Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
צְלוֹחִית שֶׁהִנִּיחָהּ מְגֻלָּה, וּבָא וּמְצָאָהּ מְכֻסָּה, פְּסוּלָה. הִנִּיחָהּ מְכֻסָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְגֻלָּה, אִם יְכוֹלָה הַחֻלְדָּה לִשְׁתּוֹת הֵימֶנָּה, אוֹ נָחָשׁ לְדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אוֹ שֶׁיָּרַד בָּהּ טַל בַּלַּיְלָה, פְּסוּלָה. הַחַטָּאת אֵינָהּ נִצּוֹלָה בְּצָמִיד פָּתִיל. וּמַיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁין נִצּוֹלִין בְּצָמִיד פָּתִיל:
ברטנורה
צלוחית. של מי חטאת:ובא ומצאה מכוסה פסולה. שאני אומר אדם נכנס לשם וכסה אותה, ורוב בני אדם אין טהורין לחטאת:אם יכולה חולדה לשתות ממנה פסולה. אבל אם אינה יכולה לשתות לא פסלינן להו מטעם שמא אדם טמא נכנס וגילה אותה, דאין דרך בני אדם לגלות אלא לכסות מפני השרצים, אבל שרצים דרכן. לגלות ואין דרכן לכסות. ודוקא מכוסה ומצאה מגולה חיישינן לחולדה. אבל מגולה ומצאה מגולה כמו שהניחה, לא חיישינן, אע״פ שחשו לספק מים מגולין, דחמירא סכנתא מאיסורא:או נחש לדברי רבן גמליאל. דאמר לעיל, אף הנחש פוסל מפני שהוא מקיא:החטאת. אפר חטאת או מים המקודשים שהיו באוהל המת בתוך כלי שיש עליו צמיד פתיל:אינן נצולין. ונפסלין. מדכתיב והניח במקום טהור והאי לאו מקום טהור הוא. אבל כלים העומדים להניח בהן מי חטאת או אפר חטאת, וכן אזוב המתוקן להזות בו, ניצולין בצמיד פתיל:
תוסופות יום טוב
פסולה. פי' הר"ב שאני אומר אדם נכנס לשם כו' ע' בספ"ג דטהרות:
אם יכולה החולדה לשתות. שאין תלוי באויר. רש"י פ"ק דחולין ד"ט. ומ"ש הר"ב אבל אם אינה יכולה לשתות לא פסלינן להו וכו' מפני שיש כאן שתי ספקות. ספק אדם גילה או בהמה חיה ורמש. ואת"ל אדם גילהו שמא היה טהור לחטאת או לא. הרמב"ם ספ"ט מה"פ. וכיוצא בזה פירש"י בחולין. ומ"ש הר"ב אע"פ שחשו לספק מים מגולין. כדתנן במ"ד ה' פ"ח דתרומות והזייה לאו קרבן הוא כלל. ולפיכך אין בו משום הקריבהו. שכתבתי בספ"ד דסוכה (ד"ה המגולין):
לדברי ר"ג. כתב הר"ב דאמר לעיל בפ"ט מ"ג וכתב הר"ש והא דלא תנן הכא או עכבר לדברי ר"א. כדקתני או נחש לדברי ר"ג. משום דר"א שמותי *(פי' מתלמידי שמאי) הוא. וכ"כ התוס' דחולין (שם ד"ה או נחש):
ומים שאינן מקודשין. כתב הר"ב וכן אזוב המתוקן להזות בו וצריך שיהא מוכשר דאל"כ אינו מקבל טומאה כלל. ובתוספתא רפ"י תני בהדיא אזוב המוכשר ומסתבר שהר"ב מפרש המוכשר המתוקן ובחנם הוציאו ממשמעו. ועמ"ש בזה במ"ו וח':
יכין
מלכת שלמה
יכין
צלוחית סתם צלוחית הוא עם מים מקודשין [כלעיל רפ"ט]. מיהו הכא אפילו במים שאינן מקודשין. אי נמי מיירי שאין בו מים כלל רק אפר פרה: פסולה להזייה. דחיישינן שנגע בהן א' מהרוב בני אדם שטמאים לחטאת: ובא ומצאה מגולה דאז וודאי ע"י שרץ נעשה. דאין דרך בני אדם לגלות: אם יכולה החולדה לשתות הימנה וכגון שאינו תלוי באויר. והרי חולדה פוסלת מי חטאת בשתייתה [כפ"ט מ"ג]: או נחש והא דלא נקט נמי עכבר לדברי ר"א. ואי משום דלא קיימא לן כוותי'. הרי גם כרבן גמליאל לא קיימא לן [כרמב"ם פ"ט מפרה. ודלא כהר"ב לעיל פ"ט]. היינו טעמא משום דרבי אליעזר שמותי הוא [תוס' חולין דט"ב]: או שירד בה ר"ל או שהניחו מגולה תחת אויר השמים בתחלת הלילה. דאז הטל יורד. ובוודאי נפל לשם. והרי אפילו מים חיים שאינן מקודשין פוסלין המקודשין [כרפ"ט]. וכ"ש על שאינו מים חיים: טל דכשאין לחוש לאלו. המים כשרים. מדהוה לי' ספק ספיקא ספק שמא שרץ אחר הי'. או אדם הטהור לחטאת הי': החטאת כלי חרס שיש בו אפר או מי חטאת: אינה נצולה בצמיד פתיל כשמונח באהל המת מדכתיב והניחו במקום טהור: ומים שאינן מקודשין שלא ניתן לתוכן אפר פרה. ואף שנשאבו לקדשן. וה"ה אזוב אע"ג שהוכשר לקבל טומאה במים שנשאבו לשם חטאת [כלקמן מ"ו]. ואי"ל דמיירי שהוכשר במים אחרים. דא"כ גם אם לא היה ניחא לי' שבא עליו מים היה נטמא לחטאת. מדנגע במשקה שלא נשמר לשם חטאת [כפ"י מ"ב]: כל הספק טהור ר"ל כל טומאה שכשנולד בתרומה. נשארת התרומה בטהרתה. כמו כן אם נולד ספק כזה במי חטאת. נשארו בטהרתן: כל התלוי לתרומה ר"ל הא כל ספק טומאה שכשיארע בתרומה. נאמר שהתרומה תלויי' לא אוכלין ולא שורפין. הרי אם ספק כזה יארע במי חטאת ישפכו. דבשלמא בתרומה אסור לשרפה. מדכתיב את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה במשמע. ששניהן צריכין שימור [כבכורות לד"ב]. אבל מי חטאת מדאינן ראויין להזאה א"צ תו שמירה. ועדיף טפי לשפכן כדי שלא יכשלו בהן. ובפרק ד' דטהרות מפרשינן איזה ספק טומאה שבתרומה טהורה. ואיזה תלוי. מיהו לא מיירי הכא רק בספיקות לחוד אמרינן דשוה חטאת לתרומה. אבל בוודאות מצינו דתרומה חמירא מחטאת [כפ"ט מ"ט]: אם עשו על גביו טהרות ר"ל ואם מי חטאת אלו שדינן להשפך הזו מהן על אדם שהי' טמא מת. ואח"כ נגע בטהרות. לא אמרינן כיון דדין מים הללו הי' שישפכו. הו"ל כהוזה במים בעלמא. והרי האדם קודם שהוזה. ודאי טמא הי'. ולפיכך ישרפו טהרות שנגע. אלא אמרינן דכיון שנגע בטהרות אחר שהוזה. חוזרים המים להיות כספק מי חטאת והתרומה כספק טמאה ותולין. ומה"ט אף דלא הועיל לו הזאה זו. ונמצא שנגע בהמים שלא לצורך הזאה ונטמא. והו"ל לטמא התרומה שנגע בה. אפ"ה כיון דספק הוה. אמרינן תולין. א"נ דמיירי הכא שטבל אחר שהוזה בהנך מים שהי' מן הראוי לשפכן: הרפפות הר"ב כאן נטה בפירושו אחר דעת הרמב"ם שפירש כאן ובחיבורו [פי"ח מפרה ה"ט]. דרופפות היינו שבכות של עץ. דבין לתרומה או לקדשים או לחטאת. אינו מקבל טומאה מדאינן כלי. וגם למדרס אינן ראויין. ור"ל דאע"ג דבמסכת כלים [פי"ז מ"ג] אמרינן דאפפירות. שהן קנים ארוגים כשבכה. דביש להם גפיים דהיינו שפה סביב מקבל טומאה. הכא מיירי שאין לה גפיים. אלא עשויים כעין דף פשוט מרובע שמעמידין אותו נגד החלון [כרפי"ג דאהלות]. ורב"א פי' דרופפות היינו אותן השנויים בזבים [פ"ג] דמחמת שהן רפויין. בקלות נסטין כשישב הזב עליהן. וקתני התם דיש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולבתר הכי קתני התם [בזבים פ"ד] דרעדות. דהיינו דברים רפויין שכשיקש הזב בצדן בכח. הן נרעדין ונופלין. ג"כ יש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולהכי קאמר הכא ת"ק דאותן רפפות דקאמר בהו התם שטהורות. טהורים גם לחטאת. וה"ה ברעדות. דמדמפליג ר"א ברעדות. ש"מ דלרבנן גם ברעדות דינן שוה בחטאת כתרומה וקדשים. רק ת"ק חדא מינייהו נקט. ובל"ז גם רעדות רפפות הן ולכן נרעדין. ואפי' בהשתמש בהן הזב. טהורות גם לחטאת: רבי אליעזר אומר הרעדות אף הנך רעדות דקתני בהו התם דטהורות לתרומה ולקודש. לחטאת דחמירי מיהו טמאות. מיהו רק ברעדות פליג להחמיר בהן בחטאת. משום דניכר בהן היסט הזב. דהרי נראה שנרעדו. אבל ברפפות. וכגון שהיה הזב והטהור יחדיו בספינה גדולה. וכדומה מהנזכרים [פ"ג דזבים מ"ג]. שלא ניכר בהם כח היסט הזב. מודה ר"א לת"ק דטהורות גם לחטאת: דבלה הוא גוש מתאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול: אם יש בה כביצה דאז יש בה כשיעור לטמא המי חטאת [עפי"ב מ"ו]: בין טמאה בין טהורה בין שהיתה הדבילה טמאה קודם שנפלה לתוך המי חטאת. או שהיתה הדבילה טהורה קודם שנפלה לשם. ואפילו ג"כ לא הוכשרה אז עדיין. אפ"ה כיון שמי חטאת הן אב הטומאה. הרי הכשר וטומאה באין להדבילה כאחד כשנפלה לשם. ואפילו בנפלה לתוכן שלא לרצון [כריש מכשירין ורמב"ם אוכלין פ"ב הי"ז ופ"י ה"ה]. ונטמאה: המים טמאין דנטמאו מהתרומה. שאפילו היא טהורה. טמאה היא לגבי חטאת [כלעיל פ"י מ"ב וו']: והאוכלה חייב מיתה דבשעה שנטלו לאכלה. נטמא גופו מדאורייתא ממי חטאת שעלי'. מדנגע בהן שלא לצורך הזייה. [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והרי האוכל תרומה בטומאת הגוף חייב מיתה בידי שמים. וכמו כן באכל קדשים בטומאת הגוף. חייב כרת. רק לא נקט הכא קדשים משום דחיוב כרת שבקדשים אינו רק בקדוש קדושת הגוף. וזה לא שייך בדבילה: אין בה כביצה דהרי אין בהאוכלין כשיעור לטמא המים: המים טהורין והאוכלה חייב מיתה דעכ"פ האדם שנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. שלא לצורך הזאה נגע. ונטמא טומאת הגוף: נטמא לכל מילי. ונ"ל דנקט מי חטאת לרבותא. דאע"ג דכל טומאה של הבא בשאובין הוא משום גזירה [כשבת יד"א]. והרי מלתא דל"ש היא שיהא לו מים רבים מחטאת כנוסים כדי לבוא בהן ראשו ורובו. ושיביא בהן ויטמא אותן. והרי כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה יח"א]. קמ"ל א"נ הא קמ"ל דאע"ג דמי חטאת הם טהורים בתכלית הטהרה. אפ"ה גזרו בהו רבנן שיטמא לאדם שבא לתוכן ראשו ורובו. וגריעי עוד טפי משאר שאובין שעושין להבא לתוכן רק שני מד"ס. אבל זה נעשה ראשון דאורייתא. ואע"ג דמדהן שאובין ועשוהו שני מד"ס. אחר כך הוא חזר וטימא את המים. והרי מדאורייתא מדנטמאו. פרח טומאת מי חטאת מינייהו. ואינן מטמאין תו להנוגע או הנושא אותן רק מד"ס. ולהכי רק כשנגע בהן בידיו נעשה ראשון מד"ס [כלעיל פ"ט מ"ח]. י"ל דזהו רק בשנטמאו המים טומאה דאוריי'. אבל הכא מה שנטמא האדם ומה שחזר האדם וטימא המים. הי' הכל מטומאת שאובין שהיא מד"ס. דמדאורייתא אף גם אחר שבא לתוכן ראשו ורובו. המים טהורים גמורים הן. להכי כל שנגע בהן שלא לצורך הזאה. נעשה ראשון דאורייתא ומטמא גם כלים קודם שפירש. ככל נוגע מי חטאת שאי אפשר לו שלא יסיטן [כרמב"ם פ"ו מאה"ט הי"ג]: כל הטעון ביאת מים מדברי תורה כגון שנטמא בא' מאהט"ו ששנינו בריש כלים: מטמא את הקדש ואת התרומ' ואת החולין דמדהיא ראשון עושה שני בחולין. והשני הזה עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה עושה רביעי בקודש. והא דכלל חולין בהדי תרומה וקדשים כאגב גררא. ולא קתני הכא להדיא פוסל את החולין. וכדקתני סיפא בתרומה. במפורש פוסל את התרומה. ה"ט משום דלענין חולין גופייהו לא שייך פסול. דהרי מותר באכילה [הרא"ש]. ואפילו מעשר דאסור לאכלו כשנטמא המעשר. עכ"פ אפשר לאכלו כשיפדהו. משא"כ תרומה לאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנח"א]: ואת המעשר ר"ל מעשר שני. דבין שהוא או היא טמא. חוץ לירושלים אסור לאכלה. ובירושלים לוקה על אכילתו. אבל לאחר שפדה אותה מותר לאכלה [רמב"ם פרק ג' ממעשר שני]. ומדדינו כחולין שאינו נעשה רק שני. להכי נקט לה תנא בתר חולין. ולא בין תרומה לחולין. כדי שלא נטעה לומר שיהיה לה מדרגה לבד לענין טומאה. ותמשך הטומאה עד רביעי בתרומה ועד חמישי בקודש [כחד מ"ד סוטה כז"ב]. קמ"ל: ואסור על ביאת המקדש שכל אבות הטומאה שטומאה יוצא עליו מגופו. כזב וזבה נדה ויולדת [ולרמ"ל ע"ג ה"ג מביאת מקדש. גם בעל קרי אע"ג דהוא רק ראשון]. כולן אסורים לכנוס למחנה לויי'. דהיינו לפנים בהרווח שתוך חומת הר הבית. מת וטמא מת [או הנוגע באבות הטומאה דאורייתא שבריש כלים]. ובועל נדה. ועכומ"ז. מותרים תוך חלול הנ"ל. אבל אסורים בחיל. וטבול יום ומחוסר כפורים מותרים בחיל אבל אסורים בעזרת נשים. וכל חד מהנך מדרגות הנ"ל שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה. מיהו כל הטמאים הנ"ל כשנכנסו לפנים משער נקנור. היינו לפנים מעזרת ישראל. במזיד חייב כרת. ובשוגג חייב חטאת [פסחים סז"ב ורמב"ם פ"ג מביאת מקדש ודו"ק היטב]: לאחר ביאתו ר"ל ולאחר שטבל לטומאתו. אבל עדיין לא העריב שמשו. דהו"ל אז טבול יום. דאינו רק כשני לטומאה: ופוסל את התרומה דמדהוא שני עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה שוב עושה רביעי בקודש: וחכ"א פוסל בקדש ובתרומה דס"ל דכל טבו"י. אע"ג שהוא שני. אפ"ה אינו רק פוסל לקודש. שאין מגעו חוזר לטמא רביעי. וה"ט משום דאקליש טומאתו [כמעילה דח"ב]: ומותר בחולין ובמעשר היינו לכ"ע: ואם בא אל המקדש ר"ל לתוך עזרת ישראל. אבל לעזרת נשים. רק אסור ופטור: חייב חייב כרת. וגם אותן טמאים שחייבין קרבן למחרת יום טבילתן. כזב וזבה יולדת מצורע. גם אחר הע"ש חייבים כרת כשנכנסו לשם קודם הבאת קרבנותיהן. והא דברישא קתני אסור ולא קתני חייב. כדקתני הכא. ה"ט משום דהתם כייל כל הטעון וכו'. והרי יש דטעון ביאת מים מן התורה. ואעפ"כ אינו חייב על ביאת מקדש. ככל הטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. מיהו הכא קאמר דכל החייב על ביאת מקדש. חייב אפילו אחר טבילה: כל הטעון ביאת מים מד"ס כאותן הנזכרים סוף זבין דהיינו האוכל מאכל ראשון או שני. או שתה משקין טמאין. והבא ראשו ורובו במים שאובין. וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין. וכלים שנטמאו במשקין. כולן דינן כשני לטומאה [וספר וידים. וטבול יום שנשנו שם גם כן. לא שייכי הכא. דהרי א"צ לטומאתן טבילת כל הגוף מד"ס]. והאי כללא וודאי לאו דוקא. דהרי כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לאחר שהביא קרבנותיו. כולהו צריכים טבילה מד"ס. אבל רק לקודש. אבל לא לתרומה [כחגיגה כג"ב]: לאחר ביאתו מותר בכולן דמשום דכל טבילות אלו מד"ס הן ולכן א"צ הע"ש: כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים אפילו א"צ טבילה רק לחטאת: מטמא את מי חטאת המקודשין: ואת אפר חטאת כל עוד שלא השליכוהו לתוך המים. ומדאורייתא אין אפר מקבל טומאה. ורק מקום טהור להנחתו בעינן [ועיין לעיל פ"ט ל"ד]: ואת המזה מי חטאת וה"ה לכל הטהור לעסקי חטאת [רב"א]: במגע ובמשא ר"ל אם טמא זה נגע או נשא את מי החטאת. או את אפרה. או את הטהור לחטאת. או הסיט כל הנך. אע"ג שכבר טבל המטמא הזה לטומאתו. וגם העריב שמשו. כיון שלא טבל לשם חטאת. מטמא הוא לכל הני דאמרן. אבל בטבל לשם חטאת אפילו לא העריב שמשו. ואפילו הוא טבו"י לטומאה דאורייתא. אע"ג דלקודש ולתרומה טמא. אפ"ה טבו"י כשר בפרה. ולא מצינו בשום דוכתא שהטהור שנישא ע"ג טמא יהיה נטמא. רק בזב ובחטאת: האזוב המוכשר במשקין שהוטהרו לחטאת. דאל"כ בל"ז הרי נטמאו מהמשקין ההם. דהכשר והטומאה באין לו כאחד [כריש מכשירין. ועיין בבועז שם סי' ג'. ועיין בפרקין סי' מ"ה]: והמים שאינן מקודשים שלא הוקדשו עדיין באפר: במגע ובמשא אדם הטעון ביאת מים שנגע או נשא חד מהנך. גם הם נטמאו: כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. וכדמפרש ואזיל [ועיין לעיל פ"ח ל"א]: אזוב זה ר"ל כל אזוב שהרואהו אומר זהו אזוב. וקאמר סתם. זהו הכשר להזייה: אזוב מדברי נ"ל דאע"ג דכבר מפורש ברישא דכשיש לו שם לווי פסול. איצטריך לאשמעינן הנך מדסד"א דהנך לאו שם לווי נינהו. רק אזוב סתם הן. ונקראין כך על שם מקומן. ובמקומן באמת נקראין בשם אזוב סתם. קמ"ל דאפ"ה פסולים: ושל תרומה טמאה אפי' היא פחות מכביצה. דאז אינו מטמא להמי חטאת: פסול מדמזה באזוב טמא. וה"ה באזוב חולין הטמא. רק נקט תרומה משום סיפא: ושל טהורה דהיינו תרומה ששמרוה לשם חטאת שלא תוכשר ושלא תטמא. דאל"כ הרי מיד בנגעו טימא להמי חטאת [כפ"י מ"ב]: לא יזה מפני שמכשיר התרומה לקבל טומאה. ואם כבר הוכשר. עכ"פ שמא יוודע פסול בהחטאת ומימי'. ותיטמא התרומה למפרע [עיין רב"א]: אין מזין לא ביונקות ענפים רבים: ולא בתמרות שיש בו תמרות: אין חייבין על היונקות ר"ל טמא שהוזה בהן ונכנס למקדש. פטור. והא דלא נקט הכא כלעיל. דאם הזה כשר. ה"ט. משום דהכא אפילו בדיעבד לא מהני. ורק בנכנס כבר פטור. אבל תמרות גם בנכנס חייב מדלא מקרי אז אזוב כלל: אלו הן היונקות דברי ת"ק היא דס"ל דרק ביונקות פטור: גבעולין שלא גמלו ר"ל שלא נפתח פרח שלהן [כך פי' הר"ב. ואפשר דס"ל להר"ב דמתני' רבנן היא וכשלא נפתח הפרח. היינו שלא הנצו כל עיקר דקאמרי רבנן בתוספתא]: כשר לטהר בו את המצורע קמ"ל דלמצורע לא נפסל האזוב מדנעשה בו מלאכה בהזאת מי חטאת: לקטו לעצים ונפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. ואפילו הכי לא טימאו להאזוב. דמדלקט האזוב לעצים אינו מקבל טומאה: מנגבו שלא יתערבו מים פסולים שע"ג במים הכשרים [עיין פ"ט סמ"א]: לקטו לאוכלין אפילו על טהרת חטאת. דאל"כ בל"ז פסולים: ונפלו עליו משקין שלא נשמרו בטהרת חטאת. ואפילו האוכלים שמורים לחטאת: אע"פ שנגבו פסול דהוכשר ונטמא כאחת: לקטו לחטאת להזות בו מי חטאת: דאע"ג שנפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. אמקט"ו כלל. להכי מנגבו והוא כשר: מצות אזוב שלשה קלחים ר"ל ג' שרשים: ובהם שלשה גבעולין שבכל שורש יהי' גבעול א': ר' יהודה אומר של שלשה שלשה שיהי' בכל קלח לכל הפחות ג' גבעולין: אזוב שיש בו שלשה קלחים ר"ל שיש בגבעול א' ג' שרשים. ולרמב"ם [פ"א מפרה ה"ד] נראה שהיה לו הגרסא קלח שיש לו ג' בדין: מפסגו ר"ל מפסג ומחלק הבד לג'. וחוזר ואוגדם יחד. ולגירסת הרמב"ם הנ"ל צריך לפרש הכא. דמפסג ג' השרשים זה מזה: פסגו ולא אגדו וה"ה ג' גבעולין נפרדין שלא אגדם. ונ"ל דקמ"ל זה הדין בהיו מחוברין ופסגן. ולא בהיו הגבעולין מופרדין מעיקרא. דקמ"ל דאע"ג שע"י שפיסג הגבעולין לג' נעשו הבדין דקין מאד. וכשלא יאגדם יהיו מדולדלין ותלויין למטה אפ"ה אין האגוד מעכב מהן. וכ"ש כשהיו גבעולין מופרדין מעיקרא: אגדו ולא פסגו וא"ת כיון דגם בב' לריעותא. שלא פסגו ולא אגדו כשר. וכדמסיק א"כ מה איצטריך לאשמעינן בחדא לריעותא ברישא. י"ל דקמ"ל דסד"א דחדא לריעותא גרע טפי. דבפסגן ולא אגדן. הרי הן מדולדלין למטה. וכמש"ל. ובאגדן ולא פסגן. מדלא חלקו למטה. וגם אגדו למעלה. נראה ממש כגבעול א'. והרי גבעול א' מתחלתו פסול. ורק שיריו א' כשר לת"ק. אבל בתחלתו רק שנים כשר לת"ק בדיעבד [כסוכה יג"א]. קמ"ל: כשר קמ"ל אף דאיכא תרתי לריעותא: ובהם שלשה גבעולים ג' לעיכוב בתחלה. ולת"ק ב' לעיכוב. וג' למצוה לכתחלה: ושיריו דהיינו כשהיו כבר ג'. ונאבד א' באורך הזמן: וגרדומיו דמתחלה צריך שיהיו ארוכים טפח. וגרדומין היינו שנתקצרו על ידי רבוי ההזאות:
מלכת שלמה
צלוחית שהניחה וכו'. ובגמרא חולין פ"ק דף ט' ברייתא דקתני התם ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם נכנס לשם וכיסה והתם נקט לשון טמאה משום דפריש לן דטעמא הוי משום חששא דאדם טמא ועוד טעמי אחריני פירשו תוס' והר"ש ז"ל:
אם יכולה החולדה לשתות. אבל נגיעת בעל חי לא פסלה. וראיתי שכ' ה"ר יהוסף ז"ל בס"א היה כתוב דברי רבן גמליאל והיה פנוי בינו ובין מה שלאחריו ע"כ:
שירד טל בה בלילה פסולה. דלא כר' אליעזר דאמר לעיל רפ"ט יניחנה בחמה והטל עולה:
1.
A flask that one has left uncovered and on returning found it to be covered, is invalid. If one left it covered and on returning found it to be uncovered, it is invalid if a weasel could have drunk from it or, according to the words of Rabban Gamaliel, a snake, or if it was possible for dew to fall into it in the night. The hatat waters are not protected by a tightly fitting cover; But water that had not yet been mixed with the ashes is protected by a tightly fitting cover.
משנה ב
כָּל הַסְּפֵק טָהוֹר לִתְרוּמָה, טָהוֹר לְחַטָּאת. כָּל הַתָּלוּי לִתְרוּמָה, נִשְׁפָּךְ לְחַטָּאת. אִם עָשׂוּ עַל גַּבָּיו טָהֳרוֹת, תְּלוּיוֹת. הָרְפָפוֹת, טְהוֹרוֹת לְקֹדֶשׁ וְלִתְרוּמָה וּלְחַטָּאת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָרְעָדוֹת, טְמֵאוֹת לְחַטָּאת:
ברטנורה
כל הספק טהור לתרומה. כל ספק שאם נולד אותו ספק בתרומה התרומה טהורה, אם נולד כיוצא בו בחטאת טהור:וכל התלוי לתרומה. וכל ספק שאם נולד בתרומה תולין לא אוכלין ולא שורפין, אם נולד כיוצא בו בחטאת, ישפך האפר או המים המקודשים. ובמסכת טהרות פרק הזורק טומאה, תנינן להו לספק הטהור ולספק שעל ידיו תולין בתרומה:אם עשו על גביו טהרות. אם הזה באפר זה שנטמא בספק התלוי לתרומה, ועשה טהרות ע״י אותה הזאה, תולין אותם טהרות ולא אוכלין ולא שורפין:הרפפות. כמין שבכות של עץ:טהורות לקודש לתרומה ולחטאת. לפי שאינן כלים וגם אינן ראויין למדרס:הרעדות. עצים שאינן מהודקים יפה זה בזה וכשאדם נשען עליהם רועדים ומתנענעים:טמאות לחטאת. פעמים שאדם יושב עליהן וראויין ליטמא מושב. ואין הלכה כר׳ אליעזר:
תוסופות יום טוב
הרפפות. פי' הר"ב כמין שבכות וכו' ועיין עוד בפירושו לרפי"ג דאהלות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
צלוחית סתם צלוחית הוא עם מים מקודשין [כלעיל רפ"ט]. מיהו הכא אפילו במים שאינן מקודשין. אי נמי מיירי שאין בו מים כלל רק אפר פרה: פסולה להזייה. דחיישינן שנגע בהן א' מהרוב בני אדם שטמאים לחטאת: ובא ומצאה מגולה דאז וודאי ע"י שרץ נעשה. דאין דרך בני אדם לגלות: אם יכולה החולדה לשתות הימנה וכגון שאינו תלוי באויר. והרי חולדה פוסלת מי חטאת בשתייתה [כפ"ט מ"ג]: או נחש והא דלא נקט נמי עכבר לדברי ר"א. ואי משום דלא קיימא לן כוותי'. הרי גם כרבן גמליאל לא קיימא לן [כרמב"ם פ"ט מפרה. ודלא כהר"ב לעיל פ"ט]. היינו טעמא משום דרבי אליעזר שמותי הוא [תוס' חולין דט"ב]: או שירד בה ר"ל או שהניחו מגולה תחת אויר השמים בתחלת הלילה. דאז הטל יורד. ובוודאי נפל לשם. והרי אפילו מים חיים שאינן מקודשין פוסלין המקודשין [כרפ"ט]. וכ"ש על שאינו מים חיים: טל דכשאין לחוש לאלו. המים כשרים. מדהוה לי' ספק ספיקא ספק שמא שרץ אחר הי'. או אדם הטהור לחטאת הי': החטאת כלי חרס שיש בו אפר או מי חטאת: אינה נצולה בצמיד פתיל כשמונח באהל המת מדכתיב והניחו במקום טהור: ומים שאינן מקודשין שלא ניתן לתוכן אפר פרה. ואף שנשאבו לקדשן. וה"ה אזוב אע"ג שהוכשר לקבל טומאה במים שנשאבו לשם חטאת [כלקמן מ"ו]. ואי"ל דמיירי שהוכשר במים אחרים. דא"כ גם אם לא היה ניחא לי' שבא עליו מים היה נטמא לחטאת. מדנגע במשקה שלא נשמר לשם חטאת [כפ"י מ"ב]: כל הספק טהור ר"ל כל טומאה שכשנולד בתרומה. נשארת התרומה בטהרתה. כמו כן אם נולד ספק כזה במי חטאת. נשארו בטהרתן: כל התלוי לתרומה ר"ל הא כל ספק טומאה שכשיארע בתרומה. נאמר שהתרומה תלויי' לא אוכלין ולא שורפין. הרי אם ספק כזה יארע במי חטאת ישפכו. דבשלמא בתרומה אסור לשרפה. מדכתיב את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה במשמע. ששניהן צריכין שימור [כבכורות לד"ב]. אבל מי חטאת מדאינן ראויין להזאה א"צ תו שמירה. ועדיף טפי לשפכן כדי שלא יכשלו בהן. ובפרק ד' דטהרות מפרשינן איזה ספק טומאה שבתרומה טהורה. ואיזה תלוי. מיהו לא מיירי הכא רק בספיקות לחוד אמרינן דשוה חטאת לתרומה. אבל בוודאות מצינו דתרומה חמירא מחטאת [כפ"ט מ"ט]: אם עשו על גביו טהרות ר"ל ואם מי חטאת אלו שדינן להשפך הזו מהן על אדם שהי' טמא מת. ואח"כ נגע בטהרות. לא אמרינן כיון דדין מים הללו הי' שישפכו. הו"ל כהוזה במים בעלמא. והרי האדם קודם שהוזה. ודאי טמא הי'. ולפיכך ישרפו טהרות שנגע. אלא אמרינן דכיון שנגע בטהרות אחר שהוזה. חוזרים המים להיות כספק מי חטאת והתרומה כספק טמאה ותולין. ומה"ט אף דלא הועיל לו הזאה זו. ונמצא שנגע בהמים שלא לצורך הזאה ונטמא. והו"ל לטמא התרומה שנגע בה. אפ"ה כיון דספק הוה. אמרינן תולין. א"נ דמיירי הכא שטבל אחר שהוזה בהנך מים שהי' מן הראוי לשפכן: הרפפות הר"ב כאן נטה בפירושו אחר דעת הרמב"ם שפירש כאן ובחיבורו [פי"ח מפרה ה"ט]. דרופפות היינו שבכות של עץ. דבין לתרומה או לקדשים או לחטאת. אינו מקבל טומאה מדאינן כלי. וגם למדרס אינן ראויין. ור"ל דאע"ג דבמסכת כלים [פי"ז מ"ג] אמרינן דאפפירות. שהן קנים ארוגים כשבכה. דביש להם גפיים דהיינו שפה סביב מקבל טומאה. הכא מיירי שאין לה גפיים. אלא עשויים כעין דף פשוט מרובע שמעמידין אותו נגד החלון [כרפי"ג דאהלות]. ורב"א פי' דרופפות היינו אותן השנויים בזבים [פ"ג] דמחמת שהן רפויין. בקלות נסטין כשישב הזב עליהן. וקתני התם דיש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולבתר הכי קתני התם [בזבים פ"ד] דרעדות. דהיינו דברים רפויין שכשיקש הזב בצדן בכח. הן נרעדין ונופלין. ג"כ יש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולהכי קאמר הכא ת"ק דאותן רפפות דקאמר בהו התם שטהורות. טהורים גם לחטאת. וה"ה ברעדות. דמדמפליג ר"א ברעדות. ש"מ דלרבנן גם ברעדות דינן שוה בחטאת כתרומה וקדשים. רק ת"ק חדא מינייהו נקט. ובל"ז גם רעדות רפפות הן ולכן נרעדין. ואפי' בהשתמש בהן הזב. טהורות גם לחטאת: רבי אליעזר אומר הרעדות אף הנך רעדות דקתני בהו התם דטהורות לתרומה ולקודש. לחטאת דחמירי מיהו טמאות. מיהו רק ברעדות פליג להחמיר בהן בחטאת. משום דניכר בהן היסט הזב. דהרי נראה שנרעדו. אבל ברפפות. וכגון שהיה הזב והטהור יחדיו בספינה גדולה. וכדומה מהנזכרים [פ"ג דזבים מ"ג]. שלא ניכר בהם כח היסט הזב. מודה ר"א לת"ק דטהורות גם לחטאת: דבלה הוא גוש מתאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול: אם יש בה כביצה דאז יש בה כשיעור לטמא המי חטאת [עפי"ב מ"ו]: בין טמאה בין טהורה בין שהיתה הדבילה טמאה קודם שנפלה לתוך המי חטאת. או שהיתה הדבילה טהורה קודם שנפלה לשם. ואפילו ג"כ לא הוכשרה אז עדיין. אפ"ה כיון שמי חטאת הן אב הטומאה. הרי הכשר וטומאה באין להדבילה כאחד כשנפלה לשם. ואפילו בנפלה לתוכן שלא לרצון [כריש מכשירין ורמב"ם אוכלין פ"ב הי"ז ופ"י ה"ה]. ונטמאה: המים טמאין דנטמאו מהתרומה. שאפילו היא טהורה. טמאה היא לגבי חטאת [כלעיל פ"י מ"ב וו']: והאוכלה חייב מיתה דבשעה שנטלו לאכלה. נטמא גופו מדאורייתא ממי חטאת שעלי'. מדנגע בהן שלא לצורך הזייה. [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והרי האוכל תרומה בטומאת הגוף חייב מיתה בידי שמים. וכמו כן באכל קדשים בטומאת הגוף. חייב כרת. רק לא נקט הכא קדשים משום דחיוב כרת שבקדשים אינו רק בקדוש קדושת הגוף. וזה לא שייך בדבילה: אין בה כביצה דהרי אין בהאוכלין כשיעור לטמא המים: המים טהורין והאוכלה חייב מיתה דעכ"פ האדם שנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. שלא לצורך הזאה נגע. ונטמא טומאת הגוף: נטמא לכל מילי. ונ"ל דנקט מי חטאת לרבותא. דאע"ג דכל טומאה של הבא בשאובין הוא משום גזירה [כשבת יד"א]. והרי מלתא דל"ש היא שיהא לו מים רבים מחטאת כנוסים כדי לבוא בהן ראשו ורובו. ושיביא בהן ויטמא אותן. והרי כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה יח"א]. קמ"ל א"נ הא קמ"ל דאע"ג דמי חטאת הם טהורים בתכלית הטהרה. אפ"ה גזרו בהו רבנן שיטמא לאדם שבא לתוכן ראשו ורובו. וגריעי עוד טפי משאר שאובין שעושין להבא לתוכן רק שני מד"ס. אבל זה נעשה ראשון דאורייתא. ואע"ג דמדהן שאובין ועשוהו שני מד"ס. אחר כך הוא חזר וטימא את המים. והרי מדאורייתא מדנטמאו. פרח טומאת מי חטאת מינייהו. ואינן מטמאין תו להנוגע או הנושא אותן רק מד"ס. ולהכי רק כשנגע בהן בידיו נעשה ראשון מד"ס [כלעיל פ"ט מ"ח]. י"ל דזהו רק בשנטמאו המים טומאה דאוריי'. אבל הכא מה שנטמא האדם ומה שחזר האדם וטימא המים. הי' הכל מטומאת שאובין שהיא מד"ס. דמדאורייתא אף גם אחר שבא לתוכן ראשו ורובו. המים טהורים גמורים הן. להכי כל שנגע בהן שלא לצורך הזאה. נעשה ראשון דאורייתא ומטמא גם כלים קודם שפירש. ככל נוגע מי חטאת שאי אפשר לו שלא יסיטן [כרמב"ם פ"ו מאה"ט הי"ג]: כל הטעון ביאת מים מדברי תורה כגון שנטמא בא' מאהט"ו ששנינו בריש כלים: מטמא את הקדש ואת התרומ' ואת החולין דמדהיא ראשון עושה שני בחולין. והשני הזה עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה עושה רביעי בקודש. והא דכלל חולין בהדי תרומה וקדשים כאגב גררא. ולא קתני הכא להדיא פוסל את החולין. וכדקתני סיפא בתרומה. במפורש פוסל את התרומה. ה"ט משום דלענין חולין גופייהו לא שייך פסול. דהרי מותר באכילה [הרא"ש]. ואפילו מעשר דאסור לאכלו כשנטמא המעשר. עכ"פ אפשר לאכלו כשיפדהו. משא"כ תרומה לאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנח"א]: ואת המעשר ר"ל מעשר שני. דבין שהוא או היא טמא. חוץ לירושלים אסור לאכלה. ובירושלים לוקה על אכילתו. אבל לאחר שפדה אותה מותר לאכלה [רמב"ם פרק ג' ממעשר שני]. ומדדינו כחולין שאינו נעשה רק שני. להכי נקט לה תנא בתר חולין. ולא בין תרומה לחולין. כדי שלא נטעה לומר שיהיה לה מדרגה לבד לענין טומאה. ותמשך הטומאה עד רביעי בתרומה ועד חמישי בקודש [כחד מ"ד סוטה כז"ב]. קמ"ל: ואסור על ביאת המקדש שכל אבות הטומאה שטומאה יוצא עליו מגופו. כזב וזבה נדה ויולדת [ולרמ"ל ע"ג ה"ג מביאת מקדש. גם בעל קרי אע"ג דהוא רק ראשון]. כולן אסורים לכנוס למחנה לויי'. דהיינו לפנים בהרווח שתוך חומת הר הבית. מת וטמא מת [או הנוגע באבות הטומאה דאורייתא שבריש כלים]. ובועל נדה. ועכומ"ז. מותרים תוך חלול הנ"ל. אבל אסורים בחיל. וטבול יום ומחוסר כפורים מותרים בחיל אבל אסורים בעזרת נשים. וכל חד מהנך מדרגות הנ"ל שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה. מיהו כל הטמאים הנ"ל כשנכנסו לפנים משער נקנור. היינו לפנים מעזרת ישראל. במזיד חייב כרת. ובשוגג חייב חטאת [פסחים סז"ב ורמב"ם פ"ג מביאת מקדש ודו"ק היטב]: לאחר ביאתו ר"ל ולאחר שטבל לטומאתו. אבל עדיין לא העריב שמשו. דהו"ל אז טבול יום. דאינו רק כשני לטומאה: ופוסל את התרומה דמדהוא שני עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה שוב עושה רביעי בקודש: וחכ"א פוסל בקדש ובתרומה דס"ל דכל טבו"י. אע"ג שהוא שני. אפ"ה אינו רק פוסל לקודש. שאין מגעו חוזר לטמא רביעי. וה"ט משום דאקליש טומאתו [כמעילה דח"ב]: ומותר בחולין ובמעשר היינו לכ"ע: ואם בא אל המקדש ר"ל לתוך עזרת ישראל. אבל לעזרת נשים. רק אסור ופטור: חייב חייב כרת. וגם אותן טמאים שחייבין קרבן למחרת יום טבילתן. כזב וזבה יולדת מצורע. גם אחר הע"ש חייבים כרת כשנכנסו לשם קודם הבאת קרבנותיהן. והא דברישא קתני אסור ולא קתני חייב. כדקתני הכא. ה"ט משום דהתם כייל כל הטעון וכו'. והרי יש דטעון ביאת מים מן התורה. ואעפ"כ אינו חייב על ביאת מקדש. ככל הטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. מיהו הכא קאמר דכל החייב על ביאת מקדש. חייב אפילו אחר טבילה: כל הטעון ביאת מים מד"ס כאותן הנזכרים סוף זבין דהיינו האוכל מאכל ראשון או שני. או שתה משקין טמאין. והבא ראשו ורובו במים שאובין. וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין. וכלים שנטמאו במשקין. כולן דינן כשני לטומאה [וספר וידים. וטבול יום שנשנו שם גם כן. לא שייכי הכא. דהרי א"צ לטומאתן טבילת כל הגוף מד"ס]. והאי כללא וודאי לאו דוקא. דהרי כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לאחר שהביא קרבנותיו. כולהו צריכים טבילה מד"ס. אבל רק לקודש. אבל לא לתרומה [כחגיגה כג"ב]: לאחר ביאתו מותר בכולן דמשום דכל טבילות אלו מד"ס הן ולכן א"צ הע"ש: כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים אפילו א"צ טבילה רק לחטאת: מטמא את מי חטאת המקודשין: ואת אפר חטאת כל עוד שלא השליכוהו לתוך המים. ומדאורייתא אין אפר מקבל טומאה. ורק מקום טהור להנחתו בעינן [ועיין לעיל פ"ט ל"ד]: ואת המזה מי חטאת וה"ה לכל הטהור לעסקי חטאת [רב"א]: במגע ובמשא ר"ל אם טמא זה נגע או נשא את מי החטאת. או את אפרה. או את הטהור לחטאת. או הסיט כל הנך. אע"ג שכבר טבל המטמא הזה לטומאתו. וגם העריב שמשו. כיון שלא טבל לשם חטאת. מטמא הוא לכל הני דאמרן. אבל בטבל לשם חטאת אפילו לא העריב שמשו. ואפילו הוא טבו"י לטומאה דאורייתא. אע"ג דלקודש ולתרומה טמא. אפ"ה טבו"י כשר בפרה. ולא מצינו בשום דוכתא שהטהור שנישא ע"ג טמא יהיה נטמא. רק בזב ובחטאת: האזוב המוכשר במשקין שהוטהרו לחטאת. דאל"כ בל"ז הרי נטמאו מהמשקין ההם. דהכשר והטומאה באין לו כאחד [כריש מכשירין. ועיין בבועז שם סי' ג'. ועיין בפרקין סי' מ"ה]: והמים שאינן מקודשים שלא הוקדשו עדיין באפר: במגע ובמשא אדם הטעון ביאת מים שנגע או נשא חד מהנך. גם הם נטמאו: כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. וכדמפרש ואזיל [ועיין לעיל פ"ח ל"א]: אזוב זה ר"ל כל אזוב שהרואהו אומר זהו אזוב. וקאמר סתם. זהו הכשר להזייה: אזוב מדברי נ"ל דאע"ג דכבר מפורש ברישא דכשיש לו שם לווי פסול. איצטריך לאשמעינן הנך מדסד"א דהנך לאו שם לווי נינהו. רק אזוב סתם הן. ונקראין כך על שם מקומן. ובמקומן באמת נקראין בשם אזוב סתם. קמ"ל דאפ"ה פסולים: ושל תרומה טמאה אפי' היא פחות מכביצה. דאז אינו מטמא להמי חטאת: פסול מדמזה באזוב טמא. וה"ה באזוב חולין הטמא. רק נקט תרומה משום סיפא: ושל טהורה דהיינו תרומה ששמרוה לשם חטאת שלא תוכשר ושלא תטמא. דאל"כ הרי מיד בנגעו טימא להמי חטאת [כפ"י מ"ב]: לא יזה מפני שמכשיר התרומה לקבל טומאה. ואם כבר הוכשר. עכ"פ שמא יוודע פסול בהחטאת ומימי'. ותיטמא התרומה למפרע [עיין רב"א]: אין מזין לא ביונקות ענפים רבים: ולא בתמרות שיש בו תמרות: אין חייבין על היונקות ר"ל טמא שהוזה בהן ונכנס למקדש. פטור. והא דלא נקט הכא כלעיל. דאם הזה כשר. ה"ט. משום דהכא אפילו בדיעבד לא מהני. ורק בנכנס כבר פטור. אבל תמרות גם בנכנס חייב מדלא מקרי אז אזוב כלל: אלו הן היונקות דברי ת"ק היא דס"ל דרק ביונקות פטור: גבעולין שלא גמלו ר"ל שלא נפתח פרח שלהן [כך פי' הר"ב. ואפשר דס"ל להר"ב דמתני' רבנן היא וכשלא נפתח הפרח. היינו שלא הנצו כל עיקר דקאמרי רבנן בתוספתא]: כשר לטהר בו את המצורע קמ"ל דלמצורע לא נפסל האזוב מדנעשה בו מלאכה בהזאת מי חטאת: לקטו לעצים ונפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. ואפילו הכי לא טימאו להאזוב. דמדלקט האזוב לעצים אינו מקבל טומאה: מנגבו שלא יתערבו מים פסולים שע"ג במים הכשרים [עיין פ"ט סמ"א]: לקטו לאוכלין אפילו על טהרת חטאת. דאל"כ בל"ז פסולים: ונפלו עליו משקין שלא נשמרו בטהרת חטאת. ואפילו האוכלים שמורים לחטאת: אע"פ שנגבו פסול דהוכשר ונטמא כאחת: לקטו לחטאת להזות בו מי חטאת: דאע"ג שנפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. אמקט"ו כלל. להכי מנגבו והוא כשר: מצות אזוב שלשה קלחים ר"ל ג' שרשים: ובהם שלשה גבעולין שבכל שורש יהי' גבעול א': ר' יהודה אומר של שלשה שלשה שיהי' בכל קלח לכל הפחות ג' גבעולין: אזוב שיש בו שלשה קלחים ר"ל שיש בגבעול א' ג' שרשים. ולרמב"ם [פ"א מפרה ה"ד] נראה שהיה לו הגרסא קלח שיש לו ג' בדין: מפסגו ר"ל מפסג ומחלק הבד לג'. וחוזר ואוגדם יחד. ולגירסת הרמב"ם הנ"ל צריך לפרש הכא. דמפסג ג' השרשים זה מזה: פסגו ולא אגדו וה"ה ג' גבעולין נפרדין שלא אגדם. ונ"ל דקמ"ל זה הדין בהיו מחוברין ופסגן. ולא בהיו הגבעולין מופרדין מעיקרא. דקמ"ל דאע"ג שע"י שפיסג הגבעולין לג' נעשו הבדין דקין מאד. וכשלא יאגדם יהיו מדולדלין ותלויין למטה אפ"ה אין האגוד מעכב מהן. וכ"ש כשהיו גבעולין מופרדין מעיקרא: אגדו ולא פסגו וא"ת כיון דגם בב' לריעותא. שלא פסגו ולא אגדו כשר. וכדמסיק א"כ מה איצטריך לאשמעינן בחדא לריעותא ברישא. י"ל דקמ"ל דסד"א דחדא לריעותא גרע טפי. דבפסגן ולא אגדן. הרי הן מדולדלין למטה. וכמש"ל. ובאגדן ולא פסגן. מדלא חלקו למטה. וגם אגדו למעלה. נראה ממש כגבעול א'. והרי גבעול א' מתחלתו פסול. ורק שיריו א' כשר לת"ק. אבל בתחלתו רק שנים כשר לת"ק בדיעבד [כסוכה יג"א]. קמ"ל: כשר קמ"ל אף דאיכא תרתי לריעותא: ובהם שלשה גבעולים ג' לעיכוב בתחלה. ולת"ק ב' לעיכוב. וג' למצוה לכתחלה: ושיריו דהיינו כשהיו כבר ג'. ונאבד א' באורך הזמן: וגרדומיו דמתחלה צריך שיהיו ארוכים טפח. וגרדומין היינו שנתקצרו על ידי רבוי ההזאות:
מלכת שלמה
כל הספק הטהור לתרומה טהור לחטאת. כצ"ל:
תלויות. ולא נאמר הואיל ונעשו על טהרת חטאת וכמו זה הספק בחטאת תשפך ג"כ אלו הטהרות ישרפו אין ראוי זה שאינו דומה שפיכת החטאת לשרפת הטהרות שאלו לא נעשו לאכילה ואלו נעשו לאכילה. הרמב"ם ז"ל:
הרפפות. פי' בערוך ערך רף פי' מקום בילה שיש בו רפש וטיט וכתב עליו הר"ש ז"ל ודבריו תמוהים דהא לעיל בפ"ח תנן מי קרמיון ומי פיגה פסולין מפני שהם מי ביצים ע"כ. וגם ר"י ז"ל לא נהירא לי':
והרעדות. בערוך בערך רעד פי' מים שיוצאין מן הקרקע טפה טפה בחלישה בלא כח ע"כ. ובתוספתא ר' אליעזר אומר הרעדות טמאות לחטאת א"ר יהודה אף אני כך אמרתי אבל חברי גזרו עלי שאהא מורה בהם בטהרה ע"כ:
2.
Anything that is doubtfully pure in the case of terumah is regarded as clean in the case of the hatat waters. Anything that is "suspended" where terumah is concerned, the hatat waters are poured out. If clean things were handled on account of it, they must be "suspended." Wooden lattice work is clean in respect of holy food, terumah, and the hatat waters. Rabbi Eliezer says: Loosely connected wood is unclean in respect of hatat waters.
משנה ג
דְּבֵלָה שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת וּנְטָלָהּ וַאֲכָלָהּ, אִם יֶשׁ בָּהּ כַּבֵּיצָה, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה, הַמַּיִם טְמֵאִין, וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב מִיתָה. אֵין בָּהּ כַּבֵּיצָה, הַמַּיִם טְהוֹרִין, וְהָאוֹכְלָהּ חַיָּב מִיתָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בִּטְהוֹרָה, הַמַּיִם טְהוֹרִים. הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְתוֹךְ מֵי חַטָּאת, נִטְמָא:
ברטנורה
אם יש בה כביצה. דאוכל פחות מכביצה אינו מטמא:בין טהורה בין טמאה המים טמאים. דטהרת תרומה, טמאה היא אצל חטאת:והאוכלה חייב מיתה. דנטמא במי חטאת בשעה שאוכלה, ותרומה בטומאת הגוף במיתה:ר׳ יוסי אומר בטהורה המים טהורים. דסבירא ליה לר׳ יוסי שאין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת. ואין הלכה כר׳ יוסי:שהכניס ראשו ורובו בתוך מי חטאת. רבנן גזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובין, כמפורש פרק קמא דשבת, והוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום, ומי חטאת מים שאובין נינהו, הלכך כשהכניס ראשו ורובו בהם נטמא, ומשנטמא ואינו טהור למי חטאת, חוזרים מי חטאת ומטמאים אותו ונעשה ראשון לטומאה, שאין מי חטאת מטמאים את הטהור להם, אבל כשאינו טהור להם מטמאים אותו:
תוסופות יום טוב
[אם יש בה כביצה. גם בכאן צ"ע היאך תהיה הדבלה והיא התאנה היבשה כביצה. והיא הרבה קטנה הימנה כמו שרמזתי כבר על זה במי"א פי"ז דכלים. ומיהו י"ל דדבלה היינו כמו שפי' הערוך ערך גרוגרת וז"ל גרוגרת תאנים יבשות מפורדות. דבלה מחברת תאנים קרוין (כן) בין רטובין בין יבשין. ע"כ. וא"כ יהיו שתים ויותר. ועוד ע' בפי"ז דכלים מ"ז]:
והאוכלה חייב מיתה. מכאן הבאתי ראיה לדעת הרמב"ם בפ"ב מה' תרומה שסובר שכל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה מן התורה. דלא כדעת הסוברים דמדאורייתא דוקא דגן ותירוש ויצהר. ומיהו הר"ש פי' דהאי חייב מיתה לאו דוקא. אלא סימנא בעלמא. ונ"מ לתרומה דאורייתא. אי נמי בתרומת ביכורים דז' המינים דאורייתא ע"כ. והתו' פ"ק דר"ה דף י"ב (ד"ה תנא) כתבו עוד דא"נ מכות מרדות ומיתה לקוברו בין רשעים גמורים. וכתבו הר"ש בריש מס' מעשרות:
והאוכלה חייב מיתה. איכא למידק דהרי הדבלה נמי טמאה ובספ"ט דסנהדרין דייק הר"ב לכתוב טמא האוכל תרומה טהורה חייב מיתה. ומשמע הא טמאה אינו חייב מיתה. וכמ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ש דמתני' דהכא לא סברה הכי.
אין בה כביצה כו' ה"ג בס"א. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
צלוחית סתם צלוחית הוא עם מים מקודשין [כלעיל רפ"ט]. מיהו הכא אפילו במים שאינן מקודשין. אי נמי מיירי שאין בו מים כלל רק אפר פרה: פסולה להזייה. דחיישינן שנגע בהן א' מהרוב בני אדם שטמאים לחטאת: ובא ומצאה מגולה דאז וודאי ע"י שרץ נעשה. דאין דרך בני אדם לגלות: אם יכולה החולדה לשתות הימנה וכגון שאינו תלוי באויר. והרי חולדה פוסלת מי חטאת בשתייתה [כפ"ט מ"ג]: או נחש והא דלא נקט נמי עכבר לדברי ר"א. ואי משום דלא קיימא לן כוותי'. הרי גם כרבן גמליאל לא קיימא לן [כרמב"ם פ"ט מפרה. ודלא כהר"ב לעיל פ"ט]. היינו טעמא משום דרבי אליעזר שמותי הוא [תוס' חולין דט"ב]: או שירד בה ר"ל או שהניחו מגולה תחת אויר השמים בתחלת הלילה. דאז הטל יורד. ובוודאי נפל לשם. והרי אפילו מים חיים שאינן מקודשין פוסלין המקודשין [כרפ"ט]. וכ"ש על שאינו מים חיים: טל דכשאין לחוש לאלו. המים כשרים. מדהוה לי' ספק ספיקא ספק שמא שרץ אחר הי'. או אדם הטהור לחטאת הי': החטאת כלי חרס שיש בו אפר או מי חטאת: אינה נצולה בצמיד פתיל כשמונח באהל המת מדכתיב והניחו במקום טהור: ומים שאינן מקודשין שלא ניתן לתוכן אפר פרה. ואף שנשאבו לקדשן. וה"ה אזוב אע"ג שהוכשר לקבל טומאה במים שנשאבו לשם חטאת [כלקמן מ"ו]. ואי"ל דמיירי שהוכשר במים אחרים. דא"כ גם אם לא היה ניחא לי' שבא עליו מים היה נטמא לחטאת. מדנגע במשקה שלא נשמר לשם חטאת [כפ"י מ"ב]: כל הספק טהור ר"ל כל טומאה שכשנולד בתרומה. נשארת התרומה בטהרתה. כמו כן אם נולד ספק כזה במי חטאת. נשארו בטהרתן: כל התלוי לתרומה ר"ל הא כל ספק טומאה שכשיארע בתרומה. נאמר שהתרומה תלויי' לא אוכלין ולא שורפין. הרי אם ספק כזה יארע במי חטאת ישפכו. דבשלמא בתרומה אסור לשרפה. מדכתיב את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה במשמע. ששניהן צריכין שימור [כבכורות לד"ב]. אבל מי חטאת מדאינן ראויין להזאה א"צ תו שמירה. ועדיף טפי לשפכן כדי שלא יכשלו בהן. ובפרק ד' דטהרות מפרשינן איזה ספק טומאה שבתרומה טהורה. ואיזה תלוי. מיהו לא מיירי הכא רק בספיקות לחוד אמרינן דשוה חטאת לתרומה. אבל בוודאות מצינו דתרומה חמירא מחטאת [כפ"ט מ"ט]: אם עשו על גביו טהרות ר"ל ואם מי חטאת אלו שדינן להשפך הזו מהן על אדם שהי' טמא מת. ואח"כ נגע בטהרות. לא אמרינן כיון דדין מים הללו הי' שישפכו. הו"ל כהוזה במים בעלמא. והרי האדם קודם שהוזה. ודאי טמא הי'. ולפיכך ישרפו טהרות שנגע. אלא אמרינן דכיון שנגע בטהרות אחר שהוזה. חוזרים המים להיות כספק מי חטאת והתרומה כספק טמאה ותולין. ומה"ט אף דלא הועיל לו הזאה זו. ונמצא שנגע בהמים שלא לצורך הזאה ונטמא. והו"ל לטמא התרומה שנגע בה. אפ"ה כיון דספק הוה. אמרינן תולין. א"נ דמיירי הכא שטבל אחר שהוזה בהנך מים שהי' מן הראוי לשפכן: הרפפות הר"ב כאן נטה בפירושו אחר דעת הרמב"ם שפירש כאן ובחיבורו [פי"ח מפרה ה"ט]. דרופפות היינו שבכות של עץ. דבין לתרומה או לקדשים או לחטאת. אינו מקבל טומאה מדאינן כלי. וגם למדרס אינן ראויין. ור"ל דאע"ג דבמסכת כלים [פי"ז מ"ג] אמרינן דאפפירות. שהן קנים ארוגים כשבכה. דביש להם גפיים דהיינו שפה סביב מקבל טומאה. הכא מיירי שאין לה גפיים. אלא עשויים כעין דף פשוט מרובע שמעמידין אותו נגד החלון [כרפי"ג דאהלות]. ורב"א פי' דרופפות היינו אותן השנויים בזבים [פ"ג] דמחמת שהן רפויין. בקלות נסטין כשישב הזב עליהן. וקתני התם דיש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולבתר הכי קתני התם [בזבים פ"ד] דרעדות. דהיינו דברים רפויין שכשיקש הזב בצדן בכח. הן נרעדין ונופלין. ג"כ יש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולהכי קאמר הכא ת"ק דאותן רפפות דקאמר בהו התם שטהורות. טהורים גם לחטאת. וה"ה ברעדות. דמדמפליג ר"א ברעדות. ש"מ דלרבנן גם ברעדות דינן שוה בחטאת כתרומה וקדשים. רק ת"ק חדא מינייהו נקט. ובל"ז גם רעדות רפפות הן ולכן נרעדין. ואפי' בהשתמש בהן הזב. טהורות גם לחטאת: רבי אליעזר אומר הרעדות אף הנך רעדות דקתני בהו התם דטהורות לתרומה ולקודש. לחטאת דחמירי מיהו טמאות. מיהו רק ברעדות פליג להחמיר בהן בחטאת. משום דניכר בהן היסט הזב. דהרי נראה שנרעדו. אבל ברפפות. וכגון שהיה הזב והטהור יחדיו בספינה גדולה. וכדומה מהנזכרים [פ"ג דזבים מ"ג]. שלא ניכר בהם כח היסט הזב. מודה ר"א לת"ק דטהורות גם לחטאת: דבלה הוא גוש מתאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול: אם יש בה כביצה דאז יש בה כשיעור לטמא המי חטאת [עפי"ב מ"ו]: בין טמאה בין טהורה בין שהיתה הדבילה טמאה קודם שנפלה לתוך המי חטאת. או שהיתה הדבילה טהורה קודם שנפלה לשם. ואפילו ג"כ לא הוכשרה אז עדיין. אפ"ה כיון שמי חטאת הן אב הטומאה. הרי הכשר וטומאה באין להדבילה כאחד כשנפלה לשם. ואפילו בנפלה לתוכן שלא לרצון [כריש מכשירין ורמב"ם אוכלין פ"ב הי"ז ופ"י ה"ה]. ונטמאה: המים טמאין דנטמאו מהתרומה. שאפילו היא טהורה. טמאה היא לגבי חטאת [כלעיל פ"י מ"ב וו']: והאוכלה חייב מיתה דבשעה שנטלו לאכלה. נטמא גופו מדאורייתא ממי חטאת שעלי'. מדנגע בהן שלא לצורך הזייה. [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והרי האוכל תרומה בטומאת הגוף חייב מיתה בידי שמים. וכמו כן באכל קדשים בטומאת הגוף. חייב כרת. רק לא נקט הכא קדשים משום דחיוב כרת שבקדשים אינו רק בקדוש קדושת הגוף. וזה לא שייך בדבילה: אין בה כביצה דהרי אין בהאוכלין כשיעור לטמא המים: המים טהורין והאוכלה חייב מיתה דעכ"פ האדם שנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. שלא לצורך הזאה נגע. ונטמא טומאת הגוף: נטמא לכל מילי. ונ"ל דנקט מי חטאת לרבותא. דאע"ג דכל טומאה של הבא בשאובין הוא משום גזירה [כשבת יד"א]. והרי מלתא דל"ש היא שיהא לו מים רבים מחטאת כנוסים כדי לבוא בהן ראשו ורובו. ושיביא בהן ויטמא אותן. והרי כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה יח"א]. קמ"ל א"נ הא קמ"ל דאע"ג דמי חטאת הם טהורים בתכלית הטהרה. אפ"ה גזרו בהו רבנן שיטמא לאדם שבא לתוכן ראשו ורובו. וגריעי עוד טפי משאר שאובין שעושין להבא לתוכן רק שני מד"ס. אבל זה נעשה ראשון דאורייתא. ואע"ג דמדהן שאובין ועשוהו שני מד"ס. אחר כך הוא חזר וטימא את המים. והרי מדאורייתא מדנטמאו. פרח טומאת מי חטאת מינייהו. ואינן מטמאין תו להנוגע או הנושא אותן רק מד"ס. ולהכי רק כשנגע בהן בידיו נעשה ראשון מד"ס [כלעיל פ"ט מ"ח]. י"ל דזהו רק בשנטמאו המים טומאה דאוריי'. אבל הכא מה שנטמא האדם ומה שחזר האדם וטימא המים. הי' הכל מטומאת שאובין שהיא מד"ס. דמדאורייתא אף גם אחר שבא לתוכן ראשו ורובו. המים טהורים גמורים הן. להכי כל שנגע בהן שלא לצורך הזאה. נעשה ראשון דאורייתא ומטמא גם כלים קודם שפירש. ככל נוגע מי חטאת שאי אפשר לו שלא יסיטן [כרמב"ם פ"ו מאה"ט הי"ג]: כל הטעון ביאת מים מדברי תורה כגון שנטמא בא' מאהט"ו ששנינו בריש כלים: מטמא את הקדש ואת התרומ' ואת החולין דמדהיא ראשון עושה שני בחולין. והשני הזה עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה עושה רביעי בקודש. והא דכלל חולין בהדי תרומה וקדשים כאגב גררא. ולא קתני הכא להדיא פוסל את החולין. וכדקתני סיפא בתרומה. במפורש פוסל את התרומה. ה"ט משום דלענין חולין גופייהו לא שייך פסול. דהרי מותר באכילה [הרא"ש]. ואפילו מעשר דאסור לאכלו כשנטמא המעשר. עכ"פ אפשר לאכלו כשיפדהו. משא"כ תרומה לאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנח"א]: ואת המעשר ר"ל מעשר שני. דבין שהוא או היא טמא. חוץ לירושלים אסור לאכלה. ובירושלים לוקה על אכילתו. אבל לאחר שפדה אותה מותר לאכלה [רמב"ם פרק ג' ממעשר שני]. ומדדינו כחולין שאינו נעשה רק שני. להכי נקט לה תנא בתר חולין. ולא בין תרומה לחולין. כדי שלא נטעה לומר שיהיה לה מדרגה לבד לענין טומאה. ותמשך הטומאה עד רביעי בתרומה ועד חמישי בקודש [כחד מ"ד סוטה כז"ב]. קמ"ל: ואסור על ביאת המקדש שכל אבות הטומאה שטומאה יוצא עליו מגופו. כזב וזבה נדה ויולדת [ולרמ"ל ע"ג ה"ג מביאת מקדש. גם בעל קרי אע"ג דהוא רק ראשון]. כולן אסורים לכנוס למחנה לויי'. דהיינו לפנים בהרווח שתוך חומת הר הבית. מת וטמא מת [או הנוגע באבות הטומאה דאורייתא שבריש כלים]. ובועל נדה. ועכומ"ז. מותרים תוך חלול הנ"ל. אבל אסורים בחיל. וטבול יום ומחוסר כפורים מותרים בחיל אבל אסורים בעזרת נשים. וכל חד מהנך מדרגות הנ"ל שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה. מיהו כל הטמאים הנ"ל כשנכנסו לפנים משער נקנור. היינו לפנים מעזרת ישראל. במזיד חייב כרת. ובשוגג חייב חטאת [פסחים סז"ב ורמב"ם פ"ג מביאת מקדש ודו"ק היטב]: לאחר ביאתו ר"ל ולאחר שטבל לטומאתו. אבל עדיין לא העריב שמשו. דהו"ל אז טבול יום. דאינו רק כשני לטומאה: ופוסל את התרומה דמדהוא שני עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה שוב עושה רביעי בקודש: וחכ"א פוסל בקדש ובתרומה דס"ל דכל טבו"י. אע"ג שהוא שני. אפ"ה אינו רק פוסל לקודש. שאין מגעו חוזר לטמא רביעי. וה"ט משום דאקליש טומאתו [כמעילה דח"ב]: ומותר בחולין ובמעשר היינו לכ"ע: ואם בא אל המקדש ר"ל לתוך עזרת ישראל. אבל לעזרת נשים. רק אסור ופטור: חייב חייב כרת. וגם אותן טמאים שחייבין קרבן למחרת יום טבילתן. כזב וזבה יולדת מצורע. גם אחר הע"ש חייבים כרת כשנכנסו לשם קודם הבאת קרבנותיהן. והא דברישא קתני אסור ולא קתני חייב. כדקתני הכא. ה"ט משום דהתם כייל כל הטעון וכו'. והרי יש דטעון ביאת מים מן התורה. ואעפ"כ אינו חייב על ביאת מקדש. ככל הטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. מיהו הכא קאמר דכל החייב על ביאת מקדש. חייב אפילו אחר טבילה: כל הטעון ביאת מים מד"ס כאותן הנזכרים סוף זבין דהיינו האוכל מאכל ראשון או שני. או שתה משקין טמאין. והבא ראשו ורובו במים שאובין. וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין. וכלים שנטמאו במשקין. כולן דינן כשני לטומאה [וספר וידים. וטבול יום שנשנו שם גם כן. לא שייכי הכא. דהרי א"צ לטומאתן טבילת כל הגוף מד"ס]. והאי כללא וודאי לאו דוקא. דהרי כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לאחר שהביא קרבנותיו. כולהו צריכים טבילה מד"ס. אבל רק לקודש. אבל לא לתרומה [כחגיגה כג"ב]: לאחר ביאתו מותר בכולן דמשום דכל טבילות אלו מד"ס הן ולכן א"צ הע"ש: כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים אפילו א"צ טבילה רק לחטאת: מטמא את מי חטאת המקודשין: ואת אפר חטאת כל עוד שלא השליכוהו לתוך המים. ומדאורייתא אין אפר מקבל טומאה. ורק מקום טהור להנחתו בעינן [ועיין לעיל פ"ט ל"ד]: ואת המזה מי חטאת וה"ה לכל הטהור לעסקי חטאת [רב"א]: במגע ובמשא ר"ל אם טמא זה נגע או נשא את מי החטאת. או את אפרה. או את הטהור לחטאת. או הסיט כל הנך. אע"ג שכבר טבל המטמא הזה לטומאתו. וגם העריב שמשו. כיון שלא טבל לשם חטאת. מטמא הוא לכל הני דאמרן. אבל בטבל לשם חטאת אפילו לא העריב שמשו. ואפילו הוא טבו"י לטומאה דאורייתא. אע"ג דלקודש ולתרומה טמא. אפ"ה טבו"י כשר בפרה. ולא מצינו בשום דוכתא שהטהור שנישא ע"ג טמא יהיה נטמא. רק בזב ובחטאת: האזוב המוכשר במשקין שהוטהרו לחטאת. דאל"כ בל"ז הרי נטמאו מהמשקין ההם. דהכשר והטומאה באין לו כאחד [כריש מכשירין. ועיין בבועז שם סי' ג'. ועיין בפרקין סי' מ"ה]: והמים שאינן מקודשים שלא הוקדשו עדיין באפר: במגע ובמשא אדם הטעון ביאת מים שנגע או נשא חד מהנך. גם הם נטמאו: כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. וכדמפרש ואזיל [ועיין לעיל פ"ח ל"א]: אזוב זה ר"ל כל אזוב שהרואהו אומר זהו אזוב. וקאמר סתם. זהו הכשר להזייה: אזוב מדברי נ"ל דאע"ג דכבר מפורש ברישא דכשיש לו שם לווי פסול. איצטריך לאשמעינן הנך מדסד"א דהנך לאו שם לווי נינהו. רק אזוב סתם הן. ונקראין כך על שם מקומן. ובמקומן באמת נקראין בשם אזוב סתם. קמ"ל דאפ"ה פסולים: ושל תרומה טמאה אפי' היא פחות מכביצה. דאז אינו מטמא להמי חטאת: פסול מדמזה באזוב טמא. וה"ה באזוב חולין הטמא. רק נקט תרומה משום סיפא: ושל טהורה דהיינו תרומה ששמרוה לשם חטאת שלא תוכשר ושלא תטמא. דאל"כ הרי מיד בנגעו טימא להמי חטאת [כפ"י מ"ב]: לא יזה מפני שמכשיר התרומה לקבל טומאה. ואם כבר הוכשר. עכ"פ שמא יוודע פסול בהחטאת ומימי'. ותיטמא התרומה למפרע [עיין רב"א]: אין מזין לא ביונקות ענפים רבים: ולא בתמרות שיש בו תמרות: אין חייבין על היונקות ר"ל טמא שהוזה בהן ונכנס למקדש. פטור. והא דלא נקט הכא כלעיל. דאם הזה כשר. ה"ט. משום דהכא אפילו בדיעבד לא מהני. ורק בנכנס כבר פטור. אבל תמרות גם בנכנס חייב מדלא מקרי אז אזוב כלל: אלו הן היונקות דברי ת"ק היא דס"ל דרק ביונקות פטור: גבעולין שלא גמלו ר"ל שלא נפתח פרח שלהן [כך פי' הר"ב. ואפשר דס"ל להר"ב דמתני' רבנן היא וכשלא נפתח הפרח. היינו שלא הנצו כל עיקר דקאמרי רבנן בתוספתא]: כשר לטהר בו את המצורע קמ"ל דלמצורע לא נפסל האזוב מדנעשה בו מלאכה בהזאת מי חטאת: לקטו לעצים ונפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. ואפילו הכי לא טימאו להאזוב. דמדלקט האזוב לעצים אינו מקבל טומאה: מנגבו שלא יתערבו מים פסולים שע"ג במים הכשרים [עיין פ"ט סמ"א]: לקטו לאוכלין אפילו על טהרת חטאת. דאל"כ בל"ז פסולים: ונפלו עליו משקין שלא נשמרו בטהרת חטאת. ואפילו האוכלים שמורים לחטאת: אע"פ שנגבו פסול דהוכשר ונטמא כאחת: לקטו לחטאת להזות בו מי חטאת: דאע"ג שנפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. אמקט"ו כלל. להכי מנגבו והוא כשר: מצות אזוב שלשה קלחים ר"ל ג' שרשים: ובהם שלשה גבעולין שבכל שורש יהי' גבעול א': ר' יהודה אומר של שלשה שלשה שיהי' בכל קלח לכל הפחות ג' גבעולין: אזוב שיש בו שלשה קלחים ר"ל שיש בגבעול א' ג' שרשים. ולרמב"ם [פ"א מפרה ה"ד] נראה שהיה לו הגרסא קלח שיש לו ג' בדין: מפסגו ר"ל מפסג ומחלק הבד לג'. וחוזר ואוגדם יחד. ולגירסת הרמב"ם הנ"ל צריך לפרש הכא. דמפסג ג' השרשים זה מזה: פסגו ולא אגדו וה"ה ג' גבעולין נפרדין שלא אגדם. ונ"ל דקמ"ל זה הדין בהיו מחוברין ופסגן. ולא בהיו הגבעולין מופרדין מעיקרא. דקמ"ל דאע"ג שע"י שפיסג הגבעולין לג' נעשו הבדין דקין מאד. וכשלא יאגדם יהיו מדולדלין ותלויין למטה אפ"ה אין האגוד מעכב מהן. וכ"ש כשהיו גבעולין מופרדין מעיקרא: אגדו ולא פסגו וא"ת כיון דגם בב' לריעותא. שלא פסגו ולא אגדו כשר. וכדמסיק א"כ מה איצטריך לאשמעינן בחדא לריעותא ברישא. י"ל דקמ"ל דסד"א דחדא לריעותא גרע טפי. דבפסגן ולא אגדן. הרי הן מדולדלין למטה. וכמש"ל. ובאגדן ולא פסגן. מדלא חלקו למטה. וגם אגדו למעלה. נראה ממש כגבעול א'. והרי גבעול א' מתחלתו פסול. ורק שיריו א' כשר לת"ק. אבל בתחלתו רק שנים כשר לת"ק בדיעבד [כסוכה יג"א]. קמ"ל: כשר קמ"ל אף דאיכא תרתי לריעותא: ובהם שלשה גבעולים ג' לעיכוב בתחלה. ולת"ק ב' לעיכוב. וג' למצוה לכתחלה: ושיריו דהיינו כשהיו כבר ג'. ונאבד א' באורך הזמן: וגרדומיו דמתחלה צריך שיהיו ארוכים טפח. וגרדומין היינו שנתקצרו על ידי רבוי ההזאות:
מלכת שלמה
והאוכלה חייב מיתה. ואע"ג דדבילה טמאה היא ואמרינן בפ' כל הבשר אמר שמואל משום ר' אליעזר פרט לזו שמחוללת ועומדת הך מתני' דלא כוותיה ומתני' לאו דוקא שיהא חייב מיתה על תרומת דבילה דמעשר פירות דרבנן אלא לסימנא בעלמא נקטיה שאם היתה תרומת דגן תירוש ויצהר חייב מיתה א'ינ בתרומת בכורים דשבעת המינים דאורייתא הר"ש ותוס' ז"ל שם ובר"פ מעשר בהמה כתבוהו ג"כ. ועוד כתבו שם האוכלה במיתה לאו דוקא אלא איסור חמיר דרבנן כעין איסור מיתה ונ"מ לאלקוייה טפי משאר מלקיות או לקברו בין רשעים גמורים א"נ לסימנא וכו' וכן פי' ג"כ הר"ש ז"ל רפ"ק דמעשרות. ועיין במ"ש שם בשם ה"ר שלמה שיריליו ז"ל. וי"ס שכתוב בהן עיד חלוקה אחרת במתני' וזו היא אין בה כביצה המים טהורים והאוכלה חייב מיתה ר' יוסי אומר וכו' וכתב הר"א אשכנזי ז"ל צ"ע למה לא פליג ר' יוסי לעיל פרק עשירי סי' י' ע"כ. ואפשר לומר דהה"נ דבמחלוקת שנויה. ור"ש קאי בשיטת ר' יוסי דהכי תנינן בתוספתא ר' יוסי ור"ש אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ועיין במ"ש כסף משנה בשם הר"י קורקוס ז"ל שם בפי"ד:
שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא. משמע לי דהרא"ש ז"ל לא הוה גריס לתוך מי חטאת שכתב וקמ"ל דאם הכניס ראשו ורובו למים שאובין דעלמא נטמא וטימא את מי חטאת ע"כ:
3.
Pressed figs of terumah which fell into hatat waters and were taken out and eaten: If the amount is the size of an egg, whether [the figs] were clean or unclean the water becomes unclean, and he who eats the figs is liable for death; If their size is less than the size of an egg, the water remains clean but he who eats them is liable for death. Rabbi Yose says: if they were clean the water remains clean. If one who was clean for the hatat waters puts his head and the greater part of his body into the hatat waters, he becomes unclean.
משנה ד
כֹּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי תוֹרָה, מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת הַתְּרוּמָה וְאֶת הַחֻלִּין וְאֶת הַמַּעֲשֵׂר, וְאָסוּר עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. לְאַחַר בִּיאָתוֹ, מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פּוֹסֵל בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר בַּחֻלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר. וְאִם בָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ, בֵּין לִפְנֵי בִיאָתוֹ בֵּין לְאַחַר בִּיאָתוֹ, חַיָּב:
ברטנורה
בל הטעון ביאת מים מדברי תורה. כגון הנוגע בכל אבות הטומאות:מטמא את הקודש ואת התרומה. לפי שהוא ראשון, עושה שני בחולין ובמעשר, ושלישי בתרומה, ורביעי בקודש:לאחר ביאתו. שטבל ולא העריב שמשו, יש לו דין שני לטומאה, ועושה שלישי בתרומה, ורביעי בקודש:וחכמים אומרים פוסל בקודש. כשם שטבול יום פוסל בתרומה, כן פוסל בקודש, ואינו מטמא בקודש, דכיון שטבל קלישא טומאתו, ופסול משוי, טמא לא משוי:ואם בא אל המקדש. כל הטעון טבילה מן התורה שבא אל המקדש, דהיינו לעזרת ישראל, אפילו לאחר שטבל קודם שיעריב שמשו, חייב. ואף לעזרת נשים אסור טבול יום ליכנס, אבל אינו חייב אלא בעזרת ישראל:
תוסופות יום טוב
כל הטעון ביאת מים. פי' הר"ב כגון הנוגע בכל האבות. כדכתיב קרא וכתבו הר"ב במשנה דלקמן:
*[מטמא את הקדש ואת התרומה. מ"ש הר"ב לפי שהוא ראשון כו' ושלישי בתרומה ורביעי בקדש וכן ל' הר"ש. וכלומר שבחולין אין עוד שלישי. אבל בתרומה. השני שעשה הוא יעשה עוד שלישי. ובקדש השלישי יעשה עוד רביעי]:
ואת החולין ואת המעשר. פי' מעשר שני. ותמיהני דה"ל למתני איפכא ואת המעשר ואת החולין: *
[מטמא את הקדש. והכי סתם לן תנא במ"ו פ' בתרא דנדה. אבל ברפ"ב דמעילה סתם לן תנא כחכמים וכ"פ הרמב"ם בכאן. ובחבורו רפ"י מה' אבות הטומאות *(גם בפ"ז מה"טא הל' ה'). ושם בנדה הארכתי יותר בס"ד ד"ה כמגע):
ופוסל את התרומה. מן התורה. כ"פ הר"ב בסוף זבים ועמ"ש שם בס"ד (ד"ה טבול יום):
ואם בא אל המקדש כו'. ורמינהו דבספ"ז דנזיר תנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח אין חייבים עליה על ביאת מקדש ותנן נמי כלים הנוגעים במת אין הנזיר מגלח עליהם והרי טעון ביאת מים. כדתנן בפ"ק דאהלות (משנה ב'). ובפ"ג מה' בית המקדש (הלכה י"ד) נחלקו הרמב"ם והראב"ד. והוא מחלוקת אמוראים בירושלמי שהביאו שם הכ"מ. ובכללן של הדברים. דלהראב"ד כללא דמתני' בנזיר דוקא הוא. ומפי הקבלה כמ"ש בהשגה לפ"ה דטומאת מת (הל' ה') ומש"ה נדחק הכ"מ בפ"ג מהב"מ לפ' מתני' דהכא. דכללא דכל הטעון ביאת מים לשאר מילי הוא. אבל לענין חיוב מקדש לאו כללא הוא. אלא אתא למימר שהטעון ביאת מים מן התורה אם הוא חייב על ביאת המקדש. אע"פ שבא במים. חייב עד שיעריב שמשו. ולהרמב"ם. הראשון שנגע במת והשני שנגע בו שאלו מפורשים ממש בתורה כדכתיב (במדבר י״ט:כ״ב) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. חייבין עליהם על ביאת המקדש. אבל כל שאר הטומאות אע"פ שנלמדים מן המקראות כמפורש בפ"ק דאהלות. הואיל ולא נתפרשו ממש בתורה אין חייבין עליהם על ביאת מקדש. שהרי אינן אלא דברי סופרים. כשיטתו בכל מקום כמ"ש בריש עירובין (מ"ב). ועוד במ"ג פ"ז דאהלות (ד"ה וב"ה). ואף לדבריו צריכין לפ' למתני' דכללא דכל הטעון. לשאר מילי קאי. דאע"ג דלענין ביאת מקדש איכא לפרושי כל הטעון ביאת מים מד"ת כלומר מפורש ממש בתורה. אבל משום שאר מילי ליכא לפרושי הכי. אלא נפרש ג"כ כמ"ש הכ"מ דלשאר מילי קאי. וא"ת ולהרמב"ם תקשה הא דנזיר. כבר הקשו כן שם בירושלמי. ותירצו ההוא כללא דנזיר לטומאות הפורשות מן המת נצרכה. כגון רביעית דם ורובע עצמות. אבל כלים הנוגעים במת אע"פ שאין הנזיר מגלח עליהם. חייבים עליהם על ביאת המקדש שהרי הוא שני למת והוא מפורש בתורה:
בין לאחר ביאתו. כדתניא בנזיר פרק ג' מינים (נזיר דף מ"ה) טמא יהיה לרבות טבול יום. הר"ש. כבר העתקתים בסוף משנה ח' פ"ק דכלים וע"ש. דאפילו העריב שמשו אם הוא מחוס"כ נמי חייב *(מקרא דעוד טומאתו בו) ומ"ש הר"ב ואף לעזרת נשים כו' כדתנן במשנה ח' פ"ק דכלים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
צלוחית סתם צלוחית הוא עם מים מקודשין [כלעיל רפ"ט]. מיהו הכא אפילו במים שאינן מקודשין. אי נמי מיירי שאין בו מים כלל רק אפר פרה: פסולה להזייה. דחיישינן שנגע בהן א' מהרוב בני אדם שטמאים לחטאת: ובא ומצאה מגולה דאז וודאי ע"י שרץ נעשה. דאין דרך בני אדם לגלות: אם יכולה החולדה לשתות הימנה וכגון שאינו תלוי באויר. והרי חולדה פוסלת מי חטאת בשתייתה [כפ"ט מ"ג]: או נחש והא דלא נקט נמי עכבר לדברי ר"א. ואי משום דלא קיימא לן כוותי'. הרי גם כרבן גמליאל לא קיימא לן [כרמב"ם פ"ט מפרה. ודלא כהר"ב לעיל פ"ט]. היינו טעמא משום דרבי אליעזר שמותי הוא [תוס' חולין דט"ב]: או שירד בה ר"ל או שהניחו מגולה תחת אויר השמים בתחלת הלילה. דאז הטל יורד. ובוודאי נפל לשם. והרי אפילו מים חיים שאינן מקודשין פוסלין המקודשין [כרפ"ט]. וכ"ש על שאינו מים חיים: טל דכשאין לחוש לאלו. המים כשרים. מדהוה לי' ספק ספיקא ספק שמא שרץ אחר הי'. או אדם הטהור לחטאת הי': החטאת כלי חרס שיש בו אפר או מי חטאת: אינה נצולה בצמיד פתיל כשמונח באהל המת מדכתיב והניחו במקום טהור: ומים שאינן מקודשין שלא ניתן לתוכן אפר פרה. ואף שנשאבו לקדשן. וה"ה אזוב אע"ג שהוכשר לקבל טומאה במים שנשאבו לשם חטאת [כלקמן מ"ו]. ואי"ל דמיירי שהוכשר במים אחרים. דא"כ גם אם לא היה ניחא לי' שבא עליו מים היה נטמא לחטאת. מדנגע במשקה שלא נשמר לשם חטאת [כפ"י מ"ב]: כל הספק טהור ר"ל כל טומאה שכשנולד בתרומה. נשארת התרומה בטהרתה. כמו כן אם נולד ספק כזה במי חטאת. נשארו בטהרתן: כל התלוי לתרומה ר"ל הא כל ספק טומאה שכשיארע בתרומה. נאמר שהתרומה תלויי' לא אוכלין ולא שורפין. הרי אם ספק כזה יארע במי חטאת ישפכו. דבשלמא בתרומה אסור לשרפה. מדכתיב את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה במשמע. ששניהן צריכין שימור [כבכורות לד"ב]. אבל מי חטאת מדאינן ראויין להזאה א"צ תו שמירה. ועדיף טפי לשפכן כדי שלא יכשלו בהן. ובפרק ד' דטהרות מפרשינן איזה ספק טומאה שבתרומה טהורה. ואיזה תלוי. מיהו לא מיירי הכא רק בספיקות לחוד אמרינן דשוה חטאת לתרומה. אבל בוודאות מצינו דתרומה חמירא מחטאת [כפ"ט מ"ט]: אם עשו על גביו טהרות ר"ל ואם מי חטאת אלו שדינן להשפך הזו מהן על אדם שהי' טמא מת. ואח"כ נגע בטהרות. לא אמרינן כיון דדין מים הללו הי' שישפכו. הו"ל כהוזה במים בעלמא. והרי האדם קודם שהוזה. ודאי טמא הי'. ולפיכך ישרפו טהרות שנגע. אלא אמרינן דכיון שנגע בטהרות אחר שהוזה. חוזרים המים להיות כספק מי חטאת והתרומה כספק טמאה ותולין. ומה"ט אף דלא הועיל לו הזאה זו. ונמצא שנגע בהמים שלא לצורך הזאה ונטמא. והו"ל לטמא התרומה שנגע בה. אפ"ה כיון דספק הוה. אמרינן תולין. א"נ דמיירי הכא שטבל אחר שהוזה בהנך מים שהי' מן הראוי לשפכן: הרפפות הר"ב כאן נטה בפירושו אחר דעת הרמב"ם שפירש כאן ובחיבורו [פי"ח מפרה ה"ט]. דרופפות היינו שבכות של עץ. דבין לתרומה או לקדשים או לחטאת. אינו מקבל טומאה מדאינן כלי. וגם למדרס אינן ראויין. ור"ל דאע"ג דבמסכת כלים [פי"ז מ"ג] אמרינן דאפפירות. שהן קנים ארוגים כשבכה. דביש להם גפיים דהיינו שפה סביב מקבל טומאה. הכא מיירי שאין לה גפיים. אלא עשויים כעין דף פשוט מרובע שמעמידין אותו נגד החלון [כרפי"ג דאהלות]. ורב"א פי' דרופפות היינו אותן השנויים בזבים [פ"ג] דמחמת שהן רפויין. בקלות נסטין כשישב הזב עליהן. וקתני התם דיש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולבתר הכי קתני התם [בזבים פ"ד] דרעדות. דהיינו דברים רפויין שכשיקש הזב בצדן בכח. הן נרעדין ונופלין. ג"כ יש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולהכי קאמר הכא ת"ק דאותן רפפות דקאמר בהו התם שטהורות. טהורים גם לחטאת. וה"ה ברעדות. דמדמפליג ר"א ברעדות. ש"מ דלרבנן גם ברעדות דינן שוה בחטאת כתרומה וקדשים. רק ת"ק חדא מינייהו נקט. ובל"ז גם רעדות רפפות הן ולכן נרעדין. ואפי' בהשתמש בהן הזב. טהורות גם לחטאת: רבי אליעזר אומר הרעדות אף הנך רעדות דקתני בהו התם דטהורות לתרומה ולקודש. לחטאת דחמירי מיהו טמאות. מיהו רק ברעדות פליג להחמיר בהן בחטאת. משום דניכר בהן היסט הזב. דהרי נראה שנרעדו. אבל ברפפות. וכגון שהיה הזב והטהור יחדיו בספינה גדולה. וכדומה מהנזכרים [פ"ג דזבים מ"ג]. שלא ניכר בהם כח היסט הזב. מודה ר"א לת"ק דטהורות גם לחטאת: דבלה הוא גוש מתאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול: אם יש בה כביצה דאז יש בה כשיעור לטמא המי חטאת [עפי"ב מ"ו]: בין טמאה בין טהורה בין שהיתה הדבילה טמאה קודם שנפלה לתוך המי חטאת. או שהיתה הדבילה טהורה קודם שנפלה לשם. ואפילו ג"כ לא הוכשרה אז עדיין. אפ"ה כיון שמי חטאת הן אב הטומאה. הרי הכשר וטומאה באין להדבילה כאחד כשנפלה לשם. ואפילו בנפלה לתוכן שלא לרצון [כריש מכשירין ורמב"ם אוכלין פ"ב הי"ז ופ"י ה"ה]. ונטמאה: המים טמאין דנטמאו מהתרומה. שאפילו היא טהורה. טמאה היא לגבי חטאת [כלעיל פ"י מ"ב וו']: והאוכלה חייב מיתה דבשעה שנטלו לאכלה. נטמא גופו מדאורייתא ממי חטאת שעלי'. מדנגע בהן שלא לצורך הזייה. [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והרי האוכל תרומה בטומאת הגוף חייב מיתה בידי שמים. וכמו כן באכל קדשים בטומאת הגוף. חייב כרת. רק לא נקט הכא קדשים משום דחיוב כרת שבקדשים אינו רק בקדוש קדושת הגוף. וזה לא שייך בדבילה: אין בה כביצה דהרי אין בהאוכלין כשיעור לטמא המים: המים טהורין והאוכלה חייב מיתה דעכ"פ האדם שנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. שלא לצורך הזאה נגע. ונטמא טומאת הגוף: נטמא לכל מילי. ונ"ל דנקט מי חטאת לרבותא. דאע"ג דכל טומאה של הבא בשאובין הוא משום גזירה [כשבת יד"א]. והרי מלתא דל"ש היא שיהא לו מים רבים מחטאת כנוסים כדי לבוא בהן ראשו ורובו. ושיביא בהן ויטמא אותן. והרי כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה יח"א]. קמ"ל א"נ הא קמ"ל דאע"ג דמי חטאת הם טהורים בתכלית הטהרה. אפ"ה גזרו בהו רבנן שיטמא לאדם שבא לתוכן ראשו ורובו. וגריעי עוד טפי משאר שאובין שעושין להבא לתוכן רק שני מד"ס. אבל זה נעשה ראשון דאורייתא. ואע"ג דמדהן שאובין ועשוהו שני מד"ס. אחר כך הוא חזר וטימא את המים. והרי מדאורייתא מדנטמאו. פרח טומאת מי חטאת מינייהו. ואינן מטמאין תו להנוגע או הנושא אותן רק מד"ס. ולהכי רק כשנגע בהן בידיו נעשה ראשון מד"ס [כלעיל פ"ט מ"ח]. י"ל דזהו רק בשנטמאו המים טומאה דאוריי'. אבל הכא מה שנטמא האדם ומה שחזר האדם וטימא המים. הי' הכל מטומאת שאובין שהיא מד"ס. דמדאורייתא אף גם אחר שבא לתוכן ראשו ורובו. המים טהורים גמורים הן. להכי כל שנגע בהן שלא לצורך הזאה. נעשה ראשון דאורייתא ומטמא גם כלים קודם שפירש. ככל נוגע מי חטאת שאי אפשר לו שלא יסיטן [כרמב"ם פ"ו מאה"ט הי"ג]: כל הטעון ביאת מים מדברי תורה כגון שנטמא בא' מאהט"ו ששנינו בריש כלים: מטמא את הקדש ואת התרומ' ואת החולין דמדהיא ראשון עושה שני בחולין. והשני הזה עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה עושה רביעי בקודש. והא דכלל חולין בהדי תרומה וקדשים כאגב גררא. ולא קתני הכא להדיא פוסל את החולין. וכדקתני סיפא בתרומה. במפורש פוסל את התרומה. ה"ט משום דלענין חולין גופייהו לא שייך פסול. דהרי מותר באכילה [הרא"ש]. ואפילו מעשר דאסור לאכלו כשנטמא המעשר. עכ"פ אפשר לאכלו כשיפדהו. משא"כ תרומה לאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנח"א]: ואת המעשר ר"ל מעשר שני. דבין שהוא או היא טמא. חוץ לירושלים אסור לאכלה. ובירושלים לוקה על אכילתו. אבל לאחר שפדה אותה מותר לאכלה [רמב"ם פרק ג' ממעשר שני]. ומדדינו כחולין שאינו נעשה רק שני. להכי נקט לה תנא בתר חולין. ולא בין תרומה לחולין. כדי שלא נטעה לומר שיהיה לה מדרגה לבד לענין טומאה. ותמשך הטומאה עד רביעי בתרומה ועד חמישי בקודש [כחד מ"ד סוטה כז"ב]. קמ"ל: ואסור על ביאת המקדש שכל אבות הטומאה שטומאה יוצא עליו מגופו. כזב וזבה נדה ויולדת [ולרמ"ל ע"ג ה"ג מביאת מקדש. גם בעל קרי אע"ג דהוא רק ראשון]. כולן אסורים לכנוס למחנה לויי'. דהיינו לפנים בהרווח שתוך חומת הר הבית. מת וטמא מת [או הנוגע באבות הטומאה דאורייתא שבריש כלים]. ובועל נדה. ועכומ"ז. מותרים תוך חלול הנ"ל. אבל אסורים בחיל. וטבול יום ומחוסר כפורים מותרים בחיל אבל אסורים בעזרת נשים. וכל חד מהנך מדרגות הנ"ל שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה. מיהו כל הטמאים הנ"ל כשנכנסו לפנים משער נקנור. היינו לפנים מעזרת ישראל. במזיד חייב כרת. ובשוגג חייב חטאת [פסחים סז"ב ורמב"ם פ"ג מביאת מקדש ודו"ק היטב]: לאחר ביאתו ר"ל ולאחר שטבל לטומאתו. אבל עדיין לא העריב שמשו. דהו"ל אז טבול יום. דאינו רק כשני לטומאה: ופוסל את התרומה דמדהוא שני עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה שוב עושה רביעי בקודש: וחכ"א פוסל בקדש ובתרומה דס"ל דכל טבו"י. אע"ג שהוא שני. אפ"ה אינו רק פוסל לקודש. שאין מגעו חוזר לטמא רביעי. וה"ט משום דאקליש טומאתו [כמעילה דח"ב]: ומותר בחולין ובמעשר היינו לכ"ע: ואם בא אל המקדש ר"ל לתוך עזרת ישראל. אבל לעזרת נשים. רק אסור ופטור: חייב חייב כרת. וגם אותן טמאים שחייבין קרבן למחרת יום טבילתן. כזב וזבה יולדת מצורע. גם אחר הע"ש חייבים כרת כשנכנסו לשם קודם הבאת קרבנותיהן. והא דברישא קתני אסור ולא קתני חייב. כדקתני הכא. ה"ט משום דהתם כייל כל הטעון וכו'. והרי יש דטעון ביאת מים מן התורה. ואעפ"כ אינו חייב על ביאת מקדש. ככל הטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. מיהו הכא קאמר דכל החייב על ביאת מקדש. חייב אפילו אחר טבילה: כל הטעון ביאת מים מד"ס כאותן הנזכרים סוף זבין דהיינו האוכל מאכל ראשון או שני. או שתה משקין טמאין. והבא ראשו ורובו במים שאובין. וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין. וכלים שנטמאו במשקין. כולן דינן כשני לטומאה [וספר וידים. וטבול יום שנשנו שם גם כן. לא שייכי הכא. דהרי א"צ לטומאתן טבילת כל הגוף מד"ס]. והאי כללא וודאי לאו דוקא. דהרי כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לאחר שהביא קרבנותיו. כולהו צריכים טבילה מד"ס. אבל רק לקודש. אבל לא לתרומה [כחגיגה כג"ב]: לאחר ביאתו מותר בכולן דמשום דכל טבילות אלו מד"ס הן ולכן א"צ הע"ש: כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים אפילו א"צ טבילה רק לחטאת: מטמא את מי חטאת המקודשין: ואת אפר חטאת כל עוד שלא השליכוהו לתוך המים. ומדאורייתא אין אפר מקבל טומאה. ורק מקום טהור להנחתו בעינן [ועיין לעיל פ"ט ל"ד]: ואת המזה מי חטאת וה"ה לכל הטהור לעסקי חטאת [רב"א]: במגע ובמשא ר"ל אם טמא זה נגע או נשא את מי החטאת. או את אפרה. או את הטהור לחטאת. או הסיט כל הנך. אע"ג שכבר טבל המטמא הזה לטומאתו. וגם העריב שמשו. כיון שלא טבל לשם חטאת. מטמא הוא לכל הני דאמרן. אבל בטבל לשם חטאת אפילו לא העריב שמשו. ואפילו הוא טבו"י לטומאה דאורייתא. אע"ג דלקודש ולתרומה טמא. אפ"ה טבו"י כשר בפרה. ולא מצינו בשום דוכתא שהטהור שנישא ע"ג טמא יהיה נטמא. רק בזב ובחטאת: האזוב המוכשר במשקין שהוטהרו לחטאת. דאל"כ בל"ז הרי נטמאו מהמשקין ההם. דהכשר והטומאה באין לו כאחד [כריש מכשירין. ועיין בבועז שם סי' ג'. ועיין בפרקין סי' מ"ה]: והמים שאינן מקודשים שלא הוקדשו עדיין באפר: במגע ובמשא אדם הטעון ביאת מים שנגע או נשא חד מהנך. גם הם נטמאו: כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. וכדמפרש ואזיל [ועיין לעיל פ"ח ל"א]: אזוב זה ר"ל כל אזוב שהרואהו אומר זהו אזוב. וקאמר סתם. זהו הכשר להזייה: אזוב מדברי נ"ל דאע"ג דכבר מפורש ברישא דכשיש לו שם לווי פסול. איצטריך לאשמעינן הנך מדסד"א דהנך לאו שם לווי נינהו. רק אזוב סתם הן. ונקראין כך על שם מקומן. ובמקומן באמת נקראין בשם אזוב סתם. קמ"ל דאפ"ה פסולים: ושל תרומה טמאה אפי' היא פחות מכביצה. דאז אינו מטמא להמי חטאת: פסול מדמזה באזוב טמא. וה"ה באזוב חולין הטמא. רק נקט תרומה משום סיפא: ושל טהורה דהיינו תרומה ששמרוה לשם חטאת שלא תוכשר ושלא תטמא. דאל"כ הרי מיד בנגעו טימא להמי חטאת [כפ"י מ"ב]: לא יזה מפני שמכשיר התרומה לקבל טומאה. ואם כבר הוכשר. עכ"פ שמא יוודע פסול בהחטאת ומימי'. ותיטמא התרומה למפרע [עיין רב"א]: אין מזין לא ביונקות ענפים רבים: ולא בתמרות שיש בו תמרות: אין חייבין על היונקות ר"ל טמא שהוזה בהן ונכנס למקדש. פטור. והא דלא נקט הכא כלעיל. דאם הזה כשר. ה"ט. משום דהכא אפילו בדיעבד לא מהני. ורק בנכנס כבר פטור. אבל תמרות גם בנכנס חייב מדלא מקרי אז אזוב כלל: אלו הן היונקות דברי ת"ק היא דס"ל דרק ביונקות פטור: גבעולין שלא גמלו ר"ל שלא נפתח פרח שלהן [כך פי' הר"ב. ואפשר דס"ל להר"ב דמתני' רבנן היא וכשלא נפתח הפרח. היינו שלא הנצו כל עיקר דקאמרי רבנן בתוספתא]: כשר לטהר בו את המצורע קמ"ל דלמצורע לא נפסל האזוב מדנעשה בו מלאכה בהזאת מי חטאת: לקטו לעצים ונפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. ואפילו הכי לא טימאו להאזוב. דמדלקט האזוב לעצים אינו מקבל טומאה: מנגבו שלא יתערבו מים פסולים שע"ג במים הכשרים [עיין פ"ט סמ"א]: לקטו לאוכלין אפילו על טהרת חטאת. דאל"כ בל"ז פסולים: ונפלו עליו משקין שלא נשמרו בטהרת חטאת. ואפילו האוכלים שמורים לחטאת: אע"פ שנגבו פסול דהוכשר ונטמא כאחת: לקטו לחטאת להזות בו מי חטאת: דאע"ג שנפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. אמקט"ו כלל. להכי מנגבו והוא כשר: מצות אזוב שלשה קלחים ר"ל ג' שרשים: ובהם שלשה גבעולין שבכל שורש יהי' גבעול א': ר' יהודה אומר של שלשה שלשה שיהי' בכל קלח לכל הפחות ג' גבעולין: אזוב שיש בו שלשה קלחים ר"ל שיש בגבעול א' ג' שרשים. ולרמב"ם [פ"א מפרה ה"ד] נראה שהיה לו הגרסא קלח שיש לו ג' בדין: מפסגו ר"ל מפסג ומחלק הבד לג'. וחוזר ואוגדם יחד. ולגירסת הרמב"ם הנ"ל צריך לפרש הכא. דמפסג ג' השרשים זה מזה: פסגו ולא אגדו וה"ה ג' גבעולין נפרדין שלא אגדם. ונ"ל דקמ"ל זה הדין בהיו מחוברין ופסגן. ולא בהיו הגבעולין מופרדין מעיקרא. דקמ"ל דאע"ג שע"י שפיסג הגבעולין לג' נעשו הבדין דקין מאד. וכשלא יאגדם יהיו מדולדלין ותלויין למטה אפ"ה אין האגוד מעכב מהן. וכ"ש כשהיו גבעולין מופרדין מעיקרא: אגדו ולא פסגו וא"ת כיון דגם בב' לריעותא. שלא פסגו ולא אגדו כשר. וכדמסיק א"כ מה איצטריך לאשמעינן בחדא לריעותא ברישא. י"ל דקמ"ל דסד"א דחדא לריעותא גרע טפי. דבפסגן ולא אגדן. הרי הן מדולדלין למטה. וכמש"ל. ובאגדן ולא פסגן. מדלא חלקו למטה. וגם אגדו למעלה. נראה ממש כגבעול א'. והרי גבעול א' מתחלתו פסול. ורק שיריו א' כשר לת"ק. אבל בתחלתו רק שנים כשר לת"ק בדיעבד [כסוכה יג"א]. קמ"ל: כשר קמ"ל אף דאיכא תרתי לריעותא: ובהם שלשה גבעולים ג' לעיכוב בתחלה. ולת"ק ב' לעיכוב. וג' למצוה לכתחלה: ושיריו דהיינו כשהיו כבר ג'. ונאבד א' באורך הזמן: וגרדומיו דמתחלה צריך שיהיו ארוכים טפח. וגרדומין היינו שנתקצרו על ידי רבוי ההזאות:
מלכת שלמה
ואת החולין ואת המעשר. נלע"ד דבדין הוא דהכא ה"ל למיתני ואת המעשר ואת החולין אלא אגב סיפא נקט חולין ברישא וגם אשגרת לישנא דכולהו מתנייתא:
ופוסל את התרומה דברי ר"מ כתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר"מ ע"כ:
וחכמים אומרים פוסל בקדש ומותר בחולין ובמעשר ובברייתא ר"פ שני דמעילה פליג אבא שאול דס"ל דט"י תחלה לקדש ושלש מחלוקת בדבר וכמו שרמזתיו שם באותו פרק במשנה ראשונה וכתב הרא"ש ז"ל דהא דלא קאמר ופוסל את החולין ואת המעשר דלא שייך להזכיר פסול בחולין ע"כ ומשמע דקאי ארישא דמילתיה דר"מ דמודו בה ג"כ רבנן:
ואם בא אל המקדש וכו' חייב משמע דהה"נ לאוכל קדש כמו שכתוב שם בהלכות פסולי המוקדשין יטעמא דאמרי' בנזיר ספ"ג מינים טמא יהיה לרבות טבול יום:
4.
All that require immersion in water according to the rulings of the Torah defile consecrated things, terumah, unconsecrated food, and [second] tithe; And he is forbidden to enter the sanctuary. After immersion [but before the sun sets] he defiles holy things and invalidates terumah, the words of Rabbi Meir. But the sages ruled: he invalidates consecrated things and terumah. But he is permitted to unconsecrated food and [second] tithe. And if he entered the sanctuary, whether before or after his immersion, he incurs guilt.
משנה ה
כֹּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר בַּחֻלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים בַּמַּעֲשֵׂר. לְאַחַר בִּיאָתוֹ, מֻתָּר בְּכֻלָּן. וְאִם בָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ, בֵּין לִפְנֵי בִיאָתוֹ וּבֵין לְאַחַר בִּיאָתוֹ, פָּטוּר:
ברטנורה
כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים. כגון אכל אוכלין טמאין, ושתה משקין טמאין, והידים, והכלים שנטמאו במשקין, וכיוצא בהן:וחכמים אוסרים במעשר. והלכה כחכמים:לאחר ביאתו. לאחר שטבל, מיד הותר בכולם ואין צריך הערב שמש:ואם בא אל המקדש פטור. דלא אסרה תורה ביאת המקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה דאורייתא, כדכתיב (ויקרא ה׳) בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שרץ טמא:
תוסופות יום טוב
כל הטעון ביאת מים מד"ס. כתב הר"ב כגון אכל אוכלים טמאים וכו' ששנוין בסוף זבים. אבל כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לא. דתנן בהו בפ"ג דחגיגה משנה ב' וג' דצריכין טבילה לקדש. אבל לא לתרומה. הר"ש:
ומותר בחולין. עיין מ"ש במשנה ה' פ"ג דחגיגה:
לאחר ביאתו מותר בכולן. כתב הר"ב ואין צריך הערב שמש. וצריך טעם בדבר. דמצינו טומאות דרבנן דבעו הערב שמש ויש מהן דלא בעו הערב שמש. דאשכחן בפסחים (סוף) פרק האשה דתנן כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובעי הזאה ג' וז'. כ"ש הערב שמש. וההיא דכהן השורף את הפרה שהיו כהנים סומכים ידיהם עליו לעשות הכירא לצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית (וזה לפירושו דבסמיכת ידים היו מטמאין אותו כמ"ש במשנה ז' פ"ג). ויש מהן דלא בעו הערב שמש. כי הך דהכא. והא דתנן בפרק חומר בקדש (ד' כ') כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש. ודייקינן בגמרא טבילה אין. הערב שמש לא. (וכתבו הר"ב במשנה ד' פרק ה' דמכילתין) והאונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש (כדתנן נמי בפ' חומר בקדש) ואיכא למידק נמי הכי טבילה אין. הערב שמש לא. הר"ש. ועוד האריך בדברים שבגמ' ומפני שלא נשנו במשנה לא רציתי להאריך בהם שכן דרכי בכל החבור. ובפ"ק דטהרות משנה ג' האריך עוד הר"ש. וכתב על משנה ג' פ"ח דשקלים דסכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד. דטעמא דודאי הטבילוהו מאתמול דבעי הערב שמש. והקשה דנחוש שמא נטמא בדבר שא"צ הערב שמש. ותירץ דכיון בטומאה דרבנן היא לא חשו לה חכמים. ועוד מסיק שם הר"ש דטומאות הנוהגות אף בחולין אע"פ שהן מדרבנן בעי הערב שמש. משא"כ במעלות בעלמא דלקדש ולתרומה ולא לכל דבר. וההיא דכהן השורף את הפרה. מעלות דפרה שאני משאר מעלות. ולפי זה בגדי ע"ה מדרס לפרושים בעו הערב שמש. אבל בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש. לא בעו הערב שמש:
ואם בא אל המקדש כו' פטור. כתב הר"ב דלא אסרה תורה ביאת מקדש אלא על מי שנטמא באב הטומאה דאורייתא. וכ"כ הרמב"ם. וכיוצא בזה במשנה ג' פ"ה דטהרות. ושם אפרש בס"ד. ומ"ש הר"ב כדכתיב בטומאת אדם או בבהמה וכו'. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. אבל בנא"י כתוב בטומאת אדם או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
צלוחית סתם צלוחית הוא עם מים מקודשין [כלעיל רפ"ט]. מיהו הכא אפילו במים שאינן מקודשין. אי נמי מיירי שאין בו מים כלל רק אפר פרה: פסולה להזייה. דחיישינן שנגע בהן א' מהרוב בני אדם שטמאים לחטאת: ובא ומצאה מגולה דאז וודאי ע"י שרץ נעשה. דאין דרך בני אדם לגלות: אם יכולה החולדה לשתות הימנה וכגון שאינו תלוי באויר. והרי חולדה פוסלת מי חטאת בשתייתה [כפ"ט מ"ג]: או נחש והא דלא נקט נמי עכבר לדברי ר"א. ואי משום דלא קיימא לן כוותי'. הרי גם כרבן גמליאל לא קיימא לן [כרמב"ם פ"ט מפרה. ודלא כהר"ב לעיל פ"ט]. היינו טעמא משום דרבי אליעזר שמותי הוא [תוס' חולין דט"ב]: או שירד בה ר"ל או שהניחו מגולה תחת אויר השמים בתחלת הלילה. דאז הטל יורד. ובוודאי נפל לשם. והרי אפילו מים חיים שאינן מקודשין פוסלין המקודשין [כרפ"ט]. וכ"ש על שאינו מים חיים: טל דכשאין לחוש לאלו. המים כשרים. מדהוה לי' ספק ספיקא ספק שמא שרץ אחר הי'. או אדם הטהור לחטאת הי': החטאת כלי חרס שיש בו אפר או מי חטאת: אינה נצולה בצמיד פתיל כשמונח באהל המת מדכתיב והניחו במקום טהור: ומים שאינן מקודשין שלא ניתן לתוכן אפר פרה. ואף שנשאבו לקדשן. וה"ה אזוב אע"ג שהוכשר לקבל טומאה במים שנשאבו לשם חטאת [כלקמן מ"ו]. ואי"ל דמיירי שהוכשר במים אחרים. דא"כ גם אם לא היה ניחא לי' שבא עליו מים היה נטמא לחטאת. מדנגע במשקה שלא נשמר לשם חטאת [כפ"י מ"ב]: כל הספק טהור ר"ל כל טומאה שכשנולד בתרומה. נשארת התרומה בטהרתה. כמו כן אם נולד ספק כזה במי חטאת. נשארו בטהרתן: כל התלוי לתרומה ר"ל הא כל ספק טומאה שכשיארע בתרומה. נאמר שהתרומה תלויי' לא אוכלין ולא שורפין. הרי אם ספק כזה יארע במי חטאת ישפכו. דבשלמא בתרומה אסור לשרפה. מדכתיב את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה במשמע. ששניהן צריכין שימור [כבכורות לד"ב]. אבל מי חטאת מדאינן ראויין להזאה א"צ תו שמירה. ועדיף טפי לשפכן כדי שלא יכשלו בהן. ובפרק ד' דטהרות מפרשינן איזה ספק טומאה שבתרומה טהורה. ואיזה תלוי. מיהו לא מיירי הכא רק בספיקות לחוד אמרינן דשוה חטאת לתרומה. אבל בוודאות מצינו דתרומה חמירא מחטאת [כפ"ט מ"ט]: אם עשו על גביו טהרות ר"ל ואם מי חטאת אלו שדינן להשפך הזו מהן על אדם שהי' טמא מת. ואח"כ נגע בטהרות. לא אמרינן כיון דדין מים הללו הי' שישפכו. הו"ל כהוזה במים בעלמא. והרי האדם קודם שהוזה. ודאי טמא הי'. ולפיכך ישרפו טהרות שנגע. אלא אמרינן דכיון שנגע בטהרות אחר שהוזה. חוזרים המים להיות כספק מי חטאת והתרומה כספק טמאה ותולין. ומה"ט אף דלא הועיל לו הזאה זו. ונמצא שנגע בהמים שלא לצורך הזאה ונטמא. והו"ל לטמא התרומה שנגע בה. אפ"ה כיון דספק הוה. אמרינן תולין. א"נ דמיירי הכא שטבל אחר שהוזה בהנך מים שהי' מן הראוי לשפכן: הרפפות הר"ב כאן נטה בפירושו אחר דעת הרמב"ם שפירש כאן ובחיבורו [פי"ח מפרה ה"ט]. דרופפות היינו שבכות של עץ. דבין לתרומה או לקדשים או לחטאת. אינו מקבל טומאה מדאינן כלי. וגם למדרס אינן ראויין. ור"ל דאע"ג דבמסכת כלים [פי"ז מ"ג] אמרינן דאפפירות. שהן קנים ארוגים כשבכה. דביש להם גפיים דהיינו שפה סביב מקבל טומאה. הכא מיירי שאין לה גפיים. אלא עשויים כעין דף פשוט מרובע שמעמידין אותו נגד החלון [כרפי"ג דאהלות]. ורב"א פי' דרופפות היינו אותן השנויים בזבים [פ"ג] דמחמת שהן רפויין. בקלות נסטין כשישב הזב עליהן. וקתני התם דיש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולבתר הכי קתני התם [בזבים פ"ד] דרעדות. דהיינו דברים רפויין שכשיקש הזב בצדן בכח. הן נרעדין ונופלין. ג"כ יש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולהכי קאמר הכא ת"ק דאותן רפפות דקאמר בהו התם שטהורות. טהורים גם לחטאת. וה"ה ברעדות. דמדמפליג ר"א ברעדות. ש"מ דלרבנן גם ברעדות דינן שוה בחטאת כתרומה וקדשים. רק ת"ק חדא מינייהו נקט. ובל"ז גם רעדות רפפות הן ולכן נרעדין. ואפי' בהשתמש בהן הזב. טהורות גם לחטאת: רבי אליעזר אומר הרעדות אף הנך רעדות דקתני בהו התם דטהורות לתרומה ולקודש. לחטאת דחמירי מיהו טמאות. מיהו רק ברעדות פליג להחמיר בהן בחטאת. משום דניכר בהן היסט הזב. דהרי נראה שנרעדו. אבל ברפפות. וכגון שהיה הזב והטהור יחדיו בספינה גדולה. וכדומה מהנזכרים [פ"ג דזבים מ"ג]. שלא ניכר בהם כח היסט הזב. מודה ר"א לת"ק דטהורות גם לחטאת: דבלה הוא גוש מתאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול: אם יש בה כביצה דאז יש בה כשיעור לטמא המי חטאת [עפי"ב מ"ו]: בין טמאה בין טהורה בין שהיתה הדבילה טמאה קודם שנפלה לתוך המי חטאת. או שהיתה הדבילה טהורה קודם שנפלה לשם. ואפילו ג"כ לא הוכשרה אז עדיין. אפ"ה כיון שמי חטאת הן אב הטומאה. הרי הכשר וטומאה באין להדבילה כאחד כשנפלה לשם. ואפילו בנפלה לתוכן שלא לרצון [כריש מכשירין ורמב"ם אוכלין פ"ב הי"ז ופ"י ה"ה]. ונטמאה: המים טמאין דנטמאו מהתרומה. שאפילו היא טהורה. טמאה היא לגבי חטאת [כלעיל פ"י מ"ב וו']: והאוכלה חייב מיתה דבשעה שנטלו לאכלה. נטמא גופו מדאורייתא ממי חטאת שעלי'. מדנגע בהן שלא לצורך הזייה. [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והרי האוכל תרומה בטומאת הגוף חייב מיתה בידי שמים. וכמו כן באכל קדשים בטומאת הגוף. חייב כרת. רק לא נקט הכא קדשים משום דחיוב כרת שבקדשים אינו רק בקדוש קדושת הגוף. וזה לא שייך בדבילה: אין בה כביצה דהרי אין בהאוכלין כשיעור לטמא המים: המים טהורין והאוכלה חייב מיתה דעכ"פ האדם שנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. שלא לצורך הזאה נגע. ונטמא טומאת הגוף: נטמא לכל מילי. ונ"ל דנקט מי חטאת לרבותא. דאע"ג דכל טומאה של הבא בשאובין הוא משום גזירה [כשבת יד"א]. והרי מלתא דל"ש היא שיהא לו מים רבים מחטאת כנוסים כדי לבוא בהן ראשו ורובו. ושיביא בהן ויטמא אותן. והרי כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה יח"א]. קמ"ל א"נ הא קמ"ל דאע"ג דמי חטאת הם טהורים בתכלית הטהרה. אפ"ה גזרו בהו רבנן שיטמא לאדם שבא לתוכן ראשו ורובו. וגריעי עוד טפי משאר שאובין שעושין להבא לתוכן רק שני מד"ס. אבל זה נעשה ראשון דאורייתא. ואע"ג דמדהן שאובין ועשוהו שני מד"ס. אחר כך הוא חזר וטימא את המים. והרי מדאורייתא מדנטמאו. פרח טומאת מי חטאת מינייהו. ואינן מטמאין תו להנוגע או הנושא אותן רק מד"ס. ולהכי רק כשנגע בהן בידיו נעשה ראשון מד"ס [כלעיל פ"ט מ"ח]. י"ל דזהו רק בשנטמאו המים טומאה דאוריי'. אבל הכא מה שנטמא האדם ומה שחזר האדם וטימא המים. הי' הכל מטומאת שאובין שהיא מד"ס. דמדאורייתא אף גם אחר שבא לתוכן ראשו ורובו. המים טהורים גמורים הן. להכי כל שנגע בהן שלא לצורך הזאה. נעשה ראשון דאורייתא ומטמא גם כלים קודם שפירש. ככל נוגע מי חטאת שאי אפשר לו שלא יסיטן [כרמב"ם פ"ו מאה"ט הי"ג]: כל הטעון ביאת מים מדברי תורה כגון שנטמא בא' מאהט"ו ששנינו בריש כלים: מטמא את הקדש ואת התרומ' ואת החולין דמדהיא ראשון עושה שני בחולין. והשני הזה עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה עושה רביעי בקודש. והא דכלל חולין בהדי תרומה וקדשים כאגב גררא. ולא קתני הכא להדיא פוסל את החולין. וכדקתני סיפא בתרומה. במפורש פוסל את התרומה. ה"ט משום דלענין חולין גופייהו לא שייך פסול. דהרי מותר באכילה [הרא"ש]. ואפילו מעשר דאסור לאכלו כשנטמא המעשר. עכ"פ אפשר לאכלו כשיפדהו. משא"כ תרומה לאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנח"א]: ואת המעשר ר"ל מעשר שני. דבין שהוא או היא טמא. חוץ לירושלים אסור לאכלה. ובירושלים לוקה על אכילתו. אבל לאחר שפדה אותה מותר לאכלה [רמב"ם פרק ג' ממעשר שני]. ומדדינו כחולין שאינו נעשה רק שני. להכי נקט לה תנא בתר חולין. ולא בין תרומה לחולין. כדי שלא נטעה לומר שיהיה לה מדרגה לבד לענין טומאה. ותמשך הטומאה עד רביעי בתרומה ועד חמישי בקודש [כחד מ"ד סוטה כז"ב]. קמ"ל: ואסור על ביאת המקדש שכל אבות הטומאה שטומאה יוצא עליו מגופו. כזב וזבה נדה ויולדת [ולרמ"ל ע"ג ה"ג מביאת מקדש. גם בעל קרי אע"ג דהוא רק ראשון]. כולן אסורים לכנוס למחנה לויי'. דהיינו לפנים בהרווח שתוך חומת הר הבית. מת וטמא מת [או הנוגע באבות הטומאה דאורייתא שבריש כלים]. ובועל נדה. ועכומ"ז. מותרים תוך חלול הנ"ל. אבל אסורים בחיל. וטבול יום ומחוסר כפורים מותרים בחיל אבל אסורים בעזרת נשים. וכל חד מהנך מדרגות הנ"ל שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה. מיהו כל הטמאים הנ"ל כשנכנסו לפנים משער נקנור. היינו לפנים מעזרת ישראל. במזיד חייב כרת. ובשוגג חייב חטאת [פסחים סז"ב ורמב"ם פ"ג מביאת מקדש ודו"ק היטב]: לאחר ביאתו ר"ל ולאחר שטבל לטומאתו. אבל עדיין לא העריב שמשו. דהו"ל אז טבול יום. דאינו רק כשני לטומאה: ופוסל את התרומה דמדהוא שני עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה שוב עושה רביעי בקודש: וחכ"א פוסל בקדש ובתרומה דס"ל דכל טבו"י. אע"ג שהוא שני. אפ"ה אינו רק פוסל לקודש. שאין מגעו חוזר לטמא רביעי. וה"ט משום דאקליש טומאתו [כמעילה דח"ב]: ומותר בחולין ובמעשר היינו לכ"ע: ואם בא אל המקדש ר"ל לתוך עזרת ישראל. אבל לעזרת נשים. רק אסור ופטור: חייב חייב כרת. וגם אותן טמאים שחייבין קרבן למחרת יום טבילתן. כזב וזבה יולדת מצורע. גם אחר הע"ש חייבים כרת כשנכנסו לשם קודם הבאת קרבנותיהן. והא דברישא קתני אסור ולא קתני חייב. כדקתני הכא. ה"ט משום דהתם כייל כל הטעון וכו'. והרי יש דטעון ביאת מים מן התורה. ואעפ"כ אינו חייב על ביאת מקדש. ככל הטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. מיהו הכא קאמר דכל החייב על ביאת מקדש. חייב אפילו אחר טבילה: כל הטעון ביאת מים מד"ס כאותן הנזכרים סוף זבין דהיינו האוכל מאכל ראשון או שני. או שתה משקין טמאין. והבא ראשו ורובו במים שאובין. וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין. וכלים שנטמאו במשקין. כולן דינן כשני לטומאה [וספר וידים. וטבול יום שנשנו שם גם כן. לא שייכי הכא. דהרי א"צ לטומאתן טבילת כל הגוף מד"ס]. והאי כללא וודאי לאו דוקא. דהרי כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לאחר שהביא קרבנותיו. כולהו צריכים טבילה מד"ס. אבל רק לקודש. אבל לא לתרומה [כחגיגה כג"ב]: לאחר ביאתו מותר בכולן דמשום דכל טבילות אלו מד"ס הן ולכן א"צ הע"ש: כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים אפילו א"צ טבילה רק לחטאת: מטמא את מי חטאת המקודשין: ואת אפר חטאת כל עוד שלא השליכוהו לתוך המים. ומדאורייתא אין אפר מקבל טומאה. ורק מקום טהור להנחתו בעינן [ועיין לעיל פ"ט ל"ד]: ואת המזה מי חטאת וה"ה לכל הטהור לעסקי חטאת [רב"א]: במגע ובמשא ר"ל אם טמא זה נגע או נשא את מי החטאת. או את אפרה. או את הטהור לחטאת. או הסיט כל הנך. אע"ג שכבר טבל המטמא הזה לטומאתו. וגם העריב שמשו. כיון שלא טבל לשם חטאת. מטמא הוא לכל הני דאמרן. אבל בטבל לשם חטאת אפילו לא העריב שמשו. ואפילו הוא טבו"י לטומאה דאורייתא. אע"ג דלקודש ולתרומה טמא. אפ"ה טבו"י כשר בפרה. ולא מצינו בשום דוכתא שהטהור שנישא ע"ג טמא יהיה נטמא. רק בזב ובחטאת: האזוב המוכשר במשקין שהוטהרו לחטאת. דאל"כ בל"ז הרי נטמאו מהמשקין ההם. דהכשר והטומאה באין לו כאחד [כריש מכשירין. ועיין בבועז שם סי' ג'. ועיין בפרקין סי' מ"ה]: והמים שאינן מקודשים שלא הוקדשו עדיין באפר: במגע ובמשא אדם הטעון ביאת מים שנגע או נשא חד מהנך. גם הם נטמאו: כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. וכדמפרש ואזיל [ועיין לעיל פ"ח ל"א]: אזוב זה ר"ל כל אזוב שהרואהו אומר זהו אזוב. וקאמר סתם. זהו הכשר להזייה: אזוב מדברי נ"ל דאע"ג דכבר מפורש ברישא דכשיש לו שם לווי פסול. איצטריך לאשמעינן הנך מדסד"א דהנך לאו שם לווי נינהו. רק אזוב סתם הן. ונקראין כך על שם מקומן. ובמקומן באמת נקראין בשם אזוב סתם. קמ"ל דאפ"ה פסולים: ושל תרומה טמאה אפי' היא פחות מכביצה. דאז אינו מטמא להמי חטאת: פסול מדמזה באזוב טמא. וה"ה באזוב חולין הטמא. רק נקט תרומה משום סיפא: ושל טהורה דהיינו תרומה ששמרוה לשם חטאת שלא תוכשר ושלא תטמא. דאל"כ הרי מיד בנגעו טימא להמי חטאת [כפ"י מ"ב]: לא יזה מפני שמכשיר התרומה לקבל טומאה. ואם כבר הוכשר. עכ"פ שמא יוודע פסול בהחטאת ומימי'. ותיטמא התרומה למפרע [עיין רב"א]: אין מזין לא ביונקות ענפים רבים: ולא בתמרות שיש בו תמרות: אין חייבין על היונקות ר"ל טמא שהוזה בהן ונכנס למקדש. פטור. והא דלא נקט הכא כלעיל. דאם הזה כשר. ה"ט. משום דהכא אפילו בדיעבד לא מהני. ורק בנכנס כבר פטור. אבל תמרות גם בנכנס חייב מדלא מקרי אז אזוב כלל: אלו הן היונקות דברי ת"ק היא דס"ל דרק ביונקות פטור: גבעולין שלא גמלו ר"ל שלא נפתח פרח שלהן [כך פי' הר"ב. ואפשר דס"ל להר"ב דמתני' רבנן היא וכשלא נפתח הפרח. היינו שלא הנצו כל עיקר דקאמרי רבנן בתוספתא]: כשר לטהר בו את המצורע קמ"ל דלמצורע לא נפסל האזוב מדנעשה בו מלאכה בהזאת מי חטאת: לקטו לעצים ונפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. ואפילו הכי לא טימאו להאזוב. דמדלקט האזוב לעצים אינו מקבל טומאה: מנגבו שלא יתערבו מים פסולים שע"ג במים הכשרים [עיין פ"ט סמ"א]: לקטו לאוכלין אפילו על טהרת חטאת. דאל"כ בל"ז פסולים: ונפלו עליו משקין שלא נשמרו בטהרת חטאת. ואפילו האוכלים שמורים לחטאת: אע"פ שנגבו פסול דהוכשר ונטמא כאחת: לקטו לחטאת להזות בו מי חטאת: דאע"ג שנפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. אמקט"ו כלל. להכי מנגבו והוא כשר: מצות אזוב שלשה קלחים ר"ל ג' שרשים: ובהם שלשה גבעולין שבכל שורש יהי' גבעול א': ר' יהודה אומר של שלשה שלשה שיהי' בכל קלח לכל הפחות ג' גבעולין: אזוב שיש בו שלשה קלחים ר"ל שיש בגבעול א' ג' שרשים. ולרמב"ם [פ"א מפרה ה"ד] נראה שהיה לו הגרסא קלח שיש לו ג' בדין: מפסגו ר"ל מפסג ומחלק הבד לג'. וחוזר ואוגדם יחד. ולגירסת הרמב"ם הנ"ל צריך לפרש הכא. דמפסג ג' השרשים זה מזה: פסגו ולא אגדו וה"ה ג' גבעולין נפרדין שלא אגדם. ונ"ל דקמ"ל זה הדין בהיו מחוברין ופסגן. ולא בהיו הגבעולין מופרדין מעיקרא. דקמ"ל דאע"ג שע"י שפיסג הגבעולין לג' נעשו הבדין דקין מאד. וכשלא יאגדם יהיו מדולדלין ותלויין למטה אפ"ה אין האגוד מעכב מהן. וכ"ש כשהיו גבעולין מופרדין מעיקרא: אגדו ולא פסגו וא"ת כיון דגם בב' לריעותא. שלא פסגו ולא אגדו כשר. וכדמסיק א"כ מה איצטריך לאשמעינן בחדא לריעותא ברישא. י"ל דקמ"ל דסד"א דחדא לריעותא גרע טפי. דבפסגן ולא אגדן. הרי הן מדולדלין למטה. וכמש"ל. ובאגדן ולא פסגן. מדלא חלקו למטה. וגם אגדו למעלה. נראה ממש כגבעול א'. והרי גבעול א' מתחלתו פסול. ורק שיריו א' כשר לת"ק. אבל בתחלתו רק שנים כשר לת"ק בדיעבד [כסוכה יג"א]. קמ"ל: כשר קמ"ל אף דאיכא תרתי לריעותא: ובהם שלשה גבעולים ג' לעיכוב בתחלה. ולת"ק ב' לעיכוב. וג' למצוה לכתחלה: ושיריו דהיינו כשהיו כבר ג'. ונאבד א' באורך הזמן: וגרדומיו דמתחלה צריך שיהיו ארוכים טפח. וגרדומין היינו שנתקצרו על ידי רבוי ההזאות:
מלכת שלמה
וחכמים אוסרים במעשר הרמב"ם ז"ל מפ' דהאי מעשר היינו מעשר ראשון ועיין בפירושו לפ' שני דטהרות בבא דהראשון והשני השלישי שבקדש כי נראה שהוא טעות ושמא צריך להיות שם מעשר שני במקום מעשר ראשון והוא במה שכתב שם אמנם מעשר ראשון כבר קדם מחלוקת בו בי"א מפרה ע"כ:
לאחר ביאתו מותר בכולן דלא בעי הערב שמש. ואין למדין מכלל זה דאיכא מידי דטעון ביאת מים מד"ס ואינו פוסל את התרומה כגון כלים הנגמרים בטהרה ואונן ומחוסר כפורים דאיתא בפ' חומר בקדש דצריכין טבילה לקדש ולא לתרומה גם יש טומאה דרבנן דבעי הערב שמש כההיא דפסחים ס"פ האשה הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובעי שלישי ושביעי וכ"ש דבעי הערב שמש וביומא פ' הוציאו לו גבי ישמעאל בן קמחית שספר עם ההגמון וניתז רוק מפיו על בגדיו ונכנס אחיו ושמש תחתיו וההיא דכהן השורף את הפרה שהיו אחיו הכהנים סומכים את ידיהם עליו לעשות היכרא לצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית ויש לחלק בטומאות דגזרו רבנן אף לחולין בעו הערב שמש אבל היכא דלא גזרו אלא לקדש או לתרומה לא בעו הערב שמש כך פירשו הר"ש והרא"ש ז"ל במתני' וגם לקמן בפ"ק דמסכת טהרות:
5.
All that require immersion in water according to the words of the scribes defile consecrated things and invalidate terumah to be unfit, but they are permitted to unconsecrated food and second tithe, the words of Rabbi Meir. But the sages forbid second tithe. After immersion [but before the sun sets] he is permitted to all these. And if he entered the sanctuary, whether before or after his immersion, he incurs no guilt.
משנה ו
כֹּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם, בֵּין מִדִּבְרֵי תוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מְטַמֵּא אֶת מֵי חַטָּאת וְאֶת אֵפֶר חַטָּאת וְאֶת הַמַּזֶּה מֵי חַטָּאת, בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. הָאֵזוֹב הַמֻּכְשָׁר, וְהַמַּיִם שֶׁאֵינָן מְקֻדָּשִׁים, וּכְלִי רֵיקָם הַטָּהוֹר לְחַטָּאת, בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּמַגָּע אֲבָל לֹא בְמַשָּׂא:
ברטנורה
מטמא את מי חטאת. ואפילו לאחר שטבל, אם לא טבל לשם חטאת כאילו לא טבל, דתנן בפרק אין דורשין (חגיגה דף י״ח) טבל לקודש והוחזק לקודש אסור בחטאת. אבל משטבל לשם חטאת, אפילו טבול יום דאורייתא שפסול לתרומה ולקודש, כשר לחטאת, דטבול יום כשר בפרה:ומזה מי חטאת במגע ובמשא. ובהא כולי עלמא לא פליגי. אבל באזוב המוכשר לקבל טומאה, ומשום דאוכל הוא צריך הכשר שיבוא עליו מים, וכן במים שאינן מקודשים ועומדים לקדש, וכלי ריקם הטהור ועומד כדי להניח בו אפר חטאת, בהא פליגי ר״מ וחכמים. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
ואת אפר חטאת. עיין במשנה רפ"ח דעדיות:
האזוב המוכשר. במשקין הטהורים לחטאת. דאל"ה כבר נטמא עם ההכשר. דקי"ל דהכשר וטומאה באין כאחת. כמ"ש הר"ב בריש מכשירין. ועיין (מ"ש) במשנה ח':
יכין
מלכת שלמה
יכין
צלוחית סתם צלוחית הוא עם מים מקודשין [כלעיל רפ"ט]. מיהו הכא אפילו במים שאינן מקודשין. אי נמי מיירי שאין בו מים כלל רק אפר פרה: פסולה להזייה. דחיישינן שנגע בהן א' מהרוב בני אדם שטמאים לחטאת: ובא ומצאה מגולה דאז וודאי ע"י שרץ נעשה. דאין דרך בני אדם לגלות: אם יכולה החולדה לשתות הימנה וכגון שאינו תלוי באויר. והרי חולדה פוסלת מי חטאת בשתייתה [כפ"ט מ"ג]: או נחש והא דלא נקט נמי עכבר לדברי ר"א. ואי משום דלא קיימא לן כוותי'. הרי גם כרבן גמליאל לא קיימא לן [כרמב"ם פ"ט מפרה. ודלא כהר"ב לעיל פ"ט]. היינו טעמא משום דרבי אליעזר שמותי הוא [תוס' חולין דט"ב]: או שירד בה ר"ל או שהניחו מגולה תחת אויר השמים בתחלת הלילה. דאז הטל יורד. ובוודאי נפל לשם. והרי אפילו מים חיים שאינן מקודשין פוסלין המקודשין [כרפ"ט]. וכ"ש על שאינו מים חיים: טל דכשאין לחוש לאלו. המים כשרים. מדהוה לי' ספק ספיקא ספק שמא שרץ אחר הי'. או אדם הטהור לחטאת הי': החטאת כלי חרס שיש בו אפר או מי חטאת: אינה נצולה בצמיד פתיל כשמונח באהל המת מדכתיב והניחו במקום טהור: ומים שאינן מקודשין שלא ניתן לתוכן אפר פרה. ואף שנשאבו לקדשן. וה"ה אזוב אע"ג שהוכשר לקבל טומאה במים שנשאבו לשם חטאת [כלקמן מ"ו]. ואי"ל דמיירי שהוכשר במים אחרים. דא"כ גם אם לא היה ניחא לי' שבא עליו מים היה נטמא לחטאת. מדנגע במשקה שלא נשמר לשם חטאת [כפ"י מ"ב]: כל הספק טהור ר"ל כל טומאה שכשנולד בתרומה. נשארת התרומה בטהרתה. כמו כן אם נולד ספק כזה במי חטאת. נשארו בטהרתן: כל התלוי לתרומה ר"ל הא כל ספק טומאה שכשיארע בתרומה. נאמר שהתרומה תלויי' לא אוכלין ולא שורפין. הרי אם ספק כזה יארע במי חטאת ישפכו. דבשלמא בתרומה אסור לשרפה. מדכתיב את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה במשמע. ששניהן צריכין שימור [כבכורות לד"ב]. אבל מי חטאת מדאינן ראויין להזאה א"צ תו שמירה. ועדיף טפי לשפכן כדי שלא יכשלו בהן. ובפרק ד' דטהרות מפרשינן איזה ספק טומאה שבתרומה טהורה. ואיזה תלוי. מיהו לא מיירי הכא רק בספיקות לחוד אמרינן דשוה חטאת לתרומה. אבל בוודאות מצינו דתרומה חמירא מחטאת [כפ"ט מ"ט]: אם עשו על גביו טהרות ר"ל ואם מי חטאת אלו שדינן להשפך הזו מהן על אדם שהי' טמא מת. ואח"כ נגע בטהרות. לא אמרינן כיון דדין מים הללו הי' שישפכו. הו"ל כהוזה במים בעלמא. והרי האדם קודם שהוזה. ודאי טמא הי'. ולפיכך ישרפו טהרות שנגע. אלא אמרינן דכיון שנגע בטהרות אחר שהוזה. חוזרים המים להיות כספק מי חטאת והתרומה כספק טמאה ותולין. ומה"ט אף דלא הועיל לו הזאה זו. ונמצא שנגע בהמים שלא לצורך הזאה ונטמא. והו"ל לטמא התרומה שנגע בה. אפ"ה כיון דספק הוה. אמרינן תולין. א"נ דמיירי הכא שטבל אחר שהוזה בהנך מים שהי' מן הראוי לשפכן: הרפפות הר"ב כאן נטה בפירושו אחר דעת הרמב"ם שפירש כאן ובחיבורו [פי"ח מפרה ה"ט]. דרופפות היינו שבכות של עץ. דבין לתרומה או לקדשים או לחטאת. אינו מקבל טומאה מדאינן כלי. וגם למדרס אינן ראויין. ור"ל דאע"ג דבמסכת כלים [פי"ז מ"ג] אמרינן דאפפירות. שהן קנים ארוגים כשבכה. דביש להם גפיים דהיינו שפה סביב מקבל טומאה. הכא מיירי שאין לה גפיים. אלא עשויים כעין דף פשוט מרובע שמעמידין אותו נגד החלון [כרפי"ג דאהלות]. ורב"א פי' דרופפות היינו אותן השנויים בזבים [פ"ג] דמחמת שהן רפויין. בקלות נסטין כשישב הזב עליהן. וקתני התם דיש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולבתר הכי קתני התם [בזבים פ"ד] דרעדות. דהיינו דברים רפויין שכשיקש הזב בצדן בכח. הן נרעדין ונופלין. ג"כ יש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולהכי קאמר הכא ת"ק דאותן רפפות דקאמר בהו התם שטהורות. טהורים גם לחטאת. וה"ה ברעדות. דמדמפליג ר"א ברעדות. ש"מ דלרבנן גם ברעדות דינן שוה בחטאת כתרומה וקדשים. רק ת"ק חדא מינייהו נקט. ובל"ז גם רעדות רפפות הן ולכן נרעדין. ואפי' בהשתמש בהן הזב. טהורות גם לחטאת: רבי אליעזר אומר הרעדות אף הנך רעדות דקתני בהו התם דטהורות לתרומה ולקודש. לחטאת דחמירי מיהו טמאות. מיהו רק ברעדות פליג להחמיר בהן בחטאת. משום דניכר בהן היסט הזב. דהרי נראה שנרעדו. אבל ברפפות. וכגון שהיה הזב והטהור יחדיו בספינה גדולה. וכדומה מהנזכרים [פ"ג דזבים מ"ג]. שלא ניכר בהם כח היסט הזב. מודה ר"א לת"ק דטהורות גם לחטאת: דבלה הוא גוש מתאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול: אם יש בה כביצה דאז יש בה כשיעור לטמא המי חטאת [עפי"ב מ"ו]: בין טמאה בין טהורה בין שהיתה הדבילה טמאה קודם שנפלה לתוך המי חטאת. או שהיתה הדבילה טהורה קודם שנפלה לשם. ואפילו ג"כ לא הוכשרה אז עדיין. אפ"ה כיון שמי חטאת הן אב הטומאה. הרי הכשר וטומאה באין להדבילה כאחד כשנפלה לשם. ואפילו בנפלה לתוכן שלא לרצון [כריש מכשירין ורמב"ם אוכלין פ"ב הי"ז ופ"י ה"ה]. ונטמאה: המים טמאין דנטמאו מהתרומה. שאפילו היא טהורה. טמאה היא לגבי חטאת [כלעיל פ"י מ"ב וו']: והאוכלה חייב מיתה דבשעה שנטלו לאכלה. נטמא גופו מדאורייתא ממי חטאת שעלי'. מדנגע בהן שלא לצורך הזייה. [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והרי האוכל תרומה בטומאת הגוף חייב מיתה בידי שמים. וכמו כן באכל קדשים בטומאת הגוף. חייב כרת. רק לא נקט הכא קדשים משום דחיוב כרת שבקדשים אינו רק בקדוש קדושת הגוף. וזה לא שייך בדבילה: אין בה כביצה דהרי אין בהאוכלין כשיעור לטמא המים: המים טהורין והאוכלה חייב מיתה דעכ"פ האדם שנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. שלא לצורך הזאה נגע. ונטמא טומאת הגוף: נטמא לכל מילי. ונ"ל דנקט מי חטאת לרבותא. דאע"ג דכל טומאה של הבא בשאובין הוא משום גזירה [כשבת יד"א]. והרי מלתא דל"ש היא שיהא לו מים רבים מחטאת כנוסים כדי לבוא בהן ראשו ורובו. ושיביא בהן ויטמא אותן. והרי כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה יח"א]. קמ"ל א"נ הא קמ"ל דאע"ג דמי חטאת הם טהורים בתכלית הטהרה. אפ"ה גזרו בהו רבנן שיטמא לאדם שבא לתוכן ראשו ורובו. וגריעי עוד טפי משאר שאובין שעושין להבא לתוכן רק שני מד"ס. אבל זה נעשה ראשון דאורייתא. ואע"ג דמדהן שאובין ועשוהו שני מד"ס. אחר כך הוא חזר וטימא את המים. והרי מדאורייתא מדנטמאו. פרח טומאת מי חטאת מינייהו. ואינן מטמאין תו להנוגע או הנושא אותן רק מד"ס. ולהכי רק כשנגע בהן בידיו נעשה ראשון מד"ס [כלעיל פ"ט מ"ח]. י"ל דזהו רק בשנטמאו המים טומאה דאוריי'. אבל הכא מה שנטמא האדם ומה שחזר האדם וטימא המים. הי' הכל מטומאת שאובין שהיא מד"ס. דמדאורייתא אף גם אחר שבא לתוכן ראשו ורובו. המים טהורים גמורים הן. להכי כל שנגע בהן שלא לצורך הזאה. נעשה ראשון דאורייתא ומטמא גם כלים קודם שפירש. ככל נוגע מי חטאת שאי אפשר לו שלא יסיטן [כרמב"ם פ"ו מאה"ט הי"ג]: כל הטעון ביאת מים מדברי תורה כגון שנטמא בא' מאהט"ו ששנינו בריש כלים: מטמא את הקדש ואת התרומ' ואת החולין דמדהיא ראשון עושה שני בחולין. והשני הזה עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה עושה רביעי בקודש. והא דכלל חולין בהדי תרומה וקדשים כאגב גררא. ולא קתני הכא להדיא פוסל את החולין. וכדקתני סיפא בתרומה. במפורש פוסל את התרומה. ה"ט משום דלענין חולין גופייהו לא שייך פסול. דהרי מותר באכילה [הרא"ש]. ואפילו מעשר דאסור לאכלו כשנטמא המעשר. עכ"פ אפשר לאכלו כשיפדהו. משא"כ תרומה לאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנח"א]: ואת המעשר ר"ל מעשר שני. דבין שהוא או היא טמא. חוץ לירושלים אסור לאכלה. ובירושלים לוקה על אכילתו. אבל לאחר שפדה אותה מותר לאכלה [רמב"ם פרק ג' ממעשר שני]. ומדדינו כחולין שאינו נעשה רק שני. להכי נקט לה תנא בתר חולין. ולא בין תרומה לחולין. כדי שלא נטעה לומר שיהיה לה מדרגה לבד לענין טומאה. ותמשך הטומאה עד רביעי בתרומה ועד חמישי בקודש [כחד מ"ד סוטה כז"ב]. קמ"ל: ואסור על ביאת המקדש שכל אבות הטומאה שטומאה יוצא עליו מגופו. כזב וזבה נדה ויולדת [ולרמ"ל ע"ג ה"ג מביאת מקדש. גם בעל קרי אע"ג דהוא רק ראשון]. כולן אסורים לכנוס למחנה לויי'. דהיינו לפנים בהרווח שתוך חומת הר הבית. מת וטמא מת [או הנוגע באבות הטומאה דאורייתא שבריש כלים]. ובועל נדה. ועכומ"ז. מותרים תוך חלול הנ"ל. אבל אסורים בחיל. וטבול יום ומחוסר כפורים מותרים בחיל אבל אסורים בעזרת נשים. וכל חד מהנך מדרגות הנ"ל שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה. מיהו כל הטמאים הנ"ל כשנכנסו לפנים משער נקנור. היינו לפנים מעזרת ישראל. במזיד חייב כרת. ובשוגג חייב חטאת [פסחים סז"ב ורמב"ם פ"ג מביאת מקדש ודו"ק היטב]: לאחר ביאתו ר"ל ולאחר שטבל לטומאתו. אבל עדיין לא העריב שמשו. דהו"ל אז טבול יום. דאינו רק כשני לטומאה: ופוסל את התרומה דמדהוא שני עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה שוב עושה רביעי בקודש: וחכ"א פוסל בקדש ובתרומה דס"ל דכל טבו"י. אע"ג שהוא שני. אפ"ה אינו רק פוסל לקודש. שאין מגעו חוזר לטמא רביעי. וה"ט משום דאקליש טומאתו [כמעילה דח"ב]: ומותר בחולין ובמעשר היינו לכ"ע: ואם בא אל המקדש ר"ל לתוך עזרת ישראל. אבל לעזרת נשים. רק אסור ופטור: חייב חייב כרת. וגם אותן טמאים שחייבין קרבן למחרת יום טבילתן. כזב וזבה יולדת מצורע. גם אחר הע"ש חייבים כרת כשנכנסו לשם קודם הבאת קרבנותיהן. והא דברישא קתני אסור ולא קתני חייב. כדקתני הכא. ה"ט משום דהתם כייל כל הטעון וכו'. והרי יש דטעון ביאת מים מן התורה. ואעפ"כ אינו חייב על ביאת מקדש. ככל הטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. מיהו הכא קאמר דכל החייב על ביאת מקדש. חייב אפילו אחר טבילה: כל הטעון ביאת מים מד"ס כאותן הנזכרים סוף זבין דהיינו האוכל מאכל ראשון או שני. או שתה משקין טמאין. והבא ראשו ורובו במים שאובין. וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין. וכלים שנטמאו במשקין. כולן דינן כשני לטומאה [וספר וידים. וטבול יום שנשנו שם גם כן. לא שייכי הכא. דהרי א"צ לטומאתן טבילת כל הגוף מד"ס]. והאי כללא וודאי לאו דוקא. דהרי כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לאחר שהביא קרבנותיו. כולהו צריכים טבילה מד"ס. אבל רק לקודש. אבל לא לתרומה [כחגיגה כג"ב]: לאחר ביאתו מותר בכולן דמשום דכל טבילות אלו מד"ס הן ולכן א"צ הע"ש: כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים אפילו א"צ טבילה רק לחטאת: מטמא את מי חטאת המקודשין: ואת אפר חטאת כל עוד שלא השליכוהו לתוך המים. ומדאורייתא אין אפר מקבל טומאה. ורק מקום טהור להנחתו בעינן [ועיין לעיל פ"ט ל"ד]: ואת המזה מי חטאת וה"ה לכל הטהור לעסקי חטאת [רב"א]: במגע ובמשא ר"ל אם טמא זה נגע או נשא את מי החטאת. או את אפרה. או את הטהור לחטאת. או הסיט כל הנך. אע"ג שכבר טבל המטמא הזה לטומאתו. וגם העריב שמשו. כיון שלא טבל לשם חטאת. מטמא הוא לכל הני דאמרן. אבל בטבל לשם חטאת אפילו לא העריב שמשו. ואפילו הוא טבו"י לטומאה דאורייתא. אע"ג דלקודש ולתרומה טמא. אפ"ה טבו"י כשר בפרה. ולא מצינו בשום דוכתא שהטהור שנישא ע"ג טמא יהיה נטמא. רק בזב ובחטאת: האזוב המוכשר במשקין שהוטהרו לחטאת. דאל"כ בל"ז הרי נטמאו מהמשקין ההם. דהכשר והטומאה באין לו כאחד [כריש מכשירין. ועיין בבועז שם סי' ג'. ועיין בפרקין סי' מ"ה]: והמים שאינן מקודשים שלא הוקדשו עדיין באפר: במגע ובמשא אדם הטעון ביאת מים שנגע או נשא חד מהנך. גם הם נטמאו: כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. וכדמפרש ואזיל [ועיין לעיל פ"ח ל"א]: אזוב זה ר"ל כל אזוב שהרואהו אומר זהו אזוב. וקאמר סתם. זהו הכשר להזייה: אזוב מדברי נ"ל דאע"ג דכבר מפורש ברישא דכשיש לו שם לווי פסול. איצטריך לאשמעינן הנך מדסד"א דהנך לאו שם לווי נינהו. רק אזוב סתם הן. ונקראין כך על שם מקומן. ובמקומן באמת נקראין בשם אזוב סתם. קמ"ל דאפ"ה פסולים: ושל תרומה טמאה אפי' היא פחות מכביצה. דאז אינו מטמא להמי חטאת: פסול מדמזה באזוב טמא. וה"ה באזוב חולין הטמא. רק נקט תרומה משום סיפא: ושל טהורה דהיינו תרומה ששמרוה לשם חטאת שלא תוכשר ושלא תטמא. דאל"כ הרי מיד בנגעו טימא להמי חטאת [כפ"י מ"ב]: לא יזה מפני שמכשיר התרומה לקבל טומאה. ואם כבר הוכשר. עכ"פ שמא יוודע פסול בהחטאת ומימי'. ותיטמא התרומה למפרע [עיין רב"א]: אין מזין לא ביונקות ענפים רבים: ולא בתמרות שיש בו תמרות: אין חייבין על היונקות ר"ל טמא שהוזה בהן ונכנס למקדש. פטור. והא דלא נקט הכא כלעיל. דאם הזה כשר. ה"ט. משום דהכא אפילו בדיעבד לא מהני. ורק בנכנס כבר פטור. אבל תמרות גם בנכנס חייב מדלא מקרי אז אזוב כלל: אלו הן היונקות דברי ת"ק היא דס"ל דרק ביונקות פטור: גבעולין שלא גמלו ר"ל שלא נפתח פרח שלהן [כך פי' הר"ב. ואפשר דס"ל להר"ב דמתני' רבנן היא וכשלא נפתח הפרח. היינו שלא הנצו כל עיקר דקאמרי רבנן בתוספתא]: כשר לטהר בו את המצורע קמ"ל דלמצורע לא נפסל האזוב מדנעשה בו מלאכה בהזאת מי חטאת: לקטו לעצים ונפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. ואפילו הכי לא טימאו להאזוב. דמדלקט האזוב לעצים אינו מקבל טומאה: מנגבו שלא יתערבו מים פסולים שע"ג במים הכשרים [עיין פ"ט סמ"א]: לקטו לאוכלין אפילו על טהרת חטאת. דאל"כ בל"ז פסולים: ונפלו עליו משקין שלא נשמרו בטהרת חטאת. ואפילו האוכלים שמורים לחטאת: אע"פ שנגבו פסול דהוכשר ונטמא כאחת: לקטו לחטאת להזות בו מי חטאת: דאע"ג שנפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. אמקט"ו כלל. להכי מנגבו והוא כשר: מצות אזוב שלשה קלחים ר"ל ג' שרשים: ובהם שלשה גבעולין שבכל שורש יהי' גבעול א': ר' יהודה אומר של שלשה שלשה שיהי' בכל קלח לכל הפחות ג' גבעולין: אזוב שיש בו שלשה קלחים ר"ל שיש בגבעול א' ג' שרשים. ולרמב"ם [פ"א מפרה ה"ד] נראה שהיה לו הגרסא קלח שיש לו ג' בדין: מפסגו ר"ל מפסג ומחלק הבד לג'. וחוזר ואוגדם יחד. ולגירסת הרמב"ם הנ"ל צריך לפרש הכא. דמפסג ג' השרשים זה מזה: פסגו ולא אגדו וה"ה ג' גבעולין נפרדין שלא אגדם. ונ"ל דקמ"ל זה הדין בהיו מחוברין ופסגן. ולא בהיו הגבעולין מופרדין מעיקרא. דקמ"ל דאע"ג שע"י שפיסג הגבעולין לג' נעשו הבדין דקין מאד. וכשלא יאגדם יהיו מדולדלין ותלויין למטה אפ"ה אין האגוד מעכב מהן. וכ"ש כשהיו גבעולין מופרדין מעיקרא: אגדו ולא פסגו וא"ת כיון דגם בב' לריעותא. שלא פסגו ולא אגדו כשר. וכדמסיק א"כ מה איצטריך לאשמעינן בחדא לריעותא ברישא. י"ל דקמ"ל דסד"א דחדא לריעותא גרע טפי. דבפסגן ולא אגדן. הרי הן מדולדלין למטה. וכמש"ל. ובאגדן ולא פסגן. מדלא חלקו למטה. וגם אגדו למעלה. נראה ממש כגבעול א'. והרי גבעול א' מתחלתו פסול. ורק שיריו א' כשר לת"ק. אבל בתחלתו רק שנים כשר לת"ק בדיעבד [כסוכה יג"א]. קמ"ל: כשר קמ"ל אף דאיכא תרתי לריעותא: ובהם שלשה גבעולים ג' לעיכוב בתחלה. ולת"ק ב' לעיכוב. וג' למצוה לכתחלה: ושיריו דהיינו כשהיו כבר ג'. ונאבד א' באורך הזמן: וגרדומיו דמתחלה צריך שיהיו ארוכים טפח. וגרדומין היינו שנתקצרו על ידי רבוי ההזאות:
מלכת שלמה
ואת המזה מי חטאת כך צ"ל וביד פי"ג דהלכות פרה אדומה סימן ה': וז"ל כאשר הוא שם וכן מטמא את האזוב המוכשר ואת המים שנתמלאו ועדיין לא נתקדשו ואת הכלי הריקן הטהור לחטאת מטמא כל אחד מאלו במגע אבל לא במשא ע"כ:
6.
All that require immersion in water, whether according to the words of the Torah or according to the words of the scribes, defile hatat waters, hatat ashes, and the one who sprinkled the hatat waters, either through contact or through carrying. And [they defile] hyssop that has been rendered susceptible to uncleanness, and water that had not yet been prepared, and an empty vessel that is clean for the hatat through contact and carrying, the words of Rabbi Meir. But the sages say: only by contact but not by carrying.
משנה ז
כָּל אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַי, פָּסוּל. אֵזוֹב זֶה, כָּשֵׁר. אֵזוֹב יָוָן, אֵזוֹב כּוֹחֲלִית, אֵזוֹב רוֹמִי, אֵזוֹב מִדְבָּרִי, פָּסוּל. וְשֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה, פָּסוּל. וְשֶׁל טְהוֹרָה, לֹא יַזֶּה. וְאִם הִזָּה, כָּשֵׁר. אֵין מַזִּין לֹא בְיוֹנְקוֹת, וְלֹא בִתְמָרוֹת. אֵין חַיָּבִין עַל הַיּוֹנְקוֹת עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף לֹא עַל הַתְּמָרוֹת. אֵלּוּ הֵן הַיּוֹנְקוֹת, גִּבְעוֹלִין שֶׁלֹּא גָמָלוּ:
ברטנורה
כל אזוב שיש לו שם לווי. שרגילין ללוות עמו שם אחר, כגון הנך דמפרש לקמן:אזוב זה. כלומר אזוב סתם שהרואה אותו אומר זה אזוב הוא בסתם:ושל תרומה טמאה. שאזוב של גינה חייב בתרומה כשלקטו לאכילה. והא קא משמע לן דאע״ג שהוא פחות מכביצה שאינו מטמא מי חטאת, אפ״ה הזאתו פסולה, כיון שהאזוב עצמו טמא:ושל טהורה לא יזה. מפני שמפסיד את התרומה:תמרות. כמין גרגרין שיש בראשי האזוב:אין חייבין על היונקות. טמא שהזו עליו ביונקות ובא בהזאה זו אל המקדש, אינו חייב:רבי אליעזר אומר וכו׳ ואין הלכה כר׳ אליעזר:גבעולים שלא גמלו. כל זמן שהפרח מונח בתוך כיסו קודם שיפתח:
תוסופות יום טוב
אזוב זה. פי' הר"ב כלומר אזוב סתם והוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים. הרמב"ם פי"א מה"פ (הל' ה'):
ושל תרומה טמאה. כתב הר"ב הא קמ"ל דאע"ג שהוא פחות מכביצה כו' וה"ה (דשל) חולין טמאים. ואגב סיפא דמחלק בתרומה טהורה דלכתחלה לא יזה נקט רישא תרומה. הר"ש:
ושל טהורה. ה"נ בפחות מכביצה. דהא אף הטהורה טמאה לחטאת כדלעיל מתני' ג':
לא יזה. כתב הר"ב מפני שמפסיד את התרומה. ובמשנה ג' פ"ג דסוכה תנן כה"ג לענין אתרוג. ושם פירשתי בשם הרמב"ם מפני שמכשירה. ופלוגתא דאמוראי היא התם בגמרא [דף ל"ה]:
אין חייבין על היונקות על ביאת המקדש. ואיכא למידק אמאי לא תני ואם הזה כשר כדקתני בשל תרומה טהורה. ואולי דהכא צריך הזייה אחרת. ומדרבנן:
שלא גמלו. פי' הר"ב כל זמן שהפרח כו' וז"ל הר"ש גמלו כמו גמרו מל' ביום הגמל את יצחק (בראשית כ״א:ח׳) דמתרגמינן ביומא דאתחסיל. ובתוספתא קתני גמרו. ע"כ. ול"נ שהוא מלשון ויגמל שקדים (במדבר י״ז:כ״ג) ובנסחת מהר"ם במשנה שלא גמרו. אבל במשניות ישנים מנוקדים כגי' הס':
יכין
מלכת שלמה
יכין
צלוחית סתם צלוחית הוא עם מים מקודשין [כלעיל רפ"ט]. מיהו הכא אפילו במים שאינן מקודשין. אי נמי מיירי שאין בו מים כלל רק אפר פרה: פסולה להזייה. דחיישינן שנגע בהן א' מהרוב בני אדם שטמאים לחטאת: ובא ומצאה מגולה דאז וודאי ע"י שרץ נעשה. דאין דרך בני אדם לגלות: אם יכולה החולדה לשתות הימנה וכגון שאינו תלוי באויר. והרי חולדה פוסלת מי חטאת בשתייתה [כפ"ט מ"ג]: או נחש והא דלא נקט נמי עכבר לדברי ר"א. ואי משום דלא קיימא לן כוותי'. הרי גם כרבן גמליאל לא קיימא לן [כרמב"ם פ"ט מפרה. ודלא כהר"ב לעיל פ"ט]. היינו טעמא משום דרבי אליעזר שמותי הוא [תוס' חולין דט"ב]: או שירד בה ר"ל או שהניחו מגולה תחת אויר השמים בתחלת הלילה. דאז הטל יורד. ובוודאי נפל לשם. והרי אפילו מים חיים שאינן מקודשין פוסלין המקודשין [כרפ"ט]. וכ"ש על שאינו מים חיים: טל דכשאין לחוש לאלו. המים כשרים. מדהוה לי' ספק ספיקא ספק שמא שרץ אחר הי'. או אדם הטהור לחטאת הי': החטאת כלי חרס שיש בו אפר או מי חטאת: אינה נצולה בצמיד פתיל כשמונח באהל המת מדכתיב והניחו במקום טהור: ומים שאינן מקודשין שלא ניתן לתוכן אפר פרה. ואף שנשאבו לקדשן. וה"ה אזוב אע"ג שהוכשר לקבל טומאה במים שנשאבו לשם חטאת [כלקמן מ"ו]. ואי"ל דמיירי שהוכשר במים אחרים. דא"כ גם אם לא היה ניחא לי' שבא עליו מים היה נטמא לחטאת. מדנגע במשקה שלא נשמר לשם חטאת [כפ"י מ"ב]: כל הספק טהור ר"ל כל טומאה שכשנולד בתרומה. נשארת התרומה בטהרתה. כמו כן אם נולד ספק כזה במי חטאת. נשארו בטהרתן: כל התלוי לתרומה ר"ל הא כל ספק טומאה שכשיארע בתרומה. נאמר שהתרומה תלויי' לא אוכלין ולא שורפין. הרי אם ספק כזה יארע במי חטאת ישפכו. דבשלמא בתרומה אסור לשרפה. מדכתיב את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה במשמע. ששניהן צריכין שימור [כבכורות לד"ב]. אבל מי חטאת מדאינן ראויין להזאה א"צ תו שמירה. ועדיף טפי לשפכן כדי שלא יכשלו בהן. ובפרק ד' דטהרות מפרשינן איזה ספק טומאה שבתרומה טהורה. ואיזה תלוי. מיהו לא מיירי הכא רק בספיקות לחוד אמרינן דשוה חטאת לתרומה. אבל בוודאות מצינו דתרומה חמירא מחטאת [כפ"ט מ"ט]: אם עשו על גביו טהרות ר"ל ואם מי חטאת אלו שדינן להשפך הזו מהן על אדם שהי' טמא מת. ואח"כ נגע בטהרות. לא אמרינן כיון דדין מים הללו הי' שישפכו. הו"ל כהוזה במים בעלמא. והרי האדם קודם שהוזה. ודאי טמא הי'. ולפיכך ישרפו טהרות שנגע. אלא אמרינן דכיון שנגע בטהרות אחר שהוזה. חוזרים המים להיות כספק מי חטאת והתרומה כספק טמאה ותולין. ומה"ט אף דלא הועיל לו הזאה זו. ונמצא שנגע בהמים שלא לצורך הזאה ונטמא. והו"ל לטמא התרומה שנגע בה. אפ"ה כיון דספק הוה. אמרינן תולין. א"נ דמיירי הכא שטבל אחר שהוזה בהנך מים שהי' מן הראוי לשפכן: הרפפות הר"ב כאן נטה בפירושו אחר דעת הרמב"ם שפירש כאן ובחיבורו [פי"ח מפרה ה"ט]. דרופפות היינו שבכות של עץ. דבין לתרומה או לקדשים או לחטאת. אינו מקבל טומאה מדאינן כלי. וגם למדרס אינן ראויין. ור"ל דאע"ג דבמסכת כלים [פי"ז מ"ג] אמרינן דאפפירות. שהן קנים ארוגים כשבכה. דביש להם גפיים דהיינו שפה סביב מקבל טומאה. הכא מיירי שאין לה גפיים. אלא עשויים כעין דף פשוט מרובע שמעמידין אותו נגד החלון [כרפי"ג דאהלות]. ורב"א פי' דרופפות היינו אותן השנויים בזבים [פ"ג] דמחמת שהן רפויין. בקלות נסטין כשישב הזב עליהן. וקתני התם דיש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולבתר הכי קתני התם [בזבים פ"ד] דרעדות. דהיינו דברים רפויין שכשיקש הזב בצדן בכח. הן נרעדין ונופלין. ג"כ יש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולהכי קאמר הכא ת"ק דאותן רפפות דקאמר בהו התם שטהורות. טהורים גם לחטאת. וה"ה ברעדות. דמדמפליג ר"א ברעדות. ש"מ דלרבנן גם ברעדות דינן שוה בחטאת כתרומה וקדשים. רק ת"ק חדא מינייהו נקט. ובל"ז גם רעדות רפפות הן ולכן נרעדין. ואפי' בהשתמש בהן הזב. טהורות גם לחטאת: רבי אליעזר אומר הרעדות אף הנך רעדות דקתני בהו התם דטהורות לתרומה ולקודש. לחטאת דחמירי מיהו טמאות. מיהו רק ברעדות פליג להחמיר בהן בחטאת. משום דניכר בהן היסט הזב. דהרי נראה שנרעדו. אבל ברפפות. וכגון שהיה הזב והטהור יחדיו בספינה גדולה. וכדומה מהנזכרים [פ"ג דזבים מ"ג]. שלא ניכר בהם כח היסט הזב. מודה ר"א לת"ק דטהורות גם לחטאת: דבלה הוא גוש מתאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול: אם יש בה כביצה דאז יש בה כשיעור לטמא המי חטאת [עפי"ב מ"ו]: בין טמאה בין טהורה בין שהיתה הדבילה טמאה קודם שנפלה לתוך המי חטאת. או שהיתה הדבילה טהורה קודם שנפלה לשם. ואפילו ג"כ לא הוכשרה אז עדיין. אפ"ה כיון שמי חטאת הן אב הטומאה. הרי הכשר וטומאה באין להדבילה כאחד כשנפלה לשם. ואפילו בנפלה לתוכן שלא לרצון [כריש מכשירין ורמב"ם אוכלין פ"ב הי"ז ופ"י ה"ה]. ונטמאה: המים טמאין דנטמאו מהתרומה. שאפילו היא טהורה. טמאה היא לגבי חטאת [כלעיל פ"י מ"ב וו']: והאוכלה חייב מיתה דבשעה שנטלו לאכלה. נטמא גופו מדאורייתא ממי חטאת שעלי'. מדנגע בהן שלא לצורך הזייה. [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והרי האוכל תרומה בטומאת הגוף חייב מיתה בידי שמים. וכמו כן באכל קדשים בטומאת הגוף. חייב כרת. רק לא נקט הכא קדשים משום דחיוב כרת שבקדשים אינו רק בקדוש קדושת הגוף. וזה לא שייך בדבילה: אין בה כביצה דהרי אין בהאוכלין כשיעור לטמא המים: המים טהורין והאוכלה חייב מיתה דעכ"פ האדם שנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. שלא לצורך הזאה נגע. ונטמא טומאת הגוף: נטמא לכל מילי. ונ"ל דנקט מי חטאת לרבותא. דאע"ג דכל טומאה של הבא בשאובין הוא משום גזירה [כשבת יד"א]. והרי מלתא דל"ש היא שיהא לו מים רבים מחטאת כנוסים כדי לבוא בהן ראשו ורובו. ושיביא בהן ויטמא אותן. והרי כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה יח"א]. קמ"ל א"נ הא קמ"ל דאע"ג דמי חטאת הם טהורים בתכלית הטהרה. אפ"ה גזרו בהו רבנן שיטמא לאדם שבא לתוכן ראשו ורובו. וגריעי עוד טפי משאר שאובין שעושין להבא לתוכן רק שני מד"ס. אבל זה נעשה ראשון דאורייתא. ואע"ג דמדהן שאובין ועשוהו שני מד"ס. אחר כך הוא חזר וטימא את המים. והרי מדאורייתא מדנטמאו. פרח טומאת מי חטאת מינייהו. ואינן מטמאין תו להנוגע או הנושא אותן רק מד"ס. ולהכי רק כשנגע בהן בידיו נעשה ראשון מד"ס [כלעיל פ"ט מ"ח]. י"ל דזהו רק בשנטמאו המים טומאה דאוריי'. אבל הכא מה שנטמא האדם ומה שחזר האדם וטימא המים. הי' הכל מטומאת שאובין שהיא מד"ס. דמדאורייתא אף גם אחר שבא לתוכן ראשו ורובו. המים טהורים גמורים הן. להכי כל שנגע בהן שלא לצורך הזאה. נעשה ראשון דאורייתא ומטמא גם כלים קודם שפירש. ככל נוגע מי חטאת שאי אפשר לו שלא יסיטן [כרמב"ם פ"ו מאה"ט הי"ג]: כל הטעון ביאת מים מדברי תורה כגון שנטמא בא' מאהט"ו ששנינו בריש כלים: מטמא את הקדש ואת התרומ' ואת החולין דמדהיא ראשון עושה שני בחולין. והשני הזה עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה עושה רביעי בקודש. והא דכלל חולין בהדי תרומה וקדשים כאגב גררא. ולא קתני הכא להדיא פוסל את החולין. וכדקתני סיפא בתרומה. במפורש פוסל את התרומה. ה"ט משום דלענין חולין גופייהו לא שייך פסול. דהרי מותר באכילה [הרא"ש]. ואפילו מעשר דאסור לאכלו כשנטמא המעשר. עכ"פ אפשר לאכלו כשיפדהו. משא"כ תרומה לאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנח"א]: ואת המעשר ר"ל מעשר שני. דבין שהוא או היא טמא. חוץ לירושלים אסור לאכלה. ובירושלים לוקה על אכילתו. אבל לאחר שפדה אותה מותר לאכלה [רמב"ם פרק ג' ממעשר שני]. ומדדינו כחולין שאינו נעשה רק שני. להכי נקט לה תנא בתר חולין. ולא בין תרומה לחולין. כדי שלא נטעה לומר שיהיה לה מדרגה לבד לענין טומאה. ותמשך הטומאה עד רביעי בתרומה ועד חמישי בקודש [כחד מ"ד סוטה כז"ב]. קמ"ל: ואסור על ביאת המקדש שכל אבות הטומאה שטומאה יוצא עליו מגופו. כזב וזבה נדה ויולדת [ולרמ"ל ע"ג ה"ג מביאת מקדש. גם בעל קרי אע"ג דהוא רק ראשון]. כולן אסורים לכנוס למחנה לויי'. דהיינו לפנים בהרווח שתוך חומת הר הבית. מת וטמא מת [או הנוגע באבות הטומאה דאורייתא שבריש כלים]. ובועל נדה. ועכומ"ז. מותרים תוך חלול הנ"ל. אבל אסורים בחיל. וטבול יום ומחוסר כפורים מותרים בחיל אבל אסורים בעזרת נשים. וכל חד מהנך מדרגות הנ"ל שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה. מיהו כל הטמאים הנ"ל כשנכנסו לפנים משער נקנור. היינו לפנים מעזרת ישראל. במזיד חייב כרת. ובשוגג חייב חטאת [פסחים סז"ב ורמב"ם פ"ג מביאת מקדש ודו"ק היטב]: לאחר ביאתו ר"ל ולאחר שטבל לטומאתו. אבל עדיין לא העריב שמשו. דהו"ל אז טבול יום. דאינו רק כשני לטומאה: ופוסל את התרומה דמדהוא שני עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה שוב עושה רביעי בקודש: וחכ"א פוסל בקדש ובתרומה דס"ל דכל טבו"י. אע"ג שהוא שני. אפ"ה אינו רק פוסל לקודש. שאין מגעו חוזר לטמא רביעי. וה"ט משום דאקליש טומאתו [כמעילה דח"ב]: ומותר בחולין ובמעשר היינו לכ"ע: ואם בא אל המקדש ר"ל לתוך עזרת ישראל. אבל לעזרת נשים. רק אסור ופטור: חייב חייב כרת. וגם אותן טמאים שחייבין קרבן למחרת יום טבילתן. כזב וזבה יולדת מצורע. גם אחר הע"ש חייבים כרת כשנכנסו לשם קודם הבאת קרבנותיהן. והא דברישא קתני אסור ולא קתני חייב. כדקתני הכא. ה"ט משום דהתם כייל כל הטעון וכו'. והרי יש דטעון ביאת מים מן התורה. ואעפ"כ אינו חייב על ביאת מקדש. ככל הטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. מיהו הכא קאמר דכל החייב על ביאת מקדש. חייב אפילו אחר טבילה: כל הטעון ביאת מים מד"ס כאותן הנזכרים סוף זבין דהיינו האוכל מאכל ראשון או שני. או שתה משקין טמאין. והבא ראשו ורובו במים שאובין. וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין. וכלים שנטמאו במשקין. כולן דינן כשני לטומאה [וספר וידים. וטבול יום שנשנו שם גם כן. לא שייכי הכא. דהרי א"צ לטומאתן טבילת כל הגוף מד"ס]. והאי כללא וודאי לאו דוקא. דהרי כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לאחר שהביא קרבנותיו. כולהו צריכים טבילה מד"ס. אבל רק לקודש. אבל לא לתרומה [כחגיגה כג"ב]: לאחר ביאתו מותר בכולן דמשום דכל טבילות אלו מד"ס הן ולכן א"צ הע"ש: כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים אפילו א"צ טבילה רק לחטאת: מטמא את מי חטאת המקודשין: ואת אפר חטאת כל עוד שלא השליכוהו לתוך המים. ומדאורייתא אין אפר מקבל טומאה. ורק מקום טהור להנחתו בעינן [ועיין לעיל פ"ט ל"ד]: ואת המזה מי חטאת וה"ה לכל הטהור לעסקי חטאת [רב"א]: במגע ובמשא ר"ל אם טמא זה נגע או נשא את מי החטאת. או את אפרה. או את הטהור לחטאת. או הסיט כל הנך. אע"ג שכבר טבל המטמא הזה לטומאתו. וגם העריב שמשו. כיון שלא טבל לשם חטאת. מטמא הוא לכל הני דאמרן. אבל בטבל לשם חטאת אפילו לא העריב שמשו. ואפילו הוא טבו"י לטומאה דאורייתא. אע"ג דלקודש ולתרומה טמא. אפ"ה טבו"י כשר בפרה. ולא מצינו בשום דוכתא שהטהור שנישא ע"ג טמא יהיה נטמא. רק בזב ובחטאת: האזוב המוכשר במשקין שהוטהרו לחטאת. דאל"כ בל"ז הרי נטמאו מהמשקין ההם. דהכשר והטומאה באין לו כאחד [כריש מכשירין. ועיין בבועז שם סי' ג'. ועיין בפרקין סי' מ"ה]: והמים שאינן מקודשים שלא הוקדשו עדיין באפר: במגע ובמשא אדם הטעון ביאת מים שנגע או נשא חד מהנך. גם הם נטמאו: כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. וכדמפרש ואזיל [ועיין לעיל פ"ח ל"א]: אזוב זה ר"ל כל אזוב שהרואהו אומר זהו אזוב. וקאמר סתם. זהו הכשר להזייה: אזוב מדברי נ"ל דאע"ג דכבר מפורש ברישא דכשיש לו שם לווי פסול. איצטריך לאשמעינן הנך מדסד"א דהנך לאו שם לווי נינהו. רק אזוב סתם הן. ונקראין כך על שם מקומן. ובמקומן באמת נקראין בשם אזוב סתם. קמ"ל דאפ"ה פסולים: ושל תרומה טמאה אפי' היא פחות מכביצה. דאז אינו מטמא להמי חטאת: פסול מדמזה באזוב טמא. וה"ה באזוב חולין הטמא. רק נקט תרומה משום סיפא: ושל טהורה דהיינו תרומה ששמרוה לשם חטאת שלא תוכשר ושלא תטמא. דאל"כ הרי מיד בנגעו טימא להמי חטאת [כפ"י מ"ב]: לא יזה מפני שמכשיר התרומה לקבל טומאה. ואם כבר הוכשר. עכ"פ שמא יוודע פסול בהחטאת ומימי'. ותיטמא התרומה למפרע [עיין רב"א]: אין מזין לא ביונקות ענפים רבים: ולא בתמרות שיש בו תמרות: אין חייבין על היונקות ר"ל טמא שהוזה בהן ונכנס למקדש. פטור. והא דלא נקט הכא כלעיל. דאם הזה כשר. ה"ט. משום דהכא אפילו בדיעבד לא מהני. ורק בנכנס כבר פטור. אבל תמרות גם בנכנס חייב מדלא מקרי אז אזוב כלל: אלו הן היונקות דברי ת"ק היא דס"ל דרק ביונקות פטור: גבעולין שלא גמלו ר"ל שלא נפתח פרח שלהן [כך פי' הר"ב. ואפשר דס"ל להר"ב דמתני' רבנן היא וכשלא נפתח הפרח. היינו שלא הנצו כל עיקר דקאמרי רבנן בתוספתא]: כשר לטהר בו את המצורע קמ"ל דלמצורע לא נפסל האזוב מדנעשה בו מלאכה בהזאת מי חטאת: לקטו לעצים ונפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. ואפילו הכי לא טימאו להאזוב. דמדלקט האזוב לעצים אינו מקבל טומאה: מנגבו שלא יתערבו מים פסולים שע"ג במים הכשרים [עיין פ"ט סמ"א]: לקטו לאוכלין אפילו על טהרת חטאת. דאל"כ בל"ז פסולים: ונפלו עליו משקין שלא נשמרו בטהרת חטאת. ואפילו האוכלים שמורים לחטאת: אע"פ שנגבו פסול דהוכשר ונטמא כאחת: לקטו לחטאת להזות בו מי חטאת: דאע"ג שנפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. אמקט"ו כלל. להכי מנגבו והוא כשר: מצות אזוב שלשה קלחים ר"ל ג' שרשים: ובהם שלשה גבעולין שבכל שורש יהי' גבעול א': ר' יהודה אומר של שלשה שלשה שיהי' בכל קלח לכל הפחות ג' גבעולין: אזוב שיש בו שלשה קלחים ר"ל שיש בגבעול א' ג' שרשים. ולרמב"ם [פ"א מפרה ה"ד] נראה שהיה לו הגרסא קלח שיש לו ג' בדין: מפסגו ר"ל מפסג ומחלק הבד לג'. וחוזר ואוגדם יחד. ולגירסת הרמב"ם הנ"ל צריך לפרש הכא. דמפסג ג' השרשים זה מזה: פסגו ולא אגדו וה"ה ג' גבעולין נפרדין שלא אגדם. ונ"ל דקמ"ל זה הדין בהיו מחוברין ופסגן. ולא בהיו הגבעולין מופרדין מעיקרא. דקמ"ל דאע"ג שע"י שפיסג הגבעולין לג' נעשו הבדין דקין מאד. וכשלא יאגדם יהיו מדולדלין ותלויין למטה אפ"ה אין האגוד מעכב מהן. וכ"ש כשהיו גבעולין מופרדין מעיקרא: אגדו ולא פסגו וא"ת כיון דגם בב' לריעותא. שלא פסגו ולא אגדו כשר. וכדמסיק א"כ מה איצטריך לאשמעינן בחדא לריעותא ברישא. י"ל דקמ"ל דסד"א דחדא לריעותא גרע טפי. דבפסגן ולא אגדן. הרי הן מדולדלין למטה. וכמש"ל. ובאגדן ולא פסגן. מדלא חלקו למטה. וגם אגדו למעלה. נראה ממש כגבעול א'. והרי גבעול א' מתחלתו פסול. ורק שיריו א' כשר לת"ק. אבל בתחלתו רק שנים כשר לת"ק בדיעבד [כסוכה יג"א]. קמ"ל: כשר קמ"ל אף דאיכא תרתי לריעותא: ובהם שלשה גבעולים ג' לעיכוב בתחלה. ולת"ק ב' לעיכוב. וג' למצוה לכתחלה: ושיריו דהיינו כשהיו כבר ג'. ונאבד א' באורך הזמן: וגרדומיו דמתחלה צריך שיהיו ארוכים טפח. וגרדומין היינו שנתקצרו על ידי רבוי ההזאות:
מלכת שלמה
אזוב זה כשר דהיינו אזוב סתם ולא שייך לאקשויי הכא כדאקשינן בפ' אלו טרפות עורב זה עורב אטו קמן קאי דהתם יש עורב אוכמא ועורב העמקי ועורב הבא בראשי יונים וכי קאמר זה עורב לא פירש את דבריו דס"ד דעורב העמקי דומה ממש לסתם עורב וא"כ מה שייך למימר זה עורב אם לא היה בידו כיון דאידך דומה לו ושמו כשמו אבל הכא דאזוב סתמא לא דמי לאינך מכיון דאמר אזוב זה כשר פירש דבריו דאזוב סתמא קתני דלית ליה שם לווי וה"נ אשכחן התם דקתני זה הנץ ולא פריך. הר"ש ז"ל עם ההגהה אשר עליו וכן רמזו ג"כ תוס' ז"ל שם בדף ס"ג:
אזוב יון בנקודת חולם ביוד נראה דגריס לה בערוך ועיין עוד במ"ש בשבת פ"ח שרצים:
אזוב כוחלי כצ"ל:
ר' אליעזר אומר אף לא על התמרות נראה דר' אלעזר גרסי' בלי יוד: ובתוספתא קתני בתמרות ונכנס למקדש חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרין:
גמלו כמו גמרו ובתוספתא קתני גמרו הר"ש ז"ל:
וז"ל התוספתא ואלו הן היונקות גבעולין שלא גמרו תמרות שלא הנצו כל עיקר דברי ר"מ וחכמים אומרים תמרות גבעולין שלא גמרו יונקות שלא הנצו כל עיקר. לא נחלקו אלא על הלשון ע"כ פי' הר"ש ז"ל על הלשון היכי קרו להו ובין לר"מ בין לרבנן הזה בגבעולין שלא גמרו ונכנס למקדש פטור הזה בלא הנצו כל עיקר ונכנס למקדש חייב ע"כ:
אין חייבין על היונקות על ביאת המקדש כ' התוי"ט ואיכא למידק אמאי לא תני ואם הזה כשר כדקתני בשל כו': [הגה"ה פי' דליתני ואם הזה ביונקות כשר]:
ר' אליעזר אומר אף בתמרות ולשון התוספתא אין מזין לא בתמרות ולא ביונקות ואם הזה ביונקות ונכנס למקדש פטור בתמרות ונכנס למקדש חייב דברי ר"מ וחכמים אומרים בתמרות ונכנס למקדש פטור ביונקות ונכנס למקדש חייב ע"כ ונמצא ששלשה מחלוקת בדבר ואפשר דמשום הלשון של התוספתא נקט רבינו הקדוש ג"כ לשון קרוב לו במשנה:
7.
Any hyssop that has an accompanying name is invalid. "This" hyssop is valid. Ezovyon (lavendula) hyssop, blue hyssop, Roman hyssop or wild hyssop is invalid. That of unclean terumah is invalid. That of clean terumah should not be used for sprinkling, but if one had used it for sprinkling it is valid. The sprinkling must not be done either with the young shoots or with the berries. He is not liable [after the sprinkling had been done] with young shoots for entering the sanctuary. Rabbi Eliezer says: also not if it was done with the berries. The following are regarded as young shoots: the stalks before the buds have ripened.
משנה ח
אֵזוֹב שֶׁהִזָּה בוֹ, כָּשֵׁר לְטַהֵר בּוֹ אֶת הַמְּצֹרָע. לִקְּטוֹ לְעֵצִים וְנָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין, מְנַגְּבוֹ וְהוּא כָשֵׁר. לִקְּטוֹ לְאֳכָלִין וְנָפְלוּ עָלָיו מַשְׁקִין, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְּבוֹ, פָּסוּל. לִקְּטוֹ לְחַטָּאת, כִּמְלֻקָּט לְאֳכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, כִּמְלֻקָּט לְעֵצִים:
ברטנורה
מנגבו. כדי שלא יתערבו מים הכשרים בפסולים:אע״פ שנגבו פסול. ואע״פ שלא נטמא, משהוכשר לקבל טומאה פסול:לקטו לחטאת. להזות בו מי חטאת:כמלקט לעצים. ומנגבו והוא כשר. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
אע"פ שנגבו פסול. כ' הר"ב ואע"פ שלא נטמא וכו' וכ"כ הר"ש. גם הרמב"ם בפירושו וסייעתא לדפרישית לעיל מ"ו דהוכשר במשקים הטהורים לחטאת מיירי. אבל קשה דכיון שהוא פסול להזייה. היכי קתני לעיל דהאזוב המוכשר מתטמא ומשמע ודאי מטעם חומרות ומעלות החטאת שיש בו והרי הוא פסול להזיה. ודוחק לומר דפסול היינו לכתחלה. אבל בדיעבד אם הזה כשר. דהני פסולין דמתני' לעיל אפילו בדיעבד הן. והא דבפ' דלקמן מ"ו קתני המזה באזוב טמא. ולא קתני המוכשר. משום דבעי למתני שהמים נפסלים. והרמב"ם בחבורו ספי"א מה"פ כתב לקטו לאוכלין ונפלו עליו משקין אע"פ שנגבו פסול. שהרי נטמא להזיה שכל המשקים וכל האוכלים וכל הכלים הרי הן כטמאין לענין חטאת. ולדבריו הללו הך דהכא במשקים שאינן טהורים לחטאת. ובאו ההכשר והטומאה כאחת. ולפיכך פסול:
יכין
מלכת שלמה
יכין
צלוחית סתם צלוחית הוא עם מים מקודשין [כלעיל רפ"ט]. מיהו הכא אפילו במים שאינן מקודשין. אי נמי מיירי שאין בו מים כלל רק אפר פרה: פסולה להזייה. דחיישינן שנגע בהן א' מהרוב בני אדם שטמאים לחטאת: ובא ומצאה מגולה דאז וודאי ע"י שרץ נעשה. דאין דרך בני אדם לגלות: אם יכולה החולדה לשתות הימנה וכגון שאינו תלוי באויר. והרי חולדה פוסלת מי חטאת בשתייתה [כפ"ט מ"ג]: או נחש והא דלא נקט נמי עכבר לדברי ר"א. ואי משום דלא קיימא לן כוותי'. הרי גם כרבן גמליאל לא קיימא לן [כרמב"ם פ"ט מפרה. ודלא כהר"ב לעיל פ"ט]. היינו טעמא משום דרבי אליעזר שמותי הוא [תוס' חולין דט"ב]: או שירד בה ר"ל או שהניחו מגולה תחת אויר השמים בתחלת הלילה. דאז הטל יורד. ובוודאי נפל לשם. והרי אפילו מים חיים שאינן מקודשין פוסלין המקודשין [כרפ"ט]. וכ"ש על שאינו מים חיים: טל דכשאין לחוש לאלו. המים כשרים. מדהוה לי' ספק ספיקא ספק שמא שרץ אחר הי'. או אדם הטהור לחטאת הי': החטאת כלי חרס שיש בו אפר או מי חטאת: אינה נצולה בצמיד פתיל כשמונח באהל המת מדכתיב והניחו במקום טהור: ומים שאינן מקודשין שלא ניתן לתוכן אפר פרה. ואף שנשאבו לקדשן. וה"ה אזוב אע"ג שהוכשר לקבל טומאה במים שנשאבו לשם חטאת [כלקמן מ"ו]. ואי"ל דמיירי שהוכשר במים אחרים. דא"כ גם אם לא היה ניחא לי' שבא עליו מים היה נטמא לחטאת. מדנגע במשקה שלא נשמר לשם חטאת [כפ"י מ"ב]: כל הספק טהור ר"ל כל טומאה שכשנולד בתרומה. נשארת התרומה בטהרתה. כמו כן אם נולד ספק כזה במי חטאת. נשארו בטהרתן: כל התלוי לתרומה ר"ל הא כל ספק טומאה שכשיארע בתרומה. נאמר שהתרומה תלויי' לא אוכלין ולא שורפין. הרי אם ספק כזה יארע במי חטאת ישפכו. דבשלמא בתרומה אסור לשרפה. מדכתיב את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה במשמע. ששניהן צריכין שימור [כבכורות לד"ב]. אבל מי חטאת מדאינן ראויין להזאה א"צ תו שמירה. ועדיף טפי לשפכן כדי שלא יכשלו בהן. ובפרק ד' דטהרות מפרשינן איזה ספק טומאה שבתרומה טהורה. ואיזה תלוי. מיהו לא מיירי הכא רק בספיקות לחוד אמרינן דשוה חטאת לתרומה. אבל בוודאות מצינו דתרומה חמירא מחטאת [כפ"ט מ"ט]: אם עשו על גביו טהרות ר"ל ואם מי חטאת אלו שדינן להשפך הזו מהן על אדם שהי' טמא מת. ואח"כ נגע בטהרות. לא אמרינן כיון דדין מים הללו הי' שישפכו. הו"ל כהוזה במים בעלמא. והרי האדם קודם שהוזה. ודאי טמא הי'. ולפיכך ישרפו טהרות שנגע. אלא אמרינן דכיון שנגע בטהרות אחר שהוזה. חוזרים המים להיות כספק מי חטאת והתרומה כספק טמאה ותולין. ומה"ט אף דלא הועיל לו הזאה זו. ונמצא שנגע בהמים שלא לצורך הזאה ונטמא. והו"ל לטמא התרומה שנגע בה. אפ"ה כיון דספק הוה. אמרינן תולין. א"נ דמיירי הכא שטבל אחר שהוזה בהנך מים שהי' מן הראוי לשפכן: הרפפות הר"ב כאן נטה בפירושו אחר דעת הרמב"ם שפירש כאן ובחיבורו [פי"ח מפרה ה"ט]. דרופפות היינו שבכות של עץ. דבין לתרומה או לקדשים או לחטאת. אינו מקבל טומאה מדאינן כלי. וגם למדרס אינן ראויין. ור"ל דאע"ג דבמסכת כלים [פי"ז מ"ג] אמרינן דאפפירות. שהן קנים ארוגים כשבכה. דביש להם גפיים דהיינו שפה סביב מקבל טומאה. הכא מיירי שאין לה גפיים. אלא עשויים כעין דף פשוט מרובע שמעמידין אותו נגד החלון [כרפי"ג דאהלות]. ורב"א פי' דרופפות היינו אותן השנויים בזבים [פ"ג] דמחמת שהן רפויין. בקלות נסטין כשישב הזב עליהן. וקתני התם דיש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולבתר הכי קתני התם [בזבים פ"ד] דרעדות. דהיינו דברים רפויין שכשיקש הזב בצדן בכח. הן נרעדין ונופלין. ג"כ יש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולהכי קאמר הכא ת"ק דאותן רפפות דקאמר בהו התם שטהורות. טהורים גם לחטאת. וה"ה ברעדות. דמדמפליג ר"א ברעדות. ש"מ דלרבנן גם ברעדות דינן שוה בחטאת כתרומה וקדשים. רק ת"ק חדא מינייהו נקט. ובל"ז גם רעדות רפפות הן ולכן נרעדין. ואפי' בהשתמש בהן הזב. טהורות גם לחטאת: רבי אליעזר אומר הרעדות אף הנך רעדות דקתני בהו התם דטהורות לתרומה ולקודש. לחטאת דחמירי מיהו טמאות. מיהו רק ברעדות פליג להחמיר בהן בחטאת. משום דניכר בהן היסט הזב. דהרי נראה שנרעדו. אבל ברפפות. וכגון שהיה הזב והטהור יחדיו בספינה גדולה. וכדומה מהנזכרים [פ"ג דזבים מ"ג]. שלא ניכר בהם כח היסט הזב. מודה ר"א לת"ק דטהורות גם לחטאת: דבלה הוא גוש מתאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול: אם יש בה כביצה דאז יש בה כשיעור לטמא המי חטאת [עפי"ב מ"ו]: בין טמאה בין טהורה בין שהיתה הדבילה טמאה קודם שנפלה לתוך המי חטאת. או שהיתה הדבילה טהורה קודם שנפלה לשם. ואפילו ג"כ לא הוכשרה אז עדיין. אפ"ה כיון שמי חטאת הן אב הטומאה. הרי הכשר וטומאה באין להדבילה כאחד כשנפלה לשם. ואפילו בנפלה לתוכן שלא לרצון [כריש מכשירין ורמב"ם אוכלין פ"ב הי"ז ופ"י ה"ה]. ונטמאה: המים טמאין דנטמאו מהתרומה. שאפילו היא טהורה. טמאה היא לגבי חטאת [כלעיל פ"י מ"ב וו']: והאוכלה חייב מיתה דבשעה שנטלו לאכלה. נטמא גופו מדאורייתא ממי חטאת שעלי'. מדנגע בהן שלא לצורך הזייה. [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והרי האוכל תרומה בטומאת הגוף חייב מיתה בידי שמים. וכמו כן באכל קדשים בטומאת הגוף. חייב כרת. רק לא נקט הכא קדשים משום דחיוב כרת שבקדשים אינו רק בקדוש קדושת הגוף. וזה לא שייך בדבילה: אין בה כביצה דהרי אין בהאוכלין כשיעור לטמא המים: המים טהורין והאוכלה חייב מיתה דעכ"פ האדם שנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. שלא לצורך הזאה נגע. ונטמא טומאת הגוף: נטמא לכל מילי. ונ"ל דנקט מי חטאת לרבותא. דאע"ג דכל טומאה של הבא בשאובין הוא משום גזירה [כשבת יד"א]. והרי מלתא דל"ש היא שיהא לו מים רבים מחטאת כנוסים כדי לבוא בהן ראשו ורובו. ושיביא בהן ויטמא אותן. והרי כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה יח"א]. קמ"ל א"נ הא קמ"ל דאע"ג דמי חטאת הם טהורים בתכלית הטהרה. אפ"ה גזרו בהו רבנן שיטמא לאדם שבא לתוכן ראשו ורובו. וגריעי עוד טפי משאר שאובין שעושין להבא לתוכן רק שני מד"ס. אבל זה נעשה ראשון דאורייתא. ואע"ג דמדהן שאובין ועשוהו שני מד"ס. אחר כך הוא חזר וטימא את המים. והרי מדאורייתא מדנטמאו. פרח טומאת מי חטאת מינייהו. ואינן מטמאין תו להנוגע או הנושא אותן רק מד"ס. ולהכי רק כשנגע בהן בידיו נעשה ראשון מד"ס [כלעיל פ"ט מ"ח]. י"ל דזהו רק בשנטמאו המים טומאה דאוריי'. אבל הכא מה שנטמא האדם ומה שחזר האדם וטימא המים. הי' הכל מטומאת שאובין שהיא מד"ס. דמדאורייתא אף גם אחר שבא לתוכן ראשו ורובו. המים טהורים גמורים הן. להכי כל שנגע בהן שלא לצורך הזאה. נעשה ראשון דאורייתא ומטמא גם כלים קודם שפירש. ככל נוגע מי חטאת שאי אפשר לו שלא יסיטן [כרמב"ם פ"ו מאה"ט הי"ג]: כל הטעון ביאת מים מדברי תורה כגון שנטמא בא' מאהט"ו ששנינו בריש כלים: מטמא את הקדש ואת התרומ' ואת החולין דמדהיא ראשון עושה שני בחולין. והשני הזה עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה עושה רביעי בקודש. והא דכלל חולין בהדי תרומה וקדשים כאגב גררא. ולא קתני הכא להדיא פוסל את החולין. וכדקתני סיפא בתרומה. במפורש פוסל את התרומה. ה"ט משום דלענין חולין גופייהו לא שייך פסול. דהרי מותר באכילה [הרא"ש]. ואפילו מעשר דאסור לאכלו כשנטמא המעשר. עכ"פ אפשר לאכלו כשיפדהו. משא"כ תרומה לאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנח"א]: ואת המעשר ר"ל מעשר שני. דבין שהוא או היא טמא. חוץ לירושלים אסור לאכלה. ובירושלים לוקה על אכילתו. אבל לאחר שפדה אותה מותר לאכלה [רמב"ם פרק ג' ממעשר שני]. ומדדינו כחולין שאינו נעשה רק שני. להכי נקט לה תנא בתר חולין. ולא בין תרומה לחולין. כדי שלא נטעה לומר שיהיה לה מדרגה לבד לענין טומאה. ותמשך הטומאה עד רביעי בתרומה ועד חמישי בקודש [כחד מ"ד סוטה כז"ב]. קמ"ל: ואסור על ביאת המקדש שכל אבות הטומאה שטומאה יוצא עליו מגופו. כזב וזבה נדה ויולדת [ולרמ"ל ע"ג ה"ג מביאת מקדש. גם בעל קרי אע"ג דהוא רק ראשון]. כולן אסורים לכנוס למחנה לויי'. דהיינו לפנים בהרווח שתוך חומת הר הבית. מת וטמא מת [או הנוגע באבות הטומאה דאורייתא שבריש כלים]. ובועל נדה. ועכומ"ז. מותרים תוך חלול הנ"ל. אבל אסורים בחיל. וטבול יום ומחוסר כפורים מותרים בחיל אבל אסורים בעזרת נשים. וכל חד מהנך מדרגות הנ"ל שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה. מיהו כל הטמאים הנ"ל כשנכנסו לפנים משער נקנור. היינו לפנים מעזרת ישראל. במזיד חייב כרת. ובשוגג חייב חטאת [פסחים סז"ב ורמב"ם פ"ג מביאת מקדש ודו"ק היטב]: לאחר ביאתו ר"ל ולאחר שטבל לטומאתו. אבל עדיין לא העריב שמשו. דהו"ל אז טבול יום. דאינו רק כשני לטומאה: ופוסל את התרומה דמדהוא שני עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה שוב עושה רביעי בקודש: וחכ"א פוסל בקדש ובתרומה דס"ל דכל טבו"י. אע"ג שהוא שני. אפ"ה אינו רק פוסל לקודש. שאין מגעו חוזר לטמא רביעי. וה"ט משום דאקליש טומאתו [כמעילה דח"ב]: ומותר בחולין ובמעשר היינו לכ"ע: ואם בא אל המקדש ר"ל לתוך עזרת ישראל. אבל לעזרת נשים. רק אסור ופטור: חייב חייב כרת. וגם אותן טמאים שחייבין קרבן למחרת יום טבילתן. כזב וזבה יולדת מצורע. גם אחר הע"ש חייבים כרת כשנכנסו לשם קודם הבאת קרבנותיהן. והא דברישא קתני אסור ולא קתני חייב. כדקתני הכא. ה"ט משום דהתם כייל כל הטעון וכו'. והרי יש דטעון ביאת מים מן התורה. ואעפ"כ אינו חייב על ביאת מקדש. ככל הטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. מיהו הכא קאמר דכל החייב על ביאת מקדש. חייב אפילו אחר טבילה: כל הטעון ביאת מים מד"ס כאותן הנזכרים סוף זבין דהיינו האוכל מאכל ראשון או שני. או שתה משקין טמאין. והבא ראשו ורובו במים שאובין. וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין. וכלים שנטמאו במשקין. כולן דינן כשני לטומאה [וספר וידים. וטבול יום שנשנו שם גם כן. לא שייכי הכא. דהרי א"צ לטומאתן טבילת כל הגוף מד"ס]. והאי כללא וודאי לאו דוקא. דהרי כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לאחר שהביא קרבנותיו. כולהו צריכים טבילה מד"ס. אבל רק לקודש. אבל לא לתרומה [כחגיגה כג"ב]: לאחר ביאתו מותר בכולן דמשום דכל טבילות אלו מד"ס הן ולכן א"צ הע"ש: כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים אפילו א"צ טבילה רק לחטאת: מטמא את מי חטאת המקודשין: ואת אפר חטאת כל עוד שלא השליכוהו לתוך המים. ומדאורייתא אין אפר מקבל טומאה. ורק מקום טהור להנחתו בעינן [ועיין לעיל פ"ט ל"ד]: ואת המזה מי חטאת וה"ה לכל הטהור לעסקי חטאת [רב"א]: במגע ובמשא ר"ל אם טמא זה נגע או נשא את מי החטאת. או את אפרה. או את הטהור לחטאת. או הסיט כל הנך. אע"ג שכבר טבל המטמא הזה לטומאתו. וגם העריב שמשו. כיון שלא טבל לשם חטאת. מטמא הוא לכל הני דאמרן. אבל בטבל לשם חטאת אפילו לא העריב שמשו. ואפילו הוא טבו"י לטומאה דאורייתא. אע"ג דלקודש ולתרומה טמא. אפ"ה טבו"י כשר בפרה. ולא מצינו בשום דוכתא שהטהור שנישא ע"ג טמא יהיה נטמא. רק בזב ובחטאת: האזוב המוכשר במשקין שהוטהרו לחטאת. דאל"כ בל"ז הרי נטמאו מהמשקין ההם. דהכשר והטומאה באין לו כאחד [כריש מכשירין. ועיין בבועז שם סי' ג'. ועיין בפרקין סי' מ"ה]: והמים שאינן מקודשים שלא הוקדשו עדיין באפר: במגע ובמשא אדם הטעון ביאת מים שנגע או נשא חד מהנך. גם הם נטמאו: כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. וכדמפרש ואזיל [ועיין לעיל פ"ח ל"א]: אזוב זה ר"ל כל אזוב שהרואהו אומר זהו אזוב. וקאמר סתם. זהו הכשר להזייה: אזוב מדברי נ"ל דאע"ג דכבר מפורש ברישא דכשיש לו שם לווי פסול. איצטריך לאשמעינן הנך מדסד"א דהנך לאו שם לווי נינהו. רק אזוב סתם הן. ונקראין כך על שם מקומן. ובמקומן באמת נקראין בשם אזוב סתם. קמ"ל דאפ"ה פסולים: ושל תרומה טמאה אפי' היא פחות מכביצה. דאז אינו מטמא להמי חטאת: פסול מדמזה באזוב טמא. וה"ה באזוב חולין הטמא. רק נקט תרומה משום סיפא: ושל טהורה דהיינו תרומה ששמרוה לשם חטאת שלא תוכשר ושלא תטמא. דאל"כ הרי מיד בנגעו טימא להמי חטאת [כפ"י מ"ב]: לא יזה מפני שמכשיר התרומה לקבל טומאה. ואם כבר הוכשר. עכ"פ שמא יוודע פסול בהחטאת ומימי'. ותיטמא התרומה למפרע [עיין רב"א]: אין מזין לא ביונקות ענפים רבים: ולא בתמרות שיש בו תמרות: אין חייבין על היונקות ר"ל טמא שהוזה בהן ונכנס למקדש. פטור. והא דלא נקט הכא כלעיל. דאם הזה כשר. ה"ט. משום דהכא אפילו בדיעבד לא מהני. ורק בנכנס כבר פטור. אבל תמרות גם בנכנס חייב מדלא מקרי אז אזוב כלל: אלו הן היונקות דברי ת"ק היא דס"ל דרק ביונקות פטור: גבעולין שלא גמלו ר"ל שלא נפתח פרח שלהן [כך פי' הר"ב. ואפשר דס"ל להר"ב דמתני' רבנן היא וכשלא נפתח הפרח. היינו שלא הנצו כל עיקר דקאמרי רבנן בתוספתא]: כשר לטהר בו את המצורע קמ"ל דלמצורע לא נפסל האזוב מדנעשה בו מלאכה בהזאת מי חטאת: לקטו לעצים ונפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. ואפילו הכי לא טימאו להאזוב. דמדלקט האזוב לעצים אינו מקבל טומאה: מנגבו שלא יתערבו מים פסולים שע"ג במים הכשרים [עיין פ"ט סמ"א]: לקטו לאוכלין אפילו על טהרת חטאת. דאל"כ בל"ז פסולים: ונפלו עליו משקין שלא נשמרו בטהרת חטאת. ואפילו האוכלים שמורים לחטאת: אע"פ שנגבו פסול דהוכשר ונטמא כאחת: לקטו לחטאת להזות בו מי חטאת: דאע"ג שנפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. אמקט"ו כלל. להכי מנגבו והוא כשר: מצות אזוב שלשה קלחים ר"ל ג' שרשים: ובהם שלשה גבעולין שבכל שורש יהי' גבעול א': ר' יהודה אומר של שלשה שלשה שיהי' בכל קלח לכל הפחות ג' גבעולין: אזוב שיש בו שלשה קלחים ר"ל שיש בגבעול א' ג' שרשים. ולרמב"ם [פ"א מפרה ה"ד] נראה שהיה לו הגרסא קלח שיש לו ג' בדין: מפסגו ר"ל מפסג ומחלק הבד לג'. וחוזר ואוגדם יחד. ולגירסת הרמב"ם הנ"ל צריך לפרש הכא. דמפסג ג' השרשים זה מזה: פסגו ולא אגדו וה"ה ג' גבעולין נפרדין שלא אגדם. ונ"ל דקמ"ל זה הדין בהיו מחוברין ופסגן. ולא בהיו הגבעולין מופרדין מעיקרא. דקמ"ל דאע"ג שע"י שפיסג הגבעולין לג' נעשו הבדין דקין מאד. וכשלא יאגדם יהיו מדולדלין ותלויין למטה אפ"ה אין האגוד מעכב מהן. וכ"ש כשהיו גבעולין מופרדין מעיקרא: אגדו ולא פסגו וא"ת כיון דגם בב' לריעותא. שלא פסגו ולא אגדו כשר. וכדמסיק א"כ מה איצטריך לאשמעינן בחדא לריעותא ברישא. י"ל דקמ"ל דסד"א דחדא לריעותא גרע טפי. דבפסגן ולא אגדן. הרי הן מדולדלין למטה. וכמש"ל. ובאגדן ולא פסגן. מדלא חלקו למטה. וגם אגדו למעלה. נראה ממש כגבעול א'. והרי גבעול א' מתחלתו פסול. ורק שיריו א' כשר לת"ק. אבל בתחלתו רק שנים כשר לת"ק בדיעבד [כסוכה יג"א]. קמ"ל: כשר קמ"ל אף דאיכא תרתי לריעותא: ובהם שלשה גבעולים ג' לעיכוב בתחלה. ולת"ק ב' לעיכוב. וג' למצוה לכתחלה: ושיריו דהיינו כשהיו כבר ג'. ונאבד א' באורך הזמן: וגרדומיו דמתחלה צריך שיהיו ארוכים טפח. וגרדומין היינו שנתקצרו על ידי רבוי ההזאות:
מלכת שלמה
מנגבו והוא כשר. להזאה:
אע"פ שנגבו פסול שהרי נטמא להזאה שכל המשקים וכל האוכלין וכל הכלים הרי הן כטמאים לענין מי חטאת:
כמלקט לאוכלין דברי ר"מ בכל הספרים גרסי' ר' יהודה בלא ויו וכן נמי בתוספתא והוי ר"מ יחיד לגבי רבים וכן משמע מהרמב"ם ז"ל שכתב ואין הלכה כר"מ וכן פסק ג"כ ספי"א דהלכות פרה אדומה. ול"ג להו זוגי זוגי: ומ"מ כנלקט לאוכלין דברי ר"מ ר' יהודה ור' יוסי ור"ש אומרים כנלקט לעצים:
8.
The hyssop that was used for sprinkling [the hatat waters] is also fit for cleansing the metzora. If it was gathered for firewood, and liquid fell upon it, it may be dried and it becomes fit. If it was gathered for food, and liquid fell upon it, even though it was dried, it is invalid. If it was gathered for [the sprinkling of the waters of] the hatat, it is subject to the same law as if it were gathered for food, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah, Rabbi Yose and Rabbi Shimon ruled: as if it were gathered for firewood.
משנה ט
מִצְוַת אֵזוֹב, שְׁלשָׁה קְלָחִים וּבָהֶם שְׁלשָׁה גִבְעוֹלִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה. אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה קְלָחִים, מְפַסְּגוֹ וְאוֹגְדוֹ. פִּסְּגוֹ וְלֹא אֲגָדוֹ, אֲגָדוֹ וְלֹא פִסְּגוֹ, לֹא פִסְּגוֹ וְלֹא אֲגָדוֹ, כָּשֵׁר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִצְוַת אֵזוֹב, שְׁלשָׁה קְלָחִים, וּבָהֶם שְׁלשָׁה גִבְעוֹלִים, וּשְׁיָרָיו שְׁנַיִם, וְגַרְדֻּמָּיו כָּל שֶׁהוּא:
ברטנורה
שלשה קלחין ובהן שלשה גבעולין. גבעול אחד בקלח אחד. ושלשה קלחים דבעינן, ילפינן לקיחה לקיחה מאגודת אזוב מפסח מצרים, מה להלן שלשה, דבהכי מקרי אגודה, אף כאן שלשה:מפסגו. מפרידו ומחלקו שיהיו השלשה קלחים מפורדים זה מזה:ר׳ יוסי אומר מצות אזוב שלשה. רבי יוסי מחמיר טפי מת״ק, דלרבי יוסי תחילתו שנים פסול, ולת״ק תחילתו שנים כשר, ואינו פסול עד שיהא תחילתו כשייריו אחד. ודקאמר ת״ק מצות אזוב שלשה קלחים, למצוה בעלמא ולא לעכב. והלכה כרבי יוסי:וגרדומיו כל שהוא. גרדומי הגבעול כל שהוא. ושייריו וגרדומיו תרי מילי נינהו, דשייריו הוו שיירי השלשה קלחין, דהיינו שני קלחין, וגרדומיו הוא הגבעול עצמו דאגרדום ונשבר ונשתייר ממנו כל שהוא:
תוסופות יום טוב
שלשה קלחים ובהם ג' גבעולים. שלשה קלחין שרשים. ובהם ג' גבעולים גבעול לכל קלח. גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו כקנבוס ופשתן. רש"י פ"ק דסוכה דף י"ג. ומ"ש הר"ב דילפינן לקיחה לקיחה וכו'. ולאו ג"ש גמורה היא ולכך אם לא אגדו כשר. א"נ למצוה נתקבלה ולא לעכב. הכ"מ [ריש] פי"א מה"פ בשם התוס':
ר' יהודה אומר של ג' ג'. שיהיה בכל קלח ג' גבעולין. הרמב"ם:
מפסגו. כמו מפסקו. הרמב"ם. והטעם שאותיות גיכ"ק מתחלפין:
רבי יוסי אומר מצות אזוב כו'. כתב הר"ב ר"י מחמיר טפי מת"ק דלר"י תחלתו שנים פסול. ושיריו א' פסול. ואינו כשר עד שיהא תחלתו שלשה ושיריו שנים. ולרבנן תחלתו שנים ושיריו א' כשר. ואינו פסול עד שיהא תחלתו כשיריו אחד. כן לשון הר"ש. ומ"ש הר"ב והלכה כר"י. כ"כ הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פי"א מה"פ [הל' ד'] פסק כת"ק:
שיריו. אם נפל האחד לאחר זמן שיריו כשרים בשנים. רש"י [דסוכה דף י"ג]:
וגרדומיו. פי' הר"ב הוא הגבעול עצמו דאגרדום כו' וז"ל רש"י גרדומים כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברין. וכל שהוא המשתייר באגודה כשר. ובלבד שישתייר מכל אחד ואחד כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת ע"כ. ולאו שצריך שיהיו ג'. שכששיריו שנים אין כאן ג'. אבל גם לשנים קורא אגודה בדיעבד. כדאיתא התם בגמרא:
כל שהוא. ש"מ דבתחלתו יש שיעור ושיעור לא אתפרש. הר"ש. *[וגם הרמב"ם לא פי' שום שיעור לא בפירושו ולא בחבורו פי"א דה"פ אבל בפי"א דנגעים משנה ג' שם כתב שיעור טפח לטהרת מצורע. כמו שהעתקתי לשונו שם וכ"כ בחבורו ג"כ רפי"א מהל' טומאת צרעת וטעמו מפ' המפלת (נדה דף כ"ו) ואני תמוה דהתם סתמא אמרינן אזוב טפח. ומאין [מפיק] לן דאאזוב דטהרת מצורע. ולא אאזוב דטהרת טמא מת. דלמא איפכא. אבל נראה יותר מדסתם ולא פירש דתרווייהו בכלל. וכלומר כל אזוב שיעורו טפח. ולהרמב"ם בפירושו יכולני לומר דסמך אדנגעים. דהא קדים בסדר. אבל בחבורו מסדר בהפך. אין לומר דסמך אדלקמי'. אי איתא דס"ל דאכל אזוב אמרו כן הוה ליה לכתוב כן במוקדם
יכין
מלכת שלמה
יכין
צלוחית סתם צלוחית הוא עם מים מקודשין [כלעיל רפ"ט]. מיהו הכא אפילו במים שאינן מקודשין. אי נמי מיירי שאין בו מים כלל רק אפר פרה: פסולה להזייה. דחיישינן שנגע בהן א' מהרוב בני אדם שטמאים לחטאת: ובא ומצאה מגולה דאז וודאי ע"י שרץ נעשה. דאין דרך בני אדם לגלות: אם יכולה החולדה לשתות הימנה וכגון שאינו תלוי באויר. והרי חולדה פוסלת מי חטאת בשתייתה [כפ"ט מ"ג]: או נחש והא דלא נקט נמי עכבר לדברי ר"א. ואי משום דלא קיימא לן כוותי'. הרי גם כרבן גמליאל לא קיימא לן [כרמב"ם פ"ט מפרה. ודלא כהר"ב לעיל פ"ט]. היינו טעמא משום דרבי אליעזר שמותי הוא [תוס' חולין דט"ב]: או שירד בה ר"ל או שהניחו מגולה תחת אויר השמים בתחלת הלילה. דאז הטל יורד. ובוודאי נפל לשם. והרי אפילו מים חיים שאינן מקודשין פוסלין המקודשין [כרפ"ט]. וכ"ש על שאינו מים חיים: טל דכשאין לחוש לאלו. המים כשרים. מדהוה לי' ספק ספיקא ספק שמא שרץ אחר הי'. או אדם הטהור לחטאת הי': החטאת כלי חרס שיש בו אפר או מי חטאת: אינה נצולה בצמיד פתיל כשמונח באהל המת מדכתיב והניחו במקום טהור: ומים שאינן מקודשין שלא ניתן לתוכן אפר פרה. ואף שנשאבו לקדשן. וה"ה אזוב אע"ג שהוכשר לקבל טומאה במים שנשאבו לשם חטאת [כלקמן מ"ו]. ואי"ל דמיירי שהוכשר במים אחרים. דא"כ גם אם לא היה ניחא לי' שבא עליו מים היה נטמא לחטאת. מדנגע במשקה שלא נשמר לשם חטאת [כפ"י מ"ב]: כל הספק טהור ר"ל כל טומאה שכשנולד בתרומה. נשארת התרומה בטהרתה. כמו כן אם נולד ספק כזה במי חטאת. נשארו בטהרתן: כל התלוי לתרומה ר"ל הא כל ספק טומאה שכשיארע בתרומה. נאמר שהתרומה תלויי' לא אוכלין ולא שורפין. הרי אם ספק כזה יארע במי חטאת ישפכו. דבשלמא בתרומה אסור לשרפה. מדכתיב את משמרת תרומותי אחת טהורה ואחת טמאה במשמע. ששניהן צריכין שימור [כבכורות לד"ב]. אבל מי חטאת מדאינן ראויין להזאה א"צ תו שמירה. ועדיף טפי לשפכן כדי שלא יכשלו בהן. ובפרק ד' דטהרות מפרשינן איזה ספק טומאה שבתרומה טהורה. ואיזה תלוי. מיהו לא מיירי הכא רק בספיקות לחוד אמרינן דשוה חטאת לתרומה. אבל בוודאות מצינו דתרומה חמירא מחטאת [כפ"ט מ"ט]: אם עשו על גביו טהרות ר"ל ואם מי חטאת אלו שדינן להשפך הזו מהן על אדם שהי' טמא מת. ואח"כ נגע בטהרות. לא אמרינן כיון דדין מים הללו הי' שישפכו. הו"ל כהוזה במים בעלמא. והרי האדם קודם שהוזה. ודאי טמא הי'. ולפיכך ישרפו טהרות שנגע. אלא אמרינן דכיון שנגע בטהרות אחר שהוזה. חוזרים המים להיות כספק מי חטאת והתרומה כספק טמאה ותולין. ומה"ט אף דלא הועיל לו הזאה זו. ונמצא שנגע בהמים שלא לצורך הזאה ונטמא. והו"ל לטמא התרומה שנגע בה. אפ"ה כיון דספק הוה. אמרינן תולין. א"נ דמיירי הכא שטבל אחר שהוזה בהנך מים שהי' מן הראוי לשפכן: הרפפות הר"ב כאן נטה בפירושו אחר דעת הרמב"ם שפירש כאן ובחיבורו [פי"ח מפרה ה"ט]. דרופפות היינו שבכות של עץ. דבין לתרומה או לקדשים או לחטאת. אינו מקבל טומאה מדאינן כלי. וגם למדרס אינן ראויין. ור"ל דאע"ג דבמסכת כלים [פי"ז מ"ג] אמרינן דאפפירות. שהן קנים ארוגים כשבכה. דביש להם גפיים דהיינו שפה סביב מקבל טומאה. הכא מיירי שאין לה גפיים. אלא עשויים כעין דף פשוט מרובע שמעמידין אותו נגד החלון [כרפי"ג דאהלות]. ורב"א פי' דרופפות היינו אותן השנויים בזבים [פ"ג] דמחמת שהן רפויין. בקלות נסטין כשישב הזב עליהן. וקתני התם דיש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולבתר הכי קתני התם [בזבים פ"ד] דרעדות. דהיינו דברים רפויין שכשיקש הזב בצדן בכח. הן נרעדין ונופלין. ג"כ יש מהן טהורות ויש מהן טמאות. ולהכי קאמר הכא ת"ק דאותן רפפות דקאמר בהו התם שטהורות. טהורים גם לחטאת. וה"ה ברעדות. דמדמפליג ר"א ברעדות. ש"מ דלרבנן גם ברעדות דינן שוה בחטאת כתרומה וקדשים. רק ת"ק חדא מינייהו נקט. ובל"ז גם רעדות רפפות הן ולכן נרעדין. ואפי' בהשתמש בהן הזב. טהורות גם לחטאת: רבי אליעזר אומר הרעדות אף הנך רעדות דקתני בהו התם דטהורות לתרומה ולקודש. לחטאת דחמירי מיהו טמאות. מיהו רק ברעדות פליג להחמיר בהן בחטאת. משום דניכר בהן היסט הזב. דהרי נראה שנרעדו. אבל ברפפות. וכגון שהיה הזב והטהור יחדיו בספינה גדולה. וכדומה מהנזכרים [פ"ג דזבים מ"ג]. שלא ניכר בהם כח היסט הזב. מודה ר"א לת"ק דטהורות גם לחטאת: דבלה הוא גוש מתאנים יבשים דרוסים יחד בעיגול: אם יש בה כביצה דאז יש בה כשיעור לטמא המי חטאת [עפי"ב מ"ו]: בין טמאה בין טהורה בין שהיתה הדבילה טמאה קודם שנפלה לתוך המי חטאת. או שהיתה הדבילה טהורה קודם שנפלה לשם. ואפילו ג"כ לא הוכשרה אז עדיין. אפ"ה כיון שמי חטאת הן אב הטומאה. הרי הכשר וטומאה באין להדבילה כאחד כשנפלה לשם. ואפילו בנפלה לתוכן שלא לרצון [כריש מכשירין ורמב"ם אוכלין פ"ב הי"ז ופ"י ה"ה]. ונטמאה: המים טמאין דנטמאו מהתרומה. שאפילו היא טהורה. טמאה היא לגבי חטאת [כלעיל פ"י מ"ב וו']: והאוכלה חייב מיתה דבשעה שנטלו לאכלה. נטמא גופו מדאורייתא ממי חטאת שעלי'. מדנגע בהן שלא לצורך הזייה. [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והרי האוכל תרומה בטומאת הגוף חייב מיתה בידי שמים. וכמו כן באכל קדשים בטומאת הגוף. חייב כרת. רק לא נקט הכא קדשים משום דחיוב כרת שבקדשים אינו רק בקדוש קדושת הגוף. וזה לא שייך בדבילה: אין בה כביצה דהרי אין בהאוכלין כשיעור לטמא המים: המים טהורין והאוכלה חייב מיתה דעכ"פ האדם שנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. שלא לצורך הזאה נגע. ונטמא טומאת הגוף: נטמא לכל מילי. ונ"ל דנקט מי חטאת לרבותא. דאע"ג דכל טומאה של הבא בשאובין הוא משום גזירה [כשבת יד"א]. והרי מלתא דל"ש היא שיהא לו מים רבים מחטאת כנוסים כדי לבוא בהן ראשו ורובו. ושיביא בהן ויטמא אותן. והרי כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה יח"א]. קמ"ל א"נ הא קמ"ל דאע"ג דמי חטאת הם טהורים בתכלית הטהרה. אפ"ה גזרו בהו רבנן שיטמא לאדם שבא לתוכן ראשו ורובו. וגריעי עוד טפי משאר שאובין שעושין להבא לתוכן רק שני מד"ס. אבל זה נעשה ראשון דאורייתא. ואע"ג דמדהן שאובין ועשוהו שני מד"ס. אחר כך הוא חזר וטימא את המים. והרי מדאורייתא מדנטמאו. פרח טומאת מי חטאת מינייהו. ואינן מטמאין תו להנוגע או הנושא אותן רק מד"ס. ולהכי רק כשנגע בהן בידיו נעשה ראשון מד"ס [כלעיל פ"ט מ"ח]. י"ל דזהו רק בשנטמאו המים טומאה דאוריי'. אבל הכא מה שנטמא האדם ומה שחזר האדם וטימא המים. הי' הכל מטומאת שאובין שהיא מד"ס. דמדאורייתא אף גם אחר שבא לתוכן ראשו ורובו. המים טהורים גמורים הן. להכי כל שנגע בהן שלא לצורך הזאה. נעשה ראשון דאורייתא ומטמא גם כלים קודם שפירש. ככל נוגע מי חטאת שאי אפשר לו שלא יסיטן [כרמב"ם פ"ו מאה"ט הי"ג]: כל הטעון ביאת מים מדברי תורה כגון שנטמא בא' מאהט"ו ששנינו בריש כלים: מטמא את הקדש ואת התרומ' ואת החולין דמדהיא ראשון עושה שני בחולין. והשני הזה עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה עושה רביעי בקודש. והא דכלל חולין בהדי תרומה וקדשים כאגב גררא. ולא קתני הכא להדיא פוסל את החולין. וכדקתני סיפא בתרומה. במפורש פוסל את התרומה. ה"ט משום דלענין חולין גופייהו לא שייך פסול. דהרי מותר באכילה [הרא"ש]. ואפילו מעשר דאסור לאכלו כשנטמא המעשר. עכ"פ אפשר לאכלו כשיפדהו. משא"כ תרומה לאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנח"א]: ואת המעשר ר"ל מעשר שני. דבין שהוא או היא טמא. חוץ לירושלים אסור לאכלה. ובירושלים לוקה על אכילתו. אבל לאחר שפדה אותה מותר לאכלה [רמב"ם פרק ג' ממעשר שני]. ומדדינו כחולין שאינו נעשה רק שני. להכי נקט לה תנא בתר חולין. ולא בין תרומה לחולין. כדי שלא נטעה לומר שיהיה לה מדרגה לבד לענין טומאה. ותמשך הטומאה עד רביעי בתרומה ועד חמישי בקודש [כחד מ"ד סוטה כז"ב]. קמ"ל: ואסור על ביאת המקדש שכל אבות הטומאה שטומאה יוצא עליו מגופו. כזב וזבה נדה ויולדת [ולרמ"ל ע"ג ה"ג מביאת מקדש. גם בעל קרי אע"ג דהוא רק ראשון]. כולן אסורים לכנוס למחנה לויי'. דהיינו לפנים בהרווח שתוך חומת הר הבית. מת וטמא מת [או הנוגע באבות הטומאה דאורייתא שבריש כלים]. ובועל נדה. ועכומ"ז. מותרים תוך חלול הנ"ל. אבל אסורים בחיל. וטבול יום ומחוסר כפורים מותרים בחיל אבל אסורים בעזרת נשים. וכל חד מהנך מדרגות הנ"ל שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה. מיהו כל הטמאים הנ"ל כשנכנסו לפנים משער נקנור. היינו לפנים מעזרת ישראל. במזיד חייב כרת. ובשוגג חייב חטאת [פסחים סז"ב ורמב"ם פ"ג מביאת מקדש ודו"ק היטב]: לאחר ביאתו ר"ל ולאחר שטבל לטומאתו. אבל עדיין לא העריב שמשו. דהו"ל אז טבול יום. דאינו רק כשני לטומאה: ופוסל את התרומה דמדהוא שני עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה שוב עושה רביעי בקודש: וחכ"א פוסל בקדש ובתרומה דס"ל דכל טבו"י. אע"ג שהוא שני. אפ"ה אינו רק פוסל לקודש. שאין מגעו חוזר לטמא רביעי. וה"ט משום דאקליש טומאתו [כמעילה דח"ב]: ומותר בחולין ובמעשר היינו לכ"ע: ואם בא אל המקדש ר"ל לתוך עזרת ישראל. אבל לעזרת נשים. רק אסור ופטור: חייב חייב כרת. וגם אותן טמאים שחייבין קרבן למחרת יום טבילתן. כזב וזבה יולדת מצורע. גם אחר הע"ש חייבים כרת כשנכנסו לשם קודם הבאת קרבנותיהן. והא דברישא קתני אסור ולא קתני חייב. כדקתני הכא. ה"ט משום דהתם כייל כל הטעון וכו'. והרי יש דטעון ביאת מים מן התורה. ואעפ"כ אינו חייב על ביאת מקדש. ככל הטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. מיהו הכא קאמר דכל החייב על ביאת מקדש. חייב אפילו אחר טבילה: כל הטעון ביאת מים מד"ס כאותן הנזכרים סוף זבין דהיינו האוכל מאכל ראשון או שני. או שתה משקין טמאין. והבא ראשו ורובו במים שאובין. וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין. וכלים שנטמאו במשקין. כולן דינן כשני לטומאה [וספר וידים. וטבול יום שנשנו שם גם כן. לא שייכי הכא. דהרי א"צ לטומאתן טבילת כל הגוף מד"ס]. והאי כללא וודאי לאו דוקא. דהרי כלים הנגמרים בטהרה. ואונן. ומחוסר כפורים. לאחר שהביא קרבנותיו. כולהו צריכים טבילה מד"ס. אבל רק לקודש. אבל לא לתרומה [כחגיגה כג"ב]: לאחר ביאתו מותר בכולן דמשום דכל טבילות אלו מד"ס הן ולכן א"צ הע"ש: כל הטעון ביאת מים בין מדברי תורה בין מדברי סופרים אפילו א"צ טבילה רק לחטאת: מטמא את מי חטאת המקודשין: ואת אפר חטאת כל עוד שלא השליכוהו לתוך המים. ומדאורייתא אין אפר מקבל טומאה. ורק מקום טהור להנחתו בעינן [ועיין לעיל פ"ט ל"ד]: ואת המזה מי חטאת וה"ה לכל הטהור לעסקי חטאת [רב"א]: במגע ובמשא ר"ל אם טמא זה נגע או נשא את מי החטאת. או את אפרה. או את הטהור לחטאת. או הסיט כל הנך. אע"ג שכבר טבל המטמא הזה לטומאתו. וגם העריב שמשו. כיון שלא טבל לשם חטאת. מטמא הוא לכל הני דאמרן. אבל בטבל לשם חטאת אפילו לא העריב שמשו. ואפילו הוא טבו"י לטומאה דאורייתא. אע"ג דלקודש ולתרומה טמא. אפ"ה טבו"י כשר בפרה. ולא מצינו בשום דוכתא שהטהור שנישא ע"ג טמא יהיה נטמא. רק בזב ובחטאת: האזוב המוכשר במשקין שהוטהרו לחטאת. דאל"כ בל"ז הרי נטמאו מהמשקין ההם. דהכשר והטומאה באין לו כאחד [כריש מכשירין. ועיין בבועז שם סי' ג'. ועיין בפרקין סי' מ"ה]: והמים שאינן מקודשים שלא הוקדשו עדיין באפר: במגע ובמשא אדם הטעון ביאת מים שנגע או נשא חד מהנך. גם הם נטמאו: כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. וכדמפרש ואזיל [ועיין לעיל פ"ח ל"א]: אזוב זה ר"ל כל אזוב שהרואהו אומר זהו אזוב. וקאמר סתם. זהו הכשר להזייה: אזוב מדברי נ"ל דאע"ג דכבר מפורש ברישא דכשיש לו שם לווי פסול. איצטריך לאשמעינן הנך מדסד"א דהנך לאו שם לווי נינהו. רק אזוב סתם הן. ונקראין כך על שם מקומן. ובמקומן באמת נקראין בשם אזוב סתם. קמ"ל דאפ"ה פסולים: ושל תרומה טמאה אפי' היא פחות מכביצה. דאז אינו מטמא להמי חטאת: פסול מדמזה באזוב טמא. וה"ה באזוב חולין הטמא. רק נקט תרומה משום סיפא: ושל טהורה דהיינו תרומה ששמרוה לשם חטאת שלא תוכשר ושלא תטמא. דאל"כ הרי מיד בנגעו טימא להמי חטאת [כפ"י מ"ב]: לא יזה מפני שמכשיר התרומה לקבל טומאה. ואם כבר הוכשר. עכ"פ שמא יוודע פסול בהחטאת ומימי'. ותיטמא התרומה למפרע [עיין רב"א]: אין מזין לא ביונקות ענפים רבים: ולא בתמרות שיש בו תמרות: אין חייבין על היונקות ר"ל טמא שהוזה בהן ונכנס למקדש. פטור. והא דלא נקט הכא כלעיל. דאם הזה כשר. ה"ט. משום דהכא אפילו בדיעבד לא מהני. ורק בנכנס כבר פטור. אבל תמרות גם בנכנס חייב מדלא מקרי אז אזוב כלל: אלו הן היונקות דברי ת"ק היא דס"ל דרק ביונקות פטור: גבעולין שלא גמלו ר"ל שלא נפתח פרח שלהן [כך פי' הר"ב. ואפשר דס"ל להר"ב דמתני' רבנן היא וכשלא נפתח הפרח. היינו שלא הנצו כל עיקר דקאמרי רבנן בתוספתא]: כשר לטהר בו את המצורע קמ"ל דלמצורע לא נפסל האזוב מדנעשה בו מלאכה בהזאת מי חטאת: לקטו לעצים ונפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. ואפילו הכי לא טימאו להאזוב. דמדלקט האזוב לעצים אינו מקבל טומאה: מנגבו שלא יתערבו מים פסולים שע"ג במים הכשרים [עיין פ"ט סמ"א]: לקטו לאוכלין אפילו על טהרת חטאת. דאל"כ בל"ז פסולים: ונפלו עליו משקין שלא נשמרו בטהרת חטאת. ואפילו האוכלים שמורים לחטאת: אע"פ שנגבו פסול דהוכשר ונטמא כאחת: לקטו לחטאת להזות בו מי חטאת: דאע"ג שנפלו עליו משקין שאינן טהורים לחטאת. אמקט"ו כלל. להכי מנגבו והוא כשר: מצות אזוב שלשה קלחים ר"ל ג' שרשים: ובהם שלשה גבעולין שבכל שורש יהי' גבעול א': ר' יהודה אומר של שלשה שלשה שיהי' בכל קלח לכל הפחות ג' גבעולין: אזוב שיש בו שלשה קלחים ר"ל שיש בגבעול א' ג' שרשים. ולרמב"ם [פ"א מפרה ה"ד] נראה שהיה לו הגרסא קלח שיש לו ג' בדין: מפסגו ר"ל מפסג ומחלק הבד לג'. וחוזר ואוגדם יחד. ולגירסת הרמב"ם הנ"ל צריך לפרש הכא. דמפסג ג' השרשים זה מזה: פסגו ולא אגדו וה"ה ג' גבעולין נפרדין שלא אגדם. ונ"ל דקמ"ל זה הדין בהיו מחוברין ופסגן. ולא בהיו הגבעולין מופרדין מעיקרא. דקמ"ל דאע"ג שע"י שפיסג הגבעולין לג' נעשו הבדין דקין מאד. וכשלא יאגדם יהיו מדולדלין ותלויין למטה אפ"ה אין האגוד מעכב מהן. וכ"ש כשהיו גבעולין מופרדין מעיקרא: אגדו ולא פסגו וא"ת כיון דגם בב' לריעותא. שלא פסגו ולא אגדו כשר. וכדמסיק א"כ מה איצטריך לאשמעינן בחדא לריעותא ברישא. י"ל דקמ"ל דסד"א דחדא לריעותא גרע טפי. דבפסגן ולא אגדן. הרי הן מדולדלין למטה. וכמש"ל. ובאגדן ולא פסגן. מדלא חלקו למטה. וגם אגדו למעלה. נראה ממש כגבעול א'. והרי גבעול א' מתחלתו פסול. ורק שיריו א' כשר לת"ק. אבל בתחלתו רק שנים כשר לת"ק בדיעבד [כסוכה יג"א]. קמ"ל: כשר קמ"ל אף דאיכא תרתי לריעותא: ובהם שלשה גבעולים ג' לעיכוב בתחלה. ולת"ק ב' לעיכוב. וג' למצוה לכתחלה: ושיריו דהיינו כשהיו כבר ג'. ונאבד א' באורך הזמן: וגרדומיו דמתחלה צריך שיהיו ארוכים טפח. וגרדומין היינו שנתקצרו על ידי רבוי ההזאות:
מלכת שלמה
שלשה קלחים. שלשה שרשים ובכל שורש גבעול אחד ויבא בשלשה ענפים שלשה גבעולים ור' יהודה אומר שיצטרך שיהיה בכל קלח שלשה גבעולין. הרמב"ם ז"ל:
מפסגו ואוגדו. משמע מכאן דאגד בידי שמים שמיה אגד ועיין בהר"ן ז"ל פ"ק דסוכה גבי חבילי קש וחבילי עצים:
וגרדומיו. כתבו הר"ש והרא"ש ז"ל גרדומו כמו גרדומיו והיינו שנשרו מן העלין ונשארו מקצתם ומדקאמר וגרדומיו כל שהוא אלמא דמתחלתו יש בו שיעור ולא אתפרש כמה ושיריו וגרדומיו תרי מילי נינהו דשיריו שני גבעולין וגרדומיו הגבעול בכל שהוא ולא הוי כי ההוא דתכלת גבי ציצית דאמרינן שיריו וגרדומיו כל שהוא ואמרינן מאי שיריו ומאי גרדומיו ומסיק דחדא קתני שירי גרדומיו כל שהוא ע"כ. וראיתי בקצת נוסחאות דל"ג במילתיה דר' יוסי רק ר' יוסי אומר מצות אזוב שלשה גבעולים וכו' וכן הגיה ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וכ' כן מצאתי ע"כ:
9.
The mitzvah of the hyssop: it should have three stalks bearing three buds. Rabbi Judah says: each stalk should have three buds. Hyssop that consists of a growth of three stalks should be cut apart and then bound together. If the stalks were cut apart but were not bound together, or if they were bound together but were not cut apart, or if they were neither cut apart nor bound together, they are nevertheless valid. Rabbi Yose says: the mitzvah of the hyssop is that it should have three stalks, and on them three buds, but its remnants need only have two, while its stumps may be of the smallest size.