רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
קדשים
זבחים
פרק יד
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד
Kodshim
Zevachim
Chapter 14
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14
  א ב ג ד ה ו ז ח ט י
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10

Mishnah

משנה א
פָּרַת חַטָּאת שֶׁשְּׂרָפָהּ חוּץ מִגִּתָּהּ, וְכֵן שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ שֶׁהִקְרִיבוֹ בַחוּץ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז), וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ. כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֵין חַיָּבִין עָלָיו:
ברטנורה פרת חטאת. פרה אדומה. שנאמר בה חטאת היא:חוץ מגיתה. מערכה של עצים מסודרין כמין גת היו עושים לה במקום ששוחטים אותה בהר המשחה כנגד פתחו של היכל. ואם שחטה חוץ למקום ההוא פסולה. אבל אינו חייב עליה משום שוחט קדשים בחוץ, דרחמנא פטריה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ומדקפיד קרא לענשו שלא הביאו, שמע מינה בעומד להביאו שם משתעי קרא:כל שאינו ראוי לבוא. כו׳ שאינו עתיד להקריב:
תוסופות יום טוב פרת חטאת ששרפה כו'. לשון הר"ב אם שחטה כו'. וז"ל התוספות פרת חטאת ששחטה חוץ מגתה ברוב ספרים גרסי' שרפה וכן במסכת פרה פ"ד תנן שרפה חוץ לגיתה פסולה וה"ה בשחיטה שאין חיוב חוץ לא בשחיטה ולא בהעלאה כדמוכח בגמרא ועיקר גת ניתקן לשריפה שהוא כעין גומא כדפירש בערוך ושורפין אותה שם ואוספין אפרה. ע"כ: חוץ מגיתה. פירש הר"ב מערכה של עצים מסודרין כמין גת. וכ"פ הרמב"ם וכן פירש הר"ב ברפ"ד דפרה אבל שם פ"ג מ"י מפרש בע"א. גם הרמב"ם מפ' שם בע"א כמ"ש שם בס"ד: וכן שעיר המשתלח לאחר וידוי. דאי קודם וידוי בעי ליכנס להתוודות עליו. גמרא. [*וכלומר והרי הוא ראוי לבא]:
יכין מלכת שלמה
1.
If one slaughtered the hatat cow [the red heifer] outside its appointed place, and likewise if one offered the scapegoat [of Yom Kippur] outside, he is not liable, because it says, “And has not brought it unto the door of the Tent of Meeting,” (Leviticus 17:4): whatever is not eligible to come to the door of the Tent of Meeting, one is not liable on its account.
משנה ב
הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז), לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', אֵין חַיָּבִין עָלָיו. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִים, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, פָּטוּר, וּבַעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, פָּטוּר. וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחֻסַּר זְמָן, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא לְאַחַר זְמָן, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כֹּל שֶׁאֵין בּוֹ כָרֵת, אֵין בּוֹ בְלֹא תַעֲשֶׂה:
ברטנורה בלא תעשה. הואיל וראויין לבא לאחר זמן אין בהם כרת אלא לאו גרידא דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום (דברים י״ב:ח׳):תורים שלא הגיע זמנן. [כדתנן בחולין (כ״ב ע״ב) משיזהיבו כשרין ומקמי הכי פסולין] דתורים גדולים ולא קטנים בעינ, ז:ובני יונה שעבר זמנן. דבני יונה קטנים ולא גדולים, ופסולים מתחלת הציהוב ואילך:בלא תעשה. הואיל וראויין לאחר זמן יש בהן לא תעשה לשוחטן בחוץ:אותו ואת בנו. ששחט אחד מהן ובא להקריב השני בו ביום ואסור משום אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ״ב:כ״ח):ומחוסר זמן. בין שהיא מחוסר זמן בגופו שלא היה שבעת ימים תחת אמו, בין שהבעלים מחוסרים זמן כדמפרש לקמן. וצריכא לאשמועינן פלוגתא דר׳ שמעון ורבנן בכולהו, דאי אשמועינן בבעלי מומין, בהא קאמרי רבנן משום דמאיסי, אבל תורים ובני יונה דלא מאיסי. אימא מודו ליה לר׳ שמעון. ואי אשמועינן תורים ובני יונה, משום דלא חזו ואידחו, אבל בעלי מומין דחזו ואידחו אימא מודה להו ר׳ שמעון לרבנן. ואי תנא הני תרתי, משום דפסולא דגופא, אבל אותו ואת בנו דפסולא מעלמא קאתי להו אימא מודו ליה רבנן לר׳ שמעון, צריכא. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב הרובע והנרבע וכו'. מפורשים ברפ"ו דתמורה ועמ"ש שם בס"ד ועי' במשנה ד' פרק בתרא דבכורות: שנאמר לפני משכן ה'. ובגמרא פריך וה"נ תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד לא הביאו דלעיל ומשני דמהתם ליכא למשמע אלא כל שאינו ראוי לבא כלל.ושעיר משתלח נמי משיצא לאחר וידוי. אינו ראוי לבוא. אבל כי נראה ונדחה כי הני דמתניתין אימא לא. איצטריך לפני משכן ה'. ומפרשים לה בגמרא דכולהו דמתניתין משכחת להו שנאסרו אחר שהיו נראין. ואין להאריך בזה: בלא תעשה. פירש הר"ב דלא תעשון ככל אשר אנחנו וגו'. אמר להו משה לישראל כי עליתו לארץ י"ד שנים שכבשו ושחלקו ישרות תקריבו דהיינו נדרים ונדבות. חובות לא תקריבו ואפילו בבמת ציבור. עד שתבואו אל המנוחה זו שילה. וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא וקא"ל משה לא תעשון. גמרא: תורים שלא הגיע זמנן. בלשון הר"ב הגהתי כדתנן וכו' שכן הוא בפירוש רש"י ומדמצינו הר"ב שמפרש הזמן בבני יונה וכדפירש רש"י הדעת מכרעת שגם בכאן העתיק ל' רש"י ונשמטו מידי הסופר וא"נ על ידי עצמו והרי היא כשגגה שיצאה מלפני השליט: אותו ואת בנו ומחוסר זמן כו'. כתב הר"ב וצריכא כו'. גמרא. ומ"ש הר"ב ובני יונה כתב רש"י דל"ג לה. ומ"ש משום דלא חזי ואדחו וכו' לרווחא דמלתא נקטינן הכי ובלא"ה המ"ל דאימא מודי וכו' וכדמסיק נמי לקמן: וחכמים אומרים כל שאין בו כרת אין בו בל"ת. אין הענין שחייב כרת ומלקות [שזה] לא יבא לעולם כמו שבארתי בכתובות [פ"ג] ובב"ק ובמכות אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו הרמב"ם:
יכין מלכת שלמה
2.
[As for an ox] that had sexual relations with a woman or one with whom a man had sexual relations; or an animal set aside [for idolatry], or that had been worshipped [as an idol]; or that was the fee of a whore, or [a dog's] exchange; or that was kilayim; or a terefah; or an animal born through caesarean section, if one offered any of these outside, he is not liable, because it says, “Before the Tabernacle of the Lord” (Leviticus 17:4): whatever is not eligible to come before the Tabernacle of the Lord, one is not liable on its account. [As for] blemished animals, whether with permanent blemishes or with passing blemishes, if one offers them outside, he is exempt. Rabbi Shimon says: [if one offers] animals with permanent blemishes, he is exempt; [if one offers] animals with passing blemishes, he violates a negative commandment. [As for] turtledoves before their time and young pigeons after their time, if one offered them outside, he is exempt. Rabbi Shimon says: [if one offers] young pigeons after their time, he is exempt; turtledoves before their time, he violates a negative commandment. [One who offers] an animal together with its young [on the same day], and [one who offers] an animal before its time, is not liable. Rabbi Shimon says: he violates a negative commandment. For Rabbi Shimon would say: whatever is eligible to come [onto the altar] later entails a negative commandment, but does not entail karet. But the sages say: whatever does not entail karet also does not entail a negative commandment.
משנה ג
מְחֻסַּר זְמָן, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בִּבְעָלָיו. אֵיזֶה הוּא מְחֻסַּר זְמָן בִּבְעָלָיו. הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְיוֹלֶדֶת, וּמְצֹרָע, שֶׁהִקְרִיבוּ חַטָּאתָם וַאֲשָׁמָם בַּחוּץ, פְּטוּרִין. עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ, חַיָּבִין. הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, מִבְּשַׂר אָשָׁם, מִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, הַיּוֹצֵק, הַבּוֹלֵל, הַפּוֹתֵת, הַמּוֹלֵחַ, הַמֵּנִיף, הַמַּגִּישׁ, הַמְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ, פָּטוּר. אֵין חַיָּבִין עָלָיו לֹא מִשּׁוּם זָרוּת, וְלֹא מִשּׁוּם טֻמְאָה, וְלֹא מִשּׁוּם מְחֻסַּר בְּגָדִים, וְלֹא מִשּׁוּם רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם:
ברטנורה הזב והזבה. שהקריבו בחוץ, בתוך ימי ספרן:והיולדת. שהקריבה בתוך מלאת:פטורין. שאין מתקבלין לא לחובה ולא לנדבה:ואשמם. בגמרא פריך, זב וזבה ויולדת בני אשם נינהו. ומשני, תני מצורע בהדייהו, שהמצורע מביא אשם:עולותיהן ושלמיהן. בגמרא פריך, הני בני שלמים נינהו. ומשני, תני נזיר בהדייהו, שנזיר מביא שלמים:בחוץ חייבין. שהן מתקבלות בפנים נדבה לשמן לאחר שהקריבו חטאתם והמצורע את אשמו:מבשר חטאת מבשר אשם כו׳. דכל הני נאכלים לכהנים ואינן קרבים לגבי מזבח, ורחמנא אמר (ויקרא י״ז:ח׳) אשר יעלה עולה או זבח, מה עולה שהיא קרבה על גבי מזבח, אף כל שהוא קרב על גבי מזבח:מבשר קדשי קדשים. כבשי עצרת שהם שלמי צבור ויש להם תורת קדשי קדשים:היוצק. השמן על המנחה:הבולל. הפותת. הבולל המנחה בשמן. ופותתה פתים:המניף. המגיש. שמניף את המנחה שטעונה תנופה. ומגישה בחוץ. המנחה שהיא טעונה הגשה בפנים בקרן דרומית מערבית כדכתיב (שם ב׳) והגישה אל המזבח:המסדר. לחם הפנים על השלחן:פטור. דאמר קרא אשר יעלה עו׳, לה או זבח, מה העלאה שהוא גמר עבודה, אף כל שהוא גמר עבודה, יצאו אלו שאין אחד מהן גמר עבודה:אין חייבין עליו משום זרות. אם עשה זר אחת מכל העבודות הללו, כגון שבלל או פתת וכו׳. וכן טמא, או מחוסר בגדים, או מי שאינו רחוץ ידים ורגלים, אינו חייב מיתה אע״פ שנפסל אותו דבר שעבד בו:
תוסופות יום טוב ומצורע. לשון רש"י ל"ג במתניתין ע"כ. וטעמא דהא בגמרא פרכינן ואמרינן תני כו' כמ"ש הר"ב ומ"מ נ"ל ליישב גירסת הספר דאמרינן בגמרא [קי"ד ע"ב] דמצורע. קבעוה תנאי למתני במתניתין: עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין. ל' הר"ב שהן מתקבלות בפנים נדבה לשמן. לאחר שהקריבו חטאתם וכו'. בתחלה אני אומר דעירוב פירושים כתב הר"ב דמ"ש נדבה לשמן ל' רש"י הוא ולדידיה בקודם שהקריבו מיירי. דהא מתקבלות בפנים לנדבה קאמר. וז"ש לאחר שהקריבו וכו' ל' הרמב"ם בפירושו הוא. ולכן הקרוב אלי שיש להגיה בלשון הר"ב שצ"ל א"נ לאחר כו'. ועכשיו אפרש ואומר דז"ש נדבה לשמן דלהכי מדקדק לשמן משום דשלא לשמן אמרי' בגמרא דאפילו אשם נמי הואיל וראוי שלא לשמן בפנים. וכן פסק הרמב"ם בחבורו פי"ח מה' מה"ק. אבל ז"ש לאחר שהקריבו כו' קשיא טובא. דא"כ מלתא דפשיטא הוא ומאי איריא עולותיהן ושלמיהן. ובחבורו פי"ח מה' מה"ק כתב אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה חייבין. שהעולה דורון הוא וכו'. ע"כ. וכן מצאתי בנא"י. וז"ל ואין ראויין להקרבה עד שישלימו ימי הספירה. אבל העולה היא דורון אפילו הוקרבה בתוך ימי הספירה. וכן אם הקריבו שלמים בתוך ימי הנזירות חייב. כי עיקר הכפרה שלא תועיל אלא אחר תשלום הימים הקבועים. הם החטאת והאשם. ע"כ: [*והקומץ. נפלאתי על שלא נשנה הקומץ אצל העבודה של המנחות והפסיק ביניהם במסדר ומטיב. וא"א לומר דטעות נפל בספרים שכן הוא ג"כ בברייתא דף קט"ו ע"ב ואף הרמב"ם בה' מה"ק פי"ט העתיק כן. וצ"ע]. אין חייבים עליהם לא משום זרות. כל הנך הקטרות בדבר שדרכן לאכול לאו הקטרה נינהו. וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהן עבודה. אין זר חייב עליהן מיתה כדאמר בפרק [בראשונה במסכת יומא] עבודת מתנה ולא עבודת סילוק. עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה. רש"י. [*ושם דף כ"ד מפרש רש"י סיפא דקרא והזר הקרב יומת עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח. ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה. עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר. ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה. אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם כו']. ולא משום טומאה. דאזהרת זרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפיק מוינזרו ולא יחללו בכל הזבחים תניינא [דף ט"ז] מאי דמחייב אזרות מחייב אשימוש טומאה. רש"י: ולא משום מחוסר בגדים. דאינהו נמי בזמן שאין בגדים עליהן אין כהונתן עליהם וה"ל זרים. הכי נפקא לן בפ"ב [דף י"ז]. רש"י: ולא משום רחוץ ידים ורגלים. גמר חוקה חוקה ממחוסר בגדים התם לענין אחולי עבודה. ולענין מיתה נמי אנן גמרינן לה מהתם. רש"י:
יכין מלכת שלמה
3.
“Before time” applies both to [the animal] itself and to its owner. What is “before time” as applied to its owner? If a zav or a zavah, a woman after childbirth, or a metzora, offered their hatat or their asham outside [before the time in which they were obligated], they are exempt; [If they offered] their olah or their shelamims outside [before their time], they are liable. One who offers up flesh of a hatat, or flesh of an asham, or flesh of most holy sacrifices, or flesh of less holy sacrifices; or the remainder of the omer, or the two loaves, or the showbread, or the remainder of meal-offerings; Or if he pours [the oil on to the meal-offering], or mingles [it with flour], or breaks up [the meal-offering cakes], or salts [the meal-offering], or waves it, or presents it; or sets the table [with the showbread], or trims the lamps, or takes out the fistful, or receives the blood; [If he does any of these] outside, he is exempt. One is also not liable for any of these acts on account of not being a priest, or uncleanness, or lack of [priestly] vestments, or the non-washing of hands and feet.
משנה ד
עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן, הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת. מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל:
ברטנורה והעבודה בבכורות. דכתיב (שמות כ״ד) וישלח את נערי בני ישראל, אלו הבכורות שהעבודה בהם:משהוקם המשכן נאסרו הבמות. דכתיב (ויקרא י״ז) ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, מכלל דבאוהל מועד תלי אסורא. ודוקא לישראל נאסרו הבמות, אבל נכרים מותרים להקריב לשמים בכל מקום, ואפילו בזמן הזה. ואסור לישראל להיות שלוחם להקריב ולא לסייעם. אבל להורות להם סדר הקרבה שרי:
תוסופות יום טוב אין פירוש
יכין מלכת שלמה
4.
Before the Tabernacle was set up bamot (local altars) were permitted and the service was performed by the firstborn. After the Tabernacle was set up bamot were forbidden and the service was performed by priests. Most holy sacrifices were [then] eaten within the curtains, and lesser sacrifices [were eaten] anywhere in the camp of the Israelites.
משנה ה
בָּאוּ לַגִּלְגָּל, וְהֻתְּרוּ הַבָּמוֹת. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל מָקוֹם:
ברטנורה באו לגלגל. ולא היה שם בית אלא יריעות המשכן של מדבר:הותרו הבמות. דרחמנא אמר אשר ישחט במחנה וכו׳ ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, פרט לגלגל שלא היה שם מחנה, שכבר בטלו המחנות והתחילו להיות נפוצים בכל הארץ. ומהאי טעמא נמי קדשים קלים נאכלין בכל מקום, שהרי לא היה שם מחנה כמו שהיה במדבר:
תוסופות יום טוב [*באו לגלגל. וימי הגלגל י"ד שנה שכבשו וחלקו. כ"כ הר"ב במתניתין דלקמן ומפורש בגמרא מדאמר כלב [ביהושע י"ד] (ז') בן מ' שנה אנכי בשלוח משה וגו' ועתה החיה ה' אותי כאשר דבר זה מ"ה שנה. ושלוח מרגלים היתה בשניה ליציאת מצרים הרי ששבע כבשו. ומדשבע שכבשו שבע נמי שחלקו [סברא בעלמא היא. רש"י] ואיבעית אימא דלא משכחת לה י"ד שנה אחרי אשר הוכתה העיר דיחזקאל ואין להאריך בזה]:
יכין מלכת שלמה
5.
When they came to Gilgal, bamot (local altars) were [again] permitted. Most holy sacrifices were eaten within the curtains, and less holy sacrifices [were eaten] anywhere.
משנה ו
בָּאוּ לְשִׁילֹה, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. לֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה, אֶלָּא בַיִת שֶׁל אֲבָנִים מִלְּמַטָּן וִירִיעוֹת מִלְמַעְלָן, וְהִיא הָיְתָה מְנוּחָה. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בְּכָל הָרוֹאֶה:
ברטנורה באו לשילה נאסרו הבמות. דכתיב (דברים י״ב) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה, מכלל דכשיבואו אל המנוחה, הבמות אסורות. ומנוחה זו שילה שהיתה שם מנוחה שלא היו נוסעים ממקום למקום כמו במדבר:בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה. דכתיב (שמואל א׳ א׳) ותביאהו בית ה׳ שילה, אלמא בית היה, וכתיב (תהלים ע״ח) ויטוש משכן שילה, אלמא של יריעות היה, מלמד שלא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה:ומעשר שני בכל הרואה. ולעיל לא תני מעשר שני, לפי שכל י״ד שנה שהיו בגלגל לא נתחייבו במעשרות עד שכבשו וחלקו. ובכל הרואה היינו בכל מקום שרואין משם שילה, דאמר קרא (דברים י״ב) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה, בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה, אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה:
תוסופות יום טוב באו לשילה נאסרו הבמות. כתב הר"ב דכתיב כי לא באתם וגו'. כלומר כשתעברו את הירדן לא תקריבו בבמות ככל אשר אנחנו עושים פה היום שאנו מקריבין במשכן חטאות ואשמות אלא איש כל הישר בעיניו תעשו. דהיינו נדרים ונדבות. כי בעוד שתכבשו ותחלקו לא באתם עד עתה אל המנוחה. ועברתם את הירדן וישבתם בארץ. היינו לאחר ירושה וישיבה והיה המקום וגו' השמר לך וגו'. היינו איסור במות רש"י. [*וימי שילה שס"ט כ"כ הר"ב במשנ' דלקמן. שהרי בנין הבית נאמר במלכים א' ו' שהיה ת"פ שנה ליציאת מצרים צא מהן מ' שבמדבר. וי"ד שכבשו וחלקו. ונ"ז שבנוב וגבעון כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן שהן קי"א שנים נשארו שס"ט לשילה: ויריעות מלמעלן. פירש הר"ב שלא היה שם תקרה (של) גג של נסרים. רש"י]:
יכין מלכת שלמה
6.
When they came to Shiloh, bamot were forbidden. [The Tabernacle] there had no roof, but [consisted of] a base of stones with a ceiling of curtains, and that was the “resting place” [referred to in the Torah]. Most holy sacrifices were eaten within the curtains, and less holy sacrifices and second tithe [were eaten] wherever [Shiloh] could be seen.
משנה ז
בָּאוּ לְנוֹב וּלְגִבְעוֹן, הֻתְּרוּ הַבָּמוֹת. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים. קָדָשִׁים קַלִּים, בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל:
ברטנורה באו לנוב ולגבעון. כשחרבה שילה לסוף שלש מאות ושבעים חסר אחת שהיה המשכן שם, ונלקח הארון בימי עלי, באו לנוב, וחרבה נוב בימי שאול ובאו לגבעון. וכל ימי נוב וגבעון היו חמישים ושבע שנה, וכל זמן זה היו הבמות מותרות, דרחמנא אמר באיסור הבמות כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים, ולמה חלקן הכתוב אלא כדי ליתן היתר לבמות בין זו לזו:קדשים קלים בכל ערי ישראל. והוא הדין למעשר שני, שהרי הקישן הכתוב, דכתיב (שם) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו׳, וכל נדריך אשר תדור, בזמן שקדשים קלים טעונים הבאת מקום אף מעשר שני טעון הבאת מקום, בזמן שקדשים קלים בכל ערי ישראל אף מעשר שני בכל ערי ישראל:
תוסופות יום טוב באו לנוב ולגבעון. כמו שנאמר (שמואל א כ״א:ז׳) אין לחם חול [וגו'] כי אם לחם קדש *) בשט"מ מגיה המוסרים מלפני ה' והוא בפסוק ז' שם. אשר לפני ה'. אלמא שלחן ומזבח. התם הוה. חרבה נוב בימי שאול באו לגבעון. כדכתיב במלכים (א' ג') כי היא הבמה הגדולה. רש"י. [*ומ"ש הר"ב שימי נוב וגבעון היו נ"ז שנה דכתיב (שמואל א ז׳:ב׳) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וגו' ויהיו כ' שנה הם משחרבה שילה שנשבה הארון והוחזר לקרית יערים. ואז לקחו דוד מקרית יערים אחרי שמלך בחברון ז' שנים ומלך אח"כ בירושלים ל"ג שנים כמפורש הכל בכתוב הרי נ"ג שנה ושלמה מלך ד' שנה כשבנה הבית כדכתיב במלכים א' ו'. הרי נ"ז שנה]: בכל ערי ישראל. דהא בכל [מקום] שהוא שם עושה במה ומקריב. רש"י. וכתב הרמב"ם ולא נאמר בזמן הגלגל בכל ערי ישראל. לפי שלא היו לישראל עדיין ערים ברשותן אבל היו עסוקין בכבושן. ע"כ:
יכין מלכת שלמה
7.
When they came to Nov and to Givon, bamot were [again] permitted. Most holy sacrifices were eaten within the curtains, and less holy sacrifices in all of the cities of Israel.
משנה ח
בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם, נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וְלֹא הָיָה לָהֶם עוֹד הֶתֵּר, וְהִיא הָיְתָה נַחֲלָה. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, נֶאֱכָלִים לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לִפְנִים מִן הַחוֹמָה:
ברטנורה והיא היתה נחלה. האמורה בתורה כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, דמשמע משתבואו אל הנחלה יאסרו הבמות:
תוסופות יום טוב והיא היתה נחלה. [שנתקיימה] קדושתה ועמידתה לעולם ועליה אמר הנביא (תלים צ"ד) ונחלתו לא יעזוב. לפי שאמר בתחלת דבריו שהשם בחר בירושלים לשכינתו ובחר לישראל לסגולתו אחר כך אמר שהקב"ה ישמור העם [הזה] אשר בחר בו במקום ההוא אשר בחר בו. שנאמר (שם קל"ב) כי בחר ה' בציון וגו'. הרמב"ם. [*ואמרינן נמי בסוגיא דירושלים אקרי נחלה שהיא נחלה עולמית. אבל] בברייתא בגמרא מייתי לה מדכתיב (ירמיהו י״ב:ח׳) היתה לי נחלתי כאריה ביער. ואמר (שם) העיט צבוע נחלתי לי: לפנים מן הקלעים. לפנים לכותלי העזרה. הרמב"ם. וע' בפירוש הר"ב מ"ג פ"ה: לפנים מן החומה. של ירושלים. שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר. כדכתיב (דברים י״ד:כ״ו) ואכלת שם לפני ה' אלהיך. רש"י:
יכין מלכת שלמה
8.
When they came to Jerusalem, bamot were forbidden and were never again permitted, and that was the ‘inheritance’. Most holy sacrifices were eaten within the curtains, and less holy sacrifices and second tithe within the walls [of Jerusalem].
משנה ט
כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת בַּחוּץ, הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶתֵּר בָּמוֹת, וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת הֶתֵּר בָּמוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ בַעֲשֵׂה וְאֵין בָּהֶם בְּלֹא תַעֲשֶׂה:
ברטנורה הרי אלו בעשה. דשמה תביאו את עולותיכם, דמשמע אבל לא בבמה, ולאו הבא מכלל עשה עשה. אי נמי, עשה והביאום לה׳, ולא תעשה דהשמר לך פן תעלה עולותיך, וכל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה:ואין חייבין עליהם כרת. כיון שהקדישם בשעת היתר הבמות, שאין המקריב בחוץ חייב כרת אלא על קרבן שאם הקריבו בחוץ בשעת הקדשו היה חייב, דומיא דמדבר, דבכרת דשחוטי חוץ כתיב (ויקרא י״ז:ז׳) חוקת עולם תהיה זאת להם, זאת להם ואין אחרת להם:הקדישן בשעת איסור הבמות. מההיא שעתא קרינן בהו והביאום לה׳, וכיון שהמתין עד שלא יכול לקיימו נתבטל העשה על ידו. אבל לאו וכרת ליכא, דאזהרה ועונש בשעת הקרבה כתיבי, והרי הותרו הבמות:
תוסופות יום טוב [*ואין חייבים עליהם כרת. פירש הר"ב דומיא דמדבר וכ"כ הרמב"ם. וכלומר דעיקר פרשת שחוטי חוץ על אותן שבמדבר נאמרה. ומ"ש הר"ב דבכרת דשחוטי חוץ כתיב כו' זאת להם כו' ה"פ דבברייתא בר"פ השוחט והמעלה מפרשינן דכל הענין של אותה פרשה בתחלתה עד פסוק ולא יזבחו וגו' שענש כרת על השוחט בחוץ והמעלה בחוץ מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור במות והקריבן בשעת איסור במות דהיינו משהוקם המשכן. ומפסוק ולא יזבחו ולהלן מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות. והקריבן בשעת איסור במות וכדכתיב (ויקרא י״ז:ה׳) אשר הם זובחים על פני השדה. והכי משמע אשר הם זובחים שהיו עומדים לישחט בבמה. אם הקריבם בשעת איסור במות. כאילו הקריב על פני השדה. ושם נאמר והביאום לה' מצות עשה. ולא יזבחו עוד. מצות ל"ת. יכול יהא ענוש כרת ת"ל זאת להם וכו' זאת להם עונש עשה ול"ת. ולא אחרת להם. כרת]:
יכין מלכת שלמה
9.
All sacrifices consecrated while bamot were forbidden and offered outside while bamot were forbidden involve the transgression of a positive and a negative commandment, and one is liable for karet on their account. If one consecrated them while bamot were permitted, but offered them without when bamot were forbidden, they involve the transgression of a positive and a negative commandment, but one is not liable for karet on their account. If one consecrated them when bamot were forbidden, and offered them when bamot were permitted, they involve the transgression of a positive commandment, but they do not involve the transgression of a negative commandment.
משנה י
אֵלּוּ קָדָשִׁים קְרֵבִים בַּמִּשְׁכָּן. קָדָשִׁים שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן, קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן. וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד, בְּבָמָה. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהֻקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן, יִקְרְבוּ בַמִּשְׁכָּן. וְאִם הִקְרִיבָן בְּבָמָה, פָּטוּר. מַה בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִבּוּר, סְמִיכָה, וּשְׁחִיטַת צָפוֹן, וּמַתַּן סָבִיב, וּתְנוּפָה, וְהַגָּשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מִנְחָה בְבָמָה. וְכִהוּן, וּבִגְדֵי שָׁרֵת, וּכְלֵי שָׁרֵת, וְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וּמְחִצָּה בַדָּמִים, וּרְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם. אֲבָל הַזְּמָן, וְהַנּוֹתָר, וְהַטָּמֵא, שָׁוִים בָּזֶה וּבָזֶה:
ברטנורה ואלו קדשים קרבים במשכן. כגון בזמן הגלגל ונוב וגבעון שהיה שם משכן והיו הבמות מותרות. אלו קדשים צריכין להקריבן במשכן ולא בבמה:קדשים. שסתמן הוקדשו במשכן, ומאי ניהו קרבנות צבור:קרבנות יחיד. סתמן לבמה:קרבנות יחיד שהוקדששו למשכן. שפירש בשעת הקדשן על מנת להקריבן למשכן:ואם הקריבן בבמה פטור. מאזהרה ומעונש, שהרי הותרו הבמות. ומיהו אסור לשנות, דכתיב (דברים כ״ג:כ״ד) מוצא שפתיך תשמור ועשית:במות צבור. גלגל ונוב וגבעון:סמיכה. דכתיב לפני ה׳ וסמך, שאין סמיכה בבמה:שחיטת צפון. דכתיב (ויקרא א׳:י״א) צפונה לפני ה׳, ואין צפון בבמה:ומתן סביב. שתי מתנות שהן ארבע. דכתיב בהו (שמות כ״ט:כ׳) את הדם על המזבח סביב, ולא בבמה:תנופה. דכתיב תנופה לפני ה׳, ואין תנופה בבמה:והג. שה. דכתיב (ויקרא ב׳:ח׳) והגישה אל המזבח, ואין הגשה בבמה:אין מנחה בבמה. דזבחים אמר קרא בבמה ולא מנחות:כיהון. דכתיב (שם י״ד) וזרק הכהן את הדם על המזבח, מזבח צריך כהן ואין במה צריכה כהן:ובגדי שרת. דכיון דאין צריך כהן אין כאן מקום לבגדי שרת, דבבגדי שרת כתיב (שם ו׳) ילבשם הכהן:וכלי שרת. דבכלי שרת כתיב (שמות כ״ח) לשרת בקדש, ולא בבמה:וריח ניחוח. אברים שצלאן והעלן, אין בהן משום ריח ניחוח. ודוקא במזבח דכתיב ריח ניחוח לה׳, אבל בבמה אפילו צלאן והעלן אין בכך כלום:ומחיצת דמים. חוט הסיקרא להבדיל בין דמים התחתונים לדמים העליונים. ואין חוט הסקרא בבמה דכתיב (שם כ״ו) והיתה הרשת עד חצי המזבח, ולא בבמה:רחוץ ידים ורגלים. דכתיב (שם ל׳) בבואם אל אהל מועד ירחצו מים, ולא בבמה:הזמן. אם חשב על הקרבן לאכלו חוץ לזמנו:והטמא. אע״פ שזר כשר להקריב בבמה, אין טמא מקריב בבמה:
תוסופות יום טוב סמיכה ושחיטה כו'. עמ"ש במגילה פ"ק מ"י: רבי יהודה אומר אין מנחה בבמה. כתב הר"ב דזבחים אמר קרא כו'. גמרא. פירש"י וזבחו זבחי שלמים לה' אותם (שם) ואוקימנא להאי קרא בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות. וכתיב אותם מיעוטא. אלמא זבחים הוא דהוו נהיגי בהו. ולא עופות [דבגמרא ממעט נמי עופות] ומנחות ע"כ. וכתבו התוספות דמנחה לא הוה דומיא דאינך דמאן דאית ליה אין מנחה בבמה. היינו דלא קרבה כלל אפילו בבמה גדולה. ע"כ. וש"מ דכיהון לאו דברי ר"י הן. וא"ת ואמאי סדרו רבי בינייהו. וי"ל דשייך לגבי הגשה שהיא במנחה. והיינו נמי דנקט מנחה ולא עופות. אע"ג דאית ליה נמי הכי. כדאיתא בגמרא. נ"ל: [*וריח ניחוח. פירש הר"ב אברים שצלאן כו' ודוקא כו'. דהכי איתא לעיל במשנה דספ"ד ומריח לחוד ילפינן לה התם כמ"ש שם הר"ב. וניחוח מפקינן התם למלתא אחריתא. וא"כ לא נקט הכא אלא באשגרת לישנא ודומיא דר"פ ב' דברכות]: הזמן. יליף בברייתא בגמרא מוזאת תורת זבח השלמים לעשות זמן בבמה קטנה כזמן במה גדולה. והנותר. נמי מפגול יליף מג"ש דעון עון. רש"י: והטמא. פירש הר"ב שאין טמא מקריב. וכ"פ הרמב"ם ותמיהני למה לא פירשו כמו בכ"מ דמתניתין פיגול נותר טמא דטמא לענין אכילה. וכן פירש רש"י הכא וטמא נמי בההיא פרשתא [דוזאת תורת זבח השלמים] כתיב והנפש אשר תאכל וגו' ע"כ והרמב"ם סיים על פירושו שכן פירש הגמרא. ולא נמצא כן בגמרא שבידינו: נשלמה מסכת זבחים
יכין מלכת שלמה
10.
The following sacrifices were offered in the Tabernacle sacrifices consecrated for the Tabernacle: Public sacrifices were offered in the Tabernacle, and private sacrifices were offered at a bamah. If private sacrifices were consecrated for the Tabernacle, they must be offered in the Tabernacle; yet if one offered them at a bamah, he is not liable. What is the difference between the bamah of an individual and the bamah of the congregation? Laying [of hands], slaughtering in the north, sprinkling around [the altar], waving and presenting, (Rabbi Judah says: there were no meal-offerings at the bamah); priesthood, sacrificial vestments, ministering vessels, a sweet fragrance, a line of demarcation for [the sprinkling of] the blood, and the washing of hands and feet. But [the prohibitions of] time, remnant and defilement were the same in both.
קדשים זבחים פרק יד
Kodshim Zevachim Chapter 14