רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
מועד
שבת
פרק טז
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד
Moed
Shabbos
Chapter 16
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24
  א ב ג ד ה ו ז ח
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8

Mishnah

משנה א
כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, בֵּין שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן וּבֵין שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶן. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבִים בְּכָל לָשׁוֹן, טְעוּנִים גְּנִיזָה. וּמִפְּנֵי מָה אֵין קוֹרִין בָּהֶן, מִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. מַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר, וְתִיק הַתְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן מָעוֹת. וּלְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן, לְמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אַף לִמְפֻלָּשׁ:
ברטנורה כל כתבי הקדש. אפילו נביאים וכתובים, מצילין אותן מחצר שנפלה בו הדליקה לחצר אחרת שבאותו מבוי, אע״פ שלא ערבו. והוא שיהיו כתובים בכתב אשורי ובלשון הקודש:בין שקורין בהן. כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת:בין שאין קורין בהן. כגון כתובים דאף יחידים אין קורין בהן בשבת מפני בטול בית המדרש כדלקמן, שהיו דורשים לעם בשבת ומורין להן הלכות איסור והיתר, לפי שכל ימות החול הם עסוקים במלאכתן, ואסרו לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש משום דמשכי לבא ואתו לאמנועי מלשמוע הדרשה:ואף על פי שכתובים בכל לשון. ואיכא למ״ד דלא נתנו לקרות בהן ואין מצילין אותן, אפ״ה טעונים גניזה ואסור להניחן במקום הפקר:למבוי שאינו מפולש. שיש לו שלש מחיצות ולחי אחד ברוח רביעית, זה מבוי שאינו מפולש האמור כאן. שלש מחיצות בלא לחי, זהו מבוי מפולש. והכי מפרש לה בגמרא. ואין הלכה כבן בתירא:
תוסופות יום טוב מצילין. פירש הר"ב לחצר אחרת שבאותו מבוי אע"פ שלא עירבו ותנן בסיפא למבוי שאינו מפולש וכבר הזכרתי בספ"ב דעירובי חצירות ושתופי מבואות תרוייהו מתקנת שלמה ובית דינו הם. והלכך הא דנקט הר"ב אע"פ שלא עירבו. הה"נ שלא נשתתפו וכ"כ הב"י סימן של"ד בשם הר"ן אע"פ שלא נשתתפו בו. ובשם שבלי הלקט מדלא קתני גבי כתבי הקדש מבוי המעורב כדקתני גבי אוכלין ומשקין ש"מ דאפי' לא ערבו ולא שתפו שרי משום כתבי הקדש ע"כ. וטעמא דלא שרינן להציל מידי אחרינא מפורש במשנה דלקמן:
יכין מלכת שלמה
1.
All sacred writings may be saved from a fire, whether we read from them or not [on Shabbat]. And even if they are written in any language, they must be stored. And why do we not read them? Because of the neglect of the study house. One may save the container of a scroll together with the scroll, and the container of tefillin together with the tefillin, even if it [also] contains money. And to where may one rescue them? Into a closed alley. Ben Batera says: even into an open one.
משנה ב
מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת, הָרָאוּי לְאָדָם לְאָדָם, הָרָאוּי לִבְהֵמָה לִבְהֵמָה. כֵּיצַד. נָפְלָה דְלֵקָה בְלֵילֵי שַׁבָּת, מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת, בְּשַׁחֲרִית, מַצִּילִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, בְּמִנְחָה, מְזוֹן סְעֻדָּה אֶחָת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם מַצִּילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת:
ברטנורה מצילין מזון ג׳ סעודות. ואף על גב דבהתירא קא טרח דהא לא שרו ליה לאצולי אלא לחצר המעורבת בלבד, אפילו הכי לא שרו ליה לאצולי טפי, מפני שאדם בהול על ממונו ואי שרית ליה אתי לכבויי:נפלה דליקה בלילי שבת. קודם אכילה:שחרית. קודם סעודה:ר׳ יוסי אומר לעולם הוא מציל. הואיל ויומא בר הכי הוא ובהתירא טרח. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב מצילין מזון ג' סעודות. לפי שחייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת. ומ"ש הר"ב לחצר המעורבת תנן בסמוך. ומ"ש מפני שאדם בהול על ממונו ואי שרית אתי לכבויי כלומר שמתוך בהילתו ישכח שהוא שבת ולפיכך אמרו שלא יציל. ומעתה לא יהא בהול ולא ישכח בשבת: בלילי שבת. ועי' מ"ש בס"ד במשנה ג' פ"ח דתרומות:
יכין מלכת שלמה
2.
Food for three meals may be saved, that which is fit for a person, for a person, that which is fit for a beast, for a beast. How is this so? If a fire breaks out on the eve of Shabbat, food for three meals may be saved. If in the morning, food for two meals may be saved. If at [the time of] minhah, food for one meal. Rabbi Yose says: at all times we may save food for three meals.
משנה ג
מַצִּילִין סַל מָלֵא כִכָּרוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מֵאָה סְעֻדּוֹת, וְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה, וְחָבִית שֶׁל יַיִן. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, בֹּאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם. וְאִם הָיוּ פִקְחִין, עוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן אַחַר הַשַּׁבָּת. לְהֵיכָן מַצִּילִין אוֹתָן, לְחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אַף לְשֶׁאֵינָהּ מְעֹרָבֶת:
ברטנורה מצילין סל מלא ככרות. הואיל ובבת אחת הוא מציל מה לי פורתא מה לי טובא:ועגול של דבילה. אע״פ שהוא גדול ויש בו סעודות הרבה:ואם היו פקחים. ויודעים שאם ישאלו שכר כפועלים לאו שכר שבת שקלי, כיון דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה באו, עושין עמו חשבון לאחר שבת. ובירא שמים עסקינן, דאע״ג דמהפקירא קא זכי ומה שהציל דידיה הוי מ״מ לא ניחא ליה דליתהני מאחרים דידע דעל כרחיה אפקריה, ובחנם נמי לא ניחא ליה דלטרח, הילכך שקיל אגריה:
תוסופות יום טוב ואם היו פקחים. פי' הר"ב ויודעים דלאו שכר שבת שקלי כיון דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה באו. אבל לוקחים שכרם מתוך שהם זוכין בכל מהפקירא. אלא שאינם רוצים לזכות בכל כמ"ש הר"ב דבירא שמים עסקינן והכי איתא בגמ'. ומ"ש בפי' הרמב"ם באנשים חסידים איירי הוא טעות מן המעתיקים דבהדיא אמרינן בגמ' דחסיד אפילו אגרא דשרי בשבתא כי האי גוונא לא שקיל דלא מיקרי חסיד אא"כ מוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה ואף ע"ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה ומהפקירא קא זכו:
יכין מלכת שלמה
3.
One may save a basket full of loaves, even if it contains [enough for] a hundred meals, and a round cake of pressed figs, and a barrel of wine. And he [the owner] may say to others, “Come and save for yourselves.” And if they are clever, they make an account with him after Shabbat. To where may they be saved? Into a courtyard which has an eruv. Ben Batera says: even into a courtyard which does not have an eruv.
משנה ד
וּלְשָׁם מוֹצִיא כָל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ, וְלוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבּשׁ, וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטֹף. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שְׁמֹנָה עָשָׂר כֵּלִים. וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, בֹּאוּ וְהַצִּילוּ עִמִּי:
ברטנורה ולשם הוא מוציא. לתנא קמא לחצר המעורבת, ולבן בתירא אפילו לחצר שאינה מעורבת:כלי תשמישו. שצריכים לו לאותו היום לסעודה:י״ח כלים. שהוא רגיל ללבוש בחול בבת אחת ותו לא. ואלו הן, הסרבל העליון, ומלבוש שממלאין אותו מוך וצמר גפן בין תפירה לתפירה שקורין בערבי מחשי״א, וחגור רחב שחוגר ממעל למדיו, ובגד צר וקצר שקורין בלע״ז גונ״א, וחלוק שלובש על בשרו שקורין קמיז״א, וחגור שחוגרים עליה, וכובע שבראשו, ומצנפת ושני מנעלים שברגליו, ושני בתי שוקים, ושני בתי ידים שמלבישים אותם על הידים ומכסין בהן הזרועות עד האצילים, ושני רדידים שמתנגב בהן, וטלית קטן שמכסה בו ראשו וכתפיו, וסודר שבצוארו ותלויין שני ראשיו לפניו וקורין לו בערבי שי״ד:בואו והצילו עמי. שכשם שהוא מציל כך הם מצילים. אבל לעיל אמר בואו והצילו לכם, שפעמים שהוא מציל יותר ממה שהם יכולים להציל, כגון שהוא לא סעד והן סעדו, או איפכא:
תוסופות יום טוב רבי יוסי אומר י"ח כלים. פירש הר"ב שהוא רגיל ללבוש בחול. וטעמיה דאי לביש טפי ונפיק בהו לרה"ר הוי משאוי ומש"ה אפילו לחצר המעורבת אסור משום דכיון דמטריד חיישינן דלמא נפיק בהו לרה"ר הר"ן: שמנה עשר כלים. כתב הר"ב ושני בתי שוקים שאינן מחוברי' כאחת כדרך מלבושי האשכנזים וסביבותיהם אבל הרמב"ם מנאן לחד מנא ומסתבר כדבריו שכן הן מלבושי אותן הארצות וכדרך מלבושי ארץ פלוניאה וכן מונה מלבושים אחרים ואין להאריך בהן. ומ"ש הר"ב ושני בתי ידים שמלבישים כו' ומכסים בהן הזרועות כו' כתב הרמב"ם כי ארצם היתה קרה וכו'. ובערך ארץ מצרים ששם נתישב הרמב"ם הוא אומר. שכן א"י צפוני לארץ מצרים כנזכר הרבה פעמים במקרא וראשונה בפרשת לך לך וכל שתי ארצות ששתיהן לצפון מנטיית השמש אותה הארץ שהיא דרומית לשנייה הנה היא יותר חמה מהשנייה מפני קורבתה יותר לנטיית השמש ומפני כן אלו הארצות הם קרים [יותר] מא"י לפי שהם הרבה יותר לצפון מא"י ואף בבל היא צפונית קצת לערך ארץ ישראל: וחוזר ולובש ומוציא. כתב הר"ן והא דלא שרינן הכי באוכלין ומשקין משום דהתם כיון דבידו הוא מוציא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרינן ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאין אתה מתירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומדכר ע"כ. ולכל הפוסקים לא דברי ר' יוסי בלבד הוא אלא ד"ה מלבד להרמב"ם כפי מה שפירש בו בכ"מ שהן דברי ר"י בלבד. [* ואע"פ שבספר רבינו אשר כתב אתאן לת"ק ויש לו קצת פנים מפרש"י מ"מ בספר מעדני מלך כתבתי שאין הכרח מפרש"י ושצ"ל אתאן ככ"ע]: בואו והצילו עמי. כתב הר"ב אבל לעיל אמר והצילו לכם שפעמים שהוא מציל יותר ממה שהם יכולים להציל וכו'. [* דהכי מפרש הר"ב מאי דאתמר עלה דמתניתין גבי מזונות קתני לכם משום דלא קא חזי אלא מזון ג' סעודות אבל גבי לבושים קתני עמי משום דקא חזי ליה לכולי יומא ר"ל דכיון דלא קא חזי אלא שלש סעודות אפשר שזה סעד א' או ב' וזה לא סעד כלל או רק א' אבל מלבושים לכולי יומא חזו בשוה ונמצא שכולם שוים בהצלת מלבושים]. והא דאמרן לעיל דמהפקר קא זכו. לאו מטעמא דאמר והצילו לכם. אלא דזכו מן ההפקר כמציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר ונקט דאומר לאחרים שאע"פ שאומר להם כן על דעת שיצילו ולא יעכבו לעצמן שרי כמ"ש שם הר"ן:
יכין מלכת שלמה
4.
And to there he may carry out all his utensils; And he may wear all that he can wear and wrap himself in all that he can wrap himself. Rabbi Yose says: [only] eighteen pieces of clothing. Then he may go back in and put on [more clothes] and carry them out. And he may say to others, “Come and save with me.”
משנה ה
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, פּוֹרְסִין עוֹר שֶׁל גְּדִי עַל גַּבֵּי שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל שֶׁאָחַז בָּהֶן אֶת הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחָרֵךְ. וְעוֹשִׂין מְחִצָּה בְּכָל הַכֵּלִים, בֵּין מְלֵאִים בֵּין רֵיקָנִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַעֲבֹר הַדְּלֵקָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּכְלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים מְלֵאִין מַיִם, לְפִי שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל אֶת הָאוּר וְהֵן מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּין אֶת הַדְּלֵקָה:
ברטנורה שידה. עשויה כמין ארון:תיבה. קטנה של שולחנים:ומגדל. ארמאריא״ו בלע״ז, ובערבי מנשא״ר, ושלשתן של עץ:מפני שהוא מחרך. ואין האור נאחזת בו ומציל על כלי עץ שלא ישרף:בין מלאים. מים:שאין יכולין לקבל את האור. מפני שחדשים הם, וסבר ר״י גרם כבוי אסור אפילו במקום הפסד ממון. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב פורסין עור של גדי. לפירש"י שכתבתי בפרק ד' דדוקא עורות של בהמה גסה מטלטלין דחזי למזגא עלייהו מפרשים התוס' לעיל דהכא מיירי כשייחדו לישיבה ולר"ת דאינו מחלק בין גסה לדקה [א) בד' פראג: לעיל ביבשים והכא בלחין ובא מתוקן בד' קראקא כמו שהוא לפנינו] לעיל והכא ביבשים וביו"ט אף בלחין: [* שידה. פי' הרע"ב העשוי כמין ארון עמ"ש במ"ב פי"ח דכלים]: מפני שהוא מחרך. מודיע תועלת פרישת העור וכו'. הרמב"ם:
יכין מלכת שלמה
5.
Rabbi Shimon ben Nannas says: one may spread a goat skin over a box, chest, or trunk which has caught fire, because he singes. And one may make a barrier with all vessels, whether full [of water] or empty, that the fire should not travel onward. Rabbi Yose forbids in the case of new earthen vessels filled with water, because since they cannot stand the heat, they will burst and extinguish the fire.
משנה ו
נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת, אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן, אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן:
ברטנורה אין אומרים לו כבה. דאמירה לנכרי שבות:ואל תכבה. אין צריך למחות בידו, אלא יניחנו ויכבה מפני שאין שביתת הנכרי עליהם, דישראל אינו מוזהר על שביתת הנכרי כשאינו עבדו:
תוסופות יום טוב מפני ששביתתו עליהן. ולעיל ספ"ט כתבתי דקי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מוקי לה בגמ' דהכא בקטן העושה לדעת אביו שיודע שהכיבוי נוח לאביו ועושה בשבילו ודכוותיה בנכרי ואפילו הכי שרי דאע"ג דיודע דנוח לישראל אפילו הכי אדעתא דנפשיה עביד ולהנאת עצמו שיודע שלא יפסיד:
יכין מלכת שלמה
6.
If a non-Jew comes to extinguish, they do not say to him, “extinguish it” or “do not extinguish,” because his resting is not their obligation. But if a minor comes to extinguish, they must not listen to him, because his resting is their obligation.
משנה ז
כּוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֶאֱחֹז בַּקּוֹרָה, וְעַל צוֹאָה שֶׁל קָטָן, וְעַל עַקְרָב שֶׁלֹּא תִשֹּׁךְ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב, וְאָמַר, חוֹשְׁשָׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת:
ברטנורה כופין קערה. של חרס על גבי הנר ובלבד שלא יכבה. ואע״פ שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת, הא אותיבנא מינה לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, ושני לה בצריך למקומו של כלי דשרי לטלטלו לצורך מקומו:ועל צואה של קטן. לאו צואה של נער קטן קאמר, דהא גרף של רעי הוא ומותר לטלטלו ולהוציאו לאשפה, אלא הכי קאמר ועל צואה של תרנגולים, מפני הקטן שלא יטפח ויתלכלך בה. וכגון שצואה זו מונחת באשפה שבחצר דלא רמיא קמיה ולאו גרף של רעי הוא, הילכך אין מותר לטלטלה ולהוציאה, אבל כופין עליה קערה בשביל הקטן שלא יתלכלך:מעשה בא. כפיית כלי על עקרב:בערב. שם מקום:חושש אני לו מחטאת. דכיון שלא היה עקרב רץ אחריו חושש אני שמא חייב חטאת משום צידה. ולענין פסק ההלכה אותן בעלי הארס שנושכין וממיתין ודאי, כגון הנחשים השרפים וכלב שוטה, מותר להרגן מיד כשיראה אותן ואפילו שאין רצים אחריו. ואותן שאינן נושכים וממיתין ודאי, אלא פעמים ממיתין ופעמים אין ממיתין, אם רצים אחריו מותר להרגן, ואם אין רצים אחריו כופה עליהם כלי, ואם דרסן והרגן לפי תומו מותר. ולצוד נחש מפני שרוצה לצחק בו, אסור:
תוסופות יום טוב כופין קערה על גבי הנר כו'. כתב הר"ב ואע"ג שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת וכו' ובספ"ג גבי אין נותנין כלי תחת הנר וכו' כתב הר"ב טעמא דאין מבטלין כלי מהיכנו ולההוא טעמא לא קשיא הכא ולא מידי וכההוא טעמא קים לן ולכך תמהני על הרע"ב שלא היה צריך לכתוב כלל מאי דאותביה לדרבי יצחק דלא קיי"ל כוותיה וראיית הרז"ה ז"ל לפסוק כר"י כבר דחאה הרמב"ן בסוף מסכת שבת. והרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם פכ"ה מה"ש כולם פסקו דלא כר"י ועיין בפרק י"ח משנה ב': ועל צואה של קטן. כתב הר"ב לאו צואה של נער קטן קאמר דהא גרף של רעי הוא וכו' אלא צואה של תרנגולים וכו' וכגון שמונח באשפה וכו' ולא גרף כו'. תימה דהשתא דאוקמת ליה במונחת באשפה שבחצר דתו לא הוי גרף של רעי לפי שאין זה מקום ישיבת בני אדם ולא ממאיס וכדכתב הרמב"ם. אם כן כי הוי נמי צואה של נער קטן כי מונח באשפה שבחצר ליתסר לטלטלו ולא לוקים למתני' אלא באשפה שבחצר ולא צריכנא לאוקמא דשל תרנגולין נמי. ובגמ' דצואה של קטן לעולם שרי לטלטלה ולפנותה מפני שראויה להאכילה לכלבים. ויש גירסא אחרת להפוסקים ולאותה גירסא אין חילוק בין צואת קטן לצואת תרנגולין אלא להכי מוקמינן בצואת תרנגולים דכיון שדרכם להיות בחצר אחרת שאדם מקצה להם מקום לא שרי לטלטלם משום גרף של רעי אלא מיהו בשביל שלא יתלכלך בה הקטן שהולך לשם לפעמים כופה עליה את הכלי אבל צואה של בני אדם שדרכה להיות בחצר שדרין בה כגון צואה של קטנים אין צריך לכפות עליה את הכלי אלא מותר לכבדה ולהוליכה לבית הכסא. ולגי' זו אפשר שנתכוון הר"ב וה"ק לאו צואה של נער וכו' דרגיל להיות בחצר והלכך הוי גרף וכו' אלא הכי קאמר ועל צואה של תרנגולין כו' וכגון שצואה זו מונחת וכו' שכן דרכה להיות מונחת כך: ועל עקרב שלא תישך. כתב הר"ב ולצוד נחש מפני שרוצה לצחק בו אסור. וכ"כ הרמב"ם. ומשמע דחיובא ליכא וטעמא נראה לפי שהנחש מהדברים שאין במינן נצוד דאפילו לצורך פטור אבל אסור כדכתיבנא ברפי"ד. אבל תימה מדתנן בפ"ב דעדיות מ"ה דהצד נחש לרפואה חייב. ש"מ שהוא מאותן שיש במינן צידה וכתבתי לעיל דבהו בין לצורך בין שלא לצורך חייב ול' הרמב"ם בחבורו פ"י בדברים שיש במינן צידה דבין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב ולכך נראה דהאי אסור דנקטי לאו דוקא אלא ה"ה דחייב ועמ"ש במשנה ב' פי"ח:
יכין מלכת שלמה
7.
One may turn a dish over a lamp so that the beams should not catch [fire], and over an infant’s excrement, and over a scorpion so that it should not bite. Rabbi Judah said: an incident came before Rabban Yohanan ben Zakkai in Arabia and he said, “I fear that he may be liable for a sin-offering.”
משנה ח
נָכְרִי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר, מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. מִלֵּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ, מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. עָשָׂה גוֹי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ, יוֹרֵד אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. מַעֲשֶׂה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ בָאִין בִּסְפִינָה, וְעָשָׂה גוֹי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ, וְיָרְדוּ בוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים:
ברטנורה מילא מים. מבור ברשות הרבים:כבש. עושין בספינה גדולה לירד בו מן הספינה ליבשה. ואיצטריך תנא לאשמעינן נר ומים, דאי תנא נר הוה אמינא נר הוא דשרי דליכא למגזר שמא ירבה בשביל ישראל דנר לאחד נר למאה, אבל מים דאיכא למיגזר אסור. ואי אשמעינן מים הוה אמינא מים הוא דבשביל ישראל אסור, אבל נר אף על גב דבשביל ישראל כיון דאיהו נמי צריך ליה שרי, דנר לאחד נר למאה, צריכא. וכבש אף על גב דדמי לנר, דכבש לאחד כבש למאה, משום מעשה דרבן גמליאל וזקנים תנא ליה, דמעשה רב:
תוסופות יום טוב מילא מים להשקות לבהמתו. אורחא דמלתא נקט לפי שבמקום השקאת הבהמה מצויים שם ישראלים ונכרים אבל אה"נ [א) כ"ה בד' קראקא אך בדפוס פראג: דאפילו מילא מים לעצמו אסור לישראל כו' ועי' ר"ן] דאפי' מילא מים בשביל ישראל עצמו אסור לישראל לשתות מהן דהא מ"מ אהני ליה מעשיו שעל ידי מלאכתו של נכרי הוא יכול לשתות מהם במקום הזה. הר"ן ור"י בתוספות. ועיין במשנה ב' פרק ג' דביצה: כבש. מקום חלק שיורדין בו ואין [בו] מעלות כסולם כ"פ הרמב"ם ועיין בדברי הר"ב במשנה ג' פרק ג' דמדות ועייין בפרק ג' דביצה מ"ש שם בס"ד:
יכין מלכת שלמה
8.
If a Gentile lights a lamp, an Israelite may make use of its light. But if [he does it] for the sake of the Israelite, it is forbidden. If he draws water to give his own animal to drink, an Israelite may water his [animal] after him. But if [he draws it] for the Israelite’s sake, it is forbidden. If a Gentile makes a plank to descend [off a ship by] it, an Israelite may descend after him; But if on the Israelite’s account, it is forbidden. It once happened that Rabban Gamaliel and the elders were traveling in a ship, when a Gentile made a plank for getting off, and Rabban Gamaliel, and the elders descended by it.
מועד שבת פרק טז
Moed Shabbos Chapter 16