Mishnayos Club 6/20/2024




Mishnah

משנה א
טְבוּל יוֹם וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, אֵינָן חוֹלְקִים בַּקֳּדָשִׁים לֶאֱכֹל לָעָרֶב. אוֹנֵן, נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ מַקְרִיב, וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכֹל לָעָרֶב. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָעֲבוֹדָה, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר. וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ בַּבָּשָׂר, אֵין לוֹ בָעוֹרוֹת. אֲפִלּוּ טָמֵא בִשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים וְטָהוֹר בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים, אֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז), הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה:
ברטנורה טבול יום. שטבל ועלה ולא העריב שמשו:ומחוסר כפורים. כגון זב ומצורע ויולדת שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו כפרתן:אינן חולקים בקדשים. הואיל ואין ראויין לאכילה אין חולקים לאכול לערב כשיטהרו, דכתיב (ויקרא ו׳:י״ט) הכהן המחטא אותה יאכלנה, כהן הראוי לחטוי חולק, שאינו ראוי לחטוי אינו חולק. ואי אפשר לומר כהן שאינו ראוי לחטוי בשעת הקרבה אינו אוכל, דהא איכא קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל, אלא על כרחך יאכלנה דאמר קרא יחלוק בה כדי לאכול ממנה קאמר, ומדאפקה קרא לחלוקה בלשון אכילה, שמע מינה דכהן הראוי לאכילה חולק, שאין ראוי לאכילה אינו חולק. הלכך בעלי מומין חולקין, שאע״פ שאין ראויין לחטוי, ראויין הן לאכילה, כדכתיב (שם כ״א) ומן הקדשים יאכל:אונן נוגע. והוא שטבל ולא הסיח דעתו מן הטבילה כל זמן שהוא אונן. שאם הסיח דעתו ונגע, אפילו לאחר שטבל פסל:וכל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר. חוץ מבעלי מומין שאע״פ שאינן ראויין לעבודה חולקים בבשר, דרבינהו קרא בהדיא, דכתיב (שם) לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו׳, וכתיב (שם ו׳) כל זכר בבני אהרן יאכלנה, לרבות בעלי מומין למחלוקת, אי לאכילה הרי כבר אמור ומן הקדשים יאכל:וטהור בשעת הקטר חלבים. שהוא כל הלילה. כגון שטבל וטהר בהערב שמש:אינו חולק. שאין הכהן חולק בקדשים עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים, ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק:
תוסופות יום טוב אינן חולקים בקדשים. כתב הר"ב דכתיב הכהן כו' כהן הראוי לחטוי חולק. דמחטא יאכל שאינו מחטא לא יאכל אי אפשר לומר שהרי כל המשמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין [ברייתא] [צ"ל כדאיתא] בגמרא. ומ"ש הר"ב בשעת הקרבה ללא צורך כתב כן דבסיפא מתניא בהדיא ועוד דה"ל לפרש כן בתחלה. ומ"ש הר"ב דהא איכא קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל פירש"י קטן פסול לעבודה. דנפקא לן (ויקרא כ"א) מאיש מזרעך לדורות' בהכל שוחטין [ד' כ"ד.] בסופיה. ובקדשים אוכל דאמרינן במנחות [ד' ע"ג] איש כאחיו. איש חולק ואין קטן חולק. ומדאמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל. ועוד כל זכר כתיב. ע"כ: לערב. משום טבול יום קתני לה. דאי מחוסר כפורים לא בעי אלא טבילה כדמוכח מתניתין ג' פ"ג דחגיגה. וכמ"ש במ"ה פי"א דפרה: אונן נוגע. פירש הר"ב והוא שטבל ולא הסיח דעתו וכו' וכ"פ הרמב"ם ומסיים וכן מחוסר כפורים. ומפירושם דהכא הקשיתי לשאול על פירושם במ"ג פ"ג דחגיגה. ועכשיו כשבא לידי נוסחת ארץ ישראל מצאתי שהוגה בל' הרמב"ם דהכא שבמקום שכתב ליגע צ"ל לאכול. והא דכתב ע"מ שלא יסיח וכו'. עד וכן מחוסר כפורים נמחק וגרס הכי ומותר לו ליגע אפילו קודם טבילה כמ"ש בכאן. ואמרו באכילה מעלה עשו רבנן בנגיעה לא עשו מעלה אמנם מחוסר כפורים פוסל את הקדש אם נוגע בו. ובספרא והבשר אשר יגע בכל טמא אפילו במחוסר כפורים ע"כ. [*ומכל מקום לשונו שבהלכות אבות הטומאות אינו כן והעתקתיו שם בחגיגה] ועיין במ"ב פ"ב דטהרות ועוד אאריך בזה בס"ד במ"ז פרק בתרא דנדה: ואינו חולק לאכול לערב. גמרא מפלג הוא דלא פליג וכי מזמנים ליה אכיל ורמינהו אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים [ספ"ח דפסחים] אמר רב ירמיה לא קשיא כאן. מתניתין דהכא. בפסח. איידי דאכיל פסח אכיל נמי קדשים. והתם בפסחים בשאר ימות השנה. והכי קאמר אבל לא בקדשים של כל השנה. רב אסי אמר לא קשיא. כאן שמת לו מת בי"ד וקברו בי"ד. כאן שמת לו מת בי"ג וקברו בי"ד. יום קבורה לא תפיס לילו מדרבנן [כדפירש הר"ב במ"ה פ"ג דהוריות] גמרא: בעלי מומין בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין. דתלתא כל זכר כתיב. במנחה וחטאת ואשם. תרי לתם ונעשה בעל מום בין קבוע בין עובר וחד למעיקרו כדתניא בגמרא [דף ק"ב]. וכתבו התוספות תימה דלמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה. דאי מחד. הוה אמינא דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חולק. וי"ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חלוק בין אכילה לחלוקה דמסתמא ה"ה לבעל מום מעיקרו ע"כ. עיין מ"ש לקמן בסמוך: אבל לא מקריבין. בת"כ בעל מום עובר מנין ת"ל (שם) כל אשר יהיה בו מום לא יקריב: וכל שאינו ראוי לעבודה כו'. כתב הר"ב חוץ מבעלי מומין כו' דרבינהו קרא כו' כל זכר בבני אהרן יאכלנה לרבות בעלי מומין למחלוקת. הכי איתא בגמרא אפיסקא דבעלי מומין וכמ"ש בסמוך ואוקמתא קמייתא דריש פרקין. והא דכתב הר"ב לעיל מדאפקיה קרא לחלוקה בלשון אכילה כו' הלכך בעלי מומין חולקין הוא אוקמתא דרב יוסף בריש פרקין. ואפשר דלרב יוסף איצטריך ליה משום דלא תימא בעל מום מעיקרו לא אתרבי אלא לאכילה כתמיהת התוספות לעיל ובהכי ניחא דאף לרב יוסף קיימא הנך ברייתות דדרשי תלתא כל זכר לרבות ב"מ למחלוקת: וכל שאין לו בבשר כו'. שנאמר (שם ו) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה כך מצאתי: אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים. לשון הר"ב שאין הכהן חולק עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים ואם נטמא בין כך ובק כך אינו חולק. וכ"כ הרמב"ם. ולפ"ז י"ל דרבותא דאפילו קמ"ל דכ"ש איפכא כי טהור בזריקה וטמא בהקטר דטומאתו קרובה לשעת חלוק ואכילה. אלא דבגמרא לא אמרינן הכי אבל דייקי ממתניתין דהא טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים חולק ומתניתין דלא כאבא שאול. דתניא אבא שאול אומר. לעולם אינו אוכל עד שיהיה טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים דאמר קרא המקריב את דם השלמים ואת החלב דאפילו הקטר חלב נמי בעי. ולפי זה רבותא דאפילו לא קאי אלא משום דטהור בשעת הקטר חלבים. וא"ת הרמב"ם והר"ב למה פירשו כאבא שאול ונ"ל משום דבתר הכי בעי רב אשי. נטמא בינתים מהו [כלומר וטבל]. בשעת זריקה ובשעת הקטר חלבים בעינן. והאיכא. או דלמא עד שיהא טהור משעת [*זריקה עד שעת] הקטר חלבים.והך בעיא לא קאי אלא אליבא דאבא שאול וכן פירש"י. ומש"ה משמע ליה להרמב"ם דהלכתא כוותיה וכן העתיק בחבורו ספ"י מה' מה"ק להא דאבא שאול והבעיא דרב אשי. והכ"מ לא העיר בזה ומ"ש הר"ב והרמב"ם בפירושו עד שעת הקטר כן הוא בגמרא. ובחבורו העתיק עד אחר הקטר. והא דכתבו ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק. בחבורו כתב אם תפס אין מוציאין מידו משום דקאי בגמרא בתיקו:
יכין מלכת שלמה
1.
A tebul yom and one who lacks atonement do not share in sacrifices for consumption in the evening. An onen may handle [sacrifices], but he may not offer them, and he does not receive a share for consumption in the evening. Priests with blemishes, whether permanent or passing, receive a share and may eat [of the sacrifices] but they may not offer them. Whoever is not eligible for service does not share in the flesh. And he who does not share in the flesh does not share in the hides. Even if one was unclean when the blood was sprinkled but clean when the fats were burned [on the altar], he does not share in the flesh, for it is said: “he among the sons of Aaron, that offers the blood of the shelamim, and the fat, shall have the right thigh for a portion” (Leviticus 7:33).

משנה ב
כֹּל שֶׁלֹּא זָכָה הַמִּזְבֵּחַ בִּבְשָׂרָהּ, לֹא זָכוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), עֹלַת אִישׁ, עוֹלָה שֶׁעָלְתָה לְאִישׁ. עוֹלָה שֶׁנִּשְׁחֲטָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים, עוֹרָהּ לַכֹּהֲנִים. אֶחָד עוֹלַת הָאִישׁ וְאֶחָד עוֹלַת הָאִשָּׁה, עוֹרוֹתֵיהֶן לַכֹּהֲנִים:
ברטנורה כל שלא זכה המזבח בבשרה. כגון שאירע בה פסול קודם זריקה, דלא היתה לה שעת היתר למזבח:עורה לכהנים. הואיל וזכה המזבח בבשרה שהרי כשרה היא:ואחד עולת אשה. דכתיב והכהן המקריב את עולת איש, אין לי אלא עולת איש, עולת נשים ועבדים מנין, ת״ל עור העולה, ריבה. אם כן למה נאמר עולת איש, פרט למתפיס עולתו לבדק הבית שהעור קדוש:
תוסופות יום טוב כל שלא זכה המזבח בבשרה. פירש הר"ב כגון שאירע בה פסול קודם זריקה ואע"ג דבמ"ד תנן לאחר הפשטן עורותיהן לכהן. מתניתין בהווה דאין הפשט קודם זריקה. פירש"י מפני שאסור לשהות הדם כל כך. ומתניתין דלקמן אי אתרמי דאפשיט קודם זריקה ונפסל הבשר וזרק הדם עורותיהם לכהנים שהדם מרצה על העור בפני עצמו. אוקימתא דאביי בגמרא. ופסק הרמב"ם בסוף [פי"ט] הלכות פסולי המוקדשין. עורה לכהנים. ומה שאמר עולה שעלתה לאיש אינו ר"ל עלתה משום חובה אבל ר"ל עלתה לגבי המזבח. הרמב"ם: ואחד עולת אשה. כתב הר"ב דעור העולה ריבה עולת נשים ועבדים הכי. תניא [בגמרא]. וכתבו התוספות דמחד קרא ממעטינן. דהא ילפינן מהדדי בג"ש דלה לה [כמ"ש בפ"ג דברכות [פ"ג]] ועיין מ"ש במ"ח פ"ק דר"ה. ומ"ש הר"ב דאיש פרט למתפיס עולתו לבדק הבית כלומר דמקרי עולת הקדש ולא עולת איש ולא אתמר בגמרא מה ראית לרבות נשים ועבדים ולהוציא עולת הקדש ונ"ל דמדחזינן שברוב דיני התורה הושוו אשה לאיש כמ"ש בספ"ק דקדושין [מ"ו]:
יכין מלכת שלמה
2.
Whenever the altar does not acquire its flesh, the priests do not acquire the hide, for it is said, “[And the priest that offers] any man’s olah [the priest shall have … the hide]” (Leviticus 7:8), [this means,] an olah which went up on the altar on behalf a man. If an olah was slaughtered under a different designation, although it does not count for its owner, its hide belongs to the priests. Whether [it be] a man’s olah or a woman's olah, the hide belong to the priests.

משנה ג
עוֹרוֹת קָדָשִׁים קַלִּים לַבְּעָלִים, וְעוֹרוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים לַכֹּהֲנִים. קַל וָחֹמֶר, מָה אִם עוֹלָה, שֶׁלֹּא זָכוּ בִבְשָׂרָהּ, זָכוּ בְעוֹרָהּ, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁזָּכוּ בִבְשָׂרָהּ, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּזְכּוּ בְעוֹרָהּ. אֵין מִזְבֵּחַ יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין לוֹ עוֹר מִכָּל מָקוֹם:
ברטנורה עורות קדשים קלים לבעלים. דכתיב עור העולה וגו׳, מה עולה קדשי קדשים אף כל קדשי קדשים:עורות קדשי קדשים. חטאות ואשמות לכהנים כדמפרש טעמא ואזיל:אין המזבח מוכיח. כלומר, אין לך לומר מזבח יוכיח שזכה בבשר העולה ולא זכה בעור, ואף אתה אל תתמה בקדשי קדשים שאע״פ שזכו כהנים בבשרן לא יזכו בעורן. אין זו הוכחה, שאין למזבח עור בכל מקום. אבל בכהנים מצינו שזכו בעור העולה, וקל וחומר שיזכו בעורות קדשי קדשים:
תוסופות יום טוב עורות קדשים קלים לבעלים. כתב הר"ב דכתיב עור העולה וכו' מה עולה וכו' בברייתא איתא הכי אין לי אלא עור העולה עורות קדשי קדשים מנין ת"ל עור העולה אשר הקריב. יכול שאני מרבה אף קדשים קלים ת"ל עולה מה עולה כו' ור' ישמעאל יליף ליה בק"ו כדתנן במתניתין [*וא"צ מיעוט לקדשים קלים דודאי דליכא למילף בק"ו מעולה אלא כל שהוא קדשי קדשים כמוה] ואני תמה על הר"ב כיון דבמתניתין בק"ו מייתי ליה מאי דוחקיה לפרש דיליף ליה מקרא. ואע"ג דאמרינן בגמרא. ות"ק נמי תיפוק ליה מדינא ומשני מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב ליה קרא היינו לת"ק דלא יליף ליה אלא מקרא אבל מתניתין דיליף בק"ו למאי נפקא מינה נימא דס"ל נמי דטרח קרא וכתב ליה. ועוד דאמרינן בגמרא דלרבי ישמעאל איצטריך ליה קרא לענין אחר. [*ומיהו נראה לפרש דאף הר"ב לא הקדים לכתוב דכתיב עור העולה וכו'. לרמוז על רישא דברייתא כלל. ולא נקט אלא משום סיפא בלבד. נ"ל]:
יכין מלכת שלמה
3.
The hides of less holy sacrifices belong to their owners. The hides of most holy sacrifices belong to the priest. This is a kal vehomer: if with an olah, even though they do not acquire its flesh they do acquire its hide, is it not logical that they acquire the hides of most holy sacrifices, when they do acquire their flesh? The altar does not refute [this argument], for it does not acquire the hide in any instance.

משנה ד
כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵרַע בָּהֶם פְּסוּל קֹדֶם לְהֶפְשֵׁטָן, אֵין עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן, עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לֹא רָאִינוּ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:
ברטנורה אין עורותיהן לכהנים. אלא נשרפים עם עורן:לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה. לאחר שהופשט אם נמצאת טריפה, אע״פ שפסול זה היה בו קודם הפשט, הואיל ולא ניכר עד לאחר הפשט:שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה. הא קמשמע לן ר׳ עקיבא דאפילו בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו, ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו, אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה, ואשמועינן ר״ע דהיכא דלא הוכר טריפתו עד לאחר הפשטו, שרייה שחיטתו והפשטו לעורו, כאילו נזרק דמו במקדש:יאותו הכהנים בעורו. ואינו נשרף:אין לא ראינו ראיה. שמא לא אירע בימיו שימצא טריפה לאחר הפשט, ואם אירע ושרפוהו הוא לא ראה:אלא יצא לבית השריפה. הואיל וקודם הפשט בא. והלכה כר׳ עקיבא בבכור בעל מום כשהתירו מומחה. אבל לא התירו מומחה, לא. והלכה כחכמים בבכור תמים, דבשר בקבורה והעור בשריפה:
תוסופות יום טוב שיאותו. וכן הל' במ"ו פ"ח דברכות ופירש הר"ב שיהנו: בעורו. אבל בבשרו לא. דאפילו לנכרי אסור דמידי דלא חזי לישראל. אסור להאכילו לנכרי. ואפי' לכלבי' אסור. והיינו טעמא. דדרשי' ואכלת. ולא לכלביך כלומר דבר שאינו עומד אלא לכלביך. אבל מידי דחזי לדידיה אשתרו לגמרי. כדתנן במ"ב פ"ה דבכורות. תוס' רפ"ח דף ע"א. ומ"ש הר"ב ואינו נשרף עיין מ"ש בזה לקמן: [*שיאותו הכהנים בעורו. וכתב הרב דהלכה כר"ע כו'. אבל לא התירו מומחה. לא. ומסיק הרא"ש שהוא בקבורה]: וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יוצא לבית השריפה. כתב הר"ב והלכה כחכמים בבכור תמים דבשר בקבורה והעור בשריפה. וכ"כ הרמב"ם. וכן כתבו עוד במ"ב פ"ב דעדיות. וכן הרמב"ם בחבורו פ"ג מהלכות בכורות [ה"י]. ובגמרא אר"ח בר אבא א"ר יוחנן הלכה כר"ע. ואף ר"ע לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא. והלכה כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשריפה. וכתב רש"י וז"ל העור בשריפה לא ידענא טעמא. ונראה בעיני דל"ג האי פירושא אלא ה"ג והלכה כחכמים ותו לא מידי. ותוספתא זו גירסת דתלמידי תרביצאי [פירש בערוך בתי מדרשות] היא וטעו במה ששנינו במשנתינו במלתייהו דרבנן יצא לבית השריפה. ואני אומר דרבנן לאו אדר"ע קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדר"ח קיימי דאיירי בקדשי מקדש. ע"כ. והיינו נמי דכתבו הרמב"ם והר"ב בבכור תמים. אלא דאכתי איכא בינייהו דלרש"י הכל בשריפה וכדאמרינן כל שפסולו בקדש בשריפה. וכתבו הר"ב בסוף תמורה. וס"ל לרש"י דאף הטריפה בכלל וכ"כ הרמב"ם עצמו בפ"ב מהלכות אסורי מזבח [הי"א] נשחטה ונמצאת טריפה הרי זו תצא לבית השריפה. ולפ"ז הא דבמ"ג פ"ט דמכילתין תנן טריפה בכלל שאין פסולן בקדש. ומשמע אפילו נשחטה ונמצאת טריפה. ותו תנן במסכת מנחות פ' התודה [מ"ג] שחטה ונמנאת טריפה לא קדש הלחם. וטעמא דלא היה פסולו בקדש לפיכך אין הקדש מקבלו ומסתברא דה"ה לענין לישרף. לאו כהלכתא נינהו. וקשיא על הרמב"ם מדידיה מהלכות אסורי מזבח אדידיה בה' בכורות ובפירושיו דהכא ועדיות דפסק דהבשר בקבורה דהיינו כמתניתין [ג' פ"ט] דמכילתין ודמנחות [*שאין טעם לחלק בין קדשי מקדש לקדשי גבולין בענין הזה וכדכתב רש"י]. ותו קשיא בהך פסקא גופיה מ"ט העור בשריפה כשהבשר בקבורה. והכ"מ לא העיר בכל זה ולי צ"ע. [*ומצאתי בתוספות פ"ה דבכורות סוף דף ל"ב שכתבו וז"ל אם היינו מחלקים בין נשחט שלא ע"פ מומחה לשאר פסול שאירע אחר שחיטה היתה מיושבת הגירסא אלא שנגרוס איפכא והלכה כחכמים בשר בשריפה ועור בקבורה ובזמן הזה הוא דקאמר שלא החמירו על העור לשורפו כמו הבשר. וא"ת מ"ש מהא דתנן בפ"ג דערלה [מ"ג] האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד. ידלק הבגד. וי"ל כדמשני סוף מסכת תמורה [ל"ב ע"ב] דמחלק בין שק לשער [וכתבתיו שם פ"ז מ"ה] ע"כ ועיין מ"ש בספרי ספר לחם חמודות במסכת בכורות פרק הלוקח בהמה סעיף ז'. והרא"ש מסיק דכולו טעון קבורה וע"פ פירוש רש"י מסיק כך:
יכין מלכת שלמה
4.
All sacrifices which became disqualified, before they were flayed, their hides do not belong to the priests. After they were flayed, their hides belong to the priests. Rabbi Hanina vice-chief of the priests said: Never in my life have I seen a hide go out to the place of burning. Rabbi Akiva said: we learn from his words that if one flays a firstling and it is found to be terefah, the priests have a right to its hide. But the sages say: “I have never seen” is not proof: rather, it [the hide] must go forth to the place of burning.

משנה ה
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים, בִּזְמַן שֶׁהֵם נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדֶּשֶׁן וּמְטַמְּאִין בְּגָדִים. וְאִם אֵינָן נִשְׂרָפִין כְּמִצְוָתָן, נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַבִּירָה וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּגָדִים:
ברטנורה פרים הנשרפין. פר כהן משיח, ופר העלם דבר של צבור, ופר של יום הכיפורים:ושעירים הנשרפים. שעיר יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה:נשרפין בבית הדשן. חוץ לשלש מחנות. ובבית עולמים, חוץ לירושלים. דכתיב בהו אל מחוץ למחנה, כלומר חוץ לשלש מחנות:מטמאין בגדים. לעסוקים בהם. כדכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ו) והשורף אותם יכבס בגדיו. וכל מקום שנאמר יכבס בגדיו, לא בלבד הבגדים שהוא לבוש טעונין כבוס, אלא כל בגד שהוא נוגע בו בעודו מחובר לטמא, נטמא וטעון כבוס:שלא כמצותן. כגון שנפסלו וטעונין שריפה כשאר פסולי המוקדשים:בבית הבירה. פעמים בעזרה ופעמים בהר הבית. כיצד, אירע בהן פסול קודם יציאתן מן העזרה בין קודם זריקה בין לאחר זריקה, נשרפין בבית הדשן הגדול שבעזרה. אירע בהן פסול אחר יציאתן מן העזרה, נשרפין בבית הדשן שבהר הבית, והוא בית המקדש:
תוסופות יום טוב נשרפים בבית הדשן. פירש הר"ב חוץ לג' מחנות כו' וע' מ"ש בפ"ה מ"ב: בבית הבירה. פירש הר"ב פעמים וכו' שבהר הבית והוא בה"מ. כלומר שהר הבית ג"כ בכלל המקדש הוא. ולפיכך נקרא בית הבירה שכל המקדש קרוי בירה כריש לקיש בגמרא. ועיין ריש פ"ק דתמיד ומ"ש שם:
יכין מלכת שלמה
5.
Bullocks which are burned and goats which are burned: when they are burned in fulfillment of their prescribed commandment, they are burned in the ash depository (bet hadeshen), and they defile garments. But when they are not burned in fulfillment of their commandment, they are burned in the bet habirah and they do not defile garments.

משנה ו
הָיוּ סוֹבְלִין אוֹתָם בְּמוֹטוֹת. יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ, הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים, עַד שֶׁיֵּצֵאוּ. יָצְאוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים, עַד שֶׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן. נִתַּךְ הַבָּשָׂר, אֵין הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְגָדִים:
ברטנורה היו סובלין אותן. את הנשרפים כמצותן, היו נושאין אותן במוטות להוציאן לבית שריפתן:הראשונים. בני אדם הנושאים במוט. אותן שבראש האחד יוצאים ראשונים, והאחרונים שבראש השני לא יצאו:ניתך הבשר. נגמרה שריפתן אין המסייע שוב בהן מטמא בגדים. אבל מקמי הכי כל המסייעין בשעת שריפה מטמאים בגדים, דכתיב והשורף אותם יכבס בגדיו, בשעת שריפה. יכול המסייע לאחר שנעשו אפר מטמא בגדים, תלמוד לומר אותם, אותם מטמא בגדים, נעשו אפר אינו מטמא בגדים. ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים עצמן אין מטמאין אדם ובגדים שנוגעים בהם, אלא המתעסק בשריפתן טמא מגזירת הכתוב. לדברי רבנן משיצאו הסובלים במוטות, ולדברי ר׳ שמעון משיוצת האור ברובן. ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב יצאו וכו'. מטמאין בגדים. הוא קבלה. וסמכוה למה שנאמר בפר העלם (ויקרא ד׳:י״ב) והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה. אמר כיון שיצאו חוץ למחנה אחת המתעסק בהם מטמא בגדים. ור"ל במחנה אחת. מחנה שכינה שהיא העזרה. הרמב"ם: ניתך הבשר אין השורף מטמא בגדים. ל' הר"ב נגמרה שריפתן אין המסייע כו'. כל המסייעין בשעת שריפה. וכן לשון הברייתא השורף מטמא בגדים. ולא המצית את האור ולא המסדר את המערכה. ואיזהו השורף. המסייע בשעת שריפה. ומסיים הרמב"ם בפ"ה מה' פרה אדומה כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש והחותה גחלים כדי שתבער האש וכיוצא בהן. ומ"ש הר"ב דכתיב והשורף כו'. יכול המסייע לאחר שנעשה אפר וכו'. יש לתמוה שהל"ל לאחר שניתך כלישנא דמתניתין. אבל הר"ב העתיק זה הלשון מהברייתא שבגמרא. ולא עיין בסיפא שהוזכר דברי ר"ש בזה הלשון. ניתך הבשר אין מטמאין בגדים. ואיכא בינייהו כדאמרינן בגמרא דשויא חרוכא. פירש"י דהוי ניתך הבשר ואפר מיהא לא הוי ע"כ. וז"ל הרמב"ם [בפירושו] ניתך נימס וניגר כאשר יהיה בתחלת השריפה. ע"כ. וכ"פ נמי דהא דלאחר שנעשו אפר הם דברי חכמים החולקים על ר"ש. ועיין במשנה ג' פ"ב דמעילה:
יכין מלכת שלמה
6.
They would carry them on staves [out of the Temple courtyard]. If those in front had passed outside the wall of the Temple courtyard, but those in the back had not [yet] gone out, those in front defile their garments, while those in the back do not defile their garments, until they go out. When they both go out, both defile their garments. Rabbi Shimon says: neither defile [their garments] until the fire is burning in the greater part of them. When the flesh is dissolved, he who burns [it] does not defile his garments.

קדשים זבחים פרק יב
Kodshim Zevachim Chapter 12