Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
הַנּוֹעֵל בֵּית הַבַּד מִפְּנֵי הַבַּדָּדִין וְהָיוּ לְשָׁם כֵּלִים טְמֵאִין מִדְרָס, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בֵּית הַבַּד טָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּית הַבַּד טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם טְהוֹרִין לָהֶן, בֵּית הַבַּד טָמֵא. וְאִם טְמֵאִין לָהֶן, בֵּית הַבַּד טָהוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי מִפְּנֵי מָה טְמֵאוֹת, אֶלָּא שֶׁאֵין עַמֵּי הָאָרֶץ בְּקִיאִין בְּהֶסֵּט:
ברטנורה
הנועל בית הבד מפני הבדדין. עמי הארץ העושים מלאכה בבית הבד, וטיהרן בעל הזיתים כדי שיעשו השמן בטהרה, ונעל בית הבד בפניהם שלא יכנסו עמי הארץ לשם ושלא יצאו הם ויטמאו במגע עמי הארץ חבריהם:והיו שם. בתוך בית הבד:כלים טמאין מדרס. שהן אב הטומאה ומטמאין אדם בין במגע בין במשא בין בהיסט:ר' מאיר אומר בית הבד טמא. דחיישינן שמא נטמאו בהן אותן עמי הארץ הטהורים וחזרו וטמאו את הכל, דאין חוששים ליזהר על הטומאה:רבי יהודה אומר בית הבד טהור. דנזהרין על טומאת ודאי, הואיל וחבר זה טיהרן לכך:ר׳ שמעון אומר אם טהורים להם. אלו הכלים. כגון שישבה עליהם אשת עם הארץ או שהיו של עם הארץ, דבעיניהן טהורין הן:בית הבד טמא. שאין הבדדים נזהרים מליגע בהן, ואיכא למיחש שמא נטמאו:ואם טמאין הן. כגון שידעו שישבה עליהן אשה נדה או זבה:בית הבד טהור. דנזהרין הן:א״ר יוסי. [ר׳ יוסי] כר׳ מאיר סבירא ליה דבית הבד טמא, אלא טעמא דר׳ מאיר משום דאין הבדדין חוששים בטומאה, ור׳ יוסי סבר דחוששין במגע אבל אין בקיאין בהיסט, וחושבים שהן טהורין כל זמן שלא נגעו, הלכך בית הבד טמא, דחיישינן שמא הסיטו אע״פ שלא נגעו בהם. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
אמר ר' יוסי. כתב הר"ב כר"מ ס"ל כו' ור"י סבר דחוששין במגע אבל אין בקיאין בהיסט וכו' וכ"כ הר"ש. ונ"מ אם היה שם טומאה שמטמא במגע ואינו מטמא בהיסט. כדתנינן להו בריש מסכת כלים. אבל קשה דמשנתינו מיירי שהיו שם כלים טמאין מדרס והם מטמאים אף בהיסט וכמ"ש הר"ב [והייתי יכול לתרץ דאכתי נ"מ דעל הנגיעה נאמנים לומר לא נגענו כדתנן בפ' דלעיל מ"ח ועל ההיסט א"א שיהיו נאמנים כיון שאינן חוששין לה. אלא דבמתני' דלקמן התנה הר"ב דהא דנאמנין על הנגיעה דוקא כשיש חבר עמהם. ועיין מ"ש שם] ולכן נראה כפי' הרמב"ם שמפרש דר"י אדר"ש חולק שאמר שאם הכלים טמאין להן בית הבד טהור. וקאמר ר"י שאעפ"כ בית הבד טמא לפי שאף ע"פ שלא יגעו בהן להיותן טמאים. הנה יסיטום שאינן יודעים שהיסט יטמא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנועל בית הבד מפני הבדדין הן דורכים הזיתים שבבית הבד. והן ע"ה. שגזרו חכמים עליהן טומאה שיטמאו כל דבר במגע. וגם מעיינותיהם טמאים כמזב [כנדה לג"ב]. וגם בגדי ע"ה טמאין כמדרס הזב. מחשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כחגיגה כב"ב ופ"ט דכלים מ"ב]. ורק על משא והיסט שלו לא גזרו. מדהוה גזרה שאין רוב הצבור יכלו לעמוד בה דהן היו רוב המתעסקים לעבוד ולמשא [ועיין תוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וקאמר הכא דמדצריך להן הב"ב לכבוש זיתיו. טיהרן מקודם. ומדחשש שמא שוב יתטמאו. וסגר לפניהן הבית הבד שלא יצאו ויתטמאו: והיו לשם כלים טמאין מדרס ששכח ב"ב שנשארו עדיין בתוך בית הבד כלים שנתטמאו מדרס. והן חוזרים ומטמאים במגע משא והיסט: רבי מאיר אומר בית הבד טמא כלומר זיתי בית הבד טמאים. דחיישינן שמא נטמא הע"ה בכלים הטמאים. והרי חזר ונגע בהזיתים. מיהו דוקא הזיתים טמאים שהרי ודאי נגעו שם בהן. מדלכך הביאן לשם להתעסק בהזיתים. אבל שאר דברים שהיו שם טהורים. דלא דמי למניח ע"ה אומן בתוך ביתו דס"ל לר"מ דהכל טמא [כפ"ז מ"ג]. דהתם הע"ה טמא הוא. משא"כ הכא דטיהרו. הו"ל תו ספק ספיקא. שמא לא נגע בהמדרס. ושמא לא חזר ונגע בהטהרות. ואפילו היה בית הבד רה"י דלא מהני גביה ס"ס [כפ"ו מ"ד]. היינו בשב' הספיקות בגוף הנטמא עצמו. כספק נכנס וספק כגע בהטומאה. אבל הכא שספק א' בהע"ה אם נטמא. וספק הב' בהכלי הטהור אם חזר הע"ה וטימאו. אין מחזיקין טומאה בס"ס. והיינו דקאמר הכא בית הבד טמא ולא קאמר הכל טמא [כפ"ז מ"ה]: רבי יהודה אומר בית הבד טהור ר"ל אפילו זיתי בית הבד שוודאי נגע בהן, טהורים. דמדטיהרן בעה"ב נזהרים מלהטמא בכלים טמאים. ונ"ל דלר"י נמי צריך שידע הע"ה שהן טמאים בעיני החבר ורק בבגדי ע"ה פליג עלי' ר"ש: רש"א אם טהורין להן כגון שנשארו שם בגדי ע"ה הטמאים. שבעיני ע"ה טהורין הן. וכ"ש בבגדי חבר שנטמאו. והע"ה סבור שהן טהורים: ואם טמאין להן שיודעין שהכלי נטמא וכדומה: א"ר יוסי פליג אר"י ור"ש דקאמרו דאם הכלי טמא בעיניו נזהר מלהטמא אפילו ממדרס. ואהא קאמר ר' יוסי שאעפ"כ נטמא הכל. מדאין בקיאין בהיסט של מדרס. ופליג נמי בהא על ר"מ דס"ל דאין ע"ה חושש אפילו בטומאת מגע. ולר' יוסי נזהר בטומאת מגע: הבדדין שטיהרן בעה"ב. והן דרכן לילך יחף. כדי לדרוך הזיתים ברגליהן: שהיו נכנסין ויוצאין הא דנקט ויוצאין היינו מדאיירי שכל רצפת הבד מלוחלח במשקים טמאים להכי נקט ויוצאום. דעי"ז אפשר שהתנגבו בחוץ: ומשקין טמאין בתוך בית הבד שנשפכו שם על הקרקע. והרי ודאי דרכו עליהן הבדדין. ואע"ג שאין משקים טמאים מטמאים אדם רק כשהן מעיינות הזב. אפ"ה הכא יש לחוש שכשדרכו אח"כ הזיתים. טימאום במשקה טופח שברגליהן: אם יש בין משקין לזיתים רווח מקום: כדי שינגבו את רגליהם בארץ קודם שדרכו הזיתים. ואי"ל גם באין שיעור להנגב הרי ספק משקים לטמא אחרים טהור [כפ"ד מ"ט]. ותו הרי אין מחזקט"ו ממקום למקום [כספ"ט]. י"ל דזהו רק בספק השקול. ולא כי הכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. ומה"ט נמי מחמרינן בבצק ומשקין טמאים בתוך הבית. דדוקא ביש בין משקין להבצק בכדי שינגבו התרנגולים חרטומן. טהורה הבצק המנוקר [לעיל פ"ג מ"ח]. מיהו בנעלו הע"ה מנעלים. אף שנתנגב המשקה מהמנעל קודם שדרך עמו הזיתים. הרי כלי נטמא מהמשקין. ונעשה שני. וכשדרך עמו הזיתים נעשו שלישי. ואף דאין שני עושה שלישי בחולין. אפילו בטבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ המנעל שהוא שני פוסל לתרומה. וכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה [כפ"ח דפרה מ"ז]. ונמצא שנטמא המשקה שעל הזיתים ונעשה שוב ראשון. וטימא שוב הזיתים להיות שני. וגם אסור להניחן לדרוך זיתי הטבל. דאע"ג דקיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. עכ"פ כשטביל עדיין לתרומה, אסור [כע"ז נ"ו א' ורמב"ם סוף טומאת אוכלין]: הבדדין והבוצרין מוסקי הזיתים שהן המלקטין אותן מהאילנות. א"צ בעה"ב לטהרן קודם לקיטתן. מדלא הוכשרו הזיתים. ולא יתטמאו כשילקטום הע"ה [כלעיל רפ"ט]. ורק קודם שיכבשום בבית הבד שכבר הוכשרו הזיתים בזיעת המעטן. ובמשקה שיצא מהן. צריך בעה"ב לטהר הדורכין. אבל הבוצרין דהיינו המלקטים הענבים מהגפנים צריך בעה"ב לטהרן מקודם שילקטו. מדקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [כשבת י"ז א']. ונמצא שיטמאו המלקטין את הענבים בידיהן. להכי נקט תנא בדדין ובוצרין: שנמצאת טומא' לפניה' נאמנין לומר לא נגענו אע"ג דלעיל [פ"ז מ"ו] אין נאמנין על נגיעה. הכא מדטיהרן בעה"ב נזהרין הם. ואע"ג דגם הא כבר שמעינן מלעיל [פ"ח מ"ט. י"ל דלא לחנם נקט התם שרץ. ור"ל והרי הבדדין יודעים שהשרץ טמא. ולהכי לד"ה מדטיהרן בעה"ב. נזהרין מליגע בו [וכלעיל פ"ה מ"ח ופ"ח מ"ב] דבמכיר הע"ה שהחבר נזהר בטהרות. נזהר גם הוא מלגרום לו טומאה. משא"כ הכא נקט ונמצא טומאה לפניהן. ר"ל שהטומאה עצמה נמצאת עכשיו לפניהן. וכגון שנמצא מונח שם בגד או כלי שלא ידעו בו טומאה. ועכשיו נמצא שהוא טמא. אפ"ה לא חיישינן שנגעו בו ולאו אדעתייהו. ואע"ג דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש. אמרינן דעביד ולאו אדעתיה [כשבועות דל"ד]. הכא שאני דמדיודעין שעוסקין בטהרות. מדקדקין היטב בכל נגיעתן. ודאי רמו אדעתייהו שפיר בתחלה ובסוף. ויודעין אם נגעו ובמה נגעו. ומתורץ בזה קו' רתוי"ט להר"ש והר"ב דמצרכה הכא שיהא החבר עומד עליהן ומתיראין לשקר פן יכחישום. וה"ט נמי דלא פליגי בה תנאי דמשנה א'. דהתם מיירי באין בעה"ב עומד עליהן ודו"ק]: וכן התינוקות שביניהם ה"ק הבדדין שהביאו ילדיהן עמהן לבית הבד. אחר שטיהר הבעה"ב הבדדין והילדים שלהן. וכשרוצים הילדים להפנות. מותרים אביהן לצאת עמהן לאחורי הגדר שיפנו הילדים א"ע שם. ואין חוששים שמא נגעו שם בטומאה. אמנם לרש"י [ברכות דסב"א]. וכן לרמב"ם בפי' המשנה. וכן לרא"ש ורב"א. ה"פ דמתני'. וכן התינוקו' שביניהן שבאו לבית הבד. והרי התינוקו' טמאין מדרגילין נדות לנשקן [כתוספתא פ"ג דטהרות]. ואפ"ה נאמנים הבדדין לומר לא נגענום. והדר קאמר תנא מילתא אחריתא. יוצאין חוץ לפתח וכו'. ור"ל מותרין הבדדין לצאת לחוץ לעשות צרכיהן ואין בעה"ב חושש שמא נטמאו שם: עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין עד כדי שיהא רואן כשירצה בעה"ב יהיה יכול לראותן: הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לטבול א"ע ואת הכלים הנצרכים בבית הבד והגת קודם שישתמשו בהן לטהרות. דכיון דמקוה לפניו ודאי טבל. ואילה"ק ממשנה א' דמחמיר ר"מ וס"ל דאין נאמנים. י"ל התם חיישינן דילמא נגע ולאו אדעתיה. וירא להודיע אח"כ שנטמא פן יקפיד הבעה"ב על שלא נזהרו. אבל הכא במזיד ודאי לא יעבור על דעת בעה"ב. ומה"ט נמי גם במשנה ב' בסיפא גם לר"מ צריך שלא יתרחק רק עד שיהיה הבעה"ב יכול לראותו דבהא כ"ע מודו דלכתחלה אין להאמינו על דבר שאפשר שנטמא בו ולאו אדעתיה: רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו ואע"ג דלעיל במשנה א' נאמנים לר' יוסי במגע טומאה. וכ"כ במשנה ב' נאמנים לומר לא נגענו ולא פליג ר' יוסי. י"ל הכא דמי טפי טבילה למדרס דמשנה א'. דכמו במדרס אין בקיאין בטומאתו. כ"כ בטבילה אין בקיאין בדיני חציצה. ותו דהכא גרע טפי מדהוחזק בטומאה. ואין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה [כנדה טו"א]: רש"א אם טהורין להן אם חושבין א"ע ואת הכלים טהורים [כלעיל סי' ה']. ואם טמאין להן שיודעין בעצמן שהן או הכלים נטמאות בנדה וכדומה [וכלעיל מ"א]: אם טמאים להן אינו צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו ומה"ט במשנה ב' בנמצא טומאה לפניהן נאמנים דהרי מדנמצא לפניהן שרץ וכדומה. רמו שפיר אדעתייהו לזכור השתא אם נגעו או לא נגעו בו. דהרי ודאי יודעין שהטומאה לפניהן. משא"כ בסיפא דמשנה ב'. בשיוצאין לפנות אין נאמנים דדילמא נגעו בדבר הטהור להם. ונ"ל עוד דנקט פלוגתא דר"ש במשנה א'. לאשמעינן דאע"ג דהתם הוחזקו בטהרה. אפ"ה כשהספק הוא בטהור להן טמאים. והדר תו נקט פלוגתא דר"ש הכא. דאע"ג דהוחזקו בטומאה אפ"ה בטמא להן טהורים: הנותן מן הסלים שלקח ענבים מהסל או ממקום ששטחן על הארץ. ורוצה ליתנן לתוך הגת: ומן המשטיח דס"ל לב"ש דכבר הוכשרו הענבים בהמשקה שיצא מהן שם במקום ששטחן או בסל. ואע"ג דלא הוה ניח"ל שם ביציאת המשקין דגם בסל יצאו דרך נקבי הסל. ובמשטיח אדמה. יתבלעו באדמה. עכ"פ הוכשרו במשקה שנשאר על גרגרי הענבים בשעה שנמלך לתתן להגת. והרי קיי"ל ריש מכשירין דבין בתחלתן או סופן לרצון. סגי להכשר: בש"א נותן בידים טהורות דאע"ג דסתם ידים שניות הן. ואין שני עושה שלישי בחולין. אפילו טבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. ב"ש ס"ל דטבול לתרומה כתרומה דמי [ר"ש]. א"נ נ"ל דהכא מיירי בחולין שנעשו על טהרות תרומה דכתרומה דמי [כלעיל פ"ב מ"ג. ובזה יתיישב מה דקאמר בסיפא הכל שוין דבנתן בידים טמאות טימאן. דק' וכי ס"ד שיהיו ב"ה דלא כהלכתא]: בה"א נותן בידים טמאות לאו דוקא ידים. אלא אפילו נטמא במת נמי שרו ב"ה. רק איידי דנקט ב"ש ידים לרבותא דחומרא נקט ב"ה נמי ידים: ומפריש תרומתו ר"ל ואעפ"כ יכול להפריש תרומתו בטהרה. ואע"ג דסגי בתחלתן וסופן. כשחד מינייהו ברצון. היינו תחלת או סוף נפילתן על הפירות. אבל תחלת עקירת המשקין צריך שיהיה דוקא לרצון [כרמב"ם פי"ב מאוכלין]. והכא שנתן הענבים במקום שהמשקה ילך לאיבוד. לא הוה ניח"ל בתחלה שיתעקרו המשקין מהענבים. ולא הוכשרו בו. מיהו כולה מתני' מיירי בבצרן לאכילה. ואח"כ נמלך לדרכן בגת. דאל"כ אפילו אין על הענבים משקין כלל. כבר הוכשרו מדבצרן לגת [כשבת די"ז א']: בטהרה מן העבט הוא כלי מזופף שהמשקה היוצא מהענבים שבתוכו לא ילך לאיבוד. ואם משם לוקח להביא לגת: ומן המשטיח של עלים דג"כ גלי אדעתיה דניח"ל במשקה היוצא מהן על העלין. מדאין הולכין לאיבוד: טמאן דהרי מדהניח הענבים במקום שאין משקה היוצא הולך לאיבוד. הוה תחלת עקירת המשקין מהענבים לרצון. ושפיר הוכשרו במשקה היוצא: האוכל מן הסלים כשאחזן ממעל להגת ואכלן: הרי הגת טהורה דהרי בכה"ג לא ניח"ל במשקה היוצא וכלעיל. ולא נקרא משקה לקט"ו מהידים השניות: מן העבט ומן המשטיח של עלים שכשיצאו מהן משקין בהנך. אינן הולכים לאיבוד. ושפיר נקראין מה"ט משקין להכשיר ולקט"ו: ונפל ממנו מתוך ידיו לתוך הגת: אם יש לו חותם ר"ל אם בגרגר שנשר מהאשכול נשאר בתחתיתו קצת מהענף שעי"ז לא יוכלו משקין לצאת מהגרגר: טהור הגת וכל אשר בתוכו טהור. דאפילו בצרן לגת. ונמצא שכבר הוכשר הגרגיר לקט"ו גם בלי משקה. והרי נטמא א"כ הגרגר מהידים. עכ"פ אין הגרגר חוזר ומטמא הגת. דאוכל טמא אפילו יש בו כביצה. אמ"ט כלי. וגם אם יש תוך הגת שאר ענבים כשנפל זה הגרגר לתוכו. לא נטמאו מהגרגר שהרי אין בגרגר כשיעור לטמא אחרים. ותו אפילו היה בהגרגר כביצה. אפ"ה לא היה מטמא שאר הענבים שתוך הגת. שהרי הגרגר לא נעשו מהידים שניים רק שלישי. שאינו חוזר ומטמא תרומה. ומכ"ש לטבל שדינו כחולין [כלעיל סי' כ"א]. ואפ"ה נקט תנא גרגר. שאין בו כשיעור. משום רבותא דסיפא. דבאין בו חותם. אפילו גרגר שאין בו כשיעור נטמא הכל: אם אין לו חותם טמא דהידים שנגעו בהמשקין שבפה הגרגר, טמאוהו. וטפת משקין זה נעשה מהידים תחלה. והוא חוזר ומטמא הגת וכל אשר בתוכו. דמשקה א"צ שיעור אפילו לטמא אחרים. ואע"ג דעכ"פ אין בהטפה הקטנה זו בכדי ליגע בהגת ובכל הענבים. עכ"פ כשידרכום ויצאו משקין רבים. ויתטמאו מהטפה טמאה. והן יטמאו הכל. מיהו כל זה בלקחן ממשטיח עלין. דהרי בצרן לגת. אבל בלקטן לאכילה. אפילו אין עליהן חותם לא היה נטמא הטפה מהידים. דמדלקטן לאכילה לא ניח"ל במשקין היוצאין. ואין עליהן שם משקה להכשיר ולקט"ו [כלעיל כ"ב]. ומה"ט לא מחלקי הכי ב"ה בין יש או אין עליהן חותם. דבין כך וכך מותרים ליתנן בידים מסואבות: נפלו ממנו ענבים שנפלו איזה ענבים שגרגריהן סתומין מהאשכול שהובצר לגת ונטמא מהידים: ודרכן במקום המופנה שדרך אותן ענבים שנשרו מהאשכול. במקום שבגת שהיה פנוי ונגוב ממשקין. וגם ענבים אחרים לא היו שם במקום ההוא. דאל"כ היו נטמאים מהענבים הטמאים שנפלו. שהרי היו יחד כביצה. וכדמסיק. וא"כ מה היה מועיל שאין בהענבים שנפלו רק כביצה מכוון. הרי גם כשיסחט טפה הראשונה. ישאר גוש ענבים כביצה. והוא יטמא להמשקין היוצאין כשנדרכו: כביצה מכוון טהור דאע"ג דגרגרי הענבים היו מחוברים יחד בהשרביט ומדמחוברין בידי שמים מצטרפין כולם לכביצה [ורק השרביט עצמו שהוא יד אינו מצטרף להשלים שיעור כביצה. וכריש עוקצין]. והרי הגרגרים ההם כבר טמאים היו. אפ"ה לא יכלו לטמא המשקין כשיצאו. דמדלא היו רק כביצה מכוונת. להכי כשיצא מהן הטפה הראשונה. לא ישאר בהגרגרים שיעור כביצה בכדי לטמא המשקין. ובעוד המשקין בתוך הזג. לא נטמאו עם הזג. דמשקין מפקד פקידי. ר"ל הן כגוף אחר המופקד בתוך הזג כמונח בקופסא [כפסחים ל"ג ע"ב]: נטמאת בכביצה והטפה ההיא טימאה הגת וגם כל המשקין שיוצאין אח"כ: מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור ר"ל שע"ה היה עומד על שפת בור של יין. והע"ה ההוא לא טיהרו בעה"ב והרי הוא מוחזק לנו במעיינותיו כזב: ונתזה צינורא מפיו ורוק ע"ה מטמא אדם וכלים מד"ס כאילו הוא זב ומכ"ש שמטמא רוקו אוכלין ומשקין [וכלעיל סימן א']: ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה רק לחוץ נפלה ונבלע בארץ [ונקט ספק ספק. לאשמעינן דהספיקות שוין. שלא הי' בה הכרע לכאן או לכאן. וכן בכל דוכתא]: ספקו טהור מדהו"ל כספק מגע מטומאה הנזרקת שאין לטומאה מקום. דאז אפילו בספק טומאה ברה"י טהור [כרפ"ד רב"א]. מיהו בשמן בכה"ג טמא. דאע"ג דנמי הו"ל ספק שבטומאה הנזרקת. אפ"ה כיון דשמן שבתוך הבור מחליק שפת הבור. להכי אפילו נפל בחוץ מהבור. שוב מחליק ויורד להבור. ואינו סט"ו. רק ודאי טומאה: הזולף את הבור ר"ל ששאב ממנו חביות רבות זה אחר זה: נמצא שרץ בראשונה אחר ששאב כולן. מצא שרץ בהחבית ששאב תחלה: כולן טמאות דאף דאין לומר שהשרץ שמצא בהחבית. היה כבר בהבור ונשאב עם החבית. ונמצא שהכל טמא. ליתא. דהרי אין מחזיקין טומאה מהחבית לבור. מדהו"ל ממקום למקום. עכ"פ י"ל ממ"נ. אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. אף שלא כיסהו אחר שמילאו דאפשר עי"ז לומר אחר שמילאו נפל לתוכו. אפ"ה מדמחזיקין טומאה מזמן לזמן. אמרינן שכבר היה השרץ בהחבית קודם שמילא בו. ובשעה שמילאו טימא כל היין שבבור. וכ"ש אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. וכסהו אחר ששאבו. הרי בכה"ג ודאי היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. וטימא הכל. וה"ה אם בדק החבית קודם ששאב בו. וגם כסהו אחר ששאב בו. הרי ודאי היה השרץ בתוכו קודם שאיבה. דהרי מדכסהו אח"כ. ודאי מקודם היה בתוכו ולא בדק יפה. אלא אפילו בדק החבית מקודם. ולא כסהו אחר ששאב בו. דאז ודאי מסתבר שאחר שאיבה נפל לתוכו. עכ"פ מדהחבית לפניו ולא ראה שנפל לתוכו כלום. ודאי מסתבר טפי שמקודם היה השרץ בתוך הבור [ועיין פי' הרא"ש]: באחרונה היא טמאה וכולן טהורות שאפילו תחזיק טומאה למפרע מזמן לזמן. ותאמר שכבר היה השרץ בחבית קודם ששאב בו. עכ"פ לא נטמאו החביות ששאב מקודם מהבור. מיהו בנמצא באמצעית. פשיטא דממנה ולמטה טמא. וממנה ולמעלה טהור: אימתי בזמן שהוא זולף בכל אחת ואחת ר"ל ששאב כל חבית בעצמה מן הבור: אבל אם היה זולף במחץ הוא כ"ח כעין דלי. ששואב בו וממלא עמו כל חבית וחבית: נמצא שרץ באחת מהן בא' מהחביות: היא טמאה בלבד החבית שנמצא בה טמא בלבד. ואפילו נמצא בהראשונה. עכ"פ אין מחזט"ו ממקום למקום. ולהכי תלינן דבתוך החבית זה. כאן נמצא כאן היה השרץ. ולא בבור או במחץ. ומדשפך לתוכה מה שבמחץ. א"כ לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי החביות האחרונות טהורות: אימתי גם ארישא קאי. בזלף ושאב עם כל חבית בעצמה מהבור. ואפ"ה עכ"פ בנמצא באחרונה. הראשונות טהורות: בזמן שהוא בודק אותה חבית שמצא בה השתא השרץ. בדקה קודם שבא לתוכן היין. וראה שאין שם שרץ: ולא מכסה שאחר שבדק החבית ושם לתוכה היין. לא כסה אותה אח"כ. דמדבדקה. א"כ ודאי לא היה בה השרץ מקודם. וליכא למיחש שנגע השרץ ביין שבבור. ומדלא כסהו לבסוף ע"כ לאחר ששאב נפל לתוכו השרץ. וא"ת עכ"פ הרי לא ראה שנפל לתוכה כלום. ועל כרחך שכבר מקודם היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. י"ל דממ"נ. אם שפך עם המחץ לתוכו. הרי לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ואי ברישא ששאב מהבור עם החבית עצמו. הרי נמצא השרץ בחבית האחרונה ששאב. ולפיכך הראשונות טהורות: או מכסה ולא בודק דאז אע"ג שאי"ל שאחר ששאב נפל השרץ לתוכה. דהרי כסהו אחר שאיבה. עכ"פ מדאין מחזט"ו ממקום למקום. ודאי בתוך החבית היה השרץ קודם שאיבה ולא בבור. וא"כ ברישא הרי נמצא באחרונה. ובסיפא אף שנמצא בראשונה. הרי שפך במחץ לתוכה ולא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי בין כך או כך שאר החביות טהורות. וכ"ש בלא בדקה מקודם. וגם לא כסהו לבסוף להחבית. הרי יש ב' צדדים לומר שלא הי' השרץ בהבור. ודאי החביות האחרונות טהורות: היה בודק ומכסה ונמצא שרץ בחבית הכל טמא כל החביות טמאות. דלא מיבעיא ברישא ששאב החבית עצמה מהבור. ומצא שרץ באחרונה. אפ"ה מדבדק וכסה החבית שנמצא בה השרץ. א"כ ודאי בתוך הבור היה השרץ. ושאבו עם החבית. ונמצא כל היין שבבור נטמא מהשרץ. אלא אפי' בסיפא. ששאב כל פעם במחץ. ושפכו כל פעם לחבית אחרת. וא"כ היה אפשר לומר שלא בתוך הבור היה השרץ רק בתוך המחץ. עכ"פ מדמחזקט"ו מזמן לזמן. אמרינן שכבר קודם שמילא החבית הראשונה עם המחץ. כבר היה השרץ בהמחץ ונטמא ממנו כל היין שבהבור. דאי"ל דבעת שטלטל המחץ מהבור לחבית האחרונה נפל לשם השרץ, ליתא, דהרי המחץ בידו היה וראה שלא נפל לתוכו כלום: במחץ הכל טמא נ"ל דהנך ב' בבור ובמחץ הכל טמא. לא קאי אבבא דבודק ומכסה. רק בבא חדשה היא וה"ק כל זה בנמצא השרץ בא' מהחביות. אבל בנמצא השרץ בהבור. אחר שמילא כל החביות ממנה אז אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכה היין. וגם לבסוף לא כסה הבור. עכ"פ מדלא ראה שנפל לתוך הבור שרץ. מחזקינן טומאה מזמן לזמן למפרע. ואמרינן שהיה השרץ בהחבית הראשון. וכששאב נפל ממנו להבור. או שמקודם ששפך לתוך הבור את היין כבר היה השרץ בתוך הבור. ולא בדק יפה. ובין כך וכך הרי נטמא הכל. וכ"ש באינך ג' גווני. דהיינו בבדק וכסה כל חביות. א"כ ודאי שאחת מהבדיקות לא היה יפה. או של חבית או של בור. דאל"כ שרץ זה מהיכן. וכ"ש טפי בלא בדק הבור תחלה. בין שכסה הבור או לא כסהו לבסוף אחר שמילא כל החבית וקודם שמצא השרץ. ודאי מחזקינן טומאה מזמן לזמן לומר שהיה השרץ בתחלה בתוך הבור. מדלא בדקה מתחלה. וכ"כ בנמצא השרץ במחץ לאחר כל המלויים הכל טמא. ואעפ"כ יש חילוק בין שנמצא בבור או במחץ. ולהכי פליג להו תנא בתרי בבי. ולא כללם יחד. לומר בבור או במחץ הכל טמא. אלא מדאין שוין בדינן. דבבור אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכו היין. וגם לא כסה אותו אחר כל השאיבות. דאז לכאורה היה מסתבר לומר שאחר ששאב כולן נפל לתוכו שרץ. אפ"ה כל החביות טמאות. דאימ' אחר שבדק הבור וקודם ששאב החבית הראשונה נפל לתוכה השרץ. ומדהיה אז יין בבור להכי לא ראהו בשעת שאיבה. ומדלא זזה הבור ממקומה. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שקודם שאיבה ראשונה נפל לתוכה השרץ. אבל במחץ אם ב' לטיבותא שבדקו קודם ששאב בו. ולא כסהו אחר שאיבת כולן. ואח"כ נמצא שרץ בתוכו. כל החביות טהורות. דהרי אי"ל שקודם שאיבתו הראשונה היה בתוכו השרץ. דהרי בדקו קודם שהתחיל לשאוב בו. וגם אי"ל שאחר שבדקו וקודם שהוריקו להחבית נפל לתוכו השרץ. דהרי אילו היה שם בשעת הרקה. היה רואה השרץ כשהריקו להחבית. ותו דהרי המחץ לפניו ובידו. ואילו נפל שם שרץ. היה רואהו. מה אמרת דילמא בבור הי' ושאבו עמו כשמילא להחבית האחרון. ליתא, דהרי גם כשהריק המחץ לחבית האחרון לא ראה השרץ בהמחץ. אלא ודאי מדלא כסה המחץ אח"כ. אמרינן שאחר כל המלויים נפל השרץ לתוך המחץ. ולפיכך כל החביות טהורות. א"כ הא דקתני במשנתני דבנמצא במחץ הכל טמא. היינו רק בלא בדקו קודם ששאב בו. אפילו לא כסהו לבסוף. דאז מחזקינן בהמחץ טומאה למפרע מזמן לזמן. ואמרינן שקודם שאיבת הראשונה כבר היה בתוכו השרץ דהרי לא בדקו מתחלה. ואף שלא ראה השרץ בכל הריקותיו. אמרינן דבשאיבה ראשונה הביא השרץ לתוך הבור מתוך המחץ. ובשאיבה האחרונה חזר והעלהו מתוך הבור. וכ"כ אפילו בבדק המחץ בתחלה וכסה המחץ לבסוף. אם נמצא השרץ בהמחץ הכל טמא דאע"ג שבדקו מקודם עכ"פ כיון שכסהו ואפילו הכי נמצא בתוכו שרץ. ודאי שלא בדקו תחלה יפה: בין העגולים לזגין כך דרך דריכת יין. לאחר שהניחו הענבים תוך הגת. מניחין קרשים על הענבים. ובאין בני אדם ודורכין על הקרשים. ומתוך שדריכת בני אדם אינו כבד כל כך. יצא מתחלה היין זך. ואח"כ מניחין על הקרשים כדורים כבדים מעץ או אבן. ומגלגלין אותן הנה והנה והכדורים ההם נקראו עגולין. ומתוך שהן כבדין מאד. יצא ע"י גלגולן כל שארית היין מהחרצנים והזגים. רק לא לקחום מיד בתחלה לכבוש בהן הענבים. מפני שהיין שיצא ע"י כבדן אינו מובחר כהראשון. דע"י כבדן. יצא גם שמרים עם היין. אמנם מפני כובד העגולים הללו. צריכים בני אדם הרבה להעלותן לתוך הגת ולחזור ולהורידן מתוכו לארץ לאחר כבישת היין: רה"ר הרווח שבין מקום המיוחד להנחתן ובין הזגין שבגת. נחשב ר"ה לענין ספק טומאה שאירע שם. משום דרבים מצויין שם. ואפילו אם בשעת שאירע הספק לא היו שם ג' בנ"א: כרם שלפני הבוצרים שלא בצרוהו עדיין: רה"י דבני אדם נמנעין משם. שאל יתפסו כגנב: של אחר הבוצרים דשם רשות לכל העניים לילך ללקוט פרט ועוללות וכדומה: אימתי ר"ל אימתי אמרינן דשלאחר הבוצרין רה"ר. בזמן שיש בהכרם לאחר הבוצרים ב' פתחים מכוונים זה כנגד זה [כפ"ו בסופו]. שבני אדם נכנסין בזו ויוצאין בזו. אבל באין בהכרם רק פתח א' אחר הבוצרים. ופתח א' לפני הבוצרים. אינו ר"ה. דהרי אינו יכול לצאת עדיין בפתח שלפני הבוצרים. ומשום פתח א' לא מחשב מקום המוקף גדר ר"ה [כלעיל ספ"ו]. רק בשיש שם באמת ג' בני אדם אפילו בית סגור הו"ל ר"ה. מיהו לעיל בעגולין וזגין לא מחלק בכה"ג בין שיש שם פתח א' או ב'. ה"ט מדמיירי התם במונחים בשדה בלי גדר. והא דנקט הנך דינים הכא ולא לעיל ספ"ו. היינו משום דהנך ב' פרקים האחרונים כולהו מדיני בד וגת מיירי. להכי נקט כולהו דיני בד גבי הדדי: כלי בית הבד של שמן: ושל גת של יין: העקל סל שמניחין בתוכו הגפת של הזיתים לאחר שעצרו מהן השמן הזך. ומניחן על הגפת הזה שבעקל דברים כבדים כדי לעצור מהגפת יתר השמן. והוא עכור: בזמן שהן של עץ מנגבן אם השתמש בהן ע"ה. ורוצה החבר השתא להשתמש בהן טהרות. הדחה ודאי שצריכין מקודם. וא"צ תנא לאשמעינן. רק קמ"ל דצריכין נמי ניגוב. מדנטמא מי הדחה גופייהו מלחלוחית הטמא [כמכשירין פ"ד מ"י]. לפיכך מנגבן תחלה קודם שידיחן [עיין מכשירין שם]. מיהו לרש"י [ע"ז ע"ה א'] ולרמב"ם [ספי"א מאוכלין] א"צ להדיחן באפר ומים. אבל לתוס' [נדה סה"א ד"ה הדפין] וכ"כ הר"ש והרא"ש והר"ב הכא צריך להדיחן באפר ומים [ולא זכיתי להבין דברי הרמב"ם [ספי"א מאוכלין] שכתב דכשהן כלי מדיחן. ובאין להו ב"ק מנגבן. משמע מדבריו דבאין להן ב"ק שאין שם חריצין להתכנס שם לחלוחית הטמא. אז גם הדחה א"צ. ולא ידענא מנ"ל]: והן טהורין אם הן פשוטי כלי עץ אוכלים שאמקט"ו א"נ טבילה אחר הניגוב והדחה. ואם בני קבלת טומאה נינהו מטבילן אחר ההדחה: בזמן שהן של גמי באסט שהוא עשב יבש ובלע טפי: מיישנן כל י"ב חודש פשיטא שצריכים נמי ניגוב והדחה כברישא: או חולטן בחמים ר"ל שופך עליהן רותחין כדי שיצא מהן כל משקה טמא הבלוע בהן. ואם יש להן בית קבול המקט"ו. מטבילין אח"כ. ולא קודם חליטה מדהו"ל אז כטובל ושרץ בידו: ר' יוסי אומר אם נתנן בשבולת הנהר דיו הוא זרם הנהר. ומשום שהזרם הוא שביל להספינות נקרא שבולת. ומשום שהמים רדופין שם בכח יצא כל המשקה הבלוע. ודוקא שהניחן שם י"ב שעות [כע"ז ע"ה א']:
מלכת שלמה
בפני הבדדין. גרסינן:
וכי מפני מה טמאום. כך צ"ל. ותמהתי שמצאתי מוגה ומנוקד טמאתי:
1.
If one locked in olive-workers in the olive-press and there were objects in there that had midras uncleanness: Rabbi Meir says: the olive-press is deemed to be unclean. Rabbi Judah says: the olive-press remains clean. Rabbi Shimon says: if they regard them as clean, the olive-press is deemed unclean; but if they regard them as unclean,the olive-press remains clean. Rabbi Yose: why are they unclean? Only because the am haaretz is not an expert in the laws of hesset.משנה ב
הַבַּדָּדִין שֶׁהָיוּ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין, וּמַשְׁקִין טְמֵאִין בְּתוֹךְ בֵּית הַבַּד, אִם יֵשׁ בֵּין מַשְׁקִין לַזֵּיתִים כְּדֵי שֶׁיְּנַגְּבוּ אֶת רַגְלֵיהֶם בָּאָרֶץ, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין. הַבַּדָּדִין וְהַבּוֹצְרִין שֶׁנִּמְצֵאת טֻמְאָה לִפְנֵיהֶם, נֶאֱמָנִין לוֹמַר לֹא נָגָעְנוּ. וְכֵן הַתִּינוֹקוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם, יוֹצְאִים חוּץ לְפֶתַח בֵּית הַבַּד וּפוֹנִין לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וְהֵן טְהוֹרִין. עַד כַּמָּה יַרְחִיקוּ וְיִהְיוּ טְהוֹרִין, עַד כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאָן:
ברטנורה
ומשקין טמאין בתוך בית הבד. והן נשפכים על גבי קרקע ודורכים הבדדים עליהן ונדבקים ברגליהן, וחוזרים אותן משקין ומטמאים את הזיתים כשהבדדין עולים ודורכים על גבי הזיתים, אלא אם כן יש בין המשקין לזיתים ארץ כדי שינגבו רגליהן מן המשקין הטמאים על ידי דריסתם בארץ. וכשאין מנעלים ברגליהן איירי, דהא משקה מטמא כלי וחוזר ומטמא משקין שעם הזיתים. אבל כשאין מנעלים ברגליהן ונתנגבו המשקין הטמאין שברגליהן ע״י דריסתן בארץ, שוב אין מיטמאים הזיתים כשדורכין אותן, דמשקין טמאין מטמאין כלים ואין מטמאין אדם:הבדדין והבוצרין. הא דלא נקט המוסקין והבוצרין, לפי שגזרו על הבצירה שתיעשה בטהרה, ולא גזרו על המסיקה. וטעמא מפורש בפרק קמא דשבת, שפעמים אדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענביו לבצור אם לאו, ונוטל אשכול של ענבים וסוחטו ומזלף על גבי ענבים ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהן והוכשרו לקבל טומאה. וטעם זה לא שייך במסיקה:נאמנין לומר לא נגענו. וכגון דחבר עומד עמהן בבית הבד. ולא חיישינן דלמא נגעו ולאו אדעתיה דחבר:התינוקות. בדדים שהביאו בניהן עמהן וטיהרום לכך, וכשרוצין בניהם לפנות יוצאים אביהן לחוץ עמהם ונפנים אחורי הגדר, ולא חיישינן דלמא נגע בטומאה ולאו אדעתא דחבר:
תוסופות יום טוב
הבדדין והבוצרין כו'. כתב הר"ב הא דלא נקט המוסקים והבוצרים לפי שגזרו כו' שפעמים אדם הולך לכרמו וכו' וזה לא שייך במסיקה. תוס' שם. ושם במי"ח דבר מפ' הר"ב טעם אחר ושניהם שם בגמ' די"ז ועיין מ"ש באותו טעם בר"פ דלעיל:
נאמנים לומר לא נגענו. כתב הר"ב וכגון דחבר עומד עמהן כו' וכ"כ הר"ש. ותימה דבפ' דלעיל מ"ח לא הצריכו שיהא החבר עומד עמהן והרמב"ם לא הצריך כן לא התם ולא הכא ועיין לעיל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנועל בית הבד מפני הבדדין הן דורכים הזיתים שבבית הבד. והן ע"ה. שגזרו חכמים עליהן טומאה שיטמאו כל דבר במגע. וגם מעיינותיהם טמאים כמזב [כנדה לג"ב]. וגם בגדי ע"ה טמאין כמדרס הזב. מחשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כחגיגה כב"ב ופ"ט דכלים מ"ב]. ורק על משא והיסט שלו לא גזרו. מדהוה גזרה שאין רוב הצבור יכלו לעמוד בה דהן היו רוב המתעסקים לעבוד ולמשא [ועיין תוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וקאמר הכא דמדצריך להן הב"ב לכבוש זיתיו. טיהרן מקודם. ומדחשש שמא שוב יתטמאו. וסגר לפניהן הבית הבד שלא יצאו ויתטמאו: והיו לשם כלים טמאין מדרס ששכח ב"ב שנשארו עדיין בתוך בית הבד כלים שנתטמאו מדרס. והן חוזרים ומטמאים במגע משא והיסט: רבי מאיר אומר בית הבד טמא כלומר זיתי בית הבד טמאים. דחיישינן שמא נטמא הע"ה בכלים הטמאים. והרי חזר ונגע בהזיתים. מיהו דוקא הזיתים טמאים שהרי ודאי נגעו שם בהן. מדלכך הביאן לשם להתעסק בהזיתים. אבל שאר דברים שהיו שם טהורים. דלא דמי למניח ע"ה אומן בתוך ביתו דס"ל לר"מ דהכל טמא [כפ"ז מ"ג]. דהתם הע"ה טמא הוא. משא"כ הכא דטיהרו. הו"ל תו ספק ספיקא. שמא לא נגע בהמדרס. ושמא לא חזר ונגע בהטהרות. ואפילו היה בית הבד רה"י דלא מהני גביה ס"ס [כפ"ו מ"ד]. היינו בשב' הספיקות בגוף הנטמא עצמו. כספק נכנס וספק כגע בהטומאה. אבל הכא שספק א' בהע"ה אם נטמא. וספק הב' בהכלי הטהור אם חזר הע"ה וטימאו. אין מחזיקין טומאה בס"ס. והיינו דקאמר הכא בית הבד טמא ולא קאמר הכל טמא [כפ"ז מ"ה]: רבי יהודה אומר בית הבד טהור ר"ל אפילו זיתי בית הבד שוודאי נגע בהן, טהורים. דמדטיהרן בעה"ב נזהרים מלהטמא בכלים טמאים. ונ"ל דלר"י נמי צריך שידע הע"ה שהן טמאים בעיני החבר ורק בבגדי ע"ה פליג עלי' ר"ש: רש"א אם טהורין להן כגון שנשארו שם בגדי ע"ה הטמאים. שבעיני ע"ה טהורין הן. וכ"ש בבגדי חבר שנטמאו. והע"ה סבור שהן טהורים: ואם טמאין להן שיודעין שהכלי נטמא וכדומה: א"ר יוסי פליג אר"י ור"ש דקאמרו דאם הכלי טמא בעיניו נזהר מלהטמא אפילו ממדרס. ואהא קאמר ר' יוסי שאעפ"כ נטמא הכל. מדאין בקיאין בהיסט של מדרס. ופליג נמי בהא על ר"מ דס"ל דאין ע"ה חושש אפילו בטומאת מגע. ולר' יוסי נזהר בטומאת מגע: הבדדין שטיהרן בעה"ב. והן דרכן לילך יחף. כדי לדרוך הזיתים ברגליהן: שהיו נכנסין ויוצאין הא דנקט ויוצאין היינו מדאיירי שכל רצפת הבד מלוחלח במשקים טמאים להכי נקט ויוצאום. דעי"ז אפשר שהתנגבו בחוץ: ומשקין טמאין בתוך בית הבד שנשפכו שם על הקרקע. והרי ודאי דרכו עליהן הבדדין. ואע"ג שאין משקים טמאים מטמאים אדם רק כשהן מעיינות הזב. אפ"ה הכא יש לחוש שכשדרכו אח"כ הזיתים. טימאום במשקה טופח שברגליהן: אם יש בין משקין לזיתים רווח מקום: כדי שינגבו את רגליהם בארץ קודם שדרכו הזיתים. ואי"ל גם באין שיעור להנגב הרי ספק משקים לטמא אחרים טהור [כפ"ד מ"ט]. ותו הרי אין מחזקט"ו ממקום למקום [כספ"ט]. י"ל דזהו רק בספק השקול. ולא כי הכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. ומה"ט נמי מחמרינן בבצק ומשקין טמאים בתוך הבית. דדוקא ביש בין משקין להבצק בכדי שינגבו התרנגולים חרטומן. טהורה הבצק המנוקר [לעיל פ"ג מ"ח]. מיהו בנעלו הע"ה מנעלים. אף שנתנגב המשקה מהמנעל קודם שדרך עמו הזיתים. הרי כלי נטמא מהמשקין. ונעשה שני. וכשדרך עמו הזיתים נעשו שלישי. ואף דאין שני עושה שלישי בחולין. אפילו בטבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ המנעל שהוא שני פוסל לתרומה. וכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה [כפ"ח דפרה מ"ז]. ונמצא שנטמא המשקה שעל הזיתים ונעשה שוב ראשון. וטימא שוב הזיתים להיות שני. וגם אסור להניחן לדרוך זיתי הטבל. דאע"ג דקיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. עכ"פ כשטביל עדיין לתרומה, אסור [כע"ז נ"ו א' ורמב"ם סוף טומאת אוכלין]: הבדדין והבוצרין מוסקי הזיתים שהן המלקטין אותן מהאילנות. א"צ בעה"ב לטהרן קודם לקיטתן. מדלא הוכשרו הזיתים. ולא יתטמאו כשילקטום הע"ה [כלעיל רפ"ט]. ורק קודם שיכבשום בבית הבד שכבר הוכשרו הזיתים בזיעת המעטן. ובמשקה שיצא מהן. צריך בעה"ב לטהר הדורכין. אבל הבוצרין דהיינו המלקטים הענבים מהגפנים צריך בעה"ב לטהרן מקודם שילקטו. מדקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [כשבת י"ז א']. ונמצא שיטמאו המלקטין את הענבים בידיהן. להכי נקט תנא בדדין ובוצרין: שנמצאת טומא' לפניה' נאמנין לומר לא נגענו אע"ג דלעיל [פ"ז מ"ו] אין נאמנין על נגיעה. הכא מדטיהרן בעה"ב נזהרין הם. ואע"ג דגם הא כבר שמעינן מלעיל [פ"ח מ"ט. י"ל דלא לחנם נקט התם שרץ. ור"ל והרי הבדדין יודעים שהשרץ טמא. ולהכי לד"ה מדטיהרן בעה"ב. נזהרין מליגע בו [וכלעיל פ"ה מ"ח ופ"ח מ"ב] דבמכיר הע"ה שהחבר נזהר בטהרות. נזהר גם הוא מלגרום לו טומאה. משא"כ הכא נקט ונמצא טומאה לפניהן. ר"ל שהטומאה עצמה נמצאת עכשיו לפניהן. וכגון שנמצא מונח שם בגד או כלי שלא ידעו בו טומאה. ועכשיו נמצא שהוא טמא. אפ"ה לא חיישינן שנגעו בו ולאו אדעתייהו. ואע"ג דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש. אמרינן דעביד ולאו אדעתיה [כשבועות דל"ד]. הכא שאני דמדיודעין שעוסקין בטהרות. מדקדקין היטב בכל נגיעתן. ודאי רמו אדעתייהו שפיר בתחלה ובסוף. ויודעין אם נגעו ובמה נגעו. ומתורץ בזה קו' רתוי"ט להר"ש והר"ב דמצרכה הכא שיהא החבר עומד עליהן ומתיראין לשקר פן יכחישום. וה"ט נמי דלא פליגי בה תנאי דמשנה א'. דהתם מיירי באין בעה"ב עומד עליהן ודו"ק]: וכן התינוקות שביניהם ה"ק הבדדין שהביאו ילדיהן עמהן לבית הבד. אחר שטיהר הבעה"ב הבדדין והילדים שלהן. וכשרוצים הילדים להפנות. מותרים אביהן לצאת עמהן לאחורי הגדר שיפנו הילדים א"ע שם. ואין חוששים שמא נגעו שם בטומאה. אמנם לרש"י [ברכות דסב"א]. וכן לרמב"ם בפי' המשנה. וכן לרא"ש ורב"א. ה"פ דמתני'. וכן התינוקו' שביניהן שבאו לבית הבד. והרי התינוקו' טמאין מדרגילין נדות לנשקן [כתוספתא פ"ג דטהרות]. ואפ"ה נאמנים הבדדין לומר לא נגענום. והדר קאמר תנא מילתא אחריתא. יוצאין חוץ לפתח וכו'. ור"ל מותרין הבדדין לצאת לחוץ לעשות צרכיהן ואין בעה"ב חושש שמא נטמאו שם: עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין עד כדי שיהא רואן כשירצה בעה"ב יהיה יכול לראותן: הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לטבול א"ע ואת הכלים הנצרכים בבית הבד והגת קודם שישתמשו בהן לטהרות. דכיון דמקוה לפניו ודאי טבל. ואילה"ק ממשנה א' דמחמיר ר"מ וס"ל דאין נאמנים. י"ל התם חיישינן דילמא נגע ולאו אדעתיה. וירא להודיע אח"כ שנטמא פן יקפיד הבעה"ב על שלא נזהרו. אבל הכא במזיד ודאי לא יעבור על דעת בעה"ב. ומה"ט נמי גם במשנה ב' בסיפא גם לר"מ צריך שלא יתרחק רק עד שיהיה הבעה"ב יכול לראותו דבהא כ"ע מודו דלכתחלה אין להאמינו על דבר שאפשר שנטמא בו ולאו אדעתיה: רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו ואע"ג דלעיל במשנה א' נאמנים לר' יוסי במגע טומאה. וכ"כ במשנה ב' נאמנים לומר לא נגענו ולא פליג ר' יוסי. י"ל הכא דמי טפי טבילה למדרס דמשנה א'. דכמו במדרס אין בקיאין בטומאתו. כ"כ בטבילה אין בקיאין בדיני חציצה. ותו דהכא גרע טפי מדהוחזק בטומאה. ואין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה [כנדה טו"א]: רש"א אם טהורין להן אם חושבין א"ע ואת הכלים טהורים [כלעיל סי' ה']. ואם טמאין להן שיודעין בעצמן שהן או הכלים נטמאות בנדה וכדומה [וכלעיל מ"א]: אם טמאים להן אינו צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו ומה"ט במשנה ב' בנמצא טומאה לפניהן נאמנים דהרי מדנמצא לפניהן שרץ וכדומה. רמו שפיר אדעתייהו לזכור השתא אם נגעו או לא נגעו בו. דהרי ודאי יודעין שהטומאה לפניהן. משא"כ בסיפא דמשנה ב'. בשיוצאין לפנות אין נאמנים דדילמא נגעו בדבר הטהור להם. ונ"ל עוד דנקט פלוגתא דר"ש במשנה א'. לאשמעינן דאע"ג דהתם הוחזקו בטהרה. אפ"ה כשהספק הוא בטהור להן טמאים. והדר תו נקט פלוגתא דר"ש הכא. דאע"ג דהוחזקו בטומאה אפ"ה בטמא להן טהורים: הנותן מן הסלים שלקח ענבים מהסל או ממקום ששטחן על הארץ. ורוצה ליתנן לתוך הגת: ומן המשטיח דס"ל לב"ש דכבר הוכשרו הענבים בהמשקה שיצא מהן שם במקום ששטחן או בסל. ואע"ג דלא הוה ניח"ל שם ביציאת המשקין דגם בסל יצאו דרך נקבי הסל. ובמשטיח אדמה. יתבלעו באדמה. עכ"פ הוכשרו במשקה שנשאר על גרגרי הענבים בשעה שנמלך לתתן להגת. והרי קיי"ל ריש מכשירין דבין בתחלתן או סופן לרצון. סגי להכשר: בש"א נותן בידים טהורות דאע"ג דסתם ידים שניות הן. ואין שני עושה שלישי בחולין. אפילו טבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. ב"ש ס"ל דטבול לתרומה כתרומה דמי [ר"ש]. א"נ נ"ל דהכא מיירי בחולין שנעשו על טהרות תרומה דכתרומה דמי [כלעיל פ"ב מ"ג. ובזה יתיישב מה דקאמר בסיפא הכל שוין דבנתן בידים טמאות טימאן. דק' וכי ס"ד שיהיו ב"ה דלא כהלכתא]: בה"א נותן בידים טמאות לאו דוקא ידים. אלא אפילו נטמא במת נמי שרו ב"ה. רק איידי דנקט ב"ש ידים לרבותא דחומרא נקט ב"ה נמי ידים: ומפריש תרומתו ר"ל ואעפ"כ יכול להפריש תרומתו בטהרה. ואע"ג דסגי בתחלתן וסופן. כשחד מינייהו ברצון. היינו תחלת או סוף נפילתן על הפירות. אבל תחלת עקירת המשקין צריך שיהיה דוקא לרצון [כרמב"ם פי"ב מאוכלין]. והכא שנתן הענבים במקום שהמשקה ילך לאיבוד. לא הוה ניח"ל בתחלה שיתעקרו המשקין מהענבים. ולא הוכשרו בו. מיהו כולה מתני' מיירי בבצרן לאכילה. ואח"כ נמלך לדרכן בגת. דאל"כ אפילו אין על הענבים משקין כלל. כבר הוכשרו מדבצרן לגת [כשבת די"ז א']: בטהרה מן העבט הוא כלי מזופף שהמשקה היוצא מהענבים שבתוכו לא ילך לאיבוד. ואם משם לוקח להביא לגת: ומן המשטיח של עלים דג"כ גלי אדעתיה דניח"ל במשקה היוצא מהן על העלין. מדאין הולכין לאיבוד: טמאן דהרי מדהניח הענבים במקום שאין משקה היוצא הולך לאיבוד. הוה תחלת עקירת המשקין מהענבים לרצון. ושפיר הוכשרו במשקה היוצא: האוכל מן הסלים כשאחזן ממעל להגת ואכלן: הרי הגת טהורה דהרי בכה"ג לא ניח"ל במשקה היוצא וכלעיל. ולא נקרא משקה לקט"ו מהידים השניות: מן העבט ומן המשטיח של עלים שכשיצאו מהן משקין בהנך. אינן הולכים לאיבוד. ושפיר נקראין מה"ט משקין להכשיר ולקט"ו: ונפל ממנו מתוך ידיו לתוך הגת: אם יש לו חותם ר"ל אם בגרגר שנשר מהאשכול נשאר בתחתיתו קצת מהענף שעי"ז לא יוכלו משקין לצאת מהגרגר: טהור הגת וכל אשר בתוכו טהור. דאפילו בצרן לגת. ונמצא שכבר הוכשר הגרגיר לקט"ו גם בלי משקה. והרי נטמא א"כ הגרגר מהידים. עכ"פ אין הגרגר חוזר ומטמא הגת. דאוכל טמא אפילו יש בו כביצה. אמ"ט כלי. וגם אם יש תוך הגת שאר ענבים כשנפל זה הגרגר לתוכו. לא נטמאו מהגרגר שהרי אין בגרגר כשיעור לטמא אחרים. ותו אפילו היה בהגרגר כביצה. אפ"ה לא היה מטמא שאר הענבים שתוך הגת. שהרי הגרגר לא נעשו מהידים שניים רק שלישי. שאינו חוזר ומטמא תרומה. ומכ"ש לטבל שדינו כחולין [כלעיל סי' כ"א]. ואפ"ה נקט תנא גרגר. שאין בו כשיעור. משום רבותא דסיפא. דבאין בו חותם. אפילו גרגר שאין בו כשיעור נטמא הכל: אם אין לו חותם טמא דהידים שנגעו בהמשקין שבפה הגרגר, טמאוהו. וטפת משקין זה נעשה מהידים תחלה. והוא חוזר ומטמא הגת וכל אשר בתוכו. דמשקה א"צ שיעור אפילו לטמא אחרים. ואע"ג דעכ"פ אין בהטפה הקטנה זו בכדי ליגע בהגת ובכל הענבים. עכ"פ כשידרכום ויצאו משקין רבים. ויתטמאו מהטפה טמאה. והן יטמאו הכל. מיהו כל זה בלקחן ממשטיח עלין. דהרי בצרן לגת. אבל בלקטן לאכילה. אפילו אין עליהן חותם לא היה נטמא הטפה מהידים. דמדלקטן לאכילה לא ניח"ל במשקין היוצאין. ואין עליהן שם משקה להכשיר ולקט"ו [כלעיל כ"ב]. ומה"ט לא מחלקי הכי ב"ה בין יש או אין עליהן חותם. דבין כך וכך מותרים ליתנן בידים מסואבות: נפלו ממנו ענבים שנפלו איזה ענבים שגרגריהן סתומין מהאשכול שהובצר לגת ונטמא מהידים: ודרכן במקום המופנה שדרך אותן ענבים שנשרו מהאשכול. במקום שבגת שהיה פנוי ונגוב ממשקין. וגם ענבים אחרים לא היו שם במקום ההוא. דאל"כ היו נטמאים מהענבים הטמאים שנפלו. שהרי היו יחד כביצה. וכדמסיק. וא"כ מה היה מועיל שאין בהענבים שנפלו רק כביצה מכוון. הרי גם כשיסחט טפה הראשונה. ישאר גוש ענבים כביצה. והוא יטמא להמשקין היוצאין כשנדרכו: כביצה מכוון טהור דאע"ג דגרגרי הענבים היו מחוברים יחד בהשרביט ומדמחוברין בידי שמים מצטרפין כולם לכביצה [ורק השרביט עצמו שהוא יד אינו מצטרף להשלים שיעור כביצה. וכריש עוקצין]. והרי הגרגרים ההם כבר טמאים היו. אפ"ה לא יכלו לטמא המשקין כשיצאו. דמדלא היו רק כביצה מכוונת. להכי כשיצא מהן הטפה הראשונה. לא ישאר בהגרגרים שיעור כביצה בכדי לטמא המשקין. ובעוד המשקין בתוך הזג. לא נטמאו עם הזג. דמשקין מפקד פקידי. ר"ל הן כגוף אחר המופקד בתוך הזג כמונח בקופסא [כפסחים ל"ג ע"ב]: נטמאת בכביצה והטפה ההיא טימאה הגת וגם כל המשקין שיוצאין אח"כ: מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור ר"ל שע"ה היה עומד על שפת בור של יין. והע"ה ההוא לא טיהרו בעה"ב והרי הוא מוחזק לנו במעיינותיו כזב: ונתזה צינורא מפיו ורוק ע"ה מטמא אדם וכלים מד"ס כאילו הוא זב ומכ"ש שמטמא רוקו אוכלין ומשקין [וכלעיל סימן א']: ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה רק לחוץ נפלה ונבלע בארץ [ונקט ספק ספק. לאשמעינן דהספיקות שוין. שלא הי' בה הכרע לכאן או לכאן. וכן בכל דוכתא]: ספקו טהור מדהו"ל כספק מגע מטומאה הנזרקת שאין לטומאה מקום. דאז אפילו בספק טומאה ברה"י טהור [כרפ"ד רב"א]. מיהו בשמן בכה"ג טמא. דאע"ג דנמי הו"ל ספק שבטומאה הנזרקת. אפ"ה כיון דשמן שבתוך הבור מחליק שפת הבור. להכי אפילו נפל בחוץ מהבור. שוב מחליק ויורד להבור. ואינו סט"ו. רק ודאי טומאה: הזולף את הבור ר"ל ששאב ממנו חביות רבות זה אחר זה: נמצא שרץ בראשונה אחר ששאב כולן. מצא שרץ בהחבית ששאב תחלה: כולן טמאות דאף דאין לומר שהשרץ שמצא בהחבית. היה כבר בהבור ונשאב עם החבית. ונמצא שהכל טמא. ליתא. דהרי אין מחזיקין טומאה מהחבית לבור. מדהו"ל ממקום למקום. עכ"פ י"ל ממ"נ. אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. אף שלא כיסהו אחר שמילאו דאפשר עי"ז לומר אחר שמילאו נפל לתוכו. אפ"ה מדמחזיקין טומאה מזמן לזמן. אמרינן שכבר היה השרץ בהחבית קודם שמילא בו. ובשעה שמילאו טימא כל היין שבבור. וכ"ש אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. וכסהו אחר ששאבו. הרי בכה"ג ודאי היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. וטימא הכל. וה"ה אם בדק החבית קודם ששאב בו. וגם כסהו אחר ששאב בו. הרי ודאי היה השרץ בתוכו קודם שאיבה. דהרי מדכסהו אח"כ. ודאי מקודם היה בתוכו ולא בדק יפה. אלא אפילו בדק החבית מקודם. ולא כסהו אחר ששאב בו. דאז ודאי מסתבר שאחר שאיבה נפל לתוכו. עכ"פ מדהחבית לפניו ולא ראה שנפל לתוכו כלום. ודאי מסתבר טפי שמקודם היה השרץ בתוך הבור [ועיין פי' הרא"ש]: באחרונה היא טמאה וכולן טהורות שאפילו תחזיק טומאה למפרע מזמן לזמן. ותאמר שכבר היה השרץ בחבית קודם ששאב בו. עכ"פ לא נטמאו החביות ששאב מקודם מהבור. מיהו בנמצא באמצעית. פשיטא דממנה ולמטה טמא. וממנה ולמעלה טהור: אימתי בזמן שהוא זולף בכל אחת ואחת ר"ל ששאב כל חבית בעצמה מן הבור: אבל אם היה זולף במחץ הוא כ"ח כעין דלי. ששואב בו וממלא עמו כל חבית וחבית: נמצא שרץ באחת מהן בא' מהחביות: היא טמאה בלבד החבית שנמצא בה טמא בלבד. ואפילו נמצא בהראשונה. עכ"פ אין מחזט"ו ממקום למקום. ולהכי תלינן דבתוך החבית זה. כאן נמצא כאן היה השרץ. ולא בבור או במחץ. ומדשפך לתוכה מה שבמחץ. א"כ לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי החביות האחרונות טהורות: אימתי גם ארישא קאי. בזלף ושאב עם כל חבית בעצמה מהבור. ואפ"ה עכ"פ בנמצא באחרונה. הראשונות טהורות: בזמן שהוא בודק אותה חבית שמצא בה השתא השרץ. בדקה קודם שבא לתוכן היין. וראה שאין שם שרץ: ולא מכסה שאחר שבדק החבית ושם לתוכה היין. לא כסה אותה אח"כ. דמדבדקה. א"כ ודאי לא היה בה השרץ מקודם. וליכא למיחש שנגע השרץ ביין שבבור. ומדלא כסהו לבסוף ע"כ לאחר ששאב נפל לתוכו השרץ. וא"ת עכ"פ הרי לא ראה שנפל לתוכה כלום. ועל כרחך שכבר מקודם היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. י"ל דממ"נ. אם שפך עם המחץ לתוכו. הרי לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ואי ברישא ששאב מהבור עם החבית עצמו. הרי נמצא השרץ בחבית האחרונה ששאב. ולפיכך הראשונות טהורות: או מכסה ולא בודק דאז אע"ג שאי"ל שאחר ששאב נפל השרץ לתוכה. דהרי כסהו אחר שאיבה. עכ"פ מדאין מחזט"ו ממקום למקום. ודאי בתוך החבית היה השרץ קודם שאיבה ולא בבור. וא"כ ברישא הרי נמצא באחרונה. ובסיפא אף שנמצא בראשונה. הרי שפך במחץ לתוכה ולא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי בין כך או כך שאר החביות טהורות. וכ"ש בלא בדקה מקודם. וגם לא כסהו לבסוף להחבית. הרי יש ב' צדדים לומר שלא הי' השרץ בהבור. ודאי החביות האחרונות טהורות: היה בודק ומכסה ונמצא שרץ בחבית הכל טמא כל החביות טמאות. דלא מיבעיא ברישא ששאב החבית עצמה מהבור. ומצא שרץ באחרונה. אפ"ה מדבדק וכסה החבית שנמצא בה השרץ. א"כ ודאי בתוך הבור היה השרץ. ושאבו עם החבית. ונמצא כל היין שבבור נטמא מהשרץ. אלא אפי' בסיפא. ששאב כל פעם במחץ. ושפכו כל פעם לחבית אחרת. וא"כ היה אפשר לומר שלא בתוך הבור היה השרץ רק בתוך המחץ. עכ"פ מדמחזקט"ו מזמן לזמן. אמרינן שכבר קודם שמילא החבית הראשונה עם המחץ. כבר היה השרץ בהמחץ ונטמא ממנו כל היין שבהבור. דאי"ל דבעת שטלטל המחץ מהבור לחבית האחרונה נפל לשם השרץ, ליתא, דהרי המחץ בידו היה וראה שלא נפל לתוכו כלום: במחץ הכל טמא נ"ל דהנך ב' בבור ובמחץ הכל טמא. לא קאי אבבא דבודק ומכסה. רק בבא חדשה היא וה"ק כל זה בנמצא השרץ בא' מהחביות. אבל בנמצא השרץ בהבור. אחר שמילא כל החביות ממנה אז אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכה היין. וגם לבסוף לא כסה הבור. עכ"פ מדלא ראה שנפל לתוך הבור שרץ. מחזקינן טומאה מזמן לזמן למפרע. ואמרינן שהיה השרץ בהחבית הראשון. וכששאב נפל ממנו להבור. או שמקודם ששפך לתוך הבור את היין כבר היה השרץ בתוך הבור. ולא בדק יפה. ובין כך וכך הרי נטמא הכל. וכ"ש באינך ג' גווני. דהיינו בבדק וכסה כל חביות. א"כ ודאי שאחת מהבדיקות לא היה יפה. או של חבית או של בור. דאל"כ שרץ זה מהיכן. וכ"ש טפי בלא בדק הבור תחלה. בין שכסה הבור או לא כסהו לבסוף אחר שמילא כל החבית וקודם שמצא השרץ. ודאי מחזקינן טומאה מזמן לזמן לומר שהיה השרץ בתחלה בתוך הבור. מדלא בדקה מתחלה. וכ"כ בנמצא השרץ במחץ לאחר כל המלויים הכל טמא. ואעפ"כ יש חילוק בין שנמצא בבור או במחץ. ולהכי פליג להו תנא בתרי בבי. ולא כללם יחד. לומר בבור או במחץ הכל טמא. אלא מדאין שוין בדינן. דבבור אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכו היין. וגם לא כסה אותו אחר כל השאיבות. דאז לכאורה היה מסתבר לומר שאחר ששאב כולן נפל לתוכו שרץ. אפ"ה כל החביות טמאות. דאימ' אחר שבדק הבור וקודם ששאב החבית הראשונה נפל לתוכה השרץ. ומדהיה אז יין בבור להכי לא ראהו בשעת שאיבה. ומדלא זזה הבור ממקומה. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שקודם שאיבה ראשונה נפל לתוכה השרץ. אבל במחץ אם ב' לטיבותא שבדקו קודם ששאב בו. ולא כסהו אחר שאיבת כולן. ואח"כ נמצא שרץ בתוכו. כל החביות טהורות. דהרי אי"ל שקודם שאיבתו הראשונה היה בתוכו השרץ. דהרי בדקו קודם שהתחיל לשאוב בו. וגם אי"ל שאחר שבדקו וקודם שהוריקו להחבית נפל לתוכו השרץ. דהרי אילו היה שם בשעת הרקה. היה רואה השרץ כשהריקו להחבית. ותו דהרי המחץ לפניו ובידו. ואילו נפל שם שרץ. היה רואהו. מה אמרת דילמא בבור הי' ושאבו עמו כשמילא להחבית האחרון. ליתא, דהרי גם כשהריק המחץ לחבית האחרון לא ראה השרץ בהמחץ. אלא ודאי מדלא כסה המחץ אח"כ. אמרינן שאחר כל המלויים נפל השרץ לתוך המחץ. ולפיכך כל החביות טהורות. א"כ הא דקתני במשנתני דבנמצא במחץ הכל טמא. היינו רק בלא בדקו קודם ששאב בו. אפילו לא כסהו לבסוף. דאז מחזקינן בהמחץ טומאה למפרע מזמן לזמן. ואמרינן שקודם שאיבת הראשונה כבר היה בתוכו השרץ דהרי לא בדקו מתחלה. ואף שלא ראה השרץ בכל הריקותיו. אמרינן דבשאיבה ראשונה הביא השרץ לתוך הבור מתוך המחץ. ובשאיבה האחרונה חזר והעלהו מתוך הבור. וכ"כ אפילו בבדק המחץ בתחלה וכסה המחץ לבסוף. אם נמצא השרץ בהמחץ הכל טמא דאע"ג שבדקו מקודם עכ"פ כיון שכסהו ואפילו הכי נמצא בתוכו שרץ. ודאי שלא בדקו תחלה יפה: בין העגולים לזגין כך דרך דריכת יין. לאחר שהניחו הענבים תוך הגת. מניחין קרשים על הענבים. ובאין בני אדם ודורכין על הקרשים. ומתוך שדריכת בני אדם אינו כבד כל כך. יצא מתחלה היין זך. ואח"כ מניחין על הקרשים כדורים כבדים מעץ או אבן. ומגלגלין אותן הנה והנה והכדורים ההם נקראו עגולין. ומתוך שהן כבדין מאד. יצא ע"י גלגולן כל שארית היין מהחרצנים והזגים. רק לא לקחום מיד בתחלה לכבוש בהן הענבים. מפני שהיין שיצא ע"י כבדן אינו מובחר כהראשון. דע"י כבדן. יצא גם שמרים עם היין. אמנם מפני כובד העגולים הללו. צריכים בני אדם הרבה להעלותן לתוך הגת ולחזור ולהורידן מתוכו לארץ לאחר כבישת היין: רה"ר הרווח שבין מקום המיוחד להנחתן ובין הזגין שבגת. נחשב ר"ה לענין ספק טומאה שאירע שם. משום דרבים מצויין שם. ואפילו אם בשעת שאירע הספק לא היו שם ג' בנ"א: כרם שלפני הבוצרים שלא בצרוהו עדיין: רה"י דבני אדם נמנעין משם. שאל יתפסו כגנב: של אחר הבוצרים דשם רשות לכל העניים לילך ללקוט פרט ועוללות וכדומה: אימתי ר"ל אימתי אמרינן דשלאחר הבוצרין רה"ר. בזמן שיש בהכרם לאחר הבוצרים ב' פתחים מכוונים זה כנגד זה [כפ"ו בסופו]. שבני אדם נכנסין בזו ויוצאין בזו. אבל באין בהכרם רק פתח א' אחר הבוצרים. ופתח א' לפני הבוצרים. אינו ר"ה. דהרי אינו יכול לצאת עדיין בפתח שלפני הבוצרים. ומשום פתח א' לא מחשב מקום המוקף גדר ר"ה [כלעיל ספ"ו]. רק בשיש שם באמת ג' בני אדם אפילו בית סגור הו"ל ר"ה. מיהו לעיל בעגולין וזגין לא מחלק בכה"ג בין שיש שם פתח א' או ב'. ה"ט מדמיירי התם במונחים בשדה בלי גדר. והא דנקט הנך דינים הכא ולא לעיל ספ"ו. היינו משום דהנך ב' פרקים האחרונים כולהו מדיני בד וגת מיירי. להכי נקט כולהו דיני בד גבי הדדי: כלי בית הבד של שמן: ושל גת של יין: העקל סל שמניחין בתוכו הגפת של הזיתים לאחר שעצרו מהן השמן הזך. ומניחן על הגפת הזה שבעקל דברים כבדים כדי לעצור מהגפת יתר השמן. והוא עכור: בזמן שהן של עץ מנגבן אם השתמש בהן ע"ה. ורוצה החבר השתא להשתמש בהן טהרות. הדחה ודאי שצריכין מקודם. וא"צ תנא לאשמעינן. רק קמ"ל דצריכין נמי ניגוב. מדנטמא מי הדחה גופייהו מלחלוחית הטמא [כמכשירין פ"ד מ"י]. לפיכך מנגבן תחלה קודם שידיחן [עיין מכשירין שם]. מיהו לרש"י [ע"ז ע"ה א'] ולרמב"ם [ספי"א מאוכלין] א"צ להדיחן באפר ומים. אבל לתוס' [נדה סה"א ד"ה הדפין] וכ"כ הר"ש והרא"ש והר"ב הכא צריך להדיחן באפר ומים [ולא זכיתי להבין דברי הרמב"ם [ספי"א מאוכלין] שכתב דכשהן כלי מדיחן. ובאין להו ב"ק מנגבן. משמע מדבריו דבאין להן ב"ק שאין שם חריצין להתכנס שם לחלוחית הטמא. אז גם הדחה א"צ. ולא ידענא מנ"ל]: והן טהורין אם הן פשוטי כלי עץ אוכלים שאמקט"ו א"נ טבילה אחר הניגוב והדחה. ואם בני קבלת טומאה נינהו מטבילן אחר ההדחה: בזמן שהן של גמי באסט שהוא עשב יבש ובלע טפי: מיישנן כל י"ב חודש פשיטא שצריכים נמי ניגוב והדחה כברישא: או חולטן בחמים ר"ל שופך עליהן רותחין כדי שיצא מהן כל משקה טמא הבלוע בהן. ואם יש להן בית קבול המקט"ו. מטבילין אח"כ. ולא קודם חליטה מדהו"ל אז כטובל ושרץ בידו: ר' יוסי אומר אם נתנן בשבולת הנהר דיו הוא זרם הנהר. ומשום שהזרם הוא שביל להספינות נקרא שבולת. ומשום שהמים רדופין שם בכח יצא כל המשקה הבלוע. ודוקא שהניחן שם י"ב שעות [כע"ז ע"ה א']:
מלכת שלמה
אם יש בין משקין לזיתים כדי שינגבו את רגליהם בארץ הרי הזיתים טהורים. שהנוגע במשקים טמאים שלא בידיו טהור ואפילו לקדש. הרמב"ם ז"ל שם פ"ט:
בפי' רעז"ל צ"ל ומטמאים את הזתים כשהבדדין עולין ודורכין ע"ג הזתים אא"כ וכו' והכל דבור אחד:
עוד בפירושו ז"ל צריך למחוק סימן הגימ"ל הכתוב קודם דבור המתחיל הבדדין ולכותבו למטן קודם דיבור המתחיל כיון שהכניסן וכו':
עוד בפירושו ז"ל הא דלא נקט המוסקים והבוצרים וכו'. אמר המלקט הכא ובסמוך לפי וכו':
וכן בתיניקות שביניהם. מה שפי' רעז"ל היא פי' הר"ש ז"ל וגירסתו אבל הרמב"ם ז"ל פי' וכן בתינוקות נאמנים לומר שאלו הקטנים לא נגעו בשמן או בזיתים וכיוצא בהן ואחר שב לומר שאם יצאו מבית הבד ואפילו אחורי הכותל הנה הן בחזקת טהרה מאחר שכבר טיהרן והוא שומר אותם אא"כ הרחיקו עד שלא יראם וכו' ולשונו ז"ל שם ביד וכן בתינוקות שלהם. וקרוב לזה הפירוש פירש הרא"ש ז"ל וז"ל וכן בתינוקות דרך הפועלים שנשכרין למקום נכנסין ובאין בניהם הקטנים שמה נאמנים הבדדין לומר לא נגענו בהם אע"ג דדבר מצוי שיגעו בהם יוצאין הבדדין והבוצרים לעשות צרכיהן אחורי הגדר. ובלבד שיהא החבר רואן ולא חיישי' דלמא נגעי בטומאה ולאו אדעתא דחבר ע"כ:
עד כמה ירחיקו. ס"א ירחקו וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה רחקו וגם הגיה וכמה ירחקו ומחק מלת עד ראשונה ושניה:
2.
If the olive-workers in an olive-press went in and out, and in the olive-press there was unclean liquid, if there is space enough [on the ground] between the liquid and the olives for their feet to be dried on the ground, the olive workers remain clean. If something unclean was found in front of olive-workers in the olive-press or grape harvesters, they are believed to say, "We have not touched it." And the same law applies also to the young children among them. They may go outside the door of the olive-press and relieve themselves behind the wall, and still be deemed clean. How far may they go and still be deemed clean? As far as they can be seen.משנה ג
הַבַּדָּדִין וְהַבּוֹצְרִין, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיסָן לִרְשׁוּת הַמְּעָרָה, דַּיּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם טְהוֹרִין לָהֶן, צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ. אִם טְמֵאִים לָהֶן, אֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּטְבֹּלוּ:
ברטנורה
כיון שהכניסן לרשות המערה. שטובלים בה. כמו בורות שיחין ומערות:דיו. ולא חיישינן שמא לא יטבולו או לא יטבילו הכלים ויאמרו טבלנו והטבלנו:צריך לעמוד עליהן. לפי שאין בקיאין בדין טבילה וחציצה:טהורים להם. כגון כלים של עם הארץ אחר, שבעיניהם הן כלים טהורים לפי שאין נזהרים ממגע עם הארץ. ור׳ שמעון לטעמיה כדפרישנא לעיל. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
כיון שהכניסן לרשות המערה דיו. דברי ר"מ. דכיון שנכנסו למקום הטבילה על דעת לטבול לא חשדינן להו שלא יטבילו. ולא החמיר ר"מ במגען בריש פרקין אלא משום דאין חוששין ליזהר. ולא שנחזקהו ברשע. וכמ"ש בשם הרמב"ם בספ"ק דעדיות ע"ש:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנועל בית הבד מפני הבדדין הן דורכים הזיתים שבבית הבד. והן ע"ה. שגזרו חכמים עליהן טומאה שיטמאו כל דבר במגע. וגם מעיינותיהם טמאים כמזב [כנדה לג"ב]. וגם בגדי ע"ה טמאין כמדרס הזב. מחשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כחגיגה כב"ב ופ"ט דכלים מ"ב]. ורק על משא והיסט שלו לא גזרו. מדהוה גזרה שאין רוב הצבור יכלו לעמוד בה דהן היו רוב המתעסקים לעבוד ולמשא [ועיין תוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וקאמר הכא דמדצריך להן הב"ב לכבוש זיתיו. טיהרן מקודם. ומדחשש שמא שוב יתטמאו. וסגר לפניהן הבית הבד שלא יצאו ויתטמאו: והיו לשם כלים טמאין מדרס ששכח ב"ב שנשארו עדיין בתוך בית הבד כלים שנתטמאו מדרס. והן חוזרים ומטמאים במגע משא והיסט: רבי מאיר אומר בית הבד טמא כלומר זיתי בית הבד טמאים. דחיישינן שמא נטמא הע"ה בכלים הטמאים. והרי חזר ונגע בהזיתים. מיהו דוקא הזיתים טמאים שהרי ודאי נגעו שם בהן. מדלכך הביאן לשם להתעסק בהזיתים. אבל שאר דברים שהיו שם טהורים. דלא דמי למניח ע"ה אומן בתוך ביתו דס"ל לר"מ דהכל טמא [כפ"ז מ"ג]. דהתם הע"ה טמא הוא. משא"כ הכא דטיהרו. הו"ל תו ספק ספיקא. שמא לא נגע בהמדרס. ושמא לא חזר ונגע בהטהרות. ואפילו היה בית הבד רה"י דלא מהני גביה ס"ס [כפ"ו מ"ד]. היינו בשב' הספיקות בגוף הנטמא עצמו. כספק נכנס וספק כגע בהטומאה. אבל הכא שספק א' בהע"ה אם נטמא. וספק הב' בהכלי הטהור אם חזר הע"ה וטימאו. אין מחזיקין טומאה בס"ס. והיינו דקאמר הכא בית הבד טמא ולא קאמר הכל טמא [כפ"ז מ"ה]: רבי יהודה אומר בית הבד טהור ר"ל אפילו זיתי בית הבד שוודאי נגע בהן, טהורים. דמדטיהרן בעה"ב נזהרים מלהטמא בכלים טמאים. ונ"ל דלר"י נמי צריך שידע הע"ה שהן טמאים בעיני החבר ורק בבגדי ע"ה פליג עלי' ר"ש: רש"א אם טהורין להן כגון שנשארו שם בגדי ע"ה הטמאים. שבעיני ע"ה טהורין הן. וכ"ש בבגדי חבר שנטמאו. והע"ה סבור שהן טהורים: ואם טמאין להן שיודעין שהכלי נטמא וכדומה: א"ר יוסי פליג אר"י ור"ש דקאמרו דאם הכלי טמא בעיניו נזהר מלהטמא אפילו ממדרס. ואהא קאמר ר' יוסי שאעפ"כ נטמא הכל. מדאין בקיאין בהיסט של מדרס. ופליג נמי בהא על ר"מ דס"ל דאין ע"ה חושש אפילו בטומאת מגע. ולר' יוסי נזהר בטומאת מגע: הבדדין שטיהרן בעה"ב. והן דרכן לילך יחף. כדי לדרוך הזיתים ברגליהן: שהיו נכנסין ויוצאין הא דנקט ויוצאין היינו מדאיירי שכל רצפת הבד מלוחלח במשקים טמאים להכי נקט ויוצאום. דעי"ז אפשר שהתנגבו בחוץ: ומשקין טמאין בתוך בית הבד שנשפכו שם על הקרקע. והרי ודאי דרכו עליהן הבדדין. ואע"ג שאין משקים טמאים מטמאים אדם רק כשהן מעיינות הזב. אפ"ה הכא יש לחוש שכשדרכו אח"כ הזיתים. טימאום במשקה טופח שברגליהן: אם יש בין משקין לזיתים רווח מקום: כדי שינגבו את רגליהם בארץ קודם שדרכו הזיתים. ואי"ל גם באין שיעור להנגב הרי ספק משקים לטמא אחרים טהור [כפ"ד מ"ט]. ותו הרי אין מחזקט"ו ממקום למקום [כספ"ט]. י"ל דזהו רק בספק השקול. ולא כי הכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. ומה"ט נמי מחמרינן בבצק ומשקין טמאים בתוך הבית. דדוקא ביש בין משקין להבצק בכדי שינגבו התרנגולים חרטומן. טהורה הבצק המנוקר [לעיל פ"ג מ"ח]. מיהו בנעלו הע"ה מנעלים. אף שנתנגב המשקה מהמנעל קודם שדרך עמו הזיתים. הרי כלי נטמא מהמשקין. ונעשה שני. וכשדרך עמו הזיתים נעשו שלישי. ואף דאין שני עושה שלישי בחולין. אפילו בטבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ המנעל שהוא שני פוסל לתרומה. וכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה [כפ"ח דפרה מ"ז]. ונמצא שנטמא המשקה שעל הזיתים ונעשה שוב ראשון. וטימא שוב הזיתים להיות שני. וגם אסור להניחן לדרוך זיתי הטבל. דאע"ג דקיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. עכ"פ כשטביל עדיין לתרומה, אסור [כע"ז נ"ו א' ורמב"ם סוף טומאת אוכלין]: הבדדין והבוצרין מוסקי הזיתים שהן המלקטין אותן מהאילנות. א"צ בעה"ב לטהרן קודם לקיטתן. מדלא הוכשרו הזיתים. ולא יתטמאו כשילקטום הע"ה [כלעיל רפ"ט]. ורק קודם שיכבשום בבית הבד שכבר הוכשרו הזיתים בזיעת המעטן. ובמשקה שיצא מהן. צריך בעה"ב לטהר הדורכין. אבל הבוצרין דהיינו המלקטים הענבים מהגפנים צריך בעה"ב לטהרן מקודם שילקטו. מדקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [כשבת י"ז א']. ונמצא שיטמאו המלקטין את הענבים בידיהן. להכי נקט תנא בדדין ובוצרין: שנמצאת טומא' לפניה' נאמנין לומר לא נגענו אע"ג דלעיל [פ"ז מ"ו] אין נאמנין על נגיעה. הכא מדטיהרן בעה"ב נזהרין הם. ואע"ג דגם הא כבר שמעינן מלעיל [פ"ח מ"ט. י"ל דלא לחנם נקט התם שרץ. ור"ל והרי הבדדין יודעים שהשרץ טמא. ולהכי לד"ה מדטיהרן בעה"ב. נזהרין מליגע בו [וכלעיל פ"ה מ"ח ופ"ח מ"ב] דבמכיר הע"ה שהחבר נזהר בטהרות. נזהר גם הוא מלגרום לו טומאה. משא"כ הכא נקט ונמצא טומאה לפניהן. ר"ל שהטומאה עצמה נמצאת עכשיו לפניהן. וכגון שנמצא מונח שם בגד או כלי שלא ידעו בו טומאה. ועכשיו נמצא שהוא טמא. אפ"ה לא חיישינן שנגעו בו ולאו אדעתייהו. ואע"ג דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש. אמרינן דעביד ולאו אדעתיה [כשבועות דל"ד]. הכא שאני דמדיודעין שעוסקין בטהרות. מדקדקין היטב בכל נגיעתן. ודאי רמו אדעתייהו שפיר בתחלה ובסוף. ויודעין אם נגעו ובמה נגעו. ומתורץ בזה קו' רתוי"ט להר"ש והר"ב דמצרכה הכא שיהא החבר עומד עליהן ומתיראין לשקר פן יכחישום. וה"ט נמי דלא פליגי בה תנאי דמשנה א'. דהתם מיירי באין בעה"ב עומד עליהן ודו"ק]: וכן התינוקות שביניהם ה"ק הבדדין שהביאו ילדיהן עמהן לבית הבד. אחר שטיהר הבעה"ב הבדדין והילדים שלהן. וכשרוצים הילדים להפנות. מותרים אביהן לצאת עמהן לאחורי הגדר שיפנו הילדים א"ע שם. ואין חוששים שמא נגעו שם בטומאה. אמנם לרש"י [ברכות דסב"א]. וכן לרמב"ם בפי' המשנה. וכן לרא"ש ורב"א. ה"פ דמתני'. וכן התינוקו' שביניהן שבאו לבית הבד. והרי התינוקו' טמאין מדרגילין נדות לנשקן [כתוספתא פ"ג דטהרות]. ואפ"ה נאמנים הבדדין לומר לא נגענום. והדר קאמר תנא מילתא אחריתא. יוצאין חוץ לפתח וכו'. ור"ל מותרין הבדדין לצאת לחוץ לעשות צרכיהן ואין בעה"ב חושש שמא נטמאו שם: עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין עד כדי שיהא רואן כשירצה בעה"ב יהיה יכול לראותן: הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לטבול א"ע ואת הכלים הנצרכים בבית הבד והגת קודם שישתמשו בהן לטהרות. דכיון דמקוה לפניו ודאי טבל. ואילה"ק ממשנה א' דמחמיר ר"מ וס"ל דאין נאמנים. י"ל התם חיישינן דילמא נגע ולאו אדעתיה. וירא להודיע אח"כ שנטמא פן יקפיד הבעה"ב על שלא נזהרו. אבל הכא במזיד ודאי לא יעבור על דעת בעה"ב. ומה"ט נמי גם במשנה ב' בסיפא גם לר"מ צריך שלא יתרחק רק עד שיהיה הבעה"ב יכול לראותו דבהא כ"ע מודו דלכתחלה אין להאמינו על דבר שאפשר שנטמא בו ולאו אדעתיה: רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו ואע"ג דלעיל במשנה א' נאמנים לר' יוסי במגע טומאה. וכ"כ במשנה ב' נאמנים לומר לא נגענו ולא פליג ר' יוסי. י"ל הכא דמי טפי טבילה למדרס דמשנה א'. דכמו במדרס אין בקיאין בטומאתו. כ"כ בטבילה אין בקיאין בדיני חציצה. ותו דהכא גרע טפי מדהוחזק בטומאה. ואין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה [כנדה טו"א]: רש"א אם טהורין להן אם חושבין א"ע ואת הכלים טהורים [כלעיל סי' ה']. ואם טמאין להן שיודעין בעצמן שהן או הכלים נטמאות בנדה וכדומה [וכלעיל מ"א]: אם טמאים להן אינו צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו ומה"ט במשנה ב' בנמצא טומאה לפניהן נאמנים דהרי מדנמצא לפניהן שרץ וכדומה. רמו שפיר אדעתייהו לזכור השתא אם נגעו או לא נגעו בו. דהרי ודאי יודעין שהטומאה לפניהן. משא"כ בסיפא דמשנה ב'. בשיוצאין לפנות אין נאמנים דדילמא נגעו בדבר הטהור להם. ונ"ל עוד דנקט פלוגתא דר"ש במשנה א'. לאשמעינן דאע"ג דהתם הוחזקו בטהרה. אפ"ה כשהספק הוא בטהור להן טמאים. והדר תו נקט פלוגתא דר"ש הכא. דאע"ג דהוחזקו בטומאה אפ"ה בטמא להן טהורים: הנותן מן הסלים שלקח ענבים מהסל או ממקום ששטחן על הארץ. ורוצה ליתנן לתוך הגת: ומן המשטיח דס"ל לב"ש דכבר הוכשרו הענבים בהמשקה שיצא מהן שם במקום ששטחן או בסל. ואע"ג דלא הוה ניח"ל שם ביציאת המשקין דגם בסל יצאו דרך נקבי הסל. ובמשטיח אדמה. יתבלעו באדמה. עכ"פ הוכשרו במשקה שנשאר על גרגרי הענבים בשעה שנמלך לתתן להגת. והרי קיי"ל ריש מכשירין דבין בתחלתן או סופן לרצון. סגי להכשר: בש"א נותן בידים טהורות דאע"ג דסתם ידים שניות הן. ואין שני עושה שלישי בחולין. אפילו טבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. ב"ש ס"ל דטבול לתרומה כתרומה דמי [ר"ש]. א"נ נ"ל דהכא מיירי בחולין שנעשו על טהרות תרומה דכתרומה דמי [כלעיל פ"ב מ"ג. ובזה יתיישב מה דקאמר בסיפא הכל שוין דבנתן בידים טמאות טימאן. דק' וכי ס"ד שיהיו ב"ה דלא כהלכתא]: בה"א נותן בידים טמאות לאו דוקא ידים. אלא אפילו נטמא במת נמי שרו ב"ה. רק איידי דנקט ב"ש ידים לרבותא דחומרא נקט ב"ה נמי ידים: ומפריש תרומתו ר"ל ואעפ"כ יכול להפריש תרומתו בטהרה. ואע"ג דסגי בתחלתן וסופן. כשחד מינייהו ברצון. היינו תחלת או סוף נפילתן על הפירות. אבל תחלת עקירת המשקין צריך שיהיה דוקא לרצון [כרמב"ם פי"ב מאוכלין]. והכא שנתן הענבים במקום שהמשקה ילך לאיבוד. לא הוה ניח"ל בתחלה שיתעקרו המשקין מהענבים. ולא הוכשרו בו. מיהו כולה מתני' מיירי בבצרן לאכילה. ואח"כ נמלך לדרכן בגת. דאל"כ אפילו אין על הענבים משקין כלל. כבר הוכשרו מדבצרן לגת [כשבת די"ז א']: בטהרה מן העבט הוא כלי מזופף שהמשקה היוצא מהענבים שבתוכו לא ילך לאיבוד. ואם משם לוקח להביא לגת: ומן המשטיח של עלים דג"כ גלי אדעתיה דניח"ל במשקה היוצא מהן על העלין. מדאין הולכין לאיבוד: טמאן דהרי מדהניח הענבים במקום שאין משקה היוצא הולך לאיבוד. הוה תחלת עקירת המשקין מהענבים לרצון. ושפיר הוכשרו במשקה היוצא: האוכל מן הסלים כשאחזן ממעל להגת ואכלן: הרי הגת טהורה דהרי בכה"ג לא ניח"ל במשקה היוצא וכלעיל. ולא נקרא משקה לקט"ו מהידים השניות: מן העבט ומן המשטיח של עלים שכשיצאו מהן משקין בהנך. אינן הולכים לאיבוד. ושפיר נקראין מה"ט משקין להכשיר ולקט"ו: ונפל ממנו מתוך ידיו לתוך הגת: אם יש לו חותם ר"ל אם בגרגר שנשר מהאשכול נשאר בתחתיתו קצת מהענף שעי"ז לא יוכלו משקין לצאת מהגרגר: טהור הגת וכל אשר בתוכו טהור. דאפילו בצרן לגת. ונמצא שכבר הוכשר הגרגיר לקט"ו גם בלי משקה. והרי נטמא א"כ הגרגר מהידים. עכ"פ אין הגרגר חוזר ומטמא הגת. דאוכל טמא אפילו יש בו כביצה. אמ"ט כלי. וגם אם יש תוך הגת שאר ענבים כשנפל זה הגרגר לתוכו. לא נטמאו מהגרגר שהרי אין בגרגר כשיעור לטמא אחרים. ותו אפילו היה בהגרגר כביצה. אפ"ה לא היה מטמא שאר הענבים שתוך הגת. שהרי הגרגר לא נעשו מהידים שניים רק שלישי. שאינו חוזר ומטמא תרומה. ומכ"ש לטבל שדינו כחולין [כלעיל סי' כ"א]. ואפ"ה נקט תנא גרגר. שאין בו כשיעור. משום רבותא דסיפא. דבאין בו חותם. אפילו גרגר שאין בו כשיעור נטמא הכל: אם אין לו חותם טמא דהידים שנגעו בהמשקין שבפה הגרגר, טמאוהו. וטפת משקין זה נעשה מהידים תחלה. והוא חוזר ומטמא הגת וכל אשר בתוכו. דמשקה א"צ שיעור אפילו לטמא אחרים. ואע"ג דעכ"פ אין בהטפה הקטנה זו בכדי ליגע בהגת ובכל הענבים. עכ"פ כשידרכום ויצאו משקין רבים. ויתטמאו מהטפה טמאה. והן יטמאו הכל. מיהו כל זה בלקחן ממשטיח עלין. דהרי בצרן לגת. אבל בלקטן לאכילה. אפילו אין עליהן חותם לא היה נטמא הטפה מהידים. דמדלקטן לאכילה לא ניח"ל במשקין היוצאין. ואין עליהן שם משקה להכשיר ולקט"ו [כלעיל כ"ב]. ומה"ט לא מחלקי הכי ב"ה בין יש או אין עליהן חותם. דבין כך וכך מותרים ליתנן בידים מסואבות: נפלו ממנו ענבים שנפלו איזה ענבים שגרגריהן סתומין מהאשכול שהובצר לגת ונטמא מהידים: ודרכן במקום המופנה שדרך אותן ענבים שנשרו מהאשכול. במקום שבגת שהיה פנוי ונגוב ממשקין. וגם ענבים אחרים לא היו שם במקום ההוא. דאל"כ היו נטמאים מהענבים הטמאים שנפלו. שהרי היו יחד כביצה. וכדמסיק. וא"כ מה היה מועיל שאין בהענבים שנפלו רק כביצה מכוון. הרי גם כשיסחט טפה הראשונה. ישאר גוש ענבים כביצה. והוא יטמא להמשקין היוצאין כשנדרכו: כביצה מכוון טהור דאע"ג דגרגרי הענבים היו מחוברים יחד בהשרביט ומדמחוברין בידי שמים מצטרפין כולם לכביצה [ורק השרביט עצמו שהוא יד אינו מצטרף להשלים שיעור כביצה. וכריש עוקצין]. והרי הגרגרים ההם כבר טמאים היו. אפ"ה לא יכלו לטמא המשקין כשיצאו. דמדלא היו רק כביצה מכוונת. להכי כשיצא מהן הטפה הראשונה. לא ישאר בהגרגרים שיעור כביצה בכדי לטמא המשקין. ובעוד המשקין בתוך הזג. לא נטמאו עם הזג. דמשקין מפקד פקידי. ר"ל הן כגוף אחר המופקד בתוך הזג כמונח בקופסא [כפסחים ל"ג ע"ב]: נטמאת בכביצה והטפה ההיא טימאה הגת וגם כל המשקין שיוצאין אח"כ: מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור ר"ל שע"ה היה עומד על שפת בור של יין. והע"ה ההוא לא טיהרו בעה"ב והרי הוא מוחזק לנו במעיינותיו כזב: ונתזה צינורא מפיו ורוק ע"ה מטמא אדם וכלים מד"ס כאילו הוא זב ומכ"ש שמטמא רוקו אוכלין ומשקין [וכלעיל סימן א']: ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה רק לחוץ נפלה ונבלע בארץ [ונקט ספק ספק. לאשמעינן דהספיקות שוין. שלא הי' בה הכרע לכאן או לכאן. וכן בכל דוכתא]: ספקו טהור מדהו"ל כספק מגע מטומאה הנזרקת שאין לטומאה מקום. דאז אפילו בספק טומאה ברה"י טהור [כרפ"ד רב"א]. מיהו בשמן בכה"ג טמא. דאע"ג דנמי הו"ל ספק שבטומאה הנזרקת. אפ"ה כיון דשמן שבתוך הבור מחליק שפת הבור. להכי אפילו נפל בחוץ מהבור. שוב מחליק ויורד להבור. ואינו סט"ו. רק ודאי טומאה: הזולף את הבור ר"ל ששאב ממנו חביות רבות זה אחר זה: נמצא שרץ בראשונה אחר ששאב כולן. מצא שרץ בהחבית ששאב תחלה: כולן טמאות דאף דאין לומר שהשרץ שמצא בהחבית. היה כבר בהבור ונשאב עם החבית. ונמצא שהכל טמא. ליתא. דהרי אין מחזיקין טומאה מהחבית לבור. מדהו"ל ממקום למקום. עכ"פ י"ל ממ"נ. אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. אף שלא כיסהו אחר שמילאו דאפשר עי"ז לומר אחר שמילאו נפל לתוכו. אפ"ה מדמחזיקין טומאה מזמן לזמן. אמרינן שכבר היה השרץ בהחבית קודם שמילא בו. ובשעה שמילאו טימא כל היין שבבור. וכ"ש אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. וכסהו אחר ששאבו. הרי בכה"ג ודאי היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. וטימא הכל. וה"ה אם בדק החבית קודם ששאב בו. וגם כסהו אחר ששאב בו. הרי ודאי היה השרץ בתוכו קודם שאיבה. דהרי מדכסהו אח"כ. ודאי מקודם היה בתוכו ולא בדק יפה. אלא אפילו בדק החבית מקודם. ולא כסהו אחר ששאב בו. דאז ודאי מסתבר שאחר שאיבה נפל לתוכו. עכ"פ מדהחבית לפניו ולא ראה שנפל לתוכו כלום. ודאי מסתבר טפי שמקודם היה השרץ בתוך הבור [ועיין פי' הרא"ש]: באחרונה היא טמאה וכולן טהורות שאפילו תחזיק טומאה למפרע מזמן לזמן. ותאמר שכבר היה השרץ בחבית קודם ששאב בו. עכ"פ לא נטמאו החביות ששאב מקודם מהבור. מיהו בנמצא באמצעית. פשיטא דממנה ולמטה טמא. וממנה ולמעלה טהור: אימתי בזמן שהוא זולף בכל אחת ואחת ר"ל ששאב כל חבית בעצמה מן הבור: אבל אם היה זולף במחץ הוא כ"ח כעין דלי. ששואב בו וממלא עמו כל חבית וחבית: נמצא שרץ באחת מהן בא' מהחביות: היא טמאה בלבד החבית שנמצא בה טמא בלבד. ואפילו נמצא בהראשונה. עכ"פ אין מחזט"ו ממקום למקום. ולהכי תלינן דבתוך החבית זה. כאן נמצא כאן היה השרץ. ולא בבור או במחץ. ומדשפך לתוכה מה שבמחץ. א"כ לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי החביות האחרונות טהורות: אימתי גם ארישא קאי. בזלף ושאב עם כל חבית בעצמה מהבור. ואפ"ה עכ"פ בנמצא באחרונה. הראשונות טהורות: בזמן שהוא בודק אותה חבית שמצא בה השתא השרץ. בדקה קודם שבא לתוכן היין. וראה שאין שם שרץ: ולא מכסה שאחר שבדק החבית ושם לתוכה היין. לא כסה אותה אח"כ. דמדבדקה. א"כ ודאי לא היה בה השרץ מקודם. וליכא למיחש שנגע השרץ ביין שבבור. ומדלא כסהו לבסוף ע"כ לאחר ששאב נפל לתוכו השרץ. וא"ת עכ"פ הרי לא ראה שנפל לתוכה כלום. ועל כרחך שכבר מקודם היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. י"ל דממ"נ. אם שפך עם המחץ לתוכו. הרי לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ואי ברישא ששאב מהבור עם החבית עצמו. הרי נמצא השרץ בחבית האחרונה ששאב. ולפיכך הראשונות טהורות: או מכסה ולא בודק דאז אע"ג שאי"ל שאחר ששאב נפל השרץ לתוכה. דהרי כסהו אחר שאיבה. עכ"פ מדאין מחזט"ו ממקום למקום. ודאי בתוך החבית היה השרץ קודם שאיבה ולא בבור. וא"כ ברישא הרי נמצא באחרונה. ובסיפא אף שנמצא בראשונה. הרי שפך במחץ לתוכה ולא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי בין כך או כך שאר החביות טהורות. וכ"ש בלא בדקה מקודם. וגם לא כסהו לבסוף להחבית. הרי יש ב' צדדים לומר שלא הי' השרץ בהבור. ודאי החביות האחרונות טהורות: היה בודק ומכסה ונמצא שרץ בחבית הכל טמא כל החביות טמאות. דלא מיבעיא ברישא ששאב החבית עצמה מהבור. ומצא שרץ באחרונה. אפ"ה מדבדק וכסה החבית שנמצא בה השרץ. א"כ ודאי בתוך הבור היה השרץ. ושאבו עם החבית. ונמצא כל היין שבבור נטמא מהשרץ. אלא אפי' בסיפא. ששאב כל פעם במחץ. ושפכו כל פעם לחבית אחרת. וא"כ היה אפשר לומר שלא בתוך הבור היה השרץ רק בתוך המחץ. עכ"פ מדמחזקט"ו מזמן לזמן. אמרינן שכבר קודם שמילא החבית הראשונה עם המחץ. כבר היה השרץ בהמחץ ונטמא ממנו כל היין שבהבור. דאי"ל דבעת שטלטל המחץ מהבור לחבית האחרונה נפל לשם השרץ, ליתא, דהרי המחץ בידו היה וראה שלא נפל לתוכו כלום: במחץ הכל טמא נ"ל דהנך ב' בבור ובמחץ הכל טמא. לא קאי אבבא דבודק ומכסה. רק בבא חדשה היא וה"ק כל זה בנמצא השרץ בא' מהחביות. אבל בנמצא השרץ בהבור. אחר שמילא כל החביות ממנה אז אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכה היין. וגם לבסוף לא כסה הבור. עכ"פ מדלא ראה שנפל לתוך הבור שרץ. מחזקינן טומאה מזמן לזמן למפרע. ואמרינן שהיה השרץ בהחבית הראשון. וכששאב נפל ממנו להבור. או שמקודם ששפך לתוך הבור את היין כבר היה השרץ בתוך הבור. ולא בדק יפה. ובין כך וכך הרי נטמא הכל. וכ"ש באינך ג' גווני. דהיינו בבדק וכסה כל חביות. א"כ ודאי שאחת מהבדיקות לא היה יפה. או של חבית או של בור. דאל"כ שרץ זה מהיכן. וכ"ש טפי בלא בדק הבור תחלה. בין שכסה הבור או לא כסהו לבסוף אחר שמילא כל החבית וקודם שמצא השרץ. ודאי מחזקינן טומאה מזמן לזמן לומר שהיה השרץ בתחלה בתוך הבור. מדלא בדקה מתחלה. וכ"כ בנמצא השרץ במחץ לאחר כל המלויים הכל טמא. ואעפ"כ יש חילוק בין שנמצא בבור או במחץ. ולהכי פליג להו תנא בתרי בבי. ולא כללם יחד. לומר בבור או במחץ הכל טמא. אלא מדאין שוין בדינן. דבבור אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכו היין. וגם לא כסה אותו אחר כל השאיבות. דאז לכאורה היה מסתבר לומר שאחר ששאב כולן נפל לתוכו שרץ. אפ"ה כל החביות טמאות. דאימ' אחר שבדק הבור וקודם ששאב החבית הראשונה נפל לתוכה השרץ. ומדהיה אז יין בבור להכי לא ראהו בשעת שאיבה. ומדלא זזה הבור ממקומה. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שקודם שאיבה ראשונה נפל לתוכה השרץ. אבל במחץ אם ב' לטיבותא שבדקו קודם ששאב בו. ולא כסהו אחר שאיבת כולן. ואח"כ נמצא שרץ בתוכו. כל החביות טהורות. דהרי אי"ל שקודם שאיבתו הראשונה היה בתוכו השרץ. דהרי בדקו קודם שהתחיל לשאוב בו. וגם אי"ל שאחר שבדקו וקודם שהוריקו להחבית נפל לתוכו השרץ. דהרי אילו היה שם בשעת הרקה. היה רואה השרץ כשהריקו להחבית. ותו דהרי המחץ לפניו ובידו. ואילו נפל שם שרץ. היה רואהו. מה אמרת דילמא בבור הי' ושאבו עמו כשמילא להחבית האחרון. ליתא, דהרי גם כשהריק המחץ לחבית האחרון לא ראה השרץ בהמחץ. אלא ודאי מדלא כסה המחץ אח"כ. אמרינן שאחר כל המלויים נפל השרץ לתוך המחץ. ולפיכך כל החביות טהורות. א"כ הא דקתני במשנתני דבנמצא במחץ הכל טמא. היינו רק בלא בדקו קודם ששאב בו. אפילו לא כסהו לבסוף. דאז מחזקינן בהמחץ טומאה למפרע מזמן לזמן. ואמרינן שקודם שאיבת הראשונה כבר היה בתוכו השרץ דהרי לא בדקו מתחלה. ואף שלא ראה השרץ בכל הריקותיו. אמרינן דבשאיבה ראשונה הביא השרץ לתוך הבור מתוך המחץ. ובשאיבה האחרונה חזר והעלהו מתוך הבור. וכ"כ אפילו בבדק המחץ בתחלה וכסה המחץ לבסוף. אם נמצא השרץ בהמחץ הכל טמא דאע"ג שבדקו מקודם עכ"פ כיון שכסהו ואפילו הכי נמצא בתוכו שרץ. ודאי שלא בדקו תחלה יפה: בין העגולים לזגין כך דרך דריכת יין. לאחר שהניחו הענבים תוך הגת. מניחין קרשים על הענבים. ובאין בני אדם ודורכין על הקרשים. ומתוך שדריכת בני אדם אינו כבד כל כך. יצא מתחלה היין זך. ואח"כ מניחין על הקרשים כדורים כבדים מעץ או אבן. ומגלגלין אותן הנה והנה והכדורים ההם נקראו עגולין. ומתוך שהן כבדין מאד. יצא ע"י גלגולן כל שארית היין מהחרצנים והזגים. רק לא לקחום מיד בתחלה לכבוש בהן הענבים. מפני שהיין שיצא ע"י כבדן אינו מובחר כהראשון. דע"י כבדן. יצא גם שמרים עם היין. אמנם מפני כובד העגולים הללו. צריכים בני אדם הרבה להעלותן לתוך הגת ולחזור ולהורידן מתוכו לארץ לאחר כבישת היין: רה"ר הרווח שבין מקום המיוחד להנחתן ובין הזגין שבגת. נחשב ר"ה לענין ספק טומאה שאירע שם. משום דרבים מצויין שם. ואפילו אם בשעת שאירע הספק לא היו שם ג' בנ"א: כרם שלפני הבוצרים שלא בצרוהו עדיין: רה"י דבני אדם נמנעין משם. שאל יתפסו כגנב: של אחר הבוצרים דשם רשות לכל העניים לילך ללקוט פרט ועוללות וכדומה: אימתי ר"ל אימתי אמרינן דשלאחר הבוצרין רה"ר. בזמן שיש בהכרם לאחר הבוצרים ב' פתחים מכוונים זה כנגד זה [כפ"ו בסופו]. שבני אדם נכנסין בזו ויוצאין בזו. אבל באין בהכרם רק פתח א' אחר הבוצרים. ופתח א' לפני הבוצרים. אינו ר"ה. דהרי אינו יכול לצאת עדיין בפתח שלפני הבוצרים. ומשום פתח א' לא מחשב מקום המוקף גדר ר"ה [כלעיל ספ"ו]. רק בשיש שם באמת ג' בני אדם אפילו בית סגור הו"ל ר"ה. מיהו לעיל בעגולין וזגין לא מחלק בכה"ג בין שיש שם פתח א' או ב'. ה"ט מדמיירי התם במונחים בשדה בלי גדר. והא דנקט הנך דינים הכא ולא לעיל ספ"ו. היינו משום דהנך ב' פרקים האחרונים כולהו מדיני בד וגת מיירי. להכי נקט כולהו דיני בד גבי הדדי: כלי בית הבד של שמן: ושל גת של יין: העקל סל שמניחין בתוכו הגפת של הזיתים לאחר שעצרו מהן השמן הזך. ומניחן על הגפת הזה שבעקל דברים כבדים כדי לעצור מהגפת יתר השמן. והוא עכור: בזמן שהן של עץ מנגבן אם השתמש בהן ע"ה. ורוצה החבר השתא להשתמש בהן טהרות. הדחה ודאי שצריכין מקודם. וא"צ תנא לאשמעינן. רק קמ"ל דצריכין נמי ניגוב. מדנטמא מי הדחה גופייהו מלחלוחית הטמא [כמכשירין פ"ד מ"י]. לפיכך מנגבן תחלה קודם שידיחן [עיין מכשירין שם]. מיהו לרש"י [ע"ז ע"ה א'] ולרמב"ם [ספי"א מאוכלין] א"צ להדיחן באפר ומים. אבל לתוס' [נדה סה"א ד"ה הדפין] וכ"כ הר"ש והרא"ש והר"ב הכא צריך להדיחן באפר ומים [ולא זכיתי להבין דברי הרמב"ם [ספי"א מאוכלין] שכתב דכשהן כלי מדיחן. ובאין להו ב"ק מנגבן. משמע מדבריו דבאין להן ב"ק שאין שם חריצין להתכנס שם לחלוחית הטמא. אז גם הדחה א"צ. ולא ידענא מנ"ל]: והן טהורין אם הן פשוטי כלי עץ אוכלים שאמקט"ו א"נ טבילה אחר הניגוב והדחה. ואם בני קבלת טומאה נינהו מטבילן אחר ההדחה: בזמן שהן של גמי באסט שהוא עשב יבש ובלע טפי: מיישנן כל י"ב חודש פשיטא שצריכים נמי ניגוב והדחה כברישא: או חולטן בחמים ר"ל שופך עליהן רותחין כדי שיצא מהן כל משקה טמא הבלוע בהן. ואם יש להן בית קבול המקט"ו. מטבילין אח"כ. ולא קודם חליטה מדהו"ל אז כטובל ושרץ בידו: ר' יוסי אומר אם נתנן בשבולת הנהר דיו הוא זרם הנהר. ומשום שהזרם הוא שביל להספינות נקרא שבולת. ומשום שהמים רדופין שם בכח יצא כל המשקה הבלוע. ודוקא שהניחן שם י"ב שעות [כע"ז ע"ה א']:
מלכת שלמה
לרשות המערה דיו. פי' מקואות שלהן היו במים מכונסין שבמערות כדאמרינן בפ"ק דשבת היו טובלין במי מערות סרוחין. הרא"ש ז"ל
ואם טמאים להם אינו צריך לעמוד. כצ"ל:
3.
If the olive-workers or the grape harvesters were only brought within the domain of the cavern, it is sufficient, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose says: he should stand over them until they immerse. Rabbi Shimon say: if they regard the vessels as clean, one must stand over them until they immerse; but if they regard them as unclean, it is not necessary to stand over them until they immerse.משנה ד
הַנּוֹתֵן מִן הַסַּלִּים וּמִן הַמַּשְׁטֵחַ שֶׁל אֲדָמָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹתֵן בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת. וְאִם נָתַן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת, טִמְּאָן. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹתֵן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת, וּמַפְרִישׁ תְּרוּמָתוֹ בְּטָהֳרָה. מִן הָעֲבַט וּמִן הַמַּשְׁטֵחַ שֶׁל עָלִים, הַכֹּל שָׁוִים שֶׁהוּא נוֹתֵן בְּיָדַיִם טְהוֹרוֹת. וְאִם נָתַן בְּיָדַיִם טְמֵאוֹת, טִמְּאָן:
ברטנורה
הנותן מן הסלים ומן המשטיח של אדמה. ענבים שבצרן מתחלה לאכילה, ולא הוכשרו לקבל טומאה, דלא גזרו אלא על הבוצר מתחלה לגת, ואח״כ נמלך עליהן ולקחן מן הסלים או מן האדמה ששטח הענבים עליה ונתנן לגת:בית שמאי אומרים נותן בידים טהורות. כיון שבא לנותנן לגת הרי הוא כאילו בצרן מתחלה לגת, וצריך שיתן לגת בטהרה:ואם נתן בידים טמאות טמאן. ואע״ג דסתם ידים שניות הן, ואין שני עושה שלישי בחולין, דילמא קסברי הטבולים לתרומה כתרומה דמו. אי נמי, בידים תחלות עסקינן, ור׳ שמעון בן אלעזר היא כדאיתא פרק ב׳ דחולין:ובית הלל אומרים נותן לגת בידים טמאות ומפריש תרומתו בטהרה. לפי שלא הוכשרו כיון דבצרן מתחילה לאכילה:מן העביט ומן המשטיח של עלים. עביט הוא כלי שנותנים בו הענבים כשבוצרים אותן לגת. ומשטיח של עלים, ששטחו העלים על פני האדמה ונתנו הענבים עליהם. והשתא מוכחא מלתא דהבוצר ענבים הללו מתחילה, לגת בצרן ולא לאכילה, הלכך שוים בית שמאי ובית הלל בהא דנותן בידים טהורות, דהא שתיק ליה הלל לשמאי בפרק קמא דשבת והודה לו שהבוצר לגת הוכשר:
תוסופות יום טוב
ואם נתן בידים טמאות טמאן. כתב הר"ב בידים תחלות עסקינן ורשב"א היא כדאיתא פ"ב דחולין דף ל"ג ולאו אדהכא אתיא ולפיכך ל' הר"ש כדאשכחן. והכי תניא רשב"א משום ר"מ אומר ידים תחלות אף לחולין וכי הא (דתנן ברפ"ג דידים) הכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות. דברי ר"ע. ומסיק התם אמאי לא מוקים כר"ע:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנועל בית הבד מפני הבדדין הן דורכים הזיתים שבבית הבד. והן ע"ה. שגזרו חכמים עליהן טומאה שיטמאו כל דבר במגע. וגם מעיינותיהם טמאים כמזב [כנדה לג"ב]. וגם בגדי ע"ה טמאין כמדרס הזב. מחשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כחגיגה כב"ב ופ"ט דכלים מ"ב]. ורק על משא והיסט שלו לא גזרו. מדהוה גזרה שאין רוב הצבור יכלו לעמוד בה דהן היו רוב המתעסקים לעבוד ולמשא [ועיין תוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וקאמר הכא דמדצריך להן הב"ב לכבוש זיתיו. טיהרן מקודם. ומדחשש שמא שוב יתטמאו. וסגר לפניהן הבית הבד שלא יצאו ויתטמאו: והיו לשם כלים טמאין מדרס ששכח ב"ב שנשארו עדיין בתוך בית הבד כלים שנתטמאו מדרס. והן חוזרים ומטמאים במגע משא והיסט: רבי מאיר אומר בית הבד טמא כלומר זיתי בית הבד טמאים. דחיישינן שמא נטמא הע"ה בכלים הטמאים. והרי חזר ונגע בהזיתים. מיהו דוקא הזיתים טמאים שהרי ודאי נגעו שם בהן. מדלכך הביאן לשם להתעסק בהזיתים. אבל שאר דברים שהיו שם טהורים. דלא דמי למניח ע"ה אומן בתוך ביתו דס"ל לר"מ דהכל טמא [כפ"ז מ"ג]. דהתם הע"ה טמא הוא. משא"כ הכא דטיהרו. הו"ל תו ספק ספיקא. שמא לא נגע בהמדרס. ושמא לא חזר ונגע בהטהרות. ואפילו היה בית הבד רה"י דלא מהני גביה ס"ס [כפ"ו מ"ד]. היינו בשב' הספיקות בגוף הנטמא עצמו. כספק נכנס וספק כגע בהטומאה. אבל הכא שספק א' בהע"ה אם נטמא. וספק הב' בהכלי הטהור אם חזר הע"ה וטימאו. אין מחזיקין טומאה בס"ס. והיינו דקאמר הכא בית הבד טמא ולא קאמר הכל טמא [כפ"ז מ"ה]: רבי יהודה אומר בית הבד טהור ר"ל אפילו זיתי בית הבד שוודאי נגע בהן, טהורים. דמדטיהרן בעה"ב נזהרים מלהטמא בכלים טמאים. ונ"ל דלר"י נמי צריך שידע הע"ה שהן טמאים בעיני החבר ורק בבגדי ע"ה פליג עלי' ר"ש: רש"א אם טהורין להן כגון שנשארו שם בגדי ע"ה הטמאים. שבעיני ע"ה טהורין הן. וכ"ש בבגדי חבר שנטמאו. והע"ה סבור שהן טהורים: ואם טמאין להן שיודעין שהכלי נטמא וכדומה: א"ר יוסי פליג אר"י ור"ש דקאמרו דאם הכלי טמא בעיניו נזהר מלהטמא אפילו ממדרס. ואהא קאמר ר' יוסי שאעפ"כ נטמא הכל. מדאין בקיאין בהיסט של מדרס. ופליג נמי בהא על ר"מ דס"ל דאין ע"ה חושש אפילו בטומאת מגע. ולר' יוסי נזהר בטומאת מגע: הבדדין שטיהרן בעה"ב. והן דרכן לילך יחף. כדי לדרוך הזיתים ברגליהן: שהיו נכנסין ויוצאין הא דנקט ויוצאין היינו מדאיירי שכל רצפת הבד מלוחלח במשקים טמאים להכי נקט ויוצאום. דעי"ז אפשר שהתנגבו בחוץ: ומשקין טמאין בתוך בית הבד שנשפכו שם על הקרקע. והרי ודאי דרכו עליהן הבדדין. ואע"ג שאין משקים טמאים מטמאים אדם רק כשהן מעיינות הזב. אפ"ה הכא יש לחוש שכשדרכו אח"כ הזיתים. טימאום במשקה טופח שברגליהן: אם יש בין משקין לזיתים רווח מקום: כדי שינגבו את רגליהם בארץ קודם שדרכו הזיתים. ואי"ל גם באין שיעור להנגב הרי ספק משקים לטמא אחרים טהור [כפ"ד מ"ט]. ותו הרי אין מחזקט"ו ממקום למקום [כספ"ט]. י"ל דזהו רק בספק השקול. ולא כי הכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. ומה"ט נמי מחמרינן בבצק ומשקין טמאים בתוך הבית. דדוקא ביש בין משקין להבצק בכדי שינגבו התרנגולים חרטומן. טהורה הבצק המנוקר [לעיל פ"ג מ"ח]. מיהו בנעלו הע"ה מנעלים. אף שנתנגב המשקה מהמנעל קודם שדרך עמו הזיתים. הרי כלי נטמא מהמשקין. ונעשה שני. וכשדרך עמו הזיתים נעשו שלישי. ואף דאין שני עושה שלישי בחולין. אפילו בטבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ המנעל שהוא שני פוסל לתרומה. וכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה [כפ"ח דפרה מ"ז]. ונמצא שנטמא המשקה שעל הזיתים ונעשה שוב ראשון. וטימא שוב הזיתים להיות שני. וגם אסור להניחן לדרוך זיתי הטבל. דאע"ג דקיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. עכ"פ כשטביל עדיין לתרומה, אסור [כע"ז נ"ו א' ורמב"ם סוף טומאת אוכלין]: הבדדין והבוצרין מוסקי הזיתים שהן המלקטין אותן מהאילנות. א"צ בעה"ב לטהרן קודם לקיטתן. מדלא הוכשרו הזיתים. ולא יתטמאו כשילקטום הע"ה [כלעיל רפ"ט]. ורק קודם שיכבשום בבית הבד שכבר הוכשרו הזיתים בזיעת המעטן. ובמשקה שיצא מהן. צריך בעה"ב לטהר הדורכין. אבל הבוצרין דהיינו המלקטים הענבים מהגפנים צריך בעה"ב לטהרן מקודם שילקטו. מדקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [כשבת י"ז א']. ונמצא שיטמאו המלקטין את הענבים בידיהן. להכי נקט תנא בדדין ובוצרין: שנמצאת טומא' לפניה' נאמנין לומר לא נגענו אע"ג דלעיל [פ"ז מ"ו] אין נאמנין על נגיעה. הכא מדטיהרן בעה"ב נזהרין הם. ואע"ג דגם הא כבר שמעינן מלעיל [פ"ח מ"ט. י"ל דלא לחנם נקט התם שרץ. ור"ל והרי הבדדין יודעים שהשרץ טמא. ולהכי לד"ה מדטיהרן בעה"ב. נזהרין מליגע בו [וכלעיל פ"ה מ"ח ופ"ח מ"ב] דבמכיר הע"ה שהחבר נזהר בטהרות. נזהר גם הוא מלגרום לו טומאה. משא"כ הכא נקט ונמצא טומאה לפניהן. ר"ל שהטומאה עצמה נמצאת עכשיו לפניהן. וכגון שנמצא מונח שם בגד או כלי שלא ידעו בו טומאה. ועכשיו נמצא שהוא טמא. אפ"ה לא חיישינן שנגעו בו ולאו אדעתייהו. ואע"ג דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש. אמרינן דעביד ולאו אדעתיה [כשבועות דל"ד]. הכא שאני דמדיודעין שעוסקין בטהרות. מדקדקין היטב בכל נגיעתן. ודאי רמו אדעתייהו שפיר בתחלה ובסוף. ויודעין אם נגעו ובמה נגעו. ומתורץ בזה קו' רתוי"ט להר"ש והר"ב דמצרכה הכא שיהא החבר עומד עליהן ומתיראין לשקר פן יכחישום. וה"ט נמי דלא פליגי בה תנאי דמשנה א'. דהתם מיירי באין בעה"ב עומד עליהן ודו"ק]: וכן התינוקות שביניהם ה"ק הבדדין שהביאו ילדיהן עמהן לבית הבד. אחר שטיהר הבעה"ב הבדדין והילדים שלהן. וכשרוצים הילדים להפנות. מותרים אביהן לצאת עמהן לאחורי הגדר שיפנו הילדים א"ע שם. ואין חוששים שמא נגעו שם בטומאה. אמנם לרש"י [ברכות דסב"א]. וכן לרמב"ם בפי' המשנה. וכן לרא"ש ורב"א. ה"פ דמתני'. וכן התינוקו' שביניהן שבאו לבית הבד. והרי התינוקו' טמאין מדרגילין נדות לנשקן [כתוספתא פ"ג דטהרות]. ואפ"ה נאמנים הבדדין לומר לא נגענום. והדר קאמר תנא מילתא אחריתא. יוצאין חוץ לפתח וכו'. ור"ל מותרין הבדדין לצאת לחוץ לעשות צרכיהן ואין בעה"ב חושש שמא נטמאו שם: עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין עד כדי שיהא רואן כשירצה בעה"ב יהיה יכול לראותן: הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לטבול א"ע ואת הכלים הנצרכים בבית הבד והגת קודם שישתמשו בהן לטהרות. דכיון דמקוה לפניו ודאי טבל. ואילה"ק ממשנה א' דמחמיר ר"מ וס"ל דאין נאמנים. י"ל התם חיישינן דילמא נגע ולאו אדעתיה. וירא להודיע אח"כ שנטמא פן יקפיד הבעה"ב על שלא נזהרו. אבל הכא במזיד ודאי לא יעבור על דעת בעה"ב. ומה"ט נמי גם במשנה ב' בסיפא גם לר"מ צריך שלא יתרחק רק עד שיהיה הבעה"ב יכול לראותו דבהא כ"ע מודו דלכתחלה אין להאמינו על דבר שאפשר שנטמא בו ולאו אדעתיה: רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו ואע"ג דלעיל במשנה א' נאמנים לר' יוסי במגע טומאה. וכ"כ במשנה ב' נאמנים לומר לא נגענו ולא פליג ר' יוסי. י"ל הכא דמי טפי טבילה למדרס דמשנה א'. דכמו במדרס אין בקיאין בטומאתו. כ"כ בטבילה אין בקיאין בדיני חציצה. ותו דהכא גרע טפי מדהוחזק בטומאה. ואין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה [כנדה טו"א]: רש"א אם טהורין להן אם חושבין א"ע ואת הכלים טהורים [כלעיל סי' ה']. ואם טמאין להן שיודעין בעצמן שהן או הכלים נטמאות בנדה וכדומה [וכלעיל מ"א]: אם טמאים להן אינו צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו ומה"ט במשנה ב' בנמצא טומאה לפניהן נאמנים דהרי מדנמצא לפניהן שרץ וכדומה. רמו שפיר אדעתייהו לזכור השתא אם נגעו או לא נגעו בו. דהרי ודאי יודעין שהטומאה לפניהן. משא"כ בסיפא דמשנה ב'. בשיוצאין לפנות אין נאמנים דדילמא נגעו בדבר הטהור להם. ונ"ל עוד דנקט פלוגתא דר"ש במשנה א'. לאשמעינן דאע"ג דהתם הוחזקו בטהרה. אפ"ה כשהספק הוא בטהור להן טמאים. והדר תו נקט פלוגתא דר"ש הכא. דאע"ג דהוחזקו בטומאה אפ"ה בטמא להן טהורים: הנותן מן הסלים שלקח ענבים מהסל או ממקום ששטחן על הארץ. ורוצה ליתנן לתוך הגת: ומן המשטיח דס"ל לב"ש דכבר הוכשרו הענבים בהמשקה שיצא מהן שם במקום ששטחן או בסל. ואע"ג דלא הוה ניח"ל שם ביציאת המשקין דגם בסל יצאו דרך נקבי הסל. ובמשטיח אדמה. יתבלעו באדמה. עכ"פ הוכשרו במשקה שנשאר על גרגרי הענבים בשעה שנמלך לתתן להגת. והרי קיי"ל ריש מכשירין דבין בתחלתן או סופן לרצון. סגי להכשר: בש"א נותן בידים טהורות דאע"ג דסתם ידים שניות הן. ואין שני עושה שלישי בחולין. אפילו טבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. ב"ש ס"ל דטבול לתרומה כתרומה דמי [ר"ש]. א"נ נ"ל דהכא מיירי בחולין שנעשו על טהרות תרומה דכתרומה דמי [כלעיל פ"ב מ"ג. ובזה יתיישב מה דקאמר בסיפא הכל שוין דבנתן בידים טמאות טימאן. דק' וכי ס"ד שיהיו ב"ה דלא כהלכתא]: בה"א נותן בידים טמאות לאו דוקא ידים. אלא אפילו נטמא במת נמי שרו ב"ה. רק איידי דנקט ב"ש ידים לרבותא דחומרא נקט ב"ה נמי ידים: ומפריש תרומתו ר"ל ואעפ"כ יכול להפריש תרומתו בטהרה. ואע"ג דסגי בתחלתן וסופן. כשחד מינייהו ברצון. היינו תחלת או סוף נפילתן על הפירות. אבל תחלת עקירת המשקין צריך שיהיה דוקא לרצון [כרמב"ם פי"ב מאוכלין]. והכא שנתן הענבים במקום שהמשקה ילך לאיבוד. לא הוה ניח"ל בתחלה שיתעקרו המשקין מהענבים. ולא הוכשרו בו. מיהו כולה מתני' מיירי בבצרן לאכילה. ואח"כ נמלך לדרכן בגת. דאל"כ אפילו אין על הענבים משקין כלל. כבר הוכשרו מדבצרן לגת [כשבת די"ז א']: בטהרה מן העבט הוא כלי מזופף שהמשקה היוצא מהענבים שבתוכו לא ילך לאיבוד. ואם משם לוקח להביא לגת: ומן המשטיח של עלים דג"כ גלי אדעתיה דניח"ל במשקה היוצא מהן על העלין. מדאין הולכין לאיבוד: טמאן דהרי מדהניח הענבים במקום שאין משקה היוצא הולך לאיבוד. הוה תחלת עקירת המשקין מהענבים לרצון. ושפיר הוכשרו במשקה היוצא: האוכל מן הסלים כשאחזן ממעל להגת ואכלן: הרי הגת טהורה דהרי בכה"ג לא ניח"ל במשקה היוצא וכלעיל. ולא נקרא משקה לקט"ו מהידים השניות: מן העבט ומן המשטיח של עלים שכשיצאו מהן משקין בהנך. אינן הולכים לאיבוד. ושפיר נקראין מה"ט משקין להכשיר ולקט"ו: ונפל ממנו מתוך ידיו לתוך הגת: אם יש לו חותם ר"ל אם בגרגר שנשר מהאשכול נשאר בתחתיתו קצת מהענף שעי"ז לא יוכלו משקין לצאת מהגרגר: טהור הגת וכל אשר בתוכו טהור. דאפילו בצרן לגת. ונמצא שכבר הוכשר הגרגיר לקט"ו גם בלי משקה. והרי נטמא א"כ הגרגר מהידים. עכ"פ אין הגרגר חוזר ומטמא הגת. דאוכל טמא אפילו יש בו כביצה. אמ"ט כלי. וגם אם יש תוך הגת שאר ענבים כשנפל זה הגרגר לתוכו. לא נטמאו מהגרגר שהרי אין בגרגר כשיעור לטמא אחרים. ותו אפילו היה בהגרגר כביצה. אפ"ה לא היה מטמא שאר הענבים שתוך הגת. שהרי הגרגר לא נעשו מהידים שניים רק שלישי. שאינו חוזר ומטמא תרומה. ומכ"ש לטבל שדינו כחולין [כלעיל סי' כ"א]. ואפ"ה נקט תנא גרגר. שאין בו כשיעור. משום רבותא דסיפא. דבאין בו חותם. אפילו גרגר שאין בו כשיעור נטמא הכל: אם אין לו חותם טמא דהידים שנגעו בהמשקין שבפה הגרגר, טמאוהו. וטפת משקין זה נעשה מהידים תחלה. והוא חוזר ומטמא הגת וכל אשר בתוכו. דמשקה א"צ שיעור אפילו לטמא אחרים. ואע"ג דעכ"פ אין בהטפה הקטנה זו בכדי ליגע בהגת ובכל הענבים. עכ"פ כשידרכום ויצאו משקין רבים. ויתטמאו מהטפה טמאה. והן יטמאו הכל. מיהו כל זה בלקחן ממשטיח עלין. דהרי בצרן לגת. אבל בלקטן לאכילה. אפילו אין עליהן חותם לא היה נטמא הטפה מהידים. דמדלקטן לאכילה לא ניח"ל במשקין היוצאין. ואין עליהן שם משקה להכשיר ולקט"ו [כלעיל כ"ב]. ומה"ט לא מחלקי הכי ב"ה בין יש או אין עליהן חותם. דבין כך וכך מותרים ליתנן בידים מסואבות: נפלו ממנו ענבים שנפלו איזה ענבים שגרגריהן סתומין מהאשכול שהובצר לגת ונטמא מהידים: ודרכן במקום המופנה שדרך אותן ענבים שנשרו מהאשכול. במקום שבגת שהיה פנוי ונגוב ממשקין. וגם ענבים אחרים לא היו שם במקום ההוא. דאל"כ היו נטמאים מהענבים הטמאים שנפלו. שהרי היו יחד כביצה. וכדמסיק. וא"כ מה היה מועיל שאין בהענבים שנפלו רק כביצה מכוון. הרי גם כשיסחט טפה הראשונה. ישאר גוש ענבים כביצה. והוא יטמא להמשקין היוצאין כשנדרכו: כביצה מכוון טהור דאע"ג דגרגרי הענבים היו מחוברים יחד בהשרביט ומדמחוברין בידי שמים מצטרפין כולם לכביצה [ורק השרביט עצמו שהוא יד אינו מצטרף להשלים שיעור כביצה. וכריש עוקצין]. והרי הגרגרים ההם כבר טמאים היו. אפ"ה לא יכלו לטמא המשקין כשיצאו. דמדלא היו רק כביצה מכוונת. להכי כשיצא מהן הטפה הראשונה. לא ישאר בהגרגרים שיעור כביצה בכדי לטמא המשקין. ובעוד המשקין בתוך הזג. לא נטמאו עם הזג. דמשקין מפקד פקידי. ר"ל הן כגוף אחר המופקד בתוך הזג כמונח בקופסא [כפסחים ל"ג ע"ב]: נטמאת בכביצה והטפה ההיא טימאה הגת וגם כל המשקין שיוצאין אח"כ: מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור ר"ל שע"ה היה עומד על שפת בור של יין. והע"ה ההוא לא טיהרו בעה"ב והרי הוא מוחזק לנו במעיינותיו כזב: ונתזה צינורא מפיו ורוק ע"ה מטמא אדם וכלים מד"ס כאילו הוא זב ומכ"ש שמטמא רוקו אוכלין ומשקין [וכלעיל סימן א']: ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה רק לחוץ נפלה ונבלע בארץ [ונקט ספק ספק. לאשמעינן דהספיקות שוין. שלא הי' בה הכרע לכאן או לכאן. וכן בכל דוכתא]: ספקו טהור מדהו"ל כספק מגע מטומאה הנזרקת שאין לטומאה מקום. דאז אפילו בספק טומאה ברה"י טהור [כרפ"ד רב"א]. מיהו בשמן בכה"ג טמא. דאע"ג דנמי הו"ל ספק שבטומאה הנזרקת. אפ"ה כיון דשמן שבתוך הבור מחליק שפת הבור. להכי אפילו נפל בחוץ מהבור. שוב מחליק ויורד להבור. ואינו סט"ו. רק ודאי טומאה: הזולף את הבור ר"ל ששאב ממנו חביות רבות זה אחר זה: נמצא שרץ בראשונה אחר ששאב כולן. מצא שרץ בהחבית ששאב תחלה: כולן טמאות דאף דאין לומר שהשרץ שמצא בהחבית. היה כבר בהבור ונשאב עם החבית. ונמצא שהכל טמא. ליתא. דהרי אין מחזיקין טומאה מהחבית לבור. מדהו"ל ממקום למקום. עכ"פ י"ל ממ"נ. אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. אף שלא כיסהו אחר שמילאו דאפשר עי"ז לומר אחר שמילאו נפל לתוכו. אפ"ה מדמחזיקין טומאה מזמן לזמן. אמרינן שכבר היה השרץ בהחבית קודם שמילא בו. ובשעה שמילאו טימא כל היין שבבור. וכ"ש אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. וכסהו אחר ששאבו. הרי בכה"ג ודאי היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. וטימא הכל. וה"ה אם בדק החבית קודם ששאב בו. וגם כסהו אחר ששאב בו. הרי ודאי היה השרץ בתוכו קודם שאיבה. דהרי מדכסהו אח"כ. ודאי מקודם היה בתוכו ולא בדק יפה. אלא אפילו בדק החבית מקודם. ולא כסהו אחר ששאב בו. דאז ודאי מסתבר שאחר שאיבה נפל לתוכו. עכ"פ מדהחבית לפניו ולא ראה שנפל לתוכו כלום. ודאי מסתבר טפי שמקודם היה השרץ בתוך הבור [ועיין פי' הרא"ש]: באחרונה היא טמאה וכולן טהורות שאפילו תחזיק טומאה למפרע מזמן לזמן. ותאמר שכבר היה השרץ בחבית קודם ששאב בו. עכ"פ לא נטמאו החביות ששאב מקודם מהבור. מיהו בנמצא באמצעית. פשיטא דממנה ולמטה טמא. וממנה ולמעלה טהור: אימתי בזמן שהוא זולף בכל אחת ואחת ר"ל ששאב כל חבית בעצמה מן הבור: אבל אם היה זולף במחץ הוא כ"ח כעין דלי. ששואב בו וממלא עמו כל חבית וחבית: נמצא שרץ באחת מהן בא' מהחביות: היא טמאה בלבד החבית שנמצא בה טמא בלבד. ואפילו נמצא בהראשונה. עכ"פ אין מחזט"ו ממקום למקום. ולהכי תלינן דבתוך החבית זה. כאן נמצא כאן היה השרץ. ולא בבור או במחץ. ומדשפך לתוכה מה שבמחץ. א"כ לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי החביות האחרונות טהורות: אימתי גם ארישא קאי. בזלף ושאב עם כל חבית בעצמה מהבור. ואפ"ה עכ"פ בנמצא באחרונה. הראשונות טהורות: בזמן שהוא בודק אותה חבית שמצא בה השתא השרץ. בדקה קודם שבא לתוכן היין. וראה שאין שם שרץ: ולא מכסה שאחר שבדק החבית ושם לתוכה היין. לא כסה אותה אח"כ. דמדבדקה. א"כ ודאי לא היה בה השרץ מקודם. וליכא למיחש שנגע השרץ ביין שבבור. ומדלא כסהו לבסוף ע"כ לאחר ששאב נפל לתוכו השרץ. וא"ת עכ"פ הרי לא ראה שנפל לתוכה כלום. ועל כרחך שכבר מקודם היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. י"ל דממ"נ. אם שפך עם המחץ לתוכו. הרי לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ואי ברישא ששאב מהבור עם החבית עצמו. הרי נמצא השרץ בחבית האחרונה ששאב. ולפיכך הראשונות טהורות: או מכסה ולא בודק דאז אע"ג שאי"ל שאחר ששאב נפל השרץ לתוכה. דהרי כסהו אחר שאיבה. עכ"פ מדאין מחזט"ו ממקום למקום. ודאי בתוך החבית היה השרץ קודם שאיבה ולא בבור. וא"כ ברישא הרי נמצא באחרונה. ובסיפא אף שנמצא בראשונה. הרי שפך במחץ לתוכה ולא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי בין כך או כך שאר החביות טהורות. וכ"ש בלא בדקה מקודם. וגם לא כסהו לבסוף להחבית. הרי יש ב' צדדים לומר שלא הי' השרץ בהבור. ודאי החביות האחרונות טהורות: היה בודק ומכסה ונמצא שרץ בחבית הכל טמא כל החביות טמאות. דלא מיבעיא ברישא ששאב החבית עצמה מהבור. ומצא שרץ באחרונה. אפ"ה מדבדק וכסה החבית שנמצא בה השרץ. א"כ ודאי בתוך הבור היה השרץ. ושאבו עם החבית. ונמצא כל היין שבבור נטמא מהשרץ. אלא אפי' בסיפא. ששאב כל פעם במחץ. ושפכו כל פעם לחבית אחרת. וא"כ היה אפשר לומר שלא בתוך הבור היה השרץ רק בתוך המחץ. עכ"פ מדמחזקט"ו מזמן לזמן. אמרינן שכבר קודם שמילא החבית הראשונה עם המחץ. כבר היה השרץ בהמחץ ונטמא ממנו כל היין שבהבור. דאי"ל דבעת שטלטל המחץ מהבור לחבית האחרונה נפל לשם השרץ, ליתא, דהרי המחץ בידו היה וראה שלא נפל לתוכו כלום: במחץ הכל טמא נ"ל דהנך ב' בבור ובמחץ הכל טמא. לא קאי אבבא דבודק ומכסה. רק בבא חדשה היא וה"ק כל זה בנמצא השרץ בא' מהחביות. אבל בנמצא השרץ בהבור. אחר שמילא כל החביות ממנה אז אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכה היין. וגם לבסוף לא כסה הבור. עכ"פ מדלא ראה שנפל לתוך הבור שרץ. מחזקינן טומאה מזמן לזמן למפרע. ואמרינן שהיה השרץ בהחבית הראשון. וכששאב נפל ממנו להבור. או שמקודם ששפך לתוך הבור את היין כבר היה השרץ בתוך הבור. ולא בדק יפה. ובין כך וכך הרי נטמא הכל. וכ"ש באינך ג' גווני. דהיינו בבדק וכסה כל חביות. א"כ ודאי שאחת מהבדיקות לא היה יפה. או של חבית או של בור. דאל"כ שרץ זה מהיכן. וכ"ש טפי בלא בדק הבור תחלה. בין שכסה הבור או לא כסהו לבסוף אחר שמילא כל החבית וקודם שמצא השרץ. ודאי מחזקינן טומאה מזמן לזמן לומר שהיה השרץ בתחלה בתוך הבור. מדלא בדקה מתחלה. וכ"כ בנמצא השרץ במחץ לאחר כל המלויים הכל טמא. ואעפ"כ יש חילוק בין שנמצא בבור או במחץ. ולהכי פליג להו תנא בתרי בבי. ולא כללם יחד. לומר בבור או במחץ הכל טמא. אלא מדאין שוין בדינן. דבבור אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכו היין. וגם לא כסה אותו אחר כל השאיבות. דאז לכאורה היה מסתבר לומר שאחר ששאב כולן נפל לתוכו שרץ. אפ"ה כל החביות טמאות. דאימ' אחר שבדק הבור וקודם ששאב החבית הראשונה נפל לתוכה השרץ. ומדהיה אז יין בבור להכי לא ראהו בשעת שאיבה. ומדלא זזה הבור ממקומה. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שקודם שאיבה ראשונה נפל לתוכה השרץ. אבל במחץ אם ב' לטיבותא שבדקו קודם ששאב בו. ולא כסהו אחר שאיבת כולן. ואח"כ נמצא שרץ בתוכו. כל החביות טהורות. דהרי אי"ל שקודם שאיבתו הראשונה היה בתוכו השרץ. דהרי בדקו קודם שהתחיל לשאוב בו. וגם אי"ל שאחר שבדקו וקודם שהוריקו להחבית נפל לתוכו השרץ. דהרי אילו היה שם בשעת הרקה. היה רואה השרץ כשהריקו להחבית. ותו דהרי המחץ לפניו ובידו. ואילו נפל שם שרץ. היה רואהו. מה אמרת דילמא בבור הי' ושאבו עמו כשמילא להחבית האחרון. ליתא, דהרי גם כשהריק המחץ לחבית האחרון לא ראה השרץ בהמחץ. אלא ודאי מדלא כסה המחץ אח"כ. אמרינן שאחר כל המלויים נפל השרץ לתוך המחץ. ולפיכך כל החביות טהורות. א"כ הא דקתני במשנתני דבנמצא במחץ הכל טמא. היינו רק בלא בדקו קודם ששאב בו. אפילו לא כסהו לבסוף. דאז מחזקינן בהמחץ טומאה למפרע מזמן לזמן. ואמרינן שקודם שאיבת הראשונה כבר היה בתוכו השרץ דהרי לא בדקו מתחלה. ואף שלא ראה השרץ בכל הריקותיו. אמרינן דבשאיבה ראשונה הביא השרץ לתוך הבור מתוך המחץ. ובשאיבה האחרונה חזר והעלהו מתוך הבור. וכ"כ אפילו בבדק המחץ בתחלה וכסה המחץ לבסוף. אם נמצא השרץ בהמחץ הכל טמא דאע"ג שבדקו מקודם עכ"פ כיון שכסהו ואפילו הכי נמצא בתוכו שרץ. ודאי שלא בדקו תחלה יפה: בין העגולים לזגין כך דרך דריכת יין. לאחר שהניחו הענבים תוך הגת. מניחין קרשים על הענבים. ובאין בני אדם ודורכין על הקרשים. ומתוך שדריכת בני אדם אינו כבד כל כך. יצא מתחלה היין זך. ואח"כ מניחין על הקרשים כדורים כבדים מעץ או אבן. ומגלגלין אותן הנה והנה והכדורים ההם נקראו עגולין. ומתוך שהן כבדין מאד. יצא ע"י גלגולן כל שארית היין מהחרצנים והזגים. רק לא לקחום מיד בתחלה לכבוש בהן הענבים. מפני שהיין שיצא ע"י כבדן אינו מובחר כהראשון. דע"י כבדן. יצא גם שמרים עם היין. אמנם מפני כובד העגולים הללו. צריכים בני אדם הרבה להעלותן לתוך הגת ולחזור ולהורידן מתוכו לארץ לאחר כבישת היין: רה"ר הרווח שבין מקום המיוחד להנחתן ובין הזגין שבגת. נחשב ר"ה לענין ספק טומאה שאירע שם. משום דרבים מצויין שם. ואפילו אם בשעת שאירע הספק לא היו שם ג' בנ"א: כרם שלפני הבוצרים שלא בצרוהו עדיין: רה"י דבני אדם נמנעין משם. שאל יתפסו כגנב: של אחר הבוצרים דשם רשות לכל העניים לילך ללקוט פרט ועוללות וכדומה: אימתי ר"ל אימתי אמרינן דשלאחר הבוצרין רה"ר. בזמן שיש בהכרם לאחר הבוצרים ב' פתחים מכוונים זה כנגד זה [כפ"ו בסופו]. שבני אדם נכנסין בזו ויוצאין בזו. אבל באין בהכרם רק פתח א' אחר הבוצרים. ופתח א' לפני הבוצרים. אינו ר"ה. דהרי אינו יכול לצאת עדיין בפתח שלפני הבוצרים. ומשום פתח א' לא מחשב מקום המוקף גדר ר"ה [כלעיל ספ"ו]. רק בשיש שם באמת ג' בני אדם אפילו בית סגור הו"ל ר"ה. מיהו לעיל בעגולין וזגין לא מחלק בכה"ג בין שיש שם פתח א' או ב'. ה"ט מדמיירי התם במונחים בשדה בלי גדר. והא דנקט הנך דינים הכא ולא לעיל ספ"ו. היינו משום דהנך ב' פרקים האחרונים כולהו מדיני בד וגת מיירי. להכי נקט כולהו דיני בד גבי הדדי: כלי בית הבד של שמן: ושל גת של יין: העקל סל שמניחין בתוכו הגפת של הזיתים לאחר שעצרו מהן השמן הזך. ומניחן על הגפת הזה שבעקל דברים כבדים כדי לעצור מהגפת יתר השמן. והוא עכור: בזמן שהן של עץ מנגבן אם השתמש בהן ע"ה. ורוצה החבר השתא להשתמש בהן טהרות. הדחה ודאי שצריכין מקודם. וא"צ תנא לאשמעינן. רק קמ"ל דצריכין נמי ניגוב. מדנטמא מי הדחה גופייהו מלחלוחית הטמא [כמכשירין פ"ד מ"י]. לפיכך מנגבן תחלה קודם שידיחן [עיין מכשירין שם]. מיהו לרש"י [ע"ז ע"ה א'] ולרמב"ם [ספי"א מאוכלין] א"צ להדיחן באפר ומים. אבל לתוס' [נדה סה"א ד"ה הדפין] וכ"כ הר"ש והרא"ש והר"ב הכא צריך להדיחן באפר ומים [ולא זכיתי להבין דברי הרמב"ם [ספי"א מאוכלין] שכתב דכשהן כלי מדיחן. ובאין להו ב"ק מנגבן. משמע מדבריו דבאין להן ב"ק שאין שם חריצין להתכנס שם לחלוחית הטמא. אז גם הדחה א"צ. ולא ידענא מנ"ל]: והן טהורין אם הן פשוטי כלי עץ אוכלים שאמקט"ו א"נ טבילה אחר הניגוב והדחה. ואם בני קבלת טומאה נינהו מטבילן אחר ההדחה: בזמן שהן של גמי באסט שהוא עשב יבש ובלע טפי: מיישנן כל י"ב חודש פשיטא שצריכים נמי ניגוב והדחה כברישא: או חולטן בחמים ר"ל שופך עליהן רותחין כדי שיצא מהן כל משקה טמא הבלוע בהן. ואם יש להן בית קבול המקט"ו. מטבילין אח"כ. ולא קודם חליטה מדהו"ל אז כטובל ושרץ בידו: ר' יוסי אומר אם נתנן בשבולת הנהר דיו הוא זרם הנהר. ומשום שהזרם הוא שביל להספינות נקרא שבולת. ומשום שהמים רדופין שם בכח יצא כל המשקה הבלוע. ודוקא שהניחן שם י"ב שעות [כע"ז ע"ה א']:
מלכת שלמה
הנותן מן הסלים. פי' לגת ועד השתא איירי בזתים דמעטן היינו דזתים וכל הנך בבות מיירי בענבים מדנקט עביט וכדתנן בפ' איזהו נשך ועל העביט של ענבים ועל המעטן של זתים הר"ש והרא"ש ז"ל:
ומן המשטח. כמו משטח חרמים ביחזקאל סימן כ"ו:
בפי' רעז"ל אי נמי בידים תחלות עסקינן ורש"ב אלעזר היא כדאיתא בפרק שני דחולין והכי תניא התם רשב"א אומר משום ר"מ הידים תחלות לחולין ושניות לתרומה ופרכינן התם ומי איכא ידים תחלות ומסיק אין דתנן ברפ"ג דמס' ידים המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר"ע. ע"כ:
עוד בפי' רעז"ל והשתא מוכחא מילתא דהבוצר ענבים הללו מתחלה לגת בצרן ולא לאכילה שלכך נתן עלים תחתיהן שלא יתלכלכו במשקים היוצאים כי רכים היו ולא יתקיימו. הרא"ש ז"ל:
4.
One who puts his grapes [into the wine-press] from the baskets or from what was spread out on the ground: Bet Shammai says: he must put them in with clean hands, and if he puts them in with unclean hands he defiles them. Bet Hillel says: he may put them in with unclean hands and then he may set aside his terumah in a condition of cleanness. [If they are taken] from the grape-pot or from what was spread out on leaves, all agree that they must be put in with clean hands, and if they are put in with unclean hands they become unclean.משנה ה
הָאוֹכֵל מִן הַסַּלִּים וּמִן הַמַּשְׁטֵחַ שֶׁל אֲדָמָה, אַף עַל פִּי שֶׁמְּבֻקָּעוֹת וּמְנַטְּפוֹת לַגַּת, הֲרֵי הַגַּת טְהוֹרָה. מִן הָעֲבַט וּמִן הַמַּשְׁטֵחַ שֶׁל עָלִים וְנָפַל מִמֶּנּוּ גַרְגֵּר יְחִידִי, אִם יֶשׁ לוֹ חוֹתָם, טָהוֹר. אִם אֵין לוֹ חוֹתָם, טָמֵא. נָפְלוּ מִמֶּנּוּ עֲנָבִים וּדְרָכָן בְּמָקוֹם הַמֻּפְנֶה, כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן, טָהוֹר. יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה, נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה:
ברטנורה
האוכל. ענבים:מן הסלים ומן המשטיח של אדמה. דסתמן לאכילה נבצרו. אע״פ שידיו טמאות והענבים נוטפים יין לגת, הרי הגת טהורה. דאותן טיפין אין להם תורת משקה, הואיל ולאכילה נבצרו ולא ניחא ליה במאי דטייף. אבל האוכל מן העביט ומן המשטיח של עלים, אע״פ שאין הענבים מבוקעות ואינן מנטפות, אם נפל ממנו גרגיר יחידי ואין חותם לאותו גרגיר, דהיינו במקום שהעוקץ על פי הגרגיר יש כמין חותם ואותו חותם סותם פי הגרגיר שאין משקה יוצא. וכשנעקר העוקץ עם החותם, משקה יוצא, ואע״פ שנטלם לאכלם יש לו תורת משקה, הואיל ומתחילה בצרם לגת, ונטמא אותו משקה בידיו טמאות, וכשנפל לגת נטמא. והני מילי כשנגע בידיו במקום החותם. אבל אם לא נגע במקום החותם, לא נטמא הגת, שהרי לא נגעו ידיו במשקים כדי שיחזור המשקה ויטמא הגת:נפלו ממנו ענבים. כלומר אשכול של ענבים, שהגרגרים מחוברים באשכול ואין משקה יוצא, ונטמאו בידיו טמאות, דהוכשרו לפי שנבצר לגת:ודרכן במקום המפונה. מקום פנוי בגת שאין שם כלום לא יין ולא ענבים ודרכוהו בטהרה:כביצה מכוון טהור. הגת, דאין אוכל מטמא כלי, ומשיצאת טפה ראשונה חסר ליה מבביצה ואין אוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה, נמצא דאין טומאה לטפה זו אלא מחמת טומאה שקיבלה כשהיתה אוכל, הלכך השתא נמי דנעשית משקה אין לה כח אלא כאוכל. אבל יותר מכביצה, טמא, שהכביצה מטמאה טפה ראשונה כדין משקה, וחזרה הטפה וטמאה את הגת, דמשקה מטמא כלי:
תוסופות יום טוב
אם יש לו חותם טהור. שאף ע"פ שהגרגר נטמא שהרי הוכשר הואיל ולגת בצרן מ"מ אין אוכל מטמא כלי ואפילו אם ע"י דריכה יצא ממנו משקה אין אותו משקה מטמא הכלי כיון שאין שיעור באוכל לטמא המשקה כדפי' הר"ב לקמן גבי כביצה מכוון:
טהור. והוא שלא נגע במשקה. הראב"ד פ"ט מהט"א (הלכה ד') ואף ע"פ שפשוט הוא נ"ל שהכריחו לכתוב כן. מדבסיפא מתנה במקום המופנה:
במקום המופנה. פירש הר"ב מקום פנוי כו' לא יין ולא ענבים. דענבים נמי היו מתטמאים בכביצה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנועל בית הבד מפני הבדדין הן דורכים הזיתים שבבית הבד. והן ע"ה. שגזרו חכמים עליהן טומאה שיטמאו כל דבר במגע. וגם מעיינותיהם טמאים כמזב [כנדה לג"ב]. וגם בגדי ע"ה טמאין כמדרס הזב. מחשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כחגיגה כב"ב ופ"ט דכלים מ"ב]. ורק על משא והיסט שלו לא גזרו. מדהוה גזרה שאין רוב הצבור יכלו לעמוד בה דהן היו רוב המתעסקים לעבוד ולמשא [ועיין תוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וקאמר הכא דמדצריך להן הב"ב לכבוש זיתיו. טיהרן מקודם. ומדחשש שמא שוב יתטמאו. וסגר לפניהן הבית הבד שלא יצאו ויתטמאו: והיו לשם כלים טמאין מדרס ששכח ב"ב שנשארו עדיין בתוך בית הבד כלים שנתטמאו מדרס. והן חוזרים ומטמאים במגע משא והיסט: רבי מאיר אומר בית הבד טמא כלומר זיתי בית הבד טמאים. דחיישינן שמא נטמא הע"ה בכלים הטמאים. והרי חזר ונגע בהזיתים. מיהו דוקא הזיתים טמאים שהרי ודאי נגעו שם בהן. מדלכך הביאן לשם להתעסק בהזיתים. אבל שאר דברים שהיו שם טהורים. דלא דמי למניח ע"ה אומן בתוך ביתו דס"ל לר"מ דהכל טמא [כפ"ז מ"ג]. דהתם הע"ה טמא הוא. משא"כ הכא דטיהרו. הו"ל תו ספק ספיקא. שמא לא נגע בהמדרס. ושמא לא חזר ונגע בהטהרות. ואפילו היה בית הבד רה"י דלא מהני גביה ס"ס [כפ"ו מ"ד]. היינו בשב' הספיקות בגוף הנטמא עצמו. כספק נכנס וספק כגע בהטומאה. אבל הכא שספק א' בהע"ה אם נטמא. וספק הב' בהכלי הטהור אם חזר הע"ה וטימאו. אין מחזיקין טומאה בס"ס. והיינו דקאמר הכא בית הבד טמא ולא קאמר הכל טמא [כפ"ז מ"ה]: רבי יהודה אומר בית הבד טהור ר"ל אפילו זיתי בית הבד שוודאי נגע בהן, טהורים. דמדטיהרן בעה"ב נזהרים מלהטמא בכלים טמאים. ונ"ל דלר"י נמי צריך שידע הע"ה שהן טמאים בעיני החבר ורק בבגדי ע"ה פליג עלי' ר"ש: רש"א אם טהורין להן כגון שנשארו שם בגדי ע"ה הטמאים. שבעיני ע"ה טהורין הן. וכ"ש בבגדי חבר שנטמאו. והע"ה סבור שהן טהורים: ואם טמאין להן שיודעין שהכלי נטמא וכדומה: א"ר יוסי פליג אר"י ור"ש דקאמרו דאם הכלי טמא בעיניו נזהר מלהטמא אפילו ממדרס. ואהא קאמר ר' יוסי שאעפ"כ נטמא הכל. מדאין בקיאין בהיסט של מדרס. ופליג נמי בהא על ר"מ דס"ל דאין ע"ה חושש אפילו בטומאת מגע. ולר' יוסי נזהר בטומאת מגע: הבדדין שטיהרן בעה"ב. והן דרכן לילך יחף. כדי לדרוך הזיתים ברגליהן: שהיו נכנסין ויוצאין הא דנקט ויוצאין היינו מדאיירי שכל רצפת הבד מלוחלח במשקים טמאים להכי נקט ויוצאום. דעי"ז אפשר שהתנגבו בחוץ: ומשקין טמאין בתוך בית הבד שנשפכו שם על הקרקע. והרי ודאי דרכו עליהן הבדדין. ואע"ג שאין משקים טמאים מטמאים אדם רק כשהן מעיינות הזב. אפ"ה הכא יש לחוש שכשדרכו אח"כ הזיתים. טימאום במשקה טופח שברגליהן: אם יש בין משקין לזיתים רווח מקום: כדי שינגבו את רגליהם בארץ קודם שדרכו הזיתים. ואי"ל גם באין שיעור להנגב הרי ספק משקים לטמא אחרים טהור [כפ"ד מ"ט]. ותו הרי אין מחזקט"ו ממקום למקום [כספ"ט]. י"ל דזהו רק בספק השקול. ולא כי הכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. ומה"ט נמי מחמרינן בבצק ומשקין טמאים בתוך הבית. דדוקא ביש בין משקין להבצק בכדי שינגבו התרנגולים חרטומן. טהורה הבצק המנוקר [לעיל פ"ג מ"ח]. מיהו בנעלו הע"ה מנעלים. אף שנתנגב המשקה מהמנעל קודם שדרך עמו הזיתים. הרי כלי נטמא מהמשקין. ונעשה שני. וכשדרך עמו הזיתים נעשו שלישי. ואף דאין שני עושה שלישי בחולין. אפילו בטבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ המנעל שהוא שני פוסל לתרומה. וכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה [כפ"ח דפרה מ"ז]. ונמצא שנטמא המשקה שעל הזיתים ונעשה שוב ראשון. וטימא שוב הזיתים להיות שני. וגם אסור להניחן לדרוך זיתי הטבל. דאע"ג דקיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. עכ"פ כשטביל עדיין לתרומה, אסור [כע"ז נ"ו א' ורמב"ם סוף טומאת אוכלין]: הבדדין והבוצרין מוסקי הזיתים שהן המלקטין אותן מהאילנות. א"צ בעה"ב לטהרן קודם לקיטתן. מדלא הוכשרו הזיתים. ולא יתטמאו כשילקטום הע"ה [כלעיל רפ"ט]. ורק קודם שיכבשום בבית הבד שכבר הוכשרו הזיתים בזיעת המעטן. ובמשקה שיצא מהן. צריך בעה"ב לטהר הדורכין. אבל הבוצרין דהיינו המלקטים הענבים מהגפנים צריך בעה"ב לטהרן מקודם שילקטו. מדקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [כשבת י"ז א']. ונמצא שיטמאו המלקטין את הענבים בידיהן. להכי נקט תנא בדדין ובוצרין: שנמצאת טומא' לפניה' נאמנין לומר לא נגענו אע"ג דלעיל [פ"ז מ"ו] אין נאמנין על נגיעה. הכא מדטיהרן בעה"ב נזהרין הם. ואע"ג דגם הא כבר שמעינן מלעיל [פ"ח מ"ט. י"ל דלא לחנם נקט התם שרץ. ור"ל והרי הבדדין יודעים שהשרץ טמא. ולהכי לד"ה מדטיהרן בעה"ב. נזהרין מליגע בו [וכלעיל פ"ה מ"ח ופ"ח מ"ב] דבמכיר הע"ה שהחבר נזהר בטהרות. נזהר גם הוא מלגרום לו טומאה. משא"כ הכא נקט ונמצא טומאה לפניהן. ר"ל שהטומאה עצמה נמצאת עכשיו לפניהן. וכגון שנמצא מונח שם בגד או כלי שלא ידעו בו טומאה. ועכשיו נמצא שהוא טמא. אפ"ה לא חיישינן שנגעו בו ולאו אדעתייהו. ואע"ג דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש. אמרינן דעביד ולאו אדעתיה [כשבועות דל"ד]. הכא שאני דמדיודעין שעוסקין בטהרות. מדקדקין היטב בכל נגיעתן. ודאי רמו אדעתייהו שפיר בתחלה ובסוף. ויודעין אם נגעו ובמה נגעו. ומתורץ בזה קו' רתוי"ט להר"ש והר"ב דמצרכה הכא שיהא החבר עומד עליהן ומתיראין לשקר פן יכחישום. וה"ט נמי דלא פליגי בה תנאי דמשנה א'. דהתם מיירי באין בעה"ב עומד עליהן ודו"ק]: וכן התינוקות שביניהם ה"ק הבדדין שהביאו ילדיהן עמהן לבית הבד. אחר שטיהר הבעה"ב הבדדין והילדים שלהן. וכשרוצים הילדים להפנות. מותרים אביהן לצאת עמהן לאחורי הגדר שיפנו הילדים א"ע שם. ואין חוששים שמא נגעו שם בטומאה. אמנם לרש"י [ברכות דסב"א]. וכן לרמב"ם בפי' המשנה. וכן לרא"ש ורב"א. ה"פ דמתני'. וכן התינוקו' שביניהן שבאו לבית הבד. והרי התינוקו' טמאין מדרגילין נדות לנשקן [כתוספתא פ"ג דטהרות]. ואפ"ה נאמנים הבדדין לומר לא נגענום. והדר קאמר תנא מילתא אחריתא. יוצאין חוץ לפתח וכו'. ור"ל מותרין הבדדין לצאת לחוץ לעשות צרכיהן ואין בעה"ב חושש שמא נטמאו שם: עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין עד כדי שיהא רואן כשירצה בעה"ב יהיה יכול לראותן: הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לטבול א"ע ואת הכלים הנצרכים בבית הבד והגת קודם שישתמשו בהן לטהרות. דכיון דמקוה לפניו ודאי טבל. ואילה"ק ממשנה א' דמחמיר ר"מ וס"ל דאין נאמנים. י"ל התם חיישינן דילמא נגע ולאו אדעתיה. וירא להודיע אח"כ שנטמא פן יקפיד הבעה"ב על שלא נזהרו. אבל הכא במזיד ודאי לא יעבור על דעת בעה"ב. ומה"ט נמי גם במשנה ב' בסיפא גם לר"מ צריך שלא יתרחק רק עד שיהיה הבעה"ב יכול לראותו דבהא כ"ע מודו דלכתחלה אין להאמינו על דבר שאפשר שנטמא בו ולאו אדעתיה: רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו ואע"ג דלעיל במשנה א' נאמנים לר' יוסי במגע טומאה. וכ"כ במשנה ב' נאמנים לומר לא נגענו ולא פליג ר' יוסי. י"ל הכא דמי טפי טבילה למדרס דמשנה א'. דכמו במדרס אין בקיאין בטומאתו. כ"כ בטבילה אין בקיאין בדיני חציצה. ותו דהכא גרע טפי מדהוחזק בטומאה. ואין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה [כנדה טו"א]: רש"א אם טהורין להן אם חושבין א"ע ואת הכלים טהורים [כלעיל סי' ה']. ואם טמאין להן שיודעין בעצמן שהן או הכלים נטמאות בנדה וכדומה [וכלעיל מ"א]: אם טמאים להן אינו צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו ומה"ט במשנה ב' בנמצא טומאה לפניהן נאמנים דהרי מדנמצא לפניהן שרץ וכדומה. רמו שפיר אדעתייהו לזכור השתא אם נגעו או לא נגעו בו. דהרי ודאי יודעין שהטומאה לפניהן. משא"כ בסיפא דמשנה ב'. בשיוצאין לפנות אין נאמנים דדילמא נגעו בדבר הטהור להם. ונ"ל עוד דנקט פלוגתא דר"ש במשנה א'. לאשמעינן דאע"ג דהתם הוחזקו בטהרה. אפ"ה כשהספק הוא בטהור להן טמאים. והדר תו נקט פלוגתא דר"ש הכא. דאע"ג דהוחזקו בטומאה אפ"ה בטמא להן טהורים: הנותן מן הסלים שלקח ענבים מהסל או ממקום ששטחן על הארץ. ורוצה ליתנן לתוך הגת: ומן המשטיח דס"ל לב"ש דכבר הוכשרו הענבים בהמשקה שיצא מהן שם במקום ששטחן או בסל. ואע"ג דלא הוה ניח"ל שם ביציאת המשקין דגם בסל יצאו דרך נקבי הסל. ובמשטיח אדמה. יתבלעו באדמה. עכ"פ הוכשרו במשקה שנשאר על גרגרי הענבים בשעה שנמלך לתתן להגת. והרי קיי"ל ריש מכשירין דבין בתחלתן או סופן לרצון. סגי להכשר: בש"א נותן בידים טהורות דאע"ג דסתם ידים שניות הן. ואין שני עושה שלישי בחולין. אפילו טבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. ב"ש ס"ל דטבול לתרומה כתרומה דמי [ר"ש]. א"נ נ"ל דהכא מיירי בחולין שנעשו על טהרות תרומה דכתרומה דמי [כלעיל פ"ב מ"ג. ובזה יתיישב מה דקאמר בסיפא הכל שוין דבנתן בידים טמאות טימאן. דק' וכי ס"ד שיהיו ב"ה דלא כהלכתא]: בה"א נותן בידים טמאות לאו דוקא ידים. אלא אפילו נטמא במת נמי שרו ב"ה. רק איידי דנקט ב"ש ידים לרבותא דחומרא נקט ב"ה נמי ידים: ומפריש תרומתו ר"ל ואעפ"כ יכול להפריש תרומתו בטהרה. ואע"ג דסגי בתחלתן וסופן. כשחד מינייהו ברצון. היינו תחלת או סוף נפילתן על הפירות. אבל תחלת עקירת המשקין צריך שיהיה דוקא לרצון [כרמב"ם פי"ב מאוכלין]. והכא שנתן הענבים במקום שהמשקה ילך לאיבוד. לא הוה ניח"ל בתחלה שיתעקרו המשקין מהענבים. ולא הוכשרו בו. מיהו כולה מתני' מיירי בבצרן לאכילה. ואח"כ נמלך לדרכן בגת. דאל"כ אפילו אין על הענבים משקין כלל. כבר הוכשרו מדבצרן לגת [כשבת די"ז א']: בטהרה מן העבט הוא כלי מזופף שהמשקה היוצא מהענבים שבתוכו לא ילך לאיבוד. ואם משם לוקח להביא לגת: ומן המשטיח של עלים דג"כ גלי אדעתיה דניח"ל במשקה היוצא מהן על העלין. מדאין הולכין לאיבוד: טמאן דהרי מדהניח הענבים במקום שאין משקה היוצא הולך לאיבוד. הוה תחלת עקירת המשקין מהענבים לרצון. ושפיר הוכשרו במשקה היוצא: האוכל מן הסלים כשאחזן ממעל להגת ואכלן: הרי הגת טהורה דהרי בכה"ג לא ניח"ל במשקה היוצא וכלעיל. ולא נקרא משקה לקט"ו מהידים השניות: מן העבט ומן המשטיח של עלים שכשיצאו מהן משקין בהנך. אינן הולכים לאיבוד. ושפיר נקראין מה"ט משקין להכשיר ולקט"ו: ונפל ממנו מתוך ידיו לתוך הגת: אם יש לו חותם ר"ל אם בגרגר שנשר מהאשכול נשאר בתחתיתו קצת מהענף שעי"ז לא יוכלו משקין לצאת מהגרגר: טהור הגת וכל אשר בתוכו טהור. דאפילו בצרן לגת. ונמצא שכבר הוכשר הגרגיר לקט"ו גם בלי משקה. והרי נטמא א"כ הגרגר מהידים. עכ"פ אין הגרגר חוזר ומטמא הגת. דאוכל טמא אפילו יש בו כביצה. אמ"ט כלי. וגם אם יש תוך הגת שאר ענבים כשנפל זה הגרגר לתוכו. לא נטמאו מהגרגר שהרי אין בגרגר כשיעור לטמא אחרים. ותו אפילו היה בהגרגר כביצה. אפ"ה לא היה מטמא שאר הענבים שתוך הגת. שהרי הגרגר לא נעשו מהידים שניים רק שלישי. שאינו חוזר ומטמא תרומה. ומכ"ש לטבל שדינו כחולין [כלעיל סי' כ"א]. ואפ"ה נקט תנא גרגר. שאין בו כשיעור. משום רבותא דסיפא. דבאין בו חותם. אפילו גרגר שאין בו כשיעור נטמא הכל: אם אין לו חותם טמא דהידים שנגעו בהמשקין שבפה הגרגר, טמאוהו. וטפת משקין זה נעשה מהידים תחלה. והוא חוזר ומטמא הגת וכל אשר בתוכו. דמשקה א"צ שיעור אפילו לטמא אחרים. ואע"ג דעכ"פ אין בהטפה הקטנה זו בכדי ליגע בהגת ובכל הענבים. עכ"פ כשידרכום ויצאו משקין רבים. ויתטמאו מהטפה טמאה. והן יטמאו הכל. מיהו כל זה בלקחן ממשטיח עלין. דהרי בצרן לגת. אבל בלקטן לאכילה. אפילו אין עליהן חותם לא היה נטמא הטפה מהידים. דמדלקטן לאכילה לא ניח"ל במשקין היוצאין. ואין עליהן שם משקה להכשיר ולקט"ו [כלעיל כ"ב]. ומה"ט לא מחלקי הכי ב"ה בין יש או אין עליהן חותם. דבין כך וכך מותרים ליתנן בידים מסואבות: נפלו ממנו ענבים שנפלו איזה ענבים שגרגריהן סתומין מהאשכול שהובצר לגת ונטמא מהידים: ודרכן במקום המופנה שדרך אותן ענבים שנשרו מהאשכול. במקום שבגת שהיה פנוי ונגוב ממשקין. וגם ענבים אחרים לא היו שם במקום ההוא. דאל"כ היו נטמאים מהענבים הטמאים שנפלו. שהרי היו יחד כביצה. וכדמסיק. וא"כ מה היה מועיל שאין בהענבים שנפלו רק כביצה מכוון. הרי גם כשיסחט טפה הראשונה. ישאר גוש ענבים כביצה. והוא יטמא להמשקין היוצאין כשנדרכו: כביצה מכוון טהור דאע"ג דגרגרי הענבים היו מחוברים יחד בהשרביט ומדמחוברין בידי שמים מצטרפין כולם לכביצה [ורק השרביט עצמו שהוא יד אינו מצטרף להשלים שיעור כביצה. וכריש עוקצין]. והרי הגרגרים ההם כבר טמאים היו. אפ"ה לא יכלו לטמא המשקין כשיצאו. דמדלא היו רק כביצה מכוונת. להכי כשיצא מהן הטפה הראשונה. לא ישאר בהגרגרים שיעור כביצה בכדי לטמא המשקין. ובעוד המשקין בתוך הזג. לא נטמאו עם הזג. דמשקין מפקד פקידי. ר"ל הן כגוף אחר המופקד בתוך הזג כמונח בקופסא [כפסחים ל"ג ע"ב]: נטמאת בכביצה והטפה ההיא טימאה הגת וגם כל המשקין שיוצאין אח"כ: מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור ר"ל שע"ה היה עומד על שפת בור של יין. והע"ה ההוא לא טיהרו בעה"ב והרי הוא מוחזק לנו במעיינותיו כזב: ונתזה צינורא מפיו ורוק ע"ה מטמא אדם וכלים מד"ס כאילו הוא זב ומכ"ש שמטמא רוקו אוכלין ומשקין [וכלעיל סימן א']: ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה רק לחוץ נפלה ונבלע בארץ [ונקט ספק ספק. לאשמעינן דהספיקות שוין. שלא הי' בה הכרע לכאן או לכאן. וכן בכל דוכתא]: ספקו טהור מדהו"ל כספק מגע מטומאה הנזרקת שאין לטומאה מקום. דאז אפילו בספק טומאה ברה"י טהור [כרפ"ד רב"א]. מיהו בשמן בכה"ג טמא. דאע"ג דנמי הו"ל ספק שבטומאה הנזרקת. אפ"ה כיון דשמן שבתוך הבור מחליק שפת הבור. להכי אפילו נפל בחוץ מהבור. שוב מחליק ויורד להבור. ואינו סט"ו. רק ודאי טומאה: הזולף את הבור ר"ל ששאב ממנו חביות רבות זה אחר זה: נמצא שרץ בראשונה אחר ששאב כולן. מצא שרץ בהחבית ששאב תחלה: כולן טמאות דאף דאין לומר שהשרץ שמצא בהחבית. היה כבר בהבור ונשאב עם החבית. ונמצא שהכל טמא. ליתא. דהרי אין מחזיקין טומאה מהחבית לבור. מדהו"ל ממקום למקום. עכ"פ י"ל ממ"נ. אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. אף שלא כיסהו אחר שמילאו דאפשר עי"ז לומר אחר שמילאו נפל לתוכו. אפ"ה מדמחזיקין טומאה מזמן לזמן. אמרינן שכבר היה השרץ בהחבית קודם שמילא בו. ובשעה שמילאו טימא כל היין שבבור. וכ"ש אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. וכסהו אחר ששאבו. הרי בכה"ג ודאי היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. וטימא הכל. וה"ה אם בדק החבית קודם ששאב בו. וגם כסהו אחר ששאב בו. הרי ודאי היה השרץ בתוכו קודם שאיבה. דהרי מדכסהו אח"כ. ודאי מקודם היה בתוכו ולא בדק יפה. אלא אפילו בדק החבית מקודם. ולא כסהו אחר ששאב בו. דאז ודאי מסתבר שאחר שאיבה נפל לתוכו. עכ"פ מדהחבית לפניו ולא ראה שנפל לתוכו כלום. ודאי מסתבר טפי שמקודם היה השרץ בתוך הבור [ועיין פי' הרא"ש]: באחרונה היא טמאה וכולן טהורות שאפילו תחזיק טומאה למפרע מזמן לזמן. ותאמר שכבר היה השרץ בחבית קודם ששאב בו. עכ"פ לא נטמאו החביות ששאב מקודם מהבור. מיהו בנמצא באמצעית. פשיטא דממנה ולמטה טמא. וממנה ולמעלה טהור: אימתי בזמן שהוא זולף בכל אחת ואחת ר"ל ששאב כל חבית בעצמה מן הבור: אבל אם היה זולף במחץ הוא כ"ח כעין דלי. ששואב בו וממלא עמו כל חבית וחבית: נמצא שרץ באחת מהן בא' מהחביות: היא טמאה בלבד החבית שנמצא בה טמא בלבד. ואפילו נמצא בהראשונה. עכ"פ אין מחזט"ו ממקום למקום. ולהכי תלינן דבתוך החבית זה. כאן נמצא כאן היה השרץ. ולא בבור או במחץ. ומדשפך לתוכה מה שבמחץ. א"כ לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי החביות האחרונות טהורות: אימתי גם ארישא קאי. בזלף ושאב עם כל חבית בעצמה מהבור. ואפ"ה עכ"פ בנמצא באחרונה. הראשונות טהורות: בזמן שהוא בודק אותה חבית שמצא בה השתא השרץ. בדקה קודם שבא לתוכן היין. וראה שאין שם שרץ: ולא מכסה שאחר שבדק החבית ושם לתוכה היין. לא כסה אותה אח"כ. דמדבדקה. א"כ ודאי לא היה בה השרץ מקודם. וליכא למיחש שנגע השרץ ביין שבבור. ומדלא כסהו לבסוף ע"כ לאחר ששאב נפל לתוכו השרץ. וא"ת עכ"פ הרי לא ראה שנפל לתוכה כלום. ועל כרחך שכבר מקודם היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. י"ל דממ"נ. אם שפך עם המחץ לתוכו. הרי לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ואי ברישא ששאב מהבור עם החבית עצמו. הרי נמצא השרץ בחבית האחרונה ששאב. ולפיכך הראשונות טהורות: או מכסה ולא בודק דאז אע"ג שאי"ל שאחר ששאב נפל השרץ לתוכה. דהרי כסהו אחר שאיבה. עכ"פ מדאין מחזט"ו ממקום למקום. ודאי בתוך החבית היה השרץ קודם שאיבה ולא בבור. וא"כ ברישא הרי נמצא באחרונה. ובסיפא אף שנמצא בראשונה. הרי שפך במחץ לתוכה ולא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי בין כך או כך שאר החביות טהורות. וכ"ש בלא בדקה מקודם. וגם לא כסהו לבסוף להחבית. הרי יש ב' צדדים לומר שלא הי' השרץ בהבור. ודאי החביות האחרונות טהורות: היה בודק ומכסה ונמצא שרץ בחבית הכל טמא כל החביות טמאות. דלא מיבעיא ברישא ששאב החבית עצמה מהבור. ומצא שרץ באחרונה. אפ"ה מדבדק וכסה החבית שנמצא בה השרץ. א"כ ודאי בתוך הבור היה השרץ. ושאבו עם החבית. ונמצא כל היין שבבור נטמא מהשרץ. אלא אפי' בסיפא. ששאב כל פעם במחץ. ושפכו כל פעם לחבית אחרת. וא"כ היה אפשר לומר שלא בתוך הבור היה השרץ רק בתוך המחץ. עכ"פ מדמחזקט"ו מזמן לזמן. אמרינן שכבר קודם שמילא החבית הראשונה עם המחץ. כבר היה השרץ בהמחץ ונטמא ממנו כל היין שבהבור. דאי"ל דבעת שטלטל המחץ מהבור לחבית האחרונה נפל לשם השרץ, ליתא, דהרי המחץ בידו היה וראה שלא נפל לתוכו כלום: במחץ הכל טמא נ"ל דהנך ב' בבור ובמחץ הכל טמא. לא קאי אבבא דבודק ומכסה. רק בבא חדשה היא וה"ק כל זה בנמצא השרץ בא' מהחביות. אבל בנמצא השרץ בהבור. אחר שמילא כל החביות ממנה אז אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכה היין. וגם לבסוף לא כסה הבור. עכ"פ מדלא ראה שנפל לתוך הבור שרץ. מחזקינן טומאה מזמן לזמן למפרע. ואמרינן שהיה השרץ בהחבית הראשון. וכששאב נפל ממנו להבור. או שמקודם ששפך לתוך הבור את היין כבר היה השרץ בתוך הבור. ולא בדק יפה. ובין כך וכך הרי נטמא הכל. וכ"ש באינך ג' גווני. דהיינו בבדק וכסה כל חביות. א"כ ודאי שאחת מהבדיקות לא היה יפה. או של חבית או של בור. דאל"כ שרץ זה מהיכן. וכ"ש טפי בלא בדק הבור תחלה. בין שכסה הבור או לא כסהו לבסוף אחר שמילא כל החבית וקודם שמצא השרץ. ודאי מחזקינן טומאה מזמן לזמן לומר שהיה השרץ בתחלה בתוך הבור. מדלא בדקה מתחלה. וכ"כ בנמצא השרץ במחץ לאחר כל המלויים הכל טמא. ואעפ"כ יש חילוק בין שנמצא בבור או במחץ. ולהכי פליג להו תנא בתרי בבי. ולא כללם יחד. לומר בבור או במחץ הכל טמא. אלא מדאין שוין בדינן. דבבור אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכו היין. וגם לא כסה אותו אחר כל השאיבות. דאז לכאורה היה מסתבר לומר שאחר ששאב כולן נפל לתוכו שרץ. אפ"ה כל החביות טמאות. דאימ' אחר שבדק הבור וקודם ששאב החבית הראשונה נפל לתוכה השרץ. ומדהיה אז יין בבור להכי לא ראהו בשעת שאיבה. ומדלא זזה הבור ממקומה. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שקודם שאיבה ראשונה נפל לתוכה השרץ. אבל במחץ אם ב' לטיבותא שבדקו קודם ששאב בו. ולא כסהו אחר שאיבת כולן. ואח"כ נמצא שרץ בתוכו. כל החביות טהורות. דהרי אי"ל שקודם שאיבתו הראשונה היה בתוכו השרץ. דהרי בדקו קודם שהתחיל לשאוב בו. וגם אי"ל שאחר שבדקו וקודם שהוריקו להחבית נפל לתוכו השרץ. דהרי אילו היה שם בשעת הרקה. היה רואה השרץ כשהריקו להחבית. ותו דהרי המחץ לפניו ובידו. ואילו נפל שם שרץ. היה רואהו. מה אמרת דילמא בבור הי' ושאבו עמו כשמילא להחבית האחרון. ליתא, דהרי גם כשהריק המחץ לחבית האחרון לא ראה השרץ בהמחץ. אלא ודאי מדלא כסה המחץ אח"כ. אמרינן שאחר כל המלויים נפל השרץ לתוך המחץ. ולפיכך כל החביות טהורות. א"כ הא דקתני במשנתני דבנמצא במחץ הכל טמא. היינו רק בלא בדקו קודם ששאב בו. אפילו לא כסהו לבסוף. דאז מחזקינן בהמחץ טומאה למפרע מזמן לזמן. ואמרינן שקודם שאיבת הראשונה כבר היה בתוכו השרץ דהרי לא בדקו מתחלה. ואף שלא ראה השרץ בכל הריקותיו. אמרינן דבשאיבה ראשונה הביא השרץ לתוך הבור מתוך המחץ. ובשאיבה האחרונה חזר והעלהו מתוך הבור. וכ"כ אפילו בבדק המחץ בתחלה וכסה המחץ לבסוף. אם נמצא השרץ בהמחץ הכל טמא דאע"ג שבדקו מקודם עכ"פ כיון שכסהו ואפילו הכי נמצא בתוכו שרץ. ודאי שלא בדקו תחלה יפה: בין העגולים לזגין כך דרך דריכת יין. לאחר שהניחו הענבים תוך הגת. מניחין קרשים על הענבים. ובאין בני אדם ודורכין על הקרשים. ומתוך שדריכת בני אדם אינו כבד כל כך. יצא מתחלה היין זך. ואח"כ מניחין על הקרשים כדורים כבדים מעץ או אבן. ומגלגלין אותן הנה והנה והכדורים ההם נקראו עגולין. ומתוך שהן כבדין מאד. יצא ע"י גלגולן כל שארית היין מהחרצנים והזגים. רק לא לקחום מיד בתחלה לכבוש בהן הענבים. מפני שהיין שיצא ע"י כבדן אינו מובחר כהראשון. דע"י כבדן. יצא גם שמרים עם היין. אמנם מפני כובד העגולים הללו. צריכים בני אדם הרבה להעלותן לתוך הגת ולחזור ולהורידן מתוכו לארץ לאחר כבישת היין: רה"ר הרווח שבין מקום המיוחד להנחתן ובין הזגין שבגת. נחשב ר"ה לענין ספק טומאה שאירע שם. משום דרבים מצויין שם. ואפילו אם בשעת שאירע הספק לא היו שם ג' בנ"א: כרם שלפני הבוצרים שלא בצרוהו עדיין: רה"י דבני אדם נמנעין משם. שאל יתפסו כגנב: של אחר הבוצרים דשם רשות לכל העניים לילך ללקוט פרט ועוללות וכדומה: אימתי ר"ל אימתי אמרינן דשלאחר הבוצרין רה"ר. בזמן שיש בהכרם לאחר הבוצרים ב' פתחים מכוונים זה כנגד זה [כפ"ו בסופו]. שבני אדם נכנסין בזו ויוצאין בזו. אבל באין בהכרם רק פתח א' אחר הבוצרים. ופתח א' לפני הבוצרים. אינו ר"ה. דהרי אינו יכול לצאת עדיין בפתח שלפני הבוצרים. ומשום פתח א' לא מחשב מקום המוקף גדר ר"ה [כלעיל ספ"ו]. רק בשיש שם באמת ג' בני אדם אפילו בית סגור הו"ל ר"ה. מיהו לעיל בעגולין וזגין לא מחלק בכה"ג בין שיש שם פתח א' או ב'. ה"ט מדמיירי התם במונחים בשדה בלי גדר. והא דנקט הנך דינים הכא ולא לעיל ספ"ו. היינו משום דהנך ב' פרקים האחרונים כולהו מדיני בד וגת מיירי. להכי נקט כולהו דיני בד גבי הדדי: כלי בית הבד של שמן: ושל גת של יין: העקל סל שמניחין בתוכו הגפת של הזיתים לאחר שעצרו מהן השמן הזך. ומניחן על הגפת הזה שבעקל דברים כבדים כדי לעצור מהגפת יתר השמן. והוא עכור: בזמן שהן של עץ מנגבן אם השתמש בהן ע"ה. ורוצה החבר השתא להשתמש בהן טהרות. הדחה ודאי שצריכין מקודם. וא"צ תנא לאשמעינן. רק קמ"ל דצריכין נמי ניגוב. מדנטמא מי הדחה גופייהו מלחלוחית הטמא [כמכשירין פ"ד מ"י]. לפיכך מנגבן תחלה קודם שידיחן [עיין מכשירין שם]. מיהו לרש"י [ע"ז ע"ה א'] ולרמב"ם [ספי"א מאוכלין] א"צ להדיחן באפר ומים. אבל לתוס' [נדה סה"א ד"ה הדפין] וכ"כ הר"ש והרא"ש והר"ב הכא צריך להדיחן באפר ומים [ולא זכיתי להבין דברי הרמב"ם [ספי"א מאוכלין] שכתב דכשהן כלי מדיחן. ובאין להו ב"ק מנגבן. משמע מדבריו דבאין להן ב"ק שאין שם חריצין להתכנס שם לחלוחית הטמא. אז גם הדחה א"צ. ולא ידענא מנ"ל]: והן טהורין אם הן פשוטי כלי עץ אוכלים שאמקט"ו א"נ טבילה אחר הניגוב והדחה. ואם בני קבלת טומאה נינהו מטבילן אחר ההדחה: בזמן שהן של גמי באסט שהוא עשב יבש ובלע טפי: מיישנן כל י"ב חודש פשיטא שצריכים נמי ניגוב והדחה כברישא: או חולטן בחמים ר"ל שופך עליהן רותחין כדי שיצא מהן כל משקה טמא הבלוע בהן. ואם יש להן בית קבול המקט"ו. מטבילין אח"כ. ולא קודם חליטה מדהו"ל אז כטובל ושרץ בידו: ר' יוסי אומר אם נתנן בשבולת הנהר דיו הוא זרם הנהר. ומשום שהזרם הוא שביל להספינות נקרא שבולת. ומשום שהמים רדופין שם בכח יצא כל המשקה הבלוע. ודוקא שהניחן שם י"ב שעות [כע"ז ע"ה א']:
מלכת שלמה
בפי' רעז"ל ולא ניחא ליה במאי דטייף. אמר המלקט ל' הרא"ש ז"ל ולא ניחא ליה במאי דנטיף וכי היכי דאין משקה מכשיר אם לא שיהיה לרצון. ה"נ אין שם משקה עליו להקל טומאה אם לא שיהיה לרצון ע"כ:
עוד בפי' רעז"ל אלא מחמת טומאה שקבלה כשהיתה אוכל. כ' הח' ה"ר סולימאן אוחנא ז"ל נראה מדבריו ז"ל שהוא סובר כמ"ד משקין מיבלע בליעי דאי כמ"ד מפקיד פקידי אין במשקין שום טומאה כלל ואפילו לנסכים כשרים כדאיתא התם בפ' כל שעה ומיהו אפילו למ"ד מיבלע בליעי אין עליהם תורת משקין להיות תחלה אלא תורת אוכל ע"כ:
נטמאת מכביצה. כך מ"מ:
5.
One who eats grapes out of the baskets or from what is spread out on the ground, even though they burst and dripped into the wine-press, the wine-press remains clean. If he eats the grapes out of a grape-basket or from what was spread out on leaves, and a single berry dropped into the vat: If it has a seal all in the vat remains clean; But if it has no seal, all in the vat becomes unclean. If he dropped some of the grapes and trod upon them in an empty part of the wine-press: If the bulk of the grapes was exactly that of an egg, the contents remain clean; But if it was more than the bulk of an egg, the contents become unclean, for so soon as the first drop came out it contracted uncleanness from the remainder whose bulk is that of an egg.משנה ו
מִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמְדַבֵּר עַל שְׂפַת הַבּוֹר וְנִתְּזָה צִנּוֹרָא מִפִּיו, סָפֵק הִגִּיעָה לַבּוֹר סָפֵק לֹא הִגִּיעָה, סְפֵקוֹ טָהוֹר:
ברטנורה
וניתזה צנורא. ניתז רוק מפיו של עם הארץ המדבר, ורוק היוצא מפי עם הארץ מטמא אדם וכלים מירבנן, וכל שכן אוכלים ומשקים:ספיקו טהור. דאמרינן שפת הבור קלטה הצנורא ומנעתה מלרדת לתוך היין. ומתניתין איירי בבור סיד שאינו מקבל טומאה. ובתוספתא אמרו, דבבור של שמן. טמא, לפי שהשמן מחליק שפת הבור [והצנורא] מחלקת ויורדת למטה לשמן שבבור:
תוסופות יום טוב
ספיקו טהור. כתב הר"ב ובתוספתא אמרו דבור של שמן. טמא ברשות היחיד. הרמב"ם סוף פרק י"ח מהא"ה [הלכה יו]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנועל בית הבד מפני הבדדין הן דורכים הזיתים שבבית הבד. והן ע"ה. שגזרו חכמים עליהן טומאה שיטמאו כל דבר במגע. וגם מעיינותיהם טמאים כמזב [כנדה לג"ב]. וגם בגדי ע"ה טמאין כמדרס הזב. מחשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כחגיגה כב"ב ופ"ט דכלים מ"ב]. ורק על משא והיסט שלו לא גזרו. מדהוה גזרה שאין רוב הצבור יכלו לעמוד בה דהן היו רוב המתעסקים לעבוד ולמשא [ועיין תוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וקאמר הכא דמדצריך להן הב"ב לכבוש זיתיו. טיהרן מקודם. ומדחשש שמא שוב יתטמאו. וסגר לפניהן הבית הבד שלא יצאו ויתטמאו: והיו לשם כלים טמאין מדרס ששכח ב"ב שנשארו עדיין בתוך בית הבד כלים שנתטמאו מדרס. והן חוזרים ומטמאים במגע משא והיסט: רבי מאיר אומר בית הבד טמא כלומר זיתי בית הבד טמאים. דחיישינן שמא נטמא הע"ה בכלים הטמאים. והרי חזר ונגע בהזיתים. מיהו דוקא הזיתים טמאים שהרי ודאי נגעו שם בהן. מדלכך הביאן לשם להתעסק בהזיתים. אבל שאר דברים שהיו שם טהורים. דלא דמי למניח ע"ה אומן בתוך ביתו דס"ל לר"מ דהכל טמא [כפ"ז מ"ג]. דהתם הע"ה טמא הוא. משא"כ הכא דטיהרו. הו"ל תו ספק ספיקא. שמא לא נגע בהמדרס. ושמא לא חזר ונגע בהטהרות. ואפילו היה בית הבד רה"י דלא מהני גביה ס"ס [כפ"ו מ"ד]. היינו בשב' הספיקות בגוף הנטמא עצמו. כספק נכנס וספק כגע בהטומאה. אבל הכא שספק א' בהע"ה אם נטמא. וספק הב' בהכלי הטהור אם חזר הע"ה וטימאו. אין מחזיקין טומאה בס"ס. והיינו דקאמר הכא בית הבד טמא ולא קאמר הכל טמא [כפ"ז מ"ה]: רבי יהודה אומר בית הבד טהור ר"ל אפילו זיתי בית הבד שוודאי נגע בהן, טהורים. דמדטיהרן בעה"ב נזהרים מלהטמא בכלים טמאים. ונ"ל דלר"י נמי צריך שידע הע"ה שהן טמאים בעיני החבר ורק בבגדי ע"ה פליג עלי' ר"ש: רש"א אם טהורין להן כגון שנשארו שם בגדי ע"ה הטמאים. שבעיני ע"ה טהורין הן. וכ"ש בבגדי חבר שנטמאו. והע"ה סבור שהן טהורים: ואם טמאין להן שיודעין שהכלי נטמא וכדומה: א"ר יוסי פליג אר"י ור"ש דקאמרו דאם הכלי טמא בעיניו נזהר מלהטמא אפילו ממדרס. ואהא קאמר ר' יוסי שאעפ"כ נטמא הכל. מדאין בקיאין בהיסט של מדרס. ופליג נמי בהא על ר"מ דס"ל דאין ע"ה חושש אפילו בטומאת מגע. ולר' יוסי נזהר בטומאת מגע: הבדדין שטיהרן בעה"ב. והן דרכן לילך יחף. כדי לדרוך הזיתים ברגליהן: שהיו נכנסין ויוצאין הא דנקט ויוצאין היינו מדאיירי שכל רצפת הבד מלוחלח במשקים טמאים להכי נקט ויוצאום. דעי"ז אפשר שהתנגבו בחוץ: ומשקין טמאין בתוך בית הבד שנשפכו שם על הקרקע. והרי ודאי דרכו עליהן הבדדין. ואע"ג שאין משקים טמאים מטמאים אדם רק כשהן מעיינות הזב. אפ"ה הכא יש לחוש שכשדרכו אח"כ הזיתים. טימאום במשקה טופח שברגליהן: אם יש בין משקין לזיתים רווח מקום: כדי שינגבו את רגליהם בארץ קודם שדרכו הזיתים. ואי"ל גם באין שיעור להנגב הרי ספק משקים לטמא אחרים טהור [כפ"ד מ"ט]. ותו הרי אין מחזקט"ו ממקום למקום [כספ"ט]. י"ל דזהו רק בספק השקול. ולא כי הכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. ומה"ט נמי מחמרינן בבצק ומשקין טמאים בתוך הבית. דדוקא ביש בין משקין להבצק בכדי שינגבו התרנגולים חרטומן. טהורה הבצק המנוקר [לעיל פ"ג מ"ח]. מיהו בנעלו הע"ה מנעלים. אף שנתנגב המשקה מהמנעל קודם שדרך עמו הזיתים. הרי כלי נטמא מהמשקין. ונעשה שני. וכשדרך עמו הזיתים נעשו שלישי. ואף דאין שני עושה שלישי בחולין. אפילו בטבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ המנעל שהוא שני פוסל לתרומה. וכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה [כפ"ח דפרה מ"ז]. ונמצא שנטמא המשקה שעל הזיתים ונעשה שוב ראשון. וטימא שוב הזיתים להיות שני. וגם אסור להניחן לדרוך זיתי הטבל. דאע"ג דקיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. עכ"פ כשטביל עדיין לתרומה, אסור [כע"ז נ"ו א' ורמב"ם סוף טומאת אוכלין]: הבדדין והבוצרין מוסקי הזיתים שהן המלקטין אותן מהאילנות. א"צ בעה"ב לטהרן קודם לקיטתן. מדלא הוכשרו הזיתים. ולא יתטמאו כשילקטום הע"ה [כלעיל רפ"ט]. ורק קודם שיכבשום בבית הבד שכבר הוכשרו הזיתים בזיעת המעטן. ובמשקה שיצא מהן. צריך בעה"ב לטהר הדורכין. אבל הבוצרין דהיינו המלקטים הענבים מהגפנים צריך בעה"ב לטהרן מקודם שילקטו. מדקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [כשבת י"ז א']. ונמצא שיטמאו המלקטין את הענבים בידיהן. להכי נקט תנא בדדין ובוצרין: שנמצאת טומא' לפניה' נאמנין לומר לא נגענו אע"ג דלעיל [פ"ז מ"ו] אין נאמנין על נגיעה. הכא מדטיהרן בעה"ב נזהרין הם. ואע"ג דגם הא כבר שמעינן מלעיל [פ"ח מ"ט. י"ל דלא לחנם נקט התם שרץ. ור"ל והרי הבדדין יודעים שהשרץ טמא. ולהכי לד"ה מדטיהרן בעה"ב. נזהרין מליגע בו [וכלעיל פ"ה מ"ח ופ"ח מ"ב] דבמכיר הע"ה שהחבר נזהר בטהרות. נזהר גם הוא מלגרום לו טומאה. משא"כ הכא נקט ונמצא טומאה לפניהן. ר"ל שהטומאה עצמה נמצאת עכשיו לפניהן. וכגון שנמצא מונח שם בגד או כלי שלא ידעו בו טומאה. ועכשיו נמצא שהוא טמא. אפ"ה לא חיישינן שנגעו בו ולאו אדעתייהו. ואע"ג דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש. אמרינן דעביד ולאו אדעתיה [כשבועות דל"ד]. הכא שאני דמדיודעין שעוסקין בטהרות. מדקדקין היטב בכל נגיעתן. ודאי רמו אדעתייהו שפיר בתחלה ובסוף. ויודעין אם נגעו ובמה נגעו. ומתורץ בזה קו' רתוי"ט להר"ש והר"ב דמצרכה הכא שיהא החבר עומד עליהן ומתיראין לשקר פן יכחישום. וה"ט נמי דלא פליגי בה תנאי דמשנה א'. דהתם מיירי באין בעה"ב עומד עליהן ודו"ק]: וכן התינוקות שביניהם ה"ק הבדדין שהביאו ילדיהן עמהן לבית הבד. אחר שטיהר הבעה"ב הבדדין והילדים שלהן. וכשרוצים הילדים להפנות. מותרים אביהן לצאת עמהן לאחורי הגדר שיפנו הילדים א"ע שם. ואין חוששים שמא נגעו שם בטומאה. אמנם לרש"י [ברכות דסב"א]. וכן לרמב"ם בפי' המשנה. וכן לרא"ש ורב"א. ה"פ דמתני'. וכן התינוקו' שביניהן שבאו לבית הבד. והרי התינוקו' טמאין מדרגילין נדות לנשקן [כתוספתא פ"ג דטהרות]. ואפ"ה נאמנים הבדדין לומר לא נגענום. והדר קאמר תנא מילתא אחריתא. יוצאין חוץ לפתח וכו'. ור"ל מותרין הבדדין לצאת לחוץ לעשות צרכיהן ואין בעה"ב חושש שמא נטמאו שם: עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין עד כדי שיהא רואן כשירצה בעה"ב יהיה יכול לראותן: הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לטבול א"ע ואת הכלים הנצרכים בבית הבד והגת קודם שישתמשו בהן לטהרות. דכיון דמקוה לפניו ודאי טבל. ואילה"ק ממשנה א' דמחמיר ר"מ וס"ל דאין נאמנים. י"ל התם חיישינן דילמא נגע ולאו אדעתיה. וירא להודיע אח"כ שנטמא פן יקפיד הבעה"ב על שלא נזהרו. אבל הכא במזיד ודאי לא יעבור על דעת בעה"ב. ומה"ט נמי גם במשנה ב' בסיפא גם לר"מ צריך שלא יתרחק רק עד שיהיה הבעה"ב יכול לראותו דבהא כ"ע מודו דלכתחלה אין להאמינו על דבר שאפשר שנטמא בו ולאו אדעתיה: רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו ואע"ג דלעיל במשנה א' נאמנים לר' יוסי במגע טומאה. וכ"כ במשנה ב' נאמנים לומר לא נגענו ולא פליג ר' יוסי. י"ל הכא דמי טפי טבילה למדרס דמשנה א'. דכמו במדרס אין בקיאין בטומאתו. כ"כ בטבילה אין בקיאין בדיני חציצה. ותו דהכא גרע טפי מדהוחזק בטומאה. ואין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה [כנדה טו"א]: רש"א אם טהורין להן אם חושבין א"ע ואת הכלים טהורים [כלעיל סי' ה']. ואם טמאין להן שיודעין בעצמן שהן או הכלים נטמאות בנדה וכדומה [וכלעיל מ"א]: אם טמאים להן אינו צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו ומה"ט במשנה ב' בנמצא טומאה לפניהן נאמנים דהרי מדנמצא לפניהן שרץ וכדומה. רמו שפיר אדעתייהו לזכור השתא אם נגעו או לא נגעו בו. דהרי ודאי יודעין שהטומאה לפניהן. משא"כ בסיפא דמשנה ב'. בשיוצאין לפנות אין נאמנים דדילמא נגעו בדבר הטהור להם. ונ"ל עוד דנקט פלוגתא דר"ש במשנה א'. לאשמעינן דאע"ג דהתם הוחזקו בטהרה. אפ"ה כשהספק הוא בטהור להן טמאים. והדר תו נקט פלוגתא דר"ש הכא. דאע"ג דהוחזקו בטומאה אפ"ה בטמא להן טהורים: הנותן מן הסלים שלקח ענבים מהסל או ממקום ששטחן על הארץ. ורוצה ליתנן לתוך הגת: ומן המשטיח דס"ל לב"ש דכבר הוכשרו הענבים בהמשקה שיצא מהן שם במקום ששטחן או בסל. ואע"ג דלא הוה ניח"ל שם ביציאת המשקין דגם בסל יצאו דרך נקבי הסל. ובמשטיח אדמה. יתבלעו באדמה. עכ"פ הוכשרו במשקה שנשאר על גרגרי הענבים בשעה שנמלך לתתן להגת. והרי קיי"ל ריש מכשירין דבין בתחלתן או סופן לרצון. סגי להכשר: בש"א נותן בידים טהורות דאע"ג דסתם ידים שניות הן. ואין שני עושה שלישי בחולין. אפילו טבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. ב"ש ס"ל דטבול לתרומה כתרומה דמי [ר"ש]. א"נ נ"ל דהכא מיירי בחולין שנעשו על טהרות תרומה דכתרומה דמי [כלעיל פ"ב מ"ג. ובזה יתיישב מה דקאמר בסיפא הכל שוין דבנתן בידים טמאות טימאן. דק' וכי ס"ד שיהיו ב"ה דלא כהלכתא]: בה"א נותן בידים טמאות לאו דוקא ידים. אלא אפילו נטמא במת נמי שרו ב"ה. רק איידי דנקט ב"ש ידים לרבותא דחומרא נקט ב"ה נמי ידים: ומפריש תרומתו ר"ל ואעפ"כ יכול להפריש תרומתו בטהרה. ואע"ג דסגי בתחלתן וסופן. כשחד מינייהו ברצון. היינו תחלת או סוף נפילתן על הפירות. אבל תחלת עקירת המשקין צריך שיהיה דוקא לרצון [כרמב"ם פי"ב מאוכלין]. והכא שנתן הענבים במקום שהמשקה ילך לאיבוד. לא הוה ניח"ל בתחלה שיתעקרו המשקין מהענבים. ולא הוכשרו בו. מיהו כולה מתני' מיירי בבצרן לאכילה. ואח"כ נמלך לדרכן בגת. דאל"כ אפילו אין על הענבים משקין כלל. כבר הוכשרו מדבצרן לגת [כשבת די"ז א']: בטהרה מן העבט הוא כלי מזופף שהמשקה היוצא מהענבים שבתוכו לא ילך לאיבוד. ואם משם לוקח להביא לגת: ומן המשטיח של עלים דג"כ גלי אדעתיה דניח"ל במשקה היוצא מהן על העלין. מדאין הולכין לאיבוד: טמאן דהרי מדהניח הענבים במקום שאין משקה היוצא הולך לאיבוד. הוה תחלת עקירת המשקין מהענבים לרצון. ושפיר הוכשרו במשקה היוצא: האוכל מן הסלים כשאחזן ממעל להגת ואכלן: הרי הגת טהורה דהרי בכה"ג לא ניח"ל במשקה היוצא וכלעיל. ולא נקרא משקה לקט"ו מהידים השניות: מן העבט ומן המשטיח של עלים שכשיצאו מהן משקין בהנך. אינן הולכים לאיבוד. ושפיר נקראין מה"ט משקין להכשיר ולקט"ו: ונפל ממנו מתוך ידיו לתוך הגת: אם יש לו חותם ר"ל אם בגרגר שנשר מהאשכול נשאר בתחתיתו קצת מהענף שעי"ז לא יוכלו משקין לצאת מהגרגר: טהור הגת וכל אשר בתוכו טהור. דאפילו בצרן לגת. ונמצא שכבר הוכשר הגרגיר לקט"ו גם בלי משקה. והרי נטמא א"כ הגרגר מהידים. עכ"פ אין הגרגר חוזר ומטמא הגת. דאוכל טמא אפילו יש בו כביצה. אמ"ט כלי. וגם אם יש תוך הגת שאר ענבים כשנפל זה הגרגר לתוכו. לא נטמאו מהגרגר שהרי אין בגרגר כשיעור לטמא אחרים. ותו אפילו היה בהגרגר כביצה. אפ"ה לא היה מטמא שאר הענבים שתוך הגת. שהרי הגרגר לא נעשו מהידים שניים רק שלישי. שאינו חוזר ומטמא תרומה. ומכ"ש לטבל שדינו כחולין [כלעיל סי' כ"א]. ואפ"ה נקט תנא גרגר. שאין בו כשיעור. משום רבותא דסיפא. דבאין בו חותם. אפילו גרגר שאין בו כשיעור נטמא הכל: אם אין לו חותם טמא דהידים שנגעו בהמשקין שבפה הגרגר, טמאוהו. וטפת משקין זה נעשה מהידים תחלה. והוא חוזר ומטמא הגת וכל אשר בתוכו. דמשקה א"צ שיעור אפילו לטמא אחרים. ואע"ג דעכ"פ אין בהטפה הקטנה זו בכדי ליגע בהגת ובכל הענבים. עכ"פ כשידרכום ויצאו משקין רבים. ויתטמאו מהטפה טמאה. והן יטמאו הכל. מיהו כל זה בלקחן ממשטיח עלין. דהרי בצרן לגת. אבל בלקטן לאכילה. אפילו אין עליהן חותם לא היה נטמא הטפה מהידים. דמדלקטן לאכילה לא ניח"ל במשקין היוצאין. ואין עליהן שם משקה להכשיר ולקט"ו [כלעיל כ"ב]. ומה"ט לא מחלקי הכי ב"ה בין יש או אין עליהן חותם. דבין כך וכך מותרים ליתנן בידים מסואבות: נפלו ממנו ענבים שנפלו איזה ענבים שגרגריהן סתומין מהאשכול שהובצר לגת ונטמא מהידים: ודרכן במקום המופנה שדרך אותן ענבים שנשרו מהאשכול. במקום שבגת שהיה פנוי ונגוב ממשקין. וגם ענבים אחרים לא היו שם במקום ההוא. דאל"כ היו נטמאים מהענבים הטמאים שנפלו. שהרי היו יחד כביצה. וכדמסיק. וא"כ מה היה מועיל שאין בהענבים שנפלו רק כביצה מכוון. הרי גם כשיסחט טפה הראשונה. ישאר גוש ענבים כביצה. והוא יטמא להמשקין היוצאין כשנדרכו: כביצה מכוון טהור דאע"ג דגרגרי הענבים היו מחוברים יחד בהשרביט ומדמחוברין בידי שמים מצטרפין כולם לכביצה [ורק השרביט עצמו שהוא יד אינו מצטרף להשלים שיעור כביצה. וכריש עוקצין]. והרי הגרגרים ההם כבר טמאים היו. אפ"ה לא יכלו לטמא המשקין כשיצאו. דמדלא היו רק כביצה מכוונת. להכי כשיצא מהן הטפה הראשונה. לא ישאר בהגרגרים שיעור כביצה בכדי לטמא המשקין. ובעוד המשקין בתוך הזג. לא נטמאו עם הזג. דמשקין מפקד פקידי. ר"ל הן כגוף אחר המופקד בתוך הזג כמונח בקופסא [כפסחים ל"ג ע"ב]: נטמאת בכביצה והטפה ההיא טימאה הגת וגם כל המשקין שיוצאין אח"כ: מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור ר"ל שע"ה היה עומד על שפת בור של יין. והע"ה ההוא לא טיהרו בעה"ב והרי הוא מוחזק לנו במעיינותיו כזב: ונתזה צינורא מפיו ורוק ע"ה מטמא אדם וכלים מד"ס כאילו הוא זב ומכ"ש שמטמא רוקו אוכלין ומשקין [וכלעיל סימן א']: ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה רק לחוץ נפלה ונבלע בארץ [ונקט ספק ספק. לאשמעינן דהספיקות שוין. שלא הי' בה הכרע לכאן או לכאן. וכן בכל דוכתא]: ספקו טהור מדהו"ל כספק מגע מטומאה הנזרקת שאין לטומאה מקום. דאז אפילו בספק טומאה ברה"י טהור [כרפ"ד רב"א]. מיהו בשמן בכה"ג טמא. דאע"ג דנמי הו"ל ספק שבטומאה הנזרקת. אפ"ה כיון דשמן שבתוך הבור מחליק שפת הבור. להכי אפילו נפל בחוץ מהבור. שוב מחליק ויורד להבור. ואינו סט"ו. רק ודאי טומאה: הזולף את הבור ר"ל ששאב ממנו חביות רבות זה אחר זה: נמצא שרץ בראשונה אחר ששאב כולן. מצא שרץ בהחבית ששאב תחלה: כולן טמאות דאף דאין לומר שהשרץ שמצא בהחבית. היה כבר בהבור ונשאב עם החבית. ונמצא שהכל טמא. ליתא. דהרי אין מחזיקין טומאה מהחבית לבור. מדהו"ל ממקום למקום. עכ"פ י"ל ממ"נ. אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. אף שלא כיסהו אחר שמילאו דאפשר עי"ז לומר אחר שמילאו נפל לתוכו. אפ"ה מדמחזיקין טומאה מזמן לזמן. אמרינן שכבר היה השרץ בהחבית קודם שמילא בו. ובשעה שמילאו טימא כל היין שבבור. וכ"ש אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. וכסהו אחר ששאבו. הרי בכה"ג ודאי היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. וטימא הכל. וה"ה אם בדק החבית קודם ששאב בו. וגם כסהו אחר ששאב בו. הרי ודאי היה השרץ בתוכו קודם שאיבה. דהרי מדכסהו אח"כ. ודאי מקודם היה בתוכו ולא בדק יפה. אלא אפילו בדק החבית מקודם. ולא כסהו אחר ששאב בו. דאז ודאי מסתבר שאחר שאיבה נפל לתוכו. עכ"פ מדהחבית לפניו ולא ראה שנפל לתוכו כלום. ודאי מסתבר טפי שמקודם היה השרץ בתוך הבור [ועיין פי' הרא"ש]: באחרונה היא טמאה וכולן טהורות שאפילו תחזיק טומאה למפרע מזמן לזמן. ותאמר שכבר היה השרץ בחבית קודם ששאב בו. עכ"פ לא נטמאו החביות ששאב מקודם מהבור. מיהו בנמצא באמצעית. פשיטא דממנה ולמטה טמא. וממנה ולמעלה טהור: אימתי בזמן שהוא זולף בכל אחת ואחת ר"ל ששאב כל חבית בעצמה מן הבור: אבל אם היה זולף במחץ הוא כ"ח כעין דלי. ששואב בו וממלא עמו כל חבית וחבית: נמצא שרץ באחת מהן בא' מהחביות: היא טמאה בלבד החבית שנמצא בה טמא בלבד. ואפילו נמצא בהראשונה. עכ"פ אין מחזט"ו ממקום למקום. ולהכי תלינן דבתוך החבית זה. כאן נמצא כאן היה השרץ. ולא בבור או במחץ. ומדשפך לתוכה מה שבמחץ. א"כ לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי החביות האחרונות טהורות: אימתי גם ארישא קאי. בזלף ושאב עם כל חבית בעצמה מהבור. ואפ"ה עכ"פ בנמצא באחרונה. הראשונות טהורות: בזמן שהוא בודק אותה חבית שמצא בה השתא השרץ. בדקה קודם שבא לתוכן היין. וראה שאין שם שרץ: ולא מכסה שאחר שבדק החבית ושם לתוכה היין. לא כסה אותה אח"כ. דמדבדקה. א"כ ודאי לא היה בה השרץ מקודם. וליכא למיחש שנגע השרץ ביין שבבור. ומדלא כסהו לבסוף ע"כ לאחר ששאב נפל לתוכו השרץ. וא"ת עכ"פ הרי לא ראה שנפל לתוכה כלום. ועל כרחך שכבר מקודם היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. י"ל דממ"נ. אם שפך עם המחץ לתוכו. הרי לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ואי ברישא ששאב מהבור עם החבית עצמו. הרי נמצא השרץ בחבית האחרונה ששאב. ולפיכך הראשונות טהורות: או מכסה ולא בודק דאז אע"ג שאי"ל שאחר ששאב נפל השרץ לתוכה. דהרי כסהו אחר שאיבה. עכ"פ מדאין מחזט"ו ממקום למקום. ודאי בתוך החבית היה השרץ קודם שאיבה ולא בבור. וא"כ ברישא הרי נמצא באחרונה. ובסיפא אף שנמצא בראשונה. הרי שפך במחץ לתוכה ולא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי בין כך או כך שאר החביות טהורות. וכ"ש בלא בדקה מקודם. וגם לא כסהו לבסוף להחבית. הרי יש ב' צדדים לומר שלא הי' השרץ בהבור. ודאי החביות האחרונות טהורות: היה בודק ומכסה ונמצא שרץ בחבית הכל טמא כל החביות טמאות. דלא מיבעיא ברישא ששאב החבית עצמה מהבור. ומצא שרץ באחרונה. אפ"ה מדבדק וכסה החבית שנמצא בה השרץ. א"כ ודאי בתוך הבור היה השרץ. ושאבו עם החבית. ונמצא כל היין שבבור נטמא מהשרץ. אלא אפי' בסיפא. ששאב כל פעם במחץ. ושפכו כל פעם לחבית אחרת. וא"כ היה אפשר לומר שלא בתוך הבור היה השרץ רק בתוך המחץ. עכ"פ מדמחזקט"ו מזמן לזמן. אמרינן שכבר קודם שמילא החבית הראשונה עם המחץ. כבר היה השרץ בהמחץ ונטמא ממנו כל היין שבהבור. דאי"ל דבעת שטלטל המחץ מהבור לחבית האחרונה נפל לשם השרץ, ליתא, דהרי המחץ בידו היה וראה שלא נפל לתוכו כלום: במחץ הכל טמא נ"ל דהנך ב' בבור ובמחץ הכל טמא. לא קאי אבבא דבודק ומכסה. רק בבא חדשה היא וה"ק כל זה בנמצא השרץ בא' מהחביות. אבל בנמצא השרץ בהבור. אחר שמילא כל החביות ממנה אז אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכה היין. וגם לבסוף לא כסה הבור. עכ"פ מדלא ראה שנפל לתוך הבור שרץ. מחזקינן טומאה מזמן לזמן למפרע. ואמרינן שהיה השרץ בהחבית הראשון. וכששאב נפל ממנו להבור. או שמקודם ששפך לתוך הבור את היין כבר היה השרץ בתוך הבור. ולא בדק יפה. ובין כך וכך הרי נטמא הכל. וכ"ש באינך ג' גווני. דהיינו בבדק וכסה כל חביות. א"כ ודאי שאחת מהבדיקות לא היה יפה. או של חבית או של בור. דאל"כ שרץ זה מהיכן. וכ"ש טפי בלא בדק הבור תחלה. בין שכסה הבור או לא כסהו לבסוף אחר שמילא כל החבית וקודם שמצא השרץ. ודאי מחזקינן טומאה מזמן לזמן לומר שהיה השרץ בתחלה בתוך הבור. מדלא בדקה מתחלה. וכ"כ בנמצא השרץ במחץ לאחר כל המלויים הכל טמא. ואעפ"כ יש חילוק בין שנמצא בבור או במחץ. ולהכי פליג להו תנא בתרי בבי. ולא כללם יחד. לומר בבור או במחץ הכל טמא. אלא מדאין שוין בדינן. דבבור אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכו היין. וגם לא כסה אותו אחר כל השאיבות. דאז לכאורה היה מסתבר לומר שאחר ששאב כולן נפל לתוכו שרץ. אפ"ה כל החביות טמאות. דאימ' אחר שבדק הבור וקודם ששאב החבית הראשונה נפל לתוכה השרץ. ומדהיה אז יין בבור להכי לא ראהו בשעת שאיבה. ומדלא זזה הבור ממקומה. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שקודם שאיבה ראשונה נפל לתוכה השרץ. אבל במחץ אם ב' לטיבותא שבדקו קודם ששאב בו. ולא כסהו אחר שאיבת כולן. ואח"כ נמצא שרץ בתוכו. כל החביות טהורות. דהרי אי"ל שקודם שאיבתו הראשונה היה בתוכו השרץ. דהרי בדקו קודם שהתחיל לשאוב בו. וגם אי"ל שאחר שבדקו וקודם שהוריקו להחבית נפל לתוכו השרץ. דהרי אילו היה שם בשעת הרקה. היה רואה השרץ כשהריקו להחבית. ותו דהרי המחץ לפניו ובידו. ואילו נפל שם שרץ. היה רואהו. מה אמרת דילמא בבור הי' ושאבו עמו כשמילא להחבית האחרון. ליתא, דהרי גם כשהריק המחץ לחבית האחרון לא ראה השרץ בהמחץ. אלא ודאי מדלא כסה המחץ אח"כ. אמרינן שאחר כל המלויים נפל השרץ לתוך המחץ. ולפיכך כל החביות טהורות. א"כ הא דקתני במשנתני דבנמצא במחץ הכל טמא. היינו רק בלא בדקו קודם ששאב בו. אפילו לא כסהו לבסוף. דאז מחזקינן בהמחץ טומאה למפרע מזמן לזמן. ואמרינן שקודם שאיבת הראשונה כבר היה בתוכו השרץ דהרי לא בדקו מתחלה. ואף שלא ראה השרץ בכל הריקותיו. אמרינן דבשאיבה ראשונה הביא השרץ לתוך הבור מתוך המחץ. ובשאיבה האחרונה חזר והעלהו מתוך הבור. וכ"כ אפילו בבדק המחץ בתחלה וכסה המחץ לבסוף. אם נמצא השרץ בהמחץ הכל טמא דאע"ג שבדקו מקודם עכ"פ כיון שכסהו ואפילו הכי נמצא בתוכו שרץ. ודאי שלא בדקו תחלה יפה: בין העגולים לזגין כך דרך דריכת יין. לאחר שהניחו הענבים תוך הגת. מניחין קרשים על הענבים. ובאין בני אדם ודורכין על הקרשים. ומתוך שדריכת בני אדם אינו כבד כל כך. יצא מתחלה היין זך. ואח"כ מניחין על הקרשים כדורים כבדים מעץ או אבן. ומגלגלין אותן הנה והנה והכדורים ההם נקראו עגולין. ומתוך שהן כבדין מאד. יצא ע"י גלגולן כל שארית היין מהחרצנים והזגים. רק לא לקחום מיד בתחלה לכבוש בהן הענבים. מפני שהיין שיצא ע"י כבדן אינו מובחר כהראשון. דע"י כבדן. יצא גם שמרים עם היין. אמנם מפני כובד העגולים הללו. צריכים בני אדם הרבה להעלותן לתוך הגת ולחזור ולהורידן מתוכו לארץ לאחר כבישת היין: רה"ר הרווח שבין מקום המיוחד להנחתן ובין הזגין שבגת. נחשב ר"ה לענין ספק טומאה שאירע שם. משום דרבים מצויין שם. ואפילו אם בשעת שאירע הספק לא היו שם ג' בנ"א: כרם שלפני הבוצרים שלא בצרוהו עדיין: רה"י דבני אדם נמנעין משם. שאל יתפסו כגנב: של אחר הבוצרים דשם רשות לכל העניים לילך ללקוט פרט ועוללות וכדומה: אימתי ר"ל אימתי אמרינן דשלאחר הבוצרין רה"ר. בזמן שיש בהכרם לאחר הבוצרים ב' פתחים מכוונים זה כנגד זה [כפ"ו בסופו]. שבני אדם נכנסין בזו ויוצאין בזו. אבל באין בהכרם רק פתח א' אחר הבוצרים. ופתח א' לפני הבוצרים. אינו ר"ה. דהרי אינו יכול לצאת עדיין בפתח שלפני הבוצרים. ומשום פתח א' לא מחשב מקום המוקף גדר ר"ה [כלעיל ספ"ו]. רק בשיש שם באמת ג' בני אדם אפילו בית סגור הו"ל ר"ה. מיהו לעיל בעגולין וזגין לא מחלק בכה"ג בין שיש שם פתח א' או ב'. ה"ט מדמיירי התם במונחים בשדה בלי גדר. והא דנקט הנך דינים הכא ולא לעיל ספ"ו. היינו משום דהנך ב' פרקים האחרונים כולהו מדיני בד וגת מיירי. להכי נקט כולהו דיני בד גבי הדדי: כלי בית הבד של שמן: ושל גת של יין: העקל סל שמניחין בתוכו הגפת של הזיתים לאחר שעצרו מהן השמן הזך. ומניחן על הגפת הזה שבעקל דברים כבדים כדי לעצור מהגפת יתר השמן. והוא עכור: בזמן שהן של עץ מנגבן אם השתמש בהן ע"ה. ורוצה החבר השתא להשתמש בהן טהרות. הדחה ודאי שצריכין מקודם. וא"צ תנא לאשמעינן. רק קמ"ל דצריכין נמי ניגוב. מדנטמא מי הדחה גופייהו מלחלוחית הטמא [כמכשירין פ"ד מ"י]. לפיכך מנגבן תחלה קודם שידיחן [עיין מכשירין שם]. מיהו לרש"י [ע"ז ע"ה א'] ולרמב"ם [ספי"א מאוכלין] א"צ להדיחן באפר ומים. אבל לתוס' [נדה סה"א ד"ה הדפין] וכ"כ הר"ש והרא"ש והר"ב הכא צריך להדיחן באפר ומים [ולא זכיתי להבין דברי הרמב"ם [ספי"א מאוכלין] שכתב דכשהן כלי מדיחן. ובאין להו ב"ק מנגבן. משמע מדבריו דבאין להן ב"ק שאין שם חריצין להתכנס שם לחלוחית הטמא. אז גם הדחה א"צ. ולא ידענא מנ"ל]: והן טהורין אם הן פשוטי כלי עץ אוכלים שאמקט"ו א"נ טבילה אחר הניגוב והדחה. ואם בני קבלת טומאה נינהו מטבילן אחר ההדחה: בזמן שהן של גמי באסט שהוא עשב יבש ובלע טפי: מיישנן כל י"ב חודש פשיטא שצריכים נמי ניגוב והדחה כברישא: או חולטן בחמים ר"ל שופך עליהן רותחין כדי שיצא מהן כל משקה טמא הבלוע בהן. ואם יש להן בית קבול המקט"ו. מטבילין אח"כ. ולא קודם חליטה מדהו"ל אז כטובל ושרץ בידו: ר' יוסי אומר אם נתנן בשבולת הנהר דיו הוא זרם הנהר. ומשום שהזרם הוא שביל להספינות נקרא שבולת. ומשום שהמים רדופין שם בכח יצא כל המשקה הבלוע. ודוקא שהניחן שם י"ב שעות [כע"ז ע"ה א']:
מלכת שלמה
ספקו טהור. אע"ג דספק טומאה ברה"י ספקו טמא הכא ספקו טהור לפי דאמרינן שפת הבור וכו' כדמפ' רעז"ל:
6.
One who was standing and speaking by the edge of the cistern and some spittle squirted from his mouth, and there arises the doubt whether it reached the cistern or not, the condition of doubt is regarded as clean.משנה ז
הַזּוֹלֵף אֶת הַבּוֹר, נִמְצָא שֶׁרֶץ בָּרִאשׁוֹנָה, כֻּלָּן טְמֵאוֹת. בָּאַחֲרוֹנָה, הִיא טְמֵאָה וְכֻלָּן טְהוֹרוֹת. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהוּא זוֹלֵף בְּכָל אַחַת וְאַחַת. אֲבָל אִם הָיָה זוֹלֵף בְּמַחַץ, נִמְצָא שֶׁרֶץ בְּאַחַת מֵהֶן, הִיא טְמֵאָה בִּלְבָד. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהוּא בוֹדֵק וְלֹא מְכַסֶּה אוֹ מְכַסֶּה וְלֹא בוֹדֵק. הָיָה בוֹדֵק וּמְכַסֶּה, וְנִמְצָא שֶׁרֶץ, בֶּחָבִית, הַכֹּל טָמֵא. בַּבּוֹר, הַכֹּל טָמֵא. בַּמַּחַץ, הַכֹּל טָמֵא:
ברטנורה
הזולף את הבור. המוציא יין ושמן שבבור. ומפני שאינו מוציאו כולו בבת אחת אלא מעט מעט, קרי ליה זולף:ונמצא שרץ בראשונה. שהכניס חבית בבור ומילאה, וכן שניה, וכן שלישית, ואח״כ נמצא שרץ בחבית שמילא ראשונה:כולן טמאות. דמהראשונה נטמא כל מה שבבור, בין שהיה שרץ בבור בין שהיה בחבית:באחרונה היא טמאה וכולן טהורות. דממנה היה השרץ ולא מן הבור. ואפילו היה מן הבור, שמא נפל בבור אחר שנתמלאו כל הראשונות:אימתי בזמן שהוא זולף. כשהוא מכניס החביות עצמן בתוך הבור וממלא אותן אחת אחת:אבל היה זולף במחץ. שהחביות עומדות חוץ לבור. והוא ממלא אותן ע״י המחץ, והוא כלי חרס העשוי למלאות בו יין:נמצא שרץ באחת מהן היא טמאה בלבד. דאימור בתוך החבית היה השרץ ולא בבור:אימתי בזמן שהוא בודק. המחץ והחביות. שבדקן שלא היה בהן שרץ קודם שנתן לתוכו שמן, אבל לא היה מכסה לא הבור ולא החביות כל שעה שהיה מביא המחץ מזה לזה, דאימור בהליכתו נפל השרץ בחבית. וכן מכסה ולא בודק נמי שמא היה בחבית קודם לכן:אבל היה בודק ומכסה. שבדק החביות, ובכל פעם שהיה מוליך המחץ מזה לזה היה מכסה בין בור בין חבית, ממה נפשך שרץ היה בבור מתחלתו׳ בין שנמצא בחבית, בין שנמצא בבור, בין שנמצא במחץ:
תוסופות יום טוב
*[נמצא השרץ בראשונה כולן טמאות. צריך לי עיון דהא סתמא קתני וכי לא בדק ולא כסה אימא לאחר שמילאה נפל בה והא [צ"ל והראשונה] בלבד תהיה טמאה]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנועל בית הבד מפני הבדדין הן דורכים הזיתים שבבית הבד. והן ע"ה. שגזרו חכמים עליהן טומאה שיטמאו כל דבר במגע. וגם מעיינותיהם טמאים כמזב [כנדה לג"ב]. וגם בגדי ע"ה טמאין כמדרס הזב. מחשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כחגיגה כב"ב ופ"ט דכלים מ"ב]. ורק על משא והיסט שלו לא גזרו. מדהוה גזרה שאין רוב הצבור יכלו לעמוד בה דהן היו רוב המתעסקים לעבוד ולמשא [ועיין תוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וקאמר הכא דמדצריך להן הב"ב לכבוש זיתיו. טיהרן מקודם. ומדחשש שמא שוב יתטמאו. וסגר לפניהן הבית הבד שלא יצאו ויתטמאו: והיו לשם כלים טמאין מדרס ששכח ב"ב שנשארו עדיין בתוך בית הבד כלים שנתטמאו מדרס. והן חוזרים ומטמאים במגע משא והיסט: רבי מאיר אומר בית הבד טמא כלומר זיתי בית הבד טמאים. דחיישינן שמא נטמא הע"ה בכלים הטמאים. והרי חזר ונגע בהזיתים. מיהו דוקא הזיתים טמאים שהרי ודאי נגעו שם בהן. מדלכך הביאן לשם להתעסק בהזיתים. אבל שאר דברים שהיו שם טהורים. דלא דמי למניח ע"ה אומן בתוך ביתו דס"ל לר"מ דהכל טמא [כפ"ז מ"ג]. דהתם הע"ה טמא הוא. משא"כ הכא דטיהרו. הו"ל תו ספק ספיקא. שמא לא נגע בהמדרס. ושמא לא חזר ונגע בהטהרות. ואפילו היה בית הבד רה"י דלא מהני גביה ס"ס [כפ"ו מ"ד]. היינו בשב' הספיקות בגוף הנטמא עצמו. כספק נכנס וספק כגע בהטומאה. אבל הכא שספק א' בהע"ה אם נטמא. וספק הב' בהכלי הטהור אם חזר הע"ה וטימאו. אין מחזיקין טומאה בס"ס. והיינו דקאמר הכא בית הבד טמא ולא קאמר הכל טמא [כפ"ז מ"ה]: רבי יהודה אומר בית הבד טהור ר"ל אפילו זיתי בית הבד שוודאי נגע בהן, טהורים. דמדטיהרן בעה"ב נזהרים מלהטמא בכלים טמאים. ונ"ל דלר"י נמי צריך שידע הע"ה שהן טמאים בעיני החבר ורק בבגדי ע"ה פליג עלי' ר"ש: רש"א אם טהורין להן כגון שנשארו שם בגדי ע"ה הטמאים. שבעיני ע"ה טהורין הן. וכ"ש בבגדי חבר שנטמאו. והע"ה סבור שהן טהורים: ואם טמאין להן שיודעין שהכלי נטמא וכדומה: א"ר יוסי פליג אר"י ור"ש דקאמרו דאם הכלי טמא בעיניו נזהר מלהטמא אפילו ממדרס. ואהא קאמר ר' יוסי שאעפ"כ נטמא הכל. מדאין בקיאין בהיסט של מדרס. ופליג נמי בהא על ר"מ דס"ל דאין ע"ה חושש אפילו בטומאת מגע. ולר' יוסי נזהר בטומאת מגע: הבדדין שטיהרן בעה"ב. והן דרכן לילך יחף. כדי לדרוך הזיתים ברגליהן: שהיו נכנסין ויוצאין הא דנקט ויוצאין היינו מדאיירי שכל רצפת הבד מלוחלח במשקים טמאים להכי נקט ויוצאום. דעי"ז אפשר שהתנגבו בחוץ: ומשקין טמאין בתוך בית הבד שנשפכו שם על הקרקע. והרי ודאי דרכו עליהן הבדדין. ואע"ג שאין משקים טמאים מטמאים אדם רק כשהן מעיינות הזב. אפ"ה הכא יש לחוש שכשדרכו אח"כ הזיתים. טימאום במשקה טופח שברגליהן: אם יש בין משקין לזיתים רווח מקום: כדי שינגבו את רגליהם בארץ קודם שדרכו הזיתים. ואי"ל גם באין שיעור להנגב הרי ספק משקים לטמא אחרים טהור [כפ"ד מ"ט]. ותו הרי אין מחזקט"ו ממקום למקום [כספ"ט]. י"ל דזהו רק בספק השקול. ולא כי הכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. ומה"ט נמי מחמרינן בבצק ומשקין טמאים בתוך הבית. דדוקא ביש בין משקין להבצק בכדי שינגבו התרנגולים חרטומן. טהורה הבצק המנוקר [לעיל פ"ג מ"ח]. מיהו בנעלו הע"ה מנעלים. אף שנתנגב המשקה מהמנעל קודם שדרך עמו הזיתים. הרי כלי נטמא מהמשקין. ונעשה שני. וכשדרך עמו הזיתים נעשו שלישי. ואף דאין שני עושה שלישי בחולין. אפילו בטבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ המנעל שהוא שני פוסל לתרומה. וכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה [כפ"ח דפרה מ"ז]. ונמצא שנטמא המשקה שעל הזיתים ונעשה שוב ראשון. וטימא שוב הזיתים להיות שני. וגם אסור להניחן לדרוך זיתי הטבל. דאע"ג דקיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. עכ"פ כשטביל עדיין לתרומה, אסור [כע"ז נ"ו א' ורמב"ם סוף טומאת אוכלין]: הבדדין והבוצרין מוסקי הזיתים שהן המלקטין אותן מהאילנות. א"צ בעה"ב לטהרן קודם לקיטתן. מדלא הוכשרו הזיתים. ולא יתטמאו כשילקטום הע"ה [כלעיל רפ"ט]. ורק קודם שיכבשום בבית הבד שכבר הוכשרו הזיתים בזיעת המעטן. ובמשקה שיצא מהן. צריך בעה"ב לטהר הדורכין. אבל הבוצרין דהיינו המלקטים הענבים מהגפנים צריך בעה"ב לטהרן מקודם שילקטו. מדקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [כשבת י"ז א']. ונמצא שיטמאו המלקטין את הענבים בידיהן. להכי נקט תנא בדדין ובוצרין: שנמצאת טומא' לפניה' נאמנין לומר לא נגענו אע"ג דלעיל [פ"ז מ"ו] אין נאמנין על נגיעה. הכא מדטיהרן בעה"ב נזהרין הם. ואע"ג דגם הא כבר שמעינן מלעיל [פ"ח מ"ט. י"ל דלא לחנם נקט התם שרץ. ור"ל והרי הבדדין יודעים שהשרץ טמא. ולהכי לד"ה מדטיהרן בעה"ב. נזהרין מליגע בו [וכלעיל פ"ה מ"ח ופ"ח מ"ב] דבמכיר הע"ה שהחבר נזהר בטהרות. נזהר גם הוא מלגרום לו טומאה. משא"כ הכא נקט ונמצא טומאה לפניהן. ר"ל שהטומאה עצמה נמצאת עכשיו לפניהן. וכגון שנמצא מונח שם בגד או כלי שלא ידעו בו טומאה. ועכשיו נמצא שהוא טמא. אפ"ה לא חיישינן שנגעו בו ולאו אדעתייהו. ואע"ג דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש. אמרינן דעביד ולאו אדעתיה [כשבועות דל"ד]. הכא שאני דמדיודעין שעוסקין בטהרות. מדקדקין היטב בכל נגיעתן. ודאי רמו אדעתייהו שפיר בתחלה ובסוף. ויודעין אם נגעו ובמה נגעו. ומתורץ בזה קו' רתוי"ט להר"ש והר"ב דמצרכה הכא שיהא החבר עומד עליהן ומתיראין לשקר פן יכחישום. וה"ט נמי דלא פליגי בה תנאי דמשנה א'. דהתם מיירי באין בעה"ב עומד עליהן ודו"ק]: וכן התינוקות שביניהם ה"ק הבדדין שהביאו ילדיהן עמהן לבית הבד. אחר שטיהר הבעה"ב הבדדין והילדים שלהן. וכשרוצים הילדים להפנות. מותרים אביהן לצאת עמהן לאחורי הגדר שיפנו הילדים א"ע שם. ואין חוששים שמא נגעו שם בטומאה. אמנם לרש"י [ברכות דסב"א]. וכן לרמב"ם בפי' המשנה. וכן לרא"ש ורב"א. ה"פ דמתני'. וכן התינוקו' שביניהן שבאו לבית הבד. והרי התינוקו' טמאין מדרגילין נדות לנשקן [כתוספתא פ"ג דטהרות]. ואפ"ה נאמנים הבדדין לומר לא נגענום. והדר קאמר תנא מילתא אחריתא. יוצאין חוץ לפתח וכו'. ור"ל מותרין הבדדין לצאת לחוץ לעשות צרכיהן ואין בעה"ב חושש שמא נטמאו שם: עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין עד כדי שיהא רואן כשירצה בעה"ב יהיה יכול לראותן: הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לטבול א"ע ואת הכלים הנצרכים בבית הבד והגת קודם שישתמשו בהן לטהרות. דכיון דמקוה לפניו ודאי טבל. ואילה"ק ממשנה א' דמחמיר ר"מ וס"ל דאין נאמנים. י"ל התם חיישינן דילמא נגע ולאו אדעתיה. וירא להודיע אח"כ שנטמא פן יקפיד הבעה"ב על שלא נזהרו. אבל הכא במזיד ודאי לא יעבור על דעת בעה"ב. ומה"ט נמי גם במשנה ב' בסיפא גם לר"מ צריך שלא יתרחק רק עד שיהיה הבעה"ב יכול לראותו דבהא כ"ע מודו דלכתחלה אין להאמינו על דבר שאפשר שנטמא בו ולאו אדעתיה: רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו ואע"ג דלעיל במשנה א' נאמנים לר' יוסי במגע טומאה. וכ"כ במשנה ב' נאמנים לומר לא נגענו ולא פליג ר' יוסי. י"ל הכא דמי טפי טבילה למדרס דמשנה א'. דכמו במדרס אין בקיאין בטומאתו. כ"כ בטבילה אין בקיאין בדיני חציצה. ותו דהכא גרע טפי מדהוחזק בטומאה. ואין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה [כנדה טו"א]: רש"א אם טהורין להן אם חושבין א"ע ואת הכלים טהורים [כלעיל סי' ה']. ואם טמאין להן שיודעין בעצמן שהן או הכלים נטמאות בנדה וכדומה [וכלעיל מ"א]: אם טמאים להן אינו צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו ומה"ט במשנה ב' בנמצא טומאה לפניהן נאמנים דהרי מדנמצא לפניהן שרץ וכדומה. רמו שפיר אדעתייהו לזכור השתא אם נגעו או לא נגעו בו. דהרי ודאי יודעין שהטומאה לפניהן. משא"כ בסיפא דמשנה ב'. בשיוצאין לפנות אין נאמנים דדילמא נגעו בדבר הטהור להם. ונ"ל עוד דנקט פלוגתא דר"ש במשנה א'. לאשמעינן דאע"ג דהתם הוחזקו בטהרה. אפ"ה כשהספק הוא בטהור להן טמאים. והדר תו נקט פלוגתא דר"ש הכא. דאע"ג דהוחזקו בטומאה אפ"ה בטמא להן טהורים: הנותן מן הסלים שלקח ענבים מהסל או ממקום ששטחן על הארץ. ורוצה ליתנן לתוך הגת: ומן המשטיח דס"ל לב"ש דכבר הוכשרו הענבים בהמשקה שיצא מהן שם במקום ששטחן או בסל. ואע"ג דלא הוה ניח"ל שם ביציאת המשקין דגם בסל יצאו דרך נקבי הסל. ובמשטיח אדמה. יתבלעו באדמה. עכ"פ הוכשרו במשקה שנשאר על גרגרי הענבים בשעה שנמלך לתתן להגת. והרי קיי"ל ריש מכשירין דבין בתחלתן או סופן לרצון. סגי להכשר: בש"א נותן בידים טהורות דאע"ג דסתם ידים שניות הן. ואין שני עושה שלישי בחולין. אפילו טבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. ב"ש ס"ל דטבול לתרומה כתרומה דמי [ר"ש]. א"נ נ"ל דהכא מיירי בחולין שנעשו על טהרות תרומה דכתרומה דמי [כלעיל פ"ב מ"ג. ובזה יתיישב מה דקאמר בסיפא הכל שוין דבנתן בידים טמאות טימאן. דק' וכי ס"ד שיהיו ב"ה דלא כהלכתא]: בה"א נותן בידים טמאות לאו דוקא ידים. אלא אפילו נטמא במת נמי שרו ב"ה. רק איידי דנקט ב"ש ידים לרבותא דחומרא נקט ב"ה נמי ידים: ומפריש תרומתו ר"ל ואעפ"כ יכול להפריש תרומתו בטהרה. ואע"ג דסגי בתחלתן וסופן. כשחד מינייהו ברצון. היינו תחלת או סוף נפילתן על הפירות. אבל תחלת עקירת המשקין צריך שיהיה דוקא לרצון [כרמב"ם פי"ב מאוכלין]. והכא שנתן הענבים במקום שהמשקה ילך לאיבוד. לא הוה ניח"ל בתחלה שיתעקרו המשקין מהענבים. ולא הוכשרו בו. מיהו כולה מתני' מיירי בבצרן לאכילה. ואח"כ נמלך לדרכן בגת. דאל"כ אפילו אין על הענבים משקין כלל. כבר הוכשרו מדבצרן לגת [כשבת די"ז א']: בטהרה מן העבט הוא כלי מזופף שהמשקה היוצא מהענבים שבתוכו לא ילך לאיבוד. ואם משם לוקח להביא לגת: ומן המשטיח של עלים דג"כ גלי אדעתיה דניח"ל במשקה היוצא מהן על העלין. מדאין הולכין לאיבוד: טמאן דהרי מדהניח הענבים במקום שאין משקה היוצא הולך לאיבוד. הוה תחלת עקירת המשקין מהענבים לרצון. ושפיר הוכשרו במשקה היוצא: האוכל מן הסלים כשאחזן ממעל להגת ואכלן: הרי הגת טהורה דהרי בכה"ג לא ניח"ל במשקה היוצא וכלעיל. ולא נקרא משקה לקט"ו מהידים השניות: מן העבט ומן המשטיח של עלים שכשיצאו מהן משקין בהנך. אינן הולכים לאיבוד. ושפיר נקראין מה"ט משקין להכשיר ולקט"ו: ונפל ממנו מתוך ידיו לתוך הגת: אם יש לו חותם ר"ל אם בגרגר שנשר מהאשכול נשאר בתחתיתו קצת מהענף שעי"ז לא יוכלו משקין לצאת מהגרגר: טהור הגת וכל אשר בתוכו טהור. דאפילו בצרן לגת. ונמצא שכבר הוכשר הגרגיר לקט"ו גם בלי משקה. והרי נטמא א"כ הגרגר מהידים. עכ"פ אין הגרגר חוזר ומטמא הגת. דאוכל טמא אפילו יש בו כביצה. אמ"ט כלי. וגם אם יש תוך הגת שאר ענבים כשנפל זה הגרגר לתוכו. לא נטמאו מהגרגר שהרי אין בגרגר כשיעור לטמא אחרים. ותו אפילו היה בהגרגר כביצה. אפ"ה לא היה מטמא שאר הענבים שתוך הגת. שהרי הגרגר לא נעשו מהידים שניים רק שלישי. שאינו חוזר ומטמא תרומה. ומכ"ש לטבל שדינו כחולין [כלעיל סי' כ"א]. ואפ"ה נקט תנא גרגר. שאין בו כשיעור. משום רבותא דסיפא. דבאין בו חותם. אפילו גרגר שאין בו כשיעור נטמא הכל: אם אין לו חותם טמא דהידים שנגעו בהמשקין שבפה הגרגר, טמאוהו. וטפת משקין זה נעשה מהידים תחלה. והוא חוזר ומטמא הגת וכל אשר בתוכו. דמשקה א"צ שיעור אפילו לטמא אחרים. ואע"ג דעכ"פ אין בהטפה הקטנה זו בכדי ליגע בהגת ובכל הענבים. עכ"פ כשידרכום ויצאו משקין רבים. ויתטמאו מהטפה טמאה. והן יטמאו הכל. מיהו כל זה בלקחן ממשטיח עלין. דהרי בצרן לגת. אבל בלקטן לאכילה. אפילו אין עליהן חותם לא היה נטמא הטפה מהידים. דמדלקטן לאכילה לא ניח"ל במשקין היוצאין. ואין עליהן שם משקה להכשיר ולקט"ו [כלעיל כ"ב]. ומה"ט לא מחלקי הכי ב"ה בין יש או אין עליהן חותם. דבין כך וכך מותרים ליתנן בידים מסואבות: נפלו ממנו ענבים שנפלו איזה ענבים שגרגריהן סתומין מהאשכול שהובצר לגת ונטמא מהידים: ודרכן במקום המופנה שדרך אותן ענבים שנשרו מהאשכול. במקום שבגת שהיה פנוי ונגוב ממשקין. וגם ענבים אחרים לא היו שם במקום ההוא. דאל"כ היו נטמאים מהענבים הטמאים שנפלו. שהרי היו יחד כביצה. וכדמסיק. וא"כ מה היה מועיל שאין בהענבים שנפלו רק כביצה מכוון. הרי גם כשיסחט טפה הראשונה. ישאר גוש ענבים כביצה. והוא יטמא להמשקין היוצאין כשנדרכו: כביצה מכוון טהור דאע"ג דגרגרי הענבים היו מחוברים יחד בהשרביט ומדמחוברין בידי שמים מצטרפין כולם לכביצה [ורק השרביט עצמו שהוא יד אינו מצטרף להשלים שיעור כביצה. וכריש עוקצין]. והרי הגרגרים ההם כבר טמאים היו. אפ"ה לא יכלו לטמא המשקין כשיצאו. דמדלא היו רק כביצה מכוונת. להכי כשיצא מהן הטפה הראשונה. לא ישאר בהגרגרים שיעור כביצה בכדי לטמא המשקין. ובעוד המשקין בתוך הזג. לא נטמאו עם הזג. דמשקין מפקד פקידי. ר"ל הן כגוף אחר המופקד בתוך הזג כמונח בקופסא [כפסחים ל"ג ע"ב]: נטמאת בכביצה והטפה ההיא טימאה הגת וגם כל המשקין שיוצאין אח"כ: מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור ר"ל שע"ה היה עומד על שפת בור של יין. והע"ה ההוא לא טיהרו בעה"ב והרי הוא מוחזק לנו במעיינותיו כזב: ונתזה צינורא מפיו ורוק ע"ה מטמא אדם וכלים מד"ס כאילו הוא זב ומכ"ש שמטמא רוקו אוכלין ומשקין [וכלעיל סימן א']: ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה רק לחוץ נפלה ונבלע בארץ [ונקט ספק ספק. לאשמעינן דהספיקות שוין. שלא הי' בה הכרע לכאן או לכאן. וכן בכל דוכתא]: ספקו טהור מדהו"ל כספק מגע מטומאה הנזרקת שאין לטומאה מקום. דאז אפילו בספק טומאה ברה"י טהור [כרפ"ד רב"א]. מיהו בשמן בכה"ג טמא. דאע"ג דנמי הו"ל ספק שבטומאה הנזרקת. אפ"ה כיון דשמן שבתוך הבור מחליק שפת הבור. להכי אפילו נפל בחוץ מהבור. שוב מחליק ויורד להבור. ואינו סט"ו. רק ודאי טומאה: הזולף את הבור ר"ל ששאב ממנו חביות רבות זה אחר זה: נמצא שרץ בראשונה אחר ששאב כולן. מצא שרץ בהחבית ששאב תחלה: כולן טמאות דאף דאין לומר שהשרץ שמצא בהחבית. היה כבר בהבור ונשאב עם החבית. ונמצא שהכל טמא. ליתא. דהרי אין מחזיקין טומאה מהחבית לבור. מדהו"ל ממקום למקום. עכ"פ י"ל ממ"נ. אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. אף שלא כיסהו אחר שמילאו דאפשר עי"ז לומר אחר שמילאו נפל לתוכו. אפ"ה מדמחזיקין טומאה מזמן לזמן. אמרינן שכבר היה השרץ בהחבית קודם שמילא בו. ובשעה שמילאו טימא כל היין שבבור. וכ"ש אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. וכסהו אחר ששאבו. הרי בכה"ג ודאי היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. וטימא הכל. וה"ה אם בדק החבית קודם ששאב בו. וגם כסהו אחר ששאב בו. הרי ודאי היה השרץ בתוכו קודם שאיבה. דהרי מדכסהו אח"כ. ודאי מקודם היה בתוכו ולא בדק יפה. אלא אפילו בדק החבית מקודם. ולא כסהו אחר ששאב בו. דאז ודאי מסתבר שאחר שאיבה נפל לתוכו. עכ"פ מדהחבית לפניו ולא ראה שנפל לתוכו כלום. ודאי מסתבר טפי שמקודם היה השרץ בתוך הבור [ועיין פי' הרא"ש]: באחרונה היא טמאה וכולן טהורות שאפילו תחזיק טומאה למפרע מזמן לזמן. ותאמר שכבר היה השרץ בחבית קודם ששאב בו. עכ"פ לא נטמאו החביות ששאב מקודם מהבור. מיהו בנמצא באמצעית. פשיטא דממנה ולמטה טמא. וממנה ולמעלה טהור: אימתי בזמן שהוא זולף בכל אחת ואחת ר"ל ששאב כל חבית בעצמה מן הבור: אבל אם היה זולף במחץ הוא כ"ח כעין דלי. ששואב בו וממלא עמו כל חבית וחבית: נמצא שרץ באחת מהן בא' מהחביות: היא טמאה בלבד החבית שנמצא בה טמא בלבד. ואפילו נמצא בהראשונה. עכ"פ אין מחזט"ו ממקום למקום. ולהכי תלינן דבתוך החבית זה. כאן נמצא כאן היה השרץ. ולא בבור או במחץ. ומדשפך לתוכה מה שבמחץ. א"כ לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי החביות האחרונות טהורות: אימתי גם ארישא קאי. בזלף ושאב עם כל חבית בעצמה מהבור. ואפ"ה עכ"פ בנמצא באחרונה. הראשונות טהורות: בזמן שהוא בודק אותה חבית שמצא בה השתא השרץ. בדקה קודם שבא לתוכן היין. וראה שאין שם שרץ: ולא מכסה שאחר שבדק החבית ושם לתוכה היין. לא כסה אותה אח"כ. דמדבדקה. א"כ ודאי לא היה בה השרץ מקודם. וליכא למיחש שנגע השרץ ביין שבבור. ומדלא כסהו לבסוף ע"כ לאחר ששאב נפל לתוכו השרץ. וא"ת עכ"פ הרי לא ראה שנפל לתוכה כלום. ועל כרחך שכבר מקודם היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. י"ל דממ"נ. אם שפך עם המחץ לתוכו. הרי לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ואי ברישא ששאב מהבור עם החבית עצמו. הרי נמצא השרץ בחבית האחרונה ששאב. ולפיכך הראשונות טהורות: או מכסה ולא בודק דאז אע"ג שאי"ל שאחר ששאב נפל השרץ לתוכה. דהרי כסהו אחר שאיבה. עכ"פ מדאין מחזט"ו ממקום למקום. ודאי בתוך החבית היה השרץ קודם שאיבה ולא בבור. וא"כ ברישא הרי נמצא באחרונה. ובסיפא אף שנמצא בראשונה. הרי שפך במחץ לתוכה ולא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי בין כך או כך שאר החביות טהורות. וכ"ש בלא בדקה מקודם. וגם לא כסהו לבסוף להחבית. הרי יש ב' צדדים לומר שלא הי' השרץ בהבור. ודאי החביות האחרונות טהורות: היה בודק ומכסה ונמצא שרץ בחבית הכל טמא כל החביות טמאות. דלא מיבעיא ברישא ששאב החבית עצמה מהבור. ומצא שרץ באחרונה. אפ"ה מדבדק וכסה החבית שנמצא בה השרץ. א"כ ודאי בתוך הבור היה השרץ. ושאבו עם החבית. ונמצא כל היין שבבור נטמא מהשרץ. אלא אפי' בסיפא. ששאב כל פעם במחץ. ושפכו כל פעם לחבית אחרת. וא"כ היה אפשר לומר שלא בתוך הבור היה השרץ רק בתוך המחץ. עכ"פ מדמחזקט"ו מזמן לזמן. אמרינן שכבר קודם שמילא החבית הראשונה עם המחץ. כבר היה השרץ בהמחץ ונטמא ממנו כל היין שבהבור. דאי"ל דבעת שטלטל המחץ מהבור לחבית האחרונה נפל לשם השרץ, ליתא, דהרי המחץ בידו היה וראה שלא נפל לתוכו כלום: במחץ הכל טמא נ"ל דהנך ב' בבור ובמחץ הכל טמא. לא קאי אבבא דבודק ומכסה. רק בבא חדשה היא וה"ק כל זה בנמצא השרץ בא' מהחביות. אבל בנמצא השרץ בהבור. אחר שמילא כל החביות ממנה אז אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכה היין. וגם לבסוף לא כסה הבור. עכ"פ מדלא ראה שנפל לתוך הבור שרץ. מחזקינן טומאה מזמן לזמן למפרע. ואמרינן שהיה השרץ בהחבית הראשון. וכששאב נפל ממנו להבור. או שמקודם ששפך לתוך הבור את היין כבר היה השרץ בתוך הבור. ולא בדק יפה. ובין כך וכך הרי נטמא הכל. וכ"ש באינך ג' גווני. דהיינו בבדק וכסה כל חביות. א"כ ודאי שאחת מהבדיקות לא היה יפה. או של חבית או של בור. דאל"כ שרץ זה מהיכן. וכ"ש טפי בלא בדק הבור תחלה. בין שכסה הבור או לא כסהו לבסוף אחר שמילא כל החבית וקודם שמצא השרץ. ודאי מחזקינן טומאה מזמן לזמן לומר שהיה השרץ בתחלה בתוך הבור. מדלא בדקה מתחלה. וכ"כ בנמצא השרץ במחץ לאחר כל המלויים הכל טמא. ואעפ"כ יש חילוק בין שנמצא בבור או במחץ. ולהכי פליג להו תנא בתרי בבי. ולא כללם יחד. לומר בבור או במחץ הכל טמא. אלא מדאין שוין בדינן. דבבור אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכו היין. וגם לא כסה אותו אחר כל השאיבות. דאז לכאורה היה מסתבר לומר שאחר ששאב כולן נפל לתוכו שרץ. אפ"ה כל החביות טמאות. דאימ' אחר שבדק הבור וקודם ששאב החבית הראשונה נפל לתוכה השרץ. ומדהיה אז יין בבור להכי לא ראהו בשעת שאיבה. ומדלא זזה הבור ממקומה. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שקודם שאיבה ראשונה נפל לתוכה השרץ. אבל במחץ אם ב' לטיבותא שבדקו קודם ששאב בו. ולא כסהו אחר שאיבת כולן. ואח"כ נמצא שרץ בתוכו. כל החביות טהורות. דהרי אי"ל שקודם שאיבתו הראשונה היה בתוכו השרץ. דהרי בדקו קודם שהתחיל לשאוב בו. וגם אי"ל שאחר שבדקו וקודם שהוריקו להחבית נפל לתוכו השרץ. דהרי אילו היה שם בשעת הרקה. היה רואה השרץ כשהריקו להחבית. ותו דהרי המחץ לפניו ובידו. ואילו נפל שם שרץ. היה רואהו. מה אמרת דילמא בבור הי' ושאבו עמו כשמילא להחבית האחרון. ליתא, דהרי גם כשהריק המחץ לחבית האחרון לא ראה השרץ בהמחץ. אלא ודאי מדלא כסה המחץ אח"כ. אמרינן שאחר כל המלויים נפל השרץ לתוך המחץ. ולפיכך כל החביות טהורות. א"כ הא דקתני במשנתני דבנמצא במחץ הכל טמא. היינו רק בלא בדקו קודם ששאב בו. אפילו לא כסהו לבסוף. דאז מחזקינן בהמחץ טומאה למפרע מזמן לזמן. ואמרינן שקודם שאיבת הראשונה כבר היה בתוכו השרץ דהרי לא בדקו מתחלה. ואף שלא ראה השרץ בכל הריקותיו. אמרינן דבשאיבה ראשונה הביא השרץ לתוך הבור מתוך המחץ. ובשאיבה האחרונה חזר והעלהו מתוך הבור. וכ"כ אפילו בבדק המחץ בתחלה וכסה המחץ לבסוף. אם נמצא השרץ בהמחץ הכל טמא דאע"ג שבדקו מקודם עכ"פ כיון שכסהו ואפילו הכי נמצא בתוכו שרץ. ודאי שלא בדקו תחלה יפה: בין העגולים לזגין כך דרך דריכת יין. לאחר שהניחו הענבים תוך הגת. מניחין קרשים על הענבים. ובאין בני אדם ודורכין על הקרשים. ומתוך שדריכת בני אדם אינו כבד כל כך. יצא מתחלה היין זך. ואח"כ מניחין על הקרשים כדורים כבדים מעץ או אבן. ומגלגלין אותן הנה והנה והכדורים ההם נקראו עגולין. ומתוך שהן כבדין מאד. יצא ע"י גלגולן כל שארית היין מהחרצנים והזגים. רק לא לקחום מיד בתחלה לכבוש בהן הענבים. מפני שהיין שיצא ע"י כבדן אינו מובחר כהראשון. דע"י כבדן. יצא גם שמרים עם היין. אמנם מפני כובד העגולים הללו. צריכים בני אדם הרבה להעלותן לתוך הגת ולחזור ולהורידן מתוכו לארץ לאחר כבישת היין: רה"ר הרווח שבין מקום המיוחד להנחתן ובין הזגין שבגת. נחשב ר"ה לענין ספק טומאה שאירע שם. משום דרבים מצויין שם. ואפילו אם בשעת שאירע הספק לא היו שם ג' בנ"א: כרם שלפני הבוצרים שלא בצרוהו עדיין: רה"י דבני אדם נמנעין משם. שאל יתפסו כגנב: של אחר הבוצרים דשם רשות לכל העניים לילך ללקוט פרט ועוללות וכדומה: אימתי ר"ל אימתי אמרינן דשלאחר הבוצרין רה"ר. בזמן שיש בהכרם לאחר הבוצרים ב' פתחים מכוונים זה כנגד זה [כפ"ו בסופו]. שבני אדם נכנסין בזו ויוצאין בזו. אבל באין בהכרם רק פתח א' אחר הבוצרים. ופתח א' לפני הבוצרים. אינו ר"ה. דהרי אינו יכול לצאת עדיין בפתח שלפני הבוצרים. ומשום פתח א' לא מחשב מקום המוקף גדר ר"ה [כלעיל ספ"ו]. רק בשיש שם באמת ג' בני אדם אפילו בית סגור הו"ל ר"ה. מיהו לעיל בעגולין וזגין לא מחלק בכה"ג בין שיש שם פתח א' או ב'. ה"ט מדמיירי התם במונחים בשדה בלי גדר. והא דנקט הנך דינים הכא ולא לעיל ספ"ו. היינו משום דהנך ב' פרקים האחרונים כולהו מדיני בד וגת מיירי. להכי נקט כולהו דיני בד גבי הדדי: כלי בית הבד של שמן: ושל גת של יין: העקל סל שמניחין בתוכו הגפת של הזיתים לאחר שעצרו מהן השמן הזך. ומניחן על הגפת הזה שבעקל דברים כבדים כדי לעצור מהגפת יתר השמן. והוא עכור: בזמן שהן של עץ מנגבן אם השתמש בהן ע"ה. ורוצה החבר השתא להשתמש בהן טהרות. הדחה ודאי שצריכין מקודם. וא"צ תנא לאשמעינן. רק קמ"ל דצריכין נמי ניגוב. מדנטמא מי הדחה גופייהו מלחלוחית הטמא [כמכשירין פ"ד מ"י]. לפיכך מנגבן תחלה קודם שידיחן [עיין מכשירין שם]. מיהו לרש"י [ע"ז ע"ה א'] ולרמב"ם [ספי"א מאוכלין] א"צ להדיחן באפר ומים. אבל לתוס' [נדה סה"א ד"ה הדפין] וכ"כ הר"ש והרא"ש והר"ב הכא צריך להדיחן באפר ומים [ולא זכיתי להבין דברי הרמב"ם [ספי"א מאוכלין] שכתב דכשהן כלי מדיחן. ובאין להו ב"ק מנגבן. משמע מדבריו דבאין להן ב"ק שאין שם חריצין להתכנס שם לחלוחית הטמא. אז גם הדחה א"צ. ולא ידענא מנ"ל]: והן טהורין אם הן פשוטי כלי עץ אוכלים שאמקט"ו א"נ טבילה אחר הניגוב והדחה. ואם בני קבלת טומאה נינהו מטבילן אחר ההדחה: בזמן שהן של גמי באסט שהוא עשב יבש ובלע טפי: מיישנן כל י"ב חודש פשיטא שצריכים נמי ניגוב והדחה כברישא: או חולטן בחמים ר"ל שופך עליהן רותחין כדי שיצא מהן כל משקה טמא הבלוע בהן. ואם יש להן בית קבול המקט"ו. מטבילין אח"כ. ולא קודם חליטה מדהו"ל אז כטובל ושרץ בידו: ר' יוסי אומר אם נתנן בשבולת הנהר דיו הוא זרם הנהר. ומשום שהזרם הוא שביל להספינות נקרא שבולת. ומשום שהמים רדופין שם בכח יצא כל המשקה הבלוע. ודוקא שהניחן שם י"ב שעות [כע"ז ע"ה א']:
מלכת שלמה
כולן טמאות דמראשונה נטמא כל מה שבבור דא"ל דלאחר שהעלה החבית מן הבור נפל בה השרץ שהרי החבית לפניו ולאו זזו עיניו ממנה עד שהעלה החבית ואם נפל בה השרץ משעה שמילא החבית עד שהעלה א"א שלא יראנו נופל. הרא"ש ז"ל:
7.
If one is emptying out the cistern [into jars] and a [dead] sheretz was found in the first jar, all the other jars are deemed unclean; but if it was found in the last, only that one is unclean but all the others remain clean. When does this apply? When the wine was drawn directly with each jar, but if it was drawn with a ladle and a [dead] creeping thing was found in one of the jars, it alone is unclean. When does this apply? Only when the man examined [the jars] but did not cover them up or covered them up but did not examine them; But if he both examined them and covered them up and a [dead] creeping thing was found: If in one jar, all the contents of the cistern are deemed unclean. If it was found in the cistern, all its contents are deemed unclean And if it was found in the ladle all the contents of the cistern are deemed unclean.משנה ח
בֵּין הָעִגּוּלִים לַזַּגִּין, רְשׁוּת הָרַבִּים. כֶּרֶם שֶׁלִּפְנֵי הַבּוֹצְרִים, רְשׁוּת הַיָּחִיד. שֶׁלְּאַחַר הַבּוֹצְרִים, רְשׁוּת הָרַבִּים. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהָרַבִּים נִכְנָסִים בָּזוֹ וְיוֹצְאִים בָּזוֹ. כְּלֵי בֵית הַבַּד, וְשֶׁל גַּת, וְהָעֵקֶל, בִּזְמַן שֶׁהֵן שֶׁל עֵץ, מְנַגְּבָן וְהֵן טְהוֹרִין. בִּזְמַן שֶׁהֵן שֶׁל גֶּמִי, מְיַשְּׁנָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אוֹ חוֹלְטָן בְּחַמִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם נְתָנָן בְּשִׁבֹּלֶת הַנָּהָר, דַּיּוֹ:
ברטנורה
העיגולים לזגים. עיגול כמין ריחים גדול היו משימין על הזגים לאחר שדרכו הענבים ברגל, כדי שיתמצו ויצא כל היין הנשאר בהן, ומתוך כובדו וגדלו של עיגול זה צריכים בני אדם הרבה להעלותו על הציבור של הזגין העשוי כמין תפוח ולהורידו, לכך נחשב רשות הרבים לטהר ספק טומאה, משום דרבים מצויין שם:כרם שלפני הבוצרים רשות היחיד. שיראין בני אדם ליכנס שם, מפני שנתפס עליו כגנב:אחר הבוצרים רשות הרבים. שיש רשות לכל אדם ליכנס:כלי בית הבד של גת. כלומר ושל גת. דבית הבד לשמן, וגת ליין:העקל. עשוי כמין קופה מסורגת כעין רשת, ואחר שסחטו הזיתים נותנים הגפת באותו עקל, ומניחים עליו דבר מכביד להוציא הנשאר:מנגבן. וקודם לכן לא מהניא טבילה אם נטמאו, עד שיצא מהן המשקה הטמא שנדבק בהן:חולטן. שופך עליהן מים רותחים ואח״כ מטבילן:בשבולת הנהר. מקום שהמים רודפין, כדי להוציא המשקה הנדבק בהן. ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
בזמן שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו. בזמן שהרבים נכנסים ברוח זו ויוצאים ברוח שכנגדה. הרמב"ם פ"כ מהא"ה (ה' ז'): ושל גת. והר"ב העתיק של גת וכן הר"ש. וכך הוא במשנה שבגמרא דפוס ישן: *[והעקל. פי' הר"ב שאחר שסחטו הזיתים נותנים הגפת כו' שאותו הפסולת נקרא גפת כדפי' הר"ב ברפ"ג דשבת]: מנגבן. במים ואפר כדפי' הר"ב בשלהי מסכת ע"ז וכ"פ הר"ש: בשבולת הנהר. פי' הר"ב מקום שהמים רודפין מל' ושבולת שטפתני (תהלים סט ג) ולפי שדרך הספינות ללכת (שם) נקרא שבולת מל' שביל. ובשלהי מסכת ע"ז אמרינן דמניחן שם עונה. או יום או לילה. גבי מעין שמימיו רודפין. הר"ש: סליק מסכת טהרות
יכין
מלכת שלמה
יכין
הנועל בית הבד מפני הבדדין הן דורכים הזיתים שבבית הבד. והן ע"ה. שגזרו חכמים עליהן טומאה שיטמאו כל דבר במגע. וגם מעיינותיהם טמאים כמזב [כנדה לג"ב]. וגם בגדי ע"ה טמאין כמדרס הזב. מחשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה [כחגיגה כב"ב ופ"ט דכלים מ"ב]. ורק על משא והיסט שלו לא גזרו. מדהוה גזרה שאין רוב הצבור יכלו לעמוד בה דהן היו רוב המתעסקים לעבוד ולמשא [ועיין תוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק]. וקאמר הכא דמדצריך להן הב"ב לכבוש זיתיו. טיהרן מקודם. ומדחשש שמא שוב יתטמאו. וסגר לפניהן הבית הבד שלא יצאו ויתטמאו: והיו לשם כלים טמאין מדרס ששכח ב"ב שנשארו עדיין בתוך בית הבד כלים שנתטמאו מדרס. והן חוזרים ומטמאים במגע משא והיסט: רבי מאיר אומר בית הבד טמא כלומר זיתי בית הבד טמאים. דחיישינן שמא נטמא הע"ה בכלים הטמאים. והרי חזר ונגע בהזיתים. מיהו דוקא הזיתים טמאים שהרי ודאי נגעו שם בהן. מדלכך הביאן לשם להתעסק בהזיתים. אבל שאר דברים שהיו שם טהורים. דלא דמי למניח ע"ה אומן בתוך ביתו דס"ל לר"מ דהכל טמא [כפ"ז מ"ג]. דהתם הע"ה טמא הוא. משא"כ הכא דטיהרו. הו"ל תו ספק ספיקא. שמא לא נגע בהמדרס. ושמא לא חזר ונגע בהטהרות. ואפילו היה בית הבד רה"י דלא מהני גביה ס"ס [כפ"ו מ"ד]. היינו בשב' הספיקות בגוף הנטמא עצמו. כספק נכנס וספק כגע בהטומאה. אבל הכא שספק א' בהע"ה אם נטמא. וספק הב' בהכלי הטהור אם חזר הע"ה וטימאו. אין מחזיקין טומאה בס"ס. והיינו דקאמר הכא בית הבד טמא ולא קאמר הכל טמא [כפ"ז מ"ה]: רבי יהודה אומר בית הבד טהור ר"ל אפילו זיתי בית הבד שוודאי נגע בהן, טהורים. דמדטיהרן בעה"ב נזהרים מלהטמא בכלים טמאים. ונ"ל דלר"י נמי צריך שידע הע"ה שהן טמאים בעיני החבר ורק בבגדי ע"ה פליג עלי' ר"ש: רש"א אם טהורין להן כגון שנשארו שם בגדי ע"ה הטמאים. שבעיני ע"ה טהורין הן. וכ"ש בבגדי חבר שנטמאו. והע"ה סבור שהן טהורים: ואם טמאין להן שיודעין שהכלי נטמא וכדומה: א"ר יוסי פליג אר"י ור"ש דקאמרו דאם הכלי טמא בעיניו נזהר מלהטמא אפילו ממדרס. ואהא קאמר ר' יוסי שאעפ"כ נטמא הכל. מדאין בקיאין בהיסט של מדרס. ופליג נמי בהא על ר"מ דס"ל דאין ע"ה חושש אפילו בטומאת מגע. ולר' יוסי נזהר בטומאת מגע: הבדדין שטיהרן בעה"ב. והן דרכן לילך יחף. כדי לדרוך הזיתים ברגליהן: שהיו נכנסין ויוצאין הא דנקט ויוצאין היינו מדאיירי שכל רצפת הבד מלוחלח במשקים טמאים להכי נקט ויוצאום. דעי"ז אפשר שהתנגבו בחוץ: ומשקין טמאין בתוך בית הבד שנשפכו שם על הקרקע. והרי ודאי דרכו עליהן הבדדין. ואע"ג שאין משקים טמאים מטמאים אדם רק כשהן מעיינות הזב. אפ"ה הכא יש לחוש שכשדרכו אח"כ הזיתים. טימאום במשקה טופח שברגליהן: אם יש בין משקין לזיתים רווח מקום: כדי שינגבו את רגליהם בארץ קודם שדרכו הזיתים. ואי"ל גם באין שיעור להנגב הרי ספק משקים לטמא אחרים טהור [כפ"ד מ"ט]. ותו הרי אין מחזקט"ו ממקום למקום [כספ"ט]. י"ל דזהו רק בספק השקול. ולא כי הכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. ומה"ט נמי מחמרינן בבצק ומשקין טמאים בתוך הבית. דדוקא ביש בין משקין להבצק בכדי שינגבו התרנגולים חרטומן. טהורה הבצק המנוקר [לעיל פ"ג מ"ח]. מיהו בנעלו הע"ה מנעלים. אף שנתנגב המשקה מהמנעל קודם שדרך עמו הזיתים. הרי כלי נטמא מהמשקין. ונעשה שני. וכשדרך עמו הזיתים נעשו שלישי. ואף דאין שני עושה שלישי בחולין. אפילו בטבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. עכ"פ המנעל שהוא שני פוסל לתרומה. וכל הפוסל תרומה מטמא משקין להיות תחלה [כפ"ח דפרה מ"ז]. ונמצא שנטמא המשקה שעל הזיתים ונעשה שוב ראשון. וטימא שוב הזיתים להיות שני. וגם אסור להניחן לדרוך זיתי הטבל. דאע"ג דקיי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י. עכ"פ כשטביל עדיין לתרומה, אסור [כע"ז נ"ו א' ורמב"ם סוף טומאת אוכלין]: הבדדין והבוצרין מוסקי הזיתים שהן המלקטין אותן מהאילנות. א"צ בעה"ב לטהרן קודם לקיטתן. מדלא הוכשרו הזיתים. ולא יתטמאו כשילקטום הע"ה [כלעיל רפ"ט]. ורק קודם שיכבשום בבית הבד שכבר הוכשרו הזיתים בזיעת המעטן. ובמשקה שיצא מהן. צריך בעה"ב לטהר הדורכין. אבל הבוצרין דהיינו המלקטים הענבים מהגפנים צריך בעה"ב לטהרן מקודם שילקטו. מדקיי"ל הבוצר לגת הוכשר [כשבת י"ז א']. ונמצא שיטמאו המלקטין את הענבים בידיהן. להכי נקט תנא בדדין ובוצרין: שנמצאת טומא' לפניה' נאמנין לומר לא נגענו אע"ג דלעיל [פ"ז מ"ו] אין נאמנין על נגיעה. הכא מדטיהרן בעה"ב נזהרין הם. ואע"ג דגם הא כבר שמעינן מלעיל [פ"ח מ"ט. י"ל דלא לחנם נקט התם שרץ. ור"ל והרי הבדדין יודעים שהשרץ טמא. ולהכי לד"ה מדטיהרן בעה"ב. נזהרין מליגע בו [וכלעיל פ"ה מ"ח ופ"ח מ"ב] דבמכיר הע"ה שהחבר נזהר בטהרות. נזהר גם הוא מלגרום לו טומאה. משא"כ הכא נקט ונמצא טומאה לפניהן. ר"ל שהטומאה עצמה נמצאת עכשיו לפניהן. וכגון שנמצא מונח שם בגד או כלי שלא ידעו בו טומאה. ועכשיו נמצא שהוא טמא. אפ"ה לא חיישינן שנגעו בו ולאו אדעתייהו. ואע"ג דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש. אמרינן דעביד ולאו אדעתיה [כשבועות דל"ד]. הכא שאני דמדיודעין שעוסקין בטהרות. מדקדקין היטב בכל נגיעתן. ודאי רמו אדעתייהו שפיר בתחלה ובסוף. ויודעין אם נגעו ובמה נגעו. ומתורץ בזה קו' רתוי"ט להר"ש והר"ב דמצרכה הכא שיהא החבר עומד עליהן ומתיראין לשקר פן יכחישום. וה"ט נמי דלא פליגי בה תנאי דמשנה א'. דהתם מיירי באין בעה"ב עומד עליהן ודו"ק]: וכן התינוקות שביניהם ה"ק הבדדין שהביאו ילדיהן עמהן לבית הבד. אחר שטיהר הבעה"ב הבדדין והילדים שלהן. וכשרוצים הילדים להפנות. מותרים אביהן לצאת עמהן לאחורי הגדר שיפנו הילדים א"ע שם. ואין חוששים שמא נגעו שם בטומאה. אמנם לרש"י [ברכות דסב"א]. וכן לרמב"ם בפי' המשנה. וכן לרא"ש ורב"א. ה"פ דמתני'. וכן התינוקו' שביניהן שבאו לבית הבד. והרי התינוקו' טמאין מדרגילין נדות לנשקן [כתוספתא פ"ג דטהרות]. ואפ"ה נאמנים הבדדין לומר לא נגענום. והדר קאמר תנא מילתא אחריתא. יוצאין חוץ לפתח וכו'. ור"ל מותרין הבדדין לצאת לחוץ לעשות צרכיהן ואין בעה"ב חושש שמא נטמאו שם: עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין עד כדי שיהא רואן כשירצה בעה"ב יהיה יכול לראותן: הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לטבול א"ע ואת הכלים הנצרכים בבית הבד והגת קודם שישתמשו בהן לטהרות. דכיון דמקוה לפניו ודאי טבל. ואילה"ק ממשנה א' דמחמיר ר"מ וס"ל דאין נאמנים. י"ל התם חיישינן דילמא נגע ולאו אדעתיה. וירא להודיע אח"כ שנטמא פן יקפיד הבעה"ב על שלא נזהרו. אבל הכא במזיד ודאי לא יעבור על דעת בעה"ב. ומה"ט נמי גם במשנה ב' בסיפא גם לר"מ צריך שלא יתרחק רק עד שיהיה הבעה"ב יכול לראותו דבהא כ"ע מודו דלכתחלה אין להאמינו על דבר שאפשר שנטמא בו ולאו אדעתיה: רבי יוסי אומר צריך לעמוד עליהן עד שיטבולו ואע"ג דלעיל במשנה א' נאמנים לר' יוסי במגע טומאה. וכ"כ במשנה ב' נאמנים לומר לא נגענו ולא פליג ר' יוסי. י"ל הכא דמי טפי טבילה למדרס דמשנה א'. דכמו במדרס אין בקיאין בטומאתו. כ"כ בטבילה אין בקיאין בדיני חציצה. ותו דהכא גרע טפי מדהוחזק בטומאה. ואין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה [כנדה טו"א]: רש"א אם טהורין להן אם חושבין א"ע ואת הכלים טהורים [כלעיל סי' ה']. ואם טמאין להן שיודעין בעצמן שהן או הכלים נטמאות בנדה וכדומה [וכלעיל מ"א]: אם טמאים להן אינו צריך לעמוד עליהם עד שיטבולו ומה"ט במשנה ב' בנמצא טומאה לפניהן נאמנים דהרי מדנמצא לפניהן שרץ וכדומה. רמו שפיר אדעתייהו לזכור השתא אם נגעו או לא נגעו בו. דהרי ודאי יודעין שהטומאה לפניהן. משא"כ בסיפא דמשנה ב'. בשיוצאין לפנות אין נאמנים דדילמא נגעו בדבר הטהור להם. ונ"ל עוד דנקט פלוגתא דר"ש במשנה א'. לאשמעינן דאע"ג דהתם הוחזקו בטהרה. אפ"ה כשהספק הוא בטהור להן טמאים. והדר תו נקט פלוגתא דר"ש הכא. דאע"ג דהוחזקו בטומאה אפ"ה בטמא להן טהורים: הנותן מן הסלים שלקח ענבים מהסל או ממקום ששטחן על הארץ. ורוצה ליתנן לתוך הגת: ומן המשטיח דס"ל לב"ש דכבר הוכשרו הענבים בהמשקה שיצא מהן שם במקום ששטחן או בסל. ואע"ג דלא הוה ניח"ל שם ביציאת המשקין דגם בסל יצאו דרך נקבי הסל. ובמשטיח אדמה. יתבלעו באדמה. עכ"פ הוכשרו במשקה שנשאר על גרגרי הענבים בשעה שנמלך לתתן להגת. והרי קיי"ל ריש מכשירין דבין בתחלתן או סופן לרצון. סגי להכשר: בש"א נותן בידים טהורות דאע"ג דסתם ידים שניות הן. ואין שני עושה שלישי בחולין. אפילו טבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. ב"ש ס"ל דטבול לתרומה כתרומה דמי [ר"ש]. א"נ נ"ל דהכא מיירי בחולין שנעשו על טהרות תרומה דכתרומה דמי [כלעיל פ"ב מ"ג. ובזה יתיישב מה דקאמר בסיפא הכל שוין דבנתן בידים טמאות טימאן. דק' וכי ס"ד שיהיו ב"ה דלא כהלכתא]: בה"א נותן בידים טמאות לאו דוקא ידים. אלא אפילו נטמא במת נמי שרו ב"ה. רק איידי דנקט ב"ש ידים לרבותא דחומרא נקט ב"ה נמי ידים: ומפריש תרומתו ר"ל ואעפ"כ יכול להפריש תרומתו בטהרה. ואע"ג דסגי בתחלתן וסופן. כשחד מינייהו ברצון. היינו תחלת או סוף נפילתן על הפירות. אבל תחלת עקירת המשקין צריך שיהיה דוקא לרצון [כרמב"ם פי"ב מאוכלין]. והכא שנתן הענבים במקום שהמשקה ילך לאיבוד. לא הוה ניח"ל בתחלה שיתעקרו המשקין מהענבים. ולא הוכשרו בו. מיהו כולה מתני' מיירי בבצרן לאכילה. ואח"כ נמלך לדרכן בגת. דאל"כ אפילו אין על הענבים משקין כלל. כבר הוכשרו מדבצרן לגת [כשבת די"ז א']: בטהרה מן העבט הוא כלי מזופף שהמשקה היוצא מהענבים שבתוכו לא ילך לאיבוד. ואם משם לוקח להביא לגת: ומן המשטיח של עלים דג"כ גלי אדעתיה דניח"ל במשקה היוצא מהן על העלין. מדאין הולכין לאיבוד: טמאן דהרי מדהניח הענבים במקום שאין משקה היוצא הולך לאיבוד. הוה תחלת עקירת המשקין מהענבים לרצון. ושפיר הוכשרו במשקה היוצא: האוכל מן הסלים כשאחזן ממעל להגת ואכלן: הרי הגת טהורה דהרי בכה"ג לא ניח"ל במשקה היוצא וכלעיל. ולא נקרא משקה לקט"ו מהידים השניות: מן העבט ומן המשטיח של עלים שכשיצאו מהן משקין בהנך. אינן הולכים לאיבוד. ושפיר נקראין מה"ט משקין להכשיר ולקט"ו: ונפל ממנו מתוך ידיו לתוך הגת: אם יש לו חותם ר"ל אם בגרגר שנשר מהאשכול נשאר בתחתיתו קצת מהענף שעי"ז לא יוכלו משקין לצאת מהגרגר: טהור הגת וכל אשר בתוכו טהור. דאפילו בצרן לגת. ונמצא שכבר הוכשר הגרגיר לקט"ו גם בלי משקה. והרי נטמא א"כ הגרגר מהידים. עכ"פ אין הגרגר חוזר ומטמא הגת. דאוכל טמא אפילו יש בו כביצה. אמ"ט כלי. וגם אם יש תוך הגת שאר ענבים כשנפל זה הגרגר לתוכו. לא נטמאו מהגרגר שהרי אין בגרגר כשיעור לטמא אחרים. ותו אפילו היה בהגרגר כביצה. אפ"ה לא היה מטמא שאר הענבים שתוך הגת. שהרי הגרגר לא נעשו מהידים שניים רק שלישי. שאינו חוזר ומטמא תרומה. ומכ"ש לטבל שדינו כחולין [כלעיל סי' כ"א]. ואפ"ה נקט תנא גרגר. שאין בו כשיעור. משום רבותא דסיפא. דבאין בו חותם. אפילו גרגר שאין בו כשיעור נטמא הכל: אם אין לו חותם טמא דהידים שנגעו בהמשקין שבפה הגרגר, טמאוהו. וטפת משקין זה נעשה מהידים תחלה. והוא חוזר ומטמא הגת וכל אשר בתוכו. דמשקה א"צ שיעור אפילו לטמא אחרים. ואע"ג דעכ"פ אין בהטפה הקטנה זו בכדי ליגע בהגת ובכל הענבים. עכ"פ כשידרכום ויצאו משקין רבים. ויתטמאו מהטפה טמאה. והן יטמאו הכל. מיהו כל זה בלקחן ממשטיח עלין. דהרי בצרן לגת. אבל בלקטן לאכילה. אפילו אין עליהן חותם לא היה נטמא הטפה מהידים. דמדלקטן לאכילה לא ניח"ל במשקין היוצאין. ואין עליהן שם משקה להכשיר ולקט"ו [כלעיל כ"ב]. ומה"ט לא מחלקי הכי ב"ה בין יש או אין עליהן חותם. דבין כך וכך מותרים ליתנן בידים מסואבות: נפלו ממנו ענבים שנפלו איזה ענבים שגרגריהן סתומין מהאשכול שהובצר לגת ונטמא מהידים: ודרכן במקום המופנה שדרך אותן ענבים שנשרו מהאשכול. במקום שבגת שהיה פנוי ונגוב ממשקין. וגם ענבים אחרים לא היו שם במקום ההוא. דאל"כ היו נטמאים מהענבים הטמאים שנפלו. שהרי היו יחד כביצה. וכדמסיק. וא"כ מה היה מועיל שאין בהענבים שנפלו רק כביצה מכוון. הרי גם כשיסחט טפה הראשונה. ישאר גוש ענבים כביצה. והוא יטמא להמשקין היוצאין כשנדרכו: כביצה מכוון טהור דאע"ג דגרגרי הענבים היו מחוברים יחד בהשרביט ומדמחוברין בידי שמים מצטרפין כולם לכביצה [ורק השרביט עצמו שהוא יד אינו מצטרף להשלים שיעור כביצה. וכריש עוקצין]. והרי הגרגרים ההם כבר טמאים היו. אפ"ה לא יכלו לטמא המשקין כשיצאו. דמדלא היו רק כביצה מכוונת. להכי כשיצא מהן הטפה הראשונה. לא ישאר בהגרגרים שיעור כביצה בכדי לטמא המשקין. ובעוד המשקין בתוך הזג. לא נטמאו עם הזג. דמשקין מפקד פקידי. ר"ל הן כגוף אחר המופקד בתוך הזג כמונח בקופסא [כפסחים ל"ג ע"ב]: נטמאת בכביצה והטפה ההיא טימאה הגת וגם כל המשקין שיוצאין אח"כ: מי שהיה עומד ומדבר על שפת הבור ר"ל שע"ה היה עומד על שפת בור של יין. והע"ה ההוא לא טיהרו בעה"ב והרי הוא מוחזק לנו במעיינותיו כזב: ונתזה צינורא מפיו ורוק ע"ה מטמא אדם וכלים מד"ס כאילו הוא זב ומכ"ש שמטמא רוקו אוכלין ומשקין [וכלעיל סימן א']: ספק הגיעה לבור ספק לא הגיעה רק לחוץ נפלה ונבלע בארץ [ונקט ספק ספק. לאשמעינן דהספיקות שוין. שלא הי' בה הכרע לכאן או לכאן. וכן בכל דוכתא]: ספקו טהור מדהו"ל כספק מגע מטומאה הנזרקת שאין לטומאה מקום. דאז אפילו בספק טומאה ברה"י טהור [כרפ"ד רב"א]. מיהו בשמן בכה"ג טמא. דאע"ג דנמי הו"ל ספק שבטומאה הנזרקת. אפ"ה כיון דשמן שבתוך הבור מחליק שפת הבור. להכי אפילו נפל בחוץ מהבור. שוב מחליק ויורד להבור. ואינו סט"ו. רק ודאי טומאה: הזולף את הבור ר"ל ששאב ממנו חביות רבות זה אחר זה: נמצא שרץ בראשונה אחר ששאב כולן. מצא שרץ בהחבית ששאב תחלה: כולן טמאות דאף דאין לומר שהשרץ שמצא בהחבית. היה כבר בהבור ונשאב עם החבית. ונמצא שהכל טמא. ליתא. דהרי אין מחזיקין טומאה מהחבית לבור. מדהו"ל ממקום למקום. עכ"פ י"ל ממ"נ. אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. אף שלא כיסהו אחר שמילאו דאפשר עי"ז לומר אחר שמילאו נפל לתוכו. אפ"ה מדמחזיקין טומאה מזמן לזמן. אמרינן שכבר היה השרץ בהחבית קודם שמילא בו. ובשעה שמילאו טימא כל היין שבבור. וכ"ש אם לא בדק החבית קודם ששאב בו. וכסהו אחר ששאבו. הרי בכה"ג ודאי היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. וטימא הכל. וה"ה אם בדק החבית קודם ששאב בו. וגם כסהו אחר ששאב בו. הרי ודאי היה השרץ בתוכו קודם שאיבה. דהרי מדכסהו אח"כ. ודאי מקודם היה בתוכו ולא בדק יפה. אלא אפילו בדק החבית מקודם. ולא כסהו אחר ששאב בו. דאז ודאי מסתבר שאחר שאיבה נפל לתוכו. עכ"פ מדהחבית לפניו ולא ראה שנפל לתוכו כלום. ודאי מסתבר טפי שמקודם היה השרץ בתוך הבור [ועיין פי' הרא"ש]: באחרונה היא טמאה וכולן טהורות שאפילו תחזיק טומאה למפרע מזמן לזמן. ותאמר שכבר היה השרץ בחבית קודם ששאב בו. עכ"פ לא נטמאו החביות ששאב מקודם מהבור. מיהו בנמצא באמצעית. פשיטא דממנה ולמטה טמא. וממנה ולמעלה טהור: אימתי בזמן שהוא זולף בכל אחת ואחת ר"ל ששאב כל חבית בעצמה מן הבור: אבל אם היה זולף במחץ הוא כ"ח כעין דלי. ששואב בו וממלא עמו כל חבית וחבית: נמצא שרץ באחת מהן בא' מהחביות: היא טמאה בלבד החבית שנמצא בה טמא בלבד. ואפילו נמצא בהראשונה. עכ"פ אין מחזט"ו ממקום למקום. ולהכי תלינן דבתוך החבית זה. כאן נמצא כאן היה השרץ. ולא בבור או במחץ. ומדשפך לתוכה מה שבמחץ. א"כ לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי החביות האחרונות טהורות: אימתי גם ארישא קאי. בזלף ושאב עם כל חבית בעצמה מהבור. ואפ"ה עכ"פ בנמצא באחרונה. הראשונות טהורות: בזמן שהוא בודק אותה חבית שמצא בה השתא השרץ. בדקה קודם שבא לתוכן היין. וראה שאין שם שרץ: ולא מכסה שאחר שבדק החבית ושם לתוכה היין. לא כסה אותה אח"כ. דמדבדקה. א"כ ודאי לא היה בה השרץ מקודם. וליכא למיחש שנגע השרץ ביין שבבור. ומדלא כסהו לבסוף ע"כ לאחר ששאב נפל לתוכו השרץ. וא"ת עכ"פ הרי לא ראה שנפל לתוכה כלום. ועל כרחך שכבר מקודם היה השרץ בהחבית קודם ששאב בו. י"ל דממ"נ. אם שפך עם המחץ לתוכו. הרי לא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ואי ברישא ששאב מהבור עם החבית עצמו. הרי נמצא השרץ בחבית האחרונה ששאב. ולפיכך הראשונות טהורות: או מכסה ולא בודק דאז אע"ג שאי"ל שאחר ששאב נפל השרץ לתוכה. דהרי כסהו אחר שאיבה. עכ"פ מדאין מחזט"ו ממקום למקום. ודאי בתוך החבית היה השרץ קודם שאיבה ולא בבור. וא"כ ברישא הרי נמצא באחרונה. ובסיפא אף שנמצא בראשונה. הרי שפך במחץ לתוכה ולא נגע השרץ שבחבית בהיין שבבור. ולהכי בין כך או כך שאר החביות טהורות. וכ"ש בלא בדקה מקודם. וגם לא כסהו לבסוף להחבית. הרי יש ב' צדדים לומר שלא הי' השרץ בהבור. ודאי החביות האחרונות טהורות: היה בודק ומכסה ונמצא שרץ בחבית הכל טמא כל החביות טמאות. דלא מיבעיא ברישא ששאב החבית עצמה מהבור. ומצא שרץ באחרונה. אפ"ה מדבדק וכסה החבית שנמצא בה השרץ. א"כ ודאי בתוך הבור היה השרץ. ושאבו עם החבית. ונמצא כל היין שבבור נטמא מהשרץ. אלא אפי' בסיפא. ששאב כל פעם במחץ. ושפכו כל פעם לחבית אחרת. וא"כ היה אפשר לומר שלא בתוך הבור היה השרץ רק בתוך המחץ. עכ"פ מדמחזקט"ו מזמן לזמן. אמרינן שכבר קודם שמילא החבית הראשונה עם המחץ. כבר היה השרץ בהמחץ ונטמא ממנו כל היין שבהבור. דאי"ל דבעת שטלטל המחץ מהבור לחבית האחרונה נפל לשם השרץ, ליתא, דהרי המחץ בידו היה וראה שלא נפל לתוכו כלום: במחץ הכל טמא נ"ל דהנך ב' בבור ובמחץ הכל טמא. לא קאי אבבא דבודק ומכסה. רק בבא חדשה היא וה"ק כל זה בנמצא השרץ בא' מהחביות. אבל בנמצא השרץ בהבור. אחר שמילא כל החביות ממנה אז אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכה היין. וגם לבסוף לא כסה הבור. עכ"פ מדלא ראה שנפל לתוך הבור שרץ. מחזקינן טומאה מזמן לזמן למפרע. ואמרינן שהיה השרץ בהחבית הראשון. וכששאב נפל ממנו להבור. או שמקודם ששפך לתוך הבור את היין כבר היה השרץ בתוך הבור. ולא בדק יפה. ובין כך וכך הרי נטמא הכל. וכ"ש באינך ג' גווני. דהיינו בבדק וכסה כל חביות. א"כ ודאי שאחת מהבדיקות לא היה יפה. או של חבית או של בור. דאל"כ שרץ זה מהיכן. וכ"ש טפי בלא בדק הבור תחלה. בין שכסה הבור או לא כסהו לבסוף אחר שמילא כל החבית וקודם שמצא השרץ. ודאי מחזקינן טומאה מזמן לזמן לומר שהיה השרץ בתחלה בתוך הבור. מדלא בדקה מתחלה. וכ"כ בנמצא השרץ במחץ לאחר כל המלויים הכל טמא. ואעפ"כ יש חילוק בין שנמצא בבור או במחץ. ולהכי פליג להו תנא בתרי בבי. ולא כללם יחד. לומר בבור או במחץ הכל טמא. אלא מדאין שוין בדינן. דבבור אפילו בדק הבור קודם שנתן לתוכו היין. וגם לא כסה אותו אחר כל השאיבות. דאז לכאורה היה מסתבר לומר שאחר ששאב כולן נפל לתוכו שרץ. אפ"ה כל החביות טמאות. דאימ' אחר שבדק הבור וקודם ששאב החבית הראשונה נפל לתוכה השרץ. ומדהיה אז יין בבור להכי לא ראהו בשעת שאיבה. ומדלא זזה הבור ממקומה. מחזקינן טומאה מזמן לזמן. לומר שקודם שאיבה ראשונה נפל לתוכה השרץ. אבל במחץ אם ב' לטיבותא שבדקו קודם ששאב בו. ולא כסהו אחר שאיבת כולן. ואח"כ נמצא שרץ בתוכו. כל החביות טהורות. דהרי אי"ל שקודם שאיבתו הראשונה היה בתוכו השרץ. דהרי בדקו קודם שהתחיל לשאוב בו. וגם אי"ל שאחר שבדקו וקודם שהוריקו להחבית נפל לתוכו השרץ. דהרי אילו היה שם בשעת הרקה. היה רואה השרץ כשהריקו להחבית. ותו דהרי המחץ לפניו ובידו. ואילו נפל שם שרץ. היה רואהו. מה אמרת דילמא בבור הי' ושאבו עמו כשמילא להחבית האחרון. ליתא, דהרי גם כשהריק המחץ לחבית האחרון לא ראה השרץ בהמחץ. אלא ודאי מדלא כסה המחץ אח"כ. אמרינן שאחר כל המלויים נפל השרץ לתוך המחץ. ולפיכך כל החביות טהורות. א"כ הא דקתני במשנתני דבנמצא במחץ הכל טמא. היינו רק בלא בדקו קודם ששאב בו. אפילו לא כסהו לבסוף. דאז מחזקינן בהמחץ טומאה למפרע מזמן לזמן. ואמרינן שקודם שאיבת הראשונה כבר היה בתוכו השרץ דהרי לא בדקו מתחלה. ואף שלא ראה השרץ בכל הריקותיו. אמרינן דבשאיבה ראשונה הביא השרץ לתוך הבור מתוך המחץ. ובשאיבה האחרונה חזר והעלהו מתוך הבור. וכ"כ אפילו בבדק המחץ בתחלה וכסה המחץ לבסוף. אם נמצא השרץ בהמחץ הכל טמא דאע"ג שבדקו מקודם עכ"פ כיון שכסהו ואפילו הכי נמצא בתוכו שרץ. ודאי שלא בדקו תחלה יפה: בין העגולים לזגין כך דרך דריכת יין. לאחר שהניחו הענבים תוך הגת. מניחין קרשים על הענבים. ובאין בני אדם ודורכין על הקרשים. ומתוך שדריכת בני אדם אינו כבד כל כך. יצא מתחלה היין זך. ואח"כ מניחין על הקרשים כדורים כבדים מעץ או אבן. ומגלגלין אותן הנה והנה והכדורים ההם נקראו עגולין. ומתוך שהן כבדין מאד. יצא ע"י גלגולן כל שארית היין מהחרצנים והזגים. רק לא לקחום מיד בתחלה לכבוש בהן הענבים. מפני שהיין שיצא ע"י כבדן אינו מובחר כהראשון. דע"י כבדן. יצא גם שמרים עם היין. אמנם מפני כובד העגולים הללו. צריכים בני אדם הרבה להעלותן לתוך הגת ולחזור ולהורידן מתוכו לארץ לאחר כבישת היין: רה"ר הרווח שבין מקום המיוחד להנחתן ובין הזגין שבגת. נחשב ר"ה לענין ספק טומאה שאירע שם. משום דרבים מצויין שם. ואפילו אם בשעת שאירע הספק לא היו שם ג' בנ"א: כרם שלפני הבוצרים שלא בצרוהו עדיין: רה"י דבני אדם נמנעין משם. שאל יתפסו כגנב: של אחר הבוצרים דשם רשות לכל העניים לילך ללקוט פרט ועוללות וכדומה: אימתי ר"ל אימתי אמרינן דשלאחר הבוצרין רה"ר. בזמן שיש בהכרם לאחר הבוצרים ב' פתחים מכוונים זה כנגד זה [כפ"ו בסופו]. שבני אדם נכנסין בזו ויוצאין בזו. אבל באין בהכרם רק פתח א' אחר הבוצרים. ופתח א' לפני הבוצרים. אינו ר"ה. דהרי אינו יכול לצאת עדיין בפתח שלפני הבוצרים. ומשום פתח א' לא מחשב מקום המוקף גדר ר"ה [כלעיל ספ"ו]. רק בשיש שם באמת ג' בני אדם אפילו בית סגור הו"ל ר"ה. מיהו לעיל בעגולין וזגין לא מחלק בכה"ג בין שיש שם פתח א' או ב'. ה"ט מדמיירי התם במונחים בשדה בלי גדר. והא דנקט הנך דינים הכא ולא לעיל ספ"ו. היינו משום דהנך ב' פרקים האחרונים כולהו מדיני בד וגת מיירי. להכי נקט כולהו דיני בד גבי הדדי: כלי בית הבד של שמן: ושל גת של יין: העקל סל שמניחין בתוכו הגפת של הזיתים לאחר שעצרו מהן השמן הזך. ומניחן על הגפת הזה שבעקל דברים כבדים כדי לעצור מהגפת יתר השמן. והוא עכור: בזמן שהן של עץ מנגבן אם השתמש בהן ע"ה. ורוצה החבר השתא להשתמש בהן טהרות. הדחה ודאי שצריכין מקודם. וא"צ תנא לאשמעינן. רק קמ"ל דצריכין נמי ניגוב. מדנטמא מי הדחה גופייהו מלחלוחית הטמא [כמכשירין פ"ד מ"י]. לפיכך מנגבן תחלה קודם שידיחן [עיין מכשירין שם]. מיהו לרש"י [ע"ז ע"ה א'] ולרמב"ם [ספי"א מאוכלין] א"צ להדיחן באפר ומים. אבל לתוס' [נדה סה"א ד"ה הדפין] וכ"כ הר"ש והרא"ש והר"ב הכא צריך להדיחן באפר ומים [ולא זכיתי להבין דברי הרמב"ם [ספי"א מאוכלין] שכתב דכשהן כלי מדיחן. ובאין להו ב"ק מנגבן. משמע מדבריו דבאין להן ב"ק שאין שם חריצין להתכנס שם לחלוחית הטמא. אז גם הדחה א"צ. ולא ידענא מנ"ל]: והן טהורין אם הן פשוטי כלי עץ אוכלים שאמקט"ו א"נ טבילה אחר הניגוב והדחה. ואם בני קבלת טומאה נינהו מטבילן אחר ההדחה: בזמן שהן של גמי באסט שהוא עשב יבש ובלע טפי: מיישנן כל י"ב חודש פשיטא שצריכים נמי ניגוב והדחה כברישא: או חולטן בחמים ר"ל שופך עליהן רותחין כדי שיצא מהן כל משקה טמא הבלוע בהן. ואם יש להן בית קבול המקט"ו. מטבילין אח"כ. ולא קודם חליטה מדהו"ל אז כטובל ושרץ בידו: ר' יוסי אומר אם נתנן בשבולת הנהר דיו הוא זרם הנהר. ומשום שהזרם הוא שביל להספינות נקרא שבולת. ומשום שהמים רדופין שם בכח יצא כל המשקה הבלוע. ודוקא שהניחן שם י"ב שעות [כע"ז ע"ה א']:
מלכת שלמה
כרם שלפני הבוצרים. י"ס דגרסי כרם לפני הבוצרים. לפני הבוצרים רה"י שלאחר הבוצרים רה"ר כצ"ל:
בפי' רעז"ל שיש רשות לכ"א ליכנס אמר המלקט ליטול פרט ועוללות:
אימתי וכו' פי' אימתי הוי צד הכרם שאחרי הבוצרים רה"ר בזמן שהרבים נכנסין ברוח זו ויוצאין ברוח שכנגדה:
של גת גרסי' וכדפי' רעז"ל והר"י ז"ל הגיה ג"כ כלי בית הבד של גת והעקל וכו'. העקל פי' הר"ש ז"ל הכי קראו שמם עקלים שעוקלים ועוקמים אותם כורכים אותם סביב. בזמן של עץ כצ"ל:
בשבלת הנהר מלשון ושבלת שטפתני לפי שדרך ללכת במים רודפים נקרא שבלת מל' שביל. הר"ש הרא"ש ז"ל:
ובתוספתא מיישנן כל י"ב חדש רשבג"א מגת לגת ומבד לבד ועוד קאמר בתוספתא רשב"ג משום ר"י נותנין בנהר שמימיו מהלכות עונה או תחת הצנור שמימיו מקלחין ות"ק בשם ר"י אומר אם רצה לטהרן מיד חולטן ברותחין או מולגן במי זיתים וה"ר יהוסף ז"ל הגיה מיישנן י"ב חדש ומחק מלת כל:
סליק פרקא וסליקא לה מסכת טהרות. ובע"ה אדון הנפלאות. אשר לו כל תהלה תאות. נתחיל מס' מקואות: