Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ, שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִים בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר, וְרוֹאִים אֵילוּ אֲבָנִים הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו, נוֹטְלָן וְעוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן:
ברטנורה
הבית והעליה של שנים. הבית של אחד, ועלייה של אחר:שניהם חולקים. לפי שאין ניכר אלו אבנים של עליון ואלו אבנים של תחתון:ורואים אלו אבנים הראויות להשתבר. שאם נחבט הבית מיסודו ונפל תחתיו, יש לדעת שהתחתונות נשברו. ואם עליונו של כותל נפל להלן ממנו הרבה, העליונות נשברו, שנפלו ממקום גבוה, והתחתונות שלימות שנפלו ממקום נמוך. ורישא דתנא שניהם חולקים, מיירי שנפל הכותל בלילה ופנו את האבנים מיד, וליכא למיקם אי בחבסה נפל ותתאה אתבור, אי בחבטה נפל ועלייתא אתבור:מקצת אבניו. והן שלמות:נוטלן. וכגון שהלה טוען בקצת מהן שהוא אמת, ובקצת אומר שאינו יודע, שכיון שהוא מודה במקצת הוה ליה מחוייב שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע, וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. אבל אם אמר על כולן איני יודע, ישבע שאינו יודע וחולק עם חבירו בשוה:
תוסופות יום טוב
שניהם חולקים. כתב הר"ב לפי שאין ניכר אלו וכו'. וכ"כ רש"י ותחלת לשונו הכל לפי שהאחד הוא גבוה מחבירו ואבניו ועפרו מרובה משל חבירו חולקין. לפי שאין ניכר וכו' והגיה החכמת שלמה שכן צריך להיות הכל לפי הגובה לפי שהאחד וכו'. ועכשיו דעת רש"י כמו שאר המפרשים. וכמבואר בתוספתא דהא תנן חולקים דמשמע בשוה. בד"א בזמן שהיו שניהם שוין. אבל אם היה א' מהן גדול וא' מהן קטן זה נוטל לפי שלו. וזה נוטל לפי שלו. אבל גרסת המגיד [פ"ד מה"ש] והרשב"א בל' רש"י אע"פ שהאחד גבוה וכו'. ותמהו עליו. והלשון שכתב הר"ב שאין ניכר אלו אבניו של עליון ואלו אבניו של תחתון וכן לשון רש"י. גם המגיד העתיקו כן. גם הב"י סימן קס"ד. והחכמת שלמה הגיה במקום אלו איזו. ואין הגהתו מוכרחת שרש"י לשון משנתינו נקט דתנן נמי ורואין אלו. והמכוון איזו. והרמב"ם בדבורו פרק רביעי מהלכות שכנים העתיק רואין איזו:
שניהם חולקין. עיין מ"ש במ"ג:
חולקים. כתב הר"ב מיירי שנפל הכותל בלילה. ופנו את האבנים ואותם שפינו אזלו לעלמא דלא מצינו לשיילינהו. גמרא. ותו בגמרא דאפילו הן ברשות אחד מהם לא הוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. דלא חשבינן ליה מוחזק. דשותפין לא קפדי אהדדי למקני רשותא דידיה. הלכך ברשותא דהאי נמי יתבי דהא לא קפיד עליה מלאשולה דוכתא. ועיין [מ"ש] ברפ"ק דב"ב:
ובעפר. שכן היה דרך בניניהם לחבר האבנים בעפר. כענין שנאמר (ויקרא י"ד) ועפר אחר יקח וטח את הבית:
הראויות להשתבר. אם יש אבנים שבורות. שאבניהם של לבנים היו. רש"י. [*ועיין [מ"ש] ברפ"ב דב"ב על הא דתנן ואת מי רגלים]:
אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו נוטלן. כתב הר"ב וכגון שהלה טוען במקצת מהן שהוא אמת וכו' ברפ"ה דב"ק כתבתי בשם התוספות ונ"י דהיכא דלא הוה ליה למידע אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ופירשו התוספות שם [ד"ה אפילו] דהכא רגילות הוא שכל אחד מכיר מקצת אבניו ע"כ. ואזדא לה מה שכתב נ"י בכאן וז"ל כתב הרנב"ר ז"ל מהא שמעינן דאפילו בשמא דלא ריע כי האי דלא הוה ליה למידע אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ע"כ. ואני תמה שנ"י עצמו ברפ"ה דב"ק כתב דהיכא דלא הוה ליה לידע אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומ"ש הר"ב אבל אם אמר על כולן איני יודע ישבע וכו' עיין מ"ש בסוף משנה ב' דפ"ח:
ועולות לו מן החשבון. מסקינן בגמרא לפי חשבון שלימים. דהלה נוטל ג"כ שלימים כנגדן דמדהני ידע טפי לא ידע. תו לית ליה. ומהני ליה להא שנוטל אלו שמכירן. כגון שהם גדולות וטובות יותר משאר הלבנים:
יכין
מלכת שלמה
1.
If a house (the first story) and an upper room (the second story) belonging to two persons (each owning fell down, the two share in the wood and the stones and the earth. And they consider which stones were the more likely to have been broken. If one of them recognizes that some of the stones were his, he may take them and they count as part of his share.משנה ב
הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם, נִפְחֲתָה הָעֲלִיָּה וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְתַקֵּן, הֲרֵי בַעַל הָעֲלִיָּה יוֹרֵד וְדָר לְמַטָּה, עַד שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ אֶת הָעֲלִיָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַתַּחְתּוֹן נוֹתֵן אֶת הַתִּקְרָה, וְהָעֶלְיוֹן אֶת הַמַּעֲזִיבָה:
ברטנורה
הבית והעליה. המשכיר לחבירו עלייה שעל גבי ביתו ואמר לו עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך, ונפחתה העלייה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, דהשתא אם בא זה להשתמש בעלייה צריך שישתמש חציו למעלה וחציו למטה:ואין בעל הבית רוצה לתקן. העלייה:הרי בעל העליה יורד ודר למטה. לגמרי. דהא שעבד ביתא לעלייה. ולא כפינן ליה לדור חציו למעלה וחציו למטה:מעזיבה. טיח של טיט שנותנים על התקרה. רבי יוסי סבר מעזיבה אשוויי גומות היא, ואשוויי גומות על העליון לאשוויי. ורבנן סברי מעזיבה אחזוקי תקרה היא, ואחזוקי תקרה תחתון בעי לאחזוקי. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
הבית והעליה של שנים. כתב הר"ב הבית והעליה המשכיר לחבירו עליה כו' וכתב רש"י דלא גרם הכא של שנים דהא בשוכר קאי כדאמר בגמרא והתוספות כתבו דלר"ת נראה דמ"מ שייך למתני של שנים כיון דקתני בה בעל הבית ובעל העליה ובגמ' דמוקי לה בשוכר ומשכיר משום דבאחין שחלקו אין על התתתון לבנות תקרה. ע"כ. [וע' בפירוש הר"ב במשנה דלקמן. ומ"ש שם בס"ד] ופירש הרא"ש הטעם דהתחתון אינו צריך לתקרה ולמה יתקננו לבעל העליה דכיון דהגג שלמעלה קיים. אדרבה הוא חפץ בפחיתותה מבתקונה כדי שלא ידור בעל העליה על גביו ואי בעי לסלוקי בעל העליה את הגג כדי שיצטרך בעל הבית לתקן התקרה מחינן בידיה. דהגג משועבד לבעל הבית אף כשיש שם תקרה. כי הדבר ידוע אם ירדו גשמים על התקרה יעברו לבית. ואדעתא דהכי חלקו מעיקרא שיתקן בעל העליה את גגו שלא יזיקו מי גשמים לתחתון אבל התחתון אין מחוייב כלל לתקן מעמד רגל לעליון ע"כ. ועיין עוד שם שמיישב מה שהוקשה לתוספות בזה מל' הגמרא:
נפחתה העליה. תקרת הבית שבני עליה דורסים עליה שבאה התקלה מחמת תקרת הבית וזה שעבד לו הבית כשאמר ליה שעל גבי בית זה. שכל זמן שנתקלקלה עליתו מחמת בית. או יתקן או ידור עמו בבית. אבל אם נפלו כותלי העליה אינו חייב לתקן. ולא ידור עמו בבית. שאין זה הקלקול מחמת הבית. מגיד פ"ה מה' שכירות בשם הרשב"א:
הרי בעל העליה יורד ודר למטה. ל' הר"ב דהא שעבד ביתא לעליה. דאי לאו לשעבדו למה ליה למימר שעל גבי בית זה. והא קא חזי לה לעליה דעליה זו קאמר ליה. רש"י. ועמ"ש במשנה דלקמן:
המעזיבה. עמ"ש במ"ז פ"ק דסוכה:
יכין
מלכת שלמה
2.
If there was a house (the first story) and an upper room (the second story) belonging to two people, and the [floor of the] upper room broke and the owner of the house (the bottom story) did not want to fix it, the owner of the upper room may come down and dwell below, until the owner [of the bottom story] fixes [the floor of the] upper room. Rabbi Yose says: “He that dwells below should provide the beams and he that dwells above the plastering.משנה ג
הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ, אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִבְנוֹת, הֲרֵי בַעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְדָר בְּתוֹכוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף זֶה דָּר בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, אֶלָּא בַעַל הָעֲלִיָּה בּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת וְאֶת הָעֲלִיָּה וּמְקָרֶה אֶת הָעֲלִיָּה, וְיוֹשֵׁב בַּבַּיִת עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת יְצִיאוֹתָיו:
ברטנורה
הבית והעליה של שנים. בית של זה ועלייה של זה:אמר בעל עליה לבעל הבית לבנות. החומה והתקרה התחתונה המוטלין עליו לבנות:בונה את בית. ותקרה התחתונה שעליו, ויושב בבית עד שיתן לו יציאותיו, ואחר כך יוצא ממנו ובונה עלייתו:אמר רבי יהודה אף זה דר בתוך של חבירו. אם כן הוא, בעל העלייה זו כשזה מחזיר לו יציאותיו נמצא שדר כל הימים הללו בתוך של חבירו. ואף על פי שזה אינו חסר דהא בלאו הכי לא הוי בני לה, מכל מקום זה נהנה, שאלולי בית זה לא היה לו מקום לדור שם. וקסבר זה נהנה וזה אינו חסר, חייב:אלא בונה את הכל, ומקרה את העליה. למעלה וכל הצריך לה:ויושב בבית. התחתון, דהוי ליה זה לא נהנה, שהרי עלייתו מוכנת לו לדור בה, וזה לא חסר, דהא לא הוה בני לה ולא חויא ליה:
תוסופות יום טוב
אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות. כתב נ"י ואם תאמר למה הוא צריך לבנות הבית יכפוהו לבעל הבית לבנות דבשלמא רישא איהו לא שעבד נפשיה כיון שאמר זו אלא דשעבדיה לבית אלא הכא יכפוהו לבנות. כבר הקשו בירושלמי ואמרו בשאינו. כלומר שהלך למדינת הים דבכי האי גוונא א"א לכפותו. שאין ב"ד יורדין לנכסיו שלא בפניו. וכן דעת הרמב"ן. אבל הרשב"א כתב דירושלמי ס"ל כרב אחא שר הבירה דאית ליה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו ואפילו מן התקנה. כדמוכח בפרק הכותב (כתובות דף פ"ח). אבל אנן דסבירא לן כרב נחמן דאמר התם כופין מן התקנה. כדי שלא יהא כל אחד נוטל ממונו של חבירו והולך למדינת הים. אי איתא דבישנו כופין. אפילו בשאינו נמי כופין. אלא דסברא דגמרא דידן שאין כופין אותו כלל שאין לבעל העליה שעבוד אלא על הבית אבל לא על בעל הבית שישתעבדו לו נכסיו כדי שנכוף אותו לבנות על כרחו. ע"כ. ולישב דברי הרמב"ן נראה בעיני שהוא סובר דר"נ לא אמר אלא בבע"ח כדאיתא בהדיא בגמרא דהכותב דף פ"ח דפלוגתייהו דרב אחא ור"נ בבע"ח היא. וכיון שכן. י"ל דאף ר"נ לא אמר דנפרעים שלא בפניו מן התקנה אלא בבעל חוב כדי שלא יהא וכו' וינעלו דלת בפני לווין. אבל בשאר חיובים כגון דהכא שאינו אלא משום שעבוד בעלמא. אף ר"נ מודה שלא תקנו. מידי דהוה ארב אחא דסבר בב"ח לא תקנו. ובכתובת אשה תנן התם דנפרעת שלא בפניו. ומשום חינא. גם מ"ש נ"י לחלק בין רישא לסיפא דלא שעבד נפשיה אין נראה כלל. לפי מ"ש בספ"ח בשם הרא"ש מהא דתנן המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית:
אמר בעל העליה לבעל הבית. ל' הר"ב לבנות החומה והתקרה התחתונה. וכן ל' רש"י. ולכאורה זה דלא כדברי התוספות והרא"ש שכתבתי במשנה דלעיל דבשותפים אין התחתון חייב בהעמדת התקרה. וכן הבין דבריו הב"י סימן קס"ד. וקשה דהטור כתב בשמו בדין השנוי לעיל דדעתו כהתוספות. וכתב מהר"ר ואלק כהן דלא כתב רש"י כן אלא הכא דנפלו לגמרי שכשבאין לחזור ולבנותו. ודאי מוטל על התחתון לבנות ביתו. ואין בית בלא תקרה. והעליון יבנה עלייתו עם תקרתו או גגו שעל גבו. אבל לעיל אף רש"י מודה כיון שלא נפלה אלא כפחתה. דמסתמא אדעתא דהכי נכנסו בתחלה. שכל אחד יתקן מה שהוא צריך לו הרי בעל הבית אין צריך להתקרה כיון שיש גג על גבו. ע"כ. ובאמת אי לאו דברי הטור שכתב כן בשם רש"י לא היינו מוכרחים לחלק דאף על גב דסבירא ליה דאף בשותפים על התחתון לעשות התקרה לא קשיא אמאי מוקמינן מתניתין דלעיל בשוכר ומשכיר משום דתרתי בשותפין למה לי. כמו שכתב נמוקי יוסף. ועוד כתב נ"י דבשותפין אף ר"י דלעיל מודה דתחתון נותן את הכל. ומביא ראיה מדתנן בר"פ חולקין. ואי איתא דעליון נותן תקרה ומעזיבה הרי יש לו תקרה ומעזיבה דגג ג"כ. והיה לו ליטול מן העפר יותר מחבירו. ע"כ. אבל ללשון רש"י בפירוש המשנה דהתם חולקים לאו דוקא הוא בלאו הכי:
רבי יהודה אומר אף זה דר כו'. פירש הר"ב קסבר זה נהנה וזה אינו חסר חייב. ועיין מ"ש במ"ד פ"ק דב"ב:
ויושב בבית התחתון. כתב הר"ב דהוה ליה זה לא נהנה שהרי עליתו מוכנת לדור בו וכן פירש"י. וכתבו התוספות וקשה דהא נהנה הוא שאין צריך לעלות. ונראה דגרסינן ומקרה את העליה ויושב בתוכה. פירוש בעליה ולא יניח לבעל הבית לכנוס בתוכו עד שיתן לו יציאותיו. ע"כ. ומ"ש הר"ב עוד וזה לא חסר דהא לא הוה בני לה וכו'. כתב נ"י וא"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו בעשן כשדר שם. לפיכך כתב הרשב"א ז"ל דמהא שמעינן דכל שזה אינו נהנה אע"ג דאידך חסר. פטור. שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו שהוא פטור. והביא עוד ראיה מדתנן [לעיל] פרק המקבל [בבא מציעא דף ק"ד המקבל] שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה חייב. ואמרינן טעמא משום דדרשינן לשון הדיוט שכך כותב לו וכו' משמע דהא לאו הכי פטור. וכן דעת התוספות [ד"ה ויושב]. וכן כתב הרנב"ר ז"ל. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
3.
If a house (the bottom story) and an upper room belonging to two persons (each owning fell down, and the owner of the upper room told the owner of the house (the bottom story) to rebuild it, and he did not want to rebuild it, the owner of the upper room may rebuild the house below and live in it until the other repays him what he has spent. Rabbi Judah says: “He would then [after being reimbursed] have been dwelling on his fellow’s property and he should [therefore] pay him rent. Rather the owner of the upper room should rebuild both the house below and the upper room and put a roof on the upper room, and live in the house below until the other repays him what he has spent.”משנה ד
וְכֵן בֵּית הַבַּד שֶׁהוּא בָנוּי בְּסֶלַע, וְגִנָּה אַחַת עַל גַּבָּיו, וְנִפְחַת, הֲרֵי בַעַל הַגִּנָּה יוֹרֵד וְזוֹרֵעַ לְמַטָּה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לְבֵית בַּדּוֹ כִּפִּין. הַכֹּתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. נָתְנוּ לוֹ זְמַן לָקֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל, וְנָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמָן, פָּטוּר, לְאַחַר הַזְּמָן, חַיָּב:
ברטנורה
בית הבד. בית לעצור זיתים:וגנה אחת על גביו. ובית הבד של אחד וגינה של אחר:ונפחת. בארבעה טפחים על ארבעה טפחים ואינו ראוי לזרוע כבתחילה:כיפין. תקרה עשויה בעגול במין קשת ועליה יתן בעל הגנה עפר ויזרע:פטור מלשלם. דמאי הוה ליה למיעבד, אנוס הוא:נתנו לו זמן. בית דין, שלשים יום לסתור ולקוץ:
תוסופות יום טוב
וכן בית הבד וכו'. פירש הר"ב בית הבד של אחד וגנה של אחר. וכן פירש רש"י בשותפין. וכתב הרא"ש דהכא על התחתון לתקן התקרה. לפי שהוא צריך לה כדי שלא יתקלקל בית הבד שלו. משא"כ בבית של שותפין שאינו צריך לתקרה. כי די לו בגג. כמ"ש במשנה ב'. ונ"ל דהיינו טעמא דתנן וכן לומר שהוא כמו הדין הסמוך דמיירי בשותפין. ומיהו לענין הדין כל שכן בשוכר ומשכיר:
וזורע למטה. משמע דלגמרי יורד וזורע למטה כשיעור כל גנתו [דאין זורעין לחצאין] ואף על פי שכל שאר בית הבד מחופה בקירוי. אפשר לזרוע זרעים שאינם צריכים לגשמים כעין חזרת כדתנן בפ"ג דעבודה זרה [מ"ח] ב"י סימן קס"ח:
כיפין. כתב הר"ב תקרה עשויה בעגול וכו'. ועל שם שהיא כפופה בעגול נקראין כיפין. לשון הלכוף כאגמון (ישעיה נ"ח):
פטור. כתב הר"ב דאנוס הוא. וכפירש"י. ומסיים נ"י וא"כ מיירי דוקא שבנאו כראוי. אבל שלא כראוי חייב דתניא בתוספתא נפל הכותל מחמת [הזועות]. מחמת הרוח. מחמת הגשמים. אם בנאו כדרכו פטור. ואם לאו חייב. וכי תנן פטור בין בנזקין דשעת נפילה. בין בנזקין דלאחר נפילה. בשעת נפילה. משום שכיון שבנאו כדרכו כדכתיבנא. אנוס הוא ופטור. לאחר נפילה נמי כל שלא היה שהות לסלקם אנוס הוא. ואפילו כשהיה לו שהות משכחת לה דפטור. במפקיר כזקיו דקיימא לן [בפ"ג דב"ק] [דף כ"ט] מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור. ע"כ:
ולאחר הזמן חייב. בין בנזקין דבשעת נפילה בין בנזקין דלאחר נפילה. בשעת נפילה דפושע הוא [שהיה ליה לסתור ולקוץ תוך הזמן] לאחר נפילה אפילו במפקיר נזקיו נמי חייב. דמפקיר נזקיו שלא בנפילת אונס חייב. נ"י. וכי תנן נתנו לו זמן לקוץ ולסתור. נתנו לו זמן לקוץ ולסתור ולפנותו קאמר. תוספות פ"ק דב"ק דף ו' [ד"ה היינו] . ושם כתבו דבשעת נפילה דומה לאש ואחר נפילה לבור. אבל הרא"ש כתב [שם] דאף בשעת נפילה הוי תולדה דבור ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הלוכן[שכתב הר"ב בריש פרק קמא דב"ק שהן תולדה דאש] דהנך נעשו [אש] ע"י כח אחרים. אבל כותל ואיל [מחמת ריעותא נפלו מעצמן. כי ראו שלא היו יכולין לעמוד יותר. והזהירו ב"ד להבעלים להפילן. ואי משום דהולכין ומזיקין מה שאין כן בבור. לא גריעי מחמת זה וכ"ש דיש לחייבו יותר. מידי דהוה אקושר אבו ברגלי בהמתו והלכה לרה"ר והזיקה. ואי משום דאין תחלת עשייתן לנזק. שור יוכיח. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
4.
So, too, if an olive press was built in a rock and another had a garden on top of it, and [the olive press] was in part broken down, the owner of the garden may come down and sow below until the other rebuilds the ceiling of his olive press. If a wall or a tree fell into the public domain and caused damage, the owner is not liable to make restitution. If a set time had been given to him to cut down the tree or pull down the wall, and they fell down within the time, he is not liable. If after that time, he is liable.משנה ה
מִי שֶׁהָיָה כֹתְלוֹ סָמוּךְ לְגִנַּת חֲבֵרוֹ וְנָפַל, וְאָמַר לוֹ פַּנֵּה אֲבָנֶיךָ, וְאָמַר לוֹ הִגִּיעוּךָ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו אָמַר לוֹ הֵילָךְ אֶת יְצִיאוֹתֶיךָ וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת שֶׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ, וְאָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי, וְאָמַר לוֹ טֹל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בִּשְׂכָרֶךָ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. מִשֶּׁקִּבֵּל עָלָיו וְאָמַר לוֹ הֵילָךְ שְׂכָרְךָ וַאֲנִי אֶטֹּל אֶת שֶׁלִּי, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַמּוֹצִיא זֶבֶל לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמּוֹצִיא מוֹצִיא וְהַ מְזַבֵּל מְזַבֵּל. אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאֵין לוֹבְנִים לְבֵנִים. אֲבָל גּוֹבְלִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לֹא לְבֵנִים. הַבּוֹנֶה בִרְשׁוּת הָרַבִּים, הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא וְהַבּוֹנֶה בּוֹנֶה. וְאִם הִזִּיק, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מְתַקֵּן הוּא אֶת מְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי שְׁלשִׁים יוֹם:
ברטנורה
ונפל. לתוך גינת חבירו:הגיעוך. זכה בהן ופנה אותן לעצמך:אין שומעין לו. אם אין זה רוצה אין קונה אותן, וחייב הלה לפנותן:בתבן ובקש. ללקט לו משלו או משל הפקר:אין שומעין לו. אע״ג דבכל דוכתא אית לן שוה כסף ככסף, גבי שכיר אינו כן, דלא תלין פעולת שכיר כתיב, אמאי דאתני בהדיה משמע:המוציא מוציא והמזבל מזבל. כשזה מוציאו מן הרפת לרשות הרבים יהא מוכן הנושאו לזבל, ואינו רשאי להשהותו שם:גובלין טיט. לתת מיד בבנין:והבונה בונה. מקבלן מיד המביא ובונה:מתקן. מזמן ברה״ר כל שלשים יום, ואינו חייב בנזקין. ואין הלכה כרשב״ג:
תוסופות יום טוב
סמוך לגנת חבירו. נקט לגנה ולא לחצר. משום דכותל חצר שביניהן. מסתמא היא נבנית משל שניהן מה שאין כן בכותל גנה דאין מחייבין אותו לבנותו בכל מקום [כדפירש הר"ב במשנה ב' פ"ק דב"ב] גם בכותל חצר שביניהם אין מדרכן לפנות האבנים משם אלא לחזור ולבנות מהן מיד כותל אחר. מהר"ר ואלק כהן בש"ע סימן קס"ו:
אמר לו הגיעוך אין שומעין לו. אע"ג דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור כדלעיל. הכא אשתמוטיה קא משתמיט ואינו מפקירו כדלקמן. תוספות:
הילך את יציאותיך. מכלל דפנינהו הא לא פנינהו לא אמרינן קנתה לו חצרו כדאמר במ"ד פ"ק דלא מכוין לאקנויי ליה אלא אשתמוטי דקא משתמיט ליה. גמרא:
בתבן ובקש. אבל מידי דאכילה כגון חטין ושעורין שומעין לו. מרדכי בפ"ק דב"ק והגהות מימוני פ"ט מהלכות שכירות:
משקבל עליו ואמר לו הילך שכרך אין שומעין לו. ולא תנן הכא ויציאותיך דהכא מיד שקבל עליו קנתה לו רשותו כמ"ש הטור סימן של"ו בשם הרמ"ה. וכתב מהר"ר ואלק כהן דהכא דחייב לו שכירות פעולתו כשאמר לו טול זה בשכרך מיד קנהו. משא"כ לעיל דאין עליו שום חיוב שכר קודם שיפנהו. ע"כ. ולעניות דעתי אין זה מספיק דהא לא בענין הקונה תליא. אלא בדעת המקנה דאמרינן דאשתמוטי קא משתמיט. וכן בצריכותא שבגמרא משוה הדין בין דאת ליה אגרא גביה. בין דלית ליה אגרא גביה. ומצאתי בנ"י שכתב בשם הרשב"א דהיינו טעמא דכיון שאין דרך לפנות אבנים מיד סמכה דעתיה שעדיין יש לו שהות לחזור לו ובינתים הוא דמדחי ליה אבל בפועל אין לומר כן שכן דרכו להוליך התבן והקש לביתו משקבל עליו. הלכך גמר ומקני. ע"כ. ואני כתלמיד היושב בקרקע לפני רבותיו. אענה אף [אני] את חלקי ואומר. דהכא היינו טעמא משום דאיכא בל תלין. ואי אמרת דלא גמר ומקני. קרוב הוא לעבור בבל תלין שהשוכר לא ידע דלא גמר ומקני. ולא יתבעהו. והמשכיר בטרדת פועליו ישכחהו. ובין כך הוא עובר בבל תלין דכיון שזה שלא תבעו היה על ידי שהיה סובר שכבר קבל שכרו. ואין זה בכלל לא תבעו אינו עובר עליו דמשנה י"ב פרק דלעיל. הלכך אמרינן דסתמא גמר ומקני כדי שלא יבא לעבור בבל תלין:
אין שורין טיט. יש מקומות ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד. רש"י:
ואין לובנים לבנים. לפי שמשהה אותן ליבשן. ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבינה. וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שייבשו. רש"י: [*הבונה ברה"ר וכו'. עיין [פירוש הר"ב] ספ"ג דשביעית]:
רבן שמעון ב"ג אומר אף מתקן וכו'. כתב הר"ב ואינו חייב בנזקין. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ג דב"ק. וכתב הר"ב דאין הלכה כרשב"ג. עיין מ"ש במשנה ב' פ"ב דב"ב:
יכין
מלכת שלמה
5.
If one’s wall was near his fellow’s garden and it fell down and his fellow said to him, “Clear away your stones”, and he answered, “They have become yours”, they do not listen to him. If after the other (the owner of the garden) had accepted he (the owner of the wall) said to him, “Here is your expenditures and I will take back what is mine”, they do not listen to him. If one hired a laborer to help him in his work with chopped straw and stubble, and the laborer said to him, “Give me my wages”, and he said to him, “Take as your wages that with which you have labored”, they do not listen to him. If after the other (the employee) had accepted he (the employer) said to him, “Here are your wages and I will take what is mine”, they do not listen to him. One who removes his manure into the public domain: from the time he removes it another may take it to manure [his fields]. One may not soak clay or make bricks in the public domain, but clay may be kneaded in the public domain but not bricks. One who builds in the public domain: one brings the stones and another builds (immediately). And if he causes damage, he pays what he has damaged. Rabban Shimon ben Gamaliel says: “He may, indeed, make preparation for his work for thirty days [in the public domain].משנה ו
שְׁתֵּי גִנּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ וְהַיָּרָק בֵּינְתַיִם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שֶׁל עֶלְיוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל תַּחְתּוֹן. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אִם יִרְצֶה הָעֶלְיוֹן לִקַּח אֶת עֲפָרוֹ אֵין כָּאן יָרָק. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אִם יִרְצֶה הַתַּחְתּוֹן לְמַלְּאוֹת אֶת גִּנָּתוֹ אֵין כָּאן יָרָק. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מֵאַחַר שֶׁשְּׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לִמְחוֹת זֶה עַל זֶה, רוֹאִין מֵהֵיכָן יָרָק זֶה חָי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטֹּל, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וְהַשְּׁאָר שֶׁל תַּחְתּוֹן:
ברטנורה
שתי גינות. של שני בני אדם סמוכות זו לזו. האחת קרקעיתה גבוה, ושאצלה קרקעיתה נמוך:והירק בנתים. בזקיפת הגובה, שזו גבוה מזו:של עליון. שהרי עפרו הוא ומשלו הוא יונק:של תחתון. שעל אוירו היא מונחת:מאחר ששניהם יכולים למחות. שלא יהא ירק זה כאן. עליון ליטול עפרו, ותחתון למלאות גינתו:רואין מהיכן ירק זה חי. ממקום שהוא יונק וגדל. ולו ינתן:כל שעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו. כדקאמר רבי מאיר. הואיל ומעפרו הוא חי:והשאר של תחתון. דעליון גופיה אפקורי מפקיר ליה לגבי דתחתון. שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקחו. והלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
של תחתון. כתב הר"ב שעל אוירו היא מונחת. וכן פירש"י. וטעמא דעד כאן לא פליגי אלא בנופו. אבל בעיקרו כולי עלמא לא פליגי דעליון הוי כדאיתא בגמרא. ומ"מ נראה לי שהלשון צריך להיות. הוא מונח: [*רבי שמעון אומר וכו'. כתב הר"ב הלכה כרבי שמעון. גמרא]: סליקא לה בבא מציעא
יכין
מלכת שלמה