Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
הַבּוֹנֶה, כַּמָּה יִבְנֶה וִיהֵא חַיָּב, הַבּוֹנֶה כָּל שֶׁהוּא, וְהַמְסַתֵּת, וְהַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ וּבְמַעֲצָד, הַקּוֹדֵחַ כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב. זֶה הַכְּלָל, כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה וּמְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּמֶת בְּשַׁבָּת, חַיָּב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמַּכֶּה בְקֻרְנָס עַל הַסַּדָּן בִּשְׁעַת מְלָאכָה, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִמְתַקֵּן מְלָאכָה:
ברטנורה
הבונה. שאמרו באבות מלאכות:כמה יבנה ויהיה חייב. כל שהוא:מסתת. מרבע את האבן או מחליקה ומתקנה, הכל לפי מנהג המקום. והיא תולדה דמכה בפטיש:והמכה בפטיש. היא גמר מלאכה של חוצבי אבן, לאחר שחצב האבן מן ההר סביב והבדילה מכה עליה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת. וכל הגומר מלאכה בשבת תולדה דמכה בפטיש היא:מעצד. קופיץ קטן:והקודח. הנוקב:כל שהוא. אכולהו קאי, אמסתת ואמכה בפטיש ובמעצד, והקודח:ומלאכתו מתקיימת. שאין צריך להוסיף עליה:קורנס. מרטי״ל:סדן. אנקודינ״א בלע״ז:מפני שהוא כמתקן מלאכה. אף על פי שאינו מכה על המלאכה אלא על הסדן, מתקן הוא, שכן מרדדי טסי משכן היו עושין, מכין על הטס שלש הכאות ועל הסדן הכאה אחת להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק. ואין הלכה כר״ש בן גמליאל:
תוסופות יום טוב
הבונה. כתבו התוספות צריך ליתן טעם אמאי תני הבונה אחר זריקה והוצאה עכ"ל. ולי נראה לתת טעם דאחר שפירש דיני הוצאה דאיהי סיומא דאבות מלאכות רצה לשנות ולפרש מאי דסמיך לה והוא מכה בפטיש ולפי שמכה בפטיש מעין מלאכת בנין הוא ומלאכת בנין שכיח טפי טובא הלכך נקט הבונה קודם מכה בפטיש. וכמ"ש בס"ד בשם התוס' ברפ"ק דמאי דשכיח טובא מקדים התנא לשנותו קודם:
הבונה כל שהוא. מסקינן בגמרא שכן בעה"ב שיש לו נקב בבירתו סותמו דכוותה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא (תולעת) מטיף לתוכו אבר וסותמו:
המסתת והמכה בפטיש. פי' הר"ב והיא תולדה דמכה בפטיט. ומפרש בגמ' אימא המסתת המכה בפטיש ופירש"י והכי קאמר המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכ"ש:
והמכה בפטיש. פי' הר"ב היא גמר מלאכה של חוצבי אבן וכו' וכן פירש"י [* ועיין מ"ש בפ"ז סוף משנה ב' בס"ד] והקשו בתוס' דבנין של אבנים לא הוי במשכן ולא שביק תנא גמר מלאכה דכלים דהוה במשכן ונקט [מכה בפטיש] דאבן דלא הוה במשכן אלא נראה לר"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה עכ"ל. ונ"ל לתרץ דברי רש"י שסובר דמשנתינו באה לפרושי כיצד מתחייב האדם העושה כך וכך ובהווה עכשיו באתה המשנה לאשמעינן ויש לי ראיה שכן הוא ממאי דמפרשינן בגמ' גבי הבונה וכן גבי החורש דחזיא לכך וכך ודכותיה גבי משכן וכו' כמ"ש כל אחד במקומו בס"ד. ש"מ דלא סגי לגמ' לפרושי מלאכה שהיתה במשכן בלבד אלא דעיקר פירושא דמתניתין מאי דשכיחא האידנא אלא שצריכין על כל פנים למצוא כיוצא בו במשכן וזה הוה ליה לרש"י לפרש ג"כ: ובמעצד. פי' הר"ב קופיץ קטן. ועיין פירוש אתר בס"פ בתרא דבבא קמא ובמ"ה פרק בתרא דמכות ובמשנה ד' פרק י"ג דכלים:
זה הכלל. לאתויי דחק קפיזא בקבא. גמ'. ופירש רש"י בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואע"פ שעתיד להוסיף יש שמקיימים כן:
ומלאכתו מתקיימת. פירש הר"ב שא"צ להוסיף עליה. וז"ל הר"ן שיש מקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליו:
בשבת. אהעושה מלאכה קאי כל העושה בשבת והיא מתקיימת. לשון הר"ן:
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס וכו'. פי' הר"ב שכן מרדדי טסין וכו' גמ'. [* ועיין מ"ש בס"ד בסוף מ"ב פ"ז] וצריכין אנו לומר שאע"פ שכן היו עושין מ"מ לא חשיב ליה לת"ק שתהא מלאכה בפני עצמה שיתחייב עליה העושה. אבל א"ל דת"ק ס"ל שלא היו עושין כן. שא"א שיחלקו במציאות והרי אנו רואים שכן עושין הנפחין והם חרשי ברזל וכמ"ש הרמב"ם [* ואף רש"י כתב שכן ראה בעלי מטבעות שבמקומו עושין כן ע"כ]. ועיין מ"ש בס"ד במשנה ד' פרק עשירי [* ומ"ש הר"ב ואין הלכה כר"ש בן גמליאל עיין פ"ח דעירובין]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבונה לאחר שפי' התנא הוצאה. רצה לפרש נמי בסמוך לו מלאכת מכה בפטיש. מדנזכר ג"כ בסמוך לו בהכללים בפ"ז לעיל. מיהו משום דעיקר מכה בפטיש בבנין הוא. ומלאכת בנין שכיח טפי ממכה בפטיש. להכי מה דשכיח רגיל תנא להקדים (כתו' רפ"ק): כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא שכן במשכן קרש שנקבו תולעת סותמו בטפת עופרת: והמסתת (בעהויען). שמרבע או מחליק האבן. או עושה בו חריצין. וכולם תולדת מכה בפטיש: והמכה בפטיש הוא שם לכל גמר מלאכה. כמו מי לאחר שחצב רוב האבן ממחצבו. או שנסר רוב הקורה לחתכו הוא מכה עליהן מכה גדולה עם פטיש. והן נופלין. ונגמר מלאכת הכריתה: ובמעצד שהכה הכאה ההיא בקופיץ קטן: הקודח עושה נקב: כל שהוא אכולהו דלעיל קאי: זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת ר"ל שיש מקיימין כך ואין מוסיפים עליו: בשבת ר"ל בעשה אותה בשבת חייב: רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס (האממער) גדול: על הסדן (אמבוס): בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה אף שלא הכה על הדבר הנעשה. רק על הסדן. מתקן הוא בכך. שעי"ז מחליק הקורנס שלא יבקע הטס הדק. וכן היה במשכן: החורש לפי מה דנקט תנא עד השתא פי' סדר המלאכות. נקטינהו למפרע ממה שהזכירם לעיל (פ"ז) וא"כ הו"ל לפרש השתא כותב. ואפ"ה נקט חורש. מדדמי לבונה. דבשניהן דרך לחפור ולמלא גומות. [אב"י ועי' תוי"ט דכ' לפי שהוא הפך הבונה. שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר. וזה חופר גומא או מחסר דבר. ועל זה קשה הרי גם בחפירות בור שייך בונה. וכדאמרינן גבשושית ונטלה. בבית חייב משום בונה. ומרן שי' חיקן זה בלשונו הזהב. ודו"ק]. ותו דשניהן שוין בשיעורי בכ"ש: כל שהוא המנכש (יעטען). שתולש עשבים רעים מבין הצמחים: והמקרסם קוצץ ענפים יבשים מהאילן לתקנו: והמזרד ממעט ענפים שרבו. שמכחישין האילן. וכולן תולדת זורע: המלקט עצים קצוצים: אם לתקן שאספן לתקן הארץ דחייב משום חורש. ואם כדי לתקן הצמחי' שתחתיהן דחייב משום זורע: כל שהן אם להיסק דאז חייב משום מעמר: כדי לבשל ביצה קלה כשיעור גרוגרת והוא שליש מביצת תרנגולת (מג"א שס"ח) וכלעיל פ"ח נ"א. נ"ב. מיהו במתקן הקרקע עי"ז. הרי הו"ל פ"ר. ומחייב בכ"ש: הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו ודוקא בשולט בב' ידיו. דאל"כ בשמאל לא מחשב כתיבה: בין משם אחד ב' אלפין: בין משני שמות אלף בית: בין משני סממניות א' בדיו וא' בסקרא. א"נ ר"ל אפי' סמנים בעלמא (כציפפערן) וכדומה: בכל לשון ר"ל כל כתב של אומה ואומה: אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם נ"ל דר"ל אפי' רושם וסימן שלא הסכימו עליו שום אומה. אלא שבדה אותן מעצמו. אפ"ה חייב: שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו ברושם בעלמא שלא יתחלפו. דקרשים שבצפון אינן קדושים כאותן שבדרום שהיה שם המנורה. וכ"כ הקרוב קרוב לכותל מערבי נמי קדוש טפי: אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול ר"ל אפי' התכוון לכתוב תיבה גדולה. וכתב מקצתה והוא שם קטן נמי חייב. אף שלא נעשה עדיין מחשבתו. עכ"פ הרי גמר מלאכה. תדע וכי המתכוון לארוג בגד בת ק' אמה. יארוג כל השבת ולא יתחייב מדלא גמר כל המלאכה שהתכוון בה.: שם משמעון ושמואל אף דמ"ס זו סתומה וזו פתוחה. איהו ס"ל דכשר בכך. ולא קיי"ל כן (אלא דק"ל במה דקאמר בגמ' (שבת צ"ז ב') דבמתכוון לזרוק ח' וזרק ד' דחייב מדהיינו שם משמעון ומה ראי' מייתי משם משמעון דקיי"ל גבה באמת דפטור. וי"ל דרק לסימנא בעלמא נקטי' וכ"כ תוס' (כתובות ד"מ א' ד"ה כגון מילה) ואילה"ק למה לא קאמר הש"ס מדאשכחן דכוותי' בקרא. הו"ל כאפשר לקיימו במק"א. דפתוחה במקום סתומה מצינו (בנחמי' ב' פי"ג) וסתומה במקום פתוחה מצינו (בישעי' ט' פ"ו). ונו"ן כפופה בסוף מצינו (איוב ל"ח פ"א). נ"ל מדרק במעט מקומות אשכחנא כן. אין למדין ממנו. ונ"ל דנקט תנא שמעון ושמואל. בדרך לא זו אף זו. דלא מבעי' שם משמעון דב' הממי"ן נחין (בנח נראה). אלא אפי' שם משמואל. דבמלת שם המ"ם נחה. ובמלת שמואל נעה. אפ"ה חייב): הכותב שתי אותיות בהעלם אחד שלא נזכר ביניהן שחטא: כתב בדיו בסם מין אדמה: בסיקרא (ראטהעל) י"א (מענניג): בקומוס (גוממי): ובקנקנתום (פיטריאהל): ובכל דבר שהוא רושם שרשומו מתקיים לאתויי מי טריא. ועפצא (גאללאפפעל וואססער) בל"א: על שני כותלי זויות בזוית שהכתלים נוגעים שם יחד: ועל שני לוחי פנקס שכתבן על ב' גליונות סמוכין שבספר: והן נהגין זה עם זה אכותב בכתלים נמי קאי. שסמוכין כל כך עד שנקראין יחד ומלת נהגין מלשון והגית בם: המסרט על בשרו שחתך בבשרו צורת אותיות: רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר אפי' הוציא דם מדלא התכוון לחבלה. והו"ל פ"ר דלא ניחא לי': כתב במשקין שנעשו מפירות שעשוין לסחטן כענבים ותותים: במי פירות מפירות שאינן עשוין לסחטן: באבק דרבים שחקק באצבעו אותיות באבק שעל גבי רגליו מהדרך: באבק הסופרים שחקק באצבעו אותיות בעפרורית הקולמס שהיה מפוזר ע"ג שלחן הסופר: לאחר ידו שאחז הקולמוס בהפוך שיהא מקום החד שכותב בו. למעלה. והיפך גב היד וכתב: ברגלו בפיו ובמרפיקו שאחז הקולמס בקובדא שקורין עללענבאגען וכתב: כתב אות אחת סמוך לכתב שכבר היה כתוב אות א' מאתמול. וכתב אות א' בצדו. ונשלם תיבה: וכתב על גבי כתב שהעביר הקולמס על ב' אותיות וחידשם: נתכוין לכתוב חי"ת וכתכ שני זיינין שלא עשה גג המחברן יחד: אחד בארץ ואחד בקורה ר"ל כתב אות א' ע"ג רצפה ואחד על התקרה: כתב על שני כותלי הבית שלא בזוית. וה"ה בכותל א' ורחוקים זמ"ז: על שני דפי פנקס ר"ל בב' עברי לוח: ואין נהגין זה עם זה ר"ל שאינן נקראין יחד: כתב אות אחת נוטריקון שעשה סימן קו על האות. ועי"ז נקרא התיבה שלימה. כגון ק' קרבן. מ' מעשר. והבקיאין בכתיבה נקראין בלשון רומי (נאטאריוס) או נוטריקן. וע"י בקיאותן כותבין כך: רבי יהושע בן בתירא מחייב מדמובן שהוא תיבה שלימה: הכותב שתי אותיות בשתי העלמות שנודע לו בינתיים שחטא. וחזר ושכח וכתב אות ב': אחת שחרית ואחת בין הערבים ר"ל אפי' היה בין ההעלמות יום שלם. ששהה הרבה בינתיים. חייב: רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין ר"ג ס"ל אין ידיעה מועלת לחצי שיעור. שלא יצטרף. וחכמים ס"ל ידיעות מחלקות:
מלכת שלמה
הבונה כל שהוא חייב. וצ"ע אמאי תנא בלשון שאלה ותשובה ולא קתני הבונה כל שהוא חייב כדקתני גבי החורש ואינך. ונלע"ד דיתור לשון משנה בא להשמיענו דסותר חייב ג"כ בכל שהוא ובלבד שיהא ע"מ לבנות כל שהו וכדאי' בפ' במה מדליקין וכמו שכתבתי בפ' כלל גדול סי' ב' בשם תוס' ז"ל וכדתנן לקמן בפ' האורג בדרך כלל והמקלקל ע"מ לתקן שיעורו כמתקן וכן הוא בהדיא בהרמב"ם ז"ל שם בפ' עשירי סי' ט"ו. ומאי דהדר תנא הבונה כל שהו חייב ולא תנא הבונה כמה יבנה ויהא חייב כל שהוא אפשר דלאשמועי' דאפי' המשווה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מלא גיא או גומא נקרא ג"כ בונה וחייב. וכתבו תוס' ז"ל צריך ליתן טעם אמאי תנא בונה אחר זריקה והוצאה. ע"כ נלענ"ד דאפשר לומר דמפני ששנינו בס"פ הזורק עד שתהא תחלתן וסופן שגגה סמך הבונה כלומר גבי בונה דהוי כל שהוא וכן כל הני מסתת ומכה בפטיש ובמעצד וקודח דהוי בכל שהוא לא משכחת מזיד באמצע או אפשר לומר דכיון דמשכחת בהוצאה א' בזריקה דחייב במוציא בכל שהו כגון פלפלת ועטרן וכו' סמך בונה וכל הני דדמו ליה דהוו בכל שהוא. עוד אפשר לומר דלהכי סמך בונה לזורק ומוציא לאשמועי' דלענין שבת לא בעינן בנין אומן להתחייב הבונה חטאת דהא דומיא דזורק ומוציא הוי דלא שייך התם גבי זורק ומוציא מעשה אומן הכי נמי גבי בונה ודדמי ליה לא בעינן מעשה אומן דהא בכל שהוא מחייב. וחורש נמי תנייה הכא משום דהוי בכל שהוא ול"ד להוצאה כמו שאכתוב בסמוך בשם רש"י ז"ל. עוד י"ל דלהכי סמך בונה לזורק לאשמועינן דאפי' אם בנה בזריקה חייב ואם הוא ברה"ר חייב שתים אחת משום זורק ואחת משום בונה ודמי להא דתנן לעיל פ' הזורק הזורק ד' אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ ואוקימנא לה בזורק דבלה שמינה שנינו וחייב אע"פ שאין ממקום עקירת החפץ לכותל אלא ד' אמות מצומצמות לא אמרינן דעובי הדבלה ממעט בד' אמות דכיון שאינו מבטל הדבלה בכותל אין עביה ממעט כלום ומשמע הא זרק טיט דמסתמא מבטל שם ממעט שיעור ד' אמות ופטור משום זורק וחייב משום בונה אם כיון לבנין וכן מצאתי ביד פי"ד דהלכות שבת סי' י"ח שכתב כגון שזרק חלב או בצק ונדבק בכותל ע"כ. אלא דקשה לי קצת שבפירושו למשנה פירש כמו הטיט השׁמֵן או הבצק ודומה לו ע"כ: הבונה כל שהוא שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו דכותיה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכה אבר וסותמה. וכתבו תוס' ז"ל דוקא הכא איצטריך לפרושי דהוה דכותיה במשכן משום דלא חשיב בנין כל שהוא אבל מוציא עטרן ופלפלת כל שהוא סברא הוא דמיחייב ע"כ:
והמסתת וכו'. ובגמ' שמואל ור' יוחנן דאמרי תרוייהו מסתת חייב משום מכה בפטיש פי' שבמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד וה"ק המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכל שהוא ורב אמר משום בונה וכן קודח ס"ל לרב דחייב משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש והקשו תוס' ז"ל לרב דאמר משום בונה אמאי הפסיק מכה בפטיש בין מסתת לקודח דהוו תרוייהו משום בונה ולשמואל נמי ליתני תרוייהו בהדי הדדי ע"כ. ואפשר לומר דמשום דקודח כל שהוא יש בו שתי משמעות חדא שקדח נקב דק מפולש מעבר אל עבר ועוד שקדח כל שהוא ולא עבר עובי העץ ובהאי בתרייתא פליג עלה ר"ש בגמ' בברייתא עד שיקדח את כולו ולהכי שבקה לבסוף כך נלע"ד:
המסתת. מרבע וכו' לשון ר"ע ז"ל עד הכל לפי מנהג המקום. אמר המלקט דיש מקומות שרגילין לחרוץ בה חריצין:
הקודח כל שהוא. פרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ"ז) ומפ' התם דקודח כל שהוא חזי לככא דאקלידא ותוחבו בחור התיבה ופותח: וכל נקב העשוי להתמלאות קרוי קודח בין שימלאנו ביתד או במסמר ואפשר שהוא מלשון כקדוח אש המסים וכן הרבה שכשקודחין ונוקבין במקדח הוא יוצא חם ביותר עד שכמעט ששורף היד ומטעם זה ג"כ נקרא מקדח:
זה הכלל כל העושה מלאכה בשבת ומלאכתו מתקיימת חייב. כך היה צריך להיות אבל מתוך פי' הר"ן ז"ל משמע דגרסי' כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב שכתב וז"ל בשבת אהעושה מלאכה קאי כל העושה מלאכה בשבת והיא מתקיימת ע"כ: ובגמ' אמרינן דזה הכלל לאתויי חקק קפיזא בקבא. ולענין טומאה אינו כן שאם חקק קפיזא בקבא עדיין נקרא גולם ואינם טמאי' עד שיגמור כל חקיקתם כדמוכח בפ"ק דחולין:
על הסדין בשעת מלאכה גרסי' ול"ג בשעת גמר מלאכה:
1.
One who builds: how much must he build to be liable? He who builds any amount, and he who chisels, and he who strikes with a hammer or with an axe, and he who bores [a hole] of any size, is liable. This is the general principle: whoever does work and his work endures on Shabbat, he is liable. Rabbi Shimon ben Gamaliel says: even one who strikes with a hammer on the anvil at the completion of his work is liable, because he is as one who improves his work.
משנה ב
הַחוֹרֵשׁ כָּל שֶׁהוּא, הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם וְהַמְזָרֵד כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב. הַמְלַקֵּט עֵצִים, אִם לְתַקֵּן, כָּל שֶׁהֵן, אִם לְהֶסֵּק, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים, אִם לְתַקֵּן, כָּל שֶׁהוּא, אִם לִבְהֵמָה, כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי:
ברטנורה
המנכש. תולש עשבים רעים מתוך טובים. פ״א חופר סביב עקרי הצמחים והיא מלאכה מעין חרישה:מקרסם. קוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקנו:מזרד. זרדים לחים חדשים של שנה זו, ופעמים שהן מרובים ומתגדלים ומכחישים כח האילן וקוצצין אותן ממנו:אם לתקן. את האילן או את הקרקע, וקצצו מן המחובר:ביצה קלה. כגרוגרת מביצת תרנגולת, שהיא קלה להתבשל יותר משאר ביצים:
תוסופות יום טוב
החורש. אף על גב דלפום סדרא דנקט עד השתא ה"ל להקדים לשנות הכותב דהוא נשנה סמוך לבונה באבות מלאכות מ"מ הקדים החורש לפי שהוא הפך הבונה שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר וזה חופר גומא או מחסר דבר ועוד דדמיין בשיעורין דבונה וחורש שניהם בכל שהו כך נ"ל:
כל שהוא. מפרש בגמ' דחזי לזרוע בתוכה נימא של דלעת וכתב רש"י דאף על גב דלענין הוצאה תנן ספ"ט זרע דילועים שנים ה"מ לענין הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק בהדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה ע"כ. דכותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין:
והמקרסם והמזרד. פי' הר"ב שניהם לתיקון אילן. וכתב הרמב"ם שחייב משום זורע:
המלקט עצים וכו'. וכתב הרמב"ם דלתקן הארץ משום חורש ולתקן האילן משום זורע ואם מאספן להיסק נקרא מעמר וכ"כ בלקיטת עשבים:
כדי לבשל ביצה קלה. עיין בפי' הר"ב במ"ה פ"ח ומ"ה פ"ט וכאן קיצר:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבונה לאחר שפי' התנא הוצאה. רצה לפרש נמי בסמוך לו מלאכת מכה בפטיש. מדנזכר ג"כ בסמוך לו בהכללים בפ"ז לעיל. מיהו משום דעיקר מכה בפטיש בבנין הוא. ומלאכת בנין שכיח טפי ממכה בפטיש. להכי מה דשכיח רגיל תנא להקדים (כתו' רפ"ק): כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא שכן במשכן קרש שנקבו תולעת סותמו בטפת עופרת: והמסתת (בעהויען). שמרבע או מחליק האבן. או עושה בו חריצין. וכולם תולדת מכה בפטיש: והמכה בפטיש הוא שם לכל גמר מלאכה. כמו מי לאחר שחצב רוב האבן ממחצבו. או שנסר רוב הקורה לחתכו הוא מכה עליהן מכה גדולה עם פטיש. והן נופלין. ונגמר מלאכת הכריתה: ובמעצד שהכה הכאה ההיא בקופיץ קטן: הקודח עושה נקב: כל שהוא אכולהו דלעיל קאי: זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת ר"ל שיש מקיימין כך ואין מוסיפים עליו: בשבת ר"ל בעשה אותה בשבת חייב: רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס (האממער) גדול: על הסדן (אמבוס): בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה אף שלא הכה על הדבר הנעשה. רק על הסדן. מתקן הוא בכך. שעי"ז מחליק הקורנס שלא יבקע הטס הדק. וכן היה במשכן: החורש לפי מה דנקט תנא עד השתא פי' סדר המלאכות. נקטינהו למפרע ממה שהזכירם לעיל (פ"ז) וא"כ הו"ל לפרש השתא כותב. ואפ"ה נקט חורש. מדדמי לבונה. דבשניהן דרך לחפור ולמלא גומות. [אב"י ועי' תוי"ט דכ' לפי שהוא הפך הבונה. שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר. וזה חופר גומא או מחסר דבר. ועל זה קשה הרי גם בחפירות בור שייך בונה. וכדאמרינן גבשושית ונטלה. בבית חייב משום בונה. ומרן שי' חיקן זה בלשונו הזהב. ודו"ק]. ותו דשניהן שוין בשיעורי בכ"ש: כל שהוא המנכש (יעטען). שתולש עשבים רעים מבין הצמחים: והמקרסם קוצץ ענפים יבשים מהאילן לתקנו: והמזרד ממעט ענפים שרבו. שמכחישין האילן. וכולן תולדת זורע: המלקט עצים קצוצים: אם לתקן שאספן לתקן הארץ דחייב משום חורש. ואם כדי לתקן הצמחי' שתחתיהן דחייב משום זורע: כל שהן אם להיסק דאז חייב משום מעמר: כדי לבשל ביצה קלה כשיעור גרוגרת והוא שליש מביצת תרנגולת (מג"א שס"ח) וכלעיל פ"ח נ"א. נ"ב. מיהו במתקן הקרקע עי"ז. הרי הו"ל פ"ר. ומחייב בכ"ש: הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו ודוקא בשולט בב' ידיו. דאל"כ בשמאל לא מחשב כתיבה: בין משם אחד ב' אלפין: בין משני שמות אלף בית: בין משני סממניות א' בדיו וא' בסקרא. א"נ ר"ל אפי' סמנים בעלמא (כציפפערן) וכדומה: בכל לשון ר"ל כל כתב של אומה ואומה: אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם נ"ל דר"ל אפי' רושם וסימן שלא הסכימו עליו שום אומה. אלא שבדה אותן מעצמו. אפ"ה חייב: שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו ברושם בעלמא שלא יתחלפו. דקרשים שבצפון אינן קדושים כאותן שבדרום שהיה שם המנורה. וכ"כ הקרוב קרוב לכותל מערבי נמי קדוש טפי: אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול ר"ל אפי' התכוון לכתוב תיבה גדולה. וכתב מקצתה והוא שם קטן נמי חייב. אף שלא נעשה עדיין מחשבתו. עכ"פ הרי גמר מלאכה. תדע וכי המתכוון לארוג בגד בת ק' אמה. יארוג כל השבת ולא יתחייב מדלא גמר כל המלאכה שהתכוון בה.: שם משמעון ושמואל אף דמ"ס זו סתומה וזו פתוחה. איהו ס"ל דכשר בכך. ולא קיי"ל כן (אלא דק"ל במה דקאמר בגמ' (שבת צ"ז ב') דבמתכוון לזרוק ח' וזרק ד' דחייב מדהיינו שם משמעון ומה ראי' מייתי משם משמעון דקיי"ל גבה באמת דפטור. וי"ל דרק לסימנא בעלמא נקטי' וכ"כ תוס' (כתובות ד"מ א' ד"ה כגון מילה) ואילה"ק למה לא קאמר הש"ס מדאשכחן דכוותי' בקרא. הו"ל כאפשר לקיימו במק"א. דפתוחה במקום סתומה מצינו (בנחמי' ב' פי"ג) וסתומה במקום פתוחה מצינו (בישעי' ט' פ"ו). ונו"ן כפופה בסוף מצינו (איוב ל"ח פ"א). נ"ל מדרק במעט מקומות אשכחנא כן. אין למדין ממנו. ונ"ל דנקט תנא שמעון ושמואל. בדרך לא זו אף זו. דלא מבעי' שם משמעון דב' הממי"ן נחין (בנח נראה). אלא אפי' שם משמואל. דבמלת שם המ"ם נחה. ובמלת שמואל נעה. אפ"ה חייב): הכותב שתי אותיות בהעלם אחד שלא נזכר ביניהן שחטא: כתב בדיו בסם מין אדמה: בסיקרא (ראטהעל) י"א (מענניג): בקומוס (גוממי): ובקנקנתום (פיטריאהל): ובכל דבר שהוא רושם שרשומו מתקיים לאתויי מי טריא. ועפצא (גאללאפפעל וואססער) בל"א: על שני כותלי זויות בזוית שהכתלים נוגעים שם יחד: ועל שני לוחי פנקס שכתבן על ב' גליונות סמוכין שבספר: והן נהגין זה עם זה אכותב בכתלים נמי קאי. שסמוכין כל כך עד שנקראין יחד ומלת נהגין מלשון והגית בם: המסרט על בשרו שחתך בבשרו צורת אותיות: רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר אפי' הוציא דם מדלא התכוון לחבלה. והו"ל פ"ר דלא ניחא לי': כתב במשקין שנעשו מפירות שעשוין לסחטן כענבים ותותים: במי פירות מפירות שאינן עשוין לסחטן: באבק דרבים שחקק באצבעו אותיות באבק שעל גבי רגליו מהדרך: באבק הסופרים שחקק באצבעו אותיות בעפרורית הקולמס שהיה מפוזר ע"ג שלחן הסופר: לאחר ידו שאחז הקולמוס בהפוך שיהא מקום החד שכותב בו. למעלה. והיפך גב היד וכתב: ברגלו בפיו ובמרפיקו שאחז הקולמס בקובדא שקורין עללענבאגען וכתב: כתב אות אחת סמוך לכתב שכבר היה כתוב אות א' מאתמול. וכתב אות א' בצדו. ונשלם תיבה: וכתב על גבי כתב שהעביר הקולמס על ב' אותיות וחידשם: נתכוין לכתוב חי"ת וכתכ שני זיינין שלא עשה גג המחברן יחד: אחד בארץ ואחד בקורה ר"ל כתב אות א' ע"ג רצפה ואחד על התקרה: כתב על שני כותלי הבית שלא בזוית. וה"ה בכותל א' ורחוקים זמ"ז: על שני דפי פנקס ר"ל בב' עברי לוח: ואין נהגין זה עם זה ר"ל שאינן נקראין יחד: כתב אות אחת נוטריקון שעשה סימן קו על האות. ועי"ז נקרא התיבה שלימה. כגון ק' קרבן. מ' מעשר. והבקיאין בכתיבה נקראין בלשון רומי (נאטאריוס) או נוטריקן. וע"י בקיאותן כותבין כך: רבי יהושע בן בתירא מחייב מדמובן שהוא תיבה שלימה: הכותב שתי אותיות בשתי העלמות שנודע לו בינתיים שחטא. וחזר ושכח וכתב אות ב': אחת שחרית ואחת בין הערבים ר"ל אפי' היה בין ההעלמות יום שלם. ששהה הרבה בינתיים. חייב: רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין ר"ג ס"ל אין ידיעה מועלת לחצי שיעור. שלא יצטרף. וחכמים ס"ל ידיעות מחלקות:
מלכת שלמה
ואם לבהמה כמלא פי גדי וכו'. פי' שאינם ראוין לאכילה דאי לאו הכי מחייב אשיעורא זוטא כדאמרינן לעיל בגמרא פ' כלל גדול המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב תוס'. אלא דקאי האי דבור אברייתא דמייתי בגמ':
2.
He who plows any amount, or who weeds, or who prunes [trees], or who cuts off young shoots, no matter the amount, is liable. He who gathers wood: if in order to effect an improvement, [he is liable] for any amount; if for lighting a fire, as much as is required for boiling a light egg. He who collects grasses: if to effect an improvement, [he is liable] for any amount; if for an animal, as much as fits in a kid’s mouth.
משנה ג
הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בֵּין מִשֵּׁם אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, בֵּין מִשְּׁנֵי סַמְמָנִיּוֹת, בְּכָל לָשׁוֹן, חַיָּב. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא חִיְּבוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם רֹשֶׁם, שֶׁכָּךְ הָיוּ כוֹתְבִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן, לֵידַע אֵיזוֹ בֶן זוּגוֹ. אָמַר רַבִּי, מָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל, שֵׁם מִשִּׁמְעוֹן וּשְׁמוּאֵל, נֹחַ מִנָּחוֹר, דָּן מִדָּנִיֵּאל, גָּד מִגַּדִּיאֵל:
ברטנורה
בין בימינו בין בשמאלו. באדם שהוא שולט בשתי ידיו, דאילו בשאר כל אדם כתיבת שמאל אינה כתיבה:בין משם אחד. שתיהן אלפין:משני שמות. אלף בית:משני סממניות. אחד בדיו ואחד בסיקרא. ואית ספרים דגרסי משני סמניות כלומר משני סימנים, כגון שכותבים א׳ לסימן אחד וב׳ לסימן שנים:בכל לשון. וכתב של כל אומה ואומה:משום רושם. סימן שהיו עושין בקרשי המשכן, מפני שמפרקים אותן ולכשיקימוהו לא יחליפו סדר הקרשים. ואתא רבי יוסי למימר דאפילו לא כתב אלא שרשם שני רשימות בעלמא לסימן, חייב. ואין הלכה כר״י:מצינו שם קטן. כלומר אע״פ שלא נגמר מלאכתו, שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצתה, הואיל ואותו מקצת הויא תיבה ומתקיימת במקום אחר חייב, וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
בין מב' סמניות. לגי' זו פי' הר"ב כגון שכותבין א' לסימן אחד וב' לסימן שנים וכן לשון הרמב"ם. וא"ת דהא מרישא שמעת לה הכותב ב' אותיות משני שמות וי"ל דאי מרישא ה"א דוקא שכותבן ביחד לזווגן שיהא מלה ותיבה אחת. כמו שני אותיות שהיו במשכן לדעת איזו בן זוגו והיינו לייחד בזיווג וחיבור היו נכתבין אבל כשכותב ב' אותיות לשני סימנין אין זיווגם עולה כלל ביחד אלא כל אחד הוא סימן בפני עצמו אימא לא לחייב שהרי לא כתב תיבה שלימה קמשמע לן. וא"נ איפכא דה"א דהואיל וכותב לשם סימן באות אחת יתחייב שהרי נשלם בו כוונתו לסימן שרוצה בה קמ"ל שצריך כמו כן דוקא שנים. ועי"ל שלא נתכוונו לא' וב' ממש אלא בדוגמא נקטינהו ומשנתינו בשאר רישומין וסמניות קאמרה וכגון הסימנים שרגילין לעשות בהן המספר ומאנשי הודו העתיקום. וז"ל המגיד בפי"א מה"ש בשם רב האי גאון. ב' סימניות שאינן אותיות ידוע בכתב שהן נקראים סימנין בעלמא כגון נונין הפוכים דכתיבי גבי ויהי בנסוע כדמפורש בפרק כל כתבי עכ"ל:
שם משמעון וכו'. וכתב הרמב"ם ואף ע"פ שמ"ם [זו] סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אלא הלשון וזה הדבר אמת לפי שלא נחוש לכונתו אלא בגמר מלאכה. והראיה אילו נתכוין לארוג בגד מעשרים אמה בשבת שלא יהא חייב עד שיגמור העשרים אמה ויארוג כל השבת ויהיה פטור זה שקר אלא משעה שיארוג שני חוטין יתחייב אע"פ שכונתו להשלים אריגת הבגד ובזה תדון בכל המלאכות עכ"ל ומבואר בבריית'. ועיין מ"ש בס"ד בר"פ י"ד:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבונה לאחר שפי' התנא הוצאה. רצה לפרש נמי בסמוך לו מלאכת מכה בפטיש. מדנזכר ג"כ בסמוך לו בהכללים בפ"ז לעיל. מיהו משום דעיקר מכה בפטיש בבנין הוא. ומלאכת בנין שכיח טפי ממכה בפטיש. להכי מה דשכיח רגיל תנא להקדים (כתו' רפ"ק): כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא שכן במשכן קרש שנקבו תולעת סותמו בטפת עופרת: והמסתת (בעהויען). שמרבע או מחליק האבן. או עושה בו חריצין. וכולם תולדת מכה בפטיש: והמכה בפטיש הוא שם לכל גמר מלאכה. כמו מי לאחר שחצב רוב האבן ממחצבו. או שנסר רוב הקורה לחתכו הוא מכה עליהן מכה גדולה עם פטיש. והן נופלין. ונגמר מלאכת הכריתה: ובמעצד שהכה הכאה ההיא בקופיץ קטן: הקודח עושה נקב: כל שהוא אכולהו דלעיל קאי: זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת ר"ל שיש מקיימין כך ואין מוסיפים עליו: בשבת ר"ל בעשה אותה בשבת חייב: רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס (האממער) גדול: על הסדן (אמבוס): בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה אף שלא הכה על הדבר הנעשה. רק על הסדן. מתקן הוא בכך. שעי"ז מחליק הקורנס שלא יבקע הטס הדק. וכן היה במשכן: החורש לפי מה דנקט תנא עד השתא פי' סדר המלאכות. נקטינהו למפרע ממה שהזכירם לעיל (פ"ז) וא"כ הו"ל לפרש השתא כותב. ואפ"ה נקט חורש. מדדמי לבונה. דבשניהן דרך לחפור ולמלא גומות. [אב"י ועי' תוי"ט דכ' לפי שהוא הפך הבונה. שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר. וזה חופר גומא או מחסר דבר. ועל זה קשה הרי גם בחפירות בור שייך בונה. וכדאמרינן גבשושית ונטלה. בבית חייב משום בונה. ומרן שי' חיקן זה בלשונו הזהב. ודו"ק]. ותו דשניהן שוין בשיעורי בכ"ש: כל שהוא המנכש (יעטען). שתולש עשבים רעים מבין הצמחים: והמקרסם קוצץ ענפים יבשים מהאילן לתקנו: והמזרד ממעט ענפים שרבו. שמכחישין האילן. וכולן תולדת זורע: המלקט עצים קצוצים: אם לתקן שאספן לתקן הארץ דחייב משום חורש. ואם כדי לתקן הצמחי' שתחתיהן דחייב משום זורע: כל שהן אם להיסק דאז חייב משום מעמר: כדי לבשל ביצה קלה כשיעור גרוגרת והוא שליש מביצת תרנגולת (מג"א שס"ח) וכלעיל פ"ח נ"א. נ"ב. מיהו במתקן הקרקע עי"ז. הרי הו"ל פ"ר. ומחייב בכ"ש: הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו ודוקא בשולט בב' ידיו. דאל"כ בשמאל לא מחשב כתיבה: בין משם אחד ב' אלפין: בין משני שמות אלף בית: בין משני סממניות א' בדיו וא' בסקרא. א"נ ר"ל אפי' סמנים בעלמא (כציפפערן) וכדומה: בכל לשון ר"ל כל כתב של אומה ואומה: אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם נ"ל דר"ל אפי' רושם וסימן שלא הסכימו עליו שום אומה. אלא שבדה אותן מעצמו. אפ"ה חייב: שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו ברושם בעלמא שלא יתחלפו. דקרשים שבצפון אינן קדושים כאותן שבדרום שהיה שם המנורה. וכ"כ הקרוב קרוב לכותל מערבי נמי קדוש טפי: אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול ר"ל אפי' התכוון לכתוב תיבה גדולה. וכתב מקצתה והוא שם קטן נמי חייב. אף שלא נעשה עדיין מחשבתו. עכ"פ הרי גמר מלאכה. תדע וכי המתכוון לארוג בגד בת ק' אמה. יארוג כל השבת ולא יתחייב מדלא גמר כל המלאכה שהתכוון בה.: שם משמעון ושמואל אף דמ"ס זו סתומה וזו פתוחה. איהו ס"ל דכשר בכך. ולא קיי"ל כן (אלא דק"ל במה דקאמר בגמ' (שבת צ"ז ב') דבמתכוון לזרוק ח' וזרק ד' דחייב מדהיינו שם משמעון ומה ראי' מייתי משם משמעון דקיי"ל גבה באמת דפטור. וי"ל דרק לסימנא בעלמא נקטי' וכ"כ תוס' (כתובות ד"מ א' ד"ה כגון מילה) ואילה"ק למה לא קאמר הש"ס מדאשכחן דכוותי' בקרא. הו"ל כאפשר לקיימו במק"א. דפתוחה במקום סתומה מצינו (בנחמי' ב' פי"ג) וסתומה במקום פתוחה מצינו (בישעי' ט' פ"ו). ונו"ן כפופה בסוף מצינו (איוב ל"ח פ"א). נ"ל מדרק במעט מקומות אשכחנא כן. אין למדין ממנו. ונ"ל דנקט תנא שמעון ושמואל. בדרך לא זו אף זו. דלא מבעי' שם משמעון דב' הממי"ן נחין (בנח נראה). אלא אפי' שם משמואל. דבמלת שם המ"ם נחה. ובמלת שמואל נעה. אפ"ה חייב): הכותב שתי אותיות בהעלם אחד שלא נזכר ביניהן שחטא: כתב בדיו בסם מין אדמה: בסיקרא (ראטהעל) י"א (מענניג): בקומוס (גוממי): ובקנקנתום (פיטריאהל): ובכל דבר שהוא רושם שרשומו מתקיים לאתויי מי טריא. ועפצא (גאללאפפעל וואססער) בל"א: על שני כותלי זויות בזוית שהכתלים נוגעים שם יחד: ועל שני לוחי פנקס שכתבן על ב' גליונות סמוכין שבספר: והן נהגין זה עם זה אכותב בכתלים נמי קאי. שסמוכין כל כך עד שנקראין יחד ומלת נהגין מלשון והגית בם: המסרט על בשרו שחתך בבשרו צורת אותיות: רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר אפי' הוציא דם מדלא התכוון לחבלה. והו"ל פ"ר דלא ניחא לי': כתב במשקין שנעשו מפירות שעשוין לסחטן כענבים ותותים: במי פירות מפירות שאינן עשוין לסחטן: באבק דרבים שחקק באצבעו אותיות באבק שעל גבי רגליו מהדרך: באבק הסופרים שחקק באצבעו אותיות בעפרורית הקולמס שהיה מפוזר ע"ג שלחן הסופר: לאחר ידו שאחז הקולמוס בהפוך שיהא מקום החד שכותב בו. למעלה. והיפך גב היד וכתב: ברגלו בפיו ובמרפיקו שאחז הקולמס בקובדא שקורין עללענבאגען וכתב: כתב אות אחת סמוך לכתב שכבר היה כתוב אות א' מאתמול. וכתב אות א' בצדו. ונשלם תיבה: וכתב על גבי כתב שהעביר הקולמס על ב' אותיות וחידשם: נתכוין לכתוב חי"ת וכתכ שני זיינין שלא עשה גג המחברן יחד: אחד בארץ ואחד בקורה ר"ל כתב אות א' ע"ג רצפה ואחד על התקרה: כתב על שני כותלי הבית שלא בזוית. וה"ה בכותל א' ורחוקים זמ"ז: על שני דפי פנקס ר"ל בב' עברי לוח: ואין נהגין זה עם זה ר"ל שאינן נקראין יחד: כתב אות אחת נוטריקון שעשה סימן קו על האות. ועי"ז נקרא התיבה שלימה. כגון ק' קרבן. מ' מעשר. והבקיאין בכתיבה נקראין בלשון רומי (נאטאריוס) או נוטריקן. וע"י בקיאותן כותבין כך: רבי יהושע בן בתירא מחייב מדמובן שהוא תיבה שלימה: הכותב שתי אותיות בשתי העלמות שנודע לו בינתיים שחטא. וחזר ושכח וכתב אות ב': אחת שחרית ואחת בין הערבים ר"ל אפי' היה בין ההעלמות יום שלם. ששהה הרבה בינתיים. חייב: רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין ר"ג ס"ל אין ידיעה מועלת לחצי שיעור. שלא יצטרף. וחכמים ס"ל ידיעות מחלקות:
מלכת שלמה
בין בימינו בין בשמאלו. באדם שהוא שולט בשתי ידיו עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט רב יעקב ברה דבת יעקב מוקי לה בשאר כל אדם ואפ"ה חייב דמתני' כולה ר' יוסי היא דאמר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם ובשמאלו מיהא רושם הוי:
בין משני סמניות. לשון ראשון שפירש ר"ע ז"ל והר"ן ולשון שני הוא להרמב"ם ז"ל:
שכך היו כותבין. ס"א רושמין. ועיין במה שכתבתי לעיל ר"פ כלל גדול. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירושו למשנה ור' יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם ורושם אצלו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן ואפי' שיכתוב שתי אותיות יקרא רושם ואינו חייב משום כותב אלא משום רושם ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואח"כ כתב שתי אותיות בהעלם אחד אינו חייב אלא חטא' אחת לפי שהוא מלאכה אחת והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות ויתחייב שתים אחת משום כותב וא' משום רושם דהיינו השתי אותיות דאיהו סבירא ליה דמי שאינו כותב אלא שתי אותיות בלבד יקרא רושם וכשיכתוב יותר משתים אז יקרא כותב ויתחייב גם משום כותב עד כאן לשונו ז"ל בקיצור ובשנוי קצת להבנת דבריו ז"ל לפי עניות דעתי ויש לפירושו ז"ל רמז קצת מלשון ר' יוסי דבגמרא בברייתא אבל חכמים ס"ל דרושם הוי תולדת כותב:
אמר רבי יהודה מצינו וכו' כצ"ל:
שם משמעון ומשמואל. בגמ' פריך מי דמי מ"ם דשם סתומה מ"ם דשמעון פתוחה ומשני רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר ואותיבנא עליה מהא דתניא וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב וכו' מ"ם סתומה לא יעשנה פתוחה מ"ם פתוחה לא יעשנה סתומה ומשני הוא דאמר כר' יהודה בן בתירא דאמר נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם מכאן רמז לניסוך המים מן התורה ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום נמי ועשאו פתוח כשר ואין כן הלכה ואע"ג דלענין הכותב בשבת שם במ"ם פתוחה הוי חייב שכן פירשה הרמב"ם ז"ל דלא נחוש אלא ללשון כו':
נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל. בגמ' פריך אלא ר' יהודה שתי אותיות והן שם א' לא מחייב והא תניא וכו' עד ר' יהודה אומר אפי' לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד כגון שש מששך תת מתתני אע"פ שהן משם א' פי' שהן שוות ומשני הא דידיה הא דרבי' דתניא ר' יהודה אומר משום ר"ג אפי' לא כתב אלא שתי אותיות והן שם א' חייב כגון וכו' פי' שצריך למיעוט שיורו על דבר כגון רר שש גג חח אבל אם השתי אותיות שוות ולא יורו דבר ואינן תיבה כגון א"א ב"ב מודה ר"ג דאינו חייב ור' יוסי ס"ל דאף בזה חייב שהרי אין הטעם משום כותב אלא משום רושם שכן היו רושמין על קרשי המשכן וכו' ור"ש סבר בברייתא דלעולם אינו חייב עד שיכתוב כל התיבה כולה בשלימות וכדאמ' גבי מעבד כמ"ש בפ' כלל גדול גבי בבא דהמפשיטו. ונלע"ד דמשום בונה ומסתת וכו' וכן חורש הוי בכל שהוא סמך להם דיני כתיבה דשתי אותיות הוו נמי כל שהוא ובפרט לר' יוסי דמחייב על שתי רשימות ואפי' לרבנן משכחת דברשימה כל דהו חייב כגון נטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן או נטלו לגגו של ד' ועשאו רי"ש אם הספר צריך לכך א"נ לאשמועי' דבשאר מלאכות כגון זורק או מוציא או בונה או חורש דבכל שהוא חייב לא בעינן יד ימין במלאכה וכדתנן לעיל פ' המצניע גבי הוצאה אבל גבי כתיבה בא להשמיענו דכתיבת שמאל לאו כתיבה היא אלא אי בשולט בשתי ידיו או כולה ר' יוסי היא כדכתיבנא כך נלע"ד. ובגמ' ס"פ הזורק גבי הזורק שתי אמות בשוגג שתי אמות במזיד שתי אמות בשוגג רבה אמר פטור אפילו לר"ג דהכא בסיף פירקין אם הוא מעביר שבידו לעמוד בסוף שתי אמות אמצעיות ורבא אמר חייב אפיי לרבנן דסוף פירקין אם הוא זורק שאין בידו לחזור כשנזכר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
3.
He who writes two letters, whether with his right hand or with his left hand, whether the same letter or two different letters or in two pigments, in any language, is liable. Rabbi Jose said: they made one liable for writing two letters only because [he makes] a mark, since this is how they would write on each board of the tabernacle, to know which its companion was. Rabbi Judah said: we find a short name [forming part] of a long name: “Shem” as part of “Shimon” or “Shmuel”, “Noah” as part of “Nahor”, “Dan” as part of “Daniel”, “Gad” as part of “Gaddiel”.
משנה ד
הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד, חַיָּב. כָּתַב בִּדְיוֹ, בְּסַם, בְּסִקְרָא, בְּקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם, עַל שְׁנֵי כָתְלֵי זָוִיּוֹת וְעַל שְׁנֵי לוּחֵי פִנְקָס, וְהֵן נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה, חַיָּב. הַכּוֹתֵב עַל בְּשָׂרוֹ, חַיָּב. הַמְסָרֵט עַל בְּשָׂרוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר:
ברטנורה
בסם. אורפימנ״ט בלע״ז:בסיקרא. מין אבן שצובע אדום:בקומוס. מין עפר וצבעו שחור. פ״א שרף אילן גומא בלע״ז:בקנקנתום. זא״ג בערבי, ובלע״ז ודריאו״לי:ובכל דבר שהוא רושם. לאתויי מים ששרו בהם עפצים, גאלי״ש בלע״ז, שהוא רושם שרשומו מתקיים:על ב׳ כותלי זויות. אחת במזרח ואחת בצפון, סמוכות זו לזו במקצוע:על ב׳ לוחי פנקס. ספר שהחנוני כותב בו חשבונותיו. ואע״ג דלאו על לוח א׳ הם, אם נהגין ונקראין זה עם זה כגון שכותבין על שני שפתי הלוחין הסמוכין זה לזה, חייב:הכותב על בשרו. בדיו:והמשרט על בשרו. בברזל עושה צורת אותיות בבשרו:רבי יהושע פוטר. ואפילו הוציא דם, לפי שאין דרך כתיבה בכך. והלכה כר׳ יהושע:
תוסופות יום טוב
הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב. לגופה לא צריכה דהא כבר תנן בס"פ דלעיל בזה הכלל כל [חייבי] חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה אלא משום דבעי למתני בסוף פירקין פלוגתא דר"ג ורבנן בכותב בשני העלמות להכי תנא ברישא הכותב בהעלם אחד חייב: בסם כו'. עיין משנה ב' פ"ב דמגילה. ומ"ש שם בס"ד:
ורבי יהושע פוטר. פי' הר"ב וכן הרמב"ם ואפי' הוציא דם. ועיין בפירושם לרפי"ד. ועוד דהכא לא מחייב רבי יהושע כיון שמחשבתו היתה למלאכת הכתיבה לא לחבול ולהוציא דם וכדתנן בסוף פרק ד' ממסכת כריתות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבונה לאחר שפי' התנא הוצאה. רצה לפרש נמי בסמוך לו מלאכת מכה בפטיש. מדנזכר ג"כ בסמוך לו בהכללים בפ"ז לעיל. מיהו משום דעיקר מכה בפטיש בבנין הוא. ומלאכת בנין שכיח טפי ממכה בפטיש. להכי מה דשכיח רגיל תנא להקדים (כתו' רפ"ק): כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא שכן במשכן קרש שנקבו תולעת סותמו בטפת עופרת: והמסתת (בעהויען). שמרבע או מחליק האבן. או עושה בו חריצין. וכולם תולדת מכה בפטיש: והמכה בפטיש הוא שם לכל גמר מלאכה. כמו מי לאחר שחצב רוב האבן ממחצבו. או שנסר רוב הקורה לחתכו הוא מכה עליהן מכה גדולה עם פטיש. והן נופלין. ונגמר מלאכת הכריתה: ובמעצד שהכה הכאה ההיא בקופיץ קטן: הקודח עושה נקב: כל שהוא אכולהו דלעיל קאי: זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת ר"ל שיש מקיימין כך ואין מוסיפים עליו: בשבת ר"ל בעשה אותה בשבת חייב: רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס (האממער) גדול: על הסדן (אמבוס): בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה אף שלא הכה על הדבר הנעשה. רק על הסדן. מתקן הוא בכך. שעי"ז מחליק הקורנס שלא יבקע הטס הדק. וכן היה במשכן: החורש לפי מה דנקט תנא עד השתא פי' סדר המלאכות. נקטינהו למפרע ממה שהזכירם לעיל (פ"ז) וא"כ הו"ל לפרש השתא כותב. ואפ"ה נקט חורש. מדדמי לבונה. דבשניהן דרך לחפור ולמלא גומות. [אב"י ועי' תוי"ט דכ' לפי שהוא הפך הבונה. שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר. וזה חופר גומא או מחסר דבר. ועל זה קשה הרי גם בחפירות בור שייך בונה. וכדאמרינן גבשושית ונטלה. בבית חייב משום בונה. ומרן שי' חיקן זה בלשונו הזהב. ודו"ק]. ותו דשניהן שוין בשיעורי בכ"ש: כל שהוא המנכש (יעטען). שתולש עשבים רעים מבין הצמחים: והמקרסם קוצץ ענפים יבשים מהאילן לתקנו: והמזרד ממעט ענפים שרבו. שמכחישין האילן. וכולן תולדת זורע: המלקט עצים קצוצים: אם לתקן שאספן לתקן הארץ דחייב משום חורש. ואם כדי לתקן הצמחי' שתחתיהן דחייב משום זורע: כל שהן אם להיסק דאז חייב משום מעמר: כדי לבשל ביצה קלה כשיעור גרוגרת והוא שליש מביצת תרנגולת (מג"א שס"ח) וכלעיל פ"ח נ"א. נ"ב. מיהו במתקן הקרקע עי"ז. הרי הו"ל פ"ר. ומחייב בכ"ש: הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו ודוקא בשולט בב' ידיו. דאל"כ בשמאל לא מחשב כתיבה: בין משם אחד ב' אלפין: בין משני שמות אלף בית: בין משני סממניות א' בדיו וא' בסקרא. א"נ ר"ל אפי' סמנים בעלמא (כציפפערן) וכדומה: בכל לשון ר"ל כל כתב של אומה ואומה: אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם נ"ל דר"ל אפי' רושם וסימן שלא הסכימו עליו שום אומה. אלא שבדה אותן מעצמו. אפ"ה חייב: שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו ברושם בעלמא שלא יתחלפו. דקרשים שבצפון אינן קדושים כאותן שבדרום שהיה שם המנורה. וכ"כ הקרוב קרוב לכותל מערבי נמי קדוש טפי: אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול ר"ל אפי' התכוון לכתוב תיבה גדולה. וכתב מקצתה והוא שם קטן נמי חייב. אף שלא נעשה עדיין מחשבתו. עכ"פ הרי גמר מלאכה. תדע וכי המתכוון לארוג בגד בת ק' אמה. יארוג כל השבת ולא יתחייב מדלא גמר כל המלאכה שהתכוון בה.: שם משמעון ושמואל אף דמ"ס זו סתומה וזו פתוחה. איהו ס"ל דכשר בכך. ולא קיי"ל כן (אלא דק"ל במה דקאמר בגמ' (שבת צ"ז ב') דבמתכוון לזרוק ח' וזרק ד' דחייב מדהיינו שם משמעון ומה ראי' מייתי משם משמעון דקיי"ל גבה באמת דפטור. וי"ל דרק לסימנא בעלמא נקטי' וכ"כ תוס' (כתובות ד"מ א' ד"ה כגון מילה) ואילה"ק למה לא קאמר הש"ס מדאשכחן דכוותי' בקרא. הו"ל כאפשר לקיימו במק"א. דפתוחה במקום סתומה מצינו (בנחמי' ב' פי"ג) וסתומה במקום פתוחה מצינו (בישעי' ט' פ"ו). ונו"ן כפופה בסוף מצינו (איוב ל"ח פ"א). נ"ל מדרק במעט מקומות אשכחנא כן. אין למדין ממנו. ונ"ל דנקט תנא שמעון ושמואל. בדרך לא זו אף זו. דלא מבעי' שם משמעון דב' הממי"ן נחין (בנח נראה). אלא אפי' שם משמואל. דבמלת שם המ"ם נחה. ובמלת שמואל נעה. אפ"ה חייב): הכותב שתי אותיות בהעלם אחד שלא נזכר ביניהן שחטא: כתב בדיו בסם מין אדמה: בסיקרא (ראטהעל) י"א (מענניג): בקומוס (גוממי): ובקנקנתום (פיטריאהל): ובכל דבר שהוא רושם שרשומו מתקיים לאתויי מי טריא. ועפצא (גאללאפפעל וואססער) בל"א: על שני כותלי זויות בזוית שהכתלים נוגעים שם יחד: ועל שני לוחי פנקס שכתבן על ב' גליונות סמוכין שבספר: והן נהגין זה עם זה אכותב בכתלים נמי קאי. שסמוכין כל כך עד שנקראין יחד ומלת נהגין מלשון והגית בם: המסרט על בשרו שחתך בבשרו צורת אותיות: רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר אפי' הוציא דם מדלא התכוון לחבלה. והו"ל פ"ר דלא ניחא לי': כתב במשקין שנעשו מפירות שעשוין לסחטן כענבים ותותים: במי פירות מפירות שאינן עשוין לסחטן: באבק דרבים שחקק באצבעו אותיות באבק שעל גבי רגליו מהדרך: באבק הסופרים שחקק באצבעו אותיות בעפרורית הקולמס שהיה מפוזר ע"ג שלחן הסופר: לאחר ידו שאחז הקולמוס בהפוך שיהא מקום החד שכותב בו. למעלה. והיפך גב היד וכתב: ברגלו בפיו ובמרפיקו שאחז הקולמס בקובדא שקורין עללענבאגען וכתב: כתב אות אחת סמוך לכתב שכבר היה כתוב אות א' מאתמול. וכתב אות א' בצדו. ונשלם תיבה: וכתב על גבי כתב שהעביר הקולמס על ב' אותיות וחידשם: נתכוין לכתוב חי"ת וכתכ שני זיינין שלא עשה גג המחברן יחד: אחד בארץ ואחד בקורה ר"ל כתב אות א' ע"ג רצפה ואחד על התקרה: כתב על שני כותלי הבית שלא בזוית. וה"ה בכותל א' ורחוקים זמ"ז: על שני דפי פנקס ר"ל בב' עברי לוח: ואין נהגין זה עם זה ר"ל שאינן נקראין יחד: כתב אות אחת נוטריקון שעשה סימן קו על האות. ועי"ז נקרא התיבה שלימה. כגון ק' קרבן. מ' מעשר. והבקיאין בכתיבה נקראין בלשון רומי (נאטאריוס) או נוטריקן. וע"י בקיאותן כותבין כך: רבי יהושע בן בתירא מחייב מדמובן שהוא תיבה שלימה: הכותב שתי אותיות בשתי העלמות שנודע לו בינתיים שחטא. וחזר ושכח וכתב אות ב': אחת שחרית ואחת בין הערבים ר"ל אפי' היה בין ההעלמות יום שלם. ששהה הרבה בינתיים. חייב: רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין ר"ג ס"ל אין ידיעה מועלת לחצי שיעור. שלא יצטרף. וחכמים ס"ל ידיעות מחלקות:
מלכת שלמה
כתב בדיו וכו'. ובירוש' כתב בדיו על עלי ירקות במשקין במי פירות על הלוח פטור עד שיכתוב דבר של קיימא על דבר של קיימא וכן ג"כ אין המוחק חייב עד שימחוק כתב העומד מעל דבר העומד:
על שני כותלי זוית כצ"ל:
ר' אליעזר ביו"ד. ובגמ' בברייתא אמר להם ר' אליעזר לחכמים והלא בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשרו אמרו לו שוטה היה ואין מביאין ראיה מן השוטים ומתוך ברייתא זו משמע קצת דגרסי' וחכמים פוטרין וכן בגמ' בדפוס גם בפסקי הרא"ש ז"ל אמנם הרב אלפס והרמב"ם ז"ל נראה דגרסי ור' יהושע פוטר וכן בירושלמי וכן בנוסחת כ"י וכן בראבי"ה ז"ל:
4.
He who writes two letters in one state of unawareness is liable. He who writes with ink, arsenic, red chalk, gum, sulphate of copper or with anything that leaves a mark, on the angle of two walls, or on the two leaves of a ledger, and they [the two letters] are read together, is liable. He who writes on his flesh, he is liable. He who scratches a mark on his flesh: Rabbi Eliezer declares him liable to a sin-offering; But the sages exempt him.
משנה ה
כָּתַב בְּמַשְׁקִין, בְּמֵי פֵרוֹת, בַּאֲבַק דְּרָכִים, בַּאֲבַק הַסּוֹפְרִים, וּבְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם, פָּטוּר. לְאַחַר יָדוֹ, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, כָּתַב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לִכְתָב, וּכְתָב עַל גַּבֵּי כְתָב, נִתְכַּוֵּן לִכְתֹּב חֵי"ת וְכָתַב שְׁנֵי זַיְ"נִין, אֶחָד בָּאָרֶץ וְאֶחָד בַּקּוֹרָה, כָּתַב עַל שְׁנֵי כָתְלֵי הַבַּיִת, עַל שְׁנֵי דַפֵּי פִנְקָס וְאֵין נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה, פָּטוּר. כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטָרִיקוֹן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
ברטנורה
במשקין. שמשחירין, כמו מי תותים וכיוצא בהן:במי פירות. של כל שאר פירות:באבק דרכים. כגון שסרט באצבעו צורת אותיות על החול והאבק שבדרכים:באבק סופרים. עפרורית של קסת הסופר:לאחר ידו. על גב ידו, שאחז הקולמוס באצבעותיו והפך ידו וכתב:ובמרפקו. הפרק האמצעי שבזרוע:אות אחת סמוך לכתב. אצל אות כתובה זיווג לה אחת והשלימה לשתים:כתב על גבי כתב. העביר קולמוס על אותיות הכתובים כבר וחדשם:וכתב שני זיינין. שלא נראה הגג של חי״ת אלא שני הרגלים נראה כאילו הם שני זייני״ן:על שני כותלי הבית. שאינן במקצוע:על שני דפי פנקס. שעשויין עמודים עמודים, כתב אות אחת בעמוד זה ואות אחת בעמוד זה, ואינו יכול לקרבן אא״כ יחתוך מה שמפסיק ביניהן. ותנא ברישא כותלי הבית המרוחקים זה מזה והדר תני דפי פנקס, ולא זו אף זו קתני:אות אחת על שם נוטריקון. שעושה סימן נקודה עליה ומבינים מאותה האות תיבה שלימה, כגון קו״ף קרבן, מ״ם מעשר, תי״ו תרומה:רבי יהושע בן בתירא אומר חייב. כיון שהכל מבינים מאותה האות תיבה שלימה, כאילו כתב אותיות של כל התיבה:וחכמים פוטרין. שהרי לא כתב שתי אותיות. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
אחד בארץ ואחד בקורה. ר"ל כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה. הרמב"ם:
כתב אות אחת נוטריקון. פירש הר"ב כגון קו"ף קרבן וכו'. שבשעת הסכנה היו כותבין כן כדתנן במשנה י"א פ"ד ממסכת מעשר שני. וה"ה בכל זמן ובכל מקום שהסכימו עליו אנשי מקום ההוא שיהיה אות פלוני סימן לתיבה פלונית. [* ופירוש נוטריקון כתב התשבי כי בלשון יון ורומי קורין לסופר נוטאר"יו וכן פי' בערוך ודרך הסופרים לכתוב בקצרה לכן קורין לסימנים נוטריקון כלומר דרך סופרות [א) בתוי"ט ד"ק ספירות] בל"א קאנצליו"ש [ב) קאנצליו"ש (קאנצלייאיס)]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבונה לאחר שפי' התנא הוצאה. רצה לפרש נמי בסמוך לו מלאכת מכה בפטיש. מדנזכר ג"כ בסמוך לו בהכללים בפ"ז לעיל. מיהו משום דעיקר מכה בפטיש בבנין הוא. ומלאכת בנין שכיח טפי ממכה בפטיש. להכי מה דשכיח רגיל תנא להקדים (כתו' רפ"ק): כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא שכן במשכן קרש שנקבו תולעת סותמו בטפת עופרת: והמסתת (בעהויען). שמרבע או מחליק האבן. או עושה בו חריצין. וכולם תולדת מכה בפטיש: והמכה בפטיש הוא שם לכל גמר מלאכה. כמו מי לאחר שחצב רוב האבן ממחצבו. או שנסר רוב הקורה לחתכו הוא מכה עליהן מכה גדולה עם פטיש. והן נופלין. ונגמר מלאכת הכריתה: ובמעצד שהכה הכאה ההיא בקופיץ קטן: הקודח עושה נקב: כל שהוא אכולהו דלעיל קאי: זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת ר"ל שיש מקיימין כך ואין מוסיפים עליו: בשבת ר"ל בעשה אותה בשבת חייב: רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס (האממער) גדול: על הסדן (אמבוס): בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה אף שלא הכה על הדבר הנעשה. רק על הסדן. מתקן הוא בכך. שעי"ז מחליק הקורנס שלא יבקע הטס הדק. וכן היה במשכן: החורש לפי מה דנקט תנא עד השתא פי' סדר המלאכות. נקטינהו למפרע ממה שהזכירם לעיל (פ"ז) וא"כ הו"ל לפרש השתא כותב. ואפ"ה נקט חורש. מדדמי לבונה. דבשניהן דרך לחפור ולמלא גומות. [אב"י ועי' תוי"ט דכ' לפי שהוא הפך הבונה. שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר. וזה חופר גומא או מחסר דבר. ועל זה קשה הרי גם בחפירות בור שייך בונה. וכדאמרינן גבשושית ונטלה. בבית חייב משום בונה. ומרן שי' חיקן זה בלשונו הזהב. ודו"ק]. ותו דשניהן שוין בשיעורי בכ"ש: כל שהוא המנכש (יעטען). שתולש עשבים רעים מבין הצמחים: והמקרסם קוצץ ענפים יבשים מהאילן לתקנו: והמזרד ממעט ענפים שרבו. שמכחישין האילן. וכולן תולדת זורע: המלקט עצים קצוצים: אם לתקן שאספן לתקן הארץ דחייב משום חורש. ואם כדי לתקן הצמחי' שתחתיהן דחייב משום זורע: כל שהן אם להיסק דאז חייב משום מעמר: כדי לבשל ביצה קלה כשיעור גרוגרת והוא שליש מביצת תרנגולת (מג"א שס"ח) וכלעיל פ"ח נ"א. נ"ב. מיהו במתקן הקרקע עי"ז. הרי הו"ל פ"ר. ומחייב בכ"ש: הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו ודוקא בשולט בב' ידיו. דאל"כ בשמאל לא מחשב כתיבה: בין משם אחד ב' אלפין: בין משני שמות אלף בית: בין משני סממניות א' בדיו וא' בסקרא. א"נ ר"ל אפי' סמנים בעלמא (כציפפערן) וכדומה: בכל לשון ר"ל כל כתב של אומה ואומה: אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם נ"ל דר"ל אפי' רושם וסימן שלא הסכימו עליו שום אומה. אלא שבדה אותן מעצמו. אפ"ה חייב: שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו ברושם בעלמא שלא יתחלפו. דקרשים שבצפון אינן קדושים כאותן שבדרום שהיה שם המנורה. וכ"כ הקרוב קרוב לכותל מערבי נמי קדוש טפי: אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול ר"ל אפי' התכוון לכתוב תיבה גדולה. וכתב מקצתה והוא שם קטן נמי חייב. אף שלא נעשה עדיין מחשבתו. עכ"פ הרי גמר מלאכה. תדע וכי המתכוון לארוג בגד בת ק' אמה. יארוג כל השבת ולא יתחייב מדלא גמר כל המלאכה שהתכוון בה.: שם משמעון ושמואל אף דמ"ס זו סתומה וזו פתוחה. איהו ס"ל דכשר בכך. ולא קיי"ל כן (אלא דק"ל במה דקאמר בגמ' (שבת צ"ז ב') דבמתכוון לזרוק ח' וזרק ד' דחייב מדהיינו שם משמעון ומה ראי' מייתי משם משמעון דקיי"ל גבה באמת דפטור. וי"ל דרק לסימנא בעלמא נקטי' וכ"כ תוס' (כתובות ד"מ א' ד"ה כגון מילה) ואילה"ק למה לא קאמר הש"ס מדאשכחן דכוותי' בקרא. הו"ל כאפשר לקיימו במק"א. דפתוחה במקום סתומה מצינו (בנחמי' ב' פי"ג) וסתומה במקום פתוחה מצינו (בישעי' ט' פ"ו). ונו"ן כפופה בסוף מצינו (איוב ל"ח פ"א). נ"ל מדרק במעט מקומות אשכחנא כן. אין למדין ממנו. ונ"ל דנקט תנא שמעון ושמואל. בדרך לא זו אף זו. דלא מבעי' שם משמעון דב' הממי"ן נחין (בנח נראה). אלא אפי' שם משמואל. דבמלת שם המ"ם נחה. ובמלת שמואל נעה. אפ"ה חייב): הכותב שתי אותיות בהעלם אחד שלא נזכר ביניהן שחטא: כתב בדיו בסם מין אדמה: בסיקרא (ראטהעל) י"א (מענניג): בקומוס (גוממי): ובקנקנתום (פיטריאהל): ובכל דבר שהוא רושם שרשומו מתקיים לאתויי מי טריא. ועפצא (גאללאפפעל וואססער) בל"א: על שני כותלי זויות בזוית שהכתלים נוגעים שם יחד: ועל שני לוחי פנקס שכתבן על ב' גליונות סמוכין שבספר: והן נהגין זה עם זה אכותב בכתלים נמי קאי. שסמוכין כל כך עד שנקראין יחד ומלת נהגין מלשון והגית בם: המסרט על בשרו שחתך בבשרו צורת אותיות: רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר אפי' הוציא דם מדלא התכוון לחבלה. והו"ל פ"ר דלא ניחא לי': כתב במשקין שנעשו מפירות שעשוין לסחטן כענבים ותותים: במי פירות מפירות שאינן עשוין לסחטן: באבק דרבים שחקק באצבעו אותיות באבק שעל גבי רגליו מהדרך: באבק הסופרים שחקק באצבעו אותיות בעפרורית הקולמס שהיה מפוזר ע"ג שלחן הסופר: לאחר ידו שאחז הקולמוס בהפוך שיהא מקום החד שכותב בו. למעלה. והיפך גב היד וכתב: ברגלו בפיו ובמרפיקו שאחז הקולמס בקובדא שקורין עללענבאגען וכתב: כתב אות אחת סמוך לכתב שכבר היה כתוב אות א' מאתמול. וכתב אות א' בצדו. ונשלם תיבה: וכתב על גבי כתב שהעביר הקולמס על ב' אותיות וחידשם: נתכוין לכתוב חי"ת וכתכ שני זיינין שלא עשה גג המחברן יחד: אחד בארץ ואחד בקורה ר"ל כתב אות א' ע"ג רצפה ואחד על התקרה: כתב על שני כותלי הבית שלא בזוית. וה"ה בכותל א' ורחוקים זמ"ז: על שני דפי פנקס ר"ל בב' עברי לוח: ואין נהגין זה עם זה ר"ל שאינן נקראין יחד: כתב אות אחת נוטריקון שעשה סימן קו על האות. ועי"ז נקרא התיבה שלימה. כגון ק' קרבן. מ' מעשר. והבקיאין בכתיבה נקראין בלשון רומי (נאטאריוס) או נוטריקן. וע"י בקיאותן כותבין כך: רבי יהושע בן בתירא מחייב מדמובן שהוא תיבה שלימה: הכותב שתי אותיות בשתי העלמות שנודע לו בינתיים שחטא. וחזר ושכח וכתב אות ב': אחת שחרית ואחת בין הערבים ר"ל אפי' היה בין ההעלמות יום שלם. ששהה הרבה בינתיים. חייב: רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין ר"ג ס"ל אין ידיעה מועלת לחצי שיעור. שלא יצטרף. וחכמים ס"ל ידיעות מחלקות:
מלכת שלמה
ובאבק סופרים. פי' בערוך אם הסופר מכתש סממני הדיו ועף מהן אבק על הקלף וכתב באצבעו על האבק פי' אחר אבק סופרים שמשימין על הכתיבה להשחירה ע"כ:
כתב [אות] אחת סמוך לכתב. ובגמ' מתני' דלא כר' אליעזר דאי כר' אליעזר האמר אחד על האריג חייב:
כתב על גבי כתב. מתני' דלא כר' יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלי"ת מעביר עליו קולמס ומקדשו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אין השם מן המובחר:
נתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן פטור. גמ' תנא נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב ומתני' דקתני פטור דוקא כגון שני זייני"ן דאכתי בעי לזיוני ראשי הזייני"ן בתגין שלהם ותוספתא מיירי בשאר אותיות דלא בעו זיון ומש"ה חייב ובהכי ניחא מה שהקשו תוס' ז"ל וא"ת מאי איריא דנקט תנא נתכוין לכתוב חי"ת אפי' נתכוין לכתוב שני זייני"ן וכתב בלא זיון פטור ותרצו דנקט נתכוין לכתוב חי"ת לרבותא דדוקא כתב שני זייני"ן דבעי זיון פטור אבל כתב שתי אותיות אחרות דלא בעי זיון חייב ואע"ג דהשתא מיהא לאחת הוא דמתכוין עכ"ל ז"ל:
על שני כותלי הבית על שני דפי פנקס. וה"ה בכותל אחד או בדף אחד רחוק זה מזה:
פטור. אבל אסור וכן כתב הרוקח ז"ל בסימן פ"ה:
כתב אות אחת נוטריקון. ובגמ' מפרש נוטריקין מן התורה מנין:
ר' יהושע בן בתירא מחייב. בנוסחת כ"י ר' יהודה וכן ברב אלפס:
5.
If he wrote with liquids, or with fruit juice, on the dust of the road, or on writer’s powder, or with anything that cannot endure, he is exempt. [If he wrote] with the back of his hand, with his foot, with his mouth, or with his elbow; If he wrote one letter near [other] writing, If he wrote on top of other writing; If he intended to write a cheth but wrote two zayyinin; [If he wrote] one [letter] on the ground and another on a beam; If he wrote on two walls of the house, or on two leaves of a ledger which are not read together, he is exempt. If he wrote one letter as an abbreviation: Rabbi Joshua ben Bathyra declares him liable, But the sages exempt him.
משנה ו
הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁנֵי הֶעְלֵמוֹת, אַחַת שַׁחֲרִית וְאַחַת בֵּין הָעַרְבַּיִם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
ברטנורה
בשתי העלמות. לאחר שכתב אות אחת בשוגג נודע לו שעבר, וחזר ונעלם ממנו ושגג וכתב אות שניה בצדה:אחת בשחרית ואחת בין הערבים. כיון דהוי ליה שהות בינתים כדי לידע הוה ליה כשתי העלמות:רבן גמליאל מחייב. דסבר אין ידיעה לחצי שיעור לחלק שלא יצטרף עמו החצי האחר:וחכמים פוטרין. דסברי הידיעה שבין שני חצאי שיעור מחלקת ביניהם ולא נעשה כאילו היו שני חצאי שיעור בהעלם אחת. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
אחת שחרית ואחת בין הערבים פי' הר"ב כיון דה"ל שהות בינתיים וכו' וקשיא לי ממ"נ אי איירינן בזדון שבת ושגגות מלאכות הא מפרש"י ברפ"ז דאפי' ימים שבינתיים לא הוי ידיעה לחלק. ואי בזדון מלאכות ושגגת שבת הא לא אמרינן התם אלא ימים שבינתיים הווין ידיעה שא"א שלא שמע וכו' ומשמע דדוקא ימים דהיינו ששת ימים שבין שבת לשבת אבל משחרית לערבית לא ותדע דאלת"ה א"כ העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ויודע עיקר שבת שאינו חייב אלא על כל שבת ושבת. הרי אתה יכול למצוא שיתחייב על כל שבת שתי חטאות אם עשה שחרית וערבית ובתוס' הקשו דה"ל לפרש שיעור השהות כלומר דשחרית ובין הערבים אינו שיעור מפורש ועוד הקשו מגמ' דהתם וכתבו דנראה דמיירי שידע בינתיים ואחת שחרית ואחת ערבית נקט לרבותא דאע"ג דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בינתים מחייב ר"ג ע"כ:
רבי גמליאל מחייב. פי' הר"ב דסבר אין ידיעה וכו' גמ'. וכתבו התוס' נראה דטעמו משום דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ג) או הודע אליו חטאתו ידיעת חטאת הוא דשמה ידיעה אבל ידיעה דלאו חטאת לאו שמה ידיעה:
וחכמים פוטרין. עיין מ"ש בס"ד בס"פ דלעיל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
הבונה לאחר שפי' התנא הוצאה. רצה לפרש נמי בסמוך לו מלאכת מכה בפטיש. מדנזכר ג"כ בסמוך לו בהכללים בפ"ז לעיל. מיהו משום דעיקר מכה בפטיש בבנין הוא. ומלאכת בנין שכיח טפי ממכה בפטיש. להכי מה דשכיח רגיל תנא להקדים (כתו' רפ"ק): כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא שכן במשכן קרש שנקבו תולעת סותמו בטפת עופרת: והמסתת (בעהויען). שמרבע או מחליק האבן. או עושה בו חריצין. וכולם תולדת מכה בפטיש: והמכה בפטיש הוא שם לכל גמר מלאכה. כמו מי לאחר שחצב רוב האבן ממחצבו. או שנסר רוב הקורה לחתכו הוא מכה עליהן מכה גדולה עם פטיש. והן נופלין. ונגמר מלאכת הכריתה: ובמעצד שהכה הכאה ההיא בקופיץ קטן: הקודח עושה נקב: כל שהוא אכולהו דלעיל קאי: זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת ר"ל שיש מקיימין כך ואין מוסיפים עליו: בשבת ר"ל בעשה אותה בשבת חייב: רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס (האממער) גדול: על הסדן (אמבוס): בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה אף שלא הכה על הדבר הנעשה. רק על הסדן. מתקן הוא בכך. שעי"ז מחליק הקורנס שלא יבקע הטס הדק. וכן היה במשכן: החורש לפי מה דנקט תנא עד השתא פי' סדר המלאכות. נקטינהו למפרע ממה שהזכירם לעיל (פ"ז) וא"כ הו"ל לפרש השתא כותב. ואפ"ה נקט חורש. מדדמי לבונה. דבשניהן דרך לחפור ולמלא גומות. [אב"י ועי' תוי"ט דכ' לפי שהוא הפך הבונה. שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר. וזה חופר גומא או מחסר דבר. ועל זה קשה הרי גם בחפירות בור שייך בונה. וכדאמרינן גבשושית ונטלה. בבית חייב משום בונה. ומרן שי' חיקן זה בלשונו הזהב. ודו"ק]. ותו דשניהן שוין בשיעורי בכ"ש: כל שהוא המנכש (יעטען). שתולש עשבים רעים מבין הצמחים: והמקרסם קוצץ ענפים יבשים מהאילן לתקנו: והמזרד ממעט ענפים שרבו. שמכחישין האילן. וכולן תולדת זורע: המלקט עצים קצוצים: אם לתקן שאספן לתקן הארץ דחייב משום חורש. ואם כדי לתקן הצמחי' שתחתיהן דחייב משום זורע: כל שהן אם להיסק דאז חייב משום מעמר: כדי לבשל ביצה קלה כשיעור גרוגרת והוא שליש מביצת תרנגולת (מג"א שס"ח) וכלעיל פ"ח נ"א. נ"ב. מיהו במתקן הקרקע עי"ז. הרי הו"ל פ"ר. ומחייב בכ"ש: הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו ודוקא בשולט בב' ידיו. דאל"כ בשמאל לא מחשב כתיבה: בין משם אחד ב' אלפין: בין משני שמות אלף בית: בין משני סממניות א' בדיו וא' בסקרא. א"נ ר"ל אפי' סמנים בעלמא (כציפפערן) וכדומה: בכל לשון ר"ל כל כתב של אומה ואומה: אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם נ"ל דר"ל אפי' רושם וסימן שלא הסכימו עליו שום אומה. אלא שבדה אותן מעצמו. אפ"ה חייב: שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו ברושם בעלמא שלא יתחלפו. דקרשים שבצפון אינן קדושים כאותן שבדרום שהיה שם המנורה. וכ"כ הקרוב קרוב לכותל מערבי נמי קדוש טפי: אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול ר"ל אפי' התכוון לכתוב תיבה גדולה. וכתב מקצתה והוא שם קטן נמי חייב. אף שלא נעשה עדיין מחשבתו. עכ"פ הרי גמר מלאכה. תדע וכי המתכוון לארוג בגד בת ק' אמה. יארוג כל השבת ולא יתחייב מדלא גמר כל המלאכה שהתכוון בה.: שם משמעון ושמואל אף דמ"ס זו סתומה וזו פתוחה. איהו ס"ל דכשר בכך. ולא קיי"ל כן (אלא דק"ל במה דקאמר בגמ' (שבת צ"ז ב') דבמתכוון לזרוק ח' וזרק ד' דחייב מדהיינו שם משמעון ומה ראי' מייתי משם משמעון דקיי"ל גבה באמת דפטור. וי"ל דרק לסימנא בעלמא נקטי' וכ"כ תוס' (כתובות ד"מ א' ד"ה כגון מילה) ואילה"ק למה לא קאמר הש"ס מדאשכחן דכוותי' בקרא. הו"ל כאפשר לקיימו במק"א. דפתוחה במקום סתומה מצינו (בנחמי' ב' פי"ג) וסתומה במקום פתוחה מצינו (בישעי' ט' פ"ו). ונו"ן כפופה בסוף מצינו (איוב ל"ח פ"א). נ"ל מדרק במעט מקומות אשכחנא כן. אין למדין ממנו. ונ"ל דנקט תנא שמעון ושמואל. בדרך לא זו אף זו. דלא מבעי' שם משמעון דב' הממי"ן נחין (בנח נראה). אלא אפי' שם משמואל. דבמלת שם המ"ם נחה. ובמלת שמואל נעה. אפ"ה חייב): הכותב שתי אותיות בהעלם אחד שלא נזכר ביניהן שחטא: כתב בדיו בסם מין אדמה: בסיקרא (ראטהעל) י"א (מענניג): בקומוס (גוממי): ובקנקנתום (פיטריאהל): ובכל דבר שהוא רושם שרשומו מתקיים לאתויי מי טריא. ועפצא (גאללאפפעל וואססער) בל"א: על שני כותלי זויות בזוית שהכתלים נוגעים שם יחד: ועל שני לוחי פנקס שכתבן על ב' גליונות סמוכין שבספר: והן נהגין זה עם זה אכותב בכתלים נמי קאי. שסמוכין כל כך עד שנקראין יחד ומלת נהגין מלשון והגית בם: המסרט על בשרו שחתך בבשרו צורת אותיות: רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר אפי' הוציא דם מדלא התכוון לחבלה. והו"ל פ"ר דלא ניחא לי': כתב במשקין שנעשו מפירות שעשוין לסחטן כענבים ותותים: במי פירות מפירות שאינן עשוין לסחטן: באבק דרבים שחקק באצבעו אותיות באבק שעל גבי רגליו מהדרך: באבק הסופרים שחקק באצבעו אותיות בעפרורית הקולמס שהיה מפוזר ע"ג שלחן הסופר: לאחר ידו שאחז הקולמוס בהפוך שיהא מקום החד שכותב בו. למעלה. והיפך גב היד וכתב: ברגלו בפיו ובמרפיקו שאחז הקולמס בקובדא שקורין עללענבאגען וכתב: כתב אות אחת סמוך לכתב שכבר היה כתוב אות א' מאתמול. וכתב אות א' בצדו. ונשלם תיבה: וכתב על גבי כתב שהעביר הקולמס על ב' אותיות וחידשם: נתכוין לכתוב חי"ת וכתכ שני זיינין שלא עשה גג המחברן יחד: אחד בארץ ואחד בקורה ר"ל כתב אות א' ע"ג רצפה ואחד על התקרה: כתב על שני כותלי הבית שלא בזוית. וה"ה בכותל א' ורחוקים זמ"ז: על שני דפי פנקס ר"ל בב' עברי לוח: ואין נהגין זה עם זה ר"ל שאינן נקראין יחד: כתב אות אחת נוטריקון שעשה סימן קו על האות. ועי"ז נקרא התיבה שלימה. כגון ק' קרבן. מ' מעשר. והבקיאין בכתיבה נקראין בלשון רומי (נאטאריוס) או נוטריקן. וע"י בקיאותן כותבין כך: רבי יהושע בן בתירא מחייב מדמובן שהוא תיבה שלימה: הכותב שתי אותיות בשתי העלמות שנודע לו בינתיים שחטא. וחזר ושכח וכתב אות ב': אחת שחרית ואחת בין הערבים ר"ל אפי' היה בין ההעלמות יום שלם. ששהה הרבה בינתיים. חייב: רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין ר"ג ס"ל אין ידיעה מועלת לחצי שיעור. שלא יצטרף. וחכמים ס"ל ידיעות מחלקות:
מלכת שלמה
הכותב שתי אותיות וכו'. בפ' אמרו לו איכא מאן דס"ל התם דר"א ס"ל כר"ג דאין ידיעה לחצי שיעור:
אחת בשחרית ואחת בין הערבים. פי' בקונטרס הא דנקט אות א' שחרית ואות א' בין הערבים כיון דהוי שיעור בינתיים כדי לידע חשוב כשתי העלמות. ואין נראה חדא דהו"ל לפרושי שיעור שהות ועוד דאמרינן לעיל בגמ' כתב אות א' בצפורי ואות אחת בטבריא חייב אע"ג דמסתמא יש שהות כדי לידע. ונראה דמיירי שידע בינתיים ואחת שחרית וא' בין הערבים דנקט לרבותא דאע"ג דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בינתים מחייב ר"ג. תוס' ז"ל. ורבינו עובדיה ז"ל נראה דארכבה אתרי רכשי שפי' פי' רש"י ז"ל ותוס' ז"ל ואפשר לומר דרש"י ז"ל ס"ל דשתי העלמות הוי בבא בפני עצמה והדר תני אחת בשחרית ואחת בין הערבים דאע"ג דדמי להעלם א' פטריה ליה רבנן ומ"מ קושיות תוס' ז"ל במקומן עומדות ושמא ס"ל לרש"י דמשחרית ועד בין הערבים הוי שיעורא ותוס' ס"ל דהא לא מיקרי שיעור מפורש ולקושיא האחרת ג"כ מצפורי ועד טבריא אין השהות הנזכר בינתים ולכך חייב ודוחק:
וחכמים פוטרין. מקרבן אבל מכין אותו מכת מרדות. הרמב"ם ז"ל:
סליק פירקא
6.
He who writes two letters in two states of unawareness, one in the morning and one in the evening: Rabban Gamaliel declares him liable; But the sages exempt him.
