Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
כְּלֵי מַתָּכוֹת, פְּשׁוּטֵיהֶן וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִין. נִשְׁבְּרוּ, טָהָרוּ. חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶן כְּלִי, חָזְרוּ לְטֻמְאָתָן הַיְשָׁנָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא לְכָל טֻמְאָה, אֶלָּא לְטֻמְאַת הַנָּפֶשׁ:
ברטנורה
כלי מתכות פשוטיהן טמאים. דלא איתקש לשק:חזרו לטומאתן הישנה. חכמים גזרו על כלי מתכות שהתיכן ועשה מהן כלים חדשים, שיחזרו לטומאתן הישנה. גזירה שמא יאמרו שבירתן של כלים מטהרתן וטבילתן מטהרתן. מה שבירתן אינה טעונה הערב שמש, שהרי משתמשין בהן באותו היום שנטמאו ושברן וחזר ועשאן חדשים, אף טבילתן אינה טעונה הערב שמש, ואתיא למיעבד תרומה וקדשים בכלים שלא העריב שמשן:לא לכל טומאה אלא לטומאת נפש. רבן שמעון בן גמליאל סבר דטעמא דגזרו על כלי מתכות שיחזרו לטומאתן ישנה אינה אלא גזירה שמא תשתכח תורת מי חטאת מן הכלים, שאין לך אדם ממתין שבעת ימים אלא שוברן מיד וחוזר ועושה אותן חדשים, הילכך לא חזרו אלא לטומאת מת בלבד שצריכים הזאת שלישי ושביעי. ואין הלכה כרשב״ג:
תוסופות יום טוב
כלי מתכות פשוטיהן כו' טמאין. פי' הר"ב דלא אתקוש לשק. עיין בפי' ריש פ"ב:
חזרו לטומאתן הישנה. עיין במשנה ג. ופירש הר"ב חכמים גזרו כו'. גזירה שמא יאמרו כו'. אף טבילתן אינה טעונה הערב שמש. ולא סגי להו דלגזור ששבירה צריכה הערב שמש. דבטומאת הנפש בעי הזאה ג' וז'. להכי גזרו בסתם ואמרו חזרו לטומאתן הישנה. ובגמרא פ"ק דשבת דף טז אמרי' מעשה וכו' ואמרו חכמים. חזרו לטומאתן הישנה. מ"ט משום גדר מי חטאת נגעו בה. הניחא למ"ד לא לכל הטומאות אמרו אלא לטומאת המת בלבד אמרו. שפיר. אלא למ"ד לכל כו'. גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה. מעיקרא קאמר גמרא טעמא משום גדר מי חטאת. משום דלכ"ע האי טעמא שייכא. אלא דפרכינן עלה דלמ"ד לכל הטומאות לא סגי לן בהך טעמא. ומשני גזירה שמא כו' כלומ' ומש"ה גזרו על כל הטומאות. ומיהו גם משום גדר מי חטאת היתה הגזירה ומש"ה לא סגי להו דלגזר על השבירה שצריכה הערב שמש. כך נ"ל. והא דלא גזור טומאה ישנה אלא בכלי מתכות פירש הר"ש לעיל רפ"ב דלטעמא משום גדר מי חטאת. טעם זה לא שייך בשאר כלים. דכלי מתכות הדבר קשה להמתין להן הזאה ג' וז'. משום דחרב הרי הוא כחלל. ועוד משום דשאר כלים מתקלקלות בשבירה. ויתכן נמי טעם זה למאן דמפרש דשמא לא יקבנו בכדי טהרתו. [כמ"ש לקמן מ"ג] ושמא יאמרו טבילה בת יומא עולה. דשאר כלים אין דרכן לישנן. [*נ"ל שצ"ל לשברן] ועוד דכלי מתכות איידי דדמיהן יקרים חיים עלייהו טפי. ושייך למגזר בהן שמא לא יקבנו בכדי טהרתו. ע"כ. [*ופי' עולה כתב רש"י בשבת שם. מועלת]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
טמאיןמריש מכילתין עד כאן ריש פרק י"א נתפרשו כל דיני טומאת כ"ח. והן שקראן התנא דברייתא בתוספתא בשם בבא קמא. ומכאן עד סוף פרק כ"ו מפרש התנא. כל דיני כלי מתכות. ואח"כ כל דיני כלי עץ. ואח"כ כל הדינים ושייכים לב' מיני כלים הנ"ל וכל הדינים הללו כללן התנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא מציעא. ומשם עד סוף פרק ל' מפרש התנא כל דיני בגד עור ושק. ואח"כ כל דיני כלי זכוכית. וגם הנך כולהו כללן תנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא בתרא: אפי' פשוטיהן מק"ט מדאו'. דשאר כלים לבדן הוקשו במקרא א' לשק שיש לו ב"ק. אבל כלי מתכות לא הוקשו. ותו דהרי התורה אמרה בכלי מתכות. כל דבר אשר יבא באש וגו' אך במי נדה יתחטא. והרי בזה נכלל גם פשוטי כ"מ: נשברו טהרו ה"ה נקבו. והא דנקט נשברו היינו לרבותא דסיפא. דאע"ג דנשבר לגמרי אפ"ה כשחזר ותקנו חוזר לטומאה ישינה. ושיעור נקיבתו של כ"מ היינו אם ע"י הנקב או הסדק והשבר אינו ראוי עוד לתשמישו שבתחלה [כלקמן רפי"ד]: חזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן הישנה מדרבנן: אלא לטומאת הנפש דס"ל דהא דגזרו בכ"מ שיחזור לטומאה ישנה. היינו דאל"כ כשיתטמא לאדם שום כלי מתכות שלו לא ימתין ז"י להזאתו. אלא ינקבו כדי שיתטהר. ואח"כ יחזור ויתקנו יפה. ועי"ז ישתכחו דין מי חטאת [וזה טעמו של ר' יוחנן במ"ג]. ולרבנן גזירת טומאה ישנה הוא משום דאל"כ היו מדמין טבילה לשבירה. ויהיו סבורין מדשניהן מטהרין. לפיכך כמו בשבירה מתטהר בלי הזאה והע"ש. ה"נ בטבילה. ולא יהיה צריך הזאה ג' וז' קודם טבילה ולא הע"ש אח"כ. ואת"ל א"כ עכ"פ הוי סגי לן לתקן שכלי שנטמא ונטהר ע"י שבירה יהיה צריך הע"ש קודם שישתמש בו אחר שיתקנו. ול"ל שהצריכוהו טבילה. י"ל כיון דעכ"פ בנטמא במת לא סגי לן בהך תקנתא. יטעו עכ"פ לומר בנטמא במת א"צ הזאה. להכי משום לא פלוג גזרו דאף שנטמא בשאר טומאות ונטהרו ע"י שבירה. כשיחזור ויתקנם יחזרו לגמרי לטוי"ש. וגזרו רק בכלי מתכות. אף דגם כל כלי שטף אפשר שיהיה אב הטומאה ויצטרכו הזאה ג' וז'. ה"ט משום דרק כ"מ אפשר שיתהווה אבי אבות [עי' יבקש דעת סי' ח']. ויטמא לאדם וכלים הנוגע בהן בטומאה ז'. ולהכי מדקשה לאדם הנוגע בכ"מ הטמא להזהר ז"י שלא יגע בכלי או אדם טהור. והוא יוצא ובא ביניהן. להכי ודאי יבחרו טפי לטהר הכ"מ בנקיבה. ונמצא שתשתכח דין מי חטאת. משא"כ בשאר כלים. אף שאפשר שיתהוה הכלי אב ויטמא אדם עכ"פ אותו אדם טמא רק טומאת ערב ואינו מטמא כלל לאדם וכלים שיגע בהן. ואפי' למ"ד דגם בשאר כלים אפשר שיתהוו אבי אבות. עכ"פ רק בכלי מתכות גזרו מדאפשר לתקנו יפה אחר שנשבר. חיישינן טפי שיותר יחפוץ לטהרו בשבירה מלהמתין ז"י [כך נ"ל תוכן דברי הר"ש פ"ב דכלים מ"א. וערתוי"ט כאן שרוח אחרת היה אתו בזה]: כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו דהיינו שאין לו שם לווי. כגון סכין. מגל. מקדח. דכל כה"ג בשמו לבד ניכר שהוא כלי בפ"ע המיוחד לתשמיש אדם. ולהכי חשיב ומק"ט. לאפוקי ביש לו שם לווי. כגון צד הרחב שבחצוצרה שנקרא קב [כלקמן משנה ז'] והרי גם מדה נקרא קב. וגם הקטע יוצא בקב שלו. וכ"כ ענפי מנורה שנקראים קנים [שם] והרי גם הגדולים באגם נקראים קנים. לפיכך צריך לכל אחד שם לווי. כגון קב חצוצרה. קני מנורה. ומשום הכי אמק"ט. מפני שהם רק מקצת כלי. ואע"ג שאינן תשמישי כלי. רק הן מגוף הכלי בעצמו. אפ"ה מדע"י שם לווי שלהן ניכר שהן רק מקצת כלי אמק"ט רק כשמחוברין יחד כל חלקי הכלי [עי' רמב"ם פ"ט מכלים ה"ב. והראב"ד שם כ' דלא אתא לאפוקי רק כסויי כלים וחפויי כלים. וכ"כ גם הרא"ש הכא. ולא זכיתי להבין. דא"כ מ"ש כלי מתכות דנקט. הרי כל כסויי כלים טהורין [כפ"ב מ"ה] וכל חפויי כלים טהורין [כסוף פט"ז] וכל תשמישי כלים טהורים [פט"ז סמ"ז] אבל לרמב"ם לא קשה. דמדס"ל דהכא רק בפשוטי כלי מתכות מיירי דבשאר כלים טהורים לגמרי. להכי קאמר הכא דגם כלי מתכות דוקא ביש לו שם בפ"ע מק"ט ולא כשהוא חלק מכלי]: טמא מק"ט אפי' אין לו ב"ק. אבל ביש לו ב"ק. אפי' הוא רק חלק מכלי אחר אפ"ה מק"ט [רמב"ם פ"ט מכלים ה"ג]: חוץ מן הדלת של מתכות שבבית. ואמק"ט מדמיוחד לחברו בקרקע. אבל דלת כלים יש בהן חילוק [כפי"ב מ"ג] ואת"ל בל"ז דלת אמק"ט. מדנכלל בשם דלת גם דלת כלי. י"ל דלא מחשב כאין לו שם בפ"ע. רק בנכלל בשם א' ב' מיני כלים שאין תוארן ותשמישן שוה [כלעיל סי' ה'] אבל דלת בין אותו שבבית או שבכלי תוארן שוה. וגם תשמישן שוה. דהיינו לנעילת הפתח: ומן הנגר ריעגעל שקבוע בדלת: ומן המנעול שלאס שקבוע בדלת: והפותה שתחת הציר דע שדלתות שלהן לא היו קביעתן בפתח כמו אצלינו. שהצירים קבועים בצד הדלת. אבל צירי דלת שלהן היו בולטין מאמצע שפת הדלת למעלה ולמטה. והבליטה שלמעלה היה תחוב בחור שבמשקוף והבליטה שלמטה תחוב בחור שבאסקופה. אולם מפני שכל כובד הדלת הוא למטה טפי מלמעלה. לכן עושין כוס קטן מברזל ותוחבין אותו בהחור הנ"ל שבאסקופה. כדי שיסוב בתוכו הציר התחתון שבדלת. וזה כדי שלא יתרחב החור ההוא יותר ממדת הציר. ע"י סביבת הציר בו תדיר. והכוס ההוא נקרא פותא [ועי' לקמן סי' י"ג]: והציר הוא הציר שלמעלה ושלמטה בהדלת שגם הם עשויין ממתכות: והקורה רתוי"ט כ' שלא ידע פירושו. והמחה אותנו לפי' הר"ב בריש פרקין דלקמן [ובמחכ"ר משם סתר פתר. ולא נוכל לפרש כן הכא כ"א בדוחק גדול] . ולפענד"נ שהוא כעין קורנס שקבוע גם אצלינו בהדלת מבחוץ כדי לנקש בו על הדלת כל מי שירצה לכנוס והוא הוא הקורא לבני הבית שבפנים שיפתחו לו. או שקורא עי"ז לבני הבית להודיעם שרוצה לכנוס. מדאינו מדרך ארץ לכנוס לבית חבירו פתאום [כפסחים קי"ב]: והצינור נ"ל דמדכולהו מיני דנקט תנא במשנתינו עד השתא. תשמישי דלת נינהו. להכי מסתבר דגם צינור דנקט הכא. אינו צינור ממש שעשוי לזחילת מים. רק היינו צינורא דדשא [ברכות די"ח ב'] שעשוי כעין קנה חלולה קצרה. ותוחבין אותו בחור שבאסקופה נגד הציר שבאמצע הדלת. וכדי שתוך הקנה הזה תסוב הדלת על צירה. ויש עושין את הצינור הנ"ל מברזל שסתום למטה ככוס. ואז נקרא פותא [כלעיל סי' י']. ויש עושין הצנור הנ"ל שפתוח בב' קצוותיו כעין צנור [ועי' לעיל פ"ב סי' ל"ה]. ואפשר עוד דפותא דנקט תנא היינו מפתח. וכפי' הב' שהביא הערוך ערך פותא. ע"ש הכתוב והפותות לדלתות. והוא כלי שעשוי כעין יתד שתוחבין בצדדי הפתח לפני הדלת כדי למנוע פתיחת הדלת: שנעשו לקרקע אכולהו קאי דכולהו תשמישי קרקע הן. ואפי' לא נקבעו עדיין במחובר לקרקע. אפ"ה מדעשויין להשתמש במחובר אמק"ט. ונ"ל דאף דכל תשמישי קרקע כך דינן ומ"ש דנקט הנך. י"ל דלרבותא נקטינהו. אף דכל הנך גם כשיחוברו לקרקע יהיו נעין ונדין אילך ואילך וגם בקלות יסירם מחבורן. ורגיל להסירן ולטלטלן. אפ"ה אמק"ט: העושה כלים מן העשת ברזל חדש: ומן החררה הוא גוש שעושין ממנו הברזל. וכמו שבא ממחפורת שעדיין מעורב בעפר שבו. והגוש הזה הוא כעין חררה: ומן הסובב של גלגל טס עב של ברזל שהשליבות גלגלי העגלה תקועות בנקבים שבטס ההוא. ואין לחוש בטס הזה שכבר נטמא. דהרי אמק"ט מדמשמש לעגלה ככני כלים [כפי"ד מ"ה]: ומן הטסין ברזל מרודד בלעך בל"א. וג"כ אמק"ט דדוקא פשוטי כ"מ מק"ט. אבל זה אינו כלי: ומן הצפויין צפוי מתכות שע"ג כלי עץ. ואמק"ט כלקמן בפרקין: מכני כלים בסיס הכלי שהכלי עומד עליו: ומאוגני כלים רגילין היו לעשות שפה ממתכות לכלי עץ וכדומה. והיינו אוגני כלים ושניהן אמק"ט. מדהו"ל רק תשמישי כלים [כלקמו רפי"ב]: מאזני כלים בית אחיזה שלהן: מן השחולת מה שנשחל ונמשך בהתפשטות דופן הכלי בשפתו יותר מהראוי כשרדדו הכלי בקורנס. ולפיכך כדי לישר אח"כ שפת הדופן סביב בשוה. קוצצין השחולות ההוא אחר שגמרו הכלי. כדי ליפותו: ומן הגרודות מה שגורדין מהכלי בשעת מלאכתו ע"י פיילע בל"א. והרי שניהן באין מגולמי כלי מתכות שאמק"ט [כפי"ד מ"ה]: טהורין ר"ל כל הנך כלים שנעשו מדבר טהור אין חוששין בהן לטומאה ישנה: רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות דבקצץ לכלי לגמרי. אין הכלי שחזר ועשה מהקציצות חוזר לטומאה ישנה דלא שכיח שיקצץ אדם כל הכלי ויחזור ויעשנה כדי לטהרה עי"ז. ולא יבחר טפי להמתין לו ז"י להזאה. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה י"ח א']. ורבנן ס"ל דלא פלוג רבנן בתקנתייהו. אבל משברי וכו': מן הגרוטים שברי כלים הם חתיכות גדולות שנשברו מכלים וגרוטאות הם חתיכות קטנות מכלי שנשבר והרי בכלי ההיא יש לחוש שטמאה היתה: ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלי אף דמסמרות אמק"ט מדהו"ל תשמישי כלים [כפי"ב מ"ה] עכ"פ מדנעשו מכלים חיישינן שהכלי ההוא טמא הי'. ואף שהשתא נעשה ממנו כלי אחר שלא כאותו שנטמא תחלה. וגם בשעה שנעשו מסמרם מהן נטהרו. אפ"ה כשחזר ועשה מהמסמרים כלים חוזרים לטוי"ש: מן המסמרות ר"ל מן סתם מסמרות שאין ידוע אם נעשו מעשת או מכלי ישן: בית שמאי מטמאין דגזרו הני אטו הני: ובית הלל מטהרין נ"ל דטעמייהו דב"ה מדהו"ל ס"ס. ספק שמא מעשת וספק שמא מכלי טהור נעשו. ואע"ג דברה"י גם ס"ס טמא [כפ"ו דטהרות מ"ד] הכא שאני דלא הוחזק כאן שום טומאה ידועה. ואין מחזיקין טומאה. ותו דהרי בל"ז טומאה שגזרו בכלים הנמצאים. הוא חומרא יתירה. דהחשש שנטמא הכלי הוא ספק בנוגע שאין בו דעת לשאול [כסוטה כ"ט א'] ובכה"ג אפי' ברה"י טהור [כנדה ד"ד ב'] ולפיכך דיינו שנגזרה טומאה על כלי שוודאי נעשה ממנו. ולא בספקו: ברזל טמא ברזל אפי' הוא מכלי מתכות טמא שנשבר טהור הוא. אלא ר"ל שברזל זה הוא מכלי מתכות טמא שנשבר ודאי: שבללו עם ברזל טהור ועשה מהתערובות כלי: טמא חוזר לטוי"ש [ועי' מכשירין פ"ב מ"ג]: וכן מן החלמא ברזל שחוק שבא מכלי שהיה טמא וערבו עם מין טיט המדבק ביותר. כעין טיט היון. שנקרא חלמא [ואפשר שמשמעותו חלמון ביצה] כדי לדבק בו סדקי כלי. ועשה מהתערובות הזה כלי אם רוב מהטמא וכו': ומן הגללים ברזל שחוק מכלי טמא כנ"ל שעירבו עם גללי בקר ועשה ממנו כלי. ג"כ אם רוב וכו' ומהכא ולהלן לא איירי תנא מדיני טוי"ש. רק מודיענו איזה כלי מק"ט או לא: קלוסטרא הוא בריח מתכות עשוי כקלונס. וכפתר עב בראשו. ומריצין אותו בפנים בהבית תוך ב' טבעות או תוך ב' ווין שמזה ומזה במזוזות הדלת. כדי לסגור הבית. נמצא שהקליסטר עשוי לתשמיש מחובר לקרקע: טמאה ר"ל מק"ט דמדיש כפתור בראשו לוקחין אותו לפעמים לדוך בו בשמים וכדומה. לפיכך אזלינן לחומרא ומק"ט: ומצופה אם קלוסטר זה הוא מעץ ומצופה במתכות: טהורה דבטל הצפוי שהוא ממתכות לגבי עיקר הכלי שהוא פשוטי כלי עץ וא"ת מאי איריא קלוסטר שמשתמש גם לקרקע. הרי כל כלים המצופים טהורין [כרבנן חגיגה כ"ז א']. נ"ל דקמ"ל קלוסטר אף שהצפוי של הכפתור מועיל הרבה להדיך בו היטב הדק. ולהכי סד"א דמה"ט העץ שבתוכו הו"ל כעץ המשמש את המתכות שמק"ט [כפי"ג מ"ו] קמ"ל: הפין הוא הענגעל שלאס בל"א. שעשוי מב' חלקים. העליון עשוי כקשת. ונקרא פין. והתחתון שהוא כארגז שמכניסין הפין לתוכו לסגור. והוא הנקרא פורנא: טמאין כל א' מהן מק"ט בפ"ע. דסד"א מדהן ב' כלים שעושין מלאכה א'. מחשבו כב' אברים של גוף כלי א'. ואמק"ט רק בשעת חבורן [כמשנה ה' וז'] קמ"ל דהכא שאני. דכל א' מחלקי הכלי עושה פעולה אחרת. להכי כ"א לבדו מק"ט [כך נ"ל כוונת הרא"ש]: שומטה ע"י גרירה ולא בטלטול להדיא [כך כתב הר"ש והר"ב והם דברי רש"י [שבת קכ"ד א'] ואני בעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא שומטה בגרירה שייך שפיר. אבל לחלותה בגרירה היכא משכחת לה. ול"מ היה נ"ל דהוכחת הש"ס התם הוא. דמדלא שרי לטלטלה. רק בשכבר תלויה בפתח מע"ש ש"מ דקודם התרת כלים שנו]: ר' טרפון אומר הרי היא לו ככל הכלים ומטלטלת בחצר דגם להסירו מפתח ראשון מותר להדיא. ונקט הך מלתא הכא. מדמיירי לעיל בקלוסטרא: עקרב של פרומביא פרומביא הוא הרסן שעשוי מרצועות שמלבישן לבהמה סביב לראשה ובהפרומביא מחובר שלשלת קטנה בתמונת עקרב שמניחין להבהמה לתוך פיה. שעי"ז יוכל להטות הבהמה ברצועה שקשורה בעקרב. לימין או לשמאל בהליכה: טמאה לרמב"ם מדיש לו שם בפ"ע ולראב"ד מדעשוי לעכבה שלא תרוץ הו"ל תשמיש אדם: ולחיים הן ב' טסין מתכות שברסן נגד לחיי הבהמה לקשוט: טהורים מדאין ללחיים שם בפ"ע [כמשנה ח'] ולהכי אפי' היה להן ב"ק דאז א"צ שיהיה להכלי שם בפ"ע. עכ"פ כיון דתכשיט בהמה הוא. אמק"ט [כריש פי"ב] ובכה"ג אפי' ביש לו ב"ק. כל שמתחלה לא נעשה לקבל לו לאדם אמק"ט [כתוס' שבת דנ"ט א' ד"ה הואיל. ורמב"ם פ"ח מכלים ה"ז. ופ"ט ה"ב]: ר' אליעזר מטמא בלחיים נ"ל דס"ל דהא דכשאין להכלי שם בפ"ע. או שכשהוא תכשיט בהמה אמק"ט. היינו דוקא כשאינן מיוחדין לחברן בכלי אחר המק"ט. אבל לחיים אלו. כיון שהן תכשיט רק כשהן מחוברין לפרומביא. ואז טמאין משום עקרב וכדמסיק. ה"נ כשהן לבדן מק"ט: וחכ"א אין טמא אלא עקרב ולא הכלים שבין עקרב לרסן. ולת"ק רק לחיים טהורין: ובשעת חבורן העקרב והלחיים בהפרומביא: הכל טמא עקרב ולחיים. דבנגע טומאה בא' מהן נטמא חבירו. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: פיקה של מתכת הוא כדור קטן של מתכות שהאשה תוחבתו בראש הפלך כשטווה בו. כדי להכביד ראש הפלך יפה למטה. שעי"ז יתמתח החוט הנטווה יפה: וחכמים מטהרין מדאין להכדור שם בפ"ע. דיש כדור שנקרא פיקה. ומשתמש לדבר אחר [ועי' פי"ז מי"ב] וכל כה"ג אמק"ט מדהו"ל רק מקצת כלי. ור"ע מטמא מדעכ"פ אצל הטווין מורגל לומר פיקה סתם. ואפ"ה כל אדם יודע שהוא של פלך מדעסקן בו כל היום בטווייתן. [וא"ת עכ"פ הרי הו"ל מתכות המשמש לפשוטי כלי עץ שאמק"ט [כפי"ג מ"ו]. י"ל זהו רק בשניהן עשויין לתכלית א'. כפותחת ופין ששניהן עשויין להסגיר. אלא שהפין הוא העיקר והפותחת משמשו. משא"כ הכא הפלך עשוי לכרוך עליו החוט הנטווה והפיקה עשוי לתכלית אחר. להכביד הפלך שעי"ז יהיה החוט שזור. לפיכך לא הו"ל כמשמשו]: הכוש הוא פלך וצורתו כעין מקל קטן שכורכין עליו חוט הנטווה: והאימה הוא צנורא דקה כעין מחט עקום בעוקצו. וצריכין לו באריגת משי. וי"א שהוא המקל הארוך שכרוך עליו הצמר או הפשתן שממנו טווין החוט על הפלך: והמקל של מתכות וכדמסיק. אבל מקל של עץ טהור מכלום [כשבת ס"ו א']: וסימפוניה כלי זמר: של מתכת אכולהו קאי: ומצופין טהורים ואע"ג דכל הצפויין טהורין [כלעיל מ'] ומ"ש דנקט הנך. נ"ל דה"ט מדסד"א דדוקא בא"צ הצפוי לתשמיש הכלי. אבל הנך כולם הרי הצפוי מהני לתשמישו. דבפיקא כוש ואימה נוח טפי לטוות כשהכלים הללו ממתכות וכבדים. וכ"כ מקל דלעיל צפוי מתכות שבו לחזקו כדי לתמוך עליו יפה. או כדי להכות בו בכח [עי' פי"ד מ"ב] וכ"כ בכלי זמר מועיל הצפוי לצלצל טפי הקול [עי' ערכין ד"י ע"ב] והו"א דבכל כה"ג לא הו"ל כמי שאינו קמ"ל: אם יש בה בית קבול כנפים שמניחין בב"ק שבו כלים דקים ככנפים. כדי להנעים הזמר ע"י נענוען בהרעדת הקול: טמאה ר"ל אפי' הסמפוניא מצופה. עכ"פ הב"ק של עץ שבו שאינו מצופה. והוא מחובר בו מק"ט. ועי"ז גם הסמפוניא שהוא עמו כלי א' מק"ט עמו: קרן עגולה חצוצרה עקומה מקרן בהמה. והוא עשוי מפרקים. וכ"כ חצוצרה פשוטה שנעשה מקרן בהמה נעשה מפרקים. ולשניהן יש ב"ק שמתהווה כשיתחברו פרקיה: ופשוטה טהורה דרק העגולה. מדקשה לפרק אבריה. אינה עשויה להתפרק להכי הב"ק שנתהווה ע"י החזרת פרקיה מחשב ב"ק. אבל חצוצרה הפשוטה בקלות יפרקו אבריה זה מזה. ולא מחשב הב"ק שנעשה ע"י חיבור הפרקים כבית קבול ממש [וערפ"ב]. והא דנקט הך דין כלי עצם הכא בין דיני כלי מתכות משום סיפא. בהיה בה מצופת מתכות: אם היתה מצופית שלה מקום הנחת פה התוקע: של מתכת טמאה ר"ל המצופית מק"ט. אף שהיא פשוטי כ"מ. וקמ"ל נמי דלא הוה כמתכת המשמש לעץ [כפי"ג מ"ו] דהכא שאני. דרק המצופית מסייע להנעים הקול: הקב שלה ר"ל ואם צד הרחב של החצוצרה שמקרן. היתה של מתכות [ולערוך ר"ל נרתק של חצוצרה. ולא זכיתי להבין. דא"כ מה זה דקאמר בסיפא. ובשעת חבורן הכל טמא. ואי בנרתק. הרי בל"ז העשוי לתיק גם בלי חבורן מק"ט [כספט"ז] ותו מה חיבור שייך לנרתק עם החצוצרה שרק מונחת בתוכה וצ"ע]: רבי טרפון מטמא מדהו"ל כ"מ שא"צ ב"ק: וחכמים מטהרין דשם קב כולל נמי מדה. ונמצא שאין לו שם בפ"ע. ור"ט ס"ל כר"ע לעיל [סי' נ"ד] דכל שם של כלי שנצטרך לבעלי מלאכה. אפי' יש כלי אחר שיש לו ג"כ שם כזה. עכ"פ כיון דבעלי המלאכה המשתמשין בכלי ההוא קורין אותה סתם. ומפני שהם הם המשתמשין בו ניכר וידוע הוא לכל לאיזה כלי מתכוון. ה"נ כיון שבין המזמרים ידוע הוא הכלי בשם סתם הו"ל כיש לו שם בפ"ע: ובשעת חבורן הקרן והקב עם המצופית: הכל טמא לכ"ע בנגע בו טומאה בכל מקום מק"ט. משום המצופית דהמחובר לטמא טמא [פי"ב סמ"ב]: כיוצא בו קני מנורה טהורין ר"ל הקנים כשהן מפורקין מהמנורה אמק"ט. מדאין להם שם בפ"ע [כלעיל סי' ה']: הפרח מקום השמן והפתילה: והבסיס מושב רגלה הרחב: טמאים אף דגם הנך אין להן שם בפ"ע. עכ"פ יש להן ב"ק. וא"צ לב"ק שם בפ"ע: קסדא כובע נחושת שלובשין במלחמה. וקמ"ל אף דלענין שבת לכתחילה לאו מנא [כשבת פ"ו מ"ב]: ולחיים טסין שבלחיי הלוחם: טהורים מדאין להן שם בפ"ע: אם יש בהן בית קבול מים לשתות בהן במלחמה [ומדלא הוה סגי ליה למנקט ב"ק לחודא ש"מ כתוס' לעיל סי' מ"ח]: טמאים תנא והדר מפרש כגון הכידון וכו': הכידון רומח קטן: הניקון הוא הברזל המחודד שבראש החנית: והמגפיין בתי שוקים מברזל שלובשן במלחמה: והשריון פאנצער בל"א: כל תכשיטי נשים טמאים מק"ט. כגון עיר וכו': עיר של זהב עשוי ככתר בתמונת ירושלים שמושיבת בראשה: קטליות שלשלת של מתכת עשוי חוליות חוליות שתלבש האשה סביב צוארה: וטבעת בין שיש לה חותם ובין שאין לה חותם נקט הכי. דאע"ג דלענין שבת ביש עליה חותם לא מחשב כלי לאשה. הכא בטומאה שאני. דעכ"פ כלי מעשה הוא. אבל לענין שבת מדלא חזי לאשה מחשב משא עכ"פ [שבת ד"ס א']: נזמי האף כולן מק"ט אף שהן פשוטי כלי מתכות: קטלה שחוליות שלה של מתכות וחרוזות בחוט וכו': שכל אחת ואחת מחוליות המתכות: טמא וכ"ש כשכולן שלמין וחרוזות בו. דאע"ג דאינו מק"ט מחמת האבנים. עכ"פ מק"ט מחמת החוט. וכולן כלי א' הן. ולא הוה החוט כתשמישי כלים. אלא כחלק מהכלי: שירי קטלא שנפסק החוט שחרוזות בו החוליות. כמה צריך שישתייר מהחוליות יחד שיק"ט עדיין: כמלוא צואר קטנה ר"ל אם נשאר חוט שלם עם חוליות כפי הצריך סביב לצואר בת קטנה לקשטה מק"ט. ונ"ל דקטנה היינו ילדה בת יומא [כרפ"ח דשבת]: טמאה אפי' לא נשאר בהחוט רק טבעת א' מק"ט: שכן תולין בצואר שחורזה בחוט אחר ותולה בצואר: וכעדשה מלמעלן שהנזם עשוי מב' פרקים שהחלק העליון עשוי כעדשה. ובו מחובר צנורה בראשו כדי לתלותו תוך האזן. והחלק התחתון של הנזם. שפורפו ע"י ויו יחד עם העדשה עשוי כקדירה קטנה שיש בה ב"ק: כקדרה טמא משום כלי בית קבול ולא משום כלי תכשיט דהרי אינו ראוי לתכשיט. מדא"א לתלותו באוזן. מיהו ע"כ מיירי שב"ק שלו עשוי לקבלה. שהאשה נותנת לתוכו דברים של ריח. דאל"כ ב"ק שאינו עשוי לקבלה אמק"ט [כרמב"ם כלים פ"ב ה"ג. ודלא כמשמע לכאורה שם רפי"ח]: וכעדשה טמא בפני עצמו משום תכשיט מדחזי עדיין בפ"ע שתתלהו באזנה בצנורא שבו: צינורא ר"ל ואם הויו שבראש העדשה שמכניסתו בנקב שבאזנה. נפרק מהעדשה: העשוי כמין אשכול ר"ל ואם הנזם עשוי כאשכול שהרבה גרגרים תלויין בהצנורא: ונפרק שנתפרקו הגרגרים היחידים כולן מהצנורא: טהור דכל גרגר יחידי אינו ראוי להתקשט בו ואמק"ט:
מלכת שלמה
כלי מתכות וכו'. פי' הרמב"ם ז"ל החלק הראשון דבר בדיני כלי חרס שהם העשרה פרקים הקודמין ועכשיו התחיל לדבר בזה החלק בדיני כלי מתכות ע"כ:
חזרו לטומאתם וכו'. תקנת שמעון בן שטח היא בשבת פ"ק דף י"ד:
רשבג"א לא לכל טומאה וכו'. גזרה שמא תשתכח תורת מי חטאת מן הכלים וכו' פי' ר"ע ז"ל. אמר המלקט והאי טעמא אמרי' בירושלמי בפ"ק דתרומות גבי מי שתרם שמן על זתים הנכתשין דאמרי' התם יחזור ויתרום וכמו שכתבנו שם וברמב"ם פ"א דהלכות כלים סי' ט' כתב כלי מתכות אחד פשוטיהן כגון הסכינים והמספרים או מקבליהן כגון היורות והקומקומסין הכל מקבלים טומאה שנאמר כל דבר אשר יבא באש בין מקבל בין פשוט אפי' תיבה או מגדל וכיוצא בהן של מתכת שהן מקבלין מ' סאה בלח או יתר מקבלין טומאה שנאמר כל דבר אשר יבא באש ע"כ. וכתב שם בכסף משנה ומה שלמדה רבינו מדכתיב בכל דבר בספרא. ומ"ש אפי' תיבה וכו' תוספתא רפי"א דכלים וטעמא משום דכלי מתכות לא אתקוש לשק ע"כ ונלע"ד דעיקר הראיה דתרוייהו היא משום דלא איתקוש לשק אלא דבספרא אשכח ג"כ לאסמוכה אכל דבר וכן ברבינו שמשון ז"ל לא הביא רק ראית דלא איתקש לשק דו"ק. ושם פי"ב סי' ט' כתב שאם נטמא הכלי מתכת בטומאה שהיא מד"ס כגון שנטמא בע"ז וכיוצא בה ה"ז ספק אם חזר לטומאתו הישנה או לא חזר ע"כ:
1.
Metal vessels, whether they are flat or form a receptacle, are susceptible to impurity. On being broken they become clean. If they were re-made into vessels they revert to their former impurity. Rabban Shimon ben Gamaliel says: this does not apply to every form of impurity but only to that contracted from a corpse.
משנה ב
כָּל כְּלִי מַתָּכוֹת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ, טָמֵא, חוּץ מִן הַדֶּלֶת, וּמִן הַנֶּגֶר, וּמִן הַמַּנְעוּל, וְהַפּוֹתָה שֶׁתַּחַת הַצִּיר, וְהַצִּיר, וְהַקּוֹרָה, וְהַצִּנּוֹר, שֶׁנַּעֲשׂוּ לַקַּרְקָע:
ברטנורה
שיש לו שם בפני עצמו. שהוא ידוע וניכר ומיוחד בשמו:טמא. בין יש לו בית קבול בין אין לו בית קבול:הנגר. יתד של ברזל שנועץ ראשו אחד בקרקע וראשו השני אחורי הדלת. אי נמי, כמין עמוד שסוגר ומבריח הדלת מן הקצה אל הקצה:מנעול. כל דבר שנועלים וסוגרים בו הדלת נקרא מנעול. ודוגמתו במקרא בשיר השירים (ה׳ ה׳) על כפות המנעול:פותה. כמין כוס קטן של ברזל קובעים בארץ, וציר הדלת סובב עליו כדי שיהא נוח להפתח ולהסגר. ודוגמתו במקרא (מלכים א ז׳ נ׳) והפותות לדלתות הבית הפנימית:והצנור. קנאל״י בלע״ז:שנעשו לקרקע. להשתמש בקרקע. וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואינו מקבל טומאה:
תוסופות יום טוב
והציר. הוא ציר השער אשר יסובב בעצם הפותה. והוא יהיה מברזל בשערי המדינות והשערים הגדולים מאד. והוא שם בעברי שנאמר (משלי כ״ו:י״ד) והדלת תסוב על צירה. הרמב"ם:
והקורה. לא מצאתי פירושו. ועיין בר"פ דלקמן [בפי' הר"ב]:
שנעשו לקרקע. פי' הר"ב להשתמש בקרקע וכל המחובר כו'. ויש לדקדק דא"כ למאי נ"מ קא פריט להני דוקא. הא כל המחובר כו'. וראיתי להרמב"ם ברפ"ט מהלכות כלים. שכתוב בהני שאינן מקבלין טומאה. ואפילו קודם שיקבעו. וכן מצאתי בפירושו בנא"י כל המחובר כו' הואיל ועיקר עשייתו להיות דבק בארץ הנה היא לא תקבל טומאה. ואפילו קודם חבורם. ע"כ. ובענין כל המחובר כו'. עיין בפי' הר"ב פ"כ מ"ד. גם מ"ש במשנה י פ"ו דמקואות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
טמאיןמריש מכילתין עד כאן ריש פרק י"א נתפרשו כל דיני טומאת כ"ח. והן שקראן התנא דברייתא בתוספתא בשם בבא קמא. ומכאן עד סוף פרק כ"ו מפרש התנא. כל דיני כלי מתכות. ואח"כ כל דיני כלי עץ. ואח"כ כל הדינים ושייכים לב' מיני כלים הנ"ל וכל הדינים הללו כללן התנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא מציעא. ומשם עד סוף פרק ל' מפרש התנא כל דיני בגד עור ושק. ואח"כ כל דיני כלי זכוכית. וגם הנך כולהו כללן תנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא בתרא: אפי' פשוטיהן מק"ט מדאו'. דשאר כלים לבדן הוקשו במקרא א' לשק שיש לו ב"ק. אבל כלי מתכות לא הוקשו. ותו דהרי התורה אמרה בכלי מתכות. כל דבר אשר יבא באש וגו' אך במי נדה יתחטא. והרי בזה נכלל גם פשוטי כ"מ: נשברו טהרו ה"ה נקבו. והא דנקט נשברו היינו לרבותא דסיפא. דאע"ג דנשבר לגמרי אפ"ה כשחזר ותקנו חוזר לטומאה ישינה. ושיעור נקיבתו של כ"מ היינו אם ע"י הנקב או הסדק והשבר אינו ראוי עוד לתשמישו שבתחלה [כלקמן רפי"ד]: חזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן הישנה מדרבנן: אלא לטומאת הנפש דס"ל דהא דגזרו בכ"מ שיחזור לטומאה ישנה. היינו דאל"כ כשיתטמא לאדם שום כלי מתכות שלו לא ימתין ז"י להזאתו. אלא ינקבו כדי שיתטהר. ואח"כ יחזור ויתקנו יפה. ועי"ז ישתכחו דין מי חטאת [וזה טעמו של ר' יוחנן במ"ג]. ולרבנן גזירת טומאה ישנה הוא משום דאל"כ היו מדמין טבילה לשבירה. ויהיו סבורין מדשניהן מטהרין. לפיכך כמו בשבירה מתטהר בלי הזאה והע"ש. ה"נ בטבילה. ולא יהיה צריך הזאה ג' וז' קודם טבילה ולא הע"ש אח"כ. ואת"ל א"כ עכ"פ הוי סגי לן לתקן שכלי שנטמא ונטהר ע"י שבירה יהיה צריך הע"ש קודם שישתמש בו אחר שיתקנו. ול"ל שהצריכוהו טבילה. י"ל כיון דעכ"פ בנטמא במת לא סגי לן בהך תקנתא. יטעו עכ"פ לומר בנטמא במת א"צ הזאה. להכי משום לא פלוג גזרו דאף שנטמא בשאר טומאות ונטהרו ע"י שבירה. כשיחזור ויתקנם יחזרו לגמרי לטוי"ש. וגזרו רק בכלי מתכות. אף דגם כל כלי שטף אפשר שיהיה אב הטומאה ויצטרכו הזאה ג' וז'. ה"ט משום דרק כ"מ אפשר שיתהווה אבי אבות [עי' יבקש דעת סי' ח']. ויטמא לאדם וכלים הנוגע בהן בטומאה ז'. ולהכי מדקשה לאדם הנוגע בכ"מ הטמא להזהר ז"י שלא יגע בכלי או אדם טהור. והוא יוצא ובא ביניהן. להכי ודאי יבחרו טפי לטהר הכ"מ בנקיבה. ונמצא שתשתכח דין מי חטאת. משא"כ בשאר כלים. אף שאפשר שיתהוה הכלי אב ויטמא אדם עכ"פ אותו אדם טמא רק טומאת ערב ואינו מטמא כלל לאדם וכלים שיגע בהן. ואפי' למ"ד דגם בשאר כלים אפשר שיתהוו אבי אבות. עכ"פ רק בכלי מתכות גזרו מדאפשר לתקנו יפה אחר שנשבר. חיישינן טפי שיותר יחפוץ לטהרו בשבירה מלהמתין ז"י [כך נ"ל תוכן דברי הר"ש פ"ב דכלים מ"א. וערתוי"ט כאן שרוח אחרת היה אתו בזה]: כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו דהיינו שאין לו שם לווי. כגון סכין. מגל. מקדח. דכל כה"ג בשמו לבד ניכר שהוא כלי בפ"ע המיוחד לתשמיש אדם. ולהכי חשיב ומק"ט. לאפוקי ביש לו שם לווי. כגון צד הרחב שבחצוצרה שנקרא קב [כלקמן משנה ז'] והרי גם מדה נקרא קב. וגם הקטע יוצא בקב שלו. וכ"כ ענפי מנורה שנקראים קנים [שם] והרי גם הגדולים באגם נקראים קנים. לפיכך צריך לכל אחד שם לווי. כגון קב חצוצרה. קני מנורה. ומשום הכי אמק"ט. מפני שהם רק מקצת כלי. ואע"ג שאינן תשמישי כלי. רק הן מגוף הכלי בעצמו. אפ"ה מדע"י שם לווי שלהן ניכר שהן רק מקצת כלי אמק"ט רק כשמחוברין יחד כל חלקי הכלי [עי' רמב"ם פ"ט מכלים ה"ב. והראב"ד שם כ' דלא אתא לאפוקי רק כסויי כלים וחפויי כלים. וכ"כ גם הרא"ש הכא. ולא זכיתי להבין. דא"כ מ"ש כלי מתכות דנקט. הרי כל כסויי כלים טהורין [כפ"ב מ"ה] וכל חפויי כלים טהורין [כסוף פט"ז] וכל תשמישי כלים טהורים [פט"ז סמ"ז] אבל לרמב"ם לא קשה. דמדס"ל דהכא רק בפשוטי כלי מתכות מיירי דבשאר כלים טהורים לגמרי. להכי קאמר הכא דגם כלי מתכות דוקא ביש לו שם בפ"ע מק"ט ולא כשהוא חלק מכלי]: טמא מק"ט אפי' אין לו ב"ק. אבל ביש לו ב"ק. אפי' הוא רק חלק מכלי אחר אפ"ה מק"ט [רמב"ם פ"ט מכלים ה"ג]: חוץ מן הדלת של מתכות שבבית. ואמק"ט מדמיוחד לחברו בקרקע. אבל דלת כלים יש בהן חילוק [כפי"ב מ"ג] ואת"ל בל"ז דלת אמק"ט. מדנכלל בשם דלת גם דלת כלי. י"ל דלא מחשב כאין לו שם בפ"ע. רק בנכלל בשם א' ב' מיני כלים שאין תוארן ותשמישן שוה [כלעיל סי' ה'] אבל דלת בין אותו שבבית או שבכלי תוארן שוה. וגם תשמישן שוה. דהיינו לנעילת הפתח: ומן הנגר ריעגעל שקבוע בדלת: ומן המנעול שלאס שקבוע בדלת: והפותה שתחת הציר דע שדלתות שלהן לא היו קביעתן בפתח כמו אצלינו. שהצירים קבועים בצד הדלת. אבל צירי דלת שלהן היו בולטין מאמצע שפת הדלת למעלה ולמטה. והבליטה שלמעלה היה תחוב בחור שבמשקוף והבליטה שלמטה תחוב בחור שבאסקופה. אולם מפני שכל כובד הדלת הוא למטה טפי מלמעלה. לכן עושין כוס קטן מברזל ותוחבין אותו בהחור הנ"ל שבאסקופה. כדי שיסוב בתוכו הציר התחתון שבדלת. וזה כדי שלא יתרחב החור ההוא יותר ממדת הציר. ע"י סביבת הציר בו תדיר. והכוס ההוא נקרא פותא [ועי' לקמן סי' י"ג]: והציר הוא הציר שלמעלה ושלמטה בהדלת שגם הם עשויין ממתכות: והקורה רתוי"ט כ' שלא ידע פירושו. והמחה אותנו לפי' הר"ב בריש פרקין דלקמן [ובמחכ"ר משם סתר פתר. ולא נוכל לפרש כן הכא כ"א בדוחק גדול] . ולפענד"נ שהוא כעין קורנס שקבוע גם אצלינו בהדלת מבחוץ כדי לנקש בו על הדלת כל מי שירצה לכנוס והוא הוא הקורא לבני הבית שבפנים שיפתחו לו. או שקורא עי"ז לבני הבית להודיעם שרוצה לכנוס. מדאינו מדרך ארץ לכנוס לבית חבירו פתאום [כפסחים קי"ב]: והצינור נ"ל דמדכולהו מיני דנקט תנא במשנתינו עד השתא. תשמישי דלת נינהו. להכי מסתבר דגם צינור דנקט הכא. אינו צינור ממש שעשוי לזחילת מים. רק היינו צינורא דדשא [ברכות די"ח ב'] שעשוי כעין קנה חלולה קצרה. ותוחבין אותו בחור שבאסקופה נגד הציר שבאמצע הדלת. וכדי שתוך הקנה הזה תסוב הדלת על צירה. ויש עושין את הצינור הנ"ל מברזל שסתום למטה ככוס. ואז נקרא פותא [כלעיל סי' י']. ויש עושין הצנור הנ"ל שפתוח בב' קצוותיו כעין צנור [ועי' לעיל פ"ב סי' ל"ה]. ואפשר עוד דפותא דנקט תנא היינו מפתח. וכפי' הב' שהביא הערוך ערך פותא. ע"ש הכתוב והפותות לדלתות. והוא כלי שעשוי כעין יתד שתוחבין בצדדי הפתח לפני הדלת כדי למנוע פתיחת הדלת: שנעשו לקרקע אכולהו קאי דכולהו תשמישי קרקע הן. ואפי' לא נקבעו עדיין במחובר לקרקע. אפ"ה מדעשויין להשתמש במחובר אמק"ט. ונ"ל דאף דכל תשמישי קרקע כך דינן ומ"ש דנקט הנך. י"ל דלרבותא נקטינהו. אף דכל הנך גם כשיחוברו לקרקע יהיו נעין ונדין אילך ואילך וגם בקלות יסירם מחבורן. ורגיל להסירן ולטלטלן. אפ"ה אמק"ט: העושה כלים מן העשת ברזל חדש: ומן החררה הוא גוש שעושין ממנו הברזל. וכמו שבא ממחפורת שעדיין מעורב בעפר שבו. והגוש הזה הוא כעין חררה: ומן הסובב של גלגל טס עב של ברזל שהשליבות גלגלי העגלה תקועות בנקבים שבטס ההוא. ואין לחוש בטס הזה שכבר נטמא. דהרי אמק"ט מדמשמש לעגלה ככני כלים [כפי"ד מ"ה]: ומן הטסין ברזל מרודד בלעך בל"א. וג"כ אמק"ט דדוקא פשוטי כ"מ מק"ט. אבל זה אינו כלי: ומן הצפויין צפוי מתכות שע"ג כלי עץ. ואמק"ט כלקמן בפרקין: מכני כלים בסיס הכלי שהכלי עומד עליו: ומאוגני כלים רגילין היו לעשות שפה ממתכות לכלי עץ וכדומה. והיינו אוגני כלים ושניהן אמק"ט. מדהו"ל רק תשמישי כלים [כלקמו רפי"ב]: מאזני כלים בית אחיזה שלהן: מן השחולת מה שנשחל ונמשך בהתפשטות דופן הכלי בשפתו יותר מהראוי כשרדדו הכלי בקורנס. ולפיכך כדי לישר אח"כ שפת הדופן סביב בשוה. קוצצין השחולות ההוא אחר שגמרו הכלי. כדי ליפותו: ומן הגרודות מה שגורדין מהכלי בשעת מלאכתו ע"י פיילע בל"א. והרי שניהן באין מגולמי כלי מתכות שאמק"ט [כפי"ד מ"ה]: טהורין ר"ל כל הנך כלים שנעשו מדבר טהור אין חוששין בהן לטומאה ישנה: רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות דבקצץ לכלי לגמרי. אין הכלי שחזר ועשה מהקציצות חוזר לטומאה ישנה דלא שכיח שיקצץ אדם כל הכלי ויחזור ויעשנה כדי לטהרה עי"ז. ולא יבחר טפי להמתין לו ז"י להזאה. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה י"ח א']. ורבנן ס"ל דלא פלוג רבנן בתקנתייהו. אבל משברי וכו': מן הגרוטים שברי כלים הם חתיכות גדולות שנשברו מכלים וגרוטאות הם חתיכות קטנות מכלי שנשבר והרי בכלי ההיא יש לחוש שטמאה היתה: ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלי אף דמסמרות אמק"ט מדהו"ל תשמישי כלים [כפי"ב מ"ה] עכ"פ מדנעשו מכלים חיישינן שהכלי ההוא טמא הי'. ואף שהשתא נעשה ממנו כלי אחר שלא כאותו שנטמא תחלה. וגם בשעה שנעשו מסמרם מהן נטהרו. אפ"ה כשחזר ועשה מהמסמרים כלים חוזרים לטוי"ש: מן המסמרות ר"ל מן סתם מסמרות שאין ידוע אם נעשו מעשת או מכלי ישן: בית שמאי מטמאין דגזרו הני אטו הני: ובית הלל מטהרין נ"ל דטעמייהו דב"ה מדהו"ל ס"ס. ספק שמא מעשת וספק שמא מכלי טהור נעשו. ואע"ג דברה"י גם ס"ס טמא [כפ"ו דטהרות מ"ד] הכא שאני דלא הוחזק כאן שום טומאה ידועה. ואין מחזיקין טומאה. ותו דהרי בל"ז טומאה שגזרו בכלים הנמצאים. הוא חומרא יתירה. דהחשש שנטמא הכלי הוא ספק בנוגע שאין בו דעת לשאול [כסוטה כ"ט א'] ובכה"ג אפי' ברה"י טהור [כנדה ד"ד ב'] ולפיכך דיינו שנגזרה טומאה על כלי שוודאי נעשה ממנו. ולא בספקו: ברזל טמא ברזל אפי' הוא מכלי מתכות טמא שנשבר טהור הוא. אלא ר"ל שברזל זה הוא מכלי מתכות טמא שנשבר ודאי: שבללו עם ברזל טהור ועשה מהתערובות כלי: טמא חוזר לטוי"ש [ועי' מכשירין פ"ב מ"ג]: וכן מן החלמא ברזל שחוק שבא מכלי שהיה טמא וערבו עם מין טיט המדבק ביותר. כעין טיט היון. שנקרא חלמא [ואפשר שמשמעותו חלמון ביצה] כדי לדבק בו סדקי כלי. ועשה מהתערובות הזה כלי אם רוב מהטמא וכו': ומן הגללים ברזל שחוק מכלי טמא כנ"ל שעירבו עם גללי בקר ועשה ממנו כלי. ג"כ אם רוב וכו' ומהכא ולהלן לא איירי תנא מדיני טוי"ש. רק מודיענו איזה כלי מק"ט או לא: קלוסטרא הוא בריח מתכות עשוי כקלונס. וכפתר עב בראשו. ומריצין אותו בפנים בהבית תוך ב' טבעות או תוך ב' ווין שמזה ומזה במזוזות הדלת. כדי לסגור הבית. נמצא שהקליסטר עשוי לתשמיש מחובר לקרקע: טמאה ר"ל מק"ט דמדיש כפתור בראשו לוקחין אותו לפעמים לדוך בו בשמים וכדומה. לפיכך אזלינן לחומרא ומק"ט: ומצופה אם קלוסטר זה הוא מעץ ומצופה במתכות: טהורה דבטל הצפוי שהוא ממתכות לגבי עיקר הכלי שהוא פשוטי כלי עץ וא"ת מאי איריא קלוסטר שמשתמש גם לקרקע. הרי כל כלים המצופים טהורין [כרבנן חגיגה כ"ז א']. נ"ל דקמ"ל קלוסטר אף שהצפוי של הכפתור מועיל הרבה להדיך בו היטב הדק. ולהכי סד"א דמה"ט העץ שבתוכו הו"ל כעץ המשמש את המתכות שמק"ט [כפי"ג מ"ו] קמ"ל: הפין הוא הענגעל שלאס בל"א. שעשוי מב' חלקים. העליון עשוי כקשת. ונקרא פין. והתחתון שהוא כארגז שמכניסין הפין לתוכו לסגור. והוא הנקרא פורנא: טמאין כל א' מהן מק"ט בפ"ע. דסד"א מדהן ב' כלים שעושין מלאכה א'. מחשבו כב' אברים של גוף כלי א'. ואמק"ט רק בשעת חבורן [כמשנה ה' וז'] קמ"ל דהכא שאני. דכל א' מחלקי הכלי עושה פעולה אחרת. להכי כ"א לבדו מק"ט [כך נ"ל כוונת הרא"ש]: שומטה ע"י גרירה ולא בטלטול להדיא [כך כתב הר"ש והר"ב והם דברי רש"י [שבת קכ"ד א'] ואני בעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא שומטה בגרירה שייך שפיר. אבל לחלותה בגרירה היכא משכחת לה. ול"מ היה נ"ל דהוכחת הש"ס התם הוא. דמדלא שרי לטלטלה. רק בשכבר תלויה בפתח מע"ש ש"מ דקודם התרת כלים שנו]: ר' טרפון אומר הרי היא לו ככל הכלים ומטלטלת בחצר דגם להסירו מפתח ראשון מותר להדיא. ונקט הך מלתא הכא. מדמיירי לעיל בקלוסטרא: עקרב של פרומביא פרומביא הוא הרסן שעשוי מרצועות שמלבישן לבהמה סביב לראשה ובהפרומביא מחובר שלשלת קטנה בתמונת עקרב שמניחין להבהמה לתוך פיה. שעי"ז יוכל להטות הבהמה ברצועה שקשורה בעקרב. לימין או לשמאל בהליכה: טמאה לרמב"ם מדיש לו שם בפ"ע ולראב"ד מדעשוי לעכבה שלא תרוץ הו"ל תשמיש אדם: ולחיים הן ב' טסין מתכות שברסן נגד לחיי הבהמה לקשוט: טהורים מדאין ללחיים שם בפ"ע [כמשנה ח'] ולהכי אפי' היה להן ב"ק דאז א"צ שיהיה להכלי שם בפ"ע. עכ"פ כיון דתכשיט בהמה הוא. אמק"ט [כריש פי"ב] ובכה"ג אפי' ביש לו ב"ק. כל שמתחלה לא נעשה לקבל לו לאדם אמק"ט [כתוס' שבת דנ"ט א' ד"ה הואיל. ורמב"ם פ"ח מכלים ה"ז. ופ"ט ה"ב]: ר' אליעזר מטמא בלחיים נ"ל דס"ל דהא דכשאין להכלי שם בפ"ע. או שכשהוא תכשיט בהמה אמק"ט. היינו דוקא כשאינן מיוחדין לחברן בכלי אחר המק"ט. אבל לחיים אלו. כיון שהן תכשיט רק כשהן מחוברין לפרומביא. ואז טמאין משום עקרב וכדמסיק. ה"נ כשהן לבדן מק"ט: וחכ"א אין טמא אלא עקרב ולא הכלים שבין עקרב לרסן. ולת"ק רק לחיים טהורין: ובשעת חבורן העקרב והלחיים בהפרומביא: הכל טמא עקרב ולחיים. דבנגע טומאה בא' מהן נטמא חבירו. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: פיקה של מתכת הוא כדור קטן של מתכות שהאשה תוחבתו בראש הפלך כשטווה בו. כדי להכביד ראש הפלך יפה למטה. שעי"ז יתמתח החוט הנטווה יפה: וחכמים מטהרין מדאין להכדור שם בפ"ע. דיש כדור שנקרא פיקה. ומשתמש לדבר אחר [ועי' פי"ז מי"ב] וכל כה"ג אמק"ט מדהו"ל רק מקצת כלי. ור"ע מטמא מדעכ"פ אצל הטווין מורגל לומר פיקה סתם. ואפ"ה כל אדם יודע שהוא של פלך מדעסקן בו כל היום בטווייתן. [וא"ת עכ"פ הרי הו"ל מתכות המשמש לפשוטי כלי עץ שאמק"ט [כפי"ג מ"ו]. י"ל זהו רק בשניהן עשויין לתכלית א'. כפותחת ופין ששניהן עשויין להסגיר. אלא שהפין הוא העיקר והפותחת משמשו. משא"כ הכא הפלך עשוי לכרוך עליו החוט הנטווה והפיקה עשוי לתכלית אחר. להכביד הפלך שעי"ז יהיה החוט שזור. לפיכך לא הו"ל כמשמשו]: הכוש הוא פלך וצורתו כעין מקל קטן שכורכין עליו חוט הנטווה: והאימה הוא צנורא דקה כעין מחט עקום בעוקצו. וצריכין לו באריגת משי. וי"א שהוא המקל הארוך שכרוך עליו הצמר או הפשתן שממנו טווין החוט על הפלך: והמקל של מתכות וכדמסיק. אבל מקל של עץ טהור מכלום [כשבת ס"ו א']: וסימפוניה כלי זמר: של מתכת אכולהו קאי: ומצופין טהורים ואע"ג דכל הצפויין טהורין [כלעיל מ'] ומ"ש דנקט הנך. נ"ל דה"ט מדסד"א דדוקא בא"צ הצפוי לתשמיש הכלי. אבל הנך כולם הרי הצפוי מהני לתשמישו. דבפיקא כוש ואימה נוח טפי לטוות כשהכלים הללו ממתכות וכבדים. וכ"כ מקל דלעיל צפוי מתכות שבו לחזקו כדי לתמוך עליו יפה. או כדי להכות בו בכח [עי' פי"ד מ"ב] וכ"כ בכלי זמר מועיל הצפוי לצלצל טפי הקול [עי' ערכין ד"י ע"ב] והו"א דבכל כה"ג לא הו"ל כמי שאינו קמ"ל: אם יש בה בית קבול כנפים שמניחין בב"ק שבו כלים דקים ככנפים. כדי להנעים הזמר ע"י נענוען בהרעדת הקול: טמאה ר"ל אפי' הסמפוניא מצופה. עכ"פ הב"ק של עץ שבו שאינו מצופה. והוא מחובר בו מק"ט. ועי"ז גם הסמפוניא שהוא עמו כלי א' מק"ט עמו: קרן עגולה חצוצרה עקומה מקרן בהמה. והוא עשוי מפרקים. וכ"כ חצוצרה פשוטה שנעשה מקרן בהמה נעשה מפרקים. ולשניהן יש ב"ק שמתהווה כשיתחברו פרקיה: ופשוטה טהורה דרק העגולה. מדקשה לפרק אבריה. אינה עשויה להתפרק להכי הב"ק שנתהווה ע"י החזרת פרקיה מחשב ב"ק. אבל חצוצרה הפשוטה בקלות יפרקו אבריה זה מזה. ולא מחשב הב"ק שנעשה ע"י חיבור הפרקים כבית קבול ממש [וערפ"ב]. והא דנקט הך דין כלי עצם הכא בין דיני כלי מתכות משום סיפא. בהיה בה מצופת מתכות: אם היתה מצופית שלה מקום הנחת פה התוקע: של מתכת טמאה ר"ל המצופית מק"ט. אף שהיא פשוטי כ"מ. וקמ"ל נמי דלא הוה כמתכת המשמש לעץ [כפי"ג מ"ו] דהכא שאני. דרק המצופית מסייע להנעים הקול: הקב שלה ר"ל ואם צד הרחב של החצוצרה שמקרן. היתה של מתכות [ולערוך ר"ל נרתק של חצוצרה. ולא זכיתי להבין. דא"כ מה זה דקאמר בסיפא. ובשעת חבורן הכל טמא. ואי בנרתק. הרי בל"ז העשוי לתיק גם בלי חבורן מק"ט [כספט"ז] ותו מה חיבור שייך לנרתק עם החצוצרה שרק מונחת בתוכה וצ"ע]: רבי טרפון מטמא מדהו"ל כ"מ שא"צ ב"ק: וחכמים מטהרין דשם קב כולל נמי מדה. ונמצא שאין לו שם בפ"ע. ור"ט ס"ל כר"ע לעיל [סי' נ"ד] דכל שם של כלי שנצטרך לבעלי מלאכה. אפי' יש כלי אחר שיש לו ג"כ שם כזה. עכ"פ כיון דבעלי המלאכה המשתמשין בכלי ההוא קורין אותה סתם. ומפני שהם הם המשתמשין בו ניכר וידוע הוא לכל לאיזה כלי מתכוון. ה"נ כיון שבין המזמרים ידוע הוא הכלי בשם סתם הו"ל כיש לו שם בפ"ע: ובשעת חבורן הקרן והקב עם המצופית: הכל טמא לכ"ע בנגע בו טומאה בכל מקום מק"ט. משום המצופית דהמחובר לטמא טמא [פי"ב סמ"ב]: כיוצא בו קני מנורה טהורין ר"ל הקנים כשהן מפורקין מהמנורה אמק"ט. מדאין להם שם בפ"ע [כלעיל סי' ה']: הפרח מקום השמן והפתילה: והבסיס מושב רגלה הרחב: טמאים אף דגם הנך אין להן שם בפ"ע. עכ"פ יש להן ב"ק. וא"צ לב"ק שם בפ"ע: קסדא כובע נחושת שלובשין במלחמה. וקמ"ל אף דלענין שבת לכתחילה לאו מנא [כשבת פ"ו מ"ב]: ולחיים טסין שבלחיי הלוחם: טהורים מדאין להן שם בפ"ע: אם יש בהן בית קבול מים לשתות בהן במלחמה [ומדלא הוה סגי ליה למנקט ב"ק לחודא ש"מ כתוס' לעיל סי' מ"ח]: טמאים תנא והדר מפרש כגון הכידון וכו': הכידון רומח קטן: הניקון הוא הברזל המחודד שבראש החנית: והמגפיין בתי שוקים מברזל שלובשן במלחמה: והשריון פאנצער בל"א: כל תכשיטי נשים טמאים מק"ט. כגון עיר וכו': עיר של זהב עשוי ככתר בתמונת ירושלים שמושיבת בראשה: קטליות שלשלת של מתכת עשוי חוליות חוליות שתלבש האשה סביב צוארה: וטבעת בין שיש לה חותם ובין שאין לה חותם נקט הכי. דאע"ג דלענין שבת ביש עליה חותם לא מחשב כלי לאשה. הכא בטומאה שאני. דעכ"פ כלי מעשה הוא. אבל לענין שבת מדלא חזי לאשה מחשב משא עכ"פ [שבת ד"ס א']: נזמי האף כולן מק"ט אף שהן פשוטי כלי מתכות: קטלה שחוליות שלה של מתכות וחרוזות בחוט וכו': שכל אחת ואחת מחוליות המתכות: טמא וכ"ש כשכולן שלמין וחרוזות בו. דאע"ג דאינו מק"ט מחמת האבנים. עכ"פ מק"ט מחמת החוט. וכולן כלי א' הן. ולא הוה החוט כתשמישי כלים. אלא כחלק מהכלי: שירי קטלא שנפסק החוט שחרוזות בו החוליות. כמה צריך שישתייר מהחוליות יחד שיק"ט עדיין: כמלוא צואר קטנה ר"ל אם נשאר חוט שלם עם חוליות כפי הצריך סביב לצואר בת קטנה לקשטה מק"ט. ונ"ל דקטנה היינו ילדה בת יומא [כרפ"ח דשבת]: טמאה אפי' לא נשאר בהחוט רק טבעת א' מק"ט: שכן תולין בצואר שחורזה בחוט אחר ותולה בצואר: וכעדשה מלמעלן שהנזם עשוי מב' פרקים שהחלק העליון עשוי כעדשה. ובו מחובר צנורה בראשו כדי לתלותו תוך האזן. והחלק התחתון של הנזם. שפורפו ע"י ויו יחד עם העדשה עשוי כקדירה קטנה שיש בה ב"ק: כקדרה טמא משום כלי בית קבול ולא משום כלי תכשיט דהרי אינו ראוי לתכשיט. מדא"א לתלותו באוזן. מיהו ע"כ מיירי שב"ק שלו עשוי לקבלה. שהאשה נותנת לתוכו דברים של ריח. דאל"כ ב"ק שאינו עשוי לקבלה אמק"ט [כרמב"ם כלים פ"ב ה"ג. ודלא כמשמע לכאורה שם רפי"ח]: וכעדשה טמא בפני עצמו משום תכשיט מדחזי עדיין בפ"ע שתתלהו באזנה בצנורא שבו: צינורא ר"ל ואם הויו שבראש העדשה שמכניסתו בנקב שבאזנה. נפרק מהעדשה: העשוי כמין אשכול ר"ל ואם הנזם עשוי כאשכול שהרבה גרגרים תלויין בהצנורא: ונפרק שנתפרקו הגרגרים היחידים כולן מהצנורא: טהור דכל גרגר יחידי אינו ראוי להתקשט בו ואמק"ט:
מלכת שלמה
כל כלי מתכות וכו'. וגרסי' כְלִי הלמ"ד בנקודת חירק שהוא לשון יחיד וכן נקד ה"ר יהוסף ז"ל. והגיה עוד חוץ מן הדלת והנגר והמנעול:
2.
Every metal vessel that has a name of its own [is susceptible to impurity,] Except for a door, a bolt, a lock, a socket under a hinge, a hinge, a clapper, and the [threshold] groove under a door post, since these are intended to be attached to the ground.
משנה ג
הָעוֹשֶׂה כֵלִים מִן הָעֶשֶׁת, וּמִן הַחֲרָרָה, וּמִן הַסּוֹבֵב שֶׁל גַּלְגַּל, וּמִן הַטַּסִּין, וּמִן הַצִּפּוּיִין, מִכַּנֵּי כֵלִים, וּמֵאֹגְנֵי כֵלִים, מֵאָזְנֵי כֵלִים, מִן הַשְּׁחוֹלֶת, וּמִן הַגְּרוּדוֹת, טְהוֹרִין. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אַף מִן הַקְּצוּצוֹת. מִשִּׁבְרֵי כֵלִים, מִן הַגְּרוּטִים, וּמִן הַמַּסְמְרוֹת, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁנַּעֲשׂוּ מִכְּלִי, טְמֵאִין. מִן הַמַּסְמְרוֹת, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין:
ברטנורה
העשת. חתיכה של ברזל כשמוציאים אותו מן המחצב:חררה. לאחר שמתיכים הברזל עושים ממנו עיגול כמין עוגה:סובב של גלגל. גלגל העגלה של עץ, עושים סביבו טס של ברזל שלא ישבר בטרשים ובסלעים:טסין. וירקעו את פחי הזהב (שמות ל״ט:ג׳), מתרגמינן ורדידו ית טסי דדהבא:כני כלים. בסיסי כלים. לשון ואת כנו (שם), דמתרגמינן וית בסיסיה:הוגני כלים. כמין ענק סביבות שפת הכלים:אזני כלים. בית יד שאוחזים בו הכלי:השחולות. מה שנשתייר מן הכלי לאחר שנעשה. לשון כמשחל בניתא מחלבא (ברכות דף ח.) כי מן המים משיתיהו (שמות ב׳:י׳), מתרגמינן ארי מן מיא שחלתיה:גרודות. שנגרד מן הכלי בשעת עשייתו. לשון להתגרד בו האמור באיוב (ב׳ ח׳):טהורים. דלא חיישינן בכל הני שמא מכלי טמא באו וכשחזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן ישנה, דכל הני לא נראו לקבל טומאה מעולם, משום דגולמי כלי מתכות נינהו, וגולמי כלי מתכות אין מקבלין טומאה. והכי תניא בתוספתא, גולמי כלי מתכות טהורים, ואלו הן גולמי כלי מתכות, כל שעתיד לשוף, לשבץ, לגרד. ולכרכב, ולהקיש בקורנס, מחוסר אוגן או אוזן. טהור:אף מן הקצוצות. אם קצץ כלים לחתיכות, כלים הנעשים מאותן חתיכות לא חזרו לטומאתן ישנה. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:גרוטאות. כלים שנשתברו מפני תשמישן ונעשה בהן חתיכות קטנות אחרי בלותן נקראים גרוטות. והן קטנים משכרי כלים:ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלים. אע״ג דלא ידעינן אם מכלים טהורים באו או מן הטמאין:טמאין. טמאים הכלים הנעשים מהם. דחיישינן שמא מכלים טמאין באו וחזרו לטומאתן הישנה:מן המסמרות. סתם. דלא ידעינן אם נעשו מכלים או מן העשת:בית שמאי מטמאין. דגזרו הני אטו הני:ובית הלל מטהרין. דלא גזרו:
תוסופות יום טוב
מן העשת. פי' הר"ב חתיכה של ברזל כו'. והוא מלשון ברזל עשות (יחזקאל כ״ז:י״ט) (יט) הרמב"ם:
ומן הצפויין. הן החפויין [שיחפו] הכלים בלוחות זהב ודומיהן. הרמב"ם. והר"ב וכן הר"ש לא פירשו כלום. אפשר משום דסברי דלא איצטריכו להו. א"נ שלא היה בנוסחאותם. שכן גם בנוסחת מהר"ם ליתא:
ומאוגני כלים. והר"ב העתיק הוגני ומפרש כעין ענק כו' והוא מפי' הרמב"ם אבל הוא העתיק אוגני. ובערוך יש ששונין הוגני פי' כמו אזנים יש לכלי. אלא שהאוזן יוצא מגוף הכלי. והוגן. הוא דבר שאינו מן הכלי. אלא מסובב עליו ויוצא פי' מן מחולות דמתרגמינן חינגין. ויש הרבה דברים הפוכים. והוא גג הכלי. שהאזנים קבועין בו. וי"מ הוגניהן שפתותיהן. וי"מ מסגרת של כלי. וכולן ענין אחד הם. ע"כ:
ומן הגרודות. עיין מ"ש במשנה ו פרק יב:
טהורה. פי' הר"ב דלא חיישינן וכו'. והכי תניא בתוספת' כל שעתיד לשוף כו'. וכה"ג שנוי' ג"כ בתוספתא פ"ב דב"מ ממכילתין לענין כלי עץ דגולמיהן טמאים. וכדתנן בס"פ דלקמן. ומייתי לה גמ' בפ"ק דחולין דף כה. ופירש"י לשוף. לשפשף בדבר המחליקן *)ומצחצח [ועיין בפירוש הר"ב רפט"ז] לשבץ לשון משבצות מרמצן עשויין כמזלגים קטנים [וכן פי' הרמב"ן בפירוש החומש] כמו ומפקי לי' ברמצא דפרזלא במסכת נדה [סב] כלומר שמחוסרים לתקוע בהן מסמרות משבצות לנוי. ע"כ. לגרד. פי' הרמב"ם כמו שיגרדו כלי מתכות אחר השיפה. לכרכב שיחסר הלימא"ר כמו שיעשה בברזל אחר הגרידה. ולשון רש"י שם בחולין. לכרכב שחוקק בהן חקיקות גדולות וכרכוב:
רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות. פי' הר"ב אם קצץ כלים לחתיכות וכו'. לא חזרו לטומאתן הישנה. ויראה לי דטעמיה דס"ל כאביי דאמר התם בפ"ק דשבת [דף טז] דטעמא דגזרו שיחזרו לטומאתן הישנה. דחשו שמא לא יקבנו בכדי טהרתו. והשתא שקצץ הכלי לחתיכות. ליכא למיחש להכי. אבל להרמב"ם שטה אחרת בכולה מתני' שמפרש בטומאה דמכאן ולהבא. והעושה מן העשת וכו'. לא שיתיכם ויעשה מהן כלים. אלא שיחקוק בהם ויעשה אותן כלים. ומן הגרודות. שיקבצנו וידבקם במסמרים. עד שיעשה מהן דמיון כלי. וכן מן החתיכות דר' יוחנן בן נורי. אבל הראב"ד [פ"ח מה"כ הלכה ב] והר"ש מפ' כפי' הר"ב:
יכין
מלכת שלמה
יכין
טמאיןמריש מכילתין עד כאן ריש פרק י"א נתפרשו כל דיני טומאת כ"ח. והן שקראן התנא דברייתא בתוספתא בשם בבא קמא. ומכאן עד סוף פרק כ"ו מפרש התנא. כל דיני כלי מתכות. ואח"כ כל דיני כלי עץ. ואח"כ כל הדינים ושייכים לב' מיני כלים הנ"ל וכל הדינים הללו כללן התנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא מציעא. ומשם עד סוף פרק ל' מפרש התנא כל דיני בגד עור ושק. ואח"כ כל דיני כלי זכוכית. וגם הנך כולהו כללן תנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא בתרא: אפי' פשוטיהן מק"ט מדאו'. דשאר כלים לבדן הוקשו במקרא א' לשק שיש לו ב"ק. אבל כלי מתכות לא הוקשו. ותו דהרי התורה אמרה בכלי מתכות. כל דבר אשר יבא באש וגו' אך במי נדה יתחטא. והרי בזה נכלל גם פשוטי כ"מ: נשברו טהרו ה"ה נקבו. והא דנקט נשברו היינו לרבותא דסיפא. דאע"ג דנשבר לגמרי אפ"ה כשחזר ותקנו חוזר לטומאה ישינה. ושיעור נקיבתו של כ"מ היינו אם ע"י הנקב או הסדק והשבר אינו ראוי עוד לתשמישו שבתחלה [כלקמן רפי"ד]: חזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן הישנה מדרבנן: אלא לטומאת הנפש דס"ל דהא דגזרו בכ"מ שיחזור לטומאה ישנה. היינו דאל"כ כשיתטמא לאדם שום כלי מתכות שלו לא ימתין ז"י להזאתו. אלא ינקבו כדי שיתטהר. ואח"כ יחזור ויתקנו יפה. ועי"ז ישתכחו דין מי חטאת [וזה טעמו של ר' יוחנן במ"ג]. ולרבנן גזירת טומאה ישנה הוא משום דאל"כ היו מדמין טבילה לשבירה. ויהיו סבורין מדשניהן מטהרין. לפיכך כמו בשבירה מתטהר בלי הזאה והע"ש. ה"נ בטבילה. ולא יהיה צריך הזאה ג' וז' קודם טבילה ולא הע"ש אח"כ. ואת"ל א"כ עכ"פ הוי סגי לן לתקן שכלי שנטמא ונטהר ע"י שבירה יהיה צריך הע"ש קודם שישתמש בו אחר שיתקנו. ול"ל שהצריכוהו טבילה. י"ל כיון דעכ"פ בנטמא במת לא סגי לן בהך תקנתא. יטעו עכ"פ לומר בנטמא במת א"צ הזאה. להכי משום לא פלוג גזרו דאף שנטמא בשאר טומאות ונטהרו ע"י שבירה. כשיחזור ויתקנם יחזרו לגמרי לטוי"ש. וגזרו רק בכלי מתכות. אף דגם כל כלי שטף אפשר שיהיה אב הטומאה ויצטרכו הזאה ג' וז'. ה"ט משום דרק כ"מ אפשר שיתהווה אבי אבות [עי' יבקש דעת סי' ח']. ויטמא לאדם וכלים הנוגע בהן בטומאה ז'. ולהכי מדקשה לאדם הנוגע בכ"מ הטמא להזהר ז"י שלא יגע בכלי או אדם טהור. והוא יוצא ובא ביניהן. להכי ודאי יבחרו טפי לטהר הכ"מ בנקיבה. ונמצא שתשתכח דין מי חטאת. משא"כ בשאר כלים. אף שאפשר שיתהוה הכלי אב ויטמא אדם עכ"פ אותו אדם טמא רק טומאת ערב ואינו מטמא כלל לאדם וכלים שיגע בהן. ואפי' למ"ד דגם בשאר כלים אפשר שיתהוו אבי אבות. עכ"פ רק בכלי מתכות גזרו מדאפשר לתקנו יפה אחר שנשבר. חיישינן טפי שיותר יחפוץ לטהרו בשבירה מלהמתין ז"י [כך נ"ל תוכן דברי הר"ש פ"ב דכלים מ"א. וערתוי"ט כאן שרוח אחרת היה אתו בזה]: כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו דהיינו שאין לו שם לווי. כגון סכין. מגל. מקדח. דכל כה"ג בשמו לבד ניכר שהוא כלי בפ"ע המיוחד לתשמיש אדם. ולהכי חשיב ומק"ט. לאפוקי ביש לו שם לווי. כגון צד הרחב שבחצוצרה שנקרא קב [כלקמן משנה ז'] והרי גם מדה נקרא קב. וגם הקטע יוצא בקב שלו. וכ"כ ענפי מנורה שנקראים קנים [שם] והרי גם הגדולים באגם נקראים קנים. לפיכך צריך לכל אחד שם לווי. כגון קב חצוצרה. קני מנורה. ומשום הכי אמק"ט. מפני שהם רק מקצת כלי. ואע"ג שאינן תשמישי כלי. רק הן מגוף הכלי בעצמו. אפ"ה מדע"י שם לווי שלהן ניכר שהן רק מקצת כלי אמק"ט רק כשמחוברין יחד כל חלקי הכלי [עי' רמב"ם פ"ט מכלים ה"ב. והראב"ד שם כ' דלא אתא לאפוקי רק כסויי כלים וחפויי כלים. וכ"כ גם הרא"ש הכא. ולא זכיתי להבין. דא"כ מ"ש כלי מתכות דנקט. הרי כל כסויי כלים טהורין [כפ"ב מ"ה] וכל חפויי כלים טהורין [כסוף פט"ז] וכל תשמישי כלים טהורים [פט"ז סמ"ז] אבל לרמב"ם לא קשה. דמדס"ל דהכא רק בפשוטי כלי מתכות מיירי דבשאר כלים טהורים לגמרי. להכי קאמר הכא דגם כלי מתכות דוקא ביש לו שם בפ"ע מק"ט ולא כשהוא חלק מכלי]: טמא מק"ט אפי' אין לו ב"ק. אבל ביש לו ב"ק. אפי' הוא רק חלק מכלי אחר אפ"ה מק"ט [רמב"ם פ"ט מכלים ה"ג]: חוץ מן הדלת של מתכות שבבית. ואמק"ט מדמיוחד לחברו בקרקע. אבל דלת כלים יש בהן חילוק [כפי"ב מ"ג] ואת"ל בל"ז דלת אמק"ט. מדנכלל בשם דלת גם דלת כלי. י"ל דלא מחשב כאין לו שם בפ"ע. רק בנכלל בשם א' ב' מיני כלים שאין תוארן ותשמישן שוה [כלעיל סי' ה'] אבל דלת בין אותו שבבית או שבכלי תוארן שוה. וגם תשמישן שוה. דהיינו לנעילת הפתח: ומן הנגר ריעגעל שקבוע בדלת: ומן המנעול שלאס שקבוע בדלת: והפותה שתחת הציר דע שדלתות שלהן לא היו קביעתן בפתח כמו אצלינו. שהצירים קבועים בצד הדלת. אבל צירי דלת שלהן היו בולטין מאמצע שפת הדלת למעלה ולמטה. והבליטה שלמעלה היה תחוב בחור שבמשקוף והבליטה שלמטה תחוב בחור שבאסקופה. אולם מפני שכל כובד הדלת הוא למטה טפי מלמעלה. לכן עושין כוס קטן מברזל ותוחבין אותו בהחור הנ"ל שבאסקופה. כדי שיסוב בתוכו הציר התחתון שבדלת. וזה כדי שלא יתרחב החור ההוא יותר ממדת הציר. ע"י סביבת הציר בו תדיר. והכוס ההוא נקרא פותא [ועי' לקמן סי' י"ג]: והציר הוא הציר שלמעלה ושלמטה בהדלת שגם הם עשויין ממתכות: והקורה רתוי"ט כ' שלא ידע פירושו. והמחה אותנו לפי' הר"ב בריש פרקין דלקמן [ובמחכ"ר משם סתר פתר. ולא נוכל לפרש כן הכא כ"א בדוחק גדול] . ולפענד"נ שהוא כעין קורנס שקבוע גם אצלינו בהדלת מבחוץ כדי לנקש בו על הדלת כל מי שירצה לכנוס והוא הוא הקורא לבני הבית שבפנים שיפתחו לו. או שקורא עי"ז לבני הבית להודיעם שרוצה לכנוס. מדאינו מדרך ארץ לכנוס לבית חבירו פתאום [כפסחים קי"ב]: והצינור נ"ל דמדכולהו מיני דנקט תנא במשנתינו עד השתא. תשמישי דלת נינהו. להכי מסתבר דגם צינור דנקט הכא. אינו צינור ממש שעשוי לזחילת מים. רק היינו צינורא דדשא [ברכות די"ח ב'] שעשוי כעין קנה חלולה קצרה. ותוחבין אותו בחור שבאסקופה נגד הציר שבאמצע הדלת. וכדי שתוך הקנה הזה תסוב הדלת על צירה. ויש עושין את הצינור הנ"ל מברזל שסתום למטה ככוס. ואז נקרא פותא [כלעיל סי' י']. ויש עושין הצנור הנ"ל שפתוח בב' קצוותיו כעין צנור [ועי' לעיל פ"ב סי' ל"ה]. ואפשר עוד דפותא דנקט תנא היינו מפתח. וכפי' הב' שהביא הערוך ערך פותא. ע"ש הכתוב והפותות לדלתות. והוא כלי שעשוי כעין יתד שתוחבין בצדדי הפתח לפני הדלת כדי למנוע פתיחת הדלת: שנעשו לקרקע אכולהו קאי דכולהו תשמישי קרקע הן. ואפי' לא נקבעו עדיין במחובר לקרקע. אפ"ה מדעשויין להשתמש במחובר אמק"ט. ונ"ל דאף דכל תשמישי קרקע כך דינן ומ"ש דנקט הנך. י"ל דלרבותא נקטינהו. אף דכל הנך גם כשיחוברו לקרקע יהיו נעין ונדין אילך ואילך וגם בקלות יסירם מחבורן. ורגיל להסירן ולטלטלן. אפ"ה אמק"ט: העושה כלים מן העשת ברזל חדש: ומן החררה הוא גוש שעושין ממנו הברזל. וכמו שבא ממחפורת שעדיין מעורב בעפר שבו. והגוש הזה הוא כעין חררה: ומן הסובב של גלגל טס עב של ברזל שהשליבות גלגלי העגלה תקועות בנקבים שבטס ההוא. ואין לחוש בטס הזה שכבר נטמא. דהרי אמק"ט מדמשמש לעגלה ככני כלים [כפי"ד מ"ה]: ומן הטסין ברזל מרודד בלעך בל"א. וג"כ אמק"ט דדוקא פשוטי כ"מ מק"ט. אבל זה אינו כלי: ומן הצפויין צפוי מתכות שע"ג כלי עץ. ואמק"ט כלקמן בפרקין: מכני כלים בסיס הכלי שהכלי עומד עליו: ומאוגני כלים רגילין היו לעשות שפה ממתכות לכלי עץ וכדומה. והיינו אוגני כלים ושניהן אמק"ט. מדהו"ל רק תשמישי כלים [כלקמו רפי"ב]: מאזני כלים בית אחיזה שלהן: מן השחולת מה שנשחל ונמשך בהתפשטות דופן הכלי בשפתו יותר מהראוי כשרדדו הכלי בקורנס. ולפיכך כדי לישר אח"כ שפת הדופן סביב בשוה. קוצצין השחולות ההוא אחר שגמרו הכלי. כדי ליפותו: ומן הגרודות מה שגורדין מהכלי בשעת מלאכתו ע"י פיילע בל"א. והרי שניהן באין מגולמי כלי מתכות שאמק"ט [כפי"ד מ"ה]: טהורין ר"ל כל הנך כלים שנעשו מדבר טהור אין חוששין בהן לטומאה ישנה: רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות דבקצץ לכלי לגמרי. אין הכלי שחזר ועשה מהקציצות חוזר לטומאה ישנה דלא שכיח שיקצץ אדם כל הכלי ויחזור ויעשנה כדי לטהרה עי"ז. ולא יבחר טפי להמתין לו ז"י להזאה. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה י"ח א']. ורבנן ס"ל דלא פלוג רבנן בתקנתייהו. אבל משברי וכו': מן הגרוטים שברי כלים הם חתיכות גדולות שנשברו מכלים וגרוטאות הם חתיכות קטנות מכלי שנשבר והרי בכלי ההיא יש לחוש שטמאה היתה: ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלי אף דמסמרות אמק"ט מדהו"ל תשמישי כלים [כפי"ב מ"ה] עכ"פ מדנעשו מכלים חיישינן שהכלי ההוא טמא הי'. ואף שהשתא נעשה ממנו כלי אחר שלא כאותו שנטמא תחלה. וגם בשעה שנעשו מסמרם מהן נטהרו. אפ"ה כשחזר ועשה מהמסמרים כלים חוזרים לטוי"ש: מן המסמרות ר"ל מן סתם מסמרות שאין ידוע אם נעשו מעשת או מכלי ישן: בית שמאי מטמאין דגזרו הני אטו הני: ובית הלל מטהרין נ"ל דטעמייהו דב"ה מדהו"ל ס"ס. ספק שמא מעשת וספק שמא מכלי טהור נעשו. ואע"ג דברה"י גם ס"ס טמא [כפ"ו דטהרות מ"ד] הכא שאני דלא הוחזק כאן שום טומאה ידועה. ואין מחזיקין טומאה. ותו דהרי בל"ז טומאה שגזרו בכלים הנמצאים. הוא חומרא יתירה. דהחשש שנטמא הכלי הוא ספק בנוגע שאין בו דעת לשאול [כסוטה כ"ט א'] ובכה"ג אפי' ברה"י טהור [כנדה ד"ד ב'] ולפיכך דיינו שנגזרה טומאה על כלי שוודאי נעשה ממנו. ולא בספקו: ברזל טמא ברזל אפי' הוא מכלי מתכות טמא שנשבר טהור הוא. אלא ר"ל שברזל זה הוא מכלי מתכות טמא שנשבר ודאי: שבללו עם ברזל טהור ועשה מהתערובות כלי: טמא חוזר לטוי"ש [ועי' מכשירין פ"ב מ"ג]: וכן מן החלמא ברזל שחוק שבא מכלי שהיה טמא וערבו עם מין טיט המדבק ביותר. כעין טיט היון. שנקרא חלמא [ואפשר שמשמעותו חלמון ביצה] כדי לדבק בו סדקי כלי. ועשה מהתערובות הזה כלי אם רוב מהטמא וכו': ומן הגללים ברזל שחוק מכלי טמא כנ"ל שעירבו עם גללי בקר ועשה ממנו כלי. ג"כ אם רוב וכו' ומהכא ולהלן לא איירי תנא מדיני טוי"ש. רק מודיענו איזה כלי מק"ט או לא: קלוסטרא הוא בריח מתכות עשוי כקלונס. וכפתר עב בראשו. ומריצין אותו בפנים בהבית תוך ב' טבעות או תוך ב' ווין שמזה ומזה במזוזות הדלת. כדי לסגור הבית. נמצא שהקליסטר עשוי לתשמיש מחובר לקרקע: טמאה ר"ל מק"ט דמדיש כפתור בראשו לוקחין אותו לפעמים לדוך בו בשמים וכדומה. לפיכך אזלינן לחומרא ומק"ט: ומצופה אם קלוסטר זה הוא מעץ ומצופה במתכות: טהורה דבטל הצפוי שהוא ממתכות לגבי עיקר הכלי שהוא פשוטי כלי עץ וא"ת מאי איריא קלוסטר שמשתמש גם לקרקע. הרי כל כלים המצופים טהורין [כרבנן חגיגה כ"ז א']. נ"ל דקמ"ל קלוסטר אף שהצפוי של הכפתור מועיל הרבה להדיך בו היטב הדק. ולהכי סד"א דמה"ט העץ שבתוכו הו"ל כעץ המשמש את המתכות שמק"ט [כפי"ג מ"ו] קמ"ל: הפין הוא הענגעל שלאס בל"א. שעשוי מב' חלקים. העליון עשוי כקשת. ונקרא פין. והתחתון שהוא כארגז שמכניסין הפין לתוכו לסגור. והוא הנקרא פורנא: טמאין כל א' מהן מק"ט בפ"ע. דסד"א מדהן ב' כלים שעושין מלאכה א'. מחשבו כב' אברים של גוף כלי א'. ואמק"ט רק בשעת חבורן [כמשנה ה' וז'] קמ"ל דהכא שאני. דכל א' מחלקי הכלי עושה פעולה אחרת. להכי כ"א לבדו מק"ט [כך נ"ל כוונת הרא"ש]: שומטה ע"י גרירה ולא בטלטול להדיא [כך כתב הר"ש והר"ב והם דברי רש"י [שבת קכ"ד א'] ואני בעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא שומטה בגרירה שייך שפיר. אבל לחלותה בגרירה היכא משכחת לה. ול"מ היה נ"ל דהוכחת הש"ס התם הוא. דמדלא שרי לטלטלה. רק בשכבר תלויה בפתח מע"ש ש"מ דקודם התרת כלים שנו]: ר' טרפון אומר הרי היא לו ככל הכלים ומטלטלת בחצר דגם להסירו מפתח ראשון מותר להדיא. ונקט הך מלתא הכא. מדמיירי לעיל בקלוסטרא: עקרב של פרומביא פרומביא הוא הרסן שעשוי מרצועות שמלבישן לבהמה סביב לראשה ובהפרומביא מחובר שלשלת קטנה בתמונת עקרב שמניחין להבהמה לתוך פיה. שעי"ז יוכל להטות הבהמה ברצועה שקשורה בעקרב. לימין או לשמאל בהליכה: טמאה לרמב"ם מדיש לו שם בפ"ע ולראב"ד מדעשוי לעכבה שלא תרוץ הו"ל תשמיש אדם: ולחיים הן ב' טסין מתכות שברסן נגד לחיי הבהמה לקשוט: טהורים מדאין ללחיים שם בפ"ע [כמשנה ח'] ולהכי אפי' היה להן ב"ק דאז א"צ שיהיה להכלי שם בפ"ע. עכ"פ כיון דתכשיט בהמה הוא. אמק"ט [כריש פי"ב] ובכה"ג אפי' ביש לו ב"ק. כל שמתחלה לא נעשה לקבל לו לאדם אמק"ט [כתוס' שבת דנ"ט א' ד"ה הואיל. ורמב"ם פ"ח מכלים ה"ז. ופ"ט ה"ב]: ר' אליעזר מטמא בלחיים נ"ל דס"ל דהא דכשאין להכלי שם בפ"ע. או שכשהוא תכשיט בהמה אמק"ט. היינו דוקא כשאינן מיוחדין לחברן בכלי אחר המק"ט. אבל לחיים אלו. כיון שהן תכשיט רק כשהן מחוברין לפרומביא. ואז טמאין משום עקרב וכדמסיק. ה"נ כשהן לבדן מק"ט: וחכ"א אין טמא אלא עקרב ולא הכלים שבין עקרב לרסן. ולת"ק רק לחיים טהורין: ובשעת חבורן העקרב והלחיים בהפרומביא: הכל טמא עקרב ולחיים. דבנגע טומאה בא' מהן נטמא חבירו. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: פיקה של מתכת הוא כדור קטן של מתכות שהאשה תוחבתו בראש הפלך כשטווה בו. כדי להכביד ראש הפלך יפה למטה. שעי"ז יתמתח החוט הנטווה יפה: וחכמים מטהרין מדאין להכדור שם בפ"ע. דיש כדור שנקרא פיקה. ומשתמש לדבר אחר [ועי' פי"ז מי"ב] וכל כה"ג אמק"ט מדהו"ל רק מקצת כלי. ור"ע מטמא מדעכ"פ אצל הטווין מורגל לומר פיקה סתם. ואפ"ה כל אדם יודע שהוא של פלך מדעסקן בו כל היום בטווייתן. [וא"ת עכ"פ הרי הו"ל מתכות המשמש לפשוטי כלי עץ שאמק"ט [כפי"ג מ"ו]. י"ל זהו רק בשניהן עשויין לתכלית א'. כפותחת ופין ששניהן עשויין להסגיר. אלא שהפין הוא העיקר והפותחת משמשו. משא"כ הכא הפלך עשוי לכרוך עליו החוט הנטווה והפיקה עשוי לתכלית אחר. להכביד הפלך שעי"ז יהיה החוט שזור. לפיכך לא הו"ל כמשמשו]: הכוש הוא פלך וצורתו כעין מקל קטן שכורכין עליו חוט הנטווה: והאימה הוא צנורא דקה כעין מחט עקום בעוקצו. וצריכין לו באריגת משי. וי"א שהוא המקל הארוך שכרוך עליו הצמר או הפשתן שממנו טווין החוט על הפלך: והמקל של מתכות וכדמסיק. אבל מקל של עץ טהור מכלום [כשבת ס"ו א']: וסימפוניה כלי זמר: של מתכת אכולהו קאי: ומצופין טהורים ואע"ג דכל הצפויין טהורין [כלעיל מ'] ומ"ש דנקט הנך. נ"ל דה"ט מדסד"א דדוקא בא"צ הצפוי לתשמיש הכלי. אבל הנך כולם הרי הצפוי מהני לתשמישו. דבפיקא כוש ואימה נוח טפי לטוות כשהכלים הללו ממתכות וכבדים. וכ"כ מקל דלעיל צפוי מתכות שבו לחזקו כדי לתמוך עליו יפה. או כדי להכות בו בכח [עי' פי"ד מ"ב] וכ"כ בכלי זמר מועיל הצפוי לצלצל טפי הקול [עי' ערכין ד"י ע"ב] והו"א דבכל כה"ג לא הו"ל כמי שאינו קמ"ל: אם יש בה בית קבול כנפים שמניחין בב"ק שבו כלים דקים ככנפים. כדי להנעים הזמר ע"י נענוען בהרעדת הקול: טמאה ר"ל אפי' הסמפוניא מצופה. עכ"פ הב"ק של עץ שבו שאינו מצופה. והוא מחובר בו מק"ט. ועי"ז גם הסמפוניא שהוא עמו כלי א' מק"ט עמו: קרן עגולה חצוצרה עקומה מקרן בהמה. והוא עשוי מפרקים. וכ"כ חצוצרה פשוטה שנעשה מקרן בהמה נעשה מפרקים. ולשניהן יש ב"ק שמתהווה כשיתחברו פרקיה: ופשוטה טהורה דרק העגולה. מדקשה לפרק אבריה. אינה עשויה להתפרק להכי הב"ק שנתהווה ע"י החזרת פרקיה מחשב ב"ק. אבל חצוצרה הפשוטה בקלות יפרקו אבריה זה מזה. ולא מחשב הב"ק שנעשה ע"י חיבור הפרקים כבית קבול ממש [וערפ"ב]. והא דנקט הך דין כלי עצם הכא בין דיני כלי מתכות משום סיפא. בהיה בה מצופת מתכות: אם היתה מצופית שלה מקום הנחת פה התוקע: של מתכת טמאה ר"ל המצופית מק"ט. אף שהיא פשוטי כ"מ. וקמ"ל נמי דלא הוה כמתכת המשמש לעץ [כפי"ג מ"ו] דהכא שאני. דרק המצופית מסייע להנעים הקול: הקב שלה ר"ל ואם צד הרחב של החצוצרה שמקרן. היתה של מתכות [ולערוך ר"ל נרתק של חצוצרה. ולא זכיתי להבין. דא"כ מה זה דקאמר בסיפא. ובשעת חבורן הכל טמא. ואי בנרתק. הרי בל"ז העשוי לתיק גם בלי חבורן מק"ט [כספט"ז] ותו מה חיבור שייך לנרתק עם החצוצרה שרק מונחת בתוכה וצ"ע]: רבי טרפון מטמא מדהו"ל כ"מ שא"צ ב"ק: וחכמים מטהרין דשם קב כולל נמי מדה. ונמצא שאין לו שם בפ"ע. ור"ט ס"ל כר"ע לעיל [סי' נ"ד] דכל שם של כלי שנצטרך לבעלי מלאכה. אפי' יש כלי אחר שיש לו ג"כ שם כזה. עכ"פ כיון דבעלי המלאכה המשתמשין בכלי ההוא קורין אותה סתם. ומפני שהם הם המשתמשין בו ניכר וידוע הוא לכל לאיזה כלי מתכוון. ה"נ כיון שבין המזמרים ידוע הוא הכלי בשם סתם הו"ל כיש לו שם בפ"ע: ובשעת חבורן הקרן והקב עם המצופית: הכל טמא לכ"ע בנגע בו טומאה בכל מקום מק"ט. משום המצופית דהמחובר לטמא טמא [פי"ב סמ"ב]: כיוצא בו קני מנורה טהורין ר"ל הקנים כשהן מפורקין מהמנורה אמק"ט. מדאין להם שם בפ"ע [כלעיל סי' ה']: הפרח מקום השמן והפתילה: והבסיס מושב רגלה הרחב: טמאים אף דגם הנך אין להן שם בפ"ע. עכ"פ יש להן ב"ק. וא"צ לב"ק שם בפ"ע: קסדא כובע נחושת שלובשין במלחמה. וקמ"ל אף דלענין שבת לכתחילה לאו מנא [כשבת פ"ו מ"ב]: ולחיים טסין שבלחיי הלוחם: טהורים מדאין להן שם בפ"ע: אם יש בהן בית קבול מים לשתות בהן במלחמה [ומדלא הוה סגי ליה למנקט ב"ק לחודא ש"מ כתוס' לעיל סי' מ"ח]: טמאים תנא והדר מפרש כגון הכידון וכו': הכידון רומח קטן: הניקון הוא הברזל המחודד שבראש החנית: והמגפיין בתי שוקים מברזל שלובשן במלחמה: והשריון פאנצער בל"א: כל תכשיטי נשים טמאים מק"ט. כגון עיר וכו': עיר של זהב עשוי ככתר בתמונת ירושלים שמושיבת בראשה: קטליות שלשלת של מתכת עשוי חוליות חוליות שתלבש האשה סביב צוארה: וטבעת בין שיש לה חותם ובין שאין לה חותם נקט הכי. דאע"ג דלענין שבת ביש עליה חותם לא מחשב כלי לאשה. הכא בטומאה שאני. דעכ"פ כלי מעשה הוא. אבל לענין שבת מדלא חזי לאשה מחשב משא עכ"פ [שבת ד"ס א']: נזמי האף כולן מק"ט אף שהן פשוטי כלי מתכות: קטלה שחוליות שלה של מתכות וחרוזות בחוט וכו': שכל אחת ואחת מחוליות המתכות: טמא וכ"ש כשכולן שלמין וחרוזות בו. דאע"ג דאינו מק"ט מחמת האבנים. עכ"פ מק"ט מחמת החוט. וכולן כלי א' הן. ולא הוה החוט כתשמישי כלים. אלא כחלק מהכלי: שירי קטלא שנפסק החוט שחרוזות בו החוליות. כמה צריך שישתייר מהחוליות יחד שיק"ט עדיין: כמלוא צואר קטנה ר"ל אם נשאר חוט שלם עם חוליות כפי הצריך סביב לצואר בת קטנה לקשטה מק"ט. ונ"ל דקטנה היינו ילדה בת יומא [כרפ"ח דשבת]: טמאה אפי' לא נשאר בהחוט רק טבעת א' מק"ט: שכן תולין בצואר שחורזה בחוט אחר ותולה בצואר: וכעדשה מלמעלן שהנזם עשוי מב' פרקים שהחלק העליון עשוי כעדשה. ובו מחובר צנורה בראשו כדי לתלותו תוך האזן. והחלק התחתון של הנזם. שפורפו ע"י ויו יחד עם העדשה עשוי כקדירה קטנה שיש בה ב"ק: כקדרה טמא משום כלי בית קבול ולא משום כלי תכשיט דהרי אינו ראוי לתכשיט. מדא"א לתלותו באוזן. מיהו ע"כ מיירי שב"ק שלו עשוי לקבלה. שהאשה נותנת לתוכו דברים של ריח. דאל"כ ב"ק שאינו עשוי לקבלה אמק"ט [כרמב"ם כלים פ"ב ה"ג. ודלא כמשמע לכאורה שם רפי"ח]: וכעדשה טמא בפני עצמו משום תכשיט מדחזי עדיין בפ"ע שתתלהו באזנה בצנורא שבו: צינורא ר"ל ואם הויו שבראש העדשה שמכניסתו בנקב שבאזנה. נפרק מהעדשה: העשוי כמין אשכול ר"ל ואם הנזם עשוי כאשכול שהרבה גרגרים תלויין בהצנורא: ונפרק שנתפרקו הגרגרים היחידים כולן מהצנורא: טהור דכל גרגר יחידי אינו ראוי להתקשט בו ואמק"ט:
מלכת שלמה
העשת. חתיכה של ברזל כשמוציאים אותו מן המחצב ונלע"ד שהוא מלשון עששיות של ברזל וקרוב ללשון המקרא בספר יחזקאל סימן כ"ז ברזל עשות שר"ל ברזל הנדי. וכן מצאתי אח"כ בפי' הרמב"ם ז"ל:
חררה. כמין עוגה והיא תחלת עשיית הכלי:
הוגני כלים. כמו אוגני כלים והוא כמין ענק סביבות שפת הכלים ופי' בערוך שאינם מגוף הכלי אלא מסובב עליו כדכתיב ומחולות ומתרגמינן וחנגין אבל אזני כלים הם מגוף הכלי וכתב הרא"ש ז"ל דכך פי' הר"ש ז"ל וכולהו ניחא לי לבד מאזני כלים שהן מגוף הכלי והן ידות הכלים ויד מכניס ומוציא טומאה כדאיתא בריש העור והרוטב וא"כ למה לא נחוש להם לטומאה ישנה ואפשר דכיון דטומאה ישנה מדרבנן לא גזרו אלא על כלי הנעשה מגופו של כלי הטמא ולא מידות הכלי והרמב"ם ז"ל פי' משנה זו בדרך אחרת ולא ישר בעיני עכ"ל ז"ל:
השחולות. בפי' ר"ע ז"ל מלשון כמשחל ביניתא מחלבא וכו' אמר המלקט וכמו השחול דתנן בפ' על אלו מומין:
ומן הגרודות. בדל"ת וכמו שפירש ר"ע ז"ל וכן הוא בערוך. ותמהתי שמצאתי מוגה ומנוקד ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל כך מן השחוׁלֶת ומן הגרוׁרֶת ריב"ן אומר אף מן הקצוׁצֶת אכן גם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה כן:
שידוע שנעשו מכלים טמאים. מלת טמאים היא הגיזרה וכמו שפי' ר"ע ז"ל:
מן המסמרות. סתם דלא ידעי' אם נעשו המסמרים מכלים או מן העשת אבל בידוע שלא באו מכלים מודו ב"ש דטהורים הרא"ש ז"ל. ועשיית כלים מן המסמרות מבואר הוא כגון שיעשה ממנו מחט של יד או מחט של סקאים או שפוד ודומה לו לפי מה שיהיה ארך המסמר ועביו:
3.
If vessels are made from iron ore, from smelted iron, from the hoop of a wheel, from sheets, from plating, from the bases, rims or handles of vessels, from chippings or filings, they are clean. Rabbi Yohanan ben Nuri says: even those made of pieces of vessels. From [vessels that are made] of fragments of vessels, from pieces of old vessels, or from nails that were known to have been made from vessels, are unclean. [If they were made] from ordinary nails: Bet Shammai says: they are unclean, And Bet Hillel says that they are clean.
משנה ד
בַּרְזֶל טָמֵא שֶׁבְּלָלוֹ עִם בַּרְזֶל טָהוֹר, אִם רֹב מִן הַטָּמֵא, טָמֵא. וְאִם רֹב מִן הַטָּהוֹר, טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, טָמֵא. וְכֵן מִן הַחֲלָמָא וּמִן הַגְּלָלִים. קְלוֹסְטְרָא, טְמֵאָה. וּמְצֻפָּה, טְהוֹרָה. הַפִּין, וְהַפּוּרְנָה, טְמֵאִין. וְהַקְּלוֹסְטְרָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, שׁוֹמְטָהּ מִפֶּתַח זֶה וְתוֹלָהּ בַּחֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא לוֹ כְּכָל הַכֵּלִים, וּמִטַּלְטֶלֶת בֶּחָצֵר:
ברטנורה
ברזל טמא. שבא משברי כלים:שבללו. שטרפן זה בזה והתיכן ועשה משניהם כלי:ברזל טהור. שבא מן העשת ומן החררה וכו׳:אם רוב מן הטמא טמא. דחוזר לטומאתו הישנה:החלמא. טיט הדבק כלובן ביצה:ומן הגללים. שעירב הטיט עם גללי הבקר ועשה מהן כלים וצרפן בכבשן. אם רוב מן החלמא. מקבלים טומאה כדין כלי חרס. ואם רוב מן הגללים, טהורים, דכלי גללים אין מקבלין טומאה:קלוסטרא. הנגר של הדלת. והוא היתד שנועלים בו הדלת כדפרישנא לעיל, רגילים לעשות בראשו כמין תפוח, והוא נקרא גלוסטרא. ואם נעשה מברזל טמא, חוזר לטומאתו הישנה, לפי שראוי לדוך בו שומין במדוכה:ומצופה טהורה. אם היתה של ברזל טהור ומצופה של מתכת טמא, טהורה. דבתר עיקרא אזלינן ולא בתר הציפוי שהוא של מתכת טמא:הפין והפורנא. שינים הקבועים בפותחת, והפין נכנס בתוך הפורנא:שומטה מפתח זה ותולה בחבירו. ע״י גרירה בלבד, דטלטול מן הצד הוא. אבל טלטול גמור, לא. ור׳ טרפון שרי אפילו טלטול גמור כי ארחיה. ושמא אתא תנא לאשמעינן הכא דקלוסטרא טמאה דתנן ברישא לאו דברי הכל היא אלא פלוגתא דרבי יהושע ור׳ טרפון, דלר׳ יהושע טהורה, דכי היכי דלא משוי לה מנא לענין שבת הכי נמי לא משוי לה מנא לענין טומאה:
תוסופות יום טוב
וכן מן החלמא. פי' הר"ב טיט הדבק כלובן ביצה. ולזה נקרא חלמא כמו אם יש טעם בריר חלמות [איוב ו ו]. הרמב"ם:
ומצופה טהורה. פי' הר"ב אם היתה של ברזל טהור כו'. דבתר עיקרא אזלי'. כך פי' הר"ש. ומפר' דציפוי. היינו שהוא כמו שמזה בין כלי כסף לנוי. ובמ"ו דתנן נמי כה"ג מצופה. ומפרש אם היא של עץ כו'. והיא שיטת הרמב"ם שמפרש דבכלי עץ מחופה במתכת איירינן. ולא יטמא אפי' יהיה לו בית קבול. כחכמים דבסוף חגיגה ושם [ד"ה ומצופה] הארכתי בזה בס"ד. ולקמן במ"ו מרכיב הר"ב ב' הפרושים ואינם עולים יפה. כמ"ש שם בס"ד:
הפין והפורנא. לשון הר"ב שיניים הקבועים בפותחת. והפין נכנס בתוך הפורנא מצד אחד וננעל ונסגר. ומצד אחר יש בפורנא נקב. שמכניסים בו את המפתח ומדחין את הפין לחורו. ונפתח ויוצא הפין מן הפורנא. לשון הר"ש בשם הערוך. [*ונ"ל שיש חסרון בלשון. שהיאך מתחיל בלשון רבים שינים כו'. ומסיים בלשון יחיד והפין נכנס כו'. ובערוך ערך פן כתוב בזה הלשון הפין והפורנא טמאים איכא דאמר חפין ופי' אלו שינים הקבועות בפותחות ונכנסים בתוך הפורני. וי"מ הפין והפורני. הוא הקלוסטרא. ובלשון ערבי וכו' והפורנה נכנס לתוכה הפין מצד א' וכו'. עוד מ"ש בלשון הר"ש לחורו. כתוב בערוך לחוץ. והרמב"ם בפירושו כתב. וז"ל חפין. הן השינים הקבועים בפותחת. והפורני הוא המקום עצמו אשר תכנס בו הפין. ע"כ. התחיל בחי"ת וסיים בה"א. וכן התחיל בלשון רבים וסיים בלשון יחיד. ובחבורו פ"י מהלכות כלים [הלכה י"ב] הפין בה"א. ושם העתיק הכסף משנה לפירוש הרמב"ם תחלתו ג"כ בה"א. ואם כן אין לחשוב חסרון בלשון הר"ב והר"ש ועיין [מ"ש] בפ' י"ג מ"ו. ועוד בסוף פי"ד [מ"ח] שהגירסא חפין. וע"ש]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
טמאיןמריש מכילתין עד כאן ריש פרק י"א נתפרשו כל דיני טומאת כ"ח. והן שקראן התנא דברייתא בתוספתא בשם בבא קמא. ומכאן עד סוף פרק כ"ו מפרש התנא. כל דיני כלי מתכות. ואח"כ כל דיני כלי עץ. ואח"כ כל הדינים ושייכים לב' מיני כלים הנ"ל וכל הדינים הללו כללן התנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא מציעא. ומשם עד סוף פרק ל' מפרש התנא כל דיני בגד עור ושק. ואח"כ כל דיני כלי זכוכית. וגם הנך כולהו כללן תנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא בתרא: אפי' פשוטיהן מק"ט מדאו'. דשאר כלים לבדן הוקשו במקרא א' לשק שיש לו ב"ק. אבל כלי מתכות לא הוקשו. ותו דהרי התורה אמרה בכלי מתכות. כל דבר אשר יבא באש וגו' אך במי נדה יתחטא. והרי בזה נכלל גם פשוטי כ"מ: נשברו טהרו ה"ה נקבו. והא דנקט נשברו היינו לרבותא דסיפא. דאע"ג דנשבר לגמרי אפ"ה כשחזר ותקנו חוזר לטומאה ישינה. ושיעור נקיבתו של כ"מ היינו אם ע"י הנקב או הסדק והשבר אינו ראוי עוד לתשמישו שבתחלה [כלקמן רפי"ד]: חזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן הישנה מדרבנן: אלא לטומאת הנפש דס"ל דהא דגזרו בכ"מ שיחזור לטומאה ישנה. היינו דאל"כ כשיתטמא לאדם שום כלי מתכות שלו לא ימתין ז"י להזאתו. אלא ינקבו כדי שיתטהר. ואח"כ יחזור ויתקנו יפה. ועי"ז ישתכחו דין מי חטאת [וזה טעמו של ר' יוחנן במ"ג]. ולרבנן גזירת טומאה ישנה הוא משום דאל"כ היו מדמין טבילה לשבירה. ויהיו סבורין מדשניהן מטהרין. לפיכך כמו בשבירה מתטהר בלי הזאה והע"ש. ה"נ בטבילה. ולא יהיה צריך הזאה ג' וז' קודם טבילה ולא הע"ש אח"כ. ואת"ל א"כ עכ"פ הוי סגי לן לתקן שכלי שנטמא ונטהר ע"י שבירה יהיה צריך הע"ש קודם שישתמש בו אחר שיתקנו. ול"ל שהצריכוהו טבילה. י"ל כיון דעכ"פ בנטמא במת לא סגי לן בהך תקנתא. יטעו עכ"פ לומר בנטמא במת א"צ הזאה. להכי משום לא פלוג גזרו דאף שנטמא בשאר טומאות ונטהרו ע"י שבירה. כשיחזור ויתקנם יחזרו לגמרי לטוי"ש. וגזרו רק בכלי מתכות. אף דגם כל כלי שטף אפשר שיהיה אב הטומאה ויצטרכו הזאה ג' וז'. ה"ט משום דרק כ"מ אפשר שיתהווה אבי אבות [עי' יבקש דעת סי' ח']. ויטמא לאדם וכלים הנוגע בהן בטומאה ז'. ולהכי מדקשה לאדם הנוגע בכ"מ הטמא להזהר ז"י שלא יגע בכלי או אדם טהור. והוא יוצא ובא ביניהן. להכי ודאי יבחרו טפי לטהר הכ"מ בנקיבה. ונמצא שתשתכח דין מי חטאת. משא"כ בשאר כלים. אף שאפשר שיתהוה הכלי אב ויטמא אדם עכ"פ אותו אדם טמא רק טומאת ערב ואינו מטמא כלל לאדם וכלים שיגע בהן. ואפי' למ"ד דגם בשאר כלים אפשר שיתהוו אבי אבות. עכ"פ רק בכלי מתכות גזרו מדאפשר לתקנו יפה אחר שנשבר. חיישינן טפי שיותר יחפוץ לטהרו בשבירה מלהמתין ז"י [כך נ"ל תוכן דברי הר"ש פ"ב דכלים מ"א. וערתוי"ט כאן שרוח אחרת היה אתו בזה]: כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו דהיינו שאין לו שם לווי. כגון סכין. מגל. מקדח. דכל כה"ג בשמו לבד ניכר שהוא כלי בפ"ע המיוחד לתשמיש אדם. ולהכי חשיב ומק"ט. לאפוקי ביש לו שם לווי. כגון צד הרחב שבחצוצרה שנקרא קב [כלקמן משנה ז'] והרי גם מדה נקרא קב. וגם הקטע יוצא בקב שלו. וכ"כ ענפי מנורה שנקראים קנים [שם] והרי גם הגדולים באגם נקראים קנים. לפיכך צריך לכל אחד שם לווי. כגון קב חצוצרה. קני מנורה. ומשום הכי אמק"ט. מפני שהם רק מקצת כלי. ואע"ג שאינן תשמישי כלי. רק הן מגוף הכלי בעצמו. אפ"ה מדע"י שם לווי שלהן ניכר שהן רק מקצת כלי אמק"ט רק כשמחוברין יחד כל חלקי הכלי [עי' רמב"ם פ"ט מכלים ה"ב. והראב"ד שם כ' דלא אתא לאפוקי רק כסויי כלים וחפויי כלים. וכ"כ גם הרא"ש הכא. ולא זכיתי להבין. דא"כ מ"ש כלי מתכות דנקט. הרי כל כסויי כלים טהורין [כפ"ב מ"ה] וכל חפויי כלים טהורין [כסוף פט"ז] וכל תשמישי כלים טהורים [פט"ז סמ"ז] אבל לרמב"ם לא קשה. דמדס"ל דהכא רק בפשוטי כלי מתכות מיירי דבשאר כלים טהורים לגמרי. להכי קאמר הכא דגם כלי מתכות דוקא ביש לו שם בפ"ע מק"ט ולא כשהוא חלק מכלי]: טמא מק"ט אפי' אין לו ב"ק. אבל ביש לו ב"ק. אפי' הוא רק חלק מכלי אחר אפ"ה מק"ט [רמב"ם פ"ט מכלים ה"ג]: חוץ מן הדלת של מתכות שבבית. ואמק"ט מדמיוחד לחברו בקרקע. אבל דלת כלים יש בהן חילוק [כפי"ב מ"ג] ואת"ל בל"ז דלת אמק"ט. מדנכלל בשם דלת גם דלת כלי. י"ל דלא מחשב כאין לו שם בפ"ע. רק בנכלל בשם א' ב' מיני כלים שאין תוארן ותשמישן שוה [כלעיל סי' ה'] אבל דלת בין אותו שבבית או שבכלי תוארן שוה. וגם תשמישן שוה. דהיינו לנעילת הפתח: ומן הנגר ריעגעל שקבוע בדלת: ומן המנעול שלאס שקבוע בדלת: והפותה שתחת הציר דע שדלתות שלהן לא היו קביעתן בפתח כמו אצלינו. שהצירים קבועים בצד הדלת. אבל צירי דלת שלהן היו בולטין מאמצע שפת הדלת למעלה ולמטה. והבליטה שלמעלה היה תחוב בחור שבמשקוף והבליטה שלמטה תחוב בחור שבאסקופה. אולם מפני שכל כובד הדלת הוא למטה טפי מלמעלה. לכן עושין כוס קטן מברזל ותוחבין אותו בהחור הנ"ל שבאסקופה. כדי שיסוב בתוכו הציר התחתון שבדלת. וזה כדי שלא יתרחב החור ההוא יותר ממדת הציר. ע"י סביבת הציר בו תדיר. והכוס ההוא נקרא פותא [ועי' לקמן סי' י"ג]: והציר הוא הציר שלמעלה ושלמטה בהדלת שגם הם עשויין ממתכות: והקורה רתוי"ט כ' שלא ידע פירושו. והמחה אותנו לפי' הר"ב בריש פרקין דלקמן [ובמחכ"ר משם סתר פתר. ולא נוכל לפרש כן הכא כ"א בדוחק גדול] . ולפענד"נ שהוא כעין קורנס שקבוע גם אצלינו בהדלת מבחוץ כדי לנקש בו על הדלת כל מי שירצה לכנוס והוא הוא הקורא לבני הבית שבפנים שיפתחו לו. או שקורא עי"ז לבני הבית להודיעם שרוצה לכנוס. מדאינו מדרך ארץ לכנוס לבית חבירו פתאום [כפסחים קי"ב]: והצינור נ"ל דמדכולהו מיני דנקט תנא במשנתינו עד השתא. תשמישי דלת נינהו. להכי מסתבר דגם צינור דנקט הכא. אינו צינור ממש שעשוי לזחילת מים. רק היינו צינורא דדשא [ברכות די"ח ב'] שעשוי כעין קנה חלולה קצרה. ותוחבין אותו בחור שבאסקופה נגד הציר שבאמצע הדלת. וכדי שתוך הקנה הזה תסוב הדלת על צירה. ויש עושין את הצינור הנ"ל מברזל שסתום למטה ככוס. ואז נקרא פותא [כלעיל סי' י']. ויש עושין הצנור הנ"ל שפתוח בב' קצוותיו כעין צנור [ועי' לעיל פ"ב סי' ל"ה]. ואפשר עוד דפותא דנקט תנא היינו מפתח. וכפי' הב' שהביא הערוך ערך פותא. ע"ש הכתוב והפותות לדלתות. והוא כלי שעשוי כעין יתד שתוחבין בצדדי הפתח לפני הדלת כדי למנוע פתיחת הדלת: שנעשו לקרקע אכולהו קאי דכולהו תשמישי קרקע הן. ואפי' לא נקבעו עדיין במחובר לקרקע. אפ"ה מדעשויין להשתמש במחובר אמק"ט. ונ"ל דאף דכל תשמישי קרקע כך דינן ומ"ש דנקט הנך. י"ל דלרבותא נקטינהו. אף דכל הנך גם כשיחוברו לקרקע יהיו נעין ונדין אילך ואילך וגם בקלות יסירם מחבורן. ורגיל להסירן ולטלטלן. אפ"ה אמק"ט: העושה כלים מן העשת ברזל חדש: ומן החררה הוא גוש שעושין ממנו הברזל. וכמו שבא ממחפורת שעדיין מעורב בעפר שבו. והגוש הזה הוא כעין חררה: ומן הסובב של גלגל טס עב של ברזל שהשליבות גלגלי העגלה תקועות בנקבים שבטס ההוא. ואין לחוש בטס הזה שכבר נטמא. דהרי אמק"ט מדמשמש לעגלה ככני כלים [כפי"ד מ"ה]: ומן הטסין ברזל מרודד בלעך בל"א. וג"כ אמק"ט דדוקא פשוטי כ"מ מק"ט. אבל זה אינו כלי: ומן הצפויין צפוי מתכות שע"ג כלי עץ. ואמק"ט כלקמן בפרקין: מכני כלים בסיס הכלי שהכלי עומד עליו: ומאוגני כלים רגילין היו לעשות שפה ממתכות לכלי עץ וכדומה. והיינו אוגני כלים ושניהן אמק"ט. מדהו"ל רק תשמישי כלים [כלקמו רפי"ב]: מאזני כלים בית אחיזה שלהן: מן השחולת מה שנשחל ונמשך בהתפשטות דופן הכלי בשפתו יותר מהראוי כשרדדו הכלי בקורנס. ולפיכך כדי לישר אח"כ שפת הדופן סביב בשוה. קוצצין השחולות ההוא אחר שגמרו הכלי. כדי ליפותו: ומן הגרודות מה שגורדין מהכלי בשעת מלאכתו ע"י פיילע בל"א. והרי שניהן באין מגולמי כלי מתכות שאמק"ט [כפי"ד מ"ה]: טהורין ר"ל כל הנך כלים שנעשו מדבר טהור אין חוששין בהן לטומאה ישנה: רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות דבקצץ לכלי לגמרי. אין הכלי שחזר ועשה מהקציצות חוזר לטומאה ישנה דלא שכיח שיקצץ אדם כל הכלי ויחזור ויעשנה כדי לטהרה עי"ז. ולא יבחר טפי להמתין לו ז"י להזאה. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה י"ח א']. ורבנן ס"ל דלא פלוג רבנן בתקנתייהו. אבל משברי וכו': מן הגרוטים שברי כלים הם חתיכות גדולות שנשברו מכלים וגרוטאות הם חתיכות קטנות מכלי שנשבר והרי בכלי ההיא יש לחוש שטמאה היתה: ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלי אף דמסמרות אמק"ט מדהו"ל תשמישי כלים [כפי"ב מ"ה] עכ"פ מדנעשו מכלים חיישינן שהכלי ההוא טמא הי'. ואף שהשתא נעשה ממנו כלי אחר שלא כאותו שנטמא תחלה. וגם בשעה שנעשו מסמרם מהן נטהרו. אפ"ה כשחזר ועשה מהמסמרים כלים חוזרים לטוי"ש: מן המסמרות ר"ל מן סתם מסמרות שאין ידוע אם נעשו מעשת או מכלי ישן: בית שמאי מטמאין דגזרו הני אטו הני: ובית הלל מטהרין נ"ל דטעמייהו דב"ה מדהו"ל ס"ס. ספק שמא מעשת וספק שמא מכלי טהור נעשו. ואע"ג דברה"י גם ס"ס טמא [כפ"ו דטהרות מ"ד] הכא שאני דלא הוחזק כאן שום טומאה ידועה. ואין מחזיקין טומאה. ותו דהרי בל"ז טומאה שגזרו בכלים הנמצאים. הוא חומרא יתירה. דהחשש שנטמא הכלי הוא ספק בנוגע שאין בו דעת לשאול [כסוטה כ"ט א'] ובכה"ג אפי' ברה"י טהור [כנדה ד"ד ב'] ולפיכך דיינו שנגזרה טומאה על כלי שוודאי נעשה ממנו. ולא בספקו: ברזל טמא ברזל אפי' הוא מכלי מתכות טמא שנשבר טהור הוא. אלא ר"ל שברזל זה הוא מכלי מתכות טמא שנשבר ודאי: שבללו עם ברזל טהור ועשה מהתערובות כלי: טמא חוזר לטוי"ש [ועי' מכשירין פ"ב מ"ג]: וכן מן החלמא ברזל שחוק שבא מכלי שהיה טמא וערבו עם מין טיט המדבק ביותר. כעין טיט היון. שנקרא חלמא [ואפשר שמשמעותו חלמון ביצה] כדי לדבק בו סדקי כלי. ועשה מהתערובות הזה כלי אם רוב מהטמא וכו': ומן הגללים ברזל שחוק מכלי טמא כנ"ל שעירבו עם גללי בקר ועשה ממנו כלי. ג"כ אם רוב וכו' ומהכא ולהלן לא איירי תנא מדיני טוי"ש. רק מודיענו איזה כלי מק"ט או לא: קלוסטרא הוא בריח מתכות עשוי כקלונס. וכפתר עב בראשו. ומריצין אותו בפנים בהבית תוך ב' טבעות או תוך ב' ווין שמזה ומזה במזוזות הדלת. כדי לסגור הבית. נמצא שהקליסטר עשוי לתשמיש מחובר לקרקע: טמאה ר"ל מק"ט דמדיש כפתור בראשו לוקחין אותו לפעמים לדוך בו בשמים וכדומה. לפיכך אזלינן לחומרא ומק"ט: ומצופה אם קלוסטר זה הוא מעץ ומצופה במתכות: טהורה דבטל הצפוי שהוא ממתכות לגבי עיקר הכלי שהוא פשוטי כלי עץ וא"ת מאי איריא קלוסטר שמשתמש גם לקרקע. הרי כל כלים המצופים טהורין [כרבנן חגיגה כ"ז א']. נ"ל דקמ"ל קלוסטר אף שהצפוי של הכפתור מועיל הרבה להדיך בו היטב הדק. ולהכי סד"א דמה"ט העץ שבתוכו הו"ל כעץ המשמש את המתכות שמק"ט [כפי"ג מ"ו] קמ"ל: הפין הוא הענגעל שלאס בל"א. שעשוי מב' חלקים. העליון עשוי כקשת. ונקרא פין. והתחתון שהוא כארגז שמכניסין הפין לתוכו לסגור. והוא הנקרא פורנא: טמאין כל א' מהן מק"ט בפ"ע. דסד"א מדהן ב' כלים שעושין מלאכה א'. מחשבו כב' אברים של גוף כלי א'. ואמק"ט רק בשעת חבורן [כמשנה ה' וז'] קמ"ל דהכא שאני. דכל א' מחלקי הכלי עושה פעולה אחרת. להכי כ"א לבדו מק"ט [כך נ"ל כוונת הרא"ש]: שומטה ע"י גרירה ולא בטלטול להדיא [כך כתב הר"ש והר"ב והם דברי רש"י [שבת קכ"ד א'] ואני בעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא שומטה בגרירה שייך שפיר. אבל לחלותה בגרירה היכא משכחת לה. ול"מ היה נ"ל דהוכחת הש"ס התם הוא. דמדלא שרי לטלטלה. רק בשכבר תלויה בפתח מע"ש ש"מ דקודם התרת כלים שנו]: ר' טרפון אומר הרי היא לו ככל הכלים ומטלטלת בחצר דגם להסירו מפתח ראשון מותר להדיא. ונקט הך מלתא הכא. מדמיירי לעיל בקלוסטרא: עקרב של פרומביא פרומביא הוא הרסן שעשוי מרצועות שמלבישן לבהמה סביב לראשה ובהפרומביא מחובר שלשלת קטנה בתמונת עקרב שמניחין להבהמה לתוך פיה. שעי"ז יוכל להטות הבהמה ברצועה שקשורה בעקרב. לימין או לשמאל בהליכה: טמאה לרמב"ם מדיש לו שם בפ"ע ולראב"ד מדעשוי לעכבה שלא תרוץ הו"ל תשמיש אדם: ולחיים הן ב' טסין מתכות שברסן נגד לחיי הבהמה לקשוט: טהורים מדאין ללחיים שם בפ"ע [כמשנה ח'] ולהכי אפי' היה להן ב"ק דאז א"צ שיהיה להכלי שם בפ"ע. עכ"פ כיון דתכשיט בהמה הוא. אמק"ט [כריש פי"ב] ובכה"ג אפי' ביש לו ב"ק. כל שמתחלה לא נעשה לקבל לו לאדם אמק"ט [כתוס' שבת דנ"ט א' ד"ה הואיל. ורמב"ם פ"ח מכלים ה"ז. ופ"ט ה"ב]: ר' אליעזר מטמא בלחיים נ"ל דס"ל דהא דכשאין להכלי שם בפ"ע. או שכשהוא תכשיט בהמה אמק"ט. היינו דוקא כשאינן מיוחדין לחברן בכלי אחר המק"ט. אבל לחיים אלו. כיון שהן תכשיט רק כשהן מחוברין לפרומביא. ואז טמאין משום עקרב וכדמסיק. ה"נ כשהן לבדן מק"ט: וחכ"א אין טמא אלא עקרב ולא הכלים שבין עקרב לרסן. ולת"ק רק לחיים טהורין: ובשעת חבורן העקרב והלחיים בהפרומביא: הכל טמא עקרב ולחיים. דבנגע טומאה בא' מהן נטמא חבירו. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: פיקה של מתכת הוא כדור קטן של מתכות שהאשה תוחבתו בראש הפלך כשטווה בו. כדי להכביד ראש הפלך יפה למטה. שעי"ז יתמתח החוט הנטווה יפה: וחכמים מטהרין מדאין להכדור שם בפ"ע. דיש כדור שנקרא פיקה. ומשתמש לדבר אחר [ועי' פי"ז מי"ב] וכל כה"ג אמק"ט מדהו"ל רק מקצת כלי. ור"ע מטמא מדעכ"פ אצל הטווין מורגל לומר פיקה סתם. ואפ"ה כל אדם יודע שהוא של פלך מדעסקן בו כל היום בטווייתן. [וא"ת עכ"פ הרי הו"ל מתכות המשמש לפשוטי כלי עץ שאמק"ט [כפי"ג מ"ו]. י"ל זהו רק בשניהן עשויין לתכלית א'. כפותחת ופין ששניהן עשויין להסגיר. אלא שהפין הוא העיקר והפותחת משמשו. משא"כ הכא הפלך עשוי לכרוך עליו החוט הנטווה והפיקה עשוי לתכלית אחר. להכביד הפלך שעי"ז יהיה החוט שזור. לפיכך לא הו"ל כמשמשו]: הכוש הוא פלך וצורתו כעין מקל קטן שכורכין עליו חוט הנטווה: והאימה הוא צנורא דקה כעין מחט עקום בעוקצו. וצריכין לו באריגת משי. וי"א שהוא המקל הארוך שכרוך עליו הצמר או הפשתן שממנו טווין החוט על הפלך: והמקל של מתכות וכדמסיק. אבל מקל של עץ טהור מכלום [כשבת ס"ו א']: וסימפוניה כלי זמר: של מתכת אכולהו קאי: ומצופין טהורים ואע"ג דכל הצפויין טהורין [כלעיל מ'] ומ"ש דנקט הנך. נ"ל דה"ט מדסד"א דדוקא בא"צ הצפוי לתשמיש הכלי. אבל הנך כולם הרי הצפוי מהני לתשמישו. דבפיקא כוש ואימה נוח טפי לטוות כשהכלים הללו ממתכות וכבדים. וכ"כ מקל דלעיל צפוי מתכות שבו לחזקו כדי לתמוך עליו יפה. או כדי להכות בו בכח [עי' פי"ד מ"ב] וכ"כ בכלי זמר מועיל הצפוי לצלצל טפי הקול [עי' ערכין ד"י ע"ב] והו"א דבכל כה"ג לא הו"ל כמי שאינו קמ"ל: אם יש בה בית קבול כנפים שמניחין בב"ק שבו כלים דקים ככנפים. כדי להנעים הזמר ע"י נענוען בהרעדת הקול: טמאה ר"ל אפי' הסמפוניא מצופה. עכ"פ הב"ק של עץ שבו שאינו מצופה. והוא מחובר בו מק"ט. ועי"ז גם הסמפוניא שהוא עמו כלי א' מק"ט עמו: קרן עגולה חצוצרה עקומה מקרן בהמה. והוא עשוי מפרקים. וכ"כ חצוצרה פשוטה שנעשה מקרן בהמה נעשה מפרקים. ולשניהן יש ב"ק שמתהווה כשיתחברו פרקיה: ופשוטה טהורה דרק העגולה. מדקשה לפרק אבריה. אינה עשויה להתפרק להכי הב"ק שנתהווה ע"י החזרת פרקיה מחשב ב"ק. אבל חצוצרה הפשוטה בקלות יפרקו אבריה זה מזה. ולא מחשב הב"ק שנעשה ע"י חיבור הפרקים כבית קבול ממש [וערפ"ב]. והא דנקט הך דין כלי עצם הכא בין דיני כלי מתכות משום סיפא. בהיה בה מצופת מתכות: אם היתה מצופית שלה מקום הנחת פה התוקע: של מתכת טמאה ר"ל המצופית מק"ט. אף שהיא פשוטי כ"מ. וקמ"ל נמי דלא הוה כמתכת המשמש לעץ [כפי"ג מ"ו] דהכא שאני. דרק המצופית מסייע להנעים הקול: הקב שלה ר"ל ואם צד הרחב של החצוצרה שמקרן. היתה של מתכות [ולערוך ר"ל נרתק של חצוצרה. ולא זכיתי להבין. דא"כ מה זה דקאמר בסיפא. ובשעת חבורן הכל טמא. ואי בנרתק. הרי בל"ז העשוי לתיק גם בלי חבורן מק"ט [כספט"ז] ותו מה חיבור שייך לנרתק עם החצוצרה שרק מונחת בתוכה וצ"ע]: רבי טרפון מטמא מדהו"ל כ"מ שא"צ ב"ק: וחכמים מטהרין דשם קב כולל נמי מדה. ונמצא שאין לו שם בפ"ע. ור"ט ס"ל כר"ע לעיל [סי' נ"ד] דכל שם של כלי שנצטרך לבעלי מלאכה. אפי' יש כלי אחר שיש לו ג"כ שם כזה. עכ"פ כיון דבעלי המלאכה המשתמשין בכלי ההוא קורין אותה סתם. ומפני שהם הם המשתמשין בו ניכר וידוע הוא לכל לאיזה כלי מתכוון. ה"נ כיון שבין המזמרים ידוע הוא הכלי בשם סתם הו"ל כיש לו שם בפ"ע: ובשעת חבורן הקרן והקב עם המצופית: הכל טמא לכ"ע בנגע בו טומאה בכל מקום מק"ט. משום המצופית דהמחובר לטמא טמא [פי"ב סמ"ב]: כיוצא בו קני מנורה טהורין ר"ל הקנים כשהן מפורקין מהמנורה אמק"ט. מדאין להם שם בפ"ע [כלעיל סי' ה']: הפרח מקום השמן והפתילה: והבסיס מושב רגלה הרחב: טמאים אף דגם הנך אין להן שם בפ"ע. עכ"פ יש להן ב"ק. וא"צ לב"ק שם בפ"ע: קסדא כובע נחושת שלובשין במלחמה. וקמ"ל אף דלענין שבת לכתחילה לאו מנא [כשבת פ"ו מ"ב]: ולחיים טסין שבלחיי הלוחם: טהורים מדאין להן שם בפ"ע: אם יש בהן בית קבול מים לשתות בהן במלחמה [ומדלא הוה סגי ליה למנקט ב"ק לחודא ש"מ כתוס' לעיל סי' מ"ח]: טמאים תנא והדר מפרש כגון הכידון וכו': הכידון רומח קטן: הניקון הוא הברזל המחודד שבראש החנית: והמגפיין בתי שוקים מברזל שלובשן במלחמה: והשריון פאנצער בל"א: כל תכשיטי נשים טמאים מק"ט. כגון עיר וכו': עיר של זהב עשוי ככתר בתמונת ירושלים שמושיבת בראשה: קטליות שלשלת של מתכת עשוי חוליות חוליות שתלבש האשה סביב צוארה: וטבעת בין שיש לה חותם ובין שאין לה חותם נקט הכי. דאע"ג דלענין שבת ביש עליה חותם לא מחשב כלי לאשה. הכא בטומאה שאני. דעכ"פ כלי מעשה הוא. אבל לענין שבת מדלא חזי לאשה מחשב משא עכ"פ [שבת ד"ס א']: נזמי האף כולן מק"ט אף שהן פשוטי כלי מתכות: קטלה שחוליות שלה של מתכות וחרוזות בחוט וכו': שכל אחת ואחת מחוליות המתכות: טמא וכ"ש כשכולן שלמין וחרוזות בו. דאע"ג דאינו מק"ט מחמת האבנים. עכ"פ מק"ט מחמת החוט. וכולן כלי א' הן. ולא הוה החוט כתשמישי כלים. אלא כחלק מהכלי: שירי קטלא שנפסק החוט שחרוזות בו החוליות. כמה צריך שישתייר מהחוליות יחד שיק"ט עדיין: כמלוא צואר קטנה ר"ל אם נשאר חוט שלם עם חוליות כפי הצריך סביב לצואר בת קטנה לקשטה מק"ט. ונ"ל דקטנה היינו ילדה בת יומא [כרפ"ח דשבת]: טמאה אפי' לא נשאר בהחוט רק טבעת א' מק"ט: שכן תולין בצואר שחורזה בחוט אחר ותולה בצואר: וכעדשה מלמעלן שהנזם עשוי מב' פרקים שהחלק העליון עשוי כעדשה. ובו מחובר צנורה בראשו כדי לתלותו תוך האזן. והחלק התחתון של הנזם. שפורפו ע"י ויו יחד עם העדשה עשוי כקדירה קטנה שיש בה ב"ק: כקדרה טמא משום כלי בית קבול ולא משום כלי תכשיט דהרי אינו ראוי לתכשיט. מדא"א לתלותו באוזן. מיהו ע"כ מיירי שב"ק שלו עשוי לקבלה. שהאשה נותנת לתוכו דברים של ריח. דאל"כ ב"ק שאינו עשוי לקבלה אמק"ט [כרמב"ם כלים פ"ב ה"ג. ודלא כמשמע לכאורה שם רפי"ח]: וכעדשה טמא בפני עצמו משום תכשיט מדחזי עדיין בפ"ע שתתלהו באזנה בצנורא שבו: צינורא ר"ל ואם הויו שבראש העדשה שמכניסתו בנקב שבאזנה. נפרק מהעדשה: העשוי כמין אשכול ר"ל ואם הנזם עשוי כאשכול שהרבה גרגרים תלויין בהצנורא: ונפרק שנתפרקו הגרגרים היחידים כולן מהצנורא: טהור דכל גרגר יחידי אינו ראוי להתקשט בו ואמק"ט:
מלכת שלמה
חַלַמָא כך מצאתיו מנוקד והוא טיט היון הדבק בלובן ביצה. ובפי' כר"ש ז"ל הוא טיט עבה שעושים ממנו כירות כדמשמע בתוספתא:
קלוסטרא טמאה. נוסחא אחרינא קלוסטמא. ובשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ד א)"ר אלעזר דקודם התרת כלים נישנית משנה זו כאשר כתבתי בפ"ה דמסכת פסחים:
ומצופה טהורה. פי' הרמב"ם ז"ל אם היתה הקלוסטרא מעץ ומצופה במתכת טהורה לפי שכלי עץ המחופה במתכת אינו מקבל טומאה ואפי' היה לו בית קבול כדאיתא בסוף חגיגה דמזבח הזהב והנחשת אין מקבלין טומאה לפי שהן מצופים וליתיה להאי פירושא דאדרבא מוכח שם דפשוטי כלי עץ המחופים במתכת טמאים והוא עיין במשנה ולא עיין בגמרא הרא"ש ז"ל וכן ג"כ השיגו הראב"ד ז"ל בפ"ד דהלכות כלים והאריך שם מהרי"ק ז"ל בשם הר"י קורקוס ז"ל:
והקלסטרא. מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הוי"ו והה"א וניקד הקו"ף בשב"א והלמ"ד בחיר"ק והסמ"ך בשב"א והטי"ת בציר"י והרי"ש בקמ"ץ:
ותולה בחברו. בנקודת פתח בלמ"ד ובמפיק בה"א גרסי' לה:
בפי' ר"ע ז"ל. ושמא אתא תנא לאשמועי' וכו' עד סוף. אמר המלקט וכן משמע בהדיא בתוספתא דקתני ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריה אשתו של ר"מ אומרת שומטה מפתח זה ותולה בחברו בשבת וכשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר יפה אמרה ברוריה הר"ש והרא"ש ז"ל. ועיין עוד בפי' הר"ש ז"ל. ופי' בערוך בלשון שני קלוסטרא הוא כמין יתד וראשו עגול כמו רמון וכשיש בפתח שני דלתות עושים טבעת בדלת אחת וכן באחרת ומכניסים באותם טבעות היתד ע"כ:
4.
If unclean iron was smelted together with clean iron and the greater part was from the unclean iron, [the vessel made of the mixture] is unclean; If the greater part was from the clean iron, the vessel is clean. If each was half, it is unclean. The same law also applies to a mixture of cement and cattle dung. A door bolt is susceptible to impurity, but [one of wood] that is only plated with metal is not susceptible to impurity. The clutch and the crosspiece [of a lock] are susceptible to impurity. A door-bolt: Rabbi Joshua says: he may remove it from one door and hang it on another on Shabbat. Rabbi Tarfon says: it is like all other vessels and may be carried about in a courtyard.
משנה ה
עַקְרָב שֶׁל פְּרֻמְבְּיָא, טְמֵאָה. וּלְחָיַיִם, טְהוֹרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא בַלְּחָיָיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַקְרָב. וּבִשְׁעַת חִבּוּרָן, הַכֹּל טָמֵא:
ברטנורה
עקרב של פרומביא. מתג ורסן ופרומביא, אחד הן. והברזל הנכנס בפי הבהמה נקרא עקרב:ולחיים. מחוברים לעקרב כמין שני טסין מצויירים, אחד מכאן ואחד מכאן על לחיי הבהמה עשויין לנוי. והן טהורין כשהן בפני עצמן, דתכשיטי בהמה נינהו, ותכשיטי בהמה וכלים אין מקבלים טומאה:
תוסופות יום טוב
ולחיים טהורים. פי' הר"ב דתכשיט בהמה נינהו. ותכשיטי בהמה וכלים אין מקבלים טומאה. כדתנן בריש פרק דלקמן:
וחכמים אומרי' אין טמא אלא עקרב. צריך עיון. חכמים היינו תנא קמא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
טמאיןמריש מכילתין עד כאן ריש פרק י"א נתפרשו כל דיני טומאת כ"ח. והן שקראן התנא דברייתא בתוספתא בשם בבא קמא. ומכאן עד סוף פרק כ"ו מפרש התנא. כל דיני כלי מתכות. ואח"כ כל דיני כלי עץ. ואח"כ כל הדינים ושייכים לב' מיני כלים הנ"ל וכל הדינים הללו כללן התנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא מציעא. ומשם עד סוף פרק ל' מפרש התנא כל דיני בגד עור ושק. ואח"כ כל דיני כלי זכוכית. וגם הנך כולהו כללן תנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא בתרא: אפי' פשוטיהן מק"ט מדאו'. דשאר כלים לבדן הוקשו במקרא א' לשק שיש לו ב"ק. אבל כלי מתכות לא הוקשו. ותו דהרי התורה אמרה בכלי מתכות. כל דבר אשר יבא באש וגו' אך במי נדה יתחטא. והרי בזה נכלל גם פשוטי כ"מ: נשברו טהרו ה"ה נקבו. והא דנקט נשברו היינו לרבותא דסיפא. דאע"ג דנשבר לגמרי אפ"ה כשחזר ותקנו חוזר לטומאה ישינה. ושיעור נקיבתו של כ"מ היינו אם ע"י הנקב או הסדק והשבר אינו ראוי עוד לתשמישו שבתחלה [כלקמן רפי"ד]: חזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן הישנה מדרבנן: אלא לטומאת הנפש דס"ל דהא דגזרו בכ"מ שיחזור לטומאה ישנה. היינו דאל"כ כשיתטמא לאדם שום כלי מתכות שלו לא ימתין ז"י להזאתו. אלא ינקבו כדי שיתטהר. ואח"כ יחזור ויתקנו יפה. ועי"ז ישתכחו דין מי חטאת [וזה טעמו של ר' יוחנן במ"ג]. ולרבנן גזירת טומאה ישנה הוא משום דאל"כ היו מדמין טבילה לשבירה. ויהיו סבורין מדשניהן מטהרין. לפיכך כמו בשבירה מתטהר בלי הזאה והע"ש. ה"נ בטבילה. ולא יהיה צריך הזאה ג' וז' קודם טבילה ולא הע"ש אח"כ. ואת"ל א"כ עכ"פ הוי סגי לן לתקן שכלי שנטמא ונטהר ע"י שבירה יהיה צריך הע"ש קודם שישתמש בו אחר שיתקנו. ול"ל שהצריכוהו טבילה. י"ל כיון דעכ"פ בנטמא במת לא סגי לן בהך תקנתא. יטעו עכ"פ לומר בנטמא במת א"צ הזאה. להכי משום לא פלוג גזרו דאף שנטמא בשאר טומאות ונטהרו ע"י שבירה. כשיחזור ויתקנם יחזרו לגמרי לטוי"ש. וגזרו רק בכלי מתכות. אף דגם כל כלי שטף אפשר שיהיה אב הטומאה ויצטרכו הזאה ג' וז'. ה"ט משום דרק כ"מ אפשר שיתהווה אבי אבות [עי' יבקש דעת סי' ח']. ויטמא לאדם וכלים הנוגע בהן בטומאה ז'. ולהכי מדקשה לאדם הנוגע בכ"מ הטמא להזהר ז"י שלא יגע בכלי או אדם טהור. והוא יוצא ובא ביניהן. להכי ודאי יבחרו טפי לטהר הכ"מ בנקיבה. ונמצא שתשתכח דין מי חטאת. משא"כ בשאר כלים. אף שאפשר שיתהוה הכלי אב ויטמא אדם עכ"פ אותו אדם טמא רק טומאת ערב ואינו מטמא כלל לאדם וכלים שיגע בהן. ואפי' למ"ד דגם בשאר כלים אפשר שיתהוו אבי אבות. עכ"פ רק בכלי מתכות גזרו מדאפשר לתקנו יפה אחר שנשבר. חיישינן טפי שיותר יחפוץ לטהרו בשבירה מלהמתין ז"י [כך נ"ל תוכן דברי הר"ש פ"ב דכלים מ"א. וערתוי"ט כאן שרוח אחרת היה אתו בזה]: כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו דהיינו שאין לו שם לווי. כגון סכין. מגל. מקדח. דכל כה"ג בשמו לבד ניכר שהוא כלי בפ"ע המיוחד לתשמיש אדם. ולהכי חשיב ומק"ט. לאפוקי ביש לו שם לווי. כגון צד הרחב שבחצוצרה שנקרא קב [כלקמן משנה ז'] והרי גם מדה נקרא קב. וגם הקטע יוצא בקב שלו. וכ"כ ענפי מנורה שנקראים קנים [שם] והרי גם הגדולים באגם נקראים קנים. לפיכך צריך לכל אחד שם לווי. כגון קב חצוצרה. קני מנורה. ומשום הכי אמק"ט. מפני שהם רק מקצת כלי. ואע"ג שאינן תשמישי כלי. רק הן מגוף הכלי בעצמו. אפ"ה מדע"י שם לווי שלהן ניכר שהן רק מקצת כלי אמק"ט רק כשמחוברין יחד כל חלקי הכלי [עי' רמב"ם פ"ט מכלים ה"ב. והראב"ד שם כ' דלא אתא לאפוקי רק כסויי כלים וחפויי כלים. וכ"כ גם הרא"ש הכא. ולא זכיתי להבין. דא"כ מ"ש כלי מתכות דנקט. הרי כל כסויי כלים טהורין [כפ"ב מ"ה] וכל חפויי כלים טהורין [כסוף פט"ז] וכל תשמישי כלים טהורים [פט"ז סמ"ז] אבל לרמב"ם לא קשה. דמדס"ל דהכא רק בפשוטי כלי מתכות מיירי דבשאר כלים טהורים לגמרי. להכי קאמר הכא דגם כלי מתכות דוקא ביש לו שם בפ"ע מק"ט ולא כשהוא חלק מכלי]: טמא מק"ט אפי' אין לו ב"ק. אבל ביש לו ב"ק. אפי' הוא רק חלק מכלי אחר אפ"ה מק"ט [רמב"ם פ"ט מכלים ה"ג]: חוץ מן הדלת של מתכות שבבית. ואמק"ט מדמיוחד לחברו בקרקע. אבל דלת כלים יש בהן חילוק [כפי"ב מ"ג] ואת"ל בל"ז דלת אמק"ט. מדנכלל בשם דלת גם דלת כלי. י"ל דלא מחשב כאין לו שם בפ"ע. רק בנכלל בשם א' ב' מיני כלים שאין תוארן ותשמישן שוה [כלעיל סי' ה'] אבל דלת בין אותו שבבית או שבכלי תוארן שוה. וגם תשמישן שוה. דהיינו לנעילת הפתח: ומן הנגר ריעגעל שקבוע בדלת: ומן המנעול שלאס שקבוע בדלת: והפותה שתחת הציר דע שדלתות שלהן לא היו קביעתן בפתח כמו אצלינו. שהצירים קבועים בצד הדלת. אבל צירי דלת שלהן היו בולטין מאמצע שפת הדלת למעלה ולמטה. והבליטה שלמעלה היה תחוב בחור שבמשקוף והבליטה שלמטה תחוב בחור שבאסקופה. אולם מפני שכל כובד הדלת הוא למטה טפי מלמעלה. לכן עושין כוס קטן מברזל ותוחבין אותו בהחור הנ"ל שבאסקופה. כדי שיסוב בתוכו הציר התחתון שבדלת. וזה כדי שלא יתרחב החור ההוא יותר ממדת הציר. ע"י סביבת הציר בו תדיר. והכוס ההוא נקרא פותא [ועי' לקמן סי' י"ג]: והציר הוא הציר שלמעלה ושלמטה בהדלת שגם הם עשויין ממתכות: והקורה רתוי"ט כ' שלא ידע פירושו. והמחה אותנו לפי' הר"ב בריש פרקין דלקמן [ובמחכ"ר משם סתר פתר. ולא נוכל לפרש כן הכא כ"א בדוחק גדול] . ולפענד"נ שהוא כעין קורנס שקבוע גם אצלינו בהדלת מבחוץ כדי לנקש בו על הדלת כל מי שירצה לכנוס והוא הוא הקורא לבני הבית שבפנים שיפתחו לו. או שקורא עי"ז לבני הבית להודיעם שרוצה לכנוס. מדאינו מדרך ארץ לכנוס לבית חבירו פתאום [כפסחים קי"ב]: והצינור נ"ל דמדכולהו מיני דנקט תנא במשנתינו עד השתא. תשמישי דלת נינהו. להכי מסתבר דגם צינור דנקט הכא. אינו צינור ממש שעשוי לזחילת מים. רק היינו צינורא דדשא [ברכות די"ח ב'] שעשוי כעין קנה חלולה קצרה. ותוחבין אותו בחור שבאסקופה נגד הציר שבאמצע הדלת. וכדי שתוך הקנה הזה תסוב הדלת על צירה. ויש עושין את הצינור הנ"ל מברזל שסתום למטה ככוס. ואז נקרא פותא [כלעיל סי' י']. ויש עושין הצנור הנ"ל שפתוח בב' קצוותיו כעין צנור [ועי' לעיל פ"ב סי' ל"ה]. ואפשר עוד דפותא דנקט תנא היינו מפתח. וכפי' הב' שהביא הערוך ערך פותא. ע"ש הכתוב והפותות לדלתות. והוא כלי שעשוי כעין יתד שתוחבין בצדדי הפתח לפני הדלת כדי למנוע פתיחת הדלת: שנעשו לקרקע אכולהו קאי דכולהו תשמישי קרקע הן. ואפי' לא נקבעו עדיין במחובר לקרקע. אפ"ה מדעשויין להשתמש במחובר אמק"ט. ונ"ל דאף דכל תשמישי קרקע כך דינן ומ"ש דנקט הנך. י"ל דלרבותא נקטינהו. אף דכל הנך גם כשיחוברו לקרקע יהיו נעין ונדין אילך ואילך וגם בקלות יסירם מחבורן. ורגיל להסירן ולטלטלן. אפ"ה אמק"ט: העושה כלים מן העשת ברזל חדש: ומן החררה הוא גוש שעושין ממנו הברזל. וכמו שבא ממחפורת שעדיין מעורב בעפר שבו. והגוש הזה הוא כעין חררה: ומן הסובב של גלגל טס עב של ברזל שהשליבות גלגלי העגלה תקועות בנקבים שבטס ההוא. ואין לחוש בטס הזה שכבר נטמא. דהרי אמק"ט מדמשמש לעגלה ככני כלים [כפי"ד מ"ה]: ומן הטסין ברזל מרודד בלעך בל"א. וג"כ אמק"ט דדוקא פשוטי כ"מ מק"ט. אבל זה אינו כלי: ומן הצפויין צפוי מתכות שע"ג כלי עץ. ואמק"ט כלקמן בפרקין: מכני כלים בסיס הכלי שהכלי עומד עליו: ומאוגני כלים רגילין היו לעשות שפה ממתכות לכלי עץ וכדומה. והיינו אוגני כלים ושניהן אמק"ט. מדהו"ל רק תשמישי כלים [כלקמו רפי"ב]: מאזני כלים בית אחיזה שלהן: מן השחולת מה שנשחל ונמשך בהתפשטות דופן הכלי בשפתו יותר מהראוי כשרדדו הכלי בקורנס. ולפיכך כדי לישר אח"כ שפת הדופן סביב בשוה. קוצצין השחולות ההוא אחר שגמרו הכלי. כדי ליפותו: ומן הגרודות מה שגורדין מהכלי בשעת מלאכתו ע"י פיילע בל"א. והרי שניהן באין מגולמי כלי מתכות שאמק"ט [כפי"ד מ"ה]: טהורין ר"ל כל הנך כלים שנעשו מדבר טהור אין חוששין בהן לטומאה ישנה: רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות דבקצץ לכלי לגמרי. אין הכלי שחזר ועשה מהקציצות חוזר לטומאה ישנה דלא שכיח שיקצץ אדם כל הכלי ויחזור ויעשנה כדי לטהרה עי"ז. ולא יבחר טפי להמתין לו ז"י להזאה. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה י"ח א']. ורבנן ס"ל דלא פלוג רבנן בתקנתייהו. אבל משברי וכו': מן הגרוטים שברי כלים הם חתיכות גדולות שנשברו מכלים וגרוטאות הם חתיכות קטנות מכלי שנשבר והרי בכלי ההיא יש לחוש שטמאה היתה: ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלי אף דמסמרות אמק"ט מדהו"ל תשמישי כלים [כפי"ב מ"ה] עכ"פ מדנעשו מכלים חיישינן שהכלי ההוא טמא הי'. ואף שהשתא נעשה ממנו כלי אחר שלא כאותו שנטמא תחלה. וגם בשעה שנעשו מסמרם מהן נטהרו. אפ"ה כשחזר ועשה מהמסמרים כלים חוזרים לטוי"ש: מן המסמרות ר"ל מן סתם מסמרות שאין ידוע אם נעשו מעשת או מכלי ישן: בית שמאי מטמאין דגזרו הני אטו הני: ובית הלל מטהרין נ"ל דטעמייהו דב"ה מדהו"ל ס"ס. ספק שמא מעשת וספק שמא מכלי טהור נעשו. ואע"ג דברה"י גם ס"ס טמא [כפ"ו דטהרות מ"ד] הכא שאני דלא הוחזק כאן שום טומאה ידועה. ואין מחזיקין טומאה. ותו דהרי בל"ז טומאה שגזרו בכלים הנמצאים. הוא חומרא יתירה. דהחשש שנטמא הכלי הוא ספק בנוגע שאין בו דעת לשאול [כסוטה כ"ט א'] ובכה"ג אפי' ברה"י טהור [כנדה ד"ד ב'] ולפיכך דיינו שנגזרה טומאה על כלי שוודאי נעשה ממנו. ולא בספקו: ברזל טמא ברזל אפי' הוא מכלי מתכות טמא שנשבר טהור הוא. אלא ר"ל שברזל זה הוא מכלי מתכות טמא שנשבר ודאי: שבללו עם ברזל טהור ועשה מהתערובות כלי: טמא חוזר לטוי"ש [ועי' מכשירין פ"ב מ"ג]: וכן מן החלמא ברזל שחוק שבא מכלי שהיה טמא וערבו עם מין טיט המדבק ביותר. כעין טיט היון. שנקרא חלמא [ואפשר שמשמעותו חלמון ביצה] כדי לדבק בו סדקי כלי. ועשה מהתערובות הזה כלי אם רוב מהטמא וכו': ומן הגללים ברזל שחוק מכלי טמא כנ"ל שעירבו עם גללי בקר ועשה ממנו כלי. ג"כ אם רוב וכו' ומהכא ולהלן לא איירי תנא מדיני טוי"ש. רק מודיענו איזה כלי מק"ט או לא: קלוסטרא הוא בריח מתכות עשוי כקלונס. וכפתר עב בראשו. ומריצין אותו בפנים בהבית תוך ב' טבעות או תוך ב' ווין שמזה ומזה במזוזות הדלת. כדי לסגור הבית. נמצא שהקליסטר עשוי לתשמיש מחובר לקרקע: טמאה ר"ל מק"ט דמדיש כפתור בראשו לוקחין אותו לפעמים לדוך בו בשמים וכדומה. לפיכך אזלינן לחומרא ומק"ט: ומצופה אם קלוסטר זה הוא מעץ ומצופה במתכות: טהורה דבטל הצפוי שהוא ממתכות לגבי עיקר הכלי שהוא פשוטי כלי עץ וא"ת מאי איריא קלוסטר שמשתמש גם לקרקע. הרי כל כלים המצופים טהורין [כרבנן חגיגה כ"ז א']. נ"ל דקמ"ל קלוסטר אף שהצפוי של הכפתור מועיל הרבה להדיך בו היטב הדק. ולהכי סד"א דמה"ט העץ שבתוכו הו"ל כעץ המשמש את המתכות שמק"ט [כפי"ג מ"ו] קמ"ל: הפין הוא הענגעל שלאס בל"א. שעשוי מב' חלקים. העליון עשוי כקשת. ונקרא פין. והתחתון שהוא כארגז שמכניסין הפין לתוכו לסגור. והוא הנקרא פורנא: טמאין כל א' מהן מק"ט בפ"ע. דסד"א מדהן ב' כלים שעושין מלאכה א'. מחשבו כב' אברים של גוף כלי א'. ואמק"ט רק בשעת חבורן [כמשנה ה' וז'] קמ"ל דהכא שאני. דכל א' מחלקי הכלי עושה פעולה אחרת. להכי כ"א לבדו מק"ט [כך נ"ל כוונת הרא"ש]: שומטה ע"י גרירה ולא בטלטול להדיא [כך כתב הר"ש והר"ב והם דברי רש"י [שבת קכ"ד א'] ואני בעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא שומטה בגרירה שייך שפיר. אבל לחלותה בגרירה היכא משכחת לה. ול"מ היה נ"ל דהוכחת הש"ס התם הוא. דמדלא שרי לטלטלה. רק בשכבר תלויה בפתח מע"ש ש"מ דקודם התרת כלים שנו]: ר' טרפון אומר הרי היא לו ככל הכלים ומטלטלת בחצר דגם להסירו מפתח ראשון מותר להדיא. ונקט הך מלתא הכא. מדמיירי לעיל בקלוסטרא: עקרב של פרומביא פרומביא הוא הרסן שעשוי מרצועות שמלבישן לבהמה סביב לראשה ובהפרומביא מחובר שלשלת קטנה בתמונת עקרב שמניחין להבהמה לתוך פיה. שעי"ז יוכל להטות הבהמה ברצועה שקשורה בעקרב. לימין או לשמאל בהליכה: טמאה לרמב"ם מדיש לו שם בפ"ע ולראב"ד מדעשוי לעכבה שלא תרוץ הו"ל תשמיש אדם: ולחיים הן ב' טסין מתכות שברסן נגד לחיי הבהמה לקשוט: טהורים מדאין ללחיים שם בפ"ע [כמשנה ח'] ולהכי אפי' היה להן ב"ק דאז א"צ שיהיה להכלי שם בפ"ע. עכ"פ כיון דתכשיט בהמה הוא. אמק"ט [כריש פי"ב] ובכה"ג אפי' ביש לו ב"ק. כל שמתחלה לא נעשה לקבל לו לאדם אמק"ט [כתוס' שבת דנ"ט א' ד"ה הואיל. ורמב"ם פ"ח מכלים ה"ז. ופ"ט ה"ב]: ר' אליעזר מטמא בלחיים נ"ל דס"ל דהא דכשאין להכלי שם בפ"ע. או שכשהוא תכשיט בהמה אמק"ט. היינו דוקא כשאינן מיוחדין לחברן בכלי אחר המק"ט. אבל לחיים אלו. כיון שהן תכשיט רק כשהן מחוברין לפרומביא. ואז טמאין משום עקרב וכדמסיק. ה"נ כשהן לבדן מק"ט: וחכ"א אין טמא אלא עקרב ולא הכלים שבין עקרב לרסן. ולת"ק רק לחיים טהורין: ובשעת חבורן העקרב והלחיים בהפרומביא: הכל טמא עקרב ולחיים. דבנגע טומאה בא' מהן נטמא חבירו. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: פיקה של מתכת הוא כדור קטן של מתכות שהאשה תוחבתו בראש הפלך כשטווה בו. כדי להכביד ראש הפלך יפה למטה. שעי"ז יתמתח החוט הנטווה יפה: וחכמים מטהרין מדאין להכדור שם בפ"ע. דיש כדור שנקרא פיקה. ומשתמש לדבר אחר [ועי' פי"ז מי"ב] וכל כה"ג אמק"ט מדהו"ל רק מקצת כלי. ור"ע מטמא מדעכ"פ אצל הטווין מורגל לומר פיקה סתם. ואפ"ה כל אדם יודע שהוא של פלך מדעסקן בו כל היום בטווייתן. [וא"ת עכ"פ הרי הו"ל מתכות המשמש לפשוטי כלי עץ שאמק"ט [כפי"ג מ"ו]. י"ל זהו רק בשניהן עשויין לתכלית א'. כפותחת ופין ששניהן עשויין להסגיר. אלא שהפין הוא העיקר והפותחת משמשו. משא"כ הכא הפלך עשוי לכרוך עליו החוט הנטווה והפיקה עשוי לתכלית אחר. להכביד הפלך שעי"ז יהיה החוט שזור. לפיכך לא הו"ל כמשמשו]: הכוש הוא פלך וצורתו כעין מקל קטן שכורכין עליו חוט הנטווה: והאימה הוא צנורא דקה כעין מחט עקום בעוקצו. וצריכין לו באריגת משי. וי"א שהוא המקל הארוך שכרוך עליו הצמר או הפשתן שממנו טווין החוט על הפלך: והמקל של מתכות וכדמסיק. אבל מקל של עץ טהור מכלום [כשבת ס"ו א']: וסימפוניה כלי זמר: של מתכת אכולהו קאי: ומצופין טהורים ואע"ג דכל הצפויין טהורין [כלעיל מ'] ומ"ש דנקט הנך. נ"ל דה"ט מדסד"א דדוקא בא"צ הצפוי לתשמיש הכלי. אבל הנך כולם הרי הצפוי מהני לתשמישו. דבפיקא כוש ואימה נוח טפי לטוות כשהכלים הללו ממתכות וכבדים. וכ"כ מקל דלעיל צפוי מתכות שבו לחזקו כדי לתמוך עליו יפה. או כדי להכות בו בכח [עי' פי"ד מ"ב] וכ"כ בכלי זמר מועיל הצפוי לצלצל טפי הקול [עי' ערכין ד"י ע"ב] והו"א דבכל כה"ג לא הו"ל כמי שאינו קמ"ל: אם יש בה בית קבול כנפים שמניחין בב"ק שבו כלים דקים ככנפים. כדי להנעים הזמר ע"י נענוען בהרעדת הקול: טמאה ר"ל אפי' הסמפוניא מצופה. עכ"פ הב"ק של עץ שבו שאינו מצופה. והוא מחובר בו מק"ט. ועי"ז גם הסמפוניא שהוא עמו כלי א' מק"ט עמו: קרן עגולה חצוצרה עקומה מקרן בהמה. והוא עשוי מפרקים. וכ"כ חצוצרה פשוטה שנעשה מקרן בהמה נעשה מפרקים. ולשניהן יש ב"ק שמתהווה כשיתחברו פרקיה: ופשוטה טהורה דרק העגולה. מדקשה לפרק אבריה. אינה עשויה להתפרק להכי הב"ק שנתהווה ע"י החזרת פרקיה מחשב ב"ק. אבל חצוצרה הפשוטה בקלות יפרקו אבריה זה מזה. ולא מחשב הב"ק שנעשה ע"י חיבור הפרקים כבית קבול ממש [וערפ"ב]. והא דנקט הך דין כלי עצם הכא בין דיני כלי מתכות משום סיפא. בהיה בה מצופת מתכות: אם היתה מצופית שלה מקום הנחת פה התוקע: של מתכת טמאה ר"ל המצופית מק"ט. אף שהיא פשוטי כ"מ. וקמ"ל נמי דלא הוה כמתכת המשמש לעץ [כפי"ג מ"ו] דהכא שאני. דרק המצופית מסייע להנעים הקול: הקב שלה ר"ל ואם צד הרחב של החצוצרה שמקרן. היתה של מתכות [ולערוך ר"ל נרתק של חצוצרה. ולא זכיתי להבין. דא"כ מה זה דקאמר בסיפא. ובשעת חבורן הכל טמא. ואי בנרתק. הרי בל"ז העשוי לתיק גם בלי חבורן מק"ט [כספט"ז] ותו מה חיבור שייך לנרתק עם החצוצרה שרק מונחת בתוכה וצ"ע]: רבי טרפון מטמא מדהו"ל כ"מ שא"צ ב"ק: וחכמים מטהרין דשם קב כולל נמי מדה. ונמצא שאין לו שם בפ"ע. ור"ט ס"ל כר"ע לעיל [סי' נ"ד] דכל שם של כלי שנצטרך לבעלי מלאכה. אפי' יש כלי אחר שיש לו ג"כ שם כזה. עכ"פ כיון דבעלי המלאכה המשתמשין בכלי ההוא קורין אותה סתם. ומפני שהם הם המשתמשין בו ניכר וידוע הוא לכל לאיזה כלי מתכוון. ה"נ כיון שבין המזמרים ידוע הוא הכלי בשם סתם הו"ל כיש לו שם בפ"ע: ובשעת חבורן הקרן והקב עם המצופית: הכל טמא לכ"ע בנגע בו טומאה בכל מקום מק"ט. משום המצופית דהמחובר לטמא טמא [פי"ב סמ"ב]: כיוצא בו קני מנורה טהורין ר"ל הקנים כשהן מפורקין מהמנורה אמק"ט. מדאין להם שם בפ"ע [כלעיל סי' ה']: הפרח מקום השמן והפתילה: והבסיס מושב רגלה הרחב: טמאים אף דגם הנך אין להן שם בפ"ע. עכ"פ יש להן ב"ק. וא"צ לב"ק שם בפ"ע: קסדא כובע נחושת שלובשין במלחמה. וקמ"ל אף דלענין שבת לכתחילה לאו מנא [כשבת פ"ו מ"ב]: ולחיים טסין שבלחיי הלוחם: טהורים מדאין להן שם בפ"ע: אם יש בהן בית קבול מים לשתות בהן במלחמה [ומדלא הוה סגי ליה למנקט ב"ק לחודא ש"מ כתוס' לעיל סי' מ"ח]: טמאים תנא והדר מפרש כגון הכידון וכו': הכידון רומח קטן: הניקון הוא הברזל המחודד שבראש החנית: והמגפיין בתי שוקים מברזל שלובשן במלחמה: והשריון פאנצער בל"א: כל תכשיטי נשים טמאים מק"ט. כגון עיר וכו': עיר של זהב עשוי ככתר בתמונת ירושלים שמושיבת בראשה: קטליות שלשלת של מתכת עשוי חוליות חוליות שתלבש האשה סביב צוארה: וטבעת בין שיש לה חותם ובין שאין לה חותם נקט הכי. דאע"ג דלענין שבת ביש עליה חותם לא מחשב כלי לאשה. הכא בטומאה שאני. דעכ"פ כלי מעשה הוא. אבל לענין שבת מדלא חזי לאשה מחשב משא עכ"פ [שבת ד"ס א']: נזמי האף כולן מק"ט אף שהן פשוטי כלי מתכות: קטלה שחוליות שלה של מתכות וחרוזות בחוט וכו': שכל אחת ואחת מחוליות המתכות: טמא וכ"ש כשכולן שלמין וחרוזות בו. דאע"ג דאינו מק"ט מחמת האבנים. עכ"פ מק"ט מחמת החוט. וכולן כלי א' הן. ולא הוה החוט כתשמישי כלים. אלא כחלק מהכלי: שירי קטלא שנפסק החוט שחרוזות בו החוליות. כמה צריך שישתייר מהחוליות יחד שיק"ט עדיין: כמלוא צואר קטנה ר"ל אם נשאר חוט שלם עם חוליות כפי הצריך סביב לצואר בת קטנה לקשטה מק"ט. ונ"ל דקטנה היינו ילדה בת יומא [כרפ"ח דשבת]: טמאה אפי' לא נשאר בהחוט רק טבעת א' מק"ט: שכן תולין בצואר שחורזה בחוט אחר ותולה בצואר: וכעדשה מלמעלן שהנזם עשוי מב' פרקים שהחלק העליון עשוי כעדשה. ובו מחובר צנורה בראשו כדי לתלותו תוך האזן. והחלק התחתון של הנזם. שפורפו ע"י ויו יחד עם העדשה עשוי כקדירה קטנה שיש בה ב"ק: כקדרה טמא משום כלי בית קבול ולא משום כלי תכשיט דהרי אינו ראוי לתכשיט. מדא"א לתלותו באוזן. מיהו ע"כ מיירי שב"ק שלו עשוי לקבלה. שהאשה נותנת לתוכו דברים של ריח. דאל"כ ב"ק שאינו עשוי לקבלה אמק"ט [כרמב"ם כלים פ"ב ה"ג. ודלא כמשמע לכאורה שם רפי"ח]: וכעדשה טמא בפני עצמו משום תכשיט מדחזי עדיין בפ"ע שתתלהו באזנה בצנורא שבו: צינורא ר"ל ואם הויו שבראש העדשה שמכניסתו בנקב שבאזנה. נפרק מהעדשה: העשוי כמין אשכול ר"ל ואם הנזם עשוי כאשכול שהרבה גרגרים תלויין בהצנורא: ונפרק שנתפרקו הגרגרים היחידים כולן מהצנורא: טהור דכל גרגר יחידי אינו ראוי להתקשט בו ואמק"ט:
מלכת שלמה
ר"א מטמא בלחיים. קשה לע"ד מלת בלחיים דמשמע דבלחיים דוקא ולא הוה צריך למיתני אלא ור"א מטמא ושמא אתא תנא לאשמועי' דר"א מטמא בכל מין לחיים אפי' של אדם ואע"פ שאין לשל אדם בית קבול מים ודלא כסתם מתני' דבסמוך ריש סימן ח':
וחכמים אומרים אין טמא אלא עקרב. תימה דחכמים היינו ת"ק ולא הוה צריך למיתני אלא ובשעת חבורן הכל טמא הרא"ש ז"ל:
5.
The scorpion [-shaped] bit of a bridle is susceptible to impurity, but the cheek-pieces are clean. Rabbi Eliezer says that the cheek-pieces are susceptible to impurity. But the sages says that the scorpion-bit alone is susceptible to impurity, When they are joined together it is all susceptible to impurity.
משנה ו
פִּיקָה שֶׁל מַתֶּכֶת, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. וּמְצֻפָּה, טְהוֹרָה. הַכּוּשׁ, וְהָאִימָּה, וְהַמַּקֵּל, וְסִמְפּוֹנְיָה, וְחָלִיל שֶׁל מַתֶּכֶת, טְמֵאִין. וּמְצֻפִּין, טְהוֹרִים. סִמְפּוֹנְיָה, אִם יֶשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל כְּנָפַיִם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאָה:
ברטנורה
פיקה. כמין כדור קטן נקוב באמצע שמשימות הנשים בראש הפלך שטוות בו כדי שיכבד:ר׳ עקיבא מטמא. דכלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו הוא, וטמא, כדתנן בריש פרקין:וחכמים מטהרין. דאין לו שם בפני עצמו אלא שם לווי, פיקא של כוש, או פיקה של אותו דבר שהיא משמשת לו. והלכה כחכמים:ומצופה. אם היא של עץ ומצופה במתכת טמא:טהורה. דבתר עיקרא אזלינן, ולא בתר הציפוי שהוא של מתכת טמא:כוש. פלך שהנשים טוות בו:והמקל. של מתכת טמא. הואיל ואדם רודה בו את הבהמה, ככלי עשוי לתשמיש אדם הוא חשוב:סמפוניא. מין כלי זמר הוא, כדכתיב בדניאל {ג׳} פסנתרין וסמפוניא:וחליל. אף הוא מין של כלי זמר, וחלול הוא וקולו נשמע עד למרחוק:ומצופין טהורים. אם [הוא] של עץ ומצופה נחושת טמא, טהור הוא. דבתר עיקר הכלי אזלינן שהוא של עץ. ולא חשיב יש לו בית קיבול אע״פ שהוא חלול. כיון שאינו עשוי לבית קיבול:אם יש לה בית קיבול כנפים. כלים דקים קטנים כדמות כנפים נותנים בתוך הסמפוניא. שמסייעים להשמעת קול הניגון. ואם עשו בתוכה מקום לבית קיבול של כנפים הללו, חשיב בית קיבול:ובין כך ובין כך. בין שהיא מצופה ובין שאינה מצופה, טמאה:
תוסופות יום טוב
פיקה וכו' וחכמים מטהרים. פי' הר"ב דאין לו שם בפני עצמו. ואפילו יאמר האדם הפיקה. לא ידע לאיזה דבר. כיון שזה השם נופל על כל פילכה עגולה או קרובת העגול. עד שיאמר פיקה של כוש כו'. הרמב"ם. ולכך בחבורו ריש פ"ט כ' כל שיש שם לווי אינו מתטמא. מפני שהוא כמקצת כלי. וכ"כ בפי' מ"ב פרק י"ב. והר"ש לעיל במ"ב כתב בברייתא דספרי זוטא. דדריש ליה מקרא למעט כלי מתכות שאין לו שם בפני עצמו. עיין שם. והא דחכמים ורבי עקיבא פליגי. קשה לכאורה. דנלך ברחובות קריה. ונשאלה את פיהן של יושבי העיר היאך הם קורים. ולכן יראה לי דמר כי אתריה ומר כי אתריה ולא פליגי. אלא שאם אתה אומר כן. לא הו"ל להר"ב והרמב"ם. לפסוק הלכה כמאן. וכיוצא בזה במ"ז בפלוגתא דרבי טרפון וחכמים. וצריך עיון:
ומצופה. לשון הר"ב אם של עץ ומצופה במתכת טמא טהורה. דבתר עקרא אזלינן וכו'. וכן פירש עוד לקמן גבי מצופין דחליל. ולא פירש כן לעיל מ"ד במצופה דקלוסטרא. ושם הראיתיך לדעת שהם שני פירושים מורכבים דלפי מה שמפרש שהוא של עץ ומחופה במתכות. לא הו"ל לפרש טעמא דבתר עקרא כו'. אלא משום דכל החפויין טהורים. כדברי הרמב"ם לעיל ולמאי דמסיק דבתר עיקרא אזלינן כו' *)אבל היא גופא של מתכות טהור. נמי טהורה. וכדפי' לעיל והוא שיטת הר"ש ז"ל. ועיין עוד בסמוך. וגם עיין מ"ש ברפ"ב:
והאימה. מפורש בפי' הר"ב ריש פ' כ"א. ועיין מ"ש שם [ד"ה והאימום]. ומהר"ם כתב בכאן האימה. צינורא כלי תשמיש למשי:
ומצופין טהורין. פי' הר"ב אם של עץ כו'. דבתר עיקר כו'. כבר כתבתי לעיל בזה. ומ"ש עוד הר"ב ולא חשיב יש לו בית קבול. אפרש בסמוך:
אם יש לה בית קבול כנפים. פי' הר"ב דחשיב בית קבול. כבר כתבתי שהר"ב הרכיב ב' פירושים בפי' מצופה. ולפי' לא דק ג"כ הר"ב בזה שמפרש אם יש לו בית קבול שמשום שחשוב בית קבול מתטמא. שאין זה לשטת פירושו שהיא של עץ וכו' שהיא שיטת הרמב"ם. שהרי כבר כתבתי לעיל במ"ד. דהרמב"ם שסובר שסבת הטהרה הוא החפוי סובר הוא שאפילו יש לו בית קבול החפוי מטהרו. אבל הרמב"ם מפרש אם היתה בית קבול כנפים תטמא. ואפי' היה מצופה. מפני זה הבית קבול אשר הוא בלתי מצופה. לפי שאלו המקומות א"א שיחופו. ואמנם החפוי מחוץ הכלי ע"כ:
כנפים. פי' הר"ב כלים דקים כו' מסיים מהר"ם כזה* ? באמצע:
יכין
מלכת שלמה
יכין
טמאיןמריש מכילתין עד כאן ריש פרק י"א נתפרשו כל דיני טומאת כ"ח. והן שקראן התנא דברייתא בתוספתא בשם בבא קמא. ומכאן עד סוף פרק כ"ו מפרש התנא. כל דיני כלי מתכות. ואח"כ כל דיני כלי עץ. ואח"כ כל הדינים ושייכים לב' מיני כלים הנ"ל וכל הדינים הללו כללן התנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא מציעא. ומשם עד סוף פרק ל' מפרש התנא כל דיני בגד עור ושק. ואח"כ כל דיני כלי זכוכית. וגם הנך כולהו כללן תנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא בתרא: אפי' פשוטיהן מק"ט מדאו'. דשאר כלים לבדן הוקשו במקרא א' לשק שיש לו ב"ק. אבל כלי מתכות לא הוקשו. ותו דהרי התורה אמרה בכלי מתכות. כל דבר אשר יבא באש וגו' אך במי נדה יתחטא. והרי בזה נכלל גם פשוטי כ"מ: נשברו טהרו ה"ה נקבו. והא דנקט נשברו היינו לרבותא דסיפא. דאע"ג דנשבר לגמרי אפ"ה כשחזר ותקנו חוזר לטומאה ישינה. ושיעור נקיבתו של כ"מ היינו אם ע"י הנקב או הסדק והשבר אינו ראוי עוד לתשמישו שבתחלה [כלקמן רפי"ד]: חזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן הישנה מדרבנן: אלא לטומאת הנפש דס"ל דהא דגזרו בכ"מ שיחזור לטומאה ישנה. היינו דאל"כ כשיתטמא לאדם שום כלי מתכות שלו לא ימתין ז"י להזאתו. אלא ינקבו כדי שיתטהר. ואח"כ יחזור ויתקנו יפה. ועי"ז ישתכחו דין מי חטאת [וזה טעמו של ר' יוחנן במ"ג]. ולרבנן גזירת טומאה ישנה הוא משום דאל"כ היו מדמין טבילה לשבירה. ויהיו סבורין מדשניהן מטהרין. לפיכך כמו בשבירה מתטהר בלי הזאה והע"ש. ה"נ בטבילה. ולא יהיה צריך הזאה ג' וז' קודם טבילה ולא הע"ש אח"כ. ואת"ל א"כ עכ"פ הוי סגי לן לתקן שכלי שנטמא ונטהר ע"י שבירה יהיה צריך הע"ש קודם שישתמש בו אחר שיתקנו. ול"ל שהצריכוהו טבילה. י"ל כיון דעכ"פ בנטמא במת לא סגי לן בהך תקנתא. יטעו עכ"פ לומר בנטמא במת א"צ הזאה. להכי משום לא פלוג גזרו דאף שנטמא בשאר טומאות ונטהרו ע"י שבירה. כשיחזור ויתקנם יחזרו לגמרי לטוי"ש. וגזרו רק בכלי מתכות. אף דגם כל כלי שטף אפשר שיהיה אב הטומאה ויצטרכו הזאה ג' וז'. ה"ט משום דרק כ"מ אפשר שיתהווה אבי אבות [עי' יבקש דעת סי' ח']. ויטמא לאדם וכלים הנוגע בהן בטומאה ז'. ולהכי מדקשה לאדם הנוגע בכ"מ הטמא להזהר ז"י שלא יגע בכלי או אדם טהור. והוא יוצא ובא ביניהן. להכי ודאי יבחרו טפי לטהר הכ"מ בנקיבה. ונמצא שתשתכח דין מי חטאת. משא"כ בשאר כלים. אף שאפשר שיתהוה הכלי אב ויטמא אדם עכ"פ אותו אדם טמא רק טומאת ערב ואינו מטמא כלל לאדם וכלים שיגע בהן. ואפי' למ"ד דגם בשאר כלים אפשר שיתהוו אבי אבות. עכ"פ רק בכלי מתכות גזרו מדאפשר לתקנו יפה אחר שנשבר. חיישינן טפי שיותר יחפוץ לטהרו בשבירה מלהמתין ז"י [כך נ"ל תוכן דברי הר"ש פ"ב דכלים מ"א. וערתוי"ט כאן שרוח אחרת היה אתו בזה]: כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו דהיינו שאין לו שם לווי. כגון סכין. מגל. מקדח. דכל כה"ג בשמו לבד ניכר שהוא כלי בפ"ע המיוחד לתשמיש אדם. ולהכי חשיב ומק"ט. לאפוקי ביש לו שם לווי. כגון צד הרחב שבחצוצרה שנקרא קב [כלקמן משנה ז'] והרי גם מדה נקרא קב. וגם הקטע יוצא בקב שלו. וכ"כ ענפי מנורה שנקראים קנים [שם] והרי גם הגדולים באגם נקראים קנים. לפיכך צריך לכל אחד שם לווי. כגון קב חצוצרה. קני מנורה. ומשום הכי אמק"ט. מפני שהם רק מקצת כלי. ואע"ג שאינן תשמישי כלי. רק הן מגוף הכלי בעצמו. אפ"ה מדע"י שם לווי שלהן ניכר שהן רק מקצת כלי אמק"ט רק כשמחוברין יחד כל חלקי הכלי [עי' רמב"ם פ"ט מכלים ה"ב. והראב"ד שם כ' דלא אתא לאפוקי רק כסויי כלים וחפויי כלים. וכ"כ גם הרא"ש הכא. ולא זכיתי להבין. דא"כ מ"ש כלי מתכות דנקט. הרי כל כסויי כלים טהורין [כפ"ב מ"ה] וכל חפויי כלים טהורין [כסוף פט"ז] וכל תשמישי כלים טהורים [פט"ז סמ"ז] אבל לרמב"ם לא קשה. דמדס"ל דהכא רק בפשוטי כלי מתכות מיירי דבשאר כלים טהורים לגמרי. להכי קאמר הכא דגם כלי מתכות דוקא ביש לו שם בפ"ע מק"ט ולא כשהוא חלק מכלי]: טמא מק"ט אפי' אין לו ב"ק. אבל ביש לו ב"ק. אפי' הוא רק חלק מכלי אחר אפ"ה מק"ט [רמב"ם פ"ט מכלים ה"ג]: חוץ מן הדלת של מתכות שבבית. ואמק"ט מדמיוחד לחברו בקרקע. אבל דלת כלים יש בהן חילוק [כפי"ב מ"ג] ואת"ל בל"ז דלת אמק"ט. מדנכלל בשם דלת גם דלת כלי. י"ל דלא מחשב כאין לו שם בפ"ע. רק בנכלל בשם א' ב' מיני כלים שאין תוארן ותשמישן שוה [כלעיל סי' ה'] אבל דלת בין אותו שבבית או שבכלי תוארן שוה. וגם תשמישן שוה. דהיינו לנעילת הפתח: ומן הנגר ריעגעל שקבוע בדלת: ומן המנעול שלאס שקבוע בדלת: והפותה שתחת הציר דע שדלתות שלהן לא היו קביעתן בפתח כמו אצלינו. שהצירים קבועים בצד הדלת. אבל צירי דלת שלהן היו בולטין מאמצע שפת הדלת למעלה ולמטה. והבליטה שלמעלה היה תחוב בחור שבמשקוף והבליטה שלמטה תחוב בחור שבאסקופה. אולם מפני שכל כובד הדלת הוא למטה טפי מלמעלה. לכן עושין כוס קטן מברזל ותוחבין אותו בהחור הנ"ל שבאסקופה. כדי שיסוב בתוכו הציר התחתון שבדלת. וזה כדי שלא יתרחב החור ההוא יותר ממדת הציר. ע"י סביבת הציר בו תדיר. והכוס ההוא נקרא פותא [ועי' לקמן סי' י"ג]: והציר הוא הציר שלמעלה ושלמטה בהדלת שגם הם עשויין ממתכות: והקורה רתוי"ט כ' שלא ידע פירושו. והמחה אותנו לפי' הר"ב בריש פרקין דלקמן [ובמחכ"ר משם סתר פתר. ולא נוכל לפרש כן הכא כ"א בדוחק גדול] . ולפענד"נ שהוא כעין קורנס שקבוע גם אצלינו בהדלת מבחוץ כדי לנקש בו על הדלת כל מי שירצה לכנוס והוא הוא הקורא לבני הבית שבפנים שיפתחו לו. או שקורא עי"ז לבני הבית להודיעם שרוצה לכנוס. מדאינו מדרך ארץ לכנוס לבית חבירו פתאום [כפסחים קי"ב]: והצינור נ"ל דמדכולהו מיני דנקט תנא במשנתינו עד השתא. תשמישי דלת נינהו. להכי מסתבר דגם צינור דנקט הכא. אינו צינור ממש שעשוי לזחילת מים. רק היינו צינורא דדשא [ברכות די"ח ב'] שעשוי כעין קנה חלולה קצרה. ותוחבין אותו בחור שבאסקופה נגד הציר שבאמצע הדלת. וכדי שתוך הקנה הזה תסוב הדלת על צירה. ויש עושין את הצינור הנ"ל מברזל שסתום למטה ככוס. ואז נקרא פותא [כלעיל סי' י']. ויש עושין הצנור הנ"ל שפתוח בב' קצוותיו כעין צנור [ועי' לעיל פ"ב סי' ל"ה]. ואפשר עוד דפותא דנקט תנא היינו מפתח. וכפי' הב' שהביא הערוך ערך פותא. ע"ש הכתוב והפותות לדלתות. והוא כלי שעשוי כעין יתד שתוחבין בצדדי הפתח לפני הדלת כדי למנוע פתיחת הדלת: שנעשו לקרקע אכולהו קאי דכולהו תשמישי קרקע הן. ואפי' לא נקבעו עדיין במחובר לקרקע. אפ"ה מדעשויין להשתמש במחובר אמק"ט. ונ"ל דאף דכל תשמישי קרקע כך דינן ומ"ש דנקט הנך. י"ל דלרבותא נקטינהו. אף דכל הנך גם כשיחוברו לקרקע יהיו נעין ונדין אילך ואילך וגם בקלות יסירם מחבורן. ורגיל להסירן ולטלטלן. אפ"ה אמק"ט: העושה כלים מן העשת ברזל חדש: ומן החררה הוא גוש שעושין ממנו הברזל. וכמו שבא ממחפורת שעדיין מעורב בעפר שבו. והגוש הזה הוא כעין חררה: ומן הסובב של גלגל טס עב של ברזל שהשליבות גלגלי העגלה תקועות בנקבים שבטס ההוא. ואין לחוש בטס הזה שכבר נטמא. דהרי אמק"ט מדמשמש לעגלה ככני כלים [כפי"ד מ"ה]: ומן הטסין ברזל מרודד בלעך בל"א. וג"כ אמק"ט דדוקא פשוטי כ"מ מק"ט. אבל זה אינו כלי: ומן הצפויין צפוי מתכות שע"ג כלי עץ. ואמק"ט כלקמן בפרקין: מכני כלים בסיס הכלי שהכלי עומד עליו: ומאוגני כלים רגילין היו לעשות שפה ממתכות לכלי עץ וכדומה. והיינו אוגני כלים ושניהן אמק"ט. מדהו"ל רק תשמישי כלים [כלקמו רפי"ב]: מאזני כלים בית אחיזה שלהן: מן השחולת מה שנשחל ונמשך בהתפשטות דופן הכלי בשפתו יותר מהראוי כשרדדו הכלי בקורנס. ולפיכך כדי לישר אח"כ שפת הדופן סביב בשוה. קוצצין השחולות ההוא אחר שגמרו הכלי. כדי ליפותו: ומן הגרודות מה שגורדין מהכלי בשעת מלאכתו ע"י פיילע בל"א. והרי שניהן באין מגולמי כלי מתכות שאמק"ט [כפי"ד מ"ה]: טהורין ר"ל כל הנך כלים שנעשו מדבר טהור אין חוששין בהן לטומאה ישנה: רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות דבקצץ לכלי לגמרי. אין הכלי שחזר ועשה מהקציצות חוזר לטומאה ישנה דלא שכיח שיקצץ אדם כל הכלי ויחזור ויעשנה כדי לטהרה עי"ז. ולא יבחר טפי להמתין לו ז"י להזאה. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה י"ח א']. ורבנן ס"ל דלא פלוג רבנן בתקנתייהו. אבל משברי וכו': מן הגרוטים שברי כלים הם חתיכות גדולות שנשברו מכלים וגרוטאות הם חתיכות קטנות מכלי שנשבר והרי בכלי ההיא יש לחוש שטמאה היתה: ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלי אף דמסמרות אמק"ט מדהו"ל תשמישי כלים [כפי"ב מ"ה] עכ"פ מדנעשו מכלים חיישינן שהכלי ההוא טמא הי'. ואף שהשתא נעשה ממנו כלי אחר שלא כאותו שנטמא תחלה. וגם בשעה שנעשו מסמרם מהן נטהרו. אפ"ה כשחזר ועשה מהמסמרים כלים חוזרים לטוי"ש: מן המסמרות ר"ל מן סתם מסמרות שאין ידוע אם נעשו מעשת או מכלי ישן: בית שמאי מטמאין דגזרו הני אטו הני: ובית הלל מטהרין נ"ל דטעמייהו דב"ה מדהו"ל ס"ס. ספק שמא מעשת וספק שמא מכלי טהור נעשו. ואע"ג דברה"י גם ס"ס טמא [כפ"ו דטהרות מ"ד] הכא שאני דלא הוחזק כאן שום טומאה ידועה. ואין מחזיקין טומאה. ותו דהרי בל"ז טומאה שגזרו בכלים הנמצאים. הוא חומרא יתירה. דהחשש שנטמא הכלי הוא ספק בנוגע שאין בו דעת לשאול [כסוטה כ"ט א'] ובכה"ג אפי' ברה"י טהור [כנדה ד"ד ב'] ולפיכך דיינו שנגזרה טומאה על כלי שוודאי נעשה ממנו. ולא בספקו: ברזל טמא ברזל אפי' הוא מכלי מתכות טמא שנשבר טהור הוא. אלא ר"ל שברזל זה הוא מכלי מתכות טמא שנשבר ודאי: שבללו עם ברזל טהור ועשה מהתערובות כלי: טמא חוזר לטוי"ש [ועי' מכשירין פ"ב מ"ג]: וכן מן החלמא ברזל שחוק שבא מכלי שהיה טמא וערבו עם מין טיט המדבק ביותר. כעין טיט היון. שנקרא חלמא [ואפשר שמשמעותו חלמון ביצה] כדי לדבק בו סדקי כלי. ועשה מהתערובות הזה כלי אם רוב מהטמא וכו': ומן הגללים ברזל שחוק מכלי טמא כנ"ל שעירבו עם גללי בקר ועשה ממנו כלי. ג"כ אם רוב וכו' ומהכא ולהלן לא איירי תנא מדיני טוי"ש. רק מודיענו איזה כלי מק"ט או לא: קלוסטרא הוא בריח מתכות עשוי כקלונס. וכפתר עב בראשו. ומריצין אותו בפנים בהבית תוך ב' טבעות או תוך ב' ווין שמזה ומזה במזוזות הדלת. כדי לסגור הבית. נמצא שהקליסטר עשוי לתשמיש מחובר לקרקע: טמאה ר"ל מק"ט דמדיש כפתור בראשו לוקחין אותו לפעמים לדוך בו בשמים וכדומה. לפיכך אזלינן לחומרא ומק"ט: ומצופה אם קלוסטר זה הוא מעץ ומצופה במתכות: טהורה דבטל הצפוי שהוא ממתכות לגבי עיקר הכלי שהוא פשוטי כלי עץ וא"ת מאי איריא קלוסטר שמשתמש גם לקרקע. הרי כל כלים המצופים טהורין [כרבנן חגיגה כ"ז א']. נ"ל דקמ"ל קלוסטר אף שהצפוי של הכפתור מועיל הרבה להדיך בו היטב הדק. ולהכי סד"א דמה"ט העץ שבתוכו הו"ל כעץ המשמש את המתכות שמק"ט [כפי"ג מ"ו] קמ"ל: הפין הוא הענגעל שלאס בל"א. שעשוי מב' חלקים. העליון עשוי כקשת. ונקרא פין. והתחתון שהוא כארגז שמכניסין הפין לתוכו לסגור. והוא הנקרא פורנא: טמאין כל א' מהן מק"ט בפ"ע. דסד"א מדהן ב' כלים שעושין מלאכה א'. מחשבו כב' אברים של גוף כלי א'. ואמק"ט רק בשעת חבורן [כמשנה ה' וז'] קמ"ל דהכא שאני. דכל א' מחלקי הכלי עושה פעולה אחרת. להכי כ"א לבדו מק"ט [כך נ"ל כוונת הרא"ש]: שומטה ע"י גרירה ולא בטלטול להדיא [כך כתב הר"ש והר"ב והם דברי רש"י [שבת קכ"ד א'] ואני בעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא שומטה בגרירה שייך שפיר. אבל לחלותה בגרירה היכא משכחת לה. ול"מ היה נ"ל דהוכחת הש"ס התם הוא. דמדלא שרי לטלטלה. רק בשכבר תלויה בפתח מע"ש ש"מ דקודם התרת כלים שנו]: ר' טרפון אומר הרי היא לו ככל הכלים ומטלטלת בחצר דגם להסירו מפתח ראשון מותר להדיא. ונקט הך מלתא הכא. מדמיירי לעיל בקלוסטרא: עקרב של פרומביא פרומביא הוא הרסן שעשוי מרצועות שמלבישן לבהמה סביב לראשה ובהפרומביא מחובר שלשלת קטנה בתמונת עקרב שמניחין להבהמה לתוך פיה. שעי"ז יוכל להטות הבהמה ברצועה שקשורה בעקרב. לימין או לשמאל בהליכה: טמאה לרמב"ם מדיש לו שם בפ"ע ולראב"ד מדעשוי לעכבה שלא תרוץ הו"ל תשמיש אדם: ולחיים הן ב' טסין מתכות שברסן נגד לחיי הבהמה לקשוט: טהורים מדאין ללחיים שם בפ"ע [כמשנה ח'] ולהכי אפי' היה להן ב"ק דאז א"צ שיהיה להכלי שם בפ"ע. עכ"פ כיון דתכשיט בהמה הוא. אמק"ט [כריש פי"ב] ובכה"ג אפי' ביש לו ב"ק. כל שמתחלה לא נעשה לקבל לו לאדם אמק"ט [כתוס' שבת דנ"ט א' ד"ה הואיל. ורמב"ם פ"ח מכלים ה"ז. ופ"ט ה"ב]: ר' אליעזר מטמא בלחיים נ"ל דס"ל דהא דכשאין להכלי שם בפ"ע. או שכשהוא תכשיט בהמה אמק"ט. היינו דוקא כשאינן מיוחדין לחברן בכלי אחר המק"ט. אבל לחיים אלו. כיון שהן תכשיט רק כשהן מחוברין לפרומביא. ואז טמאין משום עקרב וכדמסיק. ה"נ כשהן לבדן מק"ט: וחכ"א אין טמא אלא עקרב ולא הכלים שבין עקרב לרסן. ולת"ק רק לחיים טהורין: ובשעת חבורן העקרב והלחיים בהפרומביא: הכל טמא עקרב ולחיים. דבנגע טומאה בא' מהן נטמא חבירו. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: פיקה של מתכת הוא כדור קטן של מתכות שהאשה תוחבתו בראש הפלך כשטווה בו. כדי להכביד ראש הפלך יפה למטה. שעי"ז יתמתח החוט הנטווה יפה: וחכמים מטהרין מדאין להכדור שם בפ"ע. דיש כדור שנקרא פיקה. ומשתמש לדבר אחר [ועי' פי"ז מי"ב] וכל כה"ג אמק"ט מדהו"ל רק מקצת כלי. ור"ע מטמא מדעכ"פ אצל הטווין מורגל לומר פיקה סתם. ואפ"ה כל אדם יודע שהוא של פלך מדעסקן בו כל היום בטווייתן. [וא"ת עכ"פ הרי הו"ל מתכות המשמש לפשוטי כלי עץ שאמק"ט [כפי"ג מ"ו]. י"ל זהו רק בשניהן עשויין לתכלית א'. כפותחת ופין ששניהן עשויין להסגיר. אלא שהפין הוא העיקר והפותחת משמשו. משא"כ הכא הפלך עשוי לכרוך עליו החוט הנטווה והפיקה עשוי לתכלית אחר. להכביד הפלך שעי"ז יהיה החוט שזור. לפיכך לא הו"ל כמשמשו]: הכוש הוא פלך וצורתו כעין מקל קטן שכורכין עליו חוט הנטווה: והאימה הוא צנורא דקה כעין מחט עקום בעוקצו. וצריכין לו באריגת משי. וי"א שהוא המקל הארוך שכרוך עליו הצמר או הפשתן שממנו טווין החוט על הפלך: והמקל של מתכות וכדמסיק. אבל מקל של עץ טהור מכלום [כשבת ס"ו א']: וסימפוניה כלי זמר: של מתכת אכולהו קאי: ומצופין טהורים ואע"ג דכל הצפויין טהורין [כלעיל מ'] ומ"ש דנקט הנך. נ"ל דה"ט מדסד"א דדוקא בא"צ הצפוי לתשמיש הכלי. אבל הנך כולם הרי הצפוי מהני לתשמישו. דבפיקא כוש ואימה נוח טפי לטוות כשהכלים הללו ממתכות וכבדים. וכ"כ מקל דלעיל צפוי מתכות שבו לחזקו כדי לתמוך עליו יפה. או כדי להכות בו בכח [עי' פי"ד מ"ב] וכ"כ בכלי זמר מועיל הצפוי לצלצל טפי הקול [עי' ערכין ד"י ע"ב] והו"א דבכל כה"ג לא הו"ל כמי שאינו קמ"ל: אם יש בה בית קבול כנפים שמניחין בב"ק שבו כלים דקים ככנפים. כדי להנעים הזמר ע"י נענוען בהרעדת הקול: טמאה ר"ל אפי' הסמפוניא מצופה. עכ"פ הב"ק של עץ שבו שאינו מצופה. והוא מחובר בו מק"ט. ועי"ז גם הסמפוניא שהוא עמו כלי א' מק"ט עמו: קרן עגולה חצוצרה עקומה מקרן בהמה. והוא עשוי מפרקים. וכ"כ חצוצרה פשוטה שנעשה מקרן בהמה נעשה מפרקים. ולשניהן יש ב"ק שמתהווה כשיתחברו פרקיה: ופשוטה טהורה דרק העגולה. מדקשה לפרק אבריה. אינה עשויה להתפרק להכי הב"ק שנתהווה ע"י החזרת פרקיה מחשב ב"ק. אבל חצוצרה הפשוטה בקלות יפרקו אבריה זה מזה. ולא מחשב הב"ק שנעשה ע"י חיבור הפרקים כבית קבול ממש [וערפ"ב]. והא דנקט הך דין כלי עצם הכא בין דיני כלי מתכות משום סיפא. בהיה בה מצופת מתכות: אם היתה מצופית שלה מקום הנחת פה התוקע: של מתכת טמאה ר"ל המצופית מק"ט. אף שהיא פשוטי כ"מ. וקמ"ל נמי דלא הוה כמתכת המשמש לעץ [כפי"ג מ"ו] דהכא שאני. דרק המצופית מסייע להנעים הקול: הקב שלה ר"ל ואם צד הרחב של החצוצרה שמקרן. היתה של מתכות [ולערוך ר"ל נרתק של חצוצרה. ולא זכיתי להבין. דא"כ מה זה דקאמר בסיפא. ובשעת חבורן הכל טמא. ואי בנרתק. הרי בל"ז העשוי לתיק גם בלי חבורן מק"ט [כספט"ז] ותו מה חיבור שייך לנרתק עם החצוצרה שרק מונחת בתוכה וצ"ע]: רבי טרפון מטמא מדהו"ל כ"מ שא"צ ב"ק: וחכמים מטהרין דשם קב כולל נמי מדה. ונמצא שאין לו שם בפ"ע. ור"ט ס"ל כר"ע לעיל [סי' נ"ד] דכל שם של כלי שנצטרך לבעלי מלאכה. אפי' יש כלי אחר שיש לו ג"כ שם כזה. עכ"פ כיון דבעלי המלאכה המשתמשין בכלי ההוא קורין אותה סתם. ומפני שהם הם המשתמשין בו ניכר וידוע הוא לכל לאיזה כלי מתכוון. ה"נ כיון שבין המזמרים ידוע הוא הכלי בשם סתם הו"ל כיש לו שם בפ"ע: ובשעת חבורן הקרן והקב עם המצופית: הכל טמא לכ"ע בנגע בו טומאה בכל מקום מק"ט. משום המצופית דהמחובר לטמא טמא [פי"ב סמ"ב]: כיוצא בו קני מנורה טהורין ר"ל הקנים כשהן מפורקין מהמנורה אמק"ט. מדאין להם שם בפ"ע [כלעיל סי' ה']: הפרח מקום השמן והפתילה: והבסיס מושב רגלה הרחב: טמאים אף דגם הנך אין להן שם בפ"ע. עכ"פ יש להן ב"ק. וא"צ לב"ק שם בפ"ע: קסדא כובע נחושת שלובשין במלחמה. וקמ"ל אף דלענין שבת לכתחילה לאו מנא [כשבת פ"ו מ"ב]: ולחיים טסין שבלחיי הלוחם: טהורים מדאין להן שם בפ"ע: אם יש בהן בית קבול מים לשתות בהן במלחמה [ומדלא הוה סגי ליה למנקט ב"ק לחודא ש"מ כתוס' לעיל סי' מ"ח]: טמאים תנא והדר מפרש כגון הכידון וכו': הכידון רומח קטן: הניקון הוא הברזל המחודד שבראש החנית: והמגפיין בתי שוקים מברזל שלובשן במלחמה: והשריון פאנצער בל"א: כל תכשיטי נשים טמאים מק"ט. כגון עיר וכו': עיר של זהב עשוי ככתר בתמונת ירושלים שמושיבת בראשה: קטליות שלשלת של מתכת עשוי חוליות חוליות שתלבש האשה סביב צוארה: וטבעת בין שיש לה חותם ובין שאין לה חותם נקט הכי. דאע"ג דלענין שבת ביש עליה חותם לא מחשב כלי לאשה. הכא בטומאה שאני. דעכ"פ כלי מעשה הוא. אבל לענין שבת מדלא חזי לאשה מחשב משא עכ"פ [שבת ד"ס א']: נזמי האף כולן מק"ט אף שהן פשוטי כלי מתכות: קטלה שחוליות שלה של מתכות וחרוזות בחוט וכו': שכל אחת ואחת מחוליות המתכות: טמא וכ"ש כשכולן שלמין וחרוזות בו. דאע"ג דאינו מק"ט מחמת האבנים. עכ"פ מק"ט מחמת החוט. וכולן כלי א' הן. ולא הוה החוט כתשמישי כלים. אלא כחלק מהכלי: שירי קטלא שנפסק החוט שחרוזות בו החוליות. כמה צריך שישתייר מהחוליות יחד שיק"ט עדיין: כמלוא צואר קטנה ר"ל אם נשאר חוט שלם עם חוליות כפי הצריך סביב לצואר בת קטנה לקשטה מק"ט. ונ"ל דקטנה היינו ילדה בת יומא [כרפ"ח דשבת]: טמאה אפי' לא נשאר בהחוט רק טבעת א' מק"ט: שכן תולין בצואר שחורזה בחוט אחר ותולה בצואר: וכעדשה מלמעלן שהנזם עשוי מב' פרקים שהחלק העליון עשוי כעדשה. ובו מחובר צנורה בראשו כדי לתלותו תוך האזן. והחלק התחתון של הנזם. שפורפו ע"י ויו יחד עם העדשה עשוי כקדירה קטנה שיש בה ב"ק: כקדרה טמא משום כלי בית קבול ולא משום כלי תכשיט דהרי אינו ראוי לתכשיט. מדא"א לתלותו באוזן. מיהו ע"כ מיירי שב"ק שלו עשוי לקבלה. שהאשה נותנת לתוכו דברים של ריח. דאל"כ ב"ק שאינו עשוי לקבלה אמק"ט [כרמב"ם כלים פ"ב ה"ג. ודלא כמשמע לכאורה שם רפי"ח]: וכעדשה טמא בפני עצמו משום תכשיט מדחזי עדיין בפ"ע שתתלהו באזנה בצנורא שבו: צינורא ר"ל ואם הויו שבראש העדשה שמכניסתו בנקב שבאזנה. נפרק מהעדשה: העשוי כמין אשכול ר"ל ואם הנזם עשוי כאשכול שהרבה גרגרים תלויין בהצנורא: ונפרק שנתפרקו הגרגרים היחידים כולן מהצנורא: טהור דכל גרגר יחידי אינו ראוי להתקשט בו ואמק"ט:
מלכת שלמה
פיקה של מתכת. כמין חצי כדור. אבל הר"ש ז"ל פי' בשם הערוך דגאון אחד פי' חטם של גמל דהיינו זממא דפרזלא. והיינו פיקא דקתני עלה בתוספתא ר' עקיבא מטהר ותרי תנאי אליבא דר' עקיבא ע"כ:
עימה. פי' הרמב"ם ז"ל הוא הכלי שכורכין עליו הפשתן או הצמר גפן בעת הטוייה. ובערוך אימה יש ששונים עימה פי' בלשון מקרא כישור ובלשון ישמעאל לקטא ע"כ והתימה על הר"ש והרא"ש ז"ל ור"ע ז"ל שלא פירשו בו דבר כאן. ומ"מ כבר פירשוהו לקמן רפכ"א:
סימפוניא וכו'. כלומר חוץ מסמפוניא שאם יש בה בית קבול כנפים אע"פ שמצופה טמאה:
6.
A metal spindle-knob:Rabbi Akiva says it is susceptible to impurity But the sages say it is not susceptible. If it was only plated [with metal] it is clean. A spindle, a distaff, a rod, a double flute and a pipe are susceptible to impurity if they are of metal, but if they are only plated [with metal] they are clean. If a double flute has a receptacle for the wings it is susceptible to impurity in either case.
משנה ז
קֶרֶן עֲגֻלָּה, טְמֵאָה. וּפְשׁוּטָה, טְהוֹרָה. אִם הָיְתָה מְצֻפִּית שֶׁלָּהּ שֶׁל מַתֶּכֶת, טְמֵאָה. הַקַּב שֶׁלָּהּ, רַבִּי טַרְפוֹן מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. וּבִשְׁעַת חִבּוּרָן, הַכֹּל טָמֵא. כַּיּוֹצֵא בוֹ, קְנֵי מְנוֹרָה, טְהוֹרִין. הַפֶּרַח וְהַבָּסִיס, טְמֵאִים. וּבִשְׁעַת חִבּוּרָן, הַכֹּל טָמֵא:
ברטנורה
קרן עגולה וקרן פשוטה. חצוצרות מקרני הבהמות עשויות פרקים פרקים מחוברים, אלא שאחת מהן צורתה עגולה ואחרת פשוטה. וחיבור הפרקים של עגולה קשים וצריכים אומן יותר מחיבור הפרקים של פשוטה, ומפני זה אמרו המחזיר קרן עגולה בשבת חייב חטאת, משא״כ בפשוטה:קרן עגולה טמאה. שיש לה בית קיבול. וקרן פשוטה טהורה, שאין לה בית קיבול. וקרנים דין כלי עצם יש להן, שפשוטיהן טהורים כפשוטי כלי עץ:מצופות. מקום הנחת הפה, והוא הקצר שבה. מלשון עומדים צפופים:טמאה. דחשבינן לה ככלי מתכות, ואף על פי שהיא פשוטה מקבלת טומאה:הקו שלה. הצד הרחב שבה אם היה של מתכות:ר׳ טרפון מטמא וחכמים מטהרים. והלכה כחכמים:קני מנורה טהורים. שאין להם שם בפני עצמן, ותנן לעיל בריש פרקין כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו, טמא:הפרח. מקום מושב הנר שבראש המנורה פרח שמו:בסיס. רגלי המנורה שהיא יושבת עליהן:
תוסופות יום טוב
קרן עגולה כו'. לשון הר"ב חצוצרות מקרני הבהמות. ועיין מ"ש בסוף מסכת קנים. דקרנות נקראו חצוצרות. ולשון הר"ש כלי שיר עשויין מקרן. כדכתיב (דניאל ג׳:ה׳) קל קרנא משרוקיתא:
וקרן פשוטה טהורה. פי' הר"ב שאין לה בית קבול. וקרנים דין כלי עצם יש להן כו' כדתנינן בר"פ:
[*מצופית. פי' הר"ב מקום הנחת הפה. והוא הקצר שבה. כלומר מקום הצר. שהרבה פעמים נמצא בלשונם שמשתמשים בל' קצר. והמכוון בו צר. ולפי שאינו רחב. קראוהו קצר. ומ"ש הר"ב מלשון עומדים צפופים. שבמ"ה פ"ה דאבות]:
הקב שלה. והר"ב העתיק הקו וכן נמצא במשנה שבדפוס הגמ'. גם הרמב"ם העתיק כן. אבל הר"ש העתיק כגי' הספר. ופי' בשם הערוך שהוא נרתק שלה וכלי הוא. כמו קב הקטע בפ' במה אשה [משנה ח] שהוא כלי ונרתק לרגל. וגם בנוסח מהר"ם הקב. וכן במשניות ישן ומנוקד:
רבי טרפון מטמא וחכמים מטהרין. נ"ל דמדתנן ובשעת חבורן הכל טמא. דהא דמטהרים החכמים ה"ט דאין לקו שם בפני עצמו. ופלוגתייהו כפלוגתת ר"ע וחכמים דלעיל [*ועיין שם]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
טמאיןמריש מכילתין עד כאן ריש פרק י"א נתפרשו כל דיני טומאת כ"ח. והן שקראן התנא דברייתא בתוספתא בשם בבא קמא. ומכאן עד סוף פרק כ"ו מפרש התנא. כל דיני כלי מתכות. ואח"כ כל דיני כלי עץ. ואח"כ כל הדינים ושייכים לב' מיני כלים הנ"ל וכל הדינים הללו כללן התנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא מציעא. ומשם עד סוף פרק ל' מפרש התנא כל דיני בגד עור ושק. ואח"כ כל דיני כלי זכוכית. וגם הנך כולהו כללן תנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא בתרא: אפי' פשוטיהן מק"ט מדאו'. דשאר כלים לבדן הוקשו במקרא א' לשק שיש לו ב"ק. אבל כלי מתכות לא הוקשו. ותו דהרי התורה אמרה בכלי מתכות. כל דבר אשר יבא באש וגו' אך במי נדה יתחטא. והרי בזה נכלל גם פשוטי כ"מ: נשברו טהרו ה"ה נקבו. והא דנקט נשברו היינו לרבותא דסיפא. דאע"ג דנשבר לגמרי אפ"ה כשחזר ותקנו חוזר לטומאה ישינה. ושיעור נקיבתו של כ"מ היינו אם ע"י הנקב או הסדק והשבר אינו ראוי עוד לתשמישו שבתחלה [כלקמן רפי"ד]: חזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן הישנה מדרבנן: אלא לטומאת הנפש דס"ל דהא דגזרו בכ"מ שיחזור לטומאה ישנה. היינו דאל"כ כשיתטמא לאדם שום כלי מתכות שלו לא ימתין ז"י להזאתו. אלא ינקבו כדי שיתטהר. ואח"כ יחזור ויתקנו יפה. ועי"ז ישתכחו דין מי חטאת [וזה טעמו של ר' יוחנן במ"ג]. ולרבנן גזירת טומאה ישנה הוא משום דאל"כ היו מדמין טבילה לשבירה. ויהיו סבורין מדשניהן מטהרין. לפיכך כמו בשבירה מתטהר בלי הזאה והע"ש. ה"נ בטבילה. ולא יהיה צריך הזאה ג' וז' קודם טבילה ולא הע"ש אח"כ. ואת"ל א"כ עכ"פ הוי סגי לן לתקן שכלי שנטמא ונטהר ע"י שבירה יהיה צריך הע"ש קודם שישתמש בו אחר שיתקנו. ול"ל שהצריכוהו טבילה. י"ל כיון דעכ"פ בנטמא במת לא סגי לן בהך תקנתא. יטעו עכ"פ לומר בנטמא במת א"צ הזאה. להכי משום לא פלוג גזרו דאף שנטמא בשאר טומאות ונטהרו ע"י שבירה. כשיחזור ויתקנם יחזרו לגמרי לטוי"ש. וגזרו רק בכלי מתכות. אף דגם כל כלי שטף אפשר שיהיה אב הטומאה ויצטרכו הזאה ג' וז'. ה"ט משום דרק כ"מ אפשר שיתהווה אבי אבות [עי' יבקש דעת סי' ח']. ויטמא לאדם וכלים הנוגע בהן בטומאה ז'. ולהכי מדקשה לאדם הנוגע בכ"מ הטמא להזהר ז"י שלא יגע בכלי או אדם טהור. והוא יוצא ובא ביניהן. להכי ודאי יבחרו טפי לטהר הכ"מ בנקיבה. ונמצא שתשתכח דין מי חטאת. משא"כ בשאר כלים. אף שאפשר שיתהוה הכלי אב ויטמא אדם עכ"פ אותו אדם טמא רק טומאת ערב ואינו מטמא כלל לאדם וכלים שיגע בהן. ואפי' למ"ד דגם בשאר כלים אפשר שיתהוו אבי אבות. עכ"פ רק בכלי מתכות גזרו מדאפשר לתקנו יפה אחר שנשבר. חיישינן טפי שיותר יחפוץ לטהרו בשבירה מלהמתין ז"י [כך נ"ל תוכן דברי הר"ש פ"ב דכלים מ"א. וערתוי"ט כאן שרוח אחרת היה אתו בזה]: כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו דהיינו שאין לו שם לווי. כגון סכין. מגל. מקדח. דכל כה"ג בשמו לבד ניכר שהוא כלי בפ"ע המיוחד לתשמיש אדם. ולהכי חשיב ומק"ט. לאפוקי ביש לו שם לווי. כגון צד הרחב שבחצוצרה שנקרא קב [כלקמן משנה ז'] והרי גם מדה נקרא קב. וגם הקטע יוצא בקב שלו. וכ"כ ענפי מנורה שנקראים קנים [שם] והרי גם הגדולים באגם נקראים קנים. לפיכך צריך לכל אחד שם לווי. כגון קב חצוצרה. קני מנורה. ומשום הכי אמק"ט. מפני שהם רק מקצת כלי. ואע"ג שאינן תשמישי כלי. רק הן מגוף הכלי בעצמו. אפ"ה מדע"י שם לווי שלהן ניכר שהן רק מקצת כלי אמק"ט רק כשמחוברין יחד כל חלקי הכלי [עי' רמב"ם פ"ט מכלים ה"ב. והראב"ד שם כ' דלא אתא לאפוקי רק כסויי כלים וחפויי כלים. וכ"כ גם הרא"ש הכא. ולא זכיתי להבין. דא"כ מ"ש כלי מתכות דנקט. הרי כל כסויי כלים טהורין [כפ"ב מ"ה] וכל חפויי כלים טהורין [כסוף פט"ז] וכל תשמישי כלים טהורים [פט"ז סמ"ז] אבל לרמב"ם לא קשה. דמדס"ל דהכא רק בפשוטי כלי מתכות מיירי דבשאר כלים טהורים לגמרי. להכי קאמר הכא דגם כלי מתכות דוקא ביש לו שם בפ"ע מק"ט ולא כשהוא חלק מכלי]: טמא מק"ט אפי' אין לו ב"ק. אבל ביש לו ב"ק. אפי' הוא רק חלק מכלי אחר אפ"ה מק"ט [רמב"ם פ"ט מכלים ה"ג]: חוץ מן הדלת של מתכות שבבית. ואמק"ט מדמיוחד לחברו בקרקע. אבל דלת כלים יש בהן חילוק [כפי"ב מ"ג] ואת"ל בל"ז דלת אמק"ט. מדנכלל בשם דלת גם דלת כלי. י"ל דלא מחשב כאין לו שם בפ"ע. רק בנכלל בשם א' ב' מיני כלים שאין תוארן ותשמישן שוה [כלעיל סי' ה'] אבל דלת בין אותו שבבית או שבכלי תוארן שוה. וגם תשמישן שוה. דהיינו לנעילת הפתח: ומן הנגר ריעגעל שקבוע בדלת: ומן המנעול שלאס שקבוע בדלת: והפותה שתחת הציר דע שדלתות שלהן לא היו קביעתן בפתח כמו אצלינו. שהצירים קבועים בצד הדלת. אבל צירי דלת שלהן היו בולטין מאמצע שפת הדלת למעלה ולמטה. והבליטה שלמעלה היה תחוב בחור שבמשקוף והבליטה שלמטה תחוב בחור שבאסקופה. אולם מפני שכל כובד הדלת הוא למטה טפי מלמעלה. לכן עושין כוס קטן מברזל ותוחבין אותו בהחור הנ"ל שבאסקופה. כדי שיסוב בתוכו הציר התחתון שבדלת. וזה כדי שלא יתרחב החור ההוא יותר ממדת הציר. ע"י סביבת הציר בו תדיר. והכוס ההוא נקרא פותא [ועי' לקמן סי' י"ג]: והציר הוא הציר שלמעלה ושלמטה בהדלת שגם הם עשויין ממתכות: והקורה רתוי"ט כ' שלא ידע פירושו. והמחה אותנו לפי' הר"ב בריש פרקין דלקמן [ובמחכ"ר משם סתר פתר. ולא נוכל לפרש כן הכא כ"א בדוחק גדול] . ולפענד"נ שהוא כעין קורנס שקבוע גם אצלינו בהדלת מבחוץ כדי לנקש בו על הדלת כל מי שירצה לכנוס והוא הוא הקורא לבני הבית שבפנים שיפתחו לו. או שקורא עי"ז לבני הבית להודיעם שרוצה לכנוס. מדאינו מדרך ארץ לכנוס לבית חבירו פתאום [כפסחים קי"ב]: והצינור נ"ל דמדכולהו מיני דנקט תנא במשנתינו עד השתא. תשמישי דלת נינהו. להכי מסתבר דגם צינור דנקט הכא. אינו צינור ממש שעשוי לזחילת מים. רק היינו צינורא דדשא [ברכות די"ח ב'] שעשוי כעין קנה חלולה קצרה. ותוחבין אותו בחור שבאסקופה נגד הציר שבאמצע הדלת. וכדי שתוך הקנה הזה תסוב הדלת על צירה. ויש עושין את הצינור הנ"ל מברזל שסתום למטה ככוס. ואז נקרא פותא [כלעיל סי' י']. ויש עושין הצנור הנ"ל שפתוח בב' קצוותיו כעין צנור [ועי' לעיל פ"ב סי' ל"ה]. ואפשר עוד דפותא דנקט תנא היינו מפתח. וכפי' הב' שהביא הערוך ערך פותא. ע"ש הכתוב והפותות לדלתות. והוא כלי שעשוי כעין יתד שתוחבין בצדדי הפתח לפני הדלת כדי למנוע פתיחת הדלת: שנעשו לקרקע אכולהו קאי דכולהו תשמישי קרקע הן. ואפי' לא נקבעו עדיין במחובר לקרקע. אפ"ה מדעשויין להשתמש במחובר אמק"ט. ונ"ל דאף דכל תשמישי קרקע כך דינן ומ"ש דנקט הנך. י"ל דלרבותא נקטינהו. אף דכל הנך גם כשיחוברו לקרקע יהיו נעין ונדין אילך ואילך וגם בקלות יסירם מחבורן. ורגיל להסירן ולטלטלן. אפ"ה אמק"ט: העושה כלים מן העשת ברזל חדש: ומן החררה הוא גוש שעושין ממנו הברזל. וכמו שבא ממחפורת שעדיין מעורב בעפר שבו. והגוש הזה הוא כעין חררה: ומן הסובב של גלגל טס עב של ברזל שהשליבות גלגלי העגלה תקועות בנקבים שבטס ההוא. ואין לחוש בטס הזה שכבר נטמא. דהרי אמק"ט מדמשמש לעגלה ככני כלים [כפי"ד מ"ה]: ומן הטסין ברזל מרודד בלעך בל"א. וג"כ אמק"ט דדוקא פשוטי כ"מ מק"ט. אבל זה אינו כלי: ומן הצפויין צפוי מתכות שע"ג כלי עץ. ואמק"ט כלקמן בפרקין: מכני כלים בסיס הכלי שהכלי עומד עליו: ומאוגני כלים רגילין היו לעשות שפה ממתכות לכלי עץ וכדומה. והיינו אוגני כלים ושניהן אמק"ט. מדהו"ל רק תשמישי כלים [כלקמו רפי"ב]: מאזני כלים בית אחיזה שלהן: מן השחולת מה שנשחל ונמשך בהתפשטות דופן הכלי בשפתו יותר מהראוי כשרדדו הכלי בקורנס. ולפיכך כדי לישר אח"כ שפת הדופן סביב בשוה. קוצצין השחולות ההוא אחר שגמרו הכלי. כדי ליפותו: ומן הגרודות מה שגורדין מהכלי בשעת מלאכתו ע"י פיילע בל"א. והרי שניהן באין מגולמי כלי מתכות שאמק"ט [כפי"ד מ"ה]: טהורין ר"ל כל הנך כלים שנעשו מדבר טהור אין חוששין בהן לטומאה ישנה: רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות דבקצץ לכלי לגמרי. אין הכלי שחזר ועשה מהקציצות חוזר לטומאה ישנה דלא שכיח שיקצץ אדם כל הכלי ויחזור ויעשנה כדי לטהרה עי"ז. ולא יבחר טפי להמתין לו ז"י להזאה. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה י"ח א']. ורבנן ס"ל דלא פלוג רבנן בתקנתייהו. אבל משברי וכו': מן הגרוטים שברי כלים הם חתיכות גדולות שנשברו מכלים וגרוטאות הם חתיכות קטנות מכלי שנשבר והרי בכלי ההיא יש לחוש שטמאה היתה: ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלי אף דמסמרות אמק"ט מדהו"ל תשמישי כלים [כפי"ב מ"ה] עכ"פ מדנעשו מכלים חיישינן שהכלי ההוא טמא הי'. ואף שהשתא נעשה ממנו כלי אחר שלא כאותו שנטמא תחלה. וגם בשעה שנעשו מסמרם מהן נטהרו. אפ"ה כשחזר ועשה מהמסמרים כלים חוזרים לטוי"ש: מן המסמרות ר"ל מן סתם מסמרות שאין ידוע אם נעשו מעשת או מכלי ישן: בית שמאי מטמאין דגזרו הני אטו הני: ובית הלל מטהרין נ"ל דטעמייהו דב"ה מדהו"ל ס"ס. ספק שמא מעשת וספק שמא מכלי טהור נעשו. ואע"ג דברה"י גם ס"ס טמא [כפ"ו דטהרות מ"ד] הכא שאני דלא הוחזק כאן שום טומאה ידועה. ואין מחזיקין טומאה. ותו דהרי בל"ז טומאה שגזרו בכלים הנמצאים. הוא חומרא יתירה. דהחשש שנטמא הכלי הוא ספק בנוגע שאין בו דעת לשאול [כסוטה כ"ט א'] ובכה"ג אפי' ברה"י טהור [כנדה ד"ד ב'] ולפיכך דיינו שנגזרה טומאה על כלי שוודאי נעשה ממנו. ולא בספקו: ברזל טמא ברזל אפי' הוא מכלי מתכות טמא שנשבר טהור הוא. אלא ר"ל שברזל זה הוא מכלי מתכות טמא שנשבר ודאי: שבללו עם ברזל טהור ועשה מהתערובות כלי: טמא חוזר לטוי"ש [ועי' מכשירין פ"ב מ"ג]: וכן מן החלמא ברזל שחוק שבא מכלי שהיה טמא וערבו עם מין טיט המדבק ביותר. כעין טיט היון. שנקרא חלמא [ואפשר שמשמעותו חלמון ביצה] כדי לדבק בו סדקי כלי. ועשה מהתערובות הזה כלי אם רוב מהטמא וכו': ומן הגללים ברזל שחוק מכלי טמא כנ"ל שעירבו עם גללי בקר ועשה ממנו כלי. ג"כ אם רוב וכו' ומהכא ולהלן לא איירי תנא מדיני טוי"ש. רק מודיענו איזה כלי מק"ט או לא: קלוסטרא הוא בריח מתכות עשוי כקלונס. וכפתר עב בראשו. ומריצין אותו בפנים בהבית תוך ב' טבעות או תוך ב' ווין שמזה ומזה במזוזות הדלת. כדי לסגור הבית. נמצא שהקליסטר עשוי לתשמיש מחובר לקרקע: טמאה ר"ל מק"ט דמדיש כפתור בראשו לוקחין אותו לפעמים לדוך בו בשמים וכדומה. לפיכך אזלינן לחומרא ומק"ט: ומצופה אם קלוסטר זה הוא מעץ ומצופה במתכות: טהורה דבטל הצפוי שהוא ממתכות לגבי עיקר הכלי שהוא פשוטי כלי עץ וא"ת מאי איריא קלוסטר שמשתמש גם לקרקע. הרי כל כלים המצופים טהורין [כרבנן חגיגה כ"ז א']. נ"ל דקמ"ל קלוסטר אף שהצפוי של הכפתור מועיל הרבה להדיך בו היטב הדק. ולהכי סד"א דמה"ט העץ שבתוכו הו"ל כעץ המשמש את המתכות שמק"ט [כפי"ג מ"ו] קמ"ל: הפין הוא הענגעל שלאס בל"א. שעשוי מב' חלקים. העליון עשוי כקשת. ונקרא פין. והתחתון שהוא כארגז שמכניסין הפין לתוכו לסגור. והוא הנקרא פורנא: טמאין כל א' מהן מק"ט בפ"ע. דסד"א מדהן ב' כלים שעושין מלאכה א'. מחשבו כב' אברים של גוף כלי א'. ואמק"ט רק בשעת חבורן [כמשנה ה' וז'] קמ"ל דהכא שאני. דכל א' מחלקי הכלי עושה פעולה אחרת. להכי כ"א לבדו מק"ט [כך נ"ל כוונת הרא"ש]: שומטה ע"י גרירה ולא בטלטול להדיא [כך כתב הר"ש והר"ב והם דברי רש"י [שבת קכ"ד א'] ואני בעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא שומטה בגרירה שייך שפיר. אבל לחלותה בגרירה היכא משכחת לה. ול"מ היה נ"ל דהוכחת הש"ס התם הוא. דמדלא שרי לטלטלה. רק בשכבר תלויה בפתח מע"ש ש"מ דקודם התרת כלים שנו]: ר' טרפון אומר הרי היא לו ככל הכלים ומטלטלת בחצר דגם להסירו מפתח ראשון מותר להדיא. ונקט הך מלתא הכא. מדמיירי לעיל בקלוסטרא: עקרב של פרומביא פרומביא הוא הרסן שעשוי מרצועות שמלבישן לבהמה סביב לראשה ובהפרומביא מחובר שלשלת קטנה בתמונת עקרב שמניחין להבהמה לתוך פיה. שעי"ז יוכל להטות הבהמה ברצועה שקשורה בעקרב. לימין או לשמאל בהליכה: טמאה לרמב"ם מדיש לו שם בפ"ע ולראב"ד מדעשוי לעכבה שלא תרוץ הו"ל תשמיש אדם: ולחיים הן ב' טסין מתכות שברסן נגד לחיי הבהמה לקשוט: טהורים מדאין ללחיים שם בפ"ע [כמשנה ח'] ולהכי אפי' היה להן ב"ק דאז א"צ שיהיה להכלי שם בפ"ע. עכ"פ כיון דתכשיט בהמה הוא. אמק"ט [כריש פי"ב] ובכה"ג אפי' ביש לו ב"ק. כל שמתחלה לא נעשה לקבל לו לאדם אמק"ט [כתוס' שבת דנ"ט א' ד"ה הואיל. ורמב"ם פ"ח מכלים ה"ז. ופ"ט ה"ב]: ר' אליעזר מטמא בלחיים נ"ל דס"ל דהא דכשאין להכלי שם בפ"ע. או שכשהוא תכשיט בהמה אמק"ט. היינו דוקא כשאינן מיוחדין לחברן בכלי אחר המק"ט. אבל לחיים אלו. כיון שהן תכשיט רק כשהן מחוברין לפרומביא. ואז טמאין משום עקרב וכדמסיק. ה"נ כשהן לבדן מק"ט: וחכ"א אין טמא אלא עקרב ולא הכלים שבין עקרב לרסן. ולת"ק רק לחיים טהורין: ובשעת חבורן העקרב והלחיים בהפרומביא: הכל טמא עקרב ולחיים. דבנגע טומאה בא' מהן נטמא חבירו. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: פיקה של מתכת הוא כדור קטן של מתכות שהאשה תוחבתו בראש הפלך כשטווה בו. כדי להכביד ראש הפלך יפה למטה. שעי"ז יתמתח החוט הנטווה יפה: וחכמים מטהרין מדאין להכדור שם בפ"ע. דיש כדור שנקרא פיקה. ומשתמש לדבר אחר [ועי' פי"ז מי"ב] וכל כה"ג אמק"ט מדהו"ל רק מקצת כלי. ור"ע מטמא מדעכ"פ אצל הטווין מורגל לומר פיקה סתם. ואפ"ה כל אדם יודע שהוא של פלך מדעסקן בו כל היום בטווייתן. [וא"ת עכ"פ הרי הו"ל מתכות המשמש לפשוטי כלי עץ שאמק"ט [כפי"ג מ"ו]. י"ל זהו רק בשניהן עשויין לתכלית א'. כפותחת ופין ששניהן עשויין להסגיר. אלא שהפין הוא העיקר והפותחת משמשו. משא"כ הכא הפלך עשוי לכרוך עליו החוט הנטווה והפיקה עשוי לתכלית אחר. להכביד הפלך שעי"ז יהיה החוט שזור. לפיכך לא הו"ל כמשמשו]: הכוש הוא פלך וצורתו כעין מקל קטן שכורכין עליו חוט הנטווה: והאימה הוא צנורא דקה כעין מחט עקום בעוקצו. וצריכין לו באריגת משי. וי"א שהוא המקל הארוך שכרוך עליו הצמר או הפשתן שממנו טווין החוט על הפלך: והמקל של מתכות וכדמסיק. אבל מקל של עץ טהור מכלום [כשבת ס"ו א']: וסימפוניה כלי זמר: של מתכת אכולהו קאי: ומצופין טהורים ואע"ג דכל הצפויין טהורין [כלעיל מ'] ומ"ש דנקט הנך. נ"ל דה"ט מדסד"א דדוקא בא"צ הצפוי לתשמיש הכלי. אבל הנך כולם הרי הצפוי מהני לתשמישו. דבפיקא כוש ואימה נוח טפי לטוות כשהכלים הללו ממתכות וכבדים. וכ"כ מקל דלעיל צפוי מתכות שבו לחזקו כדי לתמוך עליו יפה. או כדי להכות בו בכח [עי' פי"ד מ"ב] וכ"כ בכלי זמר מועיל הצפוי לצלצל טפי הקול [עי' ערכין ד"י ע"ב] והו"א דבכל כה"ג לא הו"ל כמי שאינו קמ"ל: אם יש בה בית קבול כנפים שמניחין בב"ק שבו כלים דקים ככנפים. כדי להנעים הזמר ע"י נענוען בהרעדת הקול: טמאה ר"ל אפי' הסמפוניא מצופה. עכ"פ הב"ק של עץ שבו שאינו מצופה. והוא מחובר בו מק"ט. ועי"ז גם הסמפוניא שהוא עמו כלי א' מק"ט עמו: קרן עגולה חצוצרה עקומה מקרן בהמה. והוא עשוי מפרקים. וכ"כ חצוצרה פשוטה שנעשה מקרן בהמה נעשה מפרקים. ולשניהן יש ב"ק שמתהווה כשיתחברו פרקיה: ופשוטה טהורה דרק העגולה. מדקשה לפרק אבריה. אינה עשויה להתפרק להכי הב"ק שנתהווה ע"י החזרת פרקיה מחשב ב"ק. אבל חצוצרה הפשוטה בקלות יפרקו אבריה זה מזה. ולא מחשב הב"ק שנעשה ע"י חיבור הפרקים כבית קבול ממש [וערפ"ב]. והא דנקט הך דין כלי עצם הכא בין דיני כלי מתכות משום סיפא. בהיה בה מצופת מתכות: אם היתה מצופית שלה מקום הנחת פה התוקע: של מתכת טמאה ר"ל המצופית מק"ט. אף שהיא פשוטי כ"מ. וקמ"ל נמי דלא הוה כמתכת המשמש לעץ [כפי"ג מ"ו] דהכא שאני. דרק המצופית מסייע להנעים הקול: הקב שלה ר"ל ואם צד הרחב של החצוצרה שמקרן. היתה של מתכות [ולערוך ר"ל נרתק של חצוצרה. ולא זכיתי להבין. דא"כ מה זה דקאמר בסיפא. ובשעת חבורן הכל טמא. ואי בנרתק. הרי בל"ז העשוי לתיק גם בלי חבורן מק"ט [כספט"ז] ותו מה חיבור שייך לנרתק עם החצוצרה שרק מונחת בתוכה וצ"ע]: רבי טרפון מטמא מדהו"ל כ"מ שא"צ ב"ק: וחכמים מטהרין דשם קב כולל נמי מדה. ונמצא שאין לו שם בפ"ע. ור"ט ס"ל כר"ע לעיל [סי' נ"ד] דכל שם של כלי שנצטרך לבעלי מלאכה. אפי' יש כלי אחר שיש לו ג"כ שם כזה. עכ"פ כיון דבעלי המלאכה המשתמשין בכלי ההוא קורין אותה סתם. ומפני שהם הם המשתמשין בו ניכר וידוע הוא לכל לאיזה כלי מתכוון. ה"נ כיון שבין המזמרים ידוע הוא הכלי בשם סתם הו"ל כיש לו שם בפ"ע: ובשעת חבורן הקרן והקב עם המצופית: הכל טמא לכ"ע בנגע בו טומאה בכל מקום מק"ט. משום המצופית דהמחובר לטמא טמא [פי"ב סמ"ב]: כיוצא בו קני מנורה טהורין ר"ל הקנים כשהן מפורקין מהמנורה אמק"ט. מדאין להם שם בפ"ע [כלעיל סי' ה']: הפרח מקום השמן והפתילה: והבסיס מושב רגלה הרחב: טמאים אף דגם הנך אין להן שם בפ"ע. עכ"פ יש להן ב"ק. וא"צ לב"ק שם בפ"ע: קסדא כובע נחושת שלובשין במלחמה. וקמ"ל אף דלענין שבת לכתחילה לאו מנא [כשבת פ"ו מ"ב]: ולחיים טסין שבלחיי הלוחם: טהורים מדאין להן שם בפ"ע: אם יש בהן בית קבול מים לשתות בהן במלחמה [ומדלא הוה סגי ליה למנקט ב"ק לחודא ש"מ כתוס' לעיל סי' מ"ח]: טמאים תנא והדר מפרש כגון הכידון וכו': הכידון רומח קטן: הניקון הוא הברזל המחודד שבראש החנית: והמגפיין בתי שוקים מברזל שלובשן במלחמה: והשריון פאנצער בל"א: כל תכשיטי נשים טמאים מק"ט. כגון עיר וכו': עיר של זהב עשוי ככתר בתמונת ירושלים שמושיבת בראשה: קטליות שלשלת של מתכת עשוי חוליות חוליות שתלבש האשה סביב צוארה: וטבעת בין שיש לה חותם ובין שאין לה חותם נקט הכי. דאע"ג דלענין שבת ביש עליה חותם לא מחשב כלי לאשה. הכא בטומאה שאני. דעכ"פ כלי מעשה הוא. אבל לענין שבת מדלא חזי לאשה מחשב משא עכ"פ [שבת ד"ס א']: נזמי האף כולן מק"ט אף שהן פשוטי כלי מתכות: קטלה שחוליות שלה של מתכות וחרוזות בחוט וכו': שכל אחת ואחת מחוליות המתכות: טמא וכ"ש כשכולן שלמין וחרוזות בו. דאע"ג דאינו מק"ט מחמת האבנים. עכ"פ מק"ט מחמת החוט. וכולן כלי א' הן. ולא הוה החוט כתשמישי כלים. אלא כחלק מהכלי: שירי קטלא שנפסק החוט שחרוזות בו החוליות. כמה צריך שישתייר מהחוליות יחד שיק"ט עדיין: כמלוא צואר קטנה ר"ל אם נשאר חוט שלם עם חוליות כפי הצריך סביב לצואר בת קטנה לקשטה מק"ט. ונ"ל דקטנה היינו ילדה בת יומא [כרפ"ח דשבת]: טמאה אפי' לא נשאר בהחוט רק טבעת א' מק"ט: שכן תולין בצואר שחורזה בחוט אחר ותולה בצואר: וכעדשה מלמעלן שהנזם עשוי מב' פרקים שהחלק העליון עשוי כעדשה. ובו מחובר צנורה בראשו כדי לתלותו תוך האזן. והחלק התחתון של הנזם. שפורפו ע"י ויו יחד עם העדשה עשוי כקדירה קטנה שיש בה ב"ק: כקדרה טמא משום כלי בית קבול ולא משום כלי תכשיט דהרי אינו ראוי לתכשיט. מדא"א לתלותו באוזן. מיהו ע"כ מיירי שב"ק שלו עשוי לקבלה. שהאשה נותנת לתוכו דברים של ריח. דאל"כ ב"ק שאינו עשוי לקבלה אמק"ט [כרמב"ם כלים פ"ב ה"ג. ודלא כמשמע לכאורה שם רפי"ח]: וכעדשה טמא בפני עצמו משום תכשיט מדחזי עדיין בפ"ע שתתלהו באזנה בצנורא שבו: צינורא ר"ל ואם הויו שבראש העדשה שמכניסתו בנקב שבאזנה. נפרק מהעדשה: העשוי כמין אשכול ר"ל ואם הנזם עשוי כאשכול שהרבה גרגרים תלויין בהצנורא: ונפרק שנתפרקו הגרגרים היחידים כולן מהצנורא: טהור דכל גרגר יחידי אינו ראוי להתקשט בו ואמק"ט:
מלכת שלמה
הקו שלה. ברוב ספרי כתיבת יד כתוב קב בבי"ת וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
7.
A curved horn is susceptible to impurity but a straight one is clean. If its mouthpiece was covered with metal it is unclean. If its broad side [is covered with metal]: Rabbi Tarfon says it is susceptible to impurity But the sages say it is clean. While they are joined together the whole is susceptible to impurity. Similarly: the branches of a candlestick are clean. And the cups and the base are susceptible to impurity, But while they are joined together the whole is susceptible to impurity.
משנה ח
קַסְדָּא, טְמֵאָה. וּלְחָיַיִם, טְהוֹרִים. אִם יֵשׁ בָּהֶן בֵּית קִבּוּל מַיִם, טְמֵאִים. כָּל כְּלֵי הַמִּלְחָמָה, טְמֵאִים. הַכִּידוֹן, הַנִּיקוֹן, וְהַמַּגָּפַיִן, וְהַשִּׁרְיוֹן, טְמֵאִין. כָּל תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים, טְמֵאִים. עִיר שֶׁל זָהָב, קַטְלָיוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת, וְטַבַּעַת, בֵּין שֶׁיֶּשׁ לָהּ חוֹתָם וּבֵין שֶׁאֵין לָהּ חוֹתָם, נִזְמֵי הָאָף. קַטְלָה שֶׁחֻלְיוֹת שֶׁלָּהּ שֶׁל מַתָּכוֹת בְּחוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן אוֹ שֶׁל צֶמֶר, נִפְסַק הַחוּט, הַחֻלְיוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁכָּל אַחַת וְאַחַת כְּלִי בִפְנֵי עַצְמָהּ. חוּט שֶׁל מַתָּכוֹת, וְחֻלְיוֹת שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְשֶׁל זְכוּכִית, נִשְׁתַּבְּרוּ הַחֻלְיוֹת, הַחוּט בִּפְנֵי עַצְמוֹ קַיָּם, טָמֵא. שְׁיָרֵי קַטְלָא, כִּמְלֹא צַוַּאר קְטַנָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ טַבַּעַת אַחַת, טְמֵאָה, שֶׁכֵּן תּוֹלִין בַּצַּוָּאר:
ברטנורה
קסדא. כובע נחשת שנותנים אנשי המלחמה על ראשן:ולחיים. טסין של ברזל שנותנים על לחייהן:אם יש בהן בית קיבול מים. ששותין בהם מים במלחמה:כידון. רומח קטן שביד השרים והמלכים:ניקון. כמו קינון. לשון ומשקל קינו (שמואל ב׳ כ״א). והוא הברזל שבתוך הרומח:מגפיים. בתי שוקים של ברזל שנושאין אנשי המלחמה:תכשיטי נשים. אף על פי שאין עשויין למלאכה אלא לנוי, מרבינן להו מקרא דכתיב (במדבר ל״א) וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים:עיר של זהב. כמין עטרה נותנות הנשים בראשן עשויה כצורת ירושלים:קטליות. חוטים של זהב שנותנות סביב הצואר. ומפני שהאשה חונקת עצמה בהן כדי שתיראה בעלת בשר, לכך נקראים קטליות:ונזמים. יש מהן נזמי האף ויש מהן נזמי האוזן:בחוט של פשתן. שהיו החוליות נקובות ומלאו מהן החוט:החוליות טמאות. דכל חדא באנפי נפשא חשיבא כלי מעשה:של אבנים. שהיו מרגליות ואבנים נקובות ומלאו מהן החוט:טמא. החוט, הואיל ושל מתכת הוא:כמלוא צואר קטנה. כמלוא צואר של בת קטנה:
תוסופות יום טוב
הכידון. פירש הר"ב רומח קטן שביד השרים ומלכים. כמו נטה בכידון אשר בידך דיהושע (ח). והר"ש כתב. כדכתיב וכידון נחושת דגלית (שמואל א י״ז:ו׳) משום דביה כתיב שהוא של מתכות:
הכידון וכו'. כלומר כגון הכידון וכו'. ועיין בסמוך:
תכשיטי נשים טמאים. כתב הר"ב מרבינן להו מקרא דכתיב וכל וכו'. וכ"כ הר"ש בשם ספרי זוטא [*ונשים לאו דוקא. שהרי מונה אף של אנשים. אלא נקט דשכיחי טפי] עיין מ"ש בר"פ דלקמן:
עיר של זהב כו'. הובא מהן קצתן מתכשיטי הנשים על צד המשל. כמו שעשה בכלי [המלחמה]. הרמב"ם:
נזמים. לשון הר"ב יש מהן נזמי האף ויש מהן נזמי האזן. ומיהו הכא בנזמי האזן. דהא נזמי האף תני להו בסיפא. ועיין רפ"ו דשבת. ובמשנה ו פ"ק דסוטה [מש"ש]. ולשון הרמב"ם נזמים שני מינים. מהן שיתלו באזן כמו שעושין היום. ומהן יתלו באף. כמו שהיו עושין כן בזמן ההוא ע"כ:
וטבעת בין שיש כו'. כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה כו'. רש"י פ"ו דשבת דף נט:
שיש עליה חותם. בגמ' פ"ו דשבת [שם] רמינן ממתני' דהתם דלא תצא אשה בטבעת שיש עליה חותם ואם יצתה חייבת חטאת. שמע מינה דלאו תכשיט הוא לה. ואילו הכא קתני לה בהדי תכשיטי נשים. ומשני רבא דהא דקתני הכא וטבעת בין שיש כו'. לאו ארישא דאיירי בתכשיטי נשים קיימי תרווייהו. אלא לצדדין קתני. יש עליה חותם תכשיטין דאיש. אין עליה חותם תכשיטין דאשה:
שחוליות שלה. פירש מהר"ם לשון וחלי כתם (משלי כה יב):
שירי קטלא כמלא צואר קטנה. תימה האי שירי קטלא היכי דמי אי בחוט של פשתן וחוליות של מתכות. למה לי מלא צואר. הא כל חוליא בפני עצמה טמאה. ואי בחוט של פשתן וחוליות של מרגליות. כיון דחוט לאו בר קבולי טומאה משום מרגליות לא נחתא ליה טומאה. דה"ל כלי אבנים. ואי בחוט של מתכות שנפסק איירי. דבעינן שישתייר מן החוט מלא צואר בת קטנה. מאי קא מהדר ר"א אפי' טבעת אחת. הר"ש. ויש ליישב דר' אליעזר ה"ק. אפי' כמלא טבעת אחת. כלומר שאם שייר בחוט כמלא טבעת. שכן תולין בצואר כטבעת מחוט של מתכת כך נ"ל. אח"כ מצאתי בדברי מהר"ם שכתב וז"ל. מיהו נ"ל דמיירי בקטלא של פרקים. שאין מכניסין אותן בחוט אלא כזה*.? ומשער ת"ק כמלא צואר קטנה. ור' אליעזר קאמר אפילו טבעת אחת. דרך לתלות בצואר. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
טמאיןמריש מכילתין עד כאן ריש פרק י"א נתפרשו כל דיני טומאת כ"ח. והן שקראן התנא דברייתא בתוספתא בשם בבא קמא. ומכאן עד סוף פרק כ"ו מפרש התנא. כל דיני כלי מתכות. ואח"כ כל דיני כלי עץ. ואח"כ כל הדינים ושייכים לב' מיני כלים הנ"ל וכל הדינים הללו כללן התנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא מציעא. ומשם עד סוף פרק ל' מפרש התנא כל דיני בגד עור ושק. ואח"כ כל דיני כלי זכוכית. וגם הנך כולהו כללן תנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא בתרא: אפי' פשוטיהן מק"ט מדאו'. דשאר כלים לבדן הוקשו במקרא א' לשק שיש לו ב"ק. אבל כלי מתכות לא הוקשו. ותו דהרי התורה אמרה בכלי מתכות. כל דבר אשר יבא באש וגו' אך במי נדה יתחטא. והרי בזה נכלל גם פשוטי כ"מ: נשברו טהרו ה"ה נקבו. והא דנקט נשברו היינו לרבותא דסיפא. דאע"ג דנשבר לגמרי אפ"ה כשחזר ותקנו חוזר לטומאה ישינה. ושיעור נקיבתו של כ"מ היינו אם ע"י הנקב או הסדק והשבר אינו ראוי עוד לתשמישו שבתחלה [כלקמן רפי"ד]: חזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן הישנה מדרבנן: אלא לטומאת הנפש דס"ל דהא דגזרו בכ"מ שיחזור לטומאה ישנה. היינו דאל"כ כשיתטמא לאדם שום כלי מתכות שלו לא ימתין ז"י להזאתו. אלא ינקבו כדי שיתטהר. ואח"כ יחזור ויתקנו יפה. ועי"ז ישתכחו דין מי חטאת [וזה טעמו של ר' יוחנן במ"ג]. ולרבנן גזירת טומאה ישנה הוא משום דאל"כ היו מדמין טבילה לשבירה. ויהיו סבורין מדשניהן מטהרין. לפיכך כמו בשבירה מתטהר בלי הזאה והע"ש. ה"נ בטבילה. ולא יהיה צריך הזאה ג' וז' קודם טבילה ולא הע"ש אח"כ. ואת"ל א"כ עכ"פ הוי סגי לן לתקן שכלי שנטמא ונטהר ע"י שבירה יהיה צריך הע"ש קודם שישתמש בו אחר שיתקנו. ול"ל שהצריכוהו טבילה. י"ל כיון דעכ"פ בנטמא במת לא סגי לן בהך תקנתא. יטעו עכ"פ לומר בנטמא במת א"צ הזאה. להכי משום לא פלוג גזרו דאף שנטמא בשאר טומאות ונטהרו ע"י שבירה. כשיחזור ויתקנם יחזרו לגמרי לטוי"ש. וגזרו רק בכלי מתכות. אף דגם כל כלי שטף אפשר שיהיה אב הטומאה ויצטרכו הזאה ג' וז'. ה"ט משום דרק כ"מ אפשר שיתהווה אבי אבות [עי' יבקש דעת סי' ח']. ויטמא לאדם וכלים הנוגע בהן בטומאה ז'. ולהכי מדקשה לאדם הנוגע בכ"מ הטמא להזהר ז"י שלא יגע בכלי או אדם טהור. והוא יוצא ובא ביניהן. להכי ודאי יבחרו טפי לטהר הכ"מ בנקיבה. ונמצא שתשתכח דין מי חטאת. משא"כ בשאר כלים. אף שאפשר שיתהוה הכלי אב ויטמא אדם עכ"פ אותו אדם טמא רק טומאת ערב ואינו מטמא כלל לאדם וכלים שיגע בהן. ואפי' למ"ד דגם בשאר כלים אפשר שיתהוו אבי אבות. עכ"פ רק בכלי מתכות גזרו מדאפשר לתקנו יפה אחר שנשבר. חיישינן טפי שיותר יחפוץ לטהרו בשבירה מלהמתין ז"י [כך נ"ל תוכן דברי הר"ש פ"ב דכלים מ"א. וערתוי"ט כאן שרוח אחרת היה אתו בזה]: כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו דהיינו שאין לו שם לווי. כגון סכין. מגל. מקדח. דכל כה"ג בשמו לבד ניכר שהוא כלי בפ"ע המיוחד לתשמיש אדם. ולהכי חשיב ומק"ט. לאפוקי ביש לו שם לווי. כגון צד הרחב שבחצוצרה שנקרא קב [כלקמן משנה ז'] והרי גם מדה נקרא קב. וגם הקטע יוצא בקב שלו. וכ"כ ענפי מנורה שנקראים קנים [שם] והרי גם הגדולים באגם נקראים קנים. לפיכך צריך לכל אחד שם לווי. כגון קב חצוצרה. קני מנורה. ומשום הכי אמק"ט. מפני שהם רק מקצת כלי. ואע"ג שאינן תשמישי כלי. רק הן מגוף הכלי בעצמו. אפ"ה מדע"י שם לווי שלהן ניכר שהן רק מקצת כלי אמק"ט רק כשמחוברין יחד כל חלקי הכלי [עי' רמב"ם פ"ט מכלים ה"ב. והראב"ד שם כ' דלא אתא לאפוקי רק כסויי כלים וחפויי כלים. וכ"כ גם הרא"ש הכא. ולא זכיתי להבין. דא"כ מ"ש כלי מתכות דנקט. הרי כל כסויי כלים טהורין [כפ"ב מ"ה] וכל חפויי כלים טהורין [כסוף פט"ז] וכל תשמישי כלים טהורים [פט"ז סמ"ז] אבל לרמב"ם לא קשה. דמדס"ל דהכא רק בפשוטי כלי מתכות מיירי דבשאר כלים טהורים לגמרי. להכי קאמר הכא דגם כלי מתכות דוקא ביש לו שם בפ"ע מק"ט ולא כשהוא חלק מכלי]: טמא מק"ט אפי' אין לו ב"ק. אבל ביש לו ב"ק. אפי' הוא רק חלק מכלי אחר אפ"ה מק"ט [רמב"ם פ"ט מכלים ה"ג]: חוץ מן הדלת של מתכות שבבית. ואמק"ט מדמיוחד לחברו בקרקע. אבל דלת כלים יש בהן חילוק [כפי"ב מ"ג] ואת"ל בל"ז דלת אמק"ט. מדנכלל בשם דלת גם דלת כלי. י"ל דלא מחשב כאין לו שם בפ"ע. רק בנכלל בשם א' ב' מיני כלים שאין תוארן ותשמישן שוה [כלעיל סי' ה'] אבל דלת בין אותו שבבית או שבכלי תוארן שוה. וגם תשמישן שוה. דהיינו לנעילת הפתח: ומן הנגר ריעגעל שקבוע בדלת: ומן המנעול שלאס שקבוע בדלת: והפותה שתחת הציר דע שדלתות שלהן לא היו קביעתן בפתח כמו אצלינו. שהצירים קבועים בצד הדלת. אבל צירי דלת שלהן היו בולטין מאמצע שפת הדלת למעלה ולמטה. והבליטה שלמעלה היה תחוב בחור שבמשקוף והבליטה שלמטה תחוב בחור שבאסקופה. אולם מפני שכל כובד הדלת הוא למטה טפי מלמעלה. לכן עושין כוס קטן מברזל ותוחבין אותו בהחור הנ"ל שבאסקופה. כדי שיסוב בתוכו הציר התחתון שבדלת. וזה כדי שלא יתרחב החור ההוא יותר ממדת הציר. ע"י סביבת הציר בו תדיר. והכוס ההוא נקרא פותא [ועי' לקמן סי' י"ג]: והציר הוא הציר שלמעלה ושלמטה בהדלת שגם הם עשויין ממתכות: והקורה רתוי"ט כ' שלא ידע פירושו. והמחה אותנו לפי' הר"ב בריש פרקין דלקמן [ובמחכ"ר משם סתר פתר. ולא נוכל לפרש כן הכא כ"א בדוחק גדול] . ולפענד"נ שהוא כעין קורנס שקבוע גם אצלינו בהדלת מבחוץ כדי לנקש בו על הדלת כל מי שירצה לכנוס והוא הוא הקורא לבני הבית שבפנים שיפתחו לו. או שקורא עי"ז לבני הבית להודיעם שרוצה לכנוס. מדאינו מדרך ארץ לכנוס לבית חבירו פתאום [כפסחים קי"ב]: והצינור נ"ל דמדכולהו מיני דנקט תנא במשנתינו עד השתא. תשמישי דלת נינהו. להכי מסתבר דגם צינור דנקט הכא. אינו צינור ממש שעשוי לזחילת מים. רק היינו צינורא דדשא [ברכות די"ח ב'] שעשוי כעין קנה חלולה קצרה. ותוחבין אותו בחור שבאסקופה נגד הציר שבאמצע הדלת. וכדי שתוך הקנה הזה תסוב הדלת על צירה. ויש עושין את הצינור הנ"ל מברזל שסתום למטה ככוס. ואז נקרא פותא [כלעיל סי' י']. ויש עושין הצנור הנ"ל שפתוח בב' קצוותיו כעין צנור [ועי' לעיל פ"ב סי' ל"ה]. ואפשר עוד דפותא דנקט תנא היינו מפתח. וכפי' הב' שהביא הערוך ערך פותא. ע"ש הכתוב והפותות לדלתות. והוא כלי שעשוי כעין יתד שתוחבין בצדדי הפתח לפני הדלת כדי למנוע פתיחת הדלת: שנעשו לקרקע אכולהו קאי דכולהו תשמישי קרקע הן. ואפי' לא נקבעו עדיין במחובר לקרקע. אפ"ה מדעשויין להשתמש במחובר אמק"ט. ונ"ל דאף דכל תשמישי קרקע כך דינן ומ"ש דנקט הנך. י"ל דלרבותא נקטינהו. אף דכל הנך גם כשיחוברו לקרקע יהיו נעין ונדין אילך ואילך וגם בקלות יסירם מחבורן. ורגיל להסירן ולטלטלן. אפ"ה אמק"ט: העושה כלים מן העשת ברזל חדש: ומן החררה הוא גוש שעושין ממנו הברזל. וכמו שבא ממחפורת שעדיין מעורב בעפר שבו. והגוש הזה הוא כעין חררה: ומן הסובב של גלגל טס עב של ברזל שהשליבות גלגלי העגלה תקועות בנקבים שבטס ההוא. ואין לחוש בטס הזה שכבר נטמא. דהרי אמק"ט מדמשמש לעגלה ככני כלים [כפי"ד מ"ה]: ומן הטסין ברזל מרודד בלעך בל"א. וג"כ אמק"ט דדוקא פשוטי כ"מ מק"ט. אבל זה אינו כלי: ומן הצפויין צפוי מתכות שע"ג כלי עץ. ואמק"ט כלקמן בפרקין: מכני כלים בסיס הכלי שהכלי עומד עליו: ומאוגני כלים רגילין היו לעשות שפה ממתכות לכלי עץ וכדומה. והיינו אוגני כלים ושניהן אמק"ט. מדהו"ל רק תשמישי כלים [כלקמו רפי"ב]: מאזני כלים בית אחיזה שלהן: מן השחולת מה שנשחל ונמשך בהתפשטות דופן הכלי בשפתו יותר מהראוי כשרדדו הכלי בקורנס. ולפיכך כדי לישר אח"כ שפת הדופן סביב בשוה. קוצצין השחולות ההוא אחר שגמרו הכלי. כדי ליפותו: ומן הגרודות מה שגורדין מהכלי בשעת מלאכתו ע"י פיילע בל"א. והרי שניהן באין מגולמי כלי מתכות שאמק"ט [כפי"ד מ"ה]: טהורין ר"ל כל הנך כלים שנעשו מדבר טהור אין חוששין בהן לטומאה ישנה: רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות דבקצץ לכלי לגמרי. אין הכלי שחזר ועשה מהקציצות חוזר לטומאה ישנה דלא שכיח שיקצץ אדם כל הכלי ויחזור ויעשנה כדי לטהרה עי"ז. ולא יבחר טפי להמתין לו ז"י להזאה. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה י"ח א']. ורבנן ס"ל דלא פלוג רבנן בתקנתייהו. אבל משברי וכו': מן הגרוטים שברי כלים הם חתיכות גדולות שנשברו מכלים וגרוטאות הם חתיכות קטנות מכלי שנשבר והרי בכלי ההיא יש לחוש שטמאה היתה: ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלי אף דמסמרות אמק"ט מדהו"ל תשמישי כלים [כפי"ב מ"ה] עכ"פ מדנעשו מכלים חיישינן שהכלי ההוא טמא הי'. ואף שהשתא נעשה ממנו כלי אחר שלא כאותו שנטמא תחלה. וגם בשעה שנעשו מסמרם מהן נטהרו. אפ"ה כשחזר ועשה מהמסמרים כלים חוזרים לטוי"ש: מן המסמרות ר"ל מן סתם מסמרות שאין ידוע אם נעשו מעשת או מכלי ישן: בית שמאי מטמאין דגזרו הני אטו הני: ובית הלל מטהרין נ"ל דטעמייהו דב"ה מדהו"ל ס"ס. ספק שמא מעשת וספק שמא מכלי טהור נעשו. ואע"ג דברה"י גם ס"ס טמא [כפ"ו דטהרות מ"ד] הכא שאני דלא הוחזק כאן שום טומאה ידועה. ואין מחזיקין טומאה. ותו דהרי בל"ז טומאה שגזרו בכלים הנמצאים. הוא חומרא יתירה. דהחשש שנטמא הכלי הוא ספק בנוגע שאין בו דעת לשאול [כסוטה כ"ט א'] ובכה"ג אפי' ברה"י טהור [כנדה ד"ד ב'] ולפיכך דיינו שנגזרה טומאה על כלי שוודאי נעשה ממנו. ולא בספקו: ברזל טמא ברזל אפי' הוא מכלי מתכות טמא שנשבר טהור הוא. אלא ר"ל שברזל זה הוא מכלי מתכות טמא שנשבר ודאי: שבללו עם ברזל טהור ועשה מהתערובות כלי: טמא חוזר לטוי"ש [ועי' מכשירין פ"ב מ"ג]: וכן מן החלמא ברזל שחוק שבא מכלי שהיה טמא וערבו עם מין טיט המדבק ביותר. כעין טיט היון. שנקרא חלמא [ואפשר שמשמעותו חלמון ביצה] כדי לדבק בו סדקי כלי. ועשה מהתערובות הזה כלי אם רוב מהטמא וכו': ומן הגללים ברזל שחוק מכלי טמא כנ"ל שעירבו עם גללי בקר ועשה ממנו כלי. ג"כ אם רוב וכו' ומהכא ולהלן לא איירי תנא מדיני טוי"ש. רק מודיענו איזה כלי מק"ט או לא: קלוסטרא הוא בריח מתכות עשוי כקלונס. וכפתר עב בראשו. ומריצין אותו בפנים בהבית תוך ב' טבעות או תוך ב' ווין שמזה ומזה במזוזות הדלת. כדי לסגור הבית. נמצא שהקליסטר עשוי לתשמיש מחובר לקרקע: טמאה ר"ל מק"ט דמדיש כפתור בראשו לוקחין אותו לפעמים לדוך בו בשמים וכדומה. לפיכך אזלינן לחומרא ומק"ט: ומצופה אם קלוסטר זה הוא מעץ ומצופה במתכות: טהורה דבטל הצפוי שהוא ממתכות לגבי עיקר הכלי שהוא פשוטי כלי עץ וא"ת מאי איריא קלוסטר שמשתמש גם לקרקע. הרי כל כלים המצופים טהורין [כרבנן חגיגה כ"ז א']. נ"ל דקמ"ל קלוסטר אף שהצפוי של הכפתור מועיל הרבה להדיך בו היטב הדק. ולהכי סד"א דמה"ט העץ שבתוכו הו"ל כעץ המשמש את המתכות שמק"ט [כפי"ג מ"ו] קמ"ל: הפין הוא הענגעל שלאס בל"א. שעשוי מב' חלקים. העליון עשוי כקשת. ונקרא פין. והתחתון שהוא כארגז שמכניסין הפין לתוכו לסגור. והוא הנקרא פורנא: טמאין כל א' מהן מק"ט בפ"ע. דסד"א מדהן ב' כלים שעושין מלאכה א'. מחשבו כב' אברים של גוף כלי א'. ואמק"ט רק בשעת חבורן [כמשנה ה' וז'] קמ"ל דהכא שאני. דכל א' מחלקי הכלי עושה פעולה אחרת. להכי כ"א לבדו מק"ט [כך נ"ל כוונת הרא"ש]: שומטה ע"י גרירה ולא בטלטול להדיא [כך כתב הר"ש והר"ב והם דברי רש"י [שבת קכ"ד א'] ואני בעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא שומטה בגרירה שייך שפיר. אבל לחלותה בגרירה היכא משכחת לה. ול"מ היה נ"ל דהוכחת הש"ס התם הוא. דמדלא שרי לטלטלה. רק בשכבר תלויה בפתח מע"ש ש"מ דקודם התרת כלים שנו]: ר' טרפון אומר הרי היא לו ככל הכלים ומטלטלת בחצר דגם להסירו מפתח ראשון מותר להדיא. ונקט הך מלתא הכא. מדמיירי לעיל בקלוסטרא: עקרב של פרומביא פרומביא הוא הרסן שעשוי מרצועות שמלבישן לבהמה סביב לראשה ובהפרומביא מחובר שלשלת קטנה בתמונת עקרב שמניחין להבהמה לתוך פיה. שעי"ז יוכל להטות הבהמה ברצועה שקשורה בעקרב. לימין או לשמאל בהליכה: טמאה לרמב"ם מדיש לו שם בפ"ע ולראב"ד מדעשוי לעכבה שלא תרוץ הו"ל תשמיש אדם: ולחיים הן ב' טסין מתכות שברסן נגד לחיי הבהמה לקשוט: טהורים מדאין ללחיים שם בפ"ע [כמשנה ח'] ולהכי אפי' היה להן ב"ק דאז א"צ שיהיה להכלי שם בפ"ע. עכ"פ כיון דתכשיט בהמה הוא. אמק"ט [כריש פי"ב] ובכה"ג אפי' ביש לו ב"ק. כל שמתחלה לא נעשה לקבל לו לאדם אמק"ט [כתוס' שבת דנ"ט א' ד"ה הואיל. ורמב"ם פ"ח מכלים ה"ז. ופ"ט ה"ב]: ר' אליעזר מטמא בלחיים נ"ל דס"ל דהא דכשאין להכלי שם בפ"ע. או שכשהוא תכשיט בהמה אמק"ט. היינו דוקא כשאינן מיוחדין לחברן בכלי אחר המק"ט. אבל לחיים אלו. כיון שהן תכשיט רק כשהן מחוברין לפרומביא. ואז טמאין משום עקרב וכדמסיק. ה"נ כשהן לבדן מק"ט: וחכ"א אין טמא אלא עקרב ולא הכלים שבין עקרב לרסן. ולת"ק רק לחיים טהורין: ובשעת חבורן העקרב והלחיים בהפרומביא: הכל טמא עקרב ולחיים. דבנגע טומאה בא' מהן נטמא חבירו. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: פיקה של מתכת הוא כדור קטן של מתכות שהאשה תוחבתו בראש הפלך כשטווה בו. כדי להכביד ראש הפלך יפה למטה. שעי"ז יתמתח החוט הנטווה יפה: וחכמים מטהרין מדאין להכדור שם בפ"ע. דיש כדור שנקרא פיקה. ומשתמש לדבר אחר [ועי' פי"ז מי"ב] וכל כה"ג אמק"ט מדהו"ל רק מקצת כלי. ור"ע מטמא מדעכ"פ אצל הטווין מורגל לומר פיקה סתם. ואפ"ה כל אדם יודע שהוא של פלך מדעסקן בו כל היום בטווייתן. [וא"ת עכ"פ הרי הו"ל מתכות המשמש לפשוטי כלי עץ שאמק"ט [כפי"ג מ"ו]. י"ל זהו רק בשניהן עשויין לתכלית א'. כפותחת ופין ששניהן עשויין להסגיר. אלא שהפין הוא העיקר והפותחת משמשו. משא"כ הכא הפלך עשוי לכרוך עליו החוט הנטווה והפיקה עשוי לתכלית אחר. להכביד הפלך שעי"ז יהיה החוט שזור. לפיכך לא הו"ל כמשמשו]: הכוש הוא פלך וצורתו כעין מקל קטן שכורכין עליו חוט הנטווה: והאימה הוא צנורא דקה כעין מחט עקום בעוקצו. וצריכין לו באריגת משי. וי"א שהוא המקל הארוך שכרוך עליו הצמר או הפשתן שממנו טווין החוט על הפלך: והמקל של מתכות וכדמסיק. אבל מקל של עץ טהור מכלום [כשבת ס"ו א']: וסימפוניה כלי זמר: של מתכת אכולהו קאי: ומצופין טהורים ואע"ג דכל הצפויין טהורין [כלעיל מ'] ומ"ש דנקט הנך. נ"ל דה"ט מדסד"א דדוקא בא"צ הצפוי לתשמיש הכלי. אבל הנך כולם הרי הצפוי מהני לתשמישו. דבפיקא כוש ואימה נוח טפי לטוות כשהכלים הללו ממתכות וכבדים. וכ"כ מקל דלעיל צפוי מתכות שבו לחזקו כדי לתמוך עליו יפה. או כדי להכות בו בכח [עי' פי"ד מ"ב] וכ"כ בכלי זמר מועיל הצפוי לצלצל טפי הקול [עי' ערכין ד"י ע"ב] והו"א דבכל כה"ג לא הו"ל כמי שאינו קמ"ל: אם יש בה בית קבול כנפים שמניחין בב"ק שבו כלים דקים ככנפים. כדי להנעים הזמר ע"י נענוען בהרעדת הקול: טמאה ר"ל אפי' הסמפוניא מצופה. עכ"פ הב"ק של עץ שבו שאינו מצופה. והוא מחובר בו מק"ט. ועי"ז גם הסמפוניא שהוא עמו כלי א' מק"ט עמו: קרן עגולה חצוצרה עקומה מקרן בהמה. והוא עשוי מפרקים. וכ"כ חצוצרה פשוטה שנעשה מקרן בהמה נעשה מפרקים. ולשניהן יש ב"ק שמתהווה כשיתחברו פרקיה: ופשוטה טהורה דרק העגולה. מדקשה לפרק אבריה. אינה עשויה להתפרק להכי הב"ק שנתהווה ע"י החזרת פרקיה מחשב ב"ק. אבל חצוצרה הפשוטה בקלות יפרקו אבריה זה מזה. ולא מחשב הב"ק שנעשה ע"י חיבור הפרקים כבית קבול ממש [וערפ"ב]. והא דנקט הך דין כלי עצם הכא בין דיני כלי מתכות משום סיפא. בהיה בה מצופת מתכות: אם היתה מצופית שלה מקום הנחת פה התוקע: של מתכת טמאה ר"ל המצופית מק"ט. אף שהיא פשוטי כ"מ. וקמ"ל נמי דלא הוה כמתכת המשמש לעץ [כפי"ג מ"ו] דהכא שאני. דרק המצופית מסייע להנעים הקול: הקב שלה ר"ל ואם צד הרחב של החצוצרה שמקרן. היתה של מתכות [ולערוך ר"ל נרתק של חצוצרה. ולא זכיתי להבין. דא"כ מה זה דקאמר בסיפא. ובשעת חבורן הכל טמא. ואי בנרתק. הרי בל"ז העשוי לתיק גם בלי חבורן מק"ט [כספט"ז] ותו מה חיבור שייך לנרתק עם החצוצרה שרק מונחת בתוכה וצ"ע]: רבי טרפון מטמא מדהו"ל כ"מ שא"צ ב"ק: וחכמים מטהרין דשם קב כולל נמי מדה. ונמצא שאין לו שם בפ"ע. ור"ט ס"ל כר"ע לעיל [סי' נ"ד] דכל שם של כלי שנצטרך לבעלי מלאכה. אפי' יש כלי אחר שיש לו ג"כ שם כזה. עכ"פ כיון דבעלי המלאכה המשתמשין בכלי ההוא קורין אותה סתם. ומפני שהם הם המשתמשין בו ניכר וידוע הוא לכל לאיזה כלי מתכוון. ה"נ כיון שבין המזמרים ידוע הוא הכלי בשם סתם הו"ל כיש לו שם בפ"ע: ובשעת חבורן הקרן והקב עם המצופית: הכל טמא לכ"ע בנגע בו טומאה בכל מקום מק"ט. משום המצופית דהמחובר לטמא טמא [פי"ב סמ"ב]: כיוצא בו קני מנורה טהורין ר"ל הקנים כשהן מפורקין מהמנורה אמק"ט. מדאין להם שם בפ"ע [כלעיל סי' ה']: הפרח מקום השמן והפתילה: והבסיס מושב רגלה הרחב: טמאים אף דגם הנך אין להן שם בפ"ע. עכ"פ יש להן ב"ק. וא"צ לב"ק שם בפ"ע: קסדא כובע נחושת שלובשין במלחמה. וקמ"ל אף דלענין שבת לכתחילה לאו מנא [כשבת פ"ו מ"ב]: ולחיים טסין שבלחיי הלוחם: טהורים מדאין להן שם בפ"ע: אם יש בהן בית קבול מים לשתות בהן במלחמה [ומדלא הוה סגי ליה למנקט ב"ק לחודא ש"מ כתוס' לעיל סי' מ"ח]: טמאים תנא והדר מפרש כגון הכידון וכו': הכידון רומח קטן: הניקון הוא הברזל המחודד שבראש החנית: והמגפיין בתי שוקים מברזל שלובשן במלחמה: והשריון פאנצער בל"א: כל תכשיטי נשים טמאים מק"ט. כגון עיר וכו': עיר של זהב עשוי ככתר בתמונת ירושלים שמושיבת בראשה: קטליות שלשלת של מתכת עשוי חוליות חוליות שתלבש האשה סביב צוארה: וטבעת בין שיש לה חותם ובין שאין לה חותם נקט הכי. דאע"ג דלענין שבת ביש עליה חותם לא מחשב כלי לאשה. הכא בטומאה שאני. דעכ"פ כלי מעשה הוא. אבל לענין שבת מדלא חזי לאשה מחשב משא עכ"פ [שבת ד"ס א']: נזמי האף כולן מק"ט אף שהן פשוטי כלי מתכות: קטלה שחוליות שלה של מתכות וחרוזות בחוט וכו': שכל אחת ואחת מחוליות המתכות: טמא וכ"ש כשכולן שלמין וחרוזות בו. דאע"ג דאינו מק"ט מחמת האבנים. עכ"פ מק"ט מחמת החוט. וכולן כלי א' הן. ולא הוה החוט כתשמישי כלים. אלא כחלק מהכלי: שירי קטלא שנפסק החוט שחרוזות בו החוליות. כמה צריך שישתייר מהחוליות יחד שיק"ט עדיין: כמלוא צואר קטנה ר"ל אם נשאר חוט שלם עם חוליות כפי הצריך סביב לצואר בת קטנה לקשטה מק"ט. ונ"ל דקטנה היינו ילדה בת יומא [כרפ"ח דשבת]: טמאה אפי' לא נשאר בהחוט רק טבעת א' מק"ט: שכן תולין בצואר שחורזה בחוט אחר ותולה בצואר: וכעדשה מלמעלן שהנזם עשוי מב' פרקים שהחלק העליון עשוי כעדשה. ובו מחובר צנורה בראשו כדי לתלותו תוך האזן. והחלק התחתון של הנזם. שפורפו ע"י ויו יחד עם העדשה עשוי כקדירה קטנה שיש בה ב"ק: כקדרה טמא משום כלי בית קבול ולא משום כלי תכשיט דהרי אינו ראוי לתכשיט. מדא"א לתלותו באוזן. מיהו ע"כ מיירי שב"ק שלו עשוי לקבלה. שהאשה נותנת לתוכו דברים של ריח. דאל"כ ב"ק שאינו עשוי לקבלה אמק"ט [כרמב"ם כלים פ"ב ה"ג. ודלא כמשמע לכאורה שם רפי"ח]: וכעדשה טמא בפני עצמו משום תכשיט מדחזי עדיין בפ"ע שתתלהו באזנה בצנורא שבו: צינורא ר"ל ואם הויו שבראש העדשה שמכניסתו בנקב שבאזנה. נפרק מהעדשה: העשוי כמין אשכול ר"ל ואם הנזם עשוי כאשכול שהרבה גרגרים תלויין בהצנורא: ונפרק שנתפרקו הגרגרים היחידים כולן מהצנורא: טהור דכל גרגר יחידי אינו ראוי להתקשט בו ואמק"ט:
מלכת שלמה
קסרא. בלי יו"ד גרסי' לה:
ולחיים טהורים. שאין להם שם בפני עצמן:
הכידון. פשוט הוא שהוא בדלי"ת וכדכתיב וכידון נחשת:
והשיריון. נלע"ד דגרסי' לשון יחיד כחבריו השנויין במשנה בצדו ברישא. וכן הוא בקצת דפוסים:
כל תכשיטי נשים וכו'. עיין בשבת בפ' במה אשה (שבת דף נ"ט) אם זו היא מאי דמייתי התם שאם היא משנה זו צריך לגרוס כך לפי מה שפי' שם רש"י ז"ל וטבעות וטבעת בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם ונזמי האף וז"ל רש"י ז"ל וטבעת בין שיש כו' כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה חותם וכו' ע"כ. אכן ממה שכתב שם בפי' הסוגיא מוכח דההיא דהתם בריתא היא:
קטלאות. הן הנקראין בתורה רביד:
וטבעת בין שיש עליהן חותם ובין שאין עליהם חותם. פי' חותם לא קאי רק אטבעות ואיכא מאן דגריס וטבעת בין שיש עליה חותם כמו שכתבתי על הברייתא וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. ופירוש הרמב"ם ז"ל חוחם בלשון ערבי פ"ץ כמו שעושים במקצת הטבעות חותמי אודם פטדה ודומיהם:
שחוליות שלה של מתכת. כמו שרגילין לעשות חוליות של זהב כמין גרגרין נקובין ומכניסין אותן בחוט וקושרין על הצואר:
שירי קטלא. מיירי בחוט של מתכת וחוליות של אבנים טובות ומרגליות ונפסק החוט והחוליות ונשתיירו מלא צואר בת קטנה טמא והא דאמרינן דהחוט בפני עצמו טמא היינו כשהחוט שלם אבל נפסק קצתו ונשאר מן החוט ומן הגרגרים מלא צואר קטנה טמא ורבי אליעזר סבר אם נשתייר מלא צואר קטנה ובו אפילו טבעת אחת כלומר חוליא אחת אכתי תכשיט הוא הרא"ש ז"ל ובזה אין מקום לקושית הרב רבי שמשון ז"ל.
ר' אליעזר אומר וכו'. ואין הלכה כר' אליעזר:
8.
A helmet is susceptible to impurity but the cheek-pieces are clean, But if they have a receptacle for water they are susceptible to impurity. All weapons of war are susceptible to impurity: a javelin, a spear-head, metal boots, and a breastplate are susceptible to impurity. All women's ornaments are susceptible to impurity: a golden city (a tiara), a necklace, ear-rings, finger-rings, a ring whether it has a seal or does not have a seal, and nose-rings. If a necklace has metal beads on a thread of flax or wool and the thread broke, the beads are still susceptible to impurity, since each one is a vessel in itself. If the thread was of metal and the beads were of precious stones or pearls or glass, and the beads were broken while the thread alone remained, it is still susceptible to impurity. The remnant of a necklace [is susceptible] as long as there is enough for the neck of a little girl. Rabbi Eliezer says: even if only one ring remained it is unclean, since it also is hung around the neck.
משנה ט
נֶזֶם שֶׁהוּא עָשׂוּי כִּקְדֵרָה מִלְּמַטָּן וְכָעֲדָשָׁה מִלְמַעְלָן, וְנִפְרַק, כִּקְדֵרָה טָמֵא מִשּׁוּם כְּלִי בֵית קִבּוּל, וְכָעֲדָשָׁה טָמֵא בִפְנֵי עַצְמוֹ. צִנּוֹרָא, טְהוֹרָה. הֶעָשׂוּי כְּמִין אֶשְׁכּוֹל, וְנִפְרַק, טָהוֹר:
ברטנורה
כקדרה מלמטה. רחב מלמטה ויש לו בית קיבול:וכעדשה מלמעלה. על ראש הנזם מלמעלה יש לו גרעין של זהב או של כסף עשוי כעדשה:ונפרק. העדשה מן הקדירה:הקדירה טמאה. שהרי יש לה בית קיבול. ולא מפני שהיא מתכשיטי נשים, שהרי אינה ראויה לתכשיט כמות שהיא:והעדשה טמאה. שיש לה שם בפני עצמה:צינורא. ראש הנזם הנכנס בנקב האוזן או בנקב האף. ולפי שהוא עשוי כמזלג קרוי צנורא. תרגום מזלגותיו צנורייתיה:טהורה. שאין לה שם בפני עצמה:העשוי כמין אשכול. נזם העשוי ארבעה או חמשה גרגרין זה על גבי זה כמין אשכול:ונפרק טהור. שאין לכל גרגיר וגרגיר שם בפני עצמו, והוא אינו ראוי לתשמיש משנפרק:
תוסופות יום טוב
כקדירה טמא. פירש הר"ב שהרי יש לה בית קיבול. דאי לא תימא הכי אף על גב דכלי מתכות פשוטיהן טמאין כדתנן בריש פרקין. זו לאו כלי הוא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
טמאיןמריש מכילתין עד כאן ריש פרק י"א נתפרשו כל דיני טומאת כ"ח. והן שקראן התנא דברייתא בתוספתא בשם בבא קמא. ומכאן עד סוף פרק כ"ו מפרש התנא. כל דיני כלי מתכות. ואח"כ כל דיני כלי עץ. ואח"כ כל הדינים ושייכים לב' מיני כלים הנ"ל וכל הדינים הללו כללן התנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא מציעא. ומשם עד סוף פרק ל' מפרש התנא כל דיני בגד עור ושק. ואח"כ כל דיני כלי זכוכית. וגם הנך כולהו כללן תנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא בתרא: אפי' פשוטיהן מק"ט מדאו'. דשאר כלים לבדן הוקשו במקרא א' לשק שיש לו ב"ק. אבל כלי מתכות לא הוקשו. ותו דהרי התורה אמרה בכלי מתכות. כל דבר אשר יבא באש וגו' אך במי נדה יתחטא. והרי בזה נכלל גם פשוטי כ"מ: נשברו טהרו ה"ה נקבו. והא דנקט נשברו היינו לרבותא דסיפא. דאע"ג דנשבר לגמרי אפ"ה כשחזר ותקנו חוזר לטומאה ישינה. ושיעור נקיבתו של כ"מ היינו אם ע"י הנקב או הסדק והשבר אינו ראוי עוד לתשמישו שבתחלה [כלקמן רפי"ד]: חזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן הישנה מדרבנן: אלא לטומאת הנפש דס"ל דהא דגזרו בכ"מ שיחזור לטומאה ישנה. היינו דאל"כ כשיתטמא לאדם שום כלי מתכות שלו לא ימתין ז"י להזאתו. אלא ינקבו כדי שיתטהר. ואח"כ יחזור ויתקנו יפה. ועי"ז ישתכחו דין מי חטאת [וזה טעמו של ר' יוחנן במ"ג]. ולרבנן גזירת טומאה ישנה הוא משום דאל"כ היו מדמין טבילה לשבירה. ויהיו סבורין מדשניהן מטהרין. לפיכך כמו בשבירה מתטהר בלי הזאה והע"ש. ה"נ בטבילה. ולא יהיה צריך הזאה ג' וז' קודם טבילה ולא הע"ש אח"כ. ואת"ל א"כ עכ"פ הוי סגי לן לתקן שכלי שנטמא ונטהר ע"י שבירה יהיה צריך הע"ש קודם שישתמש בו אחר שיתקנו. ול"ל שהצריכוהו טבילה. י"ל כיון דעכ"פ בנטמא במת לא סגי לן בהך תקנתא. יטעו עכ"פ לומר בנטמא במת א"צ הזאה. להכי משום לא פלוג גזרו דאף שנטמא בשאר טומאות ונטהרו ע"י שבירה. כשיחזור ויתקנם יחזרו לגמרי לטוי"ש. וגזרו רק בכלי מתכות. אף דגם כל כלי שטף אפשר שיהיה אב הטומאה ויצטרכו הזאה ג' וז'. ה"ט משום דרק כ"מ אפשר שיתהווה אבי אבות [עי' יבקש דעת סי' ח']. ויטמא לאדם וכלים הנוגע בהן בטומאה ז'. ולהכי מדקשה לאדם הנוגע בכ"מ הטמא להזהר ז"י שלא יגע בכלי או אדם טהור. והוא יוצא ובא ביניהן. להכי ודאי יבחרו טפי לטהר הכ"מ בנקיבה. ונמצא שתשתכח דין מי חטאת. משא"כ בשאר כלים. אף שאפשר שיתהוה הכלי אב ויטמא אדם עכ"פ אותו אדם טמא רק טומאת ערב ואינו מטמא כלל לאדם וכלים שיגע בהן. ואפי' למ"ד דגם בשאר כלים אפשר שיתהוו אבי אבות. עכ"פ רק בכלי מתכות גזרו מדאפשר לתקנו יפה אחר שנשבר. חיישינן טפי שיותר יחפוץ לטהרו בשבירה מלהמתין ז"י [כך נ"ל תוכן דברי הר"ש פ"ב דכלים מ"א. וערתוי"ט כאן שרוח אחרת היה אתו בזה]: כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו דהיינו שאין לו שם לווי. כגון סכין. מגל. מקדח. דכל כה"ג בשמו לבד ניכר שהוא כלי בפ"ע המיוחד לתשמיש אדם. ולהכי חשיב ומק"ט. לאפוקי ביש לו שם לווי. כגון צד הרחב שבחצוצרה שנקרא קב [כלקמן משנה ז'] והרי גם מדה נקרא קב. וגם הקטע יוצא בקב שלו. וכ"כ ענפי מנורה שנקראים קנים [שם] והרי גם הגדולים באגם נקראים קנים. לפיכך צריך לכל אחד שם לווי. כגון קב חצוצרה. קני מנורה. ומשום הכי אמק"ט. מפני שהם רק מקצת כלי. ואע"ג שאינן תשמישי כלי. רק הן מגוף הכלי בעצמו. אפ"ה מדע"י שם לווי שלהן ניכר שהן רק מקצת כלי אמק"ט רק כשמחוברין יחד כל חלקי הכלי [עי' רמב"ם פ"ט מכלים ה"ב. והראב"ד שם כ' דלא אתא לאפוקי רק כסויי כלים וחפויי כלים. וכ"כ גם הרא"ש הכא. ולא זכיתי להבין. דא"כ מ"ש כלי מתכות דנקט. הרי כל כסויי כלים טהורין [כפ"ב מ"ה] וכל חפויי כלים טהורין [כסוף פט"ז] וכל תשמישי כלים טהורים [פט"ז סמ"ז] אבל לרמב"ם לא קשה. דמדס"ל דהכא רק בפשוטי כלי מתכות מיירי דבשאר כלים טהורים לגמרי. להכי קאמר הכא דגם כלי מתכות דוקא ביש לו שם בפ"ע מק"ט ולא כשהוא חלק מכלי]: טמא מק"ט אפי' אין לו ב"ק. אבל ביש לו ב"ק. אפי' הוא רק חלק מכלי אחר אפ"ה מק"ט [רמב"ם פ"ט מכלים ה"ג]: חוץ מן הדלת של מתכות שבבית. ואמק"ט מדמיוחד לחברו בקרקע. אבל דלת כלים יש בהן חילוק [כפי"ב מ"ג] ואת"ל בל"ז דלת אמק"ט. מדנכלל בשם דלת גם דלת כלי. י"ל דלא מחשב כאין לו שם בפ"ע. רק בנכלל בשם א' ב' מיני כלים שאין תוארן ותשמישן שוה [כלעיל סי' ה'] אבל דלת בין אותו שבבית או שבכלי תוארן שוה. וגם תשמישן שוה. דהיינו לנעילת הפתח: ומן הנגר ריעגעל שקבוע בדלת: ומן המנעול שלאס שקבוע בדלת: והפותה שתחת הציר דע שדלתות שלהן לא היו קביעתן בפתח כמו אצלינו. שהצירים קבועים בצד הדלת. אבל צירי דלת שלהן היו בולטין מאמצע שפת הדלת למעלה ולמטה. והבליטה שלמעלה היה תחוב בחור שבמשקוף והבליטה שלמטה תחוב בחור שבאסקופה. אולם מפני שכל כובד הדלת הוא למטה טפי מלמעלה. לכן עושין כוס קטן מברזל ותוחבין אותו בהחור הנ"ל שבאסקופה. כדי שיסוב בתוכו הציר התחתון שבדלת. וזה כדי שלא יתרחב החור ההוא יותר ממדת הציר. ע"י סביבת הציר בו תדיר. והכוס ההוא נקרא פותא [ועי' לקמן סי' י"ג]: והציר הוא הציר שלמעלה ושלמטה בהדלת שגם הם עשויין ממתכות: והקורה רתוי"ט כ' שלא ידע פירושו. והמחה אותנו לפי' הר"ב בריש פרקין דלקמן [ובמחכ"ר משם סתר פתר. ולא נוכל לפרש כן הכא כ"א בדוחק גדול] . ולפענד"נ שהוא כעין קורנס שקבוע גם אצלינו בהדלת מבחוץ כדי לנקש בו על הדלת כל מי שירצה לכנוס והוא הוא הקורא לבני הבית שבפנים שיפתחו לו. או שקורא עי"ז לבני הבית להודיעם שרוצה לכנוס. מדאינו מדרך ארץ לכנוס לבית חבירו פתאום [כפסחים קי"ב]: והצינור נ"ל דמדכולהו מיני דנקט תנא במשנתינו עד השתא. תשמישי דלת נינהו. להכי מסתבר דגם צינור דנקט הכא. אינו צינור ממש שעשוי לזחילת מים. רק היינו צינורא דדשא [ברכות די"ח ב'] שעשוי כעין קנה חלולה קצרה. ותוחבין אותו בחור שבאסקופה נגד הציר שבאמצע הדלת. וכדי שתוך הקנה הזה תסוב הדלת על צירה. ויש עושין את הצינור הנ"ל מברזל שסתום למטה ככוס. ואז נקרא פותא [כלעיל סי' י']. ויש עושין הצנור הנ"ל שפתוח בב' קצוותיו כעין צנור [ועי' לעיל פ"ב סי' ל"ה]. ואפשר עוד דפותא דנקט תנא היינו מפתח. וכפי' הב' שהביא הערוך ערך פותא. ע"ש הכתוב והפותות לדלתות. והוא כלי שעשוי כעין יתד שתוחבין בצדדי הפתח לפני הדלת כדי למנוע פתיחת הדלת: שנעשו לקרקע אכולהו קאי דכולהו תשמישי קרקע הן. ואפי' לא נקבעו עדיין במחובר לקרקע. אפ"ה מדעשויין להשתמש במחובר אמק"ט. ונ"ל דאף דכל תשמישי קרקע כך דינן ומ"ש דנקט הנך. י"ל דלרבותא נקטינהו. אף דכל הנך גם כשיחוברו לקרקע יהיו נעין ונדין אילך ואילך וגם בקלות יסירם מחבורן. ורגיל להסירן ולטלטלן. אפ"ה אמק"ט: העושה כלים מן העשת ברזל חדש: ומן החררה הוא גוש שעושין ממנו הברזל. וכמו שבא ממחפורת שעדיין מעורב בעפר שבו. והגוש הזה הוא כעין חררה: ומן הסובב של גלגל טס עב של ברזל שהשליבות גלגלי העגלה תקועות בנקבים שבטס ההוא. ואין לחוש בטס הזה שכבר נטמא. דהרי אמק"ט מדמשמש לעגלה ככני כלים [כפי"ד מ"ה]: ומן הטסין ברזל מרודד בלעך בל"א. וג"כ אמק"ט דדוקא פשוטי כ"מ מק"ט. אבל זה אינו כלי: ומן הצפויין צפוי מתכות שע"ג כלי עץ. ואמק"ט כלקמן בפרקין: מכני כלים בסיס הכלי שהכלי עומד עליו: ומאוגני כלים רגילין היו לעשות שפה ממתכות לכלי עץ וכדומה. והיינו אוגני כלים ושניהן אמק"ט. מדהו"ל רק תשמישי כלים [כלקמו רפי"ב]: מאזני כלים בית אחיזה שלהן: מן השחולת מה שנשחל ונמשך בהתפשטות דופן הכלי בשפתו יותר מהראוי כשרדדו הכלי בקורנס. ולפיכך כדי לישר אח"כ שפת הדופן סביב בשוה. קוצצין השחולות ההוא אחר שגמרו הכלי. כדי ליפותו: ומן הגרודות מה שגורדין מהכלי בשעת מלאכתו ע"י פיילע בל"א. והרי שניהן באין מגולמי כלי מתכות שאמק"ט [כפי"ד מ"ה]: טהורין ר"ל כל הנך כלים שנעשו מדבר טהור אין חוששין בהן לטומאה ישנה: רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות דבקצץ לכלי לגמרי. אין הכלי שחזר ועשה מהקציצות חוזר לטומאה ישנה דלא שכיח שיקצץ אדם כל הכלי ויחזור ויעשנה כדי לטהרה עי"ז. ולא יבחר טפי להמתין לו ז"י להזאה. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה י"ח א']. ורבנן ס"ל דלא פלוג רבנן בתקנתייהו. אבל משברי וכו': מן הגרוטים שברי כלים הם חתיכות גדולות שנשברו מכלים וגרוטאות הם חתיכות קטנות מכלי שנשבר והרי בכלי ההיא יש לחוש שטמאה היתה: ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלי אף דמסמרות אמק"ט מדהו"ל תשמישי כלים [כפי"ב מ"ה] עכ"פ מדנעשו מכלים חיישינן שהכלי ההוא טמא הי'. ואף שהשתא נעשה ממנו כלי אחר שלא כאותו שנטמא תחלה. וגם בשעה שנעשו מסמרם מהן נטהרו. אפ"ה כשחזר ועשה מהמסמרים כלים חוזרים לטוי"ש: מן המסמרות ר"ל מן סתם מסמרות שאין ידוע אם נעשו מעשת או מכלי ישן: בית שמאי מטמאין דגזרו הני אטו הני: ובית הלל מטהרין נ"ל דטעמייהו דב"ה מדהו"ל ס"ס. ספק שמא מעשת וספק שמא מכלי טהור נעשו. ואע"ג דברה"י גם ס"ס טמא [כפ"ו דטהרות מ"ד] הכא שאני דלא הוחזק כאן שום טומאה ידועה. ואין מחזיקין טומאה. ותו דהרי בל"ז טומאה שגזרו בכלים הנמצאים. הוא חומרא יתירה. דהחשש שנטמא הכלי הוא ספק בנוגע שאין בו דעת לשאול [כסוטה כ"ט א'] ובכה"ג אפי' ברה"י טהור [כנדה ד"ד ב'] ולפיכך דיינו שנגזרה טומאה על כלי שוודאי נעשה ממנו. ולא בספקו: ברזל טמא ברזל אפי' הוא מכלי מתכות טמא שנשבר טהור הוא. אלא ר"ל שברזל זה הוא מכלי מתכות טמא שנשבר ודאי: שבללו עם ברזל טהור ועשה מהתערובות כלי: טמא חוזר לטוי"ש [ועי' מכשירין פ"ב מ"ג]: וכן מן החלמא ברזל שחוק שבא מכלי שהיה טמא וערבו עם מין טיט המדבק ביותר. כעין טיט היון. שנקרא חלמא [ואפשר שמשמעותו חלמון ביצה] כדי לדבק בו סדקי כלי. ועשה מהתערובות הזה כלי אם רוב מהטמא וכו': ומן הגללים ברזל שחוק מכלי טמא כנ"ל שעירבו עם גללי בקר ועשה ממנו כלי. ג"כ אם רוב וכו' ומהכא ולהלן לא איירי תנא מדיני טוי"ש. רק מודיענו איזה כלי מק"ט או לא: קלוסטרא הוא בריח מתכות עשוי כקלונס. וכפתר עב בראשו. ומריצין אותו בפנים בהבית תוך ב' טבעות או תוך ב' ווין שמזה ומזה במזוזות הדלת. כדי לסגור הבית. נמצא שהקליסטר עשוי לתשמיש מחובר לקרקע: טמאה ר"ל מק"ט דמדיש כפתור בראשו לוקחין אותו לפעמים לדוך בו בשמים וכדומה. לפיכך אזלינן לחומרא ומק"ט: ומצופה אם קלוסטר זה הוא מעץ ומצופה במתכות: טהורה דבטל הצפוי שהוא ממתכות לגבי עיקר הכלי שהוא פשוטי כלי עץ וא"ת מאי איריא קלוסטר שמשתמש גם לקרקע. הרי כל כלים המצופים טהורין [כרבנן חגיגה כ"ז א']. נ"ל דקמ"ל קלוסטר אף שהצפוי של הכפתור מועיל הרבה להדיך בו היטב הדק. ולהכי סד"א דמה"ט העץ שבתוכו הו"ל כעץ המשמש את המתכות שמק"ט [כפי"ג מ"ו] קמ"ל: הפין הוא הענגעל שלאס בל"א. שעשוי מב' חלקים. העליון עשוי כקשת. ונקרא פין. והתחתון שהוא כארגז שמכניסין הפין לתוכו לסגור. והוא הנקרא פורנא: טמאין כל א' מהן מק"ט בפ"ע. דסד"א מדהן ב' כלים שעושין מלאכה א'. מחשבו כב' אברים של גוף כלי א'. ואמק"ט רק בשעת חבורן [כמשנה ה' וז'] קמ"ל דהכא שאני. דכל א' מחלקי הכלי עושה פעולה אחרת. להכי כ"א לבדו מק"ט [כך נ"ל כוונת הרא"ש]: שומטה ע"י גרירה ולא בטלטול להדיא [כך כתב הר"ש והר"ב והם דברי רש"י [שבת קכ"ד א'] ואני בעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא שומטה בגרירה שייך שפיר. אבל לחלותה בגרירה היכא משכחת לה. ול"מ היה נ"ל דהוכחת הש"ס התם הוא. דמדלא שרי לטלטלה. רק בשכבר תלויה בפתח מע"ש ש"מ דקודם התרת כלים שנו]: ר' טרפון אומר הרי היא לו ככל הכלים ומטלטלת בחצר דגם להסירו מפתח ראשון מותר להדיא. ונקט הך מלתא הכא. מדמיירי לעיל בקלוסטרא: עקרב של פרומביא פרומביא הוא הרסן שעשוי מרצועות שמלבישן לבהמה סביב לראשה ובהפרומביא מחובר שלשלת קטנה בתמונת עקרב שמניחין להבהמה לתוך פיה. שעי"ז יוכל להטות הבהמה ברצועה שקשורה בעקרב. לימין או לשמאל בהליכה: טמאה לרמב"ם מדיש לו שם בפ"ע ולראב"ד מדעשוי לעכבה שלא תרוץ הו"ל תשמיש אדם: ולחיים הן ב' טסין מתכות שברסן נגד לחיי הבהמה לקשוט: טהורים מדאין ללחיים שם בפ"ע [כמשנה ח'] ולהכי אפי' היה להן ב"ק דאז א"צ שיהיה להכלי שם בפ"ע. עכ"פ כיון דתכשיט בהמה הוא. אמק"ט [כריש פי"ב] ובכה"ג אפי' ביש לו ב"ק. כל שמתחלה לא נעשה לקבל לו לאדם אמק"ט [כתוס' שבת דנ"ט א' ד"ה הואיל. ורמב"ם פ"ח מכלים ה"ז. ופ"ט ה"ב]: ר' אליעזר מטמא בלחיים נ"ל דס"ל דהא דכשאין להכלי שם בפ"ע. או שכשהוא תכשיט בהמה אמק"ט. היינו דוקא כשאינן מיוחדין לחברן בכלי אחר המק"ט. אבל לחיים אלו. כיון שהן תכשיט רק כשהן מחוברין לפרומביא. ואז טמאין משום עקרב וכדמסיק. ה"נ כשהן לבדן מק"ט: וחכ"א אין טמא אלא עקרב ולא הכלים שבין עקרב לרסן. ולת"ק רק לחיים טהורין: ובשעת חבורן העקרב והלחיים בהפרומביא: הכל טמא עקרב ולחיים. דבנגע טומאה בא' מהן נטמא חבירו. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]: פיקה של מתכת הוא כדור קטן של מתכות שהאשה תוחבתו בראש הפלך כשטווה בו. כדי להכביד ראש הפלך יפה למטה. שעי"ז יתמתח החוט הנטווה יפה: וחכמים מטהרין מדאין להכדור שם בפ"ע. דיש כדור שנקרא פיקה. ומשתמש לדבר אחר [ועי' פי"ז מי"ב] וכל כה"ג אמק"ט מדהו"ל רק מקצת כלי. ור"ע מטמא מדעכ"פ אצל הטווין מורגל לומר פיקה סתם. ואפ"ה כל אדם יודע שהוא של פלך מדעסקן בו כל היום בטווייתן. [וא"ת עכ"פ הרי הו"ל מתכות המשמש לפשוטי כלי עץ שאמק"ט [כפי"ג מ"ו]. י"ל זהו רק בשניהן עשויין לתכלית א'. כפותחת ופין ששניהן עשויין להסגיר. אלא שהפין הוא העיקר והפותחת משמשו. משא"כ הכא הפלך עשוי לכרוך עליו החוט הנטווה והפיקה עשוי לתכלית אחר. להכביד הפלך שעי"ז יהיה החוט שזור. לפיכך לא הו"ל כמשמשו]: הכוש הוא פלך וצורתו כעין מקל קטן שכורכין עליו חוט הנטווה: והאימה הוא צנורא דקה כעין מחט עקום בעוקצו. וצריכין לו באריגת משי. וי"א שהוא המקל הארוך שכרוך עליו הצמר או הפשתן שממנו טווין החוט על הפלך: והמקל של מתכות וכדמסיק. אבל מקל של עץ טהור מכלום [כשבת ס"ו א']: וסימפוניה כלי זמר: של מתכת אכולהו קאי: ומצופין טהורים ואע"ג דכל הצפויין טהורין [כלעיל מ'] ומ"ש דנקט הנך. נ"ל דה"ט מדסד"א דדוקא בא"צ הצפוי לתשמיש הכלי. אבל הנך כולם הרי הצפוי מהני לתשמישו. דבפיקא כוש ואימה נוח טפי לטוות כשהכלים הללו ממתכות וכבדים. וכ"כ מקל דלעיל צפוי מתכות שבו לחזקו כדי לתמוך עליו יפה. או כדי להכות בו בכח [עי' פי"ד מ"ב] וכ"כ בכלי זמר מועיל הצפוי לצלצל טפי הקול [עי' ערכין ד"י ע"ב] והו"א דבכל כה"ג לא הו"ל כמי שאינו קמ"ל: אם יש בה בית קבול כנפים שמניחין בב"ק שבו כלים דקים ככנפים. כדי להנעים הזמר ע"י נענוען בהרעדת הקול: טמאה ר"ל אפי' הסמפוניא מצופה. עכ"פ הב"ק של עץ שבו שאינו מצופה. והוא מחובר בו מק"ט. ועי"ז גם הסמפוניא שהוא עמו כלי א' מק"ט עמו: קרן עגולה חצוצרה עקומה מקרן בהמה. והוא עשוי מפרקים. וכ"כ חצוצרה פשוטה שנעשה מקרן בהמה נעשה מפרקים. ולשניהן יש ב"ק שמתהווה כשיתחברו פרקיה: ופשוטה טהורה דרק העגולה. מדקשה לפרק אבריה. אינה עשויה להתפרק להכי הב"ק שנתהווה ע"י החזרת פרקיה מחשב ב"ק. אבל חצוצרה הפשוטה בקלות יפרקו אבריה זה מזה. ולא מחשב הב"ק שנעשה ע"י חיבור הפרקים כבית קבול ממש [וערפ"ב]. והא דנקט הך דין כלי עצם הכא בין דיני כלי מתכות משום סיפא. בהיה בה מצופת מתכות: אם היתה מצופית שלה מקום הנחת פה התוקע: של מתכת טמאה ר"ל המצופית מק"ט. אף שהיא פשוטי כ"מ. וקמ"ל נמי דלא הוה כמתכת המשמש לעץ [כפי"ג מ"ו] דהכא שאני. דרק המצופית מסייע להנעים הקול: הקב שלה ר"ל ואם צד הרחב של החצוצרה שמקרן. היתה של מתכות [ולערוך ר"ל נרתק של חצוצרה. ולא זכיתי להבין. דא"כ מה זה דקאמר בסיפא. ובשעת חבורן הכל טמא. ואי בנרתק. הרי בל"ז העשוי לתיק גם בלי חבורן מק"ט [כספט"ז] ותו מה חיבור שייך לנרתק עם החצוצרה שרק מונחת בתוכה וצ"ע]: רבי טרפון מטמא מדהו"ל כ"מ שא"צ ב"ק: וחכמים מטהרין דשם קב כולל נמי מדה. ונמצא שאין לו שם בפ"ע. ור"ט ס"ל כר"ע לעיל [סי' נ"ד] דכל שם של כלי שנצטרך לבעלי מלאכה. אפי' יש כלי אחר שיש לו ג"כ שם כזה. עכ"פ כיון דבעלי המלאכה המשתמשין בכלי ההוא קורין אותה סתם. ומפני שהם הם המשתמשין בו ניכר וידוע הוא לכל לאיזה כלי מתכוון. ה"נ כיון שבין המזמרים ידוע הוא הכלי בשם סתם הו"ל כיש לו שם בפ"ע: ובשעת חבורן הקרן והקב עם המצופית: הכל טמא לכ"ע בנגע בו טומאה בכל מקום מק"ט. משום המצופית דהמחובר לטמא טמא [פי"ב סמ"ב]: כיוצא בו קני מנורה טהורין ר"ל הקנים כשהן מפורקין מהמנורה אמק"ט. מדאין להם שם בפ"ע [כלעיל סי' ה']: הפרח מקום השמן והפתילה: והבסיס מושב רגלה הרחב: טמאים אף דגם הנך אין להן שם בפ"ע. עכ"פ יש להן ב"ק. וא"צ לב"ק שם בפ"ע: קסדא כובע נחושת שלובשין במלחמה. וקמ"ל אף דלענין שבת לכתחילה לאו מנא [כשבת פ"ו מ"ב]: ולחיים טסין שבלחיי הלוחם: טהורים מדאין להן שם בפ"ע: אם יש בהן בית קבול מים לשתות בהן במלחמה [ומדלא הוה סגי ליה למנקט ב"ק לחודא ש"מ כתוס' לעיל סי' מ"ח]: טמאים תנא והדר מפרש כגון הכידון וכו': הכידון רומח קטן: הניקון הוא הברזל המחודד שבראש החנית: והמגפיין בתי שוקים מברזל שלובשן במלחמה: והשריון פאנצער בל"א: כל תכשיטי נשים טמאים מק"ט. כגון עיר וכו': עיר של זהב עשוי ככתר בתמונת ירושלים שמושיבת בראשה: קטליות שלשלת של מתכת עשוי חוליות חוליות שתלבש האשה סביב צוארה: וטבעת בין שיש לה חותם ובין שאין לה חותם נקט הכי. דאע"ג דלענין שבת ביש עליה חותם לא מחשב כלי לאשה. הכא בטומאה שאני. דעכ"פ כלי מעשה הוא. אבל לענין שבת מדלא חזי לאשה מחשב משא עכ"פ [שבת ד"ס א']: נזמי האף כולן מק"ט אף שהן פשוטי כלי מתכות: קטלה שחוליות שלה של מתכות וחרוזות בחוט וכו': שכל אחת ואחת מחוליות המתכות: טמא וכ"ש כשכולן שלמין וחרוזות בו. דאע"ג דאינו מק"ט מחמת האבנים. עכ"פ מק"ט מחמת החוט. וכולן כלי א' הן. ולא הוה החוט כתשמישי כלים. אלא כחלק מהכלי: שירי קטלא שנפסק החוט שחרוזות בו החוליות. כמה צריך שישתייר מהחוליות יחד שיק"ט עדיין: כמלוא צואר קטנה ר"ל אם נשאר חוט שלם עם חוליות כפי הצריך סביב לצואר בת קטנה לקשטה מק"ט. ונ"ל דקטנה היינו ילדה בת יומא [כרפ"ח דשבת]: טמאה אפי' לא נשאר בהחוט רק טבעת א' מק"ט: שכן תולין בצואר שחורזה בחוט אחר ותולה בצואר: וכעדשה מלמעלן שהנזם עשוי מב' פרקים שהחלק העליון עשוי כעדשה. ובו מחובר צנורה בראשו כדי לתלותו תוך האזן. והחלק התחתון של הנזם. שפורפו ע"י ויו יחד עם העדשה עשוי כקדירה קטנה שיש בה ב"ק: כקדרה טמא משום כלי בית קבול ולא משום כלי תכשיט דהרי אינו ראוי לתכשיט. מדא"א לתלותו באוזן. מיהו ע"כ מיירי שב"ק שלו עשוי לקבלה. שהאשה נותנת לתוכו דברים של ריח. דאל"כ ב"ק שאינו עשוי לקבלה אמק"ט [כרמב"ם כלים פ"ב ה"ג. ודלא כמשמע לכאורה שם רפי"ח]: וכעדשה טמא בפני עצמו משום תכשיט מדחזי עדיין בפ"ע שתתלהו באזנה בצנורא שבו: צינורא ר"ל ואם הויו שבראש העדשה שמכניסתו בנקב שבאזנה. נפרק מהעדשה: העשוי כמין אשכול ר"ל ואם הנזם עשוי כאשכול שהרבה גרגרים תלויין בהצנורא: ונפרק שנתפרקו הגרגרים היחידים כולן מהצנורא: טהור דכל גרגר יחידי אינו ראוי להתקשט בו ואמק"ט:
מלכת שלמה
וכעדשה מלמעלה כזה %:
כקדדה טמא וכו' וכעדשה טמא וכו'. יש גורסים הקדרה טמאה והעדשה טמאה:
כלי בית קבול. אית דלא גרסי מלת בית. ומנקדים הלמ"ד בחירק:
צנורא טהורה. בתוספתא פליג ר"א אמתני' דצנורא של נזם טמאה בפ"ע ואני רואה הגירסא שם ביו"ד וה"א בכל הדפוסין צנירה:
ונפרק. טהור דאין ראוי לתשמיש משנפרק ואין כלי מתכות מקבלין טומאה אלא בא' משלש תנאים הללו או שיהיה לו שם בפ"ע או שיהיה תכשיט או שיהיה לו בית קבול הרמב"ם ז"ל:
9.
If an earring was shaped like a pot at its bottom and like a lentil at the top and the sections fell apart, the pot-shaped section is susceptible to impurity because it is a receptacle, while the lentil shaped section is susceptible to impurity in itself. The hooklet is clean. If the sections of an ear-ring that was in the shape of a cluster of grapes fell apart, they are clean.
