Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָאוֹרֵג שְׁלשָׁה חוּטִין בַּתְּחִלָּה וְאַחַת עַל הָאָרִיג, חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף, שִׁעוּרוֹ שְׁנֵי חוּטִין:
ברטנורה
רבי אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה. אם זו תחלת אריגתו של בגד אינו חייב עד שיארוג ג׳ חוטין, ואם מוסיף הוא על האריג שיעורו באחד דמצטרף עם השאר. ואין הלכה כר״א:
תוסופות יום טוב
האורג. אע"ג דהצד צבי ומלאכותיו נשנית בסמוך למלאכת הכותב אפ"ה הקדים לפרש דיני אורג ודכוותיה משום דדמיין בשיעורא דכותב בשתי אותיות חייב וכן אורג בשתים ואף ר"א ס"ל בשתים אלא דמחלק בין אלימי לקטיני כדאיתא בגמ'. [* עוד עי' בכריתות פ"ד מ"ב] ומשום דבאורג איכא פלוגתא הקדים לשנותה קודם העושה שתי בתי נירין כדי לסומכו לאינך דלית בהו פלוגתא ושיעורן נמי בשנים:
ואחת על האריג. ומתני' ה' דפי"ב כתב אות א' סמוך לכתב דלא כר"א כדאיתא התם בגמ' [* ועיין במשנה ב' בפ"ד דכריתות]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
רבי אליעזר אומר אע"ג דלעיל בפ"ז סמוך למלאכת כתב. נזכר צד צבי ומלאכתו. אפ"ה הכא סמך התנא לפרש דיני אורג אצל דיני כותב. מדדמו בשיעורייהו. דכותב בב' אותיות חייב. ואורג בב' חוטין: האורג שלשה חוטין בתחלה בתחלת אריגת הבגד: ואחת על האריג על הארוג כבר: וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף לאו בסוף האריג ממש. דבזה אפילו בחוט א' חייב לכ"ע. מדהשלים על ידו הבגד (כשבת ק"ד ב'). רק ר"ל על האריג: העושה שתי בתי נירין בנירין ר"ל שתים ב' עניבות שבעניבות (שבשעפמע) להיות לבתים לב' חוטי שתי שהניחן תוך העניבות ההם (עי' בל"ט מלאכות במלאכות ב' נירין) בקירוס ר"ל או שהשכיב ב' חוטי השתי בכלי הנקרא (קאמס). והוא כלי עם נקבים הרבה כמנין חוטי השתי. ומשכיבין כל חוט שתי בנקב אחר. דאחר שמשליך חוט הערב מהצד להצד בין חוטי השתי. מקיש האורג עם הקירוס על חוט הערב שהשליך. כדי להסמיכו ולתכפו אל שאר החוטין הארוגים כבר. (כלי זה נקרא בגמ' מצוביתא. לשון צבת. מדהוא צובת ותוכף החוט המושלך אל החוטים. והארוגים כבר): בנפה ר"ל או שהכניס ב' חוטי שתי במלאכת אריגת נפה (פיינעס זיעב): בכברה ובסל או שהכניס הב' חוטין באריגת כברה (גראבעס זיעב) או במלאכת הסל: והתופר שתי תפירות אע"ג דכל הל"ט מלאכות כבר נשנו לעיל בפ"ז. ולא הוצרך תנא לחזור לשנות רק אותן המלאכות שרצה לפרש בהן מידי. והרי תופר חוזר ומזכירו אע"ג דלא פי' בה מידי. ה"ט מדבעי להזכיר קורע. דרצה לפרש בה כמה מילי להכי חזר ותנא נמי תופר: הקורע בחמתו בכעסו: ועל מתו בצערו על מת שאינו חייב לקרוע עליו. דאל"כ מתקן היא: וכל המקלקלין פטורין והכי קיי"ל. חוץ מקורע בחמתו , דלרמב"ם חייב. דמתקן הוא אצל יצרו. ולרש"י וראב"ד כיון דאסור לקרוע בחמתו דהו"ל כעוע"ז (שבת ק"ה ב'). מקלקל הוא ופטור: והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן כמוחק ע"מ לכתוב במקומו. שיעורו במחק כל כך כדי לכתוב ב' אותיות במקומו: שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רוחב הסיט כפול ר"ל כדי שיטוה מאותו צמר חוט ארוך כהפסק שבין גודל לאצבע. שנקרא סיט כפיל. ונקרא כך. מדכפל בשיעורו ממרחק שיש בין אמה לאצבע שנקרא סיט: והאורג שני חוטין ב' חוטי ערב: שיעורו כמלא הסיט ברוחב הבגד: ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל (שראנק). ובצפור דרור (שפערלינג) בל"א מיירי. דבצדו לבית פטור. דאז אינו ניצוד עדיין: וצבי לבית חייב וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לבית ולחצר או או: ולביברין (טהיער גארטן): זה הכלל מחוסר צידה שקשה לתפסו שם. ואפילו בבית נעול. שאינו מגיעו בשחיה אחת ששוחה לתפסו שישוער ברוחב המקום ובמרוץ הקל של כל חי לפי מה שהוא: פטור כשצדו לשם. ועי' לעיל במלאכת צד: צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב אף שלא צדו לשם בידים: נעלו שנים פטורין דהו"ל ב' שעשאוהו: לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין דכיון דלא אפשר לצודו באחד הרי לכל א' מלאכה: ורבי שמעון פוטר אע"ג דכבר אשמעינן כן לעיל (פ"י מ"ה). קמ"ל התם אע"ג שאעפ"כ עשה כל אחד מלאכה והרי עכ"פ היה יכול כל אחד להוציא כשיעור שבהככר. אפ"ה ר"ש פוטר. וקמ"ל הכא לרבותא לרבנן אע"ג שכל המלאכה א"א רק ע"י ב' אפ"ה מחייבי: ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו ר"ל לפנים מהראשון תוך חלל הפתח. וממלא גם הוא הפתח. והוי כמו ב' דלתות. וכשנפתח הראשון עדיין הב' נעול: הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ולא ידע שצבי שם: ונמצא צבי שמור בתוכו דאין מחייבין אותו אח"כ לפתוח הדלת כשיוודע לו שצבי שם. כיון דממילא נשאר ניצד. ה"נ הו"ל ע"י ישיבת הראשון כאילו היה הצבי כבר קשור בבית. וע"י ישיבת השני הו"ל כאילו אח"כ נעל הבית. וע"י עמידת הראשון הו"ל כאילו הותר הצבי מקשורו. שאינו מחויב לפתוח הדלת אח"כ. כיון דממילא ניצד. ולהכי מותר אפילו לכתחילה (מג"א שט"ז):
מלכת שלמה
ר' אליעזר ביו"ד. ונלע"ד משום דבפ' הבונה תנן כתב אות אחת סמוך לכתב דסתמא דלא כר' אליעזר מש"ה סמך פ' האורג לדיני כתיבה ועוד מטעם שנכתוב בסמוך בשם תוס' ז"ל דכמו שהכותב בסוף ספר אחד מכ"ד ספרים אפי' אות אחת חייב כיון שהוא סוף הספר ה"נ האורג חוט אחד בסוף היריעה חייב כיון שעל ידו נשלמה אריגת הבגד. וכתבו רש"י והר"ן ז"ל ר' אליעזר אתי לפרושי שיעור אורג שמנו חכמים באבות מלאכות. ובגמי גרסי' כי אתא רב יצחק תני שתים והא אנן תנן שלש לא קשיא הא באלימי הא בקטיני. ובגמ' כריתות דף י"ט אמר רב יוסף ר' יוסי אליבא דר' אליעזר הכי מתני ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה ושנים על האריג חייב ופי' שם רש"י ז"ל ושנים על האריג כל השיעור הוא זה ובתחלה היינו טעמא דבעי שלשה משום דסתרו דשנים אינם מתקיימין ע"כ וכתבתי שם בסי' ב':
וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף. אור"י דה"ג ול"ג בין באמצע בין בסוף דא"כ הוה משמע בסוף הבגד ממש והתם אפי' רבנן מודו דחייב אפי' באחד כדאמרי' בגמ' בס"פ הבונה אבל אי ל"ג באמצע אתי שפיר דבסוף לא בסוף ממש קאמר. תוס' ז"ל:
1.
Rabbi Eliezer says: he who weaves three threads at the beginning or one [thread] added to woven stuff is liable; But the sages say: whether at the beginning or at the end, the standard [for liability] is two threads.
משנה ב
הָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין בַּנִּירִין, בַּקֵּרוֹס, בַּנָּפָה, בַּכְּבָרָה וּבַסַּל, חַיָּב. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת, וְהַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת:
ברטנורה
שתי בתי נירין. שנתן שני חוטין של שתי בניר שקורין ליצ״ש:בנירין. מפרש בגמ׳ שמרכיב שני פעמים [כל] חוט של שתי בניר ובפעם השלישית מרכיבו על חוט המורכב על הקנה:בקירוס. יריעה ארוגה מסיב של דקל:
תוסופות יום טוב
[* בנירין. כתב הר"ב מפרש בגמ' שמרכיב שתי פעמים כל חוט של שתי כו' וז"ל הגמ' מאי בנירין אמר אביי תרתי בבי נירא וחדא בנירא ופירש"י שתי פעמים מרכיב כל חוט של שתי בבת נירא דהיינו שקורין ליצ"א ופעם שלישית מרכיבו על חוט שקורין ליצ"א המורכב על הקנה ע"כ ולא יכולתי לעמוד על הפי' הזה מפני שכשרציתי להבינם בקשתי לראות מלאכת האורג כיצד הוא וכשראיתיו לא מצאתיו באופן שיכולתי ליישב בו את הפי' הזה ואמנם יכולתי להסכים דברי אביי עם אופני כלי האריגה שראיתי בענין אחר מהפי' הזה וזהו בהקדים מה ששנינו בריש פכ"א ממסכת כלים הנוגע בכובד העליון ובכובד התתתון בנירים ובקירוס והכובדים פי' הר"ב שם שהם שני עצים עגולים הא' סמוך לו אשר עליו יוכרך הבגד הנארג אחת לאחת והוא הנקרא העליון והב' הוא אשר עליו כרוך השתי אשר יהיה נארג והוא הנקרא התחתון והנירים הם חוטין הארוגין על הקנה ובעבורן מגביהין קצת החוטין ועושין דרך שילך בו הארג בחוט [זה הל' תקנתיו לעיל פ"ז משנה ב'] וקירוס מסרק שבו מכים על האריגה ומחברים החוטים ע"כ. והנה הנירים שהם חוטים כו' הנה הנם עשויים באופן זה שתלוים סמוכים ותכופים וכפולים בקנה ולמטה בקצותם הם גם כן כפולים על קנה מלמטה וכמו שפירש"י והר"ב בניר שקורין ליצ"ש כך פי' הר"ב ג"כ בשקלים פ"ח משנה ה' על נימין והתם כפולים עד כ"ד לכך כאן נמי ע"ש כפילותם נקראים נירין. והנה כל שני חוטין הסמוכין קשורים יחד בסמוך לשלישותם ממעל וכן עוד קשר בקצת ריוח מהקשר של מעלה ונמצא שבין כל אלו שני חוטין יש קצת ריוח והיינו בכדי חוט שתי ההולך ביניהם וחוט שתי אחר סמוך לו הולך בבין שני הקשרים הנזכרים וכן כל חוט שתי הולך בין הרווחים וחוט אחד בין הקשרים עד גמירא כל רוחב חוטי שתי שעל כובד התתתון והנירים הם שנים סמוכים זה לזה כדי שכל חוט שבנירים בין הרווחים של האחד הולך בשני בין הקשרים והחוט שהולך בראשון בין הקשרים הולך בשני בין הרווחים וע"י כך יעלה זה החוט וירד זה ויבא הערב כו' כמ"ש בשם הערוך לעיל פ"ז. והקירוס דתנן התם שהוא כעין מסרק עשוי מעצים דקים סמוכים מאד זה לזה רק קצת ריוח ביניהם בכדי חוט ומחוברים למעלה ולמטה ע"י קנה דק וכל חוטי השתי הולכים בין הרווחים ומעתה הא דאמר אביי תרתי בבי נירא וחדא בנירא נ"ל דהני תרתי שהם סמוכים ועשויים מן חוטין קשורים באמצעיתן ויש בין שני קשרים ריוח מה קרוים בי נירא שהוא כמו בתי נירין בלשון הקדש כדאמרי' בי פלניא בי נשא והלכך השלישי שאין בו כמו בתים קראו אביי נירא שהרי הוא כדמית נירא אע"פ שאינו מחוטין הנקראים ליצ"ש ותהא משנתינו כאילו שנויה העושה בשתי בתי נירין ובנירין ואין כל כך תימא שבמשנת כלים קורא קירוס מה שקורא כאן נירין שכן יש לכלי זה השלישי שתי מלאכות שהשתי עובר בתוכו כמו שעובר בשתי נירין הקודמין וגם בו מכין ומחברים הארוג לכך יתכן גם כן שיהיה לו שתי שמות כל שם על מלאכה אחת שעושין בו ועיין לקמן בסמוך]: [* בקירוס. פירש הר"ב יריעה ארוגה כו'. כך פירש הרמב"ם ובדבור דלעיל הראיתיך פירוש אחר מהר"ב והוא ג"כ מפירוש הרמב"ם רפכ"א דכלים וצ"ע טובא ובעיני נראה שזה עד מוכיח על מה שפירשתי לעיל דאביי כולל קירוס עם בתי נירין וקוראו נירין ומש"ה הוא שפירש הרמב"ם כאן ואחריו הר"ב דקירוס הוא יריעה כו' אך ודאי דאכתי צ"ע מי המכריח אותם לפרש בכלים בענין אחר ועוד קשיא לי דהרמב"ם בחבורו פ"ט מה"ש לא העתיק לקירוס והיה נ"ל ג"כ שזו ראיה לפירוש שלי בכאן דבנירין השנוי פה היא הקירוס שלשם אבל א"ל דל"ג כאן בקירוס דהא רב יודא מפרש בגמ' מאי קירוס ודוחק לומר דאף לזה ל"ג. ועוד קשה על הרמב"ם שהוסיף סבכה ואריגת חבלים ואין נראה לי שיהיה זה הפירוש של מצבייתא שאמר רב [א) בגמ' רב] יודא על קירוס ועיין עוד ברפכ"א דכלים ותמיהני שהראב"ד והמגיד והכ"מ כולם לא העירו בכל זה]:
בנפה ובכברה ובסל. פירש"י הנך לאו נירין ממש אלא משרשר ומרכיב חוט אחד בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעמיד השתי בהן כתקונו ע"כ:
והתופר וכו'. משום דבעינן למתני הקורע בחמתו וכו' משום הכי קתני התופר וכו'. הקורע וכו' אף על גב דכבר תנא לה באבות מלאכות. גמ':
יכין
מלכת שלמה
יכין
רבי אליעזר אומר אע"ג דלעיל בפ"ז סמוך למלאכת כתב. נזכר צד צבי ומלאכתו. אפ"ה הכא סמך התנא לפרש דיני אורג אצל דיני כותב. מדדמו בשיעורייהו. דכותב בב' אותיות חייב. ואורג בב' חוטין: האורג שלשה חוטין בתחלה בתחלת אריגת הבגד: ואחת על האריג על הארוג כבר: וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף לאו בסוף האריג ממש. דבזה אפילו בחוט א' חייב לכ"ע. מדהשלים על ידו הבגד (כשבת ק"ד ב'). רק ר"ל על האריג: העושה שתי בתי נירין בנירין ר"ל שתים ב' עניבות שבעניבות (שבשעפמע) להיות לבתים לב' חוטי שתי שהניחן תוך העניבות ההם (עי' בל"ט מלאכות במלאכות ב' נירין) בקירוס ר"ל או שהשכיב ב' חוטי השתי בכלי הנקרא (קאמס). והוא כלי עם נקבים הרבה כמנין חוטי השתי. ומשכיבין כל חוט שתי בנקב אחר. דאחר שמשליך חוט הערב מהצד להצד בין חוטי השתי. מקיש האורג עם הקירוס על חוט הערב שהשליך. כדי להסמיכו ולתכפו אל שאר החוטין הארוגים כבר. (כלי זה נקרא בגמ' מצוביתא. לשון צבת. מדהוא צובת ותוכף החוט המושלך אל החוטים. והארוגים כבר): בנפה ר"ל או שהכניס ב' חוטי שתי במלאכת אריגת נפה (פיינעס זיעב): בכברה ובסל או שהכניס הב' חוטין באריגת כברה (גראבעס זיעב) או במלאכת הסל: והתופר שתי תפירות אע"ג דכל הל"ט מלאכות כבר נשנו לעיל בפ"ז. ולא הוצרך תנא לחזור לשנות רק אותן המלאכות שרצה לפרש בהן מידי. והרי תופר חוזר ומזכירו אע"ג דלא פי' בה מידי. ה"ט מדבעי להזכיר קורע. דרצה לפרש בה כמה מילי להכי חזר ותנא נמי תופר: הקורע בחמתו בכעסו: ועל מתו בצערו על מת שאינו חייב לקרוע עליו. דאל"כ מתקן היא: וכל המקלקלין פטורין והכי קיי"ל. חוץ מקורע בחמתו , דלרמב"ם חייב. דמתקן הוא אצל יצרו. ולרש"י וראב"ד כיון דאסור לקרוע בחמתו דהו"ל כעוע"ז (שבת ק"ה ב'). מקלקל הוא ופטור: והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן כמוחק ע"מ לכתוב במקומו. שיעורו במחק כל כך כדי לכתוב ב' אותיות במקומו: שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רוחב הסיט כפול ר"ל כדי שיטוה מאותו צמר חוט ארוך כהפסק שבין גודל לאצבע. שנקרא סיט כפיל. ונקרא כך. מדכפל בשיעורו ממרחק שיש בין אמה לאצבע שנקרא סיט: והאורג שני חוטין ב' חוטי ערב: שיעורו כמלא הסיט ברוחב הבגד: ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל (שראנק). ובצפור דרור (שפערלינג) בל"א מיירי. דבצדו לבית פטור. דאז אינו ניצוד עדיין: וצבי לבית חייב וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לבית ולחצר או או: ולביברין (טהיער גארטן): זה הכלל מחוסר צידה שקשה לתפסו שם. ואפילו בבית נעול. שאינו מגיעו בשחיה אחת ששוחה לתפסו שישוער ברוחב המקום ובמרוץ הקל של כל חי לפי מה שהוא: פטור כשצדו לשם. ועי' לעיל במלאכת צד: צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב אף שלא צדו לשם בידים: נעלו שנים פטורין דהו"ל ב' שעשאוהו: לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין דכיון דלא אפשר לצודו באחד הרי לכל א' מלאכה: ורבי שמעון פוטר אע"ג דכבר אשמעינן כן לעיל (פ"י מ"ה). קמ"ל התם אע"ג שאעפ"כ עשה כל אחד מלאכה והרי עכ"פ היה יכול כל אחד להוציא כשיעור שבהככר. אפ"ה ר"ש פוטר. וקמ"ל הכא לרבותא לרבנן אע"ג שכל המלאכה א"א רק ע"י ב' אפ"ה מחייבי: ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו ר"ל לפנים מהראשון תוך חלל הפתח. וממלא גם הוא הפתח. והוי כמו ב' דלתות. וכשנפתח הראשון עדיין הב' נעול: הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ולא ידע שצבי שם: ונמצא צבי שמור בתוכו דאין מחייבין אותו אח"כ לפתוח הדלת כשיוודע לו שצבי שם. כיון דממילא נשאר ניצד. ה"נ הו"ל ע"י ישיבת הראשון כאילו היה הצבי כבר קשור בבית. וע"י ישיבת השני הו"ל כאילו אח"כ נעל הבית. וע"י עמידת הראשון הו"ל כאילו הותר הצבי מקשורו. שאינו מחויב לפתוח הדלת אח"כ. כיון דממילא ניצד. ולהכי מותר אפילו לכתחילה (מג"א שט"ז):
מלכת שלמה
בניריים. בנקודת פתח ברי"ש ובחירק ביו"ד מצאתיו נקוד במשנת החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל גם במ"ם.
בקירוס בנפה וכו'. לשון הרמב"ם ז"ל בה"ש פ"ט העושה שתי בתי נירין חייב העושה נפה או כברה או סל או סבכה או שסרג מטה בחבלים ה"ז תולדת עושה נירין ומשנעשה. שני בתים באחד מכל אלו חיית ע"כ:
התופר שתי תפירות וכו'. ובגמ' פריך הא תנינא באבות מלאכות התופר שתי תפירות והקורע על מנת לתפור שתי תפירות ומסיק אלא משום דקבעי למיתני והקורע בחמתו או על מתו מש"ה קתני ובעי בגמרא הקורע על מנת לתפור היכי משכחת לה ומשני דעבידא הבגד כי כסתא פי' רש"י ז"ל הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט הבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתישבת:
2.
He who makes two loops, on either the cross-pieces [nirim] or one the slips [keros], or in a sifter, sieve, or basket, is liable. And he who sews two stitches, and he who tears in order to sew two stitches [is liable].
משנה ג
הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וְעַל מֵתוֹ, וְכָל הַמְקַלְקְלִין, פְּטוּרִין. וְהַמְקַלְקֵל עַל מְנָת לְתַקֵּן, שִׁעוּרוֹ כַמְתַקֵּן:
ברטנורה
הקורע על מתו וכו׳ במת שאינו חייב לקרוע עליו הוא דהוי מקלקל ופטור, אבל על מת שחייב לקרוע עליו, מתקן הוא וחייב:ובחמתו וכל המקלקלים פטורין. הא מתניתין אדחיא לה, והלכה שהקורע בחמתו חייב, שאף ע״פ שמקלקל הוא אצל הבגד, מתקן הוא אצל יצרו ודעתו מתישבת עליו בכך:
תוסופות יום טוב
הקורע על מתו. פי' הר"ב אבל על מת שחייב לקרוע עליו מתקן הוא. גמ'. ודקתני מתו שמוטל עליו לקברו אבל לא להתאבל ולקרוע שאינן מאותן האמורים בפ' אמור וכתב הרמב"ם שהקורע על מתו שחייב לקרוע חייב משום דדעתו מתישבת וחומו מתפשר וכו' וכן כתב גם כן בחבורו פרק עשירי ולכאורה קשה לומר כן דלדבריו דכשהוא קורע על המת. משכך חמתו בכך ודבר זה נראה שאסור שהרי משנה שלימה שנינו בסוף ברכות חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ופירשו בשמחה ובלב טוב ולכבוש כעסו ועוד דאם כן כשקורע על המת שאינו חייב להתאבל עליו משכך נמי חמתו בקריעתו אלא שכל זה יש לדחות דמאי דאמרן שדבר זה אסור לא קשיא ולא מידי דבגמ' העלו דמקרע בגדיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודת כוכבים ואפילו הכי לענין חיוב דשבת סבירא ליה להרמב"ם דחייב שהרי שיכך חמתו. ודמוקים בגמ' למתניתין בקורע למרמי אימתא אאינשי ביתא שזה מותר. תירץ המגיד בפרק ח' מה"ש משום דמשמע ליה דמתניתין דומיא דקריעת מת דשרי מיירי אבל לעולם לענין מלאכת שבת אפילו בדבר של איסור חייב כיון שמשכך חמתו. ודקשיא אם כן אפילו על שאר המתים נמי. יש לומר דכיון שלא חייבתו התורה להתאבל אין כאן שיכוך חימה ולא צער שהתורה ירדה לסוף דעתן של הבריות שאין להם צער וחימה כל כך בשאר מתים כלל. ולפיכך פטרתם התורה מלקרוע ועם כל זה שכתבתי לא נחה דעתי בכך לומר שעל ידי הקריעה דעתו מתישבת וכי ציוו חכמים כן הפך משנתינו שחייב לברך כו' ועוד קשה לי דלמה לא יתחייב במתו מטעם שעושה המצוה ומתקן חיוב המוטל עליו לקרוע ואע"פ שהמצוה מדרבנן היא כמ"ש המגיד בריש פרק ח' מהלכות אבל לא יהיה זה קל וגרוע ממה שנחשיב למשכך חמתו וכי לא הוי תיקון יותר כשמקיים מה שיש עליו חובה מדרבנן וגזרו מיתה לשאינו קורע כמ"ש שם מהתיקון שעושה במשכך חמתו. וא"ת התורה שאסרה הקריעה על מתו בשבת לא נוכל לומר שאסרתה משום שחכמים ציוו לקרוע. לא מחכמה שאלת על זה דהתורה כשאסרה אסרה הקריעה דומיא דהוה במשכן כמפורש במשנת אבות מלאכות. אלא שאחרי שהחכמים ציוו לקרוע על המת שחייב להתאבל עלי' אמרו ז"ל שהעושה כן בשבת יתחייב על הקריעה שעושה מלאכה בשבת שהרי מלאכת תיקון הוא עכשיו ועוד שהרי בגמ' תירצו כן אדתני מתו חייב דאיירי במי שחייב לקרוע עליו ולא תירצו דקא עביד נחת רוח ליצרו אלא אדתני בחמתו חייב. ומיהו בתוספות דבור המתחיל הא רבי יהודה כו' פירשו בשם ר"י דתיקון מצוה לא חשיב תיקון אלא כשמתקן גם דבר אחר מלבד המצוה. ולהכי הוי קריעה תיקון לפי שבקריעה מתקן את הבגד שיוכל ללובשו בכל שעה ואין בו חמום עד כאן. הרי שסוברים שעל ידי הקריעה נסתלק חימומו. [* והחכמת שלמה הגיה תיבת ואין שצ"ל ואית ולא נהירא לי לפי שכל לשונם זה הוא לשון הקודש ויכניסו בו תיבה אחת ארמית והיו יכולין לכתוב גם בלשון הקודש היינו לכתוב ויש] ו[* לכן] נראה עם היות שאין דעת חכמים במצותם כדי לשכך חמתו אלא שיקרע בטוב לב כשם שמברך על הטובה. מכל מקום האמת כך הוא שעל ידי זה מסתלק חמומו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
רבי אליעזר אומר אע"ג דלעיל בפ"ז סמוך למלאכת כתב. נזכר צד צבי ומלאכתו. אפ"ה הכא סמך התנא לפרש דיני אורג אצל דיני כותב. מדדמו בשיעורייהו. דכותב בב' אותיות חייב. ואורג בב' חוטין: האורג שלשה חוטין בתחלה בתחלת אריגת הבגד: ואחת על האריג על הארוג כבר: וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף לאו בסוף האריג ממש. דבזה אפילו בחוט א' חייב לכ"ע. מדהשלים על ידו הבגד (כשבת ק"ד ב'). רק ר"ל על האריג: העושה שתי בתי נירין בנירין ר"ל שתים ב' עניבות שבעניבות (שבשעפמע) להיות לבתים לב' חוטי שתי שהניחן תוך העניבות ההם (עי' בל"ט מלאכות במלאכות ב' נירין) בקירוס ר"ל או שהשכיב ב' חוטי השתי בכלי הנקרא (קאמס). והוא כלי עם נקבים הרבה כמנין חוטי השתי. ומשכיבין כל חוט שתי בנקב אחר. דאחר שמשליך חוט הערב מהצד להצד בין חוטי השתי. מקיש האורג עם הקירוס על חוט הערב שהשליך. כדי להסמיכו ולתכפו אל שאר החוטין הארוגים כבר. (כלי זה נקרא בגמ' מצוביתא. לשון צבת. מדהוא צובת ותוכף החוט המושלך אל החוטים. והארוגים כבר): בנפה ר"ל או שהכניס ב' חוטי שתי במלאכת אריגת נפה (פיינעס זיעב): בכברה ובסל או שהכניס הב' חוטין באריגת כברה (גראבעס זיעב) או במלאכת הסל: והתופר שתי תפירות אע"ג דכל הל"ט מלאכות כבר נשנו לעיל בפ"ז. ולא הוצרך תנא לחזור לשנות רק אותן המלאכות שרצה לפרש בהן מידי. והרי תופר חוזר ומזכירו אע"ג דלא פי' בה מידי. ה"ט מדבעי להזכיר קורע. דרצה לפרש בה כמה מילי להכי חזר ותנא נמי תופר: הקורע בחמתו בכעסו: ועל מתו בצערו על מת שאינו חייב לקרוע עליו. דאל"כ מתקן היא: וכל המקלקלין פטורין והכי קיי"ל. חוץ מקורע בחמתו , דלרמב"ם חייב. דמתקן הוא אצל יצרו. ולרש"י וראב"ד כיון דאסור לקרוע בחמתו דהו"ל כעוע"ז (שבת ק"ה ב'). מקלקל הוא ופטור: והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן כמוחק ע"מ לכתוב במקומו. שיעורו במחק כל כך כדי לכתוב ב' אותיות במקומו: שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רוחב הסיט כפול ר"ל כדי שיטוה מאותו צמר חוט ארוך כהפסק שבין גודל לאצבע. שנקרא סיט כפיל. ונקרא כך. מדכפל בשיעורו ממרחק שיש בין אמה לאצבע שנקרא סיט: והאורג שני חוטין ב' חוטי ערב: שיעורו כמלא הסיט ברוחב הבגד: ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל (שראנק). ובצפור דרור (שפערלינג) בל"א מיירי. דבצדו לבית פטור. דאז אינו ניצוד עדיין: וצבי לבית חייב וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לבית ולחצר או או: ולביברין (טהיער גארטן): זה הכלל מחוסר צידה שקשה לתפסו שם. ואפילו בבית נעול. שאינו מגיעו בשחיה אחת ששוחה לתפסו שישוער ברוחב המקום ובמרוץ הקל של כל חי לפי מה שהוא: פטור כשצדו לשם. ועי' לעיל במלאכת צד: צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב אף שלא צדו לשם בידים: נעלו שנים פטורין דהו"ל ב' שעשאוהו: לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין דכיון דלא אפשר לצודו באחד הרי לכל א' מלאכה: ורבי שמעון פוטר אע"ג דכבר אשמעינן כן לעיל (פ"י מ"ה). קמ"ל התם אע"ג שאעפ"כ עשה כל אחד מלאכה והרי עכ"פ היה יכול כל אחד להוציא כשיעור שבהככר. אפ"ה ר"ש פוטר. וקמ"ל הכא לרבותא לרבנן אע"ג שכל המלאכה א"א רק ע"י ב' אפ"ה מחייבי: ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו ר"ל לפנים מהראשון תוך חלל הפתח. וממלא גם הוא הפתח. והוי כמו ב' דלתות. וכשנפתח הראשון עדיין הב' נעול: הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ולא ידע שצבי שם: ונמצא צבי שמור בתוכו דאין מחייבין אותו אח"כ לפתוח הדלת כשיוודע לו שצבי שם. כיון דממילא נשאר ניצד. ה"נ הו"ל ע"י ישיבת הראשון כאילו היה הצבי כבר קשור בבית. וע"י ישיבת השני הו"ל כאילו אח"כ נעל הבית. וע"י עמידת הראשון הו"ל כאילו הותר הצבי מקשורו. שאינו מחויב לפתוח הדלת אח"כ. כיון דממילא ניצד. ולהכי מותר אפילו לכתחילה (מג"א שט"ז):
מלכת שלמה
הקורע בחמתו וכו' גמרא ורמינהי הקורע באבלו ובחמתו ועל מתו חייב ומשני הא במת דמתאבל עליה הא במת דאינו מתאבל עליה חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והאי מוקמינן ליה בגמרא בדעביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה דמתקן הוא דאי בחמתו פשיטא דפטור כך פירשו תוס' ז"ל. עוד כתבו תוס' ז"ל בשם ר"ת ז"ל וקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דמיחייב לכ"ע אע"ג שבשעת הקלקול אינו בא התקון היינו משום שהקלקול גורם תקון יותר טוב לבסוף ותקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע"י הקלקול ע"כ:
כל המקלקלין פטורין ובגמ' תני ר' אבהו קמיה דר"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ומוקים לה ר' יוחנן חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו ופרכינן והא אנן תנן כל המקלקלין פטורין ואפי' חובל ומבעיר קשיין אהדדי ומשנינן מתני' ר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור וברייתא ר' שמעון דאמר מקלקל בחבירה חייב. וכתבו תוס' ז"ל דבהכרח צ"ל דפלוגתא דמקלקל בחבורה קבלה היתה ביד בעלי התלמוד דהא לא אתפרש היכא:
3.
He who tears in his anger or [in mourning] for his dead, and all who damage are exempt. But he who damages in order to repair, his measure [for liability] is as for repairing.
משנה ד
שִׁעוּר הַמְלַבֵּן וְהַמְנַפֵּץ וְהַצּוֹבֵעַ וְהַטּוֹוֶה, כִּמְלֹא רֹחַב הַסִּיט כָּפוּל. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין, שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא הַסִּיט:
ברטנורה
המלבן. את הצמר, והמנפצו והצובעו והטווה ממנו, שהן כולן אבות מלאכות, שיעורן כדי שיטוה מאותו הצמר חוט ארוך כמלא רוחב הסיט כפול. והסיט הוא כדי הפסק שיש בין אמה לאצבע כל מה שיוכל אדם להרחיבו, וכשיעור הריוח הזה שתי פעמים הוא הסיט כפול. וריוח שבין גודל לאצבע פעם אחת הוא ג״כ כמלא רוחב הסיט כפול, מפני שיש בו כפלים כאותו שיש בין אמה לאצבע:האורג שני חוטין. שיעורן ברוחב הבגד כמלא הסיט, שאע״פ שלא ארגן על פני כל רוחב הבגד חייב:
תוסופות יום טוב
שיעור המלבן וכו'. [הא] דמקדים להו קודם שיעור האורג אע"ג דבאורג קיימינן השתא הואיל ושיעורן ג"כ בסיט כמו האורג וגם הוא כפול להכי אקדמינהו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
רבי אליעזר אומר אע"ג דלעיל בפ"ז סמוך למלאכת כתב. נזכר צד צבי ומלאכתו. אפ"ה הכא סמך התנא לפרש דיני אורג אצל דיני כותב. מדדמו בשיעורייהו. דכותב בב' אותיות חייב. ואורג בב' חוטין: האורג שלשה חוטין בתחלה בתחלת אריגת הבגד: ואחת על האריג על הארוג כבר: וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף לאו בסוף האריג ממש. דבזה אפילו בחוט א' חייב לכ"ע. מדהשלים על ידו הבגד (כשבת ק"ד ב'). רק ר"ל על האריג: העושה שתי בתי נירין בנירין ר"ל שתים ב' עניבות שבעניבות (שבשעפמע) להיות לבתים לב' חוטי שתי שהניחן תוך העניבות ההם (עי' בל"ט מלאכות במלאכות ב' נירין) בקירוס ר"ל או שהשכיב ב' חוטי השתי בכלי הנקרא (קאמס). והוא כלי עם נקבים הרבה כמנין חוטי השתי. ומשכיבין כל חוט שתי בנקב אחר. דאחר שמשליך חוט הערב מהצד להצד בין חוטי השתי. מקיש האורג עם הקירוס על חוט הערב שהשליך. כדי להסמיכו ולתכפו אל שאר החוטין הארוגים כבר. (כלי זה נקרא בגמ' מצוביתא. לשון צבת. מדהוא צובת ותוכף החוט המושלך אל החוטים. והארוגים כבר): בנפה ר"ל או שהכניס ב' חוטי שתי במלאכת אריגת נפה (פיינעס זיעב): בכברה ובסל או שהכניס הב' חוטין באריגת כברה (גראבעס זיעב) או במלאכת הסל: והתופר שתי תפירות אע"ג דכל הל"ט מלאכות כבר נשנו לעיל בפ"ז. ולא הוצרך תנא לחזור לשנות רק אותן המלאכות שרצה לפרש בהן מידי. והרי תופר חוזר ומזכירו אע"ג דלא פי' בה מידי. ה"ט מדבעי להזכיר קורע. דרצה לפרש בה כמה מילי להכי חזר ותנא נמי תופר: הקורע בחמתו בכעסו: ועל מתו בצערו על מת שאינו חייב לקרוע עליו. דאל"כ מתקן היא: וכל המקלקלין פטורין והכי קיי"ל. חוץ מקורע בחמתו , דלרמב"ם חייב. דמתקן הוא אצל יצרו. ולרש"י וראב"ד כיון דאסור לקרוע בחמתו דהו"ל כעוע"ז (שבת ק"ה ב'). מקלקל הוא ופטור: והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן כמוחק ע"מ לכתוב במקומו. שיעורו במחק כל כך כדי לכתוב ב' אותיות במקומו: שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רוחב הסיט כפול ר"ל כדי שיטוה מאותו צמר חוט ארוך כהפסק שבין גודל לאצבע. שנקרא סיט כפיל. ונקרא כך. מדכפל בשיעורו ממרחק שיש בין אמה לאצבע שנקרא סיט: והאורג שני חוטין ב' חוטי ערב: שיעורו כמלא הסיט ברוחב הבגד: ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל (שראנק). ובצפור דרור (שפערלינג) בל"א מיירי. דבצדו לבית פטור. דאז אינו ניצוד עדיין: וצבי לבית חייב וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לבית ולחצר או או: ולביברין (טהיער גארטן): זה הכלל מחוסר צידה שקשה לתפסו שם. ואפילו בבית נעול. שאינו מגיעו בשחיה אחת ששוחה לתפסו שישוער ברוחב המקום ובמרוץ הקל של כל חי לפי מה שהוא: פטור כשצדו לשם. ועי' לעיל במלאכת צד: צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב אף שלא צדו לשם בידים: נעלו שנים פטורין דהו"ל ב' שעשאוהו: לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין דכיון דלא אפשר לצודו באחד הרי לכל א' מלאכה: ורבי שמעון פוטר אע"ג דכבר אשמעינן כן לעיל (פ"י מ"ה). קמ"ל התם אע"ג שאעפ"כ עשה כל אחד מלאכה והרי עכ"פ היה יכול כל אחד להוציא כשיעור שבהככר. אפ"ה ר"ש פוטר. וקמ"ל הכא לרבותא לרבנן אע"ג שכל המלאכה א"א רק ע"י ב' אפ"ה מחייבי: ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו ר"ל לפנים מהראשון תוך חלל הפתח. וממלא גם הוא הפתח. והוי כמו ב' דלתות. וכשנפתח הראשון עדיין הב' נעול: הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ולא ידע שצבי שם: ונמצא צבי שמור בתוכו דאין מחייבין אותו אח"כ לפתוח הדלת כשיוודע לו שצבי שם. כיון דממילא נשאר ניצד. ה"נ הו"ל ע"י ישיבת הראשון כאילו היה הצבי כבר קשור בבית. וע"י ישיבת השני הו"ל כאילו אח"כ נעל הבית. וע"י עמידת הראשון הו"ל כאילו הותר הצבי מקשורו. שאינו מחויב לפתוח הדלת אח"כ. כיון דממילא ניצד. ולהכי מותר אפילו לכתחילה (מג"א שט"ז):
מלכת שלמה
שיעור המלבן וכו'. ותימא שלא הזכיר תנא דמתני' שיעור הגוזז בכלל אלו שגם הוא שועורו כמלא רוחב הסיט כפול וכדאיתא בתוספתא ופסקה שם הרמב"ם ז"ל. ואפשר להיות דמשום דמלבן וכל הני שייכי בין בצמר בין בפשתן בין בׁשָּׁנִי כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם לכן לא הזכיר גוזז עמהם דגוזז לא שייך אלא בצמר כנלע"ד:
והמנפס. בערוך יש ששונים המנפץ בצד"י:
מלא הסיט. הרמב"ם ז"ל פי' שהוא שתות הזרת וכתבתיו בשמו בפ"ג דמסכת ערלה וגבי מלא הסיט דמתני' פי' רוחב שתי אצבעות כמו שכתב בשמו בשלטי הגבורים אשר העתקתיו שם בערלה פ"ג סי' ב' ופה כתב בסוף דבריו כפי הדפוס אשר לפני וז"ל והמובן לי מפי' אלו המלות שפירשו אלו הקדמונים כי מלא הסיט הוא שתות הזרת ומלא רוחב הסיט [הגה"ה נלע"ד חסר פה מלת כפול שכן הוא בראש פירושו דו"ק:] הוא רחוק מה שיראה בין הגודל והאצבע ע"כ. אבל שם ביד כתב מלא רוחב הסיט כפול שהוא אורך ד' טפחים ועוד כתוב שם דשאינו כפול שיעורו כדי למתוח מן בהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהם בכל כחו שהוא קרוב לשני שלישי הזרת עד כאן כפי לשון הספרים המדויקים. משמע דמלא הסיט שאינו כפול היינו שני טפחים:
והאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט. בדין הוא דליתני ברישא האי בבא דהאורג הואיל וביה התחיל לדבר בזה הפרק ואח"כ בבא דשיעור המלבן והמנפס וכו' שהיא למעלה הרבה גבי אבות מלאכות והגוזז את הצמר והמלבנו והמנפסו וכו' אלא דהתחיל באריגה מן הטעם שכתבנו בריש פירקין ושנה אחרי כן העושה שני בתי נירין שהיא שנויה בצדה באבות מלאכות ועוד שהיא מין אריגה ואח"כ שנה התופר שתי תפירות שגם הם שנויים סמוכין לאורג באבות מלאכות ואגבייהו שנה הקורע בחמתו כדכתבינן והמקלקל ע"מ לתקן וכיון ששנה דרך כלל דהמקלקל ע"מ לתקן שיעורו כמתקן שנה ג"כ דיש דרך כלל ושיעור אחד במלבן וחביריו אבל אורג שיעורו מיוחד ופחות ממלבן וחבריו שאינו כפול ומיסך לא נזכר שיעורו במשנה אבל הרמב"ם ז"ל כתב שם רוחב שתי אצבעות כמו האורג כך נלע"ד. אחר זמן רב מצאתי שכתב ר"ש לוריא ז"ל לעיל פרק שמיני דף ע"ט וז"ל בתוס' בדבור המתחיל אלמא כיון דלטויה קאי הוה ליה למינקט וכו'. נ"ב אם אין כאן ט"ס צ"ל שהתוס' סוברין ששיעור אריגה כשיעור טויה וכתב נמי שם סיט כפול ואפי' גורסי' כמלא הסיט לחוד ואפי' הכי אפשר מפרשין דהה"נ גבי אריגה כפול וסמיך ארישא והא דחלקיה לתרי בבי משום דשיעור אריגה דוקא בשני חוטין משא"כ בטויה וקל להבין עכ"ל ז"ל. וכתב עוד שם בשם רש"י ז"ל האורג שני חוטין של ערב כשיעור רוחב הבגד. כמלא הסיט. על פני כולו ע"כ. והנה זה מפורש גם ברעז"ל כבר:
4.
The minimum measure for bleaching, hackling, dyeing or spinning is a full double sit. And he who weaves two threads together, the minimum meausure is a full sit.
משנה ה
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַצָּד צִפּוֹר לַמִּגְדָּל וּצְבִי לַבַּיִת, חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, צִפּוֹר לַמִּגְדָּל, וּצְבִי לַבַּיִת וְלֶחָצֵר וְלַבֵּיבָרִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הַבֵּיבָרִין שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, מְחֻסַּר צִידָה, פָּטוּר, וְשֶׁאֵינוֹ מְחֻסַּר צִידָה, חַיָּב:
ברטנורה
הצד צפור. עד שהכניסו למגדל של עץ, ארמאריא״ו בלע״ז, חייב, שזו הוא צידתו, אבל אם הכניסו לבית אינו נצוד בכך:וצבי. נצוד משהכניסו לבית ונעל בפניו, אבל אם הכניסו לגינה או לחצר אין זו צידה:ולביברין. קרפיפות המוקפים חומה שמכניסין שם חיות ונשמרים שם:כל המחוסר צידה. שקשה לתפשו שם, כגון שאינו מגיע לו בשחיה אחת ששוחה לתפשו, והלכה כרשב״ג [דמפרש] למלתייהו דרבנן:
תוסופות יום טוב
הצד צבי וכו'. כבר כתבתי בריש פירקין שהדין היה להקדים דיני הצד קודם דיני האורג אלא מהטעם שכתבתי שם הקדים דיני האורג והשתא דסיימינהו נקט דיני הצד ולא דיני הקושר אע"פ שהוא נשנה באבות מלאכות בין האורג להתופר ושנתפרשו דינם ביחד מהטעם שהתבאר לעיל:
רבן שמעון בן גמליאל אומר. וכתבו הר"ב והרמב"ם והל' כמותו דמפרש וכו'. ואע"ג דתני ליה בלישנא דפליג אשכחינן טובא דכוותיה וכתבתי במשנה ו' פרק ג' דבכורים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
רבי אליעזר אומר אע"ג דלעיל בפ"ז סמוך למלאכת כתב. נזכר צד צבי ומלאכתו. אפ"ה הכא סמך התנא לפרש דיני אורג אצל דיני כותב. מדדמו בשיעורייהו. דכותב בב' אותיות חייב. ואורג בב' חוטין: האורג שלשה חוטין בתחלה בתחלת אריגת הבגד: ואחת על האריג על הארוג כבר: וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף לאו בסוף האריג ממש. דבזה אפילו בחוט א' חייב לכ"ע. מדהשלים על ידו הבגד (כשבת ק"ד ב'). רק ר"ל על האריג: העושה שתי בתי נירין בנירין ר"ל שתים ב' עניבות שבעניבות (שבשעפמע) להיות לבתים לב' חוטי שתי שהניחן תוך העניבות ההם (עי' בל"ט מלאכות במלאכות ב' נירין) בקירוס ר"ל או שהשכיב ב' חוטי השתי בכלי הנקרא (קאמס). והוא כלי עם נקבים הרבה כמנין חוטי השתי. ומשכיבין כל חוט שתי בנקב אחר. דאחר שמשליך חוט הערב מהצד להצד בין חוטי השתי. מקיש האורג עם הקירוס על חוט הערב שהשליך. כדי להסמיכו ולתכפו אל שאר החוטין הארוגים כבר. (כלי זה נקרא בגמ' מצוביתא. לשון צבת. מדהוא צובת ותוכף החוט המושלך אל החוטים. והארוגים כבר): בנפה ר"ל או שהכניס ב' חוטי שתי במלאכת אריגת נפה (פיינעס זיעב): בכברה ובסל או שהכניס הב' חוטין באריגת כברה (גראבעס זיעב) או במלאכת הסל: והתופר שתי תפירות אע"ג דכל הל"ט מלאכות כבר נשנו לעיל בפ"ז. ולא הוצרך תנא לחזור לשנות רק אותן המלאכות שרצה לפרש בהן מידי. והרי תופר חוזר ומזכירו אע"ג דלא פי' בה מידי. ה"ט מדבעי להזכיר קורע. דרצה לפרש בה כמה מילי להכי חזר ותנא נמי תופר: הקורע בחמתו בכעסו: ועל מתו בצערו על מת שאינו חייב לקרוע עליו. דאל"כ מתקן היא: וכל המקלקלין פטורין והכי קיי"ל. חוץ מקורע בחמתו , דלרמב"ם חייב. דמתקן הוא אצל יצרו. ולרש"י וראב"ד כיון דאסור לקרוע בחמתו דהו"ל כעוע"ז (שבת ק"ה ב'). מקלקל הוא ופטור: והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן כמוחק ע"מ לכתוב במקומו. שיעורו במחק כל כך כדי לכתוב ב' אותיות במקומו: שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רוחב הסיט כפול ר"ל כדי שיטוה מאותו צמר חוט ארוך כהפסק שבין גודל לאצבע. שנקרא סיט כפיל. ונקרא כך. מדכפל בשיעורו ממרחק שיש בין אמה לאצבע שנקרא סיט: והאורג שני חוטין ב' חוטי ערב: שיעורו כמלא הסיט ברוחב הבגד: ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל (שראנק). ובצפור דרור (שפערלינג) בל"א מיירי. דבצדו לבית פטור. דאז אינו ניצוד עדיין: וצבי לבית חייב וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לבית ולחצר או או: ולביברין (טהיער גארטן): זה הכלל מחוסר צידה שקשה לתפסו שם. ואפילו בבית נעול. שאינו מגיעו בשחיה אחת ששוחה לתפסו שישוער ברוחב המקום ובמרוץ הקל של כל חי לפי מה שהוא: פטור כשצדו לשם. ועי' לעיל במלאכת צד: צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב אף שלא צדו לשם בידים: נעלו שנים פטורין דהו"ל ב' שעשאוהו: לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין דכיון דלא אפשר לצודו באחד הרי לכל א' מלאכה: ורבי שמעון פוטר אע"ג דכבר אשמעינן כן לעיל (פ"י מ"ה). קמ"ל התם אע"ג שאעפ"כ עשה כל אחד מלאכה והרי עכ"פ היה יכול כל אחד להוציא כשיעור שבהככר. אפ"ה ר"ש פוטר. וקמ"ל הכא לרבותא לרבנן אע"ג שכל המלאכה א"א רק ע"י ב' אפ"ה מחייבי: ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו ר"ל לפנים מהראשון תוך חלל הפתח. וממלא גם הוא הפתח. והוי כמו ב' דלתות. וכשנפתח הראשון עדיין הב' נעול: הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ולא ידע שצבי שם: ונמצא צבי שמור בתוכו דאין מחייבין אותו אח"כ לפתוח הדלת כשיוודע לו שצבי שם. כיון דממילא נשאר ניצד. ה"נ הו"ל ע"י ישיבת הראשון כאילו היה הצבי כבר קשור בבית. וע"י ישיבת השני הו"ל כאילו אח"כ נעל הבית. וע"י עמידת הראשון הו"ל כאילו הותר הצבי מקשורו. שאינו מחויב לפתוח הדלת אח"כ. כיון דממילא ניצד. ולהכי מותר אפילו לכתחילה (מג"א שט"ז):
מלכת שלמה
ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וכו'. וקשה לע"ד דמאי שייכות לדיני צידה בהדי הני בבי דאורג או קורע ומלבן ומנפס וכו' ודוחק לומר דבתר דסיים הני באבי דשייכי אהדדי מטעמיה דכתבינן כל דבר במקומו תנא השתא דיני צידה משום דבעי למיתני בה פלוגתא דר' יהודה ור"ש דדמיא לפלוגתייהו דבפ' המצניע כמו שנכתוב בסמוך בס"ד ואפשר דמשום דתנא הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות תנא השתא דיני צידה שבאבות מלאכות ג"כ היא שנויה סמוך לה אלא שהוצרך לשנות קודם שיעור המלבן וכו' מן הטעם שכתבנו ומ"מ ק"ק אמאי לא התחיל ר' יהודה בצידת צבי שהוא שנוי במשנה באבות מלאכות אע"פ שגם צידת הצפור הוא אב מלאכה. ואוקימנא בגמ' בצפור דרור שדרכו לדור בבתים ואינו ניצוד לפי שאינו מקבל מרות ונשמט מזוית לזוית הלכך בין לר' יהודה בין לרבנן למגדל אין לבית לא אבל בעוף אחר כיון שהכניסו לבית ונעל בפניו חייב דניצוד הוא:
וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגנה ולחצר ולביברין כצ"ל וכן הוא ברא"ש ז"ל וכן משמע מן הירושלמי שנעתיק בסמוך בס"ד וכן הגיה רש"ל ג"כ אבל ברב אלפס ז"ל כתוב וצבי לבית לגנה לחצר ולביברין: ירוש' תנן אין צדין דגים וכו' א"ר חיננא מתני' דלא כר' יהודה דתנינן ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב הא לגנה ולביברין פטור. מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתמן תנינן אין צדין דגים מן הביברין וכו' [הגה"ה נראה שחסר לשון וכן צריך להיות והכא אמרי וצבי לבית חייב הא:]. הא לגנה ולביברין פטור מחלפא שיטתון דרבנן דתנינן וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגנה לחצר ולביברין ותנינן תמן אבל צדין חיה ועוף מן הביברין הא לגנה ולחצר לא הא בחצר מקורה הא בחצר שאינו מקורה והא תנינן גנה אית לך מימר גנה מקורה אלא כאן בגדולה כאן בקטנה ועיין בגמ' בבלית ותבין יותר:
זה הכלל כל המחוסר צידה וכו' כצ"ל:
5.
Rabbi Judah says: he who hunts a bird into a tower trap, or a deer into a house, is liable; But the sages say: [he who hunts] a bird into a tower trap, and a deer into a house, courtyard or corral. Rabbi Shimon ben Gamaliel says: not all corrals are the same. This is the general principle: if it lacks further work of hunting, he is exempt. If it does not lack further work of hunting, he is liable.
משנה ו
צְבִי שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת וְנָעַל אֶחָד בְּפָנָיו, חַיָּב. נָעֲלוּ שְׁנַיִם, פְּטוּרִין. לֹא יָכֹל אֶחָד לִנְעֹל וְנָעֲלוּ שְׁנַיִם, חַיָּבִין. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר:
ברטנורה
צבי שנכנס. מאליו לבית ונעל אחד בפניו, זו היא צידתו:נעלו שנים פטורים. דהוו להו שנים שעשאוה:לא יכול אחד לנעול. אורחיה הוא לנועלו בשנים והרי לכל אחד מלאכה דבלאו איהו לא מתעבדה:ורבי שמעון פוטר. ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
נעלו שנים וכו'. תני לה חדא זימנא במשנה ה' פ"י ומשום מתני' דבתרא תני לה הכא זימנא אחריתי כמו שתרצו בגמ' לעיל במשנה ב':
יכין
מלכת שלמה
יכין
רבי אליעזר אומר אע"ג דלעיל בפ"ז סמוך למלאכת כתב. נזכר צד צבי ומלאכתו. אפ"ה הכא סמך התנא לפרש דיני אורג אצל דיני כותב. מדדמו בשיעורייהו. דכותב בב' אותיות חייב. ואורג בב' חוטין: האורג שלשה חוטין בתחלה בתחלת אריגת הבגד: ואחת על האריג על הארוג כבר: וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף לאו בסוף האריג ממש. דבזה אפילו בחוט א' חייב לכ"ע. מדהשלים על ידו הבגד (כשבת ק"ד ב'). רק ר"ל על האריג: העושה שתי בתי נירין בנירין ר"ל שתים ב' עניבות שבעניבות (שבשעפמע) להיות לבתים לב' חוטי שתי שהניחן תוך העניבות ההם (עי' בל"ט מלאכות במלאכות ב' נירין) בקירוס ר"ל או שהשכיב ב' חוטי השתי בכלי הנקרא (קאמס). והוא כלי עם נקבים הרבה כמנין חוטי השתי. ומשכיבין כל חוט שתי בנקב אחר. דאחר שמשליך חוט הערב מהצד להצד בין חוטי השתי. מקיש האורג עם הקירוס על חוט הערב שהשליך. כדי להסמיכו ולתכפו אל שאר החוטין הארוגים כבר. (כלי זה נקרא בגמ' מצוביתא. לשון צבת. מדהוא צובת ותוכף החוט המושלך אל החוטים. והארוגים כבר): בנפה ר"ל או שהכניס ב' חוטי שתי במלאכת אריגת נפה (פיינעס זיעב): בכברה ובסל או שהכניס הב' חוטין באריגת כברה (גראבעס זיעב) או במלאכת הסל: והתופר שתי תפירות אע"ג דכל הל"ט מלאכות כבר נשנו לעיל בפ"ז. ולא הוצרך תנא לחזור לשנות רק אותן המלאכות שרצה לפרש בהן מידי. והרי תופר חוזר ומזכירו אע"ג דלא פי' בה מידי. ה"ט מדבעי להזכיר קורע. דרצה לפרש בה כמה מילי להכי חזר ותנא נמי תופר: הקורע בחמתו בכעסו: ועל מתו בצערו על מת שאינו חייב לקרוע עליו. דאל"כ מתקן היא: וכל המקלקלין פטורין והכי קיי"ל. חוץ מקורע בחמתו , דלרמב"ם חייב. דמתקן הוא אצל יצרו. ולרש"י וראב"ד כיון דאסור לקרוע בחמתו דהו"ל כעוע"ז (שבת ק"ה ב'). מקלקל הוא ופטור: והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן כמוחק ע"מ לכתוב במקומו. שיעורו במחק כל כך כדי לכתוב ב' אותיות במקומו: שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רוחב הסיט כפול ר"ל כדי שיטוה מאותו צמר חוט ארוך כהפסק שבין גודל לאצבע. שנקרא סיט כפיל. ונקרא כך. מדכפל בשיעורו ממרחק שיש בין אמה לאצבע שנקרא סיט: והאורג שני חוטין ב' חוטי ערב: שיעורו כמלא הסיט ברוחב הבגד: ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל (שראנק). ובצפור דרור (שפערלינג) בל"א מיירי. דבצדו לבית פטור. דאז אינו ניצוד עדיין: וצבי לבית חייב וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לבית ולחצר או או: ולביברין (טהיער גארטן): זה הכלל מחוסר צידה שקשה לתפסו שם. ואפילו בבית נעול. שאינו מגיעו בשחיה אחת ששוחה לתפסו שישוער ברוחב המקום ובמרוץ הקל של כל חי לפי מה שהוא: פטור כשצדו לשם. ועי' לעיל במלאכת צד: צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב אף שלא צדו לשם בידים: נעלו שנים פטורין דהו"ל ב' שעשאוהו: לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין דכיון דלא אפשר לצודו באחד הרי לכל א' מלאכה: ורבי שמעון פוטר אע"ג דכבר אשמעינן כן לעיל (פ"י מ"ה). קמ"ל התם אע"ג שאעפ"כ עשה כל אחד מלאכה והרי עכ"פ היה יכול כל אחד להוציא כשיעור שבהככר. אפ"ה ר"ש פוטר. וקמ"ל הכא לרבותא לרבנן אע"ג שכל המלאכה א"א רק ע"י ב' אפ"ה מחייבי: ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו ר"ל לפנים מהראשון תוך חלל הפתח. וממלא גם הוא הפתח. והוי כמו ב' דלתות. וכשנפתח הראשון עדיין הב' נעול: הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ולא ידע שצבי שם: ונמצא צבי שמור בתוכו דאין מחייבין אותו אח"כ לפתוח הדלת כשיוודע לו שצבי שם. כיון דממילא נשאר ניצד. ה"נ הו"ל ע"י ישיבת הראשון כאילו היה הצבי כבר קשור בבית. וע"י ישיבת השני הו"ל כאילו אח"כ נעל הבית. וע"י עמידת הראשון הו"ל כאילו הותר הצבי מקשורו. שאינו מחויב לפתוח הדלת אח"כ. כיון דממילא ניצד. ולהכי מותר אפילו לכתחילה (מג"א שט"ז):
מלכת שלמה
לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבים. סתמא כר' יהודה וכן נמי סתם לן תנא גבי המוציא ככר לרה"ר לעיל בפ' המצניע ואע"ג דהא אשמועי' תנא פלוגתא דר' יהודה ור"ש בהא. נלע"ד דמצינו למימר דצריכא דאי אשמועי' בככר לחוד ה"א בההיא מחייב ת"ק דהיינו ר' יהודה משום דקעביד הוצאה מלאכה גמורה בידים אבל בצבי דלאו מלאכה גמורה קעביד דממילא בנעילת דלת מתציד אימא לא ואי אשמועי' בהא ה"א בהא פטר ר"ש משום דממילא אבל בההיא אימא מודה לי' לר' יהודה צריכא:
ולא מִלָאהוּ.. כך נקד ה"ר יהוסף ז"ל הלמ"ד בקמץ והאל"ף נחה וכן השתי מלות אחרות:
והשני פטור. פטור ומותר קאמר מדקתני סיפא הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו:
סליק פירקא
6.
If a deer enters a house and one person shuts [the door] before it, he is liable. If two shut it, they are exempt. If one could not shut it, and both shut it, they are liable. Rabbi Shimon exempts them.
משנה ז
יָשַׁב הָאֶחָד עַל הַפֶּתַח וְלֹא מִלְּאָהוּ, יָשַׁב הַשֵּׁנִי וּמִלְּאָהוּ, הַשֵּׁנִי חַיָּב. יָשַׁב הָרִאשׁוֹן עַל הַפֶּתַח וּמִלְּאָהוּ, וּבָא הַשֵּׁנִי וְיָשַׁב בְּצִדּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד הָרִאשׁוֹן וְהָלַךְ לוֹ, הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר. הָא לְמַה זֶּה דוֹמֶה, לְנוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ וְנִמְצָא צְבִי שָׁמוּר בְּתוֹכוֹ:
ברטנורה
השני חייב. שהוא צד אותו:הא למה זה דומה. מאחר שנצוד ע״י ראשון:לנועל את ביתו לשמרו. ולא לצוד:ונמצא צבי. שהוא נצוד כבר שמור בתוכו, כך זה אף על פי שעמד ראשון אין זה אלא כשומרו לצבי שהיה לו מאתמול. והשני פטור האמור במתניתין, פטור ומותר:
תוסופות יום טוב
[* אף ע"פ שעמד הראשון והלך לו. כלומר לפנים אל תוך הבית דאלת"ה היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחלה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר אח"כ וממלא הפתח הוא צודו להצבי ולמה יהיה פטור אלא כדפי'. נ"ל]:
ונועל את ביתו וכו'. וכתבו התוס' וא"ת מאי אולמיה דהך מהך ונראה לריב"א דס"ד דבא וישב בצדו ליתסר משום דמיחזי דלהוסיף שמירה הוא בא:
ונמצא צבי שמור בתוכו. פי' הר"ב צבי שהוא נצוד כבר וכן לשון רש"י ופירש הר"ן כגון שיש צבי בתוך הבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא זה ונעל עוד במנעל אע"פ שמוסיף לו שמירה על שמירתו מותר ולא אמרינן הרי זה כאילו צד אותו מפני שאלמלא נעל הוא שמא היו הדלתות נפתחות והצבי נמלט כך שני זה מותר לו לישב בצד הראשון כיון שהראשון מלא את הפתח אף ע"פ שלאחר שנסתלק הראשון נשאר הצבי נצוד מחמת השני אי נמי כגון שהיה צבי קשור בבית זה ונעל שאעפ"י שניתר הצבי אין אומרים לזה שיפתת את ביתו כדי שיצא הצבי כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל אף זה השני כיון שבשעה שישב בהיתר ישב אין מחייבין אותו להסתלק משם לאחר שנסתלק הראשון ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
רבי אליעזר אומר אע"ג דלעיל בפ"ז סמוך למלאכת כתב. נזכר צד צבי ומלאכתו. אפ"ה הכא סמך התנא לפרש דיני אורג אצל דיני כותב. מדדמו בשיעורייהו. דכותב בב' אותיות חייב. ואורג בב' חוטין: האורג שלשה חוטין בתחלה בתחלת אריגת הבגד: ואחת על האריג על הארוג כבר: וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף לאו בסוף האריג ממש. דבזה אפילו בחוט א' חייב לכ"ע. מדהשלים על ידו הבגד (כשבת ק"ד ב'). רק ר"ל על האריג: העושה שתי בתי נירין בנירין ר"ל שתים ב' עניבות שבעניבות (שבשעפמע) להיות לבתים לב' חוטי שתי שהניחן תוך העניבות ההם (עי' בל"ט מלאכות במלאכות ב' נירין) בקירוס ר"ל או שהשכיב ב' חוטי השתי בכלי הנקרא (קאמס). והוא כלי עם נקבים הרבה כמנין חוטי השתי. ומשכיבין כל חוט שתי בנקב אחר. דאחר שמשליך חוט הערב מהצד להצד בין חוטי השתי. מקיש האורג עם הקירוס על חוט הערב שהשליך. כדי להסמיכו ולתכפו אל שאר החוטין הארוגים כבר. (כלי זה נקרא בגמ' מצוביתא. לשון צבת. מדהוא צובת ותוכף החוט המושלך אל החוטים. והארוגים כבר): בנפה ר"ל או שהכניס ב' חוטי שתי במלאכת אריגת נפה (פיינעס זיעב): בכברה ובסל או שהכניס הב' חוטין באריגת כברה (גראבעס זיעב) או במלאכת הסל: והתופר שתי תפירות אע"ג דכל הל"ט מלאכות כבר נשנו לעיל בפ"ז. ולא הוצרך תנא לחזור לשנות רק אותן המלאכות שרצה לפרש בהן מידי. והרי תופר חוזר ומזכירו אע"ג דלא פי' בה מידי. ה"ט מדבעי להזכיר קורע. דרצה לפרש בה כמה מילי להכי חזר ותנא נמי תופר: הקורע בחמתו בכעסו: ועל מתו בצערו על מת שאינו חייב לקרוע עליו. דאל"כ מתקן היא: וכל המקלקלין פטורין והכי קיי"ל. חוץ מקורע בחמתו , דלרמב"ם חייב. דמתקן הוא אצל יצרו. ולרש"י וראב"ד כיון דאסור לקרוע בחמתו דהו"ל כעוע"ז (שבת ק"ה ב'). מקלקל הוא ופטור: והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן כמוחק ע"מ לכתוב במקומו. שיעורו במחק כל כך כדי לכתוב ב' אותיות במקומו: שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה כמלא רוחב הסיט כפול ר"ל כדי שיטוה מאותו צמר חוט ארוך כהפסק שבין גודל לאצבע. שנקרא סיט כפיל. ונקרא כך. מדכפל בשיעורו ממרחק שיש בין אמה לאצבע שנקרא סיט: והאורג שני חוטין ב' חוטי ערב: שיעורו כמלא הסיט ברוחב הבגד: ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל (שראנק). ובצפור דרור (שפערלינג) בל"א מיירי. דבצדו לבית פטור. דאז אינו ניצוד עדיין: וצבי לבית חייב וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לבית ולחצר או או: ולביברין (טהיער גארטן): זה הכלל מחוסר צידה שקשה לתפסו שם. ואפילו בבית נעול. שאינו מגיעו בשחיה אחת ששוחה לתפסו שישוער ברוחב המקום ובמרוץ הקל של כל חי לפי מה שהוא: פטור כשצדו לשם. ועי' לעיל במלאכת צד: צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב אף שלא צדו לשם בידים: נעלו שנים פטורין דהו"ל ב' שעשאוהו: לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין דכיון דלא אפשר לצודו באחד הרי לכל א' מלאכה: ורבי שמעון פוטר אע"ג דכבר אשמעינן כן לעיל (פ"י מ"ה). קמ"ל התם אע"ג שאעפ"כ עשה כל אחד מלאכה והרי עכ"פ היה יכול כל אחד להוציא כשיעור שבהככר. אפ"ה ר"ש פוטר. וקמ"ל הכא לרבותא לרבנן אע"ג שכל המלאכה א"א רק ע"י ב' אפ"ה מחייבי: ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו ר"ל לפנים מהראשון תוך חלל הפתח. וממלא גם הוא הפתח. והוי כמו ב' דלתות. וכשנפתח הראשון עדיין הב' נעול: הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ולא ידע שצבי שם: ונמצא צבי שמור בתוכו דאין מחייבין אותו אח"כ לפתוח הדלת כשיוודע לו שצבי שם. כיון דממילא נשאר ניצד. ה"נ הו"ל ע"י ישיבת הראשון כאילו היה הצבי כבר קשור בבית. וע"י ישיבת השני הו"ל כאילו אח"כ נעל הבית. וע"י עמידת הראשון הו"ל כאילו הותר הצבי מקשורו. שאינו מחויב לפתוח הדלת אח"כ. כיון דממילא ניצד. ולהכי מותר אפילו לכתחילה (מג"א שט"ז):
מלכת שלמה
7.
If one sat down in the doorway but did not fill it, and a second sat down and filled it, the second is liable. If the first sat down in the doorway and fills it, and a second came and sat down at his side, even if the first [then] rises and goes away, the first is liable and the second is exempt. To what is this similar? To one who shuts his house to guard it, and a deer is found to be guarded in it.
