Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הָעֹמֶר הָיָה בָא בְשַׁבָּת מִשָּׁלשׁ סְאִין, וּבְחֹל מֵחָמֵשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל, מִשָּׁלשׁ הָיָה בָא. רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת הָיָה נִקְצָר בְּיָחִיד וּבְמַגָּל אֶחָד וּבְקֻפָּה אַחַת. וּבְחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת:
ברטנורה
רבי ישמעאל אומר העומר היה בא בשבת. כשחל ששה עשר בניסן להיות בשבת, העומר דוחה את השבת, שכל קרבן שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה והיה העומר בא משלש סאין, שהיו קוצרין שלש סאין שעורין ומניפין אותן בנפה עד שמעמידין אותן על עשרון אחד מובחר:ובחול. אם חל ט״ז בניסן להיות בחול, היו קוצרין אותו חמש סאין, דסבר רבי ישמעאל עשרון מובחר בלא טרחא שאינו מנפה אותו כל כך אתי מחמש, בטרחא כשמנפה אותו הרבה אתי משלש. בחול מייתינן מחמש, שכך משובח הדבר יותר שמניפין מכל סאה מעט אותו סולת דק היוצא ראשון שהוא מובחר, ומוציאין מחמש סאין עשרון. בשבת מביא שלש, מוטב שירבה במלאכה אחת שרוקד שלש סאים פעמים הרבה, ואל ירבה במלאכות הרבה שיקצור ויברור ויטחון וירקד שני סאין יותר ואין הלכה כרבי ישמעאל:בשלשה בני אדם ובשלש קופות ובשלש מגלות. לפרסם הדבר שקצירת העומר במוצאי חמשה עשר בניסן. מפני הצדוקים שהיו אומרים שאין העומר בא אלא באחד בשבת:
תוסופות יום טוב
העומר. הוא של שעורין [כדתנן ברפ"ב דסוטה] ויש לו רמזים בתורה מכללם שקרא אותה מנחת [בכורים. שנאמר (ויקרא ב׳:י״ד) ואם תקריב מנחת בכורים והפירוש המקובל שירמוז למנחת העומר. ומלת אם אינה רשות. אלא רמיזת זמן. רמב"ם ריש משנה ד'] ונקרא שתי הלחם בכורים. וביאר זה ואמר בכורי קציר חטים. וזו היא ראיה על שהבכורים שקדמו להן בניסן. אינם אלא בכורי שעורים. והעיקר שעליו אנו סומכים היא קבלה בידינו. הרמב"ם סוף משנה ד'. ועיין בגמרא ריש פ"ט דף פ"ד:
יכין
מלכת שלמה
1.
Rabbi Ishmael says: On Shabbat the omer was taken out of three seahs [of barley] and on a weekday out of five. But the sages say: whether on Shabbat or on a weekday it was taken out of three seahs. Rabbi Hanina the vice-high priest says: on Shabbat it was reaped by one man with one sickle into one basket, and on a weekday it was reaped by three men into three baskets and with three sickles. But the sages say: whether on Shabbat or on a weekday it was reaped by three men into three baskets and with three sickles.משנה ב
מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בִכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, מְבִיאִים אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר:
ברטנורה
מצות העומר לבוא מן הקרוב. ממקום שקרוב לירושלים. לפי שאין מעבירין על המצות, הלכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר, אותה תבואה שמוצא ראשונה נוטלה:לא ביכר. לא בשל כל צרכו:מעשה שבא מגגות צריפין ועין סוכר. רחוקים מירושלים הרבה. מפני שהחריבו הגייסות כל תבואות שסביבות ירושלים:
תוסופות יום טוב
מצות העומר לבא מן הקרוב. מאי טעמא אבע"א משום כרמל תקריב פירש"י רך ומלא [ועיין בסוף פרקין] שתהא התבואה רכה ונמללת ביד. ואי מייתי מרחוק נשיב לה זיקא ומתקשה בדרך האי כרמל במנחת העומר כתיב ע"כ. ואי בעית אימא משום דאין מעבירין על המצות. גמ':
יכין
מלכת שלמה
2.
The mitzvah of the omer is that it should be brought from [what grows] near by. If [the crop] near Jerusalem was not yet ripe, it could be brought from any place. It once happened that the omer was brought from Gagot Zerifin and the two loaves from the plain of En Soker.משנה ג
כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ כְרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם, בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים, הֵן. בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵן, הֵן, הֵן. וְכָל כָּךְ לָמָּה. מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב:
ברטנורה
כריכות. כורכים וקושרים ראשי שבלים מלוא אגרוף:מתכנסות לשם. למוצאי יום טוב כשקוצרים אותו:כדי שיהא נקצר בעסק גדול. בקול המולה גדולה. שיכירו הצדוקים שבמוצאי יום טוב קוצרים אותו משום דאינהו לא מודו בהאי, כדלקמן:אמר להן. הקוצר, לבני העיירות העומדים עליו, בא השמש, ואמרו לו הין:מגל זה. כלומר, אקצור התבואה במגל זה:קופה זו. אכניס התבואה לתוך קופה זו:שבת זו. אקצור בשבת זו, ואמרו לו הין:שלש פעמים. שואל להן כל דבר ודבר:וכל כך. שהיה שואל, למה: מפני הצדוקים וביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. אלא במוצאי שבת, דכתיב (ויקרא כ״ג:ט״ו) וספרתם לכם ממחרת השבת, ממחרת שבת בראשית משמע, ומסורת בידינו מאבותינו דהאי ממחרת השבת, היינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח בין שחל בחול בין בשבת. וכן מצינו בספר יהושע (ה׳ י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי, והרי נאמר בתורה (שם) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, ומאחר שתלה היתר החדש במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח הוא המתיר את החדש ובו קוצרים העומר בין שחל יום טוב ראשון של פסח בחול בין שחל להיות בשבת. ולפיכך הקוצרים מגביהין קולם כדי שישמעו הבייתוסים ולהוציא מלבן. וקוצרים העומר בלילה ולא ביום, דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם וגו׳ שבע שבתות תמימות תהיינה, וא״א להיות תמימות אלא אם כן מתחיל למנות מתחלת הלילה, שהרי הלילה תחלת היום הוא, והרי הוא אומר (דברים ט״ז:ט׳) מהחל חרמש בקמה תחל לספור, אלמא הקצירה בלילה הוא בשעה שמתחיל למנות:
תוסופות יום טוב
אומר להם. כל אחד מהג' קוצרים. אבל המשיבים הם רבים מכל עיירות הלכך כללינהו ותני אומרים:
והם אומרים לו קצור. בקצירה עצמה השיבו ואמרו קצור ולא היה די להם לומר הין:
כל כך למה מפני הביתוסים. והר"ב העתיק צדוקים וביתוסים. גם בתחלת המשנה פי' שיכירו הצדוקים. וכן בריש פירקין. כתב מפני הצדוקים וכו' טעמו דשתי הכתות יצאו למינות. כדפי' במשנה י"א פ"ק דאבות וליכא בינייהו. ומיהו מתני' דקתני ביתוסים וכן העתיק רש"י. וה"נ תניא בברייתא דבייתוסים הם שאמרו עצרת אחר השבת. ולעיל מינה תניא דצדוקים היו אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד. ויראה שאף על פי ששתי הכתות יצאו למינות. מכל מקום כת זו פקרו בדבר זה וזו בדבר אחר. ואח"כ קבלו שתיהן לרעה זו מזו [*וכן ראיתי לחכם בספר המתואר מאור עינים בפ"ג מהחלק שממנו המתואר אמרי בינה]:
שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יו"ט. וכתב הר"ב ומסורת בידינו מאבותינו דהאי ממחרת השבת. ממחרת י"ט כו'. וכן מצינו בספר יהושע וכו' ומאחר שתלה היתר כו'. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהלכות תמידין. וא"ת שאותו פסח בשבת אירע. כמו שדמו הטפשים. היאך תלה הכתוב היתר אכילתה לחדש. בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה. אלא נקרה נקרה. אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחים על איזה יום הוא מימי השבוע. ע"כ. ומ"ש הר"ב וקוצרים העומר בלילה כו'. שהרי הלילה תחלת היום הוא שכן הוא בכ"מ חוץ מבקרבנות. עיין בפי' הר"ב בספ"ו דחולין:
יכין
מלכת שלמה
3.
How would they do it [reap the omer]?The agents of the court used to go out on the day before the festival and tie the unreaped grain in bunches to make it the easier to reap. All the inhabitants of the towns near by assembled there, so that it might be reaped with a great demonstration. As soon as it became dark he says to them: “Has the sun set?” And they answer, “Yes.” “Has the sun set?” And they answer, “Yes.” “With this sickle?” And they answer, “Yes.” “With this sickle?” And they answer, “Yes.” “Into this basket?” And they answer, “Yes.” “Into this basket?” And they answer, “Yes.” On the Sabbath he says to them, “On this Sabbath?” And they answer, “Yes.” “On this Sabbath?” And they answer, “Yes.” “Shall I reap?” And they answer, “Reap.” “Shall I reap?” And they answer, “Reap.” He repeated every matter three times, and they answer, “yes, yes, yes.” And why all of this? Because of the Boethusians who held that the reaping of the omer was not to take place at the conclusion of the [first day of the] festival.משנה ד
קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהְבִין אוֹתוֹ בָאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ. נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בְרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם. וְחַיָּב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. בָא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:
ברטנורה
מהבהבין אותו באור. בעודו בשיבלין, כדי לקיים בו מצות קלי, כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) אביב קלוי באש, ובמנחת העומר מיירי קרא:וחכמים אומרים. תחלה חובטים. ולא כדרך תבואה יבשה שחובטים אותו במקל, אלא בקנים לחים:ובקליחות. בקלח של כרוב, כדי שלא יתמעך. ואח״כ מקיימין בו מצות קלי:נתנוהו לאבוב. דסבירא להו לרבנן שאם מהבהבים אותו באור ממש אין נקרא קלי, שאין נקרא קלי אלא ע״י דבר אחר דהיינו ע״י כלי, שנותנים אותו באבוב, והוא כלי של נחושת מנוקב שמוכרי קליות קולין בו. והלכה כחכמים:ברחיים של גרוסות. שאין טוחנות דק אלא עבה. שאם יטחנו יפה יעברו הסובין של קליפה בנפה עם הסולת. וגרוסות לשון גריסין של פול, ועל שם כן נקראת גרש כרמל:וחייב בחלה. דחיוב חלה היינו גלגול העיסה, וגלגול עיסה זו ביד הדיוט היא לאחר שנפדה:ופטור מן המעשרות. דמירוחו ביד הקדש הוא ומירוח הקדש פוטר מן המעשרות:ר״ע מחייב. האי קמח הנותר מעשרון של עומר בחלה ובמעשרות. לפי שלא נתנו מעות הקדש אלא בצריך להם לעשרון לבד, אבל האחר לא קדש, הילכך לאו מירוח הקדש הוא, דהא לא קדוש. ואין הלכה כרבי עקיבא:בא לו לעשרון. נותן תחלה שמנו ולבונתו קודם נתינת הסולת:יצק ובלל. לאחר נתינת הסולת, כדרך כל המנחות שנותן שמן בכלי תחלה ואח״כ נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל:הניף והגיש. דמנחת העומר טעונה הנפה והגשה, כדאמרינן בפרק כל המנחות:
תוסופות יום טוב
ואבוב היה מנוקב. עיין בפירוש הר"ב פ"ב דכלים משנה ג':
רבי עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות. פירש הר"ב. לפי שלא נתנו מעות הקדש. אלא בצריך להם. והא דקתני והשאר נפדה [לר"ע] לית ליה דלדידיה לא בעי פדייה א"נ שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. תוס':
בא לו לעשרון ונתן שמנו כו'. וזה לא יהא אלא ביום. ר"ל יום ט"ז בניסן. רש"י:
ונתן שמנו ולבונתו. יצק ובלל. [*פי' הר"ב ויוצק עליה שמן ובולל. וכן פירש"י ועוד יש נתינת שמן שלישית שלא הזכיר בקונטרס] [דתנן] [במ"ג פ"ו] (תנן) דכל המנחות טעונות שלש מתנות שמן ונראה דכולהו תני להו הכא דנתן שמנו הוא נתינת שמן תחלה בכלי ויצק ובלל היא יציקה ובלילה [דלקמן] ובין הכא ובין התם. ה"ל למתני בלילה ברישא. דיצק הוא יציקה אחרונה. תוס'. ועמ"ש שם בפ"ו [*והרמב"ם בפ"ז מה"ת כלל הכל בלשון ובוללן]:
יצק ובלל. תימה דלא תני מלח. כדקתני בהקומץ רבה [משנה ב'] לא יצק לא בלל לא מלח. תוס'. ואפשר לי לומר דלא קחשיב ותני אלא מילי דמנחות. אבל מליחה על כל קרבנך תקריב מלח וכן ליתא אלא סמוך להקטרה כמ"ש שם:
וקמץ. לאחר שבורר כל הלבונה לצד אחד. כדפי' הר"ב במשנה ב' דפ"ק:
יכין
מלכת שלמה
4.
They reaped it, put it into the baskets, and brought it to the Temple courtyard; Then they would parch it with fire in order to fulfill the mitzvah that it should be parched [with fire], the words of Rabbi Meir. But the sages say: they beat it with reeds or stems of plants that the grains should not be crushed, and then they put it into a pipe that was perforated so that the fire might take hold of all of it. They spread it out in the Temple courtyard so that the wind might blow over it. Then they put it into a gristmill and took out of it a tenth [of an ephah of flour] which was sifted through thirteen sieves. What was left over was redeemed and might be eaten by any one; It was liable for hallah but exempt from tithes. Rabbi Akiba made it liable both to hallah and to tithes. He then came to the tenth, put in its oil and its frankincense, poured in the oil, mixed it, waved it, brought it near [to the altar], took from it the handful and burnt it; and the remainder was eaten by the priests.משנה ה
מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי, שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים. מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד, וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ:
ברטנורה
שלא ברצון חכמים. דגזרי שמא יאכל מן החדש כשקוצר קודם שיקריבו העומר, וזה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר: ר' יהודה אומר ברצון חכמים. דלא גזרו שמא יאכל כשקוצר. והלכה כר' יהודה:והרחוקים. שאינן יודעים אם עדיין קרב העומר:מותרים מחצות היום ולהלן. כדקתני טעמא לקמן:שיהא יום הנף. יום ששה עשר בניסן שבו מניפין את העומר:כולו אסור. לאכול בו חדש:אמר רבי יהודה. לתנא דמתניתין, וכי רבן יוחנן התקין:והלא מן התורה אסור. בזמן שאין בית המקדש קיים. דתרי קראי כתיבי, כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה, דמשמע דעצמו של יום כולו אסור דעד ועד בכלל, וכתוב אחד אומר (ויקרא כ״ג:י״ד) עד הביאכם את קרבן אלהיכם, דמשמע דלאחר קרבן העומר מותר, הא כיצד, כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים. אלמא בזמן שאין בית המקדש קיים שאין העומר קרב הוי יום הנף כולו אסור מן התורה. ומשני בגמרא דהא דתנן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, לא תימא התקין אלא דרש והתקין, כלומר שדרש מקראות הללו ברבים והודיעם שכך הדין שיום הנף כולו אסור מן התורה משחרב בית המקדש. ואית דמפרשי בגמרא, שאין החדש אסור מן התורה ביום ט''ז בניסן בזמן שאין מקדש אלא עד שיאיר פני המזרח שחרית ביום ט''ז, דכתיב עד עצם היום הזה, עד ולא עד בכלל, והתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח, השתא נמי ניכול, והן אינן יודעים דבזמן המקדש אסור לאכול חדש עד שיקריב העומר, דכתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם. והכי מפרשינן לה בפרק לולב הגזול:
תוסופות יום טוב
שלא ברצון חכמים. פירש הר"ב דגזרי שמא יאכל מן החדש כשקוצר. דאילו קצירה עצמה אפשר בבית השלחין. א"נ ע"י קטוף [*ועי' לקמן במשנה ז' וח']:
דברי ר"מ. מקשינן בגמרא דבבדיקת חמץ פליגי חכמים אדר"י ומסתמא רבי מאיר הוא בר פלוגתיה דר"י. וסברי יבדוק בתוך המועד. כדתנן במשנה ג' פ"ק דפסחים. ולא חיישינן שמא יאכל. ומשנינן דשאני התם דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל אכיל מיניה:
רבי יהודה אומר ברצון חכמים. פי' הר"ב דלא גזרו שמא יאכל. והא דחייש התם בחמץ. דלא בדיל מיניה. חדש בדיל מיניה. גמ':
והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. כדמסיק טעמא במתני' מפני שהן יודעים שאין בית דין מתעצלים בו. וכתב הרמב"ם. ולכן צריכין אנשים שישמרו חצות יום ירושלים לא חצות אותן המקומות. לפי שאפשר שיהיה מוקדם. או מאוחר וזה ידוע מחכמת ארך הארצות. וכמו שהוא מפורסם אצל בעלי התכונה. ע"כ. ירצה שהמקומות שעל כדור הארץ בארך מנקודת מזרח עד נקודת מערב כל המוקדם לנקודת מזרח יקדים בו חצות היום קודם למאוחר אליו. ולכן צריכין שידעו המקומות אם הם מוקדמים לירושלים או מאוחרים וכמה היא הקדימה והאיחור שביניהם. ובזה ידעו אם חצות ירושלים מוקדם או מאוחר. לחצות יום שלהם. וכמה היא הקדימה. או האיחור:
אמר רבי יהודה והלא מן התורה כו'. עמ"ש בזה בפרק לולב הגזול משנה י"ב:
מפני מה הרחוקים מותרים כו'. בין לר"מ ובין לר"י. דאפי' ר"י מודה בזמן שיש עומר עומר מתיר. דכתיב עד (יום) הביאכם. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
5.
After the omer was offered they used to go out and find the market of Jerusalem already full of flour and parched grain [of the new produce]; This was without the approval of the rabbis, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: it was with the approval of the rabbis. After the omer was offered the new grain was permitted immediately, but for those that lived far off it was permitted only after midday. After the Temple was destroyed Rabbi Yohanan ben Zakkai decreed that it should be forbidden throughout the day of the waving. Rabbi Judah said: is it not so forbidden by the law of the Torah, for it is said, “Until this very day?” Why was it permitted for those that lived far away from midday? Because they know that the court would not be negligent with it.משנה ו
הָעֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ. אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּבִכּוּרִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה קֹדֶם לָעֹמֶר. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, לֹא יָבִיא. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר:
ברטנורה
העומר היה מתיר במדינה. לאכול החדש בכל המקומות:ושתי הלחם במקדש. שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשה, דכתיב בשתי הלחם (במדבר כ״ח:כ״ו) מנחה חדשה, שתהא חדשה לכל המנחות:ומנחת בהמה. מנחת נסכים של בהמה:ואם הביא. קודם לעומר:פסול. שלא הותר החדש מכללו אפילו אצל ההדיוט. אבל קודם שתי הלחם לא יביא. ואם הביא כשר. שכבר הותר מכללו אצל ההדיוט:
תוסופות יום טוב
ושתי הלחם במקדש. פי' הר"ב דכתיב בשתי הלחם מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות. אין לי אלא חדשה של חטים חדשה של שעורים [מנחת קנאות] מנין ת"ל חדשה חדשה [ב' פעמים דכתיב בהקריבכם מנחה חדשה והקרבתם מנחה חדשה] אם אינו ענין לחדשה של חטים תנהו ענין לחדשה של שעורים. ומנין שתהא קודמת לבכורים ת"ל (שמות ל״ד:כ״ב) חג שבועות בכורי קציר חטים. [חג שבועות שאתה מביא בו לחם. יהא קודם לכל קציר. ואפילו בכורים כו'] ומנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן. נאמר כאן (שם כ"ג) בכורי מעשיך ונאמר להלן (שם) באספך את מעשיך מן השדה. מה להלן נסכים ופירות אילן. אף כאן נסכים ופירות אילן. בגמרא פ"ט דף פ"ד:
ואם הביא פסול. לשון הרמב"ם בפ"ה מהלכות איסורי מזבח. ואם הביא לא נתקדשו להיות ראויין לקרבן. אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו. ע"כ:
ואם הביא פסול. פי' הר"ב שלא הותר החדש מכללו אצל ההדיוט. וקשיא תינח חדש שנאסר ועדיין לא הותר. אבל בכורי פירות ונסכי יין דמעולם לא נאסר. אמאי אם הביא פסול. ובגמ' יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה. מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם. אמר לפניו יהודה בר נחמיה. לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט שתק רבי טרפון. אמר רב נחמן בר יצחק לדברי יהודה בן נחמיה נסכים בכורים [רש"י פי' יין שביכר כו'. ולי נראה דתרתי קאמר נסכים ובכורים. וכן משמע מלשון רש"י עצמו שאני מעתיק בסמוך] שהקריבם קודם לעומר כשרים. דהא כ"ש הוא דהני לא אתסרו כלל. וכתב רש"י. והא דקתני מתני' ואם הביא פסול. לאו אבכורים דפירות האילן קאי. ע"כ. אבל הרמב"ם בפ"ו מהלכות תמידין העתיק המשנה כלשונה וכן עוד לו בפ"ה מהא"מ פסק בנסכים. שאם הביא פסול. [וקצת תימה עליו שלא העתיק דין בכורים. ג"כ בפ"א מהלכות בכורים]. ושמעינן דלא ס"ל להא דרב נחמן בר יצחק. וקשיא אמאי. דהא מלתא בטעמא קאמר. לכך נראה בעיני דלענין הלכה לא קיי"ל כיהודה בן נחמיה מדקשיא ליה לרבי טרפון. ואף על פי ששתק רבי טרפון לאו כהודאה היא והיינו דדייק רב נחמן בר יצחק ואמר לדברי יהודה בן נחמיה. לומר ליה ולא סבירא לן אלא כדקשיא ליה לרבי טרפון. ולא מסקינן טעמא. ואע"ג דהתוספות כתבו דאף ר"ט לא אשתמיטתיה הך טעמא. דהא כתוב ממשקה ישראל [*מן המותר לישראל כדלקמן ומשום הכי לא השיבו יהודה בן נחמיה קודם לעומר אסור. משום דבעינן ממשקה ישראל] אלא דקשיא ליה ונילף קודם לשתי הלחם מקודם לעומר. ומהדר ליה לא אם אמרת וכו' ע"כ ולפי זה אף לר"ט טעמא משום דמותר לישראל. וא"כ לדידיה נמי ואם הביא פסול לא קאי אלא אחדש. יש לומר דר"ט ודאי לא אשתמיטתיה מלומר טעמא דמשקה ישראל מן המותר לישראל. אבל מכיון דקשיא ליה ונילף לשתי הלחם וכו'. ולא ס"ל לא אם אמרת כו'. אף טעמא דממשקה ישראל אזלא ליה. וכולה מתניתין קא קשיא ליה. ולית ליה בה טעמא. ומש"ה לרבי טרפון אין לחלק באם הביא. בין חדש לבכורים ונסכים. אלא מתני' כדקתני. דהא לית ליה טעמא דנוכל לחלק בכך. ואע"ג דמתניתין קאי בקשיא. אפ"ה אין לדחותה מהלכה מכח קושיא דהא רבי סתמה. אע"ג דלרבי טרפון קשיא ליה. ועיין כיוצא בזה במ"ש בפרק דלקמן מ"ב זהו מה שנראה בעיני שהיא שיטת הרמב"ם בחבורו. ומ"מ בפירושו דפי' נמי להא דיהודה בן נחמיה קשיא ודאי כמו שהקשתי להר"ב דא"כ ואם הביא לא קאי אלא אחדש. והיה להם לפרש זה:
ואם הביא כשר. עיין מ"ש במ"י פ' בתרא דחלה:
יכין
מלכת שלמה
6.
The omer permits [the new grain] throughout the land, and the two loaves permit it in the Temple. One may not offer minhahs, first-fruits, or minhahs that accompany animal offerings, before the omer. And if one did so, it is invalid. Nor may one offer these before the two loaves. But if one did so it was valid.משנה ז
הַחִטִּים וְהַשְּׂעֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצֹר מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם לָעֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן. וְאִם לָאו, אֲסוּרִים עַד שֶׁיָּבֹא עֹמֶר הַבָּא:
ברטנורה
ומצטרפין זה עם זה. להשלים שיעור העיסה החייבת בחלה. ולא שיצטרפו כולן יחד, דמין בשאינו מינו אין מצטרף, אלא החטין מצטרפין עם הכוסמין בלבד מפני שהן מינן, והשעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטים. ואע״ג דכוסמין מין חטין הן, לאו מין חטין דוקא, אלא מין שעורים ואף מין חטים, ומצטרפין עם החטים והשעורים. ומיהו בירושלמי משמע דאם נלושו יחד מצטרפין, אפילו מין בשאינו מינו. אבל אם לא נלושו יחד אלא שאחר כך היו נושכות העיסות זו בזו, מין במינו מצטרפין, שלא במינו אין מצטרפין:ואסורים בחדש. כדכתיב (ויקרא כ״ג) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, וגמרינן לחם לחם מפסח, מה להלן מחמשת המינים אף כאן מחמשת המינים:ומלקצור מלפני הפסח. שאסור לקצור מאחד מחמשת המינים קודם קצירת העומר. דכתיב בעומר (שם) ראשית קצירכם, שתהא תחלה לכל הנקצרים, ואתיא ראשית ראשית מחלה, כתיב התם (במדבר ט״ו) ראשית עריסותיכם, וכתיב הכא ראשית קצירכם, מה להלן מחמשת המינים אף כאן מחמשת המינים:ואם השרישו. אחד מחמשת המינים הללו קודם קצירת העומר:העומר מתירן. ומותר לקצרן אחר קצירת העומר. דכתיב (שמות כ״ג:ט״ז) אשר תזרע בשדה, משעה שנזרע ונשרש בשדה:ואם לאו. שלא השרישו אלא לאחר קצירת העומר:אסורים עד שיבוא העומר הבא. של שנה הבאה:
תוסופות יום טוב
חייבין בחלה. טעמא פי' הר"ב בריש מסכת חלה:
ומצטרפין זה עם זה. כתב הר"ב ולא שיצטרפו כולן יחד כו' אלא החטין וכו' והשעורים כו'. ושאר המינין עיין במ"ב פ"ד דחלה ושם בפי' הר"ב. וכתבו התוס' וא"ת והנך מינין שהן כלאים זה בזה. כדתנן בריש כלאים. היאך הן מצטרפין. הא תנן [בסוף] פרק שני דתרומות כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה. וי"ל דגבי חלה תלוי הטעם בעיסה. לפי שעיסותיהן דומות זו לזו. כדאיתא בירושלמי בפרק בתרא דחלה. ועוד יש לפרש דכשיש בכל אחד בפ"ע כדי חיוב חלה. אין תורמין מזה על זה ממין על שאינו מינו והכי מוכח בתוספתא דחלה וכו':
ואסורין בחדש. כתב הר"ב דגמר מפסח מה להלן כו' כדתנן במשנה ה' פ"ב דפסחים:
מלפני הפסח וכו'. כבר הארכתי בזה בס"ד בחילוף הגרסאות בריש מסכת חלה:
ואם השרישו כו'. כתב הר"ב דכתיב אשר תזרע בשדה משעה שנזרע ונשרש בשדה. מדכתיב בשדה דייקינן לה בגמרא דצריך השרשה:
יכין
מלכת שלמה
7.
Wheat, barley, spelt, oats and rye are subject to hallah. And they are reckoned together. They are forbidden [to be eaten] as new grain before the omer. And they may not be harvested before Pesah. If they had taken root before the omer, the omer permits them; And if not, they are forbidden until the next year's omer.משנה ח
קוֹצְרִים בֵּית הַשְּׁלָחִים שֶׁבָּעֲמָקִים, אֲבָל לֹא גוֹדְשִׁין. אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְגוֹדְשִׁין שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים. קוֹצֵר לַשַּׁחַת, וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף יִקְצֹר וְיַאֲכִיל אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ:
ברטנורה
קוצרים בית השלחים שבעמקים. שתבואתן רעה ואין מביאין עומר משם. ותניא, כתוב אחד אומר (ויקרא כ״ג:י׳) וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר, דמשמע דיכול לקצור קודם הבאת העומר, וכתוב אחר אומר ראשית קצירכם, דמשמע שתהא ראשית לכל הקצירות, הא כיצד, ממקום שאתה יכול להביא העומר אי אתה קוצר קודם לעומר, ממקום שאי אתה מביא, כגון בית השלחים ובית העמקים שאין מביאין עומר מהן לפי שהן רעות, אתה קוצר מהן קודם לעומר:אבל לא גודשין. לעשותן גדיש. דכמה דאפשר לשנויי משנינן:אנשי יריחו. בית השלחין הוו להו:קוצר לשחת. מותר לקצור לשחת קודם לעומר ומאכיל לבהמתו:אימתי בזמן שהתחיל לקצרה לצורך בהמתו עד שלא הביאה שליש אחרון של גמר בישולה, קוצר אף לאחר שהביאה שליש:ר׳ שמעון אומר אף יקצור ויאכיל. יתחיל לקצור ומאכיל לבהמתו משהביאה שליש. דכל לשחת לאו קציר הוא. והלכה כר׳ יהודה, שבא לפרש דבריו של ת״ק:
תוסופות יום טוב
קוצרים בית השלחים שבעמקים. וכן העתיק הר"ב אלא דמסיים ממקום שאי אתה מביא כגון בית השלחין ובית העמקים והתוס' העתיקו כן דף ס"ח וכתבו דצריך לומר כיון דלכתחלה לא יביא. אע"ג דאם הביא כשר. ממקום שאי אתה מביא קרינא ביה. דהא בית השלחין אם הביא כשר. כדתנן בפ"ח משנה ב' אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא מבית האילן ואם הביא כשר. ותימה דהכא לא חשיב בית הזבלים ובית האילן [ולפי' קמא דכתב הר"ב במשנה דלקמן קחשיב בית האילן] ובזה יש לתרץ. דהני פסידי אי לא מקצרי להו ושרו רבנן. אבל הני לא פסדי אי משהו להו עד לאחר העומר ואחמור בהו רבנן כי היכי דאחמור הכא בגדישה. אבל אכתי קשה אמאי לא (כתוב) [חשיב] בית העמקים [ר"ל לעיל בפ"ח] ואית דגרסי הכא בית השלחים שבעמקים. דההוא אם הביא פסול. דאיכא תרתי ולא קרינא ביה ממקום [שאתה] מביא אבל היכא דאם הביא כשר אע"ג דלכתחלה לא יביא ממקום שאתה מביא הוא ואסור לקצור וכן מוכח בתוספתא דקתני אע"פ שאמרו אין קוצרים מבית השלחין שבהרים. ומבית הבעל שבעמקים אבל קוצרים מפני הנטיעות שבו. [והא] דלא תני בית העמקים בפ"ח. דבית העמקים דלאו בית השלחין פירות טובים [הן] ולכתחלה יביא. וקצת תימה לפירוש זה דלא משתמיט תנא בשום מקום וליתני בית השלחים שבעמקים לא יביא ואם הביא פסול. ועוד קשה דהיכא מצינן למימר דלא חשיב בית העמקים בהדי לא יביא משום דפירות טובים [הם] הא תנן בפ"ק דבכורים אין מביאים בכורים כו' ולא מפירות שבעמקים. ומדלא חזי לבכורים כל שכן למנחות דלגבוה. דהא דדרשינן בבכורים אשר תביא מארצך משבחה של א"י לאו משום מובחר הוא אלא אז' המינין קאי דמשתבח בהן א"י. ואי לאו ההיא דתוספתא. אין לחוש אי גרסינן של בית השלחים ושל בית העמקים. ואי הוה אמרינן בבית העמקים אם הביא פסול. הוה ניחא הא דלא תני להו בהדי הנהו דלא יביא דהתם אם הביא כשר. עכ"ד. אבל קצת תימה דלא משתמיט בשום מקום וליתני בית העמקים לא יביא ואם הביא פסול. כמו שכתבו בעצמם לגירסת בית השלחים שבעמקים. והרמב"ם בפ"ז מה' תמידין העתיק בית השלחים שבעמקים. וכן העתיק רש"י בפי' המשנה ובגמרא דף ס"ח:
אבל לא גודשין. פי' הר"ב כמה דאפשר לשנויי משנינן. וז"ל התוס' משום דבגדישה ליכא פסידא אי שבקינן עד אחר עומר והא דשרי רבי יהודה קמח וקלי במתני' [ה'] משום עולי רגלים התירו וא"ת דבמתני' [ה'] גזר ר"מ בקמח וקלי דאמר שלא ברצון חכמים. ובאנשי יריחו תנן קוצרין ברצון חכמים וי"ל דקצירה שאני משום פסידא כדפרישית. וא"ת א"כ מאי קשיא ליה מקצירה אחמץ לר' יהודה [כמ"ש לעיל] שאני קצירה דאיכא פסידא. וי"ל דכ"ש אין לגזור במקום מצות ביעור. ע"כ:
קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. ואף על גב דבמ"ט פ"ב דקדושין. פירש הר"ב דכל מקום שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה. ואחד איסור הנאה במשמע. הא פריך לה בגמ' בפ"ב דפסחים דף כ"ג ומשני קצירכם שלכם יהא ועיין במשנה דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
8.
[Before the omer] one may reap [grain] in irrigated fields in the valley, but one may not stack it. The people of Jericho used to reap [before the omer] with the approval of the sages, and used to stack it without the approval of the sages, but the sages did not protest. One may reap the unripe grain for cattle feed. Rabbi Judah said: When is this so? If one had begun to reap it before it had reached a third of its growth. Rabbi Shimon says: one may reap it and feed [his cattle with it] even after it has reached a third of its growth.משנה ט
קוֹצְרִין מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת, מִפְּנֵי בֵית הָאֵבֶל, מִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים. מִצְוַת הָעֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּמָה. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הָעֳמָרִים. מִצְוָתוֹ לָבֹא מִן הַלַּח. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ. מִצְוָתוֹ לִקְצֹר בַּלַּיְלָה. נִקְצַר בַּיּוֹם, כָּשֵׁר. וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:
ברטנורה
קוצרים. קודם לעומר: מפני הנטיעות. שלא יפסידו. לפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר, כדאמרינן בפרק כל הקרבנות, אין מביאין לא משדה בית השלחים ולא משדה אילן, ולעיל אמרינן ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר. פירוש אחר, מפני הנטיעות משום כלאים. לפי שפעמים אדם זורע תבואה ואין שם נטיעות, ולאחר זמן עולות שם נטיעות ביניהן מאליהן, וצריך לקצור הזרעים משום כלאים:ומפני בית האבל. שאין להם מקום פנוי לישב לברך ברכת רחבה שאומרים בבית האבל:ומפני בית המדרש. שאין מקום לתלמידים לישב. וטעמא דכל הני, משום דקציר מצוה נינהו, והכתוב אומר ראשית קצירכם, שיהיה העומר ראשית לקצירכם של רשות ולא ראשית לקציר של מצוה:כריכות. אלומות קשורות:צבתים. אגודות בלא קישור. פירוש אחר, כייכות אלומות גדולות, צבתים אגודות קטנות:מן הקמח. שיהא קוצר לשמו:לא מצא. שכבר נקצר הכל:מן הלח. דכתיב כרמל, רך ומל:לקצור בלילה. כדילפינן בריש פרקין, מדכתיב (דברים ט״ז:ט׳) מהחל חרמש בקמה תחל לספור, משעה שאתה מונה אתה קוצר, והספירה צריכה להיות בלילה דכתיב (ויקרא כ״ג:ט״ו) שבע שבתות תמימות:
תוסופות יום טוב
קוצרים מפני הנטיעות. בפי' אחר שכתב הר"ב מפני הנטיעות משום כלאים. כתב רש"י ולהכי נקט נטיעות משום אורחא דמלתא פעמים שאדם זורע כו':
מפני בית האבל. לשון הר"ב שאין להם מקום פנוי לישב לברך ברכת רחבה. ויראה לפרש בית. כמו שפירש"י וישמע בית פרעה (בראשית מ"ח) כמו בית ישראל בית יהודה. עבדיו ואנשי ביתו. ע"כ. [*וזה שהעתיק הר"ב מפני בית המדרש. כך העתיק רש"י. אבל בכל הנוסחאות ראיתי כגירסת הספר] ומ"ש הר"ב דטעמא דדרשינן קצירכם של רשות כו'. והקשו בתוס' דבמאכיל לבהמה דרשינן קצירכם שיהא שלכם. כמ"ש לעיל. ובפ"ב דפסחים דף כ"ג תירצו די"ל מדלא כתב קציר וה"מ למכתב קצירך. וכתב קצירכם ש"מ תרתי. ע"כ:
כריכות. בפ"א שכתב הר"ב. אלומות גדולות כתבו התוס' וא"א לומר כן כדמוכח בפרק אלו מציאות כמ"ש שם בריש הפ':
אבל מניחן צבתים. מ"ט. דכמה דאפשר לא טרחינן. גמרא:
לא מצא יביא מן העמרים. כולהו יביא דתנינן נפקא לן מתקריב יתירא דכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) תקריב מנחת בכוריך א"כ מה ת"ל (שם) אם תקריב מנחת בכורים אלא ללמד שאם לא מצא כמצותו יביא כו' בברייתא בגמרא:
מצות העומר לבא מן הקמה. פירש הר"ב שיהא קציר לשמו כדכתיב מהחל חרמש בקמה. רש"י:
מן הלח. לשון הר"ב דכתיב כרמל רך ומל. וכן פירש"י במשנה ב' רך ומלא וכתבו התוס' [ס"ד ע"ב] דהוי כמו שמלה שלמה. ע"כ. אבל לשון רש"י במתני' כר ומל וכ"כ בפי' החומש פ' ויקרא וז"ל בעוד הכר מלא שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה ועל כן נקראו המלילות כרמל. וכן כרמל בצקלונו. ע"כ:
נקצר ביום כשר. והתנן [ספ"ב דמגילה] כל הלילה כשר לקצירת העומר כו'. זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא [כגון זריקת דמים וקדשים ששחטן בלילה פסולין]. אף דלילה ביום נמי לא. אמר רבה ל"ק הא ר' דס"ל נקצר ביום כשר. והא ר"א בר"ש דס"ל בלילה דוקא ומתני' דריש פרקין דתנן קצירת העומר בשבת דלא כר'. גמרא כדלקמן:
ודוחה את השבת. להקרבה אבל לקצירה לא. דהא נקצר ביום כשר ויוכל לקצרה מע"ש ואמאי תדחה שבת. גמרא:
יכין
מלכת שלמה