יוסף דא"כ טפי משכרו הוה ליה למיהב ליה כי היכי דתנן התם [משנה ט'] היה בטל מסלע וכו' נותן לו שכרו כפועל בטל. ופירש הר"ב כבטל ממלאכה כבדה זו ועוסק במלאכה קלה כזו. הרי שנותנין לו יותר משכר פעולה שהוא עושה. ותירץ בשם הרמב"ם דהתם במתבטל ממלאכתו דהוא מלתא דשכיחי לא רצו להפסידו כולי האי. אבל הכא לא שכיחי מלתא. שבקו אדיניה כיון שיכול להתנות. ע"כ. וז"ל הרא"ש בספ"ב דב"מ אמתניתין דהכא דכיון שבפני הבעלים הוא הוה ליה להתנות ומדלא התנה הפסיד ולא יטול אלא שכר טרחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי הפסדו. ע"כ. ולא דמי להתם דאינו נוטל אלא כפועל בטל משום דהוא ניהו מאי דמפסיד. דכנגד מה שהיה נוטל יותר שכר במלאכה כבדה. כנגד זה מיקל במלאכה. וזוהי מדת רוב בני אדם להרויח מעט במלאכה קלה כמו להרויח הרבה במלאכה כבדה:
אין לו אלא שכרו. גמרא כשעקל בית הבד כרוך עליה. פירש רש"י חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט. וליכא הפקר. ע"כ. ולא יכול למימר מהפקרא קא זכינא כמציל מן הנהר ואינך דתנן במשנה ב':
חייב ליתן לו. מלשון הר"ב משנה ט' פרק ב' דבבא מציעא משמע שצריך שיאמר לו שיציל. וע"ש. ודוקא במקום שיש לו הפסד כי מתניתין. אבל כשאין לו הפסד איתא בגמרא [ד' קט"ז] דאפילו אמר ליה בעל האבדה תציל ואתן לך כך וכך אין לו אלא שכרו. דיכול לומר משטה אני בך:
שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים. אורחא דמלתא נקט דאי שניהם שוים למה יניח שלו ויציל של חבירו. וכך כתב מהר"ר ואלק בשלחן ערוך:
ואם. אמר ליה וכו'. הוא הדין בפני ב"ד כדתנן במשנה ט' פ"ב דבבא מציעא. אלא משום דרישא מיירי ודאי כשיש שם הוא. מחית לסיפא נמי בחדא מחתא:
יכין
מלכת שלמה
4.
If one came with his jar of wine and the other came with his jug of honey and the jug of honey cracked, and the other poured out his wine and saved the honey [by receiving it] into his jar, he can claim no more than his wages. But if he had said, “I will save what is yours and you will pay me the value of mine,” [the owner of the honey] is liable to pay him back. If a flood swept away a man’s donkey and his fellow’s donkey, and his own was worth 100 [zuz] and his fellow’s was worth 200 [zuz], and he left his own and saved that of his fellow, he can claim no more than his wages. But if he had said, “I will save what is yours and you will pay me the value of mine,” he is liable to pay him back.משנה ה
הַגּוֹזֵל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וּנְטָלוּהוּ מְסִיקִין, אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא, אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ, וְאִם מֵחֲמַת הַגַּזְלָן, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ שָׂדֶה אַחֶרֶת. שְׁטָפָהּ נָהָר, אוֹמֵר לוֹ, הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ:
ברטנורה
ונטלוה מסיקין. אנסים גזלוה מן הגזלן. תרגום צלצל, סקאה. שהארבה גזלן הוא, שאוכל בשדות אחרים:אם מכת מדינה היא. שאנסו קרקע של אחרים עם זו:
תוסופות יום טוב
מסיקין. פירש הר"ב אנסים וכו' תרגום צלצל סקאה שהארבה כו' וכפירוש רש"י. ונראה דירושה [דכתיב (דברים כה) יירש הצלצל] שייכא שפיר בעופות וחיות כמו וירשוה קאת וקפוד (ישעיהו ל״ד:י״א). תוספות:
ואם מחמת הגזלן וכו'. דייקינן בגמרא מדלא קתני ואם לאו וכו' משום דהא מרישא שמעינן לה *) והאי ואם מחמת הגזלן מלתא אחריתי אשמועינן היכא דאנסוהו להראות כל מה שיש לו והראה שדה זו שגזל בכלל שדותיו. דכיון דלא אנסוהו להראות אלא על שלו לא הוה ליה להראות אותה שגזל שאין שלו:
שטפה נהר. שהיתה על שפת הנהר והגביה שפתו. והמים שוחקין וכורין תחת השפה ומתפשט בתוך השדה. רש"י:
אומר לו הרי שלך לפניך. דמהיכא מצינו חיובא בגזלן בקרא דוכחש בעמיתו. הא דרשינן ליה לכלל ופרט וכלל. וכחש בעמיתו כלל. בפקדון או בתשומת יד או בגזל פרט. מכל אשר ישבע עליו חזר וכלל. מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון [כו']. יצאו קרקעות ועבדים ושטרות גמרא. ועיין בפירוש הר"ב משנה ט' פרק ד' דבבא מציעא:
יכין
מלכת שלמה
5.
If a man stole a field from his fellow and tyrants came and took it from him, if the whole district suffered, he may say to him, “Here, what is yours is in front of you.” But if it was on account of the robber [that the tyrants took the field], he must provide him with another field. If a flood swept away [the field], he may say to him, “Here, what is yours is in front of you.”משנה ו
הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁלָּוָה הֵימֶנּוּ, אוֹ שֶׁהִפְקִיד לוֹ. בַּיִּשּׁוּב, לֹא יַחֲזִיר לוֹ בַמִּדְבָּר. עַל מְנָת לָצֵאת בַּמִּדְבָּר, יַחֲזִיר לוֹ בַמִּדְבָּר:
ברטנורה
על מנת לצאת במדבר. לא שיאמר לו בפירוש על מנת שתצא במדבר ותפרעני, דהא מלתא דפשיטא היא. אלא כגון שאמר לו חבירו להוי האי פקדון גבך. דאנא למדבר נפיקנא. ואמר ליה אידך ואנא נמי למדבר בעינא למיפק, והשתא אי בעי לאהדורינהו במדבר מהדר להו:
תוסופות יום טוב
ולא יחזיר לו במדבר. אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא. רש"י. כלומר אבל אם החזיר וקבלו פטור:
יכין
מלכת שלמה
6.
If a man stole something from his friend in an inhabited region or borrowed it or received it as a deposit, he may not return it to him in the wilderness. But if he [had borrowed it or received it] with the understanding that he was going out to the wilderness, he may return it to him in the wilderness.משנה ז
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, גְּזַלְתִּיךָ, הִלְוִיתַנִי, הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם הֶחֱזַרְתִּי לְךָ אִם לֹא הֶחֱזַרְתִּי לְךָ, חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּזַלְתִּיךָ, אִם הִלְוִיתַנִי, אִם הִפְקַדְתָּ אֶצְלִי, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם:
ברטנורה
האומר לחבירו גזלתיך וכו׳ וכגון שחבירו טוענו ברי גזלתני, והוא אומר אמת, גזלתיך אבל איני יודע אם החזרתי לך, חייב לשלם. אבל אם חבירו טוען שמא גזלתני או הלויתיך, והוא אומר אמת גזלתיך או הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך, פטור מדיני אדם. ואם בא לצאת ידי שמים, ישלם לו:איני יודע אם גזלתיך וכו׳ פטור מלשלם. ומיהו ישבע שאינו יודע שחייב לו, דלא עדיף שמא מברי, דהא אי נמי הוה טעין ליה אין לך בידי כלום, הוה משבעינן ליה שבועת היסת:ל
תוסופות יום טוב
חייב לשלם. כתב הר"ב וכגון שחבירו טוענו ברי וכו'. אבל אם חבירו טוען שמא [כו']. וכן לשון הרמב"ם בפירושו אבל אם היה חבירו מסופק ואומר איני יודע אם הלויתי אותו וכו' והוא אומר וכו' ונראה לי דלאו למימרא שצריך שיטעון אותו דמה [לי] ליה ולטענתו דכיון דהלה מסופק בפרעון אינו יוצא ידי שמים עד שיצא ידי ספיקו. והלכך אפילו אין טוענו כלום. וכן בגמרא אמרו דלא תבעו ליה. ולא אמרו דטען שמא. וכן לשון הרמב"ם בחבורו פ"א מהלכות טוען. אבל אם אין לו תובע וכו' [ועיין בסוף משנה ב' פרק ח' דבבא מציעא שם] אלא שאם אינו מסופק. אבל אומר ברי לי שלא הלויתיך וכו' היה זה פטור אפילו לצאת ידי שמים. מידי דהוה טענו חטין והודה לו בשעורין. דפטור אף מדמי שעורים. כמו שכתבתי במשנה ג' פרק ו' דשבועות. ועיין במשנה ד' פ"ג דבבא מציעא:
פטור מלשלם. ע"פ ב"ד. אבל לצאת ידי שמים חייב. כיון דמסתפק ויש כאן תובע בברי. כדאיתא בגמרא. ומה שכתב הר"ב ומיהו ישבע וכו'. עיין בפירושו משנה ב' פ"ו דשבועות. ושם ריש הפרק מפירש ענין היסת:
יכין
מלכת שלמה
7.
If a man said to his fellow, “I robbed you”, [or], “You lent me [something]”, [or] “You deposited [something] with me, but I do not know whether I returned it or not” he is obligated to repay. But if he said, “I do not know whether I robbed you, [or], “whether you lent me [something]”, or “whether you deposited [something] with me”, he is exempt from repaying.משנה ח
הַגּוֹנֵב טָלֶה מִן הָעֵדֶר וְהֶחֱזִירוֹ, וּמֵת אוֹ נִגְנַב, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. לֹא יָדְעוּ בְעָלִים לֹא בִגְנֵבָתוֹ וְלֹא בַחֲזִירָתוֹ, וּמָנוּ אֶת הַצֹּאן וּשְׁלֵמָה הִיא, פָּטוּר:
ברטנורה
חייב באחריותו. דמכי גנבה קם ליה ברשותיה, והשבה דעבד לאו השבה היא:ואם לא ידעו בו וכו׳ מתניתין הכי מתרצא, חייב באחריותו בין מנו בין לא מנו. אימתי בזמן שלא ידעו בו הבעלים בגניבתו ובחזרתו. אבל ידעו הבעלים בגנבתו ומנו את הצאן והיא שלימה, פטור מלשלם. והכי פירושה, מת או נגנב הטלה לאחר שהחזירו הגנב, חייב באחריותו, בין שמנו הבעלים הצאן והיא שלימה בין שלא מנו הצאן. אימתי בזמן שלא ידעו הבעלים בגניבת הטלה, שכל צאן שהיא רגילה לצאת חוץ, צריך ליזהר בה ביותר, וזו הואיל ולא ידעו הבעלים בגניבתה ושהיתה למודה לצאת ולא נזהרו בה, חייב הגנב לשלם, שבגרמתו נאבדה הצאן. אבל אם ידעו הבעלים בגניבת הטלה, ואח״כ מנו הצאן ונמצאת שלימה שהוחזר הטלה הגנוב, א״כ כבר ידעו שיש צאן אחת שלמודה לצאת חוץ, והיה להם להזהר בה, ואם לא נזהרו אינהו דאפסוד, ופטור הגנב מלשלם:
תוסופות יום טוב
ומת או נגנב. נראה לי דמשום סיפא דפטור. תנא נגנב. דלא תימא דוקא מת מעצמו פטרינן לו. ועיין בסמוך:
חייב באחריותו. כתב הר"ב דמכי גנבה קם ליה ברשותיה. והשבה דעבד לאו השבה היא. וכפירוש רש"י והלכך אפילו מת חייב כדתנן במתניתין. ותימה על ל' הר"ב שכתב לקמן חייב הגנב לשלם שבגרמתו נאבדה הצאן. דאיכא למשמע מינה דדוקא באבידה חייב משום דגרמתו עשתה שנאבדה דאנקטה לה נגרי ברייתא. ואילו במת לא נתחייב דלאו גרמא דידיה עביד ליה. דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם. אלא טעמא דלא עביד השבה והלכך קמה ליה באחריותו לכל דבר. ואם מת חייב בדמיה:
יכין
מלכת שלמה
משנה ט
אֵין לוֹקְחִים מִן הָרוֹעִים צֶמֶר וְחָלָב וּגְדָיִים, וְלֹא מִשּׁוֹמְרֵי פֵרוֹת עֵצִים וּפֵרוֹת. אֲבָל לוֹקְחִין מִן הַנָּשִׁים כְּלֵי צֶמֶר בִּיהוּדָה, וּכְלֵי פִשְׁתָּן בַּגָּלִיל, וַעֲגָלִים בַּשָּׁרוֹן. וְכֻלָּן שֶׁאָמְרוּ לְהַטְמִין, אָסוּר. וְלוֹקְחִין בֵּיצִים וְתַרְנְגוֹלִים מִכָּל מָקוֹם:
ברטנורה
אין לוקחין מן הרועים. דאיכא למימר שמא גנבו מצאנו של בעל הבית המסור להם:צמר ביהודה ופשתן בגליל. מלאכת הנשים היא, והן עצמן עושות ומוכרות. ולדעת בעליהן הוא:ועגלים הרועים בשרון. שם מקום שמגדלין בו עגלים. ושלהן הן:
תוסופות יום טוב
ולא משומרי פירות. עצים. מיירי בשומרי פירות מחוברים באילנות:
ועגלים בשרון. לשון הר"ב שם מקום שמגדלים בו עגלים ושלהן הן. וקאי על נשים וכן ברמב"ם פרק ו' מהלכות גניבה. וז"ל המגיד והעגלים שם בזול. והאשה מגדלתן ומוכרתן:
וכולן שאמרו להטמין אסור. מפני שהן בחזקת גניבה. הרמב"ם שם:
ולוקחין ביצים ותרנגולים מ"מ. מכל אדם. ואם אמר הטמן אסור. הרמב"ם שם:
יכין
מלכת שלמה
9.
One is not to buy wool or milk or kids from herdsmen, not fruit from those that watch over fruit-trees. However, one may buy garments of wool from women in Judea and garments of flax from women in the Galilee or calves in the Sharon. And in all cases in which [the seller] says to hide them away, it is forbidden [to purchase the item]. One may buy eggs and fowls in any case.משנה י
מוֹכִין שֶׁהַכּוֹבֵס מוֹצִיא, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְשֶׁהַסּוֹרֵק מוֹצִיא, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. הַכּוֹבֵס נוֹטֵל שְׁלשָׁה חוּטִין וְהֵן שֶׁלּוֹ. יָתֵר מִכֵּן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. אִם הָיָה הַשָּׁחוֹר עַל גַּבֵּי הַלָּבָן, נוֹטֵל אֶת הַכֹּל וְהֵן שֶׁלּוֹ. הַחַיָּט שֶׁשִּׁיֵּר מִן הַחוּט כְּדֵי לִתְפֹּר בּוֹ, וּמַטְלִית שֶׁהִיא שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. מַה שֶּׁהֶחָרָשׁ מוֹצִיא בַמַּעֲצָד, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, וּבַכַּשִּׁיל, שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. וְאִם הָיָה עוֹשֶׂה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, אַף הַנְּסֹרֶת שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת:
ברטנורה
מוכין שהכובס מוציא. מלבן הצמר מוציא מן הצמר דבר מועט ע״י שטיפה:הרי אלו שלו. שאין הבעל [בית] מקפיד. ואם הקפיד לא הוי קפידא:ושהסורק מוציא. הסורק את הצמר והמנפצו, מה שמוציא הוי דבר חשוב ורגילים להקפיד:הכובס נוטל שלשה חוטים. דרך בגדי צמר להניח בסוף אריגתן ג׳ חוטין ממין אחר. והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומיפהו. ואם חוטין שחורין הם ארוגים בבגד לבן, רשאי הכובס ליטול הכל, לפי שהשחור בלבן מגנה אותו ביותר:החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו. שהוא כמלוא אורך המחט:ומטלית שהיא שלש על שלש. גרסינן. חייט שהשוה את תפירתו וקוצע ממנה מטלית קטנה שלש אצבעות על שלש אצבעות, חייב להחזיר לבעל הבגד:מעצד. כלי שמחליק בו הנגר את פני הלוח. ושפאין שהוא מוציא דקין הן:כשיל. קרדום. ומפיל שפאין גסין:אצל בעל הבית. כשכיר יום:אף הנסורת. דק דק היוצא מתחת המקדח שהם דקים מאד. של בעל הבית:
תוסופות יום טוב
ושהסורק מוציא. לשון הר"ב הסורק את הצמר. והמנפצו. וכן לשון הרמב"ם. ולשון הר"ב במשנה ב' פרק ז' דשבת המנפצו חובטו בשבט. אי נמי סורקו במסרק. והרמב"ם כתב שם. מנפצו בשבט. כמו חובטו. ע"כ. ולשון רש"י בכאן שהסורק מוציא ע"י הקוצים שקורים קרדונ"שא). סורק פילונ"ש ב) על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק ע"כ. ולפי סדר השנוי במשנה ב' פ"ז דשבת. וכן בפי"ג מ"ד היינו קודם טוויה. ולפי סדר השנוי כאן הוא לאחר שנעשה בגד. וכן הם דברי רש"י בגמרא אדתניא ולא יטול [בו] יותר משלשה [חוטין] כתב וז"ל דרך הסרקים לתת לולאות של טווי במחט לארכו של בגד [ומותחו בהן]כשהוא נסרק וחובטו במקלות וכו'. עד כאן. ומדבריו למדנו כפירוש הר"ב דשבת. שהסורק עביד תרתי שחובט במקל או שבט גם סורק במסרק. אלא דהא דשבת בצמר קודם טוויה כדי להחליקו בשבט ולסרקו להסיר הנימין הבלתי ראויים למלאכה. והכא חובטו לישרו. וסורקו להעלות נימיו ולהיות אריגת חוטין בלתי נראין: יתר מכן הרי אלו של בעה"ב. לשון הטור סימן שנ"ח כולן לבעל הבית. וטעמא דבקפידא תליא מלתא. וכי הוי מידי דלא חזי ליה לא קפיד אבל במידי דחזי ליה קפיד. ויתר מכן חזי ליה וקפיד אכולה דהא הכל חזי ליה. כדרשכחן בדין האונאה [בפירש הר"ב] משנה ג' פרק ד' דבבא מציעא. וכן במשנה ב' פרק ז' דבבא בתרא. מדה בחבל וכו': כדי לתפור בו. לשון הר"ב שהוא כמלא אורך המחט. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. ותימה דלא חזי לתפור בו כלל שכל זמן שאין מן החוט אלא מלא מחט מצומצמת אין יכול לתחבו בבגד. ובגמרא מסקינן כמלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. דהיינו אורך מלא שני מחטין: במעצד. פירש הר"ב כלי שמחליק בו וכו'. עיין מה שכתבתי בריש פי"ב דשבת: אצל בעל הבית. לשון הר"ב כשכיר יום. אורחא דמלתא נקט דדרך שכיר יום לעשות אצל בעל הבית. ודרך קבלנות לעשות בביתם. והוא הדין נמי איפכא דקבלן עושה אצל בעה"ב. ושכיר יום בביתו דהוי דינא איפכא. דכולה מלתא תליא במקום המלאכה אם היא אצל בעה"ב קפיד בעה"ב על הכל. לפי שכיון שהיציאות הם אצלו קפיד עליהם מה שאין כן כשאינם אצלו לא קפיד עלייהו דלא טרח בהו לאייתוניה גביה. וזהו שדקדק הר"ב לכתוב כשכיר יום בכ"ף הדמיון ושינה מלשון רש"י שכתב שכיר יום. ומ"מ נראה שגם לדברי רש"י דינא הכי. כמו שכתבתי לדברי הר"ב: סליקא לה בבא קמא
יכין
מלכת שלמה