Mishnah

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule

קדשים

מנחות

Kodshim

Menachos

Chapter 13

1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13

א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10 0:11

משנה א

הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא אֶחָד. עֶשְׂרוֹנִים, יָבִיא שְׁנָיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. הֲרֵי עָלַי מִנְחָה, יָבִיא אֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יָבִיא מִנְחַת הַסֹּלֶת, שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת:

ברטנורה הרי עלי עשרון. פירשתי כמה עשרונים אביא ואיני יודע כמה אמרתי:יביא ששים עשרונים. דאי בציר מהכי נדר, לא איכפת ליה, דמתני ואומר מה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה. ובטפי מהכי ליכא לספוקי, דאין מנחה אחת יתירה מששים עשרון:הרי עלי מנחה. האומר הרי עלי מנחה סתם:יביא איזה שירצה. מחמש מנחות:מיוחדת. שנקראת מנחה סתם ואין לה שם לווי. וכל שאר מנחות יש להם שם לווי, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה. ואין הלכה כרבי יהודה:

תוסופות יום טוב הרי עלי עשרון יביא אחד. פשיטא. וכן עשרונים נמי פשיטא דמיעוט [עשרונים] שתים. פירשתי ואינו יודע כו'. איצטריך ליה. גמ': יביא איזה שירצה. פי' הר"ב מחמשת המנחות דחמשה הן. כדפי' הר"ב לקמן. וכתבו התוס' אבל במנחת נסכים לא אכוון אע"ג דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום [כמ"ש הר"ב בסוף פרק דלעיל] דסתמא דעתיה אמנחות המפורשות ורגילות לבא בפני עצמן ולא בגלל זבח. ע"כ:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה הרי עלי עשרון יביא אחד. עשרונים יביא שנים. פי"ז דהלכות מעשה הקרבנות סימן ז': פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא ששים עשרון. גמרא מאן תנא אמר חזקיה דלא כרבי דאי רבי האמר יביא מנחות של עשרונים מא' ועד ס' ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבי באומר פירשתי עשרונות אבל לא קבעתים בכלי דמייתי שיתין עשרונות בשיתין מאני דהאי דקאמר רבי יביא מנחות של עשרונים מא' ועד ס' היינו היכי דקבעם בכלי אחד דלא מצי לאתויי בכלי ולא בציר מהכי ולא טפי מהכי. וכתב הרגמ"ה ז"ל פירשתי בשעת נדרי כמה עשרונים הייתי רוצה להביא ואיני יודע מה פירשתי יביא ס' עשרונים שיחיד מתנדב מנחה גדולה של ס' עשרונים ובכלל הגדולה יש אותה שנדר דלא כרבי דאמר לקמן קטן והביא גדול לא יצא דס"ל דאין קטן בכלל גדול ע"כ: מיוחדת. שנקראת מנחה סתם ואין לה שום לויי עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט וסימן זה הוא שיהיה בידיך שלא תטעה ותשכח איזו מנחה קאמר ר' יהודה שהיא מנחה שפתח בה הכתוב תחלה. ומצאתי בספר לקח טוב פ' ויקרא עלה מ"ו שכתב וז"ל אמר יהיה קרבנו לשון גוזר יהיה והל"ל אם סלת יהיה קרבנו אלא ללמד שהמתנדב מנחה סתם אינו מביא כי אם מנחת הסלת מן החטים שהיא נקראת מנחה סתם והאחרות יש להם שם לוויי מנחת מחבת וכיוצא וכן אם אמר הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים קמח יביא סלת ולמה נקראת זו מנחת הסלת יותר משאר מנחות שגם הם מסלת מפני שהיא נקמצת כשהיא סלה וכל שאר המנחות אינן נקמצות רק אחר אפייתן עכ"ל ז"ל. ומן התימה שפירש דקדוק זה על סברת ר' יהודה דלית הלכתא כותיה שגם בפי"ז דהלכות מעשה הקרבנות פסק כדעת ה"ק שיביא איזו מנחה שירצה מן החמש מנחות:

1.

[One who says], “I take upon myself to bring a tenth,” he must bring one [tenth]. “Tenths,” he must bring two [tenths]. [If he said,] “I specified [a certain number of tenths] but I do not know what number I specified,” he must bring sixty tenths [If he said,] “I take upon myself to bring a minhah,” he may bring whichever kind he chooses. Rabbi Judah says: he must bring a minhah of fine flour, for that is the distinctive [one] among the menahot.

משנה ב

מִנְחָה, מִין הַמִּנְחָה, יָבִיא אֶחָת. מְנָחוֹת, מִין הַמְּנָחוֹת, יָבִיא שְׁתָּיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא חֲמִשְׁתָּן. פֵּרַשְׁתִּי מִנְחָה שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. רַבִּי אוֹמֵר, יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים:

ברטנורה מנחה מין המנחה. האומר הרי עלי מנחה, או מין מנחה: יביא אחת מן המנחות האמורות בפרשה:מנחות עלי. או שאומר מין מנחות עלי, יביא שתי מנחות ממין אחד:פירשתי. מיני מנחות שאביא, ואיני יודע כמה מינים הם שנדרתי להביא:מביא חמשתן. מנחת סולת, מנחת מרחשת, מנחת מחבת, מנחת מאפה תנור והיא באה שני מינים, חלות ורקיקין: פירשתי מנחה של עשרונים בכלי אחד, ואיני יודע כמה עשרונים קבעתי בה:יביא ששים עשרון. דטפי מהכי ליכא לספוקי. ואי בציר מהכי נדר לא איכפת לן, דמתנה ואומר כמה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה:רבי אומר. כיון דאמר מנחה דמשמע חדא, אלמא בכלי אחד קבעה, ואם יביא ששים בכלי אחד, שמא בציר מהכי נדר והוי מנחה יתירה, דאית ליה לרבי דקביעותא דמנא מלתא היא, הלכך יביא ששים מנחות מאחת ועד ששים, חדא של עשרון אחד, וחדא של שנים, וחדא של שלשה, וחדא של ארבע, עד ששים. שנמצא מביא בין הכל אלף שמונה מאות ושלשים עשרון, דודאי חדא מינייהו נדר, ואינך נדבה. ואין הלכה כרבי:

תוסופות יום טוב רבי אומר יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ששים. פירש הר"ב. כיון דאמר מנחה. דמשמע חדא אלמא בכלי אחד קבעה כו'. אבל במשנה דלעיל לא פליג דההיא באומר פירשתי עשרונות. אבל לא קבעתים בכלי אחד דמייתי ששים עשרונות בס' מאני. גמ' לעיל. וקשיא לי דא"כ אמאי סגי לעיל בס' כיון דלא קבעה בכלי אחד. דלא אמרן בפרק דלעיל משנה ד' דאין מביא אלא ששים אלא בכלי אחד משום דאין ראוי להבלל. וז"ל הרמב"ם בפי"ב מהקרבנות המנחות הבאות בנדר ונדבה יש לו להתנדב ולנדור מהן כל מה שירצה אפילו אלף עשרון. ע"כ. וא"כ היה לנו לחייבו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי. כדתנן לקמן במשנה ד'. ונ"ל דהכא דמי טפי למתניתין ה' דיביא כיום המרובה. דהא ס' עשרון יום מרובה הוא כדלעיל: מאחד ועד ששים. כתב הר"ב שנמצא מביא בין הכל אלף תת"ל עשרון. בברייתא. ופירשו התוס' כיצד קח בידך מאחד ועד ששים וצרוף תחלתן לסופן עד האמצע. כגון אחד וששים הם ס"א ב' ונ"ט הם ס"א ג' ונ"ח הם ששים ואחד. כן תמנה עד שלשים דשלשים ושלשים ואחד הם ששים ואחד. ויעלה לך שלשים פעמים ששים ואחד. ע"כ:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה מנחה מין המנחה. פי' או אמר מין המנחה תוס' ז"ל. וביד פי"ז דהלכות מעשה הקרבנות סימן ה' ז' ח'. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל מנחה מן המנחה וכו' מנחות מן המנחות וכו' וכתב כן מצאתי והפי' האומר הרי עלי להביא מנחה או שאמר הרי עלי מן המנחה יביא א' מן המנחות שנאמרו בתורה וכן האומר הרי עלי מנחות או מן המנחות שנאמרו בתורה יביא שתים מאותם המנחות שנאמרו בתורה אבל האומר פירשתי כמה מיני מנחות אביא ואיני יודע כמה פירשתי יביא כל מיני מנחות שנאמרו בתורה והם ה' כן נ"ל לפרש דהוי דומיא דפירשתי דרישא עכ"ל ז"ל: פירשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא חמשתן. תוס' פ"ק דמכלתין דף ג'. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א ואין ידוע וכן גרסינן בכל הפרק ופי' רש"י ז"ל בסוף פירקין דלעיל חמש מנחות סלת ומחבת ומרחשת וחלות ורקיקין דמנחת מאפה אבל רבוכה לא חשיב דאינה באה נדבה אלא בתודה עם הזבח ולאו מנחה היא ע"כ. ובגמרא מאן תנא דלא מספקא ליה אלא בחמשה מנחות א"ר ירמיה דלא כר"ש דאי ר"ש כיון דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקים יביא וה"ה לתשעה חלות וחד רקיק או לתשעה רקיקים וחדא חלה וא"נ סבר לה כר' יהודה דאמר בפרק ואלו מנחות כל המנחות באות עשר עשר איכא לספוקי בי"ד מנחות סלת ומחבת ומרחשת הרי שלשה ובמנחת מאפה איכא אחד עשר ספקות דלמא כולה חלות נדר ושמא תשעה חלות וחד רקיק ושמא שמנה חלות ושתי רקיקים ושמא ז' חלות וג' רקיקים וכן גרועי חלות ואוסופי רקיקים עד שמא כולה רקיקים. [הגה"ה לשון הרגמ"ה ז"ל דאיכא לספוקי בי"ד מנחות כיצד דדילמא ט' חלות וחד רקיק אמר או שמנה חלות וב' רקיקין או שבעה חלות וג' רקיקים או שש חלות וד' רקיקים או חמש חלות וחמש רקיקים או ד' חלות ושש רקיקים או שלש חלות ושבע רקיקים או שתי חלות וח' רקיקים או חלה אחת וט' רקיקים הרי ט' היינו גרועי ואוסופי עד לחלה אחת וט' רקיקים ואיכא לספוקי שמא כולהו אמר רקיקים או כולהו חלות או אמר סלת או מחבת או מרחשת הרי ארבעה עשר ע"כ]. וכ"ש דאי סבר לה כר"מ דאמר התם שתים עשרה דאיכא לספוקי בשש עשרה פי' מוסיף שנים על הני דאמרינן דאיכא גרועי ואוסופי עד לחלה אחת וי"א רקיקים ואביי אמר אפילו תימא ר"ש שמעי' ליה לר"ש דאמר מייתי ומתנה דתניא רש"א וכו' ה"נ מייתי ומתנה שהרי הביא עשר חלות ועשר רקיקים ומתנה דאי אמר ט' וחד רקיק להוי לנדרי והאחרת תהא נדבה וכו' ומצטרפין חלות מעשרון זה לפי מה שנדר ורקיקים מעשרון זה לפי מה שנדר מאחר שהוא מתנה כך: פירשתי מנחה של עשרונים. בתוס' פ' התודה דף פ'. לשון הר"ס אוחנא ז"ל לעיל דקתני פרשתי ואיני יודע מה פירשתי יביא ס' עשרונים לא פליג רבי התם משום דקאמר פירשתי כמה עשרונים ולא אמר מנחה של עשרונים אבל הכא דקאמר מנחה דמשמע חדא אלמא בכלי אחד קבעה עיין בגמרא ע"כ: רבי אומר יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ס'. שהן אלף ושמונה מאות ול'. [הגה"ה לשון החכם הר"ר סולימאן ז"ל פי' אם תעשה טבלא מרובעת ותצייר בה ששים שורות שכל שורה יש בה ששים רבועים קטנים יעלו בין הכל שלשת אלפים ושש מאות רבועים ואם תעביר קו בתוך הטבלא מאלכסון לאלכסון והחלוק הטבלא לשנים תמצא בכל חצי ששים שורות הראשונה אחת והשניה שתים והג' שלש וכן כלם עד האחרונה שיש בה ששים והרי יעלה בין הכל אלף ושמנה מאות רבועים ולפי שהשורה האמצעית שעבר בתוכה הקו הרבועים שבו נתחלקו כל א' לשנים צריך כדי להשלימם ששים חצאין מהם דהיינו שלשים אחרים שתוסיף עליהם מחוץ והרי בין הכל אלף ושמונה מאות ושלשים ע"כ]. כיצד קח בידך [כו' עיין בתוספת יום טוב] וכן נוכל למנות פרים דחג דעולין לע' כיצד ז' וי"ג הם עשרים. וכן ח' וי"ב הם עשרים. וק ט' וי"א הם עשרים ועשרה הרי שבעים. תוס' ז"ל. ובגמרא בברייתא פירשתי ואיני יודע מה פירשתי ואיזו מהן פירשתי ואיני יודע כמה פירשתי יביא חמש מנחות של ס' ס' עשרונים שהן שלש מאות דברי חכמים רבי אומר יביא חמש מנחות של ס' ס' עשרונים מא' ועד ס' שהן ט' אלפים ומאה וחמשים ורבא אוקי דבפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קמיפלגי רבנן סברי כרבנן דר' אליעזר בן יעקב דבעינן ס' לוג למנחה של ס' עשרון שבאותו כלי ומתנה כמה שנדרתי תהא לחובתי והשאר תהא נדבה וכל חד עשרון לוגא קא שקיל דחובה לחובה ודנדבה לנדבה ורבי סבר כר' אליעזר בן יעקב דאמר דאפילו מנחה של ס' עשרון אין לה אלא לוגה ולא ידעינן אי חדא מנחה היא דסגי לה בחד לוג או שתי מנחות נינהו דבעי' שני לוגין פי' ואי עריב שתי מנחות זו של שלשים וזו של שלשים בכלי אחד סגי להו בשני לוגין ואי חדא היא בעינן חד לוג ורב אשי אוקי פלוגתייהו בקטן והביא גדול דרבנן סברי קטן והביא גדול יצא וזה אי נמי לא נדר אלא שלשה עשרונות ומייתי ס' עשרונים יצא ולא בעי אתנויי מידי ורבי אומר לא יצא ידי חובתו ופריך בגמרא והא אפלגו בה חדא זימנא לקמן בסמוך דתנן קטן וכו' ומשני צריכא דאי אתמר בהא בהא קאמרי רבנן משום דאידי ואידי קומץ הוא דבין מנחה גדולה ובין מנחה קטנה חד קומץ הוא מקריב אבל התם דקא נפישי אמורים דאמורים דגדול נפישי מדקטן אימא מודו ליה לרבי דאיכא למימר דלאו הכי נדר ואי אתמר בההיא בההיא קאמר רבי דלא יצא משום דנפישן אימורין דידיה אבל בהא אימא מודה לרבנן צריכא:

2.

[If he said] “A minhah” or “a kind of minhah,” he may bring one [of any kind]. [If he said] “Menahot” or “A kind from menahot,” he must bring two [of any one kind]. [If he said,] “I specified [a certain kind], but I do not know what kind I specified,” he must bring the five kinds. [If he said,] “I specified a minhah of [a certain number of] tenths but I do not know what number I specified,” he must bring sixty tenths. But Rabbi says, he must bring menahot [of every number] of tenths from one to sixty.

משנה ג

הֲרֵי עָלַי עֵצִים, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי גְזִירִין. לְבוֹנָה, לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ. חֲמִשָּׁה קֳמָצִים הֵן, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה, לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ. הַמִּתְנַדֵּב מִנְחָה, יָבִיא עִמָּהּ קֹמֶץ לְבוֹנָה. הַמַּעֲלֶה אֶת הַקֹּמֶץ בַּחוּץ, חַיָּב. וּשְׁנֵי בְזִיכִין טְעוּנִין שְׁנֵי קֳמָצִים:

ברטנורה לא יפחות משני גזירים. שתי בקעיות גדולות. דמיעוט עצים שנים:והמעלה את הקומץ בחוץ חייב. כרת, דהעלאה היא. ובהאי כללא הוי נמי המעלה קומץ בפנים דהקטרה מעלייתא היא, הלכך חשיב חמשה קומצים ותו לא, ולא חשיב להאי דהמעלה קומץ בפנים לקומץ ששי:ושני בזיכים. של לחם הפנים:

תוסופות יום טוב הרי עלי עצים. דת"ר קרבן [נפש כי תקריב קרבן מנחה] מלמד שמתנדבין עצים וכה"א דעצים אקרי קרבן והגורלות הפלנו על קרבן העצים (נחמיה י׳:ל״ה) [*ובס"פ דלעיל מפקינן יין ושמן מקרבן. וה"נ מפקינן עצים מקרבן שכן שנוי בת"כ. ואע"ג שיש עוד קרבן מיותר. דהך דהכא ודלעיל איתא במנחות סלת ואידך גבי מאפה תנור הא דריש לה התם בת"כ ות"ק דבספ"ה. שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין ומייתי לה התם בסוגיא. כמ"ש שם בס"ד ושם כתבתי דאף לר"ש דהתם איצטריך. ועיין עוד לקמן]: לא יפחות משני גזירים ותנן נמי הכי בספ"ו דשקלים ופי' הר"ב ודוקא המתנדב עצים סתם. אבל הרוצה להביא אפילו עץ אחד יביא. וכ"כ התוספות בכאן מגמרא ירושלמי דשקלים: [*לבונה. ה"נ מרבינן לה בת"כ מקרבן דלעיל דמרבינן מיניה יין ושמן עצים]: לא יפחות מקומץ. ה"נ תנן לה התם. ופי' הר"ב שזהו שיעור הלבונה הבאה עם המנחה דכתיב והרים ממנו כו'. והכי איתא הכא בגמ' ואע"ג דבפרק קמא משנה ג' פירש הר"ב דבשני קרטין כשירה ויליף לה מקרא. היינו בדיעבד ומיהו הכא דנודר בלבונה בפני עצמה לא יצא אלא בקומץ דלהכי איצטריך על המנחה דבהדי מנחה אין. בפני עצמה לא. ואיכא מאן דאמר דבבאה בפני עצמה [נמי פליג. והיא] פלוגתא דאמוראי בפ"ק דף י"א והרמב"ם פרק ט"ז מהקרבנות העתיק לשון משנתינו ועיין עוד בפי' הר"ב דשקלים שכתב דוקא בסתם כו'. כדלעיל בעצים. [*וכתבו התוספות דבירושלמי דשקלים פליגי אי לשיעור יד הבעלים. או לשיעור יד כהן. ע"כ. והרמב"ם בחבורו שם העתיק לשון המשנה]: המעלה את הקומץ בחוץ חייב. כתב הר"ב ובהאי כללא הוי נמי המעלה קומץ בפנים כו'. וכ"כ רש"י. וכתבו התוס' וא"ת ומי סתם לן תנא כר"א דפי"ג דזבחים מ"ד דרבנן מחייבי בכזית בחוץ. וי"ל דקומץ דנקט לאו לאפוקי כזית. אלא לאפוקי מאידך דר"א מ"ו דאמר בשני בזיכי לבונה עד שיקריב שני קומצים. ולפי' זה לא מיירי בקומץ דסלת. ע"כ. וקצת קשה דא"כ ה"ל לשנות תחלה שני בזיכין כו': ושני בזיכין טעונים שני קומצים. יליף לה בת"כ בג"ש דנאמר כאן אזכרתה וגבי קומץ אזכרתה. מה להלן מלא הקומץ. אף כאן מלא הקומץ. והיינו שני קמצים מלא הקומץ לסדר זה ומלא הקומץ לסדר זה. תוספות פ"ק דף י"א:

יכין מלכת שלמה

3.

[If one said,] “I take upon myself to bring [pieces of] wood,” he must bring not less than two logs. “Frankincense,” he must bring not less than a handful. There are five cases of [not less than] a handful: One who says, “I take upon myself to bring frankincense,” he must bring not less than a handful. One who voluntarily offered a minhah must bring a handful of frankincense with it. One who offered up the handful outside [the Temp] is liable. The two dishes [of frankincense] require two handfuls.

משנה ד

הֲרֵי עָלַי זָהָב, לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר זָהָב. כֶּסֶף, לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר כָּסֶף. נְחשֶׁת, לֹא יִפְחֹת מִמָּעָה כָסֶף. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, הוּא מֵבִיא עַד שֶׁיֹּאמַר לֹא לְכָךְ נִתְכַּוָּנְתִּי:

ברטנורה לא יפחות מדינר זהב. והוא שיאמר מטבע של זהב. דאי לא, דלמא נסכא דדהבא קאמר, דהיינו חתיכה של זהב:נחושת לא יפחות ממעה כסף. שיביא נחושת ששוה מעה כסף:פירשתי. כך וכך זהב:ואיני יודע כמה פירשתי. יביא כל כך עד שידע בעצמו שמעולם לא נתכוין לכל כך:

תוסופות יום טוב הרי עלי זהב. *)זה לבדק הבית. הרמב"ם: לא יפחות מדינר זהב. כתב הר"ב. והוא שיאמר מטבע של זהב. דאי לא. דלמא נסכא דדהבא קאמר דהיינו חתיכה של זהב. גמ'. ובספ"ו דשקלים פי' הר"ב מביא אפילו צנורא שהיא כמין מזלג קטן. והוא מירושלמי דהתם והביאוהו התוס' דהכא ופירשו דנסכא היינו כדי לעשות צנורא. ע"כ. אבל הרמב"ם בפ"ב מהלכות ערכין [הלכה יו"ד] כתב יביא לשון של זהב. יהיה משקלה. כדי שיאמר לא לכך נתכוונתי. ע"כ. סובר דירושלמי וגמ' דידן פליגי. ובגמרא אדמוקמינן דאמר מטבע פריך ודלמא פריטי. אמר רב פפא פריטי דדהבא לא עבדי אינשי: כסף לא יפחות מדינר כסף. גמרא ודלמא נסכא. אמר רבי אלעזר דאמר מטבע. ודלמא פריטי אמר רב ששת באתרא דלא סגי פריטי דכספא:

יכין מלכת שלמה

4.

“I take upon myself to offer gold,” he must bring not less than a golden denar. “Silver,” he must bring not less than a silver denar. “Copper,” he must bring not less than [the value of] a silver maah. [If he said] “I specified [how much I would bring] but I do not know what I specified,” he must bring until he says, “I certainly did not intend to give so much!”

משנה ה

הֲרֵי עָלַי יַיִן, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלשָׁה לֻגִּין. שֶׁמֶן, לֹא יִפְחֹת מִלֹּג. רַבִּי אוֹמֵר, שְׁלשָׁה לֻגִּין. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא כַיּוֹם הַמְּרֻבֶּה:

ברטנורה הרי עלי יין. לנסכים:לא יפחות משלשה לוגין. שהן פחותים שבנסכים. רביעית ההין לכבש, תלתא לוגין הוו, שהין י״ב לוגין:שמן לא יפחות מלוג. שהפחות שבמנחה עשרון סולת, והיא טעונה לוג שמן:רבי אומר שלשה לוגין. כפחות שבמנחת נסכים, עשרון לכבש בלול ברביעית ההין שמן. ואין הלכה כרבי:כיום מרובה. כיום טוב ראשון של חג הסוכות כשחל להיות בשבת. שאותו היום מרובה בנסכים לקרבנות של חובת היום מכל שאר ימות השנה. דהוו שלשה עשר פרים וארבעה עשר כבשים וארבעה מוספים, ב׳ מוסף דשבת וב׳ מוסף דחג, ואילים שנים ושעיר אחד. והנסכים הצריכים לכולם מאה וארבעים לוג:

תוסופות יום טוב הרי עלי יין לא יפחות מג' לוגין. דת"ר אזרח [בפרשת נסכים כתיב (במדבר ט״ו:י״ג) כל האזרח יעשה ככה וכולה קרא יתירה הוא] מלמד שמתנדבים יין. וכמה שלשה לוגין. [דבציר מהכי לא חזי] . ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף. ת"ל יהיה. יכול יפחות. ת"ל ככה. ועיין פ' דלעיל משנה ד': שמן לא יפחות מלוג. פי' הר"ב שהפחות שבמנחה עשרון סלת. והיא טעונה לוג שמן. דשמן דבא בנדבה גמרינן ממנחת נדבה דתניא קרבן כלומר וכי תקריב קרבן מנחה מלמד שמתנדבין שמן [*כמ"ש בס"פ דלעיל] ודון מינה ומינה מה מנחה בלוג אף שמן בלוג. ורבי סבר דון מינה ואוקי באתרא. דשמן הבא בפני עצמו הוי כנסכים דומיא דיין. הכי אמרינן בגמרא הכא וספ"י דזבחים. ואני תמיה דברפ"ד דשבועות פליגי ר"מ ורבנן ולרבנן דון מינה ואוקי באתרא והסוגיא כי הכא דאמרוה קמיה דרב פפא [*וקשיא דרבנן אדרבנן] וכ"ש דהתם הלכה כרבנן והכא כתבו הרמב"ם והר"ב דאין הלכה כרבי. וצריך לי עיון. ועיין מ"ש במ"ב פ"ז דזבחים: פירשתי ואיני יודע מה פירשתי. מן היין או מן השמן. רמב"ם ספי"ז מהקרבנות: כיום המרובה. כתב הר"ב כיו"ט ראשון כו'. דה"ל י"ג פרים וכו'. וד' מוספים ב' מוספי דשבת. וב' מוספי דחג. לא דק אלא ב' תמידי היום ה"ל לחשוב במקום ב' מוספי דחג. ולכן ראוי ה"ל שיכתוב וד' כבשים ב' מוספי שבת וב' תמידי היום. וכן הוא בפירושו פרק דלעיל מ"ד. ומ"ש עוד ושעיר אחד ג"כ לפום ריהטא כתב כן. דהא חטאת הוא ואין לחטאת נסכים. כדתנן בפ"ט מ"ו. ומ"ש והנסכים הצריכים לכולם ק"מ לוג. שכן שנינו שם מ"ג ששה לפר. הרי לי"ג פרים ע"ח לוגין. שלשה לוגין לכבש. הרי לי"ח כבשים נ"ד לוגין. ארבע לאיל. הרי לשני אילים ח' לוגין וזה המספר שוה לשמן וליין:

יכין מלכת שלמה

5.

[If one said,] “I take upon myself to bring wine,” he must bring not less than three logs. “Oil,” he must bring not less than one log; Rabbi says: not less than three logs. [If one said,] “I specified [how much I would offer] but I do not know how much I specified,” he must bring that quantity which is the most that is brought on any one day.

משנה ו

הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יָבִיא כֶבֶשׂ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אוֹ תוֹר אוֹ בֶן יוֹנָה. פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פַר וָעֵגֶל. מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָר וָעֵגֶל אַיִל גְּדִי וְטָלֶה. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, מוֹסִיף עֲלֵיהֶם תּוֹר וּבֶן יוֹנָה:

ברטנורה הרי עלי עולה יביא כבש. ר׳ אלעזר בן עזריה אומר או תור או בן יונה. באתריה דתנא קמא לא היו קורים עולה סתם אלא לעולת בהמה, ופחותה שבעולת בהמה הוא כבש, הלכך יביא כבש. ובאתריה דר׳ אלעזר בן עזריה היו קורים עולה סתם גם לעולת העוף, הלכך יביא תור או בן יונה. ומר כי אתריה ומר כי אתריה:יביא פר ועגל. זכרים ולא נקבות. דעולה ליכא לספוקי אלא בזכרים. ומתניתין רבי היא דאמר לקמן המתנדב קטן והביא גדול לא יצא. אבל רבנן פליגי עליה ואמרי המתנדב קטן והביא גדול יצא, דיש בכלל מרובה מועט. והלכה כחכמים:פירשתי. אחד מקרבנות הבהמה ואיני יודע מאיזה מהן פירשתי. יביא מכל מיני בהמה הזכרים גדולים וקטנים, דהיינו פר ועגל איל ושעיר וגדי וטלה:פירשתי. את המין:ואיני יודע מה פירשתי. אם מין בהמה או מין עוף:

תוסופות יום טוב הרי עלי עולה יביא כבש. רבי אליעזר בן עזריה אומר. או תור או בן יונה. כתב הר"ב. דל"פ מר כי אתריה ומר כי אתריה. גמ'. וכתבו התוס' אע"פ שהיו רגילין לקנות קרבנות בירושלים כדאמרינן [בפ"ז דשקלים מ"ב מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה [והיינו בירושלים] ואמרו [בספ"ק דכריתות] מעשה ועמדו קינים ברבעתים מכל מקום דעת הנודר לפי מה שרואה בעיר ע"כ: איל וגדי. ולשון הר"ב איל ושעיר וגדי. וכ"כ רש"י. וז"ל התוס' ה"ג יביא פר עגל ואיל שעיר גדי וטלה. וי"ס דלא כתיב שעיר ועל כרחין גרסינן ליה כדקתני גבי שלמים שעירה. ע"כ. אבל הרמב"ם כתב וז"ל ושם [טלה] נופל על כבש ועל עז ע"כ. אלא דאי הכי לא לגרוס גדי שהוא בן שנה. כמו הכבש. כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה הרי עלי עולה. פ' מרובה (בבא קמא דף ע"ח) ובראש פירקין: רבי אלעור בן עזריה אומר תור או בן יונה. בגמרא מפרש דל"פ אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה פי' רש"י ז"ל באתריה דת"ק גריע כבש מעוף ובאתריה דר' אלעזר גריע עוף מכבש ע"כ. אכן רעז"ל תפס לעיקר פי' הרמב"ם ז"ל. ובתמורה פ' אלו קדשים (תמורה דף כ') מסקינן דר"ש ס"ל כר"א בן עזריה. ומוכח שם במרובה דף ע"ח דאפילו אחר הפרשת בהמה יכול לפטור עצמו בכבש לרבנן אם הפריש שור או אפילו בעוף לר"א בן עזריה וכמו שכתבו תוס' ז"ל שם במרובה וגם שם בתמורה ומ"מ קשה לע"ד מאי קאמר שם דר"ש סבירא ליה כראב"ע דהא מפ' הכא בגמרא דל"פ רבנן וראב"ע אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה ולפי' הרמב"ם ז"ל ניחא קצת אלא דלא משמע מפירושו ז"ל ולא שם ביד פי"ו סימן ג' ט' דאפילו אחר הפרשת בהמה יכול לפטור עצמו בפחות: פירשתי מן הבקר. תוס' פ' התערובות דף ע"ה. והגיה הרי"א ז"ל בשם רוב הספרים בן הבקר וגם במתניתין דלקמן גם כתב כן מצאתי בכל הספרים דל"ג לא תיש ולא שעיר וצ"ע לא מצאתי תיש שיהא קרב על המזבח ע"כ עוד כתב טָלֶה וטָלָה כן מצאתי והפי' כמו שוֹטֶה שוֹטָה ע"כ: יביא פר ועגל. זכרים ולא נקבות ומתניתין רבי היא ומש"ה תנא פלוגתא בסיפא לפרושי לרישא דלאו דברי הכל היא כדפי' רעז"ל: איל ושעיר. י"ס דלא כתיב שעיר ועל כרחך גרסינן ליה כדקתני גבי שלמים שעירה. תוס' ז"ל. וקשה לע"ד דה"ל למיתני פר ועגל איל וטלה שעיר וגדי מין הקטן עם מינו הגדול דומיא דריש מילתיה דקתני פר ועגל: תור ובן יונה. גרסינן ול"ג ובני יונה תוס' ז"ל:

6.

[If one said,] “I take upon myself to offer an olah,” he must bring a lamb. Rabbi Elazar ben Azaryah say: [he may bring] a turtle-dove or a young pigeon. [If he said,] “I specified a beast of the herd but I do not know what it was I specified,” he must bring a bull and a calf. [If he said, “I specified] a beast of the cattle but I do not know what it was I specified,” he must bring a bull, a bull calf, a ram, a he-goat, a he-kid, and a he-lamb. [If he said,] “I specified [some kind] but I do not know what it was I specified,” he must add to these a turtle-dove and a young pigeon.

משנה ז

הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, וּשְׁלָמִים, יָבִיא כֶבֶשׂ. פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָר וּפָרָה עֵגֶל וְעֶגְלָה. מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פַר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה, אַיִל וְרָחֵל, גְּדִי וּגְדִיָּה, שָׂעִיר וּשְׂעִירָה, טָלֶה וְטַלְיָה:

ברטנורה תודה ושלמים. תודה או שלמים:יביא כבש. פחות שבתודה ושלמים:יביא פר ופרה. דתודה ושלמים איכא לספוקי בזכרים ונקבות:ורחל. נקבה בת שתי שנים:גדי. בן שנה מן העזים:שעיר. עז בן שתי שנים:טלה. כבש בן שנתו:

תוסופות יום טוב יביא פר ופרה. עגל ועגלה. ג"כ דעת ר'. הרמב"ם: איל ורחל. פי' הר"ב. רחל נקבה בת שתי שנים. וה"ל לפרש איל בן שתי שנים כדתנן במ"ג פ"ק דפרה: גדי וגדיה שעיר ושעירה טלה וטליה. וכן גי' הר"ב אבל במשנה שבגמ' גרסינן שעיר ושעירה קודם גדי וגדיה. וכדתנן לעיל וכך נראה דשונה אותם כסדר גדלם:

יכין מלכת שלמה

7.

[If one said,] “I take upon myself to offer a todah or a shelamim,” he must bring a lamb. [If he said,] “I specified a beast of the herd but I do not know what it was I specified,” he must bring a bull and a cow, a bull calf and a heifer. [If he said, “I specified] a beast of the cattle but I do not know what it was I specified,” he must bring a bull and a cow, a bull calf and a heifer, a ram and a ewe, a he-goat and a she-goat, a he-kid and a she-kid, a he-lamb and a ewe-lamb.

משנה ח

הֲרֵי עָלַי שׁוֹר, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּמָנֶה. עֵגֶל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ. אַיִל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתַּיִם. כֶּבֶשׂ, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּסָלַע. שׁוֹר בְּמָנֶה, יָבִיא בְמָנֶה חוּץ מִנְּסָכָיו. עֵגֶל בְּחָמֵשׁ, יָבִיא בְחָמֵשׁ חוּץ מִנְּסָכָיו. אַיִל בִּשְׁתַּיִם, יָבִיא בִשְׁתַּיִם חוּץ מִנְּסָכָיו. כֶּבֶשׂ בְּסֶלַע, יָבִיא בְסֶלַע חוּץ מִנְּסָכָיו. שׁוֹר בְּמָנֶה וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה, לֹא יָצָא, אֲפִלּוּ זֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר וְזֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר. שָׁחוֹר וְהֵבִיא לָבָן, לָבָן וְהֵבִיא שָׁחוֹר, גָּדוֹל וְהֵבִיא קָטָן, לֹא יָצָא. קָטָן וְהֵבִיא גָדוֹל, יָצָא. רַבִּי אוֹמֵר, לֹא יָצָא:

ברטנורה יביא הוא ונסכיו במנה. כך נתפרש דינו בתורה שבעל פה, שיהא ערך השור עם נסכיו מנה: עגל יביא הוא ונסכיו בחמש. סלעים:אמר הרי עלי שור במנה. יביאנו במנה חוץ מנסכיו שהרי כך קבעו:שור במנה והביא שנים במנה לא יצא. שהרי קבע שור במנה:קטן והביא גדול יצא, רבי אומר לא יצא. משום הכי תנא פלוגתא דרבי ורבנן הכא בסיפא, לפרושי, דרישא לאו דברי הכל היא אלא רבי היא ולא רבנן ואין הלכה כרבי:

תוסופות יום טוב ונסכיו היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם נקראים נסכים. כמ"ש הרמב"ם ברפ"ב מהלכות הקרבנות וכבר כתבתי זה במ"ג פ"ד דזבחים:

יכין מלכת שלמה

8.

[If he said,] “I take upon myself to offer an ox,” he must bring one with its drink-offerings to the value of a maneh. “A calf,” he must bring one with its drink-offerings to the value of five selas. “A ram,” he must bring one with its drink-offerings to the value of two selas. “A lamb,” he must bring one with its drink-offerings to the value of one sela. If he said “An ox valued at one maneh,” he must bring one worth a maneh apart from its drink-offerings. “A calf valued at five selas,” he must bring one worth five selas apart from its drink-offerings. “A ram valued at two selas,” he must bring one worth two selas apart from its drink-offerings. “A lamb valued at one sela,” he must bring one worth one sela apart from its drink-offerings. [If he said, “I take upon myself to offer] an ox valued at a maneh,” and he brought two together worth a maneh, he has not fulfilled his obligation, even if one was worth a maneh less one denar and the other also was worth a maneh less one denar. [If he said] “A black one” and he brought a white one, or “a white one” and he brought a black one, or “a large one” and he brought a small one, he has not fulfilled his obligation. [If he said] “a small one” and he brought a large one, he has fulfilled his obligation; Rabbi says: he has not fulfilled his obligation.

משנה ט

שׁוֹר זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו שְׁנָיִם. שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה, וְנִסְתָּאֲבוּ, אִם רָצָה, יָבִיא בִדְמֵיהֶם אֶחָד. רַבִּי אוֹסֵר. אַיִל זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו כֶּבֶשׂ. כֶּבֶשׂ זֶה עוֹלָה וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו אַיִל. רַבִּי אוֹסֵר. הָאוֹמֵר אַחַד מִכְּבָשַׂי הֶקְדֵּשׁ, וְאַחַד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ, הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. שְׁלשָׁה, הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, אוֹ שֶׁאָמַר, אָמַר לִי אַבָּא וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ:

ברטנורה ונסתאב. שנפל בו מום. דבעל מום אקרי טמא כדכתיב (ויקרא כ״ז:י״א) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה׳, ובבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, כדפרשינן בפרקין דלעיל:אם רצה יביא בדמיו שנים. ולא דמי לרישא דאמרינן שור במנה והביא שנים במנה לא יצא, דהתם דאמר הרי עלי שור במנה חייב עד שיביאנו, אבל הכא בשור זה ונסתאב שאני, דכיון דאמר שור זה אקריב עולה ונסתאב, אזל ליה נדריה, דתו לא מצי לקיומיה:רבי אוסר. לכתחלה. אבל אם הביא יצא. דכיון דאמר זה, אינו חייב באחריותו. ואין הלכה כרבי:הבינוני שבהן הקדש. אף הבינוני שבהן הקדש. דכי יש לו שנים, הגדול הקדש, שהמקדיש בעין יפה מקדיש ומסתמא מוטב שבהן הקדיש דכתיב (דברים י״ב:י״א) מבחר נדריכם. וכי יש לו שלשה, חוששין אף לבינוני, דלא ידעינן אהי מינייהו חל ההקדש, אי אגדול דהוי עין יפה, אי אבינוני דהוי עין יפה לגבי קטן, הלכך תרוייהו אסירי. מיהו לא קרב למזבח אלא חד מינייהו. והיכי עביד דלשתרי חד מינייהו, ממתין לבינוני עד שיומם, ומחלל אותו אגדול. דממה נפשך, אי אבינוני חל ולא אגדול, הרי נפל בו מום וחללו. ואי אגדול חל מעיקרא, נמצא בינוני חולין מעיקרא:פירשתי. איזה מהן ולא ידעתי איזה הוא:או שאמר לי אבא. בשעת מיתתו, אחד משוורי הפרשתי להקדש ואיני יודע על איזה מהן אמר לי:הגדול שבהן הקדש. דהיכא דאמר פירשתי ליכא ספיקא דודאי הגדול פירש:

תוסופות יום טוב רבי אוסר. כתב הר"ב לכתחלה. וארישא יביא בדמיו שנים דהוי קטן והביא גדול [*שבכל מקום שנים חשובים מאחד. אפילו שניהם שוים רש"י] נמי פליג אלא דנטר להו לרבנן עד דמסקי למלתייהו והדר מפליג עלייהו תדע דקתני כבש זה עולה ונסתאב יביא בדמיו איל ור' אוסר ש"מ גמ': איל זה עולה כו' יביא בדמיו כבש. וברישא נמי שור זה כו'. אפי' הביא בדמיו איל אחד יצא. הרמב"ם. פט"ז מה"ק: הבינוני שבהן הקדש. כתב הר"ב. אף הבינוני שבהן הקדש וכו'. והיכי עביד כו'. ממתין לבינוני עד שיומם כו'. גמ'. ופשיטא. דהה"נ אם הומם הגדול דמיחל בבינוני. אלא שצריך שיביא ג"כ בדמים היתרים:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה אם רצה יביא בדמיו שנים. גמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר שור זה א"נ שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה ודמיו עלי עולה הוקבע דא' מייתי בשתי עולות לא יצא אבל א' לא אמר עלי יצא כל היכא דעביד ליה דאינו חייב באחריותו: אם רצה יביא בדמיהם אחר ורבי אוסר. כך צ"ל. ובגמרא מאי טעמא משום דה"ל גדול והביא קטן ואע"ג דנסתאבו לכתחלה לא שרי רבי ופריך בגמרא וליפליג נמי רבי ברישא גבי שור זה לעולה ונסתאב דקתני יביא בדמיו שנים דהוי קטן והביא גדול ליתני נמי ורבי אוסר דהא לא שאני ליה לרבי בין קטן והביא גדול לגדול והביא קטן ומשני רבי אכולה מילתה פליג ונטר להו לרבנן עד דמסקי למילתויהו והדר פליג עלייהו תדע דקתני איל זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו כבש כבש זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו איל ורבי אוסר ש"מ. ובגמרא בעי שור זה עולה ונסתאב מהו שיביא בדמיו שני אילים ומשני ת"ש שור זה עולה ונסתאב לא יביא בדמיו איל אבל מביא בדמיו שני אילים ורבי אוסר לפי שאין בילה שצריך להביא עמהם שתי מנחות בשני כלים ואין יכול לערבן בכלי אחד הלכך לא מחזי כי ההוא דנדר דההוא דנדר מידי דבאה מנחתו בכלי אחד הוא וקא מייתי בשני כלים ופרכינן אי הכי דיכול להביא שני אילים תחת שור אפי' אחד נמי דהא בנסתאב לרבנן לא שאני להו בין גדול לקטן ומשני תרי תנאי אליבא דרבנן דאיכא דס"ל דאפילו בנסתאב אסרי רבנן בגדול והביא קטן לכתחלה [הגה"ה וביד שם פי"ו סימן וי"ו ח' ט' ושם פסק דשור זה עולה ונסתאב אפילו מביא בדמיו איל אחד יצא] ופרכינן אליבא דרבי טעמא דאין בילה הא יש בילה שרי והא במתני' קתני איל זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו כבש כבש זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו איל ורבי אוסר אלמא אע"ג דבכלי אחד אתיא מנחתו אפ"ה לא מייתי מדמיו אלא דומיא דידיה ומשני תרי תנאי אליבא דרבי דאיכא דקפיד אמנחות ואיכא דקפיד אקרבן גופיה: האומר אחד מכבשי. לשון אחר אחד מכיסי הרגמ"ה ז"ל. ואיתה להאי בבא בס"פ בתרא דמעילה. והתם רמי עלה מההיא דתנן התם ס"פ בתרא שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס ואמאי נימא כמו הכא והמטבע המובחר יהיה קדש ומשני דהתם באומר לא יפטר כיס זה מן ההקדש ולהכי האחרונה הויא קדש אע"ג דגריעא: היו לו שנים הגדול שבהן הקדש. כך צ"ל: שלשה הבינוני שבהן הקדש. גמרא אמר רבה בר אבוה לא שנו דחוששין אף לבינוני אלא דאמר אחד משוורי הקדש אבל אמר שור בשוורי הקדש הגדול שבהן הקדש תוראי בתוראי קאמר פי' החשוב שבשוורי הקדש:

9.

[If one said,] “This ox shall be an olah,” and it becomes blemished, he may, if he so desires, bring two with its price. [If he said,] “These two oxen are for an olah,” and they become blemished, he may, if he so desires, bring one ox with their price. But Rabbi forbids it. [If he said,] “This ram shall be an olah,” and it becomes blemished, he may, if he so desires, bring a lamb with its price. [If he said,] “This lamb shall be an olah,” and it becomes blemished, he may, if he so desires, bring a ram with its price thereof. But Rabbi forbids it. One who says, “One of my lambs shall be holy,” or “one of my oxen shall be holy,” and he had only two, the larger one is holy. If he had three, the middle one is holy. [If he said,] “I specified one but I do not know which it was I specified,” or [if he said,] “My father told me [that he had specified one] but I do not know which it is,” the largest one among them must be holy.

משנה י

הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זוֹ עוֹלָה. הֲרֵינִי נָזִיר, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זֶה נָזִיר. הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג), אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלָיִם כִי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם, הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין:

ברטנורה בבית חוניו. בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק באלכסנדריא של מצרים. שכשמת שמעון הצדיק אמר להם, חוניו בני ישמש תחתי, מפני שהיה בקי ורגיל בעבודה יותר משמעי אחיו. ולא קבל עליו חוניו להיות כהן גדול לפי שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה. ונתמנה שמעי כהן גדול תחת אביו. לימים נתקנא חוניו בשמעי אחיו, אמר לו בא ואלמדך סדר עבודה הלבישו כתונת בד דקה שלובשות הנשים על בשרן ועליה אזור צר קטן והעמידו אצל המזבח, יצא ואמר לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה וק. ים לאהובתו, אותו היום שאתמנה לכהן גדול אלבש כתונת שליכי ואחגור באזור שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג. את חוניו, רץ מפניהם לבית המלך. ועדיין כל הרואה אותו אומר זה הוא, הלך לו לאכסנדריא של מצרים שהיו בה רבבות מישראל ועשה שם מקדש ובנה מזבח והעלה עליו לשם ה׳. ועל אותו מזבח נתנבא ישעיה (י״ט) ביום ההוא יהיה מזבח לה׳ בתוך ארץ מצרים. ועמד הבית ההוא קרוב למאתים שנה ונקרא בית חוניו על שמו. והכל מודים שהקרבנות שהיו קרבים שם אינן קרבן. לפיכך מי שאמר הרי עלי עולה והקריבה שם לא יצא ידי נדרו:שאקריבנה בבית חוניו. נעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה, הלכך אם הקריבה בבית חוניו יצא ידי נדרו אבל חייב כרת משום שוחט בחוץ, שהרי קרא עליה שם עולה:רבי שמעון אומר אין זו עולה. והרי היא חולין גמורים. שאין שם הקדש חל עליה כלל כשאמר שאקריבנה בבית חוניו. ואין הלכה כר׳ שמעון:ואם גלח בבית חוניו לא יצא. אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים, ושם יביא קרבנותיו:שאגלח בבית חוניו אם גלח בבית חוניו יצא. דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו, לצעורי נפשיה נתכוין, ומפני שהיה קרוב לבית חוניו ורחוק מארץ ישראל, אמר אי סגיא בבית חוניו טרחנא, טפי לא מצינא לאצטעורי, ולא חל שם נזירות עליו, אבל נעשה כמי שנשבע שלא לשתות יין עד זמן פלוני:רבי שמעון אומר. אינו נזיר כלל ומותר לשתות יין. ואין הלכה כר׳ שמעון:ואין צריך לומר לדבר אחר. אם שמשו לעבודה זרה שלא ישמשו עוד בירושלים:והרי הן כבעלי מומין. שחולקים ואוכלים בקדשים:

תוסופות יום טוב בבית חוניו. פי' הר"ב בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק כו'. לימים נתקנא כו' נראה שאע"פ שנתמנה להיות כ"ג עדיין לא עבד אלא שנמנו וגמרו שיהא הוא הכ"ג ופסקו לו הגדולה. ולימים כשהיה לו להתחנך ולעבוד נתקנא כו' ובברייתא ואע"פ כן נתקנא בו כו'. ומ"ש הר"ב והעמידו אצל המזבח. בברייתא. ומסיים הרמב"ם ללמדו איך יעבוד. לא שיגע בשום עבודה מן העבודות. מפני שאסור בעבודה מחוסר בגדים ע"כ. ומ"ש הר"ב והעלה עליו לשם ה' כרבי יהודה בברייתא וה"נ דיקא מתני' דקתני ואצ"ל לדבר אחר. מכלל דבית חוניו לאו ע"ז הוא. וכתבו התוס' תימה הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ. ונראה דלבני נח היה מעלה. לנכרים הנודרים נדרים ונדבות. ע"כ. והרמב"ם כתב והקריב עליו קרבנות לשם יתברך וכן אמרו בית חוניו לאו בית ע"ז הוא אלא שעבר על מה שנאמר (דברים י״ב:י״ג) פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ונאספו עליו כת שקורין קבטצר עם כל הנלוים עליהם וקרא אותן לעבודת השם ובאו אליו וגדל ענינו ביניהן ומנוהו כהן וכבדו אותו בית. והיו המצריים עובדים בו לשם ומקריבין קרבנות כפי מה שלמד אותן. ונתקיים דבר ה' על ידי ישעיה [י"ט י"ט] ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים וגו' ע"כ הנה לדבריו היו מקריבים קרבנות נכרים וגם ישראלים אלא שישראלים עברו על פן תעלה וגו': שאקריבנה בבית חוניו. אין שייך כאן תפוס לשון ראשון ואחרון [דמתני' ג' פ' דלעיל] דהוי כאומר עד בית חוניו מצינא דאטרח כדלקמן. תוס'. ואע"ג דבעולה לא אמרי' האי טעמא היינו משום דס"ל דשם עולה יש עליו וחייב כרת ומ"מ סברא הוא שמשום כך הוא אומר בבית חוניו דלא מצי מטרח: [*יגלח. וכבר ביארנו בנזירות [שענין] תגלחת נזירות הבאת קרבנותיו. הרמב"ם. ועיין בפ"ב דנזיר מ"ה: ואם גלח בבית חוניו לא יצא. לשון הר"ב. אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים. לא ידעתי למה הוסיף בירושלים ועיין לקמן]: אם גלח בבית חונו יצא. כתב הר"ב דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו. לצעורי נפשיה נתכוין כו'. דהכא ליכא למימר דנעשה כאומר ע"מ שלא אתחייב באחריות קרבנותי. דנזיר כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר. גמ': יצא. ומשום שחוטי חוץ נמי לא מחייב. רש"י בגמ' [*וכדכתב הר"ב דלא חל שם נזירות עליו. וכתבו התוס' פ' אע"פ דמס' כתובות דף נ"ו ע"א. דאמאי הא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנן במ"ד פרק ב' דנזיר האומר הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן. וטעמא משום דמתנה וכו' [כמ"ש הר"ב שם] ואור"י דלא אמרי' מתנה כו' תנאו בטל. אלא היכא שמתכוון לעקור מ"ש בתורה. אבל הכא סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואין מתכוין לעקור. לית לן למילף מתנאי דבני גד ובני ראובן. עכ"ל: בירושלים. להכי איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרים לשמש כ"ש בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה כן כתבו התוס' בשם תשובת רש"י]: כבעלי מומין חולקין ואוכלין. מפורש ברפי"ב דזבחים:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה שאקריבנה בבית חוניו. תוס' דפסחים פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ג) ודפ' המנחות דף ק"ג ודס"פ השוחט: הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו וכו'. כצ"ל וכן בסיפא גבי נזיר גרסינן הריני נזיר שאגלח בבית חוניו וכו' וכתוב בערוך הגאון נקד חוניי ואני מצאתי מוגה נחוניון בכולה מתני' וכן תמצאנו בירושלמי פ' שני שעירי דף מ"ג עמוד ד' גם בפ' הנודר מן המבושל דף מ' ע"א גם בפ"ק דסנהדרין דף י"ט ע"א: ואם הקריבה בבית חוניו. גמרא הא מיקטל קטלה דשוחט חוץ הוא ואיהו איחייב בעולה מכי אמר הרי עלי עולה ומשני אמר רבא אדם זה לדורון איכוין אמר אי סגיא בבית חוניו טרחנא טפי לא מצינא לאצטעורי ומאחר שהוא לא כיון רק לדורון בעלמא לא חל עליה שם עולה ואליבא דרבא לא מיחייב עליה משום שחוטי חוץ. וכתבו תוס' ז"ל שאקריבנה בבית חוניו אין שייך כאן תפוס לשון ראשון ואחרון דהוי כאומר עד בית חוניו מצינא דאיטרח כדאיתא בגמרא ע"כ. ורבינו עובדיה ז"ל תפס בפירושו מה שפירש רב המנונא דנעשה כאומר הרי עלי עולה ע"מ שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה וכו'. וכן ג"כ רעז"ל תפס בפירושו במעשה דשמעי וחוניו כר' יהודה ודלא כר"מ שמספר שהמעשה היה שקבל עליו חוניו אלא שאחיו שמעי נתקנא בו אח"כ ואמר לו בא ואלמדך סדר עבודיה ולמדו ללבוש אונקלי וחגרו בצלצול והעמידו אצל המזבח ויצא ואמר לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה לאשתו וקיים וכו' ובקשו להורגו רץ מפניהם לאסכנדריא של מצרים והעלה לשַם לשֵם ע"ז ע"כ. [הגה"ה קשה לע"ד לדעת ר"מ כיצד קיבל ממנו חוניו דמסתמא ודאי הגמור שיותר בקי בהלכות עבודה היה חוניו יותר משמעי מאחר שאביהן מינה אותו תחתיו וכמו שפי' רעז"ל והוא פי' הרמב"ם ז"ל אע"פ שבגמרא אינו מבואר גם רש"י ז"ל כן פירש דחוניו היה חכם משמעי ע"כ ודוחק גדול הוא לומר דלדעת ר"מ שמעי היה חכם יוחר מחוניו]: הריני נזיר שאגלח בבית חוניו. תוס' פ' אע"פ דף נ"ו ודפ' שני דנזיר דף י"א. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז) וז"ל ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן בפ' בתרא דמנחות הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גלח בבית חוניו יצא ומפריש התם בגמרא דההוא לצעורי נפשיה קמכוין אי סגי בבית חוניו טרחנא פי' והוינא נזיר ואי לא לא טרחנא פי' ולא חל עליה שם נזירות מעיקרו דתנאו קיים ואמאי הא מדאורייתא אין גלוח בבית חוניו והייל מחנה על מה שכתוב בתורה ומעיקרא תנאי בטל ומעשה קיים וחל עליה שם נזירות וכמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר איכא למימר שאני התם דקסבר לאו בית ע"ז הוא וכונתו לשמים ואינו מתנה לעקור דבר מן התורה שאינו מתכוין לעקור ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תבאה והרי כל תנאי שא"א לעשות ע"י שליח לאו תנאי הוא כדאמרי' לענין חליצה ויש אומרים כי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"מ כיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחברו אבל תנאי שבינו לבין עצמו בכל ענין הוי תנאי והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה הוא לקיים תנאו הלכך אף תנאי כפול לא בעינן ונכון הוא זה ואחרים אומרים נזיר נמי משכחת לה ע"י שליח שאומר אדם לחברו הריני נזיר על דעתך וכל זמן שתרצה תדירני בנזיר ולי נראה טעמא דכל מתנה על מה שכתוב בתורה משום דכל תנאי דקעקר ליה למעשה לאו תנאה הוא שכיון שאמר על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת לי חלו הקדושין שמצאו מקום לחול שהרי אפשר להתקיים התנאי שלא יתן לה שאר כסות ועונה וכיון שחלו לא חלו לחצאין שאין אישות לחצאין ול"ד לשאר תנאים שלא נתקיימו שהקדושין בטלין ואם תדקדק במדות חכמים תמצא טעם זה נכון עכ"ל ז"ל וע"ש עוד: הכהנים ששמשו וכו'. תוס' פ"ק דפסחים דף ג' והרא"ש פרק הקורא עומד דף ל"ח ובפ' ר' ישמעאל דע"ז דף נ"ב בגמרא. ובטור א"ח סימן קכ"ח: שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח וכו'. כך צ"ל: ואין צורך לומר לדבר אחר. כך מצאתי מוגה וכן הגיה ג"כ ה"ר יהוסף ז"ל וכתב עוד כי אם אכלו מצות וכו' פי' הפסוק כך הוא לא היה להם מכהונתם כלום אפילו הם בני אהרן אלא היו אוכלין המצות של הקרבנות עם שאר הכהנים ע"כ: לדבר אחר. דקתני מתני' היינו ע"ז. ומכלל דבית חוניו לא ע"ז הוא ומתני' ר' יהודה היא ודלא כר"מ דאמר לשם ע"ז העלה עליו כדכתבינן: הרי הם כבעלי מומין וכו'. כתבו תוס' ז"ל בפ' בתרא דתעניות דף כ"ט מכאן יש להוכיח דכהן שנשתמד נושא כפיו וכשר לישא כפיו ולקרות בתורה כמו שלא נשתמד מדקאמר הכא שהם כבעלי מומין משמע דכל עבודה שבעל מום ראוי לעשות יעשו וכהן בעל מום נושא כפיו גם מומר שעשה תשובה נושא כפיו ע"כ. ואיתה ג"כ בפ' אלו נאמרים (סוטה דף ל"ט) ובפירקין כתבוהו בשם רש"י ז"ל וכתוב שם בבית יוסף בטור א"ח סימן קכ"ח דלפי דעת הפוסקים שאומרים שאפילו שב בתשובה לא מהני לישא כפיו מתני' נמי בהכי מיירי וגם קרא דאך לא יעלו. ויש פוסקים לומר שכששב בתשובה נושא כפיו והיא דעת הרגמ"ה ורש"י ז"ל ותוס' ז"ל וכדכתיבנן לעיל בסמוך ועוד מביאין ראיה מדקתני מתניתין לא ישמשו במקדש בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרין לשמש כ"ש בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה ע"כ. וביד פט"ו דהלכות נשיאות כפים סימן ג' ובפ"ט דהלכות ביאת מקדש סימן י"ג י"ד ובפי"ד דהלכות מעשה הקרבנות סימן ז' והלשון שם העושה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנות אינו כבית ע"ז וכו' ואינו מזכיר שם לא חוניו ולא שמעי:

10.

[If one said,] “I take upon myself to offer an olah,” he must offer it in the Temple. And if he offered it in the Temple of Onias, he has not fulfilled his obligation. [If one said,] “I take upon myself to offer an olah but I will offer it in the Temple of Onias,” he must offer it in the Temple, yet if he offered it in the Temple of Onias he has fulfilled his obligation. Rabbi Shimon says: this is not an olah. [If one said,] “I will be a nazirite,” he must bring his offerings and shave his hair in the Temple. And if he brought them and shaved his hair in the Temple of Onias he has not fulfilled his obligation. [If he said,] “I will be a nazirite but I will bring my offerings and shave my hair in the Temple of Onias,” he must bring them in the Temple, yet if he brought them and shaved his hair in the Temple of Onias he has fulfilled his obligation. Rabbi Shimon says: such a one is not a nazirite. The priests who served in the Temple of Onias may not serve in the Temple in Jerusalem; and needless to say [this is so of priests who served] something else; for it is said, “The priests of the shrines, however, did not ascend the altar of the Lord in Jerusalem. But they did eat unleavened bread along with their kinsmen” (II Kings 23:9). Thus they are like those that had a blemish: they are entitled to share and eat [of the holy things] but they are not permitted to offer sacrifices.

משנה יא

נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (ויקרא א), וּבְעוֹלַת הָעוֹף אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (שם), וּבַמִּנְחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (שם ב), לְלַמֵּד, שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָיִם:

ברטנורה

תוסופות יום טוב ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט. עיין מ"ש בזה בס"ד בסוף פ"ב דאבות: סליקא לה מסכת מנחות

יכין מלכת שלמה

11.

It is said of the olah of cattle, “An offering made by fire of pleasing odor” (Leviticus 1:9); and of the olah of birds, “An offering made by fire of pleasing odor (vs. 17); and of the minhah, “An offering made by fire of pleasing odor” (Leviticus 2:2): to teach you that it is the same whether one offers much or little, so long as one directs one’s heart to heaven. Congratulations! We have finished Tractate Menahot! It is a tradition at this point to thank God for helping us finish learning the tractate and to commit ourselves to going back and relearning it, so that we may not forget it and so that its lessons will stay with us for all of our lives. It is no accident that the last mishnah of the tractate finishes with the message that we learned today. After having learned 14 chapters of Zevahim and 13 chapters of Menahot, there is a grave danger that one could learn that all God cares about, and all that is important in Judaism, is bringing the proper sacrifice in the proper manner. Our mishnah teaches that the important issue is the proper intent, that one’s intent in sacrifice should be to worship God. This is not to deny that that the minutiae of rules are extremely important, both in the eyes of the rabbis and surely in the eyes of the priests who served in the Temple while it still stood. Rather, what today’s mishnah seems to say is that the rules are an outer manifestation of the inner kavannah, intent, of the worshipper. Without following the rules, there is no way to bring that intent into the world. But without the intent, the rules are just empty exercises devoid of meaning. I believe that this is a message that is as true of Judaism today as it was in Temple times. Mishnah Menahot has probably been a great challenge for many of you; I know it was for me. So please accept an extra congratulations on completing it. Tomorrow we begin Hullin, the one tractate in all of Seder Kodashim that does not deal with sacrifices or the Temple.

קדשים מנחות פרק יג

Kodshim Menachos Chapter 13