Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
אֵלּוּ כֵלִים מַצִּילִין בְּצָמִיד פָּתִיל, כְּלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, כְּלֵי חֶרֶס, וּכְלֵי נֶתֶר, עַצְמוֹת הַדָּג וְעוֹרוֹ, עַצְמוֹת חַיָּה שֶׁבַּיָּם וְעוֹרָהּ, וּכְלֵי עֵץ הַטְּהוֹרִים. מַצִּילִים בֵּין מִפִּיהֶם בֵּין מִצִּדֵּיהֶן, בֵּין יוֹשְׁבִין עַל שׁוּלֵיהֶן בֵּין מֻטִּין עַל צִדֵּיהֶן. הָיוּ כְפוּיִים עַל פִּיהֶן, מַצִּילִים כֹּל שֶׁתַּחְתֵּיהֶן עַד הַתְּהוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא. עַל הַכֹּל מַצִּילִין, חוּץ מִכְּלֵי חֶרֶס, שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִים וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חָרֶס:
ברטנורה
אלו כלים. כלי גללים. של צפיעי בקר:כלי אבנים וכלי אדמה. דכל הני אין להם טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, ולכך מצילין בצמיד פתיל. ואע״ג דכל כלי פתוח, בכלי חרס משתעי קרא, בכלי שטומאה קודמת לפתחו דהיינו כלי חרס שמיטמא מאוירו, מכל מקום שאר כלים נמי מרבינן שמצילים, מדכתיב וכל:ועצמות הדג. אם עשה כלי מעצמות בריות שבים, מצילים. לפי שאין מקבלים טומאה, כדתנן לקמן בפרק י״ז כל שבים טהור. וכל כלים מעצמות העוף טהורים, דכתיב (במדבר ל״א:כ׳) וכל מעשה עזים, פרט לעופות:כלי עץ הטהורים. כגון כלים גדולים הבאים במדה שמחזיקים ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש, דלא מקבלי טומאה. דבעינן דומיא דשק שמיטלטל מלא וריקן, וכיון שהן גדולים כל כך אין מיטלטלים מלאים, ומצילים בצמיד פתיל:מפיהן. שהצמיד פתיל בפיהן:מצדיהן. אם ניקבו בצדיהן והקיפן צמיד פתיל:ר׳ אליעזר מטמא. קסבר כפוי אינו מציל, ואפילו מירחו למטה בקרקע. שנאמר צמיד פתיל עליו, ולא צמיד פתיל על גבו. ואין הלכה כרבי אליעזר:על הכל מצילים. כל הני כלים דתנן במתניתין, מצילין על כל מה שבתוכן בין היו בתוכן כלי שטף בין כלי חרס בין בגדים בין אוכלים ומשקים:חוץ מכלי חרס. שאין מצילים אלא על אוכלים ומשקים וכלי חרס שבתוכן, דברים שאין להן טהרה במקוה, ולא על כלי מתכות ובגדים. שיש להם טהרה במקוה. וטעמא פרישנא בפרקין דלעיל. ומשנה זו לאחר חזרה שחזרו ב״ה להויות כדברי בית שמאי:
תוסופות יום טוב
[*כלי גללים. פי' הר"ב של צפיעי בקר. וכן כתב הרמב"ם ודחה למי שפירש שהן כלי שיש ומרמר. לאמרו אבן גלל [בעזרא]. שכל האבנים נכללים במאמר כלי אבנים. ע"כ. וראיה יותר מוכרחת מדתנן בספ"ב דעוקצים דכלי גללים השרשים יכולים לצאת בהם. וכתב שם הר"ב דלא תני כלי אבנים. לפי שאין השרשים יכולים לצאת בהם. והר"ש כתב שם דמינה שמעינן שפיר דכלי גללים אינו כלי אבנים כו']:
כלי גללים כלי אבנים כו'. כתב הר"ב ואע"ג דכל כלי פתוח בכלי חרס משתעי קרא בכלי שטומאה קודמת לפתחו. בכלי שהרגילה התורה את הטומאה להשכים ולמהר לבא דרך פתחו. רש"י פ"ק דחולין דף כה. ומ"ש הר"ב מ"מ שאר כלים נמי מרבינן שמצילים. מדכתיב וכל. ומיהו לא מרבינן אלא אלו שהן טהורים. וז"ל הרמב"ם וכבר ביארנו [רפ"ב] שכלי [חרס וכלי] נתר טומאתן שוה. מטמאין מאויריהן [נתאמת מזה] שכלי חרס וכלי נתר מצילין. ולמדו שאר הכלים הנמנין בזאת ההלכה מק"ו והוא אמרו אין לי אלא כלי חרס. כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה מניין. ודין הוא ומה כלי חרס שהן עלולין לקבל טומאה. הרי הן מצילין בצמיד פתיל באהל המת. כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן עלולין לקבל טומאה אינו דין שיצילו בצמיד פתיל. וביאור עלולין. מוכנים ומזומנים. ע"כ. ומאמרם זה הוא בספרי פר' חקת ושנויה בלשון הזה. וכל כלי פתוח. אין לי אלא כלי חרס וכו'. עד אינו דין שיצילו צמיד פתיל באהל המת. ומסיים ת"ל וכל כלי פתוח. וצריך לומר דאע"ג דאתאן בק"ו טרח [וכתב] ליה קרא ורבינהו ולא נראה לחכמינו ז"ל לרבות בו כל הכלים. אפילו אותן שאין באין בק"ו:
כלי אדמה. עשוי מטיט. אלא שאינו מצרפו בכבשן מעשה ידי יוצר דנהוי קרוי כלי חרס. רש"י פ' במה אשה (שבת דף נח.) ועיין לעיל סוף משנה בפ"ג:
וכלי נתר. מפורש רפ"ב:
עצמות הדג. כתב הר"ב. [*לפי שאין מקבלין טומאה כדתנן לקמן פי"ז משנה יג. ושם שנינו חוץ מכלב המים. ואע"ג דדברי ר"ע הן. הא פסקו כמותו הר"ב והרמב"ם שם. והטעם נראה לפי שאין חולק עליו. וממתניתין דהכא אין ראיה דכיון שאין אלא כלב המים היוצא מן הכלל. ל"ק דלא קתני לה חוץ. והרי אף במקום שנאמר [בו] חוץ אין למדין ממנו כמ"ש בפי"ד משנה ג'. ועוד דאע"ג דאפשר דפליגי. הא הוי סתם ואח"כ מחלוקת. אבל בחבורו של הרמב"ם פ"א מהלכות כלים. לא כתב החוץ מכלב הים כלל. נראה ודאי שחזר בו ממה שפסק בפירושו דהלכה כר"ע. ומשנתינו דהכא כתב הרמב"ם כלשונה בפרק כ"א מהלכות טומאת מת. ומן התימה דהכ"מ לא הרגיש בזה. וגם ה"ל לכתוב שפסק דלא כר"ע משום דיחידאה הוא. וגם להסתייע לו ממתני' דהכא. ומכל מקום אנא מסתייע. מהא דהרמב"ם בחבורו אינו פוסק כר"ע. למה שפירשתי במשנה ט' פ"ו דנזיר. אדאמרינן סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. שפירושו וחזר כאילו אין הלכה כסתם. אבל לא לומר שהלכה מוכרעת כהחולק על הסתם. ומ"ש הר"ב] וכל כלים מעצמות העוף טהורים: דכתיב וכל מעשה עזים פרט לעופות. כמו שכתבתי בריש פ"ב משמא דגמ' דחולין סוף פ"ק. ויש לדקדק אמאי שייריה. ונ"ל דכיון דלא כולן טהורים שבמקצתן גזרו. כדתנן לקמן פי"ז מתניתין יד. הלכך כיון דלאו מלתא דפסיקא היא לא תני ליה. ושייריה:
ועורו. שעור הדג לא יטמא. מאמרו או בגד או עור. ובאה הקבלה לומר מה בגד מן הגדל בארץ. אף עור מהגדל בארץ. הרמב"ם:
וכלי עץ הטהורים. פי' הר"ב כגון כלים גדולים וכו'. כדתנן לקמן ריש פט"ו. ועיין מ"ש בריש פ"ד דאהלות והרמב"ם כתב. ואפשר שתציל פשוטי כלי עץ לפי מה *)שאפשר. וזה כשנקח לוח פשוט מעץ. ונשימהו על פי כלי מאלו הכלים עוד יקיפו בו צמיד פתיל. הנה יציל כל מה שבתוך החבית. ע"כ. וכדתנן לקמן במשנה ו. נסר שהוא נתון על פי התנור וכו'. ולזה הוא שנתכוין בחבורו ריש פרק כ"א מהלכות טומאת מת. ולא כמ"ש שם הכ"מ שהוא ממשנה ו פ"ה דאהלות. דהתם לענין אהל המציל שנינו. ודברי הרמב"ם בהצלת צמיד פתיל הן [*ומ"ש הר"ב הבאים במדה. לשון משנה ג בפרק כד]:
היו כפויים על פיהם. וכשיש בגובהן טפח. כמ"ש בשם הרמב"ם במ"ו פ"ה דאהלות. ועיין במ"ש במשנה יג פ"ט דאהלות:
רבי אליעזר מטמא. פי' הר"ב קסבר כפוי כו' שנאמר צמיד פתיל עליו. ולא על גבו. כך שנוי בספרי פרשת חקת. וכן העתיק' הרמב"ם בפירושו ובחבורו. ויש לפרש על גביו. שאינו מוסב על הכלי. אלא על הצמיד פתיל עצמו. וכלומר שהוא מהופך מכדרכו. שדרכו להיות על הכלי. ועכשיו מהופך שהכלי עליו. ונמצא כאילו הצמיד מוטל על גבו. כלומר ולא על פניו שהוא כפי דרכו:
חוץ מכלי חרס שאינו מציל כו'. כתב הר"ב משנה זו לאחר חזרה כו' הר"ש. ומסיים ובכלי של ע"ה. וזה לפי שיטתו שכתבתי בפרקין דלעיל [משנה ב ד"ה החביות] אבל לשטת הרמב"ם והר"ב. אף בשל חבר גזרו. כמ"ש שם. והארכתי בס"ד בספ"ק דעדיות:
יכין
מלכת שלמה
1.
The following vessels protect their contents when they have a tightly fitting cover: those made of cattle dung, of stone, of clay, of earthenware, of sodium carbonate, of the bones of a fish or of its skin, or of the bones of any animal of the sea or of its skin, and wooden vessels that are always clean. They protect whether the covers close their mouths or their sides, whether they stand on their bottoms or lean on their sides. If they were turned over with their mouths downwards they afford protection to all that is beneath them to the nethermost deep. Rabbi Eliezer declares this unclean. These protect everything, except that an earthen vessel protects only foods, liquids and earthen vessels.משנה ב
בַּמֶּה מַקִּיפִים. בְּסִיד וּבְגִפְּסִיס, בְּזֶפֶת וּבְשַׁעֲוָה, בְּטִיט וּבְצוֹאָה, בְּחֹמֶר וּבְחַרְסִית, וּבְכָל דָּבָר הַמִּתְמָרֵחַ. אֵין מַקִּיפִים לֹא בְּבַעַץ וְלֹא בְעוֹפֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָתִיל וְאֵינוֹ צָמִיד. אֵין מַקִּיפִין לֹא בִדְבֵלָה שְׁמֵנָה, וְלֹא בְּבָצֵק שֶׁנִּלּוֹשׁ בְּמֵי פֵרוֹת, שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ לִידֵי פְסוּל. וְאִם הִקִּיף, הִצִּיל:
ברטנורה
במה מקיפין. במה סותמים פי הכלי או מדבקים הכיסוי על פי הכלי ויחשב צמיד פתיל:גפסים. מין סיד הוא, ויותר לבן מסיד ונשרף בכבשן כמו הסיד:חרסית. כתישת חרסים, ולשים אותה במים:בעץ. הוא בדיל. את הבדיל, מתרגמינן ית אבצא. ותרגום ירושלמי בעצא:שהוא פתיל ואינו צמיד. כלומר כיסוי הוא, אבל אינו מחובר ומדובק יפה על פי הכלי:לא בדבילה שמינה ולא בבצק שנלוש במי פירות. ואע״ג דמצילים שהרי לא הוכשרו לקבל טומאה, אעפ״כ לכתחילה אין מקיפין בהן, גזירה שמא יוכשרו שיפלו עליהן משקין המכשירים, ואין דבר טמא מציל:ואם הקיף. ולא בא עליהן מים או אחד מן המשקין המכשירין, הצילו:
תוסופות יום טוב
ובגפסים. פי' הר"ב מין סיד כו'. (א) ובלע"ז ייס"ו. כ"כ בספ"ה דפרה:
ובצואה. הוא מיני הלכלוכין כולם. הרמב"ם:
ובחרסית. פי' הר"ב כתישת חרסית כו'. כבר כתבתי בזה בספ"ו דחולין:
ובכל דבר המתמרח. כל מה שימרח ביד ויתפשט על מקום הדבק [בו] מהכלים. כמו מיני החמר. ומיני השרף. והלעיסות כאשר יולשו במים. הרמב"ם:
אין מקיפין לא בדבלה שמנה כו'. כתב הר"ב ואע"ג דמצילים שהרי לא הוכשרו כו'. גזירה שמא יוכשרו כו'. [*והיינו דתנן שלא יביאנו לידי פסול. וכ"כ הר"ש בהדיא. וקשיא לי לישנא דשלא יביאנו. דמשמע מיניה דאיסורא קעביד אם יביאנו כו'. והל"ל שמא יבא כו'. אבל] לשון הרמב"ם. וזה כולו משנה ראשונה אשר אמר אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י והשורש האמתי הוא משנה אחרונה מותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. כמו שבארנו בסוף [פ"ד ממסכת] ע"ז. ולזה יהיה הדין מקיפין בדבלה שמינה שאינו מוכשר. והדומה להן מן האוכלים ע"כ ועיין מ"ש שם [ד"ה לא בוצרין]. ובסוף פ"ה דשביעית [ד"ה אבל]:
יכין
מלכת שלמה
2.
How may it be tightly covered? With lime or gypsum, pitch or wax, mud or excrement, crude clay or potter's clay, or any substance that is used for plastering. One may not make a tightly fitting cover with tin or with lead because though it is a covering, it is not tightly fitting. One may not make a tightly fitting cover with swollen fig-cakes or with dough that was kneaded with fruit juice, since it might cause it to become unfit. If he did make a tightly fitting cover [from such material] it protects.משנה ג
מְגוּפַת הֶחָבִית הַמְחֻלְחֶלֶת וְאֵינָהּ נִשְׁמֶטֶת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַצֶּלֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ מַצֶּלֶת. הָיָה בֵית אֶצְבַּע שֶׁלָּהּ שׁוֹקֵעַ בְּתוֹכָהּ, הַשֶּׁרֶץ בְּתוֹכָהּ, הֶחָבִית טְמֵאָה. הַשֶּׁרֶץ בֶּחָבִית, אֳכָלִין שֶׁבְּתוֹכָהּ טְמֵאִים:
ברטנורה
המתחלחלת. מתנענעת ומתנדנדת. לשון ותתחלחל המלכה:רבי יהודה אומר מצלת. דחשיב לה צמיד פתיל הואיל ואינה יוצאת:וחכמים אומרים אינה מצלת. דכיון דמתחלחלת לאו צמיד פתיל הוא. והלכה כחכמים:היה בית אצבע. של מגופה משוקע ונכנס לתוך החבית, חשיב השרץ שבתוכה כאילו הוא בתוך החבית. ובית אצבע הוא המקום מן המגופה שאדם מכניס אצבעו לתוכו:אוכלים שבתוכה. שבתוך בית אצבע השוקע ונכנס לתוך החבית:טמאים. דמגופת החבית כחבית דמיא:
תוסופות יום טוב
מגופת החבית המחולחלת. פירש הר"ב מתנענעת כו'. ר' יהודה אומר מצלת דחשיב לה צמיד פתיל הואיל ואינה יוצאה כו'. וכ"פ הרמב"ם והר"ש והקשה הראב"ד בפכ"ב מהל' ט"מ [הלכה ט]. שאם כדבריהם ה"ל לומר מירוח שנתחלחל. כי המירוח לא נקרא מגופה אלא ה"פ המגופה חלולה ופי החבית נכנס בה והיא מהודקת שאינה נשמטת מאליה. ר' יהודה אומר מצלת בלא מירוח וחכ"א אינה מצלת. שדרך תשמישה הוא זה. כך נ"ל האמת. ע"כ. והכ"מ השיב על קושיתו. די"ל דלהכי לא תנן מירוח משום דלאו בכל מירוח שנתחלחל אר"י דמצלת אלא במגופת החבית שפי החבית נכנס בתוכה ואינה נשמטת מאליה עכ"ד. ובחנם הוסיף לבאר שפי החבית נכנס כו'. שזה פירוש מחולחלת להראב"ד. ואין כן להרמב"ם וסייעתו:
ר"י אומר מצלת. פי' הר"ב דחשיב לה צמיד פתיל דהא דתנן במה מקיפין בסיד ובגפסים כו' ובכל דבר שהוא מתמרח. לא אתא אלא למימרא דקשה ע"ג קשה לא. דכוותייהו דבעץ ועופרת דממעט לקמן. ודומיא דפקקה בזמורה וכו' [*דלקמן מ"ו]. דכולהו קשה ע"ג קשה ואינן מתחברים יפה כדאמרי' במסכת שבת פ' במה אשה (שבת דף נז) ואע"ג דרך ע"ג קשה נמי אמרי' התם דאינו חוצץ בטבילה דאינו נדבק יפה. ה"מ ע"ג בעלי חיים שאינו רשאי להדקו יפה שיעשה לו צער כו'. תדע דלאו דוקא נקט התם סיד וגפסי' וכו'. דהתנן התם [בב"ק דק"ה] חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה ומיבעיא לן עלה התם כו' ואמרי' הכא במידי דקאי. אלמא דכל מידי דקאי מהני לענין סתימה כשסותם יפה. ותנן נמי בפ"י דכלים גבי ב' נסרים כו' [במ"ו] עשאן בסינין ובשגמים כו' דמדבק וסותם יפה. כ"כ מהר"ם בפ"ט דאהלות מ"ג. ומש"ה כתב בפקיקת קש דהתם מהני נמי:
טמאים. לשון הר"ב דמגופת החבית כחבית דמיא. ויש לתמוה ע"ז דהא בריש פרק דלעיל אמרינן איפכא. דבמקום שצריכה. כל הנמצא בה ואינו נכנס לאויר החבית מגולה. לא נטמא עם החבית. ואף משנתינו לא אמרה אלא בשוקע לתוכה. וז"ל הרמב"ם ואם היה זה המקום עמוק [עד] שמגיע בתוך אויר החבית. הנה הוא [חשוב כאילו הוא דבוק באויר] החבית. כמו שזכר. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
3.
A stopper of a jar that is loose but does not fall out: Rabbi Judah says: it protects. But the sages say: it does not protect. If its finger-hold was sunk within the jar and a sheretz was in it, the jar becomes unclean. If the sheretz was in the jar, any food in it, become unclean.משנה ד
הַכַּדּוּר וְהַפְּקַעַת שֶׁל גֶּמִי שֶׁנְּתָנָן עַל פִּי הֶחָבִית, אִם מֵרַח מִן הַצְּדָדִין, לֹא הִצִּיל, עַד שֶׁיְּמָרַח מִלְמַעְלָן וּמִלְּמַטָּן. וְכֵן בְּמַטְלִית שֶׁל בֶּגֶד. הָיְתָה שֶׁל נְיָר אוֹ שֶׁל עוֹר, וּקְשָׁרָהּ בִּמְשִׁיחָה, אִם מֵרַח מִן הַצְּדָדִין, הִצִּיל:
ברטנורה
הכדור. פלוט״א בלע״ז:הפקעת של גמי. לח ארוך שכורכים אותו זה עם זה ועושים אותו עגול כמין פקעיות של שתי. גלומור״ש בלע״ז:עד שימרח. מלמטה של כדור או של פקעת ולמעלה, כדי שיכסה כולו, מפני שהוא חלול:וכן מטלית של בגד. דכל הני חלולים נינהו. וכולהו אין מצילין אלא כשאין בהם שיעור לקבל טומאה:וקשרה במשיחה. בחוט דק כדרך שעושים כשמכסים פי הנוד בבגד או בנייר שקושרים אותו, ומוסף על הקשירה בעי נמי מריחה מן הצדדין:
תוסופות יום טוב
הכדור. ל' הר"ב פלוט"א בלע"ז. ששוחקים בו הנערים. הר"ש:
יכין
מלכת שלמה
4.
If a ball or coil of reed grass was placed over the mouth of a jar, and only its sides were plastered, it does not protect unless it was also plastered above or below. The same is true with regard to a patch of cloth. If it was of paper or leather and bound with a cord, if he plastered it from the sides, it protects.משנה ה
חָבִית שֶׁנִּתְקַלְּפָה וְהַזֶּפֶת שֶׁלָּהּ עוֹמֶדֶת, וְכֵן קְבוֹסִים שֶׁל מֻרְיָס שֶׁגְּפָתָן עִם הַשָּׂפָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינָם מַצִּילִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַצִּילִין:
ברטנורה
חבית שנתקלפה. חבית זפותה מבפנים וניטל חרס ממנה מבחוץ, והזפת עומד כנגדו מבפנים:קבותים. קנקנים של חרס שמניחין בהן מורייס נקראים קבותים:שגפתן. שכסה אותן במין סיד שקורין גפסים דתנן לעיל שמקיפין בו:עם השפה. למטה משפת הכלי, שנמצא הצמיד פתיל מבפנים והשפה מגולה מבחוץ:ר׳ יהודה אומר אין מצילין. דקסבר צמיד פתיל עליו כתיב. ולא צמיד פתיל מתוכו. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
חבית שנתקלפה כו'. פירש הר"ב חבית זפותה מבפנים וניטל חרס ממנה וכו'. וכן פי' הר"ש. והקשה הראב"ד בסוף פ' כ"ב מהלכות טמא מת שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה ובזפת הוא שמצינו לשון קלוף בסוף ע"ז גבי גת של כותים יקלוף את הזפת. ולפיכך פי' שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס ועומדת לעצמה ר"י סבר כיון שנעשה הזפת דופן החבית. ועכשיו כשזפתה עומדת לעצמה. אין מירוח החבית חשיב בלא מירוח הזפת. וחכ"א מועיל. והכסף משנה תירץ די"ל דמדקתני והזפת שלה עומד. ממילא משמע שהחרס שלה אינו עומד אלא נשבר קצת והלך לו. ולשון קילוף שייך שפיר כשנקלף החרס מהזפת. כמו כשנקלף הזפת מהחרס ע"כ. וגם הרמב"ם [בפי' ובחיבורו] מפרש שנתקלף החרס. אלא שמפרש דמיירי שנתון הכסוי על הזפת ודחקו עד שדבק בזפת. ונמצא הזפת עומד בין הכסוי ובין קרקע החבית. וכן בכלי המורייס וכיוצא בהן מדברים המתמרחין. שהיה המתמרח בין הכסוי ובין הכלי. כמו זר. ור' יהודה אומר אחר שאין זה הכסוי מושם על חרס החבית. והזפת עומד ביניהן לא תציל. וחכמים אומרים [הואיל והזפת חבור [דבק] עם החבית] והכסוי [דבק] בזפת הציל. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
5.
If [the outer layer] a jar had been peeled off but its pitch [lining] remained intact, And similarly if pots of fish brine were sealed up with gypsum at a level with the brim: Rabbi Judah says: they do not protect. But the sages say: they do protect.משנה ו
חָבִית שֶׁנִּקְּבָה וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים, הִצִּילוּהָ. פְּקָקָהּ בִּזְמוֹרָה, עַד שֶׁיְּמָרַח מִן הַצְּדָדִים. הָיוּ שְׁתַּיִם, עַד שֶׁיְּמָרַח מִן הַצְּדָדִין וּבֵין זְמוֹרָה לַחֲבֶרְתָּהּ. נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי הַתַּנּוּר, אִם מֵרַח מִן הַצְּדָדִין, הִצִּיל. הָיוּ שְׁנַיִם, עַד שֶׁיְּמָרַח מִן הַצְּדָדִין וּבֵין נֶסֶר לַחֲבֵרוֹ. עֲשָׂאָן בְּסִינִין אוֹ בְשֹׁגְמִין, אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָרֵחַ מִן הָאֶמְצָע:
ברטנורה
וסתמוה שמרים הצילוה. סתמא כחכמים דיש צמיד פתיל מבפנים:עד שימרח. סביב לזמורה מן הצדדים. אבל על הזמורה עצמה לא בעי מירוח:נסר. פשוטי כלי עץ הוא:בסינים. שנתן בין נסר לנסר קליפות דקות של סנה:או בשגמין. קליפי עץ של שגמין. ואותן קליפין נתן בין נסר לנסר כדי לחברן:
תוסופות יום טוב
חבית שנקבה. חבית המוקפת צמיד פתיל שנקבה מצדה. הרמב"ם פכ"ב מהל' ט"מ [הלכה ח']:
הצילוה. עיין מ"ש במ"ו פ"ד דעדיות [ד"ה ומודים]:
עשאן בסינין. פי' הר"ב שנתן בין נסר לנסר קליפות דקות כו'. כעין שאנו עושין בשולי חבית של עץ נעורת של פשתן. הר"ש. והרמב"ם מפרש שחבר שני הנסרים במסמרים של עץ וכיוצא בהן. או שלפף עליהן שוגמים. והוא שעם שהוא מין גמי. גם הר"ש פי' דשגמין הוא שעם ופי' הערוך שהוא עץ כפול שהן כופלין אותו ולא ישבר והוא עץ רך. ולא ישתבר בין לח ובין יבש. ע"כ. ועיין בסוף פ' כ"ב [ד"ה ששיגמן] :
יכין
מלכת שלמה
6.
If a jar had a hole in it and wine lees stopped it up, they protect it. If one stopped it up with a vine shoot [it does not protect] until he plasters it at the sides. If there were two vine shoots, [it does not protect] unless he plastered it at the sides and also between the one shoot and the other. If a board was placed over the mouth of an oven, it protects if he plastered it at the sides. If there were two boards [it does not protect] unless he plastered at the sides and also between the one board and the other. If they were fastened together with pegs or with bamboo joints there is no need for them to be plastered in the middle.משנה ז
תַּנּוּר יָשָׁן בְּתוֹךְ הֶחָדָשׁ וּסְרֵידָה עַל פִּי הַיָּשָׁן, נִטַּל הַיָּשָׁן וּסְרֵידָה נוֹפֶלֶת, הַכֹּל טָמֵא. וְאִם לָאו, הַכֹּל טָהוֹר. חָדָשׁ בְּתוֹךְ הַיָּשָׁן וּסְרֵידָה עַל פִּי הַיָּשָׁן, אִם אֵין בֵּין חָדָשׁ לַסְּרֵידָה פוֹתֵחַ טֶפַח, כֹּל שֶׁבֶּחָדָשׁ טָהוֹר:
ברטנורה
תנור ישן. שהוסק כדי לאפות בו סופגנים. שזו היא גמר מלאכתו להיות חשוב כלי לקבל טומאה:חדש. שלא הוסק ואינו מקבל טומאה:וסרידא על פי הישן. ואינה ממורחת בטיט, ואין כאן צמיד פתיל:ניטל הישן וסרידא נופלת. שאינה נסמכת על פי החדש:הכל טמא. שהישן שעליו הסרידא חשוב כלי ואינו מציל אלא בצמיד פתיל, והרי אין כאן צמיד פתיל. והחדש שאינו כלי היה חוצץ בפני הטומאה משום אוהל אם היתה הסרידא נסמכת עליו, דכל המציל משום אהל אינו צריך לצמיד פתיל. אבל בזמן שאין הסרידא נסמכת עליו אין כאן אוהל, הלכך הכל טמא:אם אין בין חדש לסרידא פותח טפח. אם אין גובה טפח בין הכיסוי שעל הישן לפה של התנור החדש, נחשב הכיסוי שעל הישן כאילו הוא בפי החדש, ונעשה החדש אוהל וחוצץ בפני הטומאה וכל מה שבתוכו טהור:
תוסופות יום טוב
וסרידה על פי הישן. כן גירסת הר"ב והר"ש. גם בפי' הרמב"ם. ויש לדקדק דלא דמיא ממש לסיפא. דסרידה על אותו התנור החיצון. ואילו הכא על הפנימי. אבל בנא"י לפי' הרמב"ם גרסינן על פי החדש. וז"ל אם היתה הסרידה עומדת על החדש ונסמכת אל הישן. אם כשינטל הישן סרידה נופלת כו'. גם בחבורו פכ"א מהל' ט"מ [הלכה ט'] כתב כנוסחא זו:
הכל טהור. כתב הר"ב דכל המציל משום אהל. א"צ צמיד פתיל כמ"ש במשנה מ"ג פ"ה דאהלות [ד"ה היתה] :
יכין
מלכת שלמה
7.
An old oven was within a new one and netting was over the mouth of the old [new] one: If [it was placed such that if] the old one were to be removed the netting would drop, all [the contents of both ovens] are unclean; But if it would not drop, all are clean. A new oven was within an old one and netting was over the mouth of the old one if there was not a handbreadth of space between the new oven and the netting, all the contents of the new one are clean.משנה ח
לְפָסִין זוֹ בְתוֹךְ זוֹ וְשִׂפְתוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, הַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה אוֹ בַתַּחְתּוֹנָה, הִיא טְמֵאָה וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת. הָיוּ בְכוֹנֵס מַשְׁקֶה, הַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה, כֻּלָּן טְמֵאוֹת. בַּתַּחְתּוֹנָה, הִיא טְמֵאָה וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת. הַשֶּׁרֶץ בָּעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת, הִיא וְהַתַּחְתּוֹנָה טְמֵאָה. בָּעֶלְיוֹנָה, וְהַתַּחְתּוֹנָה עוֹדֶפֶת, כֹּל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ, טְמֵאָה:
ברטנורה
לפסין. כמו אלפסין. מחבות גדולות של ברזל שמבשלין בהן:ושפתותיהן שוות. שאין שפת אחת מהן גבוהה מחברתה:בעליונה. היא הפנימית שהחיצונה תחתיה:היא טמאה כו׳ אם השרץ בעליונה, אוכלין שבתחתונה טהורין, דרחמנא אמר (ויקרא י״א:ל״ג) כל אשר יפול אל תוכו, ולא אל תוך תוכו, והשרץ שבעליונה תוך תוכו דתחתונה הוא. ואם השרץ בתחתונה, לא נטמאו האוכלים שבעליונה, דרחמנא אמר (שם) כל אשר בתוכו יטמא, ולא שבתוך תוכו:היו בכונס משקה. כלומר נקובים בכונס משקה דהיינו כדי טהרתן, דאלפסין עשויין למשקים ולאוכלין, ומטילין אותו לחומרו בכונס משקה:השרץ בעליונה. דהיינו הפנימית:כולן טמאות. דרואין את השרץ כאילו הוא בכל אחת, כיון דנקובות בכונס משקה:בתחתונה. דהיא החיצונה:היא טמאה וכולן טהורות. דאין טומאה נכנסת דרך שוליו. ומיהו אם היו אוכלים ומשקים בפנימית, נטמאו, כיון דלא מירח הנקב כדמוכח לעיל בפרק שמיני. והיינו טעמא, משום דניקב בכדי טהרתו נחשב כאויר של חיצונה, ואוכלים ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין אדם וכלים מיטמאין מאויר כלי חרס:השרץ בעליונה. השתא מיירי בלפסין שלימות:היא והתחתונה טמאה. דכמונח בתוכה דמי כיון דעודפת. אבל אמצעית טהורה, דאין כלי מיטמא באויר כלי חרס:כל שיש בו משקה טופח טמא. נטמא משקה טופח שבתוך הכלי האמצעי מאויר כלי חרס, וחזר המשקה וטימא את הכלים. דרבנן גזרו על משקה שיטמא כלי, גזירה משום משקה זב וזבה. והוא הדין דהוה מצי לאשמועינן חידוש זה של משקה טופח ברישא כשהשרץ בעליונה והתחתונה עודפת ויש משקה טופח באמצעי:
תוסופות יום טוב
לפסין. פי' הר"ב כמו אלפסין מחבות גדולות של ברזל כו'. אבל הני דאיירינן בהו במתני'. בשל חרס דדיני כלי חרס מתפרשין באלו הפרקים עד הכא. וכן העתיקה הרמב"ם גבי כלי חרס בפ' יג מה"כ. והר"ב עצמו בפ"ח דפאה משנה ד פי' לפס קדירה ופרור. ועיין מ"ש במשנה ד פי"ד:
וכולן טהורות. לשון הר"ב אם השרץ בעליונה אוכלים שבתחתונה טהורות. ואין צריך לומר הלפס עצמה. שאין כלי מיטמא מאויר כלי חרס. וכתב הר"ש דאפילו ר' יהודה דפליג לעיל בסוף פ"ד בכלי חרס שיש לו שלשה שפיות. דאמר חולקים את האמצעית הכא בג' כלים מודה:
היו בכונס משקה. פי' הר"ב כלומר נקובים בכונס משקה דהיינו כדי טהרתן כו'. כלומר בכלי העשוי למשקין בלבד. נקובת כונס משקה מטהרתו. ואלפסין דעשוין לכך ולכך מטילין אותו לחומרו והכא לענין הצלה הוי חומרא דנקובת כונס משקה מוציאו מידי כלי שלא יציל. וכדתנן בפ"ח מ"ב:
השרץ בעליונה כולן טמאות. כתב הר"ב דרואין את השרץ כאילו הוא בכל אחת כו'. כלומר דטומאה עצמה יורדת ולפיכך כולן טמאות היינו מה שבתוכן והלפסין עצמן כמו כן. וכן פי' הרמב"ם במ"ב פ"ח. בכלי המשולשל בתנור ופיו למעלה מן התנור וניקבה בכונס משקה. שכ' וז"ל. אם היה בו שרץ נטמא התנור וכל מה שבתוכו מהאוכלים והמשקים. ע"כ. וכן פסק בחבורו פרק י"ד מהלכות כלים. ולפיכך אני תמה על מה שפירש במשנתינו שענין אמרם כולן טמאות. ירמוז אל טומא' מה שבתוכן. וכ"כ ג"כ בחיבורו שם פי"ג. ועיין עוד לקמן:
וכולן טהורות. כתב הר"ב ומיהו אם היו אוכלים ומשקים בפנימית נטמאו כו'. כדמוכח לעיל בפ"ח משנה ב' בכלי המשולשל בתנור וכו'. וכך כתב שם הרמב"ם וז"ל. ואם היה בתנור שרץ. נטמא כל מה שבתוך הכלי מהאוכלים והמשקים ע"כ. וכ"כ בחבורו פרק י"ד. וגם בזה אני תמה שבכאן ובפי"ג מחבורו כתב דכולן טהורות כל מה שבתוכן. ודע דלהר"ב ושיטת הרמב"ם דלעיל. ה"נ הכלי מתטמא מהמשקים. וכמ"ש בסוף מתני'. ומ"ש הר"ב כיון דלא מירח כו' לא ידעתי למה הוצרך לכך. וגם שם בפ"ח משנה ב לא הזכיר זה. כי אם בספ"ט. דהתם מיירי בענין צמיד פתיל:
כל שיש בה משקה טופח טמאה. פי' הר"ב נטמא משקה כו'. וחזר המשקה וטמא את הכלי דרבנן גזרו כו'. כמ"ש בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר כו'. ומ"ש והוא הדין דהוה מצי לאשמעינן כו' ברישא. כשהשרץ בעליונה כו'. והכי נמי דהוה מצי למכתב דהוה מצי לאשמעינן ברישא דרישא. בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות. וכמ"ש לעיל. אלא הכא כיון דבסיפא איירי בכך. כתב דהוי מצי לאשמעינן ברישא דהך סיפא:
טופח. יטפיח היד כאשר יגע בה. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה