Mishnah

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule

טהורות

אהלות

פרק טו

א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

Tahoros

Ohalos

Chapter 15

1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18

א ב ג ד ה ו ז ח ט י

0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10

משנה א

סָגוֹס עָבֶה וְכֹפֶת עָבֶה, אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁיְּהוּ גְבוֹהִין מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. קְפוּלִין זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. טַבְלָיוֹת שֶׁל עֵץ זוֹ עַל גַּב זוֹ אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. וְאִם הָיוּ שֶׁל שַׁיִשׁ, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת:

ברטנורה סגוס עבה. הך מתניתין פירשנוה לעיל בפרק הבית שנסדק [משנה ג׳]. ואיידי דבעי למתני טבליות, הדר תניא הכא:ואם היו של שיש. אפילו עליונה גבוהה מן הארץ טפח לא חשיבי אוהל להביא את הטומאה, כיון דהתחתונה ממעטת את האויר לפי שהן נחשבות כארץ. אבל טבלאות של עץ אינן חשובות כקרקע בזמן שהעליונה גבוהה מן הארץ טפח, אע״פ שהתחתונה ממעטת את האויר, העליונה מביאה את הטומאה:

תוסופות יום טוב סגוס עבה כו'. כתב הר"ב הך מתניתין פירשנוה לעיל כו'. מיהו התם לענין נתונין תחת הסדק והכא לא בהכי מיירי. אלא כשסגוס. או הבגדים מונחים זעג"ז. וטומאה רצוצה תחתיהם. א"נ ביניהם. שכ"כ הרמב"ם. ועכשיו מצאתי למהר"ם שכתב. וז"ל סגוס עבה וכופת עבה אע"ג דתנינא חדא זימנא לעיל פרק יא. נ"ל דאיצטריך. דמההיא דלעיל לא שמעינן לה. דה"א התם הוא דקאי אבית שנסדק ואכסדרה שנסדקה. דאמרינן טומאה בצד זה כלים שבצד אחר טהורים. ואמרינן עלה נתן את הקנה בארץ. אינו מביא את הטומאה. עד שיהא קנה גבוה מן הארץ פותח טפח. ואהא קתני סגוס עבה וכופת עבה כו'. כלומר אם סגוס עבה או כופת עבה. מונח בארץ כנגד הסדק. אין מביאין את הטומאה מצד זה של הסדק לצד אחר. וסד"א התם הוא דאין מביאין את הטומאה דתרתי לא אמרינן לומר רואין כאילו ניטל תחתית של הסגוס ושל הכופת ונשאר צד העליון שבהם והוא גבוה טפח. ואז נימא גוד אסיק צד העליון לסתום הסדק. דהיינו תרתי. לומר קליש. ולומר גוד אסיק. אבל הכא אמרינן כגון סגוס וכופת שהן גבוהין מן הקרקע פחות מטפח. וטומאה תחתיהן בצד זה וכלים מצד אחר תחתיהן. סד"א נימא קליש כאילו ניטל מקצת עוביין של מטה. ויביאו הטומאה על הכלים. קמ"ל. דאפילו קליש לחודיה לא אמרינן. ולא זו אף זו קתני. ברישא אשמועינן דתרתי לא אמרי'. והדר אשמעינן הכא דאפי' קליש לחודיה לא אמרינן. עכ"ל. וכתב הראב"ד בפי"ז מהט"מ [הלכה ד'] שההפרש שיש בין סגוס עבה ולקפולין זו על זו. ולטבלאות של עץ מונחות זו על גבי זו. שהסגוס הואיל וכלי אחד הוא אין רואין הצד העליון אע"פ שגבוה מן הארץ טפח שיהא כאהל ויטמא מה שתחתיו באהל אלא נדון כטומאה רצוצה ובוקעת כנגדו ולא יותר. אבל כשהוא שני כלים אע"פ שדבוקים זב"ז. העליון שהוא גבוה טפח מן הארץ נעשה אהל ומביא. וכן הטעם לאדם שהוא נתון (על) [צ"ל באהל] המת [כדתנן במ"ג פי"א] לפי שהוא חלול נעשה כשתי טבלאות. ע"כ: ואם היו של שיש טומאה בוקעת וכו'. כתב הר"ב לפי שהן נחשבות כארץ. וז"ל מהר"ם הוי להו כגל של צרורות המונח באויר או גל של עפר. דטומאה וכלים תחתיו טהורין. [*כדלקמן משנה זיז. ע"כ:

יכין מלכת שלמה

1.

A thick woolen jacket or a thick wooden block does not bring uncleanness until they are one handbreadth high off the ground. If [garments] are folded one above the other they do not bring uncleanness until the uppermost is one handbreadth high off the ground. Tablets of wood [placed] one above the other do not bring uncleanness unless the uppermost is one handbreadth high off the ground; But if they were of marble, the uncleanness cleaves upwards and downwards.

משנה ב

טַבְלָיוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָזוֹ בְקַרְנוֹתֵיהֶם וְהֵן גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן, הַנּוֹגֵעַ בַּשְּׁנִיָּה, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, כֵּלִים שֶׁתַּחַת הָרִאשׁוֹנָה טְמֵאִים, וְשֶׁתַּחַת הַשְּׁנִיָּה טְהוֹרִין. הַשֻּׁלְחָן אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ רִבּוּעַ בְּפוֹתֵחַ טָפַח:

ברטנורה טבליות של עץ. שהן סמוכות זו אצל זו וכל אחת מהן גבוהה מן הארץ טפח ונוגעות בקרנותיהן כל אחת בחברתה שאצלה, ודרך קרני הטבלאות שאין ברחבן טפח, הלכך כלים שתחת הראשונה שהטומאה תחתיה, טמאים, ושתחת השניה טהורים:הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה. ואף על גב דתנן בפרק קמא כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה, השלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב, הא תנן התם אין האוהל מתחשב, הלכך טבלא שהטומאה תחתיה אינה מן המנין:עד שיהא בו ריבוע בפותח טפח. כמין תיבה פרוצה שיש לה ארבע דפנות היו עושים לשלחן שהשלחן יושב עליה, ואותה תיבה פרוצה קרוי ריבוע. ופעמים שהשלחן בולט ויוצא חוץ מאותו ריבוע טפח או פחות או יותר, והשתא קאמר דצריך שיהא השלחן בולט חוץ מאותו ריבוע בפותח טפח, דמה שבתוך הריבוע אינו מצטרף. ואם טומאה נמי בתוך הריבוע מבפנים, הריבוע חוצץ ומונע הטומאה מלעבור לחוץ:

תוסופות יום טוב [*טמא טומאת ז'. כתב הר"ב. ואע"ג דתנן וכו'. ואי משום חבורים נמי ליכא. דהוי דיקרב בדיקרב לדיקרב. כמ"ש הר"ב בר"פ דלקמן. דאין טמא אלא טומאת ערב. וא"ת והתנן בפרק במה מדליקין כל היוצא מן העץ. אינו מטמא טומאת אהלים וכו'. ל"ק דההיא לשיהא האהל טמא בעצמו אף לאחר שהוציאו המת מתוכו. והכא בעוד שהמת בתוכו דהוי כמלא טומאה. ועיין בפ"ז משנה ב [בפירוש הר"ב] ור"פ דלקמן בד"ה וטמאוהו כו']:

יכין מלכת שלמה

2.

[With regard to] wooden tablets which touch each other at their corners, and are one handbreadth high off the ground: If there is uncleanness beneath one of them, [a person] touching the second [tablet] becomes defiled with seven-day defilement. Vessels under the first [tablet] become unclean; but those under the second remain clean. A table does not bring uncleanness unless it contains a square of at least one handbreadth.

משנה ג

חָבִיּוֹת שֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל שׁוּלֵיהֶן אוֹ מֻטּוֹת עַל צִדֵּיהֶן, בָּאֲוִיר, וְהֵן נוֹגְעוֹת זוֹ בָזוֹ בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּטְהוֹרוֹת. אֲבָל אִם הָיוּ טְמֵאוֹת אוֹ גְבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחַת אַחַת מֵהֶן, תַּחַת כֻּלָּם טָמֵא:

ברטנורה חביות. שורות הרבה של חביות, זו אחר זו וזו על זו:שהן יושבות על שוליהן. ופיהן למעלה:או מוטות על צדיהן. ופיהן מן הצד:באויר. בגינה או בחצר:בפותח טפח. ברוחב טפח נוגעות זו בזו:טומאה בוקעת ועולה. לצדדין קתני לה. דמוטות על צדיהן אפילו כנגד הטומאה אין טמא אלא מה שתחתיהן ועל גביהן, אבל מה שבתוכן טהור, כיון דאין כלי חרס מיטמא מגבו על מה שבתוכו מציל, ומה שאינו כנגד הטומאה אפילו שתחתיהן ועל גביהן טהור. וביושבות על שוליהן אפילו על מה שבתוכו אין מצילות, כיון שאין הפסק מאויר תוכו לאויר שחוצה לו, וחבית עצמה נטמאה ונטמאו כל כלים שבתוכה ואפילו שלא כנגד הטומאה, כדאמרינן טעמא בסוף פרק כוורת:במה דברים אמורים בטהורות. דכיון דטהורות הן דמו לטבלאות של שיש שהתחתונות סותמות את חלל טפח וטומאה בוקעת ועולה:אבל אם היו טמאות. אפילו אין גבוהות מן הארץ, העליונות שגבוהות מן הארץ טפח מביאות את הטומאה, שאין התחתונות סותמות כיון דטמאות, מידי דהוה אקפולין זו על זו וטבלאות זו על זו: או גבוהות מן הארץ פותח טפח. מביאות את הטומאה, ואפילו טהורות, כיון דנוגעות זו בזו ברוחב טפח נחשבות כולן כאוהל אחד:

תוסופות יום טוב והן נוגעות זו בזו בפותח טפח. משום סיפא נקט נמי ברישא בפותח טפח דלגופיה לא אצטריך. דכיון דתחת עצמה אינה מביאה הטומא'. אלא בוקעת ועולה כו'. כ"ש שאינה מביאה אל החבית שאצלה ואפי' נוגעת בפותח טפח: טומאה בוקעת ועולה כו'. כתב הר"ב אבל מה שבתוכן טהור. ולהרמב"ם שכתבתי בכמה דוכתי בפרק כוורת. אף מה שבתוכו כשהוא כנגד הטומאה. נמי טמא: אבל אם היו טמאות כו'. כתב הר"ב שאין התחתונות סותמות כו'. מידי דהוה אקפולין כו'. והתחתונה כמאן דליתא דמי. ואותה שעל גבה מביאה הטומאה לכל מה שתחתיה ובוקעת ועולה כל כנגדה עד לרקיע. כדפירש לעיל פרק כוורת. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ולהכי הוו אהל להביא את הטומאה. לכל מה שתחתיהן. וכמאן דמלי טומאה כל מה שתחתיהן דמי וחוזרת ובוקעת למעלה כנגד כל החבית. דאין נעשים אהלים להפסיק בין הטומאה. והא דנקט תחת כולן טמא. ולא נקט למעלה מהן. נ"ל משום דבטהורות נמי שגבוהות טפח איירי. דחוצצות בפני הטומאה דאיירי בחבית של שייטין [*דמתניתין ג פרק ב] [דכלים] וכיוצא בהן שהן סתומין וטהורים לגמרי ודמו לטבליות של שיש דלעיל ולא לכלים הטהורים העשוין לקבלה. דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ע"כ ל' מהר"ם:

יכין מלכת שלמה

3.

[With regard to] jars standing on their bottoms or lying on their sides in the open air and touching one another to the extent of a handbreadth: If there is uncleanness beneath one of them, the uncleanness cleaves upwards and downwards. When does this rule apply? When the [jars] are clean. But in the case where they were unclean or one handbreadth high off the ground, if there is uncleanness beneath one of them, what is beneath all becomes unclean.

משנה ד

בַּיִת שֶׁחֲצָצוֹ בִנְסָרִים אוֹ בִירִיעוֹת, מִן הַצְּדָדִים אוֹ מִן הַקּוֹרוֹת, טֻמְאָה בַבַּיִת, כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ טְהוֹרִים. טֻמְאָה בַחֲצָץ, כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִין. כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ, אִם יֶשׁ שָׁם פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִים. וְאִם לָאו, טְהוֹרִים:

ברטנורה שחצצו. שעשה בו מחיצה:מן הצדדין. שהיריעות והנסרים נתונות כנגד הכתלים של הבית:או מן הקורות. שנתונות תחת תקרת הבית:כלים שבחצץ טהורים. דיריעות ונסרים חוצצים, ונחשבים ככלים שעל הגג וככלים שחוץ לכותל:כלים שבבית טמאים. דאין חציצה לטומאה, מידי דהוה אכלי חרס המוקף צמיד פתיל, דאם טומאה בבית מציל על מה שבתוכו, ואם טומאה בתוכו אין צמיד פתיל לטומאה:כלים שבחצץ. הכלי שעם הטומאה בתוך המחיצה:אם יש שם פותח טפח. שיש שם חלל רחב טפח:ואם לאו טהורים. הכלים שבחצץ. אבל בית מיהא טמא:

תוסופות יום טוב כלים שבחצץ טהורים. פי' שאחורי החצץ. אבל שבתוך החצץ צריך שיהיה שם פותח טפח. כמ"ש הר"ב במשנה ו. כך נ"ל. ושוב מצאתי שכך כתב מהר"ם. והנאני:

יכין מלכת שלמה

4.

[With regard to] a house, sectioned off by boards or curtains from the sides or from the roof beams: If there is uncleanness in the house, vessels beyond the partition remain clean. If there is uncleanness beyond the partition, vessels in the house become unclean. [With regard to] the vessels beyond the partition: If there is a space of a [cubic] handbreadth there, they become unclean, But if not, they are clean.

משנה ה

חֲצָצוֹ מֵאַרְצוֹ, טֻמְאָה בַחֲצָץ, כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת טְמֵאִים. טֻמְאָה בַבַּיִת, כֵּלִים שֶׁבַּחֲצָץ, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָן טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, טְהוֹרִים. וְאִם לָאו, טְמֵאִין, שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל בַּיִת כָּמוֹהוּ עַד הַתְּהוֹם:

ברטנורה חצצו מארצו. שכיסה קרקעית הבית בנסרים או יריעות:טומאה בחצץ. אפילו יש בו טפח על טפח ברום טפח:כלים שבבית טמאים. כביב שהוא קמור תחת הבית, דתנן לעיל בפרק ג׳, יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טמא, טומאה בבית מה שבתוכו טהור:שארצו של בית כמוהו. כשאין בו פותח טפח:

תוסופות יום טוב שארצו של בית כמוהו עד התהום. ולשון ספרי כל אשר באהל. לעשות קרקע הבית כמוהו. הרמב"ם. [*ועיין מ"ש במשנה ז פרק ג]:

יכין מלכת שלמה

5.

[In the case where] it was partitioned off from the floor: If there is uncleanness beneath the partition, vessels in the house become unclean. [In the case where] the uncleanness is in the house, vessels beneath the partition, If there is a space there of one cubic hand breadth, remain clean; But if not, they become unclean, since the floor of the house is reckoned as the house even to the nethermost deep.

משנה ו

בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא תֶבֶן וְאֵין בֵּינוֹ לְבֵין הַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה בִפְנִים, כֵּלִים שֶׁכְּנֶגֶד יְצִיאָה טְמֵאִים. טֻמְאָה בַחוּץ, כֵּלִים שֶׁבִּפְנִים, אִם יֵשׁ בִּמְקוֹמָם טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, טְהוֹרִים. וְאִם לָאו, טְמֵאִים. אִם יֵשׁ בֵּין תֶּבֶן לַקּוֹרוֹת פּוֹתֵחַ טֶפַח, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאִים:

ברטנורה טומאה בפנים. במקום התבן:שכנגד היציאה. מקום פנוי יש כרוחב אמה מן הפתח עד כותל שכנגדו שנכנסים ויוצאים דרך שם להוציא התבן ולהכניס. וכלים שבאותו מקום הפנוי טמאים, מידי דהוה אטומאה בחצץ דכלים שבבית טמאים:טומאה בחוץ. היינו במקום הפנוי מן הפתח עד כותל שכנגדו:כלים שבפנים. במקום התבן:אם יש במקומן טפח על טפח ברום טפח טהורים ואם לאו טמאים. דבחצץ נמי אם טומאה בבית כלים שבחצץ שאין במקומן טפח טמאים:ואם יש בין התבן ולקורות פותח טפח. לא נתבטל התבן ההוא ליחשב כחצץ והרי הוא כשאר חפצים שבבית, ואין מציל על מה שבתוכו בין יש במקומו טפח בין אין במקומו טפח:

תוסופות יום טוב

יכין מלכת שלמה

6.

[With regard to] a house filled with straw, without a space of a handbreadth [being left] between [the straw] and the roof beams: If there is uncleanness within [the straw], vessels at the exit become unclean. [In the case where] the uncleanness was outside [the area of the straw], with regard to the vessels within: If they are in a space of a cubic handbreadth, they remain clean, But if not they become unclean. If there is a space of a handbreadth between the straw and the roof beams, in either case the vessels become unclean.

משנה ז

בַּיִת שֶׁמִּלְאוֹ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת, וּבִטְּלוֹ, וְכֵן כְּרִי שֶׁל תְּבוּאָה, אוֹ גַל שֶׁל צְרוֹרוֹת, אֲפִלּוּ כְגַלּוֹ שֶׁל עָכָן, וַאֲפִלּוּ טֻמְאָה בְצַד הַכֵּלִים, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת:

ברטנורה וכן כרי של תבואה. שביטלו:אפילו טומאה בצד הכלים. שהיתה הטומאה בתוך הגל, וכלים שם סמוכים לטומאה בתוך הגל אבל אינן נוגעים בטומאה:טומאה בוקעת ועולה. ומה שבצדה טהור. ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח, הרי הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו:

תוסופות יום טוב בית שמלאהו עפר. ה"ג בספרים. ובנ"א תבן והכי מייתי לה בפ"ז דעירובין ד' עח. ובפ"ק דסוכה ד' ד. אבל כתבו התוס' דמשום דמייתי לה אתבן. טעו להגיה הספרים תבן במקום עפר: ובטלו כו' טומאה בוקעת כו'. דאילו לא בטלו הרי הוא כשאר חפצים המונחים באהל כדלעיל. ובגמרא פ"ז דעירובין רמי מהכא אדתנן התם חריץ שבין שתי חצירות כו' מלא עפר או צרורות מערבין אחד. ואין מערבין שנים. ואפי' בסתמא משמע דמתבטל. ומשני רב אשי בשלמא חריץ למיטיימיה קאי. אלא בית למיטיימיה קאי. וש"מ דנ"א דגרס הכא בטלו. דמשמע מסתמא בטלה. ליתא כלל. אבל הרמב"ם העתיק בטלו. ופי' דר"ל בטל דין הבית ואם היה בתוך זה העפר. כלים. ובמקום אחר ממנו טומאה הנה לא תטמא אלו הכלים באהל. שדין האהל כבר בטל להיות בית [נהרס] ע"כ. וצריך עיון סוגיא דעירובין ודסוכה וגם דבריו שבחבורו פ"ז לא הבינותי שכתב שם וז"ל בית שמלאו עפר. או צרורות. הרי זה בטל אצל הבית. והרי הוא כגל של עפר או צרורות. ואם היתה טומאה בתוך העפר בוקעת ועולה וכו'. וצ"ע [*ועיין בפרק ד דמקואות משנה ג]: [*טומאה בוקעת כו'. כתב הר"ב אם יש כו' הרי הוא כקבר סתום כו'. כדתנן ברפ"ז]:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה בית שמלאו עפר וכו'. בפ"ק דסוכה דף ד' מייתי לה בקיצור כמו שפירשו שם תוספות ז"ל וכתבתיו בעירובין פ' חלון סימן ג' וז"ל הר"ש ז"ל וכתוב שם בכל הספרים תבן או צרורות וגם כתוב שם ובטלו בטל ולא מסתבר לומר דההיא ברייתא היא דאין לו להביא ברייתא כיון דיכול להביא מן המשנה ואין להקפיד על מה שמקצרה שכן דרך בכל התלמוד לקצר משניות ע"כ ועיין גם כן במ"ש בשמו ז"ל שם בערובין ור' יוסי פליג התם בברייתא דתניא ר' יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כסתם עפר ובטל עפר ועתיד לפנותו הרי הוא כסתם תבן ולא בטיל אלמא לר' יוסי עפר סתם בטיל וכתב הר"ש ז"ל והא דקתני בברייתא דר' יוסי אומר הרי הוא כסתם עפר ובטל ומשמע דאמתני' דבוקעת ועולה קאי על כרחין ר' יוסי לית ליה בוקעת ועולה כדמוכח פ' העור והרוטב וצריך לומר דנ"מ לר' יוסי לענין דאין מביא טומאה והא דקאמר ר' יוסי פרק הישן ממקומו היה ממלא מפני קבר התהום אע"ג דלית ליה לר' יוסי בוקעת ועולה קבר שאני דכתיב או בקבר ע"כ אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס או צרורות בטלו בלא וי"ו. וז"ל הרא"ש ז"ל בטלו פירוש בטלו מתורת בית ואם היו בעפר כלים מצד אחד וטומאה מצד אחר אינו מביא את הטומאה לכלים ויש גורסין ובטלו כלומר שביטל העפר ואין עתיד לפנותו כגלו של עכן שלא היה אלא לפי שעה עד שקברוהו חשיב רצוץ כל מה שתחתיו ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל רפ"ק דסוכה כרי ובטלו פי' כל זמן שהטומאה שם ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם שדרך כרי של תבואה לעמוד שם ימים שאין אדם מזיזו כלל אבל גבי סוכה אמרינן דאם היתה גבוהה מעשרים ובא למעטה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט ואף על גב דבטלינהו לכל שבעת ימי החג אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם שאין אדם עשוי לבטלן ז' ימים אלא משתמש בהן תדיר ע"כ. וברמב"ם פ"ז דהלכות טומאת מת סימן ה' ו' אלא שבדפוסים הראשונים בין קטן בין גדול כתוב בית שמלאו עפר או צרורות ה"ז בטל הבית והרי הוא כגל של עפר וכו' ובדפוס כסף משנה ה"ז בטל אצל הבית והרי הוא וכו' ומ"מ נראה דלענין הדין אין נפקותא בשנוי הגרסא אלא אם צריך לבטל העפר ג"כ פי' שאינו חושב לפנותו:

7.

[With regard to] a house filled with earth or pebbles which he [decided] to leave there, or similarly a heap of produce or a mound of pebbles even such as Akhan's mound, and even if the uncleanness is by the side of the vessels, the uncleanness cleaves upwards and downwards.

משנה ח

חֲצַר הַקֶּבֶר, הָעוֹמֵד בְּתוֹכָהּ טָהוֹר, עַד שֶׁיְהֵא בָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַרְבָּעָה טְפָחִים. קוֹרָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר, בֵּין עוֹמֶדֶת בֵּין מֻטָּה עַל צִדָּהּ, אֵין טָמֵא אֶלָּא כְנֶגֶד הַפֶּתַח. עָשָׂה רֹאשָׁהּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר, אֵין טָמֵא אֶלָּא עַד אַרְבָּעָה טְפָחִים. וּבִזְמַן שֶׁהוּא עָתִיד לָגֹד, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֻּלָּהּ חִבּוּר:

ברטנורה חצר הקבר. חצר המוקפת מארבע רוחותיה ארבע מערות של קברות:טהור עד שיהא בה ארבע אמות. כל זמן שיש בה ארבע אמות טהור העומד בה. אבל פחותה מארבע אמות, טמא העומד בה. ואם אין שם אלא שלש מערות משלש רוחות ורוח רביעית של חצר פתוחה לאויר העולם, אפילו אינו מרוחק מפתח המערה אלא כל שהוא, טהור, ובלבד שלא יגע למשקוף של פתח המערה. והני מילי, חצר הקבר דמסיימא מחיצתה, אבל מת בעלמא תופס ארבע אמות לטומאה:גולל לקבר. כיסוי על פתח הקבר:אלא כנגד הפתח. של הקבר. והנוגע בקצה המונח חוץ לקבר, טהור:עשה ראשה גולל לקבר. והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן. הנוגע ממנה בארבע טפחים סמוך לקבר, טמא משום גולל, ומארבע ולמעלה טהור:בזמן שהוא עתיד לגוד. לקוץ. ואע״פ שלא קצץ עדיין. לגוד, כמו גודו אילנא (דניאל ד׳):כולה חיבור. כל זמן שלא קצץ, ואע״פ שעתיד לקוץ. ואין הלכה כרבי יהודה:

תוסופות יום טוב חצר הקבר. איזהו חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה. תוספתא הביאה הר"ש. ובספ"ו דב"ב מפורש ג"כ שהחצר הוא כמו גומא יורדין לתוכה והמערות פתוחות לתוכה: טהור עד שיהא בו ד"א. פי' הר"ב כל זמן שיש בה ד"א טהור העומד בה. וצריך לומר דאזיל בשידה תיבה ומגדל. דאל"ה כיון שיש ד' מערות לד' רוחות כבר נטמא כשהלך על הקברות שבמערות. כ"כ הרשב"ם והתוס' בפ"ו דב"ב דף קא. ומ"ש הר"ב וה"מ חצר הקבר כו' אבל מת בעלמא תופס כו'. בפ"ח דסוטה דף מד דייקי' הכי. מדאצטריך למתני העומד לתוכה טהור. ש"מ ה"מ חצר הקבר דמסיימי מחיצות כו' וטעמא פירש"י דחכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בד' אמותי. כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב לו. ויהא סבור שלא האהיל. ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל. ולאו אדעתיה. אבל חצר הקבר דכיון דמערה חלוקה הימנה. ומחיצותיה נכרות. לא גזור רבנן במתים שבתוכה שיתפסו ד' אמות סביבותיהם לצד המערה דכי גזור רבנן ד' אמות. במת המוטל באויר. וכגון למעלה אצל גג המערה כדי להרחיק את האדם מלהאהיל על הטומאה. אבל כאן יש היכר. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם אין שם אלא שלש מערות כו'. צ"ע טעמא מאי [*והר"ש הביא תוספתא ששנויה כך. ופירשה דהיינו כמסקנא דסוטה. ואם באנו להשווינה למסקנא דסוטה לא דק הר"ב כלל. דהתם מסקינן אדברי ב"ה בד"א שפתחה מן הצד אבל פתחה מלמעלה ארבע אמות] ופירש"י הטעם דכשעשוי לחצר מדרון [צריך] לצאת דרך צדדים. איכא למימר כיון דלא גזור רבנן ארבע אמות במחיצות ניכרות סגי להו להא [חצר] בד' טפחים. והעומד בה הרי זה טהור שאין לנו במה לטמאו. דא"צ לטפס ולעלות שיפשט זרועותיו ויאהיל כנפיו על חלל הפתח. דכי נפיק מידדי ונפיק נשמט ונמשך לו מן הפתח של מערה לצד פתח של חצר ויוצא לו. אבל כשחצר מוקפת מערות מד' רוחותיה ואינה פתוחה בשום רוח דהשתא פתחה מלמעלה. אי אפשר דלא מאהיל כיון דאינו אלא ד' טפחים א"א לו לפרוש כנפיו ולטפס ולעלות. אלא א"כ האהיל על חלל הפתח. ע"כ. [*והשתא פירוש התוספתא בכל שהוא היינו ד' טפחים דמתני' וקרי להם כ"ש. [שהוא] שיעור מועט החשוב בשאר דוכתי. וא"כ היאך מפרש הר"ב ואם אין שם אלא ג' מערות כו' דאדרבה משנתינו דוקא בהכי מיירי. ומש"ה ס"ל לב"ה דסגי בד"ט והיינו כל שהוא. ודוחק לומר דהר"ב על דברי ב"ש מהדר. וכמו שהוא קאי בדברי ב"ש. דקשיין תרתי חדא וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן. ותו דה"ל לפרש כ"ש שהוא *) ב"ש ועוד בה שלישיה מנליה לפרש כן אדברי ב"ש. אלא ודאי שהר"ב אין לו פירוש בב"ש. אלא כמשמעו. וקאי אדברי ב"ה. ואין טעם בדבר. ומ"ש הר"ב ובלבד שלא יגע במשקוף. תוספתא. ופירש הר"ש דקי"ל [בספי"ב] טומאה בבית הנוגע בשקוף טמא] ולהרמב"ם פי' אחר ואין להאריך: עשה ראשה גולל לקבר. לשון הר"ב. והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן. כ"כ הרמב"ם פ"ו מהט"מ [הלכה ה']. והקשה הראב"ד. דא"כ היינו עומדת. אלא סיפא שהקורה שוכבת בקרקע וראשה נכנס לתוך הקבר נעשה לו גולל. ורישא הטעם בזמן שהיא עומדת או מוטה על צדה וסומכת על הקבר. כל הקורה צריכה לראשה התחתון שהוא גולל לקבר. לפיכך כל שהוא כנגד הפתח של קבר טמא. אבל כשהיא שוכבת אינו כן לפיכך מה שעתיד לקוץ אינו חבור. ע"כ. כלומר דמוטה על צדה אינה שוכבת ומוטלת לארץ. אלא מוטה בהטייה וזקופה קצת שנסמכה על הקבר במקצתה. וקצתה האחר זקוף ועולה. והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם שהוא מפרש דעומדת ומוטה על צדה. תרוייהו כשהקורה מוטלת לאורך הקבר. אלא דעומדת היינו שהטילה על הקבר לרחבה. וקתני שאם היתה ארוכה. או רחבה יותר מהקבר. אין טמא אלא כנגד הקבר דוקא והשאר טהור. לפי שא"צ לגולל. אבל כשהעמידה על הקבר כמו אילן. אע"פ שמתוך שכולה עומדת על פתח הקבר היה ראוי לטמא כולה אפי' כשעתיד לקוץ. מתוך שא"צ לגולל ממנה אלא קצתה. לא טימאו ממנה. אלא עד ד' טפחים. והוא שעתיד לקוץ. ע"כ. ודוחק לפירושו מאי דקרי עומדת כשמוטל על הקבר לרחבה. ולכן נראה לפרש דעומדת הוא שעומדת זקופה. ואיכא בין רישא לסיפא. דברישא שעומדת על עמדה על שרשה. ושם היא עבה ורחבה ויוצאת חוץ מהקבר בצדי הרוחב של הקבר. וקאמר דאין טמא הנוגע באותן הצדדים. כיון שאינן כנגד הפתח. וסיפא עשה ראשה גולל. היינו שנתהפכה ועומדת על ראשה. ושם היא צרה. ואינה יוצאת חוצה לצדדין. וקמ"ל. דאין טמא בארכה אלא עד ד' טפחים ופשיטא דברישא נמי כי קתני עומדת ה"מ לאשמועי' הא דאין טמא אלא עד ד' טפחים אלא כיון דאיכא למשמע התם. דאין טמא מן הצדדין שלא כנגד הפתח סגי ליה בהכי. וקמ"ל השתא הא דעד ד' טפחים בגוונא אחרינא. וממילא שמעינן דה"נ בעומדת על שרשה. דאין טמא אלא עד ד' טפחים. דודאי דלא שנא. וכן ג"כ אי משכחת בעשה ראשה גולל דאפ"ה יוצאת חוץ לצדדי הקבר. כגון שהקבר צר מאוד. שהוא קבר של נפל. או שהקורה עבה גם בראשה. דאה"נ דטהור הנוגע בצדדים היוצאים חוצה. אלא שדברו בהווה ורגיל להיות:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה חצר הקבר וכו'. סוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ"ד) ונראה ששם היא ברייתא דקתני התם הכי חצר הקבר העומד בתוכה טהור והוא שיהו בה ד' אמות דברי ב"ש ובה"א ד' טפחים בד"א שפתחה מן הצד אבל אם פתחה מלמעלה ד' אמות ופי' רש"י ז"ל והוא שיש בה ד' אמות הוא דחשיבא מקום לעצמה אבל פחות מכאן בטלה אצל המערה ולא חשיבא למהוי מקום לעצמה ובה"א ד' טפחים הוי מקום חשוב בכל דוכתא בד"א שפתחה מן הצד ב"ה קאמרי לה אבל פתחה מלמעלה אם אינו אלא ד' טפחים אי אפשר דלא מאהיל על חלל הפתח כשהוא פורש כנפיו ומטפס ועולה הלכך מודו ב"ה דכשפתחה מלמעלה דבעי' ד' אמות לטהר האי גברא. ופי' הרמב"ם ז"ל שזה החצר מקורה וע"ש בהשגת הראב"ד ז"ל שפי' שם שאין כאן קרוי אלא שפתחה מלמעלה או מן הצד ומן הצד קרי בתוספתא פתחה לאויר ע"כ וע"ש בכסף משנה: אין טמא אלא וכו' כצ"ל: עשה ראשה גולל לקבר. כגון שהקורה עומדת ועתיד לחתוך כל גובהה ולא ישאר אלא ראשה גולל הנוגע בקורה עד ד' טפחים טמא ואפילו דעתו לחתוך כ"כ מהקורה שלא ישאר ממנה עובי ד' טפחים כל זמן שלא חתך טמא עד ד' טפחים שהוא דבר מסויים וחשוב ובזמן שאין דעתו לגוד מודה ת"ק דכולה חבור. הרא"ש ז"ל: לגוד. בערוך גריס לגור ברי"ש לשון מגוררות במגרה ע"כ וגם ה"ר יהוסף הגיה לגור ברי"ש וכתב כן מצאתי עד כאן. וכתב הר"ש ז"ל דאיתא בתוספתא אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בזמן שאינו עתיד לגוד ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד ומשמע מתוך דברי רבי דרבנן פליגי אפילו באינו עתיד לגוד ואי אפשר לומר כן מדמוכחא מילתא דמתני' וצריך לומר דה"ק נראין דברי ר' יהודה לחכמים בזמן שאינו עתיד לגוד שאף חכמים לא נחלקו עליו אלא בזמן שהוא עתיד לגוד אבל בזמן שאינו עתיד מודו ליה וכה"ג מפרשי' בפ"ק דחולין וכו' ע"כ:

8.

[With regard to] the courtyard of a tomb: A person standing in it remains clean as long as there is a space of four cubits square, according to the words of Bet Shammai. Bet Hillel says: four handbreadths. [With regard to] a roof beam which had been used as a covering stone for a tomb, whether it is standing upright or lying on its side, nothing becomes unclean except what [touches] opposite the opening of the grave. If the end [of the beam] were made the covering stone of a grave, only [that part] up to four handbreadths [from the grave] becomes unclean. [This applies] when [the beam] is going to be cut. Rabbi Judah says: all the beam is connected.

משנה ט

חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה מַשְׁקִים טְהוֹרִים וּמֻקֶּפֶת צָמִיד פָּתִיל, וַעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהֶחָבִית וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין. בְּהֵמָה שֶׁעֲשָׂאָהּ גּוֹלֵל לְקֶבֶר, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים אֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלֵל:

ברטנורה הנוגע בה. כל זמן שהיא גולל:טמא טומאת שבעה. דכתיב (במדבר י״ט:ט״ז) וכל אשר יגע על פני השדה, לרבות גולל ודופק:והחבית והמשקין טהורים. דכלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מליטמא באוהל המת, שנאמר (שם) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור, ובכלי חרס הכתוב מדבר שאינו מקבל טומאה מגבו:רבי מאיר אומר וכו׳ ואין הלכה כרבי מאיר, אלא אע״פ שאין לך דבר שיש בו רוח חיים ומטמא, חוץ מאדם, מכל מקום מטמאים הן משום גולל כל זמן שהן גולל לקבר:

תוסופות יום טוב הנוגע בה. פי' הר"ב כל זמן שהוא גולל. לא שתטמא בהיותה חלק מהקבר. ואם יגע בה כאילו [נגע בקבר]. אבל היא תטמא במגע כל [זמן] שהוא על הקבר. וכאשר הוסרה מן הקבר נשארה טהורה. הרמב"ם. ובמשנה ז פ"ק דעירובין מפרש הר"ב דאף לאחר שפירש מטמא. והוא מלשון רש"י דהתם. ועיין מ"ש עוד לעיל פ"ב משנה ד [ד"ה הגולל]: בהמה. שכפתה. הרמב"ם פ"ו מהט"מ [הלכה ד']. וטעמו פי' הכ"מ. משום דאל"כ הרי היא הולכת לכאן ולכאן. ואין כאן גולל. [*ובסוכה בפ"ב דף כג אמרי' טעמא הכי. אדאמר ר"מ שאין עושין אותה דופן לסוכה. וגם שם אמר ולא גולל לקבר]:

יכין מלכת שלמה

9.

A jar full of clean liquid and sealed with a tightly fitting lid, which had been made the covering stone of a tomb, a person touching it contracts seven-day uncleanness but the jar and the liquid remain clean. An animal that had been used as a covering stone, a person touching it contracts seven-day uncleanness. Rabbi Meir says: anything possessing the breath of life does convey uncleanness on account of [its being used as] a covering stone.

משנה י

הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת וְהַנּוֹגֵעַ בְּכֵלִים, הַמַּאֲהִיל עַל הַמֵּת וְהַנּוֹגֵעַ בְּכֵלִים, טְמֵאִין. מַאֲהִיל עַל הַמֵּת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים, הַנוֹגֵעַ בְּמֵת וּמַאֲהִיל עַל הַכֵּלִים, טְהוֹרִים. אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ פוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִין. שְׁנֵי בָתִּים וּבָהֶן כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, פָּשַׁט אֶת שְׁתֵּי יָדָיו לָהֶן, אִם יֵשׁ בְּיָדָיו פּוֹתֵחַ טֶפַח, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

ברטנורה המאהיל על המת ונוגע בכלים. הכלים טמאין טומאת שבעה מטעם חיבורים, כגון דבשעה שנגע במת או מאהיל עליו, נוגע כמו כן בכלים:ואם יש בידיו פותח טפח טמאים. כיון דידיו מאהילות על המת ועל הכלים, מביאות את הטומאה:שני בתים. ופתחיהן מכוונים זה כנגד זה:מביא את הטומאה. ונשארו שני הבתים טמאים. דאוהל של ידיו מצרף את הטומאה כאילו שני החצאים מונחים בזה ובזה:ואם לאו. דאין בידיו פותח טפח, גברא מיהא טמא הוי כדתנן לקמן ועל עצמן בכל שהן, אבל שני הבתים טהורים:

תוסופות יום טוב המאהיל על המת והנוגע בכלים טמאין. פי' הר"ב טומאת שבעה מטעם חבורין. כגון דבשעה שנגע כו'. וכ"כ הר"ש. ובר"פ דלקמן [סד"ה על האדם] מפרשים דא"נ שלא בחבורים. ושם אפרש בס"ד. והרמב"ם כתב וז"ל כבר קדם לך בפרק הראשון מזאת המסכת שהאדם כאשר נטמא במת ונגע בכלים יטמא אותן טומאת שבעה. ולזה כאשר נטמא אדם במת אם נגע בו או האהיל עליו. ואח"כ נגע בכלים. הנה אלו הכלים טמאים אבל אם נגע במת או האהיל עליו. עוד האהיל על הכלים. הנה לא יטמא אותן. לפי שטמא מת אינו מטמא באהל. אמנם יטמא במגע. אם לא שהאהיל בידו אחת כו'. ועיין [מ"ש] ספי"א [מ"ט ד"ה והמנורה]: הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים. כתב מהר"ם. ואע"ג דהאדם טמא דכולן מביאין טומאה על עצמן בכ"ש מיהו אינו מביא את הטומאה בפחות מטפח. ע"כ: אם יש בידו פותח טפח. לפי שקטן בן יומו מטמא טמא מת [כדתנן במשנה ג' פ"ה דנדה] ואפשר שיהיה נער קטן הרמב"ם. וכלומר דפותח טפח באדם בינוני משערינן:

יכין מלכת שלמה

10.

One who touches a corpse and touches vessels, one who overshadows a corpse and touches vessels, they [the vessels] are unclean. One who overshadows a corpse and overshadows vessels, one who touches a corpse and overshadows vessels, they [the vessels] are clean. If his hands are a handbreadth wide, they are unclean. Two houses, and in each there is a half an olive's worth of corpse and he puts one hand into each house: If his hands are a handbreadth wide, he brings uncleanness; But if not, he does not bring uncleanness.

טהורות אהלות פרק טו

Tahoros Ohalos Chapter 15