Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָע. הָיָה מֵבִיא פְיָלִי שֶׁל חֶרֶשׂ חֲדָשָׁה וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים, וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר. שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל כְּלִי חֶרֶשׂ וְעַל מַיִם חַיִּים. חָפַר וְקוֹבְרָהּ בְּפָנָיו. נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וּכְרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן, וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל שְׁנִיָּה. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, עַל מִצְחוֹ. וְכָךְ הָיָה מַזֶּה עַל הַשְּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ:
ברטנורה
כיצד מטהרין. פיילי. מזרק. השותים במזרקי יין (עמוס ו׳:ו׳) מתרגמינן דשתיין בפיילי חמר:חדשה. דכתיב (ויקרא י״ד:ה׳) אל כלי חרש על מים, מקיש כלי למים, מה מים שלא נעשה בהן מלאכה, אף כלי שלא נעשה בו מלאכה:רביעית. משום דכתיב [שם] בדם הצפור השחוטה ובמים החיים, מים חיים שדם הצפור ניכר בהן. ושיערו חכמים רביעית:מים חיים. שלעולם נובעים ואינן פוסקים:צפרים דרור. שדרות בבית כבשדה:וקוברה בפניו. לפי שאסורה בהנאה:ושני תולעת. לשון צמר צבוע שני. כרמז״י בלע״ז:וכרכן בשיירי לשון. עץ ארז ואזוב ושני תולעת היה מניחן יחד, והלשון יוצא ועודף על עץ ארז ואזוב, והיה כורכן בו דהוו שלשתן באגודה אחת:והקיף. לשון סמיכה והקרבה. כמו [ביצה דף ל״ב] מקיפים שתי חביות. לתרום שלא מן המוקף. כלומר היה סומך להן ראשי אגפים וראש הזנב של הצפור החיה, וטובל כולן ביחד בדם ובמים שבכלי חרס:לאחר ידו. על גב ידו של מצורע:ויש אומרים על מצחו. ואין הלכה כיש אומרים:על השקוף. של בית שהוא מנוגע:
תוסופות יום טוב
פיילי. פי' הר"ב מזרקי כו' מתרגמינן כו'. ובמ"ב פ"ב דסוטה כתב שכן נקרא [כוס] בלשון יוני:
חדשה. פי' הר"ב מקיש כלי למים. מה מים שלא נעשה בהן מלאכה. דהא חיים כתיב. רש"י פ"ב דסוטה דף ט"ו:
רביעית. פי' הר"ב משום דכתיב בדם הצפור כו' שדם הצפור ניכר בהן. והקשו התוס' בפ"ב דסוטה *[וכי אין ניכר ביותר מרביעית] דהא תנן בפ"ז דמקואות (משנה ה') ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין אלמא דאפי' יין ניכר בג' לוגין וכ"ש דם דסומק טפי. די"ל ניכר דקאמר ממשותו של דם. ולא בשינוי מראה דעלמא. והשתא לא תקשה נמי מהא דאמרי' במנחות פ"ג (דף כ"ב) (והעתקתיו בפ"ח דזבחים משנה ו') ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא ט״ז:י״ח). הדבר ידוע שדם הפר מרובה על דם השעיר. ואפי' הכי קרי ליה אכתי נמי דם שעיר. אלא מכאן לעולין וכו'. וה"נ הדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפי' הכי כתיב בדם. וי"ל כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין. ע"כ. ובגמרא סוטה (דף ט"ז) דבצפור דרור שיערו. שאין לך גדולה (במינה) שמדחה את המים. *[ואין לך] קטנה שנדחית מפני המים ועיין בסמוך:
דרור. פי' הר"ב שדרות בבית כבשדה. שיודע להשמט בזויות הבית לכל צד. ולכך נקראת דרור על שם דירה. שדרה בכ"מ. רש"י ריש פרק ג' דביצה. וכלומר שאינה מקבלת מרות כדאיתא התם בגמרא (דף כ"ד). וצ"ל שאע"פ שע"ש כך הוא נקרא צפור דרור. לא מפ"כ כל צפור שאינו מקבל מרות הוא שכשר לטהרת מצורע דהא אמרן לעיל שאין לך גדולה ולא קטנה כו'. ומצאתי בפי' הרמב"ן על החומש שכתב שיתכן שיהיה השם בקטנה בלבד. ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה [דף ט"ז] הבא מים שדם צפור ניכר כו' בצפור דרור שיערו חכמים אין לך גדולה כו':
וקוברה בפניו. פי' הר"ב לפי שאסורה בהנאה. כמ"ש הר"ב במשנה ט' פ"ב דקדושין. ויראה לי דהא דמצריכו שיקברנו בפניו. מפני החשד שלא יחשדנו שיאכלהו:
נטל עץ ארז כו'. פשטא דמתניתין דאחר שחיטה נטלן. וגם הרמב"ם כך העתיק ברפי"א מהט"צ. והברייתא שמוכיח ממנה הר"ש דמעיקרא מייתי להו. יש לדחות. דלר"ש אף לכתחילה א"צ להביא קודם שחיטה ואין להאריך בזה. ותמיהני על הכ"מ שלא העיר בכך:
*[ושני תולעת. פי' הר"ב לשון של צמר צבוע שני. כ"כ הר"ש. וכ"כ רש"י בפי' החומש. לשון כו' צבוע זהורית. ופי' הרא"ם שהוא צמר סרוק ומשוך כמין לשון. כדפירש"י בפ' אלו מציאות על ולשונות של ארגמן וכ"כ הר"ב שם (משנה א'). וז"ש רש"י זהורית. כן הוא בת"כ. זו זהורית טובה. ומ"ש הר"ב כרמז"י בלע"ז. כ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פ"ג מה' פרה כתב הצבוע אדום יש שצובעים אותו בפואה. ויש שצובעים אותו בלבא. ויש שצובעים אותו בתולעת. והתולעת. היא הגרגרים האדומים ביותר. הדומין לגרעיני החרובים. והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן. עכ"ל. ומצאתי בפירוש הר"ש במשנה ג' פכ"ו דכלים אוג הוא פרי אדום. כדתנן בפ"ק דמעשרות (משנה ב') האוג והתותים משיאדימו. אילן העולה מאיליו ביער הוא. ופריו דומה לשני תולעת. והוא כמין זרע קנבוס. עכ"ל]:
והקיף להם ראשי אגפיים וכו'. דיקח אותה כתיב. מלמד שהוא מפרישה לעצמה. יכול הואיל ולא היתה עמהם בכלל אגודה לא תהא בכלל טבילה. ת"ל וטבל אותה ואת הצפור החיה וגו'. החזיר את הצפור לכלל טבילה. ת"כ:
לאחר ידו של מצורע. וי"א על מצחו. דייקי מלת על. שהיה די שיאמר והזה במטהר ואמר על. שיורה על עליונות לזה אמר שהוא בגב היד שהוא על הכף. וי"א על מצחו. דעל משמע היותר עליון שבגופו. כיון דמשמע עליון והוא בלי הצטרפות. א"כ הוא היותר עליון והוא מצחו. ק"א:
וכך היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ. דכיון דכתיב והזה על הבית. שמעינן דמבחוץ הוא שיזה ולא בתוך הבית. וילפינן ממצורע שיזה ג"כ בעליונות של הבית *[ובכאן אין לומר אלא השקוף. שאין עוד עליונו אחר כי הדלת מצורף לבית ואינו הבית עצמו. לשנאמר שירצה באחורי הדלת למ"ד במצורע לאחר ידו. כנ"ל]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
היה מביא פיילי הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא: של חרש חדשה הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']: ונותן לתוכה רביעית מים חיים ר"ל ממעין שאינו פוסק: ומביא שתי צפרים דרור דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]: שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]: על כלי חרש ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]: חפר וקוברה בפניו צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה: נטל עץ ארז היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]: ואזוב והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']: ושני תולעת הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן: וכרכן בשירי הלשון שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד: והקיף ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה: להם ראשי אגפים וראש הזנב נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים: של שניה טבל העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל: והזה שבע פעמים לאחר ידו ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף: ויש אומרים על מצחו נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע: וכך היה מזין על השקוף שבבית דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]: בא לו הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר: אינו הופך פניו לא לים אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם: ולא לעיר דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר: ולא למדבר אם מדבר סמוך לעיר: ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה: בא ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר: העביר תער על כל בשרו כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה: וכבס בגדיו נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]: טהור מלטמא בביאה אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל: והרי הוא מטמא כשרץ דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא: ואסור דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]: כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום לפסול תרומה וקדשים במגעו: אוכל במעשר מעשר שני: הביא כפרתו אוכל בקדשים הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']: נמצאו ג' טהרות במצורע דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה: וג' טהרות ביולדת וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב]. (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה. (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים. וג' טהרות של יולדת היינו (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה. (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה. (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים [ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]: והלוים כשנתחנכו במדבר לעבודתן: מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']: שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה: ולקיחתן כאחת כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת: אף על פי שאינם שוות במראה קומה ודמים: לקח אחד היום ואחד למחר לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]: יקח זוג לשניה ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה: הראשונה ר"ל אותה ששחטה: מותרת באכילה וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת: שחטה ונמצאת טרפה לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו: נשפך הדם קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]: תמות ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט: ישפך הדם אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]: אחד לשנים לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']: ביום השמיני תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]: מביא ג' בהמות דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג': חטאת אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם: ועולת העוף משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש: בא לו המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]: אצל האשם שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים: וסמך שתי ידיו עליו ושחטו אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]: וקבלו ב' כהנים שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן: וזה שקבל ביד בא לו אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע: והמצורע טבל בלשכת המצורעים שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית: בא ועמד בשער ניקנור ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]: רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]: הכניס ראשו מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]: ונתן הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו: על תנוך הוא הגדר האמצעי שבאוזן: ידו על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו: אין לו בהן יד הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א: אין לו שחסר לו זה או זה: טהרה עולמית לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית: רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל: אם נתן על של שמאל יצא ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה: נטל הכהן נטל ביד ימינו: מלוג השמן ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]: ויצק לתוך כפו של חברו לתוך כף שמאל של כהן חבירו: טבל הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק: שם הוא נותן את השמן דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם: אם נתן על ראשו: לא כפר מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]: ומעלין עליו כאילו לא כפר ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר: חסר הלוג עד שלא יצק לתוך כף הכהן: ימלאנו ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו: משיצק דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק: יביא אחר דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות: עד שלא נתן ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות: משנתן ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]: יביא אחר בתחלה אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל: עני דעני שאין לו בכדי לקנות ג' בהמות כנ"ל. מביא רק כבש א' אשם ולוג שמן. וב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. וזה הי' עני. והביא קצת מקרבן עני. דהיינו מהעופות. ונתעשר: או עשיר ר"ל או עשיר שהביא קצת מקרבנות עשיר. דהיינו חטאת או עולה מבהמות. ונתעני: הכל הולך אחר חטאת שלכתחלה צריך להביאו קודם להעולה. וכמין החטאת צריך שיהיה ג"כ בעולה. וכשילהי קינין. וא"כ אם הי' אז עני. והביא אז חטאת העוף אחר שהקריב אשמו. ואח"כ נתעשר. מביא עולת העוף שחייב. כאלו עדיין הוא עני. ואם בשעת הבאת החטאת היה עשיר [והיינו שהי' לו כל כך מעות עכ"פ כדי לקנות ג' בהמות]. והביא האשם והחטאת בהמה. אע"ג שאח"כ נתעני. אין לו טהרה עד שיהי' לו מעות כל כך כדי שיוכל להביא עולת בהמה: אחר האשם דבאשם עני ועשיר שוין. וגם הקרבת האשם הוא שמכשירו לאכול קדשים [כערכין י"ז ב']. ואף דגם החטאת מעכבו מלאכול בקדשים [כערכין כ"א א']. עכ"פ מהאשם ניתן ההזאות והמתנות. ועוד שממנו מתחיל ההכשר. והכי קיימא לן: מצורע עני שהביא קרבן עשיר כגון שנתנו לו במתנה. או שהלוו לו: יצא ואפילו לכתחלה שרי. רק איידי סיפא נקט נמי ברישא יצא: מביא אדם ר"ל אדם עשיר רשאי להביא: על ידי בנו אם היו מחוסכ"פ שצריכין קרבן לטהרתן. מביא עליהן קרבן עני. אע"פ שהוא עצמו עשיר. עכ"פ חשבינן לבני ביתו כעניים. מדאין להם רק מה שיתן להם הוא: אף על ידי האי אף לאו אבנו ובתו וכו' דלעיל מינה קאי דהרי בהנך רשאי להביא קרבן עני. אלא ארישא קמהדר דקתני דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר ר' יהודה דאף באשתו חייב להביא קרבן עשיר. מדכגופו דמי. ואם הביא בעדה קרבן עני לא יצא: וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון זבה או יולדת. מביא עבורה קרבן עשיר. וה"ה שחייב להביא עבורה כל קרבן שהוא להכשירה ולהתירה בשום דבר. כגון קרבן נזירות [ומה שהזכיר הר"ש שגם קרבן סוטה חייב להביא. לא זכיתי להבין דזה אינו חיובא דידי' מדהוא בעלה. וכקרבנות נזיר. אלא התורה חייבתו בפירוש להביאן. ואם תרצה היא להביאן משלה לא יצא אם לא תזכה לו. משא"כ בקרבנות נזיר שלה. אם יש לה. תוכל להביאן משלה. כי חיובא דידי' הוא. וצ"ע]. אבל קרבנות שחייבת לכפרה בלבד. כגון שאכלה חלב או דם וכדומה להר"ש הכא. פטור הבעל מלהביאן. אבל להרמב"ם [פ"י משגגות] חייב הבעל להביאן. וממשנה שלנו יש קצת ראיה להרמב"ם מדקתני וכן כל קרבן. ואע"ג דמה שנתחייבה א"ע בנדר ונדבה לכ"ע הבעל פטור. אין על זה קושיא במה דאמרינן דקרבנות שנדרה היא פטורה. י"ל הרי ממקומו הוא מוכרע. דהרי מתני' בקרבנות שחייבת קאמר ור"ל אבל לא בקרבנות שהתחייבה היא א"ע בעצמה: אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]: שני מצורעים ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא: שנתערבו קרבנותיהם ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו: ומת אחד מהם דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו: זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה: לאחר ויביא קרבן עני דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:
מלכת שלמה
כיצד מטהרין וכו'. תוס' דמנחות פ' שתי מדות (מנחות דף פ"ח) כתבו דרבינו יהודה בן רבינו י"ט הגי' במתני' רביעית מים כדתנן התם נמי רביעית מים למצורע ול"ג ונותן לתוכה חצי לוג מים ורבינו יום טוב בן רבינו יצחק מפ' דתנאי היא וגרסינן הכא חצי לוג כדאשכחן נמי פלוגתא גבי סוטה בפ' הי' מביא דת"ק דר' יהודה קאמר חצי לוג ור' יהודה אמר רביעית וכו' ודחו שם דברי רבינו יום טוב בר יצחק והובאו דבריהם בהגהה בפי' הר"ש ז"ל:
וחפר וקברה בפניו. כך הגי' הר' יהוסף ז"ל:
נטל עץ ארז. ולא שהביאם עתה דהא צריכין שיהו שם בשעת שחיטה כדמשמע בברייתא דבפ"ק דקדושין:
שני תולעת. פי' הרמב"ם ז"ל הוא אומרו שני תולעת ששינתו תולעת:
שירי הלשון. יומא דף מ"ב אמרינן משקל לשון של מצורע שקל:
וראש הזנב של שני' היא החי'. והא דאינה ניקחת עמהם באגודה משום דתניא בת"כ את הצפור החיה יקח אותה מלמד שהוא מפרישה לעצמה. הר"ש והרא"ש ז"ל:
ויש אומרים. הוא ר' נתן:
שבבית. נ"א של בית:
1.
How would they purify a metzora?A new earthenware flask and a quarter of a log of living water was put in it. Two undomesticated birds are also brought. One of these was slaughtered over the earthenware vessel and over the living water. A hole was dug and it was buried in his presence. Cedarwood, hyssop and scarlet wool were taken and bound together with the remaining ends of the strip of wool. Near to these were brought the tips of the wings and the tip of the tail of the second bird. All were dipped together, and sprinkled upon the back of the metzora's hand seven times. Some say that the sprinkling was done upon his forehead. In the same manner one would sprinkle on the lintel of a house from the outside.משנה ב
בָּא לוֹ לְשַׁלֵּחַ אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה, אֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו לֹא לַיָּם וְלֹא לָעִיר וְלֹא לַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. בָּא לְגַלֵּחַ אֶת הַמְּצֹרָע, הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ, וְכִבֵּס בְּגָדָיו, וְטָבַל, טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כַשֶּׁרֶץ. נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, מְנֻדֶּה מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה:
ברטנורה
לא לים. אם הוא בעיר היושבת על שפת הים:ולא למדבר. אם העיר יושבת אצל המדבר:שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. מכאן שאינו הופך פניו לעיר:העביר תער על כל בשרו. לאו דוקא. שלא היה מגלח אלא כל מקום כנוס שער, [ונראה, לאפוקי שער] בית הסתרים, דאמר קרא (ויקרא י״ד) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, כלל. את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, פרט. ואת כל שערו יגלח, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה, אף כל מקום כנוס שער ונראה. ותגלחת ראשונה שמגלח בזמן חלוטו, למדוה בגזירה שוה מתגלחת שניה, שמגלח שניה לאחר שספר שבעת ימים, דנאמר בימי חלוטו וגלח את כל שערו וגו׳, ונאמר בימי ספרו יגלח את כל שערו וגו׳, מה תגלחת האמורה בימי ספרו פרט לבית הסתרים, אף תגלחת האמורה בימי גמרו פרט לבית הסתרים:טהור מלטמא בביאה. ומלטמא משכב ומושב, כדרך שהיה מטמא כימי חלוטו:מטמא כשרץ. לטמא אדם ובגדים במגע, אבל לא במשא:מנודה מביתו. לענין זה שאסור בתשמיש המטה, דכתיב (ויקרא י״ד) וישב מחוץ לאהלו, ואין אהלו אלא אשתו, וכן הוא אומר (דברים ה׳) שובו לכם לאהליכם, כשהתיר להם תשמיש המטה לאחר מעמד הר סיני:
תוסופות יום טוב
שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ל' הר"ב מכאן שאינו הופך פניו לעיר. ול' הר"ש אל מחוץ לעיר. מהכא נפקא לן דאין הופך פניו לעיר:
העביר תער על כל בשרו. כתב הר"ב לאו דוקא וכו' לאפוקי שער בית הסתרים. דאמר קרא כו' מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה. בברייתא בפ"ב דסוטה דף ט"ז ופירש"י כנוס שער. שיהא שם קבוץ שער הרבה. למעוטי זרועותיו ושוקיו שאינו מכונס. נראה למעוטי בית השחי. ובגמ' מאי רבי רבי שער הרגלים. כלומר דאותו מקום. מאי מיעט. מיעט דבית השחי ודכולי גופיה. ומעתה ה"ל להר"ב לפרש לאפוקי שער בית הסתרים ודכולי גופיה וכבר הקשיתי לשאול בכך לעיל בפ"ב משנה ד' [ד"ה כך הוא]. ועוד קשה לי בכאן דמשכוני נפשיה דהר"ב אמתני' לפרש דכל בשרו לאו דוקא למה ליה. דהא בגמרא דהתם אמרינן דדוקא היא. אלא דאפליגו אמוראי א"ד דאע"ג דכלל ופרט וכלל לא ריבה הכל הלכה היא ועוקרת דרשה דכלל ופרט וכלל. וא"ד דמתני' ר"ע היא דדריש לכל התורה כולה ברבוי ומיעוט ורבוי. ונמצא דריבה הכל ולא מיעט אלא שער שבתוך החוטם. ואין ספק שהר"ב נלחץ בכך מפני המשנה דפ"ב. דודאי דהיא סברה לדרשא דכלל ופרט וכלל. מ"מ מתניתין דהכא לא סברה כך. ובפשיטות אמרינן בגמ' דדוקא כל בשרו תנן. ועוד דהר"ב גופיה כבר כתב במשנה ה' פ"ג דשבועות דהלכה כר"ע דדריש בכל התורה כולה רבויי ומעוטי. (ובעל ק"א מפ' לברייתא דת"כ שכתבתי בפ"ב דאתיא כר"ע. ואין לי להאריך בזה) ושמעינן דהלכה כמשנתינו דההיא דפ"ב אינה הלכה ודחויה היא. ולפיכך לא ה"ל להר"ב לדחוק בכאן ולהוציא המשנה ממשמעה מפני אותה דלעיל שהיא אינה הלכה. ודהכא היא הלכה כמשמעה. אבל הרמב"ם עשה בהיפך שפסק למשנתנו דהכא ברפי"א מהט"צ. וכתב בספ"ט למתני' דפ"ב דלא כמשמעה. אלא לענין שלא להצריכו ולהטריחו לכהן. וז"ל כשם שהאדם נראה לנגעו כך נראה לתגלחתו. שאם לא יראה שער בכל בשרו כשיעמוד ערום כעודר וכמוסק כו'. הרי זו תגלחת כשרה ואין הן זקוק לחפש בשאר מקומות שמא נשאר בהן שער. אע"פ שהוא צריך לגלח הכל כמו שיתבאר עכ"ל. ומי כהחכם יודע פשר דבר. זה רבינו משה לקיים שתי המשניות להלכה כסוגית הגמ':
טהור מלטמא בביאה. לפי שיאמר אח"כ פעם אחרת וטהר. הרמב"ם בנא"י:
והרי הוא מטמא כשרץ. כדפי' הר"ב ברפ"ק דכלים:
*מנודה מביתו. והר"ב העתיק בביתו. וכן הגי' במשניות דסדר טהרות דפוס ישן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
היה מביא פיילי הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא: של חרש חדשה הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']: ונותן לתוכה רביעית מים חיים ר"ל ממעין שאינו פוסק: ומביא שתי צפרים דרור דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]: שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]: על כלי חרש ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]: חפר וקוברה בפניו צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה: נטל עץ ארז היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]: ואזוב והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']: ושני תולעת הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן: וכרכן בשירי הלשון שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד: והקיף ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה: להם ראשי אגפים וראש הזנב נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים: של שניה טבל העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל: והזה שבע פעמים לאחר ידו ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף: ויש אומרים על מצחו נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע: וכך היה מזין על השקוף שבבית דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]: בא לו הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר: אינו הופך פניו לא לים אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם: ולא לעיר דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר: ולא למדבר אם מדבר סמוך לעיר: ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה: בא ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר: העביר תער על כל בשרו כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה: וכבס בגדיו נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]: טהור מלטמא בביאה אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל: והרי הוא מטמא כשרץ דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא: ואסור דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]: כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום לפסול תרומה וקדשים במגעו: אוכל במעשר מעשר שני: הביא כפרתו אוכל בקדשים הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']: נמצאו ג' טהרות במצורע דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה: וג' טהרות ביולדת וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב]. (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה. (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים. וג' טהרות של יולדת היינו (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה. (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה. (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים [ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]: והלוים כשנתחנכו במדבר לעבודתן: מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']: שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה: ולקיחתן כאחת כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת: אף על פי שאינם שוות במראה קומה ודמים: לקח אחד היום ואחד למחר לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]: יקח זוג לשניה ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה: הראשונה ר"ל אותה ששחטה: מותרת באכילה וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת: שחטה ונמצאת טרפה לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו: נשפך הדם קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]: תמות ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט: ישפך הדם אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]: אחד לשנים לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']: ביום השמיני תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]: מביא ג' בהמות דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג': חטאת אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם: ועולת העוף משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש: בא לו המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]: אצל האשם שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים: וסמך שתי ידיו עליו ושחטו אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]: וקבלו ב' כהנים שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן: וזה שקבל ביד בא לו אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע: והמצורע טבל בלשכת המצורעים שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית: בא ועמד בשער ניקנור ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]: רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]: הכניס ראשו מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]: ונתן הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו: על תנוך הוא הגדר האמצעי שבאוזן: ידו על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו: אין לו בהן יד הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א: אין לו שחסר לו זה או זה: טהרה עולמית לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית: רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל: אם נתן על של שמאל יצא ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה: נטל הכהן נטל ביד ימינו: מלוג השמן ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]: ויצק לתוך כפו של חברו לתוך כף שמאל של כהן חבירו: טבל הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק: שם הוא נותן את השמן דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם: אם נתן על ראשו: לא כפר מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]: ומעלין עליו כאילו לא כפר ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר: חסר הלוג עד שלא יצק לתוך כף הכהן: ימלאנו ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו: משיצק דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק: יביא אחר דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות: עד שלא נתן ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות: משנתן ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]: יביא אחר בתחלה אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל: עני דעני שאין לו בכדי לקנות ג' בהמות כנ"ל. מביא רק כבש א' אשם ולוג שמן. וב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. וזה הי' עני. והביא קצת מקרבן עני. דהיינו מהעופות. ונתעשר: או עשיר ר"ל או עשיר שהביא קצת מקרבנות עשיר. דהיינו חטאת או עולה מבהמות. ונתעני: הכל הולך אחר חטאת שלכתחלה צריך להביאו קודם להעולה. וכמין החטאת צריך שיהיה ג"כ בעולה. וכשילהי קינין. וא"כ אם הי' אז עני. והביא אז חטאת העוף אחר שהקריב אשמו. ואח"כ נתעשר. מביא עולת העוף שחייב. כאלו עדיין הוא עני. ואם בשעת הבאת החטאת היה עשיר [והיינו שהי' לו כל כך מעות עכ"פ כדי לקנות ג' בהמות]. והביא האשם והחטאת בהמה. אע"ג שאח"כ נתעני. אין לו טהרה עד שיהי' לו מעות כל כך כדי שיוכל להביא עולת בהמה: אחר האשם דבאשם עני ועשיר שוין. וגם הקרבת האשם הוא שמכשירו לאכול קדשים [כערכין י"ז ב']. ואף דגם החטאת מעכבו מלאכול בקדשים [כערכין כ"א א']. עכ"פ מהאשם ניתן ההזאות והמתנות. ועוד שממנו מתחיל ההכשר. והכי קיימא לן: מצורע עני שהביא קרבן עשיר כגון שנתנו לו במתנה. או שהלוו לו: יצא ואפילו לכתחלה שרי. רק איידי סיפא נקט נמי ברישא יצא: מביא אדם ר"ל אדם עשיר רשאי להביא: על ידי בנו אם היו מחוסכ"פ שצריכין קרבן לטהרתן. מביא עליהן קרבן עני. אע"פ שהוא עצמו עשיר. עכ"פ חשבינן לבני ביתו כעניים. מדאין להם רק מה שיתן להם הוא: אף על ידי האי אף לאו אבנו ובתו וכו' דלעיל מינה קאי דהרי בהנך רשאי להביא קרבן עני. אלא ארישא קמהדר דקתני דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר ר' יהודה דאף באשתו חייב להביא קרבן עשיר. מדכגופו דמי. ואם הביא בעדה קרבן עני לא יצא: וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון זבה או יולדת. מביא עבורה קרבן עשיר. וה"ה שחייב להביא עבורה כל קרבן שהוא להכשירה ולהתירה בשום דבר. כגון קרבן נזירות [ומה שהזכיר הר"ש שגם קרבן סוטה חייב להביא. לא זכיתי להבין דזה אינו חיובא דידי' מדהוא בעלה. וכקרבנות נזיר. אלא התורה חייבתו בפירוש להביאן. ואם תרצה היא להביאן משלה לא יצא אם לא תזכה לו. משא"כ בקרבנות נזיר שלה. אם יש לה. תוכל להביאן משלה. כי חיובא דידי' הוא. וצ"ע]. אבל קרבנות שחייבת לכפרה בלבד. כגון שאכלה חלב או דם וכדומה להר"ש הכא. פטור הבעל מלהביאן. אבל להרמב"ם [פ"י משגגות] חייב הבעל להביאן. וממשנה שלנו יש קצת ראיה להרמב"ם מדקתני וכן כל קרבן. ואע"ג דמה שנתחייבה א"ע בנדר ונדבה לכ"ע הבעל פטור. אין על זה קושיא במה דאמרינן דקרבנות שנדרה היא פטורה. י"ל הרי ממקומו הוא מוכרע. דהרי מתני' בקרבנות שחייבת קאמר ור"ל אבל לא בקרבנות שהתחייבה היא א"ע בעצמה: אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]: שני מצורעים ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא: שנתערבו קרבנותיהם ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו: ומת אחד מהם דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו: זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה: לאחר ויביא קרבן עני דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:
מלכת שלמה
בא לו לגלח את המצורע. בפ' שני דסוטה דף ט"ז גרסינן והלכה למשה מסיני עוקבת את המקרא וצריך לגלח אפילו תגלחת שני' כל גופו עד שיהא חלק כדלעת דתנן בא לו להקיף את המצורע מעביר תער על כל בשרו וכו' ביום השביעי מגלח תגלחת שני' כתגלחת ראשונה ומוקי לה רב אשי דמתני' ר' עקיב' דדריש רבויי ומעוטי דתניא והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו ריבה את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו מיעט ואת כל שערו יגלח חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה מאי ריבה ריבה שער דכולי' גופא ומאי מיעט מיעט שער שבתוך החוטם ופי' שם רש"י ז"ל וז"ל דתנן במס' נגעים להקיף לגלחו כולו לשון לא תקיפו פאת ראשכם וקתני סיפא דאותה משנה ומגלחו תגלחת שנייה כתגלחת ראשונה אלמא שני נמי כדלעת דהא תנא לי' בתגלחת ראשונה מעביר תער על כל בשרו ע"כ משמע מתוך פירושו ז"ל דגרסי' במתני' בא לו להקיף את המצורע:
טהור מלטמא בביאה. ס"א טהר ונכון הוא:
מנורה מביתו ז' ימים. אבל מתחלה בימי חלוטו ר' יוסי בר יהודה אסר לי' בתשמיש המטה ורבי מתיר שהרי יותם לא הי' לעוזי' אלא בימי חלוטו. וע"ש בספר קרבן אהרן סוף פ' שניה דפ' מצורע. ובי"ד שם רפי"א. ועיין בספר יראים סימן שכ"ה:
2.
He now comes to set free the living bird. He does not turn his face towards the sea or towards the city or towards the wilderness, for it is said, "But he shall let the living bird go out of the city into the open field" (Leviticus 14:53). He now comes to shave off the hair of the metzora. He passes a razor over the whole of his skin, and he [the metzora] washes his clothes and immerses himself. He is then clean so far as to not convey uncleanness by entrance, but he still conveys uncleanness as does a sheretz. He may enter within the walls [of Jerusalem], but must keep away from his house for seven days, and he is forbidden to have intercourse.משנה ג
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כַּתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה, כִּבֶּס בְּגָדָיו וְטָבַל, טָהוֹר מִלְּטַמֵּא כַשֶּׁרֶץ, וַהֲרֵי הוּא טְבוּל יוֹם, אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר. הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ, אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה. הֵבִיא כַפָּרָתוֹ, אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים. נִמְצְאוּ שָׁלשׁ טְהָרוֹת בַּמְּצֹרָע וְשָׁלשׁ טְהָרוֹת בַּיּוֹלֶדֶת:
ברטנורה
טהור מלטמא כשרץ. ופוסל תרומה [ותו לא]:ושלש טהרות ביולדת. והוא הדין בזב בעל שלש ראיות, ובזבה. דבכולהו טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, הרי שלש טהרות. והאי דנקט יולדת טפי מזב וזבה, משום דביולדת כתיב בהדיא (שם י״כ) וכפר עליה הכהן וטהרה, לאכילת קדשים:
תוסופות יום טוב
טהור מלטמא כשרץ. כתב הר"ב ופוסל תרומה. כדתנן בסוף זבים. ומה שהגהתי בפי' הר"ב ותו לא. מתוך פי' הר"ש הגהתי. שהיה כתוב לפני ותולה. ואינו ענין לכאן. ומ"מ ליכא למשמע שאין עוד מה שפוסל. שהרי קדשים פוסל ג"כ. ולר"מ אף מטמא. כדתנן במשנה ד' פי"א דפרה. אלא כלומר שאינו פוסל. מה שהוא במדרגה למטה מתרומה:
*[והרי הוא טבול יום אוכל במעשר. וברפ"ב דבכורים [ד"ה משא"כ] כתבתי דבתלת דוכתי מייתי לה בזה הלשון טבל ועלה אוכל במעשר]:
אוכל במעשר. פי' מעשר שני:
אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכו'. מנלן. אמר רבא אמר רב חסדא תלתא קראי כתיבי כתיב (ויקרא כ״ב:ו׳) לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. הא רחץ טהור. וכתיב (שם) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים. וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. הא כיצד. כאן למעשר. כאן לתרומה. כאן לקדשים. ואיפוך אנא מסתברא וכו' בגמרא פ"ח דיבמות דף ע"ד:
יכין
מלכת שלמה
יכין
היה מביא פיילי הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא: של חרש חדשה הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']: ונותן לתוכה רביעית מים חיים ר"ל ממעין שאינו פוסק: ומביא שתי צפרים דרור דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]: שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]: על כלי חרש ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]: חפר וקוברה בפניו צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה: נטל עץ ארז היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]: ואזוב והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']: ושני תולעת הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן: וכרכן בשירי הלשון שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד: והקיף ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה: להם ראשי אגפים וראש הזנב נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים: של שניה טבל העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל: והזה שבע פעמים לאחר ידו ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף: ויש אומרים על מצחו נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע: וכך היה מזין על השקוף שבבית דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]: בא לו הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר: אינו הופך פניו לא לים אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם: ולא לעיר דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר: ולא למדבר אם מדבר סמוך לעיר: ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה: בא ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר: העביר תער על כל בשרו כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה: וכבס בגדיו נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]: טהור מלטמא בביאה אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל: והרי הוא מטמא כשרץ דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא: ואסור דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]: כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום לפסול תרומה וקדשים במגעו: אוכל במעשר מעשר שני: הביא כפרתו אוכל בקדשים הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']: נמצאו ג' טהרות במצורע דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה: וג' טהרות ביולדת וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב]. (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה. (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים. וג' טהרות של יולדת היינו (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה. (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה. (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים [ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]: והלוים כשנתחנכו במדבר לעבודתן: מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']: שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה: ולקיחתן כאחת כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת: אף על פי שאינם שוות במראה קומה ודמים: לקח אחד היום ואחד למחר לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]: יקח זוג לשניה ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה: הראשונה ר"ל אותה ששחטה: מותרת באכילה וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת: שחטה ונמצאת טרפה לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו: נשפך הדם קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]: תמות ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט: ישפך הדם אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]: אחד לשנים לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']: ביום השמיני תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]: מביא ג' בהמות דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג': חטאת אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם: ועולת העוף משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש: בא לו המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]: אצל האשם שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים: וסמך שתי ידיו עליו ושחטו אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]: וקבלו ב' כהנים שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן: וזה שקבל ביד בא לו אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע: והמצורע טבל בלשכת המצורעים שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית: בא ועמד בשער ניקנור ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]: רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]: הכניס ראשו מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]: ונתן הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו: על תנוך הוא הגדר האמצעי שבאוזן: ידו על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו: אין לו בהן יד הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א: אין לו שחסר לו זה או זה: טהרה עולמית לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית: רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל: אם נתן על של שמאל יצא ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה: נטל הכהן נטל ביד ימינו: מלוג השמן ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]: ויצק לתוך כפו של חברו לתוך כף שמאל של כהן חבירו: טבל הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק: שם הוא נותן את השמן דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם: אם נתן על ראשו: לא כפר מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]: ומעלין עליו כאילו לא כפר ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר: חסר הלוג עד שלא יצק לתוך כף הכהן: ימלאנו ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו: משיצק דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק: יביא אחר דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות: עד שלא נתן ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות: משנתן ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]: יביא אחר בתחלה אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל: עני דעני שאין לו בכדי לקנות ג' בהמות כנ"ל. מביא רק כבש א' אשם ולוג שמן. וב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. וזה הי' עני. והביא קצת מקרבן עני. דהיינו מהעופות. ונתעשר: או עשיר ר"ל או עשיר שהביא קצת מקרבנות עשיר. דהיינו חטאת או עולה מבהמות. ונתעני: הכל הולך אחר חטאת שלכתחלה צריך להביאו קודם להעולה. וכמין החטאת צריך שיהיה ג"כ בעולה. וכשילהי קינין. וא"כ אם הי' אז עני. והביא אז חטאת העוף אחר שהקריב אשמו. ואח"כ נתעשר. מביא עולת העוף שחייב. כאלו עדיין הוא עני. ואם בשעת הבאת החטאת היה עשיר [והיינו שהי' לו כל כך מעות עכ"פ כדי לקנות ג' בהמות]. והביא האשם והחטאת בהמה. אע"ג שאח"כ נתעני. אין לו טהרה עד שיהי' לו מעות כל כך כדי שיוכל להביא עולת בהמה: אחר האשם דבאשם עני ועשיר שוין. וגם הקרבת האשם הוא שמכשירו לאכול קדשים [כערכין י"ז ב']. ואף דגם החטאת מעכבו מלאכול בקדשים [כערכין כ"א א']. עכ"פ מהאשם ניתן ההזאות והמתנות. ועוד שממנו מתחיל ההכשר. והכי קיימא לן: מצורע עני שהביא קרבן עשיר כגון שנתנו לו במתנה. או שהלוו לו: יצא ואפילו לכתחלה שרי. רק איידי סיפא נקט נמי ברישא יצא: מביא אדם ר"ל אדם עשיר רשאי להביא: על ידי בנו אם היו מחוסכ"פ שצריכין קרבן לטהרתן. מביא עליהן קרבן עני. אע"פ שהוא עצמו עשיר. עכ"פ חשבינן לבני ביתו כעניים. מדאין להם רק מה שיתן להם הוא: אף על ידי האי אף לאו אבנו ובתו וכו' דלעיל מינה קאי דהרי בהנך רשאי להביא קרבן עני. אלא ארישא קמהדר דקתני דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר ר' יהודה דאף באשתו חייב להביא קרבן עשיר. מדכגופו דמי. ואם הביא בעדה קרבן עני לא יצא: וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון זבה או יולדת. מביא עבורה קרבן עשיר. וה"ה שחייב להביא עבורה כל קרבן שהוא להכשירה ולהתירה בשום דבר. כגון קרבן נזירות [ומה שהזכיר הר"ש שגם קרבן סוטה חייב להביא. לא זכיתי להבין דזה אינו חיובא דידי' מדהוא בעלה. וכקרבנות נזיר. אלא התורה חייבתו בפירוש להביאן. ואם תרצה היא להביאן משלה לא יצא אם לא תזכה לו. משא"כ בקרבנות נזיר שלה. אם יש לה. תוכל להביאן משלה. כי חיובא דידי' הוא. וצ"ע]. אבל קרבנות שחייבת לכפרה בלבד. כגון שאכלה חלב או דם וכדומה להר"ש הכא. פטור הבעל מלהביאן. אבל להרמב"ם [פ"י משגגות] חייב הבעל להביאן. וממשנה שלנו יש קצת ראיה להרמב"ם מדקתני וכן כל קרבן. ואע"ג דמה שנתחייבה א"ע בנדר ונדבה לכ"ע הבעל פטור. אין על זה קושיא במה דאמרינן דקרבנות שנדרה היא פטורה. י"ל הרי ממקומו הוא מוכרע. דהרי מתני' בקרבנות שחייבת קאמר ור"ל אבל לא בקרבנות שהתחייבה היא א"ע בעצמה: אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]: שני מצורעים ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא: שנתערבו קרבנותיהם ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו: ומת אחד מהם דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו: זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה: לאחר ויביא קרבן עני דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:
מלכת שלמה
מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה. קתני הכא לאשמועינן דשתיהן שוות דמילי טובא כתיבי בשני' דלא כתיבי בראשונה וילפי מהדדי בג"ש. ה"ר שמשון ז"ל:
טהור מלטמא כשרץ. ס"א טהר ונכון הוא:
שלש טהרות. ט"י והערב שמש והבאת כפרתן אבל טהרה קמייתא דטבל וטהור מלטמא בביאה לא קחשיב דאכתי אב הטומאה הוא כשרץ. הרא"ש ז"ל:
שלש טהרות במצורע ושלש וכו'. כצ"ל שלש בלא הא דטהרות לשון נקבה:
3.
On the seventh day he shaves off his hair a second time in the manner of the first shaving, he washes his garments and immerses himself. He is clean in so far as not to convey uncleanness as a sheretz, but he was still like a tevul yom. He may eat second tithe. After sunset he may eat terumah. After he had brought his offering of atonement, he may also eat sacred things. Thus there are three grades in the purification of a metzora and three grades in the purification of a woman after child birth.משנה ד
שְׁלשָׁה מְגַלְּחִין וְתִגְלַחְתָּן מִצְוָה, הַנָּזִיר וְהַמְּצֹרָע וְהַלְוִיִּם. וְכֻלָּן שֶׁגִּלְּחוּ שֶׁלֹּא בְתַעַר אוֹ שֶׁשִּׁיְּרוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, לֹא עָשׂוּ כְלוּם:
ברטנורה
והלוים. בעת שנבחרו לשירות במדבר, ואינה נוהגת לדורות:
תוסופות יום טוב
ותגלחתן מצוה. משום דבנזיר אין תגלחת מעכבת. כדמסקינן במשנה ט' פ"ו דנזיר. להכי קתני מלוה ומש"ה פרכינן בגמ' דנזיר דף מ' פשיטא. ומשני מ"ד עבורי שער הוא. ואפי' סך נשא (עיין לעיל ספ"י) קמ"ל דלא. ואע"ג דבמצורע מעכב כדמייתי לה הר"ש מהתוספתא. וכן התוס' פ"ג דמ"ק דף י"ז אדאמרינן נזיר ומלורע כו' מותרין לגלח שלא ישהו קרבנותיהן הקשו דנזיר תגלחתו אינו מעכבתו. ש"מ דס"ל דאילו מצורע מעכבתו התגלחת:
וכולן שגלחו שלא בתער כו'. גבי נזיר כתיב (במדבר ו׳:ה׳) תער לא יעבור על ראשו. לת"ק באם אינו ענין למלקות דהא מרבינן כל דבר. תנהו ענין לתגלחת. ולרבי מדסמכו לעד מלאת אצל תער לא יעבור. כמ"ש בפ"ו דנזיר משנה ג'. וגבי לוים כתיב (שם ח') והעבירו תער על כל בשרם. מצורע דתניא זקנו. מה ת"ל במצורע. וכמו שכתבתי גם שם במשנה ה' [ד"ה בתגלחת]. גמ' פרקו' דנזיר דף מ':
או ששיירו שתי שערות. נ"ל דלכך בעינן דוקא ששיירו שתי שערות. כדאמרינן ברפ"ד דסתם שער. ב'. הרי ששער לא נקרא אלא כשיש שתים. ושערה היא פרט ולא קפדינן אפרטא. ומיהו לעכובא עיין בסמוך:
לא עשו כלום. בגמ' דנזיר פ"ו [דף מ'] אמר רב חסדא ללקות באחת. לעכב בשתים כו'. וכתבו התוס' [ד"ה לסתור] דכולן הלכה הן בנזיר שלא מצינו בהם טעם. ע"כ. וא"כ אף במצורע ולוים כן. וכמו כן נמי עכובא דתער לא מצינו בו טעם מנלן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
היה מביא פיילי הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא: של חרש חדשה הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']: ונותן לתוכה רביעית מים חיים ר"ל ממעין שאינו פוסק: ומביא שתי צפרים דרור דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]: שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]: על כלי חרש ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]: חפר וקוברה בפניו צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה: נטל עץ ארז היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]: ואזוב והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']: ושני תולעת הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן: וכרכן בשירי הלשון שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד: והקיף ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה: להם ראשי אגפים וראש הזנב נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים: של שניה טבל העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל: והזה שבע פעמים לאחר ידו ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף: ויש אומרים על מצחו נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע: וכך היה מזין על השקוף שבבית דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]: בא לו הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר: אינו הופך פניו לא לים אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם: ולא לעיר דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר: ולא למדבר אם מדבר סמוך לעיר: ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה: בא ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר: העביר תער על כל בשרו כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה: וכבס בגדיו נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]: טהור מלטמא בביאה אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל: והרי הוא מטמא כשרץ דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא: ואסור דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]: כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום לפסול תרומה וקדשים במגעו: אוכל במעשר מעשר שני: הביא כפרתו אוכל בקדשים הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']: נמצאו ג' טהרות במצורע דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה: וג' טהרות ביולדת וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב]. (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה. (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים. וג' טהרות של יולדת היינו (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה. (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה. (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים [ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]: והלוים כשנתחנכו במדבר לעבודתן: מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']: שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה: ולקיחתן כאחת כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת: אף על פי שאינם שוות במראה קומה ודמים: לקח אחד היום ואחד למחר לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]: יקח זוג לשניה ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה: הראשונה ר"ל אותה ששחטה: מותרת באכילה וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת: שחטה ונמצאת טרפה לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו: נשפך הדם קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]: תמות ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט: ישפך הדם אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]: אחד לשנים לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']: ביום השמיני תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]: מביא ג' בהמות דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג': חטאת אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם: ועולת העוף משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש: בא לו המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]: אצל האשם שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים: וסמך שתי ידיו עליו ושחטו אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]: וקבלו ב' כהנים שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן: וזה שקבל ביד בא לו אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע: והמצורע טבל בלשכת המצורעים שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית: בא ועמד בשער ניקנור ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]: רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]: הכניס ראשו מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]: ונתן הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו: על תנוך הוא הגדר האמצעי שבאוזן: ידו על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו: אין לו בהן יד הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א: אין לו שחסר לו זה או זה: טהרה עולמית לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית: רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל: אם נתן על של שמאל יצא ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה: נטל הכהן נטל ביד ימינו: מלוג השמן ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]: ויצק לתוך כפו של חברו לתוך כף שמאל של כהן חבירו: טבל הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק: שם הוא נותן את השמן דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם: אם נתן על ראשו: לא כפר מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]: ומעלין עליו כאילו לא כפר ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר: חסר הלוג עד שלא יצק לתוך כף הכהן: ימלאנו ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו: משיצק דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק: יביא אחר דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות: עד שלא נתן ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות: משנתן ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]: יביא אחר בתחלה אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל: עני דעני שאין לו בכדי לקנות ג' בהמות כנ"ל. מביא רק כבש א' אשם ולוג שמן. וב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. וזה הי' עני. והביא קצת מקרבן עני. דהיינו מהעופות. ונתעשר: או עשיר ר"ל או עשיר שהביא קצת מקרבנות עשיר. דהיינו חטאת או עולה מבהמות. ונתעני: הכל הולך אחר חטאת שלכתחלה צריך להביאו קודם להעולה. וכמין החטאת צריך שיהיה ג"כ בעולה. וכשילהי קינין. וא"כ אם הי' אז עני. והביא אז חטאת העוף אחר שהקריב אשמו. ואח"כ נתעשר. מביא עולת העוף שחייב. כאלו עדיין הוא עני. ואם בשעת הבאת החטאת היה עשיר [והיינו שהי' לו כל כך מעות עכ"פ כדי לקנות ג' בהמות]. והביא האשם והחטאת בהמה. אע"ג שאח"כ נתעני. אין לו טהרה עד שיהי' לו מעות כל כך כדי שיוכל להביא עולת בהמה: אחר האשם דבאשם עני ועשיר שוין. וגם הקרבת האשם הוא שמכשירו לאכול קדשים [כערכין י"ז ב']. ואף דגם החטאת מעכבו מלאכול בקדשים [כערכין כ"א א']. עכ"פ מהאשם ניתן ההזאות והמתנות. ועוד שממנו מתחיל ההכשר. והכי קיימא לן: מצורע עני שהביא קרבן עשיר כגון שנתנו לו במתנה. או שהלוו לו: יצא ואפילו לכתחלה שרי. רק איידי סיפא נקט נמי ברישא יצא: מביא אדם ר"ל אדם עשיר רשאי להביא: על ידי בנו אם היו מחוסכ"פ שצריכין קרבן לטהרתן. מביא עליהן קרבן עני. אע"פ שהוא עצמו עשיר. עכ"פ חשבינן לבני ביתו כעניים. מדאין להם רק מה שיתן להם הוא: אף על ידי האי אף לאו אבנו ובתו וכו' דלעיל מינה קאי דהרי בהנך רשאי להביא קרבן עני. אלא ארישא קמהדר דקתני דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר ר' יהודה דאף באשתו חייב להביא קרבן עשיר. מדכגופו דמי. ואם הביא בעדה קרבן עני לא יצא: וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון זבה או יולדת. מביא עבורה קרבן עשיר. וה"ה שחייב להביא עבורה כל קרבן שהוא להכשירה ולהתירה בשום דבר. כגון קרבן נזירות [ומה שהזכיר הר"ש שגם קרבן סוטה חייב להביא. לא זכיתי להבין דזה אינו חיובא דידי' מדהוא בעלה. וכקרבנות נזיר. אלא התורה חייבתו בפירוש להביאן. ואם תרצה היא להביאן משלה לא יצא אם לא תזכה לו. משא"כ בקרבנות נזיר שלה. אם יש לה. תוכל להביאן משלה. כי חיובא דידי' הוא. וצ"ע]. אבל קרבנות שחייבת לכפרה בלבד. כגון שאכלה חלב או דם וכדומה להר"ש הכא. פטור הבעל מלהביאן. אבל להרמב"ם [פ"י משגגות] חייב הבעל להביאן. וממשנה שלנו יש קצת ראיה להרמב"ם מדקתני וכן כל קרבן. ואע"ג דמה שנתחייבה א"ע בנדר ונדבה לכ"ע הבעל פטור. אין על זה קושיא במה דאמרינן דקרבנות שנדרה היא פטורה. י"ל הרי ממקומו הוא מוכרע. דהרי מתני' בקרבנות שחייבת קאמר ור"ל אבל לא בקרבנות שהתחייבה היא א"ע בעצמה: אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]: שני מצורעים ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא: שנתערבו קרבנותיהם ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו: ומת אחד מהם דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו: זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה: לאחר ויביא קרבן עני דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:
מלכת שלמה
שלשה מגלחים וכו'. בנזיר פ' ג' מינים פריך פשיטא דהא בכולה קראי כתיבי דאפילו במצורע נמי כתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו ומשני מ"ד משום עבורי שער הוא ואפילו סך בדבר שמשיר את השער נמי קמ"ל והקשו שם תוס' ז"ל ותימה דהא נמי מסיפא שמעי' לה בהדיא דקתני וכולן שגלחו שלא בתער לא עשו ולא כלום וצריך לומר דאי מההיא ה"א מאי שלא בתער שלא כעין תער ואפילו סך נשם נמי ע"כ:
ובספר הפרפראות והתגלח גימ"ל רבתי שג' צריכין גילוח גדול בכל מקום שיש שער נזיר ומצורע ולוים ע"כ:
שלא בתער. בנזיר כתיב תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הא במלאת לא יהא אלא בתער. בלוים כתיב והעבירו תער ומצורע יליף מהם במה הצד והתם בנזיר פרכינן מה להצד השוה שבהן שכן אין קרבנן בדלות תאמר במצורע שקרבנו בדלות שאם הוא עני מביא צפורים וא"כ לא נחמיר עליו ג"כ להטעינו בתגלחתו תער ומסקינן התם דמראשו יליף לה ר' אליעזר דהתם דכתיב גבי מצורע ראשו דלא אצטריך דהא ראשו בכלל שערו הוא אלא לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן ת"ל וגלח את ראשו ובתער כמו שאמרתי לך גבי נזיר ורבנן ילפי התם דמצורע תגלחתו דוקא בתער מזקנו דכתיב גבי מצורע דמיותר הוא דהא זקנו בכלל כל שערו אלא משום דכתיב גבי כהנים ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפי' כהן מצורע המתגלח לא יגלח פאת זקנו ת"ל וגלח את כל זקנו ומנא לן דבתער דתניא ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו גלחו במספרים יהו חייבים ת"ל לא תשחית יכול לקטו במלקט או ברהיטני יהא חייב ת"ל ופאת זקנם לא יגלחו הא כיצד איזהו גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער ומשמע לן מהכא דהשחתת זקן דאישתרי גבי מצורע כהן לא הוי אלא בתער:
שתי שערות מנזיר טמא ילפי' דלית בהו קרא הרא"ש ז"ל. פי' לפירושו דבנזיר טמא כתיב ביום השביעי יגלחנו דלא איצטריך דהא כתיב וגלח אלא לאשמועי' דבעי' תגלחת שלימה ונזיר טהור דלית ליה קרא יתירא יליף מנזיר טמא דכי שייר שתי שערות לא עשה כלום ואמרי' התם בפ"ג מינין דף מ"ב דמדגלי רחמנא גבי נזיר בהאי קרא יתירא דעד דאיכא כולו ש"מ דבעלמא בכל התורה כולה רובו ככולו והקשה שם רש"י ז"ל וא"ת וליגמר מיני' הא לא אפשר משום דהוו להו נזיר ומצורע שני כתובים הבאים כאחד דבמצורע נמי כתיב יגלח את כל שערו ע"כ ובלוים נמי כתיב והעבירו תער על כל בשרם:
4.
There are three who must shave their hair, and their shaving of it is a commandment: the nazirite, the metzora, and the Levites. If any of these cut their hair but not with a razor, or if they left even two remaining hairs, their act is of no validity.משנה ה
שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בַּמַּרְאֶה וּבַקּוֹמָה וּבַדָּמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאֶחָת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם שָׁווֹת, כְּשֵׁרוֹת. לָקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר, כְּשֵׁרוֹת. שָׁחַט אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא דְרוֹר, יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה. הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה. הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה. נִשְׁפַּךְ הַדָּם, תָּמוּת הַמִּשְׁתַּלַּחַת. מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם:
ברטנורה
מצותן שיהיו שוות. דלכתוב רחמנא צפרים, ומיעוט צפרים שתים. שתי דכתב רחמנא למה לי, אלא ללמד שיהיו שתיהם שוות:ונמצאת טריפה כו׳ דחיות כתיב [שם יד], פרט לטריפות:תמות המשתלחת. יניחנה עד שתמות מאליה:
תוסופות יום טוב
מצותן שיהיו שוות במראה ובקומה וכו'. פי' הר"ב דלכתוב רחמנא צפרים כו'. שתי דכתב רחמנא למה לי כו'. וקשיא לי דברפ"ו דיומא בשני שעירי יה"כ דתנן התם נמי כה"ג ופי' הר"ב דתלתא קראי כתיבי ואילו הכא הא ליכא אלא חד קרא ומיהו לא על הר"ב תלונותינו. דדבריו דהתם ודהכא. גמ' ערוך הן שם ביומא. ונ"ל דמדגלי לן רחמנא [ח] גבי שני שעירים דלכל הני בעינן שיהיו שוות. כי כתב גבי צפרים חד זימנא שתי. לאגמרינן שיהיו שוות. לא צריך לתלתא קראי. דנשמעיני' מהגלוי דגלי לן גבי שני שעירים דלכולן יהיו שוות:
אע"פ שאינם שוות כשרות. דכתיב צפור צפור ריבה. גמרא. ועיין מ"ש ביומא בשם הרמב"ם [ד"ה במראה]:
יקח זוג לשניה. דלא כשני שעירים דתנן התם אם משהגריל מת יביא זוג אחר דהכי דרשינן בת"כ מדכתיב האחד. לומר שאינן מעכבות זו את זו:
נשפך הדם תמות המשתלחת. בת"כ מנין אם נשפך הדם תמות המשתלחת מתה המשתלחת ישפך הדם ת"ל את הצפור החיה ומדקרא כתיב להכי אתי שפיר דלא תקשה דהכא סתים לן רבי. ואילו גבי שני שעירים שנאה משמיה דרבי יהודה ואין הלכה כמותו. דהתם לא מן הכתוב בא אלא לטעמיה דס"ל ב"ח נדחין. אבל הכא קרא אשכח ודרש להכי סתם לן ר' וכן העתיקה הרמב"ם למשנתינו להלכה בספי"ח מהט"צ. ולענין הלמוד האיך למדין. פי' בעל קרבן אהרן דדייק מדלא אמר את צפור חיה. ואמר את הצפור החיה. משמע החיה מעיקרא קודם שישחוט. אבל אם מתה אח"כ לא יטבול אחרת בדם זה. ופי' הפסוק אי את הצפור החיה מעיקרא יקח אותה שלא מתה אז וטבל בדם הצפור השחוטה. ואם לא אלא שמתה. לא יטבול אחרת בדם השחוטה אלא ישפך הדם ויביא שתים כבתחלה. ומהכא משמע שאם מתה המשתלחת ישפך הדם. ומדאמר בדם הצפור השחוטה ולא אמר בדם צפור שחוטה. משמע שלא יטבול זאת המשתלחת אלא בדם הצפור השחוטה כבר. אבל לא בדם אחרת אשר ישחט עמה*. וא"כ אם נשאר הדם אז יטבול זאת בו. ואם נשפך אז לא יטבול זאת בו. אלא תמות המשתלחת ויביא שתים אחרות. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
היה מביא פיילי הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא: של חרש חדשה הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']: ונותן לתוכה רביעית מים חיים ר"ל ממעין שאינו פוסק: ומביא שתי צפרים דרור דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]: שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]: על כלי חרש ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]: חפר וקוברה בפניו צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה: נטל עץ ארז היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]: ואזוב והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']: ושני תולעת הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן: וכרכן בשירי הלשון שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד: והקיף ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה: להם ראשי אגפים וראש הזנב נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים: של שניה טבל העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל: והזה שבע פעמים לאחר ידו ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף: ויש אומרים על מצחו נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע: וכך היה מזין על השקוף שבבית דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]: בא לו הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר: אינו הופך פניו לא לים אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם: ולא לעיר דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר: ולא למדבר אם מדבר סמוך לעיר: ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה: בא ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר: העביר תער על כל בשרו כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה: וכבס בגדיו נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]: טהור מלטמא בביאה אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל: והרי הוא מטמא כשרץ דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא: ואסור דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]: כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום לפסול תרומה וקדשים במגעו: אוכל במעשר מעשר שני: הביא כפרתו אוכל בקדשים הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']: נמצאו ג' טהרות במצורע דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה: וג' טהרות ביולדת וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב]. (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה. (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים. וג' טהרות של יולדת היינו (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה. (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה. (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים [ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]: והלוים כשנתחנכו במדבר לעבודתן: מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']: שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה: ולקיחתן כאחת כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת: אף על פי שאינם שוות במראה קומה ודמים: לקח אחד היום ואחד למחר לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]: יקח זוג לשניה ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה: הראשונה ר"ל אותה ששחטה: מותרת באכילה וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת: שחטה ונמצאת טרפה לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו: נשפך הדם קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]: תמות ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט: ישפך הדם אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]: אחד לשנים לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']: ביום השמיני תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]: מביא ג' בהמות דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג': חטאת אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם: ועולת העוף משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש: בא לו המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]: אצל האשם שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים: וסמך שתי ידיו עליו ושחטו אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]: וקבלו ב' כהנים שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן: וזה שקבל ביד בא לו אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע: והמצורע טבל בלשכת המצורעים שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית: בא ועמד בשער ניקנור ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]: רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]: הכניס ראשו מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]: ונתן הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו: על תנוך הוא הגדר האמצעי שבאוזן: ידו על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו: אין לו בהן יד הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א: אין לו שחסר לו זה או זה: טהרה עולמית לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית: רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל: אם נתן על של שמאל יצא ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה: נטל הכהן נטל ביד ימינו: מלוג השמן ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]: ויצק לתוך כפו של חברו לתוך כף שמאל של כהן חבירו: טבל הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק: שם הוא נותן את השמן דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם: אם נתן על ראשו: לא כפר מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]: ומעלין עליו כאילו לא כפר ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר: חסר הלוג עד שלא יצק לתוך כף הכהן: ימלאנו ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו: משיצק דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק: יביא אחר דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות: עד שלא נתן ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות: משנתן ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]: יביא אחר בתחלה אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל: עני דעני שאין לו בכדי לקנות ג' בהמות כנ"ל. מביא רק כבש א' אשם ולוג שמן. וב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. וזה הי' עני. והביא קצת מקרבן עני. דהיינו מהעופות. ונתעשר: או עשיר ר"ל או עשיר שהביא קצת מקרבנות עשיר. דהיינו חטאת או עולה מבהמות. ונתעני: הכל הולך אחר חטאת שלכתחלה צריך להביאו קודם להעולה. וכמין החטאת צריך שיהיה ג"כ בעולה. וכשילהי קינין. וא"כ אם הי' אז עני. והביא אז חטאת העוף אחר שהקריב אשמו. ואח"כ נתעשר. מביא עולת העוף שחייב. כאלו עדיין הוא עני. ואם בשעת הבאת החטאת היה עשיר [והיינו שהי' לו כל כך מעות עכ"פ כדי לקנות ג' בהמות]. והביא האשם והחטאת בהמה. אע"ג שאח"כ נתעני. אין לו טהרה עד שיהי' לו מעות כל כך כדי שיוכל להביא עולת בהמה: אחר האשם דבאשם עני ועשיר שוין. וגם הקרבת האשם הוא שמכשירו לאכול קדשים [כערכין י"ז ב']. ואף דגם החטאת מעכבו מלאכול בקדשים [כערכין כ"א א']. עכ"פ מהאשם ניתן ההזאות והמתנות. ועוד שממנו מתחיל ההכשר. והכי קיימא לן: מצורע עני שהביא קרבן עשיר כגון שנתנו לו במתנה. או שהלוו לו: יצא ואפילו לכתחלה שרי. רק איידי סיפא נקט נמי ברישא יצא: מביא אדם ר"ל אדם עשיר רשאי להביא: על ידי בנו אם היו מחוסכ"פ שצריכין קרבן לטהרתן. מביא עליהן קרבן עני. אע"פ שהוא עצמו עשיר. עכ"פ חשבינן לבני ביתו כעניים. מדאין להם רק מה שיתן להם הוא: אף על ידי האי אף לאו אבנו ובתו וכו' דלעיל מינה קאי דהרי בהנך רשאי להביא קרבן עני. אלא ארישא קמהדר דקתני דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר ר' יהודה דאף באשתו חייב להביא קרבן עשיר. מדכגופו דמי. ואם הביא בעדה קרבן עני לא יצא: וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון זבה או יולדת. מביא עבורה קרבן עשיר. וה"ה שחייב להביא עבורה כל קרבן שהוא להכשירה ולהתירה בשום דבר. כגון קרבן נזירות [ומה שהזכיר הר"ש שגם קרבן סוטה חייב להביא. לא זכיתי להבין דזה אינו חיובא דידי' מדהוא בעלה. וכקרבנות נזיר. אלא התורה חייבתו בפירוש להביאן. ואם תרצה היא להביאן משלה לא יצא אם לא תזכה לו. משא"כ בקרבנות נזיר שלה. אם יש לה. תוכל להביאן משלה. כי חיובא דידי' הוא. וצ"ע]. אבל קרבנות שחייבת לכפרה בלבד. כגון שאכלה חלב או דם וכדומה להר"ש הכא. פטור הבעל מלהביאן. אבל להרמב"ם [פ"י משגגות] חייב הבעל להביאן. וממשנה שלנו יש קצת ראיה להרמב"ם מדקתני וכן כל קרבן. ואע"ג דמה שנתחייבה א"ע בנדר ונדבה לכ"ע הבעל פטור. אין על זה קושיא במה דאמרינן דקרבנות שנדרה היא פטורה. י"ל הרי ממקומו הוא מוכרע. דהרי מתני' בקרבנות שחייבת קאמר ור"ל אבל לא בקרבנות שהתחייבה היא א"ע בעצמה: אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]: שני מצורעים ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא: שנתערבו קרבנותיהם ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו: ומת אחד מהם דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו: זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה: לאחר ויביא קרבן עני דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:
מלכת שלמה
ולקיחתם כאחת מולקח דרשינן שתהא לקיחתם כאחת ועכובא ליכא דכתיב את הצפר החיה יקח אותה וחלקן זו מזו:
אע"פ שאינם שוות כשרות לקח אחת היום ואחת למחר כשרות. תימא אמאי לא ערבינהו וליתני הכי אע"פ שאינם שוות או שלקח אחת היום ואחת למחר כשרות. יקח זוג לשני'. כיון שהיתה שלא דרור לא נקבעו יחד וכן אם נמצאת טרפה. [אבל] אם נקבעו דהוכשרו מתחלה ואח"כ אירע פיסול כגון שנשפך הדם תמות המשתלחת וכן אם נשרפה אחת מהן ימותו שתיהן הרא"ש ז"ל:
5.
With regard to the two birds: the commandment is that they be alike in appearance, in size and in price; and they must be purchased at the same time. But even if they are not alike they are valid; And if one was purchased on one day and the other the next they are also valid. If after one of the birds had been slaughtered it was found that it was not wild, a partner must be purchased for the second, and the first may be eaten. If after it had been slaughtered it was found to terefah, a partner must be purchased for the second and the first may be made use of. If the blood had been spilled out, the bird that was to be let go must be left to die. If the one that was to be let go died, the blood must be spilled out.משנה ו
מִצְוַת עֵץ אֶרֶז, אָרְכּוֹ אַמָּה וְעָבְיוֹ כִרְבִיעַ כֶּרַע הַמִּטָּה. אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה. מִצְוַת אֵזוֹב, לֹא אֵזוֹב יָוָן, לֹא אֵזוֹב כּוֹחֲלִי, לֹא אֵזוֹב רוֹמִי, לֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִית, וְלֹא כָל אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם לְוָי:
ברטנורה
כרביע כרע המטה. כדמפרש ואזיל, שמחלק כרע המטה לשנים, ואלו השנים מחלקן לארבעה, וזהו רביע כרע. וקמ״ל דמצוה לצמצם שיהיה רביע כרע, לא פחות ולא יותר:שם לווי. שמלוין ומחברין אותו לדבר אחר. אזוב יון, אזוב כוחלי, אזוב רומי:
תוסופות יום טוב
אחד לשנים ושנים לארבעה. ל' הר"ב שמחלק כרעי המטה לשנים. ואלו השנים מחלקן לארבעה. כלומר שאלו השנים מחלקן כל אחד לשנים ממילא יהיו כאן ארבעה חלקים. וז"ל הרמב"ם עוד יחלוק כל חצי מהן בב' חצאין ויהיו ד':
מצות אזוב. כתב הרמב"ם שהתבאר בגמ' (פ"ב דנדה דף כ"ו) שלא יהיה ארכו פחות מטפח ועיין בספי"א דפרה. ושני תולעת כ' הרמב"ם בר"פ משקל שקל והוא מפ"ד דיומא דף מ"ב:
לא אזוב יון כו'. עיין במ"ז פי"א דפרה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
היה מביא פיילי הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא: של חרש חדשה הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']: ונותן לתוכה רביעית מים חיים ר"ל ממעין שאינו פוסק: ומביא שתי צפרים דרור דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]: שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]: על כלי חרש ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]: חפר וקוברה בפניו צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה: נטל עץ ארז היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]: ואזוב והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']: ושני תולעת הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן: וכרכן בשירי הלשון שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד: והקיף ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה: להם ראשי אגפים וראש הזנב נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים: של שניה טבל העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל: והזה שבע פעמים לאחר ידו ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף: ויש אומרים על מצחו נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע: וכך היה מזין על השקוף שבבית דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]: בא לו הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר: אינו הופך פניו לא לים אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם: ולא לעיר דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר: ולא למדבר אם מדבר סמוך לעיר: ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה: בא ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר: העביר תער על כל בשרו כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה: וכבס בגדיו נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]: טהור מלטמא בביאה אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל: והרי הוא מטמא כשרץ דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא: ואסור דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]: כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום לפסול תרומה וקדשים במגעו: אוכל במעשר מעשר שני: הביא כפרתו אוכל בקדשים הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']: נמצאו ג' טהרות במצורע דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה: וג' טהרות ביולדת וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב]. (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה. (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים. וג' טהרות של יולדת היינו (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה. (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה. (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים [ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]: והלוים כשנתחנכו במדבר לעבודתן: מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']: שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה: ולקיחתן כאחת כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת: אף על פי שאינם שוות במראה קומה ודמים: לקח אחד היום ואחד למחר לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]: יקח זוג לשניה ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה: הראשונה ר"ל אותה ששחטה: מותרת באכילה וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת: שחטה ונמצאת טרפה לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו: נשפך הדם קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]: תמות ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט: ישפך הדם אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]: אחד לשנים לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']: ביום השמיני תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]: מביא ג' בהמות דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג': חטאת אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם: ועולת העוף משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש: בא לו המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]: אצל האשם שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים: וסמך שתי ידיו עליו ושחטו אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]: וקבלו ב' כהנים שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן: וזה שקבל ביד בא לו אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע: והמצורע טבל בלשכת המצורעים שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית: בא ועמד בשער ניקנור ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]: רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]: הכניס ראשו מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]: ונתן הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו: על תנוך הוא הגדר האמצעי שבאוזן: ידו על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו: אין לו בהן יד הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א: אין לו שחסר לו זה או זה: טהרה עולמית לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית: רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל: אם נתן על של שמאל יצא ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה: נטל הכהן נטל ביד ימינו: מלוג השמן ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]: ויצק לתוך כפו של חברו לתוך כף שמאל של כהן חבירו: טבל הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק: שם הוא נותן את השמן דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם: אם נתן על ראשו: לא כפר מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]: ומעלין עליו כאילו לא כפר ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר: חסר הלוג עד שלא יצק לתוך כף הכהן: ימלאנו ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו: משיצק דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק: יביא אחר דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות: עד שלא נתן ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות: משנתן ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]: יביא אחר בתחלה אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל: עני דעני שאין לו בכדי לקנות ג' בהמות כנ"ל. מביא רק כבש א' אשם ולוג שמן. וב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. וזה הי' עני. והביא קצת מקרבן עני. דהיינו מהעופות. ונתעשר: או עשיר ר"ל או עשיר שהביא קצת מקרבנות עשיר. דהיינו חטאת או עולה מבהמות. ונתעני: הכל הולך אחר חטאת שלכתחלה צריך להביאו קודם להעולה. וכמין החטאת צריך שיהיה ג"כ בעולה. וכשילהי קינין. וא"כ אם הי' אז עני. והביא אז חטאת העוף אחר שהקריב אשמו. ואח"כ נתעשר. מביא עולת העוף שחייב. כאלו עדיין הוא עני. ואם בשעת הבאת החטאת היה עשיר [והיינו שהי' לו כל כך מעות עכ"פ כדי לקנות ג' בהמות]. והביא האשם והחטאת בהמה. אע"ג שאח"כ נתעני. אין לו טהרה עד שיהי' לו מעות כל כך כדי שיוכל להביא עולת בהמה: אחר האשם דבאשם עני ועשיר שוין. וגם הקרבת האשם הוא שמכשירו לאכול קדשים [כערכין י"ז ב']. ואף דגם החטאת מעכבו מלאכול בקדשים [כערכין כ"א א']. עכ"פ מהאשם ניתן ההזאות והמתנות. ועוד שממנו מתחיל ההכשר. והכי קיימא לן: מצורע עני שהביא קרבן עשיר כגון שנתנו לו במתנה. או שהלוו לו: יצא ואפילו לכתחלה שרי. רק איידי סיפא נקט נמי ברישא יצא: מביא אדם ר"ל אדם עשיר רשאי להביא: על ידי בנו אם היו מחוסכ"פ שצריכין קרבן לטהרתן. מביא עליהן קרבן עני. אע"פ שהוא עצמו עשיר. עכ"פ חשבינן לבני ביתו כעניים. מדאין להם רק מה שיתן להם הוא: אף על ידי האי אף לאו אבנו ובתו וכו' דלעיל מינה קאי דהרי בהנך רשאי להביא קרבן עני. אלא ארישא קמהדר דקתני דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר ר' יהודה דאף באשתו חייב להביא קרבן עשיר. מדכגופו דמי. ואם הביא בעדה קרבן עני לא יצא: וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון זבה או יולדת. מביא עבורה קרבן עשיר. וה"ה שחייב להביא עבורה כל קרבן שהוא להכשירה ולהתירה בשום דבר. כגון קרבן נזירות [ומה שהזכיר הר"ש שגם קרבן סוטה חייב להביא. לא זכיתי להבין דזה אינו חיובא דידי' מדהוא בעלה. וכקרבנות נזיר. אלא התורה חייבתו בפירוש להביאן. ואם תרצה היא להביאן משלה לא יצא אם לא תזכה לו. משא"כ בקרבנות נזיר שלה. אם יש לה. תוכל להביאן משלה. כי חיובא דידי' הוא. וצ"ע]. אבל קרבנות שחייבת לכפרה בלבד. כגון שאכלה חלב או דם וכדומה להר"ש הכא. פטור הבעל מלהביאן. אבל להרמב"ם [פ"י משגגות] חייב הבעל להביאן. וממשנה שלנו יש קצת ראיה להרמב"ם מדקתני וכן כל קרבן. ואע"ג דמה שנתחייבה א"ע בנדר ונדבה לכ"ע הבעל פטור. אין על זה קושיא במה דאמרינן דקרבנות שנדרה היא פטורה. י"ל הרי ממקומו הוא מוכרע. דהרי מתני' בקרבנות שחייבת קאמר ור"ל אבל לא בקרבנות שהתחייבה היא א"ע בעצמה: אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]: שני מצורעים ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא: שנתערבו קרבנותיהם ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו: ומת אחד מהם דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו: זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה: לאחר ויביא קרבן עני דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:
מלכת שלמה
בפי' רעז"ל
וקמ"ל דמצוה לצמצם. אמר המלקט פי' באומרו אחד לשנים וכו':
מצות אזוב וכו' בפרק אלו טרפות (חולין דף ס"ב) מחלק אביי בין נשתנה שמו קודם מתן תורה והקפידה עליו תורה אותו הוא דכי יש לו שם לווי פסול אבל כי נשתנה שמו לאחר מתן תורה ליכא למיקפד.
שם לווי נקט ה"ר יהוסף ז"ל הלמד בקמץ וכתב ס"א לאווי ועיין במה שכתבתי בשמו ז"ל בפ' ששי דנדרים סימן ט':
6.
The mitzvah of the cedarwood is for it to be one cubit in length, and in thickness a quarter of that of the leg of a bed, when one leg is divided into two halves and these two into four. The mitzvah of the hyssop is that it should be neither ezovyon (lavendula) nor blue hyssop nor Roman hyssop nor wild hyssop nor any kind of hyssop that has an accompanying name.משנה ז
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת, חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה. וְהַדַּל הָיָה מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת הָעוֹף:
ברטנורה
ביום השמיני. כשגילח בשביעי, מביא קרבנותיו בשמיני. אבל אם שהה ולא גילח אלא בשמיני, מביא קרבנותיו בתשיעי, לפי שטעון הערב שמש בין גילוח להבאת קרבנותיו:
תוסופות יום טוב
ביום השמיני. פי' הר"ב כשגלח בשביעי כו' ועיין [מ"ש] במ"ו פ"ו דנזיר (ד"ה אינו מביא):
יכין
מלכת שלמה
יכין
היה מביא פיילי הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא: של חרש חדשה הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']: ונותן לתוכה רביעית מים חיים ר"ל ממעין שאינו פוסק: ומביא שתי צפרים דרור דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]: שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]: על כלי חרש ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]: חפר וקוברה בפניו צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה: נטל עץ ארז היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]: ואזוב והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']: ושני תולעת הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן: וכרכן בשירי הלשון שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד: והקיף ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה: להם ראשי אגפים וראש הזנב נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים: של שניה טבל העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל: והזה שבע פעמים לאחר ידו ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף: ויש אומרים על מצחו נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע: וכך היה מזין על השקוף שבבית דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]: בא לו הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר: אינו הופך פניו לא לים אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם: ולא לעיר דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר: ולא למדבר אם מדבר סמוך לעיר: ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה: בא ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר: העביר תער על כל בשרו כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה: וכבס בגדיו נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]: טהור מלטמא בביאה אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל: והרי הוא מטמא כשרץ דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא: ואסור דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]: כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום לפסול תרומה וקדשים במגעו: אוכל במעשר מעשר שני: הביא כפרתו אוכל בקדשים הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']: נמצאו ג' טהרות במצורע דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה: וג' טהרות ביולדת וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב]. (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה. (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים. וג' טהרות של יולדת היינו (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה. (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה. (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים [ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]: והלוים כשנתחנכו במדבר לעבודתן: מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']: שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה: ולקיחתן כאחת כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת: אף על פי שאינם שוות במראה קומה ודמים: לקח אחד היום ואחד למחר לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]: יקח זוג לשניה ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה: הראשונה ר"ל אותה ששחטה: מותרת באכילה וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת: שחטה ונמצאת טרפה לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו: נשפך הדם קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]: תמות ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט: ישפך הדם אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]: אחד לשנים לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']: ביום השמיני תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]: מביא ג' בהמות דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג': חטאת אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם: ועולת העוף משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש: בא לו המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]: אצל האשם שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים: וסמך שתי ידיו עליו ושחטו אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]: וקבלו ב' כהנים שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן: וזה שקבל ביד בא לו אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע: והמצורע טבל בלשכת המצורעים שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית: בא ועמד בשער ניקנור ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]: רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]: הכניס ראשו מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]: ונתן הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו: על תנוך הוא הגדר האמצעי שבאוזן: ידו על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו: אין לו בהן יד הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א: אין לו שחסר לו זה או זה: טהרה עולמית לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית: רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל: אם נתן על של שמאל יצא ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה: נטל הכהן נטל ביד ימינו: מלוג השמן ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]: ויצק לתוך כפו של חברו לתוך כף שמאל של כהן חבירו: טבל הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק: שם הוא נותן את השמן דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם: אם נתן על ראשו: לא כפר מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]: ומעלין עליו כאילו לא כפר ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר: חסר הלוג עד שלא יצק לתוך כף הכהן: ימלאנו ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו: משיצק דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק: יביא אחר דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות: עד שלא נתן ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות: משנתן ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]: יביא אחר בתחלה אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל: עני דעני שאין לו בכדי לקנות ג' בהמות כנ"ל. מביא רק כבש א' אשם ולוג שמן. וב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. וזה הי' עני. והביא קצת מקרבן עני. דהיינו מהעופות. ונתעשר: או עשיר ר"ל או עשיר שהביא קצת מקרבנות עשיר. דהיינו חטאת או עולה מבהמות. ונתעני: הכל הולך אחר חטאת שלכתחלה צריך להביאו קודם להעולה. וכמין החטאת צריך שיהיה ג"כ בעולה. וכשילהי קינין. וא"כ אם הי' אז עני. והביא אז חטאת העוף אחר שהקריב אשמו. ואח"כ נתעשר. מביא עולת העוף שחייב. כאלו עדיין הוא עני. ואם בשעת הבאת החטאת היה עשיר [והיינו שהי' לו כל כך מעות עכ"פ כדי לקנות ג' בהמות]. והביא האשם והחטאת בהמה. אע"ג שאח"כ נתעני. אין לו טהרה עד שיהי' לו מעות כל כך כדי שיוכל להביא עולת בהמה: אחר האשם דבאשם עני ועשיר שוין. וגם הקרבת האשם הוא שמכשירו לאכול קדשים [כערכין י"ז ב']. ואף דגם החטאת מעכבו מלאכול בקדשים [כערכין כ"א א']. עכ"פ מהאשם ניתן ההזאות והמתנות. ועוד שממנו מתחיל ההכשר. והכי קיימא לן: מצורע עני שהביא קרבן עשיר כגון שנתנו לו במתנה. או שהלוו לו: יצא ואפילו לכתחלה שרי. רק איידי סיפא נקט נמי ברישא יצא: מביא אדם ר"ל אדם עשיר רשאי להביא: על ידי בנו אם היו מחוסכ"פ שצריכין קרבן לטהרתן. מביא עליהן קרבן עני. אע"פ שהוא עצמו עשיר. עכ"פ חשבינן לבני ביתו כעניים. מדאין להם רק מה שיתן להם הוא: אף על ידי האי אף לאו אבנו ובתו וכו' דלעיל מינה קאי דהרי בהנך רשאי להביא קרבן עני. אלא ארישא קמהדר דקתני דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר ר' יהודה דאף באשתו חייב להביא קרבן עשיר. מדכגופו דמי. ואם הביא בעדה קרבן עני לא יצא: וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון זבה או יולדת. מביא עבורה קרבן עשיר. וה"ה שחייב להביא עבורה כל קרבן שהוא להכשירה ולהתירה בשום דבר. כגון קרבן נזירות [ומה שהזכיר הר"ש שגם קרבן סוטה חייב להביא. לא זכיתי להבין דזה אינו חיובא דידי' מדהוא בעלה. וכקרבנות נזיר. אלא התורה חייבתו בפירוש להביאן. ואם תרצה היא להביאן משלה לא יצא אם לא תזכה לו. משא"כ בקרבנות נזיר שלה. אם יש לה. תוכל להביאן משלה. כי חיובא דידי' הוא. וצ"ע]. אבל קרבנות שחייבת לכפרה בלבד. כגון שאכלה חלב או דם וכדומה להר"ש הכא. פטור הבעל מלהביאן. אבל להרמב"ם [פ"י משגגות] חייב הבעל להביאן. וממשנה שלנו יש קצת ראיה להרמב"ם מדקתני וכן כל קרבן. ואע"ג דמה שנתחייבה א"ע בנדר ונדבה לכ"ע הבעל פטור. אין על זה קושיא במה דאמרינן דקרבנות שנדרה היא פטורה. י"ל הרי ממקומו הוא מוכרע. דהרי מתני' בקרבנות שחייבת קאמר ור"ל אבל לא בקרבנות שהתחייבה היא א"ע בעצמה: אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]: שני מצורעים ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא: שנתערבו קרבנותיהם ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו: ומת אחד מהם דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו: זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה: לאחר ויביא קרבן עני דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:
מלכת שלמה
בפי' רעז"ל אבל אם שהה ולא גלח אלא בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי ע"כ. אמר המלקט זו היא דעת ר' עקיבא אבל ר"ט פליג עלי' כפי גירסת התוס' והר"ש והרמב"ם ז"ל. ועיין במ"ש בנזיר פרק ג' מינים סימן ו' גם עיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפ' מצורע:
7.
On the eighth day he would bring three beasts: a sin-offering, a guilt-offering and a whole burnt-offering. And a poor man would bring a sin-offering of a bird and a burnt-offering of a bird.משנה ח
בָּא לוֹ אֵצֶל הָאָשָׁם, וְסָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, וּשְׁחָטוֹ, וְקִבְּלוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בִּכְלִי, וְאֶחָד בַּיָּד. זֶה שֶׁקִּבֵּל בַּכְּלִי, בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. וְזֶה שֶׁקִּבֵּל בַּיָּד, בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצֹרָע. וְהַמְּצֹרָע טָבַל בְּלִשְׁכַּת הַמְּצֹרָעִים. בָּא וְעָמַד בְּשַׁעַר נִקָּנוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ טְבִילָה:
ברטנורה
וסמך שתי ידיו עליו. וקודם סמיכה היה טעון תנופה, שאשם מצורע טעון תנופה חי:ואחד ביד. דכתיב (ויקרא י״ד:כ״ה) ולקח הכהן ונתן על תנוך אוזן המיטהר, מה נתינה בעצמו של כהן, אף קבלה בעצמו של כהן:אינו צריך טבילה. שכבר טבל מבערב, כדכתיב [שם] והיה ביום השביעי יגלח וגו׳ וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים. וחכמים אומרים, הואיל והיה עלול לטומאה, שמא לא שמר עצמו בטהרה כראוי ונטמא אחר שטבל, לפיכך צריך טבילה אחרת מספק. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
אחד בכלי. ובריש (איזהו מקומן) יליף מקרא דכתיב כחטאת כאשם. הר"ש:
ואחד ביד. פי' הר"ב דכתיב ולקח הכהן ונתן מה נתינה בעצמו של כהן. פירש"י בריש איזהו מקומן דכתיב אצבע גבי שמן ויליף דם מיניה:
ועמד בשער ניקנור. דכתיב לפני ה' פ"ק דסוטה דף ח' ועיין מ"ש שם מ"ה (ד"ה לשער):
יכין
מלכת שלמה
יכין
היה מביא פיילי הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא: של חרש חדשה הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']: ונותן לתוכה רביעית מים חיים ר"ל ממעין שאינו פוסק: ומביא שתי צפרים דרור דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]: שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]: על כלי חרש ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]: חפר וקוברה בפניו צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה: נטל עץ ארז היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]: ואזוב והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']: ושני תולעת הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן: וכרכן בשירי הלשון שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד: והקיף ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה: להם ראשי אגפים וראש הזנב נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים: של שניה טבל העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל: והזה שבע פעמים לאחר ידו ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף: ויש אומרים על מצחו נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע: וכך היה מזין על השקוף שבבית דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]: בא לו הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר: אינו הופך פניו לא לים אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם: ולא לעיר דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר: ולא למדבר אם מדבר סמוך לעיר: ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה: בא ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר: העביר תער על כל בשרו כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה: וכבס בגדיו נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]: טהור מלטמא בביאה אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל: והרי הוא מטמא כשרץ דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא: ואסור דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]: כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום לפסול תרומה וקדשים במגעו: אוכל במעשר מעשר שני: הביא כפרתו אוכל בקדשים הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']: נמצאו ג' טהרות במצורע דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה: וג' טהרות ביולדת וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב]. (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה. (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים. וג' טהרות של יולדת היינו (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה. (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה. (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים [ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]: והלוים כשנתחנכו במדבר לעבודתן: מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']: שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה: ולקיחתן כאחת כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת: אף על פי שאינם שוות במראה קומה ודמים: לקח אחד היום ואחד למחר לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]: יקח זוג לשניה ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה: הראשונה ר"ל אותה ששחטה: מותרת באכילה וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת: שחטה ונמצאת טרפה לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו: נשפך הדם קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]: תמות ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט: ישפך הדם אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]: אחד לשנים לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']: ביום השמיני תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]: מביא ג' בהמות דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג': חטאת אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם: ועולת העוף משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש: בא לו המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]: אצל האשם שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים: וסמך שתי ידיו עליו ושחטו אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]: וקבלו ב' כהנים שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן: וזה שקבל ביד בא לו אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע: והמצורע טבל בלשכת המצורעים שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית: בא ועמד בשער ניקנור ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]: רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]: הכניס ראשו מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]: ונתן הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו: על תנוך הוא הגדר האמצעי שבאוזן: ידו על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו: אין לו בהן יד הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א: אין לו שחסר לו זה או זה: טהרה עולמית לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית: רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל: אם נתן על של שמאל יצא ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה: נטל הכהן נטל ביד ימינו: מלוג השמן ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]: ויצק לתוך כפו של חברו לתוך כף שמאל של כהן חבירו: טבל הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק: שם הוא נותן את השמן דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם: אם נתן על ראשו: לא כפר מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]: ומעלין עליו כאילו לא כפר ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר: חסר הלוג עד שלא יצק לתוך כף הכהן: ימלאנו ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו: משיצק דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק: יביא אחר דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות: עד שלא נתן ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות: משנתן ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]: יביא אחר בתחלה אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל: עני דעני שאין לו בכדי לקנות ג' בהמות כנ"ל. מביא רק כבש א' אשם ולוג שמן. וב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. וזה הי' עני. והביא קצת מקרבן עני. דהיינו מהעופות. ונתעשר: או עשיר ר"ל או עשיר שהביא קצת מקרבנות עשיר. דהיינו חטאת או עולה מבהמות. ונתעני: הכל הולך אחר חטאת שלכתחלה צריך להביאו קודם להעולה. וכמין החטאת צריך שיהיה ג"כ בעולה. וכשילהי קינין. וא"כ אם הי' אז עני. והביא אז חטאת העוף אחר שהקריב אשמו. ואח"כ נתעשר. מביא עולת העוף שחייב. כאלו עדיין הוא עני. ואם בשעת הבאת החטאת היה עשיר [והיינו שהי' לו כל כך מעות עכ"פ כדי לקנות ג' בהמות]. והביא האשם והחטאת בהמה. אע"ג שאח"כ נתעני. אין לו טהרה עד שיהי' לו מעות כל כך כדי שיוכל להביא עולת בהמה: אחר האשם דבאשם עני ועשיר שוין. וגם הקרבת האשם הוא שמכשירו לאכול קדשים [כערכין י"ז ב']. ואף דגם החטאת מעכבו מלאכול בקדשים [כערכין כ"א א']. עכ"פ מהאשם ניתן ההזאות והמתנות. ועוד שממנו מתחיל ההכשר. והכי קיימא לן: מצורע עני שהביא קרבן עשיר כגון שנתנו לו במתנה. או שהלוו לו: יצא ואפילו לכתחלה שרי. רק איידי סיפא נקט נמי ברישא יצא: מביא אדם ר"ל אדם עשיר רשאי להביא: על ידי בנו אם היו מחוסכ"פ שצריכין קרבן לטהרתן. מביא עליהן קרבן עני. אע"פ שהוא עצמו עשיר. עכ"פ חשבינן לבני ביתו כעניים. מדאין להם רק מה שיתן להם הוא: אף על ידי האי אף לאו אבנו ובתו וכו' דלעיל מינה קאי דהרי בהנך רשאי להביא קרבן עני. אלא ארישא קמהדר דקתני דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר ר' יהודה דאף באשתו חייב להביא קרבן עשיר. מדכגופו דמי. ואם הביא בעדה קרבן עני לא יצא: וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון זבה או יולדת. מביא עבורה קרבן עשיר. וה"ה שחייב להביא עבורה כל קרבן שהוא להכשירה ולהתירה בשום דבר. כגון קרבן נזירות [ומה שהזכיר הר"ש שגם קרבן סוטה חייב להביא. לא זכיתי להבין דזה אינו חיובא דידי' מדהוא בעלה. וכקרבנות נזיר. אלא התורה חייבתו בפירוש להביאן. ואם תרצה היא להביאן משלה לא יצא אם לא תזכה לו. משא"כ בקרבנות נזיר שלה. אם יש לה. תוכל להביאן משלה. כי חיובא דידי' הוא. וצ"ע]. אבל קרבנות שחייבת לכפרה בלבד. כגון שאכלה חלב או דם וכדומה להר"ש הכא. פטור הבעל מלהביאן. אבל להרמב"ם [פ"י משגגות] חייב הבעל להביאן. וממשנה שלנו יש קצת ראיה להרמב"ם מדקתני וכן כל קרבן. ואע"ג דמה שנתחייבה א"ע בנדר ונדבה לכ"ע הבעל פטור. אין על זה קושיא במה דאמרינן דקרבנות שנדרה היא פטורה. י"ל הרי ממקומו הוא מוכרע. דהרי מתני' בקרבנות שחייבת קאמר ור"ל אבל לא בקרבנות שהתחייבה היא א"ע בעצמה: אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]: שני מצורעים ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא: שנתערבו קרבנותיהם ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו: ומת אחד מהם דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו: זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה: לאחר ויביא קרבן עני דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:
מלכת שלמה
ומצורע טבל וכו'. ביומא בפ' א"ל הממונה דף ל' מייתי תוספתא דקתני ר' יהודה אומר אינו צריך שכבר טבל מבערב וכתב הר'"ש ז"ל ותימ' למה לא הביא המשנה ע"כ:
ורמי עלה התם בגמרא לשכת מצורעים ששם מצורעים טובלין ר' יהודה אומר לא מצורעים בלבד אמרו אלא כל אדם מדקאמר בלבד מכלל דאית ליה טבילה במצורע ומסיק לא קשיא הא דטביל על דעת ביאת מקדש הא דלא טביל על דעת ביאת מקדש ואיבעית אימא תני לא מצורעים אמרו אלא כל אדם רבינא אמר ר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו ולי' לא ס"ל כלומר לדידי מצורע אין צריך טבילה לדידכו אודו לי מיהת דלא מצורעים בלבד אמרו אלא כל אדם ורבנן מצורע דייש בטומאה שאר כל אדם לא דיישי בטומאה. ומשמע משם דהאי דרמי מינה ר' יהודה אומר לא מצורעים בלבד אמרו אלא כל אדם דמשנה היא במסכת מדות. וכן משמע מן התוס' ז"ל ואנו לא נמצאת בידינו. ואפשר להיות דמברייתא הוא דקא פריך התם דכמה פעמים אשכחן בתלמוד בפי' רש"י ותוס' ז"ל דקרו לברייתא משנה ואע'"פ שכתוב שם בלשון תוס' ז"ל מס' מדות. ובתוספתא דעלה דמתני' בתר דקתני שכבר טבל מבערב מסיים אמרו לו חכמים לר' יהודה לא מן השם הוא זה אלא כל הנכנס לעזרה דרך שער ניקנור הי' טובל באותה לשכה: תניא בתוספתא היה מביא אשמו ולוגו בידו ומעמידן בשער ניקנור והכהן עומד מבפנים ומצורע מבחוץ ומצורע מניח ידו תחת ידו של כבש והכהן מניח ידו על המצורע ומוליך ומביא מעלה ומוריד וסמך שתי ידיו עליו ונכנס ושוחטו בצפון העזרה כל הסמיכות שבמקדש תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאינו יכול ליכנס בעזרה עד שיזרוק עליו מדם חטאתו ומדם אשמו ע"כ. ועיין עלי' בספר לקח טוב פ' מצורע דף ע"ה:
רי"א אינו צריך טבילה כך צ"ל אע"פ שאינו כן בתוספתא דנגעים פ"ח:
8.
He comes to the guilt-offering and he puts his two hands on it. He then slaughters it. Two priests receive its blood, one in a vessel and the other in his hand. He who received it in the vessel proceeded to sprinkle it on the wall of the altar. The one who received it in his hand would approach the metzora. The metzora had in the meantime immersed himself in the chamber of the metzoraim. He would come and stand at the Nikanor gate. Rabbi Judah says: he did not require immersion.משנה ט
הִכְנִיס רֹאשׁוֹ, וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ. יָדוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן יָדוֹ. רַגְלוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלָשְׁתָּם הָיָה מַכְנִיס כְּאֶחָד. אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית, אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם נָתַן עַל שֶׁל שְׂמֹאל, יָצָא:
ברטנורה
הכניס ראשו. לפי שעזרת ישראל אין מחוסר כפורים נכנס לה, ודם האשם היה נפסל ביוצא אם יצא חוץ לעזרה, לפיכך היה המצורע עומד בשער ניקנור שהוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל, ומכניס ראשו לתוך העזרה עד שנותנים המתנות על תנוך אזנו, ומכניס ידו ורגלו עד שיתן על בהונותיו:תנוך. זה גדר האמצעי של אוזן:רבי יהודה אומר וכו׳ ואין הלכה כרבי יהודה:אין לו טהרה עולמית. דבעינן כדכתיב בקרא. ודוקא שנקטעה אזנו או בהונותיו לאחר שהוזקק לטהרה:רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן. דלא בעינן כדכתיב בקרא. ואין הלכה כרבי אליעזר. וכן אין הלכה כרבי שמעון דאמר אם נתן על של שמאל יצא:
תוסופות יום טוב
*[הכניס ראשו. כתב הר"ב לפי שעזרת ישראל אין מחוסר כפורים נכנס לה כו' ומכניס ראשו. דביאה במקצת שריא רחמנא. כמ"ש בשם רש"י במ"ה פ"ק דסוטה ד"ה ומטהרין]:
תנוך. פי' הר"ב זה גדר אמצעי כו' (ורש"י בפרש' מצורע כתב ל' תנוך לא נודע לי וז"ל ת"כ העתיקה הר"ש אי כתב ונתן על תוך יכול על תוך ודאי ת"ל על נוך. אי על נוך יכול על גובה של אוזן ת"ל תוך. נוך. הא כיצד זה גדר האמצעי ע"כ. ונ"ל פירושא שחז"ל בעלי ל' הקדש ידעו שהתנוך הוא שם מורכב מן תוך ונוך והיה ידוע אצלם מאיזה ל' שהגבוה נקרא נוך. והרי אונקלוס תרגומו רום. ותוך. פירושו חלל האוזן שהוא תוכו ממש והיינו דקתני תוך ודאי כלומר ממש כך נ"ל. וגם בזה לא יכולתי לעיין בספר ק"א מפני שכשכתבתי זה לא היה בידי) וע' מ"ש ברפ"ד דבכורות:
*[אין לו טהרה עולמית. כתב הר"ב ודוקא כשנקטעה כו' לאחר שהוזקק לטהרה. דאי קודם לכן הא אפילו שמואל דבעי קרא כדכתיב. מודה בעדים זוממים כדאמר התם [בסנהדרין] כ"כ הר"ש וכן הוא בתו' דהתם ר"ל פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ה.) דאמר שמואל התם נקטעה יד העדים פטור דבעינן יד העדים בראשונה וליכא ומקשי' אמאי אמר נקטעה דהיינו לאחר מכאן לימא גדמי' דמעיקרא ומשנינן שאני התם דאמר יד העדים שהיתה כבר פירש"י יד שהיתה להם תהי' להם בשעת מיתה אבל גדמי' דמעיקרא לא משתמע מיני' דזו היא יד שלהם ע"כ. וכמו דשמואל דס"ל דבעינן קרא כדכתיב ומש"ה אי לא מקיים קרא כדכתיב פטור ואפ"ה מודה שאם היו גדמי' מעיקרא דזו היא יד שלהם. ה"נ הכא אי הוה גדם מעיקרא. היינו בהונותיו. ואני תמה על הרמב"ם שברפ"ה מה' מחוסרי כפרה העתיק משנתנו כלשונה ולא כתב והוא שנקטעה כו' אע"ג דפסק לדשמואל בפי"ד מה' סנהדרין. ותו קשיא לי עליו דבפ"ח מה' נזיר כתב נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער ואע"פ שאין לו שער או שאין לו כפים הרי זה מקריב קרבנות וישתה ויטמא. ואם הביא כו' שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב ע"כ. ואמאי לא אמרי' דבעי' קרא כדכתיב וכ"ש דבס"פ ג' מינים במס' נזיר מדמי להו אהדדי הא דנזיר להך דהכא דמצורע (וכן עוד בס"פ הוציאו לו במס' יומא [דף ס"א] וכל זאת לא העיר הכ"מ כלום). ונ"ל לתרץ לכל זה במאי דכתב (הר"ש וכן התו' דפ' נגמר הדין. אדמייתינן ראיה לדשמואל דבעינן קרא כדכתיב מדהכא תנן אין לו טהרה עולמית ש"מ דבעינן קרא כדכתיב ויש לתמוה היכי דייק מהכא דבעינן קרא כדכתיב שאני מצורע דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב בכל מילי בפ"ק דמנחות (דף ה') כן בהקומץ רבה דף י"ט וכתבתיו שם במ"ו בד"ה שני שעירי כו') ע"כ. ולפ"ז יכולני לומר שהרמב"ם פוסק לדשמואל ולמשנתינו ולא התנה במשנתינו להא דשמואל משום דקשיא לי' על זו הסוגיא דפ' נגמר הדין משתי סוגיות אלו דפ"ק דמנחות ודהקומץ רבה. כדמקשו הר"ש והתוס'. וניחא לי' לדחויי סוגיא חדא מקמי תרתי סוגיות ודאה"נ שאין ראיה לשמואל ממשנתנו. דאין טעם משנתנו משום דבעינן קרא כדכתיב. אלא משום דכתיב ביה תהיה לעכובא וכיון דטעם משנתנו מתהיה לעכובא מעתה א"א לחלק בין נקטע לגידם כיון דקרא כתב עכובא. ודשמואל דלא כתיב בה עכובא מחלקינן שפיר בין נקטע לגידם כדאמרן ולא סתרי שני הפסקים הללו אהדדי כלל. ולא תקשה כיון דאין ראיה לשמואל ממשנתנו. לדחייה לדשמואל לגמרי דליתא דאע"ג דמשנתנו אין ראיה לו משום דמצורע כתיב עכובא וקפיד קרא לעכב. מ"מ יש לו ראיה אחרת מרחובה דעיר הנדחת כדמייתי התם [בפ' נגמר הדין] ומשנתנו נמי לא פליגא דלא לצטריך קרא כדכתיב בעלמא. אלא במצורע מצינו עכובא מדכתיב תהיה. והשתא אתי נמי שפיר דבנזיר לא פסק כמו במצורע. אע"ג דמדמינן להו אהדדי דכיון דבמצורע כתיב תהיה לעכובא ולא מצינו כן בנזיר שוב אין לדמותם ואע"ג דהשתא הוו ה"נ שתי סוגיות דנגמר הדין ודשלשה מינין. דמשמע מינייהו דלא דרשינן תהיה. ולא עוד אלא שיש עוד סוגיא שלישית דבפ' הוציאו לו דהתם נמי מדמינן. ל"ק דאנא לאו מטעמא דשתי סוגיות עדיפין מחד סוגיא קאמינא דדחיא הרמב"ם לחדא מקמי תרתי אלא אנא הכי קאמינא. כיון דבשתי סוגיות אשכחן דדרשינן תהיה. תו ליכא לדמויי דאזדא לה כל היכא דאשכחן דמדמינן. וסברינן דטעמא. משום דבעינן קרא כדכתיב דהא קרא תהיה כתיב. וכל הנך סוגיות ואפילו יהיו אלף דסברי טעמא משום דבעינן קרא כדכתיב כולן יהיו בטלין לגבי הסוגיא דתהיה. ואפילו לא תהא אלא אחת בלבד משום דתהיה משמעות גמור הוא לעכב. וכל אותן סוגיות דאמרי טעמא משום דבעינן קרא כדכתיב. משום דלא הוו דייקי בתהיה. ולא עלה על דעתם אבל אילו היה עולה על דעתם לא הוי קאמרי הכי לפי שהוא משמעות גמור בתהיה שהוא מורה על העכוב. והואיל וכן דאין לדמות עוד נזיר למצורע הלכך פסק הרמב"ם בנזיר דא"צ אע"פ שפסק במצורע דמעכב. ועוד אני אומר דהכ"מ הקשה על הרמב"ם אהא דנזיר דפסק שאינו צריך להעביר תער. שהיא שלא כאחת משתי הלשונות דהתם. ונדחק דפסק כלישנא קמא. דאליביה רבינא ור' פדת לא פליגי ואע"ג דלאותו לשון ב"ה אמרי צריך אלא שיש לו תקנה בזה שמעביר תער אע"פ שאין שער והיאך פסק א"צ תירץ הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דב"ה נקטי צריך כלפי ב"ש שאמרו א"צ שפירושו ללישנא קמא ואין לו תקנה קאמרי ב"ה צריך כלומר יש לו תקנה בלא העברת שער *(בזה שמעביר תער) עכ"ד. ול"נ דלכל זה אין צורך אלא הרמב"ם נקט ליה כסוגיא דס"פ הוציאו לו. והתם תניא איפכא בש"א צריך ובה"א אינו צריך ומפרש רבינא כשאומרים ב"ש צריך צריך ואין לו תקנה. והשתא ב"ה שאומרים אינו צריך (כפשטא) הוא שאינו צריך כלל דלמה לן לדחוקי ולומר דא"צ ויש לו תקנה קאמרי. ורבינא נמי לא מפרש מידי אב"ה. משום דא"צ פירוש שהוא כמשמעו שא"צ כלל. וכההוא סוגיא פסק הרמב"ם. אבל מאיזה טעם תפש לו הרמב"ם סוגיא דפרק הוציאו לו לעיקרית. נ"ל דהיינו טעמו לפי שלסוגיא דג' מינים משנתינו דהכא הפוכה. דדברי ת"ק שנויין השם בשם ר"א. ודברי ר"א דהכא שנויין בשם ר"ש ודברי ר"ש דהכא שנויין שם בשם חכמים. ואילו בסוגיא דהוציאו לו שנויה כי הכא. וה"נ מייתינן לה בפרק נגמ' הדין (דף מ"ה). ואף בת"כ כך היא שנויה ומן התימה שהתוספות והר"ש לא הזכירו רק דבנגמר הדין שנוי' כי הכא ולפיכך תפש לאותה הסוגי' עקרית. כך נ"ל בדרכו של הרמב"ם בכל אלו הג' פסקים. דעדים. ודמצורע. ודנזיר. עוד אני מזכיר הואיל ואתא לידן הך דעדים מחלקים בין נקטם לגידם אי אמרי' ג"כ כך בניסת. דהתם נמי כתיב (דברים י״ג:י׳) ידך תהיה בו בראשונה. והרמב"ם בפ"ה מהל' ע"א לא כתב כלו' בזה. ואף ע"פ שהארכתי ויצאתי קצת חוץ מכונת החבור. הלא דבר הוא לפרש דברי הרמב"ם. וכבר הקדמתי בהקדמת זה החבור שלא אמנע עצמי מזה כשיבא לידי ע"י גלגול הדברים שיהיו. ונשוב אל דברי הר"ב ואומר שמ"ש לאחר שהוזקק לטהרה. וכ"כ הר"ש אבל התוס' דנגמר הדין כתבו משנזקק לטומאה ואיכא בינייהו טובא דלהר"ש והר"ב אע"פ שהיה לו בהונות ואוזן בימי חלוטו. אלא שנקטעו קודם שנזקק לטהרה. ליכא קפידא. ואילו להתו' צריך שיהיה גידם קודם שנזקק לטומאה. וכן נ"מ נמי בעדים. דלהר"ש והר"ב אע"פ שהיה להם יד כשראו העדות שנזקקו להעיד. כל שנקטעו קודם שהעידו בב"ד שנזקקו להמיתם גידם מקרי. ולהתוס' דוקא שיהי' גידם קודם שראו העדות דהיינו קודם שנזקקו להעיד. ובדברי הרמב"ם פי"ד דסנה' [הלכה ח'] אין הכרע. ותו בעינן לדיוקא במתני' אמאי לא קתני נמי אין לו שער דהא בנזיר בעי לעכובא אלא דהתם לא כתיב עכוב כדכתבתי ואילו הכא דכתיב תהיה לעכובא. ומש"ה מעכבי בהונות ואוזן א"כ שער נמי. ואף לפי' הר"ב דשיטתו דטעמא דמתני' משום דבעיא קרא כדכתיב. אע"ג דבנזיר אינו צריך שער ה"נ אינו צריך בנזיר כפים כדתניא התם ופסקה הרמב"ם כדלעיל. ואילו הכא דבעי בהונות ואוזן דכתיבי בקרא ה"נ ליבעי שער כדכתיב בקרא. וזה צריך לי עיון. דהא ליכא למימר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר:
אם נתן על של שמאל יצא. וכך העתיק הר"ב. וה"ג לה בת"כ. ובגמ' ספ"ה דיומא. אבל בסנהדרין פ"ו דף מ"ה. ובפ"י דף פ"ח גרסי' נוחן על של שמאל ויוצא. וה"ג בנזיר פ"ו דף מ"ו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
היה מביא פיילי הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא: של חרש חדשה הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']: ונותן לתוכה רביעית מים חיים ר"ל ממעין שאינו פוסק: ומביא שתי צפרים דרור דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]: שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]: על כלי חרש ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]: חפר וקוברה בפניו צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה: נטל עץ ארז היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]: ואזוב והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']: ושני תולעת הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן: וכרכן בשירי הלשון שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד: והקיף ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה: להם ראשי אגפים וראש הזנב נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים: של שניה טבל העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל: והזה שבע פעמים לאחר ידו ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף: ויש אומרים על מצחו נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע: וכך היה מזין על השקוף שבבית דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]: בא לו הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר: אינו הופך פניו לא לים אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם: ולא לעיר דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר: ולא למדבר אם מדבר סמוך לעיר: ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה: בא ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר: העביר תער על כל בשרו כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה: וכבס בגדיו נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]: טהור מלטמא בביאה אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל: והרי הוא מטמא כשרץ דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא: ואסור דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]: כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום לפסול תרומה וקדשים במגעו: אוכל במעשר מעשר שני: הביא כפרתו אוכל בקדשים הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']: נמצאו ג' טהרות במצורע דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה: וג' טהרות ביולדת וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב]. (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה. (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים. וג' טהרות של יולדת היינו (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה. (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה. (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים [ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]: והלוים כשנתחנכו במדבר לעבודתן: מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']: שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה: ולקיחתן כאחת כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת: אף על פי שאינם שוות במראה קומה ודמים: לקח אחד היום ואחד למחר לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]: יקח זוג לשניה ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה: הראשונה ר"ל אותה ששחטה: מותרת באכילה וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת: שחטה ונמצאת טרפה לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו: נשפך הדם קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]: תמות ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט: ישפך הדם אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]: אחד לשנים לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']: ביום השמיני תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]: מביא ג' בהמות דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג': חטאת אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם: ועולת העוף משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש: בא לו המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]: אצל האשם שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים: וסמך שתי ידיו עליו ושחטו אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]: וקבלו ב' כהנים שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן: וזה שקבל ביד בא לו אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע: והמצורע טבל בלשכת המצורעים שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית: בא ועמד בשער ניקנור ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]: רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]: הכניס ראשו מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]: ונתן הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו: על תנוך הוא הגדר האמצעי שבאוזן: ידו על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו: אין לו בהן יד הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א: אין לו שחסר לו זה או זה: טהרה עולמית לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית: רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל: אם נתן על של שמאל יצא ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה: נטל הכהן נטל ביד ימינו: מלוג השמן ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]: ויצק לתוך כפו של חברו לתוך כף שמאל של כהן חבירו: טבל הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק: שם הוא נותן את השמן דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם: אם נתן על ראשו: לא כפר מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]: ומעלין עליו כאילו לא כפר ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר: חסר הלוג עד שלא יצק לתוך כף הכהן: ימלאנו ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו: משיצק דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק: יביא אחר דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות: עד שלא נתן ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות: משנתן ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]: יביא אחר בתחלה אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל: עני דעני שאין לו בכדי לקנות ג' בהמות כנ"ל. מביא רק כבש א' אשם ולוג שמן. וב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. וזה הי' עני. והביא קצת מקרבן עני. דהיינו מהעופות. ונתעשר: או עשיר ר"ל או עשיר שהביא קצת מקרבנות עשיר. דהיינו חטאת או עולה מבהמות. ונתעני: הכל הולך אחר חטאת שלכתחלה צריך להביאו קודם להעולה. וכמין החטאת צריך שיהיה ג"כ בעולה. וכשילהי קינין. וא"כ אם הי' אז עני. והביא אז חטאת העוף אחר שהקריב אשמו. ואח"כ נתעשר. מביא עולת העוף שחייב. כאלו עדיין הוא עני. ואם בשעת הבאת החטאת היה עשיר [והיינו שהי' לו כל כך מעות עכ"פ כדי לקנות ג' בהמות]. והביא האשם והחטאת בהמה. אע"ג שאח"כ נתעני. אין לו טהרה עד שיהי' לו מעות כל כך כדי שיוכל להביא עולת בהמה: אחר האשם דבאשם עני ועשיר שוין. וגם הקרבת האשם הוא שמכשירו לאכול קדשים [כערכין י"ז ב']. ואף דגם החטאת מעכבו מלאכול בקדשים [כערכין כ"א א']. עכ"פ מהאשם ניתן ההזאות והמתנות. ועוד שממנו מתחיל ההכשר. והכי קיימא לן: מצורע עני שהביא קרבן עשיר כגון שנתנו לו במתנה. או שהלוו לו: יצא ואפילו לכתחלה שרי. רק איידי סיפא נקט נמי ברישא יצא: מביא אדם ר"ל אדם עשיר רשאי להביא: על ידי בנו אם היו מחוסכ"פ שצריכין קרבן לטהרתן. מביא עליהן קרבן עני. אע"פ שהוא עצמו עשיר. עכ"פ חשבינן לבני ביתו כעניים. מדאין להם רק מה שיתן להם הוא: אף על ידי האי אף לאו אבנו ובתו וכו' דלעיל מינה קאי דהרי בהנך רשאי להביא קרבן עני. אלא ארישא קמהדר דקתני דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר ר' יהודה דאף באשתו חייב להביא קרבן עשיר. מדכגופו דמי. ואם הביא בעדה קרבן עני לא יצא: וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון זבה או יולדת. מביא עבורה קרבן עשיר. וה"ה שחייב להביא עבורה כל קרבן שהוא להכשירה ולהתירה בשום דבר. כגון קרבן נזירות [ומה שהזכיר הר"ש שגם קרבן סוטה חייב להביא. לא זכיתי להבין דזה אינו חיובא דידי' מדהוא בעלה. וכקרבנות נזיר. אלא התורה חייבתו בפירוש להביאן. ואם תרצה היא להביאן משלה לא יצא אם לא תזכה לו. משא"כ בקרבנות נזיר שלה. אם יש לה. תוכל להביאן משלה. כי חיובא דידי' הוא. וצ"ע]. אבל קרבנות שחייבת לכפרה בלבד. כגון שאכלה חלב או דם וכדומה להר"ש הכא. פטור הבעל מלהביאן. אבל להרמב"ם [פ"י משגגות] חייב הבעל להביאן. וממשנה שלנו יש קצת ראיה להרמב"ם מדקתני וכן כל קרבן. ואע"ג דמה שנתחייבה א"ע בנדר ונדבה לכ"ע הבעל פטור. אין על זה קושיא במה דאמרינן דקרבנות שנדרה היא פטורה. י"ל הרי ממקומו הוא מוכרע. דהרי מתני' בקרבנות שחייבת קאמר ור"ל אבל לא בקרבנות שהתחייבה היא א"ע בעצמה: אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]: שני מצורעים ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא: שנתערבו קרבנותיהם ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו: ומת אחד מהם דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו: זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה: לאחר ויביא קרבן עני דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:
מלכת שלמה
הכניס ראשו ירושלמי דעירובין ס"פ המוצא תפלין רמי עלה מחלפו שיטתי' דר' יהודה דהכא הוא אומר אסור להערים ותמן קאמר מותר דקאמר ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה ומשני דהכא שמא יכניס ראשו ורובו ויהא ענוש כרת ברם תמן משום מכניס כלים טמאים בשבת והדר רמי מחלפא שיטתייהו דרבנן דהכא אמרין מותר להערים ותמן אמרין אסור להערים ומשני תמן דלא יסאבי' תלתא ברם הכא טומאה ידועה מבפנים היא דאפשר לה לצאת בלא שהות ובלא טומאה ע"כ. וצ"ע אם יש טעות ובמקום מחלפא שיטתי' דר' יהודה שמא צריך להיות דרבנן ובמקום דרבנן שמא צריך להיות דר' יהודה אבל אני כך מצאתי הלשון גם בירושלמי כתיבת יד:
אין לו בהן יד וכו'. פי' בהן יד ימנית בהן רגל ימנית ואפשר להיות דימנית דקתני גבי אזן קאי אכולהו דאלת"ה מ"ש דקתני ימנית בהדיא גבי אזן טפי מכולהו ובהכי דאמרי' דמלת ימנית קאי אכולהו מיתרצא נמי קצת אמאי לא תני ברישא אזן וכסדרא דתני ברישא הכנים ראשו וכו' וגם שהוא סדר הכתוב על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. ובנזיר דף מ"ו ספ"ג מינים מייתי התם ברייתא דמתנייא הפך לשון משנתנו והכי תניא התם אין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית אין לו טהרה עולמית דברי ר' אליעזר ר"ש אומר יניחנו על מקומו ויצא וחכמים אומרים יניח על של שמאל ויצא ובסנהדרין פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ה) מתנייא כאשר היא כתובה פה גם שם בסנהדרין פ' הנחנקים (סנהדרין דף פ"ח) והוכיחו תוס' והר"ש ז"ל מכמה פלוגתות תנאים ואמוראים שנמצאות הסברות מהופכות בתלמוד כמו דמתנייא מתני' אפכא שם בנזיר והוי כאיכא דאמרי שבתלמוד:
ר' אליעזר אומר נותן הוא על מקומן גרסי'. ומסופק אני אי גרסי' ר' אלעזר בלי יוד או ר' אליעזר ביוד אע"פ שחולק עליו ר"ש שלא הי' בדורו שגם בת"כ פ' שלישי דפ' מצורע הכי איתי' ר' אליעזר ביוד. ותמהתי שמצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שם ביומא ר' נתן אומר אם נתן על של שמאל יצא:
9.
[The metzora] put in his head inside and [the priest] applied [the blood] to the tip of his ear; [He put in] his hand and [the priest] applied [the blood] to the thumb of his hand. [He put in] his foot and [the priest] applied [the blood] to the big toe of his foot. Rabbi Judah says: he put in all three at the same time. If he had no thumb on his hand or no big toe on his foot or no right ear he could never become clean. Rabbi Eliezer says: [the blood] is applied to the place where they were. Rabbi Shimon says: if he applied it to the left side, the obligation has been fulfilled.משנה י
נָטַל מִלֹּג הַשֶּׁמֶן וְיָצַק לְתוֹךְ כַּפּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאִם יָצַק לְתוֹךְ כַּף עַצְמוֹ, יָצָא. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, עַל כָּל הַזָּיָה טְבִילָה. בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצֹרָע, מְקוֹם שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַדָּם, שָׁם הוּא נוֹתֵן אֶת הַשֶּׁמֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם. וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר. אִם נָתַן, כִּפֵּר. וְאִם לֹא נָתַן, לֹא כִפֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵן, בֵּין שֶׁנָּתַן בֵּין שֶׁלֹּא נָתַן, כִּפֵּר, וּמַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא כִפֵּר. חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא יָצַק, יְמַלְאֶנּוּ. מִשֶּׁיָּצַק, יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא נָתַן, יְמַלְאֶנּוּ. מִשֶּׁנָּתַן, יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה:
ברטנורה
נטל מלוג השמן. שהעלה את הלוג עם האשם במקום שחיטתו בצפון והיה מזומן שם:לתור כפו של חברו. משום דכתיב ויצק על כף הכהן, משמע שהכהן העושה את ההזאות היה יוצק על כף כהן אחר:כנגד בית קדשי הקדשים. משום שנאמר שבע פעמים לפני ה׳. ולא שהיה מכניס את השמן בהיכל להזות כנגד הפרוכת, אלא בעזרה היה עומד והיה הופך פניו לצד בית קודש הקדשים ומזה על קרקע העזרה:על כל הזאה טבילה. על כל פעם שמזה טובל אצבעו בשמן, ולא שיטבול אצבעו פעם אחת ויזה מאותה טבילה שתים ושלש הזאות. דשבע פעמים, אטבילת אצבעו נמי קאי:בין שנתן בין שלא נתן כיפר. וטהר גברא:ומעלין עליו כאילו לא כיפר. קמי שמיא, שלא עשה מצוה מן המובחר. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:חסר הלוג. שמן של מצורע:עד שלא יצק. לכפו השמאלית, ימלאנה. ולא אמרינן דקבעה ליה הלוג שהוא כלי שרת, אלא יציקה קבעה:עד שלא נתן. שבע מתנות. דסבר ר׳ שמעון מתן שבע קבע, ולא יציקה. ואין הלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
כנגד בית קדש הקדשים. כתב הר"ב ולא שהיה מכניס את השמן בהיכל כו' דהא לא כתיב והביא את השמן אל אהל מועד. כדאשכחן בהזאות הפנימיות. הר"ש [י]:
והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן וגו'. והנותר מן השמן אשר בכלי. תנינן ליה בספ"י דזבחים:
לא כפר. דכפרה אמתנת הראש כתיבה. רש"י פ"ק דזבחים דף ו':
שירי מצוה הן דכתיב והנותר. הלכך הוי כשפיכת שירי דם החטאת דלא מעכבי כדתנן באיזהו מקומן. רש"י שם:
ומעלין עליו כאילו לא כפר. פי' הר"ב קמי שמיא כו'. גמ' דזבחים (שם). ואע"ג דדחינן. נ"ל דלמסקנא ההוא דחויא בעלמא הוא. והיינו דלא כתב הר"ב כפי' הר"ש. ואין להאריך בזה:
*[חסר הלוג עד שלא [יצק] ימלאנו. כתב הר"ב ולא אמרינן דקבעה ליה הלוג שהוא כלי שרת. כלומר קבעה לה בשם. וקרינא ביה מן המנחה פרט לשחסרה. רש"י פ"ק דמנחות דף ט']:
יכין
מלכת שלמה
יכין
היה מביא פיילי הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא: של חרש חדשה הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']: ונותן לתוכה רביעית מים חיים ר"ל ממעין שאינו פוסק: ומביא שתי צפרים דרור דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]: שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]: על כלי חרש ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]: חפר וקוברה בפניו צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה: נטל עץ ארז היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]: ואזוב והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']: ושני תולעת הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן: וכרכן בשירי הלשון שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד: והקיף ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה: להם ראשי אגפים וראש הזנב נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים: של שניה טבל העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל: והזה שבע פעמים לאחר ידו ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף: ויש אומרים על מצחו נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע: וכך היה מזין על השקוף שבבית דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]: בא לו הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר: אינו הופך פניו לא לים אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם: ולא לעיר דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר: ולא למדבר אם מדבר סמוך לעיר: ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה: בא ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר: העביר תער על כל בשרו כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה: וכבס בגדיו נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]: טהור מלטמא בביאה אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל: והרי הוא מטמא כשרץ דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא: ואסור דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]: כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום לפסול תרומה וקדשים במגעו: אוכל במעשר מעשר שני: הביא כפרתו אוכל בקדשים הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']: נמצאו ג' טהרות במצורע דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה: וג' טהרות ביולדת וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב]. (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה. (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים. וג' טהרות של יולדת היינו (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה. (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה. (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים [ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]: והלוים כשנתחנכו במדבר לעבודתן: מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']: שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה: ולקיחתן כאחת כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת: אף על פי שאינם שוות במראה קומה ודמים: לקח אחד היום ואחד למחר לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]: יקח זוג לשניה ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה: הראשונה ר"ל אותה ששחטה: מותרת באכילה וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת: שחטה ונמצאת טרפה לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו: נשפך הדם קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]: תמות ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט: ישפך הדם אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]: אחד לשנים לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']: ביום השמיני תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]: מביא ג' בהמות דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג': חטאת אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם: ועולת העוף משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש: בא לו המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]: אצל האשם שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים: וסמך שתי ידיו עליו ושחטו אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]: וקבלו ב' כהנים שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן: וזה שקבל ביד בא לו אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע: והמצורע טבל בלשכת המצורעים שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית: בא ועמד בשער ניקנור ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]: רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]: הכניס ראשו מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]: ונתן הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו: על תנוך הוא הגדר האמצעי שבאוזן: ידו על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו: אין לו בהן יד הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א: אין לו שחסר לו זה או זה: טהרה עולמית לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית: רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל: אם נתן על של שמאל יצא ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה: נטל הכהן נטל ביד ימינו: מלוג השמן ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]: ויצק לתוך כפו של חברו לתוך כף שמאל של כהן חבירו: טבל הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק: שם הוא נותן את השמן דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם: אם נתן על ראשו: לא כפר מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]: ומעלין עליו כאילו לא כפר ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר: חסר הלוג עד שלא יצק לתוך כף הכהן: ימלאנו ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו: משיצק דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק: יביא אחר דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות: עד שלא נתן ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות: משנתן ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]: יביא אחר בתחלה אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל: עני דעני שאין לו בכדי לקנות ג' בהמות כנ"ל. מביא רק כבש א' אשם ולוג שמן. וב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. וזה הי' עני. והביא קצת מקרבן עני. דהיינו מהעופות. ונתעשר: או עשיר ר"ל או עשיר שהביא קצת מקרבנות עשיר. דהיינו חטאת או עולה מבהמות. ונתעני: הכל הולך אחר חטאת שלכתחלה צריך להביאו קודם להעולה. וכמין החטאת צריך שיהיה ג"כ בעולה. וכשילהי קינין. וא"כ אם הי' אז עני. והביא אז חטאת העוף אחר שהקריב אשמו. ואח"כ נתעשר. מביא עולת העוף שחייב. כאלו עדיין הוא עני. ואם בשעת הבאת החטאת היה עשיר [והיינו שהי' לו כל כך מעות עכ"פ כדי לקנות ג' בהמות]. והביא האשם והחטאת בהמה. אע"ג שאח"כ נתעני. אין לו טהרה עד שיהי' לו מעות כל כך כדי שיוכל להביא עולת בהמה: אחר האשם דבאשם עני ועשיר שוין. וגם הקרבת האשם הוא שמכשירו לאכול קדשים [כערכין י"ז ב']. ואף דגם החטאת מעכבו מלאכול בקדשים [כערכין כ"א א']. עכ"פ מהאשם ניתן ההזאות והמתנות. ועוד שממנו מתחיל ההכשר. והכי קיימא לן: מצורע עני שהביא קרבן עשיר כגון שנתנו לו במתנה. או שהלוו לו: יצא ואפילו לכתחלה שרי. רק איידי סיפא נקט נמי ברישא יצא: מביא אדם ר"ל אדם עשיר רשאי להביא: על ידי בנו אם היו מחוסכ"פ שצריכין קרבן לטהרתן. מביא עליהן קרבן עני. אע"פ שהוא עצמו עשיר. עכ"פ חשבינן לבני ביתו כעניים. מדאין להם רק מה שיתן להם הוא: אף על ידי האי אף לאו אבנו ובתו וכו' דלעיל מינה קאי דהרי בהנך רשאי להביא קרבן עני. אלא ארישא קמהדר דקתני דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר ר' יהודה דאף באשתו חייב להביא קרבן עשיר. מדכגופו דמי. ואם הביא בעדה קרבן עני לא יצא: וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון זבה או יולדת. מביא עבורה קרבן עשיר. וה"ה שחייב להביא עבורה כל קרבן שהוא להכשירה ולהתירה בשום דבר. כגון קרבן נזירות [ומה שהזכיר הר"ש שגם קרבן סוטה חייב להביא. לא זכיתי להבין דזה אינו חיובא דידי' מדהוא בעלה. וכקרבנות נזיר. אלא התורה חייבתו בפירוש להביאן. ואם תרצה היא להביאן משלה לא יצא אם לא תזכה לו. משא"כ בקרבנות נזיר שלה. אם יש לה. תוכל להביאן משלה. כי חיובא דידי' הוא. וצ"ע]. אבל קרבנות שחייבת לכפרה בלבד. כגון שאכלה חלב או דם וכדומה להר"ש הכא. פטור הבעל מלהביאן. אבל להרמב"ם [פ"י משגגות] חייב הבעל להביאן. וממשנה שלנו יש קצת ראיה להרמב"ם מדקתני וכן כל קרבן. ואע"ג דמה שנתחייבה א"ע בנדר ונדבה לכ"ע הבעל פטור. אין על זה קושיא במה דאמרינן דקרבנות שנדרה היא פטורה. י"ל הרי ממקומו הוא מוכרע. דהרי מתני' בקרבנות שחייבת קאמר ור"ל אבל לא בקרבנות שהתחייבה היא א"ע בעצמה: אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]: שני מצורעים ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא: שנתערבו קרבנותיהם ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו: ומת אחד מהם דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו: זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה: לאחר ויביא קרבן עני דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:
מלכת שלמה
והנותר מן השמן וכו' פסחים וזבחים דף ו' ומסיק התם כאילו לא כפר דכפר מתנות בהונות ולא כפר מתנות הראש ואע"ג דאיכא קרא אחרינא קודם לזה דכתיב ביה והנותר בשמן וכו' התם לא כתיב בי' מלת לכפר להכי מייתי קרא תניינא דכתיב בי' לכפר לדרשא:
חסר הלוג ובת"כ פ' שלישי דפ' מצורע ראיתי הגרסא ר' ישמעאל אומר חסר הלוג וכו' במקום ר' שמעון ואין בידי הכרע. ומ"מ דברי ר' יעקב במקום דברי ר' עקיבא. וראיתי שהגי' ה"ר יהוסף ז"ל והנותר בשמן אשר וכו' והן אמת כי פסוק ראשון הוא בשמן אך שם אין כתוב לכפר אלא וכפר א"כ הי' לו להגי' ג"כ וכפר אם נתן וכו' דוק. והוא ג"כ הגי' ר' יעקב:
10.
[The priest] then took some [of the contents] of the log of oil and poured it into his colleague's hand; And if he poured it into his own hand, the obligation is fulfilled. He then dipped [his right forefinger] in the oil and sprinkled it seven times towards the Holy of Holies, dipping it for every sprinkling. He then approached the metzora, to the same places that he applied the blood he now applied the oil, as it is said, "Over the same places as the blood of the guilt offering; 29 and what is left of the oil in his palm the priest shall put on the head of the one being cleansed, to make expiation for him before the Lord." (Leviticus 14:28-29). If he "put upon," he has made atonement, but if he did not "put upon," he did not make atonement, the words of Rabbi Akiba. Rabbi Yohanan ben Nuri says: these are but the remainders of the mitzvah. Whether he "put upon" or did not "put upon," atonement is made, only it is accounted to him as if he did not make atonement. If any oil was missing from the log before it was poured out it may be filled up again; if after it was poured out, other oil must be brought anew, the words of Rabbi Akiva. Rabbi Shimon says: if any oil was missing from the log before it was applied, it may be filled up; but if after it had been applied, other oil must be brought anew.משנה יא
מְצֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבָּנוֹ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַחַר הָאָשָׁם:
ברטנורה
הכל הולך אחר חטאת. דבחטאת ועולה חלוק העשיר והעני, דעשיר מביא מן הבהמה, ועני מביא מן העוף, שתי תורים או שני בני יונה, הלכך אם בשעת הקרבת החטאת היה עני והביא חטאת העוף, אע״פ שהעשיר אח״כ, משלים קרבן עני ומביא עולת העוף. וכן אם היה עשיר והביא חטאת בהמה, אע״פ:רבי יהודה אומר אחר האשם. דבאשם שוין עני ועשיר, והוא ראשון לקרבנות המצורע, ומיוחד לטהרתו יותר מכולן. ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב (ויקרא י״ד) אשר לא תשיג ידו בטהרתו, ר״ש סבר, דבר המכפרו, והוא החטאת. ור׳ יהודה סבר, דבר המכשירו ומטהרו, והוא האשם. והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
רבי יהודה אומר אחר האשם. כתב הר"ב והלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם. ובמשנה ג' פ"ב דכריתות לא כתבו כן. ושם כתבתי [ד"ה ר"י] דהא דהכא עיקר.
יכין
מלכת שלמה
יכין
היה מביא פיילי הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא: של חרש חדשה הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']: ונותן לתוכה רביעית מים חיים ר"ל ממעין שאינו פוסק: ומביא שתי צפרים דרור דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]: שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]: על כלי חרש ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]: חפר וקוברה בפניו צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה: נטל עץ ארז היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]: ואזוב והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']: ושני תולעת הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן: וכרכן בשירי הלשון שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד: והקיף ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה: להם ראשי אגפים וראש הזנב נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים: של שניה טבל העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל: והזה שבע פעמים לאחר ידו ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף: ויש אומרים על מצחו נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע: וכך היה מזין על השקוף שבבית דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]: בא לו הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר: אינו הופך פניו לא לים אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם: ולא לעיר דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר: ולא למדבר אם מדבר סמוך לעיר: ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה: בא ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר: העביר תער על כל בשרו כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה: וכבס בגדיו נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]: טהור מלטמא בביאה אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל: והרי הוא מטמא כשרץ דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא: ואסור דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]: כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום לפסול תרומה וקדשים במגעו: אוכל במעשר מעשר שני: הביא כפרתו אוכל בקדשים הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']: נמצאו ג' טהרות במצורע דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה: וג' טהרות ביולדת וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב]. (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה. (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים. וג' טהרות של יולדת היינו (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה. (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה. (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים [ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]: והלוים כשנתחנכו במדבר לעבודתן: מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']: שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה: ולקיחתן כאחת כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת: אף על פי שאינם שוות במראה קומה ודמים: לקח אחד היום ואחד למחר לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]: יקח זוג לשניה ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה: הראשונה ר"ל אותה ששחטה: מותרת באכילה וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת: שחטה ונמצאת טרפה לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו: נשפך הדם קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]: תמות ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט: ישפך הדם אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]: אחד לשנים לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']: ביום השמיני תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]: מביא ג' בהמות דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג': חטאת אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם: ועולת העוף משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש: בא לו המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]: אצל האשם שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים: וסמך שתי ידיו עליו ושחטו אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]: וקבלו ב' כהנים שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן: וזה שקבל ביד בא לו אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע: והמצורע טבל בלשכת המצורעים שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית: בא ועמד בשער ניקנור ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]: רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]: הכניס ראשו מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]: ונתן הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו: על תנוך הוא הגדר האמצעי שבאוזן: ידו על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו: אין לו בהן יד הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א: אין לו שחסר לו זה או זה: טהרה עולמית לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית: רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל: אם נתן על של שמאל יצא ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה: נטל הכהן נטל ביד ימינו: מלוג השמן ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]: ויצק לתוך כפו של חברו לתוך כף שמאל של כהן חבירו: טבל הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק: שם הוא נותן את השמן דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם: אם נתן על ראשו: לא כפר מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]: ומעלין עליו כאילו לא כפר ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר: חסר הלוג עד שלא יצק לתוך כף הכהן: ימלאנו ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו: משיצק דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק: יביא אחר דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות: עד שלא נתן ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות: משנתן ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]: יביא אחר בתחלה אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל: עני דעני שאין לו בכדי לקנות ג' בהמות כנ"ל. מביא רק כבש א' אשם ולוג שמן. וב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. וזה הי' עני. והביא קצת מקרבן עני. דהיינו מהעופות. ונתעשר: או עשיר ר"ל או עשיר שהביא קצת מקרבנות עשיר. דהיינו חטאת או עולה מבהמות. ונתעני: הכל הולך אחר חטאת שלכתחלה צריך להביאו קודם להעולה. וכמין החטאת צריך שיהיה ג"כ בעולה. וכשילהי קינין. וא"כ אם הי' אז עני. והביא אז חטאת העוף אחר שהקריב אשמו. ואח"כ נתעשר. מביא עולת העוף שחייב. כאלו עדיין הוא עני. ואם בשעת הבאת החטאת היה עשיר [והיינו שהי' לו כל כך מעות עכ"פ כדי לקנות ג' בהמות]. והביא האשם והחטאת בהמה. אע"ג שאח"כ נתעני. אין לו טהרה עד שיהי' לו מעות כל כך כדי שיוכל להביא עולת בהמה: אחר האשם דבאשם עני ועשיר שוין. וגם הקרבת האשם הוא שמכשירו לאכול קדשים [כערכין י"ז ב']. ואף דגם החטאת מעכבו מלאכול בקדשים [כערכין כ"א א']. עכ"פ מהאשם ניתן ההזאות והמתנות. ועוד שממנו מתחיל ההכשר. והכי קיימא לן: מצורע עני שהביא קרבן עשיר כגון שנתנו לו במתנה. או שהלוו לו: יצא ואפילו לכתחלה שרי. רק איידי סיפא נקט נמי ברישא יצא: מביא אדם ר"ל אדם עשיר רשאי להביא: על ידי בנו אם היו מחוסכ"פ שצריכין קרבן לטהרתן. מביא עליהן קרבן עני. אע"פ שהוא עצמו עשיר. עכ"פ חשבינן לבני ביתו כעניים. מדאין להם רק מה שיתן להם הוא: אף על ידי האי אף לאו אבנו ובתו וכו' דלעיל מינה קאי דהרי בהנך רשאי להביא קרבן עני. אלא ארישא קמהדר דקתני דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר ר' יהודה דאף באשתו חייב להביא קרבן עשיר. מדכגופו דמי. ואם הביא בעדה קרבן עני לא יצא: וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון זבה או יולדת. מביא עבורה קרבן עשיר. וה"ה שחייב להביא עבורה כל קרבן שהוא להכשירה ולהתירה בשום דבר. כגון קרבן נזירות [ומה שהזכיר הר"ש שגם קרבן סוטה חייב להביא. לא זכיתי להבין דזה אינו חיובא דידי' מדהוא בעלה. וכקרבנות נזיר. אלא התורה חייבתו בפירוש להביאן. ואם תרצה היא להביאן משלה לא יצא אם לא תזכה לו. משא"כ בקרבנות נזיר שלה. אם יש לה. תוכל להביאן משלה. כי חיובא דידי' הוא. וצ"ע]. אבל קרבנות שחייבת לכפרה בלבד. כגון שאכלה חלב או דם וכדומה להר"ש הכא. פטור הבעל מלהביאן. אבל להרמב"ם [פ"י משגגות] חייב הבעל להביאן. וממשנה שלנו יש קצת ראיה להרמב"ם מדקתני וכן כל קרבן. ואע"ג דמה שנתחייבה א"ע בנדר ונדבה לכ"ע הבעל פטור. אין על זה קושיא במה דאמרינן דקרבנות שנדרה היא פטורה. י"ל הרי ממקומו הוא מוכרע. דהרי מתני' בקרבנות שחייבת קאמר ור"ל אבל לא בקרבנות שהתחייבה היא א"ע בעצמה: אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]: שני מצורעים ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא: שנתערבו קרבנותיהם ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו: ומת אחד מהם דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו: זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה: לאחר ויביא קרבן עני דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:
מלכת שלמה
מצורע שהביא וכו' בכריתות פ' ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף ט') מצאתי מוגה מצורע שהפריש קרבנו וכו' והכי מוכח ג"כ שהיא הגירסא מפי' הראב"ד יו"ל ומפי' הרז"ה ז"ל דבס"פ שני דקנים ע"ש:
ותניא עלה התם בכילהו תלתא דוכתי ר' אליעזר בן יעקב אומר הכל הולך אחר צפרים דס"ל דבר הגורם טהרה דהיינו צפרים שכל זמן שאינו מביא צפרים אינו יכול לגלח ושם בכריתות סתם לן תנא במתני' דהתם כר"ש גם בת"כ סוף פרשה ד' דפ' מצורע סתם לן תנא כר"ש אע"ג דסתם ספרא ר' יהודה. וביד ה' מתו"כ פ"ה סי' ט' כתיב שהביא. ופסק כר' יהודה דהכל הולך אחר האשם שאם הי' בשעת שחיטת האשם עשיר ישלם קרבן עשיר ואם היה עני ישלם קרבן עני וכתב מהרי"ק ז"ל שם דלא חש לדראב"י כיון שלא נשנה במשנה:
11.
If a metzora brought his sacrifice as a poor man and he became rich, or as a rich man and he became poor, all depends on the sin-offering, the words of Rabbi Shimon. Rabbi Judah says: all depends on the guilt-offering.משנה יב
מְצֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, יָצָא. וְעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי, לֹא יָצָא. מֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי בְנוֹ, עַל יְדֵי בִתּוֹ, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ קָרְבַּן עָנִי, וּמַאֲכִילָן בַּזְּבָחִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, וְכֵן כָּל קָרְבָּן שֶׁהִיא חַיָּבֶת:
ברטנורה
שהביא קרבן עשיר יצא. [אפילו לכתחלה מביא] ותבוא עליו ברכה. ואיידי דבעי למתני בסיפא לא יצא, תנא רישא יצא:מביא אדם על [ידי] בנו ובתו. אע״פ שהוא עשיר, מביא עליהם קרבן עני אם הם עניים, וקרבן זה מטהרן לאכול בזבחים, כדאמרן הביא כפרתו אוכל בקדשים:אף על ידי אשתו מביא קרבן עשיר. דאשתו שהיא כגופו אינו יכול להביא עליה קרבן עני אם הוא עשיר. ולא קרבן מצורע בלבד, אלא הוא הדין לכל קרבן שהיא חייבת, אינו מביא עליה קרבן עני אם הוא עשיר:
תוסופות יום טוב
יצא. בת"כ יליף מדכתיב תורת לרבות וכתיב זאת מיעוטא. ומסתברא דרבויא לעני שמביא קרבן עשיר ומיעוטא לעשיר שמביא קרבן עני:
מביא אדם ע"י בנו כו'. יליף ליה בת"כ מדכתיב אשר בו נגע צרעת (כן הוא בר"ש) *[ונ"ל דמסיפא דקרא דריש. דכתיב אשר לא תשיג ידו בטהרתו דאף ע"ג דדרשי מיניה במתני' דלעיל להכל הולך אחר חטאת. לר"ש. ולר"י מבטהרתו נפקי להו. אכתי לא לכתוב אלא זאת תורת אשר בו צרעת בטהרתו. מאי אשר לא תשיג ידו. חדא דהא הך פרשה בואם דל הוא מיירי. ותו דמדלא כתיב בפרשה דלעיל דמיירי בעשיר זאת תורת אשר בו נגע צרעת לא ה"ל לכתוב כאן אשר לא תשיג ידו. והוי קאי זאת תורת וגו' על ב' הפרשיות. על זו ועל הקודמת. אלא לרבויי אתא שהעשיר מביא קרבן עני בשביל העני. וה"ק קרא אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו דאזלינן בתריה דההוא דאית ביה הנגע. שאם הוא עני אע"פ שהמביא קרבן בשבילו הוא עשיר. לא אזלינן אלא אחר אשר בו הנגע. ומסתברא לי דזה דוקא כשהעשיר מביא בלא קבלת נדר להביא קרבנו של מצורע דהא [ההיא] תנן במשנה ב' פ"ד דערכין שאע"פ שהמצורע עני מביא קרבן עשיר אלא לפי שלא מצאתי להרמב"ם שהעתיק למשנה דהכא. וכתב בסוף הלכות מחוסרי כפרה לההיא דערכין ש"מ דס"ל דהא דהכא נדחית מקמי ההיא דערכין]:
רי"א אף ע"י אשתו מביא כו'. ארישא מהדר דקתני עשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר דאף ע"י אשתו כו' וברייתא מתניא בהכי. ומייתי לה בגמ' ר"פ ט' דב"מ (דף ק"ד) ופ"ד דנדרים דף כ"ה. ופ"ד דנזיר דף ל"ד. וגרסי' אדם מביא קרבן עשיר על אשתו *[ופירש"י ואין יכול לומר היא אין לה כלום ותפטר בקרבן עני. ועיין לקמן]:
מביא קרבן עשיר. בת"כ יליף לה נמי מזאת:
*[וכן כל קרבן שהיא חייבת. כגון דלידה וזיבה וסוטה חייב הבעל להביא על אשתו אבל אם אכלה חלב או שחללה שבת אין הבעל חייב הר"ש. ומשמע דהוא חייב ממילא. כמו שמתחייב לה בשאר דברים כגון לפדותה ולקוברה כו' וכן הוא דעת רש"י דממילא נתחייב. וכן דעת הרא"ש והר"ן בפירושם למס' נדרים (דף ל"ה) וק"ק לי דבכולהו שאר דברים יש טעם. כדאמרינן פ' נערה במס' כתובות. אבל לחיוב זה לא מצאתי טעם. אבל כפי הגרסא דברייתא שכתבתי לעיל בד"ה רי"א כו'. דמסיים שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא. וכתבו התוס' פי' כל קרבנות שהיתה חייבת קודם שנשחת לו יביא [בעבורה] שכתב לה אחריות כו' ודוקא בקרבנות שהם לכפרתה כגון לידה כו' ובירושלמי פ' נערה אפילו אכלה חלב או חללה שבת. אבל קרבנות שנדרה או נדבה לא. ע"כ משמע דמכח כתיבת האחריות חייב. אלא דאכתי קשיא אמאי אסברה לה הברייתא באחריות שקודם נשואין. ה"ל למתני באחריות דמנשואין ולהלן. ונ"ל דההיא מלתא דפשיטא היא כשכתב לה אחריות מנשואין ולהלן והכא קמ"ל שכשרתב לה כך ואחריות דמקדמת דנא הכל בכלל אף שמנשואים ולהלן מכח ק"ו. אבל אה"נ שאם לא כתב אחריות כלל אף שמנשואים ולהלן אינו מתחייב. ומיהת רש"י דחי לגי' הספרים. וגורס כגי' דת"כ. אם פטרה אינו חייב בהן שכך כותבת לו אחראין דאית לי עלך כו'. ופי' אם גרשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך כותבת לו בתוך השובר כו'. וכן הוא הגי' בת"כ שלפנינו. וגם בירושלמי דפ' נערה שנתפתתה הלכה ח' כך היא הגי'. וצ"ע מה טעם נתחייב בקרבנותיה ולא ראיתי ג"כ מזו הבבא בחבורו של הרמב"ם כלום ?[יא] ונ"ל שגירסתו כגי' רש"י וס"ל דיחידאה הוא. ולרבנן אינו חייב בקרבנותיה. ולפיכך לא ה"ל לכתבם ולפי שאינו גורס כלל שכך כותב לה כו' אע"פ דאם כתב ודאי דנתחייב אפ"ה לא השמיענו לזה לאשמעי' מה הוא בכלל האחריות דמכיון שלא נזכר כלום מזה בגמ' אין להאשימו על שלא המציא הדין מלבו ולכתבו שאין אחריות זה עליו כפי כונת חבורו]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
היה מביא פיילי הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא: של חרש חדשה הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']: ונותן לתוכה רביעית מים חיים ר"ל ממעין שאינו פוסק: ומביא שתי צפרים דרור דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]: שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]: על כלי חרש ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]: חפר וקוברה בפניו צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה: נטל עץ ארז היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]: ואזוב והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']: ושני תולעת הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן: וכרכן בשירי הלשון שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד: והקיף ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה: להם ראשי אגפים וראש הזנב נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים: של שניה טבל העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל: והזה שבע פעמים לאחר ידו ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף: ויש אומרים על מצחו נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע: וכך היה מזין על השקוף שבבית דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]: בא לו הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר: אינו הופך פניו לא לים אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם: ולא לעיר דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר: ולא למדבר אם מדבר סמוך לעיר: ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה: בא ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר: העביר תער על כל בשרו כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה: וכבס בגדיו נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]: טהור מלטמא בביאה אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל: והרי הוא מטמא כשרץ דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא: ואסור דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]: כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום לפסול תרומה וקדשים במגעו: אוכל במעשר מעשר שני: הביא כפרתו אוכל בקדשים הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']: נמצאו ג' טהרות במצורע דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה: וג' טהרות ביולדת וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב]. (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה. (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים. וג' טהרות של יולדת היינו (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה. (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה. (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים [ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]: והלוים כשנתחנכו במדבר לעבודתן: מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']: שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה: ולקיחתן כאחת כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת: אף על פי שאינם שוות במראה קומה ודמים: לקח אחד היום ואחד למחר לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]: יקח זוג לשניה ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה: הראשונה ר"ל אותה ששחטה: מותרת באכילה וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת: שחטה ונמצאת טרפה לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו: נשפך הדם קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]: תמות ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט: ישפך הדם אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]: אחד לשנים לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']: ביום השמיני תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]: מביא ג' בהמות דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג': חטאת אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם: ועולת העוף משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש: בא לו המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]: אצל האשם שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים: וסמך שתי ידיו עליו ושחטו אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]: וקבלו ב' כהנים שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן: וזה שקבל ביד בא לו אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע: והמצורע טבל בלשכת המצורעים שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית: בא ועמד בשער ניקנור ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]: רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]: הכניס ראשו מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]: ונתן הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו: על תנוך הוא הגדר האמצעי שבאוזן: ידו על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו: אין לו בהן יד הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א: אין לו שחסר לו זה או זה: טהרה עולמית לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית: רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל: אם נתן על של שמאל יצא ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה: נטל הכהן נטל ביד ימינו: מלוג השמן ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]: ויצק לתוך כפו של חברו לתוך כף שמאל של כהן חבירו: טבל הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק: שם הוא נותן את השמן דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם: אם נתן על ראשו: לא כפר מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]: ומעלין עליו כאילו לא כפר ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר: חסר הלוג עד שלא יצק לתוך כף הכהן: ימלאנו ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו: משיצק דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק: יביא אחר דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות: עד שלא נתן ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות: משנתן ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]: יביא אחר בתחלה אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל: עני דעני שאין לו בכדי לקנות ג' בהמות כנ"ל. מביא רק כבש א' אשם ולוג שמן. וב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. וזה הי' עני. והביא קצת מקרבן עני. דהיינו מהעופות. ונתעשר: או עשיר ר"ל או עשיר שהביא קצת מקרבנות עשיר. דהיינו חטאת או עולה מבהמות. ונתעני: הכל הולך אחר חטאת שלכתחלה צריך להביאו קודם להעולה. וכמין החטאת צריך שיהיה ג"כ בעולה. וכשילהי קינין. וא"כ אם הי' אז עני. והביא אז חטאת העוף אחר שהקריב אשמו. ואח"כ נתעשר. מביא עולת העוף שחייב. כאלו עדיין הוא עני. ואם בשעת הבאת החטאת היה עשיר [והיינו שהי' לו כל כך מעות עכ"פ כדי לקנות ג' בהמות]. והביא האשם והחטאת בהמה. אע"ג שאח"כ נתעני. אין לו טהרה עד שיהי' לו מעות כל כך כדי שיוכל להביא עולת בהמה: אחר האשם דבאשם עני ועשיר שוין. וגם הקרבת האשם הוא שמכשירו לאכול קדשים [כערכין י"ז ב']. ואף דגם החטאת מעכבו מלאכול בקדשים [כערכין כ"א א']. עכ"פ מהאשם ניתן ההזאות והמתנות. ועוד שממנו מתחיל ההכשר. והכי קיימא לן: מצורע עני שהביא קרבן עשיר כגון שנתנו לו במתנה. או שהלוו לו: יצא ואפילו לכתחלה שרי. רק איידי סיפא נקט נמי ברישא יצא: מביא אדם ר"ל אדם עשיר רשאי להביא: על ידי בנו אם היו מחוסכ"פ שצריכין קרבן לטהרתן. מביא עליהן קרבן עני. אע"פ שהוא עצמו עשיר. עכ"פ חשבינן לבני ביתו כעניים. מדאין להם רק מה שיתן להם הוא: אף על ידי האי אף לאו אבנו ובתו וכו' דלעיל מינה קאי דהרי בהנך רשאי להביא קרבן עני. אלא ארישא קמהדר דקתני דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר ר' יהודה דאף באשתו חייב להביא קרבן עשיר. מדכגופו דמי. ואם הביא בעדה קרבן עני לא יצא: וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון זבה או יולדת. מביא עבורה קרבן עשיר. וה"ה שחייב להביא עבורה כל קרבן שהוא להכשירה ולהתירה בשום דבר. כגון קרבן נזירות [ומה שהזכיר הר"ש שגם קרבן סוטה חייב להביא. לא זכיתי להבין דזה אינו חיובא דידי' מדהוא בעלה. וכקרבנות נזיר. אלא התורה חייבתו בפירוש להביאן. ואם תרצה היא להביאן משלה לא יצא אם לא תזכה לו. משא"כ בקרבנות נזיר שלה. אם יש לה. תוכל להביאן משלה. כי חיובא דידי' הוא. וצ"ע]. אבל קרבנות שחייבת לכפרה בלבד. כגון שאכלה חלב או דם וכדומה להר"ש הכא. פטור הבעל מלהביאן. אבל להרמב"ם [פ"י משגגות] חייב הבעל להביאן. וממשנה שלנו יש קצת ראיה להרמב"ם מדקתני וכן כל קרבן. ואע"ג דמה שנתחייבה א"ע בנדר ונדבה לכ"ע הבעל פטור. אין על זה קושיא במה דאמרינן דקרבנות שנדרה היא פטורה. י"ל הרי ממקומו הוא מוכרע. דהרי מתני' בקרבנות שחייבת קאמר ור"ל אבל לא בקרבנות שהתחייבה היא א"ע בעצמה: אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]: שני מצורעים ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא: שנתערבו קרבנותיהם ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו: ומת אחד מהם דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו: זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה: לאחר ויביא קרבן עני דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:
מלכת שלמה
ר' יהורה אומר אף וכו'. בנדרים פ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ה) ובנזיר בפ"ד דף כ"ד ברייתא ומסיים בה וכן כל קרבן שהיא חייבת שכך כותבת לו בשובר שעל כתובתה בשעה שהיא מוחלת לו כל אחריות שיש לה מקודם ויש בכלל לשון זה אפילו קרבנות ואיתא נמי בתוס' דסוטה ס"פ היה נוטל ובמציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ד) ההיא ברייתא. ובת"כ סוף פרשה ד' דפ' מצורע היא שנוי' ורש"י ותוס' יש להם פי' אחר גם כן דלכך כותבת לו קאי אשעת נישואין שהוא מתחייב להביא בעד אשתו קרבן עשיר במה שהיתה חייבת קודם נישואין ומבוארת ברייתא זו יפה בנימוקי יוסף במציעא דף קכ"ו ע"א: [*) כוונתו דהא דאמר ר"י אף ע"י אשתו לא קאי אדלעיל ע"י בנו וכו'. דהתם מביא קרבן עני והכא קרבן עשיר. אלא ר"ל אף ע"י אשתו חייב להביא כמו על עצמו.] ואף דקתני כלומר אף עלי' כמו על עצמו כך נלע"ד וכך מצאתי ג"כ שפי' הרא"ש ז"ל.
וכן כל קרבן שהיא חייבת ודוקא קרבן דלידה וזיבה וסוטה אבל אם אכלה חלב וחללה שבת ומכל שכן אם נדרה שום נדר אינו חייב להביא עלי' דא"כ היא תדור בכל יום כדי להקניטו. וביד מפ' דאפילו שלא מדעתן יכול להביא אע"פ שהן גדולים דהא מתני' סתמא קתני משמע אפילו קטנים אם היו מחוסרי כפרה מביא עליהן אע"ג דמדעתן כמאן דליתא היא דאע"פ שכל מחוייבי קרבן אין מקריבין על ידן אלא מדעתן מחוסרי כפרה אין צריכין דעת בעלים ומימרא מבוארת היא דר' יוחנן שם בפ' אין בין המודר:
12.
A poor metzora who brought the sacrifice of a rich man has fulfilled his duty; But a rich metzora that brought the sacrifice of a poor man has not fulfilled his duty. A man may bring a poor man's sacrifice for his son, his daughter, his slave or his female, and thereby enable them to eat of the offerings. Rabbi Judah says: for his wife also he must bring the sacrifice of a rich man; and the same applies to any other sacrifice to which she is liable.משנה יג
שְׁנֵי מְצֹרָעִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶם, קָרַב קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַחַד מֵהֶם, וּמֵת אַחַד מֵהֶם, זוֹ שֶׁשָּׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לָהֶם, יִכְתֹּב נְכָסָיו לְאַחֵר וְיָבִיא קָרְבַּן עָנִי:
ברטנורה
זאת שאלו אנשי אלכסנדריא את ר׳ יהושע. מצורע שני שהוא בחיים מה תהא עליו, היאך יטהר לאכול בקדשים, שאילו היה מצורע האחר חי, אע״פ שנתערבו קרבנותיהן זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. או אם מת האחד והיו שני הקרבנות לפנינו, היו הקרבנות מתים וזה מקריב קרבן אחר. אבל השתא אינו יכול להקריב את זה, דשמא של מת הוא והויא חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא. וקרבן אחר נמי אינו יכול להביא, דשמא אותו שקרב היה שלו ונפטר, ונמצא מביא חולין לעזרה. ואינו יכול להתנות בנדבה, שאין חטאת באה נדבה:יכתוב נכסיו לאחר. והוי עני וראוי להביא קרבן דלות, וחטאת העוף באה על הספק ואין בה משום חולין בעזרה. ואם אינו מפקיר נכסיו והביא חטאת העוף, לא טהר, דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. ומן האשם שמביא ליכא לאקשויי היכי מצי מייתי אשם בספק דלמא חולין לעזרה מייתי, דכיון דאשם שוין מתנותיו לשלמים, יכול להביא אשם ולהתנות, אם אני חייב אשם יהא זה לאשם, ואם לאו, שקרב אשם שלי, יהא זה לשלמים, מה שאינו יכול לעשות כן בחטאת, שאין מתנות דמים של חטאת שוות לשלמים, דמתן דמים של חטאת [ארבע מתנות] למעלה מחוט הסקרא, ושלמים [שתי מתנות] למטה מחוט הסקרא:
תוסופות יום טוב
קרב קרבנו של אחד מהם. ר"ל מאחד מב' חטאות שנתערבו. הרמב"ם: זו ששאלו כו'. פי' הר"ב דשמא של מת הוא והויא חטאת שמתו בעליה כו' ומן האשם שמביא ליכא לאקשויי כו' דכיון דאשם שוין מתנותיו לשלמים יכול להביא אשם כו'. תמיהני דפלוגתא היא במשנה ג' פ"ח דזבחים. דר' שמעון ורבנן באשם שנתערב בשלמים. וחכ"א אין מביאים קדשים לבית הפסול. שממעט באכילתן. אי הוו שלמים. וכן הלכה. ובסוף נדה דף ע' איתא נמי בברייתא בספק מצורע. דר' שמעון אומר מביא אשם ומתנה. ולא הודו לו חכמים. ותו אמרי' התם בהדיא דהאי תקנתא דר' יהושע ליתא אלא לר"ש דסבר מביא אשמו ומתנה. ולא חש למביאים קדשים לבית הפסול. ושמואל מוקים לה בקרב אשמו. וכר"ש בהא דחטאת קבעה ולא האשם. כדתני' לעיל מי"א. נמלינו למדין מעכשיו דלדידן דקי"ל כר' יהודה דאשם קבעה. א"א לאוקמא בשקרב אשמו. דא"כ אין לו תקנה להביא קרבן עני כלל. ואי בשלא קרב אשמו אנן דקי"ל כחכמים שאין מביאים קדשים לבית הפסול. תקנתא דר' יהושע נמי ליתא. ותימה על הר"ב והרמב"ם שלא פירשו *[דמשנתנו אינה הלכה. ושוב מצאתי דהרמב"ם פסקה] למשנתנו בסוף הלכות מחוסרי כפרה. והשמיט תקנתא דאשם. וכן בפירושו ג"כ לא כתבו וכדין השמיטו. דאין מביאים קדשים לבית הפסול. אבל אכתי תקשה ליה דא"כ כשקרב אשמו מיירי. ואיהו פסק כר' יהודה דאשם קבעה. וזה הקשה ג"כ הכ"מ והניח בצ"ע: ויביא קרבן עני. כתב הר"ב וחטאת העוף באה על הספק כו' עיין בפירושו במ"ד פרק קמא דכריתו'. ובסוף תמורה: סליקא לה מסכת נגעים
יכין
מלכת שלמה
יכין
היה מביא פיילי הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא: של חרש חדשה הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']: ונותן לתוכה רביעית מים חיים ר"ל ממעין שאינו פוסק: ומביא שתי צפרים דרור דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]: שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]: על כלי חרש ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]: חפר וקוברה בפניו צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה: נטל עץ ארז היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]: ואזוב והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']: ושני תולעת הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן: וכרכן בשירי הלשון שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד: והקיף ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה: להם ראשי אגפים וראש הזנב נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים: של שניה טבל העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל: והזה שבע פעמים לאחר ידו ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף: ויש אומרים על מצחו נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע: וכך היה מזין על השקוף שבבית דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]: בא לו הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר: אינו הופך פניו לא לים אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם: ולא לעיר דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר: ולא למדבר אם מדבר סמוך לעיר: ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה: בא ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר: העביר תער על כל בשרו כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה: וכבס בגדיו נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]: טהור מלטמא בביאה אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל: והרי הוא מטמא כשרץ דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא: ואסור דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]: כבס בגדיו וטבל טהור מלטמא כשרץ והרי הוא טבול יום לפסול תרומה וקדשים במגעו: אוכל במעשר מעשר שני: הביא כפרתו אוכל בקדשים הם הקרבנות שמביא ביום הח' [כמשנה ז']: נמצאו ג' טהרות במצורע דכשטבל ועלה אוכל במעשר. הרי טהרה א. העריב שמשו. אוכל בתרומה. הרי טהרה ב. הביא כפרתו אוכל בקדשים הרי טהרה ג. והא דלא חשיב דאחר טבילה ראשונה אמ"ט בביאה. ואינו עושה משכב ומושב. ונהוי ד' טהרות במצורע. היינו משום דגם אחר טבילה ראשונה עדיין טמא כשרץ. ולא שייך למקרי לטבילה ההיא בשם טהרה: וג' טהרות ביולדת וה"ה בזב וזבה. דבכולן יש ג' חלוקי כפרה הנ"ל. רק נקט יולדת משום דבה מפורש כמו במצורע. וכפר עליו הכהן וטהרה. דהיינו לאכילת קדשים. ומינה ילפינן זב וזבה. ורב"א פי' דג' טהרות של מצורע. היינו (א) דאחר טבילה ראשונה טהור מלטמא בביאה [ומלעשות משכב ומושב]. (ב) דאחר טבילה שנייה והערב שמש מותר בתרומה. (ג) שאחר שהביא כפרתו מותר בקדשים. וג' טהרות של יולדת היינו (א) אחר טבילת ז' לזכר וי"ד לנקבה טהורה לבעלה. (ב) ואחר טבילה ב' של מ' לזכר ופ' לנקבה. אחר הערב שמש של זו או זו טהורה לתרומה. (ג) ואחר הבאת קרבנותיו ביום מ"א לזכר ופ"א לנקבה מותרת בקדשים [ולדברי רבינו ז"ל שנזיר לא נקט זב וזבה מדלא שייך גבייהו רק ב' טהרות. דבזב הרי לא שייך גבי' רק טהרה לתרומה וקדשים. ובזבה נמי או טבלה ביום ז' מז' נקיים שלה כי כך דינה [כפסחים ד"צ ע"ב]. הרי עכ"פ אסורה לבעלה עד הערב [כספ"י דנדה]. וא"כ טהרתה לבעלה ולתרומה בהדדי קאתו. ואע"ג שאם טבלה בליל ח' או ביום ח' מז"נ. מותרת לבעלה מיד אחר טבילה. ואפ"ה אסורה בתרומה עד אחר הע"ש. ובקדשים אסורה עד אחר הבאת קרבנותי' ביום ט' [עיין בפרקין מ"ז ורתוי"ט נזיר פ"ו מ"ו ד"ה ואינו]. נמצא שיש לה ג' טהרות. אפ"ה כיון דדינה לטבול בז' לא ניח"ל לתנא למנקט לה. דהרי כשטבלה כדינה יש לה רק ב' טהרות. וא"ת א"כ למה לא חשב נמי דזה וזה אחר טבילה ב' מיד הותר במעשר. ונהוי כל א' ד' טהרות. י"ל דס"ל לרבינו דג' טהרות דנקט תנא היינו ג' פעולות שיעשה אדם לטהרתו. משא"כ הע"ש שמשא ממילא ערבא. ותו דטבילה והע"ש בהדי הדדי שייכא. ולהכי לא שייכי למקרי לחצי טהרה בשם טהרה שלמה]: והלוים כשנתחנכו במדבר לעבודתן: מיהו משונה נזיר מב' חבריו. שמגלח רק שער ראשו. ומשונה מצורע מב' חבריו שב' גלוחי' צריך שיהי' דוקא ע"י כהן וכלעיל. וגם גלוחו מעכב [כראב"ד פי"א מטו"צ ה"ד]. משא"כ נזיר א"צ כהן לגלחו. וגלוחו אינו מעכב [כיומא ס"א ב']: שתי צפרים מצותן שיהו שוות במראה ובקומה ובדמים שיהא סך דמי זה כזה. ואפשר נמי שיהיו שוין במין המעות שיתן בעד זה וזה. אם בזהב או כסף או נחושת. דבכל הג' ילפינן במה מצינו ב' צפרים מב' שעירי יו"כ דכתיב בהו ג"פ שני שיהיו שוין בג' אלו [ולא זכיתי לידע למה לא נילף נמי ביולדת ובמצורע ובזב וזבה. וכמו כן בכל קרבן עולה ויורד. דבכולהו נמי כתיב ב' תורים וב' בנ"י. ונימא שיהיו שוין בג' אלו. ועיין יומא [ס"ב ב'] וצ"ע]. ופשוט שאם לא לקחן. אלא נולדו אצלו יהי' עכ"פ דמי של זה כשל זה: ולקיחתן כאחת כך אמרינן נמי בב' שעירי יוה"כ [יומא ס"ב ב']. וילפינן כך משום דהתם כתיב יקח שני והכא כתיב ולקח שני. מהא ילפינן דבתרווייהו צריך שיהי' גם זמן לקיחתו שוה [הרא"ש]. ונל"פ דבנולדו אצלו א"צ שיהיו נולדים כאחת. אלא סגי בשמיחדם להיות צפרי טהרתו בשעה אחת: אף על פי שאינם שוות במראה קומה ודמים: לקח אחד היום ואחד למחר לאו דוקא. אלא ר"ל אפילו לזמן מרובה ביניהן. דיש מחר שהוא לאחר זמן. וכמו וכי ישאלך בנך מחר [כרש"י שמות י"ג פי"ד]: יקח זוג לשניה ואע"ג דא"כ לא יהי' זמן לקיחתו כאחד עכ"פ כיון דבדיעבד אפילו שלא כאחת כשרים. וכיון דקנה כבר זו הי"ל כדיעבד. מיהו כ"ש ינשנמצאת אחת מהן שאינה דרור. וקודם ששחטה שרשאי לקנות זוג לשניי'. רק רבותא קמ"ל דאע"ג דקיי"ל דשחיטה קובעת [כקידושין נ"ז א'] וזו כבר נשחטה. עכ"פ כיון שנמצאת שאינה דרור. לא קבעתה שחיטה: הראשונה ר"ל אותה ששחטה: מותרת באכילה וה"ה דגם המשולחת מותרת דהרי לא הוקבעה בשחיטת חברתה שאינה ראוויה לטהרתו. רק אורחא דמלתא נקט שרגיל לזווגו לאחר. וקמ"ל נמי דמותר לזווגו לאחר. אף שלא יהי' לקיחתו כאחת: שחטה ונמצאת טרפה לא זו אף זו קתני. דלא זו שמצאה שלא דרור דלא הוקבעה כלל בשחיטה. אלא אפילו שחטה ונמצאת טרפה. שהוא מין הראוי. ואפילו מצאה טרפה במעיה. שלא ידעו קודם שחיטה שהיא טרפה. אפ"ה לא נקבעה חברתה. וכ"ש בטרפות שהי' אפשר לידע קודם שחיטה. וה"ה בנתנבלה בשחיטה. דכיון דלא נשחטה כראוי. לא הוקבע שנייה. רק נקט טרפה לרבותא. דאע"ג דשחיטתה מהני לטהרה מטומאת נבלה [כחולין דע"ב ב']. אפ"ה כיון דנמצאת טרפה הרי מעיקרא לא הוה חזיא. ולא הוקבעה שניי' בשחיטת זו: נשפך הדם קודם שהוזה ממנו ז' הזאות [כלעיל מ"א]: תמות ברעב. דמדנשחטה כראוי מיד הוקבעה חברתה לזווגה לזו ולא לאחרת. דכ"ש דשחוטה אסור בהנאה מה"ט: ישפך הדם אבל במתה משולחת אחר הזאות הדם. שלוח אינו מעכב [כיומא ד"מ א' וראב"ד פי"א מצרעת ה"ד. ורלח"מ שם]: אחד לשנים לכאורה מיותר. דמדקאמר דצריך כרביע כרע מטה. ל"ל תו לפרש האיך יחלקו לד' חלקים. ונ"ל דהא קמ"ל דמדסד"א דרביע כרע המטה. היינו שיחלק עובי הכרע לד' חלקים באורך או ברוחב שבעובי'. אלא דבכה"ג לא יהי' יכול לצמצם חלק הרביעי יפה. להכי קאמר א' לב' וכו' דע"י שיחלקום באופן זה מצי שפיר לצמצם יפה. דכל השיעורין הלממ"ס. והי' מדת כרע ידוע להם: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי ביינאמען. ונ"ל דאעפ"כ נקט כל הנך כנויים לדוגמא לאשמעינן דבין שהי' השם לווי ע"ש מדינה. כגון יוני. ובין שהי' על שם צבעו כגון כוחלי. דהיינו שמראהו הוא כמראה כחל. והוא מראה בלויא בל"א. ובין שהוא על שם עיר שמצוי שם. כמו רומי. ובין שהוא על שם הארץ שגדל שם. והיינו מדברי. הכל נקרא שם לווי. ואסור. [ועיין מ"ש בס"ד פי"א דפרה מ"ז]. א"נ נ"ל ממה דקיי"ל דטהרת מצורע נוהג אפילו בחו"ל ואפילו שלא בפה"ב [כרמב"ם פי"א מטו"צ ה"ו]. א"כ אי משום דתני דכל אזוב שיש לו שם לווי פסול. סד"א דרק בשמא קפיד קרא. לפיכך כשהוא בארץ יון או ברומי. דשם נקרא אזוב שלהן אזוב סתם. ולפיכך כשמתטהר המצורע ביון או ברומי. מותר להתטהר באזוב שלהן שנקרא במקומן בלי שם לווו. קמ"ל דאפ"ה הנך לעולם ובכ"מ פסולים. והא דלא תנא נמי מדות האזוב שיהיה ארכו טפח [כנדה כ"ו א']. וגם לא הזכיר שיהי' הלשון משקלו שקל [כיומא מ"ב א']. נ"ל דה"ט משום דכל המדות שמנה תנא במשנתנו היינו שלא יהי' פחות או יותר מזה. מדכך קבלנו מסיני. אבל אזוב ולשון וודאי רשאי להוסיף. ורק שלא יהיה האזוב פחות מטפח. והלשון לא יהיה פחות ממשקל שקל [ועיין יומא מ"ב ב']: ביום השמיני תנא מיירי כשגלח וטבל ביום הז'. אבל כשיגלח וטבל ביום ח' או אחר כמה ימים מגלוח הראשון. טובל ומביא קרבנותיו למחרתו [רמב"ם פ"ד ממחוכ"פ ה"ב]: מביא ג' בהמות דהיינו ב' כבשים זכרים א' לעולה וא' לאשם וכבשה א' נקבה לחטאת. והם כפרתו שנזכר במשנה ג': חטאת אע"ג דסדר הקרבתו תחלה אשם [וכמשנה ז']. ואח"כ חטאת ועולה. אפ"ה לא רצה להפסיק בין זכרון החטאת בין האשם לעולה. משום דחטאת נקבה. אבל האשם והעולה שניהן זכרים. ולא עוד אלא שב' אלו צריך שיהיו שניהן שוין [כיומא ס"ב ב'. ותמוה שהרמב"ם לא הזכיר דין זה בחיבורו. וכ"כ לא הזכיר [בפ"ד מתמידין] שב' מוספי שבת צריך שיהיו שוין]. ואעפ"כ לא הזכיר תנא חטאת לבסוף. משום דחטאת קודמת לעולה בכ"מ [כנזיר פ"ו מ"ז]. ולא עוד אלא שהחטאת והאשם מעכבין הכפרה. אבל לא העולה [כרמב"ם פ"א ממחוסכ"פ] להכי אסמכינהו יחדו לחטאת ואשם: ועולת העוף משא"כ לאשם גם הוא צריך כבש: בא לו המצורע המתטהר. אחר שחזר וטבל היום [כלקמן מ"ח]: אצל האשם שהאשם מקריב הכהן תחלה. והיינו שהכהן עומד בפנים אצל האשם שעומד בתוך חלול העזרה סמוך לשער נקנור. הוא עזרת ישראל. ובא המצורע לתוך חלול השער הזה שלא נתקדש [אף שכל חללי השערים נתקדשו. כפסחים פ"ה ב'] ומסמיך א"ע שם לאשמו שעומד בפנים: וסמך שתי ידיו עליו ושחטו אמנם קודם לזה מכניס המצורע ב' ידיו לתוך חלול העזרה תחת האשם. והכהן משים ידיו תחת ידי המצורע. וכך מניפין שניהן את האשם חי עם לוג השמן שמביא עמו. ובאותה תנופה מוליך ומביא ומעלה ומוריד. ואח"כ סומך המצורע ב' ידיו שהכניס. על ראש האשם שעומד בפנים ומתוודה עליו החטאים שעליהן נגעים באין. ואח"כ מכניס הכהן האשם לצפון המזבח ושוחטו שם [כך פירשתי ע"ד התוספתא פ"ה מנגעים. וכך הוא דעת הראב"ד פ"ד ממחוסכ"פ וברכ"מ שם מועתקת התוספתא בשיבוש. ולפ"ז צ"ל דבמשנתנו לא נחית תנא לפרש דין התנופה שמפורש בקרא. אבל נקט סמיכה שאינו מפורש בענין. אולם להרמב"ם לא היה תנופה זו שקודם שחיטה רק ע"י כהן לבד]: וקבלו ב' כהנים שכהן אחד מקבל דם בתוך כף ימין. ומערה מתוכה לתוך כף שמאל. דבין קבלה ובין נתינת הדם בבהונות צריך שיהיו בימין. ואם עשה בשמאל פסול. והא דצריך שיקבל הדם תוך הכף ממש. ילפינן כך בהיקש. מדכתיב ולקח ונתן. דמה נתינה ביד ממש אף לקיחה כן: וזה שקבל ביד בא לו אחר שזרק חבירו הדם בקיר המזבח [רמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ] בא לו הכהן ממקום המזבח לשער נקנור ששם עומד עדיין המצורע: והמצורע טבל בלשכת המצורעים שהיתה בעזרת נשים בקרן צפונית מערבית: בא ועמד בשער ניקנור ר"ל אחר שטבל בהלשכה היה בא ועמד בשער ניקנור והוא השער שנכנסין בו מעזרת נשים לעזרת ישראל. אולם לא שטובל השתא. דהרי כבר היה צריך לטבול קודם תנופה וסמיכה שהכניס ידיו לפנים. אלא נ"ל דאפ"ה נטר תנא מלפרש טבילתו עד הכא. כדי להסמיך כל פלוגתות דר"י ורבנן. דכמו דפליגי בטבילה כמו כן פליגי במתן בהונות [במ"ו]: רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה מדכבר טבל מאתמול ולרבנן אמרינן מדהיה מורגל בטומאה בימי חלוטו. ולא היה משתמר בטהרה. חיישינן שמא גם השתא שכח ונגע בשרץ וכדומה ולא הוה אדעתי'. מיהו אע"ג דא"כ הו"ל טבו"י והאיך יכנוס לעזרת נשים שטבו"י אסור שם [כפ"ק דכלים מ"ח]. י"ל דכיון דטומאה זו רק מדרבנן היא. אף שהוא מחשש טומאה דאוריי' א"צ הע"ש [ועיין רמב"ם רפ"ט מאהט"ו]: הכניס ראשו מתוך חלול שער נקנור שעומד שם המצורע. משם מכניס המצורע רק ראשו לתוך עזרת ישראל. דמדלא הקריבו עדיין אשמו וגם חטאתו. מחוסכ"פ הוא עדיין. ואסור לכנוס לעזרת ישראל. וגם הדם א"א הי' להוציא אליו לתוך חלול השער. דהרי יפסל ביוצא. להכי יעמוד המתטהר במקומו. ויכנים ג' אברים אלו לפנים להמתנות. ואע"ג דהא דקיי"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה. היינו שהמכניס מקצתו לא יתחייב כרת בשהכניס מקצתו בטומאה. אבל לענין מלקות שמה ביאה [כזבחים ל"ג ב']. י"ל הכא דלא אפשר באופן אחר. אתי עשה ודחי הל"ת [כך נ"ל להראב"ד פ"ג מביאת מקדש. אמנם להרמב"ם שם. ביאה במקצת רק מד"ס שמה ביאה, ולוקין דקאמר הש"ס. היינו רק מכות מרדות]: ונתן הכהן נותן מהדם שבתוך כף ידו: על תנוך הוא הגדר האמצעי שבאוזן: ידו על הכניס דרישא קאי. ור"ל ואח"כ מכניס המתטהר ידו: אין לו בהן יד הוא האצבע העב ביותר דוימען בל"א: אין לו שחסר לו זה או זה: טהרה עולמית לר"ש והר"ב דוקא בנקטעו אחר שנזקק לטהרה. בעינן קרא כדכתיב. דילפינן מעדים. דבנקטע יד העדים קודם שנזקקו הן בעצמן להרוג המתחייב מיתה. דהיונו קודם שהעידו בב"ד לא אמרינן גבי' בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ"ה ב'] וגם רבותינו בעתוס' שם הכי ס"ל. רק כתבו דזקוק העדים הוא קודם לכן. דהיינו משראו העדות אף שלא העידו עדיין. וזקוק המצורע הוא משנזקק לטומאה. וכל שנקטע מקודם לא בעינן קרא כדכתיב. ולרמב"ם [פ"ד ממחוסכ"פ] במצורע אפילו נקטע מעיקרא אמרינן בעינן קרא כדכתיב ואין לו טהרה עולמית: רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב. רק מה דאפשר לקיים דהיינו המתנות יקיים. ומקום הימין עדיף מבהן שמאל: אם נתן על של שמאל יצא ס"ל נמי כר"א דלא בעינן קרא כדכתיב. רק ס"ל דכיון דיש לו עכ"פ בהן. אע"פ שהוא בשמאל. אפ"ה הוא עדיף טפי ממקום בהן ימין. מדאין שם בהן כלל והתורה בהן קאמרה: נטל הכהן נטל ביד ימינו: מלוג השמן ר"ל מן השמן שבלוג שהניפו עם האשם. ולא יצק כולו לתוך היד. רק כפי השיעור הצריך להזאות ומתנות. והשאר מניחו בכלי שהוא בתוכו. ומתחלק לכהנים [כספ"י דזבחים]: ויצק לתוך כפו של חברו לתוך כף שמאל של כהן חבירו: טבל הכהן שיצק טובל אצבע ימינו הסמוך לאגודל. תוך השמן שבכף חבירו. והופך פניו לק"ק: שם הוא נותן את השמן דהיינו על תנוך ועל בהן יד ועל בהן רגל. ואפילו נתקנח הדם ביני ביני אינו מעכב מדלא כתיב על דם. רק על מקום דם האשם: אם נתן על ראשו: לא כפר מדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר. משמע שהנתינה מעכב כפרתו [רש"י זבחים ד"ו]: ומעלין עליו כאילו לא כפר ר"ל דלא עשה מצוה מן המובחר: חסר הלוג עד שלא יצק לתוך כף הכהן: ימלאנו ולא אמרינן דכלי הלוג כששפכו לתוכו קבע לו שיפסול הנשאר כשחסר אח"כ. ואע"ג שהשמן שימלא בו החסרון לא הונף עם האשם. אפ"ה הרי קיי"ל דאם הניף השמן בפ"ע יצא [כרמב"ם פ"ד ממחוסכ"פ]. לפ"ז אחר שחזר ומילא הלוג צריך להניפו: משיצק דהיונו אחר שהתחיל ויצק תוך כף הכהן עד אחר שנתן ג' מתנות הבהונות. ומשמע אפילו לא חסר השמן שיצק לתוך הכף. רק מהשמן שנשאר בהכלי אחר שיצק: יביא אחר דיציקה קבעה לי' שכשיחסר אח"כ נפסל הנשאר. מיהו ההזאות ומתן הבהונות כל חד מצוה בפ"ע הוא. שכשנחסר אחר שיצק קודם שגמר ההזאות. מביא לוג אחר ומתחיל מתחלת ההזאות. אבל אם נחסר אח"כ. או קודם גמר מתן הבהונות. מביא לוג אחר ומתחיל רק מתחלת מתן הבהונות: עד שלא נתן ר"ל עד שלא התחיל ליתן המתנות: משנתן ר"ל משהתחיל ליתן מתן הבהונות וקודם גמרן [ודלא כהר"ב]: יביא אחר בתחלה אבל א"צ שוב להתחיל מתחלת המתנות. רק ממקום שפסק שם הוא מתחיל: עני דעני שאין לו בכדי לקנות ג' בהמות כנ"ל. מביא רק כבש א' אשם ולוג שמן. וב' תורים או ב' בני יונה א' לחטאת וא' לעולה. וזה הי' עני. והביא קצת מקרבן עני. דהיינו מהעופות. ונתעשר: או עשיר ר"ל או עשיר שהביא קצת מקרבנות עשיר. דהיינו חטאת או עולה מבהמות. ונתעני: הכל הולך אחר חטאת שלכתחלה צריך להביאו קודם להעולה. וכמין החטאת צריך שיהיה ג"כ בעולה. וכשילהי קינין. וא"כ אם הי' אז עני. והביא אז חטאת העוף אחר שהקריב אשמו. ואח"כ נתעשר. מביא עולת העוף שחייב. כאלו עדיין הוא עני. ואם בשעת הבאת החטאת היה עשיר [והיינו שהי' לו כל כך מעות עכ"פ כדי לקנות ג' בהמות]. והביא האשם והחטאת בהמה. אע"ג שאח"כ נתעני. אין לו טהרה עד שיהי' לו מעות כל כך כדי שיוכל להביא עולת בהמה: אחר האשם דבאשם עני ועשיר שוין. וגם הקרבת האשם הוא שמכשירו לאכול קדשים [כערכין י"ז ב']. ואף דגם החטאת מעכבו מלאכול בקדשים [כערכין כ"א א']. עכ"פ מהאשם ניתן ההזאות והמתנות. ועוד שממנו מתחיל ההכשר. והכי קיימא לן: מצורע עני שהביא קרבן עשיר כגון שנתנו לו במתנה. או שהלוו לו: יצא ואפילו לכתחלה שרי. רק איידי סיפא נקט נמי ברישא יצא: מביא אדם ר"ל אדם עשיר רשאי להביא: על ידי בנו אם היו מחוסכ"פ שצריכין קרבן לטהרתן. מביא עליהן קרבן עני. אע"פ שהוא עצמו עשיר. עכ"פ חשבינן לבני ביתו כעניים. מדאין להם רק מה שיתן להם הוא: אף על ידי האי אף לאו אבנו ובתו וכו' דלעיל מינה קאי דהרי בהנך רשאי להביא קרבן עני. אלא ארישא קמהדר דקתני דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר ר' יהודה דאף באשתו חייב להביא קרבן עשיר. מדכגופו דמי. ואם הביא בעדה קרבן עני לא יצא: וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון זבה או יולדת. מביא עבורה קרבן עשיר. וה"ה שחייב להביא עבורה כל קרבן שהוא להכשירה ולהתירה בשום דבר. כגון קרבן נזירות [ומה שהזכיר הר"ש שגם קרבן סוטה חייב להביא. לא זכיתי להבין דזה אינו חיובא דידי' מדהוא בעלה. וכקרבנות נזיר. אלא התורה חייבתו בפירוש להביאן. ואם תרצה היא להביאן משלה לא יצא אם לא תזכה לו. משא"כ בקרבנות נזיר שלה. אם יש לה. תוכל להביאן משלה. כי חיובא דידי' הוא. וצ"ע]. אבל קרבנות שחייבת לכפרה בלבד. כגון שאכלה חלב או דם וכדומה להר"ש הכא. פטור הבעל מלהביאן. אבל להרמב"ם [פ"י משגגות] חייב הבעל להביאן. וממשנה שלנו יש קצת ראיה להרמב"ם מדקתני וכן כל קרבן. ואע"ג דמה שנתחייבה א"ע בנדר ונדבה לכ"ע הבעל פטור. אין על זה קושיא במה דאמרינן דקרבנות שנדרה היא פטורה. י"ל הרי ממקומו הוא מוכרע. דהרי מתני' בקרבנות שחייבת קאמר ור"ל אבל לא בקרבנות שהתחייבה היא א"ע בעצמה: אמר המחבר בזיעת אפי אכלתי לחם פי"ד משנה י"ג. כי משנה חמורה היא. ורבותינו מיניקנו בכל מקום ובכל עת. ופה השמיטו דדם מפי עולליהם. ואני העלוב מוטל על חצנם. יאמר נא ישראל אם אלה הענקים אומנינו אשר תמיד בחיקם ינשאנו ממעל לכל דרך לא סלולה. פה נטשונו כעטלף ערום מושלך על שפיים בכרם ד' צבאות. איה אמצא מנוח להציג כף רגלי החלש לפרש המשנה הקדושה. ומאין יבא עזרי. אם לא מד' עושה שמים וארץ מאין. דהנה ראו נא דבמשנתנו הנ"ל אמרינן שנים שנתערבו קרבנותיהם. וקרב קרבנו של א' מהן. ואנחנו נשמע קול ענות חלושה בשאלה. איזה מקרבנותיהן נתערבו. ואיזה קרבן של א' מהן שהוקרב. והנה אין גם אחד מרבותינו שענונו על ב' שאלות אלה. זולתי בעל הפיל. ה"נ רתוי"ט שנשמטה מלה משפתותיו שושנים נוטפות מור. הוא אמר ויהי. וז"ל שקרב קרבנו של א' מהן דהיינו החטאת. עכ"ל. וזה פשוט דבחטאת וודאי איירי. דיגיד עליו ריעו. דהיינו דמתשובת ר' יהושע וודאי מוכח. דהאלכסנדריי' עבור החטאת שאלו. שכבר הוקרב בעוד חבירו חי. ואין ידוע אם שלו או של חבירו הי'. אולם מדנשמע מדברי רבינו. שלא יוכלל במלת קרבנו רק חטאת. כפי הנראה דייק כן רבינו. משום דמלת קרבנו דקאמר תנא. רק חדא משמע. אולם אם לכך מתכווין רבינו אין הוכחתו מוכרחת. דהרי כבר מצינו בקרבן הנשיאים בפ' נשא. דכתיב גבי כל א' הקריב את קרבנו. וסופר ומונה אח"כ כ"א קרבנות שהקריב כל א' מהן. אלמא דמלת קרבנו גם מובא משמע. ובל"ז יש לדקדק דאי מיירי שהקריב רק החטאת מי סני לי' להתנא למנקט מלת חטאת. ולמה לא נקט בפירוש והקריב חטאת של אחד מהן. ויהיה איך שיהי'. אכתי לא פי' לנו רבינו. מה נכלל במלת שנתערבו קרבנותיהן. אי נימא דמוקי לה כדמוקי למלת קרבנו דהיינו שנתערבו רק ב' החטאות. אבל האשם והעולה לא נתערבו להן. א"כ קשה מה מקשה הש"ס על זה [נדה ד"ע א'] והאיכא אשם. ומה קושיא. וכי מי מעכבו מלהקריבו. והרי האשם לא נתערב ויכול שפיר להקריבו. ותו מה משני שמואל שקרב אשמו. וכי מי מכריחנו לאוקמא שכבר קרב אשמו. הרי לא נתערבו האשמות. ויכול השתא להקריב אשמו. ואדרבה טפי הול"ל שלא קרב אשמו. ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ובזה יסתור קושית רב ששת. דהרי באופן כזה קבעו האשם בעניות. ואי נימא לאידך גיסא דמדלא פי' רתוי"ט במלת שנתערבו קרבנותיהן. דהיינו שנתערבו חטאתיהן וילמד תחתון מעליון. דהיינו קרבנו דנקט תנא בתר הכי ממלת קרבנותיהן. דשניהן רק מחטאות מיירי. אלא ש"מ דס"ל לרתוי"ט. דנתערבו קרבנותיהן דמשנתנו. היינו שנתערבו כל הג' קרבנות שחייב כל א' בקרבנות של חבירו. עכ"פ קשה כיון דכל ספיקת אנשי אלכסנדריי' רק עבור החטאות הי'. וכדמוכח מתשובת ר' יהושע להם. למה הי להם לתאר השאלה שנתערבו להם גם שאר הקרבנות. טפי הו"ל למנקט שנתערבו חטאתיהן. ותו קשה א"כ ממ"נ היכי איירי. אי שהי' האשם והעולה מפורשים דהיינו שפירש כל א' מהן איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. ונתערבו אח"כ ג' המפורשים של א' בג' המפורשים של חבירו. ונמצא שיש בכל א' מהבהמות המעורבים ב' ספיקות. אחד אם הוא אשם או עולה. והספק הב' אם הוא שלו או של חבירו. ואף דגם ב' החטאות שלהן נתערבו. אפ"ה משום שהחטאת נקבה היא ולא הי' יכול להתערב עם אינך שהם זכרים. לפיכך לא הי' בב' החטאות רק ספק א'. היינו שלא ידעו של מי הוא. והיו יכולין שפיר להקריב מב' החטאות חטאת א' שתהי' לשם מי שהיא שלו. ואח"כ מת א' מהן. ונמצא שלא ידע החי אם הקריבו חטאתו אי לא. עכ"פ אכתי קשה מה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ומה קו' הרי כיון שנתערבו האשמות והעולות המפורשות יחד. כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא מהדמים כל קרבן שנתערב. וכפי דמי היותר מובחר מאותן שהוממו [וכרמב"ם פ"ו מפסוהמ"ק הט"ו]. וא"כ ה"נ יכול לעשות כן ויקריב אשמו לשיוממו וגם אם לא ירצה להמתין כך יכול להקריב אשם אחד מיד דהרי כל התערובות נדחו לרעיא. רק לכשיוממו הנך יפול כל מעותיהן לנדבה [כרמב"ם שם הט"ו]. וא"כ מה זה קו' והאיכא אשם. ומה מתרץ שהקריב אשמו. והיכי אפשר כן והרי הכל מעורב. וגם טפי הו"ל לתרוצי שלא הקריב אשמו וכלעיל. ואפילו נימא דמשנתנו מיירי. לא בנתערבו האשמות המפורשות בהעולות המפורשות. רק שנתערבו ב' האשמות לבד וב' העולות לבד כל א' מין במינו. ונמצא שאין בכל א' מהם רק ספק א' אם שלו או של חבירו הי'. אכתי ק' היכי קאמר והא איכא אשם. ומאי קושיא. הרי בין האשמות המעורבות יש א' מהן שמת בעליו. והרי בחטאת כה"ג בכלל חטאות המתות הוא [כתמורה כ"א ב']. וחטאות כזו שנתערב עם קרבנות אחרות כולן ימותו [כזבחים ד"ע ב']. וכל שבחטאות מתה. באשם כה"ג רועה [כתמורה די"ח א']. וא"כ ב' אשמות אלו ירעו עד שיסתאבו וכו' הכל כלעיל. ומה מקשה הש"ס והאיכא אשם. ואיך מתרץ שכבר הקריבו אשמו. וגם מי ומה מכריחו לאוקמא כן. ולהעמיס עלינו קו' רב ששת. ולא נוקמא טפי שנתערבו כולן יחד. ולא הקריב אשמו עדיין עד אחר שיכתוב נכסיו לאחר. ואי נימא דהכא לא במפירשות מיירי אלא בסתומות. דהיינו שלא פירש כל א' מהן על ב' הזכרים שהביא איזה מהן יהי' אשם ואיזה עולה. רק איזה מהן שירצה יקרבנו אשם ואיזה שירצה יקריבנו עולה. ונתערבו ב' שלו בב' של חבירו. הרי גם בכה"ג לא נרפאה לנו קושייתינו דמה מקשה הש"ס והאיכא אשם. הרי מתערובות ד' בהמות אלו. אף שיכול להקריב מהתערובות עולה א'. דאף אם תהי' של המת. רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. עכ"פ ב' עולות אינו יכול להקריב מהתערובות. דאע"ג דכולן סתומות יש לחוש שמא שניהן של איש א' הן. וכשיקריב שניהן. יקריב אשם לעולה. וגם אשם אינו יכול להקריב כלל מהתערובות. דשמא זו שיקריב של המת הוא. אלא בכה"ג אין לו דרך אחר רק אחר שהקריב עולה א' מהתערובות יהיו ג' הנשארים רועים עד שיסתאבו וכו'. וכיון שכן יכול שפיר להקריב אשמו. ותו כיון שנתערבו כולן. היכי אפשר שכבר הקריב אשמו מהתערובות בוודאי. הרי אפילו יקריב ב' אשמות מהתערובות עדיין יש לחוש אולי שניהן של חבירו היו. וירא ישראל כי אין עוזר לו מרבותינו המפורשים בפירוש משנתנו הקדושה. ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ד'. והנה יד שלוחה ממרום. ותושע לו ימינו וזרוע קדשו. כימי חודש בחדשו. אשר תמיד לא נטשו. הללו אל בקדשו]: שני מצורעים ב' מצורעים עשירים שהביאו לטהרתן. כל א' קרבנותיו. דהיינו ב' כבשים זכרים א' לאשם וא' לעולה. וכבשה אחת נקבה לחטאת. ונתערבו קרבנותיהן בג' תערובות. דהיינו אם מפורשים היו. נתערב האשם עם האשם. וחטאת עם חטאת. ועולה עם עולה. ואם סתומים היו. נתערבו מב' הזכרים של כל א' זכר א' משל זה עם זכר א' של חבירו לבד. וכ"כ נקבה אחת של זה עם הנקבה של חבירו. באופן שאין להסתפק בכל א' התערובות שמא אשם או עולה הוא. אלא שמא של זה או של חבירו הוא: שנתערבו קרבנותיהם ר"ל שמג' מיני תערובות אלו. הקריב מכל תערובות ותערובות א' דהיינו אשם א' מב' האשמות. ועולה א' מהב' עולות. וחטאת א' מהב' חטאות המעורבות. כל קרבן לשם מי שהוא שלו. נמצא שהקריב קרבן שחייב א' מהן לטהרתו. רק שאינו יודע מי הוא האחד שהקריב קרבנו: ומת אחד מהם דאילו היו שניהם חיים. היה יכול להקריב גם הנשארים מהתערובות. כל א' לשם מי שהוא שלו מדנתערבו רק מין במינו. אבל מדמת א' מהן. תו אינו יכול להקריב מג' הנשארים רק העולה. דהרי אפילו היא של המת רשאי הוא להקריבו [כספ"ב דקינין]. אבל השתא אינו יכול להקריב החטאת דשמא של מת הוא. ולמיתה אזל [כתמורה כ"א ב']. וגם האשם אינו רשאי להקריב אולי של המת הוא. ולרעיא אזל. דכל שבחטאת מת באשם רועה עד שיומם. ויביא בדמיו עולה [תמורה די"ח א']. וחטאות ואשם אחרים אינו יכול להביא. דאולי כל ג' הקרבנות שהקריבו בתחלה בעוד חבירו חי. שלו הי'. וכבר נתטהר החי. ונמצא שכשיקריב השתא האשם והחטאת יביא חולין לעזרה. וא"כ איך יתטהר חי זה לכנוס למקדש ולאכול קדשים. והוא מסופק אם הקריבו קרבנותיו: זו ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע אמר להם יכתוב נכסיו לאוהבו או קרובו. שבטוח בו. דלאחר שיביא זה קרבנו. יחזור ויתן לו נכסיו במתנה: לאחר ויביא קרבן עני דהיינו חטאת העוף הבא על הספק. שאחר שהוזה דמה במזבח ישרפוה [כסוף תמורה]. ומדאין למזבח אלא דמה אין בה חשש חולין בעזרה מדאורייתא. ואע"ג דעכ"פ הוה כחולין בעזרה מדרבנן. ומה"ט אינה נאכלת. אפ"ה כדי לתקוני גברא שרינן להקריבו לכתחלה [ועמ"ש בס"ד פ"א דכריתות סימן ל"א]. ואחר שהקריבו לו חטאת זו. מותר לכנוס לעזרה ולאכול קדשים. ואע"ג דעדיין יש להסתפק שמא האשם שהקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. הי' האשם ההוא של חבירו ונמצא שזה החי לא הקריב אשמו עדיין. אין בכך כלום. דהאשם אינו מעכב הכפרה [כרמב"ם נזירות פ"י ה"ח]. וכן מוכח נמי מהרמב"ם [סוף מחוסכ"פ] שלא הביא דין האשם. והיינו מדאזל לשיטתי' [וכרלח"מ שם]. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דאשם אינו מעכב. דאל"כ קשה לרב ששת [נדה ד"ע א'] שהקשה לשמואל דמוקי למשנתנו בשכבר קרב אשמו. למאן תירץ שמואל הכי. אי לר' יהודה. הרי ס"ל לעיל בפרקין דאשם קובע. וכיון שכבר קרב אשמו בעשירות היכי יכול להביא חטאת בעניות. ואי כר"ש דס"ל לעול דרק חטאת קובע. א"כ אפילו לא קרב עדיין אשמו יקריבנו השתא. ואפ"ה אין בו חשש חולין בעזרה. דהרי ר"ש ס"ל דמצי מייתי אשם בתנאי. שאם כבר אשמו בעוד חבירו חי. יהי' זה שלמים. ואע"פ דממעט זמן אכילתו. דהרי שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א'. וזה שהוא ספק אשם אינו רשאי לאכלו רק ליום ולילה כאשם. הרי ר"ש ס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול. וקשה ואלא רב ששת היכי מוקי לה למתניתין. והרי בתרווייהו לא קיי"ל כר"ש. דבאמת רק אשם קובע [כרמב"ם סוף מחוסכ"פ]. וגם קיי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפסול [כרמב"ם פ"ב דחגיגה]. והרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [יבמות מ"ב ב']. אע"כ דס"ל דבאמת אנשי אלכסנדריי' בכל הג' היו מסופקים. מדנקטו שנתערבו כל ג' הקרבנות. ולא נקטו שנתערבו חטאתיהן [כדנקט הרמב"ם]. אבל מדלא השיב להן ר' יהושע רק תיקון החטאת. ש"מ דס"ל דבאמת אין האשם מעכב. וא"כ כיון דרב ששת בתראה ניהו. וגם פשטות המשנה לא הזכירה כלל מהאשם. ש"מ דהכי קיי"ל. אלא דשמואל לשיטתי' דס"ל אשם מעכב. הוכרח לתרץ שכבר קרב אשמו. ר"ל לפע"ד שכבר הקריבו ב' האשמות המעורבות. בין בעוד חבירו חי או אחר שמת. הרי בכה"ג בין כך וכך וודאי כבר הקריבו אשמו של חי. והא דלא הוה מצי לשנויי שלא הקריב אשמו ויקריבנו השתא אחר שיכתוב נכסיו לאחרים ויהי' כעני. זה א"א. מדכבר הקריבו א' מב' האשמות שנתערבו בעוד חבירו חי. וכשיחזור להביא אשם. יביא השתא חולין בעזרה. ולהביאו בתנאי א"א. מדס"ל אין מביאין קדשים לפסול. אמנם תמהני מאד האיך אפשר לומר כרבינו הרמב"ם דאשם אינו מעכב. ואמאי והרי בעינן קרא כדכתיב. וכמ"ש לעיל [מ"ט]. ותו וכי עדיף זה מאילו נקטעו לו בהונות דוודאי מעכב וכמשנה ט' לעיל דאמרינן דאין לו טהרה עולמית. ומ"ש זה מזה. ואין פנים כלל לומר דרק מתנות שבשמן מעכבין ולא אותו שבדם. דמ"ש. וצ"ל דדוקא כשיביא אשם ואז מתן בהונות מעכב. אבל כשא"א לו להביא אשמו אין מתן בהונות מעכב כפרתו. והרי אשכחן דכוותי' במתנות הראש [כמ"ש בבועז משנה י']. וכ"כ מצינו [פסחים נ"ט ב'] דהקטרת אימורין מעכבין הכהנים מלאכול חזה ושוק. ואעפ"כ כשאבד האימורין מותרין לאכלן. ה"נ. ולהר"ש והר"ב אשם נמי מעכב כפרה [כערכין כ"א א'] ואפ"ה יש לו תקנה להחי בשיביא כבש זכר לאשם בתנאי שאם כבר הקריבו אשמו בעוד חבירו חי יהי' זה לשלמים. משום דשניהן דהיינו אשם ושלמים מתן דמו שוה. בב' שהן ד'. ולמטה מחוט הסקרא. ואע"ג דעכ"פ אשם נאכל רק לזכרי כהונה. ורק ליום ולילה. אבל שלמים נאכלים גם לבעלים. ולב' ימים ולילה א'. וא"כ שמא זה הכבש שמביא שלמים הוא. ומדמסופק שמא אשם הוא. אסור לישראל לאכול ממנו. וגם הכהן אסור לאכלו יותר מיום ולילה. ונמצא שממעט באוכליו ובזמן אכילתו. שאינו רשאי [כזבחים ע"ה ב']. אפ"ה כיון שבדיעבד אם הקריבו כך. הקרבן כשר. לפיכך משום תקוני גברא. הו"ל כשעת הדחק דכדיעבד דמי [כרטו"ז י"ד צ"א סק"ב]. וכ"כ אמרינן אפילו בדאו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [ברכות ד"ט א']. וכ"ש הכא דאיכא נמי תקוני גברא דמה"ט שרינן נמי שיקריב חטאת עוף ולהביאו לבית הפסול לגמרי. כך נ"ל ליישב דעת הר"ש והר"ב. וא"ת ה"ת אשם שפיר יכול להביאו בתנאי וכדאמרן. אבל האיך יעשה עם לוג השמן שג"כ מתנותיו מעכבין. י"ל דכבר הקשה בש"ם בדוגמת זה [זבחים דע"ו ב'] בספק מצורע שהוא ספק נזיר טמא. ותירץ שם דגם הלוג שמן מייתי בתנאי. שאם שלמים הוא יהי' לוג זה נדבה. ומה שיש עוד לגמגם גם בזה מהקמיצה של השמן שצריך בנדבה. ומהזאות שצריך שיעשה מהלוג של מצורע. ע"ש שמתרץ הש"ס שם הכל על נכון. א"נ נ"ל דהכא בב' מצורעים א"צ לדחוקי בכל הנך תירוצים דמתרץ הש"ס התם. דהרי כבר אוקמינה לה שכבר הקריבו אשם וחטאת ועולה בתנאי בעוד חבירו חי. וא"כ ע"כ כשהקריבו האשם הראשון בתנאי שתהיה לשם מי שהוא. נתנו מדמו מתן בהונות. אבל הלוג שמן לא היו יכולין כל א' להביא אז עדיין. דשמא אין האשם שלו ומביא חולין לעזרה. אלא מדקיי"ל מביא אדם אשמו היום. ולוגו אפילו אחר י' ימים [כזבחים מ"ד ב']. להכי היו שניהן סומכין לכשיקריבו האשם האחר מהתערובות. יביאו אח"כ כל א' הלוג שמן. ונמצא שאם ביני וביני מת חבירו. יכול זה החי שפיר אחר שיקריב השתא אשמו. להביא גם לוגו בלי שום תנאי כלל. אמנם לרתוי"ט שהבאנו לעיל שפי' דהקריבו קרבנו של א' מהן. דהיינו שרק חטאת הקריבו מהתערובות בעוד חבירו חי. ע"כ צ"ל בלוג שיביא החי השתא. שיביאנו בתנאי ובכל הנהו שנויי דחיקא דמתרץ הש"ם בסוגיא דזבחים וכמש"ל. אמנם הגם כי עד הנה עזרנו ד' לסלק כל ערעור בין אי נימא כהרמב"ם דאשם אינו מעכב. ובין אי נימא כהר"ש והר"ב דאשם מעכב. ושיביאנו החי השתא בתנאי. אפ"ה לפי עני בדעת כמוני עדיין יש דוחק קצת בפירוש הר"ש. דהרי מדנקט תנא שנתערבו קרבנותיהן. וודאי משמע שנתערבו להב' מצורעים כל מין ומין מקרבנותיהן. ומדהעמידו האלכסנדריי' שאלתן באופן כזה. וודאי שהסתפקו גם בהספק אשם שחייב החי. והאיך לא השיב להן ר' יהושע מה יעשו לתקנת האשם. ובשלמא להרמב"ם דס"ל דלר' יהושע אין האשם מעכב. וא"צ החי להביאו. שפיר י"ל דלהכי שתק ר' יהושע מיני' מדבאמת א"צ לתיקון מדאינו מעכב. אלא אי נימא דגם אשם צריך תיקון. ושיביאנו בתנאי. מ"ט שתק ר' יהושע ולא הודיעם מה יעשו לתיקון חובו. וצ"ע. ולכאורה קשה בין להרמב"ם הנ"ל ובין להר"ש והר"ב. מה לנו לבקש כל כך הרבה תחבולות כדי לתקן את החי. הרי כבר דרך כבושה לפנינו לתקן את החי כמשחל בניתא מחלבא. דהו"ל להחי למתשל על הקרבנות שהביא מקודם בעוד חבירו חי ונמצא שיהי' זה החי השתא כשאר מצורע המתטהר שעומד על פרקו להביא קרבנותיו מחדש בלי שום פקפוק כלל. ובשלמא לתוס' [כריתות די"ג ב' ד"ה ארבע] דכל קרבן כשכבר נזרק דמו תו לא מצי למתשל עלוהי שפיר. אלא להר"ן [נדרים דע"ח א']. דס"ל דגם לאחר שנזרק דם הקדשים מצי למתשל עלה. והא דחייבה תורה כרת בשחוטי חוץ. היינו בלא רצו הבעלים למתשל עלה. א"כ אף דאילה"ק לרבינו הרי אי מתשל אחר זריקת הדם. הו"ל חולין בעזרה למפרע. די"ל דכיון דכי מתשיל כבר הוא לפנים. חולין ממילא הויין. ובכגון זה אין כאן משום חולין בעזרה. ובדוגמת זה תירץ הש"ס [מנחות דמ"ח א'] בפודה ב' חלות יתירות של כבשי עצרת. דמדהן כבר בפנים אין בהם משום חולין בעזרה. דחולין ממילא הויין. וגם אילה"ק להר"ן. אם כדבריו. ה' חטאות המתות היכי משכח"ל. נתשל עלוהי. די"ל נמי בהא כתי' להר"ן לשחוטי חוץ שאין הבעלים רוצין למתשל. או שמת המקדיש או שאינו כאן. אבל ק' לדבריו מהכא. שע"כ שהמקדיש חי. והוא כאן שהרי יכתוב נכסיו לאחר בהערמה. ויביא קרבן עני. והרי גם בהאשם יש כמה ערעורים. או שלא יביאנו כלל. או שיביא אותו ואת הלוג בתנאי ובדוחק. ולמה לן כל הנך לחפש בחורין וסדקין תקון להאי גברא. טפי הול"ל דנתשיל על הקרבנות שהביא כבר. ונמצא שיהי' יכול שפיר להביא קרבנותיו בלי שום ערעור ועיכוב כלל. ואע"ג דגם בתרומה אמרינן [נדרים נ"ט א'] דלאו מצוה לאתשולי עלה. וכ"ש בקדשים דחמירי ושכבר נזרק דמו. עכ"פ הול"ל דמשום תקוני גברא שיהי' מותר לכנוס למקדש ולאכול קדשים. הא עדיף טפי משנתיר לו הערמה ושיביא חטאת עוף שג"כ אסור לכתחלה להביא קדשים לפסול. ואת"ל דהא דלהר"ן שרי להתשיל אף לאחר זריקה היינו קודם שאכלו הכהנים הבשר. דאף שכבר זרקו הדם. לא הוה כזרק דם חולין במזבח. דרואין הדם כאילו הוא מים [כזבחים ע"ט ב']. אבל כשכבר אכלו הכהנים הבשר. אינו רשאי להתשיל ולהביא הכהנים לידי עבירה אכילת חולין שנשחטו בעזרה דאסור [כתוס' מנחות ד"פ ב' ד"ה וכי]. ליתא. דבפירוש אמרינן [זבחים פ"י מ"ז] דמותר להכניס ולאכול חולין בעזרה. ואע"ג דמרש"י [תמורה כ"ג א' ד"ה יאכלו]. משמע דאפילו להכניס ולאכול בעזרה כדי לאכול מיד אח"כ קדשים על השבע אסור. וא"כ על כרחך הא דשרינן בזבחים הנ"ל. היינו רק בשיאכלו טפלים כתבלין. אבל שיאכלן בעין בעזרה אסור. והרי רמל"מ [בפ"ה מיסודי תורה בס"ד שם] החליט שחולין בעזרה אסור מדאורייתא. ואם כן כשיתשול עלה מביא הכהנים לאיסור דאורייתא. ואת"ל דרק הקרבת חולין בעזרה אסור מדאורייתא. אבל אכילתן בעזרה מותר מה"ת. תדע דאל"כ היכי מותר להביא תבלין חולין לשם. ליתא דהא תינח לילפותא דיליף הש"ס בקידושין [דנ"ז ב'] מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור י"ל שפיר דאקרבה קאי. אבל למסקנת הש"ס התם מקרא וזבחת יאכלת בריחוק מקום אתה זובח ואוכל. ולא בקירוב מקום. א"כ גם האכילה היא דאורייתא. וע"כ הא דשרינן לאכול שם תבלין חולין. היינו מדשרינהו תורה בפירוש. כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין [וכש"ס שם] והיינו עם תבלין. והרי אין תבלין בקדשים. וא"כ שפיר י"ל דלהכי לא מתשל. כדי שלא יביא הכהנים לידי איסור אכילתן. עכ"פ היינו הכל רק לכתחלה. אבל בדיעבד. וכדי לתקוני גברא. ודאי אע"ג דלא אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חברך [כשבת ד"ד]. עכ"פ היכא דלא פשע. אמרינן לאדם חטא בקל כדי שיזכה חברך בחמור [כתוס' עירובין ל"ב ב']. וכ"ש הכא דאין הכהן עושה כלום. רק הלה מתשיל. ודאי אמרי' לי' זכה בחמור אף שעי"ז יחטא חבירו בקל. והרי אין לך קל יותר מזה שאכל הכהן למפרע חולין בעזרה. שבשעה שאכלן קדשים היו. ואפילו שוגג ואונס לא הוה. ואין לך מצוה רבה יותר מזה. שיתוקן גברא ויהי' רשאי לכנוס למקדש ולקיים מצות ראיי' וגם לאכול קדשים מצוה היא [יבמות ד"צ א']. א"כ קשה שפיר נתשל עלה. ולא נצטרך לדחוקי היתר בהבאת חטאת העוף שגם כן אסור להביא קדשים לפסול. דהרי אינה נאכלת. ואפ"ה שרי. מכ"ש התשלה. נ"ל דלק"מ דכיון דלא מתשיל רק משום קלקול שאירע ע"י מיתת חבירו. הו"ל נולד. ואין מתירין בנולד [נדרים פ"ט ב']:
מלכת שלמה
בפי' רעז"ל או אם מת האחד והיו שני הקרבנות לפנינו הי' הקרבנות מתים וכו' כך צ"ל.
זו ששאלו וכו' זה אחד משלשה דברי חכמה ששאלו לו הנם בנדה פ' בתרא דף ע' ועיין במ"ש שם סי' ד'. ומדלא קתני זו שאלו אלא זו ששאלו נראה שהיא לרמוז לנו שהיא שאלה אחת ממה ששאלו. ומ"מ זו שאלה ששאלו: אלכסנדריא מ"מ אלכסנדריאה:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת נגעים. ובעה"י אשר כל ברא. ועמו הקדושה והטהרה. נתחיל מסכת פרה: