רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
קדשים
זבחים
פרק יג
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד
Kodshim
Zevachim
Chapter 13
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14
  א ב ג ד ה ו ז ח
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8

Mishnah

משנה א
הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ, חַיָּב עַל הַשְּׁחִיטָה וְחַיָּב עַל הָעֲלִיָּה. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, שָׁחַט בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר, שֶׁלֹּא הֶעֱלָה בַחוּץ אֶלָּא דָבָר פָּסוּל. אָמְרוּ לוֹ, אַף הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַחוּץ, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ, פְּסָלוֹ:
ברטנורה השוחט. קדשים בחוץ והעלן בחוץ. בהעלם אחד. חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה. שהן שני גופי עבירה, דתרוייהו כתיבי אשר ישחט ואשר יעלה:כיון שהוציאו פסלו. ואפילו הכי חייב, והוא הדין לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ. ור׳ יוסי הגלילי אמר לך, מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ שכן היתה לו שעת הכושר, תאמר לשוחט בחוץ ומעלה בחוץ שלא היתה לו שעת הכושר. ואין הלכה כר׳ יוסי הגלילי:
תוסופות יום טוב שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור. ור"ל פטור על העלייה אבל על השחיטה הכל מודים שהוא חייב. לפי שאמרה תורה (ויקרא י״ז:ד׳) ואל פתח אהל מועד לא *) כ"ה בפיה"מ להרמב"ם וכ"ה בד"פ וד"ק ובד"ח הגיהו הביאו דכתיב גבי שחיטה. יביאנו. הרמב"ם: כיון שהוציאו פסלו. פירש הר"ב ואפ"ה חייב. כדכתיב בהעלאה ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו. בראוין להביאן לפנים ולהעלותן הכתוב מדבר רש"י ריש דף ק"ז. ובגמרא ילפינן לאין ראוין לפנים ששחטן בחוץ כדתני דבי רבי ישמעאל ואליהם תאמר לערב פרשיות פירש"י וי"ו מוסיף על ענין ראשון ומערב הפרשיות לומר שאף שחוטי חוץ שהעלה בחוץ חייב. רבי יוחנן אומר אתיא הבאה הבאה מה להלן מוקטרי חוץ אף כאן מוקטרי חוץ ועיין מ"ש רפ"ק דכריתות:
יכין מלכת שלמה
1.
He who slaughters and offers up outside [the Temple courtyard] is liable in respect of slaughtering and in respect of offering. Rabbi Yose the Galilean says: if he slaughtered inside and offered up outside, [he is liable]; if he slaughtered outside and offered up outside, he is not liable [for offering up], because he offered up only that which was unfit. They said to him: even when one slaughters inside and offers up outside, since he carries it out, he renders it unfit.
משנה ב
טָמֵא שֶׁאָכַל, בֵּין קֹדֶשׁ טָמֵא וּבֵין קֹדֶשׁ טָהוֹר, חַיָּב. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, חַיָּב. וְטָמֵא שֶׁאָכַל טָמֵא, פָּטוּר, שֶׁלֹּא אָכַל אֶלָּא דָבָר טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ, אַף טָמֵא שֶׁאָכַל טָהוֹר, כֵּיוָן שֶׁנָּגַע בּוֹ, טִמְּאָהוּ. וְטָהוֹר שֶׁאָכַל טָמֵא, פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל טֻמְאַת הַגּוּף:
ברטנורה הטמא שאכל כו׳. משום דפליגי ר׳ יוסי הגלילי ורבנן בתרוייהו ודמו הנך תרתי פלוגתא אהדדי, תנינהו גבי הדדי:רבי יוסי הגלילי אומר וכו׳. כשנטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר כולי עלמא לא פליגי דחייב כרת. כי פליגי, שנטמא הבשר ואחר כך נטמא הגוף, רבנן אית להו איסור כולל, דמתוך שחל עליו איסור טומאת הגוף לאסרו בבשר טהור שהיה מותר בו מתחלה, חל נמי אף על הבשר טמא ואע״פ שהיה אסור ועומד, כדי שיתחייב עליו אף משום טומאת הגוף. ור׳ יוסי הגלילי לית ליה איסור חל על איסור באיסור כולל ואין איסור של טומאת הגוף חל על איסור של טומאת בשר. ואין הלכה כר׳ יוסי הגלילי:וטהור שאכל טמא פטור. מן הכרת. וסופג את הארבעים משום (ויקרא ז׳:י״ט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל:שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. כדכתיב (שם) וטומאתו עליו ונכרתה, בטומאת הגוף הכתוב מדבר:
תוסופות יום טוב רבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טהור וכו'. כתב הר"ב כשנטמא הגוף כו' כולי עלמא ל"פ דחייב כרת. דטעמא דר"י משום דאין איסור חל על איסור הוא. וכאן איסור טומאת הגוף קודם. רש"י. וכתב הרמב"ם ולפיכך [לא חייש] רבי יוסי במה שא"ל כיון שנגע בו טמאהו. ע"כ. ורבנן היו סבורין דרבי יוסי הגלילי פטר משום דמחולל ועומד הוא. וגמר מתרומה דפטרינן לטמא האוכל תרומה טמאה [כמ"ש בספ"ט דסנהדרין]. ואם תאמר ולרבנן היכי משכחת טמא שאכל תרומה שיהא במיתה הא מכי נגע בה טמאה. וי"ל כגון שתחב לו חבירו. והכא ידעי הנך רבנן דר"י הגלילי לא איירי בתחב לו. א"נ בשלא נכשרה. או בנילושה במי פירות. ועוד לפי האמת אפילו הוכשרה משכחת לה כגון שנטמא הגוף ואח"כ נטמא התרומה. ואיצטריך קרא דפטר בתרומה [במחוללת] כשנטמאת תחלה ולאשמועינן [בעלמא] דאין איסור חל על איסור. ולמאן דאמר חל בעלמא. שאני התם דגלי קרא. תוספות פ"ז דחולין דף ק"א [וכן בתוספות סנהדרין פ"ג ע"ב ד"ה פרט]: שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. פירש הר"ב דכתיב וטומאתו עליו ונכרתה. בטומאת הגוף הכתוב מדבר. מי שטומאה פורחת ממנו. רש"י:
יכין מלכת שלמה
2.
An unclean [person] who eats [of sacrifices], whether unclean sacrifices or clean sacrifices, is liable. Rabbi Yose the Galilean says: an unclean person who eats clean [sacrifices] is liable, but an unclean person who eats unclean [sacrifices] is not liable because he ate only that which is unclean. They said to him: even when an unclean person eats clean [sacrifices], when he touches it, he defiles it. A clean person who eats unclean [sacrifices] is not liable, because one is liable only on account of bodily uncleanness.
משנה ג
חֹמֶר בַּשְּׁחִיטָה מִבָּעֲלִיָּה, וּבָעֲלִיָּה מִבַּשְּׁחִיטָה. חֹמֶר בַּשְּׁחִיטָה, שֶׁהַשּׁוֹחֵט לְהֶדְיוֹט, חַיָּב, וְהַמַּעֲלֶה לְהֶדְיוֹט, פָּטוּר. חֹמֶר בָּעֲלִיָּה, שְׁנַיִם שֶׁאָחֲזוּ בְסַכִּין וְשָׁחֲטוּ, פְּטוּרִים. אָחֲזוּ בְאֵבָר וְהֶעֱלוּהוּ, חַיָּבִין. הֶעֱלָה, וְחָזַר וְהֶעֱלָה, וְחָזַר וְהֶעֱלָה, חַיָּב עַל כָּל עֲלִיָּה וַעֲלִיָּה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת, וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּעֲלֶה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הֶעֱלָה עַל הַסֶּלַע אוֹ עַל הָאֶבֶן, חַיָּב:
ברטנורה שהשוחט להדיוט כו׳. השוחט קדשים בחוץ לאכילת הדיוט חייב:המעלה בחוץ. לצורך הדיוט, פטור משום העלאת חוץ. דגבי שחיטה כתיב דם יחשב לאיש, אפילו השוחט לאיש. וגבי העלאה כתיב לעשות אותו לה׳, אינו חייב כשמעלהו בחוץ עד שיכוין בו לה׳:ושחטו פטורים. דכתיב (שם י״ז) דם יחשב לאיש ההוא, אחד ולא שנים:והעלוהו חייבין. דכתיב (שם) איש איש וגו׳ אשר יעלה כו׳, שאין תלמוד לומר איש איש, אלא לרבות שנים שאחזו באבר והעלוהו, שהן חייבין:העלה. ונודע לו:וחזר והעלה. מאותה בהמה עצמה, חייב על כל אחת ואחת:עד שיעלה לראש המזבח. דכתיב (בראשית ח׳) ויבן נח מזבח לה׳. אלמא אפילו במת יחיד שהיא בחוץ אינה העלאה בלא מזבח:אפילו העלה על הסלע. דכתיב (ויקרא י״ז) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה׳ פתח אהל מועד, ולא מזבח בבמת יחיד. ובפרשת המעלה בחוץ כתיב. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב שהשוחט להדיוט חייב והמעלה להדיוט פטור. פירש הר"ב דגבי שחיטה כתיב דם יחשב לאיש כו'. וגבי העלאה כתיב לעשות אותו לה'. ובגמרא. דבשחיטה נמי כתיב להקריב קרבן לה'. ומיבעי ליה להוציא שעיר המשתלח עיין ר"פ דלקמן וצ"ע בתוספות דהכא. ועיין בהשגות הראב"ד. ובכ"מ פי"א מהלכות מה"ק ואין להאריך. והא דנסיב הר"ב דם יחשב לאיש. אכתוב בזה לקמן: המעלה להדיוט פטור. לשון הר"ב משום העלאת חוץ. נתכוין למ"ש רש"י שחייב משום עכו"ם. ונחלקו עליו התוספות דמעלה לחברו אין שייך לחייבו משום עכו"ם כיון דאין מתכוין לשם עכו"ם: והעלוהו חייבים. כתב הר"ב דכתיב איש איש כו'. ואיש איש דכתיב גבי שחיטה אמרינן בגמ' לחייבו כששחט להדיוט. אבל לרבות לשנים שאחזו. לא. דהא כתיב מיעוטא האיש ההוא [ויש ט"ס בגמרא [*) בגמ' שלפניו ד' וויניצא הי' כתוב גבי העלאה נמי כתיב איש איש מיבעיא ליה לשניים שאחזו בסכין ושחטו שאחזו באבר עד לשניים שאחזו בסכין.] וכצ"ל מיבעי ליה לב' שאחזו באבר והעלוהו דחייבים א"ה ה"נ [כו'] לשנים] ולפיכך אני תמה על הר"ב שפירש דשחיטה להדיוט ילפינן ליה מדכתיב דם יחשב לאיש. וגם הרמב"ם בפירושו ובחיבורו פי"ח מהלכות מה"ק נסיב לדרשא זו. וההיא דרשא לר"י הוא דסבר דאף בהעלאה שנים פטורין. דאיש איש לאו רבוי אלא דברה תורה כלשון בני אדם. כדאיתא בגמרא: חייב על כל אחת ואחת. נאמר במעלה חוץ לעשות אותו לה'. על כן אמר ר' שמעון. אותו. נופל על כל אבר ואבר. ולפיכך העלה בחוץ חייב על כל אבר ואבר ואפילו היה חסר. ור"י אומר שהוא נופל על האבר כולו וע"כ אומר על השלם חייב ולא על החסר. הרמב"ם בנאי והן דברי ר"י בגמרא. וכך פסק בפי"ט מה' מה"ק וע' בסוף פרקין: עד שיעלה לראש המזבח. שיבנה מזבח לשם כך ויעלה. רש"י. ובגמרא הכתיב במנוח (שופטים י״ג:י״ט) ויעלהו על הצור לה'. ומשני הוראת שעה היתה: אפילו העלה על הסלע כו'. פירש הר"ב דכתיב וזרק כו'. ולא מזבח בבמת יחיד. פירש"י בשעת היתר הבמות ע"כ. ומסיים בברייתא בגמרא ולפיכך [בשעת איסור] [הבמות] העלה על הסלע או על אבן חייב:
יכין מלכת שלמה
3.
Slaughtering [outside the Temple] is more stringent than offering up [outside], and offering up [is more stringent] than slaughtering. Slaughtering is more stringent, for he who slaughters [a sacrifice] to a man is liable, whereas he who offers up to a man is not liable. Offering up is more stringent: two who hold a knife and slaughter are not liable, [whereas] if two take hold of a limb and offer it up, they are liable. If one offered up, then offered up again, then offered up again, he is liable in respect of each [act of] offering up, the words of Rabbi Shimon. Rabbi Yose says: he is liable for only one. He is liable only when he offers up on the top of an altar. Rabbi Shimon says: he is liable even if he offers up on the top of a rock or a stone.
משנה ד
אֶחָד קָדָשִׁים כְּשֵׁרִין וְאֶחָד קָדָשִׁים פְּסוּלִין שֶׁהָיָה פְסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ, וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב. הַמַּעֲלֶה כַזַּיִת מִן הָעוֹלָה וּמִן הָאֵמוּרִין בַּחוּץ, חַיָּב. הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִין, שֶׁהִקְרִיב מֵאַחַד מֵהֶן כַּזַיִת בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר, עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת כֻּלּוֹ. וְכֻלָּם שֶׁהִקְרִיבָן בִּפְנִים וְשִׁיֵּר בָּהֶן כַּזַּיִת וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב. וְכֻלָּם שֶׁחָסְרוּ כָל שֶׁהֵן, וְהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר:
ברטנורה שהיה פסולן בקדש. כגון הלן והיוצא והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל ובפנים אם עלו לא ירדו, מתקבל בפנים קרינן ביה וחייבין עליהן בחוץ, דכתיב (שם) לעשות אותו לה׳, כל הנעשה לה׳ חייבין עליו בחוץ, וכל שאינו נעשה לה׳ אין חייבין עליו בחוץ:המעלה כזית מן העולה ומאימורין. חצי זית מזה וחצי זית מזה:חייב. דכולה כליל:הלבונה. של מנחת נדבה:והקטורת. של כל יום פרס שחרית ופרס בין הערבים:ומנחת כהנים. שהיא כליל וראויה להעלאה כקומץ של מנחת ישראל. אבל שיירי מנחת ישראל אינו חייב על העלאתן בחוץ:מנחת כהן משיח. עשירית האיפה שהוא מביא בכל יום:כזית. דהיינו שיעור הקטרה:עד שיקריב את כולן. דקסבר כל המתירין מפסלי בחסרון, וכל זמן שלא קרבו כולן לא הויא הקטרה לצאת בעלים ידי חובתן. ולרבנן הני נמי הוי הקטרתן בכזית, היכא דכולו קיים ולא חסרו קודם הקטרה:ושייר מהן וכו׳ חייב. שהרי בזה נגמרה הקטרה:וכולן שחסרו כל שהן. קודם הקטרה על ידי איבוד או שריפה, נפסלו בחסרונן, דכתיב (ויקרא ב׳:ג׳) והנותרת מן המנחה, פרט לשחסרה היא או שחסר קומצה קודם הקטרה:
תוסופות יום טוב אחד קדשים כו'. ילפינן לכל קדשים מדכתיב זבח. וילפינן להקומץ וכולהו. מדכתיב ואל פתח אה"מ לא יביאנו כל הבא לאהל מועד חייבין עליו בחוץ: המעלה כזית כו'. כיון דלר"י לעיל המעלה אבר חסר פטור כמ"ש שם. הכא בשאותו כזית הוא אבר. א"נ כשהוא ממקום שאינו אבר כגון שהוא בשר או חלב כ"כ הכ"מ בפי"ט מה' מה"ק. ועיין לקמן: מן העולה ומן האימורים. פירש הר"ב חצי זית מזה כו'. לשון הרמב"ם שם עולה ואימוריה. ועמ"ש משנה א' ב' פ"ד דמעילה: מנחת נסכים. עיין במשנה ב' פ"ו דמנחות: שהקריב מא' מהן כזית בחוץ חייב. קסבר כי כתיב אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר. אשיעור הקטרה כתיב והיינו כזית. רש"י: רבי אליעזר פוטר עד שיקריב את כולו. מדלא פליג ארישא גבי עולה. אותו ה"נ דריש ליה אשיעור הקטרה כרבנן. ומיהו עולה דלא מיפסלה בחסרון. דכלעצמה בדם תלויה כפרתה. חייב בכזית. אבל בהני פליג דקא סבר קומץ כוליה היינו שיעור הקטרתו אף בפנים דהא מיפסל בחסרון וכן כולם שכולם מתירין כו'. רש"י: שחסרו כל שהן. משיעורה הכשר דבלבונה שחסרה פליגי במנחות פ"ק דלר"ש כשירה אפי' עמדה על קורט א' ולר"י בב' קרטין. רש"י. וע"ש בפירש הר"ב במ"ג:
יכין מלכת שלמה
4.
In regard to both valid sacrifices or invalid sacrifices which had become unfit within [the Temple]: if one offers them outside, he is liable. If one offers up outside [the Temple] as much as an olive’s worth of an olah and its innards [combined], he is liable. As for the fistful [of flour], the frankincense, the incense, the priests’ meal-offering, the anointed priest’s meal-offering, and the meal offering of libations, if [one] offered up as much as an olive of one of these outside, he is liable. But Rabbi Elazar exempts him unless he offers up the whole of them. In all of these cases, if they offered them within, and left over an olive’s worth and one offered it outside, he is liable. In all of these cases, if they became lacking something, and one offered them outside, he is not liable.
משנה ה
הַמַּקְרִיב קָדָשִׁים וְאֵמוּרֵיהֶם בַּחוּץ, חַיָּב. מִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ, פָּטוּר. קְמָצָהּ, וְחָזַר קֻמְצָהּ לְתוֹכָהּ, וְהִקְרִיבָהּ בַּחוּץ, חַיָּב:
ברטנורה המקריב קדשים ואימוריהן. שהקריב הבשר והאימורים מחוברים בו, חייב משום אימורים. ולא אמרינן הרי בשר חוצץ בין האימורין לאש ודכוותה בפנים לאו העלאה היא דרחמנא אמר (שם א׳) על העצים אשר על האש, והמעלן בחוץ נמי לא יהא חייב. לא אמרינן הכי לפי שמין במינו אינו חוצץ:מנחה שלא נקמצה. אינה ראויה לפנים. הלכך המקריבה בחוץ פטור:קמצה וחזר קומצה לתוכה. והקריבה בחוץ חייב. שכיוצא בה בפנים כשרה כדתנן בהקומץ נתערב קומצה בשיריה לא יקטיר ואם הקטיר כשרה:
תוסופות יום טוב המקריב קדשים ואימוריהן בחוץ חייב. פירש הר"ב משום אימורין ולא אמרינן הרי הבשר חוצץ כו'. ודכוותה בפנים לאו העלאה היא וכו' המעלה בחוץ נמי לא יהא חייב. כר' יוסי [במ"ג והלכה כוותיה] דאמר אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח כהקטרת פנים. רש"י. ומ"ש הר"ב לא אמרינן הכי לפי שמין במינו אינו חוצץ. וכלומר דאף בפנים לא אמרינן בכה"ג. לפי שמין במינו וכו'. כנ"ל וכן מוכח מחזר קומצה לתוכה דבסיפא. וכתבו התוספות והא דאמרינן לעיל [במשנה דרפ"ב] עומד ע"ג רגל חבירו פסול. אין דרך שירות בכך: מנחה שלא נקמצה כו' פטור. לפי שהקומץ [אינו] ידוע הוא כמו האימורים הלא תראה כי כשנקמץ וחזר לתוכה הרי דומה לאימורים וחייב. הרמב"ם: קמצה וחזר קומצה לתוכה כו'. חייב. פירש הר"ב שכיוצא בה בפנים כשירה כדתנן במ"ג פ"ג דמנחות ועמ"ש שם:
יכין מלכת שלמה
5.
One who offers sacrifices together with the innards outside the Temple, is liable. If a minhah had not had its fistful removed and one offered it outside, he is exempt. If one took out the fistful, and then the fistful went back into the minhah, and he offered it outside, he is liable.
משנה ו
הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה, שֶׁהִקְרִיב אֶת אַחַד מֵהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, חַיָּב. שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה, שֶׁהִקְרִיב אֶת אַחַד מֵהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר פּוֹטֵר, עַד שֶׁיַּקְרִיב אֶת הַשֵּׁנִי. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, חַיָּב. הַזּוֹרֵק מִקְצָת דָּמִים בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף הַמְנַסֵּךְ מֵי חָג בֶּחָג בַּחוּץ, חַיָּב. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, שְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, חַיָּב:
ברטנורה הקומץ והלבונה. של מנחת נדבה. שניהם מתירים את שיריה לאכילה הלכך רבי אלעזר פוטר דבעי הקטרת כל המתיר:אחד בפנים. תחלה ואחר כך השני בחוץ חייב. שזה גמר ובו הכל תלוי:שני בזיכי לבונה. מתירים לחם הפנים:מי החג. שנתמלאו לשם ניסוך המים בחג הסכות, אם ניסך אותן בחוץ חייב דסבר ניסוך המים בחג דאורייתא היא הלכך מחייב עלה בחוץ ואין הלכה כר״א בכולה מתניתין ונסוך המים בחג לאו דאורייתא היא אלא הלכה למשה מסיני:שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב. בשירי דמים הפנימים מיירי וסבר דשירי הדם מעכבים בהם הילכך עבודה היא להתחייב עליה בחוץ אבל בשירי הדם של מזבח החיצון מודה ר׳ נחמיה שאינם אלא למצוה ולא לעכב, הילכך הזורקן בחוץ ודאי פטור. ואין הלכה כרבי נחמיה:
תוסופות יום טוב הזורק כו'. נפקא ליה מדתניא דם יחשב לרבות הזורק. דברי רבי ישמעאל. רע"א או זבח לרבות את הזורק. גמרא ד' ק"ז. והתם מפרש לקראי. למר אליביה דמר ולמר אליביה דמר. ואין להאריך בזה: הזורק מקצת דמים בחוץ חייב. ולא פליג ר א דאפילו בחטאות הפנימיות שכל מתנותיהם מעכבות [כדתנן בפ"ד] אפ"ה אם נשפך הדם אחר שנתן מתנה אחת מהניא הך דיהבא ומביא פר אחר ומתחיל. רש"י. כדתנן [בספ"ה דיומא] ר"א ור"ש אומרים ממקום שפסק הוא מתחיל. גמרא: רבי אליעזר אומר אף המנסך מי החג כו'. פירש הר"ב דסבר ניסוך המים בחג דאורייתא ואין הלכה וכו' וניסוך המים בחג לאו דאורייתא אלא הל"מ. וכ"פ הרמב"ם ותמיהני דמה לי מפורש מדאורייתא מה לי הל"מ שהרי שתים זו שמענו מפי הגבורה ולמה לא יהא חייב על מה שהוא הל"מ כמו על מה שהוא מדאורייתא ותו דבגמרא סלקא דעתין דטעמיה דר"א דיליף ונסכיה בב' ניסוכים הכתוב מדבר א' ניסוך המים וא' ניסוך היין ופרכינן דאי הכי מה להלן ג' לוגין אף כאן ג' לוגין והא מי החג קאמר דמשמע דאפילו פחות מג' לוגין וכו' ומסקינן דטעמיה דהל"מ הוא והשתא קשיא לי דבמ"ט פ"ד דסוכה כתבתי דמסקנא דגמרא דהל"מ היא. וא"כ אמאי אין הלכה כר"א. והרמב"ם בחיבורו פי"ט [ה"ג וד'] מה' מה"ק פסק המנסך שלשה לוגין מים בחוץ חייב פחות מכן פטור הואיל וחסר השיעור הרי אינן ראוין להתקבל בפנים ולפ"ז יראה לי דלא אתא ר"א למימר אלא דחייב אפילו בפחות מג' לוגין וכדדייק למימר מי החג דמשמע אפילו פחות כמ"ש לעיל משמא דגמרא וטעמא משום דס"ל דאין שיעור כלל. אפילו דלא כר"י דס"ל לוג בפ"ד דסוכה שם ומיהו לכ"ע הל"מ היא בין למתניתין דסוכה כמש"ש. בין לר"א. כדמסיק הכא בגמרא. אלא דלר"א אין להם שיעור ולרבנן יש להן שיעור למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' במ"ט פ"ד דסוכה. ולפי דקי"ל כמ"ד בסוכה דבעינן ג' לוגין לכך פסק הרמב"ם דלא כר"א דהכא. ובנא"י כ' ר"א סבר שזה חייב מן התורה ולפיכך אמר שהמנסך מי חג בחג בחוץ חייב ואפילו נסך שיעור מועט. ואין הדבר כן לפי שאינו אלא הל"מ ואם נסך ג' לוגין מים בחוץ חייב לדברי הכל ע"כ וזה כפי פסקו שבחיבורו אבל נשאר עדיין הקושיא שהקשתי לשאול מ"ש הל"מ ממדאורייתא לנדון דידן. ועוד דבגמרא המסקנא בהדיא דטעמא דר"א דלאו דאורייתא אלא הל"מ הלכך המחוור כמ"ש: רבי נחמיה אומר שירי הדם כו'. כתב הר"ב בפנימים איירי וסבר דמעכבים כלומר דלא כסתמא דמתניתין ריש פ"ה:
יכין מלכת שלמה
6.
As for the fistful and the frankincense, if one offered one of them [without the other] outside [the Temple], he is liable. Rabbi Elazar says: he is exempt unless he offers the second too. [If one offered] one inside and the other outside, he is liable. As for the two dishes of frankincense, if one offered one of them outside, he is liable. Rabbi Elazar says: he is exempt unless he offers the second too. [If one offered] one inside and the other outside, he is liable. If one sprinkles part of the blood outside, he is liable. Rabbi Elazar says: also one who makes a libation of the water of the Festival [of Sukkot] on the festival, outside is liable. Rabbi Nehemiah says: if one offered the residue of the blood outside, he is liable.
משנה ז
הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. מָלַק בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר. הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹף בִּפְנִים וְהֶעֱלָה בַחוּץ, פָּטוּר. שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה בַחוּץ, חַיָּב. נִמְצָא, דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ מִבִּפְנִים, פְּטוּרוֹ בַחוּץ. דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁרוֹ בַחוּץ, פְּטוּרוֹ בִפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו בַחוּץ, חַיָּבִין עַל כַּיּוֹצֵא בוֹ בִפְנִים, שֶׁהֶעֱלָהוּ בַחוּץ, חוּץ מִן הַשּׁוֹחֵט בִּפְנִים וּמַעֲלֶה בַחוּץ:
ברטנורה מלק בחוץ. נבלה היא שאין מליקה אלא בפנים לכך פטור על העלאתו בחוץ. וא״ת והלא כל הנעלים בחוץ נפסלו ביציאתן, וכן השוחט בחוץ פסול הוא וחייבין על העלאתו התם רחמנא רבייה אבל לענין שאר פסולים מתקבלים בפנים בעינן:שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב. אף על העלאה. דכל שמתחייב על שחיטתו בחוץ אם חזר והעלן הוא או אחר, חייב:נמצא דרך הכשרו בפנים. בגמרא קאמר, תני דרך חיובו בפנים פטורו בחוץ, ודרך חיובו בחוץ פטורו בפנים. כגון שחט העוף בפנים והעלה בחוץ פטור. שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב. מלק בפנים והעלה בחוץ חייב. מלק בחוץ והעלה בחוץ פטור. נמצא, במקום שמתחייב על העלאתו אם נעשית העבודה הראשונה בפנים כגון במליקת פנים פטור על העלאתו אם נעשית המליקה בחוץ. ודרך שמתחייב על העלאה אם נעשית עבודה הראשונה בחוץ כגון בשחיטה, פטורו בפנים, אם נשחט בפנים והעלה בחוץ:רבי שמעון אומר כו׳. במלתיה דתנא קמא חסורי מחסרא והכי קתני, וכן השוחט בהמה בלילה בפנים והעלה בחוץ פטור, דאינה מתקבלת בפנים, דכתיב (ויקרא י״ט:ו׳) ביום זבחכם, ולא בלילה, ונמצא הזבח פסול ולפיכך אינו חייב על העלאתו. אבל אם שחט בלילה בחוץ והעלה בחוץ חייב, מפני שהשחיטה בחוץ בלילה כשרה היא לפיכך חייב שתים על השחיטה ועל ההעלאה. ופליג רבי שמעון בהא ואמר, כל שחייבין עליו בחוץ חייבין על כיוצא בו בפנים שהעלהו בחוץ. כלומר, כשם שהשוחט בחוץ בלילה והעלה בחוץ חייב, כך אם שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ חייב על ההעלאה, חוץ מהשוחט עוף בפנים והעלהו בחוץ שהוא פטור אע״פ שאם שחט והעלה בחוץ חייב. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב מלק בחוץ כו'. כתב הר"ב וא"ת והלא כל הנעלים כו' התם רחמנא רבייה כדכתיבנא בריש פרקין בדבור כיון שהוציאו כו': שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב. פירש"י שחיטה בחוץ בעוף רבייה רחמנא מאו אשר ישחט ואהעלאתו נמי אמרינן ואליהם תאמר לערב פרשיות דכל שמתחייב על שחיטתו בחוץ אם חזר כו': רבי שמעון אומר כל שחייבין כו'. כתב הר"ב במלתיה דת"ק חסורי מחסרא וה"ק וכן השוחט בהמה בלילה בפנים וכו' פירש"י אפילו עלתה תרד ור' יהודה היא דאמר הכי בפ"ט משנה ב' ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל אם שחט בלילה בחוץ כו' שהשחיטה בחוץ בלילה כשירה. פירש"י דבשחיטת חוץ ל"ש לילה מיום. דהא ראוי הוא לבא אל פתח אוהל מועד למחר ובהעלאתו נמי חייב דהא כתיב ואליהם תאמר ע"כ. ומ"ש הר"ב ופליג ר"ש בהא ואמר. כל שחייבים כו' כך אם שחט בפנים בלילה כו' פירש"י דהא בפנים אם עלתה לא תרד אית ליה בפ"ט [שם]: חוץ מן השוחט בפנים. פירש הר"ב שוחט עוף בפנים. וא"ת לר"ש מ"ש שוחט בהמה בלילה בפנים משוחט עוף בפנים. וי"ל דשוחט עוף בפנים מקטל קטליה ואם עלה ירד אפילו לר"ש אע"ג דלא מטמא בגדים אבית הבליעה [*כדלעיל ספ"ז] תוס':
יכין מלכת שלמה
7.
If one nips a bird [offering] inside and offers it up outside, he is liable; If one nips it outside and offers it up outside, he is exempt. If one slaughters a bird inside and offers it up outside, he is exempt. If one slaughters [it] outside and offers [it] up outside, he is liable. Thus its prescribed rite inside exempts him [if he does it] outside, while its prescribed rite outside exempts him [if he does it] inside. Rabbi Shimon says: whatever he is liable for outside, he is liable in similar circumstances inside when one [subsequently] offers it up outside; except when one slaughters [a bird] inside and offers [it] up outside.
משנה ח
הַחַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בְּכוֹס אֶחָד, נָתַן בַּחוּץ וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים, בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ, חַיָּב, שֶׁכֻּלּוֹ רָאוּי לָבֹא בִפְנִים. קִבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, נָתַן שְׁנֵיהֶם בִּפְנִים, פָּטוּר. שְׁנֵיהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ, פָּטוּר. אֶחָד בַּחוּץ וְאֶחָד בִּפְנִים, חַיָּב עַל הַחִיצוֹן, וְהַפְּנִימִי מְכַפֵּר. לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמַפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת. שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בִּפְנִים, פָּטוּר. שָׁחַט שְׁתֵּיהֶן בַּחוּץ, חַיָּב. אַחַת בִּפְנִים וְאַחַת בַּחוּץ, פָּטוּר. אַחַת בַּחוּץ וְאַחַת בִּפְנִים, חַיָּב עַל הַחִיצוֹנָה, וְהַפְּנִימִית מְכַפֶּרֶת. כְּשֵׁם שֶׁדָּמָהּ פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ, כָּךְ הוּא פוֹטֵר אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ:
ברטנורה נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים חייב. מלתא דפשיטא היא, ומשום סיפא נקט לה, נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ שאינו נותן בחוץ אלא שיירי הדם, חייב. ומתניתין כרבי נחמיה דסבר שיריים מעכבים. ואינה הלכה:שניהן בחוץ חייב. אחת. ואם היתה לו ידיעה בינתיים, חייב שתים:אחד בפנים. ואח״כ השני בחוץ, פטור. ואפילו לרבי נחמיה דסבר כוס אחד עושה את חבירו דחוי להיות נשפך לאמה, הלכך אפילו שיריים לא הוי:והפנימי מכפר. להכשיר הזבח. שהדם הנזרק תחלה בחוץ לא עשה המשויר כיוצא בו:שתיהן בחוץ חייב. על כל אחת ואחת. דבשעת שחיטה כל אחת היתה ראויה בפנים:אחת בפנים. והשניה אחר כן בחוץ, פטור. דהויא לה חטאת שנתכפרו בעליה, ולמיתה אזלה ואינה מתקבלת בפנים:חייב על החיצונה. דהא חזיא לפנים דאיזה מהן שירצה יקריבה:כשם שדמה פוטר את בשרה. מן המעילה, [דזריקת דם מוציאה בשר קודש קדשים מן המעילה דיהבה בה] שעת היתר לכהנים:כך הוא פוטר את בשר חברתה. ואע״פ שפסולה [ואשחט שניהם בפנים קאי]. ואשמועינן הכא דהיכא דמונחות שתיהן וקדם וזרק את דם האחת, פטר את חברתה מן המעילה משום חטאת שנתכפרו בעליה, דקיימא לן החטאות המתות לא נהנין ולא מועלין:
תוסופות יום טוב בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב. כתב הר"ב ומתניתין ר"נ היא. גמרא. וא"כ מתניתין דוקא בדמים הפנימים כדפירש הר"ב במשנה ו': נתן שניהם בפנים פטור. בכל הספרים נדפס כך וכן בסיפא ומצאתי ברישא שנמחק ולא ידעתי למה לא ג"כ בסיפא. ובלשון הר"י קורקוס שהביא הכ"מ בסוף הלכות מה"ק העתיק הסיפא בלא בבא זו ולגירסת הספרים יש לדחוק דכולי גווני קתני: למה הדבר דומה. בגמרא מפרש דאגמרינן במאי דמדמינהו. דמתניתין רבי היא דאמר בספ"ד דתמורה אבודה בשעת הפרשה מתה וה"ק טעמא דאבדה דדמי' לכוס דחוי. הא הפריש ב' חטאות לאחריות כי מתכפר באחת השניה תרעה ואם שחטה סתם כשר לעולה ומשכחת לה בחטאת שעיר דנשיא שהוא זכר כמו עולה: שתיהן בחוץ חייב על כל אחת ואחת. כתב הר"ב דבשעת שחיטה כו'. וכ"כ רש"י והכי נמי כשיש ידיעה בינתים. וסמכו אדלעיל. ועיין במשנה ב' פ"ג דכריתות: כשם שדמה פוטר וכו'. לשון רש"י ואשחט שניהם בפנים קאי כו' אבל [משום] שחוטי חוץ לא אצטריכא ליה דכמאן דקטלינהו דמי ולית בהו מעילה. כדאמרינן בשמעתא קמייתא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ואגב גררא נסבא הכא איידי דנקטה משום שחיטת חוץ וברפ"ק דמעילה נמי קתני [לה] לכולה ע"כ: כשם שדמה פוטר כו'. פירש הר"ב משום חטאת שנתכפרו בעליה דקי"ל חטאות המתות לא נהנין ולא מועלין. וכפירוש רש"י. וכתבו התוספות וקשה לפירושו דבמשנה ב' פ"ק דמעילה תנן אר"ע כו' לא כשם שדמה כו' ומוקמינן דוקא כששחט שניהם בבת אחת רצה מזה זורק רצה מזה זורק. אבל בזה אחר זה לא [כדפירש הר"ב שם] ואי חשיב כחטאות המתות אפילו בזה אחר זה נמי. אלא ודאי כיון שנשחטה קודם זריקת דמה של חברתה שראוי להתכפר לא הוי חטאת המתה. והיינו טעמא דיש חילוק בין בת אחת לזה אחר זה. דבבת אחת חשיבי תרוייהו כחד גופא ולכך פוטר את בשר חברתה וכן מוכחת הסוגיא ע"כ:
יכין מלכת שלמה
8.
As for a hatat whose blood was received in one goblet: If one [first] sprinkled [the blood] outside and then sprinkled [it] inside; [Or] inside and then outside, he is liable, because the whole of it was eligible inside. If the blood was received in two goblets: If he sprinkled both inside, he is exempt; Both outside, he is liable. One inside and one outside, he is exempt; One outside and one inside, he is liable on account of the one outside, while the one inside makes atonement. To what may this be compared? To one who set aside [an animal for] a hatat, then it was lost, and he set aside another in its place; then the first was found, and [so] both are present. If he slaughtered both of them inside, he is exempt; Both of them outside, he is liable. [If he slaughtered] one inside and one outside, he is exempt; One outside and one inside, he is liable on account of the one outside, while the one inside makes atonement. Just as the blood exempts its own flesh, so does it exempt the flesh of its companion [the other animal].
קדשים זבחים פרק יג
Kodshim Zevachim Chapter 13