רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
קדשים
מנחות
פרק יא
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
Kodshim
Menachos
Chapter 11
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13
  א ב ג ד ה ו ז ח ט
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9

Mishnah

משנה א
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אַחַת. לֶחֶם הַפָּנִים נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנָיִם. וּבִטְפוּס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן. וּכְשֶׁהוּא רָדָן, נוֹתְנָן בִּטְפוּס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ:
ברטנורה שתי הלחם. לחם הפנים נילוש אחד אחד. דכתיב ביה (ויקרא כ״ד) שני עשרונים יהיה החלה האחת, מלמד שנלושות אחת אחת. ומנין שאפייתן שתים שתים, תלמוד לומר (שם) ושמת אותם, שימה ראשונה שאתה עושה מהם דהיינו בתנור תהא בלשון אותם, דמשמע שהיה נותן שנים בשני דפוסים יחד בתנור. יכול אף שתי הלחם כן, תלמוד לומר ושמת אותם, שהיה לו לומר ושמתם, מה תלמוד לומר ושמת אותם, אותם אתה נותן שנים שנים בתנור ואי אתה נותן שתי הלחם שנים שנים אלא אחד אחד:ובטפוס. כמו דפוס פורמ״א בלע״ז. כמין תיבה שנטל כסויה ושתי דפנותיה זו כנגד זו. כך הלחם היו לו שתי דפנות ושולים רחבים ומתקן הבצק בתוך הדפוס שיהא עשוי כעין הדפוס:וכשהוא רודה. אותן מן התנור:נותנן בדפוס. כדי שלא יתקלקלו. וישברו. נמצא שלשה דפוסים הן, אחד כשהיא בצק, ואחד היה לה בתנור כשהיא נאפית, ואחד כשהוא רודה מן התנור נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל:
תוסופות יום טוב שתי הלחם. לשון התוס' במשנה ובמקרא קרוי לשון זכר ולשון נקבה. דהכא תנן שתי הלחם. ובשמואל [א' י' ד'] כתיב גבי שאול ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם. ולעיל פרק ואלו מנחות קרי ליה לשון זכר דקאמר בבא מלחם גדול וכתיב (ישעיה נ"א י"ד) ולא יחסר לחמו עכ"ל. ושמעינן דבמשנתינו ל"ג כגי' הספרים דגרסי גבי לחם הפנים שנים ואחד בלשון זכר. מדלא מייתו לה מהכא דנשנה בלשון זכר. וכן בגמ' גרסי' אחת ושתים. ומ"מ יש לי תמיהות על דבריהם דמה להם להביא ראיה משמואל. ובלחם הבכורים עצמם כתיב (ויקרא כ"ב) לחם תנופה שתים ותרגום אונקלוס תרין גריצין. ומה שהביאו ראיה מהמקרא דבלשון זכר נאמר מדכתיב ולא יחסר לחמו. זו אינה ראיה כלל שכינוי יחסר מוסב על האדם. וכענין שנאמר ביחזקאל [ד' י"ז] למען יחסרו לחם ומים. אבל נמצאו בלשון זכר בפרשת במדבר ולחם התמיד עליו יהיה. ובשמואל [א' י"ז י"ז] ועשרה לחם הזה. ועוד נאמר שם [כ"א] חמשה לחם. ובישעיה [כ"ח כ"ח] לחם יודק. ובתהלים [ק"ד ט"ו] ולחם לבב אנוש יסעד. ובמשלי [ט' י"ז] ולחם סתרים ינעם: ונאפות אחת אחת. פי' הר"ב דכתיב ושמת אותם כו'. ואי אתה נותן שתי הלחם שתים שתים. אדעלמא קאי דהא בפעם אחת אין נאפות. אלא שתים בלבד: ובטפוס היה עושה אותן. דת"ר ושמת אותם בדפוס. וכתבו התוס' וא"ת והא אפיקתיה לומר שאפייתן שתים שתים. וי"ל דא"כ לכתוב ונתת אותם. אבל ושמת משמע שימה בדפוס. ע"כ. וכיצד נעשית בדפוס אכתוב בסוף מתני' ופי' בטפוס כתב הר"ב כמו דפוס פורמא בלעז. כמו טופסי גיטין. תוס'. ועיין בגיטין פ"ב משנה ד'. ומ"ש הר"ב כמין תיבה כו' כך הלחם היה לו ב' דפנות. כדתנן במשנה ה': וכשהוא רדן. כתב הר"ב דפוס אחד היה לה בתנור כשהיא נאפית והיה מסיקין אותו עם התנור ואופה את הלחם. רש"י: נותנן בטפוס. הן הקערות של שלחן כדאמר קערותיו אלו טפוסין וכפרש"י בפי' חומש שהיה נותנו בקערות לאחר אפייה. תוס'. ועיין מ"ש במשנה ו'. ובגמרא ולהדרא לדפוס קמא. כיון דאפי לה נפחה. ומכאן דקדקו התוס' שהלחם חוץ לדפוס דאי בתוך הדפוס כמו שנראה מתוך הסברא. כיון דכמין דפוס היה לה בתנור היכי מינפחה. הא אין הדפוס מניחה: ועוד דבכל דוכתא משמע שהיה מדביקין את הפת בתנור. ואם בתוך הדפוס נתונה. אי אפשר להדביקה. ומהא דקתני וכשהוא רודן נותנן בטפוס אין לדקדק דשייך רדייה מפני הדפוס. ולא מפני שהודבק בתנור. ע"כ. ולפי זה דברי הר"ב סתרי אהדדי דכתב ומתקן הבצק בתוך הדפוס והדר כתב וכשהוא רודה אותן מן התנור נמצא שמחוץ לדפוס הן. אבל נ"ל ליישב דבריו דס"ל שהדפוס שבתנור היה צר מהדפוס שבו נעשה ונמצא שבתוך הדפוס נעשה כפי הסברא אלא שהדפוס שבתנור הוא צר ונכנס בתוך הלחם והלחם מבחוץ ונדבק בתנור. והיינו דפי' שהוא רודה מן התנור. גם יכולה להנפח וצריכה דפוס גדול מן הראשון:
יכין מלכת שלמה
1.
The two loaves [of Shavuot] were kneaded each on its own and baked each on its own. The [cakes of the] showbread were kneaded each on its own and baked two at a time. They were prepared in a mould, and when they were taken out from the oven they were again put in a mould lest they become damaged.
משנה ב
אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְאֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים, לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בָּעֲזָרָה, וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פָּאגִי:
ברטנורה לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. לא אתברירא טעמא דהא מלתא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים:ואינן דוחות את השבת. אפייתן:וכשרות בבית פאגי. רמב״ם אומר שהוא מקום סמוך להר הבית מחוץ, ששם היו אופים המנחות. מלשון פת בג המלך. ואין הלכה אלא כדברי תנא קמא:
תוסופות יום טוב לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. כתב הר"ב לא אתברירא טעמא דהא מלתא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. וכ"כ הרמב"ם. ועל כרחינו צריכין לומר שגירסא אחרת היתה להם בגמ'. דאנן גרסי' הכי הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ. אלמא מדת יבש לא נתקדשה. ואפייתן בפנים. אלמא מדת יבש נתקדשה. אמר רבא הוקשה [בתירוץ זה] אדם קשה שהוא קשה [חכם ומחודד] כברזל [לחתוך הלכה] ומנו רב ששת. מאי קשיא [נ"ל סתמא דגמרא פריך] דלמא עשרון לא מקדש. תנור מקדש. אלא אי קשיא הא קשיא. ואפייתן בפנים. אלמא תנור מקדש. ואין דוחות את השבת אפסלו בלינה. אמר רבא הוקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל ומנו רב ששת. הא קמן דהך מלתא דלישתן ועריכתן בחוץ. ואפייתן בפנים. אתברר טעמא משום דמדת יבש לא נתקדש. אלא ודאי דגירסתם לא היתה כך. מאי קשיא וכו'. וא"ת תקשה אמאי לא מתרצינן דלמא עשרון לא מקדש כו'. והרי מצאנו לר"ע דס"ל הכי בפ"ט משנה ה'. וכתבתי שם דאף רבי יונתן ס"ל הכי. וי"ל דגמרא לא בעי למדחי מתני' דלא תיתי כת"ק דהתם. והיינו נמי דהרמב"ם בחבורו סוף פ"ק מהלכות כלי המקדש [הי"ט] פסק דמדות יבש נתקדשו בפנים. וכן משמע מלשונו בפ"ב דמעשה הקרבנות [ה"ט] שכתב בירוצי המדות של סלת חול. שאין גב העשרון קדש. ש"מ דאלו פנים העשרון קדש*). ואפ"ה פסק בפ"ה ופ"ח מה' תמידין [ה"ז] למתניתין דהכא דשתי הלחם ולחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואי איתא דגירסתו בגמרא כדגרסי' אנן. היה לו לדחות דברי ת"ק דפ"ט מהלכה מקמי הך דהכא משום דהוה מחלוקת ואח"כ סתם. אלא ודאי דגירסא אחרת היתה לו ולא גרס מאי קושיא דלמא וכו' וכיון דגמרא לא דחי לה ש"מ משום דלא ניחא לגמרא למוקי מתני' דלא כת"ק דפרק ט' ושמעינן דהלכתא כותיה. ואי משום דמתניתין קאי בקושיא לא מש"ה נדחית מהלכה. ותסייעין למ"ש בפרק דלעיל משנה ו' גבי ואם הביא פסול. דאע"ג דמתני' קשיתין. לא זזה. והלכה היא. ועי' עוד לקמן: לישתן ועריכתן בחוץ. אלמא מדת יבש לא מקדשה. ופי' התוס' דאי מקדשה מגנייא מלתא אי אפיק להו אבראי ולא כפי' הקונטרס דמפרש מטעם פסול יוצא דמשום קידוש כלי לא מיפסל ביוצא כדפרישית בפ"ק [דף ט'] . ע"כ: ואפייתן בפנים. ואינן דוחות את השבת. בגמרא מקשינן אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש. ואין דוחות את השבת אפסלו בלינה. כדכתבינן לעיל ואסיק בקושיא. וכתבו התוס' ותברא מי ששנה זו לא שנה זו ע"כ. ולדבריהם לענין הלכה לית הלכתא כמתני'. כיון דתרי תנאי נינהו אלא אי אפייתן בפנים דוחות את השבת. ואי אינן דוחות את השבת אין אפייתן בפנים. ולכאורה כיון דבס"פ סתם לן נמי דאינן דוחות את השבת. דקי"ל הכי. ולפיכך אין אפייתן בפנים. ותמה אני על הרמב"ם שפסק בחבורו שאינן דוחות את השבת. וגם פסק דאפייתן בפנים. ומיהו למאי דפרישית לעיל דמשום קושיא שמקשה בגמרא לא דחינן משנה מהלכה ואע"ג דלא מיתרצה הקושיא. אתי שפיר דה"נ דכוותיה. ולא ס"ל דתברא כו' כמ"ש התוס'. דא"כ לא הוה משתמיט גמרא גופיה לאסוקי דתברא כו' כדאמר בעלמא. ועמ"ש במשנה ו' פ"ב דמעילה. ועמ"ש במשנה ו' פ"ק דמדות: רבי יהודה אומר כל מעשיהם בפנים ר"ש אומר לעולם הוי רגיל כו'. מסקינן בגמ' דבגמרא פליגי. דיקא נמי דקתני רבי שמעון אומר לעולם הוי רגיל כו'. ש"מ דלא בקראי פליגי. מדנקיט האי לישנא לעולם הוי רגיל. וכתב רש"י בגמרא פליגי מר גמיר ליה מרביה דתנור מקדש ומר גמיר דלא מקדש. ע"כ. ומשום ר"ש נקט נמי בדר"י דתנור מקדש דהא ודאי דלדידיה כיון דכל מעשיהם בפנים דאף מדות יבש מקדש ס"ל: בבית פאגי. לשון הר"ב. רמב"ם אומר שהוא מקום סמוך להר הבית מחוץ. ולשונו בפירושו מחוץ לעזרה אבל במשנה ג' פ"ז. כתב כלשון הר"ב. ומ"ש הר"ב ששם היו אופים המנחות. כבר כתבתי לעיל בפ"ז [במשנה ג'] דבנא"י אשכחית שכתוב בה ששם היו אופים חלות תודה ורקיקי נזיר. ועיין עוד שם בפי' הר"ב דמפרש פי' אחר אבבית פאגי:
יכין מלכת שלמה
2.
Both the two loaves and the showbread their kneading and their shaping were performed outside [the Temple Court], and their baking was inside. And they do not override the Shabbat. Rabbi Judah says: all of these were performed inside [the Temple Court]. Rabbi Shimon says: One should always accustom himself to say, “The two loaves and the showbread were valid whether made in the Temple Court or in Bet Pagi.”
משנה ג
חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. טִחוּנָן וְהֶרְקֵדָן אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:
ברטנורה חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן בפנים. לדברי הכל. שאותו חצי עשרון שחולק בו עשרונו של כהן גדול נמשח ונתקדש ומקדש את המנחה:ודוחות את השבת. לפי שאי אפשר לעשות לישה ועריכה ואפייה מאתמול, דכיון דמיקדשא בכלי מיפסלא בלינה:
תוסופות יום טוב חביתי כ"ג לישתן ואפייתן בפנים. והר"ב העתיק לישתן ועריכתן בפנים ולי נראה דה"ג לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים: לישתן ועריכתן בפנים. כתב הר"ב ולדברי הכל שאותו חצי עשרון שחולק בו עשרונו של כ"ג נמשח ונתקדש ומקדש את המנחה. וכן לשון רש"י. ומסיים בה והאי דלא משחו עשרון שלם מפני שכל אדם מודד בו [מנחתו. ופעמים] שמוציאו לחוץ. אבל זה אינו מסור אלא לכהנים לחצות בו עשרונים. ע"כ. וכתבו התוס' דלא יתכן טעם זה כלל. דהא בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ"ז) [ואני העתקתיו בפ"ט משנה ה'] דרשינן מקרא מדות יבש לא נתקדשה מדכתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) חמץ תאפינה ביכורים לה'. אימתי לה' לאחר אפייה. ואע"ג דההוא קרא גבי עשרון כתיב לא שנא. ונראה לפרש דלישה ועריכה דלחם הפנים ושתי הלחם במדת יבש הוא דאין בהן שמן. ולישתן ועריכתן לא היתה בכלי הלח. אבל לישה ועריכה דחביתין היה בכלי הלח דיש בה שמן שנמדד בלוג ומדות הלח נמשחה לכ"ע ובכלי שהיה לש ועורך היה בולל. לפיכך צריך בכלי שרת [ועיין בפי' הר"ב פ"ו מ"ג] והא דנקט במתני' חביתי כ"ג לאו דוקא. דה"ה שאר מנחות הטעונות שמן כדאיתא בתוספתא דקתני מנחה יש בה מעשה כלי בפנים טחינתו והרקדתו בחוץ ולישתו ועריכתו [ואפייתו] בפנים וכו' והא דלא תני במתני' אלא חביתין יש לומר משום דחביתין חלוקין משתי הלחם ולחם הפנים בשני דברים. דאלו לישתן ועריכתן בחוץ ואינן דוחות את השבת. ואלו לישתן ועריכתן בפנים ודוחות את השבת. ועוד נראה דמתני' נמי קתני שאר מנחות. דקתני בסיפא כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים ופי' בקונטרס לישה ועריכה הכל בכלי שרת בפנים ולא בחוץ ע"כ. וראיתי לרש"י עצמו במסכת זבחים פי"א דף צ"ו. אדאמרינן התם שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן בתנור [וקדושתן] בתנור כתב וז"ל וקדושתן בתנור שאין נעשין בכלי שרת לפי שאין טעונין שמן כדאמר בפרק שתי הלחם. לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים דתנור מקדש להו. ע"כ: כלל א"ר עקיבא כו'. ונשנה פ"ו דפסחים ומשולש בפ' י"ט דשבת. ולא בעי צריכותא דאשמועינן בכל דוכתא מאי קדחי שבת. תוס'. וע' במשנה ח' פ' בתרא דר"ה:
יכין מלכת שלמה
3.
The high priest’s griddle cakes: their kneading, their shaping, and their baking were performed within [the Temple Court], And they override the Shabbat. The grinding [of the grain for it] and the sifting did not override the Shabbat. Rabbi Akiva said a general rule: any work that can be done on the eve of Shabbat does not override Shabbat, but that which cannot be done on the eve of Shabbat does override Shabbat.
משנה ד
כָּל הַמְּנָחוֹת יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי בִּפְנִים, וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְלִי בַחוּץ. כֵּיצַד. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אָרְכָּן שִׁבְעָה וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה, וְקַרְנוֹתֵיהֶן אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה, וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִטְעֶה, זד"ד יה"ז. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד, שֶׁיְּהֵא לוֹ פָנִים:
ברטנורה יש בהן מעשה כלי בפנים. במלאכתן שנעשה בהן בפנים טעונים כלי. לאפוקי על גבי טבלא. ובמלאכתן שנעשית בחוץ, כגון לישתו ועריכתו של לחם הפנים, אינו טעון כלי:וקרנותיהן. שהוא מדביק בצק לכל דופן כמין קרנים, ואורך הקרן יוצא ארבע אצבעות:רבי יהודה אומר שלא תטעה. בין שתי הלחם ללחם הפנים בין בשיעור אורך ורוחב בין בשיעור הקרנות. בשתי הלחם ארכו שבעה ורחבו ארבעה וקרנותיו ד׳ אצבעות. וסימנך זד״ד. ולחם הפנים ארכו עשרה ורחבו חמשה וקרנותיו שבע אצבעות. וסימנך יה״ז. ודרכו של ר׳ יהודה לתת סימנים, כמו דצ״ך עד״ש באח״ב:שיהא לו פנים. דפנות. [שיהא לו פינים זויות] והן הן הקרנים:
תוסופות יום טוב כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים. פי' הר"ב במלאכתן שנעשה בהם בפנים כו' ובמלאכתן שנעשה בחוץ כגון לישתו ועריכתו של לחם הפנים. וכ"כ הרמב"ם. ומסיים וזה המאמר מחובר. במה שאמר שלחם הפנים מותר ללוש אותן בחוץ. ונאפה בפנים. ע"כ. כלומר דאילו שאר מנחות לישתן ועריכתן נמי בפנים כדקתני תוספתא שכתבתי לעיל בשם התוס' והעתיקה הרמב"ם ג"כ בחבורו ספי"ב מה' [מעשה] הקרבנות. ומש"ה פירש סיפא דקאי אלחם הפנים ושתי הלחם. וזה דוחק. ורש"י פירש מעשה כלי לישה ועריכה הכל בכלי שרת בפנים. ולא בחוץ. ולפירושו כולה חדא מלתא הוא. והתוס' דחו גם זה. ופירשו דאין בהן מעשה כלי בחוץ אטחינה והרקדה קאי דלא בעו כלי שרת כי ההיא דתוספתא. ע"כ: יש בהן מעשה כלי בפנים. גמ' שאלו את רבי. זו מנין. א"ל הרי הוא אומר (יחזקאל מ״ו:כ׳) ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. מנחה דומיא דאשם [וחטאת] מה אשם וחטאת טעונין כלי. אף מנחה נמי טעונה כלי ופירש"י זו מנין שהמנחות טעונים כלי דכתיב אשר יבשלו. ואין בישול בלא כלי ובפנים משתעי קרא. דכתיב לבלתי הוציא אל [החצר] החיצונה. ע"כ. וכתבו התוס' דלענין קמיצה וקידוש קומץ לא מיירי. דנפקא לן לעיל בס"פ התודה מהקישא דזאת התורה מה עולה טעונה כלי. דכתיב (בראשית כ״ב:י׳) ויקח את המאכלת. [ועמ"ש בשם התוס' במשנה ב' פ"ק דחולין] אף כל טעון כלי. וקמיצה כנגד שחיטה. וקידוש קומץ כנגד קבלה. כדאמרי' לעיל בפ"ב [די"ג] . אלא הכא בלישה ועריכה ואפייה של מנחה מיירי דאתקש אפייה דמנחה לבישול דחטאת ואשם מה חטאת כו'. כדפי' בקונטרס ובפנים משתעי כו' אף אפייה דמנחה טעונה כלי שרת וה"ה לישה ועריכה. וצריך לדקדק לאיזו מנחה איצטריך קרא. אי למנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור. הא כתיב בהו כלי. ואילו למנחת סלת. אין בה אפייה קודם קמיצה. ע"כ. ושותיה דמרן הכ"מ בפי"ב מה' [מעשה] הקרבנות [הכ"ב] לא ידענא מאי היא. שכתב דהתוס' מפרשים דלמאי דקתני בפנים קאי ומשמע דלא גרסי מאי דגריס בספרים מה חטאת ואשם טעונים כלי אף מנחה נמי טעונה כלי. ע"כ. והרי כל דבריהם אמורים בטעונים כלי. ואי משום דכתבו ובפנים משתעי כו'. אף רש"י כתב כן: כיצד. הוא שאל על סבת היות לחם הפנים נאפה בדפוסים ואמר שסבת זה שיהא בעל שטחים מששה רוחות וכן שתי הלחם. הרמב"ם. ור"ל בששה שטחים שכיון שכופלים אותן מכאן ומכאן הנה יש לו ששה שטחים. ר"ל שטח התחת ושני שטחי הכפילה שמזה ומזה. והשטחים השלשה הם שני פעמים שהם שלשה מבחוץ וכן ג' מבפנים. ואע"ג שאין במשנה מדיני הכפילה אלא בלחם הפנים. ילפינן מינה דה"ה לשתי הלחם. אלא דבלחם הפנים שנינו משום פלוגתא דר' יהודה ור"מ. אבל תמיהני דבחבורו פ"ח מה' תמידין. לא כתב הכפילות בשתי הלחם: וקרנותיהן. פי' הר"ב שהוא מדביק בצק כו'. וכ"כ רש"י. וע' במשנה דלקמן בדבור וכופל כו'. ומ"ש שם בס"ד: שיהא לו פנים. ל' הר"ב דפנות והן הן הקרנים. ול' רש"י שיהא לו פנים דפנות שיהא לו פינים זויות והן הן הקרנות. וכך הגהתי בל' הר"ב ונראה בעיני דגרסת המשנה לרש"י כך היא. שיהא לו פנים. שיהא לו פינים. ותרתי ילפינן ממשמעות פנים חדא כדכתי' פנים ודרשינן דפנות והיינו כפילות דלקמן [*שכן קורא רש"י דפנות לאלו הכפילות]. וחדא דקרינן פינים שפירושו זויות והן הן הקרנות ולא אתא בן זומא לפלוגי. אלא לפרושי דדפנות וזויות מקרא קא ילפינן. ודקתני בן זומא אומר בל' מחלוקת. לא קשיא כדאשכחן כה"ג טובא ול"פ וכתבתים בפ"ג דבכורים. ועמ"ש עוד בזה במשנה דלקמן. [*וצ"ע דבפרק כל שעה (פסחים דף ל"ז.) אמרי' וכמה פת עבה אמר רב הונא טפח. שכן מצינו בלחם הפנים טפח. ומפרש רש"י שהיו עובי דפנותיו טפח. דהיינו לחם שהיו לו פנים. ואין פנים פחותים מטפח. ע"כ] והרמב"ם פי' וז"ל. ומ"ש שיהא לו פנים הרבה. ר"ל [צדדים] שמקיפים אותו ששה [פנים] כמו שבארנו. ע"כ. וכבר ביארתי מה דעתו בצדדים שאמר. ונראה דגירסתו במשנה שיהא לו פנים הרבה. וז"ל בחבורו פ"ה מתמידין כל חלה מהן מרובעת. שנא' לחם הפנים. שיהא לו פנים רבים אורך כל חלה כו' והשלחן ארכו כו' וכופל כו'. ע"כ. וענין מרובעת לאפוקי עגולה. או בעלת זויות חמשה ויותר. אבל לא שהיא מרובעת שוה הצלעות. שהרי היא על תמונת מרובע ארוך. ומ"מ גם לדבריו. בן זומא אינו חולק:
יכין מלכת שלמה
4.
All menahot require a vessel [for works that are performed] within, but do not require a vessel [for those works that are performed] outside. How so? The two loaves were seven handbreadths long and four wide and their horns were four fingerbreadths. The [cakes of the] showbread were ten handbreadths long and five wide and their horns were seven fingerbreadths. Rabbi Judah says: lest you err [remember but the words] “zadad yahaz.” Ben Zoma says: “And you shall set upon the table showbread (lehem panim) before me continually:” panim signifies that it should have faces.
משנה ה
הַשֻּׁלְחָן, אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן וּטְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן, נִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא כָּל רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַשֻּׁלְחָן אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם רֶוַח בָּאֶמְצָע, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בֵּינֵיהֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא כד), וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה. אָמַר לָהֶן, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (במדבר ב), וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה:
ברטנורה ארכו עשרה ורחבו חמשה. כדכתיב (שמות כ״ח:ט״ז) אמתים ארכו ואמה רחבו. ר׳ יהודה לטעמיה דאמר של כלים בת חמשה טפחים היא:נותן ארכו. של לחם הפנים כנגד רחבו של שלחן:וכופל. הלחם, טפחיים ומחצה למעלה בגובה מכאן ומכאן. והן הן הקרנות. ונמצאו זקופות בשוה לשפת השלחן:ונמצא ארכו ממלא רחבו של שלחן. ורחבו מחזיק חצי אורך של שלחן, וכשהיה מסדר אחר אצלו נמצא שלחן כולו מלא:ארכו שנים עשר. ר׳ מאיר לטעמיה דאמר כל אמה בת ששה טפחים, חוץ ממזבח הזהב וקרן מזבח החיצון והסובב והיסוד. והלכה כר׳ מאיר:לחם הפנים ארכו עשרה. בהא מודה רבי מאיר:וטפחיים ריוח באמצע. בין שני הסדרים. דרוחב הלחם לא הוי אלא חמשה, שני הסדרים מחזיקין עשרה בשלחן לארכו, פשו להו טפחיים ריוח בין סדר לסדר, שתהא רוח מנשבת בהם שלא יתעפשו:אבא שאול אומר שם. באותו ריוח שבין סדר לסדר נותנים הבזיכים:והלא כבר נאמר ונתת על המערכת. ועל, ממש משמע:ועליו מטה מנשה. והיינו סמוך, הכא נמי על סמוך. והלכה כאבא שאול:
תוסופות יום טוב השלחן ארכו עשרה כו'. כתב הר"ב ר"י לטעמיה דאמר [כו'] במס' כלים פי"ז מ"י: וכופל טפחיים ומחצה מכאן וכו'. פי' הר"ב וכופל הלחם טפחיים ומחצה למעלה בגובה מכאן ומכאן והן הקרנות. וכ"כ רש"י ולא הבינותי זה. דהא פי' הר"ב. וכן פי' רש"י על וקרנותיהן במשנה דלעיל שהוא מדביק בצק לכל דופן כמין קרנים וכו'. ואע"פ שזה פי' על קרנות דשתי הלחם מסתמא גם קרנות דלחם הפנים נמי בכה"ג. ועוד דהא תנן דקרנות דלחם הפנים שבע אצבעות והכא הכפילה היא טפחיים ומחצה. ותו בגמ' א"ר יוחנן לדברי האומר טפחיים ומחצה קופל נמצא שלחן מקדש ט"ו טפחים למעלה. לדברי האומר טפחיים קופל מקדש י"ב טפחים למעלה. ופרכינן והאיכא קרנות. קרנות לגויה דלחם כייף להו ולחם עלייהו נייח. ופי' רש"י והאיכא קרנות שבולטין ועשוין בראש הדופן. ע"כ. ולפיכך נ"ל שצריך להגיה ובהן הן הקרנות. ויש לי ג"כ תמיהה על פי' הרמב"ם בקרנות דמפרש שהוא הגובה. ור"ל העובי של הלחם וא"כ מאי משני לגויה דלחם כייף להו דאע"ג דנפרש דפריך מעובי הלחם. שגם הוא מרבה באויר דלמעלה ונמצא דמקדש טפי. מ"מ שינויא בלישנא דחיקא הוא. דמאי כייף להו דקאמר. הכי הל"ל לחם לגויה מכייף. וכלומר שיעור עוביו. והרלב"ג בפי' החומש תמה על הרמב"ם בזה דמפרש דקרנותיו העובי. שכיון ששתי הלחם דחמץ הן ואין עובין אלא ד' אצבעות והוא מבואר שהבצק שיהיה חמץ הוא רב הכמות ממה שהיה בהיותו מצה. ואם היה הרצון בקרנותיו עביו הנה יהיה שיעור החלה שהיא מצה הבאה משני עשרונים יותר מג' שעורים מהחלה שהיא חמץ הבאה מעשרון אחד וזה בלתי אפשר בשום פנים עם שהוא רחוק שיהיה מוגבל הארך והרחב והעובי כי הכמות יתחלף לפי קושי הבצק ורכותו. וגם משעור העשרון שהיא עשירת ג' סאין יתבאר שיהיה עובי החלות שהן מצה. שנראה בחוש שכמות הבצק הזה הוא פחות מכמות הקמח. ולזה לא יתכן שיהיה עובי אלו החלות כי אם פחות מאצבע. ולזה הוא מבואר כי הרצון בקרנותיו אינו כך. אבל לפי הנראה הוא לומר שלא היתה החלה בעלת ד' צלעות. אבל היתה בעלת ח' צלעות ד' צלעות לצד הזויות באלכסון. והם אשר קראם קרנות וארך כל קרן מהם היה ז' אצבעות ובזה האופן ישלם שיהיה לזה הלחם פנים רבים בכל א' משטחיו המקיפים בו וכו'. והביאו הכ"מ בפ"ה מתמידין [ה"ט]. אבל גם פירושו בקרנות לא יתכן כלל. מהא דאמרינן בגמ'. והאיכא קרנות כו'. דבין הקושיא ובין התירוץ. אין להם מקום לפי פירושו. ולא ידעתי למה לא העיר הכ"מ מהגמ'. הן על הרמב"ם. הן על הרלב"ג. ולפיכך הנכון דברי רש"י והר"ב ועוד לדבריהם הקרנות דהכא. כמו קרנות דמזבח שהם כקרנות בולטות בזויות. אבל צריך להגיה בכאן ובהן כמ"ש: רמ"א. כ' הר"ב והל' כר"מ עמ"ש בזה במשנה דלקמן בדבור ונותנן: ועליו מטה מנשה. כתב הר"ב והיינו סמוך ה"נ על סמוך. ואע"ג דבמ"ד פ"ה דפסחים אמרי' דעל חמץ לאו דוקא בסמוך. הא כתבו התוס' דהתם דף ס"ג. דהכא שאני דסברא הוא דהוי בסמוך דהא בשעת הנחת הלחם היו מניחים אותם ובשעת סלוקם נקטרים. ע"כ. וכה"ג כתבתי בשמם במ"ג פ"ז דהתם נמי לא דרשינן על בסמוך: ועליו מטה מנשה. איכא קראי דקדמי להאי. וכתיב בהו עליו והיינו בסמוך אלא דבהו כתיב והחונים עליו מטה פלוני ונמצא בהא דמייתי להך קרא מקצר תיבת והחונים דבלא והחונים א"א למנקט קרא דלית ליה משמעותיה. אי נקטי' (על) [עליו] מטה כו'. ובמ"ו פ"ה. כתבתי דר' מייתי ליה מוסכות על הארון. י"ל דניחא ליה למנקט קרא דבמשכן לראיה על התנופה דבמשכן ואבא שאול לא נקטי' משום הארכת ל' דוסכות:
יכין מלכת שלמה
5.
The table was ten handbreadths long and five wide; the showbread was ten handbreadths long and five wide. Each cake was placed lengthwise across the breadth of the table, and two and a half handbreadths were turned up at either side so that its length filled the entire breadth of the table, the words of Rabbi Judah. Rabbi Meir says: the table was twelve handbreadths long and six wide; the showbread was ten handbreadths long and five wide. Each cake was placed lengthwise across the breadth of the table, and two handbreadths were turned up at either side; and there was a space of two handbreadths between [the two sets] so that the wind could blow between them. Abba Shaul says: there they used to put the two dishes of frankincense for the showbread. They said to him: Has it not already been said, “And you shall put pure frankincense upon [al] each row” (Leviticus 24:7)? He replied, But has it not also been said, “And next unto [al] him shall be the tribe of Manasseh” (Numbers 2:20)?
משנה ו
אַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, מֻפְצָלִין מֵרָאשֵׁיהֶן, שֶׁהָיוּ סוֹמְכִים בָּהֶן, שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה. וְעֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה קָנִים, כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל, אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה. לֹא סִדּוּר קָנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְשׁוֹמְטָן וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בָּיִת:
ברטנורה מפוצלין. לתת ראשי קנים באותן פיצולים. וכמנין הקנים כך מנין הפצולים:ארבעה עשר לסדר זה. שש חלות שהיו בסדר המערכת. לארבעה מהן לכל אחת שלשה קנים, הרי שנים עשר קנים, והעליונה אינה צריכה אלא שנים לפי שאין עליה משאוי, הרי ארבעה עשר. החלה התחתונה אינה צריכה כל עיקר, לפי שמונחת על טהרו של שלחן:לא סדור קנים. במערכה החדשה:ולא נטילתן. מעל הישנה, דוחה שבת:נכנס מערב שבת ושומטן. מבין כל לחם ולחם, ומניחם לארכו של שלחן, ולמחר מסדר הלחם, ולמוצאי שבת נותן הקנים בין כל לחם כמשפטן:ארכן לארכו של בית. ממזרח למערב היו מונחין בארכן. חוץ מן הארון שארכו לרחבו של בית, שהבדים שבארון היו בולטים ודוחקין בפרוכת ודומין כשני דדי אשה, שנאמר (במלכים א ח׳:ח׳) ויאריכו הבדים ויראו, והבדים לרחבו של ארון היו מונחים, דאילו לארכו של ארון היו בדים לא היה בין בד לבד אלא שיעור רוחב הארון דהיינו אמתא ופלגא, ותרי גברי הנושאים בשני בדים את הארון שנים מכאן ושנים מכאן לא הוו מצי ליכנס בין בד לבד, אלא ודאי לרחבו נתונים, והם היו ממזרח למערב שהרי היו דוחקים בפרוכת, נמצא ארכו של ארון לרחבו של בית:
תוסופות יום טוב ארבעה סניפין של זהב היו שם כו'. דאמר קרא (שמות כ״ה:כ״ט) ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו. קערותיו. אלו דפוסין. כפותיו אלו בזיכין. קשותיו אלו סניפין [מרבוי דקרא. ל"א שמקשה את הלחם ומחזקו שלא ישבר] ומנקיותיו. אלו קנים [שמנקין הלחם מעיפוש] אשר יסך בהן שמסככין בהם את הלחם [שעל הלחם מסככין הקנים בין חלה לחברתה] גמ': סניפין. שם לדבר העשוי לחבר ולהחזיק דבר אחר. וחבירו במשנה ג' פכ"א דכלים: מפוצלים מראשיהן. כלומר באותו חלק שבהן שעולה למעלה על השלחן לפי שהסניפין הן כמו יתדות זהב עומדות בארץ וגבוהים עד למעלה מן השלחן הרבה. כמ"ש רש"י בפי' החומש בפרשת תרומה: כחצי קנה חלול. כדי שתהא רוח מנשבת ביניהם. רמב"ם פ"ה מתמידין. וכן פירש"י בפירוש החומש: לא סדור קנים ולא נטילתן דוחה שבת. ואף על גב דמדאורייתא נינהו כדנפקא להו מקרא הא אמר ר"ע [במשנה ג'] כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת. וה"נ אפשר דלא דחי שבת עלייהו טעמא מאי [משוי להו לקנים] דלא לעפש לחם. בכי האי שיעורא לא מיעפש. גמרא. ומסקי התוס' דאין איסורם אלא משום טלטול בעלמא. ואפ"ה גזרו עליהם במקדש. וכמ"ש ג"כ בשמם במשנה י"ב פרק בתרא דעירובין וא"ת ומ"ט יאסרו להטלטל. כיון דחזו למצוה דלחם כבר כתבתי [בפ"ד דסוכה משנה ב'] שכתבו שם התוס' לענין טלטול לולב דמאחר דאין עשוי כלי. מוקצה הוא להטלטל [*ובפרק כל הכלים דמסכת שבת דף קכ"ג כתבו אמתניתין דהכא. דגזרו לפי שהיו מחללין את השבת]: ונותנן לארכו של שלחן. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ה מתמידין ונותנן לאורך השלחן. והא ודאי דלאורך לאו למימרא שהיו מונחין ממזרח למערב על אורך השלחן דכה"ג אין מקום פנוי כלל אלא מצפון לדרום היו מונחין ובמקום הפנוי שבין שתי המערכות שאותו מקום פנוי הוא מצד ארכו של שלחן שהוא י"ב טפחים ומתני' ר"מ היא. ונ"ל דה"ט דפסקו הרמב"ם ור"ב כר"מ. כיון דהכא סתם לן תנא כותיה. והכ"מ כתב משום דאבא שאול כוותיה. ע"כ. אבל התוספות פי' לארכו של שלחן על הרצפה היה מניחן לאורך השלחן דעל השלחן לא היה מקום פנוי למדת הקנים [לארכו]. ע"כ. וא"ת ואם על הרצפה היה מניחן מ"ט קפיד דלנחו לאורך השלחן. ונ"ל משום דכל הכלים. כך היו סדורין במקדש. והיינו דסמיך ותני כל הכלים וכו': כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית. כתב הר"ב חוץ מן הארון וכו'. שהבדים שבארון היו בולטים וכו'. והבדים לרחבו של ארון וכו'. כמו שציירתי ברפ"ה דיומא. וא"ת ומאי שייר דהא שייר ומש"ה דייק הכ"מ בפ"ג מבית הבחירה דשייר נמי מנורה דפליגי תנאי בגמרא. ר' ס"ל מזרח ומערב היו מונחים [מדכתיב בנר מערבי. (ויקרא כ"ד) יערוך אותו לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' ואי ס"ד צפון ודרום כולהו נמי לפני ה' נינהו]. ור"א בר"ש ס"ל צפון ודרום [והא דכתיב יערוך אותו אנר אמצעי קאי דפיה כלפי מערב. דאילו שאר פיות הנרות מצדד להו אצדודי כלפי נר האמצעי כדכתיב (במדבר ח׳:ב׳) אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות] ומתני' ר"א בר"ש היא. וזהו שהרמב"ם פסק שם דארון וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון והדרום. ודלא כמתני' דספ"ג דתמיד דתנן בה נרות מזרחיות דההיא אתיא כר'. ע"כ. אבל התוס' [דף צ"ח ע"ב] כתבו מתני' כרבי דאמר מזרח ומערב היו מונחין וי"ל דאה"נ דלא שייר מידי ול"ק אמאי שייר ארון דבלפני ולפנים לא מיירי:
יכין מלכת שלמה
6.
There were there four golden props [at the corners of] the table, each split at the top, which supported the cakes, two for the one row and two for the other row. And there were twenty-eight rods, each [shaped] like the half of a hollow reed, fourteen for the one row and fourteen for the other row. Neither the placing of the rods nor their removal overrode the Shabbat, but [a priest] used to enter on the day before Shabbat, pull out the rods, and place them parallel with the length of the table. Every article that stood in the Temple was placed with its length parallel with the length of the House.
משנה ז
שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיוּ בָאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִים לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. אַרְבָּעָה כֹהֲנִים נִכְנָסִין, שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְזִיכִים. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִטֹּל שְׁנֵי בְזִיכִים. הַמַּכְנִיסִים עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. הַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם, וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה כְנֶגֶד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה), לְפָנַי תָּמִיד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, אַף זוֹ הָיְתָה תָּמִיד. יָצְאוּ וְנָתְנוּ עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל זָהָב שֶׁהָיָה בָאוּלָם. הִקְטִירוּ הַבְּזִיכִין, וְהַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים. חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעָרֶב. חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱכָל לָעָרֶב, הַבַּבְלִיִּים אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה:
ברטנורה על פתח הבית. אצל פתח ההיכל בכניסתו. ולא היו מניחים שם אלא להראות שמעלין בקודש, דעכשיו מניחין על של שיש ומיד נושאן להיכל ומסדרן על של זהב של משה:ועל של זהב ביציאתו. עד שיוקטרו בזיכים, כדקתני לקמן במתניתין:המכניסים עומדים בצפון. דהכי עדיף טפי דאותן שמסדרים העבודה יהיו בצפון:אלו מושכין. ועד שלא יגביהו מן השלחן אלו מניחין:אפילו אלו נוטלין. ואלו עצמן מניחין אחר שנטלו:אף זו היתה תמיד. דסבר ר׳ יוסי דאין תמיד אלא שלא ילין שלחן לילה אחד בלא לחם:והחלות מתחלקות לכהנים. משמר היוצא חולק עם משמר הנכנס:חל יום הכיפורים להיות בשבת. שדין לחם הפנים לאכלו באותו שבת שנוטלים אותו מעל השלחן, ועכשיו אין יכולים לאכלו מפני התענית:החלות מתחלקות לערב. ואין ממתינים לחלקו למחר מפני שנפסל בלינה לאחר זמנו שנסתלק:השעיר. של מוסף שהוא חטאת ונאכל לכהנים:נאכל לערב. בלילי שבת. שזמנו ליום ולילה עד חצות. ואע״פ שאין יכולים לבשלו בשבת ולא ביום הכיפורים:הבבליים. כהנים שעלו מבבל. ובגמרא מפרש דלא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו. ועל שם ששונאים תלמידי חכמים שבארץ ישראל את הבבליים, קראו לאלכסנדריים שעושים מעשה רעבתנות בבליים:היו אוכלין אותו חי. כשחל יום הכיפורים להיות בערב שבת:מפני שדעתן יפה. ואינן קצים לאכול הבשר כשהוא חי:
תוסופות יום טוב על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו. פי' הר"ב להראות שמעלין בקדש דעכשיו מניחין על של שיש ומיד נושאן להיכל כו' וכן לשון רש"י. ואכתי תקשה למה של שיש ולא של כסף. דודאי דמכסף לזהב הוה נמי מעלין בקדש. שכן פירש הר"ב במשנה ד' פ"ו דשקלים. דאין מורידין מזהב לכסף. הלכך הנכון כמ"ש הר"ב שם ואחר שנאפה הניחהו על של שיש עד שיסדרהו והשתא עשאו של שיש שלא יתעפש. כיון ששהה זמן רב וכמ"ש שם בס"ד. ושוב מצאתי כך בגמ דתמיד פ"ד. דאמרינן אמתני' דהני שלחנות מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשיש [ניעבדו דכסף] עבדו דזהב. אמר רב חיננא בשם ר' *)אסי ור' אסי בשם ר' שמואל בר רב יצחק. מפני שהוא מרתיח. וא"ת השתא מ"ט קאמרינן במתניתין שמעלין בקדש ל"ק דאסיפא קאי דלהכי הוה של זהב לפי שמעלין ואין מורידין. וכ"פ הר"ב שם בשקלים: המכניסים עומדים בצפון. כתב הר"ב דהכי עדיף טפי וכו'. מסיים רש"י דקדושת צפון חמירא. כלומר דקדשי קדשים שחיטתן בצפון: רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלים וכו'. וכוותיה סתם לן תנא בסוף פ"ב דמגילה. כמ"ש שם. ואפ"ה פסק הרמב"ם בפ"ה מתמידין כת"ק ונ"ל משום דהכא עיקר דמלתא והתם אגב גררא. וכיון דהכא עיקר דמלתא אית לן למפסק כת"ק דהכא: והחלות מתחלקות לכהנים. פי' הר"ב משמר היוצא חולק עם משמר הנכנס. כלומר שוה בשוה כת"ק דסוף מס' סוכה: חל להיות ע"ש. וא"ת דהא פרישית במשנה ה' פ"ה דסוכה דכי מקלע יה"כ סמוך לשבת דחינן ליה. ואיכא למימר דמתני' אחרים היא. דס"ל דאין כאן דחייה כלל וכדמשנינן התם בגמרא [דף נ"ד] אמתניתין דספט"ו דשבת דחלבי שבת קריבין ביה"כ. וכמ"ש שם. אלא דקשיא אמאי לא מייתי נמי גמ' [שם] הך דהכא. וראיתי להרמב"ם שכתב בפירושו דמתני' דהכא וז"ל וזה דוחה טענת מי שכופר ומאמין שי"כ לא היה מעולם לא ביום הששי ולא ביום ראשון. אע"פ [שיוכל לתרץ] [שכל] מה שאמר מזה במשנה על דרך התנאי שאם חל [הוא] כבר אמרה המשנה הלכה [למעשה] שבבליים היו אוכלים חי. ולפיכך אין ראוי להיות בכאן מחלוקת. וא"א ג"כ לומר שזה הענין שלא נהיה כמוהו והרבה דברים יש בגמרא שמחזיקים זה. וסוף הענין מסור בראיה בזמן שיש שם ב"ד כמו שביארנו בראש השנה ודע זה עכ"ל. ודבריו אלו מחזיקים הקושיא יותר דכיון דהכא ממעשה רב ליכא למימר דע"פ מחלוקת שנויה וגם א"א לדחותה. א"כ כ"ש דכי פריך גמרא. ומי דחינן לה והא תנן חלבי שבת קריבין ביה"כ כו' דה"ל לפרוך ממתני' דהכא דליכא לדחויה מהלכה ולשנויי אחרים היא כדשני אמתני' דחלבים. ומה שנראה מדברי הרמב"ם בחבורו הל' קידוש החדש ספ"ז שאלו הדחיות נאמרו כשקובעים ע"פ. החשבון לא ע"פ הראייה. אלא שלפעמים יקרה ג"כ בזמן שקובעים ע"פ הראיה שיצטרך לקבוע ע"פ החשבון כשיקרה שלא תראה הירח מפני כמה סבות. כמ"ש שם פי"ח. והזכרתי זה בר"ה פ"ב משנה ו' שאז עושין ג"כ דחיות הללו שטעמי הדחיות מצד החשבון הם לפי דעת הרמב"ם. ונמצא עכשיו דכשמקדשין על פי הראייה והיא נראית דאין דחייה כלל והיא היא משנתינו וקשיא איפכא מאי פריך גמרא ממתני' דחלבים דהא בקידוש ע"פ הראייה ונראית אין דחיה כלל וכדמתני' דהכא. וצ"ע. ועיין עוד בסוף פירקין: שעיר של יה"כ. שכשתעיין כל קרבנות יה"כ לא תמצא בהן מה שיאכל. זולתי שעיר חטאת הנעשה בחוץ. הרמב"ם: נאכל לערב הבבליים אוכלים אותו. ה"ק נאכל לערב ומי הם האוכלים וכו': הבבליים אוכלים אותו כו'. כתב הר"ב כהנים כו'. ובגמרא מפרש דלא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו וע"ש ששונאים ת"ח שבארץ ישראל את הבבליים כו'. כדאשכחן בפ"ק דיומא [דף ט']. דאמר א"ל ר"ש בן לקיש לר"א באלקא דישראל סנינא לכו. לפי שלא עלו בימי עזרא. ומה שמזכירין אותם לגנאי על שאוכלים את השעירים חיים. אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר. לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים דמחזי כרעבתנותא. תוספות: אוכלין אותו כשהוא חי. ואין בו משום דם האברים שהוא בל"ת ולוקין עליו. כמ"ש הר"ב רפ"ה דכריתות. דהתם בגמ' [דף כ"ב] מוקמינן לה דוקא בדפריש. ולפיכך שרי אף בלא מליחה כמ"ש התו' פ"ק דחולין דף י"ד. ואפי' להרמב"ם דבפ"ו מהמ"א אוסרו בלא מליחה יפה יפה. הכא אין איסור במליחה ביה"כ. ולא מיבעיא לדידיה שהוא פוסק כמ"ד אין עבוד באוכלים. כמ"ש בשמו במשנה ב' פי"ד דשבת אלא אף לרש"י והר"ב. דוקא לאורחא. אבל לביתיה לא. כמ"ש שם. ואע"ג דהתוס' פ"ז דשבת דף ע"ה. כתבו דמדרבנן אסור למלוח. אפילו למ"ד אין עבוד באוכלין. הכא בקדשים לא גזרו משום שבות כדאיתא בסוף עירובין דאין שבות במקדש. וכ"ש כשא"א לאכלו אלא ע"י כך ולא יתקיים מצות אכילתן ויבואו לבית הפסול:
יכין מלכת שלמה
7.
There were two tables inside the sanctuary, at the entrance of the Temple, the one of marble and the other of gold. On the table of marble they laid the showbread when it was brought in, and on the table of gold they laid the showbread when it was brought out, since we raise [the status] of what is holy and we don’t lower it down. And within [the sanctuary] there was a table of gold on which the showbread lay continually. Four priests entered: two bearing the two rows [of the showbread] in their hands and two bearing the two dishes [of frankincense] in their hands; And four went in before them, two to take away the two rows [of the showbread] and two to take away the two dishes [of frankincense]. Those who brought them in stood at the north side facing the south, and those who took them away stood at the south side facing the north. These withdrew [the old] and the others laid down [the new], the handbreadth of the one being by the side of the handbreadth of the other, as it is said, “Before me continually” (Exodus 25:30). Rabbi Yose says: even if these [first] took away [the old] and the others laid down [the new later on], this too fulfills the requirement of continually. They went out and laid [the old bread] on the table of gold that was in the sanctuary [at its entrance]. They then burned the dishes [of frankincense] and the loaves were distributed among the priests. If Yom Kippur fell on a Shabbat the cakes were distributed in the evening. If it fell on a Friday the he-goat of Yom Kippur was eaten in the evening. The Babylonian [priests] used to eat it raw for they were not fastidious.
משנה ח
סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם בְּשַׁבָּת וְאֶת הַבְּזִיכִים לְאַחַר שַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִים בְּשַׁבָּת, פְּסוּלָה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבְּזִיכִין בְּשַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת, פָּסוּל, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבְּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבְּזִיכִין בְּשַׁבָּת, פָּסוּל. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יַנִּיחֶנָּה לַשַּׁבָּת הַבָּאָה, שֶׁאֲפִלּוּ הִיא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים רַבִּים, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:
ברטנורה ואת הבזיכים לאחר שבת. ודינן היה לסדרן בשבת בשעת עריכת הלחם:והקטיר את הבזיכים בשבת פסולה. דמחוסר זמן הוא, שלא היה על השלחן אלא ששה ימים. והכא אי אפשר לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה, דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת, קדשו שלחן ושוב אינו יכול לשהותו אלא עד שבת ראשונה דמפסיל בלינה:ואין חייבין עליהם משום פגול. אם הקטירן על מנת לאכול הלחם למחר אינו פגול, שלא קרב המתיר כמצותו:ולא משום נותר. שאין נותר חל על הלחם, שהרי אין ראוי לאכילה:וטמא. האוכלו בטומאת הגוף אינו בכרת, כדאמרינן בהקומץ [דף כה] הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה, וזה לא ניתר לטהורים מעולם, דבזיכים הוו מתירים דידיה ולא קרבו כהלכתן:יניחנו לשבת הבאה. ויעמוד שבועיים על השלחן. דכיון דלא נסדר בשבת אין שלחן מקדש עד שתגיע שבת, ומאותו שבת יכול להשהותן שבעת ימים:שאפילו היה על השלחן ימים רבים. קודם השבת:אין בכך. כלום שאין השלחן מקדשו עד השבת, הלכך לא מיפסל בלינה לאחר השבת:
תוסופות יום טוב סדר את הלחם ואת הבזיכין בשבת כו'. אין חייבין וכו'. וכן הגירסא בכל הספרים והיא גי' נכונה דהוי טעמא דאין חייבין משום פיגול כו' כמו ברישא כדפי' הר"ב שם. אבל הרמב"ם בפ"ה מה"ת [הי"ד] כתב סדר את הלחם ואת הבזיכין בשבת כמצותן והקטיר את הבזיכין לאחר שבת כו' נפסל הלחם. והרי הוא כקדשים שנפסלו וחייבין עליהן משום פגול נותר וטמא ע"כ. וכתב הכסף משנה שנראה שגירסתו בבבא זו וחייבין כו'. ומסיק בטעמא. דברישא. כיון דלא סידר הבזיכין בשבת לא היה כח לחייב בהקטרתם משום פגול נותר וטמא. אע"פ שהוקטרו בשבת. אבל כשסידר הבזיכין עם הלחם בשבת חל על הבזיכין כח לחייב בהקטרתן משום פגול נותר וטמא כשיוקטרו. אע"פ שלא יוקטרו כמצותן. ואע"ג דתנן בפ"ק דמנחות [מ"ג] ובפ"ב דזבחים [משנה ג']. שאין חייבין עליו משום פגול עד שיקרב המתיר כמצותו. י"ל דלא אתי לאפוקי. אלא שלא יהא עירוב מחשבת פסול אחר. עם מחשבת הפגול. אבל בגוונא דנדון דידן לא. עכ"ד. ואני מצאתי גירסא זו בתוספתא פי"א. ולפי שהרמב"ם העתיק בבא זו לאחרונה אחר כל הבבות השנויות במשנתינו. וכבר העיר הכ"מ בזה ואמר שהקדים השלישית לזאת. לפי שדומה לבבא ראשונה. ע"כ. אני אומר שהרמב"ם לא העתיקה לבבא זו מן המשנה כלל אלא מהתוספתא. ולפיכך הניחה לאחרונה. אבל במשנתינו לא גרס כלל לבבא זו דסדר לחם ובזיכין בשבת. וכן לא נמצאת מפורשת בפירושו לא בנוסחא שלפנינו ולא בנא"י שבידי. אלא נראה דגורס בבבא זו סדר הלחם והבזיכין לאחר השבת וכו'. והוא שכתב כך בחבורו [פ"ה מה"ת] סדר הלחם והבזיכין באחד בשבת והקטיר הבזיכין לאחר השבת הבאה. הלחם אינו קדוש ונפסל. אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת כו' והכ"מ הוסיף בבא זו בגי' המשנה ולפי דרכי ניחא טפי שאין להוסיף אלא חילוף גרסאות בלבד כמ"ש. כנ"ל והוא נכון מאוד: סדר הלחם ואת הבזיכין לאחר שבת. והקטיר את הבזיכין בשבת פסול כיצד יעשה כו' וכן העתיק רש"י בפ' שתי מדות (מנחות ד' צ'.) ובפ"ג דיומא ד' כ"ט. והכי מייתי לה התם בגמ'. ונ"א ל"ג פסול. והכ"מ כתב שגי' הרמב"ם דל"ג פסול. שעל מ"ש בספר הרמב"ם בסוף דבריו שהתחלתי בהעתקתן לעיל אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת נפסל הלחם. כיצד יעשה בלחם ובזיכין שסדרן לאחר השבת יניחם כו'. כתב עליו הכ"מ וז"ל ואיני יכול להלום ל' אבל. ומצאתי בספר ישן לא נפסל הלחם ונראה דה"ג במשנה סידר הלחם והבזיכין לאחר השבת. והקטיר הבזיכין לאחר השבת נפסל הלחם. הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם. כיצד יעשה יניחנה כו'. והטעם דכיון שסידר הלחם והבזיכין לאחר השבת לא נתקדשו ואע"פ שיבא יום השבת והם על השלחן. הלכך אם הקטיר הבזיכין לאחר השבת כלומר קודם שיגיע השבת. הלחם אינו קדוש מאחר שלא הונחו שם בשבת וגם לא הוקטרו בשבת. שהרי אין שם בזיכין ונפסל שאין לו תקנה עוד. ואינו קדוש [*שכ"כ שם הרמב"ם] כלומר שאין חייבין עליו משום פגול כו' אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם. דכיון דביום השבת היו הבזיכים עם הלחם על השלחן נתקדש הלחם. וז"ש רבינו לא נפסלה הלחם שזו היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו לא נפסל ולא כספרים דגרסי נפסל. ע"כ. אלא אמינא דכי ניים ושכב הכ"מ כתב להא מלתא דהיאך אפשר לחלק בין היו הבזיכים עם הלחם על השלחן בשבת או לא. ודבבא ראשונה דפסלה היינו בהוקטרו קודם שהגיע השבת. שהרי הרמב"ם כתב בהדיא באותה בבא הראשונה והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבאה. וכן לשונו ג"כ בפירושו. גם נתלבט מאד הכ"מ מאי נ"מ בשלא נפסל כיון דאין לו בזיכים שיוקטרו בשבת הבאה [*וא"ל שיש לו תיקון על ידי שיסדר עמו בזיכים אחרים בשבת זו. ויקטירם בשבת הבאה. ואח"כ יותר הלחם. דא"כ [לא] ה"ל למשנה ולרבינו להשמיט תיקון זה] ונדחק לומר דאפשר דכי אמרי' נפסל הלחם ישרף. וכי אמרי' לא נפסל היינו שלא ישרף עכ"ד. וזה דוחק גדול לכך נ"ל שנוסחת ספרים דידן דגרסי נפסל היא הנכונה וכן ראיתי בנא"י שבפי' המשנה. שכתוב בה ג"כ שתי הבבות הללו. הראשונה בסדורן של לחם ובזיכין כמצותן והוקטרו לאחר השבת. והשניה בהוקטרו בשבת בשתיהן כתוב פסול. ומשום לשון אבל שהוקשה להולמו אין לשנות הגירסא ולהחליפה מהן ללאו. וגם בנא"י שבפירושו כתב הל' אבל כו' ומסיים פסול וי"ל דלשון רווחא הוא כלומר אבל גם זה פסול. ובמשנה ב' פ"ק דמעילה [תנא נמי] אבל. ומפרש הר"ב כמו ברם. וכן פירשתי במשנה ח' פרק בתרא דר"ה. ויתכן שגם הרמב"ם ע"ד הרחבת הלשון כתב כן בכאן. לומר שאף בהוקטרו בשבת נפסל. ונמצא שגי' הרמב"ם במשנתינו כגירסת ספרים דגרסי פסול. וכגירסת רש"י. והיינו דמסיים וכתב כיצד יעשה בלחם ובזיכין שסידרן לאחר השבת יניחם וכו' ואי לאו דגרס פסול היתה תקנה זו בלחם בלבד ולהביא בזיכין אחרים וכאי נמי דכתבו התוספות שאעתיקם בסמוך. אבל משום דגרס פסול לפיכך אין לו תקנה בשהוקטרו הבזיכין. ואין להתלבט עוד במה שנתלבט הכ"מ בזה. וגם גירסת ספרי הרמב"ם שבידינו נכונה. וגרס במשנתינו פסול כגירסת רש"י. מ"מ גי' נ"א גם היא נוסחת בעלי תריסין. והם התוספות כפי מה שראיתי לשונם בפרק שתי מדות [דף צ"ז]. וזהו כיצד יעשה שלא יבא דבר לפסול יניחנה עם הבזיכים לשבת הבאה א"נ מה יעשה מן הלחם אחר שהוקטרו הבזיכין. ע"כ: שאפילו היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום. וליכא למגזר שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול כדאמרינן במשנה ה' פ"ט כמ"ש שם. דהכא פנים הוא ולאו כ"ע ידעי שכן אירע בזה הלחם אלא הכהנים כהנים ידעי טעמא דמלתא דכהנים זריזים ליכא למגזר. והתם חוץ כ"ע ידעי ואיכא למגזר שמא יאמרו כו' גמרא שם דף צ':
יכין מלכת שלמה
8.
If he arranged the showbread on Shabbat and the dishes [of frankincense] on the day after Shabbat, and burned the dishes [of frankincense] on the [next] Shabbat, it is not valid, and one is not liable over it for piggul, remnant, or uncleanness. If he arranged the bread and the dishes [of frankincense] on Shabbat and burned the dishes of frankincense on the day after Shabbat, it is not valid, and one is not liable over it for piggul, remnant, or uncleanness. If he arranged the bread and the dishes [of frankincense] on the day after Shabbat and burned the dishes [of frankincense] on the [next] Shabbat, it is not valid. What should he do? He should leave it until the following Shabbat, for even if it remains many days on the table there is nothing to this.
משנה ט
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה. כֵּיצַד. נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב, לִשְׁנָיִם. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. כֵּיצַד. נֶאֱפֶה בְעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָל בְּשַׁבָּת, לְתִשְׁעָה. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה. שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר. וְאֵינוֹ דוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן, דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב וְאֵינוֹ דוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם:
ברטנורה אין פחות משנים. משני ימים משנאפו:נאכל לשלשה. שאפאום בערב שבת. לפי שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יום טוב:לתשעה. בשבת שניה, שהוא תשיעי לאפייתו:לעשרה. שנאפו בחמישי בשבת:שני ימים טובים של ראש השנה. קודם לשבת. נאפה ברביעי ונאכל בשבת שניה, הרי לאחד עשר. ואם תאמר, הרי שנים עשר נינהו, דהא אותה שבת הוי יום הכפורים ואין הלחם נאכל עד למוצאי שבת. הא לא קשיא, דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום שעבר, הלכך מקרי אחד עשר:ואינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. לפי שאין אופים ומבשלים ביום טוב אלא מה שאוכל באותו היום בלבד:רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו׳ ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
תוסופות יום טוב אין פחות משנים ולא יתר על שלשה. כלומר אין פחות משני ימים שעברו וכן ג' ולא קשיא דליתני לב' ולג'. עיין בריש מסכת פרה: שני י"ט של ר"ה כו'. כתב הר"ב וא"ת הרי שנים עשר נינהו וכו' הא לא קשיא דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום. כך פי' בקונטרס. וכתבו התוס' דנראה דל"ק מידי דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה אותו היום קדש ולמחר קדש יום שני עיקר [כדתנן בפ"ד דראש השנה משנה ד'] ומנינן [מיניה] יוה"כ ויחול אחר השבת ונוהגים אותו היום קדש חומרא בעלמא דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה. ואם קודם מנחה באו עדים לא עבדינן אלא חד יומא ומחרתו דהוא ע"ש חול. אע"פ שכבר אפו לחם הפנים מערב י"ט חוזרין ועושין אחרים לקיים לחם חם. כמו שנוכל יותר. וראשון נאכל בפדיון וכו'. ומיהו קשה היכי חייל יוה"כ באחד בשבת. הא משמע בפרק החליל דלא מקלע באחד בשבת. אלא לאחרים שעושין לעולם אחד מלא ואחד חסר. ע"כ. ולא ידעתי מאי קשיא להו טפי על פירושם מעל המשנה עצמה. דתנן ואינו דוחה את יום צום. ומהאי טעמא דדחינן יוה"כ מיום א'. הכי נמי דחינן ליה מיום ו'. וכן במתניתין ז' כמ"ש שם וע"ש: ולא את יום טוב. כתב הר"ב לפי שאין אופין ומבשלים ביו"ט. אלא מה שאוכל באותו היום בלבד. בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ז) פריך מהכא למאן דאמר מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב [והכי מפרשינן ברפ"ב דביצה] דהשתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מיבעיא ומשני שאני הכא דאמר קרא לכם ולא לגבוה. תוס'. ומה שהקשו שם בתוספות מהואיל אי בעי פריק להו ואמרינן הואיל כמ"ש שם בס"ד. לפירוש הר"ב והרמב"ם דר"פ דלקמן דאין פודין טהורין וכך פסק הרמב"ם בחבורו בפ"ו מאיסורי מזבח לא קשה ולא מידי ופלוגתא דאמוראי היא בר"פ דלקמן וה"ל להתוספות לפרש דלאותו מ"ד הוא שהקשו: ואינו דוחה את יום צום. חל יום הכפורים בערב שבת. אין לחם הפנים נאפה בו. רש"י. ועיין מ"ש לעיל במתני' [ד"ה שני י"ט כו'] גם מ"ש במשנה ז':
יכין מלכת שלמה
9.
The two loaves were eaten never earlier than on the second day and never later than on the third day. How so? [Normally] they were baked on the day before the festival and eaten on the festival, that is, on the second day. If the festival fell on the day after Shabbat, they would be eaten on the third day. The showbread was eaten never earlier than on the ninth day and never later than on the eleventh day. How so? [Normally] it was baked on the day before Shabbat and eaten on Shabbat [of the following week], that is on the ninth day. If a festival fell on the day before Shabbat, it would be eaten on the tenth day. If the two days of Rosh Hashanah [fell before Shabbat], it would then be eaten on the eleventh day. [Baking] overrides neither Shabbat nor the festival. Rabban Shimon ben Gamaliel says in the name of Rabbi Shimon, son of the deputy [high priest]: it overrides the festival but not the fast day (Yom Kippur).
קדשים מנחות פרק יא
Kodshim Menachos Chapter 11