Mishnah

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule

זרעים

תרומות

Zeraim

Terumos

Chapter 10

1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11

א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10 0:11 0:12

משנה א

בָּצָל שֶׁנְּתָנוֹ בְתוֹךְ עֲדָשִׁים, אִם שָׁלֵם, מֻתָּר. וְאִם חִתְּכוֹ, בְּנוֹתֵן טַעַם. וּשְׁאָר כָּל הַתַּבְשִׁיל, בֵּין שָׁלֵם בֵּין מְחֻתָּךְ, בְּנוֹתֵן טַעַם. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּצַחֲנָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לִטֹּל אֶת הַזֻּהֲמָא:

ברטנורה בצל שנתנו לתוך עדשים. [של חולין] וה״ה בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים. [טעות המעתיק יש כאן וכצ״ל בצל שנתנו לתוך עדשים.] בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים [של חולין] (וה״ה לבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה). ומיירי כגון שנתנו בעדשים אחר בשולו ויצאו ממנו מימיו, שאז אין הבצל כשהוא שלם פולט בעדשים ולא בולע מהם. אבל אם נתבשל הבצל בעדשים פשיטא, דיהיב ובלע טעמא, אף כשהוא שלם:בנותן טעם. דטעים להו כהן, שמותר בחולין ובתרומה. אי אית בהו טעמא דתרומה הכל אסור לזרים, ואי לא הכל חולין כשהיה:ושאר כל תבשיל. כגון שום וקפלוט, וכיוצא בהן:מתיר בצחנה. אם נתן בצל של תרומה בצחנה, שהם דגים קטנים הכבושות בציר, נוטל את הבצל והצחנה מותר, ובלבד שיהיה הבצל שלם שלא נימוח ולא נתערב עם הצחנה. שאין הבצל ניתן לתוכו אלא להעביר זוהמת הדגים ולא כדי ליתן בו טעם. ואין הלכה כרבי יהודה:

תוסופות יום טוב [*לתוך עדשים. הגהתי בפירוש הר"ב של חולין שכן הוא בפירוש הר"ש]: צחנה. פירש הר"ב דגים קטנים הכבושים בציר. ועיין עוד בפירושו למשנה ד פ"ו דנדרים:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה בצל שנתנו לתוך העדשים. מפרש בירוש' דבבצל יבש עסיקינן שיש לו קליפה יבשה שאין בה לחות ובבצל של חולין ובעדשים של תרומה עסיקי' ואוקמוה הכי משום דקתני אם שלם מותר משמע דקאי אבצל דאי אעדשים הו"ל למיתני מותרות ומש"ה נמי קתני לתוך העדשים ולא קתני לתוך עדשים ונראה דמודו נמי דכשהבצל של תרומה והעדשים של חולין דשרו דסבירא לן דכשם שהעדשים צופדות אותו שלא יבלע ה"נ צופדות אותו שלא יתן והשתא אתיא סיפא דצחנה שפיר וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה: ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנ"ט. ואע"ג דקיי"ל דתרומה עולה באחד ומאה ה"מ דהוי מין במינו אבל מין בשאינו מינו אע"ג דליכא אלא ששים סגי דהיינו שאינו נ"ט עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל. והר"ש ז"ל פי' בצל של תרומה שנתנו לתוך תבשיל של עדשים של חולין שלם אינו נ"ט מחותך נ"ט ובצונן איירי ע"כ וכתב יה"ר יהוסף ז"ל על פי' זה בירוש' לא קאמר הכי אלא קאמר דמתני' מיירי בבצל של חולין דוקא וע"ש והא דקאמר בתר הכי ור"י מתיר בצחנה וכו' ר"ל ר"י מתיר בצחנה אע"פ שאינו עדשים ואע"פ שהבצל הוי של תרומה כי אין שייך לומר בצחנה שהן תרומה כי הם דגים ואין שייך בם דין תרומה אך קשה אם כן יהא אסור ליתן את הבצל של תרומה בצחנה כיון שהוא מפסידו שהרי אינו אלא ליטול את הזוהמא ותנן אין נותנין דבלה וגרוגרות לתוך המורייס וצ"ע ע"כ: ר"י מתיר בצחנה. ירושלמי ומודה ר"י בבצל של הקדש ושל ע"ז דחוששין לטעמן דלא פליג בנתינת טעם של הבצל אלא דמיקל גבי תרומה:

1.

An onion [of terumah] was placed into lentils:If the onion was whole, it is permissible; But if [the onion] had been cut up, [it is forbidden if it] imparts a flavor. In the case of other dishes, whether the onion is whole or cut up [it is forbidden] if it imparts a flavor. Rabbi Judah permits it in the case of mashed fish, because it is used only to remove the unpleasant flavor.

משנה ב

תַּפּוּחַ שֶׁרִסְּקוֹ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִסָּה, וְחִמְּצָהּ, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. שְׂעוֹרִים שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהִבְאִישׁוּ, מֵימָיו מֻתָּרִין:

ברטנורה תפוח. של תרומה שרסקו ונתנו כשהוא מרוסק וכתוש לתוך העיסה וחמצה הואיל וחולין מחמת התרומה נתחמצה העיסה אסורה לזרים:אע״פ שהבאישו. מחמת השעורים של תרומה, מימיו מותרים:

תוסופות יום טוב וחמצה. כהאי גוונא תנן במשנה ד פ"ב דערלה. ומסיק במנחות דף כד דחמץ גמור לא הוי דמי פירות הן. אבל נוקשה הוי. והתוס' מסקי התם דדוקא כשיש מים עם מי פירות. עי' בא"ח סי' תס"ב. והא דאסורה כל העיסה כתבתי *) במשנה ו' פ"ה: מותרין. דנותן טעם לפגם מותר. הר"ש:

יכין מלכת שלמה

2.

If an apple [of terumah] was chopped and placed into dough [of hullin] so that it leavened it, [the dough] is forbidden. If barley [of terumah] fell into a cistern of water, though [the barley] stinks up the water, the water is permissible.

משנה ג

הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יֵין תְּרוּמָה, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּשֶׁל חִטִּים, וְאוֹסֵר בְּשֶׁל שְׂעוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת:

ברטנורה הרודה. הוצאת הפת מן התנור נקראת רדייה:ונתנה ע״פ חבית של יין של תרומה. דהשתא הפת קולטת ושואבת מריח היין:ר״מ אוסר. דסבר ריחא מילתא היא:ורבי יהודה מתיר. דסבר ריחא לאו מילתא היא:מפני שהשעורים שואבות. מושכות מלחלוחית יין של תרומה. והלכה כרבי יוסי:

תוסופות יום טוב מפני שהשעורים שואבות. פי' הר"ב מלחלוחית יין. כלומר היין נמשך בפת ולכך אסור אע"ג דריחא לאו מלתא כסתם דלקמן. והכא פסיק הלכה כר' יוסי. [*ועיין מ"ש במשנה ג פ"ג דמכשירין]:

יכין מלכת שלמה

3.

One who removes warm bread from an oven and places it over an open barrel of terumah wine:Rabbi Meir says: it is forbidden. Rabbi Judah permits it. Rabbi Yose permits the bread of wheat but not of barley, because barley absorbs.

משנה ד

תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בְכַמּוֹן שֶׁל תְּרוּמָה וְאָפָה בוֹ, הַפַּת מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין טַעַם כַּמּוֹן, אֶלָּא רֵיחַ כַּמּוֹן:

ברטנורה אלא ריח כמון. דדוקא ריח של (פטום) [כמון] נכנס לתוך הפת, וריחא לאו מלתא היא בין בתרומה בין בכל איסורין שבתורה. ואי משום דהוסק התנור בתרומה, אין איסורה אסור הנאה:

תוסופות יום טוב

יכין מלכת שלמה

4.

If an oven was heated with cumin of terumah and bread was baked in it, the bread is permitted, for there is no taste of cumin, just the smell of cumin.

משנה ה

תִּלְתָּן שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, בִּתְרוּמָה, בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אִם יֵשׁ בַּזֶּרַע כְּדֵי לִתֵּן טַעַם, אֲבָל לֹא בָעֵץ. בִּשְׁבִיעִית וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְהֶקְדֵּשׁ, אִם יֵשׁ בַּזֶּרַע וּבָעֵץ כְּדֵי לִתֵּן טָעַם:

ברטנורה תלתן. בערבי חולב״א, ובלע״ז פינגריג״ו:אבל לא בעץ. אע״פ שטעם עצו ופריו שוה אין העץ מצטרף עם הפרי לאסור יין של חולין, לפי שאין העץ קדוש בתרומה. אבל שביעית וכלאים והקדש אף העץ אסור. והעץ של תלתן ביין נותן טעם לשבח הוא:

תוסופות יום טוב אבל לא בעץ. עיין לקמן: בשביעית וכו' ובעץ. פי' הר"ב שאף העץ אסור והא דבמשנה ו פ"ז דשביעית דעצים אין להן קדושת שביעית. היינו עצים דלהסקה אבל הכא טעם עצו כטעם פריו כמ"ש הר"ב והנאתן וביעורן שוה:

יכין מלכת שלמה

5.

Fenugreek which fell into a vat of wine:If it was terumah or second tithe and there is in the seed alone without the stalk sufficient to impart a flavor [it is forbidden]. But if it was seventh year produce or mixed seeds in vineyards, or dedicated produce, [it is forbidden] if in both seed and stalk there is sufficient to impart a flavor.

משנה ו

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, יִדָּלֵקוּ. הָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל טֶבֶל, כּוֹתֵשׁ, וּמְחַשֵּׁב כַּמָּה זֶרַע יֶשׁ בָּהֶם, וּמַפְרִישׁ אֶת הַזֶּרַע, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ אֶת הָעֵץ. אִם הִפְרִישׁ, לֹא יֹאמַר אֶכְתּוֹשׁ וְאֶטֹּל אֶת הָעֵץ וְאֶתֵּן אֶת הַזֶּרַע, אֶלָּא נוֹתֵן הָעֵץ עִם הַזָּרַע:

ברטנורה ידלקו. שאף העץ נאסר, וכלאי הכרם טעונים שרפה דכתיב (דברים כב) פן תקדש המלאה, פן תוקד אש:ומחשב כמה זרע יש בהן. דתרומה נטלת במחשבה ובאומד הדעת:וא״צ להפריש את העץ. ואע״פ שטעם עצו ופריו שוין:ואם הפריש. קודם כתישה, אינו יכול לכתוש ולהפריש מן הזרע וישאר העץ לעצמו, דכיון שקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן:

תוסופות יום טוב נותן העץ עם הזרע. פי' הר"ב דכיון דקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן. ומ"מ אין בו קדושת תרומה כדתנן לעיל דעצו של תלתן בתרומה אע"פ שנותן טעם שרי ועל כרחך כשקרא עליו שם תרומה דאי לא קרא עליו שם פשיטא ומאי קמ"ל. והרמב"ם מפרש מתני' בתרומת מעשר והכי מסיק בפ"ק דביצה ופסקה בפ"ג מה' תרומה לענין תבואה שקדם בן לוי ולקח המעשרות בשבלים דקנסינן ליה לדוש ולזרות ואם הפריש תרומת מעשר שבלים קונסין אותו לכתוש וליתן התבן. והא ודאי דתבן אין לו שום קדושת תרומה. ועיין במשנה ה פ"ד דמעשרות:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה חבילי תלתן של כלאי הכרם. מפרש בירוש' אין חבילה פחותה מעשרים וחמשה קלחים ובעינן נמי דארבע חבילין מהן יהיו גדולים כל כך שראויין לעשות מהם מטה וכהאי שיעורא הוא דס"ל לר"מ בפ"ג דערלה דאינם בטלים אפי' באלף: היו לו חבילי תלתן של טבל. בפ"ק דביצה מוקי לה אביי במעשר שהקדימו בשבלים והטבל טבול לתרומת מעשר ג"כ ומתני' אבא אלעזר בן גומל דאמר תרומת מעשר נמי ניטלת באומד ויליף לה מקרא דכתיב גבי לוים ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר פי' רש"י ז"ל כדגן מן הגורן זו תרומה גדולה תרומתכם זו תרומת מעשר. והא דקאמר כותש קנס לפי שלקח המעשר קודם הכחישה והפסיד לכהן תרומה גדולה שיש באותו מעשר ודייקי מדקתני חבילי תלתן ולא קתני תלתן סתם ש"מ איסורייתא טבלא ואסור לאכול מהן עראי וכן פי' הרמב"ם ז"ל וגם בחבורו פ"ג דה' תרומה סי' י"ד אלא שלקח הדמיון בתבואה שקדם בן לוי ולקח המעשרות בשבלים קונסין אותו לדוש ולזרות וליתן לו מעשר מן המעשר מן הדגן ואינו חייב ליתן לו מעשר מן התבן ומן העצים ואם הפריש תמ"ע שבלים כמו שנתנו לו ה"ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן ומפני מה קנסוהו לכתוש מפני שלקח המעשר שבלים והפקיע ממנו ת"ג ע"כ: ומפריש על הזרע ואינו צריך להפריש על העץ. כך כתוב במשניות מדויקות: אלא נותן העץ עם הזרע. פי' הר"ש ז"ל ומפריש מן העץ על העץ ומן הזרע על הזרע:

6.

If one had bunches of fenugreek of mixed seeds of the vineyard, they must be burned. If he had bunches of fenugreek of untithed produce, he must beat them and calculate the amount of seed within them and set aside [terumah] from the seed, but he need not separate terumah from the stalks. But if he did set aside [the terumah from the stalks before he beat the bunches] he must not say: “I will beat out [the seed] and take the stalks and give only the seed” but he must give the stalks together with the seed.

משנה ז

זֵיתֵי חֻלִּין שֶׁכְּבָשָׁן עִם זֵיתֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, פְּצוּעֵי חֻלִּין עִם שְׁלֵמֵי תְרוּמָה, אוֹ בְמֵי תְרוּמָה, אָסוּר. אֲבָל שְׁלֵמֵי חֻלִּין עִם פְּצוּעֵי תְרוּמָה, מֻתָּר:

ברטנורה שכבשן עם זיתי תרומה. דרך זיתים לכבשן במים ובמלח, וכשזיתי חולין פצועין דהיינו כתושים או מרוסקים בולעים מזיתי תרומה אף אם זיתי תרומה הם שלימים. ואף אם כבשן במים שנכבשו בהן זיתי תרומה אסור:אבל שלימי חולין. כשזיתי חולין שלימין, אף אם כבשן עם זיתי [תרומה] פצועין אין בולעין מהן:

תוסופות יום טוב פצועי חולין עם פצועי תרומה. ל' הר"ש אותן זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה [*ועיין במשנה י]:

יכין מלכת שלמה

7.

Olives of hullin which were pickled together with olives of terumah, whether it was a case where crushed [olives] of hullin [which were pickled together] with crushed [olives] of terumah, or crushed [olives] of hullin with whole [olives] of terumah, or with juice of terumah, they are forbidden. But if whole [olives] of hullin were pickled with crushed [olives] of terumah, they are permitted.

משנה ח

דָּג טָמֵא שֶׁכְּבָשׁוֹ עִם דָּג טָהוֹר, כָּל גָּרָב שֶׁהוּא מַחֲזִיק סָאתַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מִשְׁקַל עֲשָׂרָה זוּז בִּיהוּדָה שֶׁהֵן חָמֵשׁ סְלָעִים בַּגָּלִיל דָּג טָמֵא, צִירוֹ אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְבִיעִית בְּסָאתָיִם. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:

ברטנורה גרב. חבית:כל גרב שהוא מחזיק סאתים. אם נכבש דג טמא עם הרבה דגים טהורים בתוך חבית והחבית מחזיק סאתים, ויש מציר דג טמא משקל עשר זוזים של יהודה, שהם חמש סלעים של גליל, וכל השאר ציר דג טהור, שנמצא ציר של דג טמא אחד מתשע מאות וששים של דג טהור, אסור. ואם היה הציר של דג טמא פחות מכן, מותר:רבי יהודה אומר רביעית לסאתים. כשיהיה רביעית לוג של ציר טמא בתוך סאתים של טהור אסור הכל, פחות מכן מותר. ושיעור זה הוא קרוב למאתים. ואף על גב דר״י סבר מין במינו לא בטיל, שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ואין איסורו אלא מדרבנן, לכך א״ר יהודה דבטל בקרוב למאתים:ורבי יוסי אומר. דבטל בט״ז. והלכתא דציר בטל ביותר מאלף, אם יש יותר מאלף מדג טהור ואחד מדג טמא הכל מותר, ואם לאו הכל אסור:

תוסופות יום טוב אם יש בו משקל עשרה זוז וכו'. פירש הר"ב שהוא אחד מתתק"ס. ובירושלמי מפרש כיצד סאה עבדה כ"ד לוגים. ולוג ב' ליטרא. וליטרא מאה זוז. נמצא דסאתים עולים לצ"ו מאות זוז. וצ' מאות הם י' פעמים ט' מאות. ות"ר [הם] עשרה פעמים ס' אלמא איכא לי' זוזי י' פעמים תתק"ס נמצא כל [עשרה] זוז אחד מתתק"ס: [*שהן חמש סלעים בגליל. שמשקל יהודה כבד כפלים משל גליל כדתנן בסוף פ"ה דכתובות. נמצא י' זוז ביהודה הם כ' זוז בגליל. והם חמש סלעים ד' זוז הסלע]: רביעית לסאתים. פי' הר"ב שהוא קרוב למאתים וז"ל רש"י בפ' גיד הנשה דצ"ט ע"ב סאתים הוון מאתן רביעיות נכי תמני. קב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות. ט"ז לקב. וסאה ו' קבין לג' קבין מ"ח רביעיות. וכן ד' זימנין. [*ומ"ש הר"ב ואע"ג דרבי יהודה סבר מין במינו לא בטיל במשנה ו פרק ח דזבחים]: [*ורבי יוסי אומר אחד מששה עשר בו. וכתב רש"ל בספר ים של שלמה פ' גיד הנשה (וכו') סימן מ"ח דנ"ל טעמו מדת"ק בעי תתק"ס והוא שיעור ששה עשר פעם ס'. וכהאי גוונא כתב המ"מ אלמא ששיעור ששה עשר היה מצוי בשיעורי החכמים לחומרא והוא הדין לקולא. ע"כ. ואכתי קשיא לי דערבך ערבא צריך. דמה טעם יש בשיעור ששה עשר ובספר תורת האשם כלל מ"א דין א' הארכתי קצת:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו'. כתב מהר"י קולון ז"ל בשרש ע"א ועל ששנינו בפ"י דמס' תרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור אסור וכו' ומחלק עלה בירוש' בין כבשו זה עם זה לכבשו בזה אחר זה ודוקא בזה אחר זה אסור וקשיא לך דהא קיי"ל דכבוש הרי הוא כמבושל ומבושל אין חילוק בין בב"א לזה אח"ז עוד קשיא לך ההיא דלעיל מינה דזיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה פצועי חולין עם פצועי תרומה אסור אבל שלימי חולין עם פצועי תרומה מותר ואילו במבושל אין חילוק בין פצועין לשלימין עוד קשיא לך כיון דמיירי במליח טמא וטהור תפל כדאי' בירוש' למ"ל כבשן לא כבשן נמי ליתסר יודע לך כי שלשה המה נפלאו מרבינו שמשון משנ"ץ בפי' משנת זרעים שלו וז"ל ובירוש' תני ר' יהודה בן פזי דברדליין דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני ר' חייא מדיחו ומותר א"ר מנא מ"ד מותר כשכבשן שניהם כאחת מ"ד אסור כשכבשן זה אחר זה תדע לך שהוא כן דתנינן או במי תרומה אסור ולאו בשכבשן זה אח"ז כלומר דמי תרומה קרוי מקום שכבשו בו זיתי תרומה ודבר תימה הוא דקיי"ל בפ' כל הבשר כבוש הרי הוא כמבושל ומבושל אין חילוק בין ב"א ובין לזאח"ז וכו' עד ועוד קשיא מתני' דלעיל דמשמע דשלימי חולין לא בלעי ובמבושל אין חילוק בין שלימין לפצועין וה"נ בכבושים ועוד כיון דמיירי בטמא מליח וטהור תפל למה לי כבשן בלא כבשן נמי ליתסר כדקיי"ל בפ' כל הבשר. מיהו בזה י"ל משום דאינו אלא כרותח דצלי ולקמן אמתני' דחגבים טמאים שכבשן גרסי' בירוש' א"ר יוחנן לית נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח משמע דאכולהי מתני' קאי כל היכא דתנן כבישא תניא שליקא במקומה וצ"ל דשלוק פחות מבשול אע"ג דנקט סוף בהמה המקשה עור חמור ששלקו לאו משום דאין מתרכך בבישול דאדרבה הבשול טפי משליקה ומתרכך יותר ומיהו פרק כל הבשר משמע בהדיא דשליקה טפי מבשול גבי כבד אוסרת ואינה נאסרת דפליג עלה ר"י בנו של ריב"ב וכו' שלוקה אוסרת ונאסרת עכ"ל ר' שמשון משנ"ץ ואם כי תירוצו נראה בדוחק מי אשר יבא אחר המלך בשכבר נתפרסם בכל התלמוד מעשה תקפו וגבורתו הלא הם כתובים על ספר דברי התורה אשר יסד עכ"ל ז"ל. ופי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל ומשנה חסרה דלא פירשה אם מותר אם אסור דהא האי בבא מושכת עד בגליל ודקתני דג טמא צירו אסור היינו בבא אחריתי דפליגי בה ר' יהודה ור' יוסי. ובירוש' תני ר' יהודה בן פזי דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני רבי חייא מדיחו ומותר. וגם בספר הליכות עולם בשם ספר כריתות כתב שבירוש' הוא שנחלקו בפירושה אבל המשנה לא פירשה בה לא איסור ולא היתר ע"כ בקיצור ועי' עוד במ"ש בסוף מתני': עשרה זין גרסי'. ולא גרסי' זוז. הראב"ד ז"ל בת"כ. והזין משקל ידוע הוא אצלם מענין טרטא ואוזיא. וכן הוא הנוסח של הגרסא רפ"ח דתוספתא דתרומות. גם ה"ר יהוסף ז"ל כתב שכן מצא בכל הספרים זין. גם כתב דיש ספרים דל"ג אם יש אלא ויש. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ואית דגרסי עשרה זוז והכל עולה לטעם אחד דעשרה זוז הם שני סלעים וחצי דהרי הזוז הוא דינר והוו חמש סלעים בגליל דמשקל של יהודה הוי כפלים כשל גליל כדאמרי' בכתובות בפ' אע"פ ע"כ. וה"ג בגמרא בפ' יש בכור (בכורות דף מ"ח) בגמרות כתיבת יד לענין חמש סלעים של בן דחציים עשרה זין שהם עשרה זוזים קתני התם בברייתא ר' יהודה אומר האחין שחלקו אם יש עשרה זין לזה ועשרה זין לזה חייבין ואם לאו פטורים פי' ואם לאו דבין הכל ליכא חמש סלעים מעזבון אביהם פטורין דחמש ולא חצי חמש ע"כ. וממה שפי' שם בת"כ הראב"ד ז"ל משמע דמושך הדין הראשון עד צירו אסור וסובר דהדין הראשון בנתערב ציר בציר נמי איירי וכתב נמי דר' יהודה לא פליג ומושך הלשון כן. דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שמחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור. ר' יהודה אומר וכו'. וקשה לפירושו ז"ל דהא בחולין פ' גיד הנשה (חולין דף צ"ט) אר"י ב"ח לא כל השיעורין שוין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור וכו'. ואם איתא היכי אתחילו מהתם לשון המשנה לא ה"ל למימר אלא דתנן ר' יהודה אומר רביעית בסאתים אלא ודאי דמהתם מתחיל דינא דציר ורישא בעירוב גופו של דג מיירי ועוד דבירוש' מפ' דלת"ק עולה החשבון לתתק"ס ובר' יהודה פירשו שהוא קרוב למאתים וא"כ כיצד אפשר לפרש דר' יהודה לא פליג וכן הכריח הר"ש שירילי"ו ז"ל מכח קושיות אלו גם מכח קושיות אחרות שהקשה עוד לפי' הראב"ד ז"ל והביא ראיה לדבריו מן התוספתא. ואי קשיא דג טמא אפי' באלף ליתסר דהא קיי"ל דבריה לא בטלה תירץ הוא ז"ל וז"ל ונראה בעיני דהאי תנא סבר דשאני בריה טמאה דמים. מן בריה טמאה דיבשה. דבריה טמאה דמים הותרה מכללה דהא בריות דכלים או דבורות שיחין ומערות אע"ג דלית בהו סנפיר וקשקשת שרו וכיון דהותרה מכללה קילא ועוד דנברא מטהור דחזי לאכילה דהיינו מים ומשו"ה אצטריך קרא דשקץ יהיו לאסור עירוביהן דכיון דהותר מכללו ה"א נתערבו ואינם נכרין שרו קמ"ל והיינו טעמא דאקילו בהו רבנן בתתק"ס אבל גיד הנשה חשיב בריה ולא בטיל משום דלא הותר מכללו דאפי' בעולה איכא מ"ד דחולצו לתפוח ומש"ה אחמירו ביה ובירוש' גרסי' אתא ר' בון והורה בעכברא שנתערב דג טמא עם דגים טהורין ואסרן אפי' באלף ואשכחן הוראה לאיסור כדאי' בפ"ק דכתובות ולא רצה להקל אלא ששוין בריה טמאה דמים לבריה טמאה דיבשה וכן דעת הרמב"ם ז"ל לפסוק כר' בון ולא פסק המשנה הזו בהלכותיו עכ"ל ז"ל. ועיין בס' קרבן אהרן פרשת שמיני סוף פרשה ג' ובהר"ן ז"ל פ' גיד הנשה דף תשי"ד. וחשבון תתק"ס מפרש בירוש' דסאה עבדא כ"ד לוגין ולוגא עביד תרתין ליטרין וליטרא עבדא ק' זינין. ופי' הר"ש ז"ל נמצא דסאתים כו' [כמ"ש בתי"ט]. אבל רש"י ז"ל פי' בפ' בכל מערבין (עירובין דף כ"ט) עוכלא שמינית שבליטרא וליטרא הוא לוג ע"כ. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"א דה' עירובין ליטרא האמורה בכל מקום מלא שתי רביעיות ועוכלא חצי רביעית ע"כ ועי' עוד שם. ופי' הרמב"ם ז"ל בפ' גיד הנשה רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור וסאתים הוו להו מאתים רביעיות נכי תמניא דהא קב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות ט"ז לקב וסאה ו' קבין לשלשת קבין מ"ח רביעיות שהן חמשים סלעים. אמר המלקט נלע"ד שאם אין צריך להיות שהן כ"ה סלעים צריך לפרש שהם חמשים סלעים בגליל. דג טמא צירו אסור. ולא דמי לציר חגבים טמאים ובת"כ ילפי לה מדכתיב שקץ תשקצום לאסור צירן ורוטבן והיינו הזיעה היוצאה מהם דחשיבא לאסור וכיון דציר דגים טמאי' בעיניה אסור מן התורה כשנתערב ציר טמא בציר דגים טהורים פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי עד כמה יהא אוסר ורבי יהודה סבר רביעית לסאתים ופי' רש"י ז"ל בפ' גיד הנשה רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור וסאתים הוו להו מאתים רביעית נכי תמניא דהא קב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות ט"ז לקב וסאה ו' קב ין לשלשת קבין מ"ח רביעיות וכן ד' פעמים הרי קצ"ב ואסור אלא דצריך תוספת להיתרא על שיעור קצ"ב ונקט סאתים דהוי יותר ממא' ותשעי' ור' יוסי סבר דאינו אוסר אלא חלק אחד מציר תוך י"ו כגון לוג ציר טמא תוך י"ו לוגין דהיתרא אבל יותר מי"ו דהיתרא שרי ובטל. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופי' הרמב"ם ז"ל אחד מי"ו בו הוא שש רביעיות לסאה והיינו ג"כ מה שפי' הר"ש שירילי"ו ז"ל דהרי שש רביעיות הם לוג וחצי מכ"ד לוגין שהיא הסאה וע' במ"ש בספ"ק דר"ה על מלת גרב. וראיתי להביא הנה רוב תשובת הרשב"א ז"ל דבסימן ע"ר וז"ל ואולי נתכוונת לומר דכולה מתני' לענין ביטול ציר וכדקתני בהדיא ולא לגופן של דגים שמא מפני ששנינו בהדיא באותה משנה מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי בביטול הציר כדקתני דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים ר' יוסי אומר אחד מי"ו בו על זה באת לומר דכל אותה משנה אינה אלא בבטול הציר ורישא נמי דקתני דג טמא שכבשו עם דג טהור דאלמא משום כבישה לבד היא ומשום בטולו של ציר דאי משום בטולו של דג למה לי שכבשו לימא שנתערב ואם על זה באת לסמוך אגב חורפך לא עיינת בה דעל כרחי' סיפא דרישא לאו משום בטול ציר דא"כ ה"ל מחלוקת ת"ק ור' יהודה ור' יוסי דת"ק סבר בתתק"ס ור' יהודה ברביעית בסאתים ור' יוסי אחד מי"ו בו. וזה אינו חדא דאי אפשר שיהא בין ת"ק לר' יהודה ור' יוסי כולי האי. ועוד שיחמיר ת"ק בציר דרבנן דאינו אלא זיעה בעלמא כולי האי ועוד דא"כ מאי קאמר בתר רישא דג טמא צירו אסור והא עד השתא בצירו עסיקי' באיסורו ובבטולו. אלא רישא באיסור כבישתו שאוסר את הטהור במליחתו עמו והדר איירי בבטול גופו וסיפא באיסור צירו וביטולו ושלש משניות הן רישא בנתינת טעם כשכבש דג טמא עם דג טהור דבנתינת טעם כדג טהור שמלחו עם דג טמא דמייתי' בפ' כל הבשר והכא משנה חסרה היא והכי קתני דג טהור שכבשו עם דג טמא ולא פירש אם אסור אם מותר. וסיפא כל גרב בבטול גופו. וסיפא דסיפא בבטול צירו ובירושלמי פריש רישא לאסור דגרסי' עלה דג טמא ר' יהודה בן פזי דבר דלייה דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור וכל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל של עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל זו משנה אחרת דמיירי בבטול גופו וכן פי' רבינו שמשון זה השתא לא מיירי באיסו' נתינת טעם דשיעורו בס' אלא בדג טמא שנתערב בתוך דגים טהורים דמיתסרי כולהו משום דבריה לא בטלה עכ"ל ע"כ לשון התשובה. גם בתשובת סי' ר"פ כתב וז"ל כבר כתבתי לך בתשובתי הראשונה כי ג' משניות הן רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור והיא חסרה שלא נתפרש בה אם להתיר אם לאסור ובירוש' פרישו דתני ר' יהודה בן פזי וכו' ומציעתא כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוזים ביהודה שהן ה' סלעים בגליל זו היא לבטול גופו. וזו ת"ק היא ולא ידענו אם יודה בה ר' יהודה שאינו מחמיר אפי' במין במינו יותר משיעור זה כמו שאין ת"ק מחמיר יוחר משיעור זה בבריה החמורה לבטלה בשיעור זה או שמא ת"ק היא ור' יהודה לא מודה בה ולא מיירי בה וסיפא בבטול ציר ר' יהודה מחמיר עד רביעית בסאתים ור' יוסי מיקל ואמר א' מי"ו ומה שאמרת אם בבטול גופו היאך אפשר דבטול גופו לא חמיר מבטול ציר עכ"ל הוא תימה בעיני והיכן הוא חומרו של ציר כאן והיכן הוא קולו של גוף והלא ציר בטל אפי' לר' יהודה שהוא המחמיר רביעית בסאתים שהוא אחד בקצ"ב ואילו גופו בעינן סאתים לעשרה זוז שהוא תתק"ס זוז והיכן הוא החומרא והקולא שאמרת עכ"ל ז"ל. עוד כתב בתשובת רפ"א וז"ל. תשובה. איברא של שיעורו של עשרה זוז בסאתיים כך הוא עולה לכל זוז תתק"ס זוז ומפורש הוא בירושלמי ולשון הירושלמי כך הוא סאה עבדא כ"ד לוגין לוגא עבדא ב' ליטרין ליטרא עבדא ק' זוז הרי כל זוז עבד תתק"ס ע"כ והנה חשבון זה לפניך נמצא גרב של סאתים עושים ט' אלפים ות"ר זוז חלקם לעשרה זוזים נמצאו תתק"ס לכל זוז וזוז ואני כתבתי לך פי' המשנה כולה בתשובתי הראשונה כמו שפירשה רש"י ז"ל כל שצריך לך לפי' חילוק כל המשנה שהן כעין ג' משניות. רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור ופירשו בירוש' שהוא אסור. ומציעתא כל גרב שהיא לענין בטול גופו. וסיפא דג טמא צירו אסור. ואם באת לשאול למה לי כבשו דכבוש הרי הוא כמבושל לתני שמלחו לבד דהא קיי"ל דמליח הרי הוא כרותח ואפילו לא כבשו ליתסר כדקיי"ל בפ' כל הבשר (חולין דף קי"ג) דמייתי התם דג טמא שמלחו עם דג טהור וכו' כדאי' התם יש לומר דהכא נקט כבשו כדי לאסור את כולו ואפילו בדגים כחושים לפי שמליח אינו אלא כרותח דצלי ואינו אוסר אלא כדי קליפה בדברים הכחושים שאינם מפעפעין וכדאמרי' בפ' גיד הנשה (חולין דף צ"ו) מדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל וקא פריש התם מר בר רב אשי מדכבוש הרי הוא כמבושל מליח הרי הוא כרותח דצלי ע"כ. ועיין עוד בתשובת שצ"ב ושצ"ג ושצ"ד ותמ"ג. ובתשובת סי' תכ"ו כתב צריכין אנו למודעי בהאי מתני' דמה ראו להתיר כאן בשעור זה דתתק"ס משא"כ בשאר הדברים החשובים וגם שבפי' הרמב"ם ז"ל יש קושיות וכבר טרחנו הרבה ונלאינו למצוא פתח לדבר זה ולא מצאנו. ע"כ וכן כתב ג"כ בסוף סי' תרע"ח:

8.

Unclean fish which was pickled with clean fish:If the jug contains two seahs and the unclean fish weighs ten zuz in Judean measure, which is five selas in Galilean measure, the brine is forbidden. Rabbi Judah says: it needs be a quarter [of a log] in two seahs. Rabbi Yose says: one-sixteenth of it.

משנה ט

חֲגָבִים טְמֵאִים שֶׁנִּכְבְּשׁוּ עִם חֲגָבִים טְהוֹרִים, לֹא פָסְלוּ אֶת צִירָם. הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל צִיר חֲגָבִים טְמֵאִים, שֶׁהוּא טָהוֹר:

ברטנורה לא פסלו את צירן. דהקלו בציר של חגבים טמאים שאינו אוסר, מפני שאין להם דם ואינו אלא לחלוחית בעלמא:שהוא טהור. לא מבעיא דאינו אוסר את תערובתו אלא הוא עצמו טהור. והלכה כעדותו של רבי צדוק:

תוסופות יום טוב שהוא טהור. לשון הר"ש בירושלמי מהו טהור מלהכשיר הא ליטמא כל שהוא מטמא ע"כ. ובמ"ב פ"ז דעדיות נשנית עוד משנה זו ושם פירש הרמב"ם שאינו אסור ואינו מכשיר ובפ"ג מהלכות מאכלות אסורות כתב ציר חגבים טמאים מותר מפני שאין בהן לחלוחית וכתב עליו הראב"ד בירוש' שאינו מכשיר ע"כ. ובפ' ט"ז מהלכות טומאת אוכלין כתב הרמב"ם אינו מכשיר אבל מטמא. והשיג הראב"ד דאף אינו מתטמא. ועיין בפירוש הראב"ד בסוף מסכת עדיות:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור. ירושלמי מהו טהור טהור מלהכשיר הא לטמא אפי' כל שהוא טמא ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל משום דתנן בפרק בתרא דמכשירין ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ומפ' לה בבכורות פ' הלוקח בהמה דציר לאו בר קבולי טומאה דזיע' בעלמא הוא אלא משום דנחשדו עמי הארץ לערב בציר מחצה מים וכשנתן בו מעט מים (טמא) טהרה עוררת טומאה ונעשו המים רוב וטמאים הלכך גבי ציר חגבים טהורים דחזק הוא דבלאו (דגים) [המים] שבתוכו מציר ומתחזק כדמוכח בירוש' לעיל בסמוך הוא דאמור דנחשדו בו לערב מחצה מים משום דהציר של טהורים סובל כל כך אבל דטמאים דחלש הוא בכל שהוא מים טמא דכולו הוא מים. וחדוש הוא לומר דבלא מים דלא יכשיר דבלא מים הוא מים. א"נ דכיון דקיי"ל דלגבי איסורי אכיל' נבלה שאינה ראוי' לגר אינה נבלה. לדעת הראב"ד ז"ל דסובר דמטעם משקה סרוח הוא דאכשיר רבי צדוק כ"ש דשרי לגבי איסור ולדידן דטעמא הוא משום מיעוטא דהוא דכתיב שקץ הוא לכם פרט לעירוביו וכ"ש צירן כדתניא בת"כ החדוש הוא דדמי לציר טהור שיש בו רוב מים דבכל דהו מים שיטמא ואינו בטל ברוב ור' צדוק לא בא להשמיענו טהור דכיון דאינו מציר כ"ש דאינו מכשיר דזיעה בעלמא הוא ותו דרחמנא שרייה ולהא לא אצטריך עדות ר' צדוק דמק"ו דציר דגים טהורים ילפי'. אלא היינו דאשמועי' דלטמא בכל שהוא מים שנופל לתוכו מטמא כמו ציר דגים טהורים ואפי' ידעינן ביה דלא נפל בו מים אלא האי כ"ש ולא בעי' הכא טהרה עוררת טומאה כי התם עכ"ל ז"ל. ועיין בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ג.) וכתוב בתשובת הרשב"א ז"ל סי' רפ"ו וז"ל תשובה. מסתברא לי דת"ק מיירי לענין איסור דאי לענין הכשר מאי שייכא הכא ליתניה במס' מכשירין ולפיכך נ"ל דת"ק מיירי לענין איסור ור' צדוק לענין הכשר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והכי איתא בירוש' דגרסי' התם מהו טהור מלהכשיר הא ליטמא אפי' כל שהוא מטמא ופי' דמתני' הכי חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן בתערובתן משום דזיעה בעלמא הוא וגריעה אפי' מציר דגים טמאים אבל הציר בפני עצמו אסור ור' צדוק נמי לא פליג בהא אלא מודה הוא דהציר של חגבים טמאים אסור הוא בפני עצמו וכן כל ציר הוא עצמו טהור מליטמא וכדאמרי' בבכורות פ' הלוקח בהמה ציר לאו בר קבולי טומא' הוא ולא עוד אלא נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירן ואע"פ שהמים שלהם טמאין אותו ציר אינו מיטמא לפי שטומאת עם הארץ דרבנן וטומאת משקין נמי דרבנן וכי גזור רבנן ברובא בפלגא לא גזור אבל אם הוסיף בו מים כל שהוא ואפי' מים טהורין. משקין טמאים שהיו מעיקרא נתעוררו ונצטרפו אל משהו מים טהורין שנפלו בו עכשיו והוו להו מים רובא ומיטמא ואף על פי שמים אלו שנפלו לבסוף טהורין אין אומרין טומאה ראשונה כיון שבטלה בטלה ושוב לא תתעורר להצטרף אל אלו שהן טהורין אלא אומרין דטהרה מעוררת את הטומאה וכדאי' התם בפ' הלוקח בהמה והיינו דקאמר הכא ר' צדוק דאפי' של חגבים טמאים טהור מלהכשיר אע"פ שיש בתוכו מחצה מים [ואם הוסיף בו מים] כל שהוא מיטמא ע"כ:

9.

If unclean locusts were pickled together with clean ones, they do not make the brine forbidden. Rabbi Zadok testified that the brine of unclean locusts is clean.

משנה י

כָּל הַנִּכְבָּשִׁים זֶה עִם זֶה, מֻתָּרִים, אֶלָּא עִם הַחֲסִית. חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, יָרָק שֶׁל חֻלִּין עִם חֲסִית שֶׁל תְּרוּמָה, אָסוּר. אֲבָל חֲסִית שֶׁל חֻלִּין עִם יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, מֻתָּר:

ברטנורה כל הנכבשים זה עם זה. ירקות חולין שנכבשו עם ירקות של תרומה, אין התרומה אוסרת את החולין:חוץ מן החסית. שום ולוף ובצל וכרתי קרויים חסית, דאגב חורפייהו יהבי טעמא בכל מידי דנכבשין עמהן. וכשהן של תרומה אוסרים בין ירק בין חסית של חולין. ושאר ירקות של תרומה אינן אוסרים כשהן נכבשים, אבל מבושלים או נשלקים אוסרים:

תוסופות יום טוב [*כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא עם החסית. ותמיהא לי דבסוף פ"ז דשביעית תנן ורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו' שמעינן מינה דכבוש אוסר. ותו תנן התם בפ"ט מ"ה הכובש שלשה כבשים וכו' שמעינן נמי מינה דכבישה אוסרת. ומצאתי להר"ש לעיל מ"ח שכתב וז"ל לקמן אמתניתין דחגבים טמאים שנכבשו גרסי' בירושלמי אמר רבי יוחנן לית כאן נכבשים אלא נשלקין. דכבוש הרי הוא כרותח. משמע דאכולה מתני' קאי דכל היכא דתנן כבושה תנינן שלוקה במקומה וצריך לומר דשלוק פחות מבשול אע"ג דנקט בסוף בהמה המקשה עור חמור ששלקו [לאו] משום דאין מתרכך בבשול דאדרבה הבשול טפי משליקה ומתרכך יותר. ומיהו בפ' כל הבשר (חולין קי:) משמע בהדיא דשליקה טפי מבשול. גבי כבד אוסרת ואינה נאסרת. דפליג עליה ר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה ואמר שלוקה אוסרת ונאסרת עכ"ל. ולפי זה משניות דהכא קיימי בקושיא ומיהו מדתנן בריש פ"ד דמעשרות השולק ולא תני המבשל משמע משום שהוא רבותא ותני השולק אע"פ שהוא פחות מבשול וצריך לי עיון. גם יש לי תמיהות גדולות על השני סוגיות דבבלי בפ' גיד הנשה (חולין דף צז) דאמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל ובפ' כל הבשר איתא נמי להא דשמואל בדף קיא ופליג התם רבין א"ר יוחנן דכבוש אינו כמבושל. ואמאי לא מייתי משניות הללו לסייעתא לר' יוחנן ולתיובתא לשמואל. ותו משניות דשביעית תיובתא לר"י וסייעתא לשמואל ותו רבי יוחנן דבירושלמי דמגיה נשלקים במקום נכבשים במשניות דתרומות דכבוש הרי הוא כרותח הוא דלא כבבלי דרבין אמר רבי יוחנן כבוש אינו כמבושל ועוד אני תמה שהרמב"ם בסוף הלכות תרומות העתיק למשניות דתרומות כמות שהן לענין כבישה]:

יכין מלכת שלמה

10.

[Vegetables] pickled together are permitted, except [when pickled] with allium (onions, garlic, leeks). Allim of hullin [pickled] with allium of terumah, or other vegetables of hullin with leeks of terumah are forbidden. But allium of hullin with vegetables of terumah are permitted.

משנה יא

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַנִּשְׁלָקִים עִם הַתְּרָדִים, אֲסוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נוֹתְנִין אֶת הַטָּעַם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּרוּב שֶׁל שִׁקְיָא עִם כְּרוּב שֶׁל בַּעַל, אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹלֵעַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַמִּתְבַּשְּׁלִין זֶה עִם זֶה, מֻתָּרִים, אֶלָּא עִם הַבָּשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלָעַת:

ברטנורה רבי יוסי אומר כל הנשלקים עם התרדים אסורים. רבי יוסי פליג אתנא קמא, וסבר דכל שאר ירקות אינן אוסרים אפילו נשלקים, חוץ מן התרדים של איסור כגון של תרומה ושל כלאי הכרם שהן נותנים טעם בשליקתן:כרוב של שקי. הגדל בארץ יבשה שצריך להשקותה, אם [שלקו] עם כרוב של תרומה הגדל בארץ לחה, שאין צריך להשקותה אסור, דשל שקי מחמת יבשותו הוא בולע:רבי עקיבא אומר. כל איסור והיתר המתבשלים זה עם זה, והם מין אחד, מותרים, שאין נותנים טעם זה בזה, חוץ מבשר איסור והיתר שנתבשלו יחד דאסור. ולית הלכתא כחד מהנך תנאי, אלא כתנא קמא בלבד דאמר כל הנכבשים מותרים חוץ מן החסית אבל מבושלים או שלוקים כולן אוסרים:הכבד אוסרת. כבד של טרפה שבשלה עם היתר, אוסרת כל המתבשל עמה:ואינה נאסרת. אם נתבשלה עם דבר אסור, דמתוך שהיא טרודה לפלוט תדיר רבוי דם שבה, לא בלעה. והלכתא כבד שנתבשלה אפילו היא של היתר אסור לאכלה, ואוסרת כל מה שנתבשל עמה לפי שהיא מלאה דם. ופולטת וחוזרת ובולעת מהדם שפלטה. ואין לה תקנה בבשול, אלא אם כן הבהבה באור תחלה יפה, וכן נהגו העם:

תוסופות יום טוב [*כל הנשלקים. שליקה בשול יותר מדאי כמ"ש הר"ב במשנה ו פרק ב דפסחים]: [*כרוב של שקיא וכו'. פירש הר"ב אם בשלו וכו'. והגהתי שצריך להיות אם שלקו וכו'. וכן לשון הרמב"ם]: [*של בעל. פירשתי במ"ט פ"ב דשביעית]:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה ר"ש אומר וכו' ר' עקיבא אומר כל המתבשלין וכו'. כך נראה שצ"ל לפי הפי' של הרמב"ם ור"ע ז"ל אלא שבפי' הר"ש ז"ל מצאתי רשום על מלת ר' עקיבא אשר שם. ופי' הרמב"ם ז"ל ר"ש נטה לדעתו דר' יוסי ואמר שאם שלק כרובים של שקיא והוו הכרובים של בעל תרומה שאסור לאכול הכרובים של שקיא שהן חולין לפי שקלחי הכרוב רפים ובולעין לחלוחית הכרובים האחרים שהן תרומה והוסיף ר' עקיבא ואמר אפי' המבושלין כמו הזרעים וזולתן כשמבשלין תרומה עם חולין לא יאסרו החולין אלא אם נתבשלו בשר עם ירק של תרומה אז יאסר הבשר לזרים לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו וזה ברור והוסיף ריב"נ ע"ז ואמר הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו נאסר לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל ודבריהם כולם בדיעבד אבל לכתחלה כולן אסורין עכ"ל ז"ל והביא כל פירושו ז"ל הר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה דף תשי"ח וכתב שם שרב אלפס והרמב"ם ז"ל סוברין דכולה סוגיא דהתם בפ' גיד הנשה אליבא דר"י בן נורי אתמר אבל רבנן פליגי עליה וסברי דכבד נאסרת ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבשול אפי' בפני עצמה אלא בחליטה בחומץ או ברותחין ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי ע"כ. וכתב עוד שם דלמאי דמוקמינן לה בגמ' בכבדא דאיסורא דהוה קשה דהיכי תני עלה ואינה נאסרת לומר שלא תהא בולעת שמנינות דאיסורא האי כבד דהיתרא והדבר נראה לעין בהפך שהכבד בולעת שמנינות ביותר אע"פ שטרוד למיפלט עם פי' הרמב"ם ז"ל לא קשה מידי דה"ק כבד דאיסורא אוסרת ירקות של תרומה ואין כבד של היתר נאסרת מחמתן ע"כ כוונת לשונו לפי מה שהשיגה דעתי. ותימה בעיני דממתני' משמע דשקיא הוי לשון יובש ואילו אנן מתרגמי' את גולות עליות ואת גולות תחתיות ית בית שקיא עלאה וית בית שקיא תתאה וה"ר יהוסף ז"ל הגיה שקי ומחק האל"ף ונקד ציר"י וחירי"ק. ובירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן מודה ר' עקיבא לחכמים בבשר שהוא אסור פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל כגון בשר שנתבשל בירק חסית של תרומה והדר נפל האי בשר שבלע טעם התרומה בקדרה רותחת שיש בה בשר של חולין אפי' הבשר הזה השני אסור וכי תנן אלא עם הבשר לאו בשר הראשון עם הירק קאמר דההוא פשיטא דאסור לזרים אלא בשר שני קאמר ואע"ג דבר בר נ"ט הוא ע"כ. ועוד אמרי' התם אפי' חסית בחסית דמין במינו הוא וליכא למיקם אטעמא ר' עקיבא מתיר דבטל ברוב מן התורה ועוד דתרומה של ירק לכ"ע מדרבנן והקלו: הכבד אוסרת. בפ' כל הבשר (חולין דף ק"י) קאמר אביי בדחייה בעלמא דדילמא דכבד אוסרת דקתני בכבד של טריפה ומשום טעם שומן של טריפה אוסרת את כל המתבשל עמה וכדפי' ר"ע ז"ל. ומשום דמא מבעיא לן. ואיתא נמי התם ברייתא ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת ופי' רש"י ז"ל מתובלת התבלין מרככין אותה שלוקה הרבה מאד נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת ע"כ ופי' שם הר"ן ז"ל בדף תשי"ז דה"ק לי' ר"י לת"ק כשם שמתובלת אוסרת ונאסרת דבהא ודאי את גופך מודית כך שלוקה אוסרת ונאסרת ומש"ה פלגינהו ר' ישמעאל בתרתי ולא ערבינהו למתני מתובלת או שלוקה אוסרת ונאסרת ומשמע דקיי"ל דשלוקה אינה נאסרת וריב"נ נמי סתמא קתני אוסרת ואינה נאסרת ומשמע אפילו בשלוקה ומיהו במתובלת לכ"ע נאסרת עכ"ל ז"ל ועי' עוד שם בהר"ן ז"ל כי האריך והביא עוד שם שני פירושים במאי דתנן כבד אוסרת ואינה נאסרת והשני הוא להרא"ה ז"ל: ואינה נאסרת. אם היא של בהמה כשרה ונתבשלה עם דבר אסור וכדפי' ר"ע ז"ל. ועיין בר"פ כיצד צולין שנתנו טעם שם התוס' ז"ל אמאי לא קתני גבי לב אוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד:

11.

Rabbi Yose says: Anything stewed with [terumah] beets becomes forbidden, because they impart a flavor. Rabbi Shimon says: cabbage from a field artificially irrigated [that is stewed] with [terumah] cabbage from a field watered by rain, is forbidden because it absorbs. Rabbi Akiba says: all things cooked together are permitted, except those with meat. Rabbi Yohanan ben Nuri says: liver renders other things forbidden, but does not become forbidden, because it gives off [flavor] but does not absorb.

משנה יב

בֵּיצָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה בִּתְבָלִין אֲסוּרִין, אֲפִלּוּ חֶלְמוֹן שֶׁלָּהּ אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹלֵעַ. מֵי שְׁלָקוֹת וּמֵי כְבָשִׁים שֶׁל תְּרוּמָה, אֲסוּרִים לְזָרִים:

ברטנורה בתבלים אסורים. כגון תבלין של תרומה או של ערלה וכלאי הכרם:אפילו חלמון. האודם של ביצה שהוא מבפנים, וכל שכן החלבון שהוא מבחוץ:מי כבשים ומי שלקות. שנכבשו או נשלקו בהן תרומה, אסורים לזרים:

תוסופות יום טוב

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה ביצה שנתבלה כו' אפי' הלמון שלה. הלמון בה"א גרסינן בקצת ספרים והכי מייתי לה נמי בערוך. ובירוש' משמע דלא גרסי' במתני' "אפילו" אלא ה"ג ביצה שנתבלה בתבלין אסורין הלמון שלה אסור מפני שהוא בולע וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובירוש' מפ' דכש"כ החלבון שהוא מבחוץ דאסור ע"כ: מי שלקות ומי כבשים של תרומה אסורין לזרים. במשניות דוקניות גרסי' מי כבשים ומי שלקות אסורין וכן הוא בפי' רבינו שמשון ור"ע ז"ל וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. ובירוש' פריך עלה דמתני' מההיא דתנן בפ"ז דמס' מקואות אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים ומי כבשים ומי שלקות והכי פריך הכא את עביד לה אוכל דקתני אסורין לזרים אלמא דמי כבשים נהפכו למיץ של הזיתים הכבושים בהם דקרוי אוכל דהא אין קרוי משקה אלא ז' משקין והתם גבי מקוה את עביד להו כמים בעלמא דאילו הוו מי פירות הא קתני דלא פוסלין ולא מעלין ומשני כאן בקשין כאן ברכין כלומר כששהו הזיתים או הירקות בתוך מי הכבישה עד שנתרככו כלומר שנפצעו בהנהו אמרי' דפעל בהן הכבישה ואסירי גבי תרומה וגבי מקוה נמי חשיבי מי פירות ולא פוסלין ולא מעלין וכי קתני גבי מקוה דפוסלין בקשין שעדיין עומדין הזיתים בקשיין ובחזקן בענין שלא פעל בהן הכבש ואז הוי כמו מים בעלמא. ומאי דהדר קאמר בירושלמי כאן באוכל כאן במשקה פרושי קא מפרש כלומר מאי נפקא לן דהוו רכין דהוו להו אוכל ובקשין הוו להו משקה כמו שהיה. ורבינו שמשון ז"ל פי' התם במס' מקואות קשין כלומר שנתעכרו המים מראיתן מחמת הכבש רכין צלולין מים בעלמא. ור' יוסי ב"ר בון משני דתרומה תליא איסור דילה בנתינת טעם דאוסר באכילה לזרים. אבל מש"ה לא נפקי מתורת מים לענין מקוה הלכך לענין תרומה ל"ש קשין ול"ש רכין אסירי ולענין מקוה ל"ש קשין ול"ש רכין דינם כמים ופסלו דלא אזלי' התם בתר טעמא ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא ורבינו מאיר ז"ל פי' דגבי מקוה עיקר המים פוסלין לא מפני נתינת טעם. וגבי תרומה לאו אוכלין נינהו אלא משקה שיש בו טעם תרומה ע"כ. עכ"ל הר"ש שירילי"ו ז"ל:

12.

If an egg is boiled with forbidden spices even its yolk is forbidden, because it absorbs. The water in which terumah has been stewed or pickled is forbidden to non-priests.

זרעים תרומות פרק י

Zeraim Terumos Chapter 10