רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

Mishnayos Club 6/20/2024

Progress Schedule
טהורות
כלים
פרק יז
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל
Tahoros
Kelim
Chapter 17
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30
  א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10 0:11 0:12 0:13 0:14 0:15 0:16 0:17

Mishnah

משנה א
כָּל כְּלֵי בַעֲלֵי בָתִּים, שִׁעוּרָן בְּרִמּוֹנִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּמַה שֶּׁהֵן. קֻפּוֹת הַגַּנָּנִים, שִׁעוּרָן בַּאֲגֻדּוֹת שֶׁל יָרָק. שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, בְּתֶבֶן. שֶׁל בַּלָּנִין, בִּגְבָבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כֻּלָּן בְּרִמּוֹנִים:
ברטנורה כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים. אם ניקבו במוציא רמון, טהורים:ר׳ אליעזר אומר במה שהן. כל הכלים שיעורן כשאין ראויין להשתמש בהן מעין התשמיש שהיו משתמשים בהן תחלה, כגון כלים המיוחדים לתאנים שיעורן במוציא תאנה, והמיוחדים לזיתים שיעורן במוציא זית. ואין הלכה כרבי אליעזר:קופות הגננים. קופות בעלי הגנות שעשויין ליתן בהם ירקות:שיעורן במוציא אגודות ירק. בהא מודה תנא קמא לר׳ אליעזר דאין שיעורן במוציא רמון:בתבן. במוציא תבן:גבבא. תבן דק מעורב בזבל. תרגום לקושש קש (שמות ה׳:י״ב), לגבבא גילא. והבלנים דהיינו בעלי המרחצאות שורפין אותו במרחצאות:כולן ברמונים. בין של בעלי בתים בין של גננים. ואין הלכה כר׳ יהושע:
תוסופות יום טוב כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים. בעלי בתים חסין על כליהם. הלכך ניקב כמוציא קטנית מצניעו לזיתים. ניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים. ניקב כמוציא אגוז משתמש בו רמונים. אבל של אומן העומד לימכר לא הוי שיעוריה בהכי רש"י פרק ו דברכות דף מא. ובפ"ק דסוכה ד"ו פירש דשל אומן טהור בנקב כל שהוא: שעורן ברמונים. פי' הר"ב אם נקבו במוציא רמון טהורים אם היו טמאים נטהרו בנקיבה זו ואם הם טהורים אינם מקבלים טומאה. הרמב"ם רפ"ו מה"כ. ודייק הר"ב לכתוב כמוציא רמון אע"ג דרמונים תנן דלא בעינן אלא כמוציא רמון א'. כמ"ש בס"ד לקמן משנה ד: קופות הגננים. כתב הר"ב ובהא מודה ת"ק כו'. ומסתברא דבשל בלנים נמי מודה. ובדברי ר' יהושע שהזכיר גם כן הר"ב של גננים. וה"ה לשל בלנים. והרמב"ם מפרש דקופות הגננים כו' דברי ת"ק הן. וכן העתיק בחבורו פ"ו מה"כ [הלכה ז]:
יכין מלכת שלמה
1.
All [wooden] vessels that belong to householder [become clean if the holes in them are] the size of pomegranates. Rabbi Eliezer says: [the size of the hole depends] on what it is used for. Gardeners’ vegetable baskets [become clean if the holes in them are] the size of bundles of vegetables. Baskets of householders [become clean if the holes in them are] the size of [bundles] of straws. Those of bath-keepers, if bundles of chaff [will drop through]. Rabbi Joshua says: in all these the size is that of pomegranates.
משנה ב
הַחֵמֶת, שִׁעוּרָהּ בִּפְקָעִיּוֹת שֶׁל שֶׁתִי. אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שֶׁל שְׁתִי, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֶּלֶת שֶׁל עֵרֶב, טְמֵאָה. בֵּית קְעָרוֹת שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל קְעָרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַתַּמְחוּיִין, טָמֵא. בֵּית הָרְעִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל מַשְׁקִין, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הָרְעִי, טָמֵא. רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְקַיְּמִין אוֹתוֹ:
ברטנורה בפקעיות של שתי. מטוה השתי דק משל ערב. כדמוכח בכתובות בפרק אף על פי (כתובות דף ס״ד). ופקעיות של שתי הן קטנים מפקעיות של ערב. ופירוש פקעיות, גלוממור״י בלע״ז. אי נמי מטאס״י בלע״ז:אע״פ שמקבלת של ערב טמאה. הכי קאמר, ואף על פי שאינה מקבלת של שתי אם מקבלת של ערב טמאה. ששיעורה במוציא ערב, שהוא גדול ממוציא שתי. וכן אע״פ שמקבל את התמחויין טמא, כלומר אע״פ שהנקב גדול שאינה מקבלת את הקערות, אם מקבל את התמחויין שהן גדולים מן הקערות, עדיין מקרי חזי לתשמישו הראשון וטמא:אע״פ שמקבל את הרעי. אע״פ שאינו מקבל את המשקין, אם מקבל את הרעי טמא. בית הראי, כמו בית הרעי. כלי שנפנה בו ויש בו צואה ומי רגלים:מפני שאין מקיימין אותו. גרסינן. ואית דגרסי, מפני שהן מקיימין אותו, ואמלתא דת״ק קאי, דאמר, אם מקבל את הערב ואת התמחויין ואת הרעי טמא, מפני שהן מקיימין ושומרים אותו, כיון דחזי להכי. ואין הלכה כר׳ גמליאל:
תוסופות יום טוב שעורה בפקעיות של שתי. יש לתמוה למאי נ"מ דהא מסיק שאם מקבל של ערב טמאה. וכן תימה על הרמב"ם שבפ"ז מה"כ העתיק המשנה כלשונה. גם לשון אע"פ אינו מדויק שפיר והר"ש הניח לשון אע"פ בקושיא. אבל מהר"ם כתב וז"ל נ"ל לפרש דכולה הא בבא. מלתא דר"ג היא. וה"פ החמת שעורה לטהר בפקעת של שתי ואם אינה מקבלת [של שתי אע"פ שמקבלת] של ערב טמאה לרבנן. וכן בית קערות שאין מקבל קערות אע"פ שמקבל תמחוין. טמא לרבנן. וכן בית הראי שאין מקבל משקין אע"פ שמקבל רעי טמא לרבנן. אפ"הר"ג מטהר בכולן מפני שאין מקיימי' כו' וכה"ג ר"פ בא סי' העליון עד שלא בא התחתון אע"פ שא"א ופריך גמ' [נדה דף מח] והרי בא. ומשני. בא לר"מ. אע"פ שא"א לרבנן. וגרם אותן בנו"ן ופליג *)האי בבא אכל כנ"ל עכ"ל. ומיהו התם בפ' בא סימן איכא טעמא דקתני הכי כדאיתא בגמ'. ושם העתקתיה: של שתי. כתב הר"ב מטוה השתי דק כו' כדמוכח בכתובות. כמ"ש כבר בפרק א משנה ה [ד"ה בחוע] : טמאה עד שתנקב רובה. הרמב"ם שם [פ"ז מה"כ הלכה ז] :
יכין מלכת שלמה
2.
A skin bottle [becomes clean if the holes in it are of] a size through which warp-stoppers [can fall out]. If a warp-stopper cannot be held in, but it can still hold a woof-stopper it remains unclean. A dish holder that cannot hold dishes but can still hold trays remains unclean. A chamber- pot that cannot hold liquids but can still hold excrements remains unclean. Rabban Gamaliel rules that it is clean since people do not usually keep one that is in such a condition.
משנה ג
הַסַּלִּין שֶׁל פַּת, שִׁעוּרָן בְּכִכָּרוֹת שֶׁל פָּת. אֱפִיפְיָרוֹת שֶׁעָשָׂה לָהֶן קָנִים מִלְּמַטָּן לְמַעְלָה לְחִזּוּק, טְהוֹרָה. עָשָׂה לָהּ גַּפַּיִם כָּל שֶׁהֵן, טְמֵאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בַּגַּפַּיִם, טְהוֹרָה:
ברטנורה שיעורן בככרות של פת. שיעור שבירתן, במוציא ככרות של פת:אפיפירות. כלי ארוג מקנים או זמורות:שעשה לה קנים מלמטה למעלה. שנפחתו שוליהן והכניס קנים ממטה למעלה להחזיק השולים:גפים. שגיפפה סביב. תרגום ויחבק, וגפיף. פירוש אחר, גפים, שעשה לה אזנים:אם אינה יכולה לינטל בגפים. שכשאוחז בגפים אין הכלי עולה עמו:
תוסופות יום טוב אפיפריות. לשון הר"ב כלי ארוג מקנים או זמורות. כמין סריגי חלונות [ימתח עליו סריגי הדליות של הגפנים] כמו שביארנו בכלאים [פרק ו משנה ג]. הרמב"ם: טמאה. אע"פ שכולה [נקובה] כמוציא רמון. הרמב"ם פ"ו מה"כ מהתוספתא:
יכין מלכת שלמה
3.
Bread-baskets [become clean if] the size [of their hole is such] that loaves of bread [would fall through]. Papyrus frames through into which reeds were inserted from the bottom upwards to strengthen them, are clean. If he fixed walls to it, they are susceptible to impurity. Rabbi Shimon says: if it cannot be lifted up by these walls it is clean.
משנה ד
הָרִמּוֹנִים שֶׁאָמְרוּ, שְׁלֹשָׁה, אֲחוּזִין זֶה בָזֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּנָפָה וּבִכְבָרָה, כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל וִיהַלֵּךְ, וּבְקֻפָּה, כְּדֵי שֶׁיַּפְשִׁיל לַאֲחוֹרָיו. וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל רִמּוֹנִים, כְּגוֹן הָרֹבַע, וַחֲצִי הָרֹבַע, הַקְּנוֹנִים הַקְּטַנִּים, שִׁעוּרָן בְּרֻבָּן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּזֵיתִים. נִפְרְצוּ, שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים. נִגְמְמוּ, שִׁעוּרָן בְּמַה שֶּׁהֵן:
ברטנורה הרמונים שאמרו. הא דתנן בריש פרקין כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים, כשיהיו שלשה רמונים אחוזים זה בזה ויצא האחד דרך הנקב, זהו שיעור של מוציא רמון:כדי שיטול ויהלך. שמתוך נענוע של נטילה והילוך ממהר הרמון לצאת דרך הנקב:ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו. שמתוך הפשלה לאחוריו הוא ממהר לצאת:שאינן יכולים לקבל רמונים. שהן קטנים:כגון הרובע. רובע הקב:שיעורן ברובן. כיון דנפחת רובו, טהור:נפרצו. נפחתו וחסרו:נגממו. בשפתותיהן:שיעורן במה שהן. אם נשאר בהן כדי לקבל כל שהוא, טמאין. והלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב הרמונים שאמרו שלשה אחוזין זה בזה. פי' הר"ב הא דתנן בריש פרקין כל כלי ב"ב שעורן ברמונים כו' ויצא האחד כו'. ולהכי צריך ג' אחוזים. שצריך נקב יותר רחב. מאילו היה האחד לבד. כ"כ התוס' בפ"ק דעירובין דף ד. ובפ"ק דסוכה דף ו'. ומשמע מדבריהם דבעינן שיצאו שלשתן זה אחר זה. והכריחו להוציא המשנה ממשמעותה. מדאמרינן בגמ' בסוף המצניע כמוציא רמון. וכדנקט הר"ב בלישניה בריש פירקין עוד הכריחו מהסוגיא. ע"ש. ועוד פירשו דה"ק שלשה אחוזים כו'. לומר דרמון בינוני דאמרינן לקמן דהיינו בינוני. בג' האחוזים זה בזה וגדילין יחד. אבל הרמונים הגדלים אחד אחד. או שנים. הם גדולים. ואותן שגדילים ארבעה יחד הן קטנים. כן לשונם בפרק טו דשבת דף קב. וכן פירש הראב"ד בפרק ו מהלכות כלים דמשערין בבינונית שבאלו השלשה הגדלים ביחד. [*ועיין מ"ש בשם הרמב"ם במתניתין דלקמן]: רבי שמעון אומר. כתב הר"ב דהלכה כר' שמעון וכ"כ הרמב"ם. ובפ"ו מה"כ כתב הכ"מ טעמו בשם הר"י קורקוס [*דאף על גב דדרכו לפסוק כמחמיר [עי' במסכת נגעים פ"ד מ"ד] הואיל ולא אפסיק הלכתא בפרק מי שהוציאוהו בין ר' מאיר ור' שמעון. הכא סמך על סוף המצניע דלא אמרי' רובו אלא בצמיד פתיל אבל לענין טומאה בזיתים]: נפרצו בדפנותיהן. עד השתא מיירי שנקבו בשוליהן. מהר"ם:
יכין מלכת שלמה
4.
The pomegranates of which they have spoken--three attached to one another. Rabban Shimon ben Gamaliel says: in a sifter or a sieve [the size of the hole must be such that a pomegranate will drop out] when one picks it up and walks about with it. In a basket it must be such [as would allow a pomegranate] to fall through while one hangs it behind him. And all other vessels which cannot hold pomegranates as, for instance, the quarter kav measure and the half quarter kav measure, and small baskets, the size [of their holes must be] such as would extend over the greater part of them, the words of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says: [the size of their hole must be such that] olives [could fall through]. If their sides were broken [the size of their hole must be] such as olives would drop through. If they are worn away the size must be such as would allow the objects which are usually kept in them [to drop through].
משנה ה
הָרִמּוֹן שֶׁאָמְרוּ, לֹא קָטָן וְלֹא גָדוֹל אֶלָּא בֵינוֹנִי. וּלְמָה הֻזְכְּרוּ רִמּוֹנֵי בָדָאן, שֶׁיְּהוּ מְקַדְּשִׁין כָּל שֶׁהֵן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, לְשַׁעֵר בָּהֶן אֶת הַכֵּלִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְכָךְ וּלְכָךְ הֻזְכְּרוּ, לְשַׁעֵר בָּהֶן אֶת הַכֵּלִים, וְיִהְיוּ מְקַדְּשִׁין כָּל שֶׁהֵן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא הֻזְכְּרוּ רִמּוֹנֵי בָדָאן וַחֲצִירֵי גֶבַע, אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ מִתְעַשְּׂרִין וַדַּאי בְּכָל מָקוֹם:
ברטנורה הרמון שאמרו. דכלי שניקב במוציא רמון טהור:ולמה הוזכרו רמוני בדאן. כיון שאין משערין בהן, אלא ברמון בינוני:שיהו מקדשים בהן. שאם אחד מרמוני בדאן של ערלה או של כלאי הכרם נתערב עם אלף רמונים של היתר, נתקדשו כולן ונאסרו. משא״כ ברמונים של שאר מקומות:בדאן. שם מקום:לשער בו את הכלים. קסבר דמוציא רמון דכלים, ברמוני בדאן משערינן:אמר ר׳ יהודה לא הוזכרו רמוני בדאן וכו׳ אבל לענין קידוש אין חילוק בין רמוני בדאן לשאר רמונים, דכולן מקדשים, דסבר ר׳ יהודה כל שדרכו לימנות מקדש. בפרק התערובות ובריש מסכת ביצה:בדאן וגבע. שני מקומות של כותים הן, וניכרים היו רמונים וחציר של מקומות הללו [מרמון וחציר] של שאר מקומות. וכותאי ודאי לא מעשרי מאי דמזבני לאחריני, דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול, אך על גב דלנפשייהו מעשרי. הלכך מתעשרים ודאי בכל מקום:חצירי. כרתי פורו״ש בלע״ז. כמו את החציר ואת הבצלים (במדבר י״א:ה׳):
תוסופות יום טוב אלא בינוני. לפי דעת הרואה [כדתנן במתני' דלקמן] הרמב"ם פ"ו מה"כ [*ועמ"ש במתני' דלעיל]: הוזכרו. בבית המדרש. מהר"ם: שיהו מקדשין כל שהן דברי ר"מ. פי' הר"ב שאם א' מרמוני בדאן של ערלה כו' כדתנן בפ"ג מערלה משנה ז. אגוזי פרך ורמוני בדן כו'. וכתב הר"ש ואע"ג דר"מ לא מני להו. אלא רבנן. מ"מ גם ר"מ מודה דשאר רמונים לא מקדשין דאין דרכן להמנות: א"ר יוסי. והר"ב העתיק ר' יהודה וכן הוא במקצת ספרים. וכן העתיק הר"ש ג"כ מהתוספתא. אבל הרמב"ם העתיק ר' יוסי:
יכין מלכת שלמה
5.
The pomegranate of which they spoke refers to one that is neither small nor big but of moderate size. And why did they mention the pomegranates of Baddan? That whatever their quantity they cause [other pomegranates] to be forbidden, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yohanan ben Nuri said: to use them as a measure for holes in vessels. Rabbi Akiva said: they were mentioned for both reasons: that they are to be used as a measure for holes in vessels and that whatever their quantity they cause [other pomegranates] to be forbidden. Rabbi Yose said: the pomegranates of Baddan and the leeks of Geba were mentioned only to indicate that they must be tithed everywhere with certain tithe.
משנה ו
כַּבֵּיצָה שֶׁאָמְרוּ, לֹא גְדוֹלָה וְלֹא קְטַנָּה אֶלָּא בֵינוֹנִית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵבִיא גְדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת וּקְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְחוֹלֵק אֶת הַמָּיִם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי מִי מוֹדִיעֵנִי אֵיזוֹהִי גְדוֹלָה וְאֵיזוֹהִי קְטַנָּה, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל רוֹאֶה:
ברטנורה כביצה שאמרו. גבי טומאת אוכלים, שאין מטמאין בפחות מכביצה:נותן לתוך המים. ממלא כוס מים, ונותן לתוכו גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות, וחולק המים היוצאין לשני חלקים, והחלק האחד הוא שיעור ביצה:וכי מי מודיעני. כלומר, כשלוקח גדולה שבגדולות שמא יש יותר גדולה הימנה. וכן קטנה שבקטנות שמא יש יותר קטנה ממנה:הכל לפי דעתו של רואה. לפי אומד דעתו שהיא בינונית למראה עיניו. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב כביצה שאמרו. פי' הר"ב גבי טומאת אוכלים. וכ"כ הר"ש אבל הרמב"ם כתב. וז"ל ידוע שיש מן השיעורים של הענינים התוריים. מה שנשערהו בכביצה. כמו שאמרו שכביצה מטמא טומאת אוכלים:
יכין מלכת שלמה
6.
The egg of which they spoke it is one that is neither big nor small but of moderate size. Rabbi Judah says: the largest and the smallest must be brought and put in water and the displaced water is then divided. Rabbi Yose says: but who can tell me which is the largest and which is the smallest? Rather, it all depends on the observer's estimate.
משנה ז
כַּגְּרוֹגֶרֶת שֶׁאָמְרוּ, לֹא גְדוֹלָה וְלֹא קְטַנָּה אֶלָּא בֵינוֹנִית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא הַבֵּינוֹנִית שֶׁבַּמְּדִינוֹת:
ברטנורה כגרוגרת שאמרו. להוצאת שבת, ולשיתופי מבואות. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
יכין מלכת שלמה
7.
The dried fig of which they spoke--- it is one that is neither big nor small but of moderate size. Rabbi Judah says: the biggest in the land of Israel is like one of medium size in other lands.
משנה ח
כַּזַּיִת שֶׁאָמְרוּ, לֹא גָדוֹל וְלֹא קָטָן אֶלָּא בֵינוֹנִי, זֶה אֵגוֹרִי. כַּשְּׂעֹרָה שֶׁאָמְרוּ, לֹא גְדוֹלָה וְלֹא קְטַנָּה אֶלָּא בֵינוֹנִית, זוֹ מִדְבָּרִית. כָּעֲדָשָׁה שֶׁאָמְרוּ, לֹא גְדוֹלָה וְלֹא קְטַנָּה אֶלָּא בֵינוֹנִית, זוֹ מִצְרִית. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה בָּעֳבִי הַמַּרְדֵּעַ, לֹא גָדוֹל וְלֹא קָטָן אֶלָּא בֵינוֹנִי. אֵיזֶה הוּא בֵינוֹנִי, כֹּל שֶׁהֶקֵּפוֹ טָפַח:
ברטנורה כזית שאמרו. כגון כזית מן המת ומן הנבלה שמטמא, ורוב שיעורים שבתורה בכזית:אגורי. ששמנו אגור בתוכו:כשעורה שאמרו. עצם כשעורה:כעדשה שאמרו. שרץ מטמא בכעדשה, ומחיה בכעדשה:מביאין טומאה. על אדם הנושאן:בעובי המרדע. דהיינו מלמד הבקר. ועביו אצבע ושליש אצבע בגודל, שהם שתי אצבעות בקטנות. שהטפח ארבע אצבעות בגודל, שהם שש אצבעות קטנות. ונמצא הקפו טפח. שכל שיש ברחבו טפח יש בהקפו שלשה טפחים. וגזרו על שיש בהקפו טפח, אטו על שיש בעביו טפח שהוא מביא את הטומאה מן התורה:
תוסופות יום טוב זה אגורי. ל' הר"ב ששמנו אגור בתוכו. גמ' פ"ו דברכות דף לט. ופירש"י מזומן לצאת ממנו שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים. אלא אגור כמשקה ענבים: כל המטלטלים מביאים את הטומאה בעובי המרדע. עיין רפט"ז דאהלות:
יכין מלכת שלמה
8.
The olive of which they spoke it is one that is neither big nor small but of moderate size the egori. The barleycorn of which they spoke it is one that is neither big nor small but of moderate size the midbarit The lentil of which they spoke it is one that is neither big nor small but of moderate size--the egyptian kind. "Any movable object conveys uncleanness if it is of the thickness of an ox goad" it is one that is neither big nor small but of moderate size. What is meant by "one of moderate size?" One whose circumference is just a handbreadth.
משנה ט
הָאַמָּה שֶׁאָמְרוּ, בָּאַמָּה הַבֵּינוֹנִית. וּשְׁתֵּי אַמּוֹת הָיָה בְשׁוּשַׁן הַבִּירָה, אַחַת עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית וְאַחַת עַל קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית. שֶׁעַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית הָיְתָה יְתֵרָה עַל שֶׁל משֶׁה חֲצִי אֶצְבַּע. שֶׁעַל קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית הָיְתָה יְתֵרָה עָלֶיהָ חֲצִי אֶצְבַּע, נִמְצֵאת יְתֵרָה עַל שֶׁל משֶׁה אֶצְבָּע. וְלָמָּה אָמְרוּ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, אֶלָּא שֶׁהָאֻמָּנִין נוֹטְלִין בַּקְּטַנָּה וּמַחֲזִירִין בַּגְּדוֹלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לִידֵי מְעִילָה:
ברטנורה האמה שאמרו. לענין שבת ועירובין וסוכה ומדות וכלאים:באמה בינונית. היא אמה בת ששה טפחים. דאיכא אמה בת חמשה [קטנה ממנה], ואיכא אמה גדולה בת ששה ואצבע, ואמה בת ששה היא הבינונית:שתי אמות. שתי מדות שבהן מודדים האמות, וכל אחת מהן אמה:בשושן הבירה. חדר אחד בנוי על שער מזרחי של עזרה, ועליו שושן הבירה מצויירת, כדי שתהא עליהם אימת מלכות:על של משה. על אמה בת ששה טפחים:שהאומנין נוטלים בקטנה. שהיה הגזבר מתנה עם האומנים, כך וכך אמות בנין תעשו לבדק הבית מאמות של משה, בכך וכך דמים, ומחזירים לו במדת האמה היתירה עליה אצבע, כדי שיוסיפו משלהם על תנאם, פן יפחתו ונמצאו באין לידי מעילה שנהנו מן ההקדש. ולמה שתים, חדא לכספא ודהבא, שכשמתנים עם צורפי זהב וכסף לעשות טבלא בת ארבע וחמש אמות באמה של משה, מחזירים למדה היתרה עליה חצי אצבע, לא למדה היתרה עליה אצבע, לפי שאומנות יקרה היא ואין מפסידין אותן כל כך:
תוסופות יום טוב שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה חצי אצבע. והיא לכספא ודהבא כדפי' הר"ב. והתוספות בפי"א דמנחות דף צח. יהבי סימנא מצפון זהב יאתה: [*של משה. לפי מדת ארכו של משה. דהיינו אמתו. כך פירש"י בפ"ד דערובין דמ"ח]: ולמה אמרו כו' אלא שהאומנין כו'. עיין כיוצא בזה הלשון ומ"ש בו. בספ"ק דב"ק: כדי שלא יבואו לידי מעילה. לאו דוקא. דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. [כמ"ש הר"ש במשנה ה פ"ה דתמורה] אלא שלא היו רוצין ליהנות משל הקדש. תוס' שם. ולמאי דתנינן התם בתמורה וצריך לעשות דמים. מעיקרא לא קשיא ולא מידי:
יכין מלכת שלמה
9.
The cubit of which they spoke is one of medium size. There were two standard cubits in Shushan Habirah, one in the north-eastern corner and the other in the south-eastern corner. The one in the north-eastern corner exceeded that of Moses by half a fingerbreadth, while the one in the south-eastern corner exceeded the other by half a fingerbreadth, so that the latter exceeded that of Moses by a fingerbreadth. But why were there a larger and a smaller cubit? Only for this reason: so that craftsmen might take their orders according to the smaller cubit and return their finished work according to the larger cubit, so that they might not be guilty of any possible trespassing of Temple property.
משנה י
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הָאַמּוֹת הָיוּ בֵינוֹנִיּוֹת, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וְהַקֶּרֶן וְהַסּוֹבֵב וְהַיְסוֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַמַּת הַבִּנְיָן שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְשֶׁל כֵּלִים חֲמִשָּׁה:
ברטנורה כל האמות היו בינוניות. באמה בת ששה:חוץ ממזבח הזהב. שהיה אמה על אמה:והקרן. של מזבח הנחושת. שהיו לו על ארבע פנותיו ארבע אבנים של אמה גובה, ואמה על אמה עובי. ואותה אמה היתה באמה בת חמשה:והסובב והיסוד. של מזבח הנחושת. ובפרק ג׳ דמסכת מדות הן מפורשים:אמת בנין. כגון חומת הבית ומזבח העולה:אמת כלים. כגון ארון ושלחן ומזבח הזהב. והלכה כר׳ מאיר:
תוסופות יום טוב רבי מאיר אומר כל האמות היו בינוניות חוץ ממזבח הזהב וכו'. בגמרא פי"א דמנחות [דף צז] דריש ליה מקרא דיחזקאל (מג יג) ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח. וחיק האמה. ואמה רוחב. וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד. וזה גב המזבח. חיק האמה. זה יסוד. אמה רוחב. זה סובב. וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד. אלו קרנות. זה גב המזבח. זה מזבח הזהב. זהו באמה בת חמשה. הא כל אמות כלים באמה בת שש. ופירש"י בגמ'. וביחזקאל. ואלו מדות המזבח. מדות מזבח העולה. באמות אמה אמה וטפח. באמה בינונית בת ששה. שהיא אמה וטפח באמה בת חמשה. וחיק האמה. כלומר באלו אמות אני אומר שיהיו בנות חמשה בחיק האמה זה יסוד. חיק לשון חיקוי קביעות והוא היסוד בגובהו ולא בכניסתו. ולהרמב"ם אף הכניסה בבת חמשה. ונתלה בפי' הסוגיא. ואין להאריך. אמה רוחב זה סובב. כלומר אמה כניסתו. וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד. אלו הקרנות. זרת דמאמצעית האבן מודד. והוה זרת לכל רוח דהיינו אמה על אמה. וזה גב המזבח. כלומר באמה זו יהא נמי מזבח הזהב: והקרן. ל' הר"ב של מזבח הנחשת. וכ"כ עוד לקמן. והסובב והיסוד של מזבח הנחושת. ונמצא כמו כן בכתוב מלכים א ח [סד] כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מהכיל. ופירש"י מזבח אבנים שעשה שלמה תחת מזבח הנחשת של משה. אף בכאן ירצה הר"ב מזבח אבנים. שבמקום מזבח הנחשת. והר"ש כתב והקרן של מזבח העולה. וכן לשון רש"י במנחות פי"א דף צז. והקרן של מזבח העולה. וכ"כ עוד היסוד והסובב של מזבח העולה. ומ"ש הר"ב ואותה אמה היתה באמה בת ה'. לא שנא גובהן ולא שנא רחבן באמה קטנה. כ"כ רש"י בפ"ק דערובין דף ד. אבל הרמב"ם מפרש בפי' רפ"ג דמדות. דגובה כל קרן חמשה טפחים. אבל ריבוע הקרן הרי הוא ו' על ו': אמת בנין. לשון הר"ב חומת הבית ומזבח העולה. שהמזבח מחובר לקרקע בסיד וכו' כמפורש ברפ"ג דמדות: ושל כלים חמשה. דסבר ר' יהודה וזה גב המזבח [זה] מזבח הזהב. וכזה יהיו כל אמות כלים. גמרא במנחות:
יכין מלכת שלמה
10.
Rabbi Meir says: all cubits were of the moderate length except that for the golden altar, the horns, the surround and the base. Rabbi Judah says: the cubit used for the building was one of six handbreadths and that for the vessels one of five handbreadths.
משנה יא
וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ בְּמִדָּה דַקָּה, מִדּוֹת הַלַּח וְהַיָּבֵשׁ שִׁעוּרָן בָּאִיטַלְקִי, זוֹ מִדְבָּרִית. וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ, הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם, הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה, וְהַחוֹפֵן אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַשּׁוֹתֶה כִמְלֹא לֻגְמָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְכִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לָעֵרוּב, מְזוֹנוֹ לְחֹל אֲבָל לֹא לְשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְשַׁבָּת אֲבָל לֹא לְחֹל. אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְכַּוְּנִין לְהָקֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשְּׁתֵּי יָדוֹת לְכִכָּר, מִשָּׁלֹשׁ לְקָב. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, מִכִּכָּר בְּפֻנְדְּיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסָלַע:
ברטנורה במדה דקה. של מדבר קרויה מדה דקה. לפי שיש מדברית ירושלמית וציפורית, ומדברית קטנה שבכולן:מדות הלח. הין וחצי הין:והיבש. עשרון וחצי עשרון:באיטלקי. במדה של איטליאה של יון. וזו היא מדברית שהיתה בימי משה:כפי מה שהוא אדם. בין קטן ובין גדול:קומץ המנחה. דכתיב (ויקרא ב׳:ב׳) וקמץ ממנו מלוא קומצו:וחפני קטורת. של יוה״כ, דכתיב (שם ט״ז) ומלא חפניו קטורת סמים דקה:כמלוא לוגמיו. אם שתה מלוא לוגמיו ביוה״כ חייב. ולפי לוגמיו של שותה משערינן:כמזון שתי סעודות לעירוב. עירובי תחומין אינו בפחות ממזון שתי סעודות:מזונו לחול. כמזון לשתי סעודות של חול שאוכל מעט, ולא כמזון שתי סעודות של שבת דאכיל טפי, משום דבסים תבשיליה, ורווחא לבסומי שכיח:לשבת אבל לא לחול. דאדרבה, שתי סעודות של שבת פחותים משתי סעודות של חול, כיון דבשבת סעיד שלש סעודות, אינו מרבה לאכול בכל סעודה:ואלו ואלו מתכוונים להקל. כל אחד מהן מתכוין למעט בככר של עירוב:משתי ידות לככר משלש לקב. די לעירוב בשתי ידות של ככר של שלש ככרות לקב, נמצא ככר שלם שלישית הקב, ושתי ידותיה הוי ככר של עירוב:מככר בפונדיון. ככר הלקוח בפונדיון מן הנחתום כשנמכרים ארבע סאים בסלע. וארבע סאים הן עשרים וארבעה קבין שכל סאה היא ששה קבין, והסלע היא ארבעה דינרים, והדינר שש מעין, נמצא הסלע עשרים וארבע מעין, ונמצא כ״ד קבין לכ״ד מעין קב לכל מעה, והמעה שני פונדיונים, הרי הככר הנמכר בפונדיון הוא חצי קב, אבל מפני שהחנוני רוצה להשתכר, ויציאת האפיה והטחינה, לא יהיה הככר הנמכר בפונדיון כשנמכרים ארבע סאין בסלע אלא רובע קב, והרובע האחר הולך בשכר החנוני ויציאת האפיה והטחינה. הרי ככר הלקוח בפונדיון הוא רובע הקב, דהיינו שש ביצים, והוא שיעור שתי סעודות, והיינו ככר של עירוב. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב באיטלקי. ל' הר"ב מדה של איטליאה כו'. ואין לתמוה על הקו"ף. כדאשכחן בעזרא שושנייכא. ע"ש שושן. תוס' ריש קדושין: והחופן את הקטרת. והר"ב העתיק וחפני קטורת. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל. ובספרים ישנים: כמלא לוגמיו. עיין מ"ש ביומא פ"ח מ"ב: וכמזון שתי סעודות לעירוב וכו'. שנויה כבר בערובין פ"ח מ"ב. ושם מפורשה בס"ד והנני יוסיף בכאן. שנתעוררתי ע"פ מה שכתבתי לעיל פ"ג מ"ב שהגרוגרת יתירה מזית שיש מקום תימה דבפ"ז דעירובין מ"ח פי' הר"ב די"ח גרוגרות ב' סעודות ובפ' בתרא דיומא בגמרא דף פ. שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ובגמ' פ"ג דכריתות די"ד. דשיעור שני זיתים מחזיק בית הבליעה. ונמצינו למדין דלשתי סעודות שהם ו' ביצים יהיו י"ב זיתים. ואיך אפשר א"כ שהגרוגרת יתירה והרי הם י"ח בב' סעודות. אח"כ ראיתי בתוס' דיומא שהקשו זה. אבל תירוצם אינו עולה לפסק הר"ב [*ועי' המחלוקת שבין ת"ק ור"י בפרקין משנה ז]: אלו ואלו מתכוונין להקל. וכן העתיק הר"ב. אבל בעירובין גרסי' וזה וזה מתכוונים להקל וכן העתיק הרמב"ם בכאן:
יכין מלכת שלמה
11.
Sometimes they stated a smaller measure: Liquid and dry measures were measured with the Italian standard which was the one that was used in the wilderness. Sometimes they stated a measure that varied according to the individual concerned: One who takes the handful of a minhah, One who takes both hands full of incense, One who drinks a cheek full on Yom Kippur, And the two meals for an eruv, The quantity being the food one eats on weekdays and not on Shabbat, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: as on Shabbat and not as on weekdays. And both intended to give the more lenient ruling. Rabbi Shimon says: two thirds of a loaf, when three [loaves] are made of a kav. Rabbi Yohanan ben Beroka says: not less than a loaf that is purchased for a pundium when the price of wheat is four se'ah for a sela’.
משנה יב
וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ בְמִדָּה גַסָּה, מְלֹא תַרְוָד רָקָב, כִּמְלֹא תַרְוָד גָּדוֹל שֶׁל רוֹפְאִים. וּגְרִיס נְגָעִים, כַּגְּרִיס הַקִּלְקִי. הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כַּכּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה, כָּמוֹהָ וּכְגַּרְעִינָתָהּ. וְנוֹדוֹת יַיִן וָשֶׁמֶן, שִׁעוּרָן כְּפִיקָה גְדוֹלָה שֶׁלָּהֶן. וּמָאוֹר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בִידֵי אָדָם, שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא אֶגְרוֹף גָּדוֹל, זֶה הוּא אֶגְרוֹפוֹ שֶׁל בֶּן בָּטִיחַ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יֶשְׁנוֹ כְרֹאשׁ גָּדוֹל שֶׁל אָדָם. וְשֶׁנַּעֲשָׂה בִידֵי אָדָם, שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה, שֶׁהוּא כְפֻנְדְּיוֹן הָאִיטַלְקִי, וּכְסֶלַע הַנֵּירוֹנִית, וְכִמְלֹא נֶקֶב שֶׁבָּעֹל:
ברטנורה מלוא תרווד רקב. מלוא כך עפרורית מן המת אחר שכלה כל ליחות שבו:מלוא תרווד גדול של רופאים. שהוא גדול משאר תרוודים. ושיעורו מלוא חפניים:כגריס הקלקי. כחצי פול הבא ממקום ששמו קלקי, והפולים שבו גדולים משאר פולים. ושיעור מקום גריס הקלקי, תשע עדשות שלש על שלש מרובעות. ומקום עדשה, ארבע שערות, נמצא מקום הגריס שלשים ושש שערות:כותבת הגסה. גדולה משאר תמרים. ושיעורה מעט פחות מכביצה:כמוה וכגרעינתה. שצריך למעך חללה:ונודות יין ושמן. של עור שניקבו, שיעור הנקב שלהן.כפיקה גדולה. שמשימים בפלך כשהנשים טוות בו:ומאור. כמין חלון שממנו האורה נכנסת לבית:שלא נעשה בידי אדם. כגון חור שחררוהו מים או שרצים, או שנפל העפר מאליו ונעשה שם נקב. ואם לא חשב עליו לתשמיש או למאור, שיעורו להביא את הטומאה מאהל המת לבית לדרך הנקב.כאגרופו של בן בטיח. דהיינו אדם ידוע אצלם, ובן בטיח שמו, שהיה אגרופו גדול:ושנעשה בידי אדם. שעשאו אדם להכניס את האורה:נירונית. מטבע של נירון קיסר:כמלוא נקב שבעול. מלוא מקדח של לשכה. ופונדיון האיטלקי וסלע הנירונית ומלוא נקב שבעול, כולן שיעור אחד להן. ויש מקומות שהיו יודעים באחד מהן ולא באחר, הלכך תנינהו לכולהו:
תוסופות יום טוב כפיקה גדולה שלהן. פירש הר"ב שמשימים בפלך כו'. נראה בעיני דל"ג שלהן וכן לא העתיק אלא כפיקה גדולה ולכאורה יש פנים לכך מהגמ' פ"ג דבכורות דף כב א"ר יוחנן ג' פיקות שמעתי. אחת של שתי ואחת של ערב ואחת של פיקה גדולה של סקאין. ומדלא חשיב הא דהכא. ש"מ שהיא אחת מכלל אלו והיינו או דשתי או דערב. אבל הר"ש כתב בהפך דהכא לא מיירי בהנהו. דשלהן קתני. וגם הרמב"ם גורס שלהן. וז"ל כפיקה גדולה שלהן. כמו הפלך הגדול אשר יקשרו בו לפי שבזה יקשרו פלך בקצה הנוד. וכאשר ינקב נקב רחב [יכנס] ממנו [הפלך] ההוא [יטהר] ע"כ. ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם בבא זו בפ"ז מה"כ: מאור שלא נעשה בידי אדם. פי' הר"ב כגון חור שחררוהו מים כו'. כדתנן ברפי"ג דאהלות. וע"ש: כמלא אגרוף גדול. דכיון דלא נעשה בידי אדם. בציר מהכי לא חשיב. רש"י רפ"ו דבכורות: ישנו. לאותו אגרוף. רש"י: של לשכה. שמונח בלשכה לקדוח את הצריך לבדק הבית. רש"י: כפונדיון האטלקי. בפ' הזהב משנה ה מפרש הר"ב דפונדיון שני איסרין. ובפ"ט דמקואות משנה ה'. דשיעור איסר אטלקי ד' גרגרי שעורות: וכמלא נקב שבעול. שעושין בו נקב ותוקעים בו יתד לקשור רצועות העול. רש"י:
יכין מלכת שלמה
12.
And sometimes they stated a large measure:A ladleful of corpse mould refers to the big ladle of physicians; The split bean in the case of skin disease refers to the Cilician kind; One who eats on Yom Kippur a quantity of the bulk of a large date, refers to the size of the date and its pit; In the case of skins of wine and oil [the holes] must be as big as their large stopper; In the case of a light hole that was not made by man's hands the prescribed size of which is that of a large fist, the reference is to the fist of Ben Batiah Rabbi Yose said: and it is as big as a large human head. And in the case of one made by human hands the prescribed size is that of the large drill in the Temple chamber which is the size of the Italian pondium or the Neronian sela or like the hole in a yoke.
משנה יג
כֹּל שֶׁבַּיָּם טָהוֹר, חוּץ מִכֶּלֶב הַמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹרֵחַ לַיַּבָּשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. הָעוֹשֶׂה כֵלִים מִן הַגָּדֵל בַּיָּם וְחִבֵּר לָהֶם מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ, אֲפִלּוּ חוּט, אֲפִלּוּ מְשִׁיחָה, דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, טָמֵא:
ברטנורה כל שבים טהור. כל בריות שבים אם עשה מעורן כלים, אין מקבלין טומאה, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ב) או בגד או עור או שק, מה בגד מן הגדל מן הארץ, אף עור מן הגדל מן הארץ:חוץ מכלב המים. לפי שכל שאר בריות שבים אין אחד מהם בורח ליבשה כשבאים לצוד אותם, אלא כלב הים בלבד, הלכך הוי בכלל עורות היבשה, ואם עשה כלי מעורו מקבל טומאה. והלכה כרבי עקיבא:אפילו חוט אפילו משיחה. ובלבד שיחברנו לו בדרך שאם היו שניהם מן הגדל בארץ מחוברים בחבור כזה היה טמא האחד כשנטמא חבירו:
תוסופות יום טוב [*כל שבים כו'. כתב הר"ב דכתיב או בגד כו'. מה בגד כו'. עיין בפ' י"א דנגעים מ"ח]: [*חוץ מכלב המים. כתב הר"ב והלכה כר"ע וכ"כ הרמב"ם בפירושו וכבר כתבתי בזה לעיל רפ"ו וע"ש]: וחבר להם מן הגדל בארץ. סיומא דברייתא בת"כ. דכתב הר"ב רישא. מה בגד מן הגדל כו'. יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא ת"ל או עור להביא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא אפי' חוט ואפי' משיחה. הר"ש. [*ונראה לי דמתיבת או דריש. שהרי היה הכתוב יכול לומר בכולן בוי"ו. וא"נ בלא וי"ו ועכ"פ בלא תיבת או. שאין מקום לטעות לחשוב שיהיה דוקא כלי המחובר מכל אלו מעץ ובגד ועור ושק אלא למדרש שיש במשמע עוד עור והיינו המחובר משל ארץ לשל ים. ועיין מ"ש במ"ג ממסכת פרה ובת"כ ראיתי ת"ל בעור. אי בעור יש להביא את שחיבר כו' ובעיני נראה שהוא ט"ס. וכצ"ל ת"ל עור. או עור. וה"פ ה"מ למכתב עור. וכתב או עור. והיינו כדפירשתי. ועיין במס' נגעים רפי"א. ומ"ש הר"ב ובלבד שיחבר כו'. עיין ג"כ שם]: אפי' משיחה. היא השפה אשר יוציא החייט בעת הבדל הבגד. הרמב"ם. ועיין מ"ש במ"ח פ"ג דסוכה:
יכין מלכת שלמה
13.
All that live in the sea are clean, except the sea-dog because it seeks refuge on dry land, the words of Rabbi Akiba. If one made vessels from what grows in the sea and joined to them anything that grows on land, even if only a thread or a cord, if it is susceptible to uncleanness, they are unclean.
משנה יד
וְיֵשׁ בְּמֶה שֶּׁנִּבְרָא בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן טֻמְאָה, בַּשֵּׁנִי אֵין בּוֹ טֻמְאָה, בַּשְּׁלִישִׁי יֶשׁ בּוֹ טֻמְאָה, בָּרְבִיעִי וּבַחֲמִישִׁי אֵין בָּהֶם טֻמְאָה, חוּץ מִכְּנַף הָעוֹז וּבֵיצַת נַעֲמִית הַמְצֻפָּה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה נִּשְׁתַּנָּה כְנַף הָעוֹז מִכָּל הַכְּנָפָיִם. וְכֹל שֶׁנִּבְרָא בַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, טָמֵא:
ברטנורה יש במה שנברא ביום הראשון טומאה. הכי קאמר, יש דברים שנבראו ביום ראשון שהעושה כלי מהם יש בהם טומאה, כגון הארץ שנבראת ביום ראשון, וכלי חרס הנעשים ממנה טמאים:בשני אין בו טומאה. שבו נברא רקיע ואין בו טומאה:בשלישי. נבראו אילנות, וכלי עץ הנעשים מהם מקבלים טומאה:ברביעי. נתלו המאורות, ואין בהם טומאה:בחמישי. עופות ודגים, ואם עשה מהן כלים אין מקבלים טומאה:חוץ מכנף העוז. כנף העזניה. דרבנן גזרו טומאה בכלים הנעשים ממנה דאתי לאחלופי בשאר כלים:וביצה הנעמית המצופה. בת היענה מתרגמינן נעמיתא. ורבנן גזרו טומאה בביצתה כשהיא מצופה, כיון דבלא ציפוי נמי עומדת. אבל בשאר ביצים, אפילו במצופה לא גזרו, כיון דבאינה מצופה לא קיימא כלל:כל שנברא ביום הששי טמא. חיות ובהמות ושרצים ואדם. אם עשה כלים מעצמותיהן או מעורותיהן, מקבלים טומאה:
תוסופות יום טוב ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה. כתב הר"ב ה"ק יש דברים שנבראו ביום א' שהעושה כלים מהם כו'. דאי במינים עצמן שהם טמאים כעין הארץ שנבראת ביום הראשון ואיכא ארץ העמים ובשאר ימים [אפשר דצ"ל ובששי] נבלות וטריפות. אם כן בחמישי איכא נמי נבילת עוף טהור בבית הבליעה. כ"כ הר"ש. אכן הרמב"ם כתב דזו אינה קשיא דנבלת עוף טהור הוא חדוש ר"ל שהוא לא יטמא במגע כמו שאר הטומאות כמו שהתבאר בריש טהרות ומפרש ביום הראשון נבראו המים. והן מקבלין טומאה. כמו שנתבאר בטומאת משקין. וביום הג' נבראת הארץ והצמחים וקצת הצמחים יטמאו והן הנאותים לאכילה בלבד. לפי מה שהתבאר בטהרות. ולזה אומר בג' יש בו טומאה ר"ל בקצת שנברא בו יש בו טומאה. ע"כ. ואתי שפיר טפי לדידיה שהרי היבשה לא נראית עד יום הג' וכן טומאת ארץ העמים מדרבנן: חוץ מכנף העזניה. ל' מהר"ם נ"ל נוצות העזניה כמו נמרטו כנפיה דאלו טרפות דפירש"י נוצות הגדולות. ה"נ נוצות העזניה גדולות מאד וחותכים אותן ועושין מהם כלים. ע"כ. [*והא דקתני חוץ לאו דוקא דהא כלב שבים תנן לעיל דטמא. ועיין במ"ג פי"ד]: המצופה. לפי' הר"ב נראה דקאי אביצת הנעמית בלבד. ומהר"ם כתב דקאי נמי אנוצות העזניה ושכן משמע בתוספתא:
יכין מלכת שלמה
14.
The laws of uncleanness can apply to what was created on the first day. There can be no uncleanness in what was created on the second day. The laws of uncleanness can apply to what was created on the third day. No there can be no uncleanness in what was created on the fourth day and on the fifth day, except for the wing of the vulture or an ostrich-egg that is plated. Rabbi Yohanan ben Nuri said: why should the wing of a vulture be different from all other wings? The laws of uncleanness can apply to all that was created on the sixth day.
משנה טו
הָעוֹשֶׂה כְלִי קִבּוּל, מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא. הָעוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא. הָעוֹשֶׂה כִיס מֵעוֹר הַמַּצָּה, מִן הַנְּיָר, טָמֵא. הָרִמּוֹן, הָאַלּוֹן, וְהָאֱגוֹז, שֶׁחֲקָקוּם הַתִּינוֹקוֹת לָמֹד בָּהֶם אֶת הֶעָפָר אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם, טָמֵא, שֶׁיֶּשׁ לָהֶם מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶם מַחֲשָׁבָה:
ברטנורה העושה כלי קבול מכל מקום. ואפילו לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו:משכב ומושב מכל מקום. לישיבה מועטת. כגון שהיה נשען, או נתלה בו:מעור המצה. דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ:ומן הנייר. העשוי מעשבים:שיש להן מעשה. כיון שחקקום:ואין להם מחשבה. אם חשבו למוד בהן עפר כמות שהן חקוקים מאליהן ולא עשו בהן מלאכה, אין מחשבתן מביאתן לידי טומאה:
תוסופות יום טוב העושה כלי קבול מ"מ טמא. פי' הר"ב מ"מ ואפי' לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו. וקצת קשה דהוה ליה למתני כלי קבול מ"מ טמא מהו העושה דקתני ועוד אמאי לא קתני משהו בהדיא. ול' מהר"ם נ"ל לפרש ליקט מ"מ מן הטמאים ומן הטהורים ועשהו כלי א' טמא והיינו הא דתנן לעיל העושה כלי מן הגדל בים וחיבר להן מן הגדל בארץ כו' והאי דהדר תנייה משום דבעי למתני העושה משכב ומושב מ"מ טמא וה"פ אם עשה משכב ומושב מבגד ושק ועור ומפץ טמא. כדאמרינן בפ' כלל גדול [ומתני' היא בסוף פ"ד דמעילה] הבגד והשק. השק והעור. העור והמפץ. מצטרפין לטמא כקל שבהן ואר"ש מה טעם הואיל וראויה לטמא מושב ופי' ריב"א משום דשוו בשיעורייהו לענין מושב דתניא [מתני' היא לקמן פרק כז] קיצע מכולן טפח טמא ואמרי' טפח למאי חזי. למושב. פי' דבמושב שיעורן שוה דכולהו שיעורן בטפח להכי מצטרפין במשכב. אע"ג דאין שיעורן שוה במשכב. ואמרינן במעילה כל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין. כיון דשיעורן שוה במושב מצטרפין. ועוד נראה דאפי' עשה מן הטהור ומן הטמא כגון מן עור חיה שבים שהוא טהור וחיבר עמו עור אחר המקבל טומאה אם יחדו למשכב ומושב מצטרף לטמא משכב ומושב. כדאמרינן פרק על אלו מומין בהנך דחזו למדרסות. וכן העושה כיס מעור המצה. שהוא טמא כשעשה בו מלאכה כדפי' ומן הנייר שהוא טהור. טמא. ואצטריך לאשמעינן דמצה מקבל טומאה. אע"ג דלא מליח ולא קמיח. ע"כ. נ"ל. עכ"ל: העושה כיס מעור המצה כו'. הואיל והוא דבר של קיימא שאפשר שיעמוד. הרמב"ם רפ"ב מה"כ. ועיין בפי' הר"ב דס"פ [*ומ"ש שם בס"ד]: מן הנייר. פי' העשוי מעשבים ע"י דבק. כן פי' הר"ב בפ"ב דמגילה מ"ב: האלון. פרי הוא. שקורין גלאנ"ץ. רש"י פ"ק דחולין דף יב: שחקקום. נקב קטן בצדיהן והוציאו האוכל מתוך הנקב. רש"י: למוד בהם את העפר. כדרך שהתינוקות עושים לשחוק. רש"י: [*טמאים. עיין בפי' הר"ב מי"ח ומ"ש שם בס"ד]: ואין להם מחשבה. פי' הר"ב אם חשבו למוד כו'. משמע דאילו מדדו הוי מעשה. והא דסיים ולא עשו בהן מלאכה. היינו שלא מדדו. אבל רש"י כתב שאפי' מדדו בה אלא שלא עשו בה מעשה לשם כלי: ואין להם מחשבה. שאם בן דעת חשב עליהן טמאים במחשבה דתנן [ספכ"ה] כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. רש"י [שם דף יג]:
יכין מלכת שלמה
15.
If one made a receptacle whatever its size it is susceptible to uncleanness. If one made a couch or a bed whatever its purpose it is susceptible to uncleanness. If one made a wallet from untanned hide or from papyrus it is susceptible to uncleanness. A pomegranate, an acorn and a nut which children hollowed out to measure dust or fashioned them into a pair of scales, are susceptible to uncleanness, since in the case of children an act is valid though an intention is not.
משנה טז
קְנֵה מֹאזְנַיִם וְהַמָּחוֹק שֶׁיֶּשׁ בָּהֶן בֵּית קִבּוּל מַתָּכוֹת, וְהָאֵסֶל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית קִבּוּל מָעוֹת, וְקָנֶה שֶׁל עָנִי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית קִבּוּל מַיִם, וּמַקֵּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית קִבּוּל מְזוּזָה וּמַרְגָּלִיּוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. וְעַל כֻּלָּן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אוֹי לִי אִם אֹמַר, אוֹי לִי אִם לֹא אֹמַר:
ברטנורה קנה המאזנים. הרמאים עושין אותו חלול ומניחין בחללו כסף חי, וכששוקלין מטין בקנה מעט והולך הכסף חי לצד הדבר הנשקל ומכביד ומכריעו:והמחוק. שמוחקין בו המדה כשהיא גדושה. ואם עושין אותה של דלעת וכיוצא בה מן הדברים הקלים, הוא מיקל, ורע למוכר. ואם עושים אותו ממתכת, הוא מכביד, ורע ללוקח. אבל עושים אותו של זית ושל אגוז ושל אשכרוע. והרמאי עושה המחוק של זית ושל אגוז חלול, כשהוא מוכר מכניס בו מתכת כדי שיכביד, וכשהוא קונה מסלקו:והאסל. מוט שנושאים בו בכתף. וכשיש פועלים מרובים, לאחר שקבל שכר משים בבית קיבול שבמוט את שכרו, ואומר לבעה״ב לא נתת לי שכרי, וכשמחפשים אותו אין נותנים לב לחפש שם:קנה של עני שיש בו בית קבול מים. ושותה מהן, וכששואלים אותו אם טעם כלום, אומר אני מתענה היום. ורבותי פירשו, בית קיבול מים, בית קיבול משקין, וכשטורח אצל בעל הבית בבית הבד גונב בו מן השמן:מקל שיש לו בית קיבול מזוזה ומרגלית. ועושין כן כדי לגנוב בו את המכס:אוי לי אם אומר. שמא ילמדו ממני בני אדם לרמות:ואוי לי אם לא אומר. שמא יאמרו הרמאין, אין תלמידי חכמים בקיאים במעשה ידינו, ומתוך כך יבואו לרמות יותר. ולמה אמרם, משום דכתיב (הושע י״ד:י׳) כי ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם:
תוסופות יום טוב והמחוק. כתב הר"ב עושים אותה כו' ושל אשכרוע. מפורש בס"פ יב: והאסל. פי' הר"ב מוט כו'. ועיין עוד בפירושו למשנה ה' פ"ז דפרה ומ"ש שם: בית קבול מים. מהר"ם הגיה בית קבול שמן: ומקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגליות. לשון הר"ב ועושין כך כדי לגנוב את המכס. וכלומר שמניח בו המזוזה שאין נותנין ממנה מכס ותחתיה טומן המרגליות אבל לשון הרמב"ם בפ"כ מה"כ מקל שיש בו בית קבול מזוזה או מקום מרגלית. ע"כ. ולפי זה בית קבול מזוזה אורח ארעא ולא משום גניבת מכס ואפשר שהיו האנשים בזמן המשנה נושאים מזוזה עמם וחשבו זה למצוה. ולשמירה להם: ועל כולן אמר ריב"ז אוי כו'. כתב הר"ב ולמה אמרה משום דכתיב כי ישרים דרכי ה'. דברי תורה. צדיקים ילכו בם. יזהרו בם שלא לרמות הבריות. ופושעים יכשלו בם. ילמדו לרמות. הרשב"ם פ"ה דב"ב דף פט:
יכין מלכת שלמה
16.
The beam of a balance and a leveler that contain a receptacle for metal, carrying-stick that has a receptacle for money, a beggar's cane that has a receptacle for water, and a stick that has a receptacle for a mezuzah and for pearls are susceptible to uncleanness. About all these Rabbi Yohanan ben Zakkai said: Oy to me if I should mention them, Oy to me if I don't mention them.
משנה יז
תַּחְתִּית הַצּוֹרְפִים, טְמֵאָה. וְשֶׁל נַפָּחִין, טְהוֹרָה. מַשְׁחֶזֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שֶׁמֶן, טְמֵאָה. וְשֶׁאֵין בָּהּ, טְהוֹרָה. פִּנְקָס שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שַׁעֲוָה, טְמֵאָה. וְשֶׁאֵין בָּהּ, טְהוֹרָה. מַחֲצֶלֶת הַקַּשׁ וּשְׁפוֹפֶרֶת הַקַּשׁ, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶן. מַחֲצֶלֶת קָנִים וְשֶׁל חֵלֶף, טְהוֹרָה. שְׁפוֹפֶרֶת הַקָּנֶה שֶׁחֲתָכָהּ לְקַבָּלָה, טְהוֹרָה, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכָּכָי:
ברטנורה תחתית הצורפים. צורפי זהב וכסף יש תחתיהם כלי ששמו תחתית והוא עשוי לתת בתוכו גרוטאות של כסף ושל זהב. אבל של נפחים אין עשוי לקבל ולא מיוחד נמי לישיבה:משחזת. של עץ שמשחיזין בה את הסכין. ועושין לה בית קבול שמן שמושחין בה שמן להשחיז:פנקס של שעוה. שיש לחנוני ולשולחני שכותב עליו בחרט:קש. זנבות השבולים. ועושים מהם מחצלאות:ושפופרת הקש. שהוא חלול ויש לו בית קיבול:רבי עקיבא מטמא. ואע״פ שקיבולו מועט. דהא תנן לעיל העושה כלי קבול מכל מקום טמא, קמיפלגי אי הוי דבר העומד אי לא, דאין טמא אלא דבר העומד מאליו. ור״ע חשיב ליה דבר העומד, ור׳ יוחנן בן נורי לא חשיב ליה דבר העומד. והלכה כר׳ עקיבא:פקועות. דלעת מדברית. וי״א אבטיחים קטנים מרים, וקנה שלהן חלול כשפופרת של קש:חלף. מין עשב הוא ועושים ממנו חלפים ומחצלאות. וקורין לו בערבי חלפ״ה:טהורה. מטומאת שרץ. אבל לא ממשכב ומושב. שהיא מטמאה משכב ומושב דאורייתא אם אינה עשויה לסכך:קנה שחתכו לקבלה. לתת בו כחול וכיוצא בו:הככי. המוח הלבן שבתוך הקנה. וקודם לכן אין לקנה טומאה ואפילו מדברי סופרים:
תוסופות יום טוב משחזת. פי' הר"ב של עץ. ואינה של אבן לפי שכלי אבנים לא יטמאו כלל. ואינה ג"כ משחזת ברזל. לפי שכלי מתכות פשוטיהן טמאים. הרמב"ם: שיש בה בית קבול שמן. פירש הר"ב שמושחין בה שמן להשחיז. כמו שאנו עושין במשחזת של אבן במים. הר"ש: [*מחצלת הקש ושפופרת הקש. שכל הגדל מן הארץ בכלל כלי עץ. כ"כ הרמב"ם בספ"א מה"כ. וזה דלא כהר"ש. ואין להאריך]: קש. פי' הר"ב זנבות השבלים וכ"כ רש"י*) פ"כ דשבת דף ק"מ. ועיין מ"ש ברפ"ט דב"מ: [*רבי עקיבא מטמא. כתב הר"ב ואע"פ שקיבולו מועט וכו'. ואף לפי' מהר"ם דלעיל שאינו מפרש לענין שיעור הקיבול אפ"ה מצי סבר דדינא הכי אפילו כלי קבול כל שהוא טמא. וילמדהו מסיפא דמתני' דהתם שחקקום התינוקות כו' ולתינוקות פשוטא שאין להם שיעור ואף כל שהוא מספיק להם למדידתן. ומ"ש הר"ב. וקמיפלגי אי הוי דבר העומד כו' כ"כ הר"ש מהתוספתא שהביאה שז"ל העושה כלים מדבר שהוא של מעמיד טמא מדבר שאינו של מעמיד טהור. הלפת ואתרוג ודלעת שחקקום תינוקות למוד בהן עפר טהורים הרמון והאלון כו'. ע"כ. ואף הרמב"ם בחבורו רפ"ב מה"כ כתב שיהיה דבר של קיימא שאפשר שיעמוד ע"כ. אבל צריכין עדיין למודעי דבשלמא שפופרת של קש ניחא שאינה אלא שפופרת וקמ"ל שהוא דבר של קיימא לר"ע. ולריב"ן לא. אבל מחצלת של קש קשיא לי. ול' הר"ש מחצלת הקש זנבות השבלים שעושים מהם מחצלאות וסל קטן כמו שפופרת. ע"כ. ויכולני לפרש שר"ל שהם קטנים מאד ומפני שנעשים הזנבות שבלים מחוברים קצת. לכן לר"ע מקרו יכולים לעמוד ואפ"ה לריב"ן לא. ונ"ל דמתני' הכי דייקא דאילו לקמן קתני מחצלת קנים ולא הקנים אלא כלומר של קנים וכדתניא ושל חלף ומשמע שהיא מחצלת גדולה שראויה להקרא עליה שם מחצלת והיא נעשית משל קנים או של חלף. משא"כ הכא קרי לה מחצלת הקש שמשמע שהקש הוא העיקר כי אין ראויה להקרא מחצלת סתם שהיא קטנה במאד ונ"ל ג"כ פשוט דלפי' זה של הר"ש הקש בפני עצמו כל אחד לבדו אף לר"ע לא יהיה יכול לעמוד. והרמב"ם בפירושו כתב ומחצלת הנקרא בערבי א"ל הצי"ר ושפופרת הקש קנה התבן היא ג"כ כלי קבול. ואע"פ שהוא קטן הנה כבר התבאר לך שכלי קבול אין לו שיעור כו'. ע"כ. והוי יודע שאע"פ ששפופרת הקש כתב הרמב"ם בפ"ב הנה מחצלת הקש כתב בפכ"ה אצל מחצלת הקנים ועיין לקמן]: מחצלת כו' טהורה. פי' הר"ב מטומאת שרץ אבל לא ממשכב וכו'. אם אינה עשויה לסכך. עיין ספ"ק דסוכה. [*ולפי מה שאפרש בס"ד במ"ד פכ"ד דפשוטי כלי עץ הראוי למשכב טמא אף בשאר הטומאות צ"ע. ופי' הר"ב הוא מפי' של הרמב"ם. ומצינו לו שחזר בו בחיבורו פכ"ה מהלכות כלים שכתב טהורה מן המדרס וכתב הכ"מ שכן עיקר וכתב שהטעם י"ל מפני שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה. ע"כ]:
יכין מלכת שלמה
17.
The base of the goldsmiths’ anvil is susceptible to uncleanness, but that of the blacksmiths is clean. A whetting-board which has a receptacle for oil is susceptible to uncleanness, but one that has none is clean. A writing-tablet that has a receptacle for wax is susceptible to uncleanness, but one that has none is clean. A straw mat or a tube of straw: Rabbi Akiva rules it is susceptible to uncleanness; But Rabbi Yohanan ben Nuri rules that is it clean. Rabbi Shimon says: the hollow stalk of colocynth is subject to the same law. A mat of reeds or rushes is clean. A reed-tube that was cut for holding anything remains clean until all the pith has been removed.
טהורות כלים פרק יז
Tahoros Kelim Chapter 17