Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
הַנְּתָקִים מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁנֵי סִימָנִים, בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּבְפִשְׂיוֹן. בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק, לָקוּי קָצָר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָרֹךְ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמְרִים, דַּק מַקֵּל זֶה, דַּק קָנֶה זֶה, דַּק לָקוּי קָצָר, אוֹ דַק לָקוּי אָרֹךְ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, עַד שֶׁאָנוּ לְמֵדִים מִן הַקָּנֶה, נִלְמַד מִן הַשֵּׂעָר. דַּק שְׂעָרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, דַּק לָקוּי קָצָר, לֹא דַק לָקוּי אָרֹךְ:
ברטנורה
הנתקים. נגעים שבראש או בזקן, קרויין נתקים, על שם שהשער ניתק ונופל ונושר מחמת הנגע. והנתקים אין מיטמאין בארבעה מראות כנגע שבמקום בשר, אלא מיטמאים בכל מראות:בשער צהוב. דומה לתבנית זהב:דק לקוי קצר. מה שאמרה תורה ובו שער צהוב דק, משמעותו לקוי קצר:אפילו ארוך. שאין משמעות דק אלא רקיק:מה הלשון אומרים. מלשון בני אדם אתה למד. כשאומרים קנה זה דק, מה משמעו, בין לקוי קצר בין לקוי ארוך. ואית ספרים דגרסי, ולא לקוי ארוך. בתמיהה. כלומר שמא לקוי קצר ולא לקוי ארוך:נלמד מן השער. דרך בני אדם כשאומרים על השער שהוא דק, על הלקוי קצר אומרים, ולא על הלקוי הארוך. והלכה כר׳ עקיבא:
תוסופות יום טוב
הנתקים. פי' הר"ב הנגעים שבראש או בזקן קרויין נתקים על שם שהשער ניתק כו'. וז"ל הר"ש הנתקים שנמרטת מראשו או מזקנו כגריס יסגיר ואם בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני פשה הנתק שנמרט עדיין יותר מכגריס או נולד בנתק שער צהוב דק יחליט ואם לאו יפטור. ובתחלה נמי או לאחר הפטור מיטמא בשער צהוב דק. כדתנן לעיל בפ"ג [משנה ה] ובפשיון אין מטמא בתחלה אבל מיטמא לאחר הפטור ע"כ. ומ"ש הר"ב הנתקים אין מטמאין בד' מראות כו'. בת"כ יכול תטמא הבהרת בראש ובזקן ת"ל נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא אין לראש ולזקן טומאה. אלא מטומאת נתקים בלבד. והא דכתיב גבי נתקים. והנה מראהו עמוק מן העור הא דרשינן התם דלאגמורי לנתקים. שאם נתקו בידי אדם טהור דמה מראה עמוק בידי שמים אף נתק שניתק בידי שמים הר"ש פ"ג משנה ו. ורצה למוקים קרא כפשטיה נמי ולא עלתה לו ומן התימה על בעל קרבן אהרן דכתב אוקימתא דכפשטא. והרי לא מתוקם כדמסיק הר"ש. וז"ל הרמב"ם בפ"ח מהט"צ נגעי הראש והזקן הוא שיפול השער שבהן מעיקרו וישאר מקום השער פנוי וזה הוא הנקרא נתק ואין נתק פחות מכגריס המרובע בין שהיה מראהו עמוק בין שלא היה עמוק ולא נאמר עמוק בנתקים אלא לומר לך וכו'. וכ"כ בפי' משנה ה וכתב הראב"ד שכן נראה ממדרש ת"כ שאינו צריך שינוי העור כלל אבל מהתוספתא נראה שיש שינוי בעור הנתק ע"כ. וזוהי סברת הרמב"ן בפי' התורה ודלא כמ"ש הכ"מ בשמו בפ"ה מהט"צ [הלכה ח] אלא סובר שצריך שיהיה שינוי מה. אלא שא"צ שיהיה מראהו מיוחד וזו נראה ג"כ דעת הר"ב מדכתב מחמת הנגע ועיין עוד מזה בס"פ:בשני סימנים בשער צהוב דק ובפסיון. בת"כ מנין לשער הצהוב שיטמא שלא בפשיון והפשיון שיטמא שלא בשער להוב ת"ל לא יבקר לשער הצהוב טמא הוא ופי' בעל קרבן אהרן דמדכתיב לא יבקר באמצע הלכך פי' הכתוב כך הוא אם יפשה לא יבקר עוד לסימן אחר. וכן לא יבקר לשער הצהוב אם הוא אשר חזר לא יבקר עמו פשיון. כי טמא הוא לבדו פשיון בלא שער. ושער בלא הפשיון: *[בשער צהוב דק לקוי קצר. לשון הר"ב. דק לקוי קצר מה שאמרה תורה כו'. מדלא נסיב בשער צהוב דק כו'. ונקט דק וכו'. ש"מ שמפרש לקוי קצר בתיבת דק לבד. וכן משמע עוד להלן בלשונו. וק"ק לי דמשנה למה חזרה ושנאה בשער צהוב. כיון שלא באה אלא לפרש דק. ואחשוב שמפני כן פי' הרמב"ם שלקוי הוא פי' צהוב. שכתב צהוב הוא מראה הזהבי. והוא מראה מעורב מאדמימות וירקות וכו'. וזה ענין לקוי. לפי שלקה אמרו למי שהוכה באיזה פנים מן ההכאה ויקראהו הפסד מראה. זה השער לקוי. ונשאר אמרו יתעלה דק. ואר"ע שענינו קצר. ואמר שאמרו צהוב דק הוא לשון * קצר. עכ"ל. ואף בחבורו פ"ח מהט"צ [הלכה ד'] לא הזכיר לקוי אלא תבנית הזהב. וכתב וז"ש דק הוא שהי' * קצר, אבל ק"ק דבמקל וקנה על כרחנו מאמר דק פירושו לקוי. שהרי אף ר"ע אינו חולק עם ריב"ן במקל וקנה שאף אם הוא ארוך יאמר עליו דק ואם כן אף בשער מאמרו דק פירושו לקוי. אלא שבשער יכלול עוד קצר, וכן משמע לשון ר"ע עצמו בשער. שהרי לא הזכיר שם צהוב ואמר לקוי. ואף הרלב"ג כתב ויקרא דק בזה המקום. כשיהיה קצר ולקוי לא כשיהיה ארוך ודק. ע"כ. ושוב ראיתי בת"כ דקתני דק לקוי, דברי ר"מ*]: קצר משאר כל השער. א"נ קצר משעור דתנן גבי שער לבן (בפ' בא סימן במשנה י"ב). וקצת משמע כן בתוספתא הר"ש [ולא ה"ל להביא ממרחק. דהא במכילתין איתא בפ"ד מ"ד] והרמב"ם בחבורו [שם הלכה ה'] פסק כר"ע. וכמ"ש ג"כ בפירושו. וכתב והוא שיהיו נטלו' בזוג. כמו שבארנו בשער הלבן. ע"כ. א"כ מפרש כפי' הראשון של הר"ש: *[אפי' ארוך. כתב הר"ב שאין משמעות דק אלא רקיק. כ"כ הרמב"ם [בפירושו] ובנא"י דקיק]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנתקים נ"ל דהא דנקט בשחין ומכוה לעיל לשון יחיד. והכא נקט נתקין לשון רבים. משום דשחין ומכוה הן בכל מקום בגוף בלי חילוק מקומות. משא"כ נתקין יש כמה מקומות חלוקות בגוף ששייך בהן נתק. דהיינו בראש או בזקן ואין מצטרפין מזל"ז ואין פושין מזל"ז [וכמשנה ט] ומדאיירי בשניהם נקט לשון רבים. אמנם נתק הוא מקום שבראש או בזקן שנשרו משם השערות. באורך ורוחב כגריס. ומטמא בשיהיה בו שום מראה שבעולם. ואף שאינו מהד' מראות. ובת"כ משמע שגם שינוי בעור א"צ כלל. ורק בתוספתא משמע שצריך שינוי בעור [ועי' במראה כהן סי' ח]: מיטמאין בשני שבועות נ"ל דר"ל כל נתק אפילו אין בו סיט"ו. אפ"ה טמא עכ"פ טומ' הסגר ב' שבועות ככל בהרת שבעיר הבשר: ובשני סימנים בשער צהוב ר"ל שער במראה זהב והוא דק: דק ובפשיון דכשנראה בו זה או זה בסוף שבוע א' או ב' או לאחר הפטור. ושער צהוב אפילו כשנראה בו בתחלה, יחליטנו הכהן: בשער צהוב דק לקוי קצר ר"ל מ"ש תורה שצריך שיהי' השער צהוב דק, היינו שיהי' השער לקוי בקצרות. שיהי' השער צהוב שתוך הנתק קצר משאר שערותיו. ואע"ג שהוא עב כמותן. מיהו מודה דעכ"פ צריך שיהי' השער צהוב זה ארוך כדי לנטלו בזוג [ורב"א כתב דר"ע דרש מלת דק בנוטריקון "דק "קצר]: ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך דס"ל דמשמעות מלת דק היינו שנלקה בעובי', אף שארוך כשאר שערות: א"ר יוחנן בן נורי מה הלשון אומרים ר"ל מה כוונת המדבר כשאומר דק וכו': דק מקל זה דק קנה זה דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך רק שדק בעובי': אמר לו ר"ע עד שאנו למדים מן הקנה כשאומרים דק וכו': נלמד מן השער אלא כשאומרים מלת דק גבי שער משמעותו באופן אחר ממלת דק שבמקל וקנה וכדומה: שער ר"ל ב"ש צהובות דקות האמורים בנתק: צהוב דק מטמא מכונס ר"ל שב' השע"צ עומדים סמוכים זל"ז: ומפוזר ששער א' עומדת במזרח הנתק וא' במערבה או בשאר צד מרוחקת ממנה בהנתק: ומבוצר שרוחב הנתק מקיף להב' שע"צ. ברוחב ב"ש לכל צד: הפוך שקדם הנתק להשע"צ: ושלא הפוך שקדמו הש"צ להנתק או באו עמה ביחד: מה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו כלעיל פ"ד מ"ג: שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו דאפילו כשיש בהנתק ב' שע"צ אם יש עמהן ב"ש שחורות טהור: ר' יהודה אומר נ"ל דאף דר"ש ק"ו קאמר. והרי כל ק"ו אדם דן מעצמו אף שלא קבלו מרבו [כרש"י סוכה ל"א א'] ? אפ"ה הכא שאני דגלי קרא ההפך. דמדקאמר קרא ושע"צ לא היה בו. הו"ל כאלו פי' דמטמא אפילו אינו הפוך: הצומח ר"ל ב"ש שחורות שצמחו בהנתק אחר שנולד: מציל מיד השער צהוב ומיד הפשיון ר"ל אפי' הוחלט הנתק על ידי זה או זה. אפ"ה כשצמחו בו ב"ש שחורות אח"כ טהור: מכונס ר"ל בין שהב"ש שחורות עומדים סמוכים זל"ז. או מפוזרים א' בצד זה וא' בצד אחר: ומפוזר מבוצר ר"ל בין שיש מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן סביב או לא: והמשואר שקודם שנולד הנתק כבר הי' במקום הנתק ב"ש שחורות אלו. ונשארו בו גם אח"כ: ואינו מציל מן הצד כשאין מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן. דבשלמא בצומח י"ל דמדצמחו מחדש מוכח שכבר התחילה הנגע להתרפאות. להכי גם באינן מבוצרות מצילו'. אבל במשואר כלומר במבוצרות י"ל מדיש נגע מכל הצדדים ואפ"ה נשארו אלו באמצע. מוכח שעדיין לא גדל כח הנגע לבלוע גם הב"ש שבאמצען. אבל בנשארו מן הצד. מאן יימר שזהו מדהוחלש כח הנגע במקומה. דלמא הנך מן הקמה נינהו שלא הגיע כח הנגע לשם. ואיך יצילו:? עד שיהא רחוק מן הקמה ר"ל עד שיהי' הב"ש שחורות שבנתק רחוקות משאר השערות שמקיפות הנתק: אחת צהובה ר"ל ואם נשארו בהנתק ב"ש א' צהובה וא' שחורה. ששניהן קדמו להנתק. וקמ"ל דאע"ג דשע"צ שקדם לנתק אמ"ט אפ"ה אמ"צ להציל. והיינו כראב"י במשנה ד'. והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת: מיהו י"ל דגם כר' יהודה דפליג אראב"י אתיא. דאע"ג דס"ל דשע"צ גם באינו הפוך מטמא אפ"ה אצטריך הכא לאשמועינן. מדי"ל דדוקא בשיש ב' שע"צ שקדמו לנתק. אבל בשנשאר רק א' והרי היא עצמה אמ"ט וסד"א שתצטרף עם שער שחור להציל מפשיון. קמ"ל: ואחת שחורה אחת צהובה ואחת לבנה דגם לבנות מצילות. ושחור דקרא לאו דוקא. רק אורחא דמילתא נקט קרא. דרוב ישראל שחורי ראש הן. וכמבואר בת"כ שהביאו הר"ש והרא"ש: שער צהוב שקדם את הנתק טהור תמוה דהא כבר תנא לה לעיל [מ"ב] דפליגי בה ר"י ור"ש? ואי משום דבעי לאשמועינן הכא דינן בהצלה. דלא הוה מצי תני לה לעיל במשנה ב'. מדכלל שם מבוצר ושאינו מבוצר והרי באינו מבוצר כו"ע מודו דאינו מציל. להכי הדר נקט לה הכא לאשמעינן דרק ראב"י מכריע ואמר דאמ"ט ואמ"צ: עכ"פ ק' כיון דלענין טומאה מודה ראב"י לר"ש דאמ"ט. א"כ לעיל במשנה ב' דמיירי רק לענין טומאה. הו"ל שם למימר ראב"י ור"ש אומרים שאינו הפוך אמ"ט? ותו דת"ק הכא דס"ל טהור. מ"ט שתיק מיני' לעיל במשנה ב' ? אמנם לולא מסתפינא מרבותי היה נ"ל. דלא לחנם נקט לעיל לשון "שאינו הפוך" והכא נקט בלשון אחר שער צהוב שקדם את הנתק. ואי שניהן בדבור א' נאמרו למה שני תנא בלישני' ? אע"כ לא ראי זה כראי זה. דשאינו הפוך דנקט לעיל היינו שלא נולד השע"צ אחר הנתק. אלא שנולד ביחד עם הנתק. אבל הכא דנקט מלת קדם היינו שנולד באמת השע"צ קודם הנתק. וא"כ הא דנקט לעיל לא הפוך היינו לרבותא דר"ש. דלא לבד בשנולד השע"צ קודם הנתק. אלא אפילו רק לא הפך. דהיינו שנולד עם הנתק ביחד. נמי מטהר ר"ש. והכא נקט קדם לרבותא דר' יהודה. דאפילו בקדם השע"צ להנתק אפ"ה מטמא ר"י. ות"ק דמטהר. וכ"כ ראב"י דמפרש דברי הת"ק וקאמר דאמ"ט ואמ"ל. רק דקדם השע"צ להנתק מטהר. אבל לעיל בנולדו שניהן ביחד. י"ל דס"ל כר"י דטמא ואינו מציל. וי"ל דס"ל כר"ש דטהור ומציל: רש"א מפרש לדברי הת"ק: כל נ"ל דבמלת כל מרבה שער לבן או אדום. או גם צהוב שאינו דק: כיצד מגלחין דבעמד בעינו בסוף שבוע א' של ההסגר בלי פשיון או שע"צ. הר"ז מגלחו ומסגירו עוד שבוע ב'. ושואל כאן כיצד מגלחו: מגלח חוצה לו נ"ל דפשטותא דקרא מדסתם משמע ודאי דלא לבד סביב הנתק. רק כל השער שבאותו אבר. והא דלא קאמר קרא כל שערו. כדקאמר בגלוח טהרת המצורע ? היינו רק משום דרק התם צריך לגלח כל שער שבגופו. אפילו של גבות עיניו. עד שיראה כדלעת חלקה [כדלקמן פי"ד ורמב"ם פי"א מטו"צ]. אבל גלוח זה שאחר ההסגר. א"צ לגלח רק כל החלק שבו הנתק. דהיינו כל הראש או כל הזקן. מיהו גילוח זה כשר בכל אדם. ואפילו שלא בתער. ואינו מעכב [תוספתא דנגעים פ"ד]: ומניח שתי שערות סמוך לו סמוך להנתק סביב: כדי שיהא ניכר אם פשה דבשלמא בהסגר ראשון הי' יכול שפיר לידע אם פשה. ע"י שימדוד הנתק בתחלה וסוף ההסגר כמו שפשוט שבכל נגע היה הכהן צריך לעשות כן לידע אם פשה. אבל בנתק אחר סגירה א' שהי' הכהן צריך לגלח כל שערות המנוגע. והרי כל סימני הנתק הוא שנשרו שערותיו. וא"כ אם לא יניח גבול סביב לנתק. האיך יהי' יכול לידע בסוף הסגר ב' אם פשה הנתק או לא ? להכי מניח ב' שערות בגבולו סביב [ועיין במראה כהן סי' י"ט שהוכחנו שהפשיון של נתק הוא לכה"פ בסוף שבוע ב' בשיעור רוחב ב"ש. דאל"כ הרי היה די לסימן פשיון רוחב שער א' סביב כשיראה בסוף שנשר א' מהן. והנה בהר"ש כאן [מ"ז ד"ה כמה תהא]. נראה ברור דאפילו פסיון של שבוע ראשונה של נתק. ג"כ שיעורו כרוחב ב"ש. ול"מ הי' נ"ל דבכל נגע צריך שיהיה רוחב הפסיון כשיעור זה. דהיינו כפי הרוחב שבין שער לחבירו במקום גדולו. דאילו כרוחב שער א' א"א לאדם לשער. ורק בנתק אין הוכחה מזה. דהרי הוכחה גדולה יש שפשה אף שלא ינשר רק שער א': ולכאורה משנה זו איו כאן מקומה. להפסיק בין דיני טומאת נתק עצמו וסימני'. אלא מדבעי למנקט במתני' דלקמן ענין פשיון. דאכתי לא שמעינן לה דפוסל בנתק להכי נקט מקמי הכי דין גלוח שיהא ניכר אם פשה]: החליטו בשער צהוב משנה זו נשנית כאן בנתק דוגמת הס"ט שנשנו בבהרת [פ"ה מ"ב]: וכן בפשיון ר"ל שאחר שנשר השע"צ שהחליטו בו בא פשיון בהנתק: בתחלה ר"ל בין שהי' התחלפות הזה אחר שהחליטו בשע"צ. בתחלה. או בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור: הרי הוא כמות שהיה וטמא אף שלא החליטו הכהן עדיין בשביל הס"ט החדש. דמ"ש ס"ט זה או זה: והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן בשער צהוב שאחר שעבר הפסיון שהחליטו בו צמח בו שע"צ: בסוף שבוע ראשון ר"ל בין שנתהווה התחלפות הזה אחר שהוחלט בפשיון בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. ולא תני הכא מלת בתחלה. דהרי פשיון אינו מחליט בתחלה: שני נתקים כל א' כגריס או יותר: זה בצד זה ושטה של שער ואע"ג דכל שחור מציל בעומד סמוך מאד להנתק ואפילו בעומד חוץ להנתק ? י"ל י"ל דהכא מיירי שב"ש השחורו' היו כבר קודם שנולדו ב' הנתקים. והרי כל שער משואר אינו מציל רק כשהוא מבוצר. דהיינו שיהיה רוחב ב"ש נתק סביב לכל צד מהשערות [כמ"ג]: נפרץ שיטת השער שבין ב' הנתקין: ממקום אחד טמא האדם טמא מוחלט. שהרי א' מב' הנתקין פשתה: משני מקומות שאותה שיטת השער נפרצה מנתק לנתק בב' מקומות וכל פרצה רחבה כב' שערות: טהור דהרי מדנפרצה בב' צדדים. נעשו שניהן כנגע א'. והרי יש באמצע ב' הפרצות ב"ש שחורות שמצילות טומאת הפשיון [וכמ"ג]: כמה תהא הפרצה שיחשב הכל כנגע א'. ויתטהר ע"י השערות שבאמצע [ומהר"ש [במ"ז] נראה. דגם ארישא. דהיינו בשנפרצה במקום א'. שואל התנא כמה תהא הפרצה שיחשב פשיון. ולא ידענו מנ"ל לרבינו כן. ואפשר שהוכחתו כן מדמצריכינן בגלוח של נתק להניח ב"ש סביב לנתק. ועיין מ"ש בס"ד על זה לעיל סי' י"א.]: מקום שתי שערות בכל פרצה. וכ"ש ביותר. וטעמו של דבר. דהרי השערות השחורות שנשארו בהשורה הרי משוארות הן. וכל שער משואר אמ"צ רק כשיהיה מבוצר [וכמ"ג]. וא"כ רק כשיהי' רוחב כל פרצה כשיעור רוחב ב"ש. יהי' הב"ש שבאמצע מבוצרות: נפרץ ממקום א' כגריס ר"ל אפילו כרוחב גריס: טמא נ"ל דהא דאצטריך לאשמועינן. מדסד"א דדוקא בנפרצה מצ"א בכב' שערות מחשב פשיון ויוחלט. אבל בנפרץ במקום א' כגריס. הו"א דלא גרע מנפרץ מב' רוחות בכל צד ברוחב ב"ש. דאמרינן דנידון הכל כנגע א'. ה"נ וכ"ש בנפרץ מרוח א' כגריס יהי' הכל נידון כנגע א' חדשה ויוסגר. קמ"ל: ושטה של שער מפסקת ביניהן וא"כ החיצון טהור. דהרי השער שחור שבתוכה אע"ג שהוא משואר. הרי הוא מבוצר מהנתק החיצון מכל צד ומצלת אפילו יהי' בהחיצון שע"צ וכ"ש זה החיצון שאין בו שע"צ. אבל הפנימית הרי השער שחור שבצדה מדהוא משואר אינה מצלת להפנימי מדאין השער מבוצר ממנה. ולהכי צריכה הסגר. והסגירה: טמא ר"ל האדם טמא מדפשה הנתק הפנימי. והשער שחור המשואר הרי הוא רק בצדו ולא מבוצר. אבל החיצון נשאר בטהרתו. דהרי השער שחור המשואר הוא מבוצר בתוכו ומציל. ואפילו נימא דכיון דנתק הפנימי מפסיק בין השערות לצד השני של נתק החיצון. יהי' דין הב"ש שחורות אלו כדין מחי' כה"ג. דאינה סיט"ו [כפ"ו מ"ה]. וה"נ נימא דמדמפסיק פנימי בין השערות לצד א' של חיצונה. א"כ אינן לה מבוצרת. ולא יציל. עכ"פ הרי אין פושה לתוכה [מיהו אילה"ק דהא תינח לפי' הר"ש שם דפנימי' טמא משום פשיון. אלא להרמב"ם ור"ב שם דלר"ע דקיי"ל כוותי'. גם פנימי' טהורה מדמחשב הפשיון לה כפושה לתוכה א"כ ה"נ אמאי נתק פנימי טמא. דהרי גם נתק אין פושה לתוכו [וכהתוי"ט הכא]. י"ל דשאני התם דאין המחי' סי' טהרה לחיצונה. והו"ל שפיר כפושה לתוכה. אבל הכא הב"ש הן סימן טהרה להחיצונה. והו"ל החיצונה כליתא. ושפיר מחשב כאלו פשה הפנימי לתוך שער שבחוץ להפנימי]: טהור דהו"ל שניהן בנתק א'. והרי שער שחור מבוצר לה באמצע ומציל: כמה תהא הפרצה נ"ל דקמ"ל הכא דלא תימא דווקא לעיל שב' הנתקים זה בצד זה לא מחשבו כנתק א' רק בשנפרץ בכל פרצה ברוחב ב"ש. אבל הכא שמקיפות זו את זו סד"א דגם בנפרץ ברוחב שער אחד סגי דלחשב כנתק אחד. קמ"ל: טהור דמדמוקף הו"ל בנפרץ כגריס הכל כנתק א'. והרי שער שחור המשואר מציל בו מדהוא מבוצר. ומשום פשיון אין לטמאו דמדנידון כולו כנתק א' אין פושה לתוכו [ועיין פ"ו מ"ד]. מיהו אם נפרצה פנימי בכל גבולו סביב להחיצון. ונעשו כולם נגע א' ממש. יש חילוק. דאם אחר שנפרץ שיטת השער מב' מקומות ונטהר מהב"ש המבוצרות. נתהוו אח"כ שניהן כגע א' ממש. הכי הוא כמו שהי'. אף שהלך כעת השער שחור [כלקמן מ"ש]. ומשום פשיון אמ"ט. דאין נגע פושה לתוכו. אבל בסוף הסגר ראשון או ב' מצא שנתחברו שניהן והיו לנתק א'. ועבר השטה של שער שהי' באמצע. היינו פלוגתא [דפ"ו מ"ה] אם יחשב פשיון לפנימי. או נימא דהכא שאני דנתהווה לנגע א' ממש ופנים חדשות בא לכאן ובעי הסגר כנגע חדש: טמא דשע"צ מטמא אפילו בתחלה כמו ש"ל. וכ"ש בסוף שבוע א' חו ב' או לאחר הפטור: נולד לו שער שחור טהור אף שנשאר השע"צ: אע"פ שהלך לו שער שחור ונשאר הצהוב. ונ"ל דל"ד הלך השעש"ח מעצמו. אלא דכ"ש בנתקו בכוונה. או דאורחא דמילתא נקט: כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם וקמ"ל דמדנקט ת"ק רק בשע"צ משמע הא בפשיון שטהרו השער שחור. אם נשר השער שחור אח"כ חוזר לטומאתו. וכ"ש בפשה וכנס ופשה. וקודם פשיון הב' נשר השער שחור. להכי פליג ר"ש וקאמר כל וכו'. דאפילו כשבא שע"צ או פשיון חדש. אחר שנשר השער שחור אפ"ה מדנטהר בשער שחור פ"א א"א שיטמא עוד נתק זה לעולם. ואע"ג דאמר לעיל [מ"ה] החליטו בשע"צ הלך שע"צ וחזר שע"צ וכן פשיון טמא. הכא שאני דקאמר נטהר. ור"ל שעדיין הסי"טו בו ונטהר. אבל התם לא נטהר. רק מדנעלם. וכיון שחזר הרי חזר ונתגלה. ודו"ק [והר"ש כתב דבאמת פליג רשב"י אדהתם]: רש"א כל שער צהוב שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם אפילו הלך השע"ש ואח"כ בא שע"צ אחר אפ"ה נשאר טהור. אבל אינו מציל מין אחר שלא הצילו בתחלה. כגון שע"ש שהציל מצהוב אינו מציל מפשיון שאח"כ. וכ"כ שע"ש שהציל מפסיון שאינו מציל רק מפסיון שיולד אח"כ ולא לשע"צ שיולד אח"כ. ולת"ק אפילו באותו מין שכבר טיהר אמ"צ למה שיולד אח"כ ורק מה שכבר מציל אף שנשר השע"ש: וניתק כל ראשו אפילו ניתק כולו אחר הפטור: טהור ואפילו הוחלט בשע"צ וניתק אח"כ כולו. ועדיין השע"צ במקומו. אפ"ה טהור. כדין הבהרת שהוחלט בשע"ל. ופרח בכולו. והשע"ל נשאר ואפילו הכי טהור [כפ"ח מ"ז]. אבל הבא בתחלה מנותק כל ראשו. הרי זה נסגר דדינו ג"כ כבא בתחלה כולו הפך לבן [פ"ח מ"ז]. מיהו בניתק כולו מתוך טהרה. וכגון שעמד בעיניו ב' שבועות ונפטר. ואח"כ ניתק כל ראשו. לא אמרינן דנהוי דינו כפרח לבן בכולו מתוך טהרה דטמא [כפ"ח מ"ח]. דשאני הכא דרביי' קרא קרח הוא טהור הוא. [וא"ת הרי נתק מטמא בכל המראות. והרי מדקתני סתמא דבניתק כל ראשו טהור. משמע אפילו היה הנתק בא' מד' מראות ואם כן אמאי יהיה טהור. נדונו כבהרת בקרחת וגבחת. ונצטרך הסגר. ואת"ל הרי הכא ע"כ לא בבא בתחלה נתק כולו מיירי. דא"כ מי עדיף מבא בתחלה הפך לבן. והי' צריך הסגר. אע"כ דמיירי דנתק כולו לאחר הסגר או אחר הפטור. וקאמר דטהור מפשיון נתק. אבל עכ"פ צריך הסגר חדש משום שבקרו"ג וכן משמע קצת לכאורה מהרמב"ם [פ"ח מטו"צ הי"ב וי"ג]. עכ"פ זה דוחק דטהור משמע טפי דטהור לגמרי. אלא י"ל דאע"ג דנתק וקרו"ג שניהן נקרחו אעפ"כ יש חילוק ביניהן כמ"ש בס"ד במראה כהן סי' ח']: הראש והזקן אין מעכבין זה את זה דניתק א' כולו ולא חבירו. אפ"ה טהור: שיש דבר אחר מפסיק ביניהם שער הלחי שמחבר שער הראש עם שער הזקן. נמצא שעור הפנים מופרד לגמרי מעור הבשר: מעכבין זה את זה דבפרח הבהרת בכל הגוף ולא בפנים. הרי הוא טמא. ואינו נידון כפרח בכולו. והיינו משום דגם עור הפנים ראוי לטמא בבהרת. וכל כה"ג מעכב הוא הפריחה [כפ"ח מ"ה]: אינו דין שיעכבו זה את זה ור"י ס"ל דשאני עור הפנים ועור הבשר דשניהן הרי מין א' הם. דהרי פשוט הוא דכשאין שיער בלחי. ואינו מפסיק בין הפנים לעור הבשר. מצטרפין ופושין מזל"ז [כפ"ו מ"ח]. משא"כ ראש וזקן אף שסמוכין יחד אמ"צ ואין פושין מזל"ז. ש"מ דב' מינין נינהו ואין מעכבין זא"ז: הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה כשיש חצי גריס בכל א': ואין פושין מזה לזה כשיש גריס נתק בא' מהם. ופשה לתוך חבירו. אינו פשיון: איזה הוא זקן מן הפרק של לחי מקצה העליון של לחי שהוא תחת האוזן. ממנו ולמטה עד וכו': עד פיקה של גרגרת הוא שפוע כובע שבולט תחת הגרון. וכל שלמטה מגבול זה לצד הפנים הוא זקן: הקרחת והגבחת הוא ג"כ שנמרט שער ראשו ומפורשים לקמן במשנה. אולם החילוק שיש ביניהן לנתק עי' במראה כהן סי' ה': מטמאות אם יש שם בהרת כגריס בא' מד' מראות: בשני שבועות בשני סימנים כשאר עור הבשר רק שש"ל אמ"ט שם: איזו היא קרחת לאו דוקא הוא גם גבחת כך דינו: אכל נשם נשם הוא מין עשב ששוחקין אותו לסם. או סוחטין אותו שמנו. והאוכל אותו או הסך בשמנו. שערותיו נושרות: סך נשם מכה שאינה ראויה לגדל שער ר"ל או שהי' בראשו מכה שאינה ראויה לגדל שער. דהיינו שנעשה מקום המכה צלקת. שאין מגדל שם שער לעולם. ונקט הני וכ"ש בנשרו שערותיו מעצמן שם מחמת חולי או זקנה: איזו היא קרחת מן הקדקד קדקד הוא נקודה האמצעי שבשטח העליון של גלגולת. שממנו משתפע הגלגולת לצד הפנים ונגד העורף. ופיקה של צואר דקאמר תנא. נ"ל דאינה החוליא עליונה של שדרה. דא"כ יהי' בכלל זה כל השערות שלמעלה מחוליא זו בכל אורך הצואר. בכלל קרחת. וזה לא מסתבר שיהיו השערות שבכל אחורי הצואר בכלל קרחת. אלא נ"ל דפיקה זו היא חוליא עליונה מאותן ה' חוליות שבצואר [כספ"א דאהלות]. והוא המקום שמחובר הגלגולת להצואר: עד כנגד שער מלמעלן דהיינו כשנשרו כל השערות מנקודה האמצעי שבגלגולת הנ"ל בכל חצי הגלגולת שלצד הפנים מאוזן לאוזן. עד אותן השערות שלמעלה מהמצח. ושמזה ומזה מצדדי המצח. כל שלצד הפנים זהו נקרא גבחת:
מלכת שלמה
בשער צהוב דק. פי' שתי שערות צהובות כתבנית הזהב:
דק לקוי קצר. מה שאמרה תורה ובו שער דק משמע לקוי קצר וקצר ר"ל משאר כל השער [הגהה פי' שאר כל השער היינו השער הרחוק הרבה ממקום הנתק]. אי נמי קצר משיעור דתנן גבי שער לבן בפ' בא סימן וקצת משמע כן בתוספתא הר"ש ז"ל. וז"ל התוספתא עם פי' הר"ש ז"ל ר"א בר"ש אומר הטמא בשער לבן דהיינו ארוך כשיעור דתנן בפ' בא סימן טהור בשער צהוב דקצר בעינן ואין זה קצר. טהור בשער לבן דהיינו קצר טמא בשער צהוב ע"כ:
מה הלשון אומרים. מצאתי מוגה אומרת:
או דק לקוי קצר. לפי הגרסא השניה שהביא ר"ע ז"ל צריך למחוק מלת או ולכתוב במקומה לא דק לקוי וכו'. [הגהה א"ה אינני יודע איך לתקן הדברים הללו שבל"ס יש בהם ט"ס שע"כ להגיה ארוך במקום קצר אבל מה הוסיף על דברי הר"ב הלא זו היא ממש הגירסא השנייה של הר"ב דגרס לא במקום או וצ"ע]. ובת"כ פ' נגעים ראש פרק תשיעי תניא רבי יוחנן בן נורי אומר אינו אומר לא היה בו שער צהוב דק אלא לא היה בו שער צהוב ואפילו ארוך ע"כ וע"ש בספר קרבן אהרן וביד פ"ח דהלכות טומאת צרעת סי' ב' ומשם משמע דמלת קצר הוא פירוש למלת לקוי כלומר דק האמור בתורה היינו שהוא לקוי בקצרות מלבד שצריך שיהא צהוב כתבנית הזהב:
1.
Scalls may become unclean for two weeks and by two signs: by thin yellow hair and by spreading. By thin yellow hair: means stunted and short, the words of Rabbi Akiva. Rabbi Yohanan ben Nuri said: even though it is long. Rabbi Yohanan ben Nuri said: what is the meaning of the expression when people say, "This stick is thin," or "This reed is thin"? Does "thin" imply that it is stunted and short and not stunted and long? Rabbi Akiva replied: before we learn from the reed let us learn from hair, [for they say] "So and so's hair is thin": "thin" means that it is stunted and short and not stunted and long.
משנה ב
שֵׂעָר צָהֹב דַּק מְטַמֵּא מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, וּמְבֻצָּר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָּר, הָפוּךְ, וְשֶׁלֹּא הָפוּךְ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדִין הוּא, מָה אִם שֵׂעָר לָבָן, שֶׁאֵין שֵׂעָר אַחֵר מַצִּיל מִיָּדוֹ, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. שֵׂעָר צָהֹב דַּק שֶׁשֵּׂעָר אַחֵר מַצִּיל מִיָּדוֹ, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶלָּא הָפוּךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הָפוּךְ, אָמַר הָפוּךְ. אֲבָל הַנֶּתֶק שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ויקרא יג) וְלֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב, מְטַמֵּא הָפוּךְ וְשֶׁלֹּא הָפוּךְ:
ברטנורה
מכונס. שתי שערות במקום אחד:מפוזר. אחד במזרח הנגע ואחד במערבו:מבוצר. שהשער באמצע הנתק, כמבצר שהוא באמצע העיר:הפור. שנהפך השער לצהוב מחמת הנתק, כגון שהנתק קדם לשער [צהוב]:שאינו הפוך. שקדם שער צהוב לנתק:שאין שער אחר מציל מידו. שאם יש בנגע שתי שערות לבנות, אפילו מלא שערות שחורות אינן מצילות (על השתי) שערות לבנות שלא יטמאו. אבל שער צהוב, אם יש עמו [שתי] שערות שחורות אינו מטמא. והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
מכונס. כתב הר"ב שתי שערות. בת"כ ושער מיעוט שער שתי שערות. ועיין מה שכתבתי ברפ"ד [ד"ה שהפסיון]:
ששער אחר מציל מידו. וזה מאמר הש"י ושער שחור אין בו. וזו ראיה שאם היה בו שער שחור עם השער צהוב הוא טהור. הרמב"ם:
אינו דין שלא יטמא אלא הפוך, ובת"כ מסיים לא אם אמרת בשער לבן שלא יפה כחו במקומו (פי' עור הבשר) לטמא בכל מראה. תאמר בשער צהוב דק שיפה כחו במקומו. פי' הראש וזקן לטמא בכל מראה. הואיל רפה כחו לטמא בכל מראה יטמא הפוך ושלא הפוך. ת"ל נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נגע שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך. אף נתק שער צהוב שבו אינו טמא אלא הפוך. הר"ש:
רבי יהודה אומר כו' מטמא הפוך ושלא הפוך. ובת"כ מסיים. א"כ למה נאמר נגע הנתק הקיש נגע לנתק (ועיין מ"ש במשנה ו') מה נגע כגריס אף נתק כגריס. הר"ש. וכתב בעל קרבן אהרן דר"ש לא צריך קרא לזה דמדקראו צרעת מפיק ליה. ע"כ. ולי נראה דשלא לצורך כתב כן דאדרבה אין היקש למתחה. ור"ש מקיש לכל. אלא ר"י הוא האומר דלענין הפוך אין ללמוד מההיקש. הואיל ובכל מקום שצ"ל הפוך אמר הפוך וכו'. ועיין בפי' הר"ב במשנה ו':
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנתקים נ"ל דהא דנקט בשחין ומכוה לעיל לשון יחיד. והכא נקט נתקין לשון רבים. משום דשחין ומכוה הן בכל מקום בגוף בלי חילוק מקומות. משא"כ נתקין יש כמה מקומות חלוקות בגוף ששייך בהן נתק. דהיינו בראש או בזקן ואין מצטרפין מזל"ז ואין פושין מזל"ז [וכמשנה ט] ומדאיירי בשניהם נקט לשון רבים. אמנם נתק הוא מקום שבראש או בזקן שנשרו משם השערות. באורך ורוחב כגריס. ומטמא בשיהיה בו שום מראה שבעולם. ואף שאינו מהד' מראות. ובת"כ משמע שגם שינוי בעור א"צ כלל. ורק בתוספתא משמע שצריך שינוי בעור [ועי' במראה כהן סי' ח]: מיטמאין בשני שבועות נ"ל דר"ל כל נתק אפילו אין בו סיט"ו. אפ"ה טמא עכ"פ טומ' הסגר ב' שבועות ככל בהרת שבעיר הבשר: ובשני סימנים בשער צהוב ר"ל שער במראה זהב והוא דק: דק ובפשיון דכשנראה בו זה או זה בסוף שבוע א' או ב' או לאחר הפטור. ושער צהוב אפילו כשנראה בו בתחלה, יחליטנו הכהן: בשער צהוב דק לקוי קצר ר"ל מ"ש תורה שצריך שיהי' השער צהוב דק, היינו שיהי' השער לקוי בקצרות. שיהי' השער צהוב שתוך הנתק קצר משאר שערותיו. ואע"ג שהוא עב כמותן. מיהו מודה דעכ"פ צריך שיהי' השער צהוב זה ארוך כדי לנטלו בזוג [ורב"א כתב דר"ע דרש מלת דק בנוטריקון "דק "קצר]: ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך דס"ל דמשמעות מלת דק היינו שנלקה בעובי', אף שארוך כשאר שערות: א"ר יוחנן בן נורי מה הלשון אומרים ר"ל מה כוונת המדבר כשאומר דק וכו': דק מקל זה דק קנה זה דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך רק שדק בעובי': אמר לו ר"ע עד שאנו למדים מן הקנה כשאומרים דק וכו': נלמד מן השער אלא כשאומרים מלת דק גבי שער משמעותו באופן אחר ממלת דק שבמקל וקנה וכדומה: שער ר"ל ב"ש צהובות דקות האמורים בנתק: צהוב דק מטמא מכונס ר"ל שב' השע"צ עומדים סמוכים זל"ז: ומפוזר ששער א' עומדת במזרח הנתק וא' במערבה או בשאר צד מרוחקת ממנה בהנתק: ומבוצר שרוחב הנתק מקיף להב' שע"צ. ברוחב ב"ש לכל צד: הפוך שקדם הנתק להשע"צ: ושלא הפוך שקדמו הש"צ להנתק או באו עמה ביחד: מה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו כלעיל פ"ד מ"ג: שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו דאפילו כשיש בהנתק ב' שע"צ אם יש עמהן ב"ש שחורות טהור: ר' יהודה אומר נ"ל דאף דר"ש ק"ו קאמר. והרי כל ק"ו אדם דן מעצמו אף שלא קבלו מרבו [כרש"י סוכה ל"א א'] ? אפ"ה הכא שאני דגלי קרא ההפך. דמדקאמר קרא ושע"צ לא היה בו. הו"ל כאלו פי' דמטמא אפילו אינו הפוך: הצומח ר"ל ב"ש שחורות שצמחו בהנתק אחר שנולד: מציל מיד השער צהוב ומיד הפשיון ר"ל אפי' הוחלט הנתק על ידי זה או זה. אפ"ה כשצמחו בו ב"ש שחורות אח"כ טהור: מכונס ר"ל בין שהב"ש שחורות עומדים סמוכים זל"ז. או מפוזרים א' בצד זה וא' בצד אחר: ומפוזר מבוצר ר"ל בין שיש מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן סביב או לא: והמשואר שקודם שנולד הנתק כבר הי' במקום הנתק ב"ש שחורות אלו. ונשארו בו גם אח"כ: ואינו מציל מן הצד כשאין מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן. דבשלמא בצומח י"ל דמדצמחו מחדש מוכח שכבר התחילה הנגע להתרפאות. להכי גם באינן מבוצרות מצילו'. אבל במשואר כלומר במבוצרות י"ל מדיש נגע מכל הצדדים ואפ"ה נשארו אלו באמצע. מוכח שעדיין לא גדל כח הנגע לבלוע גם הב"ש שבאמצען. אבל בנשארו מן הצד. מאן יימר שזהו מדהוחלש כח הנגע במקומה. דלמא הנך מן הקמה נינהו שלא הגיע כח הנגע לשם. ואיך יצילו:? עד שיהא רחוק מן הקמה ר"ל עד שיהי' הב"ש שחורות שבנתק רחוקות משאר השערות שמקיפות הנתק: אחת צהובה ר"ל ואם נשארו בהנתק ב"ש א' צהובה וא' שחורה. ששניהן קדמו להנתק. וקמ"ל דאע"ג דשע"צ שקדם לנתק אמ"ט אפ"ה אמ"צ להציל. והיינו כראב"י במשנה ד'. והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת: מיהו י"ל דגם כר' יהודה דפליג אראב"י אתיא. דאע"ג דס"ל דשע"צ גם באינו הפוך מטמא אפ"ה אצטריך הכא לאשמועינן. מדי"ל דדוקא בשיש ב' שע"צ שקדמו לנתק. אבל בשנשאר רק א' והרי היא עצמה אמ"ט וסד"א שתצטרף עם שער שחור להציל מפשיון. קמ"ל: ואחת שחורה אחת צהובה ואחת לבנה דגם לבנות מצילות. ושחור דקרא לאו דוקא. רק אורחא דמילתא נקט קרא. דרוב ישראל שחורי ראש הן. וכמבואר בת"כ שהביאו הר"ש והרא"ש: שער צהוב שקדם את הנתק טהור תמוה דהא כבר תנא לה לעיל [מ"ב] דפליגי בה ר"י ור"ש? ואי משום דבעי לאשמועינן הכא דינן בהצלה. דלא הוה מצי תני לה לעיל במשנה ב'. מדכלל שם מבוצר ושאינו מבוצר והרי באינו מבוצר כו"ע מודו דאינו מציל. להכי הדר נקט לה הכא לאשמעינן דרק ראב"י מכריע ואמר דאמ"ט ואמ"צ: עכ"פ ק' כיון דלענין טומאה מודה ראב"י לר"ש דאמ"ט. א"כ לעיל במשנה ב' דמיירי רק לענין טומאה. הו"ל שם למימר ראב"י ור"ש אומרים שאינו הפוך אמ"ט? ותו דת"ק הכא דס"ל טהור. מ"ט שתיק מיני' לעיל במשנה ב' ? אמנם לולא מסתפינא מרבותי היה נ"ל. דלא לחנם נקט לעיל לשון "שאינו הפוך" והכא נקט בלשון אחר שער צהוב שקדם את הנתק. ואי שניהן בדבור א' נאמרו למה שני תנא בלישני' ? אע"כ לא ראי זה כראי זה. דשאינו הפוך דנקט לעיל היינו שלא נולד השע"צ אחר הנתק. אלא שנולד ביחד עם הנתק. אבל הכא דנקט מלת קדם היינו שנולד באמת השע"צ קודם הנתק. וא"כ הא דנקט לעיל לא הפוך היינו לרבותא דר"ש. דלא לבד בשנולד השע"צ קודם הנתק. אלא אפילו רק לא הפך. דהיינו שנולד עם הנתק ביחד. נמי מטהר ר"ש. והכא נקט קדם לרבותא דר' יהודה. דאפילו בקדם השע"צ להנתק אפ"ה מטמא ר"י. ות"ק דמטהר. וכ"כ ראב"י דמפרש דברי הת"ק וקאמר דאמ"ט ואמ"ל. רק דקדם השע"צ להנתק מטהר. אבל לעיל בנולדו שניהן ביחד. י"ל דס"ל כר"י דטמא ואינו מציל. וי"ל דס"ל כר"ש דטהור ומציל: רש"א מפרש לדברי הת"ק: כל נ"ל דבמלת כל מרבה שער לבן או אדום. או גם צהוב שאינו דק: כיצד מגלחין דבעמד בעינו בסוף שבוע א' של ההסגר בלי פשיון או שע"צ. הר"ז מגלחו ומסגירו עוד שבוע ב'. ושואל כאן כיצד מגלחו: מגלח חוצה לו נ"ל דפשטותא דקרא מדסתם משמע ודאי דלא לבד סביב הנתק. רק כל השער שבאותו אבר. והא דלא קאמר קרא כל שערו. כדקאמר בגלוח טהרת המצורע ? היינו רק משום דרק התם צריך לגלח כל שער שבגופו. אפילו של גבות עיניו. עד שיראה כדלעת חלקה [כדלקמן פי"ד ורמב"ם פי"א מטו"צ]. אבל גלוח זה שאחר ההסגר. א"צ לגלח רק כל החלק שבו הנתק. דהיינו כל הראש או כל הזקן. מיהו גילוח זה כשר בכל אדם. ואפילו שלא בתער. ואינו מעכב [תוספתא דנגעים פ"ד]: ומניח שתי שערות סמוך לו סמוך להנתק סביב: כדי שיהא ניכר אם פשה דבשלמא בהסגר ראשון הי' יכול שפיר לידע אם פשה. ע"י שימדוד הנתק בתחלה וסוף ההסגר כמו שפשוט שבכל נגע היה הכהן צריך לעשות כן לידע אם פשה. אבל בנתק אחר סגירה א' שהי' הכהן צריך לגלח כל שערות המנוגע. והרי כל סימני הנתק הוא שנשרו שערותיו. וא"כ אם לא יניח גבול סביב לנתק. האיך יהי' יכול לידע בסוף הסגר ב' אם פשה הנתק או לא ? להכי מניח ב' שערות בגבולו סביב [ועיין במראה כהן סי' י"ט שהוכחנו שהפשיון של נתק הוא לכה"פ בסוף שבוע ב' בשיעור רוחב ב"ש. דאל"כ הרי היה די לסימן פשיון רוחב שער א' סביב כשיראה בסוף שנשר א' מהן. והנה בהר"ש כאן [מ"ז ד"ה כמה תהא]. נראה ברור דאפילו פסיון של שבוע ראשונה של נתק. ג"כ שיעורו כרוחב ב"ש. ול"מ הי' נ"ל דבכל נגע צריך שיהיה רוחב הפסיון כשיעור זה. דהיינו כפי הרוחב שבין שער לחבירו במקום גדולו. דאילו כרוחב שער א' א"א לאדם לשער. ורק בנתק אין הוכחה מזה. דהרי הוכחה גדולה יש שפשה אף שלא ינשר רק שער א': ולכאורה משנה זו איו כאן מקומה. להפסיק בין דיני טומאת נתק עצמו וסימני'. אלא מדבעי למנקט במתני' דלקמן ענין פשיון. דאכתי לא שמעינן לה דפוסל בנתק להכי נקט מקמי הכי דין גלוח שיהא ניכר אם פשה]: החליטו בשער צהוב משנה זו נשנית כאן בנתק דוגמת הס"ט שנשנו בבהרת [פ"ה מ"ב]: וכן בפשיון ר"ל שאחר שנשר השע"צ שהחליטו בו בא פשיון בהנתק: בתחלה ר"ל בין שהי' התחלפות הזה אחר שהחליטו בשע"צ. בתחלה. או בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור: הרי הוא כמות שהיה וטמא אף שלא החליטו הכהן עדיין בשביל הס"ט החדש. דמ"ש ס"ט זה או זה: והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן בשער צהוב שאחר שעבר הפסיון שהחליטו בו צמח בו שע"צ: בסוף שבוע ראשון ר"ל בין שנתהווה התחלפות הזה אחר שהוחלט בפשיון בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. ולא תני הכא מלת בתחלה. דהרי פשיון אינו מחליט בתחלה: שני נתקים כל א' כגריס או יותר: זה בצד זה ושטה של שער ואע"ג דכל שחור מציל בעומד סמוך מאד להנתק ואפילו בעומד חוץ להנתק ? י"ל י"ל דהכא מיירי שב"ש השחורו' היו כבר קודם שנולדו ב' הנתקים. והרי כל שער משואר אינו מציל רק כשהוא מבוצר. דהיינו שיהיה רוחב ב"ש נתק סביב לכל צד מהשערות [כמ"ג]: נפרץ שיטת השער שבין ב' הנתקין: ממקום אחד טמא האדם טמא מוחלט. שהרי א' מב' הנתקין פשתה: משני מקומות שאותה שיטת השער נפרצה מנתק לנתק בב' מקומות וכל פרצה רחבה כב' שערות: טהור דהרי מדנפרצה בב' צדדים. נעשו שניהן כנגע א'. והרי יש באמצע ב' הפרצות ב"ש שחורות שמצילות טומאת הפשיון [וכמ"ג]: כמה תהא הפרצה שיחשב הכל כנגע א'. ויתטהר ע"י השערות שבאמצע [ומהר"ש [במ"ז] נראה. דגם ארישא. דהיינו בשנפרצה במקום א'. שואל התנא כמה תהא הפרצה שיחשב פשיון. ולא ידענו מנ"ל לרבינו כן. ואפשר שהוכחתו כן מדמצריכינן בגלוח של נתק להניח ב"ש סביב לנתק. ועיין מ"ש בס"ד על זה לעיל סי' י"א.]: מקום שתי שערות בכל פרצה. וכ"ש ביותר. וטעמו של דבר. דהרי השערות השחורות שנשארו בהשורה הרי משוארות הן. וכל שער משואר אמ"צ רק כשיהיה מבוצר [וכמ"ג]. וא"כ רק כשיהי' רוחב כל פרצה כשיעור רוחב ב"ש. יהי' הב"ש שבאמצע מבוצרות: נפרץ ממקום א' כגריס ר"ל אפילו כרוחב גריס: טמא נ"ל דהא דאצטריך לאשמועינן. מדסד"א דדוקא בנפרצה מצ"א בכב' שערות מחשב פשיון ויוחלט. אבל בנפרץ במקום א' כגריס. הו"א דלא גרע מנפרץ מב' רוחות בכל צד ברוחב ב"ש. דאמרינן דנידון הכל כנגע א'. ה"נ וכ"ש בנפרץ מרוח א' כגריס יהי' הכל נידון כנגע א' חדשה ויוסגר. קמ"ל: ושטה של שער מפסקת ביניהן וא"כ החיצון טהור. דהרי השער שחור שבתוכה אע"ג שהוא משואר. הרי הוא מבוצר מהנתק החיצון מכל צד ומצלת אפילו יהי' בהחיצון שע"צ וכ"ש זה החיצון שאין בו שע"צ. אבל הפנימית הרי השער שחור שבצדה מדהוא משואר אינה מצלת להפנימי מדאין השער מבוצר ממנה. ולהכי צריכה הסגר. והסגירה: טמא ר"ל האדם טמא מדפשה הנתק הפנימי. והשער שחור המשואר הרי הוא רק בצדו ולא מבוצר. אבל החיצון נשאר בטהרתו. דהרי השער שחור המשואר הוא מבוצר בתוכו ומציל. ואפילו נימא דכיון דנתק הפנימי מפסיק בין השערות לצד השני של נתק החיצון. יהי' דין הב"ש שחורות אלו כדין מחי' כה"ג. דאינה סיט"ו [כפ"ו מ"ה]. וה"נ נימא דמדמפסיק פנימי בין השערות לצד א' של חיצונה. א"כ אינן לה מבוצרת. ולא יציל. עכ"פ הרי אין פושה לתוכה [מיהו אילה"ק דהא תינח לפי' הר"ש שם דפנימי' טמא משום פשיון. אלא להרמב"ם ור"ב שם דלר"ע דקיי"ל כוותי'. גם פנימי' טהורה מדמחשב הפשיון לה כפושה לתוכה א"כ ה"נ אמאי נתק פנימי טמא. דהרי גם נתק אין פושה לתוכו [וכהתוי"ט הכא]. י"ל דשאני התם דאין המחי' סי' טהרה לחיצונה. והו"ל שפיר כפושה לתוכה. אבל הכא הב"ש הן סימן טהרה להחיצונה. והו"ל החיצונה כליתא. ושפיר מחשב כאלו פשה הפנימי לתוך שער שבחוץ להפנימי]: טהור דהו"ל שניהן בנתק א'. והרי שער שחור מבוצר לה באמצע ומציל: כמה תהא הפרצה נ"ל דקמ"ל הכא דלא תימא דווקא לעיל שב' הנתקים זה בצד זה לא מחשבו כנתק א' רק בשנפרץ בכל פרצה ברוחב ב"ש. אבל הכא שמקיפות זו את זו סד"א דגם בנפרץ ברוחב שער אחד סגי דלחשב כנתק אחד. קמ"ל: טהור דמדמוקף הו"ל בנפרץ כגריס הכל כנתק א'. והרי שער שחור המשואר מציל בו מדהוא מבוצר. ומשום פשיון אין לטמאו דמדנידון כולו כנתק א' אין פושה לתוכו [ועיין פ"ו מ"ד]. מיהו אם נפרצה פנימי בכל גבולו סביב להחיצון. ונעשו כולם נגע א' ממש. יש חילוק. דאם אחר שנפרץ שיטת השער מב' מקומות ונטהר מהב"ש המבוצרות. נתהוו אח"כ שניהן כגע א' ממש. הכי הוא כמו שהי'. אף שהלך כעת השער שחור [כלקמן מ"ש]. ומשום פשיון אמ"ט. דאין נגע פושה לתוכו. אבל בסוף הסגר ראשון או ב' מצא שנתחברו שניהן והיו לנתק א'. ועבר השטה של שער שהי' באמצע. היינו פלוגתא [דפ"ו מ"ה] אם יחשב פשיון לפנימי. או נימא דהכא שאני דנתהווה לנגע א' ממש ופנים חדשות בא לכאן ובעי הסגר כנגע חדש: טמא דשע"צ מטמא אפילו בתחלה כמו ש"ל. וכ"ש בסוף שבוע א' חו ב' או לאחר הפטור: נולד לו שער שחור טהור אף שנשאר השע"צ: אע"פ שהלך לו שער שחור ונשאר הצהוב. ונ"ל דל"ד הלך השעש"ח מעצמו. אלא דכ"ש בנתקו בכוונה. או דאורחא דמילתא נקט: כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם וקמ"ל דמדנקט ת"ק רק בשע"צ משמע הא בפשיון שטהרו השער שחור. אם נשר השער שחור אח"כ חוזר לטומאתו. וכ"ש בפשה וכנס ופשה. וקודם פשיון הב' נשר השער שחור. להכי פליג ר"ש וקאמר כל וכו'. דאפילו כשבא שע"צ או פשיון חדש. אחר שנשר השער שחור אפ"ה מדנטהר בשער שחור פ"א א"א שיטמא עוד נתק זה לעולם. ואע"ג דאמר לעיל [מ"ה] החליטו בשע"צ הלך שע"צ וחזר שע"צ וכן פשיון טמא. הכא שאני דקאמר נטהר. ור"ל שעדיין הסי"טו בו ונטהר. אבל התם לא נטהר. רק מדנעלם. וכיון שחזר הרי חזר ונתגלה. ודו"ק [והר"ש כתב דבאמת פליג רשב"י אדהתם]: רש"א כל שער צהוב שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם אפילו הלך השע"ש ואח"כ בא שע"צ אחר אפ"ה נשאר טהור. אבל אינו מציל מין אחר שלא הצילו בתחלה. כגון שע"ש שהציל מצהוב אינו מציל מפשיון שאח"כ. וכ"כ שע"ש שהציל מפסיון שאינו מציל רק מפסיון שיולד אח"כ ולא לשע"צ שיולד אח"כ. ולת"ק אפילו באותו מין שכבר טיהר אמ"צ למה שיולד אח"כ ורק מה שכבר מציל אף שנשר השע"ש: וניתק כל ראשו אפילו ניתק כולו אחר הפטור: טהור ואפילו הוחלט בשע"צ וניתק אח"כ כולו. ועדיין השע"צ במקומו. אפ"ה טהור. כדין הבהרת שהוחלט בשע"ל. ופרח בכולו. והשע"ל נשאר ואפילו הכי טהור [כפ"ח מ"ז]. אבל הבא בתחלה מנותק כל ראשו. הרי זה נסגר דדינו ג"כ כבא בתחלה כולו הפך לבן [פ"ח מ"ז]. מיהו בניתק כולו מתוך טהרה. וכגון שעמד בעיניו ב' שבועות ונפטר. ואח"כ ניתק כל ראשו. לא אמרינן דנהוי דינו כפרח לבן בכולו מתוך טהרה דטמא [כפ"ח מ"ח]. דשאני הכא דרביי' קרא קרח הוא טהור הוא. [וא"ת הרי נתק מטמא בכל המראות. והרי מדקתני סתמא דבניתק כל ראשו טהור. משמע אפילו היה הנתק בא' מד' מראות ואם כן אמאי יהיה טהור. נדונו כבהרת בקרחת וגבחת. ונצטרך הסגר. ואת"ל הרי הכא ע"כ לא בבא בתחלה נתק כולו מיירי. דא"כ מי עדיף מבא בתחלה הפך לבן. והי' צריך הסגר. אע"כ דמיירי דנתק כולו לאחר הסגר או אחר הפטור. וקאמר דטהור מפשיון נתק. אבל עכ"פ צריך הסגר חדש משום שבקרו"ג וכן משמע קצת לכאורה מהרמב"ם [פ"ח מטו"צ הי"ב וי"ג]. עכ"פ זה דוחק דטהור משמע טפי דטהור לגמרי. אלא י"ל דאע"ג דנתק וקרו"ג שניהן נקרחו אעפ"כ יש חילוק ביניהן כמ"ש בס"ד במראה כהן סי' ח']: הראש והזקן אין מעכבין זה את זה דניתק א' כולו ולא חבירו. אפ"ה טהור: שיש דבר אחר מפסיק ביניהם שער הלחי שמחבר שער הראש עם שער הזקן. נמצא שעור הפנים מופרד לגמרי מעור הבשר: מעכבין זה את זה דבפרח הבהרת בכל הגוף ולא בפנים. הרי הוא טמא. ואינו נידון כפרח בכולו. והיינו משום דגם עור הפנים ראוי לטמא בבהרת. וכל כה"ג מעכב הוא הפריחה [כפ"ח מ"ה]: אינו דין שיעכבו זה את זה ור"י ס"ל דשאני עור הפנים ועור הבשר דשניהן הרי מין א' הם. דהרי פשוט הוא דכשאין שיער בלחי. ואינו מפסיק בין הפנים לעור הבשר. מצטרפין ופושין מזל"ז [כפ"ו מ"ח]. משא"כ ראש וזקן אף שסמוכין יחד אמ"צ ואין פושין מזל"ז. ש"מ דב' מינין נינהו ואין מעכבין זא"ז: הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה כשיש חצי גריס בכל א': ואין פושין מזה לזה כשיש גריס נתק בא' מהם. ופשה לתוך חבירו. אינו פשיון: איזה הוא זקן מן הפרק של לחי מקצה העליון של לחי שהוא תחת האוזן. ממנו ולמטה עד וכו': עד פיקה של גרגרת הוא שפוע כובע שבולט תחת הגרון. וכל שלמטה מגבול זה לצד הפנים הוא זקן: הקרחת והגבחת הוא ג"כ שנמרט שער ראשו ומפורשים לקמן במשנה. אולם החילוק שיש ביניהן לנתק עי' במראה כהן סי' ה': מטמאות אם יש שם בהרת כגריס בא' מד' מראות: בשני שבועות בשני סימנים כשאר עור הבשר רק שש"ל אמ"ט שם: איזו היא קרחת לאו דוקא הוא גם גבחת כך דינו: אכל נשם נשם הוא מין עשב ששוחקין אותו לסם. או סוחטין אותו שמנו. והאוכל אותו או הסך בשמנו. שערותיו נושרות: סך נשם מכה שאינה ראויה לגדל שער ר"ל או שהי' בראשו מכה שאינה ראויה לגדל שער. דהיינו שנעשה מקום המכה צלקת. שאין מגדל שם שער לעולם. ונקט הני וכ"ש בנשרו שערותיו מעצמן שם מחמת חולי או זקנה: איזו היא קרחת מן הקדקד קדקד הוא נקודה האמצעי שבשטח העליון של גלגולת. שממנו משתפע הגלגולת לצד הפנים ונגד העורף. ופיקה של צואר דקאמר תנא. נ"ל דאינה החוליא עליונה של שדרה. דא"כ יהי' בכלל זה כל השערות שלמעלה מחוליא זו בכל אורך הצואר. בכלל קרחת. וזה לא מסתבר שיהיו השערות שבכל אחורי הצואר בכלל קרחת. אלא נ"ל דפיקה זו היא חוליא עליונה מאותן ה' חוליות שבצואר [כספ"א דאהלות]. והוא המקום שמחובר הגלגולת להצואר: עד כנגד שער מלמעלן דהיינו כשנשרו כל השערות מנקודה האמצעי שבגלגולת הנ"ל בכל חצי הגלגולת שלצד הפנים מאוזן לאוזן. עד אותן השערות שלמעלה מהמצח. ושמזה ומזה מצדדי המצח. כל שלצד הפנים זהו נקרא גבחת:
מלכת שלמה
דברי רבי יהודה מ"מ עקיבא:
שאין שער אחר מציל מידו שאם יש בנגע שתי שערות לבנות אפילו מלא שערות שחורות אינם מצילות על השתי שערות לבנות שלא יטמאו אבל שער צהוב אם יש עמו שערות שחורות אינו מטמא:
ר' יהודה אומר כל מקום שצריך לומר הפך אְמֶור הפוך כך נראה קצת דגריס הרמב"ם ז"ל וז"ל ור' יהודה אומר שכל מי שהתנה בו שיחדש השער אחר הנגע לאמרו יתברך בו הפך כמו שנאמר בצרעת עור בשר והיא הפכה שער לבן בזה נאמר שצריך הפוך ואולם הנתק אשר נאמר בו ולא הי' בו שער צהוב ולא אמר ולא הפך שער צהוב לא נאמר בו שצריך הפוך והכוונה כי כאשר הי' שם שער צהוב הנה הוא טמא בין שקדם שער צהוב לנתק בין שקדם הנתק לשער צהוב ע"כ. ואית דגרסי כל מקום שצריך לומר הפוך אמור הפוך כלומר [*) ר"ל שאנחנו נאמר] נאמר בכתוב הפך אבל בתוספתא גרסי' כל שצריך לומר הפך אמר הפך דמשמע אמר הכתוב בהדיא הפך וכן בת"כ פ' שמיני דפרשת נגעים [ואני מ"מ כל מקום שֶצָרַך לומר הפך אמר הפך אבל הנתק וכו' וכן הגי' ה"ר יהוסף ז"ל וכתב פי' כל מקום שנצרך הפסוק לומר תיבת הפך כגון הא דכתיב הפך לבן אמר תיבת הפך ע"כ] וכן הגרסא במשנה בדפוס של סדר טהרות להר"ש ז"ל וז"ל הברייתא שם דת"כ וכי יראה הכהן את נגע הנתק אמר ר"ש מה ת"ל הנתק מקיש נגעים לנתקים מה נגעים שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך אף הנתק שער צהוב שבו אינו מטמא אלא הפוך קל וחומר ומה שער לבן שאין שער אחר מציל מידו אינו מטמא אלא הפוך שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו אינו דין שלא יטמא אלא הפוך לא אם אמרת בשער לבן שלא יפה כחו במקומו לטמא בכל מראה תאמר בשער צהוב דק שיפה כחו במקומו לטמא בכל מראה הואיל ויפה כחו לטמא בכל מראה יטמא הפוך ושלא הפוך ת"ל נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נגע שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך אף נתק שער צהוב שבו אינו מטמא אלא הפוך. ר' יהודה אומר כל מקום שצריך לומר הפך אמר הפך אבל הנתק שנאמר בו ולא הי' בו שער צהוב מטמא הפוך ושלא הפוך א"כ למה נאמר נגע הנתק הקיש נתק לנגע מה נגע כגריס אף נתק כגריס ע"כ. ושם בת"כ ראש פרק ט' מבואר יותר דתניא התם רבי יהודה אומר אינו אומר לא הפך בו השער צהוב אלא לא היה בו שער צהוב, הא אם קדם את הנתק טמא ע"כ:
2.
Yellow thin hair causes uncleanness whether it is clustered together or dispersed, whether it is encompassed or unencompassed, or whether it came after the scall or before it, the words of Rabbi Judah. Rabbi Shimon says: it causes uncleanness only when it came after the scall. Rabbi Shimon said: Is it not logical: if white hair, against which other hair affords no protection, causes uncleanness only when it comes after the nega, how much more should yellow thin hair, against which other hair does afford protection, cause uncleanness only when it comes after the scall? Rabbi Judah says: Whenever it was necessary to say, "it turns" Scripture says, "it turns." But the scall, since about it Scripture says, "there is no yellow hair in it," it causes uncleanness whether it came before or after it.
משנה ג
הַצּוֹמֵחַ מַצִּיל מִיַּד הַשֵּׂעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּשְׂיוֹן, מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, מְבֻצָּר, וְשֶׁלֹּא מְבֻצָּר. וְהַמְשֹׁאָר מַצִּיל מִיַּד שֵׂעָר צָהֹב וּמִיַּד הַפִּשְׂיוֹן, מְכֻנָּס, וּמְפֻזָּר, וּמְבֻצָּר. וְאֵינוֹ מַצִּיל מִן הַצַּד, עַד שֶׁיְּהֵא רָחוֹק מִן הַקָּמָה מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת שְׁחֹרָה, אַחַת צְהֻבָּה וְאַחַת לְבָנָה, אֵינָן מַצִּילוֹת:
ברטנורה
הצומח מציל. שער שחור שצמח בנתק:מיד שער צהוב ומיד פשיון. שאם הוחלט בשער צהוב או בפשיון ; וצמחו בו שתי שערות שחורות, טהור:בין מכונס. דשתיהן במקום אחד:בין מפוזר. אחד למזרח הנגע ואחד למערבו:והמשואר. שקדמו שתי שערות שחורות הללו לנתק, כגון שכשניתק שער ראשו או זקנו כגריס נשארו בתוך הנתק שתי שערות שחורות:ומבוצר. אם הן מבוצרות באמצע הנתק, מצילות. אבל [אם] עומדות מן הצד אין מצילות:עד שיהא רחוק מן הקמה. עד שיהו שתי שערות הללו רחוקות מן השערות המקיפות את הנתק כשיעור שתי שערות. והשערות שסביב הנתק הן קרויין קמה. וכששערות הללו רחוקות מן הקמה מקום שתי שערות, נחשבות כמבוצרות בתוך הנגע:אחת צהובה ואחת שחורה. בצהובה שקדמה לנתק דלא הוי סימן טומאה, אצטריך ליה למימר דאין מצטרפת עם השחורה להציל מיד שער צהוב ומיד הפשיון. וסתם מתניתין כר׳ אליעזר בן יעקב דאמר בסמוך לקמן דשער צהוב שקדם לנתק לא מטמא ולא מציל:
תוסופות יום טוב
הצומח מציל וכו'. פי' הר"ב שצמחו בו ב' שערות. כדדריש בת"כ ושער מיעוט שער שתים. ועיין מ"ש ברפ"ד:
והמשואר. דתרי קראי כתיבי בפרשת נתקים. חד קודם הסגר וחד לאחר הסגר בסוף שבוע שני. קודם הסגר כתיב ושער שחור אין בו דהיינו משואר. דאין בו. משואר משמע. ובסוף הסגר שני כתיב ושער שחור צמח בו. דמשמע צמח שער חדש. הר"ש:
ואינו מציל מן הצד. כדתניא בת"כ אין בו. עד שיהא מבוצרת בו. וכתב הר"ב רבינו שמשון משנזיא. וצריך לדקדק בת"כ מנא ליה הא דאין בו משמע מבוצר. וצמח בו משמע אע"פ שאינו מבוצר ע"כ. וכתב מהר"ם שנראה דמסתמא קרא בתרא לרבות. ע"כ. ולשון הרמב"ם ואם היה מצד הנתק. הנה הוא לא יציל לפי שזהו תבנית הנתק. שיקרח מקום וישאר השער בו סבי' לנתק ואם היה זה השער השחור אשר בצד הנתק רחוק מכלל שער הראש או הזקן. הנה הוא ג"כ יציל (שאין זה דרך ממי שנמרט ראשו) וזהו אמרו עד שיהי' רחוק כו' ע"כ:
מקום שתי שערות. פי' הר"ב דנחשבות כמבוצרות. שהרי יש כעדשה נתק חוצה לה. ועיין בפי' הר"ב דמ"ז:
אחת צהובה ואחת שחורה כו'. פי' הר"ב בצהובה שקדמה לנתק וכו'. וסתם מתניתין כראב"י כו'. כ"כ הר"ש. וכתב עוד דבת"כ משמע דלרבי יהודה נמי איצטריך. ויש לפרש כגון להציל מיד הפסיון. דס"ד יצטרף עם השחור להציל כיון דבפני עלמו לא הוי סימן טומאה. ואפילו צומח נמי ה"א דמצטרף להציל ע"כ:
אחת צהובה ואחת לבנה. תמיה לי אם שחורה אינה מצלת עם הצהובה למה תציל הלבנה עם הצהובה ולא ה"ל למתני להא. וז"ל הרמב"ם בפירושו. עוד ביאר שאמרו ושער שחור צמח בו. יצטרך שיהיו משתי שערות ומעלה. ושתיהן שחורות. אולם אם האחת לבנה או צהובה. והאחרת שחורה. אינן מצילין (וזהו שאמר ושער שחור צמח בו. ר"ל שתי שערות. ושתיהן שחורות). עכ"ל. ואף בחבורו פ"ח מהט"צ (הלכה ד') כתב שתי שערות שצמחו אחת שחורה. והאחת לבנה או צהובה. ע"כ. הנה שבין עם הצהובה. ובין עם הלבנה. אמר שצמח שחורה. ועלה על דעתי שהגירסא הוא אחת שחורה ואחת לבנה. אלא שכמו שהיא לפנינו אחת צהובה ואחת לבנה כן היא ג"כ בת"כ וצ"ע*):
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנתקים נ"ל דהא דנקט בשחין ומכוה לעיל לשון יחיד. והכא נקט נתקין לשון רבים. משום דשחין ומכוה הן בכל מקום בגוף בלי חילוק מקומות. משא"כ נתקין יש כמה מקומות חלוקות בגוף ששייך בהן נתק. דהיינו בראש או בזקן ואין מצטרפין מזל"ז ואין פושין מזל"ז [וכמשנה ט] ומדאיירי בשניהם נקט לשון רבים. אמנם נתק הוא מקום שבראש או בזקן שנשרו משם השערות. באורך ורוחב כגריס. ומטמא בשיהיה בו שום מראה שבעולם. ואף שאינו מהד' מראות. ובת"כ משמע שגם שינוי בעור א"צ כלל. ורק בתוספתא משמע שצריך שינוי בעור [ועי' במראה כהן סי' ח]: מיטמאין בשני שבועות נ"ל דר"ל כל נתק אפילו אין בו סיט"ו. אפ"ה טמא עכ"פ טומ' הסגר ב' שבועות ככל בהרת שבעיר הבשר: ובשני סימנים בשער צהוב ר"ל שער במראה זהב והוא דק: דק ובפשיון דכשנראה בו זה או זה בסוף שבוע א' או ב' או לאחר הפטור. ושער צהוב אפילו כשנראה בו בתחלה, יחליטנו הכהן: בשער צהוב דק לקוי קצר ר"ל מ"ש תורה שצריך שיהי' השער צהוב דק, היינו שיהי' השער לקוי בקצרות. שיהי' השער צהוב שתוך הנתק קצר משאר שערותיו. ואע"ג שהוא עב כמותן. מיהו מודה דעכ"פ צריך שיהי' השער צהוב זה ארוך כדי לנטלו בזוג [ורב"א כתב דר"ע דרש מלת דק בנוטריקון "דק "קצר]: ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך דס"ל דמשמעות מלת דק היינו שנלקה בעובי', אף שארוך כשאר שערות: א"ר יוחנן בן נורי מה הלשון אומרים ר"ל מה כוונת המדבר כשאומר דק וכו': דק מקל זה דק קנה זה דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך רק שדק בעובי': אמר לו ר"ע עד שאנו למדים מן הקנה כשאומרים דק וכו': נלמד מן השער אלא כשאומרים מלת דק גבי שער משמעותו באופן אחר ממלת דק שבמקל וקנה וכדומה: שער ר"ל ב"ש צהובות דקות האמורים בנתק: צהוב דק מטמא מכונס ר"ל שב' השע"צ עומדים סמוכים זל"ז: ומפוזר ששער א' עומדת במזרח הנתק וא' במערבה או בשאר צד מרוחקת ממנה בהנתק: ומבוצר שרוחב הנתק מקיף להב' שע"צ. ברוחב ב"ש לכל צד: הפוך שקדם הנתק להשע"צ: ושלא הפוך שקדמו הש"צ להנתק או באו עמה ביחד: מה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו כלעיל פ"ד מ"ג: שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו דאפילו כשיש בהנתק ב' שע"צ אם יש עמהן ב"ש שחורות טהור: ר' יהודה אומר נ"ל דאף דר"ש ק"ו קאמר. והרי כל ק"ו אדם דן מעצמו אף שלא קבלו מרבו [כרש"י סוכה ל"א א'] ? אפ"ה הכא שאני דגלי קרא ההפך. דמדקאמר קרא ושע"צ לא היה בו. הו"ל כאלו פי' דמטמא אפילו אינו הפוך: הצומח ר"ל ב"ש שחורות שצמחו בהנתק אחר שנולד: מציל מיד השער צהוב ומיד הפשיון ר"ל אפי' הוחלט הנתק על ידי זה או זה. אפ"ה כשצמחו בו ב"ש שחורות אח"כ טהור: מכונס ר"ל בין שהב"ש שחורות עומדים סמוכים זל"ז. או מפוזרים א' בצד זה וא' בצד אחר: ומפוזר מבוצר ר"ל בין שיש מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן סביב או לא: והמשואר שקודם שנולד הנתק כבר הי' במקום הנתק ב"ש שחורות אלו. ונשארו בו גם אח"כ: ואינו מציל מן הצד כשאין מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן. דבשלמא בצומח י"ל דמדצמחו מחדש מוכח שכבר התחילה הנגע להתרפאות. להכי גם באינן מבוצרות מצילו'. אבל במשואר כלומר במבוצרות י"ל מדיש נגע מכל הצדדים ואפ"ה נשארו אלו באמצע. מוכח שעדיין לא גדל כח הנגע לבלוע גם הב"ש שבאמצען. אבל בנשארו מן הצד. מאן יימר שזהו מדהוחלש כח הנגע במקומה. דלמא הנך מן הקמה נינהו שלא הגיע כח הנגע לשם. ואיך יצילו:? עד שיהא רחוק מן הקמה ר"ל עד שיהי' הב"ש שחורות שבנתק רחוקות משאר השערות שמקיפות הנתק: אחת צהובה ר"ל ואם נשארו בהנתק ב"ש א' צהובה וא' שחורה. ששניהן קדמו להנתק. וקמ"ל דאע"ג דשע"צ שקדם לנתק אמ"ט אפ"ה אמ"צ להציל. והיינו כראב"י במשנה ד'. והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת: מיהו י"ל דגם כר' יהודה דפליג אראב"י אתיא. דאע"ג דס"ל דשע"צ גם באינו הפוך מטמא אפ"ה אצטריך הכא לאשמועינן. מדי"ל דדוקא בשיש ב' שע"צ שקדמו לנתק. אבל בשנשאר רק א' והרי היא עצמה אמ"ט וסד"א שתצטרף עם שער שחור להציל מפשיון. קמ"ל: ואחת שחורה אחת צהובה ואחת לבנה דגם לבנות מצילות. ושחור דקרא לאו דוקא. רק אורחא דמילתא נקט קרא. דרוב ישראל שחורי ראש הן. וכמבואר בת"כ שהביאו הר"ש והרא"ש: שער צהוב שקדם את הנתק טהור תמוה דהא כבר תנא לה לעיל [מ"ב] דפליגי בה ר"י ור"ש? ואי משום דבעי לאשמועינן הכא דינן בהצלה. דלא הוה מצי תני לה לעיל במשנה ב'. מדכלל שם מבוצר ושאינו מבוצר והרי באינו מבוצר כו"ע מודו דאינו מציל. להכי הדר נקט לה הכא לאשמעינן דרק ראב"י מכריע ואמר דאמ"ט ואמ"צ: עכ"פ ק' כיון דלענין טומאה מודה ראב"י לר"ש דאמ"ט. א"כ לעיל במשנה ב' דמיירי רק לענין טומאה. הו"ל שם למימר ראב"י ור"ש אומרים שאינו הפוך אמ"ט? ותו דת"ק הכא דס"ל טהור. מ"ט שתיק מיני' לעיל במשנה ב' ? אמנם לולא מסתפינא מרבותי היה נ"ל. דלא לחנם נקט לעיל לשון "שאינו הפוך" והכא נקט בלשון אחר שער צהוב שקדם את הנתק. ואי שניהן בדבור א' נאמרו למה שני תנא בלישני' ? אע"כ לא ראי זה כראי זה. דשאינו הפוך דנקט לעיל היינו שלא נולד השע"צ אחר הנתק. אלא שנולד ביחד עם הנתק. אבל הכא דנקט מלת קדם היינו שנולד באמת השע"צ קודם הנתק. וא"כ הא דנקט לעיל לא הפוך היינו לרבותא דר"ש. דלא לבד בשנולד השע"צ קודם הנתק. אלא אפילו רק לא הפך. דהיינו שנולד עם הנתק ביחד. נמי מטהר ר"ש. והכא נקט קדם לרבותא דר' יהודה. דאפילו בקדם השע"צ להנתק אפ"ה מטמא ר"י. ות"ק דמטהר. וכ"כ ראב"י דמפרש דברי הת"ק וקאמר דאמ"ט ואמ"ל. רק דקדם השע"צ להנתק מטהר. אבל לעיל בנולדו שניהן ביחד. י"ל דס"ל כר"י דטמא ואינו מציל. וי"ל דס"ל כר"ש דטהור ומציל: רש"א מפרש לדברי הת"ק: כל נ"ל דבמלת כל מרבה שער לבן או אדום. או גם צהוב שאינו דק: כיצד מגלחין דבעמד בעינו בסוף שבוע א' של ההסגר בלי פשיון או שע"צ. הר"ז מגלחו ומסגירו עוד שבוע ב'. ושואל כאן כיצד מגלחו: מגלח חוצה לו נ"ל דפשטותא דקרא מדסתם משמע ודאי דלא לבד סביב הנתק. רק כל השער שבאותו אבר. והא דלא קאמר קרא כל שערו. כדקאמר בגלוח טהרת המצורע ? היינו רק משום דרק התם צריך לגלח כל שער שבגופו. אפילו של גבות עיניו. עד שיראה כדלעת חלקה [כדלקמן פי"ד ורמב"ם פי"א מטו"צ]. אבל גלוח זה שאחר ההסגר. א"צ לגלח רק כל החלק שבו הנתק. דהיינו כל הראש או כל הזקן. מיהו גילוח זה כשר בכל אדם. ואפילו שלא בתער. ואינו מעכב [תוספתא דנגעים פ"ד]: ומניח שתי שערות סמוך לו סמוך להנתק סביב: כדי שיהא ניכר אם פשה דבשלמא בהסגר ראשון הי' יכול שפיר לידע אם פשה. ע"י שימדוד הנתק בתחלה וסוף ההסגר כמו שפשוט שבכל נגע היה הכהן צריך לעשות כן לידע אם פשה. אבל בנתק אחר סגירה א' שהי' הכהן צריך לגלח כל שערות המנוגע. והרי כל סימני הנתק הוא שנשרו שערותיו. וא"כ אם לא יניח גבול סביב לנתק. האיך יהי' יכול לידע בסוף הסגר ב' אם פשה הנתק או לא ? להכי מניח ב' שערות בגבולו סביב [ועיין במראה כהן סי' י"ט שהוכחנו שהפשיון של נתק הוא לכה"פ בסוף שבוע ב' בשיעור רוחב ב"ש. דאל"כ הרי היה די לסימן פשיון רוחב שער א' סביב כשיראה בסוף שנשר א' מהן. והנה בהר"ש כאן [מ"ז ד"ה כמה תהא]. נראה ברור דאפילו פסיון של שבוע ראשונה של נתק. ג"כ שיעורו כרוחב ב"ש. ול"מ הי' נ"ל דבכל נגע צריך שיהיה רוחב הפסיון כשיעור זה. דהיינו כפי הרוחב שבין שער לחבירו במקום גדולו. דאילו כרוחב שער א' א"א לאדם לשער. ורק בנתק אין הוכחה מזה. דהרי הוכחה גדולה יש שפשה אף שלא ינשר רק שער א': ולכאורה משנה זו איו כאן מקומה. להפסיק בין דיני טומאת נתק עצמו וסימני'. אלא מדבעי למנקט במתני' דלקמן ענין פשיון. דאכתי לא שמעינן לה דפוסל בנתק להכי נקט מקמי הכי דין גלוח שיהא ניכר אם פשה]: החליטו בשער צהוב משנה זו נשנית כאן בנתק דוגמת הס"ט שנשנו בבהרת [פ"ה מ"ב]: וכן בפשיון ר"ל שאחר שנשר השע"צ שהחליטו בו בא פשיון בהנתק: בתחלה ר"ל בין שהי' התחלפות הזה אחר שהחליטו בשע"צ. בתחלה. או בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור: הרי הוא כמות שהיה וטמא אף שלא החליטו הכהן עדיין בשביל הס"ט החדש. דמ"ש ס"ט זה או זה: והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן בשער צהוב שאחר שעבר הפסיון שהחליטו בו צמח בו שע"צ: בסוף שבוע ראשון ר"ל בין שנתהווה התחלפות הזה אחר שהוחלט בפשיון בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. ולא תני הכא מלת בתחלה. דהרי פשיון אינו מחליט בתחלה: שני נתקים כל א' כגריס או יותר: זה בצד זה ושטה של שער ואע"ג דכל שחור מציל בעומד סמוך מאד להנתק ואפילו בעומד חוץ להנתק ? י"ל י"ל דהכא מיירי שב"ש השחורו' היו כבר קודם שנולדו ב' הנתקים. והרי כל שער משואר אינו מציל רק כשהוא מבוצר. דהיינו שיהיה רוחב ב"ש נתק סביב לכל צד מהשערות [כמ"ג]: נפרץ שיטת השער שבין ב' הנתקין: ממקום אחד טמא האדם טמא מוחלט. שהרי א' מב' הנתקין פשתה: משני מקומות שאותה שיטת השער נפרצה מנתק לנתק בב' מקומות וכל פרצה רחבה כב' שערות: טהור דהרי מדנפרצה בב' צדדים. נעשו שניהן כנגע א'. והרי יש באמצע ב' הפרצות ב"ש שחורות שמצילות טומאת הפשיון [וכמ"ג]: כמה תהא הפרצה שיחשב הכל כנגע א'. ויתטהר ע"י השערות שבאמצע [ומהר"ש [במ"ז] נראה. דגם ארישא. דהיינו בשנפרצה במקום א'. שואל התנא כמה תהא הפרצה שיחשב פשיון. ולא ידענו מנ"ל לרבינו כן. ואפשר שהוכחתו כן מדמצריכינן בגלוח של נתק להניח ב"ש סביב לנתק. ועיין מ"ש בס"ד על זה לעיל סי' י"א.]: מקום שתי שערות בכל פרצה. וכ"ש ביותר. וטעמו של דבר. דהרי השערות השחורות שנשארו בהשורה הרי משוארות הן. וכל שער משואר אמ"צ רק כשיהיה מבוצר [וכמ"ג]. וא"כ רק כשיהי' רוחב כל פרצה כשיעור רוחב ב"ש. יהי' הב"ש שבאמצע מבוצרות: נפרץ ממקום א' כגריס ר"ל אפילו כרוחב גריס: טמא נ"ל דהא דאצטריך לאשמועינן. מדסד"א דדוקא בנפרצה מצ"א בכב' שערות מחשב פשיון ויוחלט. אבל בנפרץ במקום א' כגריס. הו"א דלא גרע מנפרץ מב' רוחות בכל צד ברוחב ב"ש. דאמרינן דנידון הכל כנגע א'. ה"נ וכ"ש בנפרץ מרוח א' כגריס יהי' הכל נידון כנגע א' חדשה ויוסגר. קמ"ל: ושטה של שער מפסקת ביניהן וא"כ החיצון טהור. דהרי השער שחור שבתוכה אע"ג שהוא משואר. הרי הוא מבוצר מהנתק החיצון מכל צד ומצלת אפילו יהי' בהחיצון שע"צ וכ"ש זה החיצון שאין בו שע"צ. אבל הפנימית הרי השער שחור שבצדה מדהוא משואר אינה מצלת להפנימי מדאין השער מבוצר ממנה. ולהכי צריכה הסגר. והסגירה: טמא ר"ל האדם טמא מדפשה הנתק הפנימי. והשער שחור המשואר הרי הוא רק בצדו ולא מבוצר. אבל החיצון נשאר בטהרתו. דהרי השער שחור המשואר הוא מבוצר בתוכו ומציל. ואפילו נימא דכיון דנתק הפנימי מפסיק בין השערות לצד השני של נתק החיצון. יהי' דין הב"ש שחורות אלו כדין מחי' כה"ג. דאינה סיט"ו [כפ"ו מ"ה]. וה"נ נימא דמדמפסיק פנימי בין השערות לצד א' של חיצונה. א"כ אינן לה מבוצרת. ולא יציל. עכ"פ הרי אין פושה לתוכה [מיהו אילה"ק דהא תינח לפי' הר"ש שם דפנימי' טמא משום פשיון. אלא להרמב"ם ור"ב שם דלר"ע דקיי"ל כוותי'. גם פנימי' טהורה מדמחשב הפשיון לה כפושה לתוכה א"כ ה"נ אמאי נתק פנימי טמא. דהרי גם נתק אין פושה לתוכו [וכהתוי"ט הכא]. י"ל דשאני התם דאין המחי' סי' טהרה לחיצונה. והו"ל שפיר כפושה לתוכה. אבל הכא הב"ש הן סימן טהרה להחיצונה. והו"ל החיצונה כליתא. ושפיר מחשב כאלו פשה הפנימי לתוך שער שבחוץ להפנימי]: טהור דהו"ל שניהן בנתק א'. והרי שער שחור מבוצר לה באמצע ומציל: כמה תהא הפרצה נ"ל דקמ"ל הכא דלא תימא דווקא לעיל שב' הנתקים זה בצד זה לא מחשבו כנתק א' רק בשנפרץ בכל פרצה ברוחב ב"ש. אבל הכא שמקיפות זו את זו סד"א דגם בנפרץ ברוחב שער אחד סגי דלחשב כנתק אחד. קמ"ל: טהור דמדמוקף הו"ל בנפרץ כגריס הכל כנתק א'. והרי שער שחור המשואר מציל בו מדהוא מבוצר. ומשום פשיון אין לטמאו דמדנידון כולו כנתק א' אין פושה לתוכו [ועיין פ"ו מ"ד]. מיהו אם נפרצה פנימי בכל גבולו סביב להחיצון. ונעשו כולם נגע א' ממש. יש חילוק. דאם אחר שנפרץ שיטת השער מב' מקומות ונטהר מהב"ש המבוצרות. נתהוו אח"כ שניהן כגע א' ממש. הכי הוא כמו שהי'. אף שהלך כעת השער שחור [כלקמן מ"ש]. ומשום פשיון אמ"ט. דאין נגע פושה לתוכו. אבל בסוף הסגר ראשון או ב' מצא שנתחברו שניהן והיו לנתק א'. ועבר השטה של שער שהי' באמצע. היינו פלוגתא [דפ"ו מ"ה] אם יחשב פשיון לפנימי. או נימא דהכא שאני דנתהווה לנגע א' ממש ופנים חדשות בא לכאן ובעי הסגר כנגע חדש: טמא דשע"צ מטמא אפילו בתחלה כמו ש"ל. וכ"ש בסוף שבוע א' חו ב' או לאחר הפטור: נולד לו שער שחור טהור אף שנשאר השע"צ: אע"פ שהלך לו שער שחור ונשאר הצהוב. ונ"ל דל"ד הלך השעש"ח מעצמו. אלא דכ"ש בנתקו בכוונה. או דאורחא דמילתא נקט: כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם וקמ"ל דמדנקט ת"ק רק בשע"צ משמע הא בפשיון שטהרו השער שחור. אם נשר השער שחור אח"כ חוזר לטומאתו. וכ"ש בפשה וכנס ופשה. וקודם פשיון הב' נשר השער שחור. להכי פליג ר"ש וקאמר כל וכו'. דאפילו כשבא שע"צ או פשיון חדש. אחר שנשר השער שחור אפ"ה מדנטהר בשער שחור פ"א א"א שיטמא עוד נתק זה לעולם. ואע"ג דאמר לעיל [מ"ה] החליטו בשע"צ הלך שע"צ וחזר שע"צ וכן פשיון טמא. הכא שאני דקאמר נטהר. ור"ל שעדיין הסי"טו בו ונטהר. אבל התם לא נטהר. רק מדנעלם. וכיון שחזר הרי חזר ונתגלה. ודו"ק [והר"ש כתב דבאמת פליג רשב"י אדהתם]: רש"א כל שער צהוב שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם אפילו הלך השע"ש ואח"כ בא שע"צ אחר אפ"ה נשאר טהור. אבל אינו מציל מין אחר שלא הצילו בתחלה. כגון שע"ש שהציל מצהוב אינו מציל מפשיון שאח"כ. וכ"כ שע"ש שהציל מפסיון שאינו מציל רק מפסיון שיולד אח"כ ולא לשע"צ שיולד אח"כ. ולת"ק אפילו באותו מין שכבר טיהר אמ"צ למה שיולד אח"כ ורק מה שכבר מציל אף שנשר השע"ש: וניתק כל ראשו אפילו ניתק כולו אחר הפטור: טהור ואפילו הוחלט בשע"צ וניתק אח"כ כולו. ועדיין השע"צ במקומו. אפ"ה טהור. כדין הבהרת שהוחלט בשע"ל. ופרח בכולו. והשע"ל נשאר ואפילו הכי טהור [כפ"ח מ"ז]. אבל הבא בתחלה מנותק כל ראשו. הרי זה נסגר דדינו ג"כ כבא בתחלה כולו הפך לבן [פ"ח מ"ז]. מיהו בניתק כולו מתוך טהרה. וכגון שעמד בעיניו ב' שבועות ונפטר. ואח"כ ניתק כל ראשו. לא אמרינן דנהוי דינו כפרח לבן בכולו מתוך טהרה דטמא [כפ"ח מ"ח]. דשאני הכא דרביי' קרא קרח הוא טהור הוא. [וא"ת הרי נתק מטמא בכל המראות. והרי מדקתני סתמא דבניתק כל ראשו טהור. משמע אפילו היה הנתק בא' מד' מראות ואם כן אמאי יהיה טהור. נדונו כבהרת בקרחת וגבחת. ונצטרך הסגר. ואת"ל הרי הכא ע"כ לא בבא בתחלה נתק כולו מיירי. דא"כ מי עדיף מבא בתחלה הפך לבן. והי' צריך הסגר. אע"כ דמיירי דנתק כולו לאחר הסגר או אחר הפטור. וקאמר דטהור מפשיון נתק. אבל עכ"פ צריך הסגר חדש משום שבקרו"ג וכן משמע קצת לכאורה מהרמב"ם [פ"ח מטו"צ הי"ב וי"ג]. עכ"פ זה דוחק דטהור משמע טפי דטהור לגמרי. אלא י"ל דאע"ג דנתק וקרו"ג שניהן נקרחו אעפ"כ יש חילוק ביניהן כמ"ש בס"ד במראה כהן סי' ח']: הראש והזקן אין מעכבין זה את זה דניתק א' כולו ולא חבירו. אפ"ה טהור: שיש דבר אחר מפסיק ביניהם שער הלחי שמחבר שער הראש עם שער הזקן. נמצא שעור הפנים מופרד לגמרי מעור הבשר: מעכבין זה את זה דבפרח הבהרת בכל הגוף ולא בפנים. הרי הוא טמא. ואינו נידון כפרח בכולו. והיינו משום דגם עור הפנים ראוי לטמא בבהרת. וכל כה"ג מעכב הוא הפריחה [כפ"ח מ"ה]: אינו דין שיעכבו זה את זה ור"י ס"ל דשאני עור הפנים ועור הבשר דשניהן הרי מין א' הם. דהרי פשוט הוא דכשאין שיער בלחי. ואינו מפסיק בין הפנים לעור הבשר. מצטרפין ופושין מזל"ז [כפ"ו מ"ח]. משא"כ ראש וזקן אף שסמוכין יחד אמ"צ ואין פושין מזל"ז. ש"מ דב' מינין נינהו ואין מעכבין זא"ז: הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה כשיש חצי גריס בכל א': ואין פושין מזה לזה כשיש גריס נתק בא' מהם. ופשה לתוך חבירו. אינו פשיון: איזה הוא זקן מן הפרק של לחי מקצה העליון של לחי שהוא תחת האוזן. ממנו ולמטה עד וכו': עד פיקה של גרגרת הוא שפוע כובע שבולט תחת הגרון. וכל שלמטה מגבול זה לצד הפנים הוא זקן: הקרחת והגבחת הוא ג"כ שנמרט שער ראשו ומפורשים לקמן במשנה. אולם החילוק שיש ביניהן לנתק עי' במראה כהן סי' ה': מטמאות אם יש שם בהרת כגריס בא' מד' מראות: בשני שבועות בשני סימנים כשאר עור הבשר רק שש"ל אמ"ט שם: איזו היא קרחת לאו דוקא הוא גם גבחת כך דינו: אכל נשם נשם הוא מין עשב ששוחקין אותו לסם. או סוחטין אותו שמנו. והאוכל אותו או הסך בשמנו. שערותיו נושרות: סך נשם מכה שאינה ראויה לגדל שער ר"ל או שהי' בראשו מכה שאינה ראויה לגדל שער. דהיינו שנעשה מקום המכה צלקת. שאין מגדל שם שער לעולם. ונקט הני וכ"ש בנשרו שערותיו מעצמן שם מחמת חולי או זקנה: איזו היא קרחת מן הקדקד קדקד הוא נקודה האמצעי שבשטח העליון של גלגולת. שממנו משתפע הגלגולת לצד הפנים ונגד העורף. ופיקה של צואר דקאמר תנא. נ"ל דאינה החוליא עליונה של שדרה. דא"כ יהי' בכלל זה כל השערות שלמעלה מחוליא זו בכל אורך הצואר. בכלל קרחת. וזה לא מסתבר שיהיו השערות שבכל אחורי הצואר בכלל קרחת. אלא נ"ל דפיקה זו היא חוליא עליונה מאותן ה' חוליות שבצואר [כספ"א דאהלות]. והוא המקום שמחובר הגלגולת להצואר: עד כנגד שער מלמעלן דהיינו כשנשרו כל השערות מנקודה האמצעי שבגלגולת הנ"ל בכל חצי הגלגולת שלצד הפנים מאוזן לאוזן. עד אותן השערות שלמעלה מהמצח. ושמזה ומזה מצדדי המצח. כל שלצד הפנים זהו נקרא גבחת:
מלכת שלמה
הצומח מציל מיד שער צהוב דק ומיד הפשיון כך מ"מ:
ואינו מציל מן הצד עד שיהא רחוק מן הקמה מקום שתי שערות וכששערות הללו רחוקות מן הקמה מקום שתי שערות נחשבות כמבוצרות בתוך הנגע וכן גבי מחי' נמי כשמקיפה מכל צד בהרת כשיעור שתי שערות ע"כ נקראת מבוצרת הר"ש והרא"ש ז"ל. ועיין במ"ש לקמן בפירקין סי' ז':
אחת צהובה וכו'. אית דגרסי שתי שערות אחת צהובה ואחת שחורה וכו' מלבד מלות שתי שערות דבסיפא דרישא וגירסא שאינה צריכה היא:
בפי' רעז"ל וסתם מתני' כראב"י וכתב הר"ש ז"ל ומיהו בת"כ משמע כו' ותמהתי שראיתי שכתב מהרי"ק ז"ל זה בשם הר"י קורקוס ז"ל והם דברי הר"ש ז"ל כמו שכתבתי:
ואחת לבנה. דגם שער לבן הוי סימן טהרה דמרבי לי' בת"כ מיתורא דוי"ו דושער שחור:
3.
[Black hair] that sprouts up affords protection against yellow hair and against a spreading, whether it was clustered together or dispersed, whether it was encompassed or unencompassed. And that which is left [over from before the scall] affords protection against yellow hair and against a spreading, whether it is clustered together or dispersed, and also when encompassed, but it affords no protection where it is at the side unless it is distant from the standing hair by the place of two hairs. If one hair was yellow and the other black, or if one was yellow and the other white, they afford no protection.
משנה ד
שֵׂעָר צָהֹב שֶׁקָּדַם אֶת הַנֶּתֶק, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לֹא מְטַמֵּא וְלֹא מַצִּיל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה בַנֶּתֶק, הֲרֵי הוּא סִימַן טָהֳרָה בַנָּתֶק:
ברטנורה
רבי יהודה מטמא. כדתנן לעיל דרבי יהודה מטמא הפוך ולא הפוך:ר׳ אליעזר בן יעקב אומר לא מטמא ולא מציל. רבי אליעזר בן יעקב ור׳ שמעון לפרושי מלתא דתנא קמא דאמר טהור קאתו, ר״א בן יעקב סבר, טהור דאמר ת״ק לומר שאינו מטמא, אבל אינו מציל. ור״ש סבר, טהור ומציל קאמר. ולעיל פסקינן דהלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
רבי יהודה מטמא. פי' הר"ב כדתנן לעיל דר' יהודה מטמא הפוך ולא הפוך. והדר תני הכי אגב שאר תנאי הר"ש *[ומ"ש הר"ב ולעיל פסקינן דהלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם. וטעמא דלעיל ר"ש ור"י דהלכה כרבי יהודה וקשה דאדרבה דאדהכא דנשנית אחר הא דלעיל אית למיזל ולמפסק כתנא קמא. וכך כתב מהר"ס במשנה דלקמן. ומיהו לפי מה שמקיים מהר"ם גירסת הספר דגרס לקמן בתחלה מסתם סתם לן תנא לקמן כר"י. אלא דהר"ב ל"ג התם בתחלה. ואף הרמב"ם בחבורו מהלכות טומאת צרעת שם לא העתיק בתחלה. א"כ אין כאן סתם כר' יהודה. ואף מהר"ם אע"פ שמפרש כר"י ס"ל דהלכה כת"ק דהכא. וצריך לי עיון]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנתקים נ"ל דהא דנקט בשחין ומכוה לעיל לשון יחיד. והכא נקט נתקין לשון רבים. משום דשחין ומכוה הן בכל מקום בגוף בלי חילוק מקומות. משא"כ נתקין יש כמה מקומות חלוקות בגוף ששייך בהן נתק. דהיינו בראש או בזקן ואין מצטרפין מזל"ז ואין פושין מזל"ז [וכמשנה ט] ומדאיירי בשניהם נקט לשון רבים. אמנם נתק הוא מקום שבראש או בזקן שנשרו משם השערות. באורך ורוחב כגריס. ומטמא בשיהיה בו שום מראה שבעולם. ואף שאינו מהד' מראות. ובת"כ משמע שגם שינוי בעור א"צ כלל. ורק בתוספתא משמע שצריך שינוי בעור [ועי' במראה כהן סי' ח]: מיטמאין בשני שבועות נ"ל דר"ל כל נתק אפילו אין בו סיט"ו. אפ"ה טמא עכ"פ טומ' הסגר ב' שבועות ככל בהרת שבעיר הבשר: ובשני סימנים בשער צהוב ר"ל שער במראה זהב והוא דק: דק ובפשיון דכשנראה בו זה או זה בסוף שבוע א' או ב' או לאחר הפטור. ושער צהוב אפילו כשנראה בו בתחלה, יחליטנו הכהן: בשער צהוב דק לקוי קצר ר"ל מ"ש תורה שצריך שיהי' השער צהוב דק, היינו שיהי' השער לקוי בקצרות. שיהי' השער צהוב שתוך הנתק קצר משאר שערותיו. ואע"ג שהוא עב כמותן. מיהו מודה דעכ"פ צריך שיהי' השער צהוב זה ארוך כדי לנטלו בזוג [ורב"א כתב דר"ע דרש מלת דק בנוטריקון "דק "קצר]: ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך דס"ל דמשמעות מלת דק היינו שנלקה בעובי', אף שארוך כשאר שערות: א"ר יוחנן בן נורי מה הלשון אומרים ר"ל מה כוונת המדבר כשאומר דק וכו': דק מקל זה דק קנה זה דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך רק שדק בעובי': אמר לו ר"ע עד שאנו למדים מן הקנה כשאומרים דק וכו': נלמד מן השער אלא כשאומרים מלת דק גבי שער משמעותו באופן אחר ממלת דק שבמקל וקנה וכדומה: שער ר"ל ב"ש צהובות דקות האמורים בנתק: צהוב דק מטמא מכונס ר"ל שב' השע"צ עומדים סמוכים זל"ז: ומפוזר ששער א' עומדת במזרח הנתק וא' במערבה או בשאר צד מרוחקת ממנה בהנתק: ומבוצר שרוחב הנתק מקיף להב' שע"צ. ברוחב ב"ש לכל צד: הפוך שקדם הנתק להשע"צ: ושלא הפוך שקדמו הש"צ להנתק או באו עמה ביחד: מה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו כלעיל פ"ד מ"ג: שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו דאפילו כשיש בהנתק ב' שע"צ אם יש עמהן ב"ש שחורות טהור: ר' יהודה אומר נ"ל דאף דר"ש ק"ו קאמר. והרי כל ק"ו אדם דן מעצמו אף שלא קבלו מרבו [כרש"י סוכה ל"א א'] ? אפ"ה הכא שאני דגלי קרא ההפך. דמדקאמר קרא ושע"צ לא היה בו. הו"ל כאלו פי' דמטמא אפילו אינו הפוך: הצומח ר"ל ב"ש שחורות שצמחו בהנתק אחר שנולד: מציל מיד השער צהוב ומיד הפשיון ר"ל אפי' הוחלט הנתק על ידי זה או זה. אפ"ה כשצמחו בו ב"ש שחורות אח"כ טהור: מכונס ר"ל בין שהב"ש שחורות עומדים סמוכים זל"ז. או מפוזרים א' בצד זה וא' בצד אחר: ומפוזר מבוצר ר"ל בין שיש מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן סביב או לא: והמשואר שקודם שנולד הנתק כבר הי' במקום הנתק ב"ש שחורות אלו. ונשארו בו גם אח"כ: ואינו מציל מן הצד כשאין מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן. דבשלמא בצומח י"ל דמדצמחו מחדש מוכח שכבר התחילה הנגע להתרפאות. להכי גם באינן מבוצרות מצילו'. אבל במשואר כלומר במבוצרות י"ל מדיש נגע מכל הצדדים ואפ"ה נשארו אלו באמצע. מוכח שעדיין לא גדל כח הנגע לבלוע גם הב"ש שבאמצען. אבל בנשארו מן הצד. מאן יימר שזהו מדהוחלש כח הנגע במקומה. דלמא הנך מן הקמה נינהו שלא הגיע כח הנגע לשם. ואיך יצילו:? עד שיהא רחוק מן הקמה ר"ל עד שיהי' הב"ש שחורות שבנתק רחוקות משאר השערות שמקיפות הנתק: אחת צהובה ר"ל ואם נשארו בהנתק ב"ש א' צהובה וא' שחורה. ששניהן קדמו להנתק. וקמ"ל דאע"ג דשע"צ שקדם לנתק אמ"ט אפ"ה אמ"צ להציל. והיינו כראב"י במשנה ד'. והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת: מיהו י"ל דגם כר' יהודה דפליג אראב"י אתיא. דאע"ג דס"ל דשע"צ גם באינו הפוך מטמא אפ"ה אצטריך הכא לאשמועינן. מדי"ל דדוקא בשיש ב' שע"צ שקדמו לנתק. אבל בשנשאר רק א' והרי היא עצמה אמ"ט וסד"א שתצטרף עם שער שחור להציל מפשיון. קמ"ל: ואחת שחורה אחת צהובה ואחת לבנה דגם לבנות מצילות. ושחור דקרא לאו דוקא. רק אורחא דמילתא נקט קרא. דרוב ישראל שחורי ראש הן. וכמבואר בת"כ שהביאו הר"ש והרא"ש: שער צהוב שקדם את הנתק טהור תמוה דהא כבר תנא לה לעיל [מ"ב] דפליגי בה ר"י ור"ש? ואי משום דבעי לאשמועינן הכא דינן בהצלה. דלא הוה מצי תני לה לעיל במשנה ב'. מדכלל שם מבוצר ושאינו מבוצר והרי באינו מבוצר כו"ע מודו דאינו מציל. להכי הדר נקט לה הכא לאשמעינן דרק ראב"י מכריע ואמר דאמ"ט ואמ"צ: עכ"פ ק' כיון דלענין טומאה מודה ראב"י לר"ש דאמ"ט. א"כ לעיל במשנה ב' דמיירי רק לענין טומאה. הו"ל שם למימר ראב"י ור"ש אומרים שאינו הפוך אמ"ט? ותו דת"ק הכא דס"ל טהור. מ"ט שתיק מיני' לעיל במשנה ב' ? אמנם לולא מסתפינא מרבותי היה נ"ל. דלא לחנם נקט לעיל לשון "שאינו הפוך" והכא נקט בלשון אחר שער צהוב שקדם את הנתק. ואי שניהן בדבור א' נאמרו למה שני תנא בלישני' ? אע"כ לא ראי זה כראי זה. דשאינו הפוך דנקט לעיל היינו שלא נולד השע"צ אחר הנתק. אלא שנולד ביחד עם הנתק. אבל הכא דנקט מלת קדם היינו שנולד באמת השע"צ קודם הנתק. וא"כ הא דנקט לעיל לא הפוך היינו לרבותא דר"ש. דלא לבד בשנולד השע"צ קודם הנתק. אלא אפילו רק לא הפך. דהיינו שנולד עם הנתק ביחד. נמי מטהר ר"ש. והכא נקט קדם לרבותא דר' יהודה. דאפילו בקדם השע"צ להנתק אפ"ה מטמא ר"י. ות"ק דמטהר. וכ"כ ראב"י דמפרש דברי הת"ק וקאמר דאמ"ט ואמ"ל. רק דקדם השע"צ להנתק מטהר. אבל לעיל בנולדו שניהן ביחד. י"ל דס"ל כר"י דטמא ואינו מציל. וי"ל דס"ל כר"ש דטהור ומציל: רש"א מפרש לדברי הת"ק: כל נ"ל דבמלת כל מרבה שער לבן או אדום. או גם צהוב שאינו דק: כיצד מגלחין דבעמד בעינו בסוף שבוע א' של ההסגר בלי פשיון או שע"צ. הר"ז מגלחו ומסגירו עוד שבוע ב'. ושואל כאן כיצד מגלחו: מגלח חוצה לו נ"ל דפשטותא דקרא מדסתם משמע ודאי דלא לבד סביב הנתק. רק כל השער שבאותו אבר. והא דלא קאמר קרא כל שערו. כדקאמר בגלוח טהרת המצורע ? היינו רק משום דרק התם צריך לגלח כל שער שבגופו. אפילו של גבות עיניו. עד שיראה כדלעת חלקה [כדלקמן פי"ד ורמב"ם פי"א מטו"צ]. אבל גלוח זה שאחר ההסגר. א"צ לגלח רק כל החלק שבו הנתק. דהיינו כל הראש או כל הזקן. מיהו גילוח זה כשר בכל אדם. ואפילו שלא בתער. ואינו מעכב [תוספתא דנגעים פ"ד]: ומניח שתי שערות סמוך לו סמוך להנתק סביב: כדי שיהא ניכר אם פשה דבשלמא בהסגר ראשון הי' יכול שפיר לידע אם פשה. ע"י שימדוד הנתק בתחלה וסוף ההסגר כמו שפשוט שבכל נגע היה הכהן צריך לעשות כן לידע אם פשה. אבל בנתק אחר סגירה א' שהי' הכהן צריך לגלח כל שערות המנוגע. והרי כל סימני הנתק הוא שנשרו שערותיו. וא"כ אם לא יניח גבול סביב לנתק. האיך יהי' יכול לידע בסוף הסגר ב' אם פשה הנתק או לא ? להכי מניח ב' שערות בגבולו סביב [ועיין במראה כהן סי' י"ט שהוכחנו שהפשיון של נתק הוא לכה"פ בסוף שבוע ב' בשיעור רוחב ב"ש. דאל"כ הרי היה די לסימן פשיון רוחב שער א' סביב כשיראה בסוף שנשר א' מהן. והנה בהר"ש כאן [מ"ז ד"ה כמה תהא]. נראה ברור דאפילו פסיון של שבוע ראשונה של נתק. ג"כ שיעורו כרוחב ב"ש. ול"מ הי' נ"ל דבכל נגע צריך שיהיה רוחב הפסיון כשיעור זה. דהיינו כפי הרוחב שבין שער לחבירו במקום גדולו. דאילו כרוחב שער א' א"א לאדם לשער. ורק בנתק אין הוכחה מזה. דהרי הוכחה גדולה יש שפשה אף שלא ינשר רק שער א': ולכאורה משנה זו איו כאן מקומה. להפסיק בין דיני טומאת נתק עצמו וסימני'. אלא מדבעי למנקט במתני' דלקמן ענין פשיון. דאכתי לא שמעינן לה דפוסל בנתק להכי נקט מקמי הכי דין גלוח שיהא ניכר אם פשה]: החליטו בשער צהוב משנה זו נשנית כאן בנתק דוגמת הס"ט שנשנו בבהרת [פ"ה מ"ב]: וכן בפשיון ר"ל שאחר שנשר השע"צ שהחליטו בו בא פשיון בהנתק: בתחלה ר"ל בין שהי' התחלפות הזה אחר שהחליטו בשע"צ. בתחלה. או בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור: הרי הוא כמות שהיה וטמא אף שלא החליטו הכהן עדיין בשביל הס"ט החדש. דמ"ש ס"ט זה או זה: והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן בשער צהוב שאחר שעבר הפסיון שהחליטו בו צמח בו שע"צ: בסוף שבוע ראשון ר"ל בין שנתהווה התחלפות הזה אחר שהוחלט בפשיון בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. ולא תני הכא מלת בתחלה. דהרי פשיון אינו מחליט בתחלה: שני נתקים כל א' כגריס או יותר: זה בצד זה ושטה של שער ואע"ג דכל שחור מציל בעומד סמוך מאד להנתק ואפילו בעומד חוץ להנתק ? י"ל י"ל דהכא מיירי שב"ש השחורו' היו כבר קודם שנולדו ב' הנתקים. והרי כל שער משואר אינו מציל רק כשהוא מבוצר. דהיינו שיהיה רוחב ב"ש נתק סביב לכל צד מהשערות [כמ"ג]: נפרץ שיטת השער שבין ב' הנתקין: ממקום אחד טמא האדם טמא מוחלט. שהרי א' מב' הנתקין פשתה: משני מקומות שאותה שיטת השער נפרצה מנתק לנתק בב' מקומות וכל פרצה רחבה כב' שערות: טהור דהרי מדנפרצה בב' צדדים. נעשו שניהן כנגע א'. והרי יש באמצע ב' הפרצות ב"ש שחורות שמצילות טומאת הפשיון [וכמ"ג]: כמה תהא הפרצה שיחשב הכל כנגע א'. ויתטהר ע"י השערות שבאמצע [ומהר"ש [במ"ז] נראה. דגם ארישא. דהיינו בשנפרצה במקום א'. שואל התנא כמה תהא הפרצה שיחשב פשיון. ולא ידענו מנ"ל לרבינו כן. ואפשר שהוכחתו כן מדמצריכינן בגלוח של נתק להניח ב"ש סביב לנתק. ועיין מ"ש בס"ד על זה לעיל סי' י"א.]: מקום שתי שערות בכל פרצה. וכ"ש ביותר. וטעמו של דבר. דהרי השערות השחורות שנשארו בהשורה הרי משוארות הן. וכל שער משואר אמ"צ רק כשיהיה מבוצר [וכמ"ג]. וא"כ רק כשיהי' רוחב כל פרצה כשיעור רוחב ב"ש. יהי' הב"ש שבאמצע מבוצרות: נפרץ ממקום א' כגריס ר"ל אפילו כרוחב גריס: טמא נ"ל דהא דאצטריך לאשמועינן. מדסד"א דדוקא בנפרצה מצ"א בכב' שערות מחשב פשיון ויוחלט. אבל בנפרץ במקום א' כגריס. הו"א דלא גרע מנפרץ מב' רוחות בכל צד ברוחב ב"ש. דאמרינן דנידון הכל כנגע א'. ה"נ וכ"ש בנפרץ מרוח א' כגריס יהי' הכל נידון כנגע א' חדשה ויוסגר. קמ"ל: ושטה של שער מפסקת ביניהן וא"כ החיצון טהור. דהרי השער שחור שבתוכה אע"ג שהוא משואר. הרי הוא מבוצר מהנתק החיצון מכל צד ומצלת אפילו יהי' בהחיצון שע"צ וכ"ש זה החיצון שאין בו שע"צ. אבל הפנימית הרי השער שחור שבצדה מדהוא משואר אינה מצלת להפנימי מדאין השער מבוצר ממנה. ולהכי צריכה הסגר. והסגירה: טמא ר"ל האדם טמא מדפשה הנתק הפנימי. והשער שחור המשואר הרי הוא רק בצדו ולא מבוצר. אבל החיצון נשאר בטהרתו. דהרי השער שחור המשואר הוא מבוצר בתוכו ומציל. ואפילו נימא דכיון דנתק הפנימי מפסיק בין השערות לצד השני של נתק החיצון. יהי' דין הב"ש שחורות אלו כדין מחי' כה"ג. דאינה סיט"ו [כפ"ו מ"ה]. וה"נ נימא דמדמפסיק פנימי בין השערות לצד א' של חיצונה. א"כ אינן לה מבוצרת. ולא יציל. עכ"פ הרי אין פושה לתוכה [מיהו אילה"ק דהא תינח לפי' הר"ש שם דפנימי' טמא משום פשיון. אלא להרמב"ם ור"ב שם דלר"ע דקיי"ל כוותי'. גם פנימי' טהורה מדמחשב הפשיון לה כפושה לתוכה א"כ ה"נ אמאי נתק פנימי טמא. דהרי גם נתק אין פושה לתוכו [וכהתוי"ט הכא]. י"ל דשאני התם דאין המחי' סי' טהרה לחיצונה. והו"ל שפיר כפושה לתוכה. אבל הכא הב"ש הן סימן טהרה להחיצונה. והו"ל החיצונה כליתא. ושפיר מחשב כאלו פשה הפנימי לתוך שער שבחוץ להפנימי]: טהור דהו"ל שניהן בנתק א'. והרי שער שחור מבוצר לה באמצע ומציל: כמה תהא הפרצה נ"ל דקמ"ל הכא דלא תימא דווקא לעיל שב' הנתקים זה בצד זה לא מחשבו כנתק א' רק בשנפרץ בכל פרצה ברוחב ב"ש. אבל הכא שמקיפות זו את זו סד"א דגם בנפרץ ברוחב שער אחד סגי דלחשב כנתק אחד. קמ"ל: טהור דמדמוקף הו"ל בנפרץ כגריס הכל כנתק א'. והרי שער שחור המשואר מציל בו מדהוא מבוצר. ומשום פשיון אין לטמאו דמדנידון כולו כנתק א' אין פושה לתוכו [ועיין פ"ו מ"ד]. מיהו אם נפרצה פנימי בכל גבולו סביב להחיצון. ונעשו כולם נגע א' ממש. יש חילוק. דאם אחר שנפרץ שיטת השער מב' מקומות ונטהר מהב"ש המבוצרות. נתהוו אח"כ שניהן כגע א' ממש. הכי הוא כמו שהי'. אף שהלך כעת השער שחור [כלקמן מ"ש]. ומשום פשיון אמ"ט. דאין נגע פושה לתוכו. אבל בסוף הסגר ראשון או ב' מצא שנתחברו שניהן והיו לנתק א'. ועבר השטה של שער שהי' באמצע. היינו פלוגתא [דפ"ו מ"ה] אם יחשב פשיון לפנימי. או נימא דהכא שאני דנתהווה לנגע א' ממש ופנים חדשות בא לכאן ובעי הסגר כנגע חדש: טמא דשע"צ מטמא אפילו בתחלה כמו ש"ל. וכ"ש בסוף שבוע א' חו ב' או לאחר הפטור: נולד לו שער שחור טהור אף שנשאר השע"צ: אע"פ שהלך לו שער שחור ונשאר הצהוב. ונ"ל דל"ד הלך השעש"ח מעצמו. אלא דכ"ש בנתקו בכוונה. או דאורחא דמילתא נקט: כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם וקמ"ל דמדנקט ת"ק רק בשע"צ משמע הא בפשיון שטהרו השער שחור. אם נשר השער שחור אח"כ חוזר לטומאתו. וכ"ש בפשה וכנס ופשה. וקודם פשיון הב' נשר השער שחור. להכי פליג ר"ש וקאמר כל וכו'. דאפילו כשבא שע"צ או פשיון חדש. אחר שנשר השער שחור אפ"ה מדנטהר בשער שחור פ"א א"א שיטמא עוד נתק זה לעולם. ואע"ג דאמר לעיל [מ"ה] החליטו בשע"צ הלך שע"צ וחזר שע"צ וכן פשיון טמא. הכא שאני דקאמר נטהר. ור"ל שעדיין הסי"טו בו ונטהר. אבל התם לא נטהר. רק מדנעלם. וכיון שחזר הרי חזר ונתגלה. ודו"ק [והר"ש כתב דבאמת פליג רשב"י אדהתם]: רש"א כל שער צהוב שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם אפילו הלך השע"ש ואח"כ בא שע"צ אחר אפ"ה נשאר טהור. אבל אינו מציל מין אחר שלא הצילו בתחלה. כגון שע"ש שהציל מצהוב אינו מציל מפשיון שאח"כ. וכ"כ שע"ש שהציל מפסיון שאינו מציל רק מפסיון שיולד אח"כ ולא לשע"צ שיולד אח"כ. ולת"ק אפילו באותו מין שכבר טיהר אמ"צ למה שיולד אח"כ ורק מה שכבר מציל אף שנשר השע"ש: וניתק כל ראשו אפילו ניתק כולו אחר הפטור: טהור ואפילו הוחלט בשע"צ וניתק אח"כ כולו. ועדיין השע"צ במקומו. אפ"ה טהור. כדין הבהרת שהוחלט בשע"ל. ופרח בכולו. והשע"ל נשאר ואפילו הכי טהור [כפ"ח מ"ז]. אבל הבא בתחלה מנותק כל ראשו. הרי זה נסגר דדינו ג"כ כבא בתחלה כולו הפך לבן [פ"ח מ"ז]. מיהו בניתק כולו מתוך טהרה. וכגון שעמד בעיניו ב' שבועות ונפטר. ואח"כ ניתק כל ראשו. לא אמרינן דנהוי דינו כפרח לבן בכולו מתוך טהרה דטמא [כפ"ח מ"ח]. דשאני הכא דרביי' קרא קרח הוא טהור הוא. [וא"ת הרי נתק מטמא בכל המראות. והרי מדקתני סתמא דבניתק כל ראשו טהור. משמע אפילו היה הנתק בא' מד' מראות ואם כן אמאי יהיה טהור. נדונו כבהרת בקרחת וגבחת. ונצטרך הסגר. ואת"ל הרי הכא ע"כ לא בבא בתחלה נתק כולו מיירי. דא"כ מי עדיף מבא בתחלה הפך לבן. והי' צריך הסגר. אע"כ דמיירי דנתק כולו לאחר הסגר או אחר הפטור. וקאמר דטהור מפשיון נתק. אבל עכ"פ צריך הסגר חדש משום שבקרו"ג וכן משמע קצת לכאורה מהרמב"ם [פ"ח מטו"צ הי"ב וי"ג]. עכ"פ זה דוחק דטהור משמע טפי דטהור לגמרי. אלא י"ל דאע"ג דנתק וקרו"ג שניהן נקרחו אעפ"כ יש חילוק ביניהן כמ"ש בס"ד במראה כהן סי' ח']: הראש והזקן אין מעכבין זה את זה דניתק א' כולו ולא חבירו. אפ"ה טהור: שיש דבר אחר מפסיק ביניהם שער הלחי שמחבר שער הראש עם שער הזקן. נמצא שעור הפנים מופרד לגמרי מעור הבשר: מעכבין זה את זה דבפרח הבהרת בכל הגוף ולא בפנים. הרי הוא טמא. ואינו נידון כפרח בכולו. והיינו משום דגם עור הפנים ראוי לטמא בבהרת. וכל כה"ג מעכב הוא הפריחה [כפ"ח מ"ה]: אינו דין שיעכבו זה את זה ור"י ס"ל דשאני עור הפנים ועור הבשר דשניהן הרי מין א' הם. דהרי פשוט הוא דכשאין שיער בלחי. ואינו מפסיק בין הפנים לעור הבשר. מצטרפין ופושין מזל"ז [כפ"ו מ"ח]. משא"כ ראש וזקן אף שסמוכין יחד אמ"צ ואין פושין מזל"ז. ש"מ דב' מינין נינהו ואין מעכבין זא"ז: הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה כשיש חצי גריס בכל א': ואין פושין מזה לזה כשיש גריס נתק בא' מהם. ופשה לתוך חבירו. אינו פשיון: איזה הוא זקן מן הפרק של לחי מקצה העליון של לחי שהוא תחת האוזן. ממנו ולמטה עד וכו': עד פיקה של גרגרת הוא שפוע כובע שבולט תחת הגרון. וכל שלמטה מגבול זה לצד הפנים הוא זקן: הקרחת והגבחת הוא ג"כ שנמרט שער ראשו ומפורשים לקמן במשנה. אולם החילוק שיש ביניהן לנתק עי' במראה כהן סי' ה': מטמאות אם יש שם בהרת כגריס בא' מד' מראות: בשני שבועות בשני סימנים כשאר עור הבשר רק שש"ל אמ"ט שם: איזו היא קרחת לאו דוקא הוא גם גבחת כך דינו: אכל נשם נשם הוא מין עשב ששוחקין אותו לסם. או סוחטין אותו שמנו. והאוכל אותו או הסך בשמנו. שערותיו נושרות: סך נשם מכה שאינה ראויה לגדל שער ר"ל או שהי' בראשו מכה שאינה ראויה לגדל שער. דהיינו שנעשה מקום המכה צלקת. שאין מגדל שם שער לעולם. ונקט הני וכ"ש בנשרו שערותיו מעצמן שם מחמת חולי או זקנה: איזו היא קרחת מן הקדקד קדקד הוא נקודה האמצעי שבשטח העליון של גלגולת. שממנו משתפע הגלגולת לצד הפנים ונגד העורף. ופיקה של צואר דקאמר תנא. נ"ל דאינה החוליא עליונה של שדרה. דא"כ יהי' בכלל זה כל השערות שלמעלה מחוליא זו בכל אורך הצואר. בכלל קרחת. וזה לא מסתבר שיהיו השערות שבכל אחורי הצואר בכלל קרחת. אלא נ"ל דפיקה זו היא חוליא עליונה מאותן ה' חוליות שבצואר [כספ"א דאהלות]. והוא המקום שמחובר הגלגולת להצואר: עד כנגד שער מלמעלן דהיינו כשנשרו כל השערות מנקודה האמצעי שבגלגולת הנ"ל בכל חצי הגלגולת שלצד הפנים מאוזן לאוזן. עד אותן השערות שלמעלה מהמצח. ושמזה ומזה מצדדי המצח. כל שלצד הפנים זהו נקרא גבחת:
מלכת שלמה
רש"א כל שאינו סימן טומאה כגון שקדם לנתק דלעיל קאמר ר"ש דאינו מטמא אלא הפוך:
הרי הוא סימן טהרה בנתק ומציל מיד סימני טומאה:
4.
Yellow hair that preceded a scall is clean. Rabbi Judah says that it is unclean. Rabbi Eliezer ben Jacob says: it neither causes uncleanness nor does it afford protection. Rabbi Shimon says: anything in a scall that is not a sign of uncleanness is a sign of cleanness.
משנה ה
כֵּיצַד מְגַלְּחִין אֶת הַנֶּתֶק. מְגַלֵּחַ חוּצָה לוֹ וּמַנִּיחַ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָמוּךְ לוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר אִם פָּשָׂה. הֶחְלִיטוֹ בְשֵׂעָר צָהֹב, הָלַךְ שֵׂעָר צָהֹב וְחָזַר שֵׂעָר צָהֹב, וְכֵן בְּפִשְׂיוֹן, בַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הוּא כְמוֹת שֶׁהָיָה. הֶחְלִיטוֹ בְּפִשְׂיוֹן, וְהָלַךְ הַפִּשְׂיוֹן וְחָזַר הַפִּשְׂיוֹן. וְכֵן בְּשֵׂעָר צָהֹב, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר, הֲרֵי הוּא כְמוֹ שֶׁהָיָה:
ברטנורה
כיצד מגלחין את הנתק. בסוף שבוע ראשון (להסגרו) שלא פשה ולא נולד בו שער צהוב (כתיב והתגלח):היה מגלח חוצה לו. מגלח סביב לנתק, ומניח שתי שערות. דכתיב (ויקרא י״ג:ל״ג) ואת הנתק לא יגלח, וכי מה יש בו, והלא כבר ניתק השער ונפל, אלא סמוך לנתק לא יגלח, שמשייר סביב לנתק שתי שערות מכל צד, נמצא הנתק מוקף שערות כעטרה:החליטו בשער צהוב. ואחר שהוחלט בו הלך שער צהוב ואחרי כן חזר:וכן בפשיון. שלא חזר שער צהוב אלא שפשה. בין כך ובין כך הרי הוא מוחלט כמו שהיה:בתחלה בסוף שבוע ראשון. כלומר, דין זה שאמרנו נוהג בין שהחליטו בשער צהוב בתחילה כשהובא אל הכהן, בין שהחליטו בשער צהוב בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני, או לאחר הפטור, כגון שעמד בעיניו שני שבועות ופטרו ולאחר הפטור נולד שער צהוב והחליטו. ובכולהו הלך שער צהוב וחזר. או שלא חזר אלא שפשה הנתק. הרי הוא כמו שהיה:החליטו בפשיון. כמו שמפרש בהחליטו בשער צהוב כך יש לפרש החליטו בפשיון. והכא בפשיון לא גרסינן בתחילה, שאין הפשיון מטמא אלא אחר הסגר:
תוסופות יום טוב
וכן בפסיון בתחלה. כ' הר"ב כלומר דין זה שאמרנו כו' וכ"כ הר"ש ולקמן אכתוב פי' אחר בשם מהר"ם ז"ל:
הרי הוא כמות שהיה בת"כ דריש להו מדכתיב ואם פשה יפשה הר"ש:
הלך הפסיון. היינו שחזרו שערות וצמחו במקום שפשה. וחזר הפשיון שלאחר שצמחו חזרו ונתקו הר"ש ועיין במ"ח:
וכן בשער צהוב בסוף שבוע ראשון כו'. כ' הר"ב והכא בפשיון ל"ג בתחלה כו' כ"כ הר"ש ומסיים והסופרים אגב רהטייהו כתבינהו בסיפא כמו ברישא. ובת"כ ליתיה. ע"כ. ומכאן שבכל הספרים היה כתוב כן. ומה שלא נמצא כך בספרים שלנו. לפי שהוגהו ע"פ פירושו של הר"ש ולפיכך כתב מהר"ם לקיים גי' הספרים. וז"ל צ"ע בכל סדרי המשנה אם לא נמצא בתחלה. בשום ספר זקן. אז ראוי למחקו. ואי גרסי' בתחלה. בכל סדרי המשנה. זהו פי' של הבבא. החליטו בשער צהוב הלך שער צהוב חזר שער צהוב וכן בפסיון שהלך שער צהוב ויש שם עדיין פסיון. בין שבא אותו פסיון בתחלה. בתחלת ראיית הנגע שהחליטו בשער צהוב. ומיד אח"כ קודם שיצא הכהן נולד הפסיון בין שנולד הפסיון בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני. או לאחר הפטור. הרי הוא כמות שהיה דאפילו פסיון הבא בתחלה מיד אחר שהחליטו בשער צהוב כי אזיל שער צהוב מחלטינן ליה בפסיון. ומה שלא החליט מתחלה על הפסיון. אחר שהחליטו בשער צהוב. היינו משום דאין מחליטין את המוחלט. החליטו בפסיון הלך הפסיון וחזר הפסיון וכן שער צהוב בתחלה כו'. פי' שבא אותו שער צהוב בתחלה. וא"ת בשלמא לעיל גבי החליטו בשער צהוב והלך שער צהוב וחזר וכן בפסיון בתחלה משכחת לה דהחליטו בשער צהוב ולא בפסיון. משום דאין מחליטין את המוחלט כדפי'. אבל הכא גבי החליטו בפסיון דהיינו בסוף שבוע והיה שם שער צהוב בתחלה. אמאי לא מחליט ליה מעיקרא אשער צהוב. וי"ל כגון שעמד השער צהוב חוץ לנגע. דאז אינו סימן טומאה. ובסוף שבוע החליטו בפסיון שפשה עד השער הצהוב ואכתי השער הצהוב הוי חוץ לנגע. ואחר זמן כנסה הבהרת מצד אחר כל כך. דאע"ג דפשתה קצת לצד השער הצהוב עד שעומדים בנגע. אין בכל הנגע אלא כגריס. ונמצא שהלך לו הפסיון הרי הוא כמות שהיה ומוחלט משום שער צהוב לר' יהודה דמטמא בשער צהוב אפילו שלא הפוך. ואע"ג דלעיל תנן סתמא דלא כוותיה. דקתני שער צהוב שקדם לנתק טהור. והכא הדר וסתים לן תנא כוותיה. הכא לאו סתמא הוא כוותיה. דעיקר מילתא לא אתיא למסתם לן כוותיה. אלא לאשמועינן דהיכא דמחליטו בהא. ושוב נולד לו סימן החלט אחר. דכי אזיל ליה קמא. אכתי מוחלט משום אידך. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. לר' יהודה אפי' בשער צהוב שבא בתחלה משכחת לה כדפרישית. ולר"ש וראב"י שבא בסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפטור. א"נ מצינן לפרש לעיל וכן בפשיון בתחלה ממש בתחלה. שבא פשיון קודם לשער הצהוב. כגון שבא כהן להסגיר על הנתק כגריס. ולקה ביד כהן ופשה. ושוב נולד בו שער צהוב קודם שהספיק להסגירו והחליטו אשער צהוב ולא אפסיון. דאין פסיון מטמא בתחלה. ומיהו אהני פסיון דמעיקרא שלקה ופשה ביד כהן. דכי החליטו בשער צהוב והלך לו. אכתי לא אזיל שם מוחלט מיניה בשביל הפסיון והראשון נוח לי. וניחא לעיל בפ"ה (משנה ב') גבי החליטו בפסיון והלך לו פסיון וחזר. וכן בשער לבן לא קתני תחלה כי הכא משום דבשער לבן ליכא מאן דפליג למימר שיטמא שלא הפוך. והא דבת"כ לא קתני בתחלה (כי) הכא בשער צהוב. י"ל דתנא דת"כ בפלוגתא לא קמיירי. דלר"ש וראב"י לא משכחת לה עכ"ל. ומ"ש מהר"ם דהכא לאו סתמא כו'. עמ"ש במשנה דלעיל (ד"ה ר"י):
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנתקים נ"ל דהא דנקט בשחין ומכוה לעיל לשון יחיד. והכא נקט נתקין לשון רבים. משום דשחין ומכוה הן בכל מקום בגוף בלי חילוק מקומות. משא"כ נתקין יש כמה מקומות חלוקות בגוף ששייך בהן נתק. דהיינו בראש או בזקן ואין מצטרפין מזל"ז ואין פושין מזל"ז [וכמשנה ט] ומדאיירי בשניהם נקט לשון רבים. אמנם נתק הוא מקום שבראש או בזקן שנשרו משם השערות. באורך ורוחב כגריס. ומטמא בשיהיה בו שום מראה שבעולם. ואף שאינו מהד' מראות. ובת"כ משמע שגם שינוי בעור א"צ כלל. ורק בתוספתא משמע שצריך שינוי בעור [ועי' במראה כהן סי' ח]: מיטמאין בשני שבועות נ"ל דר"ל כל נתק אפילו אין בו סיט"ו. אפ"ה טמא עכ"פ טומ' הסגר ב' שבועות ככל בהרת שבעיר הבשר: ובשני סימנים בשער צהוב ר"ל שער במראה זהב והוא דק: דק ובפשיון דכשנראה בו זה או זה בסוף שבוע א' או ב' או לאחר הפטור. ושער צהוב אפילו כשנראה בו בתחלה, יחליטנו הכהן: בשער צהוב דק לקוי קצר ר"ל מ"ש תורה שצריך שיהי' השער צהוב דק, היינו שיהי' השער לקוי בקצרות. שיהי' השער צהוב שתוך הנתק קצר משאר שערותיו. ואע"ג שהוא עב כמותן. מיהו מודה דעכ"פ צריך שיהי' השער צהוב זה ארוך כדי לנטלו בזוג [ורב"א כתב דר"ע דרש מלת דק בנוטריקון "דק "קצר]: ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך דס"ל דמשמעות מלת דק היינו שנלקה בעובי', אף שארוך כשאר שערות: א"ר יוחנן בן נורי מה הלשון אומרים ר"ל מה כוונת המדבר כשאומר דק וכו': דק מקל זה דק קנה זה דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך רק שדק בעובי': אמר לו ר"ע עד שאנו למדים מן הקנה כשאומרים דק וכו': נלמד מן השער אלא כשאומרים מלת דק גבי שער משמעותו באופן אחר ממלת דק שבמקל וקנה וכדומה: שער ר"ל ב"ש צהובות דקות האמורים בנתק: צהוב דק מטמא מכונס ר"ל שב' השע"צ עומדים סמוכים זל"ז: ומפוזר ששער א' עומדת במזרח הנתק וא' במערבה או בשאר צד מרוחקת ממנה בהנתק: ומבוצר שרוחב הנתק מקיף להב' שע"צ. ברוחב ב"ש לכל צד: הפוך שקדם הנתק להשע"צ: ושלא הפוך שקדמו הש"צ להנתק או באו עמה ביחד: מה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו כלעיל פ"ד מ"ג: שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו דאפילו כשיש בהנתק ב' שע"צ אם יש עמהן ב"ש שחורות טהור: ר' יהודה אומר נ"ל דאף דר"ש ק"ו קאמר. והרי כל ק"ו אדם דן מעצמו אף שלא קבלו מרבו [כרש"י סוכה ל"א א'] ? אפ"ה הכא שאני דגלי קרא ההפך. דמדקאמר קרא ושע"צ לא היה בו. הו"ל כאלו פי' דמטמא אפילו אינו הפוך: הצומח ר"ל ב"ש שחורות שצמחו בהנתק אחר שנולד: מציל מיד השער צהוב ומיד הפשיון ר"ל אפי' הוחלט הנתק על ידי זה או זה. אפ"ה כשצמחו בו ב"ש שחורות אח"כ טהור: מכונס ר"ל בין שהב"ש שחורות עומדים סמוכים זל"ז. או מפוזרים א' בצד זה וא' בצד אחר: ומפוזר מבוצר ר"ל בין שיש מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן סביב או לא: והמשואר שקודם שנולד הנתק כבר הי' במקום הנתק ב"ש שחורות אלו. ונשארו בו גם אח"כ: ואינו מציל מן הצד כשאין מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן. דבשלמא בצומח י"ל דמדצמחו מחדש מוכח שכבר התחילה הנגע להתרפאות. להכי גם באינן מבוצרות מצילו'. אבל במשואר כלומר במבוצרות י"ל מדיש נגע מכל הצדדים ואפ"ה נשארו אלו באמצע. מוכח שעדיין לא גדל כח הנגע לבלוע גם הב"ש שבאמצען. אבל בנשארו מן הצד. מאן יימר שזהו מדהוחלש כח הנגע במקומה. דלמא הנך מן הקמה נינהו שלא הגיע כח הנגע לשם. ואיך יצילו:? עד שיהא רחוק מן הקמה ר"ל עד שיהי' הב"ש שחורות שבנתק רחוקות משאר השערות שמקיפות הנתק: אחת צהובה ר"ל ואם נשארו בהנתק ב"ש א' צהובה וא' שחורה. ששניהן קדמו להנתק. וקמ"ל דאע"ג דשע"צ שקדם לנתק אמ"ט אפ"ה אמ"צ להציל. והיינו כראב"י במשנה ד'. והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת: מיהו י"ל דגם כר' יהודה דפליג אראב"י אתיא. דאע"ג דס"ל דשע"צ גם באינו הפוך מטמא אפ"ה אצטריך הכא לאשמועינן. מדי"ל דדוקא בשיש ב' שע"צ שקדמו לנתק. אבל בשנשאר רק א' והרי היא עצמה אמ"ט וסד"א שתצטרף עם שער שחור להציל מפשיון. קמ"ל: ואחת שחורה אחת צהובה ואחת לבנה דגם לבנות מצילות. ושחור דקרא לאו דוקא. רק אורחא דמילתא נקט קרא. דרוב ישראל שחורי ראש הן. וכמבואר בת"כ שהביאו הר"ש והרא"ש: שער צהוב שקדם את הנתק טהור תמוה דהא כבר תנא לה לעיל [מ"ב] דפליגי בה ר"י ור"ש? ואי משום דבעי לאשמועינן הכא דינן בהצלה. דלא הוה מצי תני לה לעיל במשנה ב'. מדכלל שם מבוצר ושאינו מבוצר והרי באינו מבוצר כו"ע מודו דאינו מציל. להכי הדר נקט לה הכא לאשמעינן דרק ראב"י מכריע ואמר דאמ"ט ואמ"צ: עכ"פ ק' כיון דלענין טומאה מודה ראב"י לר"ש דאמ"ט. א"כ לעיל במשנה ב' דמיירי רק לענין טומאה. הו"ל שם למימר ראב"י ור"ש אומרים שאינו הפוך אמ"ט? ותו דת"ק הכא דס"ל טהור. מ"ט שתיק מיני' לעיל במשנה ב' ? אמנם לולא מסתפינא מרבותי היה נ"ל. דלא לחנם נקט לעיל לשון "שאינו הפוך" והכא נקט בלשון אחר שער צהוב שקדם את הנתק. ואי שניהן בדבור א' נאמרו למה שני תנא בלישני' ? אע"כ לא ראי זה כראי זה. דשאינו הפוך דנקט לעיל היינו שלא נולד השע"צ אחר הנתק. אלא שנולד ביחד עם הנתק. אבל הכא דנקט מלת קדם היינו שנולד באמת השע"צ קודם הנתק. וא"כ הא דנקט לעיל לא הפוך היינו לרבותא דר"ש. דלא לבד בשנולד השע"צ קודם הנתק. אלא אפילו רק לא הפך. דהיינו שנולד עם הנתק ביחד. נמי מטהר ר"ש. והכא נקט קדם לרבותא דר' יהודה. דאפילו בקדם השע"צ להנתק אפ"ה מטמא ר"י. ות"ק דמטהר. וכ"כ ראב"י דמפרש דברי הת"ק וקאמר דאמ"ט ואמ"ל. רק דקדם השע"צ להנתק מטהר. אבל לעיל בנולדו שניהן ביחד. י"ל דס"ל כר"י דטמא ואינו מציל. וי"ל דס"ל כר"ש דטהור ומציל: רש"א מפרש לדברי הת"ק: כל נ"ל דבמלת כל מרבה שער לבן או אדום. או גם צהוב שאינו דק: כיצד מגלחין דבעמד בעינו בסוף שבוע א' של ההסגר בלי פשיון או שע"צ. הר"ז מגלחו ומסגירו עוד שבוע ב'. ושואל כאן כיצד מגלחו: מגלח חוצה לו נ"ל דפשטותא דקרא מדסתם משמע ודאי דלא לבד סביב הנתק. רק כל השער שבאותו אבר. והא דלא קאמר קרא כל שערו. כדקאמר בגלוח טהרת המצורע ? היינו רק משום דרק התם צריך לגלח כל שער שבגופו. אפילו של גבות עיניו. עד שיראה כדלעת חלקה [כדלקמן פי"ד ורמב"ם פי"א מטו"צ]. אבל גלוח זה שאחר ההסגר. א"צ לגלח רק כל החלק שבו הנתק. דהיינו כל הראש או כל הזקן. מיהו גילוח זה כשר בכל אדם. ואפילו שלא בתער. ואינו מעכב [תוספתא דנגעים פ"ד]: ומניח שתי שערות סמוך לו סמוך להנתק סביב: כדי שיהא ניכר אם פשה דבשלמא בהסגר ראשון הי' יכול שפיר לידע אם פשה. ע"י שימדוד הנתק בתחלה וסוף ההסגר כמו שפשוט שבכל נגע היה הכהן צריך לעשות כן לידע אם פשה. אבל בנתק אחר סגירה א' שהי' הכהן צריך לגלח כל שערות המנוגע. והרי כל סימני הנתק הוא שנשרו שערותיו. וא"כ אם לא יניח גבול סביב לנתק. האיך יהי' יכול לידע בסוף הסגר ב' אם פשה הנתק או לא ? להכי מניח ב' שערות בגבולו סביב [ועיין במראה כהן סי' י"ט שהוכחנו שהפשיון של נתק הוא לכה"פ בסוף שבוע ב' בשיעור רוחב ב"ש. דאל"כ הרי היה די לסימן פשיון רוחב שער א' סביב כשיראה בסוף שנשר א' מהן. והנה בהר"ש כאן [מ"ז ד"ה כמה תהא]. נראה ברור דאפילו פסיון של שבוע ראשונה של נתק. ג"כ שיעורו כרוחב ב"ש. ול"מ הי' נ"ל דבכל נגע צריך שיהיה רוחב הפסיון כשיעור זה. דהיינו כפי הרוחב שבין שער לחבירו במקום גדולו. דאילו כרוחב שער א' א"א לאדם לשער. ורק בנתק אין הוכחה מזה. דהרי הוכחה גדולה יש שפשה אף שלא ינשר רק שער א': ולכאורה משנה זו איו כאן מקומה. להפסיק בין דיני טומאת נתק עצמו וסימני'. אלא מדבעי למנקט במתני' דלקמן ענין פשיון. דאכתי לא שמעינן לה דפוסל בנתק להכי נקט מקמי הכי דין גלוח שיהא ניכר אם פשה]: החליטו בשער צהוב משנה זו נשנית כאן בנתק דוגמת הס"ט שנשנו בבהרת [פ"ה מ"ב]: וכן בפשיון ר"ל שאחר שנשר השע"צ שהחליטו בו בא פשיון בהנתק: בתחלה ר"ל בין שהי' התחלפות הזה אחר שהחליטו בשע"צ. בתחלה. או בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור: הרי הוא כמות שהיה וטמא אף שלא החליטו הכהן עדיין בשביל הס"ט החדש. דמ"ש ס"ט זה או זה: והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן בשער צהוב שאחר שעבר הפסיון שהחליטו בו צמח בו שע"צ: בסוף שבוע ראשון ר"ל בין שנתהווה התחלפות הזה אחר שהוחלט בפשיון בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. ולא תני הכא מלת בתחלה. דהרי פשיון אינו מחליט בתחלה: שני נתקים כל א' כגריס או יותר: זה בצד זה ושטה של שער ואע"ג דכל שחור מציל בעומד סמוך מאד להנתק ואפילו בעומד חוץ להנתק ? י"ל י"ל דהכא מיירי שב"ש השחורו' היו כבר קודם שנולדו ב' הנתקים. והרי כל שער משואר אינו מציל רק כשהוא מבוצר. דהיינו שיהיה רוחב ב"ש נתק סביב לכל צד מהשערות [כמ"ג]: נפרץ שיטת השער שבין ב' הנתקין: ממקום אחד טמא האדם טמא מוחלט. שהרי א' מב' הנתקין פשתה: משני מקומות שאותה שיטת השער נפרצה מנתק לנתק בב' מקומות וכל פרצה רחבה כב' שערות: טהור דהרי מדנפרצה בב' צדדים. נעשו שניהן כנגע א'. והרי יש באמצע ב' הפרצות ב"ש שחורות שמצילות טומאת הפשיון [וכמ"ג]: כמה תהא הפרצה שיחשב הכל כנגע א'. ויתטהר ע"י השערות שבאמצע [ומהר"ש [במ"ז] נראה. דגם ארישא. דהיינו בשנפרצה במקום א'. שואל התנא כמה תהא הפרצה שיחשב פשיון. ולא ידענו מנ"ל לרבינו כן. ואפשר שהוכחתו כן מדמצריכינן בגלוח של נתק להניח ב"ש סביב לנתק. ועיין מ"ש בס"ד על זה לעיל סי' י"א.]: מקום שתי שערות בכל פרצה. וכ"ש ביותר. וטעמו של דבר. דהרי השערות השחורות שנשארו בהשורה הרי משוארות הן. וכל שער משואר אמ"צ רק כשיהיה מבוצר [וכמ"ג]. וא"כ רק כשיהי' רוחב כל פרצה כשיעור רוחב ב"ש. יהי' הב"ש שבאמצע מבוצרות: נפרץ ממקום א' כגריס ר"ל אפילו כרוחב גריס: טמא נ"ל דהא דאצטריך לאשמועינן. מדסד"א דדוקא בנפרצה מצ"א בכב' שערות מחשב פשיון ויוחלט. אבל בנפרץ במקום א' כגריס. הו"א דלא גרע מנפרץ מב' רוחות בכל צד ברוחב ב"ש. דאמרינן דנידון הכל כנגע א'. ה"נ וכ"ש בנפרץ מרוח א' כגריס יהי' הכל נידון כנגע א' חדשה ויוסגר. קמ"ל: ושטה של שער מפסקת ביניהן וא"כ החיצון טהור. דהרי השער שחור שבתוכה אע"ג שהוא משואר. הרי הוא מבוצר מהנתק החיצון מכל צד ומצלת אפילו יהי' בהחיצון שע"צ וכ"ש זה החיצון שאין בו שע"צ. אבל הפנימית הרי השער שחור שבצדה מדהוא משואר אינה מצלת להפנימי מדאין השער מבוצר ממנה. ולהכי צריכה הסגר. והסגירה: טמא ר"ל האדם טמא מדפשה הנתק הפנימי. והשער שחור המשואר הרי הוא רק בצדו ולא מבוצר. אבל החיצון נשאר בטהרתו. דהרי השער שחור המשואר הוא מבוצר בתוכו ומציל. ואפילו נימא דכיון דנתק הפנימי מפסיק בין השערות לצד השני של נתק החיצון. יהי' דין הב"ש שחורות אלו כדין מחי' כה"ג. דאינה סיט"ו [כפ"ו מ"ה]. וה"נ נימא דמדמפסיק פנימי בין השערות לצד א' של חיצונה. א"כ אינן לה מבוצרת. ולא יציל. עכ"פ הרי אין פושה לתוכה [מיהו אילה"ק דהא תינח לפי' הר"ש שם דפנימי' טמא משום פשיון. אלא להרמב"ם ור"ב שם דלר"ע דקיי"ל כוותי'. גם פנימי' טהורה מדמחשב הפשיון לה כפושה לתוכה א"כ ה"נ אמאי נתק פנימי טמא. דהרי גם נתק אין פושה לתוכו [וכהתוי"ט הכא]. י"ל דשאני התם דאין המחי' סי' טהרה לחיצונה. והו"ל שפיר כפושה לתוכה. אבל הכא הב"ש הן סימן טהרה להחיצונה. והו"ל החיצונה כליתא. ושפיר מחשב כאלו פשה הפנימי לתוך שער שבחוץ להפנימי]: טהור דהו"ל שניהן בנתק א'. והרי שער שחור מבוצר לה באמצע ומציל: כמה תהא הפרצה נ"ל דקמ"ל הכא דלא תימא דווקא לעיל שב' הנתקים זה בצד זה לא מחשבו כנתק א' רק בשנפרץ בכל פרצה ברוחב ב"ש. אבל הכא שמקיפות זו את זו סד"א דגם בנפרץ ברוחב שער אחד סגי דלחשב כנתק אחד. קמ"ל: טהור דמדמוקף הו"ל בנפרץ כגריס הכל כנתק א'. והרי שער שחור המשואר מציל בו מדהוא מבוצר. ומשום פשיון אין לטמאו דמדנידון כולו כנתק א' אין פושה לתוכו [ועיין פ"ו מ"ד]. מיהו אם נפרצה פנימי בכל גבולו סביב להחיצון. ונעשו כולם נגע א' ממש. יש חילוק. דאם אחר שנפרץ שיטת השער מב' מקומות ונטהר מהב"ש המבוצרות. נתהוו אח"כ שניהן כגע א' ממש. הכי הוא כמו שהי'. אף שהלך כעת השער שחור [כלקמן מ"ש]. ומשום פשיון אמ"ט. דאין נגע פושה לתוכו. אבל בסוף הסגר ראשון או ב' מצא שנתחברו שניהן והיו לנתק א'. ועבר השטה של שער שהי' באמצע. היינו פלוגתא [דפ"ו מ"ה] אם יחשב פשיון לפנימי. או נימא דהכא שאני דנתהווה לנגע א' ממש ופנים חדשות בא לכאן ובעי הסגר כנגע חדש: טמא דשע"צ מטמא אפילו בתחלה כמו ש"ל. וכ"ש בסוף שבוע א' חו ב' או לאחר הפטור: נולד לו שער שחור טהור אף שנשאר השע"צ: אע"פ שהלך לו שער שחור ונשאר הצהוב. ונ"ל דל"ד הלך השעש"ח מעצמו. אלא דכ"ש בנתקו בכוונה. או דאורחא דמילתא נקט: כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם וקמ"ל דמדנקט ת"ק רק בשע"צ משמע הא בפשיון שטהרו השער שחור. אם נשר השער שחור אח"כ חוזר לטומאתו. וכ"ש בפשה וכנס ופשה. וקודם פשיון הב' נשר השער שחור. להכי פליג ר"ש וקאמר כל וכו'. דאפילו כשבא שע"צ או פשיון חדש. אחר שנשר השער שחור אפ"ה מדנטהר בשער שחור פ"א א"א שיטמא עוד נתק זה לעולם. ואע"ג דאמר לעיל [מ"ה] החליטו בשע"צ הלך שע"צ וחזר שע"צ וכן פשיון טמא. הכא שאני דקאמר נטהר. ור"ל שעדיין הסי"טו בו ונטהר. אבל התם לא נטהר. רק מדנעלם. וכיון שחזר הרי חזר ונתגלה. ודו"ק [והר"ש כתב דבאמת פליג רשב"י אדהתם]: רש"א כל שער צהוב שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם אפילו הלך השע"ש ואח"כ בא שע"צ אחר אפ"ה נשאר טהור. אבל אינו מציל מין אחר שלא הצילו בתחלה. כגון שע"ש שהציל מצהוב אינו מציל מפשיון שאח"כ. וכ"כ שע"ש שהציל מפסיון שאינו מציל רק מפסיון שיולד אח"כ ולא לשע"צ שיולד אח"כ. ולת"ק אפילו באותו מין שכבר טיהר אמ"צ למה שיולד אח"כ ורק מה שכבר מציל אף שנשר השע"ש: וניתק כל ראשו אפילו ניתק כולו אחר הפטור: טהור ואפילו הוחלט בשע"צ וניתק אח"כ כולו. ועדיין השע"צ במקומו. אפ"ה טהור. כדין הבהרת שהוחלט בשע"ל. ופרח בכולו. והשע"ל נשאר ואפילו הכי טהור [כפ"ח מ"ז]. אבל הבא בתחלה מנותק כל ראשו. הרי זה נסגר דדינו ג"כ כבא בתחלה כולו הפך לבן [פ"ח מ"ז]. מיהו בניתק כולו מתוך טהרה. וכגון שעמד בעיניו ב' שבועות ונפטר. ואח"כ ניתק כל ראשו. לא אמרינן דנהוי דינו כפרח לבן בכולו מתוך טהרה דטמא [כפ"ח מ"ח]. דשאני הכא דרביי' קרא קרח הוא טהור הוא. [וא"ת הרי נתק מטמא בכל המראות. והרי מדקתני סתמא דבניתק כל ראשו טהור. משמע אפילו היה הנתק בא' מד' מראות ואם כן אמאי יהיה טהור. נדונו כבהרת בקרחת וגבחת. ונצטרך הסגר. ואת"ל הרי הכא ע"כ לא בבא בתחלה נתק כולו מיירי. דא"כ מי עדיף מבא בתחלה הפך לבן. והי' צריך הסגר. אע"כ דמיירי דנתק כולו לאחר הסגר או אחר הפטור. וקאמר דטהור מפשיון נתק. אבל עכ"פ צריך הסגר חדש משום שבקרו"ג וכן משמע קצת לכאורה מהרמב"ם [פ"ח מטו"צ הי"ב וי"ג]. עכ"פ זה דוחק דטהור משמע טפי דטהור לגמרי. אלא י"ל דאע"ג דנתק וקרו"ג שניהן נקרחו אעפ"כ יש חילוק ביניהן כמ"ש בס"ד במראה כהן סי' ח']: הראש והזקן אין מעכבין זה את זה דניתק א' כולו ולא חבירו. אפ"ה טהור: שיש דבר אחר מפסיק ביניהם שער הלחי שמחבר שער הראש עם שער הזקן. נמצא שעור הפנים מופרד לגמרי מעור הבשר: מעכבין זה את זה דבפרח הבהרת בכל הגוף ולא בפנים. הרי הוא טמא. ואינו נידון כפרח בכולו. והיינו משום דגם עור הפנים ראוי לטמא בבהרת. וכל כה"ג מעכב הוא הפריחה [כפ"ח מ"ה]: אינו דין שיעכבו זה את זה ור"י ס"ל דשאני עור הפנים ועור הבשר דשניהן הרי מין א' הם. דהרי פשוט הוא דכשאין שיער בלחי. ואינו מפסיק בין הפנים לעור הבשר. מצטרפין ופושין מזל"ז [כפ"ו מ"ח]. משא"כ ראש וזקן אף שסמוכין יחד אמ"צ ואין פושין מזל"ז. ש"מ דב' מינין נינהו ואין מעכבין זא"ז: הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה כשיש חצי גריס בכל א': ואין פושין מזה לזה כשיש גריס נתק בא' מהם. ופשה לתוך חבירו. אינו פשיון: איזה הוא זקן מן הפרק של לחי מקצה העליון של לחי שהוא תחת האוזן. ממנו ולמטה עד וכו': עד פיקה של גרגרת הוא שפוע כובע שבולט תחת הגרון. וכל שלמטה מגבול זה לצד הפנים הוא זקן: הקרחת והגבחת הוא ג"כ שנמרט שער ראשו ומפורשים לקמן במשנה. אולם החילוק שיש ביניהן לנתק עי' במראה כהן סי' ה': מטמאות אם יש שם בהרת כגריס בא' מד' מראות: בשני שבועות בשני סימנים כשאר עור הבשר רק שש"ל אמ"ט שם: איזו היא קרחת לאו דוקא הוא גם גבחת כך דינו: אכל נשם נשם הוא מין עשב ששוחקין אותו לסם. או סוחטין אותו שמנו. והאוכל אותו או הסך בשמנו. שערותיו נושרות: סך נשם מכה שאינה ראויה לגדל שער ר"ל או שהי' בראשו מכה שאינה ראויה לגדל שער. דהיינו שנעשה מקום המכה צלקת. שאין מגדל שם שער לעולם. ונקט הני וכ"ש בנשרו שערותיו מעצמן שם מחמת חולי או זקנה: איזו היא קרחת מן הקדקד קדקד הוא נקודה האמצעי שבשטח העליון של גלגולת. שממנו משתפע הגלגולת לצד הפנים ונגד העורף. ופיקה של צואר דקאמר תנא. נ"ל דאינה החוליא עליונה של שדרה. דא"כ יהי' בכלל זה כל השערות שלמעלה מחוליא זו בכל אורך הצואר. בכלל קרחת. וזה לא מסתבר שיהיו השערות שבכל אחורי הצואר בכלל קרחת. אלא נ"ל דפיקה זו היא חוליא עליונה מאותן ה' חוליות שבצואר [כספ"א דאהלות]. והוא המקום שמחובר הגלגולת להצואר: עד כנגד שער מלמעלן דהיינו כשנשרו כל השערות מנקודה האמצעי שבגלגולת הנ"ל בכל חצי הגלגולת שלצד הפנים מאוזן לאוזן. עד אותן השערות שלמעלה מהמצח. ושמזה ומזה מצדדי המצח. כל שלצד הפנים זהו נקרא גבחת:
מלכת שלמה
החליטו בפשיון והלך הפשיון היינו שחזרו שערות וצמחו במקום שפשה וחזר הפשיון שלאחר שצמחו חזרו וניתקו או שלא חזרו וניתקו אלא שבא שער צהוב הרי הוא בהחלטו כמו שהי' ושערות שחורות שצמחו בפשיון אין מצילות מיד שער צהוב דלא צמחו בנתק אלא בפשיון הר"ש והרא"ש ז"ל:
וחזר הפשיון לאו דוקא שפשה באותו מקום עצמו וכן הוא שם ביד וז"ל והלך הפשיון וחזר פשיון אחר אלא שבכסף משנה נראה שנשמטה זו הבבא מלהורות מקומה זו וגם בבא דלקמן סי' ח' שפסק הרמב"ם ז"ל דהלכתא כת"ק דהתם לא הורה הוא ז"ל מקומה ע"כ:
5.
How does one shave who has a scall? He shaves outside it and leaves next to it two hairs in order to determine whether it spreads. If he was certified unclean on account of yellow hair, and then the yellow hair disappeared and other yellow hair appeared, and so also if there was a spreading, irrespective of whether the certification took place at the beginning, at the end of the first week, at the end of the second week or after his release from uncleanness, behold he remains as he was before. If he was certified unclean on account of a spreading, and the spreading disappeared and then reappeared, and so also if there was yellow hair, irrespective of whether the certification took place at the end of the first week, at the end of the second week or after his release from uncleanness, he remains as he was before.
משנה ו
שְׁנֵי נְתָקִים, זֶה בְצַד זֶה, וְשִׁיטָה שֶׁל שֵׂעָר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶם, נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, טָהוֹר. כַּמָּה תְהֵא הַפִּרְצָה, מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגְּרִיס, טָמֵא:
ברטנורה
שני נתקים זה בצד זה. שיש בכל אחד כגריס הקלקי, דבנתקים נמי בעינן כגריס, דכתיב נגע הנתק, הקיש נגע לנתק, מה הנגע בכגריס, אף נתק בכגריס. ואם שני הנתקים מונחים זה אצל זה ויש שיטת שער מפסקת בין שני הנתקים וחולקת אותה לשנים כמחיצה המפסקת:נפרץ. שער של אותה השיטה:במקום אחד. בסוף שבוע ראשון של הסגר או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור:טמא. שהרי פשה הנתק:בשני מקומות. שאותה שיטה נפרצה למטה ולמעלה ונשארו מאותה שיטה שתי שערות באמצע:טהור. דמבוצרות נינהו ומצילות:כמה תהא הפרצה. אם בשני מקומות נפרץ, הוי שיעור הפרצה מקום שתי שערות, דבהכי חשיבי השערות שבאמצע מבוצרות:ואם במקום אחד נפרצו טמא. אפילו נפרץ כגריס, טמא, שאין שער שחור מבוצר וכנוס בתוך הנגע, כיון דלא נפרץ בשני מקומות:
תוסופות יום טוב
שני נתקים זה בצד זה. לשון הר"ב שיש בכל אחד כגריס הקלקי כו'. הקיש נגע לנתק כו' וכן הלשון בת"כ. ועיין מ"ש ברפ"ו (סד"ה כגריס). דבנין אב לכל צרעת כו'. גם הרמב"ם העתיקה כן. אבל במשנה ב' בדברי ר"י העתיק הר"ש מקיש נתק לנגע. אך בת"כ גם שם הקיש נגע לנתק. ומ"ש כגריס הקלקי וכן מרובע. וכמ"ש במתני' דלקמן:
ושטה של שער שחור. הרמב"ם:
נפרץ ממקום אחד טמא. פי' הר"ב בסוף שבוע כו' שהרי פשה הנתק וכ"כ הר"ש. אבל הרמב"ם בפ"ח מהט"צ (הלכה י') כתב הרי היא כמות שהיה * [וכתב הכ"מ דטמא דקתני. היינו לומר דאינו טהור ע"י השער שחור. שהרי הוא כמות שהיה דאכתי לאו מבוצרות הן. ע"כ]. ונ"ל לפי שהוא מפרש נפרץ בתחלה. ואין פשיון בתחלה. ועמ"ש במשנה דלקמן:
כגריס טמא. פי' הר"ב שאין שער שחור מבוצר דהיינו שער משואר. דבעינן מבוצרות. הר"ש במשנה ג'. וכתב מהר"ם ומשום דבסמוך בשני נתקים זה לפנים מזה אמרינן פחות מכגריס טמא כגריס טהור נקט הכא כגריס טמא לרבותא. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנתקים נ"ל דהא דנקט בשחין ומכוה לעיל לשון יחיד. והכא נקט נתקין לשון רבים. משום דשחין ומכוה הן בכל מקום בגוף בלי חילוק מקומות. משא"כ נתקין יש כמה מקומות חלוקות בגוף ששייך בהן נתק. דהיינו בראש או בזקן ואין מצטרפין מזל"ז ואין פושין מזל"ז [וכמשנה ט] ומדאיירי בשניהם נקט לשון רבים. אמנם נתק הוא מקום שבראש או בזקן שנשרו משם השערות. באורך ורוחב כגריס. ומטמא בשיהיה בו שום מראה שבעולם. ואף שאינו מהד' מראות. ובת"כ משמע שגם שינוי בעור א"צ כלל. ורק בתוספתא משמע שצריך שינוי בעור [ועי' במראה כהן סי' ח]: מיטמאין בשני שבועות נ"ל דר"ל כל נתק אפילו אין בו סיט"ו. אפ"ה טמא עכ"פ טומ' הסגר ב' שבועות ככל בהרת שבעיר הבשר: ובשני סימנים בשער צהוב ר"ל שער במראה זהב והוא דק: דק ובפשיון דכשנראה בו זה או זה בסוף שבוע א' או ב' או לאחר הפטור. ושער צהוב אפילו כשנראה בו בתחלה, יחליטנו הכהן: בשער צהוב דק לקוי קצר ר"ל מ"ש תורה שצריך שיהי' השער צהוב דק, היינו שיהי' השער לקוי בקצרות. שיהי' השער צהוב שתוך הנתק קצר משאר שערותיו. ואע"ג שהוא עב כמותן. מיהו מודה דעכ"פ צריך שיהי' השער צהוב זה ארוך כדי לנטלו בזוג [ורב"א כתב דר"ע דרש מלת דק בנוטריקון "דק "קצר]: ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך דס"ל דמשמעות מלת דק היינו שנלקה בעובי', אף שארוך כשאר שערות: א"ר יוחנן בן נורי מה הלשון אומרים ר"ל מה כוונת המדבר כשאומר דק וכו': דק מקל זה דק קנה זה דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך רק שדק בעובי': אמר לו ר"ע עד שאנו למדים מן הקנה כשאומרים דק וכו': נלמד מן השער אלא כשאומרים מלת דק גבי שער משמעותו באופן אחר ממלת דק שבמקל וקנה וכדומה: שער ר"ל ב"ש צהובות דקות האמורים בנתק: צהוב דק מטמא מכונס ר"ל שב' השע"צ עומדים סמוכים זל"ז: ומפוזר ששער א' עומדת במזרח הנתק וא' במערבה או בשאר צד מרוחקת ממנה בהנתק: ומבוצר שרוחב הנתק מקיף להב' שע"צ. ברוחב ב"ש לכל צד: הפוך שקדם הנתק להשע"צ: ושלא הפוך שקדמו הש"צ להנתק או באו עמה ביחד: מה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו כלעיל פ"ד מ"ג: שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו דאפילו כשיש בהנתק ב' שע"צ אם יש עמהן ב"ש שחורות טהור: ר' יהודה אומר נ"ל דאף דר"ש ק"ו קאמר. והרי כל ק"ו אדם דן מעצמו אף שלא קבלו מרבו [כרש"י סוכה ל"א א'] ? אפ"ה הכא שאני דגלי קרא ההפך. דמדקאמר קרא ושע"צ לא היה בו. הו"ל כאלו פי' דמטמא אפילו אינו הפוך: הצומח ר"ל ב"ש שחורות שצמחו בהנתק אחר שנולד: מציל מיד השער צהוב ומיד הפשיון ר"ל אפי' הוחלט הנתק על ידי זה או זה. אפ"ה כשצמחו בו ב"ש שחורות אח"כ טהור: מכונס ר"ל בין שהב"ש שחורות עומדים סמוכים זל"ז. או מפוזרים א' בצד זה וא' בצד אחר: ומפוזר מבוצר ר"ל בין שיש מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן סביב או לא: והמשואר שקודם שנולד הנתק כבר הי' במקום הנתק ב"ש שחורות אלו. ונשארו בו גם אח"כ: ואינו מציל מן הצד כשאין מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן. דבשלמא בצומח י"ל דמדצמחו מחדש מוכח שכבר התחילה הנגע להתרפאות. להכי גם באינן מבוצרות מצילו'. אבל במשואר כלומר במבוצרות י"ל מדיש נגע מכל הצדדים ואפ"ה נשארו אלו באמצע. מוכח שעדיין לא גדל כח הנגע לבלוע גם הב"ש שבאמצען. אבל בנשארו מן הצד. מאן יימר שזהו מדהוחלש כח הנגע במקומה. דלמא הנך מן הקמה נינהו שלא הגיע כח הנגע לשם. ואיך יצילו:? עד שיהא רחוק מן הקמה ר"ל עד שיהי' הב"ש שחורות שבנתק רחוקות משאר השערות שמקיפות הנתק: אחת צהובה ר"ל ואם נשארו בהנתק ב"ש א' צהובה וא' שחורה. ששניהן קדמו להנתק. וקמ"ל דאע"ג דשע"צ שקדם לנתק אמ"ט אפ"ה אמ"צ להציל. והיינו כראב"י במשנה ד'. והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת: מיהו י"ל דגם כר' יהודה דפליג אראב"י אתיא. דאע"ג דס"ל דשע"צ גם באינו הפוך מטמא אפ"ה אצטריך הכא לאשמועינן. מדי"ל דדוקא בשיש ב' שע"צ שקדמו לנתק. אבל בשנשאר רק א' והרי היא עצמה אמ"ט וסד"א שתצטרף עם שער שחור להציל מפשיון. קמ"ל: ואחת שחורה אחת צהובה ואחת לבנה דגם לבנות מצילות. ושחור דקרא לאו דוקא. רק אורחא דמילתא נקט קרא. דרוב ישראל שחורי ראש הן. וכמבואר בת"כ שהביאו הר"ש והרא"ש: שער צהוב שקדם את הנתק טהור תמוה דהא כבר תנא לה לעיל [מ"ב] דפליגי בה ר"י ור"ש? ואי משום דבעי לאשמועינן הכא דינן בהצלה. דלא הוה מצי תני לה לעיל במשנה ב'. מדכלל שם מבוצר ושאינו מבוצר והרי באינו מבוצר כו"ע מודו דאינו מציל. להכי הדר נקט לה הכא לאשמעינן דרק ראב"י מכריע ואמר דאמ"ט ואמ"צ: עכ"פ ק' כיון דלענין טומאה מודה ראב"י לר"ש דאמ"ט. א"כ לעיל במשנה ב' דמיירי רק לענין טומאה. הו"ל שם למימר ראב"י ור"ש אומרים שאינו הפוך אמ"ט? ותו דת"ק הכא דס"ל טהור. מ"ט שתיק מיני' לעיל במשנה ב' ? אמנם לולא מסתפינא מרבותי היה נ"ל. דלא לחנם נקט לעיל לשון "שאינו הפוך" והכא נקט בלשון אחר שער צהוב שקדם את הנתק. ואי שניהן בדבור א' נאמרו למה שני תנא בלישני' ? אע"כ לא ראי זה כראי זה. דשאינו הפוך דנקט לעיל היינו שלא נולד השע"צ אחר הנתק. אלא שנולד ביחד עם הנתק. אבל הכא דנקט מלת קדם היינו שנולד באמת השע"צ קודם הנתק. וא"כ הא דנקט לעיל לא הפוך היינו לרבותא דר"ש. דלא לבד בשנולד השע"צ קודם הנתק. אלא אפילו רק לא הפך. דהיינו שנולד עם הנתק ביחד. נמי מטהר ר"ש. והכא נקט קדם לרבותא דר' יהודה. דאפילו בקדם השע"צ להנתק אפ"ה מטמא ר"י. ות"ק דמטהר. וכ"כ ראב"י דמפרש דברי הת"ק וקאמר דאמ"ט ואמ"ל. רק דקדם השע"צ להנתק מטהר. אבל לעיל בנולדו שניהן ביחד. י"ל דס"ל כר"י דטמא ואינו מציל. וי"ל דס"ל כר"ש דטהור ומציל: רש"א מפרש לדברי הת"ק: כל נ"ל דבמלת כל מרבה שער לבן או אדום. או גם צהוב שאינו דק: כיצד מגלחין דבעמד בעינו בסוף שבוע א' של ההסגר בלי פשיון או שע"צ. הר"ז מגלחו ומסגירו עוד שבוע ב'. ושואל כאן כיצד מגלחו: מגלח חוצה לו נ"ל דפשטותא דקרא מדסתם משמע ודאי דלא לבד סביב הנתק. רק כל השער שבאותו אבר. והא דלא קאמר קרא כל שערו. כדקאמר בגלוח טהרת המצורע ? היינו רק משום דרק התם צריך לגלח כל שער שבגופו. אפילו של גבות עיניו. עד שיראה כדלעת חלקה [כדלקמן פי"ד ורמב"ם פי"א מטו"צ]. אבל גלוח זה שאחר ההסגר. א"צ לגלח רק כל החלק שבו הנתק. דהיינו כל הראש או כל הזקן. מיהו גילוח זה כשר בכל אדם. ואפילו שלא בתער. ואינו מעכב [תוספתא דנגעים פ"ד]: ומניח שתי שערות סמוך לו סמוך להנתק סביב: כדי שיהא ניכר אם פשה דבשלמא בהסגר ראשון הי' יכול שפיר לידע אם פשה. ע"י שימדוד הנתק בתחלה וסוף ההסגר כמו שפשוט שבכל נגע היה הכהן צריך לעשות כן לידע אם פשה. אבל בנתק אחר סגירה א' שהי' הכהן צריך לגלח כל שערות המנוגע. והרי כל סימני הנתק הוא שנשרו שערותיו. וא"כ אם לא יניח גבול סביב לנתק. האיך יהי' יכול לידע בסוף הסגר ב' אם פשה הנתק או לא ? להכי מניח ב' שערות בגבולו סביב [ועיין במראה כהן סי' י"ט שהוכחנו שהפשיון של נתק הוא לכה"פ בסוף שבוע ב' בשיעור רוחב ב"ש. דאל"כ הרי היה די לסימן פשיון רוחב שער א' סביב כשיראה בסוף שנשר א' מהן. והנה בהר"ש כאן [מ"ז ד"ה כמה תהא]. נראה ברור דאפילו פסיון של שבוע ראשונה של נתק. ג"כ שיעורו כרוחב ב"ש. ול"מ הי' נ"ל דבכל נגע צריך שיהיה רוחב הפסיון כשיעור זה. דהיינו כפי הרוחב שבין שער לחבירו במקום גדולו. דאילו כרוחב שער א' א"א לאדם לשער. ורק בנתק אין הוכחה מזה. דהרי הוכחה גדולה יש שפשה אף שלא ינשר רק שער א': ולכאורה משנה זו איו כאן מקומה. להפסיק בין דיני טומאת נתק עצמו וסימני'. אלא מדבעי למנקט במתני' דלקמן ענין פשיון. דאכתי לא שמעינן לה דפוסל בנתק להכי נקט מקמי הכי דין גלוח שיהא ניכר אם פשה]: החליטו בשער צהוב משנה זו נשנית כאן בנתק דוגמת הס"ט שנשנו בבהרת [פ"ה מ"ב]: וכן בפשיון ר"ל שאחר שנשר השע"צ שהחליטו בו בא פשיון בהנתק: בתחלה ר"ל בין שהי' התחלפות הזה אחר שהחליטו בשע"צ. בתחלה. או בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור: הרי הוא כמות שהיה וטמא אף שלא החליטו הכהן עדיין בשביל הס"ט החדש. דמ"ש ס"ט זה או זה: והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן בשער צהוב שאחר שעבר הפסיון שהחליטו בו צמח בו שע"צ: בסוף שבוע ראשון ר"ל בין שנתהווה התחלפות הזה אחר שהוחלט בפשיון בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. ולא תני הכא מלת בתחלה. דהרי פשיון אינו מחליט בתחלה: שני נתקים כל א' כגריס או יותר: זה בצד זה ושטה של שער ואע"ג דכל שחור מציל בעומד סמוך מאד להנתק ואפילו בעומד חוץ להנתק ? י"ל י"ל דהכא מיירי שב"ש השחורו' היו כבר קודם שנולדו ב' הנתקים. והרי כל שער משואר אינו מציל רק כשהוא מבוצר. דהיינו שיהיה רוחב ב"ש נתק סביב לכל צד מהשערות [כמ"ג]: נפרץ שיטת השער שבין ב' הנתקין: ממקום אחד טמא האדם טמא מוחלט. שהרי א' מב' הנתקין פשתה: משני מקומות שאותה שיטת השער נפרצה מנתק לנתק בב' מקומות וכל פרצה רחבה כב' שערות: טהור דהרי מדנפרצה בב' צדדים. נעשו שניהן כנגע א'. והרי יש באמצע ב' הפרצות ב"ש שחורות שמצילות טומאת הפשיון [וכמ"ג]: כמה תהא הפרצה שיחשב הכל כנגע א'. ויתטהר ע"י השערות שבאמצע [ומהר"ש [במ"ז] נראה. דגם ארישא. דהיינו בשנפרצה במקום א'. שואל התנא כמה תהא הפרצה שיחשב פשיון. ולא ידענו מנ"ל לרבינו כן. ואפשר שהוכחתו כן מדמצריכינן בגלוח של נתק להניח ב"ש סביב לנתק. ועיין מ"ש בס"ד על זה לעיל סי' י"א.]: מקום שתי שערות בכל פרצה. וכ"ש ביותר. וטעמו של דבר. דהרי השערות השחורות שנשארו בהשורה הרי משוארות הן. וכל שער משואר אמ"צ רק כשיהיה מבוצר [וכמ"ג]. וא"כ רק כשיהי' רוחב כל פרצה כשיעור רוחב ב"ש. יהי' הב"ש שבאמצע מבוצרות: נפרץ ממקום א' כגריס ר"ל אפילו כרוחב גריס: טמא נ"ל דהא דאצטריך לאשמועינן. מדסד"א דדוקא בנפרצה מצ"א בכב' שערות מחשב פשיון ויוחלט. אבל בנפרץ במקום א' כגריס. הו"א דלא גרע מנפרץ מב' רוחות בכל צד ברוחב ב"ש. דאמרינן דנידון הכל כנגע א'. ה"נ וכ"ש בנפרץ מרוח א' כגריס יהי' הכל נידון כנגע א' חדשה ויוסגר. קמ"ל: ושטה של שער מפסקת ביניהן וא"כ החיצון טהור. דהרי השער שחור שבתוכה אע"ג שהוא משואר. הרי הוא מבוצר מהנתק החיצון מכל צד ומצלת אפילו יהי' בהחיצון שע"צ וכ"ש זה החיצון שאין בו שע"צ. אבל הפנימית הרי השער שחור שבצדה מדהוא משואר אינה מצלת להפנימי מדאין השער מבוצר ממנה. ולהכי צריכה הסגר. והסגירה: טמא ר"ל האדם טמא מדפשה הנתק הפנימי. והשער שחור המשואר הרי הוא רק בצדו ולא מבוצר. אבל החיצון נשאר בטהרתו. דהרי השער שחור המשואר הוא מבוצר בתוכו ומציל. ואפילו נימא דכיון דנתק הפנימי מפסיק בין השערות לצד השני של נתק החיצון. יהי' דין הב"ש שחורות אלו כדין מחי' כה"ג. דאינה סיט"ו [כפ"ו מ"ה]. וה"נ נימא דמדמפסיק פנימי בין השערות לצד א' של חיצונה. א"כ אינן לה מבוצרת. ולא יציל. עכ"פ הרי אין פושה לתוכה [מיהו אילה"ק דהא תינח לפי' הר"ש שם דפנימי' טמא משום פשיון. אלא להרמב"ם ור"ב שם דלר"ע דקיי"ל כוותי'. גם פנימי' טהורה מדמחשב הפשיון לה כפושה לתוכה א"כ ה"נ אמאי נתק פנימי טמא. דהרי גם נתק אין פושה לתוכו [וכהתוי"ט הכא]. י"ל דשאני התם דאין המחי' סי' טהרה לחיצונה. והו"ל שפיר כפושה לתוכה. אבל הכא הב"ש הן סימן טהרה להחיצונה. והו"ל החיצונה כליתא. ושפיר מחשב כאלו פשה הפנימי לתוך שער שבחוץ להפנימי]: טהור דהו"ל שניהן בנתק א'. והרי שער שחור מבוצר לה באמצע ומציל: כמה תהא הפרצה נ"ל דקמ"ל הכא דלא תימא דווקא לעיל שב' הנתקים זה בצד זה לא מחשבו כנתק א' רק בשנפרץ בכל פרצה ברוחב ב"ש. אבל הכא שמקיפות זו את זו סד"א דגם בנפרץ ברוחב שער אחד סגי דלחשב כנתק אחד. קמ"ל: טהור דמדמוקף הו"ל בנפרץ כגריס הכל כנתק א'. והרי שער שחור המשואר מציל בו מדהוא מבוצר. ומשום פשיון אין לטמאו דמדנידון כולו כנתק א' אין פושה לתוכו [ועיין פ"ו מ"ד]. מיהו אם נפרצה פנימי בכל גבולו סביב להחיצון. ונעשו כולם נגע א' ממש. יש חילוק. דאם אחר שנפרץ שיטת השער מב' מקומות ונטהר מהב"ש המבוצרות. נתהוו אח"כ שניהן כגע א' ממש. הכי הוא כמו שהי'. אף שהלך כעת השער שחור [כלקמן מ"ש]. ומשום פשיון אמ"ט. דאין נגע פושה לתוכו. אבל בסוף הסגר ראשון או ב' מצא שנתחברו שניהן והיו לנתק א'. ועבר השטה של שער שהי' באמצע. היינו פלוגתא [דפ"ו מ"ה] אם יחשב פשיון לפנימי. או נימא דהכא שאני דנתהווה לנגע א' ממש ופנים חדשות בא לכאן ובעי הסגר כנגע חדש: טמא דשע"צ מטמא אפילו בתחלה כמו ש"ל. וכ"ש בסוף שבוע א' חו ב' או לאחר הפטור: נולד לו שער שחור טהור אף שנשאר השע"צ: אע"פ שהלך לו שער שחור ונשאר הצהוב. ונ"ל דל"ד הלך השעש"ח מעצמו. אלא דכ"ש בנתקו בכוונה. או דאורחא דמילתא נקט: כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם וקמ"ל דמדנקט ת"ק רק בשע"צ משמע הא בפשיון שטהרו השער שחור. אם נשר השער שחור אח"כ חוזר לטומאתו. וכ"ש בפשה וכנס ופשה. וקודם פשיון הב' נשר השער שחור. להכי פליג ר"ש וקאמר כל וכו'. דאפילו כשבא שע"צ או פשיון חדש. אחר שנשר השער שחור אפ"ה מדנטהר בשער שחור פ"א א"א שיטמא עוד נתק זה לעולם. ואע"ג דאמר לעיל [מ"ה] החליטו בשע"צ הלך שע"צ וחזר שע"צ וכן פשיון טמא. הכא שאני דקאמר נטהר. ור"ל שעדיין הסי"טו בו ונטהר. אבל התם לא נטהר. רק מדנעלם. וכיון שחזר הרי חזר ונתגלה. ודו"ק [והר"ש כתב דבאמת פליג רשב"י אדהתם]: רש"א כל שער צהוב שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם אפילו הלך השע"ש ואח"כ בא שע"צ אחר אפ"ה נשאר טהור. אבל אינו מציל מין אחר שלא הצילו בתחלה. כגון שע"ש שהציל מצהוב אינו מציל מפשיון שאח"כ. וכ"כ שע"ש שהציל מפסיון שאינו מציל רק מפסיון שיולד אח"כ ולא לשע"צ שיולד אח"כ. ולת"ק אפילו באותו מין שכבר טיהר אמ"צ למה שיולד אח"כ ורק מה שכבר מציל אף שנשר השע"ש: וניתק כל ראשו אפילו ניתק כולו אחר הפטור: טהור ואפילו הוחלט בשע"צ וניתק אח"כ כולו. ועדיין השע"צ במקומו. אפ"ה טהור. כדין הבהרת שהוחלט בשע"ל. ופרח בכולו. והשע"ל נשאר ואפילו הכי טהור [כפ"ח מ"ז]. אבל הבא בתחלה מנותק כל ראשו. הרי זה נסגר דדינו ג"כ כבא בתחלה כולו הפך לבן [פ"ח מ"ז]. מיהו בניתק כולו מתוך טהרה. וכגון שעמד בעיניו ב' שבועות ונפטר. ואח"כ ניתק כל ראשו. לא אמרינן דנהוי דינו כפרח לבן בכולו מתוך טהרה דטמא [כפ"ח מ"ח]. דשאני הכא דרביי' קרא קרח הוא טהור הוא. [וא"ת הרי נתק מטמא בכל המראות. והרי מדקתני סתמא דבניתק כל ראשו טהור. משמע אפילו היה הנתק בא' מד' מראות ואם כן אמאי יהיה טהור. נדונו כבהרת בקרחת וגבחת. ונצטרך הסגר. ואת"ל הרי הכא ע"כ לא בבא בתחלה נתק כולו מיירי. דא"כ מי עדיף מבא בתחלה הפך לבן. והי' צריך הסגר. אע"כ דמיירי דנתק כולו לאחר הסגר או אחר הפטור. וקאמר דטהור מפשיון נתק. אבל עכ"פ צריך הסגר חדש משום שבקרו"ג וכן משמע קצת לכאורה מהרמב"ם [פ"ח מטו"צ הי"ב וי"ג]. עכ"פ זה דוחק דטהור משמע טפי דטהור לגמרי. אלא י"ל דאע"ג דנתק וקרו"ג שניהן נקרחו אעפ"כ יש חילוק ביניהן כמ"ש בס"ד במראה כהן סי' ח']: הראש והזקן אין מעכבין זה את זה דניתק א' כולו ולא חבירו. אפ"ה טהור: שיש דבר אחר מפסיק ביניהם שער הלחי שמחבר שער הראש עם שער הזקן. נמצא שעור הפנים מופרד לגמרי מעור הבשר: מעכבין זה את זה דבפרח הבהרת בכל הגוף ולא בפנים. הרי הוא טמא. ואינו נידון כפרח בכולו. והיינו משום דגם עור הפנים ראוי לטמא בבהרת. וכל כה"ג מעכב הוא הפריחה [כפ"ח מ"ה]: אינו דין שיעכבו זה את זה ור"י ס"ל דשאני עור הפנים ועור הבשר דשניהן הרי מין א' הם. דהרי פשוט הוא דכשאין שיער בלחי. ואינו מפסיק בין הפנים לעור הבשר. מצטרפין ופושין מזל"ז [כפ"ו מ"ח]. משא"כ ראש וזקן אף שסמוכין יחד אמ"צ ואין פושין מזל"ז. ש"מ דב' מינין נינהו ואין מעכבין זא"ז: הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה כשיש חצי גריס בכל א': ואין פושין מזה לזה כשיש גריס נתק בא' מהם. ופשה לתוך חבירו. אינו פשיון: איזה הוא זקן מן הפרק של לחי מקצה העליון של לחי שהוא תחת האוזן. ממנו ולמטה עד וכו': עד פיקה של גרגרת הוא שפוע כובע שבולט תחת הגרון. וכל שלמטה מגבול זה לצד הפנים הוא זקן: הקרחת והגבחת הוא ג"כ שנמרט שער ראשו ומפורשים לקמן במשנה. אולם החילוק שיש ביניהן לנתק עי' במראה כהן סי' ה': מטמאות אם יש שם בהרת כגריס בא' מד' מראות: בשני שבועות בשני סימנים כשאר עור הבשר רק שש"ל אמ"ט שם: איזו היא קרחת לאו דוקא הוא גם גבחת כך דינו: אכל נשם נשם הוא מין עשב ששוחקין אותו לסם. או סוחטין אותו שמנו. והאוכל אותו או הסך בשמנו. שערותיו נושרות: סך נשם מכה שאינה ראויה לגדל שער ר"ל או שהי' בראשו מכה שאינה ראויה לגדל שער. דהיינו שנעשה מקום המכה צלקת. שאין מגדל שם שער לעולם. ונקט הני וכ"ש בנשרו שערותיו מעצמן שם מחמת חולי או זקנה: איזו היא קרחת מן הקדקד קדקד הוא נקודה האמצעי שבשטח העליון של גלגולת. שממנו משתפע הגלגולת לצד הפנים ונגד העורף. ופיקה של צואר דקאמר תנא. נ"ל דאינה החוליא עליונה של שדרה. דא"כ יהי' בכלל זה כל השערות שלמעלה מחוליא זו בכל אורך הצואר. בכלל קרחת. וזה לא מסתבר שיהיו השערות שבכל אחורי הצואר בכלל קרחת. אלא נ"ל דפיקה זו היא חוליא עליונה מאותן ה' חוליות שבצואר [כספ"א דאהלות]. והוא המקום שמחובר הגלגולת להצואר: עד כנגד שער מלמעלן דהיינו כשנשרו כל השערות מנקודה האמצעי שבגלגולת הנ"ל בכל חצי הגלגולת שלצד הפנים מאוזן לאוזן. עד אותן השערות שלמעלה מהמצח. ושמזה ומזה מצדדי המצח. כל שלצד הפנים זהו נקרא גבחת:
מלכת שלמה
שני נתקים זה בצד זה וכו' ביד שם פ"ח סי' י' מפ' דשיטה של שער מפסקת ביניהם דקתני היינו שיטה של שער שחור ומפ' דטמא דקתני רישא היינו לומר דאינו טהור ע"י השער שחור שהרי הוא כמות שהי' דאכתי לאו מבוצרות הן ומה ששנינו נפרץ במקום אחד כגריס טמא היינו אפילו נפרץ משני מקומות כמו שפי' הראב"ד ז"ל והטעם פי' הרמב"ם ז"ל וז"ל נפרץ ממקום אחר כגריס ה"ז טמא שהפרצה עצמה נתק אחר והרי שער שחור בצדו ואינו כנוס לתוכו ע"כ משמע קצת דגריס נפרץ ממקום אחר בריש בהאי בבא.
בפי' רעז"ל הקיש נגע לנתק. אמר המלקט נראה דצריך להיות הקיש נתק לנגע:
נפרץ פי' בסוף שבוע או לאחר הפטור דאין פשיון מטמא בתחלה:
נפרץ ממקום אחר כגריס טמא פי' הר"ש ז"ל אפילו נפרץ כגריס אבל הרא"ש ז"ל פי' כגריס טמא לאו דוקא כגריס דאפילו בפחות נמי טמא משום פשיון אלא אגב דבעי למיתני בסיפא כגריס טהור תנא נמי ברישא כגריס ונגע האחד טמא כי השיטה רחבה שתי שערות והנגע שנשר השער תחלה אצלו הוא הפושה וטמא והשני להסגיר כדאמרינן (פ"ו מ"ה) בשתי בהרות זו לפנים מזו אם בפנים כלתה סימן פשיון לפנימית א"נ כגריס דוקא דהשתא נעשה נגע אחד ואע"פ שנשר השער תחלה אצל האחר נגע אחד הוא והכל טמא והשתא ניחא נפרץ ממקום אחד טמא כלומר נעשה הכל נגע אחד טמא ואין כאן עוד הסגר ע"כ:
6.
Two scalls side by side and a line of hair separating between them: If a gap opened up in one place he is unclean, But if it opened up in two places he is clean. How big should the gap be? The space of two hairs. If there was a gap in one place, even though it is as big as a split bean, he is unclean.
משנה ז
שְׁנֵי נְתָקִין, זֶה לִפְנִים מִזֶּה, וְשִׁיטָה שֶׁל שֵׂעָר מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן, נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, טָהוֹר. כַּמָּה תְהֵא הַפִּרְצָה, מְקוֹם שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. נִפְרַץ מִמָּקוֹם אֶחָד כַּגְּרִיס, טָהוֹר:
ברטנורה
זה לפנים מזה. כגון נתק כגריס הקלקי מרובע, ושיטה של שער מקיפו סביב, וחוץ לאותה שיטה מקיף נתק כגריס כל סביבותיה, דהיינו רצועה של נתק ברוחב כעדשה מקפת את השיטה של שער, שזהו שיעור הנתק המקיף השערות המבוצרות:נפרץ ממקום אחד טמא. הפנימי. שהרי שער שחור בצדו ואינו מבוצר לתוכו. אבל החיצון טהור, דהא שתי שערות שחורות מבוצרות לתוכו:משני מקומות טהור. הפנימי, וכל שכן החיצון. שנעשו שניהם נתק אחד ובתוכן שתי שערות שחורות מבוצרות:כמה תהא הפרצה. משני מקומות ויהא טהור, מקום שתי שערות:נפרץ ממקום אחד כגריס טהור. והא דאמרן נפרץ במקום אחד טמא, היינו בפחות מכגריס. אבל מאחר דנפרצה כגריס, אפילו ממקום אחד נעשו שני הנתקים אחד, ושערות הנשארות הרי הן מבוצרות:
תוסופות יום טוב
שני נתקים זה לפנים מזה. פי' הר"ב כגון נתק כגריס כו'. וחוץ לאותה שיטה מקיף כו'. ברוחב כעדשה עיין בזה ברפ"ו:
נפרץ ממקום אחד טמא. פי' הר"ב הפנימי כו'. אבל החיצון טהור. ולר' יוסי דאמר גבי בהרת (בפרק ו' משנה ה'). אין מחיה סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה. ה"ה כאן דא ין השערות סימן טהרה לנתק החיצון. כיון דאיכא נתק הפנימי לתוכן. ומסגיר את שניהן. והיינו אם בתחלה נפרץ. אבל אם בסוף שבוע ראשון. או שני. ולאחר הפטור. שניהן טמאין. משום פסיון. כ"כ הר"ש. גם בעל קרבן אהרן. ותמיה לי טובא דאם כן יש בנתק פשיון לתוכו. ולא כן שנינו בת"כ שהעתקתי בפ"ו משנה ג' [ד"ה שאין]. גם שם משנה ה' דבבהרת ליכא מאן דס"ל שיהא סי' פסיון לחיצונה:
נפרץ ממקום א' כגריס טהור. כתב הר"ב והא דאמרן נפרץ ממקום א' טמא. הוינו בפחות מכגריס. דנחשב כדבוקות לקמת הראש מצד אחד. דכל השערות הרי הן כקמת הראש. ואין כאן מבוצר. הר"ש:
כגריס טהור. ולעיל בב' נתקים זה בצד זה אפי' נפרץ כגריס במקום אחד טמא. דלא חשיבי מבוצרות. כיון דאיכא מצד שני דבוקות לקמת הראש. דהיינו שאר השערות שבראש שחוץ לנגע. מהר"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנתקים נ"ל דהא דנקט בשחין ומכוה לעיל לשון יחיד. והכא נקט נתקין לשון רבים. משום דשחין ומכוה הן בכל מקום בגוף בלי חילוק מקומות. משא"כ נתקין יש כמה מקומות חלוקות בגוף ששייך בהן נתק. דהיינו בראש או בזקן ואין מצטרפין מזל"ז ואין פושין מזל"ז [וכמשנה ט] ומדאיירי בשניהם נקט לשון רבים. אמנם נתק הוא מקום שבראש או בזקן שנשרו משם השערות. באורך ורוחב כגריס. ומטמא בשיהיה בו שום מראה שבעולם. ואף שאינו מהד' מראות. ובת"כ משמע שגם שינוי בעור א"צ כלל. ורק בתוספתא משמע שצריך שינוי בעור [ועי' במראה כהן סי' ח]: מיטמאין בשני שבועות נ"ל דר"ל כל נתק אפילו אין בו סיט"ו. אפ"ה טמא עכ"פ טומ' הסגר ב' שבועות ככל בהרת שבעיר הבשר: ובשני סימנים בשער צהוב ר"ל שער במראה זהב והוא דק: דק ובפשיון דכשנראה בו זה או זה בסוף שבוע א' או ב' או לאחר הפטור. ושער צהוב אפילו כשנראה בו בתחלה, יחליטנו הכהן: בשער צהוב דק לקוי קצר ר"ל מ"ש תורה שצריך שיהי' השער צהוב דק, היינו שיהי' השער לקוי בקצרות. שיהי' השער צהוב שתוך הנתק קצר משאר שערותיו. ואע"ג שהוא עב כמותן. מיהו מודה דעכ"פ צריך שיהי' השער צהוב זה ארוך כדי לנטלו בזוג [ורב"א כתב דר"ע דרש מלת דק בנוטריקון "דק "קצר]: ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך דס"ל דמשמעות מלת דק היינו שנלקה בעובי', אף שארוך כשאר שערות: א"ר יוחנן בן נורי מה הלשון אומרים ר"ל מה כוונת המדבר כשאומר דק וכו': דק מקל זה דק קנה זה דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך רק שדק בעובי': אמר לו ר"ע עד שאנו למדים מן הקנה כשאומרים דק וכו': נלמד מן השער אלא כשאומרים מלת דק גבי שער משמעותו באופן אחר ממלת דק שבמקל וקנה וכדומה: שער ר"ל ב"ש צהובות דקות האמורים בנתק: צהוב דק מטמא מכונס ר"ל שב' השע"צ עומדים סמוכים זל"ז: ומפוזר ששער א' עומדת במזרח הנתק וא' במערבה או בשאר צד מרוחקת ממנה בהנתק: ומבוצר שרוחב הנתק מקיף להב' שע"צ. ברוחב ב"ש לכל צד: הפוך שקדם הנתק להשע"צ: ושלא הפוך שקדמו הש"צ להנתק או באו עמה ביחד: מה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו כלעיל פ"ד מ"ג: שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו דאפילו כשיש בהנתק ב' שע"צ אם יש עמהן ב"ש שחורות טהור: ר' יהודה אומר נ"ל דאף דר"ש ק"ו קאמר. והרי כל ק"ו אדם דן מעצמו אף שלא קבלו מרבו [כרש"י סוכה ל"א א'] ? אפ"ה הכא שאני דגלי קרא ההפך. דמדקאמר קרא ושע"צ לא היה בו. הו"ל כאלו פי' דמטמא אפילו אינו הפוך: הצומח ר"ל ב"ש שחורות שצמחו בהנתק אחר שנולד: מציל מיד השער צהוב ומיד הפשיון ר"ל אפי' הוחלט הנתק על ידי זה או זה. אפ"ה כשצמחו בו ב"ש שחורות אח"כ טהור: מכונס ר"ל בין שהב"ש שחורות עומדים סמוכים זל"ז. או מפוזרים א' בצד זה וא' בצד אחר: ומפוזר מבוצר ר"ל בין שיש מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן סביב או לא: והמשואר שקודם שנולד הנתק כבר הי' במקום הנתק ב"ש שחורות אלו. ונשארו בו גם אח"כ: ואינו מציל מן הצד כשאין מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן. דבשלמא בצומח י"ל דמדצמחו מחדש מוכח שכבר התחילה הנגע להתרפאות. להכי גם באינן מבוצרות מצילו'. אבל במשואר כלומר במבוצרות י"ל מדיש נגע מכל הצדדים ואפ"ה נשארו אלו באמצע. מוכח שעדיין לא גדל כח הנגע לבלוע גם הב"ש שבאמצען. אבל בנשארו מן הצד. מאן יימר שזהו מדהוחלש כח הנגע במקומה. דלמא הנך מן הקמה נינהו שלא הגיע כח הנגע לשם. ואיך יצילו:? עד שיהא רחוק מן הקמה ר"ל עד שיהי' הב"ש שחורות שבנתק רחוקות משאר השערות שמקיפות הנתק: אחת צהובה ר"ל ואם נשארו בהנתק ב"ש א' צהובה וא' שחורה. ששניהן קדמו להנתק. וקמ"ל דאע"ג דשע"צ שקדם לנתק אמ"ט אפ"ה אמ"צ להציל. והיינו כראב"י במשנה ד'. והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת: מיהו י"ל דגם כר' יהודה דפליג אראב"י אתיא. דאע"ג דס"ל דשע"צ גם באינו הפוך מטמא אפ"ה אצטריך הכא לאשמועינן. מדי"ל דדוקא בשיש ב' שע"צ שקדמו לנתק. אבל בשנשאר רק א' והרי היא עצמה אמ"ט וסד"א שתצטרף עם שער שחור להציל מפשיון. קמ"ל: ואחת שחורה אחת צהובה ואחת לבנה דגם לבנות מצילות. ושחור דקרא לאו דוקא. רק אורחא דמילתא נקט קרא. דרוב ישראל שחורי ראש הן. וכמבואר בת"כ שהביאו הר"ש והרא"ש: שער צהוב שקדם את הנתק טהור תמוה דהא כבר תנא לה לעיל [מ"ב] דפליגי בה ר"י ור"ש? ואי משום דבעי לאשמועינן הכא דינן בהצלה. דלא הוה מצי תני לה לעיל במשנה ב'. מדכלל שם מבוצר ושאינו מבוצר והרי באינו מבוצר כו"ע מודו דאינו מציל. להכי הדר נקט לה הכא לאשמעינן דרק ראב"י מכריע ואמר דאמ"ט ואמ"צ: עכ"פ ק' כיון דלענין טומאה מודה ראב"י לר"ש דאמ"ט. א"כ לעיל במשנה ב' דמיירי רק לענין טומאה. הו"ל שם למימר ראב"י ור"ש אומרים שאינו הפוך אמ"ט? ותו דת"ק הכא דס"ל טהור. מ"ט שתיק מיני' לעיל במשנה ב' ? אמנם לולא מסתפינא מרבותי היה נ"ל. דלא לחנם נקט לעיל לשון "שאינו הפוך" והכא נקט בלשון אחר שער צהוב שקדם את הנתק. ואי שניהן בדבור א' נאמרו למה שני תנא בלישני' ? אע"כ לא ראי זה כראי זה. דשאינו הפוך דנקט לעיל היינו שלא נולד השע"צ אחר הנתק. אלא שנולד ביחד עם הנתק. אבל הכא דנקט מלת קדם היינו שנולד באמת השע"צ קודם הנתק. וא"כ הא דנקט לעיל לא הפוך היינו לרבותא דר"ש. דלא לבד בשנולד השע"צ קודם הנתק. אלא אפילו רק לא הפך. דהיינו שנולד עם הנתק ביחד. נמי מטהר ר"ש. והכא נקט קדם לרבותא דר' יהודה. דאפילו בקדם השע"צ להנתק אפ"ה מטמא ר"י. ות"ק דמטהר. וכ"כ ראב"י דמפרש דברי הת"ק וקאמר דאמ"ט ואמ"ל. רק דקדם השע"צ להנתק מטהר. אבל לעיל בנולדו שניהן ביחד. י"ל דס"ל כר"י דטמא ואינו מציל. וי"ל דס"ל כר"ש דטהור ומציל: רש"א מפרש לדברי הת"ק: כל נ"ל דבמלת כל מרבה שער לבן או אדום. או גם צהוב שאינו דק: כיצד מגלחין דבעמד בעינו בסוף שבוע א' של ההסגר בלי פשיון או שע"צ. הר"ז מגלחו ומסגירו עוד שבוע ב'. ושואל כאן כיצד מגלחו: מגלח חוצה לו נ"ל דפשטותא דקרא מדסתם משמע ודאי דלא לבד סביב הנתק. רק כל השער שבאותו אבר. והא דלא קאמר קרא כל שערו. כדקאמר בגלוח טהרת המצורע ? היינו רק משום דרק התם צריך לגלח כל שער שבגופו. אפילו של גבות עיניו. עד שיראה כדלעת חלקה [כדלקמן פי"ד ורמב"ם פי"א מטו"צ]. אבל גלוח זה שאחר ההסגר. א"צ לגלח רק כל החלק שבו הנתק. דהיינו כל הראש או כל הזקן. מיהו גילוח זה כשר בכל אדם. ואפילו שלא בתער. ואינו מעכב [תוספתא דנגעים פ"ד]: ומניח שתי שערות סמוך לו סמוך להנתק סביב: כדי שיהא ניכר אם פשה דבשלמא בהסגר ראשון הי' יכול שפיר לידע אם פשה. ע"י שימדוד הנתק בתחלה וסוף ההסגר כמו שפשוט שבכל נגע היה הכהן צריך לעשות כן לידע אם פשה. אבל בנתק אחר סגירה א' שהי' הכהן צריך לגלח כל שערות המנוגע. והרי כל סימני הנתק הוא שנשרו שערותיו. וא"כ אם לא יניח גבול סביב לנתק. האיך יהי' יכול לידע בסוף הסגר ב' אם פשה הנתק או לא ? להכי מניח ב' שערות בגבולו סביב [ועיין במראה כהן סי' י"ט שהוכחנו שהפשיון של נתק הוא לכה"פ בסוף שבוע ב' בשיעור רוחב ב"ש. דאל"כ הרי היה די לסימן פשיון רוחב שער א' סביב כשיראה בסוף שנשר א' מהן. והנה בהר"ש כאן [מ"ז ד"ה כמה תהא]. נראה ברור דאפילו פסיון של שבוע ראשונה של נתק. ג"כ שיעורו כרוחב ב"ש. ול"מ הי' נ"ל דבכל נגע צריך שיהיה רוחב הפסיון כשיעור זה. דהיינו כפי הרוחב שבין שער לחבירו במקום גדולו. דאילו כרוחב שער א' א"א לאדם לשער. ורק בנתק אין הוכחה מזה. דהרי הוכחה גדולה יש שפשה אף שלא ינשר רק שער א': ולכאורה משנה זו איו כאן מקומה. להפסיק בין דיני טומאת נתק עצמו וסימני'. אלא מדבעי למנקט במתני' דלקמן ענין פשיון. דאכתי לא שמעינן לה דפוסל בנתק להכי נקט מקמי הכי דין גלוח שיהא ניכר אם פשה]: החליטו בשער צהוב משנה זו נשנית כאן בנתק דוגמת הס"ט שנשנו בבהרת [פ"ה מ"ב]: וכן בפשיון ר"ל שאחר שנשר השע"צ שהחליטו בו בא פשיון בהנתק: בתחלה ר"ל בין שהי' התחלפות הזה אחר שהחליטו בשע"צ. בתחלה. או בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור: הרי הוא כמות שהיה וטמא אף שלא החליטו הכהן עדיין בשביל הס"ט החדש. דמ"ש ס"ט זה או זה: והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן בשער צהוב שאחר שעבר הפסיון שהחליטו בו צמח בו שע"צ: בסוף שבוע ראשון ר"ל בין שנתהווה התחלפות הזה אחר שהוחלט בפשיון בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. ולא תני הכא מלת בתחלה. דהרי פשיון אינו מחליט בתחלה: שני נתקים כל א' כגריס או יותר: זה בצד זה ושטה של שער ואע"ג דכל שחור מציל בעומד סמוך מאד להנתק ואפילו בעומד חוץ להנתק ? י"ל י"ל דהכא מיירי שב"ש השחורו' היו כבר קודם שנולדו ב' הנתקים. והרי כל שער משואר אינו מציל רק כשהוא מבוצר. דהיינו שיהיה רוחב ב"ש נתק סביב לכל צד מהשערות [כמ"ג]: נפרץ שיטת השער שבין ב' הנתקין: ממקום אחד טמא האדם טמא מוחלט. שהרי א' מב' הנתקין פשתה: משני מקומות שאותה שיטת השער נפרצה מנתק לנתק בב' מקומות וכל פרצה רחבה כב' שערות: טהור דהרי מדנפרצה בב' צדדים. נעשו שניהן כנגע א'. והרי יש באמצע ב' הפרצות ב"ש שחורות שמצילות טומאת הפשיון [וכמ"ג]: כמה תהא הפרצה שיחשב הכל כנגע א'. ויתטהר ע"י השערות שבאמצע [ומהר"ש [במ"ז] נראה. דגם ארישא. דהיינו בשנפרצה במקום א'. שואל התנא כמה תהא הפרצה שיחשב פשיון. ולא ידענו מנ"ל לרבינו כן. ואפשר שהוכחתו כן מדמצריכינן בגלוח של נתק להניח ב"ש סביב לנתק. ועיין מ"ש בס"ד על זה לעיל סי' י"א.]: מקום שתי שערות בכל פרצה. וכ"ש ביותר. וטעמו של דבר. דהרי השערות השחורות שנשארו בהשורה הרי משוארות הן. וכל שער משואר אמ"צ רק כשיהיה מבוצר [וכמ"ג]. וא"כ רק כשיהי' רוחב כל פרצה כשיעור רוחב ב"ש. יהי' הב"ש שבאמצע מבוצרות: נפרץ ממקום א' כגריס ר"ל אפילו כרוחב גריס: טמא נ"ל דהא דאצטריך לאשמועינן. מדסד"א דדוקא בנפרצה מצ"א בכב' שערות מחשב פשיון ויוחלט. אבל בנפרץ במקום א' כגריס. הו"א דלא גרע מנפרץ מב' רוחות בכל צד ברוחב ב"ש. דאמרינן דנידון הכל כנגע א'. ה"נ וכ"ש בנפרץ מרוח א' כגריס יהי' הכל נידון כנגע א' חדשה ויוסגר. קמ"ל: ושטה של שער מפסקת ביניהן וא"כ החיצון טהור. דהרי השער שחור שבתוכה אע"ג שהוא משואר. הרי הוא מבוצר מהנתק החיצון מכל צד ומצלת אפילו יהי' בהחיצון שע"צ וכ"ש זה החיצון שאין בו שע"צ. אבל הפנימית הרי השער שחור שבצדה מדהוא משואר אינה מצלת להפנימי מדאין השער מבוצר ממנה. ולהכי צריכה הסגר. והסגירה: טמא ר"ל האדם טמא מדפשה הנתק הפנימי. והשער שחור המשואר הרי הוא רק בצדו ולא מבוצר. אבל החיצון נשאר בטהרתו. דהרי השער שחור המשואר הוא מבוצר בתוכו ומציל. ואפילו נימא דכיון דנתק הפנימי מפסיק בין השערות לצד השני של נתק החיצון. יהי' דין הב"ש שחורות אלו כדין מחי' כה"ג. דאינה סיט"ו [כפ"ו מ"ה]. וה"נ נימא דמדמפסיק פנימי בין השערות לצד א' של חיצונה. א"כ אינן לה מבוצרת. ולא יציל. עכ"פ הרי אין פושה לתוכה [מיהו אילה"ק דהא תינח לפי' הר"ש שם דפנימי' טמא משום פשיון. אלא להרמב"ם ור"ב שם דלר"ע דקיי"ל כוותי'. גם פנימי' טהורה מדמחשב הפשיון לה כפושה לתוכה א"כ ה"נ אמאי נתק פנימי טמא. דהרי גם נתק אין פושה לתוכו [וכהתוי"ט הכא]. י"ל דשאני התם דאין המחי' סי' טהרה לחיצונה. והו"ל שפיר כפושה לתוכה. אבל הכא הב"ש הן סימן טהרה להחיצונה. והו"ל החיצונה כליתא. ושפיר מחשב כאלו פשה הפנימי לתוך שער שבחוץ להפנימי]: טהור דהו"ל שניהן בנתק א'. והרי שער שחור מבוצר לה באמצע ומציל: כמה תהא הפרצה נ"ל דקמ"ל הכא דלא תימא דווקא לעיל שב' הנתקים זה בצד זה לא מחשבו כנתק א' רק בשנפרץ בכל פרצה ברוחב ב"ש. אבל הכא שמקיפות זו את זו סד"א דגם בנפרץ ברוחב שער אחד סגי דלחשב כנתק אחד. קמ"ל: טהור דמדמוקף הו"ל בנפרץ כגריס הכל כנתק א'. והרי שער שחור המשואר מציל בו מדהוא מבוצר. ומשום פשיון אין לטמאו דמדנידון כולו כנתק א' אין פושה לתוכו [ועיין פ"ו מ"ד]. מיהו אם נפרצה פנימי בכל גבולו סביב להחיצון. ונעשו כולם נגע א' ממש. יש חילוק. דאם אחר שנפרץ שיטת השער מב' מקומות ונטהר מהב"ש המבוצרות. נתהוו אח"כ שניהן כגע א' ממש. הכי הוא כמו שהי'. אף שהלך כעת השער שחור [כלקמן מ"ש]. ומשום פשיון אמ"ט. דאין נגע פושה לתוכו. אבל בסוף הסגר ראשון או ב' מצא שנתחברו שניהן והיו לנתק א'. ועבר השטה של שער שהי' באמצע. היינו פלוגתא [דפ"ו מ"ה] אם יחשב פשיון לפנימי. או נימא דהכא שאני דנתהווה לנגע א' ממש ופנים חדשות בא לכאן ובעי הסגר כנגע חדש: טמא דשע"צ מטמא אפילו בתחלה כמו ש"ל. וכ"ש בסוף שבוע א' חו ב' או לאחר הפטור: נולד לו שער שחור טהור אף שנשאר השע"צ: אע"פ שהלך לו שער שחור ונשאר הצהוב. ונ"ל דל"ד הלך השעש"ח מעצמו. אלא דכ"ש בנתקו בכוונה. או דאורחא דמילתא נקט: כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם וקמ"ל דמדנקט ת"ק רק בשע"צ משמע הא בפשיון שטהרו השער שחור. אם נשר השער שחור אח"כ חוזר לטומאתו. וכ"ש בפשה וכנס ופשה. וקודם פשיון הב' נשר השער שחור. להכי פליג ר"ש וקאמר כל וכו'. דאפילו כשבא שע"צ או פשיון חדש. אחר שנשר השער שחור אפ"ה מדנטהר בשער שחור פ"א א"א שיטמא עוד נתק זה לעולם. ואע"ג דאמר לעיל [מ"ה] החליטו בשע"צ הלך שע"צ וחזר שע"צ וכן פשיון טמא. הכא שאני דקאמר נטהר. ור"ל שעדיין הסי"טו בו ונטהר. אבל התם לא נטהר. רק מדנעלם. וכיון שחזר הרי חזר ונתגלה. ודו"ק [והר"ש כתב דבאמת פליג רשב"י אדהתם]: רש"א כל שער צהוב שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם אפילו הלך השע"ש ואח"כ בא שע"צ אחר אפ"ה נשאר טהור. אבל אינו מציל מין אחר שלא הצילו בתחלה. כגון שע"ש שהציל מצהוב אינו מציל מפשיון שאח"כ. וכ"כ שע"ש שהציל מפסיון שאינו מציל רק מפסיון שיולד אח"כ ולא לשע"צ שיולד אח"כ. ולת"ק אפילו באותו מין שכבר טיהר אמ"צ למה שיולד אח"כ ורק מה שכבר מציל אף שנשר השע"ש: וניתק כל ראשו אפילו ניתק כולו אחר הפטור: טהור ואפילו הוחלט בשע"צ וניתק אח"כ כולו. ועדיין השע"צ במקומו. אפ"ה טהור. כדין הבהרת שהוחלט בשע"ל. ופרח בכולו. והשע"ל נשאר ואפילו הכי טהור [כפ"ח מ"ז]. אבל הבא בתחלה מנותק כל ראשו. הרי זה נסגר דדינו ג"כ כבא בתחלה כולו הפך לבן [פ"ח מ"ז]. מיהו בניתק כולו מתוך טהרה. וכגון שעמד בעיניו ב' שבועות ונפטר. ואח"כ ניתק כל ראשו. לא אמרינן דנהוי דינו כפרח לבן בכולו מתוך טהרה דטמא [כפ"ח מ"ח]. דשאני הכא דרביי' קרא קרח הוא טהור הוא. [וא"ת הרי נתק מטמא בכל המראות. והרי מדקתני סתמא דבניתק כל ראשו טהור. משמע אפילו היה הנתק בא' מד' מראות ואם כן אמאי יהיה טהור. נדונו כבהרת בקרחת וגבחת. ונצטרך הסגר. ואת"ל הרי הכא ע"כ לא בבא בתחלה נתק כולו מיירי. דא"כ מי עדיף מבא בתחלה הפך לבן. והי' צריך הסגר. אע"כ דמיירי דנתק כולו לאחר הסגר או אחר הפטור. וקאמר דטהור מפשיון נתק. אבל עכ"פ צריך הסגר חדש משום שבקרו"ג וכן משמע קצת לכאורה מהרמב"ם [פ"ח מטו"צ הי"ב וי"ג]. עכ"פ זה דוחק דטהור משמע טפי דטהור לגמרי. אלא י"ל דאע"ג דנתק וקרו"ג שניהן נקרחו אעפ"כ יש חילוק ביניהן כמ"ש בס"ד במראה כהן סי' ח']: הראש והזקן אין מעכבין זה את זה דניתק א' כולו ולא חבירו. אפ"ה טהור: שיש דבר אחר מפסיק ביניהם שער הלחי שמחבר שער הראש עם שער הזקן. נמצא שעור הפנים מופרד לגמרי מעור הבשר: מעכבין זה את זה דבפרח הבהרת בכל הגוף ולא בפנים. הרי הוא טמא. ואינו נידון כפרח בכולו. והיינו משום דגם עור הפנים ראוי לטמא בבהרת. וכל כה"ג מעכב הוא הפריחה [כפ"ח מ"ה]: אינו דין שיעכבו זה את זה ור"י ס"ל דשאני עור הפנים ועור הבשר דשניהן הרי מין א' הם. דהרי פשוט הוא דכשאין שיער בלחי. ואינו מפסיק בין הפנים לעור הבשר. מצטרפין ופושין מזל"ז [כפ"ו מ"ח]. משא"כ ראש וזקן אף שסמוכין יחד אמ"צ ואין פושין מזל"ז. ש"מ דב' מינין נינהו ואין מעכבין זא"ז: הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה כשיש חצי גריס בכל א': ואין פושין מזה לזה כשיש גריס נתק בא' מהם. ופשה לתוך חבירו. אינו פשיון: איזה הוא זקן מן הפרק של לחי מקצה העליון של לחי שהוא תחת האוזן. ממנו ולמטה עד וכו': עד פיקה של גרגרת הוא שפוע כובע שבולט תחת הגרון. וכל שלמטה מגבול זה לצד הפנים הוא זקן: הקרחת והגבחת הוא ג"כ שנמרט שער ראשו ומפורשים לקמן במשנה. אולם החילוק שיש ביניהן לנתק עי' במראה כהן סי' ה': מטמאות אם יש שם בהרת כגריס בא' מד' מראות: בשני שבועות בשני סימנים כשאר עור הבשר רק שש"ל אמ"ט שם: איזו היא קרחת לאו דוקא הוא גם גבחת כך דינו: אכל נשם נשם הוא מין עשב ששוחקין אותו לסם. או סוחטין אותו שמנו. והאוכל אותו או הסך בשמנו. שערותיו נושרות: סך נשם מכה שאינה ראויה לגדל שער ר"ל או שהי' בראשו מכה שאינה ראויה לגדל שער. דהיינו שנעשה מקום המכה צלקת. שאין מגדל שם שער לעולם. ונקט הני וכ"ש בנשרו שערותיו מעצמן שם מחמת חולי או זקנה: איזו היא קרחת מן הקדקד קדקד הוא נקודה האמצעי שבשטח העליון של גלגולת. שממנו משתפע הגלגולת לצד הפנים ונגד העורף. ופיקה של צואר דקאמר תנא. נ"ל דאינה החוליא עליונה של שדרה. דא"כ יהי' בכלל זה כל השערות שלמעלה מחוליא זו בכל אורך הצואר. בכלל קרחת. וזה לא מסתבר שיהיו השערות שבכל אחורי הצואר בכלל קרחת. אלא נ"ל דפיקה זו היא חוליא עליונה מאותן ה' חוליות שבצואר [כספ"א דאהלות]. והוא המקום שמחובר הגלגולת להצואר: עד כנגד שער מלמעלן דהיינו כשנשרו כל השערות מנקודה האמצעי שבגלגולת הנ"ל בכל חצי הגלגולת שלצד הפנים מאוזן לאוזן. עד אותן השערות שלמעלה מהמצח. ושמזה ומזה מצדדי המצח. כל שלצד הפנים זהו נקרא גבחת:
מלכת שלמה
שני נתקים זה לפנים מזה פי' שני נתקים זה לפנים מזה והפנימי כגריס ושיטה של שער ברוחב שתי שערות מקיפתו וחוץ לשער היקף נתק ברוחב שתי שערות ודמי להא דתנן לעיל בהרת כגריס ומחי' כעדשה מקיפתה וחוץ למחי' בהרת והתם תנן הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט והכא מהאי דינא הפנימית להסגיר והחיצונה לפטור דהתם שדינן מחי' המקפת בהרת הפנימית בתר חיצונה ומטמינן לחיצונה והכא נמי שדינן שערות המקיפים נתק הפנימי בתר חיצון ומטהרינן לחיצון דהא אית בי' שערות שחורות מבוצרות וה"נ תניא בתוספתא נתק בתוך נתק מסגיר את הפנימי ופוטר את החיצון ולר' יוסי דאמר לעיל אין מחי' סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה ה"ה הכא נמי אין השערות סימן טהרה לחיצון דאיכא נתק לתוכו ומסגיר את שניהם ובת"כ ריש פרשה ה' נמי תניא איש להביא נתק בתוך נתק דברי ר' עקיבא ור' עקיבא לטעמי' דלעיל גבי בהרת קאי ר' עקיבא בשיטת ר' יוסי דמסגיר את שניהם והך שיטה של שער נמי לא שדינן לא בתר חיצון ולא בתר פנימי ומסגיר את שניהם:
נפרץ ממקום אחד טמא לרבנן פנימי דוקא לר' עקיבא ולר' יוסי שניהם משום פשיון משני מקומות טהורין שני והנתקין לדברי הכל דאיכא שערות ומבוצרות ומצילות לכאן ולכאן הר"ש והרא"ש ז"ל וקשה לע"ד דהא לעיל פ' ששי סי' ה' חלק הרא"ש ז"ל על פי' הר"ש ז"ל ועל גירסתו וכיצד השתא נראה שהודה לו וצ"ע לע"ד:
7.
Two scalls one within the other and a line of hair separating between them: If there appeared a gap in one place the inner one is unclean, But if in two places it is clean. How big must the gap be? The space of two hairs. If there was a gap in one place of the size of a split bean he is clean.
משנה ח
מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב, טָמֵא. נוֹלַד לוֹ שֵׂעָר שָׁחֹר, טָהוֹר. אַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר שָׁחֹר, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל נֶתֶק שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת, אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֵׂעָר צָהֹב שֶׁטָּהַר שָׁעָה אַחַת, אֵין לוֹ טֻמְאָה לְעוֹלָם:
ברטנורה
ובו שער צהוב טמא. שער צהוב מטמא בין בתחילה בין בסוף שבוע ראשון, בין בסוף שבוע שני, בין לאחר הפטור:נולד בו שער שחור טהור. אי בצמח לאחר הנתק, אע״פ שאינן מבוצרות. ואי במשואר, דוקא במבוצר, דרחוק מקמת הראש מקום שתי שערות כדאמרן:אע״פ שהלך לו שער שחור טהור. דכיון דנטהר הצהוב, תו לא מטמא אע״פ שנשר השחור. אבל אם החליטו בפשיון, ובא השחור וטהר הפשיון ואחרי כן הלך השחור, חוזר הפשיון ומטמא. או שפשה וכנס וחזר ופשה, לא אמרינן כיון דנטהר הנתק לא מטמא:כל נתק שטהר שעה אחת. בין שהחליטו בפסיון וכנס, או שבא שער שחור וטיהרו, בין החליטו בשער צהוב ובא שער שחור וטיהרו ואחרי כן הלך השחור, או מה שכנס חזר וניתק, שוב אין לנתק זה טומאה לעולם, אע״ג דקיימו סימני טומאה שלו כגון שער צהוב ופשיון. ולא מיבעי בהני דכבר טהרו בשער שחור, אלא אפילו פשה אחר שהלך השחור או נולד בו שער צהוב אחר, כיון דטהר הנתק כבר שוב אין לו טומאה:ר׳ שמעון אומר כל שער צהוב שטהר שעה אחת. כגון האי דהוה קאי בשעה שבא השחור, אין לו טומאה לעולם. אבל אם אחר שהלך השחור נולד בנתק שער צהוב אחר או פשה אחרי כן, טמא, דכל נתק שטהר לא אמרינן. והלכה כתנא קמא:
תוסופות יום טוב
*[נולד לו שער שחור טהור. כתב הר"ב ואי במשואר דוקא כו' כדאמרינן במשנה ג']:
אף ע"פ שהלך לו שער שחור טהור. פי' הרמב"ם דטעמא מאמרו נרפא הנתק טהור הוא. ועיין לקמן. ומ"ש הר"ב דכיון דנטהר הצהוב. תו לא מטמא אע"פ שנשר השחור. אבל אם החליטו בפסיון כו'. כ"כ הר"ש. וכתב בעל קרבן אהרן על זה דמי יתן ונדע היכן מצא ת"ק זה ההפרש. בין פסיון ובין שער צהוב. דמקרא לא משמע הכי. אדרבה משמע בהפך. דקרא בפסיון מדבר. כדאמר ואם בעיניו עמד וכו'. ועוד דאפושי במחלוקת לא מפשינן. ואיך נאמר דפליג רשב"י על ת"ק בלהבא ובפסיון ע"כ *[ועל הראשונה שכתב דאדרבה משמע בהפך כו'. אני אומר דשותיה דמר לא ידענא. דהא ודאי מדכתי' ואם בעיניו עמד. משמע דאילו היה פסיון אינו בדין נרפא הנתק טהור הוא לעולם] ולשון הרמב"ם בפ"ח מהט"צ [הלכה ח'] נתק שהוחלט בשער צהוב או בפשיון. ונולד בו שער שחור וכו' (והר"ב לא פי' ואם בא שער צהוב אחר מה דינו. וכן הר"ש. ועיין בשני דבורים דלקמן):
רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש. כל נתק שטהר כו'. פי' הר"ב בין שהחליטו בפסיון וכנס וכו'. כתב הרמב"ם שראייתו ג"כ מאמרו נרפא הנתק טהור הוא. וביאר בעל קרבן אהרן דלכ"ע טהור הוא מיותר. דכיון שנרפא ודאי דטהור. א"נ דהל"ל וטהרו הכהן. ות"ק סבר דהטהרה הוא מהסימן אשר ממנו נרפא. וירצה טהור הוא. אותו הסימן שטמאו. ואע"ג שהלך לו השער שחור. אבל אם אחר שהלך בא סימן אחר. אע"פ שהיה ממין אותו שנרפא *(וס"ל לבעל קרבן אהרן דשער צהוב אחר מטמא לת"ק. ועיין בדבור דלקמן) אינו טהור ממנו. דסבר מלת הוא. הדר לסי' שהיה לו. ורשב"י לא ניחא ליה לומר כן. דזה כבר נכלל באמרו נרפא הנתק. שאחר שנרפא בהיות השער הצהוב בו. שוב אינו חוזר זה השער להחליטו. כי לא הוסר הבריאות והרפואה ממי שנרפא בדבר מה בסור הדבר. וא"כ עדיין אומר טהור הוא. הוא יתר. ולז"א הוא דהדר לנתק. וירצה נרפא הנתק מהסימן שהיה לו. וטהור הוא מכל סימן שיבא לו אח"כ. אף ע"פ שהוסר השער שחור. דכיון שנרפא נטהר לעולם. ע"כ. וכתב הר"ש דרשב"י לית ליה הא דתנן לעיל החליטו בשער צהוב וכו' וכן בפסיון כו' דאיהו סבר כיון דטהר הנתק כבר שוב אין לו טומאה דנעשה נתק זה כבהרת פחותה מד' מראות שנולד בו סימני טומאה. דלא מטמו. ע"כ:
רבי שמעון אומר כל שער צהוב שטהר כו'. כתב הר"ב אבל אם אחר שהלך השחור נולד בנתק שער צהוב. או שפשה אח"כ טמא כו'. וכ"כ הר"ש. וכתב בעל קרבן אהרן דבהכרח נאמר לפי זה, דר"ש דס"ל דגם הפסיון שנרפא בשער שחור נרפא לעולם אע"פ שהוסר דאל"כ ר"ש היינו ת"ק ע"כ. דאין לומר דאיכא בינייהו. דלר"ש אם אחר שהלך השחור נולד שער צהוב אחר טמא. ולת"ק אפי' נולד לו שער צהוב אחר נמי טהור דלשונם לא משמע הכי דת"ק אמר טהור סתם. ורש"א אין לו טומאה לעולם. משמע דרבי שמעון להקל. וכתב עוד בעל קרבן אהרן. דפי' הר"ש דחוק חדא דצריך לפרש דשער צהוב דנקט ת"ק הוא דוקא. ושער צהוב דנקט ר' שמעון לאו דוקא. ועוד אחר דפלוגתייהו בפסיון. למה לא ביאר דבריו ר"ש והראוי היה שזה שהוסיף הוא על ת"ק. הוא אשר יבאר ויאמר כל פשיון שטהר וכו'. לכן נראה כפי' הרמב"ם. דר"ש סבר דמה שהציל הציל לעולם בין ממה שהיה לו. בין ממה שיבא אחריו. ואם היה לו שער צהוב ובא שער שחור והצילו משער צהוב. הציל ממה שהי' לו וגם ממה שיבוא אח"כ משער צהוב. לפי שההצלה היתה משער צהוב שלא יטמאנו עוד , אבל אם אחר שהלך הוא (בא) פסיון טמא. דמעולם לא הצילו מהפסיון. וה"ה אם הוחלט בפסיון. ובא שער שחור והצילו ונטהר. נטהר מכל פסיון בין מה שהיה לו קודם בואו בין מה שיהי' לו אחר שהלך שמפסיון בהחלט טהרו. אבל אם אחר שהלך הוא (בא) שער צהוב. טמא. שמשער צהוב לא הצילו. שכאשר בא לא ה"ל שער צהוב. והאי דנקט ר"ש שער צהוב לאו דוקא שה"ה בפסיון אלא אמר דעתו בשער צהוב. לפי שהוא הנושא אשר בו דבר ת"ק ע"כ. וכתב הרמב"ם דראיית ר"ש ג"כ מאמרו נרפא הנתק טהור הוא , ופי' בעל קרבן אהרן שר"ש דייק מלת הוא ורצה לעשות פשרה בזה. ואמר שכוונת הכתוב לומר שטהור הוא אותו הסימן שהיה לו. כיון שנרפא בשער שחור. לא ישוב עוד ליטמא בו אע"פ שהוסר השער שחור. אבל סימן אחר שלא רפאהו זה השער שחור אם יבא אחריו יטמאנו. וזה אומרו הכתוב באומר הוא שירצה טהור הוא זה הסימן אשר נרפא בשער שחור כי לא יהיה עוד סימן טומאה לזה הנתק ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנתקים נ"ל דהא דנקט בשחין ומכוה לעיל לשון יחיד. והכא נקט נתקין לשון רבים. משום דשחין ומכוה הן בכל מקום בגוף בלי חילוק מקומות. משא"כ נתקין יש כמה מקומות חלוקות בגוף ששייך בהן נתק. דהיינו בראש או בזקן ואין מצטרפין מזל"ז ואין פושין מזל"ז [וכמשנה ט] ומדאיירי בשניהם נקט לשון רבים. אמנם נתק הוא מקום שבראש או בזקן שנשרו משם השערות. באורך ורוחב כגריס. ומטמא בשיהיה בו שום מראה שבעולם. ואף שאינו מהד' מראות. ובת"כ משמע שגם שינוי בעור א"צ כלל. ורק בתוספתא משמע שצריך שינוי בעור [ועי' במראה כהן סי' ח]: מיטמאין בשני שבועות נ"ל דר"ל כל נתק אפילו אין בו סיט"ו. אפ"ה טמא עכ"פ טומ' הסגר ב' שבועות ככל בהרת שבעיר הבשר: ובשני סימנים בשער צהוב ר"ל שער במראה זהב והוא דק: דק ובפשיון דכשנראה בו זה או זה בסוף שבוע א' או ב' או לאחר הפטור. ושער צהוב אפילו כשנראה בו בתחלה, יחליטנו הכהן: בשער צהוב דק לקוי קצר ר"ל מ"ש תורה שצריך שיהי' השער צהוב דק, היינו שיהי' השער לקוי בקצרות. שיהי' השער צהוב שתוך הנתק קצר משאר שערותיו. ואע"ג שהוא עב כמותן. מיהו מודה דעכ"פ צריך שיהי' השער צהוב זה ארוך כדי לנטלו בזוג [ורב"א כתב דר"ע דרש מלת דק בנוטריקון "דק "קצר]: ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך דס"ל דמשמעות מלת דק היינו שנלקה בעובי', אף שארוך כשאר שערות: א"ר יוחנן בן נורי מה הלשון אומרים ר"ל מה כוונת המדבר כשאומר דק וכו': דק מקל זה דק קנה זה דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך רק שדק בעובי': אמר לו ר"ע עד שאנו למדים מן הקנה כשאומרים דק וכו': נלמד מן השער אלא כשאומרים מלת דק גבי שער משמעותו באופן אחר ממלת דק שבמקל וקנה וכדומה: שער ר"ל ב"ש צהובות דקות האמורים בנתק: צהוב דק מטמא מכונס ר"ל שב' השע"צ עומדים סמוכים זל"ז: ומפוזר ששער א' עומדת במזרח הנתק וא' במערבה או בשאר צד מרוחקת ממנה בהנתק: ומבוצר שרוחב הנתק מקיף להב' שע"צ. ברוחב ב"ש לכל צד: הפוך שקדם הנתק להשע"צ: ושלא הפוך שקדמו הש"צ להנתק או באו עמה ביחד: מה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו כלעיל פ"ד מ"ג: שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו דאפילו כשיש בהנתק ב' שע"צ אם יש עמהן ב"ש שחורות טהור: ר' יהודה אומר נ"ל דאף דר"ש ק"ו קאמר. והרי כל ק"ו אדם דן מעצמו אף שלא קבלו מרבו [כרש"י סוכה ל"א א'] ? אפ"ה הכא שאני דגלי קרא ההפך. דמדקאמר קרא ושע"צ לא היה בו. הו"ל כאלו פי' דמטמא אפילו אינו הפוך: הצומח ר"ל ב"ש שחורות שצמחו בהנתק אחר שנולד: מציל מיד השער צהוב ומיד הפשיון ר"ל אפי' הוחלט הנתק על ידי זה או זה. אפ"ה כשצמחו בו ב"ש שחורות אח"כ טהור: מכונס ר"ל בין שהב"ש שחורות עומדים סמוכים זל"ז. או מפוזרים א' בצד זה וא' בצד אחר: ומפוזר מבוצר ר"ל בין שיש מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן סביב או לא: והמשואר שקודם שנולד הנתק כבר הי' במקום הנתק ב"ש שחורות אלו. ונשארו בו גם אח"כ: ואינו מציל מן הצד כשאין מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן. דבשלמא בצומח י"ל דמדצמחו מחדש מוכח שכבר התחילה הנגע להתרפאות. להכי גם באינן מבוצרות מצילו'. אבל במשואר כלומר במבוצרות י"ל מדיש נגע מכל הצדדים ואפ"ה נשארו אלו באמצע. מוכח שעדיין לא גדל כח הנגע לבלוע גם הב"ש שבאמצען. אבל בנשארו מן הצד. מאן יימר שזהו מדהוחלש כח הנגע במקומה. דלמא הנך מן הקמה נינהו שלא הגיע כח הנגע לשם. ואיך יצילו:? עד שיהא רחוק מן הקמה ר"ל עד שיהי' הב"ש שחורות שבנתק רחוקות משאר השערות שמקיפות הנתק: אחת צהובה ר"ל ואם נשארו בהנתק ב"ש א' צהובה וא' שחורה. ששניהן קדמו להנתק. וקמ"ל דאע"ג דשע"צ שקדם לנתק אמ"ט אפ"ה אמ"צ להציל. והיינו כראב"י במשנה ד'. והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת: מיהו י"ל דגם כר' יהודה דפליג אראב"י אתיא. דאע"ג דס"ל דשע"צ גם באינו הפוך מטמא אפ"ה אצטריך הכא לאשמועינן. מדי"ל דדוקא בשיש ב' שע"צ שקדמו לנתק. אבל בשנשאר רק א' והרי היא עצמה אמ"ט וסד"א שתצטרף עם שער שחור להציל מפשיון. קמ"ל: ואחת שחורה אחת צהובה ואחת לבנה דגם לבנות מצילות. ושחור דקרא לאו דוקא. רק אורחא דמילתא נקט קרא. דרוב ישראל שחורי ראש הן. וכמבואר בת"כ שהביאו הר"ש והרא"ש: שער צהוב שקדם את הנתק טהור תמוה דהא כבר תנא לה לעיל [מ"ב] דפליגי בה ר"י ור"ש? ואי משום דבעי לאשמועינן הכא דינן בהצלה. דלא הוה מצי תני לה לעיל במשנה ב'. מדכלל שם מבוצר ושאינו מבוצר והרי באינו מבוצר כו"ע מודו דאינו מציל. להכי הדר נקט לה הכא לאשמעינן דרק ראב"י מכריע ואמר דאמ"ט ואמ"צ: עכ"פ ק' כיון דלענין טומאה מודה ראב"י לר"ש דאמ"ט. א"כ לעיל במשנה ב' דמיירי רק לענין טומאה. הו"ל שם למימר ראב"י ור"ש אומרים שאינו הפוך אמ"ט? ותו דת"ק הכא דס"ל טהור. מ"ט שתיק מיני' לעיל במשנה ב' ? אמנם לולא מסתפינא מרבותי היה נ"ל. דלא לחנם נקט לעיל לשון "שאינו הפוך" והכא נקט בלשון אחר שער צהוב שקדם את הנתק. ואי שניהן בדבור א' נאמרו למה שני תנא בלישני' ? אע"כ לא ראי זה כראי זה. דשאינו הפוך דנקט לעיל היינו שלא נולד השע"צ אחר הנתק. אלא שנולד ביחד עם הנתק. אבל הכא דנקט מלת קדם היינו שנולד באמת השע"צ קודם הנתק. וא"כ הא דנקט לעיל לא הפוך היינו לרבותא דר"ש. דלא לבד בשנולד השע"צ קודם הנתק. אלא אפילו רק לא הפך. דהיינו שנולד עם הנתק ביחד. נמי מטהר ר"ש. והכא נקט קדם לרבותא דר' יהודה. דאפילו בקדם השע"צ להנתק אפ"ה מטמא ר"י. ות"ק דמטהר. וכ"כ ראב"י דמפרש דברי הת"ק וקאמר דאמ"ט ואמ"ל. רק דקדם השע"צ להנתק מטהר. אבל לעיל בנולדו שניהן ביחד. י"ל דס"ל כר"י דטמא ואינו מציל. וי"ל דס"ל כר"ש דטהור ומציל: רש"א מפרש לדברי הת"ק: כל נ"ל דבמלת כל מרבה שער לבן או אדום. או גם צהוב שאינו דק: כיצד מגלחין דבעמד בעינו בסוף שבוע א' של ההסגר בלי פשיון או שע"צ. הר"ז מגלחו ומסגירו עוד שבוע ב'. ושואל כאן כיצד מגלחו: מגלח חוצה לו נ"ל דפשטותא דקרא מדסתם משמע ודאי דלא לבד סביב הנתק. רק כל השער שבאותו אבר. והא דלא קאמר קרא כל שערו. כדקאמר בגלוח טהרת המצורע ? היינו רק משום דרק התם צריך לגלח כל שער שבגופו. אפילו של גבות עיניו. עד שיראה כדלעת חלקה [כדלקמן פי"ד ורמב"ם פי"א מטו"צ]. אבל גלוח זה שאחר ההסגר. א"צ לגלח רק כל החלק שבו הנתק. דהיינו כל הראש או כל הזקן. מיהו גילוח זה כשר בכל אדם. ואפילו שלא בתער. ואינו מעכב [תוספתא דנגעים פ"ד]: ומניח שתי שערות סמוך לו סמוך להנתק סביב: כדי שיהא ניכר אם פשה דבשלמא בהסגר ראשון הי' יכול שפיר לידע אם פשה. ע"י שימדוד הנתק בתחלה וסוף ההסגר כמו שפשוט שבכל נגע היה הכהן צריך לעשות כן לידע אם פשה. אבל בנתק אחר סגירה א' שהי' הכהן צריך לגלח כל שערות המנוגע. והרי כל סימני הנתק הוא שנשרו שערותיו. וא"כ אם לא יניח גבול סביב לנתק. האיך יהי' יכול לידע בסוף הסגר ב' אם פשה הנתק או לא ? להכי מניח ב' שערות בגבולו סביב [ועיין במראה כהן סי' י"ט שהוכחנו שהפשיון של נתק הוא לכה"פ בסוף שבוע ב' בשיעור רוחב ב"ש. דאל"כ הרי היה די לסימן פשיון רוחב שער א' סביב כשיראה בסוף שנשר א' מהן. והנה בהר"ש כאן [מ"ז ד"ה כמה תהא]. נראה ברור דאפילו פסיון של שבוע ראשונה של נתק. ג"כ שיעורו כרוחב ב"ש. ול"מ הי' נ"ל דבכל נגע צריך שיהיה רוחב הפסיון כשיעור זה. דהיינו כפי הרוחב שבין שער לחבירו במקום גדולו. דאילו כרוחב שער א' א"א לאדם לשער. ורק בנתק אין הוכחה מזה. דהרי הוכחה גדולה יש שפשה אף שלא ינשר רק שער א': ולכאורה משנה זו איו כאן מקומה. להפסיק בין דיני טומאת נתק עצמו וסימני'. אלא מדבעי למנקט במתני' דלקמן ענין פשיון. דאכתי לא שמעינן לה דפוסל בנתק להכי נקט מקמי הכי דין גלוח שיהא ניכר אם פשה]: החליטו בשער צהוב משנה זו נשנית כאן בנתק דוגמת הס"ט שנשנו בבהרת [פ"ה מ"ב]: וכן בפשיון ר"ל שאחר שנשר השע"צ שהחליטו בו בא פשיון בהנתק: בתחלה ר"ל בין שהי' התחלפות הזה אחר שהחליטו בשע"צ. בתחלה. או בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור: הרי הוא כמות שהיה וטמא אף שלא החליטו הכהן עדיין בשביל הס"ט החדש. דמ"ש ס"ט זה או זה: והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן בשער צהוב שאחר שעבר הפסיון שהחליטו בו צמח בו שע"צ: בסוף שבוע ראשון ר"ל בין שנתהווה התחלפות הזה אחר שהוחלט בפשיון בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. ולא תני הכא מלת בתחלה. דהרי פשיון אינו מחליט בתחלה: שני נתקים כל א' כגריס או יותר: זה בצד זה ושטה של שער ואע"ג דכל שחור מציל בעומד סמוך מאד להנתק ואפילו בעומד חוץ להנתק ? י"ל י"ל דהכא מיירי שב"ש השחורו' היו כבר קודם שנולדו ב' הנתקים. והרי כל שער משואר אינו מציל רק כשהוא מבוצר. דהיינו שיהיה רוחב ב"ש נתק סביב לכל צד מהשערות [כמ"ג]: נפרץ שיטת השער שבין ב' הנתקין: ממקום אחד טמא האדם טמא מוחלט. שהרי א' מב' הנתקין פשתה: משני מקומות שאותה שיטת השער נפרצה מנתק לנתק בב' מקומות וכל פרצה רחבה כב' שערות: טהור דהרי מדנפרצה בב' צדדים. נעשו שניהן כנגע א'. והרי יש באמצע ב' הפרצות ב"ש שחורות שמצילות טומאת הפשיון [וכמ"ג]: כמה תהא הפרצה שיחשב הכל כנגע א'. ויתטהר ע"י השערות שבאמצע [ומהר"ש [במ"ז] נראה. דגם ארישא. דהיינו בשנפרצה במקום א'. שואל התנא כמה תהא הפרצה שיחשב פשיון. ולא ידענו מנ"ל לרבינו כן. ואפשר שהוכחתו כן מדמצריכינן בגלוח של נתק להניח ב"ש סביב לנתק. ועיין מ"ש בס"ד על זה לעיל סי' י"א.]: מקום שתי שערות בכל פרצה. וכ"ש ביותר. וטעמו של דבר. דהרי השערות השחורות שנשארו בהשורה הרי משוארות הן. וכל שער משואר אמ"צ רק כשיהיה מבוצר [וכמ"ג]. וא"כ רק כשיהי' רוחב כל פרצה כשיעור רוחב ב"ש. יהי' הב"ש שבאמצע מבוצרות: נפרץ ממקום א' כגריס ר"ל אפילו כרוחב גריס: טמא נ"ל דהא דאצטריך לאשמועינן. מדסד"א דדוקא בנפרצה מצ"א בכב' שערות מחשב פשיון ויוחלט. אבל בנפרץ במקום א' כגריס. הו"א דלא גרע מנפרץ מב' רוחות בכל צד ברוחב ב"ש. דאמרינן דנידון הכל כנגע א'. ה"נ וכ"ש בנפרץ מרוח א' כגריס יהי' הכל נידון כנגע א' חדשה ויוסגר. קמ"ל: ושטה של שער מפסקת ביניהן וא"כ החיצון טהור. דהרי השער שחור שבתוכה אע"ג שהוא משואר. הרי הוא מבוצר מהנתק החיצון מכל צד ומצלת אפילו יהי' בהחיצון שע"צ וכ"ש זה החיצון שאין בו שע"צ. אבל הפנימית הרי השער שחור שבצדה מדהוא משואר אינה מצלת להפנימי מדאין השער מבוצר ממנה. ולהכי צריכה הסגר. והסגירה: טמא ר"ל האדם טמא מדפשה הנתק הפנימי. והשער שחור המשואר הרי הוא רק בצדו ולא מבוצר. אבל החיצון נשאר בטהרתו. דהרי השער שחור המשואר הוא מבוצר בתוכו ומציל. ואפילו נימא דכיון דנתק הפנימי מפסיק בין השערות לצד השני של נתק החיצון. יהי' דין הב"ש שחורות אלו כדין מחי' כה"ג. דאינה סיט"ו [כפ"ו מ"ה]. וה"נ נימא דמדמפסיק פנימי בין השערות לצד א' של חיצונה. א"כ אינן לה מבוצרת. ולא יציל. עכ"פ הרי אין פושה לתוכה [מיהו אילה"ק דהא תינח לפי' הר"ש שם דפנימי' טמא משום פשיון. אלא להרמב"ם ור"ב שם דלר"ע דקיי"ל כוותי'. גם פנימי' טהורה מדמחשב הפשיון לה כפושה לתוכה א"כ ה"נ אמאי נתק פנימי טמא. דהרי גם נתק אין פושה לתוכו [וכהתוי"ט הכא]. י"ל דשאני התם דאין המחי' סי' טהרה לחיצונה. והו"ל שפיר כפושה לתוכה. אבל הכא הב"ש הן סימן טהרה להחיצונה. והו"ל החיצונה כליתא. ושפיר מחשב כאלו פשה הפנימי לתוך שער שבחוץ להפנימי]: טהור דהו"ל שניהן בנתק א'. והרי שער שחור מבוצר לה באמצע ומציל: כמה תהא הפרצה נ"ל דקמ"ל הכא דלא תימא דווקא לעיל שב' הנתקים זה בצד זה לא מחשבו כנתק א' רק בשנפרץ בכל פרצה ברוחב ב"ש. אבל הכא שמקיפות זו את זו סד"א דגם בנפרץ ברוחב שער אחד סגי דלחשב כנתק אחד. קמ"ל: טהור דמדמוקף הו"ל בנפרץ כגריס הכל כנתק א'. והרי שער שחור המשואר מציל בו מדהוא מבוצר. ומשום פשיון אין לטמאו דמדנידון כולו כנתק א' אין פושה לתוכו [ועיין פ"ו מ"ד]. מיהו אם נפרצה פנימי בכל גבולו סביב להחיצון. ונעשו כולם נגע א' ממש. יש חילוק. דאם אחר שנפרץ שיטת השער מב' מקומות ונטהר מהב"ש המבוצרות. נתהוו אח"כ שניהן כגע א' ממש. הכי הוא כמו שהי'. אף שהלך כעת השער שחור [כלקמן מ"ש]. ומשום פשיון אמ"ט. דאין נגע פושה לתוכו. אבל בסוף הסגר ראשון או ב' מצא שנתחברו שניהן והיו לנתק א'. ועבר השטה של שער שהי' באמצע. היינו פלוגתא [דפ"ו מ"ה] אם יחשב פשיון לפנימי. או נימא דהכא שאני דנתהווה לנגע א' ממש ופנים חדשות בא לכאן ובעי הסגר כנגע חדש: טמא דשע"צ מטמא אפילו בתחלה כמו ש"ל. וכ"ש בסוף שבוע א' חו ב' או לאחר הפטור: נולד לו שער שחור טהור אף שנשאר השע"צ: אע"פ שהלך לו שער שחור ונשאר הצהוב. ונ"ל דל"ד הלך השעש"ח מעצמו. אלא דכ"ש בנתקו בכוונה. או דאורחא דמילתא נקט: כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם וקמ"ל דמדנקט ת"ק רק בשע"צ משמע הא בפשיון שטהרו השער שחור. אם נשר השער שחור אח"כ חוזר לטומאתו. וכ"ש בפשה וכנס ופשה. וקודם פשיון הב' נשר השער שחור. להכי פליג ר"ש וקאמר כל וכו'. דאפילו כשבא שע"צ או פשיון חדש. אחר שנשר השער שחור אפ"ה מדנטהר בשער שחור פ"א א"א שיטמא עוד נתק זה לעולם. ואע"ג דאמר לעיל [מ"ה] החליטו בשע"צ הלך שע"צ וחזר שע"צ וכן פשיון טמא. הכא שאני דקאמר נטהר. ור"ל שעדיין הסי"טו בו ונטהר. אבל התם לא נטהר. רק מדנעלם. וכיון שחזר הרי חזר ונתגלה. ודו"ק [והר"ש כתב דבאמת פליג רשב"י אדהתם]: רש"א כל שער צהוב שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם אפילו הלך השע"ש ואח"כ בא שע"צ אחר אפ"ה נשאר טהור. אבל אינו מציל מין אחר שלא הצילו בתחלה. כגון שע"ש שהציל מצהוב אינו מציל מפשיון שאח"כ. וכ"כ שע"ש שהציל מפסיון שאינו מציל רק מפסיון שיולד אח"כ ולא לשע"צ שיולד אח"כ. ולת"ק אפילו באותו מין שכבר טיהר אמ"צ למה שיולד אח"כ ורק מה שכבר מציל אף שנשר השע"ש: וניתק כל ראשו אפילו ניתק כולו אחר הפטור: טהור ואפילו הוחלט בשע"צ וניתק אח"כ כולו. ועדיין השע"צ במקומו. אפ"ה טהור. כדין הבהרת שהוחלט בשע"ל. ופרח בכולו. והשע"ל נשאר ואפילו הכי טהור [כפ"ח מ"ז]. אבל הבא בתחלה מנותק כל ראשו. הרי זה נסגר דדינו ג"כ כבא בתחלה כולו הפך לבן [פ"ח מ"ז]. מיהו בניתק כולו מתוך טהרה. וכגון שעמד בעיניו ב' שבועות ונפטר. ואח"כ ניתק כל ראשו. לא אמרינן דנהוי דינו כפרח לבן בכולו מתוך טהרה דטמא [כפ"ח מ"ח]. דשאני הכא דרביי' קרא קרח הוא טהור הוא. [וא"ת הרי נתק מטמא בכל המראות. והרי מדקתני סתמא דבניתק כל ראשו טהור. משמע אפילו היה הנתק בא' מד' מראות ואם כן אמאי יהיה טהור. נדונו כבהרת בקרחת וגבחת. ונצטרך הסגר. ואת"ל הרי הכא ע"כ לא בבא בתחלה נתק כולו מיירי. דא"כ מי עדיף מבא בתחלה הפך לבן. והי' צריך הסגר. אע"כ דמיירי דנתק כולו לאחר הסגר או אחר הפטור. וקאמר דטהור מפשיון נתק. אבל עכ"פ צריך הסגר חדש משום שבקרו"ג וכן משמע קצת לכאורה מהרמב"ם [פ"ח מטו"צ הי"ב וי"ג]. עכ"פ זה דוחק דטהור משמע טפי דטהור לגמרי. אלא י"ל דאע"ג דנתק וקרו"ג שניהן נקרחו אעפ"כ יש חילוק ביניהן כמ"ש בס"ד במראה כהן סי' ח']: הראש והזקן אין מעכבין זה את זה דניתק א' כולו ולא חבירו. אפ"ה טהור: שיש דבר אחר מפסיק ביניהם שער הלחי שמחבר שער הראש עם שער הזקן. נמצא שעור הפנים מופרד לגמרי מעור הבשר: מעכבין זה את זה דבפרח הבהרת בכל הגוף ולא בפנים. הרי הוא טמא. ואינו נידון כפרח בכולו. והיינו משום דגם עור הפנים ראוי לטמא בבהרת. וכל כה"ג מעכב הוא הפריחה [כפ"ח מ"ה]: אינו דין שיעכבו זה את זה ור"י ס"ל דשאני עור הפנים ועור הבשר דשניהן הרי מין א' הם. דהרי פשוט הוא דכשאין שיער בלחי. ואינו מפסיק בין הפנים לעור הבשר. מצטרפין ופושין מזל"ז [כפ"ו מ"ח]. משא"כ ראש וזקן אף שסמוכין יחד אמ"צ ואין פושין מזל"ז. ש"מ דב' מינין נינהו ואין מעכבין זא"ז: הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה כשיש חצי גריס בכל א': ואין פושין מזה לזה כשיש גריס נתק בא' מהם. ופשה לתוך חבירו. אינו פשיון: איזה הוא זקן מן הפרק של לחי מקצה העליון של לחי שהוא תחת האוזן. ממנו ולמטה עד וכו': עד פיקה של גרגרת הוא שפוע כובע שבולט תחת הגרון. וכל שלמטה מגבול זה לצד הפנים הוא זקן: הקרחת והגבחת הוא ג"כ שנמרט שער ראשו ומפורשים לקמן במשנה. אולם החילוק שיש ביניהן לנתק עי' במראה כהן סי' ה': מטמאות אם יש שם בהרת כגריס בא' מד' מראות: בשני שבועות בשני סימנים כשאר עור הבשר רק שש"ל אמ"ט שם: איזו היא קרחת לאו דוקא הוא גם גבחת כך דינו: אכל נשם נשם הוא מין עשב ששוחקין אותו לסם. או סוחטין אותו שמנו. והאוכל אותו או הסך בשמנו. שערותיו נושרות: סך נשם מכה שאינה ראויה לגדל שער ר"ל או שהי' בראשו מכה שאינה ראויה לגדל שער. דהיינו שנעשה מקום המכה צלקת. שאין מגדל שם שער לעולם. ונקט הני וכ"ש בנשרו שערותיו מעצמן שם מחמת חולי או זקנה: איזו היא קרחת מן הקדקד קדקד הוא נקודה האמצעי שבשטח העליון של גלגולת. שממנו משתפע הגלגולת לצד הפנים ונגד העורף. ופיקה של צואר דקאמר תנא. נ"ל דאינה החוליא עליונה של שדרה. דא"כ יהי' בכלל זה כל השערות שלמעלה מחוליא זו בכל אורך הצואר. בכלל קרחת. וזה לא מסתבר שיהיו השערות שבכל אחורי הצואר בכלל קרחת. אלא נ"ל דפיקה זו היא חוליא עליונה מאותן ה' חוליות שבצואר [כספ"א דאהלות]. והוא המקום שמחובר הגלגולת להצואר: עד כנגד שער מלמעלן דהיינו כשנשרו כל השערות מנקודה האמצעי שבגלגולת הנ"ל בכל חצי הגלגולת שלצד הפנים מאוזן לאוזן. עד אותן השערות שלמעלה מהמצח. ושמזה ומזה מצדדי המצח. כל שלצד הפנים זהו נקרא גבחת:
מלכת שלמה
בפי' רעז"ל ואי במשואר דוקא במבוצר או דרחוק מקמת הראש מקום שתי שערות כדאמרן דנחשב כמבוצר כך צ"ל. וביד שם פ"ח סי' ח' אלא שבכסף משנה לא נזכר מקומה איו. ובתוספתא ר' יהודא בן נקוסא משום ר"ש קאי בשטת ר"ש בן יהודה משום ר"ש דמתני' והרמב"ם ז"ל יש לו דרך אחרת בפירוש פלוגתא דתנא דמתני' ע"ש וכותי' הכריח בספר קרבן אהרן פרק ט' דפרשת נגעים סימן ט"ו ע"ש ותוסף לקת טוב והנהו בספר תוספות יום טוב:
8.
One who has a scall with yellow hair within it is unclean. If subsequently black hair grew in it, he is clean; even if the black hair disappeared again he remains clean. Rabbi Shimon ben Judah says in the name of Rabbi Shimon: any scall that has once been pronounced clean can never again be unclean. Rabbi Shimon says: any yellow hair that has once been pronounced clean can never again be unclean.
משנה ט
מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶתֶק כַּגְּרִיס, וְנִתַּק כָּל רֹאשׁוֹ, טָהוֹר. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וְדִין הוּא, מָה אִם עוֹר הַפָּנִים וְעוֹר הַבָּשָׂר, שֶׁיֵּשׁ דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן שֶׁאֵין דָּבָר אַחֵר מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּעַכְּבוּ זֶה אֶת זֶה. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה. אֵיזֶה הוּא זָקָן, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגָּרֶת:
ברטנורה
וניתק כל ראשו. שפרח הנתק בכל הראש. בין שהוחלט בשער צהוב בין שהוחלט בפשיון:טהור. דבכולהו פריחה מטהרת. ומנין שהפריחה מטהרת בראש, דכתיב (ויקרא י״ג:מ׳) ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא. בזקן מנין, ת״ל ואיש, לרבות את הזקן. והבא כולו נתק בתחילה אינו טהור, כשם שהבא כולו לבן בתחלה אינו טהור בבהרת:אין מעכבין זה את זה. אם היה בראש נתק כגריס ואח״כ ניתק כל הראש, אע״פ שלא ניתק הזקן, טהור. וכן כשפרח בזקן ולא פרח בראש, טהור, דאין מעכבין זה על זה:ודין הוא. שיהו מעכבין:שיש דבר אחר מפסיק ביניהן. ששער הראש והזקן דאין מיטמאין בבהרת, מפסיקין בין עור הפנים לשאר הגוף. ועור הפנים ושאר הגוף מעכבין זה על זה, דכל שראוי ליטמא בנגע הבהרת מעכב פריחת הבהרת:אין מצטרפין זה עם זה. במקום שהראש והזקן מתחברים זה עם זה, אם נולד חצי גריס בזה וחצי גריס בזה, אין מצטרפין:ואין פושין מזה לזה. דאם יש נתק כגריס בראש סמוך לזקן, ולסוף שבוע ראשון או לסוף שבוע שני או לאחר הפטור פשה בזקן, לא חשיב פשיון:מן הפרק של לחי. העליון. מותח חוט מאוזן לאוזן, כל שמן החוט ולמעלה זהו הראש, וכל שמן החוט ולמטה זה הזקן:פיקה של גרגרת. ראש השיפוי כובע, והבשר המקיף בשיפוי כובע מחוץ, קרוי פיקה:
תוסופות יום טוב
וניתק כל ראשו טהור. כתב הר"ב דכתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא וגו'. וכן שנוי בת"כ ועיקר קרא לאו להכי אתא. דא"כ כי לא ניתק אלא אחורו ולא כל ראשו יטהר. וכן אם היה הנתק בפאת פניו ונעשה גבח יטהר ואנן ניתק כל ראשו תנן אלא עיקר קרא לפרושי דין קרחת וגבחת ואגב למדנו מדקאמר טהור הוא ולגופיה לדין קרחת וגבחת לא איצטריך דהא הדר כתב וכי יהיה בקרחת וגבחת נגע וגו'. דשמעת מיניה שפיר דעד שיהיה בו מראה נגע וגו' אינו טמא אלא דלהכי כתב הכא טהור הוא ללמדנו שיש לדין נתק ג"כ דין פרח בכולו שיטהר בכך. ומ"ש הר"ב בזקן מנין. ת"ל ואיש לרבות את הזקן או אינו אומר איש אלא להוציא את האשה ואת הקטן ת"ל הצרוע בין איש בין אשה בין קטן. א"כ למה נאמר איש להביא את הזקן ת"כ. ומ"ש הר"ב והבא כולו נתק בתחלה אינו טהור כו'. ולכאורה כמו כן בנתוק כולו לאחר הפטור כיון דלבהרת מדמינן. וכן משמע נמי מדכתב הר"ב בין שהוחלט וכו' דמשמע אבל מתוך הפטור אינו טהור אלא דבתוספתא לא קתני הכי וכ"כ הר"ש. וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מהט"צ (הלכה י"ב) ופי' הכ"מ בשם ר"י קורקוס דהכא כתב ואיש כי ימרט ראשו וכו' משמע בכל גווני ואין טעם להחמיר כיון דהכא ליכא קרא המוכח שאין הפריחה מטהרת ליה* כדאיתא קרא בבהרת. הלכך לא מטמינן הכא. אלא בבא כן בתחלה דלא מקרי פריחה ואין להקל יותר מבקצתו ומדמינן ליה לנגע ע"כ:
טהור. במתני' דלקמן יש להאריך בזה בס"ד:
הראש והזקן אין מעכבין זה את זה. בת"כ יליף לה מדכתיב ראשו כלומר דה"מ למכתב וכי ימרט ולשתוק מראשו אלא לומר דראשו טהור ואין הזקן מעכבו:
הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה. שנאמר (ויקרא י"ג) צרעת הראש או הזקן מלמד שהן חשובין שנים. הרמב"ם ספ"ח מהלכות ט"צ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנתקים נ"ל דהא דנקט בשחין ומכוה לעיל לשון יחיד. והכא נקט נתקין לשון רבים. משום דשחין ומכוה הן בכל מקום בגוף בלי חילוק מקומות. משא"כ נתקין יש כמה מקומות חלוקות בגוף ששייך בהן נתק. דהיינו בראש או בזקן ואין מצטרפין מזל"ז ואין פושין מזל"ז [וכמשנה ט] ומדאיירי בשניהם נקט לשון רבים. אמנם נתק הוא מקום שבראש או בזקן שנשרו משם השערות. באורך ורוחב כגריס. ומטמא בשיהיה בו שום מראה שבעולם. ואף שאינו מהד' מראות. ובת"כ משמע שגם שינוי בעור א"צ כלל. ורק בתוספתא משמע שצריך שינוי בעור [ועי' במראה כהן סי' ח]: מיטמאין בשני שבועות נ"ל דר"ל כל נתק אפילו אין בו סיט"ו. אפ"ה טמא עכ"פ טומ' הסגר ב' שבועות ככל בהרת שבעיר הבשר: ובשני סימנים בשער צהוב ר"ל שער במראה זהב והוא דק: דק ובפשיון דכשנראה בו זה או זה בסוף שבוע א' או ב' או לאחר הפטור. ושער צהוב אפילו כשנראה בו בתחלה, יחליטנו הכהן: בשער צהוב דק לקוי קצר ר"ל מ"ש תורה שצריך שיהי' השער צהוב דק, היינו שיהי' השער לקוי בקצרות. שיהי' השער צהוב שתוך הנתק קצר משאר שערותיו. ואע"ג שהוא עב כמותן. מיהו מודה דעכ"פ צריך שיהי' השער צהוב זה ארוך כדי לנטלו בזוג [ורב"א כתב דר"ע דרש מלת דק בנוטריקון "דק "קצר]: ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך דס"ל דמשמעות מלת דק היינו שנלקה בעובי', אף שארוך כשאר שערות: א"ר יוחנן בן נורי מה הלשון אומרים ר"ל מה כוונת המדבר כשאומר דק וכו': דק מקל זה דק קנה זה דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך רק שדק בעובי': אמר לו ר"ע עד שאנו למדים מן הקנה כשאומרים דק וכו': נלמד מן השער אלא כשאומרים מלת דק גבי שער משמעותו באופן אחר ממלת דק שבמקל וקנה וכדומה: שער ר"ל ב"ש צהובות דקות האמורים בנתק: צהוב דק מטמא מכונס ר"ל שב' השע"צ עומדים סמוכים זל"ז: ומפוזר ששער א' עומדת במזרח הנתק וא' במערבה או בשאר צד מרוחקת ממנה בהנתק: ומבוצר שרוחב הנתק מקיף להב' שע"צ. ברוחב ב"ש לכל צד: הפוך שקדם הנתק להשע"צ: ושלא הפוך שקדמו הש"צ להנתק או באו עמה ביחד: מה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו כלעיל פ"ד מ"ג: שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו דאפילו כשיש בהנתק ב' שע"צ אם יש עמהן ב"ש שחורות טהור: ר' יהודה אומר נ"ל דאף דר"ש ק"ו קאמר. והרי כל ק"ו אדם דן מעצמו אף שלא קבלו מרבו [כרש"י סוכה ל"א א'] ? אפ"ה הכא שאני דגלי קרא ההפך. דמדקאמר קרא ושע"צ לא היה בו. הו"ל כאלו פי' דמטמא אפילו אינו הפוך: הצומח ר"ל ב"ש שחורות שצמחו בהנתק אחר שנולד: מציל מיד השער צהוב ומיד הפשיון ר"ל אפי' הוחלט הנתק על ידי זה או זה. אפ"ה כשצמחו בו ב"ש שחורות אח"כ טהור: מכונס ר"ל בין שהב"ש שחורות עומדים סמוכים זל"ז. או מפוזרים א' בצד זה וא' בצד אחר: ומפוזר מבוצר ר"ל בין שיש מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן סביב או לא: והמשואר שקודם שנולד הנתק כבר הי' במקום הנתק ב"ש שחורות אלו. ונשארו בו גם אח"כ: ואינו מציל מן הצד כשאין מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן. דבשלמא בצומח י"ל דמדצמחו מחדש מוכח שכבר התחילה הנגע להתרפאות. להכי גם באינן מבוצרות מצילו'. אבל במשואר כלומר במבוצרות י"ל מדיש נגע מכל הצדדים ואפ"ה נשארו אלו באמצע. מוכח שעדיין לא גדל כח הנגע לבלוע גם הב"ש שבאמצען. אבל בנשארו מן הצד. מאן יימר שזהו מדהוחלש כח הנגע במקומה. דלמא הנך מן הקמה נינהו שלא הגיע כח הנגע לשם. ואיך יצילו:? עד שיהא רחוק מן הקמה ר"ל עד שיהי' הב"ש שחורות שבנתק רחוקות משאר השערות שמקיפות הנתק: אחת צהובה ר"ל ואם נשארו בהנתק ב"ש א' צהובה וא' שחורה. ששניהן קדמו להנתק. וקמ"ל דאע"ג דשע"צ שקדם לנתק אמ"ט אפ"ה אמ"צ להציל. והיינו כראב"י במשנה ד'. והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת: מיהו י"ל דגם כר' יהודה דפליג אראב"י אתיא. דאע"ג דס"ל דשע"צ גם באינו הפוך מטמא אפ"ה אצטריך הכא לאשמועינן. מדי"ל דדוקא בשיש ב' שע"צ שקדמו לנתק. אבל בשנשאר רק א' והרי היא עצמה אמ"ט וסד"א שתצטרף עם שער שחור להציל מפשיון. קמ"ל: ואחת שחורה אחת צהובה ואחת לבנה דגם לבנות מצילות. ושחור דקרא לאו דוקא. רק אורחא דמילתא נקט קרא. דרוב ישראל שחורי ראש הן. וכמבואר בת"כ שהביאו הר"ש והרא"ש: שער צהוב שקדם את הנתק טהור תמוה דהא כבר תנא לה לעיל [מ"ב] דפליגי בה ר"י ור"ש? ואי משום דבעי לאשמועינן הכא דינן בהצלה. דלא הוה מצי תני לה לעיל במשנה ב'. מדכלל שם מבוצר ושאינו מבוצר והרי באינו מבוצר כו"ע מודו דאינו מציל. להכי הדר נקט לה הכא לאשמעינן דרק ראב"י מכריע ואמר דאמ"ט ואמ"צ: עכ"פ ק' כיון דלענין טומאה מודה ראב"י לר"ש דאמ"ט. א"כ לעיל במשנה ב' דמיירי רק לענין טומאה. הו"ל שם למימר ראב"י ור"ש אומרים שאינו הפוך אמ"ט? ותו דת"ק הכא דס"ל טהור. מ"ט שתיק מיני' לעיל במשנה ב' ? אמנם לולא מסתפינא מרבותי היה נ"ל. דלא לחנם נקט לעיל לשון "שאינו הפוך" והכא נקט בלשון אחר שער צהוב שקדם את הנתק. ואי שניהן בדבור א' נאמרו למה שני תנא בלישני' ? אע"כ לא ראי זה כראי זה. דשאינו הפוך דנקט לעיל היינו שלא נולד השע"צ אחר הנתק. אלא שנולד ביחד עם הנתק. אבל הכא דנקט מלת קדם היינו שנולד באמת השע"צ קודם הנתק. וא"כ הא דנקט לעיל לא הפוך היינו לרבותא דר"ש. דלא לבד בשנולד השע"צ קודם הנתק. אלא אפילו רק לא הפך. דהיינו שנולד עם הנתק ביחד. נמי מטהר ר"ש. והכא נקט קדם לרבותא דר' יהודה. דאפילו בקדם השע"צ להנתק אפ"ה מטמא ר"י. ות"ק דמטהר. וכ"כ ראב"י דמפרש דברי הת"ק וקאמר דאמ"ט ואמ"ל. רק דקדם השע"צ להנתק מטהר. אבל לעיל בנולדו שניהן ביחד. י"ל דס"ל כר"י דטמא ואינו מציל. וי"ל דס"ל כר"ש דטהור ומציל: רש"א מפרש לדברי הת"ק: כל נ"ל דבמלת כל מרבה שער לבן או אדום. או גם צהוב שאינו דק: כיצד מגלחין דבעמד בעינו בסוף שבוע א' של ההסגר בלי פשיון או שע"צ. הר"ז מגלחו ומסגירו עוד שבוע ב'. ושואל כאן כיצד מגלחו: מגלח חוצה לו נ"ל דפשטותא דקרא מדסתם משמע ודאי דלא לבד סביב הנתק. רק כל השער שבאותו אבר. והא דלא קאמר קרא כל שערו. כדקאמר בגלוח טהרת המצורע ? היינו רק משום דרק התם צריך לגלח כל שער שבגופו. אפילו של גבות עיניו. עד שיראה כדלעת חלקה [כדלקמן פי"ד ורמב"ם פי"א מטו"צ]. אבל גלוח זה שאחר ההסגר. א"צ לגלח רק כל החלק שבו הנתק. דהיינו כל הראש או כל הזקן. מיהו גילוח זה כשר בכל אדם. ואפילו שלא בתער. ואינו מעכב [תוספתא דנגעים פ"ד]: ומניח שתי שערות סמוך לו סמוך להנתק סביב: כדי שיהא ניכר אם פשה דבשלמא בהסגר ראשון הי' יכול שפיר לידע אם פשה. ע"י שימדוד הנתק בתחלה וסוף ההסגר כמו שפשוט שבכל נגע היה הכהן צריך לעשות כן לידע אם פשה. אבל בנתק אחר סגירה א' שהי' הכהן צריך לגלח כל שערות המנוגע. והרי כל סימני הנתק הוא שנשרו שערותיו. וא"כ אם לא יניח גבול סביב לנתק. האיך יהי' יכול לידע בסוף הסגר ב' אם פשה הנתק או לא ? להכי מניח ב' שערות בגבולו סביב [ועיין במראה כהן סי' י"ט שהוכחנו שהפשיון של נתק הוא לכה"פ בסוף שבוע ב' בשיעור רוחב ב"ש. דאל"כ הרי היה די לסימן פשיון רוחב שער א' סביב כשיראה בסוף שנשר א' מהן. והנה בהר"ש כאן [מ"ז ד"ה כמה תהא]. נראה ברור דאפילו פסיון של שבוע ראשונה של נתק. ג"כ שיעורו כרוחב ב"ש. ול"מ הי' נ"ל דבכל נגע צריך שיהיה רוחב הפסיון כשיעור זה. דהיינו כפי הרוחב שבין שער לחבירו במקום גדולו. דאילו כרוחב שער א' א"א לאדם לשער. ורק בנתק אין הוכחה מזה. דהרי הוכחה גדולה יש שפשה אף שלא ינשר רק שער א': ולכאורה משנה זו איו כאן מקומה. להפסיק בין דיני טומאת נתק עצמו וסימני'. אלא מדבעי למנקט במתני' דלקמן ענין פשיון. דאכתי לא שמעינן לה דפוסל בנתק להכי נקט מקמי הכי דין גלוח שיהא ניכר אם פשה]: החליטו בשער צהוב משנה זו נשנית כאן בנתק דוגמת הס"ט שנשנו בבהרת [פ"ה מ"ב]: וכן בפשיון ר"ל שאחר שנשר השע"צ שהחליטו בו בא פשיון בהנתק: בתחלה ר"ל בין שהי' התחלפות הזה אחר שהחליטו בשע"צ. בתחלה. או בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור: הרי הוא כמות שהיה וטמא אף שלא החליטו הכהן עדיין בשביל הס"ט החדש. דמ"ש ס"ט זה או זה: והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן בשער צהוב שאחר שעבר הפסיון שהחליטו בו צמח בו שע"צ: בסוף שבוע ראשון ר"ל בין שנתהווה התחלפות הזה אחר שהוחלט בפשיון בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. ולא תני הכא מלת בתחלה. דהרי פשיון אינו מחליט בתחלה: שני נתקים כל א' כגריס או יותר: זה בצד זה ושטה של שער ואע"ג דכל שחור מציל בעומד סמוך מאד להנתק ואפילו בעומד חוץ להנתק ? י"ל י"ל דהכא מיירי שב"ש השחורו' היו כבר קודם שנולדו ב' הנתקים. והרי כל שער משואר אינו מציל רק כשהוא מבוצר. דהיינו שיהיה רוחב ב"ש נתק סביב לכל צד מהשערות [כמ"ג]: נפרץ שיטת השער שבין ב' הנתקין: ממקום אחד טמא האדם טמא מוחלט. שהרי א' מב' הנתקין פשתה: משני מקומות שאותה שיטת השער נפרצה מנתק לנתק בב' מקומות וכל פרצה רחבה כב' שערות: טהור דהרי מדנפרצה בב' צדדים. נעשו שניהן כנגע א'. והרי יש באמצע ב' הפרצות ב"ש שחורות שמצילות טומאת הפשיון [וכמ"ג]: כמה תהא הפרצה שיחשב הכל כנגע א'. ויתטהר ע"י השערות שבאמצע [ומהר"ש [במ"ז] נראה. דגם ארישא. דהיינו בשנפרצה במקום א'. שואל התנא כמה תהא הפרצה שיחשב פשיון. ולא ידענו מנ"ל לרבינו כן. ואפשר שהוכחתו כן מדמצריכינן בגלוח של נתק להניח ב"ש סביב לנתק. ועיין מ"ש בס"ד על זה לעיל סי' י"א.]: מקום שתי שערות בכל פרצה. וכ"ש ביותר. וטעמו של דבר. דהרי השערות השחורות שנשארו בהשורה הרי משוארות הן. וכל שער משואר אמ"צ רק כשיהיה מבוצר [וכמ"ג]. וא"כ רק כשיהי' רוחב כל פרצה כשיעור רוחב ב"ש. יהי' הב"ש שבאמצע מבוצרות: נפרץ ממקום א' כגריס ר"ל אפילו כרוחב גריס: טמא נ"ל דהא דאצטריך לאשמועינן. מדסד"א דדוקא בנפרצה מצ"א בכב' שערות מחשב פשיון ויוחלט. אבל בנפרץ במקום א' כגריס. הו"א דלא גרע מנפרץ מב' רוחות בכל צד ברוחב ב"ש. דאמרינן דנידון הכל כנגע א'. ה"נ וכ"ש בנפרץ מרוח א' כגריס יהי' הכל נידון כנגע א' חדשה ויוסגר. קמ"ל: ושטה של שער מפסקת ביניהן וא"כ החיצון טהור. דהרי השער שחור שבתוכה אע"ג שהוא משואר. הרי הוא מבוצר מהנתק החיצון מכל צד ומצלת אפילו יהי' בהחיצון שע"צ וכ"ש זה החיצון שאין בו שע"צ. אבל הפנימית הרי השער שחור שבצדה מדהוא משואר אינה מצלת להפנימי מדאין השער מבוצר ממנה. ולהכי צריכה הסגר. והסגירה: טמא ר"ל האדם טמא מדפשה הנתק הפנימי. והשער שחור המשואר הרי הוא רק בצדו ולא מבוצר. אבל החיצון נשאר בטהרתו. דהרי השער שחור המשואר הוא מבוצר בתוכו ומציל. ואפילו נימא דכיון דנתק הפנימי מפסיק בין השערות לצד השני של נתק החיצון. יהי' דין הב"ש שחורות אלו כדין מחי' כה"ג. דאינה סיט"ו [כפ"ו מ"ה]. וה"נ נימא דמדמפסיק פנימי בין השערות לצד א' של חיצונה. א"כ אינן לה מבוצרת. ולא יציל. עכ"פ הרי אין פושה לתוכה [מיהו אילה"ק דהא תינח לפי' הר"ש שם דפנימי' טמא משום פשיון. אלא להרמב"ם ור"ב שם דלר"ע דקיי"ל כוותי'. גם פנימי' טהורה מדמחשב הפשיון לה כפושה לתוכה א"כ ה"נ אמאי נתק פנימי טמא. דהרי גם נתק אין פושה לתוכו [וכהתוי"ט הכא]. י"ל דשאני התם דאין המחי' סי' טהרה לחיצונה. והו"ל שפיר כפושה לתוכה. אבל הכא הב"ש הן סימן טהרה להחיצונה. והו"ל החיצונה כליתא. ושפיר מחשב כאלו פשה הפנימי לתוך שער שבחוץ להפנימי]: טהור דהו"ל שניהן בנתק א'. והרי שער שחור מבוצר לה באמצע ומציל: כמה תהא הפרצה נ"ל דקמ"ל הכא דלא תימא דווקא לעיל שב' הנתקים זה בצד זה לא מחשבו כנתק א' רק בשנפרץ בכל פרצה ברוחב ב"ש. אבל הכא שמקיפות זו את זו סד"א דגם בנפרץ ברוחב שער אחד סגי דלחשב כנתק אחד. קמ"ל: טהור דמדמוקף הו"ל בנפרץ כגריס הכל כנתק א'. והרי שער שחור המשואר מציל בו מדהוא מבוצר. ומשום פשיון אין לטמאו דמדנידון כולו כנתק א' אין פושה לתוכו [ועיין פ"ו מ"ד]. מיהו אם נפרצה פנימי בכל גבולו סביב להחיצון. ונעשו כולם נגע א' ממש. יש חילוק. דאם אחר שנפרץ שיטת השער מב' מקומות ונטהר מהב"ש המבוצרות. נתהוו אח"כ שניהן כגע א' ממש. הכי הוא כמו שהי'. אף שהלך כעת השער שחור [כלקמן מ"ש]. ומשום פשיון אמ"ט. דאין נגע פושה לתוכו. אבל בסוף הסגר ראשון או ב' מצא שנתחברו שניהן והיו לנתק א'. ועבר השטה של שער שהי' באמצע. היינו פלוגתא [דפ"ו מ"ה] אם יחשב פשיון לפנימי. או נימא דהכא שאני דנתהווה לנגע א' ממש ופנים חדשות בא לכאן ובעי הסגר כנגע חדש: טמא דשע"צ מטמא אפילו בתחלה כמו ש"ל. וכ"ש בסוף שבוע א' חו ב' או לאחר הפטור: נולד לו שער שחור טהור אף שנשאר השע"צ: אע"פ שהלך לו שער שחור ונשאר הצהוב. ונ"ל דל"ד הלך השעש"ח מעצמו. אלא דכ"ש בנתקו בכוונה. או דאורחא דמילתא נקט: כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם וקמ"ל דמדנקט ת"ק רק בשע"צ משמע הא בפשיון שטהרו השער שחור. אם נשר השער שחור אח"כ חוזר לטומאתו. וכ"ש בפשה וכנס ופשה. וקודם פשיון הב' נשר השער שחור. להכי פליג ר"ש וקאמר כל וכו'. דאפילו כשבא שע"צ או פשיון חדש. אחר שנשר השער שחור אפ"ה מדנטהר בשער שחור פ"א א"א שיטמא עוד נתק זה לעולם. ואע"ג דאמר לעיל [מ"ה] החליטו בשע"צ הלך שע"צ וחזר שע"צ וכן פשיון טמא. הכא שאני דקאמר נטהר. ור"ל שעדיין הסי"טו בו ונטהר. אבל התם לא נטהר. רק מדנעלם. וכיון שחזר הרי חזר ונתגלה. ודו"ק [והר"ש כתב דבאמת פליג רשב"י אדהתם]: רש"א כל שער צהוב שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם אפילו הלך השע"ש ואח"כ בא שע"צ אחר אפ"ה נשאר טהור. אבל אינו מציל מין אחר שלא הצילו בתחלה. כגון שע"ש שהציל מצהוב אינו מציל מפשיון שאח"כ. וכ"כ שע"ש שהציל מפסיון שאינו מציל רק מפסיון שיולד אח"כ ולא לשע"צ שיולד אח"כ. ולת"ק אפילו באותו מין שכבר טיהר אמ"צ למה שיולד אח"כ ורק מה שכבר מציל אף שנשר השע"ש: וניתק כל ראשו אפילו ניתק כולו אחר הפטור: טהור ואפילו הוחלט בשע"צ וניתק אח"כ כולו. ועדיין השע"צ במקומו. אפ"ה טהור. כדין הבהרת שהוחלט בשע"ל. ופרח בכולו. והשע"ל נשאר ואפילו הכי טהור [כפ"ח מ"ז]. אבל הבא בתחלה מנותק כל ראשו. הרי זה נסגר דדינו ג"כ כבא בתחלה כולו הפך לבן [פ"ח מ"ז]. מיהו בניתק כולו מתוך טהרה. וכגון שעמד בעיניו ב' שבועות ונפטר. ואח"כ ניתק כל ראשו. לא אמרינן דנהוי דינו כפרח לבן בכולו מתוך טהרה דטמא [כפ"ח מ"ח]. דשאני הכא דרביי' קרא קרח הוא טהור הוא. [וא"ת הרי נתק מטמא בכל המראות. והרי מדקתני סתמא דבניתק כל ראשו טהור. משמע אפילו היה הנתק בא' מד' מראות ואם כן אמאי יהיה טהור. נדונו כבהרת בקרחת וגבחת. ונצטרך הסגר. ואת"ל הרי הכא ע"כ לא בבא בתחלה נתק כולו מיירי. דא"כ מי עדיף מבא בתחלה הפך לבן. והי' צריך הסגר. אע"כ דמיירי דנתק כולו לאחר הסגר או אחר הפטור. וקאמר דטהור מפשיון נתק. אבל עכ"פ צריך הסגר חדש משום שבקרו"ג וכן משמע קצת לכאורה מהרמב"ם [פ"ח מטו"צ הי"ב וי"ג]. עכ"פ זה דוחק דטהור משמע טפי דטהור לגמרי. אלא י"ל דאע"ג דנתק וקרו"ג שניהן נקרחו אעפ"כ יש חילוק ביניהן כמ"ש בס"ד במראה כהן סי' ח']: הראש והזקן אין מעכבין זה את זה דניתק א' כולו ולא חבירו. אפ"ה טהור: שיש דבר אחר מפסיק ביניהם שער הלחי שמחבר שער הראש עם שער הזקן. נמצא שעור הפנים מופרד לגמרי מעור הבשר: מעכבין זה את זה דבפרח הבהרת בכל הגוף ולא בפנים. הרי הוא טמא. ואינו נידון כפרח בכולו. והיינו משום דגם עור הפנים ראוי לטמא בבהרת. וכל כה"ג מעכב הוא הפריחה [כפ"ח מ"ה]: אינו דין שיעכבו זה את זה ור"י ס"ל דשאני עור הפנים ועור הבשר דשניהן הרי מין א' הם. דהרי פשוט הוא דכשאין שיער בלחי. ואינו מפסיק בין הפנים לעור הבשר. מצטרפין ופושין מזל"ז [כפ"ו מ"ח]. משא"כ ראש וזקן אף שסמוכין יחד אמ"צ ואין פושין מזל"ז. ש"מ דב' מינין נינהו ואין מעכבין זא"ז: הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה כשיש חצי גריס בכל א': ואין פושין מזה לזה כשיש גריס נתק בא' מהם. ופשה לתוך חבירו. אינו פשיון: איזה הוא זקן מן הפרק של לחי מקצה העליון של לחי שהוא תחת האוזן. ממנו ולמטה עד וכו': עד פיקה של גרגרת הוא שפוע כובע שבולט תחת הגרון. וכל שלמטה מגבול זה לצד הפנים הוא זקן: הקרחת והגבחת הוא ג"כ שנמרט שער ראשו ומפורשים לקמן במשנה. אולם החילוק שיש ביניהן לנתק עי' במראה כהן סי' ה': מטמאות אם יש שם בהרת כגריס בא' מד' מראות: בשני שבועות בשני סימנים כשאר עור הבשר רק שש"ל אמ"ט שם: איזו היא קרחת לאו דוקא הוא גם גבחת כך דינו: אכל נשם נשם הוא מין עשב ששוחקין אותו לסם. או סוחטין אותו שמנו. והאוכל אותו או הסך בשמנו. שערותיו נושרות: סך נשם מכה שאינה ראויה לגדל שער ר"ל או שהי' בראשו מכה שאינה ראויה לגדל שער. דהיינו שנעשה מקום המכה צלקת. שאין מגדל שם שער לעולם. ונקט הני וכ"ש בנשרו שערותיו מעצמן שם מחמת חולי או זקנה: איזו היא קרחת מן הקדקד קדקד הוא נקודה האמצעי שבשטח העליון של גלגולת. שממנו משתפע הגלגולת לצד הפנים ונגד העורף. ופיקה של צואר דקאמר תנא. נ"ל דאינה החוליא עליונה של שדרה. דא"כ יהי' בכלל זה כל השערות שלמעלה מחוליא זו בכל אורך הצואר. בכלל קרחת. וזה לא מסתבר שיהיו השערות שבכל אחורי הצואר בכלל קרחת. אלא נ"ל דפיקה זו היא חוליא עליונה מאותן ה' חוליות שבצואר [כספ"א דאהלות]. והוא המקום שמחובר הגלגולת להצואר: עד כנגד שער מלמעלן דהיינו כשנשרו כל השערות מנקודה האמצעי שבגלגולת הנ"ל בכל חצי הגלגולת שלצד הפנים מאוזן לאוזן. עד אותן השערות שלמעלה מהמצח. ושמזה ומזה מצדדי המצח. כל שלצד הפנים זהו נקרא גבחת:
מלכת שלמה
מי שהי' בו נתק כגריס וכו' בת"כ פ' עשירי דפ' נגעיה ומשמע התם דהה"נ אם הי' הנתק בזקנו וניתק כל זקנו ה"ז טהור ומסמך לה אקרא וכן הוא שם ביד בפ"ח וכתב שם ובפ"ה ויתטמא עור הראש והזקן שנקרחו בנגעי עור הבשר אלא שאין מטמאין בשער לבן ע"כ:
בפי' רעז"ל בין שהוחלט בפשיון טהור דבכולהו פריחה מטהרת אמר המלקט פי' הר"ש ז"ל אפי' עמד בעיניו שתי שבועות ופטרו ולא הוחלט מעולם אלא מתוך הפטור ניתק כל ראשו טהור ולא הוי כפורח מן הטהור דטמא כדפרישית לעיל דפריחה אחר הפיטור טהורה ע"כ: ומבואר בפי' ר"ע ז"ל לעיל ר"פ הפורח פי' דאע"ג דגבי בהרת תנן לעיל הפורח מן הטהור טמא גבי נתק אפי' פורח מן הטהור טהור וכתוב בכסף משנה שם פ"ח סי' י"ב בשם הר"י קורקוס ז"ל ויש לשאול מ"ש מבהרת דפורח בכולו אחר הפיטור טמא וי"ל דשאני התם דקרא מוכח שאין הפריחה מטהרת אלא פורח מן הטמא ואילו הכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו וגומר משמע בכל גוונא ואין טעם להחמיר בלאחר הפיטור כיון דליכא לאוכוחי הכי מקרא ולא מטמאינן אלא בבא כן בתחלה דלא מקריא פריחה ואין להקל בכולו יותר מבקצתו ומדמינן לי' לנגע ע"כ:
אינו דין שיעכבו זה את זה בברייתא דת"כ סתר לי' ר' יהודא להאי ק"ו מקרא דכתיב ראשו טהור ואין הזקן מעכבו:
אין מצטרפים זה עם זה דכתיב בראש או בזקן מלמד שהן שנים:
9.
If one had a scall the size of a split bean and it spread over all his head he becomes clean. The head and the beard do not prevent [one another], the words of Rabbi Judah. Rabbi Shimon says: they do prevent. Rabbi Shimon said: Is there not a logical inference: if the skin of the face and the skin of the body, between which something intervenes, do prevent [one another], the head and the beard, between which nothing intervenes, should they not also prevent [one another]? The head and the beard do not combine, nor is a spreading from one to the other effective. What exactly counts as the beard? From the joint of the jaw to the thyroid cartilage.
משנה י
הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מִטַּמְּאוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁנֵי סִימָנִים, בְּמִחְיָה וּבְפִסְיוֹן. אֵיזוֹ הִיא קָרַחַת, אָכַל נֶשֶׁם, סָךְ נֶשֶׁם, מַכָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְגַדֵּל שֵׂעָר. אֵיזוֹ הִיא קָרַחַת, מִן הַקָּדְקֹד הַשּׁוֹפֵעַ לַאֲחוֹרָיו עַד פִּקָּה שֶׁל צַוָּאר. אֵיזוֹ הִיא גַּבַּחַת, מִן הַקָּדְקֹד הַשּׁוֹפֵעַ לְפָנָיו עַד כְּנֶגֶד שֵׂעָר מִלְמַעְלָן. הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת אֵינָן מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ, וְאֵינָן פּוֹשׂוֹת מִזּוֹ לָזוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ שֵׂעָר בֵּינֵיהֶן, אֵינָן מִצְטָרְפוֹת. וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת:
ברטנורה
הקרחת והגבחת. שתיהן בראש, אלא שמשיפוע קדקוד ולאחוריו קרוי קרחת, משיפוע קדקוד כלפי פניו קרוי גבחת, כדתנן בסמוך. ואינם כנתקים, שהנתק חוזר ומגדל שער, והקרחת והגבחת אינן חוזרין ומגדלין שער:מיטמאות בשני שבועות. דכתיב (ויקרא י״ג:מ״ג) כמראה צרעת עור בשר, מה עור בשר בשני שבועות, אף כאן בשני שבועות:ובמחיה ובפשיון. דכתיב [שם] צרעת פורחת היא בקרחתו. צרעת, מלמד שמטמאה במחיה. פורחת, מלמד שמטמאה בפשיון. היא, מלמד שאינה מיטמאה בשער לבן:נשם. סם שהאוכלו אינו מגדל שער, והסך בו אינו מגדל שער:מכה שאינה ראויה לגדל שער. כגון מכה גדולה שהבשר נעשה צלקת:פיקה של צואר. היא חוליא הראשונה של צואר:ואין פושות מזו לזו. מקרחת לגבחת ומגבחת לקרחת. אם יש שער. מפסיק ביניהן בין קרחת לגבחת. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
הקרחת והגבחת. כתב הר"ב שתיהן בראש וכו'. ומיהו בזקן ג"כ אם נקרח כולו יש לו דין קרחת. וכדתנן במשנה ה' פ"ח. ומ"ש הר"ב ואינן כנתקים שהנתק חוזר ומגדל שער והקרחת והגבחת אינן חוזרין ומגדלין שער. וכ"כ הר"ש. ומייתי לה מת"כ. מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער. אף גבחת שאינה ראויה לגדל שער. ונ"ל שהם בעלי הלשון ידעו כי שם קרחת הונח על מריטת שער שאינה ראויה לגדל עוד. וכמו שדרשו ג"כ מה קרחת בידי שמים, וכמו שאעתיק לקמן. וזה כמו כן שחכמינו הם בעלי הלשון הקדש וידעו שהשם מונח על המריטה שבידי שמים. ובשאינה ראויה לגדל שער. ונפלאתי מבעל קרבן אהרן. שכתב וז"ל ת"ל קרחת. דקרחת הוא שם התואר. ולא יתואר הדבר בפעולה. אלא אם יהיה מתמיד ונצחי בו. אבל אם לשעתו נקרא. לא יקרא קרחת. עם היות שיקרא קרח. וזה שדייק במאי דהדר לקראו קרחת. דאמר וכי יהיה בקרחת ולא אמר בקרח. לפי שהקרח יקרא בשעה שנקרח. אע"ג דיגדל אחר זה. כמו שיקרא האוכל. בהיותו אוכל לשעתו. אוכל. וקרחת יאמר על מי שיש בו קנין הקרחת תמיד על משקל אכלן. ע"כ. ומה ענין אוכל ואכלן. לקרח וקרחת. כי אוכל הוא פועל ובינוני. ואכלן הוא שם התואר. אבל קרח הוא שם התואר ואינו פועל וקרחת אינו שם התואר כלל. אבל שם המקרה. כמו צרעת שהוא שם המקרה. ושם התואר ממנו הוא צרוע. כך בקרחת הוא שם המקרה. ושם התואר ממנו קרח. ואע"פ שנמצא ג"כ קרחה והוא שם המקרה. הנה עם זה יהיה קרח שם התואר. וזה מבואר. והר"ש כתב גם כן הבדל שני שיש בין נתקים לקרחת וגבחת דנתק מטמא בכל מראה. והקרחת והגבחת אין מטמאים אלא בד' מראות. והר"ב כבר כתב זה בריש פרקין. גם בלאו הכי לא הוצרך לכתוב זה בכאן. שההבדל הזה שבמראות. אינו ענין לביאור המקום. שעכשיו אין אנו צריכין לבאור. אלא ההבדל המקומי. מה שיש בין מקום שעליו יפול שם נתק. ובין מקום שעליו יפול שם קרחת וגבחת. אבל ההבדל המראות. הוא מה שאח"כ יובדלו אלו המקומות בקבלת הנגעים. שזה המקום לא יקבל אלא נגע הנתק. ואולם בכל מראה ואלו המקומות לא יקבלו אלא ד' מראות וכשאר נגע עור בשר. ולפיכך יפה כוון הר"ב בזה שהשמיט זו החלוקה. ר"ל ההבדל של המראות. לפי שאין ענינו לביאור שם קרחת וגבחת (זה אפשר שהיה דעת הר"ב ומ"מ כיון דבריש פירקין לא אמר אלא שהנתקים אינן מטמאים בד' מראות. ה"ל להשמיענו (כעת) גם בכאן שהקרחת והגבחת מיטמאין בד' מראות. דשמא מנפשין לא נדע) אבל יש לי לדקדק בזה ההבדל עצמו שהניחו הר"ב והר"ש. ר"ל שקרחת וגבחת אינם מגדלים שער. שא"כ נראה מן הכתוב דניתק כל ראשו דתנן לעיל. דוקא כשניתק בענין שאינו מגדל עוד שער. שהרי כך נאמר וכי ימרט ראשו וגו'. קרח הוא. וזהו דין ניתק כל ראשו ועל זה הוא אומר וכי יהיה בקרחת וגו'. ואילו היה הדבר כן. לא ה"ל לתנא דידן לסתום אלא לפרש ולמתני ניתק כל ראשו שאינו ראוי לגדל שער כדתנן הכא. וי"ל כדפרישית לעיל שזה שלמדנו לדין ניתק כל ראשו מוכי ימרט. לאו דעיקר קרא להכי אתא אלא דמיתורא דטהור הוא למדנוהו. ועיקר קרא לדין קרחת וגבחת. והשתא נמי אע"פ שמן הכתוב הזה הוא שלמדנו לדין ניתק כל ראשו. מ"מ לא לכל מילי למדנוהו אלא הא כדאיתא והא כדאיתא וכמו שלא למדנוהו שיהא טהור בפריחת קרחת בלבד או בפריחת גבחת בלבד כמ"ש לעיל [משנה ט'] כך נ"ל לפרש לדעת הר"ב והר"ש. אבל כפי גירסת ת"כ שבידינו דגרסי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער כו'. מנין אכל נשם כו' ת"ל קרחת קרחת ריבה. שמעינן מינה. דמרבינן אע"פ שראוי לגדל שער. ולפי זה פריחת הנתק וקרח דקרחת ענין א'. אלא שזה בכולו וזה בפא' א'. וכן אין הבדל בין נתק לקרחת וגבחת. אלא במה שהנתק מוקף בשער. והקרחת והגבחת כל הפאה נמרטת. וכך היא שיטת הרמב"ם [בפירושו כמ"ש לקמן בד"ה איזו כו' ובחבורו פ"ה מהט"צ] [הלכה ח'] והרמב"ן בפי' החומש נתן טעם בזה כי בטבעי בני אדם רבי' שיקרח להם מיעוט השער בפאתי הראש לאחור או לפנים ואין הניתוק בהם חולי אחר. אלא הרי הוא כשאר הגוף. אבל כחשר ינתק השער באמצעות מקום השער. אינו אלא חולי שקורין אותו הלועזי' שלנו ) טינג"א ובערב אלספ"ה. ומיעט הכתוב שנקרח מפאת פניו או מאחוריו. שכך דרך בני אדם להקרח. ואמר הכתוב וכי יהיה בקרחת וגבחת נגע לבן אדמדם. שיטמא כשאר הגוף בפתוך ובחלוק וכו'. ע"כ. והכ"מ רפ"ח מהט"צ. כתב דקרחת וגבחת ונתק אחד הוא. אלא כשיש בהרח. נדון כדין הנזכר שם. וכשאין בהרת נדון בשער צהוב דק ובפסיון. ע"כ. זה אינו נראה לי אלא דקרחת וגבחת אין להם להתטמא אלא בבהרת. וכשאין קרחת וגבחת. אין להם להתטמא אלא בנתק בלבד. והכל נתלה במריטת ונתיקת השער. אם הוא בחלק יש לו דין נתק. ואם הוא באחת מהפאות בכללה. וכן בכל הראש. יש לו דין נתק קרחת וגבחת. ולכך כתב הרמב"ם גבי פרח הניתקבכולו בפ"ח מהט"צ [הלכה י"ב] דטהור הוא. ויתטמא בנגעי עור הבשר ואף רש"י פי' כן בפי' החומש והיא בברייתא דרבי ישמעאל אומר בי"ג מדות התורה נדרשת כו' בריש ת"כ. וא"ת ולהר"ש והר"ב היכי מתפרשת אותה ברייתא. דקתני טהור הוא מטומאת נתקים בלבד דשמעת מינה אבל מתטמא בנגעי עור בשר. והרי אינו מתטמא בנגעי עור בשר אע"פ שפרח הנתק בכולו. אלא אם כן שנעשה מקום שאינו ראוי לגדל שער. גם קושיא זו מתישבת במה שכתבתי כבר. דעיקר קרא לא קמיירי בדין פרח הנתק בכולו. אלא עיקר קרא בדין קרחת וגבחת. והשתא כי דרשינן טהור הוא מטומאת נתקים בלבד. בקרחת וגבחת דקמיירי בהו. והן שאין מגדלין שער. נמצא עכשיו שפי' הר"ב והר"ש אין עליו קושיא. וגם הרמב"ן כתב שענין המשניות והברייתות נוטה לפי' זה. ויש לי מקום עיון לדבריהם אלו לא נקרח או לא נעשה גבח בכל הפאה משתי הפאות אבל במקום שנקרח ונעשה גבח , הוא בענין שאינו מגדל שער כמו שהוא מתנאי הקרח הגבח לדעת הר"ש והר"ב אם ג"כ מתטמא בנגעי עור בשר. או שגזרת הכתוב הוא עד שיהיה בכל הפאה חלק ואינו מגדל שער. ומדברי הרמב"ן נראה שא"צ שתהא המריטה על פני כל הפאה וכן הדעת מכרעת: במחיה ובפסיון. פירש הר"ב דכתיב צרעת פורחת כו' היא מלמד שאינה מיטמאה בשער לבן , ומסיים הר"ש והא דלא קאמר איפכא. שיטמא בשער לבן ולא במחיה. משום דסתמייהו לא מגדלי שער. ומיהו זמנין דיש בהן שער. כסתם בני אדם שהם בעלי קרח. שיש במקומות ב' וג' שערות ע"כ. וגם הרמב"ם לפי דרכו ושטתו כתב בחבורו פ"ה מה' ט"צ (הל' ט) ושלפי שאין בהן שער אין השער לבן סי' טומאה בהן: איזו היא קרחת. לאו למימרא דכי נקרח מאליו לא דאדרבה כ"ש כיון דבידי שמים הוא וכאותה ששנינו בצבוע הבגדים. בפ' דלקמן מ"ג. וכן מבואר בת"כ שסתם קרח בידי שמים הוא. וז"ל הרמב"ם אמרו תחלה איזו היא קרחת הוא שאלה (באיכות) הסרת השער באיזה סיבה שיסור ויקרא קרחת. אולם אם היה סבת זה בסבת לחה רעה בגוף או תגבורת יובש. הנה זה מבואר (והוסיף כאן) שני דברים. א' מהן שיהי' סבה בתחלה. כמו מכה שאינה ראויה לגדל שער. והשני שאכל דבר יפול השער משרשו. ואע"פ שיהיה אפשר שיצמח אחר זה. הנה הוא עתה בעת העדרו נדון בו דין הקרחת והגבחת ע"כ. אולם זה לפי שטתו שסובר דקרחת מתטמא אע"פ שמגדל שער. ולפיכך מחלק לשתי חלוקות. דאכל נשם ענין בפני עצמו. ומכה שאינה ראויה כו' ג"כ ענין בפני עצמו. ובעל קרבן אהרן לא השגיח על ל' הרמב"ם שבפירושו זה. כשכתב דהרמב"ם ל"ג במשנתנו מכה שאינה ראויה כו' אבל לשטת הר"ש והר"ב מכה שאינה ראויה כו' פירושא קמפרש לאכל נשם כו' שהיא מכה שאינה ראויה כו' ודבענין אחר אין כאן דין קרחת וגבחת: איזו היא קרחת אכל נשם כו'. וה"ה לגבחת. רמב"ם פ"ה מהט"צ (הל' ח'): אכל נשם כו'. לשטת הר"ב והר"ש ה"ג בת"כ. אי מה קרחת בידי שמים אף גבתת בידי שמים. מנין אכל נשם כו'. ת"ל קרחת קרחת ריבה. לשטת הרמב"ם ה"ג בת"כ. אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת כו'. מנין אכל נשם כו' ת"ל קרחת קרחת ריבה: איזו היא קרחת מן הקדקד כו'. על גבול הקרחת והגבחת בעי. דהמקום התורה ביארה זה בהדיא דגבחת יקרא מה שלגבי פניו. קרחת מה שכלפי ערפו. אלא מה דבעי הוא עד איזה גבול יקרא גבחת ועד איזה גבול יקרא קרחת. קרבן אהרן: עד כנגד שער למעלן. נ"ל לאפוקי שער גבות העינים. ואם אפשר שיולד שער בפדחת כדברי הכ"מ בסוף הל' ע"ז. אהא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל"ו) לא תשימו קרחה בין עיניכם (דברים י"ג) מנין לרבות כל הראש ת"ל בראשם. לחייב על כל הראש כבין העינים ופי' הכ"מ כלו' דבין שקרח בין עיניו מן השער הנולד בפדחת. בין שקרח בראש חייב ע"כ. לפ"ז אצטריך למיתני מלמעלן לאפוקי אי הוי שיולד לו שער בפדחת. שא"צ שיהא גבח ממנו ג"כ. אלא שאין דברי הכ"מ נראין לי. דא"כ תפלין דגמרינן התם מקרחה תהיה מקום הנחתן גם כן בין העינים שהוא על הפדחת. וגם רש"י לא פי' כן אלא כתב בין עיניכם משמע סמוך לפדחת. וכ"כ עוד בפ"ג דמכות דף כ' בין העינים בראש סמוך לפדחת ע"כ. ומן התימה על הכ"מ שמפ' מדנפשיה ולא שת לבו לפירש"י: הקרחת והגבחת אין מצטרפין כו' ואינן פושות כו'. ת"כ וכי יהיה בקרחת או בגבחת מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפות זו עם זו. יכול לא יצטרפו זו עם זו אבל יפשו מזו לזו. ת"ל בקרחתו או בגבחתו ופי' הר"ש מדכתיב או לחלק דריש דאין מצטרפות ואין פושות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנתקים נ"ל דהא דנקט בשחין ומכוה לעיל לשון יחיד. והכא נקט נתקין לשון רבים. משום דשחין ומכוה הן בכל מקום בגוף בלי חילוק מקומות. משא"כ נתקין יש כמה מקומות חלוקות בגוף ששייך בהן נתק. דהיינו בראש או בזקן ואין מצטרפין מזל"ז ואין פושין מזל"ז [וכמשנה ט] ומדאיירי בשניהם נקט לשון רבים. אמנם נתק הוא מקום שבראש או בזקן שנשרו משם השערות. באורך ורוחב כגריס. ומטמא בשיהיה בו שום מראה שבעולם. ואף שאינו מהד' מראות. ובת"כ משמע שגם שינוי בעור א"צ כלל. ורק בתוספתא משמע שצריך שינוי בעור [ועי' במראה כהן סי' ח]: מיטמאין בשני שבועות נ"ל דר"ל כל נתק אפילו אין בו סיט"ו. אפ"ה טמא עכ"פ טומ' הסגר ב' שבועות ככל בהרת שבעיר הבשר: ובשני סימנים בשער צהוב ר"ל שער במראה זהב והוא דק: דק ובפשיון דכשנראה בו זה או זה בסוף שבוע א' או ב' או לאחר הפטור. ושער צהוב אפילו כשנראה בו בתחלה, יחליטנו הכהן: בשער צהוב דק לקוי קצר ר"ל מ"ש תורה שצריך שיהי' השער צהוב דק, היינו שיהי' השער לקוי בקצרות. שיהי' השער צהוב שתוך הנתק קצר משאר שערותיו. ואע"ג שהוא עב כמותן. מיהו מודה דעכ"פ צריך שיהי' השער צהוב זה ארוך כדי לנטלו בזוג [ורב"א כתב דר"ע דרש מלת דק בנוטריקון "דק "קצר]: ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך דס"ל דמשמעות מלת דק היינו שנלקה בעובי', אף שארוך כשאר שערות: א"ר יוחנן בן נורי מה הלשון אומרים ר"ל מה כוונת המדבר כשאומר דק וכו': דק מקל זה דק קנה זה דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך רק שדק בעובי': אמר לו ר"ע עד שאנו למדים מן הקנה כשאומרים דק וכו': נלמד מן השער אלא כשאומרים מלת דק גבי שער משמעותו באופן אחר ממלת דק שבמקל וקנה וכדומה: שער ר"ל ב"ש צהובות דקות האמורים בנתק: צהוב דק מטמא מכונס ר"ל שב' השע"צ עומדים סמוכים זל"ז: ומפוזר ששער א' עומדת במזרח הנתק וא' במערבה או בשאר צד מרוחקת ממנה בהנתק: ומבוצר שרוחב הנתק מקיף להב' שע"צ. ברוחב ב"ש לכל צד: הפוך שקדם הנתק להשע"צ: ושלא הפוך שקדמו הש"צ להנתק או באו עמה ביחד: מה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו כלעיל פ"ד מ"ג: שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו דאפילו כשיש בהנתק ב' שע"צ אם יש עמהן ב"ש שחורות טהור: ר' יהודה אומר נ"ל דאף דר"ש ק"ו קאמר. והרי כל ק"ו אדם דן מעצמו אף שלא קבלו מרבו [כרש"י סוכה ל"א א'] ? אפ"ה הכא שאני דגלי קרא ההפך. דמדקאמר קרא ושע"צ לא היה בו. הו"ל כאלו פי' דמטמא אפילו אינו הפוך: הצומח ר"ל ב"ש שחורות שצמחו בהנתק אחר שנולד: מציל מיד השער צהוב ומיד הפשיון ר"ל אפי' הוחלט הנתק על ידי זה או זה. אפ"ה כשצמחו בו ב"ש שחורות אח"כ טהור: מכונס ר"ל בין שהב"ש שחורות עומדים סמוכים זל"ז. או מפוזרים א' בצד זה וא' בצד אחר: ומפוזר מבוצר ר"ל בין שיש מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן סביב או לא: והמשואר שקודם שנולד הנתק כבר הי' במקום הנתק ב"ש שחורות אלו. ונשארו בו גם אח"כ: ואינו מציל מן הצד כשאין מהנתק כרוחב ב"ש חוצה להן. דבשלמא בצומח י"ל דמדצמחו מחדש מוכח שכבר התחילה הנגע להתרפאות. להכי גם באינן מבוצרות מצילו'. אבל במשואר כלומר במבוצרות י"ל מדיש נגע מכל הצדדים ואפ"ה נשארו אלו באמצע. מוכח שעדיין לא גדל כח הנגע לבלוע גם הב"ש שבאמצען. אבל בנשארו מן הצד. מאן יימר שזהו מדהוחלש כח הנגע במקומה. דלמא הנך מן הקמה נינהו שלא הגיע כח הנגע לשם. ואיך יצילו:? עד שיהא רחוק מן הקמה ר"ל עד שיהי' הב"ש שחורות שבנתק רחוקות משאר השערות שמקיפות הנתק: אחת צהובה ר"ל ואם נשארו בהנתק ב"ש א' צהובה וא' שחורה. ששניהן קדמו להנתק. וקמ"ל דאע"ג דשע"צ שקדם לנתק אמ"ט אפ"ה אמ"צ להציל. והיינו כראב"י במשנה ד'. והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת: מיהו י"ל דגם כר' יהודה דפליג אראב"י אתיא. דאע"ג דס"ל דשע"צ גם באינו הפוך מטמא אפ"ה אצטריך הכא לאשמועינן. מדי"ל דדוקא בשיש ב' שע"צ שקדמו לנתק. אבל בשנשאר רק א' והרי היא עצמה אמ"ט וסד"א שתצטרף עם שער שחור להציל מפשיון. קמ"ל: ואחת שחורה אחת צהובה ואחת לבנה דגם לבנות מצילות. ושחור דקרא לאו דוקא. רק אורחא דמילתא נקט קרא. דרוב ישראל שחורי ראש הן. וכמבואר בת"כ שהביאו הר"ש והרא"ש: שער צהוב שקדם את הנתק טהור תמוה דהא כבר תנא לה לעיל [מ"ב] דפליגי בה ר"י ור"ש? ואי משום דבעי לאשמועינן הכא דינן בהצלה. דלא הוה מצי תני לה לעיל במשנה ב'. מדכלל שם מבוצר ושאינו מבוצר והרי באינו מבוצר כו"ע מודו דאינו מציל. להכי הדר נקט לה הכא לאשמעינן דרק ראב"י מכריע ואמר דאמ"ט ואמ"צ: עכ"פ ק' כיון דלענין טומאה מודה ראב"י לר"ש דאמ"ט. א"כ לעיל במשנה ב' דמיירי רק לענין טומאה. הו"ל שם למימר ראב"י ור"ש אומרים שאינו הפוך אמ"ט? ותו דת"ק הכא דס"ל טהור. מ"ט שתיק מיני' לעיל במשנה ב' ? אמנם לולא מסתפינא מרבותי היה נ"ל. דלא לחנם נקט לעיל לשון "שאינו הפוך" והכא נקט בלשון אחר שער צהוב שקדם את הנתק. ואי שניהן בדבור א' נאמרו למה שני תנא בלישני' ? אע"כ לא ראי זה כראי זה. דשאינו הפוך דנקט לעיל היינו שלא נולד השע"צ אחר הנתק. אלא שנולד ביחד עם הנתק. אבל הכא דנקט מלת קדם היינו שנולד באמת השע"צ קודם הנתק. וא"כ הא דנקט לעיל לא הפוך היינו לרבותא דר"ש. דלא לבד בשנולד השע"צ קודם הנתק. אלא אפילו רק לא הפך. דהיינו שנולד עם הנתק ביחד. נמי מטהר ר"ש. והכא נקט קדם לרבותא דר' יהודה. דאפילו בקדם השע"צ להנתק אפ"ה מטמא ר"י. ות"ק דמטהר. וכ"כ ראב"י דמפרש דברי הת"ק וקאמר דאמ"ט ואמ"ל. רק דקדם השע"צ להנתק מטהר. אבל לעיל בנולדו שניהן ביחד. י"ל דס"ל כר"י דטמא ואינו מציל. וי"ל דס"ל כר"ש דטהור ומציל: רש"א מפרש לדברי הת"ק: כל נ"ל דבמלת כל מרבה שער לבן או אדום. או גם צהוב שאינו דק: כיצד מגלחין דבעמד בעינו בסוף שבוע א' של ההסגר בלי פשיון או שע"צ. הר"ז מגלחו ומסגירו עוד שבוע ב'. ושואל כאן כיצד מגלחו: מגלח חוצה לו נ"ל דפשטותא דקרא מדסתם משמע ודאי דלא לבד סביב הנתק. רק כל השער שבאותו אבר. והא דלא קאמר קרא כל שערו. כדקאמר בגלוח טהרת המצורע ? היינו רק משום דרק התם צריך לגלח כל שער שבגופו. אפילו של גבות עיניו. עד שיראה כדלעת חלקה [כדלקמן פי"ד ורמב"ם פי"א מטו"צ]. אבל גלוח זה שאחר ההסגר. א"צ לגלח רק כל החלק שבו הנתק. דהיינו כל הראש או כל הזקן. מיהו גילוח זה כשר בכל אדם. ואפילו שלא בתער. ואינו מעכב [תוספתא דנגעים פ"ד]: ומניח שתי שערות סמוך לו סמוך להנתק סביב: כדי שיהא ניכר אם פשה דבשלמא בהסגר ראשון הי' יכול שפיר לידע אם פשה. ע"י שימדוד הנתק בתחלה וסוף ההסגר כמו שפשוט שבכל נגע היה הכהן צריך לעשות כן לידע אם פשה. אבל בנתק אחר סגירה א' שהי' הכהן צריך לגלח כל שערות המנוגע. והרי כל סימני הנתק הוא שנשרו שערותיו. וא"כ אם לא יניח גבול סביב לנתק. האיך יהי' יכול לידע בסוף הסגר ב' אם פשה הנתק או לא ? להכי מניח ב' שערות בגבולו סביב [ועיין במראה כהן סי' י"ט שהוכחנו שהפשיון של נתק הוא לכה"פ בסוף שבוע ב' בשיעור רוחב ב"ש. דאל"כ הרי היה די לסימן פשיון רוחב שער א' סביב כשיראה בסוף שנשר א' מהן. והנה בהר"ש כאן [מ"ז ד"ה כמה תהא]. נראה ברור דאפילו פסיון של שבוע ראשונה של נתק. ג"כ שיעורו כרוחב ב"ש. ול"מ הי' נ"ל דבכל נגע צריך שיהיה רוחב הפסיון כשיעור זה. דהיינו כפי הרוחב שבין שער לחבירו במקום גדולו. דאילו כרוחב שער א' א"א לאדם לשער. ורק בנתק אין הוכחה מזה. דהרי הוכחה גדולה יש שפשה אף שלא ינשר רק שער א': ולכאורה משנה זו איו כאן מקומה. להפסיק בין דיני טומאת נתק עצמו וסימני'. אלא מדבעי למנקט במתני' דלקמן ענין פשיון. דאכתי לא שמעינן לה דפוסל בנתק להכי נקט מקמי הכי דין גלוח שיהא ניכר אם פשה]: החליטו בשער צהוב משנה זו נשנית כאן בנתק דוגמת הס"ט שנשנו בבהרת [פ"ה מ"ב]: וכן בפשיון ר"ל שאחר שנשר השע"צ שהחליטו בו בא פשיון בהנתק: בתחלה ר"ל בין שהי' התחלפות הזה אחר שהחליטו בשע"צ. בתחלה. או בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור: הרי הוא כמות שהיה וטמא אף שלא החליטו הכהן עדיין בשביל הס"ט החדש. דמ"ש ס"ט זה או זה: והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן בשער צהוב שאחר שעבר הפסיון שהחליטו בו צמח בו שע"צ: בסוף שבוע ראשון ר"ל בין שנתהווה התחלפות הזה אחר שהוחלט בפשיון בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. ולא תני הכא מלת בתחלה. דהרי פשיון אינו מחליט בתחלה: שני נתקים כל א' כגריס או יותר: זה בצד זה ושטה של שער ואע"ג דכל שחור מציל בעומד סמוך מאד להנתק ואפילו בעומד חוץ להנתק ? י"ל י"ל דהכא מיירי שב"ש השחורו' היו כבר קודם שנולדו ב' הנתקים. והרי כל שער משואר אינו מציל רק כשהוא מבוצר. דהיינו שיהיה רוחב ב"ש נתק סביב לכל צד מהשערות [כמ"ג]: נפרץ שיטת השער שבין ב' הנתקין: ממקום אחד טמא האדם טמא מוחלט. שהרי א' מב' הנתקין פשתה: משני מקומות שאותה שיטת השער נפרצה מנתק לנתק בב' מקומות וכל פרצה רחבה כב' שערות: טהור דהרי מדנפרצה בב' צדדים. נעשו שניהן כנגע א'. והרי יש באמצע ב' הפרצות ב"ש שחורות שמצילות טומאת הפשיון [וכמ"ג]: כמה תהא הפרצה שיחשב הכל כנגע א'. ויתטהר ע"י השערות שבאמצע [ומהר"ש [במ"ז] נראה. דגם ארישא. דהיינו בשנפרצה במקום א'. שואל התנא כמה תהא הפרצה שיחשב פשיון. ולא ידענו מנ"ל לרבינו כן. ואפשר שהוכחתו כן מדמצריכינן בגלוח של נתק להניח ב"ש סביב לנתק. ועיין מ"ש בס"ד על זה לעיל סי' י"א.]: מקום שתי שערות בכל פרצה. וכ"ש ביותר. וטעמו של דבר. דהרי השערות השחורות שנשארו בהשורה הרי משוארות הן. וכל שער משואר אמ"צ רק כשיהיה מבוצר [וכמ"ג]. וא"כ רק כשיהי' רוחב כל פרצה כשיעור רוחב ב"ש. יהי' הב"ש שבאמצע מבוצרות: נפרץ ממקום א' כגריס ר"ל אפילו כרוחב גריס: טמא נ"ל דהא דאצטריך לאשמועינן. מדסד"א דדוקא בנפרצה מצ"א בכב' שערות מחשב פשיון ויוחלט. אבל בנפרץ במקום א' כגריס. הו"א דלא גרע מנפרץ מב' רוחות בכל צד ברוחב ב"ש. דאמרינן דנידון הכל כנגע א'. ה"נ וכ"ש בנפרץ מרוח א' כגריס יהי' הכל נידון כנגע א' חדשה ויוסגר. קמ"ל: ושטה של שער מפסקת ביניהן וא"כ החיצון טהור. דהרי השער שחור שבתוכה אע"ג שהוא משואר. הרי הוא מבוצר מהנתק החיצון מכל צד ומצלת אפילו יהי' בהחיצון שע"צ וכ"ש זה החיצון שאין בו שע"צ. אבל הפנימית הרי השער שחור שבצדה מדהוא משואר אינה מצלת להפנימי מדאין השער מבוצר ממנה. ולהכי צריכה הסגר. והסגירה: טמא ר"ל האדם טמא מדפשה הנתק הפנימי. והשער שחור המשואר הרי הוא רק בצדו ולא מבוצר. אבל החיצון נשאר בטהרתו. דהרי השער שחור המשואר הוא מבוצר בתוכו ומציל. ואפילו נימא דכיון דנתק הפנימי מפסיק בין השערות לצד השני של נתק החיצון. יהי' דין הב"ש שחורות אלו כדין מחי' כה"ג. דאינה סיט"ו [כפ"ו מ"ה]. וה"נ נימא דמדמפסיק פנימי בין השערות לצד א' של חיצונה. א"כ אינן לה מבוצרת. ולא יציל. עכ"פ הרי אין פושה לתוכה [מיהו אילה"ק דהא תינח לפי' הר"ש שם דפנימי' טמא משום פשיון. אלא להרמב"ם ור"ב שם דלר"ע דקיי"ל כוותי'. גם פנימי' טהורה מדמחשב הפשיון לה כפושה לתוכה א"כ ה"נ אמאי נתק פנימי טמא. דהרי גם נתק אין פושה לתוכו [וכהתוי"ט הכא]. י"ל דשאני התם דאין המחי' סי' טהרה לחיצונה. והו"ל שפיר כפושה לתוכה. אבל הכא הב"ש הן סימן טהרה להחיצונה. והו"ל החיצונה כליתא. ושפיר מחשב כאלו פשה הפנימי לתוך שער שבחוץ להפנימי]: טהור דהו"ל שניהן בנתק א'. והרי שער שחור מבוצר לה באמצע ומציל: כמה תהא הפרצה נ"ל דקמ"ל הכא דלא תימא דווקא לעיל שב' הנתקים זה בצד זה לא מחשבו כנתק א' רק בשנפרץ בכל פרצה ברוחב ב"ש. אבל הכא שמקיפות זו את זו סד"א דגם בנפרץ ברוחב שער אחד סגי דלחשב כנתק אחד. קמ"ל: טהור דמדמוקף הו"ל בנפרץ כגריס הכל כנתק א'. והרי שער שחור המשואר מציל בו מדהוא מבוצר. ומשום פשיון אין לטמאו דמדנידון כולו כנתק א' אין פושה לתוכו [ועיין פ"ו מ"ד]. מיהו אם נפרצה פנימי בכל גבולו סביב להחיצון. ונעשו כולם נגע א' ממש. יש חילוק. דאם אחר שנפרץ שיטת השער מב' מקומות ונטהר מהב"ש המבוצרות. נתהוו אח"כ שניהן כגע א' ממש. הכי הוא כמו שהי'. אף שהלך כעת השער שחור [כלקמן מ"ש]. ומשום פשיון אמ"ט. דאין נגע פושה לתוכו. אבל בסוף הסגר ראשון או ב' מצא שנתחברו שניהן והיו לנתק א'. ועבר השטה של שער שהי' באמצע. היינו פלוגתא [דפ"ו מ"ה] אם יחשב פשיון לפנימי. או נימא דהכא שאני דנתהווה לנגע א' ממש ופנים חדשות בא לכאן ובעי הסגר כנגע חדש: טמא דשע"צ מטמא אפילו בתחלה כמו ש"ל. וכ"ש בסוף שבוע א' חו ב' או לאחר הפטור: נולד לו שער שחור טהור אף שנשאר השע"צ: אע"פ שהלך לו שער שחור ונשאר הצהוב. ונ"ל דל"ד הלך השעש"ח מעצמו. אלא דכ"ש בנתקו בכוונה. או דאורחא דמילתא נקט: כל נתק שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם וקמ"ל דמדנקט ת"ק רק בשע"צ משמע הא בפשיון שטהרו השער שחור. אם נשר השער שחור אח"כ חוזר לטומאתו. וכ"ש בפשה וכנס ופשה. וקודם פשיון הב' נשר השער שחור. להכי פליג ר"ש וקאמר כל וכו'. דאפילו כשבא שע"צ או פשיון חדש. אחר שנשר השער שחור אפ"ה מדנטהר בשער שחור פ"א א"א שיטמא עוד נתק זה לעולם. ואע"ג דאמר לעיל [מ"ה] החליטו בשע"צ הלך שע"צ וחזר שע"צ וכן פשיון טמא. הכא שאני דקאמר נטהר. ור"ל שעדיין הסי"טו בו ונטהר. אבל התם לא נטהר. רק מדנעלם. וכיון שחזר הרי חזר ונתגלה. ודו"ק [והר"ש כתב דבאמת פליג רשב"י אדהתם]: רש"א כל שער צהוב שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם אפילו הלך השע"ש ואח"כ בא שע"צ אחר אפ"ה נשאר טהור. אבל אינו מציל מין אחר שלא הצילו בתחלה. כגון שע"ש שהציל מצהוב אינו מציל מפשיון שאח"כ. וכ"כ שע"ש שהציל מפסיון שאינו מציל רק מפסיון שיולד אח"כ ולא לשע"צ שיולד אח"כ. ולת"ק אפילו באותו מין שכבר טיהר אמ"צ למה שיולד אח"כ ורק מה שכבר מציל אף שנשר השע"ש: וניתק כל ראשו אפילו ניתק כולו אחר הפטור: טהור ואפילו הוחלט בשע"צ וניתק אח"כ כולו. ועדיין השע"צ במקומו. אפ"ה טהור. כדין הבהרת שהוחלט בשע"ל. ופרח בכולו. והשע"ל נשאר ואפילו הכי טהור [כפ"ח מ"ז]. אבל הבא בתחלה מנותק כל ראשו. הרי זה נסגר דדינו ג"כ כבא בתחלה כולו הפך לבן [פ"ח מ"ז]. מיהו בניתק כולו מתוך טהרה. וכגון שעמד בעיניו ב' שבועות ונפטר. ואח"כ ניתק כל ראשו. לא אמרינן דנהוי דינו כפרח לבן בכולו מתוך טהרה דטמא [כפ"ח מ"ח]. דשאני הכא דרביי' קרא קרח הוא טהור הוא. [וא"ת הרי נתק מטמא בכל המראות. והרי מדקתני סתמא דבניתק כל ראשו טהור. משמע אפילו היה הנתק בא' מד' מראות ואם כן אמאי יהיה טהור. נדונו כבהרת בקרחת וגבחת. ונצטרך הסגר. ואת"ל הרי הכא ע"כ לא בבא בתחלה נתק כולו מיירי. דא"כ מי עדיף מבא בתחלה הפך לבן. והי' צריך הסגר. אע"כ דמיירי דנתק כולו לאחר הסגר או אחר הפטור. וקאמר דטהור מפשיון נתק. אבל עכ"פ צריך הסגר חדש משום שבקרו"ג וכן משמע קצת לכאורה מהרמב"ם [פ"ח מטו"צ הי"ב וי"ג]. עכ"פ זה דוחק דטהור משמע טפי דטהור לגמרי. אלא י"ל דאע"ג דנתק וקרו"ג שניהן נקרחו אעפ"כ יש חילוק ביניהן כמ"ש בס"ד במראה כהן סי' ח']: הראש והזקן אין מעכבין זה את זה דניתק א' כולו ולא חבירו. אפ"ה טהור: שיש דבר אחר מפסיק ביניהם שער הלחי שמחבר שער הראש עם שער הזקן. נמצא שעור הפנים מופרד לגמרי מעור הבשר: מעכבין זה את זה דבפרח הבהרת בכל הגוף ולא בפנים. הרי הוא טמא. ואינו נידון כפרח בכולו. והיינו משום דגם עור הפנים ראוי לטמא בבהרת. וכל כה"ג מעכב הוא הפריחה [כפ"ח מ"ה]: אינו דין שיעכבו זה את זה ור"י ס"ל דשאני עור הפנים ועור הבשר דשניהן הרי מין א' הם. דהרי פשוט הוא דכשאין שיער בלחי. ואינו מפסיק בין הפנים לעור הבשר. מצטרפין ופושין מזל"ז [כפ"ו מ"ח]. משא"כ ראש וזקן אף שסמוכין יחד אמ"צ ואין פושין מזל"ז. ש"מ דב' מינין נינהו ואין מעכבין זא"ז: הראש והזקן אין מצטרפין זה עם זה כשיש חצי גריס בכל א': ואין פושין מזה לזה כשיש גריס נתק בא' מהם. ופשה לתוך חבירו. אינו פשיון: איזה הוא זקן מן הפרק של לחי מקצה העליון של לחי שהוא תחת האוזן. ממנו ולמטה עד וכו': עד פיקה של גרגרת הוא שפוע כובע שבולט תחת הגרון. וכל שלמטה מגבול זה לצד הפנים הוא זקן: הקרחת והגבחת הוא ג"כ שנמרט שער ראשו ומפורשים לקמן במשנה. אולם החילוק שיש ביניהן לנתק עי' במראה כהן סי' ה': מטמאות אם יש שם בהרת כגריס בא' מד' מראות: בשני שבועות בשני סימנים כשאר עור הבשר רק שש"ל אמ"ט שם: איזו היא קרחת לאו דוקא הוא גם גבחת כך דינו: אכל נשם נשם הוא מין עשב ששוחקין אותו לסם. או סוחטין אותו שמנו. והאוכל אותו או הסך בשמנו. שערותיו נושרות: סך נשם מכה שאינה ראויה לגדל שער ר"ל או שהי' בראשו מכה שאינה ראויה לגדל שער. דהיינו שנעשה מקום המכה צלקת. שאין מגדל שם שער לעולם. ונקט הני וכ"ש בנשרו שערותיו מעצמן שם מחמת חולי או זקנה: איזו היא קרחת מן הקדקד קדקד הוא נקודה האמצעי שבשטח העליון של גלגולת. שממנו משתפע הגלגולת לצד הפנים ונגד העורף. ופיקה של צואר דקאמר תנא. נ"ל דאינה החוליא עליונה של שדרה. דא"כ יהי' בכלל זה כל השערות שלמעלה מחוליא זו בכל אורך הצואר. בכלל קרחת. וזה לא מסתבר שיהיו השערות שבכל אחורי הצואר בכלל קרחת. אלא נ"ל דפיקה זו היא חוליא עליונה מאותן ה' חוליות שבצואר [כספ"א דאהלות]. והוא המקום שמחובר הגלגולת להצואר: עד כנגד שער מלמעלן דהיינו כשנשרו כל השערות מנקודה האמצעי שבגלגולת הנ"ל בכל חצי הגלגולת שלצד הפנים מאוזן לאוזן. עד אותן השערות שלמעלה מהמצח. ושמזה ומזה מצדדי המצח. כל שלצד הפנים זהו נקרא גבחת:
מלכת שלמה
גשם שם עשב האוכל ממנו אינו מגדל שער וכן המקום שיוסך ובלשון תלמוד קרוי נשאי:
איזוהי קרחת. כלומר המקום שנקרא קרחת ובתחלה שאל ממה נעשה הקרחת והשיב אכל נשם וכו' כלומר דלעולם אינו מגדל שער וכן אם נקרח בידי שמים לאפוקי מחמת חולי דחוזר ומגדל שער כדאיתא בת"כ:
עד כנגד. שער מלמעלן למעלה מן המצח שהשער פוסק. הרא"ש ז"ל: ומצאתי שנמחקה מלת עד דבהאי סיפא וכן ג"כ מחקה ה"ר יהוסף ז"ל:
10.
Scalp baldness (karahat) or forehead baldness (gabahat) may become unclean in two weeks and by two signs: by quick flesh or by spreading. What constitutes baldness? If one ate neshem or smeared himself with neshem or had a wound from which hair can no longer grow. What is the extent of scalp baldness? From the crown sloping backwards to the protruding cartilage of the neck. What is the extent of forehead baldness? From the crown sloping forwards to the region facing the hair above. Scalp baldness and forehead baldness cannot be combined, nor is spreading from one to the other effective. Rabbi Judah says: if there is hair between them they cannot be combined, but if there is none they must be combined.
Tahoros
Negaim
Chapter 10