Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. הַקָּפַת הַחֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, וְאִם עֲשָׂאָהּ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן מְשַׁמֵּט. שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט, וְאִם עֲשָׂאוֹ מִלְוָה, הֲרֵי זֶה מְשַׁמֵּט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁפּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת, וְשֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת בַּשְּׁבִיעִית, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת:
ברטנורה
שביעית משמטת את המלוה. המלוה את חברו ועברה עליו שביעית אחר ההלואה אינו יכול לתבוע הלואתו מחבירו כדכתיב (דברים ט״ו:ב׳) שמוט כל בעל משה ידו:בשטר. שכתב לו שטר באחריות נכסים ושעבד קרקעות על המלוה דמיחזי כמי שמשכן קרקעות אצלו, אעפ״כ שביעית משמטתו:הקפת החנות. שקנה ממנו באמנה:אינה משמטת. דאין זה חוב ואין זו דרך מלוה:ואם עשאה מלוה. שחשב עם הקונה וזקפן עליו במלוה:הראשון הראשון משמט. אם לקח באמנה פעם ראשונה מן החנות וחזר ולקח שנייה הראשונה נעשית מלוה ומשמטת ולא השניה. חזר ולקח שלישית. ראשונה ושניה נעשו מלוות ושביעית משמטתן ולא השלישית. וכן לעולם, האחרונה אין שביעית משמטתה וכל האחרות שביעית משמטתן, הואיל והיה ראוי שיתן לו מעות הראשונה קודם שיקח השנית בהקפה ולא נתן נעשית הראשונה מלוה, וכן לעולם. ואין הלכה כרבי יהודה:כל מלאכה שפוסקת בשביעית. אם שכר שכיר זה ממלאכות הפוסקות בשביעית, כלומר ממלאכות שאסור לעשותן בשביעית כגון חרישה וקצירה ועבודת קרקע, נעשה שכר זה בשביעית כמלוה, ושביעית משמטת, ואם לאו, ששכר זה שחייב לו היה משאר מלאכות שאין אסורות בשביעית, לא נעשה כמלוה ואין שביעית משמטת. ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
בשטר. לשון הר"ב שכתב לו שטר באחריות וכו'. כלומר דאפילו שהאחריות מפורש בו. והשתא דשלא בשטר כלומר בשטר שכתוב סתם ולא פירש בו האחריות ורב ושמואל דאמרי תרווייהו הכי בפרק דדגיטין דף לז ואף על גב דקי"ל כחכמים דמשנה ו פ"ק דב"מ דאחריות ט"ס ואפילו לא נכתב ככתוב דמי. מכל מקום לענין השמטת כספים. איצטריך לאשמועינן דאפילו כשפירש בהדיא לא מהני לומר דלכך פירש בהדיא כדי שיהיה כמו משכון. [*והשתא א"ש דלא הוה זו ואצ"ל זו דתנא ושלא בשטר לגלויי אבשטר דמיירי במפורש בו אחריות. והרמב"ם בפירושו פירש שלא בשטר קודם בשטר משמע שכך היתה גירסתו. ושם שטר מפורש במשנה ו פרק קמא דב"מ]. ופי' אחריות כתבתי במשנה ו פרק ג דפיאה. ועוד במשנה ה פרק קמא דקדושין:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שביעית משמטת את המלוה דאינו רשאי לתבוע חובו לאחר שעבר עליו ערב ר"ה של שמינית. דשביעית אינה משמטת רק בסופה [כערכין דכ"ח ב']: בשטר ושלא בשטר ר"ל אפי' בשטר ששעבד נכסיו. ואפי' פיר' אחריות נכסים בפירוש בשטר. אפ"ה לא הו"ל כיש לו משכון דאינו משמט: הקפת החנות שלוקח פרוטה פרוטה ואינו קובע זמן לפרעון. רק כשיצטרף סך מה. פורע הכל: אינה משמטת מדאין דרך המלוה לנוגשו: ואם עשאה מלוה שחישב עמו וקבע זמן לפרעון: הראשון הראשון משמט פעם ראשון אינו משמט. וכשלקח פ"ב נשמט הראשון. ובפעם ג' נשמט ב' וכן לעולם: רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית ר"ל אם שכירתו מעבודת קרקע שאסור בשביעית: משמטת דהו"ל כמלוה: השוחט את הפרה וחלקה בר"ה בא' דראש השנה דח': אם היה החדש מעובר שהיה אלול מעובר. והוה ליה א' דראש השנה. ל' של אלול דשביעית: משמט דשביעית משמטת בסופה: והמוציא שם רע אונס ומפתה נותן נ' שקל. ומש"ר נותן ק' וקודם שתבעו בדין אינן משמטין. מדאי מודה מפטר: וכל מעשה בית דין פסק דין משנכתב אינו משמט. דכגבוי דמי: המלוה על המשכון מירושל' משמע אפי' קתא דמגלי על אלפי זוזי. ונ"ל כיון דשמואל קאמר הכי בירושלמי דאפי' היה המשכון מחט. ש"מ דשמואל לשטתו [ב"מ פ"ב א'] דבאבד הקתא אבד אלפי זוזי. אבל אנן דלא קיי"ל התם הכי. גם הכא לא קי"ל כוותיה: והמוסר שטרותיו לבית דין שהם יגבו חובו בזמנו. ולא יצטרך הוא לנגוש ללוה: פרוזבול אם נכתב פרוזבול: התקין הלל לפרוזבול נוטריקון. פרוז ר"ל תקנה. ובול ר"ל לעשירים. שלא יפסידו ושלא יחטאו. ומדלא היו כל ישראל בא"י בזמן בית שני. והו"ל שמטת כספים מד"ס היה כח ביד הלל לבטלה: זהו גופו של פרוזבול כך כתוב בו. שאמר המלוה לדיינים מוסרני וכו'. וקיי"ל דאפי' שלא בפני דיינים יוכל לומר לב' עדים הוו עלי סהדי שמוסרני שטרותי לב"ד פלוני וכו' וא"צ למסור באמת השט"ח לב"ד. ואפי' חובות שבע"פ יכול למסור בכה"ג. גם א"צ כתב. אלא שאומר כך בפני ב"ד או עדים. וזמן כתיבת הפרוזבול עד סוף שנת ו' לרא"ש. ולרמב"ם מדאין שביעית משמט רק בסופו. כותבו גם בשביעית עצמו. מיהו י"א דאין שמיטה נוהגת בזה"ז וכן נוהגים [ח"מ סס"ז]: הדיינים שבמקום פלוני ונקט תנא רק שם ב' דיינים להודיע שצריך להזכיר כל שמותם. אבל באמת צריך להזכיר שם כל אחד מהג'. וכן דרך התנא בכ"מ להזכיר ב' והם ג' [כמנחות פ"י מ"ג. ופרה פ"ג מ"י]: או העדים לפני מי שאמר לפניהם כך: פרוזבול המוקדם שכתבו בכסלו. וכתב זמנו בתשרי שלפניו: כשר דהרי הורע כח מלוה עי"ז דאינו מועיל לשטרות שנעשו אחריו: והמאוחר פסול שכתבו בתשרי וכתב זמנו בכסלו. ואולי ילוה ביני ביני ויסברו ב"ד שלא ישמיטן שביעית מדפרוזבל מאוחר לשט"ח ויגבה שלא כדין. ומשום קנסא פסלוהו לגמרי: שטרי חוב המוקדמים פסולים דהרי יגבה שלא כדין מהלקוחות שלקחו מלוה קודם להלואתו. ופסלום לגמרי משום קנסא. אבל לא משום שהעדים רשעים שחתמו שקר. די"ל לא העדנו רק על ההלואה. והכי קיי"ל נמי דאין מעלין משטרות ליוחסין מה"ט [ככתובות דכ"ד ב] דאמנה שבשטר הן מעידין: והמאוחרים כשרים מדהורע כחו של מלוה עי"ז: אחד לוה מחמשה כותב הסופר: פרוזבול לכל אחד ואחד לכל מלוה ומלוה: חמשה לוין מאחד אינו כותב כלומר אין צריך לכתוב: אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע שיהיה ללוה. דאז הוה כגבוי: אם אין לו מזכה הוא ר"ל מזכה מלוה ללוה: בתוך שדהו כל שהוא ואפי' החוב ק' מנה. עכ"פ אפשר דגבי והדר גבי כל שעה שיפדהו: היתה לו שדה ממושכנת בעיר בין שמישכן הלוה לאחרים. או אחרים אצלו: רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו אפי' על נכסי מלוג שאינן באחריותו רק שאוכל פירותיהן: וליתומים על נכסי אפוטרופין הואיל ואפוטרופס לוה. אף שלא לצורך עצמו לוה. אפ"ה כותב על נכסיו. והא דאמרינן [גיטין ל"ז א] דיתומי' א"צ פרוזבול. היינו בשהיה אפוטרופס שלהן מלוה: כוורת דבורים במחוברת בטיט כעל"פ דהו"ל כקרקע. ובמונחת ע"ג יתדות כעל"פ דאינה כקרקע. כי פליגי במונחת ע"ג קרקע ואינה מחוברת ואעפ"י שאין מקום הכוורת שייך לבעל הכוורת: ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע ונקנית בכסף שטר וחזקה: וכותבין עליה פרוזבול אפי' אין לו קרקע כלל: והרודה ממנה בשבת חלת דבש שבתוכה. הו"ל כתולש ממחובר: והרודה ממנה בשבת פטור אבל אסור מד"ס: המחזיר חוב בשביעית ר"ל אחר שביעית. דאין שביעית משמט רק בשעה אחרונה: יאמר לו מלוה ללוה: אמר לו לוה למלוה: יקבל ממנו ולא עוד אלא שמותר לפשוט ידו לקבל המעות בשעה שאומר משמט אני: וזה דבר השמטה בדיבור א' סגי. מיהו אעפ"כ אינו רשאי לומר לו שרוצה לפרוע. רק צריך הלוה שיאמר לו אעפ"כ אני במתנה נותן לך המעות אלו [ח"מ סי' ס"ז]: המחזיר חוב בשביעית ר"ל שאומר אעפ"כ כנ"ל: לא יחזיר לבניו א"צ להחזיר להם כשמת הגר: ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו שלא יחזור לסורו. ואילה"ק מה יועיל שיחזור לסורו הרי עכ"פ יהיה דינו כישראל מומר לעבודת כוכבי'. ואי"ל שיטעה שנדינהו אז כעובד כוכבי'. כעין סברת תוס' [קדושין די"ז ב]. הרי גם עובד כוכבים אינו יורש לגר. ודוחק לומר שיטעה בתרתי. ונ"ל דר"ל בעבור צערו על איבוד ממונו. ימאס בדת יהדות. ולא שיחשוב לירש השתא. או נ"ל דר"ל שירש אז בכח עובדי כוכבים. [ודברי רתוי"ט כאן ד"ה לא יחזיר תמוהים. וע"ש] מיהו דוקא בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה. חששו לזה. אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. אין רוח חכמים נוחה שיחזור. דאז טפי איכא למיחש. מדדמי לישראל. ואם יחזיר לו ידינוהו כישראל גמור ויפטר אשת אחיו בחליצה או ייבם במקום אח אחר שהורתו בקדושה. כמרדכי פ"ק דקדושין. ולרש"י בקדושין די"ז ב' הוה דינא איפכא. דבלידתו בקדושה מדדמי לישראל. רוח חכמים נוחה שיחזור והכי קיימא לן [ח"מ קכ"ז]: כל המטלטלין נקנין במשיכה ובלא משך אפי' נתן מעות יכולים לחזור בהן: וכל המקיים את דברו אפי' בלא נתן מעות וגם לא משך. אבל בנתן מעות ולא משך צריך לקבל מי שפרע [כרפ"ג דב"מ]: רוח חכמים נוחה ממנו דתניא הין צדק יהיה לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק:
מלכת שלמה
השביעית משמטת. בה"א גרסינן לה. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל נראה לומר דתנא הכי השביעית ולא תנא שביעית משמטת דתנינן במתני' להא דת"ר בספרי וזה דבר השמטה שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה שהיה בדין ומה שמטה שאין מוציאה עבדים משמטת מלוה יובל שמשמט עבדים אינו דין שמשמט מלוה ת"ל וזה דבר השמטה שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה ע"כ. ובירושלמי בעי ר' יוחנן לתרוצי מתני' דקתני דבשטר ג"כ השביעית משמטת בשטר שאין בו אחריות וכר"מ דאמר בפ' שנים אוחזין דאחריות לאו טעות סופר הוא וכן פירשה ג"כ שם בגיטין:
ואם עשאו מלוה ה"ז משמט. אלמא דזקיפת מלוה כפרעון דמי כ"כ בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תתקפ"ט:
רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת. בירושלמי בעי מי נימא דכיון דר' יוסי נמי לא בעי זקיפה כדקתני כל מלאכה שפוסקת וכו' נימא נמי דגבי הקפת חנות ס"ל כר' יהודה ואתו ר' יוסי ור' יהודה בחדא שיטתא ומשני לא ר' יהודה כר' יוסי ויודה לו דאע"ג דר' יהודה לטעמיה אזיל דאמר בפ"ז דשביעית אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שהוא נוטל דינרו והה"נ גבי מתני' דדרכו של חנוני להיות בטוח ולהעמיד ממונו על הודאי ואע"ג דלא זקף כזקף דמי מ"מ מודה הוא לר' יוסי בשכר שכיר דבעינן פוסקת ואי לא פסקה לא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ומש"ה בעינן דוקא פוסקת דכשפסקה בשביעית נתחייב בשכרו וקרינן ביה לא יגוש לפיכך משמטת דשביעית משמטת בסופה אבל בשלא פסקה בשביעית לא נתחייב עדיין ולא קרינן ביה לא יגוש לפיכך אינה משמטת אבל גבי חנוני אפשר דפליג ר' יוסי אדר' יהודה וס"ל כרבנן דשבועות דלפעמים נותן הפרוטות תחלה ומאמין ואח"כ מקבל הדינר והכא נמי לא חשיב כזקיפה. ועיין על זה בפירוש הר"ש ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו בר"פ אע"פ דלר' יוסי דאית ליה כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת ה"ה דמשמט הקפת החנות וכל מילי אפילו דלאו הלואה אבל לרבנן אית להו דאין משמט אלא מלוה ע"כ:
1.
The sabbatical year cancels a debt written in a document or one not written in a document. A debt to a shop is not cancelled, but if it had been converted into the form of a loan, then it is cancelled. Rabbi Judah says: the former debt is always cancelled. A wage-debt to a worker is not cancelled, but if it had been converted into a loan it is cancelled. Rabbi Yose says: the [payment for] any work that must cease with the seventh year, is cancelled, but if it need not cease with the seventh year, then it is not cancelled.
משנה ב
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, וְכָל מַעֲשֵׂה בֵית דִּין, אֵין מְשַׁמְּטִין. הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין:
ברטנורה
השוחט את הפרה. בשנה שביעית, וחלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה, אם היה אלול מעובר נמצא דיום א׳ שנתחלקה היה חול והיה יום אחרון של אלול של שנה השביעית, ושביעית משמטת בסופה דכתיב (דברים ט״ו:א׳) מקץ שבע שנים תעשה שמיטה:האונס והמפתה. שנותנים חמשים שקל:והמוציא שם רע. שנותן מאה:וכל מעשה בית דין. ממון שכתבו עליו פסק דין, חייב אתה ליתן לו:אין משמיטין. שכיון שפסקו בית דין על הממון, כגבוי דמי וכאילו הגיע לידו:המלוה על המשכון. דכתיב (שם) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, פרט לזה שיש לאחיך בידך:והמוסר שטרותיו לב״ד. דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך, פרט למוסר שטרותיו לבית דין שבית דין יש להם זה החוב אצל אחיו:
תוסופות יום טוב
[*השוחט את הפרה וכו' משמט. ול"ד להקפת חנות ושכר שכיר דבמשנה דלעיל דהקפת חנות דרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו. וכיון שכן הוי ליה כהלוהו עד אחר שביעית דלרוב הפוסקים אין שביעית משמטתו. וכן השכיר דרכו לקבץ שכר שנה או שנתיים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר שביעית. אבל המוכר חפץ לחבירו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית מיד כשמכר לו הוה ליה כאילו הלוהו ושביעית משמטתו והיינו טעמא דהשוחט את הפרה וחלקה בר"ה וכו'. בית יוסף חושן משפט סימן ס"ז סעיף י"ט]:
המלוה על המשכון. פירש הר"ב דכתיב ואשר יהי' לך פרט לזה וכו'. ושאני משעבוד קרקעות דקי"ל מלוה קונה משכון משום ולך תהיה צדקה. גמרא דגיטין דף לז. והיינו שלא בשעת הלואה דקרא שלא בשעת הלואה כתיב. ומכ"מ הואיל ושלא בשעת הלואה קונה אלים נמי שעבודיה דבשעת הלואה דלא משמט דהא הכא דתנן מלוה על המשכון משמע שההלואה על המשכון היה. תוספות שם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שביעית משמטת את המלוה דאינו רשאי לתבוע חובו לאחר שעבר עליו ערב ר"ה של שמינית. דשביעית אינה משמטת רק בסופה [כערכין דכ"ח ב']: בשטר ושלא בשטר ר"ל אפי' בשטר ששעבד נכסיו. ואפי' פיר' אחריות נכסים בפירוש בשטר. אפ"ה לא הו"ל כיש לו משכון דאינו משמט: הקפת החנות שלוקח פרוטה פרוטה ואינו קובע זמן לפרעון. רק כשיצטרף סך מה. פורע הכל: אינה משמטת מדאין דרך המלוה לנוגשו: ואם עשאה מלוה שחישב עמו וקבע זמן לפרעון: הראשון הראשון משמט פעם ראשון אינו משמט. וכשלקח פ"ב נשמט הראשון. ובפעם ג' נשמט ב' וכן לעולם: רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית ר"ל אם שכירתו מעבודת קרקע שאסור בשביעית: משמטת דהו"ל כמלוה: השוחט את הפרה וחלקה בר"ה בא' דראש השנה דח': אם היה החדש מעובר שהיה אלול מעובר. והוה ליה א' דראש השנה. ל' של אלול דשביעית: משמט דשביעית משמטת בסופה: והמוציא שם רע אונס ומפתה נותן נ' שקל. ומש"ר נותן ק' וקודם שתבעו בדין אינן משמטין. מדאי מודה מפטר: וכל מעשה בית דין פסק דין משנכתב אינו משמט. דכגבוי דמי: המלוה על המשכון מירושל' משמע אפי' קתא דמגלי על אלפי זוזי. ונ"ל כיון דשמואל קאמר הכי בירושלמי דאפי' היה המשכון מחט. ש"מ דשמואל לשטתו [ב"מ פ"ב א'] דבאבד הקתא אבד אלפי זוזי. אבל אנן דלא קיי"ל התם הכי. גם הכא לא קי"ל כוותיה: והמוסר שטרותיו לבית דין שהם יגבו חובו בזמנו. ולא יצטרך הוא לנגוש ללוה: פרוזבול אם נכתב פרוזבול: התקין הלל לפרוזבול נוטריקון. פרוז ר"ל תקנה. ובול ר"ל לעשירים. שלא יפסידו ושלא יחטאו. ומדלא היו כל ישראל בא"י בזמן בית שני. והו"ל שמטת כספים מד"ס היה כח ביד הלל לבטלה: זהו גופו של פרוזבול כך כתוב בו. שאמר המלוה לדיינים מוסרני וכו'. וקיי"ל דאפי' שלא בפני דיינים יוכל לומר לב' עדים הוו עלי סהדי שמוסרני שטרותי לב"ד פלוני וכו' וא"צ למסור באמת השט"ח לב"ד. ואפי' חובות שבע"פ יכול למסור בכה"ג. גם א"צ כתב. אלא שאומר כך בפני ב"ד או עדים. וזמן כתיבת הפרוזבול עד סוף שנת ו' לרא"ש. ולרמב"ם מדאין שביעית משמט רק בסופו. כותבו גם בשביעית עצמו. מיהו י"א דאין שמיטה נוהגת בזה"ז וכן נוהגים [ח"מ סס"ז]: הדיינים שבמקום פלוני ונקט תנא רק שם ב' דיינים להודיע שצריך להזכיר כל שמותם. אבל באמת צריך להזכיר שם כל אחד מהג'. וכן דרך התנא בכ"מ להזכיר ב' והם ג' [כמנחות פ"י מ"ג. ופרה פ"ג מ"י]: או העדים לפני מי שאמר לפניהם כך: פרוזבול המוקדם שכתבו בכסלו. וכתב זמנו בתשרי שלפניו: כשר דהרי הורע כח מלוה עי"ז דאינו מועיל לשטרות שנעשו אחריו: והמאוחר פסול שכתבו בתשרי וכתב זמנו בכסלו. ואולי ילוה ביני ביני ויסברו ב"ד שלא ישמיטן שביעית מדפרוזבל מאוחר לשט"ח ויגבה שלא כדין. ומשום קנסא פסלוהו לגמרי: שטרי חוב המוקדמים פסולים דהרי יגבה שלא כדין מהלקוחות שלקחו מלוה קודם להלואתו. ופסלום לגמרי משום קנסא. אבל לא משום שהעדים רשעים שחתמו שקר. די"ל לא העדנו רק על ההלואה. והכי קיי"ל נמי דאין מעלין משטרות ליוחסין מה"ט [ככתובות דכ"ד ב] דאמנה שבשטר הן מעידין: והמאוחרים כשרים מדהורע כחו של מלוה עי"ז: אחד לוה מחמשה כותב הסופר: פרוזבול לכל אחד ואחד לכל מלוה ומלוה: חמשה לוין מאחד אינו כותב כלומר אין צריך לכתוב: אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע שיהיה ללוה. דאז הוה כגבוי: אם אין לו מזכה הוא ר"ל מזכה מלוה ללוה: בתוך שדהו כל שהוא ואפי' החוב ק' מנה. עכ"פ אפשר דגבי והדר גבי כל שעה שיפדהו: היתה לו שדה ממושכנת בעיר בין שמישכן הלוה לאחרים. או אחרים אצלו: רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו אפי' על נכסי מלוג שאינן באחריותו רק שאוכל פירותיהן: וליתומים על נכסי אפוטרופין הואיל ואפוטרופס לוה. אף שלא לצורך עצמו לוה. אפ"ה כותב על נכסיו. והא דאמרינן [גיטין ל"ז א] דיתומי' א"צ פרוזבול. היינו בשהיה אפוטרופס שלהן מלוה: כוורת דבורים במחוברת בטיט כעל"פ דהו"ל כקרקע. ובמונחת ע"ג יתדות כעל"פ דאינה כקרקע. כי פליגי במונחת ע"ג קרקע ואינה מחוברת ואעפ"י שאין מקום הכוורת שייך לבעל הכוורת: ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע ונקנית בכסף שטר וחזקה: וכותבין עליה פרוזבול אפי' אין לו קרקע כלל: והרודה ממנה בשבת חלת דבש שבתוכה. הו"ל כתולש ממחובר: והרודה ממנה בשבת פטור אבל אסור מד"ס: המחזיר חוב בשביעית ר"ל אחר שביעית. דאין שביעית משמט רק בשעה אחרונה: יאמר לו מלוה ללוה: אמר לו לוה למלוה: יקבל ממנו ולא עוד אלא שמותר לפשוט ידו לקבל המעות בשעה שאומר משמט אני: וזה דבר השמטה בדיבור א' סגי. מיהו אעפ"כ אינו רשאי לומר לו שרוצה לפרוע. רק צריך הלוה שיאמר לו אעפ"כ אני במתנה נותן לך המעות אלו [ח"מ סי' ס"ז]: המחזיר חוב בשביעית ר"ל שאומר אעפ"כ כנ"ל: לא יחזיר לבניו א"צ להחזיר להם כשמת הגר: ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו שלא יחזור לסורו. ואילה"ק מה יועיל שיחזור לסורו הרי עכ"פ יהיה דינו כישראל מומר לעבודת כוכבי'. ואי"ל שיטעה שנדינהו אז כעובד כוכבי'. כעין סברת תוס' [קדושין די"ז ב]. הרי גם עובד כוכבים אינו יורש לגר. ודוחק לומר שיטעה בתרתי. ונ"ל דר"ל בעבור צערו על איבוד ממונו. ימאס בדת יהדות. ולא שיחשוב לירש השתא. או נ"ל דר"ל שירש אז בכח עובדי כוכבים. [ודברי רתוי"ט כאן ד"ה לא יחזיר תמוהים. וע"ש] מיהו דוקא בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה. חששו לזה. אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. אין רוח חכמים נוחה שיחזור. דאז טפי איכא למיחש. מדדמי לישראל. ואם יחזיר לו ידינוהו כישראל גמור ויפטר אשת אחיו בחליצה או ייבם במקום אח אחר שהורתו בקדושה. כמרדכי פ"ק דקדושין. ולרש"י בקדושין די"ז ב' הוה דינא איפכא. דבלידתו בקדושה מדדמי לישראל. רוח חכמים נוחה שיחזור והכי קיימא לן [ח"מ קכ"ז]: כל המטלטלין נקנין במשיכה ובלא משך אפי' נתן מעות יכולים לחזור בהן: וכל המקיים את דברו אפי' בלא נתן מעות וגם לא משך. אבל בנתן מעות ולא משך צריך לקבל מי שפרע [כרפ"ג דב"מ]: רוח חכמים נוחה ממנו דתניא הין צדק יהיה לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק:
מלכת שלמה
אם היה החדש מעובר משמט. בירושלמי מוקי לה כר' יהודה דאמר במתני' דלעיל הקפת החנות ראשונה ראשונה משמט הלכך הכא נמי כשנתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית דהוא משמט אף על גב דליכא זקיפה כר' יהודה וכגון שחזר והקיף ממנו בו ביום דברים אחרים אבל לרבנן כל הקפת החנות אינה משמטת {הגה"ה נלע"ד שהמלוה לחבירו מיני פירות או מיני אוכלין מידי דלא הדר בעיניה דהוי דומיא דהלואת כסף דלא הדר בעיניה. השביעית משמטת. לא מיבעיא אם זקפו עליו במלות מעות שאמר לו דמי כ"כ מדות חטה או דמי כ"כ מדות שמן או יין אן דמי כ"כ ביצים ואגוזים אתה חייב לי דהא ודאי הוי ממש זקפן במלוה ושביעית משמטתן אלא אפילו שא"ל הרי הלויתי לך בכמה פעמים כ"כ מדות חטה או כ"כ מדות שמן ויין או כ"כ ככרות לחם מיקרי נמי זקפן עליו במלוה ולא זו בלבד שזקפן עליו כדאמרינן שביעית משמטת אלא אפילו ככר לחם א' שהלוהו או ליטרא שמן או יין שהלוהו השביעית משמטת דל"ד לשוחט את הפרה והנך דמתני' דבעינן זקפן עליו במלוה משום דהנך מעיקרא לא באו לידו בתורת מלוה אבל המלוה לחבירו ככר לחם או מדה של שמן או יין או ביצים וכיוצא בהן דמעיקרא בתורת מלוה באו לידו. ודאי שהשביעית משמטתן אם לא עשה פרוזבול דלשון כספים בהשמטה לאו דוקא אלא ר"ל כסף או שוה כסף וכדמשמע מלישנא דקרא דכתיב כל בעל משה ידו סתם והא דלא הזכירו רז"ל בלשונם שמטת מלוה במקום שמטת כספים משום דכוונתו למעט דוקא שמטת קרקע דשמטת קרקע אינה נוהגת אלא ביובל ושמטת כספים או שוה כסף ממידי דלא הדר בעיניה לא נהיג אלא בשביעית וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד כך נלע"ד פשוט וברור:}:
האונס והמפתה. ירושלמי אמר רב יהודה אמר רב דר"מ היא דר"מ אמר במלוה הדבר תלוי פי' דאינו משמט אלא מלוה דמשה ידו כתיב ד' מלות אלו כתובים בהכ"י בין השיטין ולא ידעתי לכונם. ופ' בהשגת הראב"ד ה"ז ובכ"מ שם ובהי"ב ובפני משה כאן. וצ"ע:] (והני מלוה בשטר הם) ומפ' בפ' שני דגיטין דהיינו שלא עמד בדין דלאו ממונא הוא דאי מודי ביה מיפטר ולא קרינן ביה לא יגוש ומש"ה אינם משמטין אבל משעמד בדין ממונא הוא ומשמטין. ועי' בב"י שם בחשן המשפט דף פ"ד עמוד ד':
המלוה על המשכון. ירו' אמר שמואל ואפילו על המחט:
והמוסר שטרותיו לב"ד. מדאורייתא אינו משמט והדר בסמוך תני פרוזבול דמדרבנן וסמכוהו לדבר תורה וכן ג"כ כתב הר"ן ז"ל בפ' השולח דף תקע"ב. וראיתי שהחכם ה"ר יהוסף ז"ל בכ"מ ששנינו משמט או משמטין הגיה משמיט או משמיטין ביו"ד:
2.
One who slaughters a cow and divides it up on Rosh Hashanah [at the end of the seventh year]: If the month had been intercalated, [the debt] is remitted. But if it had not been intercalated, it is not remitted. [Fines for] rape, for seduction, for defamation, and all other obligations arising from legal procedure, are not remitted. One who loans and takes a pledge, and one who hands over his debt documents to a court, [these debts] are not remitted.
משנה ג
פְּרוֹזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וְגוֹ', הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל:
ברטנורה
פרוזבול. פרוז תקנה, בול עשירים, דכתיב (ויקרא כ״ו:י״ט) ושברתי את גאון עוזכם, ואמר רב יוסף אלו בולאות שביהודה. תקנה לעשירים שלא יעברו על השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, ותקנה לעניים שימצאו מי שילוה להם, והשמטת כספים בזמן הזה דרבנן דכתיב (דברים ט״ו:ב׳) וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו, בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקעות ואחת שמטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים, ורבנן הוא דתקינו שמטת כספים בזמן הזה ומשום הכי היה כח ביד הלל לתקן פרוזבול להפקיע דין השמטה הואיל ואין שמטת כספים בזמן הזה אלא מדברי סופרים:
תוסופות יום טוב
פרוזבול. פירש הר"ב פרוז תקנה [*בגמ' דגיטין פרוז פורסא דמלתא. ופירש רש"י תקנה אבל הרשב"ם פ"ד דבבא בתרא סוף דף סה כתב פרוז ריוח כמו הפריז על מדותיו דמסכת נדה [ד:] עד כאן. ומה שכתב הר"ב] בול עשירים וכו' ותקנה לעניים. בגמ' דגיטין אמר רב חסדא פרוזבולי ובוטי. וכתבה הר"ב בפ"ג דמ"ק ועיין שם. וכ' בכסף משנה בריש פ"ב מהלכות ממרים דהא דאמר בוטי ואנן פרוזבול קרינן משום דמשמע דלאו תקנה וסייג לתורה שלא יעברו על השמר וגו' אלא עיקר התקנה לעשירים שלא יפסידו ולעניים שלא תנעול דלת:
שהתקין הלל הזקן. פירש הר"ב שהיה כח ביד הלל לתקן משום דהשמטת כספים בזמן הזה דרבנן דכתיב וזה דבר השמטה וכו'. בזמן שאתה משמט קרקע וכו'. גמ' דגיטין ד' לו. לשון הר"ש. ומפרש ר"ת דהך השמטת קרקע לאו בעבודת קרקע אלא בשדות שחוזרות לבעלים דומיא דהשמטת כספים דבזמן שהיובל נוהג שמשמט קרקע שביעית נוהגת שמשמט כספים ובבית שני [דהלל נהג נשיאותו מאה שנה קודם החורבן] לא נהגו יובל לפי שלא היו כל יושביה [עליה] ובשם ר"ת פירשו דבבית שני נהגו יובל והלל לדורות הבאים תקן דיודעים היו שהבית עתיד ליחרב. ע"כ. ודברים אלו בתוספות. ורש"י מפרש שם כפירוש הראשון:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שביעית משמטת את המלוה דאינו רשאי לתבוע חובו לאחר שעבר עליו ערב ר"ה של שמינית. דשביעית אינה משמטת רק בסופה [כערכין דכ"ח ב']: בשטר ושלא בשטר ר"ל אפי' בשטר ששעבד נכסיו. ואפי' פיר' אחריות נכסים בפירוש בשטר. אפ"ה לא הו"ל כיש לו משכון דאינו משמט: הקפת החנות שלוקח פרוטה פרוטה ואינו קובע זמן לפרעון. רק כשיצטרף סך מה. פורע הכל: אינה משמטת מדאין דרך המלוה לנוגשו: ואם עשאה מלוה שחישב עמו וקבע זמן לפרעון: הראשון הראשון משמט פעם ראשון אינו משמט. וכשלקח פ"ב נשמט הראשון. ובפעם ג' נשמט ב' וכן לעולם: רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית ר"ל אם שכירתו מעבודת קרקע שאסור בשביעית: משמטת דהו"ל כמלוה: השוחט את הפרה וחלקה בר"ה בא' דראש השנה דח': אם היה החדש מעובר שהיה אלול מעובר. והוה ליה א' דראש השנה. ל' של אלול דשביעית: משמט דשביעית משמטת בסופה: והמוציא שם רע אונס ומפתה נותן נ' שקל. ומש"ר נותן ק' וקודם שתבעו בדין אינן משמטין. מדאי מודה מפטר: וכל מעשה בית דין פסק דין משנכתב אינו משמט. דכגבוי דמי: המלוה על המשכון מירושל' משמע אפי' קתא דמגלי על אלפי זוזי. ונ"ל כיון דשמואל קאמר הכי בירושלמי דאפי' היה המשכון מחט. ש"מ דשמואל לשטתו [ב"מ פ"ב א'] דבאבד הקתא אבד אלפי זוזי. אבל אנן דלא קיי"ל התם הכי. גם הכא לא קי"ל כוותיה: והמוסר שטרותיו לבית דין שהם יגבו חובו בזמנו. ולא יצטרך הוא לנגוש ללוה: פרוזבול אם נכתב פרוזבול: התקין הלל לפרוזבול נוטריקון. פרוז ר"ל תקנה. ובול ר"ל לעשירים. שלא יפסידו ושלא יחטאו. ומדלא היו כל ישראל בא"י בזמן בית שני. והו"ל שמטת כספים מד"ס היה כח ביד הלל לבטלה: זהו גופו של פרוזבול כך כתוב בו. שאמר המלוה לדיינים מוסרני וכו'. וקיי"ל דאפי' שלא בפני דיינים יוכל לומר לב' עדים הוו עלי סהדי שמוסרני שטרותי לב"ד פלוני וכו' וא"צ למסור באמת השט"ח לב"ד. ואפי' חובות שבע"פ יכול למסור בכה"ג. גם א"צ כתב. אלא שאומר כך בפני ב"ד או עדים. וזמן כתיבת הפרוזבול עד סוף שנת ו' לרא"ש. ולרמב"ם מדאין שביעית משמט רק בסופו. כותבו גם בשביעית עצמו. מיהו י"א דאין שמיטה נוהגת בזה"ז וכן נוהגים [ח"מ סס"ז]: הדיינים שבמקום פלוני ונקט תנא רק שם ב' דיינים להודיע שצריך להזכיר כל שמותם. אבל באמת צריך להזכיר שם כל אחד מהג'. וכן דרך התנא בכ"מ להזכיר ב' והם ג' [כמנחות פ"י מ"ג. ופרה פ"ג מ"י]: או העדים לפני מי שאמר לפניהם כך: פרוזבול המוקדם שכתבו בכסלו. וכתב זמנו בתשרי שלפניו: כשר דהרי הורע כח מלוה עי"ז דאינו מועיל לשטרות שנעשו אחריו: והמאוחר פסול שכתבו בתשרי וכתב זמנו בכסלו. ואולי ילוה ביני ביני ויסברו ב"ד שלא ישמיטן שביעית מדפרוזבל מאוחר לשט"ח ויגבה שלא כדין. ומשום קנסא פסלוהו לגמרי: שטרי חוב המוקדמים פסולים דהרי יגבה שלא כדין מהלקוחות שלקחו מלוה קודם להלואתו. ופסלום לגמרי משום קנסא. אבל לא משום שהעדים רשעים שחתמו שקר. די"ל לא העדנו רק על ההלואה. והכי קיי"ל נמי דאין מעלין משטרות ליוחסין מה"ט [ככתובות דכ"ד ב] דאמנה שבשטר הן מעידין: והמאוחרים כשרים מדהורע כחו של מלוה עי"ז: אחד לוה מחמשה כותב הסופר: פרוזבול לכל אחד ואחד לכל מלוה ומלוה: חמשה לוין מאחד אינו כותב כלומר אין צריך לכתוב: אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע שיהיה ללוה. דאז הוה כגבוי: אם אין לו מזכה הוא ר"ל מזכה מלוה ללוה: בתוך שדהו כל שהוא ואפי' החוב ק' מנה. עכ"פ אפשר דגבי והדר גבי כל שעה שיפדהו: היתה לו שדה ממושכנת בעיר בין שמישכן הלוה לאחרים. או אחרים אצלו: רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו אפי' על נכסי מלוג שאינן באחריותו רק שאוכל פירותיהן: וליתומים על נכסי אפוטרופין הואיל ואפוטרופס לוה. אף שלא לצורך עצמו לוה. אפ"ה כותב על נכסיו. והא דאמרינן [גיטין ל"ז א] דיתומי' א"צ פרוזבול. היינו בשהיה אפוטרופס שלהן מלוה: כוורת דבורים במחוברת בטיט כעל"פ דהו"ל כקרקע. ובמונחת ע"ג יתדות כעל"פ דאינה כקרקע. כי פליגי במונחת ע"ג קרקע ואינה מחוברת ואעפ"י שאין מקום הכוורת שייך לבעל הכוורת: ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע ונקנית בכסף שטר וחזקה: וכותבין עליה פרוזבול אפי' אין לו קרקע כלל: והרודה ממנה בשבת חלת דבש שבתוכה. הו"ל כתולש ממחובר: והרודה ממנה בשבת פטור אבל אסור מד"ס: המחזיר חוב בשביעית ר"ל אחר שביעית. דאין שביעית משמט רק בשעה אחרונה: יאמר לו מלוה ללוה: אמר לו לוה למלוה: יקבל ממנו ולא עוד אלא שמותר לפשוט ידו לקבל המעות בשעה שאומר משמט אני: וזה דבר השמטה בדיבור א' סגי. מיהו אעפ"כ אינו רשאי לומר לו שרוצה לפרוע. רק צריך הלוה שיאמר לו אעפ"כ אני במתנה נותן לך המעות אלו [ח"מ סי' ס"ז]: המחזיר חוב בשביעית ר"ל שאומר אעפ"כ כנ"ל: לא יחזיר לבניו א"צ להחזיר להם כשמת הגר: ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו שלא יחזור לסורו. ואילה"ק מה יועיל שיחזור לסורו הרי עכ"פ יהיה דינו כישראל מומר לעבודת כוכבי'. ואי"ל שיטעה שנדינהו אז כעובד כוכבי'. כעין סברת תוס' [קדושין די"ז ב]. הרי גם עובד כוכבים אינו יורש לגר. ודוחק לומר שיטעה בתרתי. ונ"ל דר"ל בעבור צערו על איבוד ממונו. ימאס בדת יהדות. ולא שיחשוב לירש השתא. או נ"ל דר"ל שירש אז בכח עובדי כוכבים. [ודברי רתוי"ט כאן ד"ה לא יחזיר תמוהים. וע"ש] מיהו דוקא בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה. חששו לזה. אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. אין רוח חכמים נוחה שיחזור. דאז טפי איכא למיחש. מדדמי לישראל. ואם יחזיר לו ידינוהו כישראל גמור ויפטר אשת אחיו בחליצה או ייבם במקום אח אחר שהורתו בקדושה. כמרדכי פ"ק דקדושין. ולרש"י בקדושין די"ז ב' הוה דינא איפכא. דבלידתו בקדושה מדדמי לישראל. רוח חכמים נוחה שיחזור והכי קיימא לן [ח"מ קכ"ז]: כל המטלטלין נקנין במשיכה ובלא משך אפי' נתן מעות יכולים לחזור בהן: וכל המקיים את דברו אפי' בלא נתן מעות וגם לא משך. אבל בנתן מעות ולא משך צריך לקבל מי שפרע [כרפ"ג דב"מ]: רוח חכמים נוחה ממנו דתניא הין צדק יהיה לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק:
מלכת שלמה
פרוזבול אינו משמט. כלומר מאחר שכתב פרוזבול. אינו משמט חובו בשביעית ואפי' השטרות ברומי: וגו' התקין הלל וכו'. בספר כתיבת יד מצאתי עמד והתקין פרוזבול וזהו גופו של וכו'. וכן הוא בהר"ן ז"ל שם פ' השולח: בפי' ר"ע ז"ל והשמטת כספים בזה"ז דרבנן וכו' אמר המלקט רבי היא דדריש הכי בברייתא בגיטין שם. ומה שתקנו רבנן שמטת כספים בזה"ז מפ' התם אביי טעמא דיש להם כח משום דשב ואל תעשה הוא ולרבא הוי טעמא משום דהפקר ב"ד היה הפקר ויליף לה מקרא דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם הוא וכל רכושו ואיכא דיליף לה מקרא [הגה"ה תמהתי שמצאתי כתוב בספר הלבוש בחשן המשפט ריש סי' ס"ז וז"ל ולפ"ז אפילו מן התורה הפקר ב"ד הי' הפקר דקרא דאלה הנחלות בתורה כתיב ע"כ ושמא הוא ז"ל סובר דאע"ג דהאי קרא בספר יהושע כתיב כיון דיהושע תלמיד משה הוא ועוד דעל פיו עשה כדכתיב בפרשת מסעי אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו אלא שבכאן רמז הקש ראשים לאבות חשיב ליה כאילו הוא כתוב בתורה:] דאלה הנחלות וגו' ראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות ה"ל למכתב ראשי המטות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את בניהם כל מה שירצו. וכתוב בבית יוסף בחשן המשפט סי' ס"ז שכ' בעל התרומות בשם ה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל זהו נוסח השטר של הפרוזבול אנו ב"ד החתומין כך היה שבא לפנינו פב"פ ואמר לפנינו רבותי הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' גרמידי מן ארעא דאית לי ועל גביהון ארשיתי יתכון למיגבא כל שטר חוב דאית לי על כל אינש ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הריני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה ואנו ב"ד כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבול כד אמור רבנן כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשנה פלונית הא שטרא דפרוזבלא כד נהגנא מיומי דהלל הזקן וכתיקון רבנן מיומא דנן ולעלם ומדאתעבד הדין עובדא קדמנא ייפינו כחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כחו כתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים עכ"ל ז"ל וע"ש עוד אבל לא ראיתי מי שהקפיד בזמן הזה על נוסח ארוך כזה ולא על הזכרת הקנאת ד' אמות קרקע כנזכר אפילו לכתחילה:
3.
[A loan secured by] a prozbul is not cancelled. This was one of the things enacted by Hillel the elder; for when he observed people refraining from lending to one another, and thus transgressing what is written in the Torah, “Beware, lest you harbor the base thought, [‘The seventh year, the year of remission, is approaching,’ so that you are mean to your needy kinsman and give him nothing.” Hillel enacted the prozbul.
משנה ד
זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל. מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים:
ברטנורה
זהו גופו של פרוזבול. עיקרו ושרשו:והדיינים חותמים למטה או העדים. להכי קתני הדיינים או העדים ללמדך שיכול העד להיות דיין או הדיין עד, דבדרבנן עד נעשה דיין, ופרוזבול דרבנן הוא:
תוסופות יום טוב
איש פלוני ופלוני הדיינים. בריש פרק ד' דגיטין דף ל"ב פליגי רב נחמן סבר דדוקא תני תרי לאשמועינן דסגי בבית דין של שנים דבשלמא גבי דינא דממונא בעינן שלשה אבל הכא אודועי בעלמא הוא ובתרי סגי. ורב ששת סבר דהכא נמי בעינן תלתא ותנא אטו כי רוכלא ליחשב וליזל. והרמב"ם העתיק המשנה כצורתה. והטור חושן משפט סימן ס"ז כתב פלוני ופלוני ופלוני. ויהיב בית יוסף טעמא דפסק כרב ששת דמסתבר טעמיה והכא איסורא ולא ממונא ואין זה בכלל הלכה כרב נחמן בדיני:
שכל חוב שיש לי שאגבנו. ובגיטין גמרא דף ל"ו שיש לי אצל פלוני. וכן כתב הר"ב שם משנה ג:
או העדים. פירש הר"ב ללמדך שהעד נעשה דיין. וכך כתב הרמב"ם דבגמרא אמרינן עלה כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים ופירש רש"י כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפנא כו' וחתמו למטה אני פלוני דיין. ע"כ. ואשמועינן דאע"ג דטעמא דפרוזבול הוא משום דכל שביד בית דין כגבוי דמי. והני להעיד בקש לפניהם אפילו הכי כי חתמי דיינים נעשו דיינום דעד נעשה דיין בדרבנן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שביעית משמטת את המלוה דאינו רשאי לתבוע חובו לאחר שעבר עליו ערב ר"ה של שמינית. דשביעית אינה משמטת רק בסופה [כערכין דכ"ח ב']: בשטר ושלא בשטר ר"ל אפי' בשטר ששעבד נכסיו. ואפי' פיר' אחריות נכסים בפירוש בשטר. אפ"ה לא הו"ל כיש לו משכון דאינו משמט: הקפת החנות שלוקח פרוטה פרוטה ואינו קובע זמן לפרעון. רק כשיצטרף סך מה. פורע הכל: אינה משמטת מדאין דרך המלוה לנוגשו: ואם עשאה מלוה שחישב עמו וקבע זמן לפרעון: הראשון הראשון משמט פעם ראשון אינו משמט. וכשלקח פ"ב נשמט הראשון. ובפעם ג' נשמט ב' וכן לעולם: רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית ר"ל אם שכירתו מעבודת קרקע שאסור בשביעית: משמטת דהו"ל כמלוה: השוחט את הפרה וחלקה בר"ה בא' דראש השנה דח': אם היה החדש מעובר שהיה אלול מעובר. והוה ליה א' דראש השנה. ל' של אלול דשביעית: משמט דשביעית משמטת בסופה: והמוציא שם רע אונס ומפתה נותן נ' שקל. ומש"ר נותן ק' וקודם שתבעו בדין אינן משמטין. מדאי מודה מפטר: וכל מעשה בית דין פסק דין משנכתב אינו משמט. דכגבוי דמי: המלוה על המשכון מירושל' משמע אפי' קתא דמגלי על אלפי זוזי. ונ"ל כיון דשמואל קאמר הכי בירושלמי דאפי' היה המשכון מחט. ש"מ דשמואל לשטתו [ב"מ פ"ב א'] דבאבד הקתא אבד אלפי זוזי. אבל אנן דלא קיי"ל התם הכי. גם הכא לא קי"ל כוותיה: והמוסר שטרותיו לבית דין שהם יגבו חובו בזמנו. ולא יצטרך הוא לנגוש ללוה: פרוזבול אם נכתב פרוזבול: התקין הלל לפרוזבול נוטריקון. פרוז ר"ל תקנה. ובול ר"ל לעשירים. שלא יפסידו ושלא יחטאו. ומדלא היו כל ישראל בא"י בזמן בית שני. והו"ל שמטת כספים מד"ס היה כח ביד הלל לבטלה: זהו גופו של פרוזבול כך כתוב בו. שאמר המלוה לדיינים מוסרני וכו'. וקיי"ל דאפי' שלא בפני דיינים יוכל לומר לב' עדים הוו עלי סהדי שמוסרני שטרותי לב"ד פלוני וכו' וא"צ למסור באמת השט"ח לב"ד. ואפי' חובות שבע"פ יכול למסור בכה"ג. גם א"צ כתב. אלא שאומר כך בפני ב"ד או עדים. וזמן כתיבת הפרוזבול עד סוף שנת ו' לרא"ש. ולרמב"ם מדאין שביעית משמט רק בסופו. כותבו גם בשביעית עצמו. מיהו י"א דאין שמיטה נוהגת בזה"ז וכן נוהגים [ח"מ סס"ז]: הדיינים שבמקום פלוני ונקט תנא רק שם ב' דיינים להודיע שצריך להזכיר כל שמותם. אבל באמת צריך להזכיר שם כל אחד מהג'. וכן דרך התנא בכ"מ להזכיר ב' והם ג' [כמנחות פ"י מ"ג. ופרה פ"ג מ"י]: או העדים לפני מי שאמר לפניהם כך: פרוזבול המוקדם שכתבו בכסלו. וכתב זמנו בתשרי שלפניו: כשר דהרי הורע כח מלוה עי"ז דאינו מועיל לשטרות שנעשו אחריו: והמאוחר פסול שכתבו בתשרי וכתב זמנו בכסלו. ואולי ילוה ביני ביני ויסברו ב"ד שלא ישמיטן שביעית מדפרוזבל מאוחר לשט"ח ויגבה שלא כדין. ומשום קנסא פסלוהו לגמרי: שטרי חוב המוקדמים פסולים דהרי יגבה שלא כדין מהלקוחות שלקחו מלוה קודם להלואתו. ופסלום לגמרי משום קנסא. אבל לא משום שהעדים רשעים שחתמו שקר. די"ל לא העדנו רק על ההלואה. והכי קיי"ל נמי דאין מעלין משטרות ליוחסין מה"ט [ככתובות דכ"ד ב] דאמנה שבשטר הן מעידין: והמאוחרים כשרים מדהורע כחו של מלוה עי"ז: אחד לוה מחמשה כותב הסופר: פרוזבול לכל אחד ואחד לכל מלוה ומלוה: חמשה לוין מאחד אינו כותב כלומר אין צריך לכתוב: אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע שיהיה ללוה. דאז הוה כגבוי: אם אין לו מזכה הוא ר"ל מזכה מלוה ללוה: בתוך שדהו כל שהוא ואפי' החוב ק' מנה. עכ"פ אפשר דגבי והדר גבי כל שעה שיפדהו: היתה לו שדה ממושכנת בעיר בין שמישכן הלוה לאחרים. או אחרים אצלו: רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו אפי' על נכסי מלוג שאינן באחריותו רק שאוכל פירותיהן: וליתומים על נכסי אפוטרופין הואיל ואפוטרופס לוה. אף שלא לצורך עצמו לוה. אפ"ה כותב על נכסיו. והא דאמרינן [גיטין ל"ז א] דיתומי' א"צ פרוזבול. היינו בשהיה אפוטרופס שלהן מלוה: כוורת דבורים במחוברת בטיט כעל"פ דהו"ל כקרקע. ובמונחת ע"ג יתדות כעל"פ דאינה כקרקע. כי פליגי במונחת ע"ג קרקע ואינה מחוברת ואעפ"י שאין מקום הכוורת שייך לבעל הכוורת: ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע ונקנית בכסף שטר וחזקה: וכותבין עליה פרוזבול אפי' אין לו קרקע כלל: והרודה ממנה בשבת חלת דבש שבתוכה. הו"ל כתולש ממחובר: והרודה ממנה בשבת פטור אבל אסור מד"ס: המחזיר חוב בשביעית ר"ל אחר שביעית. דאין שביעית משמט רק בשעה אחרונה: יאמר לו מלוה ללוה: אמר לו לוה למלוה: יקבל ממנו ולא עוד אלא שמותר לפשוט ידו לקבל המעות בשעה שאומר משמט אני: וזה דבר השמטה בדיבור א' סגי. מיהו אעפ"כ אינו רשאי לומר לו שרוצה לפרוע. רק צריך הלוה שיאמר לו אעפ"כ אני במתנה נותן לך המעות אלו [ח"מ סי' ס"ז]: המחזיר חוב בשביעית ר"ל שאומר אעפ"כ כנ"ל: לא יחזיר לבניו א"צ להחזיר להם כשמת הגר: ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו שלא יחזור לסורו. ואילה"ק מה יועיל שיחזור לסורו הרי עכ"פ יהיה דינו כישראל מומר לעבודת כוכבי'. ואי"ל שיטעה שנדינהו אז כעובד כוכבי'. כעין סברת תוס' [קדושין די"ז ב]. הרי גם עובד כוכבים אינו יורש לגר. ודוחק לומר שיטעה בתרתי. ונ"ל דר"ל בעבור צערו על איבוד ממונו. ימאס בדת יהדות. ולא שיחשוב לירש השתא. או נ"ל דר"ל שירש אז בכח עובדי כוכבים. [ודברי רתוי"ט כאן ד"ה לא יחזיר תמוהים. וע"ש] מיהו דוקא בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה. חששו לזה. אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. אין רוח חכמים נוחה שיחזור. דאז טפי איכא למיחש. מדדמי לישראל. ואם יחזיר לו ידינוהו כישראל גמור ויפטר אשת אחיו בחליצה או ייבם במקום אח אחר שהורתו בקדושה. כמרדכי פ"ק דקדושין. ולרש"י בקדושין די"ז ב' הוה דינא איפכא. דבלידתו בקדושה מדדמי לישראל. רוח חכמים נוחה שיחזור והכי קיימא לן [ח"מ קכ"ז]: כל המטלטלין נקנין במשיכה ובלא משך אפי' נתן מעות יכולים לחזור בהן: וכל המקיים את דברו אפי' בלא נתן מעות וגם לא משך. אבל בנתן מעות ולא משך צריך לקבל מי שפרע [כרפ"ג דב"מ]: רוח חכמים נוחה ממנו דתניא הין צדק יהיה לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק:
מלכת שלמה
מוסרני לכם. שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו תובעו כלום אלא מב"ד תובעו שהפקרן היה הפקר והן יורדין לנכסיו: שכל חוב שיש לי. כתב נמוקי יוסף ז"ל בר"פ ארבעה וחמשה ומדאמרינן כל חוב ולא אמרינן כל שטר חוב שמעינן דאפילו במלוה על פה כתבינן פרוזבול ע"כ וכן מוכח בפ' השולח כמו שכתבו תוס' ז"ל שם ברפ"ד וה'. וז"ל הר"ן ז"ל שם פרק השולח וכי תימא כיון דבמסירת שטרות סגי למה הוצרך לתקן פרוזבול וי"ל מפני שאין הכל רוצין למסור שטרותיהם ועוד שלפעמים אינם בידן ועוד דפרוזבול מהני אף למלוה על פה ואף על גב דבמתנה בשעת הלואה על מנת שלא תשמטנו [הגה"ה פי' שלא ישמט הוא חוב זה אפילו בשביעית דמהני משום שחייב עצמו בממון שהתורה לא חייבתו אבל אם אמר ע"מ שלא תשמטנו שביעית לאו כל כמיניה דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:] בשביעית סגי זימנין דלא דכירי עכ"ל ז"ל וראיתי שמה וגם שם בנמוקי יוסף הלשון כך מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי שאגבנו וכו' ע"כ וישר בעיני מאוד וכן הוא ג"כ שם בבית יוסף בדף פ"ה ע"א. ושם בטור עצמו הלשון כך מוסרני לכם כל חוב בלא שי"ן:
4.
This is the formula of the prozbul: “I turn over to you, so-and-so, judges of such and such a place, that any debt that I may have outstanding, I shall collect it whenever I desire.” And the judges sign below, or the witnesses.
משנה ה
פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר, וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל. שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים, וְהַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים. אֶחָד לֹוֶה מֵחֲמִשָּׁה, כּוֹתֵב פְּרוֹזְבּוּל לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. חֲמִשָּׁה לֹוִין מֵאֶחָד, אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא פְּרוֹזְבּוּל אֶחָד לְכֻלָּם:
ברטנורה
פרוזבול המוקדם. שזמנו מוקדם שנכתב בכסליו וזמנו הכתוב בתוכו מתשרי קודם, כשר, מפני שהורע כחו של מלוה בכך, דפרוזבול אינו מועיל אלא להלואות שלפניו, דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבויות ושוב אין משמיטות, הלכך הלואות הבאות אחריו שלא נמסרו לבית דין משמיטות נמצא דמפסיד במה שהקדים זמנו, אבל פרוזבול המאוחר פסול, שאיחר זמנו והוא הלוה בינתים, וכשמוציא פרוזבול זה ורואים ב״ד הזמן סבורים שאותן הלואות קדמו לפרוזבול ונמצא גובה שלא כדין:שטרי חוב המוקדמים פסולים. כגון דקאי בניסן וכתב בשטר זמן תשרי שלפניו, פסולים משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן. וקנסינהו רבנן דלא ליגבו בשטר זה מן הלקוחות כלל, ואפילו מניסן ולהלן, גזירה שמא יגבה מאותן שבין תשרי לניסן שלא כדין. ומיהו לא הוי השטר פסול מחמת שהעדים שחתמו בו הוו רשעים שחתמו על שטר מוקדם בשקר, דמצו העדים למימר אנחנו על עיקר המלוה חתמנו ולא על הזמן, שלא באנו להעיד שנכתב ונחתם ביומו:והמאוחרים כשרים. דהורע כחו של מלוה, שאינו טורף לקוחות אלא מזמן שכתוב בשטר:כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד. שכל מלוה ומלוה צריך שימסור שטרותיו לב״ד ויכתוב לו פרוזבול, הלכך כשחמשה לוין מא׳ אינו כותב אלא פרוזבול א׳ שאין כאן אלא מלוה א׳, ואע״פ שהלוין מרובין כשיהיה למלוה פרוזבול אחד על כולן דיו:
תוסופות יום טוב
והמאוחר פסול. מסתברא דטעמא נמי משום קנס כמו שפירש הר"ב לקמן בשטרי חוב המוקדמין [*וכן נמי סמך לו הר"ב אדלקמן ולא פירש בכאן דלא נפסל השטר מחמת שהעדים כו' כך נ"ל. ואמנם בירושלמי אשטרי חוב דלקמן גרסינן ר' יוחנן אמר פסולי' ממש רשב"ל אומר אינו מונה אלא משעת הכתב והתני פרוסבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב אם אומר את כן בשטרות מה בין פרוסבול מה בין שטר ע"כ. והלכה כר"י לגבי רשב"ל וא"כ אה"נ דפרוסבול כשר משעת הכתב אבל תימה דהרמב"ם והטור לא כתבו להך ירושלמי והתוספות והרא"ש בפרק השולח הביאו לירושלמי דלעיל מהא בטעמא דמוקדם ומאוחר דכשר בפרוסבול פסול בשטרי חוב וכשר בשטרי חוב פסול בפרוסבול והשמיטו להך ונראה לי דסביר' להו דסתם מתני' לא משמע כן דהא בחד לישנא קתני פסול דפרוסבול ופסול דש"ח ובבבלי לא מצינו שחילקו ביניהם בכך הלכך דחו הירושל' הזה מהלכה וגם הברייתא שהביא הירושל' מדבבלי לא הביא לברייתא זו וכן לא מצאתיה בתוספתא דשביעית ושוב ראיתי בתשובה האחרונה של הר"ן ז"ל שפוסל לגמרי הפרוזבול לפי שכיון שלא נכתב כהלכתו אין לו דין שער ע"כ. הרי שאינו מחלק בינו לש"ח הפסול ודלא כהירושלמי]:
[*שטרי חוב המוקדמין פסולים. פירש הר"ב דמצו העדים לומר שלא באו להעיד וכו'. ירושלמי. ומדברי הר"ן בשם הר"ז דבכגון זה מצוי דטעו העדי' והריב"ש כתב שסיים הר"ז וצריך ב"ד הגדול ולהחמיץ הדין. ע"כ בבית יוסף ועוד שם חילוקים אחרים]:
כותב פרוזבול. לשון הר"ב כותבין אבל בסיפא נקט נמי כותב. וכלשון הר"ב כן הוא במשנה שבירושל' ויש ליישב דכותב ר"ל הסופר:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שביעית משמטת את המלוה דאינו רשאי לתבוע חובו לאחר שעבר עליו ערב ר"ה של שמינית. דשביעית אינה משמטת רק בסופה [כערכין דכ"ח ב']: בשטר ושלא בשטר ר"ל אפי' בשטר ששעבד נכסיו. ואפי' פיר' אחריות נכסים בפירוש בשטר. אפ"ה לא הו"ל כיש לו משכון דאינו משמט: הקפת החנות שלוקח פרוטה פרוטה ואינו קובע זמן לפרעון. רק כשיצטרף סך מה. פורע הכל: אינה משמטת מדאין דרך המלוה לנוגשו: ואם עשאה מלוה שחישב עמו וקבע זמן לפרעון: הראשון הראשון משמט פעם ראשון אינו משמט. וכשלקח פ"ב נשמט הראשון. ובפעם ג' נשמט ב' וכן לעולם: רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית ר"ל אם שכירתו מעבודת קרקע שאסור בשביעית: משמטת דהו"ל כמלוה: השוחט את הפרה וחלקה בר"ה בא' דראש השנה דח': אם היה החדש מעובר שהיה אלול מעובר. והוה ליה א' דראש השנה. ל' של אלול דשביעית: משמט דשביעית משמטת בסופה: והמוציא שם רע אונס ומפתה נותן נ' שקל. ומש"ר נותן ק' וקודם שתבעו בדין אינן משמטין. מדאי מודה מפטר: וכל מעשה בית דין פסק דין משנכתב אינו משמט. דכגבוי דמי: המלוה על המשכון מירושל' משמע אפי' קתא דמגלי על אלפי זוזי. ונ"ל כיון דשמואל קאמר הכי בירושלמי דאפי' היה המשכון מחט. ש"מ דשמואל לשטתו [ב"מ פ"ב א'] דבאבד הקתא אבד אלפי זוזי. אבל אנן דלא קיי"ל התם הכי. גם הכא לא קי"ל כוותיה: והמוסר שטרותיו לבית דין שהם יגבו חובו בזמנו. ולא יצטרך הוא לנגוש ללוה: פרוזבול אם נכתב פרוזבול: התקין הלל לפרוזבול נוטריקון. פרוז ר"ל תקנה. ובול ר"ל לעשירים. שלא יפסידו ושלא יחטאו. ומדלא היו כל ישראל בא"י בזמן בית שני. והו"ל שמטת כספים מד"ס היה כח ביד הלל לבטלה: זהו גופו של פרוזבול כך כתוב בו. שאמר המלוה לדיינים מוסרני וכו'. וקיי"ל דאפי' שלא בפני דיינים יוכל לומר לב' עדים הוו עלי סהדי שמוסרני שטרותי לב"ד פלוני וכו' וא"צ למסור באמת השט"ח לב"ד. ואפי' חובות שבע"פ יכול למסור בכה"ג. גם א"צ כתב. אלא שאומר כך בפני ב"ד או עדים. וזמן כתיבת הפרוזבול עד סוף שנת ו' לרא"ש. ולרמב"ם מדאין שביעית משמט רק בסופו. כותבו גם בשביעית עצמו. מיהו י"א דאין שמיטה נוהגת בזה"ז וכן נוהגים [ח"מ סס"ז]: הדיינים שבמקום פלוני ונקט תנא רק שם ב' דיינים להודיע שצריך להזכיר כל שמותם. אבל באמת צריך להזכיר שם כל אחד מהג'. וכן דרך התנא בכ"מ להזכיר ב' והם ג' [כמנחות פ"י מ"ג. ופרה פ"ג מ"י]: או העדים לפני מי שאמר לפניהם כך: פרוזבול המוקדם שכתבו בכסלו. וכתב זמנו בתשרי שלפניו: כשר דהרי הורע כח מלוה עי"ז דאינו מועיל לשטרות שנעשו אחריו: והמאוחר פסול שכתבו בתשרי וכתב זמנו בכסלו. ואולי ילוה ביני ביני ויסברו ב"ד שלא ישמיטן שביעית מדפרוזבל מאוחר לשט"ח ויגבה שלא כדין. ומשום קנסא פסלוהו לגמרי: שטרי חוב המוקדמים פסולים דהרי יגבה שלא כדין מהלקוחות שלקחו מלוה קודם להלואתו. ופסלום לגמרי משום קנסא. אבל לא משום שהעדים רשעים שחתמו שקר. די"ל לא העדנו רק על ההלואה. והכי קיי"ל נמי דאין מעלין משטרות ליוחסין מה"ט [ככתובות דכ"ד ב] דאמנה שבשטר הן מעידין: והמאוחרים כשרים מדהורע כחו של מלוה עי"ז: אחד לוה מחמשה כותב הסופר: פרוזבול לכל אחד ואחד לכל מלוה ומלוה: חמשה לוין מאחד אינו כותב כלומר אין צריך לכתוב: אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע שיהיה ללוה. דאז הוה כגבוי: אם אין לו מזכה הוא ר"ל מזכה מלוה ללוה: בתוך שדהו כל שהוא ואפי' החוב ק' מנה. עכ"פ אפשר דגבי והדר גבי כל שעה שיפדהו: היתה לו שדה ממושכנת בעיר בין שמישכן הלוה לאחרים. או אחרים אצלו: רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו אפי' על נכסי מלוג שאינן באחריותו רק שאוכל פירותיהן: וליתומים על נכסי אפוטרופין הואיל ואפוטרופס לוה. אף שלא לצורך עצמו לוה. אפ"ה כותב על נכסיו. והא דאמרינן [גיטין ל"ז א] דיתומי' א"צ פרוזבול. היינו בשהיה אפוטרופס שלהן מלוה: כוורת דבורים במחוברת בטיט כעל"פ דהו"ל כקרקע. ובמונחת ע"ג יתדות כעל"פ דאינה כקרקע. כי פליגי במונחת ע"ג קרקע ואינה מחוברת ואעפ"י שאין מקום הכוורת שייך לבעל הכוורת: ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע ונקנית בכסף שטר וחזקה: וכותבין עליה פרוזבול אפי' אין לו קרקע כלל: והרודה ממנה בשבת חלת דבש שבתוכה. הו"ל כתולש ממחובר: והרודה ממנה בשבת פטור אבל אסור מד"ס: המחזיר חוב בשביעית ר"ל אחר שביעית. דאין שביעית משמט רק בשעה אחרונה: יאמר לו מלוה ללוה: אמר לו לוה למלוה: יקבל ממנו ולא עוד אלא שמותר לפשוט ידו לקבל המעות בשעה שאומר משמט אני: וזה דבר השמטה בדיבור א' סגי. מיהו אעפ"כ אינו רשאי לומר לו שרוצה לפרוע. רק צריך הלוה שיאמר לו אעפ"כ אני במתנה נותן לך המעות אלו [ח"מ סי' ס"ז]: המחזיר חוב בשביעית ר"ל שאומר אעפ"כ כנ"ל: לא יחזיר לבניו א"צ להחזיר להם כשמת הגר: ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו שלא יחזור לסורו. ואילה"ק מה יועיל שיחזור לסורו הרי עכ"פ יהיה דינו כישראל מומר לעבודת כוכבי'. ואי"ל שיטעה שנדינהו אז כעובד כוכבי'. כעין סברת תוס' [קדושין די"ז ב]. הרי גם עובד כוכבים אינו יורש לגר. ודוחק לומר שיטעה בתרתי. ונ"ל דר"ל בעבור צערו על איבוד ממונו. ימאס בדת יהדות. ולא שיחשוב לירש השתא. או נ"ל דר"ל שירש אז בכח עובדי כוכבים. [ודברי רתוי"ט כאן ד"ה לא יחזיר תמוהים. וע"ש] מיהו דוקא בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה. חששו לזה. אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. אין רוח חכמים נוחה שיחזור. דאז טפי איכא למיחש. מדדמי לישראל. ואם יחזיר לו ידינוהו כישראל גמור ויפטר אשת אחיו בחליצה או ייבם במקום אח אחר שהורתו בקדושה. כמרדכי פ"ק דקדושין. ולרש"י בקדושין די"ז ב' הוה דינא איפכא. דבלידתו בקדושה מדדמי לישראל. רוח חכמים נוחה שיחזור והכי קיימא לן [ח"מ קכ"ז]: כל המטלטלין נקנין במשיכה ובלא משך אפי' נתן מעות יכולים לחזור בהן: וכל המקיים את דברו אפי' בלא נתן מעות וגם לא משך. אבל בנתן מעות ולא משך צריך לקבל מי שפרע [כרפ"ג דב"מ]: רוח חכמים נוחה ממנו דתניא הין צדק יהיה לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק:
מלכת שלמה
שטרי חוב המוקדמין וכו'. ושטרי מקח אפילו המאוחרין פסולין כמו שכתוב בסמוך. ובתוספתא דחולין תניא כשר בגט פסול בפרוזבול כשר בפרוזבול פסול בגט פי' כשר בגט דהיינו מאוחר פסול בפרוזבול כשר בפרוזבול דהיינו מוקדם פסול בגט ופי' הר"ן ז"ל בפ' שני דגיטין דף תקס"א דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל בפ"א מה' גירושין דגט מאוחר פסול האי גט דקתני בהאי ברייתא גט חוב קאמר דאף שטרות נקראות גט אבל לעולם גט אשה המאוחר פסול ומשמע דהוי דינא כגט שאין בו זמן דפסול ואם נשאת הולד כשר ע"כ בקיצור. ובפ' מי שמת מוקי לה כר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל והלכך מאוחרין כשרין שאם כתב בתוך השטר שום אחריות כתב דקנאי ודעתיד אנא למקני שאין כותבין אחריות לחצאין דליכא למיחש למידי וגם אם לא נכתב בו אחריות ליכא למיחש כלל דהא לר"מ לא טריף ממשעבדי בשנים אוחזין ומיהו אם כתב דקנאי ולא כתב בהו דאקני בהא ודאי מודה ר"מ דמאוחרין פסולין דילמא אתי למטרף קרקעות שקנה בין זמן הלואה לזמן כתיבת השטר מיהו לא שכיחא מילתא לכתוב אחריות לחצאין ע"כ עם פי' רשב"ם ז"ל. ובפ' גט פשוט מוכח דמאוחרין כשרין היינו דלא כר' יוסי דלא מכשר מאוחרין אלא כגון שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי משום דבשאר מאוחרין נפיק מיניה חורבה כדמפ' התם דכיון דס"ל לר' יוסי כותבין שובר ונותנין ללוה להודיעו שפרע כל חובו הלכך האי שטר מאוחר פסול דזמנין פרע כל חובו ואמר ליה הב לי שטראי ואמר אירכס לי וה"ה בלא אירכס היכא דפרע חצי חובו וכתבו שובר ללוה יכול המלוה להוציא אחרי כן שטר חובו שכתוב זמנו אחר זמן השובר ויאמר ממון אחר הוא זה שלוית ממני אחרי כן ויגבה כל חובו משלם שהרי אין ידוע שהוא מאוחר אבל שטר שכתוב זמנו בשבת ועשרה בתשרי לא מצי למימר השתא הוא דיזפת מינאי וגרסינן התם אמר רב המנונא לא שנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולין מ"ט דזימנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני ביני וזבין לה מיניה וכי מטי תשרי מפיק ליה לשטרא ואמר ליה הדרי זבינתה מינך ואמרינן התם דר' המנונא ס"ל כר' יהודה דפליג התם אר' יוסי ואמר אין כותבין שובר דלא נפיק חורבא דמפ' התם דכיון דאין כותבין שובר לעולם אינו פרוע עד שיקח השטר ויקרענו וכיון שנקרע השטר תו ליכא למיחש למידי. וכתב הר"ן ז"ל ברפ"ק דר"ה המוקדמין פסולין ולא גבי ממשעבדי ומיהו מבני חרי מיגבא גבי והכי מוכח בפ' איזהו נשך וא"ת והיכי גבי אפילו מבני חרי והרי העדים פסולין הן כיון שהקדימו הזמן {הגה"ה נראה דדעתו ז"ל נוטה לדעה הר"י בר ששת שהביא בית יוסף בחשן משפט סי' מ"ג דע"כ לא אמרו דגובה מבני חרי אלא כשלא יקדימו העדים בכוונה אבל אם הקדימו בכוונה ודאי דאפילו מבני חורין לא גבי שהרי העדים פסולין שחתמו שקר. ע"כ:} איכא למימר כגון דהוי השטר מוקדם במידי דעבידי אינשי למיטעי ביה וכגון שכתבו שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי דלא אקנייתא שאע"פ שאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא וכדרב אסי דבפ"ק דב"מ כל מאן דלא גמר לדרב אסי לאו רשע הוא עכ"ל ז"ל. ויותר מבואר ענין זה בנמוקי יוסף פ' איזהו נשך דף ק"ה. אבל דעת התוס' דשטר מוקדם פסול לגמרי ואפילו מבני חרי לא גבי ודקדקו כן מלשון פסולין דקתני דמשמע לגמרי:
והמאוחרין כשרין. פי' רשב"ם ז"ל בין שכתבו בשעת הלואה ואיחרו הזמן בין שלא כתבו עד לאחר הזמן כולן בכלל מאוחרין הן וכשרין ע"כ:
אחד לוה מחמשה. כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד דחמשה נוגשים אית ליה. חמשה לוין מן אחד אין צריך לכתוב אלא פרוזבול אחד כגון מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי על פלוני ופלוני ופלוני וכו' שאגבנו כ"ז שארצה. הר"ש שירילי"ו ז"ל:
5.
A pre-dated prozbul is valid, but a post-dated one, is invalid. Pre-dated loan documents [of loans] are invalid, but post-dated one valid. If one borrows from five persons, then he writes a separate prozbul for each [creditor]. But if five borrow from the same person, then he writes only one prozbul for them all.
משנה ו
אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין לוֹ, מְזַכֶּה הוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בָּעִיר, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל. רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר, כּוֹתְבִין לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפִּין:
ברטנורה
אלא על הקרקע. אלא אם כן יש לו קרקע ללוה, שאז חשוב החוב כגבוי ביד ב״ד ולא קרינן ביה לא יגוש:אם אין לו. ללוה, ומלוה יש לו, מזכה לו מלוה ללוה בתוך שדהו קרקע כל דהו וכותבים עליו פרוזבול, ואפילו החוב מאה מנה, משום דקרקע כל שהוא ראוי לגבות בה כל חובו, כגון דגבי והדר גבי עד דמשלים כל חובו:היתה לו. ללוה שדה ממושכנת בעיר, בין שאחרים משכנו אותה לו בין שמשכן הוא לאחרים כותבין פרוזבול:כותבין לאיש על נכסי אשתו. כגון קרקע של נכסי מלוג שהוא אוכל פירות:על נכסי אפוטרופין. שלווין לצורך היתומים והיתומים אין להם קרקע:
תוסופות יום טוב
אלא על הקרקע. פי' הר"ב שאז חשוב החוב כגבוי וכן פי' הר"ש.
[*שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהיו נראין עוקרין דבר מהתורה התקינו. הרשב"ם בפ"ד דב"ב ריש ד' סו] וכלומר לאפוקי מטלטלין דאינן חשובין כל כך כגבוי' כמו קרקע דכל קרקע אינה נגזלת ובחזקת הבעלים עומדת והוא מסר החוב לבית דין והלכך הקרקע נעשית ביד ובחזקת הב"ד [*ובפירוש שהזכרתי כתב לפי שהקרקע אינו יכול להשמיט ולהצניע. א"נ לפי שאין רגילות ללוות למי שאין לו קרקע ובמלתא דלא שכיח לא עבוד רבנן תקנתא עכ"ל. והטעם השני כתב גם כן הרשב"ם פ"ד דבבא בתרא שם בשם זקינו ז"ל נ"ל דהיינו רש"י ז"ל]:
[*מזכה הוא. ומייתי למתני' פ"ד דגיטין [דף לז] בזה הלשון מזכהו וכן מצאתי במשניות כתובים:
כל שהוא. פי' הר"ב דראוי לגבות בו חובו כגון דגבי והדר גבי. וכך פירש הר"ש וכן פירש רש"י בפ"ד דגיטין [שם] גם התוספות שם וסוף פ"ב דבבא בתרא ודחו פירוש רבינו שמואל דמפרש משום דאין אונאה לקרקעות ואותו טעם כ' הר"ב במשנה ו פ"ג דפאה וכן דעת הרי"ף בפרק הזהב. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' מכירה. ור"ת והרא"ש ס"ל דבפלג איכא אונאה. ואי בפלג דוקא ואי ביתר מפלג. אברר בס"ד במשנה ה' פי"א דכתובות:
[*על נכסי אשתו. פי' הר"ב נכסי מלוג כו' שהבעל אוכל פירות. וכ"כ הר"ש ותמהני מנ"ל והא סתמא תנן ותו דומיא דסיפא דליתומים על נכסי אפטרופסים ותו דבירושלמי פשיט לאבעי לאפטרופוס על נכסי יתומים מהא דעל נכסי אשתו]:
וליתומים על נכסי אפוטרופוס. דתקנה זו לטובת עניים תקנוה כמו כן שימצאו מי שילוה להם כדלעיל. ולפיכך אמרו כשיש לאפוטרופוס שלוה לטובת היתומים קרקע שכותבין עליו פרוזבול הואיל והוא לוה אע"פ שלא לצורך עצמו לוה וזהו שכתבו הר"ב והר"ש הלוים לצורך היתומים. ע"כ. ואילו היה אביהם חייב ולא הניח קרקע דמתקנת הגאונים גובים ממטלטלים כמ"ש בפ"ח דכתובות מסתברא דאע"פ שיש לאפוטרופא שלהם קרקע. כיון שהאפוטרופא לא לוה אין שייך לכתוב פרוזבול על סמך קרקע שלו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שביעית משמטת את המלוה דאינו רשאי לתבוע חובו לאחר שעבר עליו ערב ר"ה של שמינית. דשביעית אינה משמטת רק בסופה [כערכין דכ"ח ב']: בשטר ושלא בשטר ר"ל אפי' בשטר ששעבד נכסיו. ואפי' פיר' אחריות נכסים בפירוש בשטר. אפ"ה לא הו"ל כיש לו משכון דאינו משמט: הקפת החנות שלוקח פרוטה פרוטה ואינו קובע זמן לפרעון. רק כשיצטרף סך מה. פורע הכל: אינה משמטת מדאין דרך המלוה לנוגשו: ואם עשאה מלוה שחישב עמו וקבע זמן לפרעון: הראשון הראשון משמט פעם ראשון אינו משמט. וכשלקח פ"ב נשמט הראשון. ובפעם ג' נשמט ב' וכן לעולם: רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית ר"ל אם שכירתו מעבודת קרקע שאסור בשביעית: משמטת דהו"ל כמלוה: השוחט את הפרה וחלקה בר"ה בא' דראש השנה דח': אם היה החדש מעובר שהיה אלול מעובר. והוה ליה א' דראש השנה. ל' של אלול דשביעית: משמט דשביעית משמטת בסופה: והמוציא שם רע אונס ומפתה נותן נ' שקל. ומש"ר נותן ק' וקודם שתבעו בדין אינן משמטין. מדאי מודה מפטר: וכל מעשה בית דין פסק דין משנכתב אינו משמט. דכגבוי דמי: המלוה על המשכון מירושל' משמע אפי' קתא דמגלי על אלפי זוזי. ונ"ל כיון דשמואל קאמר הכי בירושלמי דאפי' היה המשכון מחט. ש"מ דשמואל לשטתו [ב"מ פ"ב א'] דבאבד הקתא אבד אלפי זוזי. אבל אנן דלא קיי"ל התם הכי. גם הכא לא קי"ל כוותיה: והמוסר שטרותיו לבית דין שהם יגבו חובו בזמנו. ולא יצטרך הוא לנגוש ללוה: פרוזבול אם נכתב פרוזבול: התקין הלל לפרוזבול נוטריקון. פרוז ר"ל תקנה. ובול ר"ל לעשירים. שלא יפסידו ושלא יחטאו. ומדלא היו כל ישראל בא"י בזמן בית שני. והו"ל שמטת כספים מד"ס היה כח ביד הלל לבטלה: זהו גופו של פרוזבול כך כתוב בו. שאמר המלוה לדיינים מוסרני וכו'. וקיי"ל דאפי' שלא בפני דיינים יוכל לומר לב' עדים הוו עלי סהדי שמוסרני שטרותי לב"ד פלוני וכו' וא"צ למסור באמת השט"ח לב"ד. ואפי' חובות שבע"פ יכול למסור בכה"ג. גם א"צ כתב. אלא שאומר כך בפני ב"ד או עדים. וזמן כתיבת הפרוזבול עד סוף שנת ו' לרא"ש. ולרמב"ם מדאין שביעית משמט רק בסופו. כותבו גם בשביעית עצמו. מיהו י"א דאין שמיטה נוהגת בזה"ז וכן נוהגים [ח"מ סס"ז]: הדיינים שבמקום פלוני ונקט תנא רק שם ב' דיינים להודיע שצריך להזכיר כל שמותם. אבל באמת צריך להזכיר שם כל אחד מהג'. וכן דרך התנא בכ"מ להזכיר ב' והם ג' [כמנחות פ"י מ"ג. ופרה פ"ג מ"י]: או העדים לפני מי שאמר לפניהם כך: פרוזבול המוקדם שכתבו בכסלו. וכתב זמנו בתשרי שלפניו: כשר דהרי הורע כח מלוה עי"ז דאינו מועיל לשטרות שנעשו אחריו: והמאוחר פסול שכתבו בתשרי וכתב זמנו בכסלו. ואולי ילוה ביני ביני ויסברו ב"ד שלא ישמיטן שביעית מדפרוזבל מאוחר לשט"ח ויגבה שלא כדין. ומשום קנסא פסלוהו לגמרי: שטרי חוב המוקדמים פסולים דהרי יגבה שלא כדין מהלקוחות שלקחו מלוה קודם להלואתו. ופסלום לגמרי משום קנסא. אבל לא משום שהעדים רשעים שחתמו שקר. די"ל לא העדנו רק על ההלואה. והכי קיי"ל נמי דאין מעלין משטרות ליוחסין מה"ט [ככתובות דכ"ד ב] דאמנה שבשטר הן מעידין: והמאוחרים כשרים מדהורע כחו של מלוה עי"ז: אחד לוה מחמשה כותב הסופר: פרוזבול לכל אחד ואחד לכל מלוה ומלוה: חמשה לוין מאחד אינו כותב כלומר אין צריך לכתוב: אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע שיהיה ללוה. דאז הוה כגבוי: אם אין לו מזכה הוא ר"ל מזכה מלוה ללוה: בתוך שדהו כל שהוא ואפי' החוב ק' מנה. עכ"פ אפשר דגבי והדר גבי כל שעה שיפדהו: היתה לו שדה ממושכנת בעיר בין שמישכן הלוה לאחרים. או אחרים אצלו: רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו אפי' על נכסי מלוג שאינן באחריותו רק שאוכל פירותיהן: וליתומים על נכסי אפוטרופין הואיל ואפוטרופס לוה. אף שלא לצורך עצמו לוה. אפ"ה כותב על נכסיו. והא דאמרינן [גיטין ל"ז א] דיתומי' א"צ פרוזבול. היינו בשהיה אפוטרופס שלהן מלוה: כוורת דבורים במחוברת בטיט כעל"פ דהו"ל כקרקע. ובמונחת ע"ג יתדות כעל"פ דאינה כקרקע. כי פליגי במונחת ע"ג קרקע ואינה מחוברת ואעפ"י שאין מקום הכוורת שייך לבעל הכוורת: ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע ונקנית בכסף שטר וחזקה: וכותבין עליה פרוזבול אפי' אין לו קרקע כלל: והרודה ממנה בשבת חלת דבש שבתוכה. הו"ל כתולש ממחובר: והרודה ממנה בשבת פטור אבל אסור מד"ס: המחזיר חוב בשביעית ר"ל אחר שביעית. דאין שביעית משמט רק בשעה אחרונה: יאמר לו מלוה ללוה: אמר לו לוה למלוה: יקבל ממנו ולא עוד אלא שמותר לפשוט ידו לקבל המעות בשעה שאומר משמט אני: וזה דבר השמטה בדיבור א' סגי. מיהו אעפ"כ אינו רשאי לומר לו שרוצה לפרוע. רק צריך הלוה שיאמר לו אעפ"כ אני במתנה נותן לך המעות אלו [ח"מ סי' ס"ז]: המחזיר חוב בשביעית ר"ל שאומר אעפ"כ כנ"ל: לא יחזיר לבניו א"צ להחזיר להם כשמת הגר: ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו שלא יחזור לסורו. ואילה"ק מה יועיל שיחזור לסורו הרי עכ"פ יהיה דינו כישראל מומר לעבודת כוכבי'. ואי"ל שיטעה שנדינהו אז כעובד כוכבי'. כעין סברת תוס' [קדושין די"ז ב]. הרי גם עובד כוכבים אינו יורש לגר. ודוחק לומר שיטעה בתרתי. ונ"ל דר"ל בעבור צערו על איבוד ממונו. ימאס בדת יהדות. ולא שיחשוב לירש השתא. או נ"ל דר"ל שירש אז בכח עובדי כוכבים. [ודברי רתוי"ט כאן ד"ה לא יחזיר תמוהים. וע"ש] מיהו דוקא בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה. חששו לזה. אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. אין רוח חכמים נוחה שיחזור. דאז טפי איכא למיחש. מדדמי לישראל. ואם יחזיר לו ידינוהו כישראל גמור ויפטר אשת אחיו בחליצה או ייבם במקום אח אחר שהורתו בקדושה. כמרדכי פ"ק דקדושין. ולרש"י בקדושין די"ז ב' הוה דינא איפכא. דבלידתו בקדושה מדדמי לישראל. רוח חכמים נוחה שיחזור והכי קיימא לן [ח"מ קכ"ז]: כל המטלטלין נקנין במשיכה ובלא משך אפי' נתן מעות יכולים לחזור בהן: וכל המקיים את דברו אפי' בלא נתן מעות וגם לא משך. אבל בנתן מעות ולא משך צריך לקבל מי שפרע [כרפ"ג דב"מ]: רוח חכמים נוחה ממנו דתניא הין צדק יהיה לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק:
מלכת שלמה
אין כותבין פרוזבול וכו'. בגיטין שם פי' רש"י ז"ל טעמו דלא תקון הלל אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ע"כ פירושו. והפי' שהביא ר"ע ז"ל הוא פי' רבינו שמשון ז"ל וע' בהר"ן ז"ל שם בפ' השולח שכתב ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו כל שהוא שאם היה שם וצווח לא מהני שאין אדם זוכה בעל כרחו ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני ומכאן נ"ל דמאי דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אע"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על על הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפ"ה אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוזבול והיכא שצווח כששמע לדברי רש"י ז"ל שכתב דהאי דבעינן קרקע היינו משום דבעינן שיהא החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע וקרוב הדבר לומר דכיון דבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני אבל לדברי רבינו שמשון ז"ל שכתב דהיינו טעמא מפני שאז החוב כגבוי ביד ב"ד משמע דלא מהני וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית שהדבר תלוי בסברת שני הפירושים זהו דעתי עכ"ל ז"ל. וראיתי שם ברמב"ם פ"ח שכתב אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו וכן הוא בכל הדפוסים:
כל שהוא. מפ' התם בגמ' פ' השולח וכמה כל שהוא קלח של כרוב וכן פסק ברמב"ם וכן בסמ"ק סי' רנ"ח:
היתה לו שדה ממושכנת. כתב הרמב"ם ז"ל ואע"פ שהיא משכנתא דסוריא שאוכל פירות עד זמן ידוע שיסכימו עליו ואז תחזור המשכונא לממשכן ולא יפרע כלום וכן היה כותב לו במשלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואין לו בה רשות כלל עד ישלם הזמן. ומלת בעיר דקתני מתניתין לאו דוקא וכמו שכתב שם ברמב"ם פ"ט מהרי"ק ז"ל:
ר' חוצפית אומר. הרא"ש ז"ל פ' השולח סי' ט"ו. והלכתא כר' חוצפית:
כותבין לאיש וכו'. בירושלמי בעי מהו לכתוב לאפוטרופוסין על נכסי יתומין נשמועינה מן הדא כותבין לאיש על נכסי אשתו מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה נשמועינה מן הדא וכן ליתומין על נכסי אפוטרופים. וכתב בית יוסף שם בחשן המשפט דף פ"ה ריש עמוד ד' דמשמע ליה לרש"י ז"ל ממתני' שאם היתומין הן לוין כותבין על קרקע האפוטרופוס וכן אם הם מלווין יכולין לזכות קרקע האפטרופוס ללוה ולכתוב עליו פרוזבול דכדידהו דמי אלמא איכא גוונא דבעי יתומים לכתוב פרוזבול וכיון דתנן במתני' דברי ר' חוצפית בלא שום חולק הכי קיימא לן ומש"ה דחה רש"י ז"ל ההיא דספרי ע"כ בקיצור:
6.
A prozbul is written only for [a debt secured by] land. But if [the debtor] has none, then [the creditor] can give him title to a share, however small, of his own field. If he had land in pledge in a city, a prozbul can be written on it. Rabbi Hutzpit says: a prozbul may be written for a man on the security of his wife's property, or for an orphan on the security of property belonging to his guardian.
משנה ז
כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת, פָּטוּר:
ברטנורה
כוורת דבורים וכו׳ כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר, ואם היתה מונחת על גבי יתדות הכל מודים שהיא ככלים ואינה כקרקע, לא נחלקו אלא שמונחת על גבי קרקע ואינה מחוברת בטיט:ר״א אומר הרי היא כקרקע. ונקנית בכסף בשטר ובחזקה כקרקע:וכותבין עליה פרוזבול. אם יש ללוה כוורת כאילו היה לו קרקע:ואינה מקבלת טומאה. כדרך שהקרקע המחובר אינו מקבל טומאה:והרודה. מחלות דבש שבתוכה בשבת חייב חטאת כתולש דבר ממקום חבורו, דכתיב (שמואל א י״ד:כ״ז) ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש, אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. ואין הל׳ כר״א:
תוסופות יום טוב
כוורת דבורים. משנה זו שנויה עוד בסוף מס' עוקצין והכא אגב שביעית תנייה והתם אגב טומאה. הר"ש [*ועיין מ"ש עוד שם].
הרי היא כקרקע. כתב הר"ב ונקנית בכסף ובשטר ובחזקה. וסיים הרמב"ם ושיקנה על גבה מטלטלים ושאר דיני הקרקעות:
[*וכותבין עליה פרוזבול. אע"ג דתנן הרי היא כקרקע איצטריך לאשמועינן דכותבין כו' דסד"א דלא סמכה דעתא דמלוה עלוה מאחר שהיא מטלטלת. אי נמי אשמועינן אע"פ שאין הכוורת ללוה כי אם הדבש. בפירוש הנזכר. וכ' עוד דמיירי שאין מקום הכוורת ללוה ולא השאיל לו המלוה המקום. ופשוט הוא ממתניתין דלעיל]:
פטור. פי' הרמב"ם ר"ל פטור ממיתה וחייב מלקות על כל פנים. [*ור"ל מכוח מרדות ועיין מ"ש בריש שבת בס"ד]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שביעית משמטת את המלוה דאינו רשאי לתבוע חובו לאחר שעבר עליו ערב ר"ה של שמינית. דשביעית אינה משמטת רק בסופה [כערכין דכ"ח ב']: בשטר ושלא בשטר ר"ל אפי' בשטר ששעבד נכסיו. ואפי' פיר' אחריות נכסים בפירוש בשטר. אפ"ה לא הו"ל כיש לו משכון דאינו משמט: הקפת החנות שלוקח פרוטה פרוטה ואינו קובע זמן לפרעון. רק כשיצטרף סך מה. פורע הכל: אינה משמטת מדאין דרך המלוה לנוגשו: ואם עשאה מלוה שחישב עמו וקבע זמן לפרעון: הראשון הראשון משמט פעם ראשון אינו משמט. וכשלקח פ"ב נשמט הראשון. ובפעם ג' נשמט ב' וכן לעולם: רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית ר"ל אם שכירתו מעבודת קרקע שאסור בשביעית: משמטת דהו"ל כמלוה: השוחט את הפרה וחלקה בר"ה בא' דראש השנה דח': אם היה החדש מעובר שהיה אלול מעובר. והוה ליה א' דראש השנה. ל' של אלול דשביעית: משמט דשביעית משמטת בסופה: והמוציא שם רע אונס ומפתה נותן נ' שקל. ומש"ר נותן ק' וקודם שתבעו בדין אינן משמטין. מדאי מודה מפטר: וכל מעשה בית דין פסק דין משנכתב אינו משמט. דכגבוי דמי: המלוה על המשכון מירושל' משמע אפי' קתא דמגלי על אלפי זוזי. ונ"ל כיון דשמואל קאמר הכי בירושלמי דאפי' היה המשכון מחט. ש"מ דשמואל לשטתו [ב"מ פ"ב א'] דבאבד הקתא אבד אלפי זוזי. אבל אנן דלא קיי"ל התם הכי. גם הכא לא קי"ל כוותיה: והמוסר שטרותיו לבית דין שהם יגבו חובו בזמנו. ולא יצטרך הוא לנגוש ללוה: פרוזבול אם נכתב פרוזבול: התקין הלל לפרוזבול נוטריקון. פרוז ר"ל תקנה. ובול ר"ל לעשירים. שלא יפסידו ושלא יחטאו. ומדלא היו כל ישראל בא"י בזמן בית שני. והו"ל שמטת כספים מד"ס היה כח ביד הלל לבטלה: זהו גופו של פרוזבול כך כתוב בו. שאמר המלוה לדיינים מוסרני וכו'. וקיי"ל דאפי' שלא בפני דיינים יוכל לומר לב' עדים הוו עלי סהדי שמוסרני שטרותי לב"ד פלוני וכו' וא"צ למסור באמת השט"ח לב"ד. ואפי' חובות שבע"פ יכול למסור בכה"ג. גם א"צ כתב. אלא שאומר כך בפני ב"ד או עדים. וזמן כתיבת הפרוזבול עד סוף שנת ו' לרא"ש. ולרמב"ם מדאין שביעית משמט רק בסופו. כותבו גם בשביעית עצמו. מיהו י"א דאין שמיטה נוהגת בזה"ז וכן נוהגים [ח"מ סס"ז]: הדיינים שבמקום פלוני ונקט תנא רק שם ב' דיינים להודיע שצריך להזכיר כל שמותם. אבל באמת צריך להזכיר שם כל אחד מהג'. וכן דרך התנא בכ"מ להזכיר ב' והם ג' [כמנחות פ"י מ"ג. ופרה פ"ג מ"י]: או העדים לפני מי שאמר לפניהם כך: פרוזבול המוקדם שכתבו בכסלו. וכתב זמנו בתשרי שלפניו: כשר דהרי הורע כח מלוה עי"ז דאינו מועיל לשטרות שנעשו אחריו: והמאוחר פסול שכתבו בתשרי וכתב זמנו בכסלו. ואולי ילוה ביני ביני ויסברו ב"ד שלא ישמיטן שביעית מדפרוזבל מאוחר לשט"ח ויגבה שלא כדין. ומשום קנסא פסלוהו לגמרי: שטרי חוב המוקדמים פסולים דהרי יגבה שלא כדין מהלקוחות שלקחו מלוה קודם להלואתו. ופסלום לגמרי משום קנסא. אבל לא משום שהעדים רשעים שחתמו שקר. די"ל לא העדנו רק על ההלואה. והכי קיי"ל נמי דאין מעלין משטרות ליוחסין מה"ט [ככתובות דכ"ד ב] דאמנה שבשטר הן מעידין: והמאוחרים כשרים מדהורע כחו של מלוה עי"ז: אחד לוה מחמשה כותב הסופר: פרוזבול לכל אחד ואחד לכל מלוה ומלוה: חמשה לוין מאחד אינו כותב כלומר אין צריך לכתוב: אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע שיהיה ללוה. דאז הוה כגבוי: אם אין לו מזכה הוא ר"ל מזכה מלוה ללוה: בתוך שדהו כל שהוא ואפי' החוב ק' מנה. עכ"פ אפשר דגבי והדר גבי כל שעה שיפדהו: היתה לו שדה ממושכנת בעיר בין שמישכן הלוה לאחרים. או אחרים אצלו: רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו אפי' על נכסי מלוג שאינן באחריותו רק שאוכל פירותיהן: וליתומים על נכסי אפוטרופין הואיל ואפוטרופס לוה. אף שלא לצורך עצמו לוה. אפ"ה כותב על נכסיו. והא דאמרינן [גיטין ל"ז א] דיתומי' א"צ פרוזבול. היינו בשהיה אפוטרופס שלהן מלוה: כוורת דבורים במחוברת בטיט כעל"פ דהו"ל כקרקע. ובמונחת ע"ג יתדות כעל"פ דאינה כקרקע. כי פליגי במונחת ע"ג קרקע ואינה מחוברת ואעפ"י שאין מקום הכוורת שייך לבעל הכוורת: ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע ונקנית בכסף שטר וחזקה: וכותבין עליה פרוזבול אפי' אין לו קרקע כלל: והרודה ממנה בשבת חלת דבש שבתוכה. הו"ל כתולש ממחובר: והרודה ממנה בשבת פטור אבל אסור מד"ס: המחזיר חוב בשביעית ר"ל אחר שביעית. דאין שביעית משמט רק בשעה אחרונה: יאמר לו מלוה ללוה: אמר לו לוה למלוה: יקבל ממנו ולא עוד אלא שמותר לפשוט ידו לקבל המעות בשעה שאומר משמט אני: וזה דבר השמטה בדיבור א' סגי. מיהו אעפ"כ אינו רשאי לומר לו שרוצה לפרוע. רק צריך הלוה שיאמר לו אעפ"כ אני במתנה נותן לך המעות אלו [ח"מ סי' ס"ז]: המחזיר חוב בשביעית ר"ל שאומר אעפ"כ כנ"ל: לא יחזיר לבניו א"צ להחזיר להם כשמת הגר: ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו שלא יחזור לסורו. ואילה"ק מה יועיל שיחזור לסורו הרי עכ"פ יהיה דינו כישראל מומר לעבודת כוכבי'. ואי"ל שיטעה שנדינהו אז כעובד כוכבי'. כעין סברת תוס' [קדושין די"ז ב]. הרי גם עובד כוכבים אינו יורש לגר. ודוחק לומר שיטעה בתרתי. ונ"ל דר"ל בעבור צערו על איבוד ממונו. ימאס בדת יהדות. ולא שיחשוב לירש השתא. או נ"ל דר"ל שירש אז בכח עובדי כוכבים. [ודברי רתוי"ט כאן ד"ה לא יחזיר תמוהים. וע"ש] מיהו דוקא בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה. חששו לזה. אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. אין רוח חכמים נוחה שיחזור. דאז טפי איכא למיחש. מדדמי לישראל. ואם יחזיר לו ידינוהו כישראל גמור ויפטר אשת אחיו בחליצה או ייבם במקום אח אחר שהורתו בקדושה. כמרדכי פ"ק דקדושין. ולרש"י בקדושין די"ז ב' הוה דינא איפכא. דבלידתו בקדושה מדדמי לישראל. רוח חכמים נוחה שיחזור והכי קיימא לן [ח"מ קכ"ז]: כל המטלטלין נקנין במשיכה ובלא משך אפי' נתן מעות יכולים לחזור בהן: וכל המקיים את דברו אפי' בלא נתן מעות וגם לא משך. אבל בנתן מעות ולא משך צריך לקבל מי שפרע [כרפ"ג דב"מ]: רוח חכמים נוחה ממנו דתניא הין צדק יהיה לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק:
מלכת שלמה
פרוזבול אינו משמט. כלומר מאחר שכתב פרוזבול. אינו משמט חובו בשביעית ואפי' השטרות ברומי:
וגו' התקין הלל וכו'. בספר כתיבת יד מצאתי עמד והתקין פרוזבול וזהו גופו של וכו'. וכן הוא בהר"ן ז"ל שם פ' השולח:
מוסרני לכם. שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו תובעו כלום אלא מב"ד תובעו שהפקרן היה הפקר והן יורדין לנכסיו:
שכל חוב שיש לי. כתב נמוקי יוסף ז"ל בר"פ ארבעה וחמשה ומדאמרינן כל חוב ולא אמרינן כל שטר חוב שמעינן דאפילו במלוה על פה כתבינן פרוזבול ע"כ וכן מוכח בפ' השולח כמו שכתבו תוס' ז"ל שם ברפ"ד וה'. וז"ל הר"ן ז"ל שם פרק השולח וכי תימא כיון דבמסירת שטרות סגי למה הוצרך לתקן פרוזבול וי"ל מפני שאין הכל רוצין למסור שטרותיהם ועוד שלפעמים אינם בידן ועוד דפרוזבול מהני אף למלוה על פה ואף על גב דבמתנה בשעת הלואה על מנת שלא תשמטנו {הגה"ה פי' שלא ישמט הוא חוב זה אפילו בשביעית דמהני משום שחייב עצמו בממון שהתורה לא חייבתו אבל אם אמר ע"מ שלא תשמטנו שביעית לאו כל כמיניה דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:} בשביעית סגי זימנין דלא דכירי עכ"ל ז"ל וראיתי שמה וגם שם בנמוקי יוסף הלשון כך מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי שאגבנו וכו' ע"כ וישר בעיני מאוד וכן הוא ג"כ שם בבית יוסף בדף פ"ה ע"א. ושם בטור עצמו הלשון כך מוסרני לכם כל חוב בלא שי"ן:
בפי' ר"ע ז"ל [במשנה ג] והשמטת כספים בזה"ז דרבנן וכו' אמר המלקט רבי היא דדריש הכי בברייתא בגיטין שם. ומה שתקנו רבנן שמטת כספים בזה"ז מפ' התם אביי טעמא דיש להם כח משום דשב ואל תעשה הוא ולרבא הוי טעמא משום דהפקר ב"ד היה הפקר ויליף לה מקרא דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם הוא וכל רכושו ואיכא דיליף לה מקרא {הגה"ה תמהתי שמצאתי כתוב בספר הלבוש בחשן המשפט ריש סי' ס"ז וז"ל ולפ"ז אפילו מן התורה הפקר ב"ד הי' הפקר דקרא דאלה הנחלות בתורה כתיב ע"כ ושמא הוא ז"ל סובר דאע"ג דהאי קרא בספר יהושע כתיב כיון דיהושע תלמיד משה הוא ועוד דעל פיו עשה כדכתיב בפרשת מסעי אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו אלא שבכאן רמז הקש ראשים לאבות חשיב ליה כאילו הוא כתוב בתורה:} דאלה הנחלות וגו' ראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות ה"ל למכתב ראשי המטות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את בניהם כל מה שירצו. וכתוב בבית יוסף בחשן המשפט סי' ס"ז שכ' בעל התרומות בשם ה"ר יהודה אלברצלוני ז"ל זהו נוסח השטר של הפרוזבול אנו ב"ד החתומין כך היה שבא לפנינו פב"פ ואמר לפנינו רבותי הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' גרמידי מן ארעא דאית לי ועל גביהון ארשיתי יתכון למיגבא כל שטר חוב דאית לי על כל אינש ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הריני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה ואנו ב"ד כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבול כד אמור רבנן כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשנה פלונית הא שטרא דפרוזבלא כד נהגנא מיומי דהלל הזקן וכתיקון רבנן מיומא דנן ולעלם ומדאתעבד הדין עובדא קדמנא ייפינו כחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כחו כתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים עכ"ל ז"ל וע"ש עוד אבל לא ראיתי מי שהקפיד בזמן הזה על נוסח ארוך כזה ולא על הזכרת הקנאת ד' אמות קרקע כנזכר אפילו לכתחילה:
ואינה מקבלת טומאה במקומה. וגם הדבש שבתוכה אינו מקבל טומאה דבטל לגבי כוורת ודוקא במקומה אבל אם נטלה משם אז מקבל הדבש טומאה כמ"ד בפ' המוכר את הספינה דלא בעי מחשבה דאיכא מאן דמצריך התם מחשבה הלכך אתא לאשמועינן דכיון דנטלה ממקומה אין צריך מחשבה והלכך אצטריך הכא גבי טומאה למתני במקומה וה"ה לכל הנך מילי עכ"ל רשב"ם ז"ל בפרק המוכר את הבית:
ומקבלת טומאה. וגם הדבש דלא בעי מחשבה כדתניא בפ' המוכר את הספינה. ותוס' ז"ל הקשו שם וא"ת מה טעם נקט גבי טומאה במקומה דאין חילוק בין במקומה בין שלא במקומה דהא לאו מחוברת היא ואומר ר"ת דשלא במקומה מקבלת טומאה כיון דמטלטלין אותה ממקום למקום ודמי לשאר כלים שבבית וגזרו בה רבנן טומאה דילמא אתי לאיתלופי ע"כ. ונלע"ד דבמה שכתבתי בשם תוס' ז"ל מתורץ קצת דלא מצי למתני וחכמים חולקין בכולן:
7.
A bee-hive:Rabbi Eliezer says: Behold, it is like land and a prozbul may be written [using it as security] and it is not susceptible to uncleanness while it remains in its place, and one who takes honey from it on Shabbat is liable. But the sages say: it is not like land, a prozbul may not be written [using it as security], it is susceptible to uncleanness while in its place, and one who takes honey from it on Shabbat is exempt.
משנה ח
הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אָנִי. אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, רוֹצֵחַ אָנִי. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ:
ברטנורה
המחזיר חוב בשביעית. בסוף שביעית דהיינו בשמיטתה, שאין שביעית משמטת אלא בסופה, שנאמר (דברים ט״ו:א׳) מקץ שבע שנים:אמר לו אעפ״כ. א״ל הלוה אעפ״כ אני רוצה לפרוע לך:יקבל ממנו. ולא עוד אלא שמותר לו שתהא ידו פשוטה לקבל בשעה שאומר לו משמט אני:שנאמר וזה דבר השמטה. כלומר דבור בעלמא שמוציא מפיו שהוא משמט דיו, ובדבור ראשון שאמר משמט אני סגי ואין צריך שיאמר וישנה שנאמר וזה דבר, אין לך אלא דבור ראשון, וכן וזה דבר הרוצח:
תוסופות יום טוב
המחזיר חוב בשביעית. ל' הר"ב בסוף שביעית. דהיינו בשמיטתה כלומר ששמטה. ואכתי בסוף שביעית לא ניחא. וז"ל הר"ש בשביעית ביום אחרון של שביעית אי נמי בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת ע"כ. ורש"י בפ"ד דגיטין [דף לז.] כתב כלשון אחרון:
[*אמר לו אעפ"כ כו'. פי' הר"ב א"ל כו' אני רוצה לפרוע לך. כ"כ הר"ש ודבר תימה הוא דאם יקבל בפרעון א"כ אינו משמט ומאי מהני שאמר משמט אני ואינו עושה כן ובגמרא ברייתא [שם] כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו כן במתנה אני נותן לך ופסקוה הפוסקים עיין בח"מ סוף סימן ס"ז]:
שנאמר וזה דבר השמטה. פירש הר"ב אין לך אלא דבור ראשון. וז"ל הר"ש מדכתיב וזה דרש דא"צ אלא לדיבור אחד:
רוצח וכו'. שנויה עוד בסוף פרק ב דמכות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שביעית משמטת את המלוה דאינו רשאי לתבוע חובו לאחר שעבר עליו ערב ר"ה של שמינית. דשביעית אינה משמטת רק בסופה [כערכין דכ"ח ב']: בשטר ושלא בשטר ר"ל אפי' בשטר ששעבד נכסיו. ואפי' פיר' אחריות נכסים בפירוש בשטר. אפ"ה לא הו"ל כיש לו משכון דאינו משמט: הקפת החנות שלוקח פרוטה פרוטה ואינו קובע זמן לפרעון. רק כשיצטרף סך מה. פורע הכל: אינה משמטת מדאין דרך המלוה לנוגשו: ואם עשאה מלוה שחישב עמו וקבע זמן לפרעון: הראשון הראשון משמט פעם ראשון אינו משמט. וכשלקח פ"ב נשמט הראשון. ובפעם ג' נשמט ב' וכן לעולם: רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית ר"ל אם שכירתו מעבודת קרקע שאסור בשביעית: משמטת דהו"ל כמלוה: השוחט את הפרה וחלקה בר"ה בא' דראש השנה דח': אם היה החדש מעובר שהיה אלול מעובר. והוה ליה א' דראש השנה. ל' של אלול דשביעית: משמט דשביעית משמטת בסופה: והמוציא שם רע אונס ומפתה נותן נ' שקל. ומש"ר נותן ק' וקודם שתבעו בדין אינן משמטין. מדאי מודה מפטר: וכל מעשה בית דין פסק דין משנכתב אינו משמט. דכגבוי דמי: המלוה על המשכון מירושל' משמע אפי' קתא דמגלי על אלפי זוזי. ונ"ל כיון דשמואל קאמר הכי בירושלמי דאפי' היה המשכון מחט. ש"מ דשמואל לשטתו [ב"מ פ"ב א'] דבאבד הקתא אבד אלפי זוזי. אבל אנן דלא קיי"ל התם הכי. גם הכא לא קי"ל כוותיה: והמוסר שטרותיו לבית דין שהם יגבו חובו בזמנו. ולא יצטרך הוא לנגוש ללוה: פרוזבול אם נכתב פרוזבול: התקין הלל לפרוזבול נוטריקון. פרוז ר"ל תקנה. ובול ר"ל לעשירים. שלא יפסידו ושלא יחטאו. ומדלא היו כל ישראל בא"י בזמן בית שני. והו"ל שמטת כספים מד"ס היה כח ביד הלל לבטלה: זהו גופו של פרוזבול כך כתוב בו. שאמר המלוה לדיינים מוסרני וכו'. וקיי"ל דאפי' שלא בפני דיינים יוכל לומר לב' עדים הוו עלי סהדי שמוסרני שטרותי לב"ד פלוני וכו' וא"צ למסור באמת השט"ח לב"ד. ואפי' חובות שבע"פ יכול למסור בכה"ג. גם א"צ כתב. אלא שאומר כך בפני ב"ד או עדים. וזמן כתיבת הפרוזבול עד סוף שנת ו' לרא"ש. ולרמב"ם מדאין שביעית משמט רק בסופו. כותבו גם בשביעית עצמו. מיהו י"א דאין שמיטה נוהגת בזה"ז וכן נוהגים [ח"מ סס"ז]: הדיינים שבמקום פלוני ונקט תנא רק שם ב' דיינים להודיע שצריך להזכיר כל שמותם. אבל באמת צריך להזכיר שם כל אחד מהג'. וכן דרך התנא בכ"מ להזכיר ב' והם ג' [כמנחות פ"י מ"ג. ופרה פ"ג מ"י]: או העדים לפני מי שאמר לפניהם כך: פרוזבול המוקדם שכתבו בכסלו. וכתב זמנו בתשרי שלפניו: כשר דהרי הורע כח מלוה עי"ז דאינו מועיל לשטרות שנעשו אחריו: והמאוחר פסול שכתבו בתשרי וכתב זמנו בכסלו. ואולי ילוה ביני ביני ויסברו ב"ד שלא ישמיטן שביעית מדפרוזבל מאוחר לשט"ח ויגבה שלא כדין. ומשום קנסא פסלוהו לגמרי: שטרי חוב המוקדמים פסולים דהרי יגבה שלא כדין מהלקוחות שלקחו מלוה קודם להלואתו. ופסלום לגמרי משום קנסא. אבל לא משום שהעדים רשעים שחתמו שקר. די"ל לא העדנו רק על ההלואה. והכי קיי"ל נמי דאין מעלין משטרות ליוחסין מה"ט [ככתובות דכ"ד ב] דאמנה שבשטר הן מעידין: והמאוחרים כשרים מדהורע כחו של מלוה עי"ז: אחד לוה מחמשה כותב הסופר: פרוזבול לכל אחד ואחד לכל מלוה ומלוה: חמשה לוין מאחד אינו כותב כלומר אין צריך לכתוב: אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע שיהיה ללוה. דאז הוה כגבוי: אם אין לו מזכה הוא ר"ל מזכה מלוה ללוה: בתוך שדהו כל שהוא ואפי' החוב ק' מנה. עכ"פ אפשר דגבי והדר גבי כל שעה שיפדהו: היתה לו שדה ממושכנת בעיר בין שמישכן הלוה לאחרים. או אחרים אצלו: רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו אפי' על נכסי מלוג שאינן באחריותו רק שאוכל פירותיהן: וליתומים על נכסי אפוטרופין הואיל ואפוטרופס לוה. אף שלא לצורך עצמו לוה. אפ"ה כותב על נכסיו. והא דאמרינן [גיטין ל"ז א] דיתומי' א"צ פרוזבול. היינו בשהיה אפוטרופס שלהן מלוה: כוורת דבורים במחוברת בטיט כעל"פ דהו"ל כקרקע. ובמונחת ע"ג יתדות כעל"פ דאינה כקרקע. כי פליגי במונחת ע"ג קרקע ואינה מחוברת ואעפ"י שאין מקום הכוורת שייך לבעל הכוורת: ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע ונקנית בכסף שטר וחזקה: וכותבין עליה פרוזבול אפי' אין לו קרקע כלל: והרודה ממנה בשבת חלת דבש שבתוכה. הו"ל כתולש ממחובר: והרודה ממנה בשבת פטור אבל אסור מד"ס: המחזיר חוב בשביעית ר"ל אחר שביעית. דאין שביעית משמט רק בשעה אחרונה: יאמר לו מלוה ללוה: אמר לו לוה למלוה: יקבל ממנו ולא עוד אלא שמותר לפשוט ידו לקבל המעות בשעה שאומר משמט אני: וזה דבר השמטה בדיבור א' סגי. מיהו אעפ"כ אינו רשאי לומר לו שרוצה לפרוע. רק צריך הלוה שיאמר לו אעפ"כ אני במתנה נותן לך המעות אלו [ח"מ סי' ס"ז]: המחזיר חוב בשביעית ר"ל שאומר אעפ"כ כנ"ל: לא יחזיר לבניו א"צ להחזיר להם כשמת הגר: ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו שלא יחזור לסורו. ואילה"ק מה יועיל שיחזור לסורו הרי עכ"פ יהיה דינו כישראל מומר לעבודת כוכבי'. ואי"ל שיטעה שנדינהו אז כעובד כוכבי'. כעין סברת תוס' [קדושין די"ז ב]. הרי גם עובד כוכבים אינו יורש לגר. ודוחק לומר שיטעה בתרתי. ונ"ל דר"ל בעבור צערו על איבוד ממונו. ימאס בדת יהדות. ולא שיחשוב לירש השתא. או נ"ל דר"ל שירש אז בכח עובדי כוכבים. [ודברי רתוי"ט כאן ד"ה לא יחזיר תמוהים. וע"ש] מיהו דוקא בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה. חששו לזה. אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. אין רוח חכמים נוחה שיחזור. דאז טפי איכא למיחש. מדדמי לישראל. ואם יחזיר לו ידינוהו כישראל גמור ויפטר אשת אחיו בחליצה או ייבם במקום אח אחר שהורתו בקדושה. כמרדכי פ"ק דקדושין. ולרש"י בקדושין די"ז ב' הוה דינא איפכא. דבלידתו בקדושה מדדמי לישראל. רוח חכמים נוחה שיחזור והכי קיימא לן [ח"מ קכ"ז]: כל המטלטלין נקנין במשיכה ובלא משך אפי' נתן מעות יכולים לחזור בהן: וכל המקיים את דברו אפי' בלא נתן מעות וגם לא משך. אבל בנתן מעות ולא משך צריך לקבל מי שפרע [כרפ"ג דב"מ]: רוח חכמים נוחה ממנו דתניא הין צדק יהיה לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק:
מלכת שלמה
המחזיר חוב בשביעית. פי' חוב שהיה חייב בשביעית מחזירו בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת. בגיטין שם אמרינן ותלי ליה עד דאמר הכי פי' רש"י ז"ל יתלהו על העץ אם גברה ידו עליו עד שיאמר לו אעפ"כ במתנה אני נותן לך ויש שהקשה עליו וכו' ופירשו הם שרוצה לומר שיהא עיניו של מלוה תלויות כלומר יושב ומצפה ע"כ וכן הוא בסמ"ק סי' ר"מ דמה שאמר בתלמוד ותלי ליה עד דאמר הכי הוא מה שאומר בירושלמי דיכול לומר בשפה רפה משמט אני והיד פשוטה לקבל ע"כ:
שנאמר וזה דבר השמטה. ממלת וזה דרשינן דאין צריך אלא דבור ראשון וכן גבי וזה דבר הרוצח אבל רש"י ז"ל פי' שם פ' השולח שנאמר וזה דבר השמטה צריך לומר דבור של שמטה ע"כ ולפי זה ארישא מהדר כמו שכתב הר"ן ז"ל שם פרק השולח:
ורצו אנשי העיר לכבדו וכו'. ירושלמי א"ר יוסי זאת אומרת מי שיודע מסכתא אחת ומכבדין אותו על שתיים צריך להודיעם במסכתא אחת אני חכם ולא יותר:
8.
One who returns a debt [after] the seventh year, the [creditor] must say to [the debtor]: “I remit it.” But [the debtor] should say: “Even so [I will repay it].” [The creditor] may then accept it from him, because it says: “And this is the word of the release” (Deuteronomy 15:2). Similarly, when [an accidental] killer has been exile to a city of refuge, and the citizens want to honor him, he must say to them: “I am a murderer.” If they say: “Even so, [we want to honor you], then he may accept [the honor] from them, because it says: “And this is the word of the murderer” (Deuteronomy 19:4).
משנה ט
הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. הַלֹּוֶה מִן הַגֵּר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ בָנָיו עִמּוֹ, לֹא יַחֲזִיר לְבָנָיו. וְאִם הֶחֱזִיר, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין, נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה. וְכָל הַמְקַיֵּם אֶת דְּבָרוֹ, רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה מִמֶּנּוּ:
ברטנורה
המחזיר חוב בשביעית. לוה שאומר למלוה אעפ״כ, ומחזיר לו מעותיו רוח חכמים נוחה הימנו:לא יחזיר לבניו. אינו חייב להחזיר לבניו אם מת הגר:ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. ודוקא לבניו שנתגיירו עמו משום דעובד כוכבים יורש את אביו מן התורה דכתיב (דברים ב׳:ה׳) כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, ואם לא יחזיר לבניו יש לחוש שמא יחזרו לסורם שיאמרו אם היו עובדי כוכבים היו יורשים אביהם והיו צריכין להחזיר להם. אבל אם היתה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה דמעולם לא ירשו את אביהם מן התורה ולא היתה ירושה זו ראויה להם לעולם אין לחוש בזה שמא יחזרו לסורם, והמחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו:כל המטלטלין נקנין במשיכה. וכל זמן שלא משך יכול כל אחד מהם לחזור בו, ואע״פ שנתן המעות אין המעות קונות עד שימשוך החפץ הנקנה, ואעפ״כ המקיים את דבריו ואינו חוזר בו ואפילו לא משך רוח חכמים נוחה הימנו, דהכי תניא איפת צדק והין צדק (ויקרא י״ט:ל״ו) שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק:
תוסופות יום טוב
לא יחזיר לבניו. דאע"ג דמד"ס גר יורש אביו כמ"ש הר"ב במשנה י פרק ו דדמאי. דוקא אביו עובד כוכבים אבל באביו גר לא תקנו כדאיתא בפ"ק דקדושין דף יז וטעמא נראה בעיני משום דכשאביו כמו כן גר יכולין ישראל לזכות מן הדין בנכסיו כשמת ולפיכך לא תקנו להפקיע זכות ישראל. [*ועי"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו דאנן לא נתן לו ירושתו מהגר ומיהו בכפופים תחת יד עובדי כוכבים צריכים לתירוץ הראשון]: ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. מה שכתב הר"ב דאם היה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה המחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו. אוקימתא דברייתא בקדושין דף יז. וכתב הר"ש וליכא איסורא אלא אין חכמים מחזיקים לו טובה שלא הצריכוהו לכך וכן נראה לשון רש"י [*ועי' בפ"ג דאבות משנה י בפי' רוח חכמים נוחה הימנו]: נקנין במשיכה. עי' מ"ש במשנה ב פ"ג דדמאי: וכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו. בלא נתינת דמים מיירי שאם נתן הדמים לא סגי דאם חוזר בו דאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא שעומד במי שפרע כדתנן בפ"ד דבבא מציעא. והכי איתא התם בגמרא החוזר מדברים אין לנו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל ר"ל באבל אמרו מי שפרע וכו'. וז"ש הרמב"ם וכל המטלטלים נקנין במשיכה וכל זמן שלא ימשוך יכול כל אחד מהם לחזור באותה סחורה ואפי' אחר נתינת המעות כלומר מן הדין ומיהו קאי באבל. ומ"ש הר"ב דהכי תניא איפת צדק והין צדק שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק. הכי תניא בפ' הזהב (בבא מציעא דף מט) ר' יוסי בר יהודה אומר מה ת"ל הין צדק והלא הין בכלל איפה היה [דהין י"ב לוגין ואיפה ג' סאין שהן ע"ב לוגין] אלא לומר לך שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק. ואע"ג דבקרא לא כתיב אלא הין מכלל הן אתה שומע לאו כי טעם אחד לשניהם [*ואסמכתא בעלמא הוא דאלת"ה א"כ עובר בעשה ה"ל למתני]: סליק מסכת שביעית
יכין
מלכת שלמה
יכין
שביעית משמטת את המלוה דאינו רשאי לתבוע חובו לאחר שעבר עליו ערב ר"ה של שמינית. דשביעית אינה משמטת רק בסופה [כערכין דכ"ח ב']: בשטר ושלא בשטר ר"ל אפי' בשטר ששעבד נכסיו. ואפי' פיר' אחריות נכסים בפירוש בשטר. אפ"ה לא הו"ל כיש לו משכון דאינו משמט: הקפת החנות שלוקח פרוטה פרוטה ואינו קובע זמן לפרעון. רק כשיצטרף סך מה. פורע הכל: אינה משמטת מדאין דרך המלוה לנוגשו: ואם עשאה מלוה שחישב עמו וקבע זמן לפרעון: הראשון הראשון משמט פעם ראשון אינו משמט. וכשלקח פ"ב נשמט הראשון. ובפעם ג' נשמט ב' וכן לעולם: רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת בשביעית ר"ל אם שכירתו מעבודת קרקע שאסור בשביעית: משמטת דהו"ל כמלוה: השוחט את הפרה וחלקה בר"ה בא' דראש השנה דח': אם היה החדש מעובר שהיה אלול מעובר. והוה ליה א' דראש השנה. ל' של אלול דשביעית: משמט דשביעית משמטת בסופה: והמוציא שם רע אונס ומפתה נותן נ' שקל. ומש"ר נותן ק' וקודם שתבעו בדין אינן משמטין. מדאי מודה מפטר: וכל מעשה בית דין פסק דין משנכתב אינו משמט. דכגבוי דמי: המלוה על המשכון מירושל' משמע אפי' קתא דמגלי על אלפי זוזי. ונ"ל כיון דשמואל קאמר הכי בירושלמי דאפי' היה המשכון מחט. ש"מ דשמואל לשטתו [ב"מ פ"ב א'] דבאבד הקתא אבד אלפי זוזי. אבל אנן דלא קיי"ל התם הכי. גם הכא לא קי"ל כוותיה: והמוסר שטרותיו לבית דין שהם יגבו חובו בזמנו. ולא יצטרך הוא לנגוש ללוה: פרוזבול אם נכתב פרוזבול: התקין הלל לפרוזבול נוטריקון. פרוז ר"ל תקנה. ובול ר"ל לעשירים. שלא יפסידו ושלא יחטאו. ומדלא היו כל ישראל בא"י בזמן בית שני. והו"ל שמטת כספים מד"ס היה כח ביד הלל לבטלה: זהו גופו של פרוזבול כך כתוב בו. שאמר המלוה לדיינים מוסרני וכו'. וקיי"ל דאפי' שלא בפני דיינים יוכל לומר לב' עדים הוו עלי סהדי שמוסרני שטרותי לב"ד פלוני וכו' וא"צ למסור באמת השט"ח לב"ד. ואפי' חובות שבע"פ יכול למסור בכה"ג. גם א"צ כתב. אלא שאומר כך בפני ב"ד או עדים. וזמן כתיבת הפרוזבול עד סוף שנת ו' לרא"ש. ולרמב"ם מדאין שביעית משמט רק בסופו. כותבו גם בשביעית עצמו. מיהו י"א דאין שמיטה נוהגת בזה"ז וכן נוהגים [ח"מ סס"ז]: הדיינים שבמקום פלוני ונקט תנא רק שם ב' דיינים להודיע שצריך להזכיר כל שמותם. אבל באמת צריך להזכיר שם כל אחד מהג'. וכן דרך התנא בכ"מ להזכיר ב' והם ג' [כמנחות פ"י מ"ג. ופרה פ"ג מ"י]: או העדים לפני מי שאמר לפניהם כך: פרוזבול המוקדם שכתבו בכסלו. וכתב זמנו בתשרי שלפניו: כשר דהרי הורע כח מלוה עי"ז דאינו מועיל לשטרות שנעשו אחריו: והמאוחר פסול שכתבו בתשרי וכתב זמנו בכסלו. ואולי ילוה ביני ביני ויסברו ב"ד שלא ישמיטן שביעית מדפרוזבל מאוחר לשט"ח ויגבה שלא כדין. ומשום קנסא פסלוהו לגמרי: שטרי חוב המוקדמים פסולים דהרי יגבה שלא כדין מהלקוחות שלקחו מלוה קודם להלואתו. ופסלום לגמרי משום קנסא. אבל לא משום שהעדים רשעים שחתמו שקר. די"ל לא העדנו רק על ההלואה. והכי קיי"ל נמי דאין מעלין משטרות ליוחסין מה"ט [ככתובות דכ"ד ב] דאמנה שבשטר הן מעידין: והמאוחרים כשרים מדהורע כחו של מלוה עי"ז: אחד לוה מחמשה כותב הסופר: פרוזבול לכל אחד ואחד לכל מלוה ומלוה: חמשה לוין מאחד אינו כותב כלומר אין צריך לכתוב: אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע שיהיה ללוה. דאז הוה כגבוי: אם אין לו מזכה הוא ר"ל מזכה מלוה ללוה: בתוך שדהו כל שהוא ואפי' החוב ק' מנה. עכ"פ אפשר דגבי והדר גבי כל שעה שיפדהו: היתה לו שדה ממושכנת בעיר בין שמישכן הלוה לאחרים. או אחרים אצלו: רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו אפי' על נכסי מלוג שאינן באחריותו רק שאוכל פירותיהן: וליתומים על נכסי אפוטרופין הואיל ואפוטרופס לוה. אף שלא לצורך עצמו לוה. אפ"ה כותב על נכסיו. והא דאמרינן [גיטין ל"ז א] דיתומי' א"צ פרוזבול. היינו בשהיה אפוטרופס שלהן מלוה: כוורת דבורים במחוברת בטיט כעל"פ דהו"ל כקרקע. ובמונחת ע"ג יתדות כעל"פ דאינה כקרקע. כי פליגי במונחת ע"ג קרקע ואינה מחוברת ואעפ"י שאין מקום הכוורת שייך לבעל הכוורת: ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע ונקנית בכסף שטר וחזקה: וכותבין עליה פרוזבול אפי' אין לו קרקע כלל: והרודה ממנה בשבת חלת דבש שבתוכה. הו"ל כתולש ממחובר: והרודה ממנה בשבת פטור אבל אסור מד"ס: המחזיר חוב בשביעית ר"ל אחר שביעית. דאין שביעית משמט רק בשעה אחרונה: יאמר לו מלוה ללוה: אמר לו לוה למלוה: יקבל ממנו ולא עוד אלא שמותר לפשוט ידו לקבל המעות בשעה שאומר משמט אני: וזה דבר השמטה בדיבור א' סגי. מיהו אעפ"כ אינו רשאי לומר לו שרוצה לפרוע. רק צריך הלוה שיאמר לו אעפ"כ אני במתנה נותן לך המעות אלו [ח"מ סי' ס"ז]: המחזיר חוב בשביעית ר"ל שאומר אעפ"כ כנ"ל: לא יחזיר לבניו א"צ להחזיר להם כשמת הגר: ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו שלא יחזור לסורו. ואילה"ק מה יועיל שיחזור לסורו הרי עכ"פ יהיה דינו כישראל מומר לעבודת כוכבי'. ואי"ל שיטעה שנדינהו אז כעובד כוכבי'. כעין סברת תוס' [קדושין די"ז ב]. הרי גם עובד כוכבים אינו יורש לגר. ודוחק לומר שיטעה בתרתי. ונ"ל דר"ל בעבור צערו על איבוד ממונו. ימאס בדת יהדות. ולא שיחשוב לירש השתא. או נ"ל דר"ל שירש אז בכח עובדי כוכבים. [ודברי רתוי"ט כאן ד"ה לא יחזיר תמוהים. וע"ש] מיהו דוקא בהיתה הורתו ולידתו שלא בקדושה. חששו לזה. אבל בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. אין רוח חכמים נוחה שיחזור. דאז טפי איכא למיחש. מדדמי לישראל. ואם יחזיר לו ידינוהו כישראל גמור ויפטר אשת אחיו בחליצה או ייבם במקום אח אחר שהורתו בקדושה. כמרדכי פ"ק דקדושין. ולרש"י בקדושין די"ז ב' הוה דינא איפכא. דבלידתו בקדושה מדדמי לישראל. רוח חכמים נוחה שיחזור והכי קיימא לן [ח"מ קכ"ז]: כל המטלטלין נקנין במשיכה ובלא משך אפי' נתן מעות יכולים לחזור בהן: וכל המקיים את דברו אפי' בלא נתן מעות וגם לא משך. אבל בנתן מעות ולא משך צריך לקבל מי שפרע [כרפ"ג דב"מ]: רוח חכמים נוחה ממנו דתניא הין צדק יהיה לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק:
מלכת שלמה
המחזיר וכו'. וברישא תני המחזיר חוב בשביעית דקאי אלוה שלא אמר למלוה אעפ"כ והשתא תנא המחזיר חוב בשביעית שאמר הלוה למלוה אעפ"כ:
רוח חכמים נוחה הימנו. רוח חכמה וחסידות בקרבו דאינו רוצה ליהנות מממון אחרים אמנם בפ' כל כתבי (שבת דף קכ"א) פי' רש"י ז"ל אין רוח חכמים נוחה פי' נוחה עריבה ומיושבת עמו כלומר אין מתרצין במעשיו:
הלוה מן הגר שנתגיירו וכו'. יש מן הפוסקים שמפרשים דדין פקדון שביד ישראל מהגר כדין מלוה ויש מחלקין לומר דדוקא גבי הלואה שעשה לו טובה רוח חכמים נוחה הימנו שאינו משלם רעה תחת טובה אבל גבי פקדון שטרח לשמרם אע"פ שלא יחזיר אפשר שרוח חכמים נוחה הימנו ובקדושין פ"ק מייתי ברייתא דקתני אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני להו דלא פליגי וכדמפ' ר"ע ז"ל אלא שרש"י ז"ל מפ' התם בהפך דהיכא דלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו משום דמיחלף בישראל גמור והקשו עליו מעובדא דאיסור גיורא דבפ' מי שמת וכו' ועוד דלשון מתני' דקתני נתגיירו בניו עמו משמע דלאו בלידתו בקדושה מיירי וכמו שהאריך רבינו שמשון ז"ל ע"ש וגם בהר"ן ז"ל בפ"ק דקדושין דף תרכ"ז:
כל המטלטלין נקנין ממשיכה. לאו דוקא. עיין במה שכתבתי בפ' שלישי דדמאי סי' ב':
וכל המקיים את דברו. בלי נתינת דמים מיירי שאם נתן דמים החוזר בו קאי במי שפרע. וכתב בס' הלבוש חשן משפט סי' קכ"ז ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו כשהורתן ולידתן שלא בקדושה דהוי זלזול גדול לבני ישראל שמקל כ"כ בכבודן שמשוה הגר ובניו לבני ישראל אבל אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה אע"ג דמדינא גם זה אינו יורש את אביו מ"מ אם עשה לפנים משורת הדין והחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו שעשה לפנים משורת הדין וגם לא הקל כ"כ בכבוד ישראל להשותו להן כיון שלידתו היתה בקדושה עכ"ל ז"ל:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת שביעית ובעה"י שוכן עליות תחתיות ורומות נתחיל מס' תרומות:
9.
One who repays his debts after the seventh year, the sages are pleased with him. One who borrows from a convert whose sons had converted with him, the debt need not be repaid to his sons, but if he returns it the sages are pleased with him. All movable property can be acquired [only] by the act of drawing, but whoever fulfills his word, the sages are well pleased with him.
Zeraim
Sheviis
Chapter 10