Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
כֵּיצַד בּוֹצְרִים בֵּית הַפְּרָס. מַזִּים עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וְשׁוֹנִים וּבוֹצְרִים וּמוֹצִיאִים חוּץ לְבֵית הַפְּרָס, וַאֲחֵרִים מְקַבְּלִים מֵהֶם וּמוֹלִיכִים לַגָּת. אִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָאֵלּוּ, טְמֵאִים, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אוֹחֵז אֶת הַמַּגָּל בְּסִיב, אוֹ בוֹצֵר בְּצוֹר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַכְּפִישָׁה וּמוֹלִיךְ לַגָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּכֶרֶם הַנַּעֲשָׂה בֵית הַפְּרָס. אֲבָל נוֹטֵעַ בֵּית הַפְּרָס, יִמָּכֵר לַשּׁוּק:
ברטנורה
כיצד בוצרין בית הפרס. ויהיו הענבים שגדלו בו טהורים:מזין על האדם ועל הכלים. בשלישי:ושונין. בשביעי:ומוציאין חוץ לבית הפרס. ואע״ג דהבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה והוא משמונה עשר דבר שגזרו ביום, הני מילי לטומאה דאורייתא, אבל לטומאת בית הפרס דרבנן היא לא חשבינן לה הכשר. ומשום הכי נקט ותני מזין על האדם ועל הכלים כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא, ואע״פ שחוזרין ומיטמאין בבית הפרס בשעת בצירה, תו לא מיטמו ענבים בנגיעתם משום טומאת בית הפרס כל כמה דלא הוכשר הכשר גמור:ואחרים. שלא נכנסו בבית הפרס:מקבלין. מן הבוצרים:ומוליכין לגת. בכלים אחרים. אבל הבוצרים אין מוליכין אותם לגת, לפי שהגת מלא משקין ומתכשרי בהו הכשר גמור:ואם נגעו אלו ואלו טמאים. המקבלים ומטמאין כל הענבים. שהאדם שנטמא בבית הפרס נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים:בית שמאי אומרים אוחז את המגל. דסברי הבוצר לגת הוכשר אפילו לטומאת בית הפרס, ומשום הכי צריך שיאחז המגל שהוא בוצר בו בסיב של דקל דלא מקבל טומאה:או בוצר בצור. והוא אבן חדה, דלאו כלי היא:ונותן לתוך כפישה. כלי גדול שכובשים בו זיתים, דלאו בת קבולי טומאה הוא:ומוליך לגת. אפילו הוא עצמו. דכיון דזהיר ואית ליה היכרא שמניח בכפישה לא נגע:במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס. שהיו גפנים ואילנות נטועים בו קודם שנעשה בית הפרס. אבל הנוטע לכתחילה בבית הפרס, ימכר לשוק. דקנסינן ליה, מפני שלא היה לו ליטע בבית הפרס. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
מזין על האדם כו'. פי' הר"ב כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא. וז"ל הר"ש שאם היו הבוצרים טמאים טומאה דאורייתא מיטהרין ממנה כו' ומשמע דהיינו אם היו טמאים דאורייתא. אבל הטהורים א"צ להזיה כלל. ופשטא דמתני' לא משמע הכי. אלא פסיק ותני מזים כו' ושונים כו'. והראב"ד בפי"א מהל' טומאת אוכלין [הלכה ה'] כתב דיין היוצא מאלו הענבים שבבית הפרס. אינן טהורין לאוכלי טהרות. אבל הם ספק. ומפני מה מזין על הבוצרין. כדי שלא לטמא חולין שבא"י בידים. לפיכך מטהרין אותן מטומאה ודאית. ע"כ. והשתא ניחא קצת דלהכי פסיק ותני מזין כו'. לומר שצריכין טהרה מטומאה ודאית כי היכי דלא לטמויי בידים. אע"פ שהן כבר טמאין מספק. אבל להרמב"ם [שם] לעולם מזין כו'. אפי' על הטהורים ודאי. וכתב הטעם. כדי להכיר שאין מקילין בטומאת בית הפרס. אלא מפני שהוא ספק:
ואם נגעו אלו באלו כו'. והר"ב העתיק. אלו ואלו. ופי' הבוצרים נגעו באחרים כו'. וגם גי' הר"ש. אלו ואלו. אבל כתב דאין לפרש שנגעו אלו ואלו בוצרים במקבלים. חדא דמלתא דפשיטא הוא. ועוד דא"כ ה"ל למתני אלו באלו. ומפרש ואם נגעו אלו ואלו כל הבוצרים נגעו בענבים. טמאים כל הענבים. כדתניא בתוספתא בצר בית הפרס זה. לא יבצור בית הפרס אחר ואם בצר טמא. אלו דברי ב"ה. כלומר דחשבינן ליה [*זהו פי' המשנה] כטהור לגבי ענבים שבצר הוא. ולא לענבים שבצר חבירו [דה"נ] נחשב [זהו [פי'] התוספתא] כטהור לענביס של בית הפרס זה. ולא לענבים של בית הפרס אחר. וכדפרישית בענבים שלא הוכשרו הכשר גמור. ונוגע בענבים שבצר חברו. דומה לנוגע בענבים של בית הפרס אחר. אע"פ שהמקבלים מערבים הכל. דה"נ מערבים של בית הפרס זה. בשל בית הפרס אחר. כיון דטהורים עכ"ל. וזה שהקשה דמלתא דפשיטא הוא. לא קשיא דטובא קמ"ל. דאע"פ שנחשבם כאילו אינם מוכשרים ורשאין לבוצרן היינו כל עוד שהן בבית הפרס. אבל מכשיצאו חוץ לבית הפרס. יש להן דין הבוצר לגת שנחשבם מוכשרים. וז"ל הרמב"ם. ואמרו אלו הענבים בלתי מוכשרים כל זמן שיהיו בבית הפרס. וכאשר יצאו חוץ לבית הפרס הוסר ההכרח. ונשאר בהכשר. כמו שגזרו על בוצר לגת. ולזה כאשר יגעו הטהורים. אשר ישאו הענבים לגת [באשר] יבצרו אשר הם נטמאו טומאת בית הפרס. נטמאו ויטמאו הענבים שהם מוכשרים כמו שבארנו. ע"כ. אך הוא העתיק בחבורו [שם] ואם נגעו אלו באלו:
ונותן לתוך הכפישה. דבשעת בצירה הכפישה תחת האשכול ככלי ונופל בה. הר"ש:
הכפישה. פי' הר"ב דלאו בת קבולי טומאה הוא. ועיין במשנה ו פ"ה [בפי' הר"ב]:
ימכר לשוק. פי' הר"ב דקנסינן ליה כו'. וכ"כ הר"ש. וכלומר שלא יוכל לבצרן בטהרה. אבל כשמוכרן לשוק ודאי דטהורין הן. שלא גזרו אלא על הבוצר לגת. וכדפי' הר"ב במשנה ד פרק בתרא דטהרות. וכן פי' הרמב"ם בכאן. כאשר יבצור לגת. הנה הוא מוכשר [ליטמא] אבל יבצור למכור לשוק לאכילה אשר אינו מוכשר:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד בוצרים בית הפרס באופן שיהיו הענבים שיבצור טהורות. והרי כשהולך הבוצר תוך השדה. אפשר שיסיט ברגליו עצם כשעורה ונטמא ומטמא הענבים שלוקט. דאע"ג שלא הוכשרו עדיין האשכלות עכ"פ רבנן גזרו שכל הבוצר ענבים כדי לדרכן בגת יהיו דינן כמוכשרין ויק"ט [כשבת די"ז]: ושונים ר"ל סופרין ז' ימים בטהרה. ומזין על האדם והכלים שנצרכים להבצירה. ביום ג' לספירתן. ושונין להזות שוב עליהן גם ביום הז'. ואפי' הבוצרים והכלים טהורין לגמרי. אפ"ה סופרים ז' ימים בפנינו ומזין עליהם ג' וז' כאילו ודאי נטמאו במת. ונ"ל דתקנו כך משום שהקילו לבצור ע"י אדם וכלים שודאי נטמאו בביה"פ. להכי כדי שלא יזלזלו בטומאה החמירו עליהן להכירא. כדי שידעו שאפי' לספק טומאה שלא ידעו ממנה כלל חששו והזו ג' וז'. ועי"ז ידעו דרק משום דכל עיקר טומאה ביה"פ מדרבנן הוא. ושיוכשרו הענבים לקב"ט ע"י הבציר הוא נמי מדרבנן. והו"ל תרי דרבנן. והו"ל כגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן בכל דוכתא [ועי' פרה פ"ג מ"א דהתם ג"כ מדהקילו בה מצ"א החמירו בה מצד אחר להכירא]. ונ"ל דעכ"פ היו צריכים טבילה אחר הזייה. דהרי נטמאו מהזאה זו שהיא שלא לצורך. שנשאו. דטמא מדאורייתא וצריך גם הע"ש: ובוצרים לוקטין הענבים מהגפנים: ואחרים אנשים אחרים שלא נטמאו בהליכתן בביה"פ: ומוליכים לגת אבל הבוצרים עצמן לא יכנסו לבית הגת. משום דהגת מלא משקין ויוכשרו שם הענבים. ואח"כ יטמאום הבוצרים שנטמאו בביה"פ: אם נגעו אלו באלו הבוצרים שנעשו אה"ט מדנכנסו לביה"פ. חזרו ונגעו בהמקבלין הענבים מהם: טמאים ר"ל נטמאו גם המקבלין מהם. ולהכי גם הם לא יביאו הענבים לתוך הגת מחשש שיטמאום: בדברי בית הלל נ"ל דמשום כל קודם בת קול. כל הרוצה עושה כב"ש או כב"ה [כעירובין ד"ו ב'] ולהכי כל משנה שנשנית אז. אם היה מנהג העולם כזה או כזה. נקט תנא סתמא כהך מ"ד שנהגו כוותי' וקאמר בתר הכי כדברי פלוני. ולהכי אם היה המנהג כב"ה. נקט בתר הכי כדברי ב"ה קודם לדברי ב"ש. אע"ג דבמורגל נקט ב"ש קודם ב"ה. וה"ט נמי הכא. אבל לעיל [פט"ו מ"ח] נקט בסוף. בלשון כדברי ב"ש. מדבההוא היו נוהגין כב"ש. וכ"כ [בנדה פ"י מ"ו] נקט בסוף הדין כדברי ב"ה. מדהיו נוהגין כב"ה להכי נקט כך סתמא. וכן בכל דוכתא: בית שמאי אומרים ב"ש ס"ל דאף אמרינן שהבוצר לגת הוכשר. להכי לא היו הבוצרין רשאין ליגע בהאשכלות ללקטן מהגפן. דהרי הבוצרים טמאין הם מביה"פ. וגם במגל אינו רשאי ליגע הבוצר. משום שיטמא הבוצר את המגל. ותחזור ותטמא האשכלות. אלא אוחז וכו': אוחז את המגל בסיב באסט בל"א. שאמק"ט אוחז בו את המגל לחתוך עמו האשכלות: או בוצר בצור אבן חד דמדהוא אבן אמק"ט. [ומ"ש הר"ב שאינו כלי במחכ"ר אינו מדוייק בלשון]: ונותן לתוך הכפישה ר"ל סל גדול שמחזיק מ"ס שאמק"ט. מעמידו תחת הגפן שכשיחתוך האשכלות יפלו לתוכו מעצמן: ומוליך לגת אפי' הוא עצמו. דכיון דעשה כל הנך שנויים בבצירתו אית ליה הכירא שפיר שלא יטעה ליגע בהענבים שם. ועוד מדהיה נזהר מליגע בהענבים קודם שהוכשרו. מכ"ש שיזהר אח"כ כשיוכשרו בהגת. וא"כ לב"ש שלא הקילו כלל בבצירתו לפיכך לדידהו א"צ נמי להזות על הבוצרים כשהן טהורין: במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס שאחר שנטע הגפנים נחרש ביניהן הקבר: ימכר לשוק ר"ל לא ידרוך ענביו שמהכרם בהגת אלא ימכרן לאכלן אשכולות. דאז לא יוכשרו ע"י הבצירה. דדוקא הבוצר לגת הוכשרו. דס"ל לר' יוסי דקנסוהו מדנטע במקום הטומאה. שפירות מרגילין רגל בני אדם לשם ויתטמאו. ועוד מדביזה המתים ליטע על עצמותיהן. ולהכי אפי' יבצור כב"ש. שאין שם חשש טומאה כלל. אפ"ה משום קנס יטמא היין: שלשה בית פרסות הן חורש קבר [מפורש במ"ב] ושאבד בה קבר [מפורש במ"ג] ושדה בוכין [מפורש במ"ד] וכולן נקראין ביה"פ וכל אחד חלוק בדינו מחבירו. וכדמפרש ואזיל: החורש את הקבר שמטמא כל ק' אמה שסביב לו כשחרשן מהקבר ולהלן [כלעיל רפי"ז]: נטעת בל נטע ר"ל מותר ליטע בה כל מיני אילנות. דאע"ג דהאדם הלוקט שם פירות ודאי נטמא. דכשהלך שם אפשר שהסיט עצם כשעורה. עכ"פ הפירות שלקט בידו. הרי לא טימאן בידו. דממ"נ אם לקטן לאכילה הרי לא הוכשרו. ואם לקטן לגת הרי לא גזרו בה כמשנה א'. ורק לר' יוסי במשנה א' בנחרשה. ואח"כ נטע. עביד איסורא ולפיכך קנסינן ליה לומר דהבוצר לגת הוכשר: ואינה נזרעת כל זרע דדוקא כשנשאר השורש בקרקע מותר. אבל בזרעים שנעקרים עם השרשים. יש חשש שבהעפר שישאר בהשרשים יהיה דבוק בהם עצם כשעורה וכשיביאן עם העפר שבשרשי' לביתו. נמצא מרבה הטומא': חוץ מזרע הנקצר שהכל קוצרין אותו: ואם עקרו לזרע הנקצר: צובר את גרנו לתוכו ר"ל כל השבלין שעקר עם שרשיהן צוברן בתוך אותה שדה ביה"פ. ולא יביאן לשדה אחר. כדי שלא נרבות הטומאה [דרק בדיעבד אמ"ט בשטפו ע"י גשמים מזל"ז [כפי"ז מ"ד] ודשן שם. כדי לנקות התבואה יפה מכל עפרורית קודם שיביאן לביתו: וכוברו בשתי כברות נ"ל דמדלא קאמר וכוברן ב' פעמים. ש"מ דה"ק כוברן בב' מיני כברין א' גסה וא' דקה. זה אחר זה [ועמ"ש בס"ד מנחות פ"י סי' כ"ז] וזה כדי לנקות הגרעינין יפה יפה מעפרירותן שמא מעורב בו עצם כשעורה: וחכמים אומרים התבואה הן ה' מיני דגן. שהן חטה. וכוסמין. שעורה. ושיפון. ושבולת שועל: והקטניות הן קטניות ממש. ופולין ואפונין ועדשים. וכן כל פרי ארץ שמונח בשרביטין: בשלש כברות דמדנדבק בהן עפר רב בשרביטין. להכי חיישינן בהו טפי. מיהו בזרע הנעקר לא רצו חכמים לתקן כן לכתחי'. דמדלאו אורחא לדשן בשדה להכי חיישינן דלמא ישכח ויכניסן להבית עם העפר הדבוק בהן: ושורף את הקש לתוס' והר"ן. קש הוא חלק קנה השבולת הנשאר לאחר קצירה דבוק בארץ [ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"ג סי' ג' וב"מ פ"ט סי' ה']. א"כ הכא שנעקר כל הקנה צ"ל דמה שאמרה המשנה ושורף הקש. היינו ששורף רק חלק התחתון שבו השרשים. אולם זה קשה קצת. דמ"ש חלק התחתון מהעליון. והרי כולו נידוש ונתבוסס יחד ונתערב העפר בכולן. אולם לדברינו שם דכל מה שנקצר עם השבולת ביחד נקרא קש ניחא טפי. דר"ל התבן שמחובר בארץ ודאי אפי' היה קוצר לא היה מביאו לביתו. אלא אפי' הקש שאילו היה קוצר היה רשאי להביאו לביתו. הכא שעקרו כולו שרפו כולו דמדמחובר כולו בהשבולת. כולו נקרא בשם קש. א"נ ר"ל דרבותא קמ"ל תנא. דאפי' חלק העליון שרחוק מהארץ ולולא שעקר היה רשאי להכניסו להבית. הכא שעקרו. שורף גם אותו. מדנדבק גם בו עפר השרשים כשנידש יחד: ואת העצה הוא תבן קטניות דאפי' התבן שבראש הקנה אפשר שכשנסתבך יחד כשדשו נדבק בו עפר ביה"פ. ונ"ל דמה"ט נמי לא יאכילם לבהמה. דהרי כשיצא עם הרעי. עצם לא נחשב כמעוכל [כתענית כ"ב ב']. אבל עצם שרוף טהור [כלעיל פ"ב מ"ב]: ומטמא במגע ובמשא כל דבר שנגע בהשדה או בכל גוש ממנה שגדול כפיקה או בנשא גוש כזה ואפי' בגוף השדה שייך טומאת משא. וכגון שהלך בה במנעלים או ע"ג אבנים שמונחים בשדה. באופן שלא נגע בעפרה. ואפ"ה טמא מדיש לחוש שמא הסיט עצם כשעורה ברגליו כשהלך. והרי כל היסט דינו כנשא: ואינו מטמא באהל שאינו ידוע באיזה מקום הוא הקבר: נזרעת כל זרע דאע"ג דהאדם שלוקט שם ודאי נטמא. שמא האהיל על הקבר כשהלך בה. עכ"פ אין בה החשש כל כך כבביה"פ שנחרש. דהרי הפירות אמק"ט כלעיל סי' י"ח. ושנחוש בזרע הנעקר שנזרע שם. כבשדה שנחרש בה קבר י"ל דוקא בנחרש הקבר בהשדה. שנתדקדקו העצמות ונתפזרו. חיישינן לעצם כשעורה שנדבק בשרשי הזרע. ומשום לא פלוג גזרו נמי אפי' היה הקבר תחת רובדין. אבל בשדה שנאבד בה קבר. אין שרשי הזרע מגיעין בעומק עד העצמות שבקבר. ולהכי אפי' בזרע הנעקר אין לחוש. ואע"ג שגזרו על גוש ממנה שגדול כפיקה. היינו בשנטמא ודאי בעפרה אבל שנחוש שמא יוציא עפרה. כולי האי לא גזרו: ואינה נטעת כל נטע דאע"ג דהפירות ודאי טהורין וכדאמרן אפ"ה מדאדם תאב הרבה לפירות אילן. כשיטע שם עצי פרי. יהא רגל בנ"א מצוי שם. ותתרבה הטומאה בבני אדם שיאהילו על הקבר. א"נ להכי בשדה שנאבד בה קבר אסור ליטע. משום דשרשיו הולכין בעומק ומגיעין עד המת נמצא שיונק האילן מאיסור הנאה. ואי גרסינן כהר"ב אינה נזרעת כל זרע ואינה נטעת וכו'. י"ל דתרווייהו אסירי משום כבוד מתים. וכמו דאין מרעין בהמה בביה"ק מה"ט [כתוס' מגילה דכ"ט]. והרי הכא שאינו יודע היכן הוא הקבר יש לחוש שיטע על הקבר ממש. מיהו כל זה בשדה שנאבד בה קבר אבל בשדה שנחרש בה קבר. הרי יודע היכן הוא הקבר. ולא יטע שם. ובשאר מקום שבהשדה אין שום חשש איסור הנאה או חשש כבוד המת. ורב"א פי' דרק בנאבד בה קבר. דמטמא השדה גם באהל. להכי אסור ליטע בה אילן. שע"י ענפיו תתפשט טומאת האהל מהקבר ולהלאה. משא"כ בנחרש בה קבר. הרי יודע מקומו ושם לא יטע: ואין מקיימין בה אילנות שכשיש שם כבר אילן צריך לעקרו. וכולה מטעמא דאמרן: ומטמא במגע ובמשא ובאהל ר"ל כל גוש וגוש ממנה שגדול כפיקה. מטמא במגע ובמשא שמא נתגלגל לתוכו ונידש עצם כשעורה [ומה"ט נקרא גם שדה זו ביה"פ. דהרי גם בה חיישינן לפריסת ושבירת עצמות]. אבל באהל רק השדה עצמה מטמא. דהיינו כשהאהיל על השדה חיישינן שהאהיל על הקבר. ואפי' האהיל עליה בימות החמה. דדין השדה אז כרה"ר [כטהרות פ"ו מ"ז] והו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור [כטהרות פ"ד מי"א]. אפ"ה שדה שנאבד בה קבר. מדהוחזקה בטומאה גם בספק טומאה ברה"ר טמא עכ"פ מדרבנן. מיהו כשהאהיל עליה בימות הגשמים. דאז דין השדה כרה"י. ודאי הו"ל ספק טומאה דאורייתא. אבל בשדה שנחרש בה קבר. דאמרינן בכל דוכתא דטומאתו מדרבנן. משמע אפי' ברה"י. והיינו מדהו"ל ס"ס. וכלעיל סי' ל"ב: שדה בוכין היא שדה הקרובה לביה"ק שמיוחד להושיב שם המטה. כדי להספיד המת. ובוכין האבלים ונפטרים והולכין להם. ובתוספתא גרסינן שדה כוכין. וכן גרס נמי רב"א במשנה. ור"ל שמשהין שם המת עד שיתקנו הכוך כמדת המת כראוי: לא נטעת ולא נזרעת מפרשינן בש"ס [מ"ק דה"ב] דמשום יאוש בעלים נגעו בה. ור"ל שמא נדלדל אבר ממת שהובא לפעמים מרחוק. וכשהובא המת לשדה זו הקרובה לביה"ק. ופתחו הארון כדי ליישר אבריו כראוי קודם שיקברוהו נתדלדל שם אבר. ונתיאשו אלו על אלו מלהניחו בהארון ולקברו. ונשאר שם ונשכח. וי"א דר"ל דבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוא סמוך לקברות חוששין שיקברו שם נפל וכדומה. וי"א דיאוש בעלים דקאמר הש"ס. אינו משום חשש טומאה רק ר"ל שהבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוחזקה לתשמיש רבים. והו"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו: ועפרה טהור דגם גוש כפיקה משם טהור. וא"ת אם משום טומאה נגעו בה אמאי עפרה טהור. י"ל מדלא הוחזקה טומאה במקומה. הו"ל בעפר שנתטלטל משם שלא למקומה ס"ס. שמא לא היה במקום הראשון אבר ממת כלל. ושמא לא נתפרך ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי לביה"פ. דאתחזק שם טומאה וודאית. משא"כ הכא: ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח לאו אשדה שנאבד בה קבר קאי. דמה מהני בה בדיקת עפרה. שמא קבר טמון מתחת. ויאהיל עליה ועל שדה בוכין נמי א"א דקאי. דאפי' לי"א הנ"ל שהוא טמא מחשש קבורת נפל. מה מהני בדיקת העפר מלמעלה. ואפי' ליש אומרים דחששו לאבר שנתדלדל ונפל שם. עכ"פ זה א"צ לבדיקת כברה. דאבר הרי גדול הוא וחזי ליה ומכ"ש לאידך י"א. דלאו משום טומאה גזרו בשדה בוכין א"כ ודאי א"צ שום בדיקה. אלא אשדה שנחרש בה קבר לחודה קאי דההולך לשחוט פסחו וצריך לעבור בדרכו בשדה ביה"פ. או שכבר עבר ורוצה להקריב פסחו. הקילו גביה לבדוק עפרה וכדמפרש ואזיל: ואין בודקין לתרומה דדוקא בפסח שיש במניעתו חיוב כרת. לא העמידו גזירתן לטמא ביה"פ. אבל בהולך דרך שם כדי לאכול תרומה. שאין באכילתה רק עשה. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ נ"ב]: ולנזיר ר"ל ואם נזיר הלך שם וחשש אם נטמא או לא: בית שמאי אומרים בודקין ר"ל בודקין ע"י אחר. דאם לא ימצא הרי הנזיר טהור. ואם ימצא עצם הרי הנזיר טמא מספק. מיהו הוא עצמו לא יבדוק. דשמא ימצא והרי אתה מטמאו בידים: ובית הלל אומרים אין בודקין דס"ל דאפי' לא ימצא עצם. אפ"ה טמא מספק: מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ר"ל כל עפר רפוי שאפשר שיזיזנו בהלכו עליו: ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה מפרר כל הגושין שנשארו בהכברה. וכובר אח"כ גם אותן כדי לבדוק יפה: טמא ר"ל הבודק טמא ודאי שהרי כשכברו הסיטו. אבל אותו שנבדק השדה עבורו אם להבא בין שימצא שם עצם או לא רשאי מהשתא לילך שם. דהרי נתנקה השביל יפה. ואם כבר הלך ובודק השתא כדי לטהרו למפרע. אם נמצא עצם בבדיקתו הרי הוא טמא למפרע מספק: כיצד מטהרין בית הפרס הך משנה נמי רק אשנחרש בה קבר לחוד קאי. אבל בנאבד בה קבר לא מהני רק כשחופר פני כולה עד הסלע ומוציא העפר [כלעיל פט"ז מ"ד וע"ש]. ומטהרין דנקט מתניתין. היינו כדי שיהא רשאי לילך שם גם אחר שישוב לחרוש השדה אחר בדיקתו. אבל במטהר השדה כדי לילך שם. בכסוי בעלמא סגי. רק בתנאי שיהא מכוסה באופן שההולך שם לא יהא יוכל להניע עצם שתחת המכסה [וכמשנה ו']: נוטלים ממנו שלשה טפחים בעומק כשיעור עומק המחרישה שהקנקן שבעגלת המחרישה מהפך את תחתית העפר להיות למעלה [וכן מפורש בב"ב פ"ב מי"ב] והעפר שחופר נותן במקום שאין רגל אדם טהור מצוי שם. ולהר"ש הנ"ל זהו דוקא באינו רוצה לבדוק בהעפר אחר עצם אבל בכובר בכברה [וכלעיל מ"ד] לאחר שניקה העפר. יכול להניחו במקום שחפרו. רק דהכא מדמטהרו לחרישה צריך שיכבור כל העפר שחפר עד ג' טפחים בעומק: או נותן על גביו שלשהטפחים ר"ל לוקח עפר אחר ממקום טהור ונותן ע"ג השדה הטמאה בגובה ג"ט. ולת"ק הא לא מהני. דשמא ברוב הימים יתהפך התחתון לעליון. אבל כשנוטל העפר הטמא ממקומו לכ"ע מהני דכולי האי לא גזרו. ויש ספרים דלא גרסי אמר רבי. אלא ה"ג או נותן וכו'. וכן נראה שהיה גרסא הרמב"ם מדפסק כרבי [בספ"י מטו"מ]: טהור ר"ל אם נטל מחצי השדה ג"ט עפר בעומק והוציאו משם כלעיל סי' מ"ז ועל חצי האחר של השדה נתן עפר בגובה ג"ט טהור. ר"ל נטהר השדה. ולא חיישינן דמדהגביה חלק שדה א' טפי מהחלק שבצדו. לבסוף ננער העפר מהגבוה להנמוך. ויתגלה עפר ביה"פ. דכולי האי לא גזרינן. מיהו למאי דגרסינן לעיל אמר ר' אתיא הך בבא דלא כת"ק. רק אסוקי מלתא דרבי היא. ורבותא קמ"ל. וי"א דה"פ אם הג"ט עפר שלקח מהחצי השדה. בדקו שלא יהיה בתוכו עצם כשעורה וחזר ונתן העפר הזה שבדק על חצי השדה האחר שלא בדקו. והניחו בגובה ג"ט עליו. נטהר כולו. ואין לדקדק א"כ ג"ט ג"ט ל"ל ולא הול"ל אלא ונתן על חצי השדה האחר. י"ל דקמ"ל דסד"א דחצי חצי ל"ד. קמ"ל דצריך לתנו שם על חצי האחר בגובה ג"ט: ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר נ"ל דאפי' למה שכתבנו לעיל סי' מ"ח דהא דקאמר ת"ק נותן ע"ג עפר בגובה ג"ט. היינו נמי ממקום אחר. אפ"ה צריך הכא ר"ש לומר דנוטל ממקום אחר לאשמעינן דהאי נתן עליו. לאו אחצי שדה שהזכיר ת"ק קאי. רק על כל השדה. ודו"ק: טהור נ"ל דטעמיה דר"ש. דכיון שיעשה בה היכר כזה. תו לא יעמיק בהקנקן כל כך עד ג"ט. ומדאיכא כמה ספיקות בטומאות ביה"פ לא גזרו בה כולי האי: הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן שעשה רצפה על כל שדה ביה"פ מאבנים גדולות שכשילך עליהן לא יתנועעו: ר' שמעון אומר אף העוזק בית הפרס טהור ר"ל שחפר סביב האילנות שבביה"פ. כדי להסיר משם אבנים שמונחי' על השרשים. ומעכבין פרנסת האילן מהקרקע. ואז לא עלה בדעתו לבדוק אחר עצמות רק שבחפרו להוציא אבנים לא מצא עצמות. טהור. ופשוט דמיירי שחפר כך כל השדה. או שרק על מקום שחפר אנו דנין. והיינו דקאמר בתוספתא ר"ש אומר. עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו. מיהו לת"ק לא סגי בבדיקה כזו. משום דבשעת העיזוק לא זכר לחפש אחר עצמות כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה [שבועות מ"א ב']: המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן אע"ג דכבר תני לעיל הרוצף ביה"פ טהור. י"ל דהתם ברצף כל השדה אז רשאי לכתחילה לילך לשם. אבל הכא שהאבנים הגדולות או שקבועי' בקרקע בחוזק אינן רק במקום הלוכו. אז רק בדיעבד לא חיישינן שהרוח נשף לשם עפר טמא שבצדו. אבל לכתחילה לא ילך שם. וכדחיישינן בהולך בהרים וסלעים בחו"ל. ורק הכא בא"י הקילו בדיעבד: על האדם ועל הבהמה שכחן יפה וא"ת אע"ג דתחתון כחו יפה. עכ"פ הרי נטמא במת ונעשה אב. ויטמא לעליון שנוגע בו. ואת"ל דמיירי שהתחתון עובד כוכבים שאמק"ט. ליתא דאז ק' טפי. דהרי עשאום כזבין [כנדה ל"ד א'] וכל הנישא ע"ג זב טמא [כזבים פ"ה מ"ב]. ואף אם נדחק לומר דטהור דקאמר תנא היינו רק מטומאה דאורייתא. עכ"פ ק"ל דבין שיהיה התחתון עובד כוכבים או בהמה או אפי' אבן הרי הו"ל חיבורין ובכה"ג אפי' מפסיק בין הטהור להטומאה גם דבר שאמק"ט. נטמא הטהור [כתוס' שבת י"ז א']. וא"כ הכא נמי יטמא העליון טומאת ז' מדהוא בחיבורין בטומאה ע"י התחתון. ואפי' נימא כהרמב"ם [פ"ה מטו"מ ה"ז] דהשני וממנו ולהלן טמא רק ט"ע. עכ"פ הרי קאמר הכא דעליון טהור. י"ל דמיירי הכא שמפסיקין כמה בגדים בין עליון לתחתון. כגון מנעלים ומלבושין וכדומה. והרי אליבא דכ"ע אין הטומאה מתפשטת משלישי ואילך [ועמ"ש בס"ד בריש מכילתין]. א"נ הא דקאמר הכא טהור היינו שאינו אה"ט מחשש היסט עצם כשעורה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. וכדאשכחן טובא דכוותיה בסדרן: על האדם ועל הבהמה שבחן רע באדם נקרא כחו רע כשארכבות התחתון משמיעות קול כשעולה העליון לרכוב על גבו. ובבהמה כשמטלת גללים כשיטענו עליה משא כבד של הרוכב. ופשוט דלא תליא בחוזק הנרכב לבד אלא גם בגודל וכובד זה הרוכב. אם נגד משאו כח הנרכב חלש: טמא הא כבר מדיוקא דרישא שמעינן לה. אלא הא קמ"ל דביכולים להתנועע אפילו לא התנועעו. טמאים. דשמא התנועעו ולאו אדעתיה: טמא אע"ג שאין דרך לקבור שם. עכ"פ חיישינן שעפר טמא התגלגל לשם. ולא דמי לדלעיל במהלך ע"ג אבנים שבביה"פ דטהור ולא חיישינן שהופרך עפר טמא לשם. התם בדרך ע"ג אבן קטן אילו היה שם עצם ראהו משא"כ הכא בהרים וסלעים גדולים שפיר חיישינן שהתנפח לשם עצם כשעורה ולא ראהו. א"נ טומאת ארץ עממים לאו משום עצם גזרו. רק כדי שימנעו מלצאת מא"י לשם [ועי' ברמל"מ רפי"א מטו"מ]. ונ"ל דאפ"ה בים ושונית לא גזרו. מדהוצרכו ללכת לשם לסחורה וכדומה. לא רצו לטמא כולה. מדהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. מיהו טהור דקאמר. היינו רק דאין בה טומאת גוש חו"ל. דטמא עלה טו"ז וצריך הזאה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. מדהיה עכ"פ באוירה [ועי' רמב"ם פי"א מטו"מ ה"ה]. אבל רמ"ל שם כתב מדלא גזרו שם על גושה. כ"ש דאוירה טהור שם. דהרי גם בחו"ל גופא דגזרו שם אגושה. אפ"ה הקילו באוירה. דאגושה טמא טו"ז. וצריך הזאה ג' וז'. ושורפין עליה תרומה וקדשים. אבל הנטמא באויר חו"ל טמא רק טומאת ערב. ותרומה וקדשים שנטמאו בה תולין לא אוכלין ולא שורפין [כהרמב"ם שם ה"ב]: כל מקום שהים עולה בזעפו כשהים הולך וסוער שוטף על שן סלע ההוא לפיכך אם היה שם קצת עפר טמא שבא לשם ממקום אחר. כבר שטפוהו הגלים משם: הקונה שדה בסוריא היא ארץ ארם ארמענין בל"א שכבשה דוד. ואינה בכלל ז' עממין שהבטיח הקב"ה לישראל. רק שסמוכה לארץ ישראל. ונקראת כעת זיריעין שקרוב לשם סוריא: אם יכול להכנס לה בטהרה דאין חוץ לארץ ממש מפסיק שם בין סוריא לארץ ישראל: דאותה שדה אפי' גושה טהור מדקנה אותה ישראל: וחייבת במעשרות ובשביעית עי' מ"ש בס"ד [ידים פ"ד מ"ג]: ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה שרוחב טפח מחו"ל או מבית הקברות של א"י מפסיק: מדורות העובדי כוכבים אף שבא"י: כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה כשדה שאבד בה קבר [לעיל מ"ג]: ארבעים יום דהיינו כפי שיעור יצירת הולד. ושמא הפילה אשתו וקברתו שם. ואף דאין עובד כוכבים מטמא באהל. עכ"פ דינה כשדה שאבד בה קבר לטמא במגע ובמשא. וכל הבא לשם חיישינן שמא יגע או יסיט עצם כשעורה. וקיי"ל דכל שאפשר נכון לכהן ליזהר מטומאת אהל שבמת עובד כוכבים [יו"ד שמ"ב]: אע"פ שאין עמו אשה משום דפרוץ בזנות נשים אחרות. א"נ גזרו הא אטו הא: ואם היה עבד נ"ל דר"ל ואם דר שם גם עבד כנעני שאצל ישראל שמל וטבל: או אשה ישראלית. ואע"ג דאסורה להתיחד עמו. י"ל דמיירי בנכנסת ויוצאת. א"נ דמיירי שדרה שם עם אשת עובד כוכבים. דגם בדרה שם אשת עובד כוכבים לבד גזרו: משמרים אותו להמדור: אינו צריך בדיקה וקמ"ל דאף דהנך מחמת עצלותן אין רגילין לדקדק במידי דצריך טרחא או השגחה יתירה אפ"ה המנום רבנן בדרבנן [כפסחים דד"א וכתובות בח"ב]. והא דקתני משמרים. היינו בדרך שמירה דאפי' בנכנס ויוצא סגי: את הביבים העמוקים הם צנורות שהשופכין שבבית יוצאין דרך שם לרה"ר ונקט העמוקים משום דבאינן עמוקים לא שייך בהם בדיקה דהיינו לחפור שם [וכמ"ד]. והרי כשאינן עמוקים קרקעיתן נראה ואילו הוה שם נפל הא חזי ליה: ואת המים הסרוחים מקום כנוס מים שופכין שבחצר: בית שמאי אומרים אף האשפתות ועפר התיחוח מהר"ש משמע דרק הנך המקומות צריך לבדוק משום שרק שם היו רגילין להשליך הנפלים. ותמהני דא"כ במקום דליכא כל הנך באמת א"צ לבדוק. והיאך קתני ברישא סתמא מדורות כותים טמאים. ותו הרי קתני בסיפא דאצטוונית א"צ בדיקה משמע ודאי דהא בשאר דוכתי בחצר צריך בדיקה. אלא נ"ל דלרבותא נקט הנהו דוכתי לאשמעינן דאף דהנך מקום בזוי הם אפ"ה אין חוששין מלהשליך לשם נפליהן: אינו צריך בדיקה דמסתמא אכלוהו. ומש"ה אשפתות שמצויין שם אלו דהיינו חזיר באשפתות וחולדה בעפר תחוח. אמרינן גררום למקום אחר: וה"ה במצוי שם שאר חיה אוכלת בשר ככלב וחתול. רק נקט הנך מדמצויין אלו שם וכדאמרן: האצטווניות הוא אצטבא אלא שלפעמים נקרא אצטווא בוי"ו והוא מושב שעשוי לנוי בצד פתח הבית בחוץ: אין בהן משום מדור העובדי כוכבים דמדעשוי לנוח עליו בשעשוע ועונג אין רגיל לקבור תחתיו מפני הריח וכדומה: רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שבא"י. דאילו שבחו"ל אפי' חרבה הרי גזרו על עפרה ואוירה: אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמדחרבה מצויות שם חיות אוכלות בשר. וחכמים פליגי עלי' מדלא ידע בודאי שמצוי שם חיה. ולא קיי"ל בהא כרשב"ג. דאע"ג דקיי"ל דבכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו [כגיטין ל"ח א'] היינו רק בדינין הנוהגין בזה"ז [כמהרי"ק שורש קס"ה]. מיהו גם בל"ז בכל דוכתי אין למדין מהכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א']: מזרח קסרין היא העיר צור שהיתה קרובה לים הגדול במערב א"י [ונקראת לפעמים קסרי כמגילה דז"א]: ומערב קסרין נ"ל דמזרחה ומערבה דקאמר היינו עבורה של עיר. והוא ע' אמה וד' טפחים למזרח. וכן למערב [כרפ"ה דעירובין] ושם חיישינן לקברות כשאר חו"ל משום דקסרין עצמה חו"ל היא. אבל מזרח העיר ומערב העיר א"י הוא. ואפ"ה גזרו על תחומה שבא"י טומאת חו"ל מדנודע שקברו שם עובד כוכבים מתיהם: היה ספק דעכו גופה חציה א"י וחציה חו"ל [כתוס' גיטין דב"א ד"ה ואשקלון] ובמערב העיר ודאי א"י היא מרצועה שיצאת לשם מא"י [כגיטין דח"ב] אבל במזרח עכו. הסתפקו אם כבשוהו עולי בבל ודינה כא"י או לא: וטהרוהו חכמים מדהתברר להן שהוא מא"י. עוד יש לפרש שגם בתחלה ידעו שמזרח עכו א"י היא. רק שהיו מסופקים אם קברו שם עובד כוכבים כבקסרי לעיל [וכן משמע קצת דהרי בטומאת מדור עובד כוכבים מיירי כולה מתניתין ברישא דטמא אפילו בא"י ומדנקט נמי בסיפא נמנו משמע קצת שהיו מסופקים בדבר שהיה יכול להתברר בהזמן האחרון שאחר החורבן. והיינו בשהיו ספיקתן אם קברו שם. אבל בשהיה ספיקתן בכבוש עולי בבל. מי ומי היה יכול לברר כן מה נעשה קודם איזה מאות שנים. אולי כבשוה וחזר ונלקח מהם]. רבי ובית דינו נמנו על קיני שם מקום סמוך לעכו: וטהרוהו שחקרו ונודע להם שאין שם קבר [וש"מ שבימי רבי שהיה כמו קרוב למאה שנה אחר החורבן עדיין היה להן אפר פרה.] דאי"ל משום טומאת כהנים. דהרי אין הנזיר מגלח על טומאה זו [כנזיר פ"ז מ"ב] וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה. כהן אינו מוזהר עליה [כתוספתא שמחות פ"ד הכ"ה]. והרי הכהן מותר לדרוך על קבר עובד כוכבים [כרמב"ם פ"ג ה"ג מאבל]: עשרה מקומות אין בהן משום מדור עובדי כוכבי' דמדאין להן מדור קבוע. להכי אפי' שהה שם מ' יום אינו קובר נפלו באהלו. דירא שמא יודעו להבא אחריו לדור באהלו שזנתה אשה עמו: והסוכות העשויין לשומרי פירות. וגם בהנך אית בהו טעם הנ"ל שלא יקברו שם. מדלא קביעי להו: והצריפין הוא ג"כ כסוכה. רק שדפנותיהן נוגעות בראשיהן יחד. ואין להן תקרה. וג"כ לא קביעי למדור רק ללון שם עוברי דרך: והבורגנין סוכות להכניס לשם הפירות שאצרו בקיץ מהשדה וג"כ לא קביעי: והאלקטיות גג שנתמך על ד' עמודים בד' הזויות. כדי לישב תחתיו בקיץ באויר דאע"ג דקביעי. אפ"ה מדפתוח מכל הצדדים. נראין כל מעשיו שם. ואין קוברין שם: ובית שער הוא כעין חדר קטן שעושין לפני שער החצר מבחוץ. ששם יושב שומר החצר. שלא יכנוס לשם שום אדם שלא ברשות. ומדגם הוא פתוח לרחבו לרה"ר במלואו חושש שיראו בני רה"ר כשיקבור שם: ומקום החצים חדר ששומרים שם חצים למלחמה: ומקום הלגיונות הוא מקום שלנין שם חיל המלך בדרך. וכל הנך מצויין בהן הרבה בני אדם יחד. והו"ל כשאר מקומות פרהסיא הנ"ל שאין קוברין שם. והא דלא כלל בהדי הנך גם אצטוונית ועיר שחרבה ולהוי י"א לת"ק וי"ב לרשב"ג. י"ל דהנך כולהו טעמא חדא אית בהו דלא היה שם טומאה מעולם. דאין קוברין שם. משא"כ אינך ב'. א"ג הנך כולה י' מדור נינהו. ואפ"ה אין חוששין שם לטומאה. אבל אינך תרתי. אינן מדור כלל. דאפי' אצטבא הוא רק מושב לפני הבית. ואמר מהו' משה טארנער נ"י. דכמו מסכת כלים נכנס בטומאה ויצא בטהרה. כ"כ אהלות שמדברת מטומאת מת ומאהליו הטמאים פתח בטומאה ומסיימת בטהרה. דהיינו באהלים הטהורים ובח"י פרקים. ע"ש חי חי הוא יודוך:
מלכת שלמה
כיצד בוצרים וכו'. ותמהתי שראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל כיצד בודקים בית הפרס וכו' ומחק מלת בוצרים:
אם נגעו אלו באלו. כך נראה שהיא הגירסא הנכותה וכן הוא ברמב"ם בפי"א דהלכות טומאת אוכלין סימן ה' אלא הר"ש ז"ל גריס אלו ואלו בוי"ו:
1.
How does one harvest the grapes of a bet peras? They sprinkle [hatat water] on the harvesters and the vessels [once] and then a second time. Then they harvest the grapes and take them out of the bet peras. Others then receive [the grapes] and take them to the winepress. If the latter set [of persons] came into contact with the former, they become unclean, This is according to the words of Bet Hillel. Bet Shammai say: [the gatherer] holds the sickle with sinew-rope, or harvests the grapes with a sharp flint, lets [the grapes fall] into a basket, and then he takes [them] to the winepress. Rabbi Yose said: When do these rules apply? [Only] in the case of a vineyard which subsequently became a bet peras; but a person who plants [vines] in a bet peras must sell [the grapes] in the market.
משנה ב
שְׁלשָׁה בֵית פְּרָסוֹת הֵן, הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר, נִטַּעַת כָּל נֶטַע, וְאֵינָהּ נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, חוּץ מִזֶּרַע הַנִּקְצָר. וְאִם עֲקָרוֹ, צוֹבֵר אֶת גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וְכוֹבְרוֹ בִשְׁתֵּי כְבָרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַתְּבוּאָה בִּשְׁתֵּי כְבָרוֹת, וְהַקִּטְנִיּוֹת בְּשָׁלשׁ כְּבָרוֹת. וְשׂוֹרֵף אֶת הַקַּשׁ וְאֶת הֶעָצָה, וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל:
ברטנורה
שלשה בית הפרס הן. כדקא חשיב להו ואזיל. שדה שנחרש בה קבר, ושדה שאבד בה קבר, ושדה בוכים:ניטעת כל נטע. נוטע בה כל אילנות שירצה. ומתניתין דלא כרבי יוסי דאסר לעיל. ואיכא למימר דאף ר׳ יוסי לא אסר אלא ליטע בה כרם בלבד, משום דהבוצר לגת הוכשר, אבל לא שאר אילנות:חוץ מזרע הנקצר. אבל זרע הנעקר עם שרשיו חיישינן שמא יביא עצם כשעורה עם העפר העולה עם השרשים הנעקרים:ואם עקרו. אותו זרע הנקצר:צובר את גורנו לתוכו. לתוך השדה עצמה. ודש אותו שם. ולא יביאנו לבית עד אחר דישה, שלא להרבות את הטומאה:וכוברו בשתי בברות. זו אחר זו. שמא נתערב עמו עצם כשעורה:והקטניות בשלש. לפי שהקטניות יש בהן עפר יותר מבתבואה משום הכי חיישי בהו טפי. אבל טהורין הן, שהרי לא הוכשרו. והלכה כחכמים:ושורף את הקש ואת העצה. בתוך השדה. שמא יש בהן עצם כשעורה:קש. תבן של תבואה:עצה. תבן של קטניות:ומטמאה במגע ובמשא. שדה בית הפרס שאמרנו:ואינה מטמאה באוהל. דכל טומאתה משום עצם כשעורה ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל:
תוסופות יום טוב
שלשה בית הפרסות הן. כתב הר"ב שדה שנחרש כו'. ושדה בוכים. ולא היה ראוי למנות עמהם שדה בוכים. דטהור גמור היא. אלא משום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב ליה. הר"ש:
החורש את הקבר. הוא בית הפרס ששנינו בפירקין דלעיל שעורו מלא המענה. הר"ש:
נטעת כל נטע. שהנוטע אין דעתו לעקור. ואם תהיה הטומאה טמונה תחתיו. אין בכך כלום. הראב"ד פ"י מהט"מ [הלכה ח']. והרמב"ם [שם] כתב לפי שהשרשין יורדין למטה משלשה. ולמטה משלשה בבית הפרס טהור [כדתנן לקמן משנה ה] שהרי הקבר נפרס על פני כל השדה. ע"כ. ועיין לקמן:
[*התבואה. היא חמשת המינים. הרמב"ם].
[*והקטניות. הן הפולים והאפונים. [והעדשים]. הרמב"ם]:
[*בשלש כברות. כתב הר"ב אבל טהורים הן. כלומר התבואה והקטניות. וכן כתב הר"ש בהדיא. והתבואה והקטניות טהורים]:
[*ושורף את הקש. פירש הר"ב שמא יש בהן עצם כשעורה. וכ"כ הר"ש. והיה נ"ל לפי שמפני שהקש והעצה רב ומסתבכין ביחד. אי אפשר לבדקן. אבל הרמב"ם בפ"י מהלכות טמא מת [שם]. מסיים שאם תתיר לו בהנייה. מוציאו למכרו. ונמצא מרגיל את הטומאה עכ"ל]:
[*הקש. פירש הר"ב תבן וכו'. וכ"כ הרמב"ם. וקשיא לי דבכמה דוכתי תנן תבן וקש בשביעית סוף פ"ח. ופ"ט משנה ז. ובשבת פ"כ מ"ג וה'. ובב"מ ריש פ"ט. ועיין מ"ש שם בב"מ. והר"ש כתב קש. הם השבולים ידות של תבואה עצה ידות של קטניות. ע"כ]:
ומטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ובנוסחת מהר"ם ומטמאה במגע ובמשא. ואינה מטמאה באהל [*והיא גירסת הר"ב. אבל הרמב"ם בפירושו העתיק כגירסת הספר וכן בחבורו פ"י מהט"מ [הלכה ב'] כתב ועפרו מטמא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד בוצרים בית הפרס באופן שיהיו הענבים שיבצור טהורות. והרי כשהולך הבוצר תוך השדה. אפשר שיסיט ברגליו עצם כשעורה ונטמא ומטמא הענבים שלוקט. דאע"ג שלא הוכשרו עדיין האשכלות עכ"פ רבנן גזרו שכל הבוצר ענבים כדי לדרכן בגת יהיו דינן כמוכשרין ויק"ט [כשבת די"ז]: ושונים ר"ל סופרין ז' ימים בטהרה. ומזין על האדם והכלים שנצרכים להבצירה. ביום ג' לספירתן. ושונין להזות שוב עליהן גם ביום הז'. ואפי' הבוצרים והכלים טהורין לגמרי. אפ"ה סופרים ז' ימים בפנינו ומזין עליהם ג' וז' כאילו ודאי נטמאו במת. ונ"ל דתקנו כך משום שהקילו לבצור ע"י אדם וכלים שודאי נטמאו בביה"פ. להכי כדי שלא יזלזלו בטומאה החמירו עליהן להכירא. כדי שידעו שאפי' לספק טומאה שלא ידעו ממנה כלל חששו והזו ג' וז'. ועי"ז ידעו דרק משום דכל עיקר טומאה ביה"פ מדרבנן הוא. ושיוכשרו הענבים לקב"ט ע"י הבציר הוא נמי מדרבנן. והו"ל תרי דרבנן. והו"ל כגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן בכל דוכתא [ועי' פרה פ"ג מ"א דהתם ג"כ מדהקילו בה מצ"א החמירו בה מצד אחר להכירא]. ונ"ל דעכ"פ היו צריכים טבילה אחר הזייה. דהרי נטמאו מהזאה זו שהיא שלא לצורך. שנשאו. דטמא מדאורייתא וצריך גם הע"ש: ובוצרים לוקטין הענבים מהגפנים: ואחרים אנשים אחרים שלא נטמאו בהליכתן בביה"פ: ומוליכים לגת אבל הבוצרים עצמן לא יכנסו לבית הגת. משום דהגת מלא משקין ויוכשרו שם הענבים. ואח"כ יטמאום הבוצרים שנטמאו בביה"פ: אם נגעו אלו באלו הבוצרים שנעשו אה"ט מדנכנסו לביה"פ. חזרו ונגעו בהמקבלין הענבים מהם: טמאים ר"ל נטמאו גם המקבלין מהם. ולהכי גם הם לא יביאו הענבים לתוך הגת מחשש שיטמאום: בדברי בית הלל נ"ל דמשום כל קודם בת קול. כל הרוצה עושה כב"ש או כב"ה [כעירובין ד"ו ב'] ולהכי כל משנה שנשנית אז. אם היה מנהג העולם כזה או כזה. נקט תנא סתמא כהך מ"ד שנהגו כוותי' וקאמר בתר הכי כדברי פלוני. ולהכי אם היה המנהג כב"ה. נקט בתר הכי כדברי ב"ה קודם לדברי ב"ש. אע"ג דבמורגל נקט ב"ש קודם ב"ה. וה"ט נמי הכא. אבל לעיל [פט"ו מ"ח] נקט בסוף. בלשון כדברי ב"ש. מדבההוא היו נוהגין כב"ש. וכ"כ [בנדה פ"י מ"ו] נקט בסוף הדין כדברי ב"ה. מדהיו נוהגין כב"ה להכי נקט כך סתמא. וכן בכל דוכתא: בית שמאי אומרים ב"ש ס"ל דאף אמרינן שהבוצר לגת הוכשר. להכי לא היו הבוצרין רשאין ליגע בהאשכלות ללקטן מהגפן. דהרי הבוצרים טמאין הם מביה"פ. וגם במגל אינו רשאי ליגע הבוצר. משום שיטמא הבוצר את המגל. ותחזור ותטמא האשכלות. אלא אוחז וכו': אוחז את המגל בסיב באסט בל"א. שאמק"ט אוחז בו את המגל לחתוך עמו האשכלות: או בוצר בצור אבן חד דמדהוא אבן אמק"ט. [ומ"ש הר"ב שאינו כלי במחכ"ר אינו מדוייק בלשון]: ונותן לתוך הכפישה ר"ל סל גדול שמחזיק מ"ס שאמק"ט. מעמידו תחת הגפן שכשיחתוך האשכלות יפלו לתוכו מעצמן: ומוליך לגת אפי' הוא עצמו. דכיון דעשה כל הנך שנויים בבצירתו אית ליה הכירא שפיר שלא יטעה ליגע בהענבים שם. ועוד מדהיה נזהר מליגע בהענבים קודם שהוכשרו. מכ"ש שיזהר אח"כ כשיוכשרו בהגת. וא"כ לב"ש שלא הקילו כלל בבצירתו לפיכך לדידהו א"צ נמי להזות על הבוצרים כשהן טהורין: במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס שאחר שנטע הגפנים נחרש ביניהן הקבר: ימכר לשוק ר"ל לא ידרוך ענביו שמהכרם בהגת אלא ימכרן לאכלן אשכולות. דאז לא יוכשרו ע"י הבצירה. דדוקא הבוצר לגת הוכשרו. דס"ל לר' יוסי דקנסוהו מדנטע במקום הטומאה. שפירות מרגילין רגל בני אדם לשם ויתטמאו. ועוד מדביזה המתים ליטע על עצמותיהן. ולהכי אפי' יבצור כב"ש. שאין שם חשש טומאה כלל. אפ"ה משום קנס יטמא היין: שלשה בית פרסות הן חורש קבר [מפורש במ"ב] ושאבד בה קבר [מפורש במ"ג] ושדה בוכין [מפורש במ"ד] וכולן נקראין ביה"פ וכל אחד חלוק בדינו מחבירו. וכדמפרש ואזיל: החורש את הקבר שמטמא כל ק' אמה שסביב לו כשחרשן מהקבר ולהלן [כלעיל רפי"ז]: נטעת בל נטע ר"ל מותר ליטע בה כל מיני אילנות. דאע"ג דהאדם הלוקט שם פירות ודאי נטמא. דכשהלך שם אפשר שהסיט עצם כשעורה. עכ"פ הפירות שלקט בידו. הרי לא טימאן בידו. דממ"נ אם לקטן לאכילה הרי לא הוכשרו. ואם לקטן לגת הרי לא גזרו בה כמשנה א'. ורק לר' יוסי במשנה א' בנחרשה. ואח"כ נטע. עביד איסורא ולפיכך קנסינן ליה לומר דהבוצר לגת הוכשר: ואינה נזרעת כל זרע דדוקא כשנשאר השורש בקרקע מותר. אבל בזרעים שנעקרים עם השרשים. יש חשש שבהעפר שישאר בהשרשים יהיה דבוק בהם עצם כשעורה וכשיביאן עם העפר שבשרשי' לביתו. נמצא מרבה הטומא': חוץ מזרע הנקצר שהכל קוצרין אותו: ואם עקרו לזרע הנקצר: צובר את גרנו לתוכו ר"ל כל השבלין שעקר עם שרשיהן צוברן בתוך אותה שדה ביה"פ. ולא יביאן לשדה אחר. כדי שלא נרבות הטומאה [דרק בדיעבד אמ"ט בשטפו ע"י גשמים מזל"ז [כפי"ז מ"ד] ודשן שם. כדי לנקות התבואה יפה מכל עפרורית קודם שיביאן לביתו: וכוברו בשתי כברות נ"ל דמדלא קאמר וכוברן ב' פעמים. ש"מ דה"ק כוברן בב' מיני כברין א' גסה וא' דקה. זה אחר זה [ועמ"ש בס"ד מנחות פ"י סי' כ"ז] וזה כדי לנקות הגרעינין יפה יפה מעפרירותן שמא מעורב בו עצם כשעורה: וחכמים אומרים התבואה הן ה' מיני דגן. שהן חטה. וכוסמין. שעורה. ושיפון. ושבולת שועל: והקטניות הן קטניות ממש. ופולין ואפונין ועדשים. וכן כל פרי ארץ שמונח בשרביטין: בשלש כברות דמדנדבק בהן עפר רב בשרביטין. להכי חיישינן בהו טפי. מיהו בזרע הנעקר לא רצו חכמים לתקן כן לכתחי'. דמדלאו אורחא לדשן בשדה להכי חיישינן דלמא ישכח ויכניסן להבית עם העפר הדבוק בהן: ושורף את הקש לתוס' והר"ן. קש הוא חלק קנה השבולת הנשאר לאחר קצירה דבוק בארץ [ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"ג סי' ג' וב"מ פ"ט סי' ה']. א"כ הכא שנעקר כל הקנה צ"ל דמה שאמרה המשנה ושורף הקש. היינו ששורף רק חלק התחתון שבו השרשים. אולם זה קשה קצת. דמ"ש חלק התחתון מהעליון. והרי כולו נידוש ונתבוסס יחד ונתערב העפר בכולן. אולם לדברינו שם דכל מה שנקצר עם השבולת ביחד נקרא קש ניחא טפי. דר"ל התבן שמחובר בארץ ודאי אפי' היה קוצר לא היה מביאו לביתו. אלא אפי' הקש שאילו היה קוצר היה רשאי להביאו לביתו. הכא שעקרו כולו שרפו כולו דמדמחובר כולו בהשבולת. כולו נקרא בשם קש. א"נ ר"ל דרבותא קמ"ל תנא. דאפי' חלק העליון שרחוק מהארץ ולולא שעקר היה רשאי להכניסו להבית. הכא שעקרו. שורף גם אותו. מדנדבק גם בו עפר השרשים כשנידש יחד: ואת העצה הוא תבן קטניות דאפי' התבן שבראש הקנה אפשר שכשנסתבך יחד כשדשו נדבק בו עפר ביה"פ. ונ"ל דמה"ט נמי לא יאכילם לבהמה. דהרי כשיצא עם הרעי. עצם לא נחשב כמעוכל [כתענית כ"ב ב']. אבל עצם שרוף טהור [כלעיל פ"ב מ"ב]: ומטמא במגע ובמשא כל דבר שנגע בהשדה או בכל גוש ממנה שגדול כפיקה או בנשא גוש כזה ואפי' בגוף השדה שייך טומאת משא. וכגון שהלך בה במנעלים או ע"ג אבנים שמונחים בשדה. באופן שלא נגע בעפרה. ואפ"ה טמא מדיש לחוש שמא הסיט עצם כשעורה ברגליו כשהלך. והרי כל היסט דינו כנשא: ואינו מטמא באהל שאינו ידוע באיזה מקום הוא הקבר: נזרעת כל זרע דאע"ג דהאדם שלוקט שם ודאי נטמא. שמא האהיל על הקבר כשהלך בה. עכ"פ אין בה החשש כל כך כבביה"פ שנחרש. דהרי הפירות אמק"ט כלעיל סי' י"ח. ושנחוש בזרע הנעקר שנזרע שם. כבשדה שנחרש בה קבר י"ל דוקא בנחרש הקבר בהשדה. שנתדקדקו העצמות ונתפזרו. חיישינן לעצם כשעורה שנדבק בשרשי הזרע. ומשום לא פלוג גזרו נמי אפי' היה הקבר תחת רובדין. אבל בשדה שנאבד בה קבר. אין שרשי הזרע מגיעין בעומק עד העצמות שבקבר. ולהכי אפי' בזרע הנעקר אין לחוש. ואע"ג שגזרו על גוש ממנה שגדול כפיקה. היינו בשנטמא ודאי בעפרה אבל שנחוש שמא יוציא עפרה. כולי האי לא גזרו: ואינה נטעת כל נטע דאע"ג דהפירות ודאי טהורין וכדאמרן אפ"ה מדאדם תאב הרבה לפירות אילן. כשיטע שם עצי פרי. יהא רגל בנ"א מצוי שם. ותתרבה הטומאה בבני אדם שיאהילו על הקבר. א"נ להכי בשדה שנאבד בה קבר אסור ליטע. משום דשרשיו הולכין בעומק ומגיעין עד המת נמצא שיונק האילן מאיסור הנאה. ואי גרסינן כהר"ב אינה נזרעת כל זרע ואינה נטעת וכו'. י"ל דתרווייהו אסירי משום כבוד מתים. וכמו דאין מרעין בהמה בביה"ק מה"ט [כתוס' מגילה דכ"ט]. והרי הכא שאינו יודע היכן הוא הקבר יש לחוש שיטע על הקבר ממש. מיהו כל זה בשדה שנאבד בה קבר אבל בשדה שנחרש בה קבר. הרי יודע היכן הוא הקבר. ולא יטע שם. ובשאר מקום שבהשדה אין שום חשש איסור הנאה או חשש כבוד המת. ורב"א פי' דרק בנאבד בה קבר. דמטמא השדה גם באהל. להכי אסור ליטע בה אילן. שע"י ענפיו תתפשט טומאת האהל מהקבר ולהלאה. משא"כ בנחרש בה קבר. הרי יודע מקומו ושם לא יטע: ואין מקיימין בה אילנות שכשיש שם כבר אילן צריך לעקרו. וכולה מטעמא דאמרן: ומטמא במגע ובמשא ובאהל ר"ל כל גוש וגוש ממנה שגדול כפיקה. מטמא במגע ובמשא שמא נתגלגל לתוכו ונידש עצם כשעורה [ומה"ט נקרא גם שדה זו ביה"פ. דהרי גם בה חיישינן לפריסת ושבירת עצמות]. אבל באהל רק השדה עצמה מטמא. דהיינו כשהאהיל על השדה חיישינן שהאהיל על הקבר. ואפי' האהיל עליה בימות החמה. דדין השדה אז כרה"ר [כטהרות פ"ו מ"ז] והו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור [כטהרות פ"ד מי"א]. אפ"ה שדה שנאבד בה קבר. מדהוחזקה בטומאה גם בספק טומאה ברה"ר טמא עכ"פ מדרבנן. מיהו כשהאהיל עליה בימות הגשמים. דאז דין השדה כרה"י. ודאי הו"ל ספק טומאה דאורייתא. אבל בשדה שנחרש בה קבר. דאמרינן בכל דוכתא דטומאתו מדרבנן. משמע אפי' ברה"י. והיינו מדהו"ל ס"ס. וכלעיל סי' ל"ב: שדה בוכין היא שדה הקרובה לביה"ק שמיוחד להושיב שם המטה. כדי להספיד המת. ובוכין האבלים ונפטרים והולכין להם. ובתוספתא גרסינן שדה כוכין. וכן גרס נמי רב"א במשנה. ור"ל שמשהין שם המת עד שיתקנו הכוך כמדת המת כראוי: לא נטעת ולא נזרעת מפרשינן בש"ס [מ"ק דה"ב] דמשום יאוש בעלים נגעו בה. ור"ל שמא נדלדל אבר ממת שהובא לפעמים מרחוק. וכשהובא המת לשדה זו הקרובה לביה"ק. ופתחו הארון כדי ליישר אבריו כראוי קודם שיקברוהו נתדלדל שם אבר. ונתיאשו אלו על אלו מלהניחו בהארון ולקברו. ונשאר שם ונשכח. וי"א דר"ל דבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוא סמוך לקברות חוששין שיקברו שם נפל וכדומה. וי"א דיאוש בעלים דקאמר הש"ס. אינו משום חשש טומאה רק ר"ל שהבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוחזקה לתשמיש רבים. והו"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו: ועפרה טהור דגם גוש כפיקה משם טהור. וא"ת אם משום טומאה נגעו בה אמאי עפרה טהור. י"ל מדלא הוחזקה טומאה במקומה. הו"ל בעפר שנתטלטל משם שלא למקומה ס"ס. שמא לא היה במקום הראשון אבר ממת כלל. ושמא לא נתפרך ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי לביה"פ. דאתחזק שם טומאה וודאית. משא"כ הכא: ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח לאו אשדה שנאבד בה קבר קאי. דמה מהני בה בדיקת עפרה. שמא קבר טמון מתחת. ויאהיל עליה ועל שדה בוכין נמי א"א דקאי. דאפי' לי"א הנ"ל שהוא טמא מחשש קבורת נפל. מה מהני בדיקת העפר מלמעלה. ואפי' ליש אומרים דחששו לאבר שנתדלדל ונפל שם. עכ"פ זה א"צ לבדיקת כברה. דאבר הרי גדול הוא וחזי ליה ומכ"ש לאידך י"א. דלאו משום טומאה גזרו בשדה בוכין א"כ ודאי א"צ שום בדיקה. אלא אשדה שנחרש בה קבר לחודה קאי דההולך לשחוט פסחו וצריך לעבור בדרכו בשדה ביה"פ. או שכבר עבר ורוצה להקריב פסחו. הקילו גביה לבדוק עפרה וכדמפרש ואזיל: ואין בודקין לתרומה דדוקא בפסח שיש במניעתו חיוב כרת. לא העמידו גזירתן לטמא ביה"פ. אבל בהולך דרך שם כדי לאכול תרומה. שאין באכילתה רק עשה. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ נ"ב]: ולנזיר ר"ל ואם נזיר הלך שם וחשש אם נטמא או לא: בית שמאי אומרים בודקין ר"ל בודקין ע"י אחר. דאם לא ימצא הרי הנזיר טהור. ואם ימצא עצם הרי הנזיר טמא מספק. מיהו הוא עצמו לא יבדוק. דשמא ימצא והרי אתה מטמאו בידים: ובית הלל אומרים אין בודקין דס"ל דאפי' לא ימצא עצם. אפ"ה טמא מספק: מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ר"ל כל עפר רפוי שאפשר שיזיזנו בהלכו עליו: ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה מפרר כל הגושין שנשארו בהכברה. וכובר אח"כ גם אותן כדי לבדוק יפה: טמא ר"ל הבודק טמא ודאי שהרי כשכברו הסיטו. אבל אותו שנבדק השדה עבורו אם להבא בין שימצא שם עצם או לא רשאי מהשתא לילך שם. דהרי נתנקה השביל יפה. ואם כבר הלך ובודק השתא כדי לטהרו למפרע. אם נמצא עצם בבדיקתו הרי הוא טמא למפרע מספק: כיצד מטהרין בית הפרס הך משנה נמי רק אשנחרש בה קבר לחוד קאי. אבל בנאבד בה קבר לא מהני רק כשחופר פני כולה עד הסלע ומוציא העפר [כלעיל פט"ז מ"ד וע"ש]. ומטהרין דנקט מתניתין. היינו כדי שיהא רשאי לילך שם גם אחר שישוב לחרוש השדה אחר בדיקתו. אבל במטהר השדה כדי לילך שם. בכסוי בעלמא סגי. רק בתנאי שיהא מכוסה באופן שההולך שם לא יהא יוכל להניע עצם שתחת המכסה [וכמשנה ו']: נוטלים ממנו שלשה טפחים בעומק כשיעור עומק המחרישה שהקנקן שבעגלת המחרישה מהפך את תחתית העפר להיות למעלה [וכן מפורש בב"ב פ"ב מי"ב] והעפר שחופר נותן במקום שאין רגל אדם טהור מצוי שם. ולהר"ש הנ"ל זהו דוקא באינו רוצה לבדוק בהעפר אחר עצם אבל בכובר בכברה [וכלעיל מ"ד] לאחר שניקה העפר. יכול להניחו במקום שחפרו. רק דהכא מדמטהרו לחרישה צריך שיכבור כל העפר שחפר עד ג' טפחים בעומק: או נותן על גביו שלשהטפחים ר"ל לוקח עפר אחר ממקום טהור ונותן ע"ג השדה הטמאה בגובה ג"ט. ולת"ק הא לא מהני. דשמא ברוב הימים יתהפך התחתון לעליון. אבל כשנוטל העפר הטמא ממקומו לכ"ע מהני דכולי האי לא גזרו. ויש ספרים דלא גרסי אמר רבי. אלא ה"ג או נותן וכו'. וכן נראה שהיה גרסא הרמב"ם מדפסק כרבי [בספ"י מטו"מ]: טהור ר"ל אם נטל מחצי השדה ג"ט עפר בעומק והוציאו משם כלעיל סי' מ"ז ועל חצי האחר של השדה נתן עפר בגובה ג"ט טהור. ר"ל נטהר השדה. ולא חיישינן דמדהגביה חלק שדה א' טפי מהחלק שבצדו. לבסוף ננער העפר מהגבוה להנמוך. ויתגלה עפר ביה"פ. דכולי האי לא גזרינן. מיהו למאי דגרסינן לעיל אמר ר' אתיא הך בבא דלא כת"ק. רק אסוקי מלתא דרבי היא. ורבותא קמ"ל. וי"א דה"פ אם הג"ט עפר שלקח מהחצי השדה. בדקו שלא יהיה בתוכו עצם כשעורה וחזר ונתן העפר הזה שבדק על חצי השדה האחר שלא בדקו. והניחו בגובה ג"ט עליו. נטהר כולו. ואין לדקדק א"כ ג"ט ג"ט ל"ל ולא הול"ל אלא ונתן על חצי השדה האחר. י"ל דקמ"ל דסד"א דחצי חצי ל"ד. קמ"ל דצריך לתנו שם על חצי האחר בגובה ג"ט: ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר נ"ל דאפי' למה שכתבנו לעיל סי' מ"ח דהא דקאמר ת"ק נותן ע"ג עפר בגובה ג"ט. היינו נמי ממקום אחר. אפ"ה צריך הכא ר"ש לומר דנוטל ממקום אחר לאשמעינן דהאי נתן עליו. לאו אחצי שדה שהזכיר ת"ק קאי. רק על כל השדה. ודו"ק: טהור נ"ל דטעמיה דר"ש. דכיון שיעשה בה היכר כזה. תו לא יעמיק בהקנקן כל כך עד ג"ט. ומדאיכא כמה ספיקות בטומאות ביה"פ לא גזרו בה כולי האי: הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן שעשה רצפה על כל שדה ביה"פ מאבנים גדולות שכשילך עליהן לא יתנועעו: ר' שמעון אומר אף העוזק בית הפרס טהור ר"ל שחפר סביב האילנות שבביה"פ. כדי להסיר משם אבנים שמונחי' על השרשים. ומעכבין פרנסת האילן מהקרקע. ואז לא עלה בדעתו לבדוק אחר עצמות רק שבחפרו להוציא אבנים לא מצא עצמות. טהור. ופשוט דמיירי שחפר כך כל השדה. או שרק על מקום שחפר אנו דנין. והיינו דקאמר בתוספתא ר"ש אומר. עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו. מיהו לת"ק לא סגי בבדיקה כזו. משום דבשעת העיזוק לא זכר לחפש אחר עצמות כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה [שבועות מ"א ב']: המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן אע"ג דכבר תני לעיל הרוצף ביה"פ טהור. י"ל דהתם ברצף כל השדה אז רשאי לכתחילה לילך לשם. אבל הכא שהאבנים הגדולות או שקבועי' בקרקע בחוזק אינן רק במקום הלוכו. אז רק בדיעבד לא חיישינן שהרוח נשף לשם עפר טמא שבצדו. אבל לכתחילה לא ילך שם. וכדחיישינן בהולך בהרים וסלעים בחו"ל. ורק הכא בא"י הקילו בדיעבד: על האדם ועל הבהמה שכחן יפה וא"ת אע"ג דתחתון כחו יפה. עכ"פ הרי נטמא במת ונעשה אב. ויטמא לעליון שנוגע בו. ואת"ל דמיירי שהתחתון עובד כוכבים שאמק"ט. ליתא דאז ק' טפי. דהרי עשאום כזבין [כנדה ל"ד א'] וכל הנישא ע"ג זב טמא [כזבים פ"ה מ"ב]. ואף אם נדחק לומר דטהור דקאמר תנא היינו רק מטומאה דאורייתא. עכ"פ ק"ל דבין שיהיה התחתון עובד כוכבים או בהמה או אפי' אבן הרי הו"ל חיבורין ובכה"ג אפי' מפסיק בין הטהור להטומאה גם דבר שאמק"ט. נטמא הטהור [כתוס' שבת י"ז א']. וא"כ הכא נמי יטמא העליון טומאת ז' מדהוא בחיבורין בטומאה ע"י התחתון. ואפי' נימא כהרמב"ם [פ"ה מטו"מ ה"ז] דהשני וממנו ולהלן טמא רק ט"ע. עכ"פ הרי קאמר הכא דעליון טהור. י"ל דמיירי הכא שמפסיקין כמה בגדים בין עליון לתחתון. כגון מנעלים ומלבושין וכדומה. והרי אליבא דכ"ע אין הטומאה מתפשטת משלישי ואילך [ועמ"ש בס"ד בריש מכילתין]. א"נ הא דקאמר הכא טהור היינו שאינו אה"ט מחשש היסט עצם כשעורה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. וכדאשכחן טובא דכוותיה בסדרן: על האדם ועל הבהמה שבחן רע באדם נקרא כחו רע כשארכבות התחתון משמיעות קול כשעולה העליון לרכוב על גבו. ובבהמה כשמטלת גללים כשיטענו עליה משא כבד של הרוכב. ופשוט דלא תליא בחוזק הנרכב לבד אלא גם בגודל וכובד זה הרוכב. אם נגד משאו כח הנרכב חלש: טמא הא כבר מדיוקא דרישא שמעינן לה. אלא הא קמ"ל דביכולים להתנועע אפילו לא התנועעו. טמאים. דשמא התנועעו ולאו אדעתיה: טמא אע"ג שאין דרך לקבור שם. עכ"פ חיישינן שעפר טמא התגלגל לשם. ולא דמי לדלעיל במהלך ע"ג אבנים שבביה"פ דטהור ולא חיישינן שהופרך עפר טמא לשם. התם בדרך ע"ג אבן קטן אילו היה שם עצם ראהו משא"כ הכא בהרים וסלעים גדולים שפיר חיישינן שהתנפח לשם עצם כשעורה ולא ראהו. א"נ טומאת ארץ עממים לאו משום עצם גזרו. רק כדי שימנעו מלצאת מא"י לשם [ועי' ברמל"מ רפי"א מטו"מ]. ונ"ל דאפ"ה בים ושונית לא גזרו. מדהוצרכו ללכת לשם לסחורה וכדומה. לא רצו לטמא כולה. מדהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. מיהו טהור דקאמר. היינו רק דאין בה טומאת גוש חו"ל. דטמא עלה טו"ז וצריך הזאה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. מדהיה עכ"פ באוירה [ועי' רמב"ם פי"א מטו"מ ה"ה]. אבל רמ"ל שם כתב מדלא גזרו שם על גושה. כ"ש דאוירה טהור שם. דהרי גם בחו"ל גופא דגזרו שם אגושה. אפ"ה הקילו באוירה. דאגושה טמא טו"ז. וצריך הזאה ג' וז'. ושורפין עליה תרומה וקדשים. אבל הנטמא באויר חו"ל טמא רק טומאת ערב. ותרומה וקדשים שנטמאו בה תולין לא אוכלין ולא שורפין [כהרמב"ם שם ה"ב]: כל מקום שהים עולה בזעפו כשהים הולך וסוער שוטף על שן סלע ההוא לפיכך אם היה שם קצת עפר טמא שבא לשם ממקום אחר. כבר שטפוהו הגלים משם: הקונה שדה בסוריא היא ארץ ארם ארמענין בל"א שכבשה דוד. ואינה בכלל ז' עממין שהבטיח הקב"ה לישראל. רק שסמוכה לארץ ישראל. ונקראת כעת זיריעין שקרוב לשם סוריא: אם יכול להכנס לה בטהרה דאין חוץ לארץ ממש מפסיק שם בין סוריא לארץ ישראל: דאותה שדה אפי' גושה טהור מדקנה אותה ישראל: וחייבת במעשרות ובשביעית עי' מ"ש בס"ד [ידים פ"ד מ"ג]: ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה שרוחב טפח מחו"ל או מבית הקברות של א"י מפסיק: מדורות העובדי כוכבים אף שבא"י: כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה כשדה שאבד בה קבר [לעיל מ"ג]: ארבעים יום דהיינו כפי שיעור יצירת הולד. ושמא הפילה אשתו וקברתו שם. ואף דאין עובד כוכבים מטמא באהל. עכ"פ דינה כשדה שאבד בה קבר לטמא במגע ובמשא. וכל הבא לשם חיישינן שמא יגע או יסיט עצם כשעורה. וקיי"ל דכל שאפשר נכון לכהן ליזהר מטומאת אהל שבמת עובד כוכבים [יו"ד שמ"ב]: אע"פ שאין עמו אשה משום דפרוץ בזנות נשים אחרות. א"נ גזרו הא אטו הא: ואם היה עבד נ"ל דר"ל ואם דר שם גם עבד כנעני שאצל ישראל שמל וטבל: או אשה ישראלית. ואע"ג דאסורה להתיחד עמו. י"ל דמיירי בנכנסת ויוצאת. א"נ דמיירי שדרה שם עם אשת עובד כוכבים. דגם בדרה שם אשת עובד כוכבים לבד גזרו: משמרים אותו להמדור: אינו צריך בדיקה וקמ"ל דאף דהנך מחמת עצלותן אין רגילין לדקדק במידי דצריך טרחא או השגחה יתירה אפ"ה המנום רבנן בדרבנן [כפסחים דד"א וכתובות בח"ב]. והא דקתני משמרים. היינו בדרך שמירה דאפי' בנכנס ויוצא סגי: את הביבים העמוקים הם צנורות שהשופכין שבבית יוצאין דרך שם לרה"ר ונקט העמוקים משום דבאינן עמוקים לא שייך בהם בדיקה דהיינו לחפור שם [וכמ"ד]. והרי כשאינן עמוקים קרקעיתן נראה ואילו הוה שם נפל הא חזי ליה: ואת המים הסרוחים מקום כנוס מים שופכין שבחצר: בית שמאי אומרים אף האשפתות ועפר התיחוח מהר"ש משמע דרק הנך המקומות צריך לבדוק משום שרק שם היו רגילין להשליך הנפלים. ותמהני דא"כ במקום דליכא כל הנך באמת א"צ לבדוק. והיאך קתני ברישא סתמא מדורות כותים טמאים. ותו הרי קתני בסיפא דאצטוונית א"צ בדיקה משמע ודאי דהא בשאר דוכתי בחצר צריך בדיקה. אלא נ"ל דלרבותא נקט הנהו דוכתי לאשמעינן דאף דהנך מקום בזוי הם אפ"ה אין חוששין מלהשליך לשם נפליהן: אינו צריך בדיקה דמסתמא אכלוהו. ומש"ה אשפתות שמצויין שם אלו דהיינו חזיר באשפתות וחולדה בעפר תחוח. אמרינן גררום למקום אחר: וה"ה במצוי שם שאר חיה אוכלת בשר ככלב וחתול. רק נקט הנך מדמצויין אלו שם וכדאמרן: האצטווניות הוא אצטבא אלא שלפעמים נקרא אצטווא בוי"ו והוא מושב שעשוי לנוי בצד פתח הבית בחוץ: אין בהן משום מדור העובדי כוכבים דמדעשוי לנוח עליו בשעשוע ועונג אין רגיל לקבור תחתיו מפני הריח וכדומה: רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שבא"י. דאילו שבחו"ל אפי' חרבה הרי גזרו על עפרה ואוירה: אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמדחרבה מצויות שם חיות אוכלות בשר. וחכמים פליגי עלי' מדלא ידע בודאי שמצוי שם חיה. ולא קיי"ל בהא כרשב"ג. דאע"ג דקיי"ל דבכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו [כגיטין ל"ח א'] היינו רק בדינין הנוהגין בזה"ז [כמהרי"ק שורש קס"ה]. מיהו גם בל"ז בכל דוכתי אין למדין מהכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א']: מזרח קסרין היא העיר צור שהיתה קרובה לים הגדול במערב א"י [ונקראת לפעמים קסרי כמגילה דז"א]: ומערב קסרין נ"ל דמזרחה ומערבה דקאמר היינו עבורה של עיר. והוא ע' אמה וד' טפחים למזרח. וכן למערב [כרפ"ה דעירובין] ושם חיישינן לקברות כשאר חו"ל משום דקסרין עצמה חו"ל היא. אבל מזרח העיר ומערב העיר א"י הוא. ואפ"ה גזרו על תחומה שבא"י טומאת חו"ל מדנודע שקברו שם עובד כוכבים מתיהם: היה ספק דעכו גופה חציה א"י וחציה חו"ל [כתוס' גיטין דב"א ד"ה ואשקלון] ובמערב העיר ודאי א"י היא מרצועה שיצאת לשם מא"י [כגיטין דח"ב] אבל במזרח עכו. הסתפקו אם כבשוהו עולי בבל ודינה כא"י או לא: וטהרוהו חכמים מדהתברר להן שהוא מא"י. עוד יש לפרש שגם בתחלה ידעו שמזרח עכו א"י היא. רק שהיו מסופקים אם קברו שם עובד כוכבים כבקסרי לעיל [וכן משמע קצת דהרי בטומאת מדור עובד כוכבים מיירי כולה מתניתין ברישא דטמא אפילו בא"י ומדנקט נמי בסיפא נמנו משמע קצת שהיו מסופקים בדבר שהיה יכול להתברר בהזמן האחרון שאחר החורבן. והיינו בשהיו ספיקתן אם קברו שם. אבל בשהיה ספיקתן בכבוש עולי בבל. מי ומי היה יכול לברר כן מה נעשה קודם איזה מאות שנים. אולי כבשוה וחזר ונלקח מהם]. רבי ובית דינו נמנו על קיני שם מקום סמוך לעכו: וטהרוהו שחקרו ונודע להם שאין שם קבר [וש"מ שבימי רבי שהיה כמו קרוב למאה שנה אחר החורבן עדיין היה להן אפר פרה.] דאי"ל משום טומאת כהנים. דהרי אין הנזיר מגלח על טומאה זו [כנזיר פ"ז מ"ב] וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה. כהן אינו מוזהר עליה [כתוספתא שמחות פ"ד הכ"ה]. והרי הכהן מותר לדרוך על קבר עובד כוכבים [כרמב"ם פ"ג ה"ג מאבל]: עשרה מקומות אין בהן משום מדור עובדי כוכבי' דמדאין להן מדור קבוע. להכי אפי' שהה שם מ' יום אינו קובר נפלו באהלו. דירא שמא יודעו להבא אחריו לדור באהלו שזנתה אשה עמו: והסוכות העשויין לשומרי פירות. וגם בהנך אית בהו טעם הנ"ל שלא יקברו שם. מדלא קביעי להו: והצריפין הוא ג"כ כסוכה. רק שדפנותיהן נוגעות בראשיהן יחד. ואין להן תקרה. וג"כ לא קביעי למדור רק ללון שם עוברי דרך: והבורגנין סוכות להכניס לשם הפירות שאצרו בקיץ מהשדה וג"כ לא קביעי: והאלקטיות גג שנתמך על ד' עמודים בד' הזויות. כדי לישב תחתיו בקיץ באויר דאע"ג דקביעי. אפ"ה מדפתוח מכל הצדדים. נראין כל מעשיו שם. ואין קוברין שם: ובית שער הוא כעין חדר קטן שעושין לפני שער החצר מבחוץ. ששם יושב שומר החצר. שלא יכנוס לשם שום אדם שלא ברשות. ומדגם הוא פתוח לרחבו לרה"ר במלואו חושש שיראו בני רה"ר כשיקבור שם: ומקום החצים חדר ששומרים שם חצים למלחמה: ומקום הלגיונות הוא מקום שלנין שם חיל המלך בדרך. וכל הנך מצויין בהן הרבה בני אדם יחד. והו"ל כשאר מקומות פרהסיא הנ"ל שאין קוברין שם. והא דלא כלל בהדי הנך גם אצטוונית ועיר שחרבה ולהוי י"א לת"ק וי"ב לרשב"ג. י"ל דהנך כולהו טעמא חדא אית בהו דלא היה שם טומאה מעולם. דאין קוברין שם. משא"כ אינך ב'. א"ג הנך כולה י' מדור נינהו. ואפ"ה אין חוששין שם לטומאה. אבל אינך תרתי. אינן מדור כלל. דאפי' אצטבא הוא רק מושב לפני הבית. ואמר מהו' משה טארנער נ"י. דכמו מסכת כלים נכנס בטומאה ויצא בטהרה. כ"כ אהלות שמדברת מטומאת מת ומאהליו הטמאים פתח בטומאה ומסיימת בטהרה. דהיינו באהלים הטהורים ובח"י פרקים. ע"ש חי חי הוא יודוך:
מלכת שלמה
החורש את הקבר וכו'. היינו בית הפרס דתנן לי' בפירקין דלעיל דשיעורו מלא מענה:
ושורף את הקש ואת העצה. פי' הר"ש ז"ל גבי בבא דהרוצף הטעם דשורף משום דאי אפשר לבודקו ע"כ:
ומטמאה במגע ובמשא ואינה מטמאה באהל. גרסי' וגרסי' נמי מטמאה בלשון נקבה וכן כתב תוס' י"ט שהיא נוסחת מהר"ם ז"ל הכא ובמתני' דבסמוך. והכא קאי אבית הפרס שנחרש בה קבר. ועיין עוד בפי' הר"ש ז"ל. וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה כן הכא וגם במתני' דבסמוך וכתב ואינה מטמאה באהל פי' אותה השדה אינה מטמאה בטומאת אהל ע"כ:
2.
There are three [kinds of] bet peras: A field in which a grave was plowed may be planted with any kind of plant, But must not be sown with any kind of seed, except with seed [yielding produce] which is reaped. If [such produce] were plucked, the threshing-floor must be piled up in [the field] itself, and the [grain] sifted through two sieves, the words of Rabbi Meir. But the sages say: grain [must be sifted] through two sieves, but pulse through three sieves. And he must burn the stubble and the stalks. [Such a field] conveys uncleanness by contact and carriage but does not convey uncleanness by overshadowing.
משנה ג
שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, וְאֵינָהּ נִטַּעַת כָּל נֶטַע. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת, חוּץ מֵאִילַן סְרָק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת. וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל:
ברטנורה
נזרעת כל זרע. הכי גרסינן ברוב הספרים. אבל בתוספת׳ קתני אינה נזרעת כל זרע. וכן היא בעיני:ואינה ניטעת כל נטע. ולא מיבעיא דאין נוטעין לכתחילה, אלא אף הנטוע לא יקיים, שלא להרגיל בני אדם לשם, משום דמטמאה באוהל אחמור בה טפי:חוץ מאילן סרק. דמותר ליטע בה. ומהו אילן סרק, שאינו עושה פירות:
תוסופות יום טוב
שדה שאבד כו'. כתב הר"ש מסתברא דשדה שאבד ברשות היחיד דאורייתא בבקעה בימות הגשמים [כדתנן במ"ז פ"ו דטהרות] והא דאמרינן בכל דוכתא. דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש. ואבד נמי ברה"ר דרבנן. והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה [דתנן התם]. דהתם הטומאה ידועה במקומה. וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס. אבל אבד הספיקא לכל אדם. ע"כ:
נזרעת כל זרע. כתב הר"ב ה"ג ברוב הספרים אבל בתוספתא קתני אינה נזרעת כל זרע וכן היא בעיני. דהיכי שרי לחרוש ולזרוע. הא קא מיטמא בהיסט. דבית הפרס מטמא במשא. הר"ש. ומהר"ם כתב נ"ל דלא קשה. דהא אמרינן לעיל [מ"ג] שדה שאבד בה קבר אינה עושה בית הפרס. הלכך ליכא למיחש ובזרעים לא חייש כמו באילנות. שהעולם תאבים לאכול הפירות. ור' יהודה דאסר בתוספתא בזרעים. דאפילו בזרעים גזר. א"נ גזר זרעים אטו אילנות. ע"כ. וגם הרמב"ם [פ"ח מהט"מ הלכה ג'] גורס כגירסת הספר. ומפרש לפי שאין שרשי זרעים מגיעין עד לקבר. אבל אין נוטעין בתוכה. לפי שהשרשים מגיעין עד למת:
ומטמא. מהר"ם גורס ומטמאה [*וכן הוא גירסת הר"ב. והרמב"ם העתיק בפירושו כגירסת הספר. וכן בחבורו [ריש] פ"ח מהט"מ כתב עפרה מטמא כו']:
ומטמא במגע ובמשא. כבית הפרס שמא נדוש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה. הרמב"ם רפ"ח מהט"מ. וניחא השתא דמיקרי בית הפרס. לפי ששייך בו ג"כ פרושת העצמות. וא"נ פריסתם ושבירתם. והתוספות נדחקו בכך בסוף פ"ז דנדה [דף מ ד"ה בית הפרס]:
ובאהל. לפי שאולי [על] זה הקבר האהיל. כאשר לא נודע מקומו איה. אבל ידענו באמת שבזה השדה קבר וכבר היתה בו טומאה קבועה. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד בוצרים בית הפרס באופן שיהיו הענבים שיבצור טהורות. והרי כשהולך הבוצר תוך השדה. אפשר שיסיט ברגליו עצם כשעורה ונטמא ומטמא הענבים שלוקט. דאע"ג שלא הוכשרו עדיין האשכלות עכ"פ רבנן גזרו שכל הבוצר ענבים כדי לדרכן בגת יהיו דינן כמוכשרין ויק"ט [כשבת די"ז]: ושונים ר"ל סופרין ז' ימים בטהרה. ומזין על האדם והכלים שנצרכים להבצירה. ביום ג' לספירתן. ושונין להזות שוב עליהן גם ביום הז'. ואפי' הבוצרים והכלים טהורין לגמרי. אפ"ה סופרים ז' ימים בפנינו ומזין עליהם ג' וז' כאילו ודאי נטמאו במת. ונ"ל דתקנו כך משום שהקילו לבצור ע"י אדם וכלים שודאי נטמאו בביה"פ. להכי כדי שלא יזלזלו בטומאה החמירו עליהן להכירא. כדי שידעו שאפי' לספק טומאה שלא ידעו ממנה כלל חששו והזו ג' וז'. ועי"ז ידעו דרק משום דכל עיקר טומאה ביה"פ מדרבנן הוא. ושיוכשרו הענבים לקב"ט ע"י הבציר הוא נמי מדרבנן. והו"ל תרי דרבנן. והו"ל כגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן בכל דוכתא [ועי' פרה פ"ג מ"א דהתם ג"כ מדהקילו בה מצ"א החמירו בה מצד אחר להכירא]. ונ"ל דעכ"פ היו צריכים טבילה אחר הזייה. דהרי נטמאו מהזאה זו שהיא שלא לצורך. שנשאו. דטמא מדאורייתא וצריך גם הע"ש: ובוצרים לוקטין הענבים מהגפנים: ואחרים אנשים אחרים שלא נטמאו בהליכתן בביה"פ: ומוליכים לגת אבל הבוצרים עצמן לא יכנסו לבית הגת. משום דהגת מלא משקין ויוכשרו שם הענבים. ואח"כ יטמאום הבוצרים שנטמאו בביה"פ: אם נגעו אלו באלו הבוצרים שנעשו אה"ט מדנכנסו לביה"פ. חזרו ונגעו בהמקבלין הענבים מהם: טמאים ר"ל נטמאו גם המקבלין מהם. ולהכי גם הם לא יביאו הענבים לתוך הגת מחשש שיטמאום: בדברי בית הלל נ"ל דמשום כל קודם בת קול. כל הרוצה עושה כב"ש או כב"ה [כעירובין ד"ו ב'] ולהכי כל משנה שנשנית אז. אם היה מנהג העולם כזה או כזה. נקט תנא סתמא כהך מ"ד שנהגו כוותי' וקאמר בתר הכי כדברי פלוני. ולהכי אם היה המנהג כב"ה. נקט בתר הכי כדברי ב"ה קודם לדברי ב"ש. אע"ג דבמורגל נקט ב"ש קודם ב"ה. וה"ט נמי הכא. אבל לעיל [פט"ו מ"ח] נקט בסוף. בלשון כדברי ב"ש. מדבההוא היו נוהגין כב"ש. וכ"כ [בנדה פ"י מ"ו] נקט בסוף הדין כדברי ב"ה. מדהיו נוהגין כב"ה להכי נקט כך סתמא. וכן בכל דוכתא: בית שמאי אומרים ב"ש ס"ל דאף אמרינן שהבוצר לגת הוכשר. להכי לא היו הבוצרין רשאין ליגע בהאשכלות ללקטן מהגפן. דהרי הבוצרים טמאין הם מביה"פ. וגם במגל אינו רשאי ליגע הבוצר. משום שיטמא הבוצר את המגל. ותחזור ותטמא האשכלות. אלא אוחז וכו': אוחז את המגל בסיב באסט בל"א. שאמק"ט אוחז בו את המגל לחתוך עמו האשכלות: או בוצר בצור אבן חד דמדהוא אבן אמק"ט. [ומ"ש הר"ב שאינו כלי במחכ"ר אינו מדוייק בלשון]: ונותן לתוך הכפישה ר"ל סל גדול שמחזיק מ"ס שאמק"ט. מעמידו תחת הגפן שכשיחתוך האשכלות יפלו לתוכו מעצמן: ומוליך לגת אפי' הוא עצמו. דכיון דעשה כל הנך שנויים בבצירתו אית ליה הכירא שפיר שלא יטעה ליגע בהענבים שם. ועוד מדהיה נזהר מליגע בהענבים קודם שהוכשרו. מכ"ש שיזהר אח"כ כשיוכשרו בהגת. וא"כ לב"ש שלא הקילו כלל בבצירתו לפיכך לדידהו א"צ נמי להזות על הבוצרים כשהן טהורין: במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס שאחר שנטע הגפנים נחרש ביניהן הקבר: ימכר לשוק ר"ל לא ידרוך ענביו שמהכרם בהגת אלא ימכרן לאכלן אשכולות. דאז לא יוכשרו ע"י הבצירה. דדוקא הבוצר לגת הוכשרו. דס"ל לר' יוסי דקנסוהו מדנטע במקום הטומאה. שפירות מרגילין רגל בני אדם לשם ויתטמאו. ועוד מדביזה המתים ליטע על עצמותיהן. ולהכי אפי' יבצור כב"ש. שאין שם חשש טומאה כלל. אפ"ה משום קנס יטמא היין: שלשה בית פרסות הן חורש קבר [מפורש במ"ב] ושאבד בה קבר [מפורש במ"ג] ושדה בוכין [מפורש במ"ד] וכולן נקראין ביה"פ וכל אחד חלוק בדינו מחבירו. וכדמפרש ואזיל: החורש את הקבר שמטמא כל ק' אמה שסביב לו כשחרשן מהקבר ולהלן [כלעיל רפי"ז]: נטעת בל נטע ר"ל מותר ליטע בה כל מיני אילנות. דאע"ג דהאדם הלוקט שם פירות ודאי נטמא. דכשהלך שם אפשר שהסיט עצם כשעורה. עכ"פ הפירות שלקט בידו. הרי לא טימאן בידו. דממ"נ אם לקטן לאכילה הרי לא הוכשרו. ואם לקטן לגת הרי לא גזרו בה כמשנה א'. ורק לר' יוסי במשנה א' בנחרשה. ואח"כ נטע. עביד איסורא ולפיכך קנסינן ליה לומר דהבוצר לגת הוכשר: ואינה נזרעת כל זרע דדוקא כשנשאר השורש בקרקע מותר. אבל בזרעים שנעקרים עם השרשים. יש חשש שבהעפר שישאר בהשרשים יהיה דבוק בהם עצם כשעורה וכשיביאן עם העפר שבשרשי' לביתו. נמצא מרבה הטומא': חוץ מזרע הנקצר שהכל קוצרין אותו: ואם עקרו לזרע הנקצר: צובר את גרנו לתוכו ר"ל כל השבלין שעקר עם שרשיהן צוברן בתוך אותה שדה ביה"פ. ולא יביאן לשדה אחר. כדי שלא נרבות הטומאה [דרק בדיעבד אמ"ט בשטפו ע"י גשמים מזל"ז [כפי"ז מ"ד] ודשן שם. כדי לנקות התבואה יפה מכל עפרורית קודם שיביאן לביתו: וכוברו בשתי כברות נ"ל דמדלא קאמר וכוברן ב' פעמים. ש"מ דה"ק כוברן בב' מיני כברין א' גסה וא' דקה. זה אחר זה [ועמ"ש בס"ד מנחות פ"י סי' כ"ז] וזה כדי לנקות הגרעינין יפה יפה מעפרירותן שמא מעורב בו עצם כשעורה: וחכמים אומרים התבואה הן ה' מיני דגן. שהן חטה. וכוסמין. שעורה. ושיפון. ושבולת שועל: והקטניות הן קטניות ממש. ופולין ואפונין ועדשים. וכן כל פרי ארץ שמונח בשרביטין: בשלש כברות דמדנדבק בהן עפר רב בשרביטין. להכי חיישינן בהו טפי. מיהו בזרע הנעקר לא רצו חכמים לתקן כן לכתחי'. דמדלאו אורחא לדשן בשדה להכי חיישינן דלמא ישכח ויכניסן להבית עם העפר הדבוק בהן: ושורף את הקש לתוס' והר"ן. קש הוא חלק קנה השבולת הנשאר לאחר קצירה דבוק בארץ [ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"ג סי' ג' וב"מ פ"ט סי' ה']. א"כ הכא שנעקר כל הקנה צ"ל דמה שאמרה המשנה ושורף הקש. היינו ששורף רק חלק התחתון שבו השרשים. אולם זה קשה קצת. דמ"ש חלק התחתון מהעליון. והרי כולו נידוש ונתבוסס יחד ונתערב העפר בכולן. אולם לדברינו שם דכל מה שנקצר עם השבולת ביחד נקרא קש ניחא טפי. דר"ל התבן שמחובר בארץ ודאי אפי' היה קוצר לא היה מביאו לביתו. אלא אפי' הקש שאילו היה קוצר היה רשאי להביאו לביתו. הכא שעקרו כולו שרפו כולו דמדמחובר כולו בהשבולת. כולו נקרא בשם קש. א"נ ר"ל דרבותא קמ"ל תנא. דאפי' חלק העליון שרחוק מהארץ ולולא שעקר היה רשאי להכניסו להבית. הכא שעקרו. שורף גם אותו. מדנדבק גם בו עפר השרשים כשנידש יחד: ואת העצה הוא תבן קטניות דאפי' התבן שבראש הקנה אפשר שכשנסתבך יחד כשדשו נדבק בו עפר ביה"פ. ונ"ל דמה"ט נמי לא יאכילם לבהמה. דהרי כשיצא עם הרעי. עצם לא נחשב כמעוכל [כתענית כ"ב ב']. אבל עצם שרוף טהור [כלעיל פ"ב מ"ב]: ומטמא במגע ובמשא כל דבר שנגע בהשדה או בכל גוש ממנה שגדול כפיקה או בנשא גוש כזה ואפי' בגוף השדה שייך טומאת משא. וכגון שהלך בה במנעלים או ע"ג אבנים שמונחים בשדה. באופן שלא נגע בעפרה. ואפ"ה טמא מדיש לחוש שמא הסיט עצם כשעורה ברגליו כשהלך. והרי כל היסט דינו כנשא: ואינו מטמא באהל שאינו ידוע באיזה מקום הוא הקבר: נזרעת כל זרע דאע"ג דהאדם שלוקט שם ודאי נטמא. שמא האהיל על הקבר כשהלך בה. עכ"פ אין בה החשש כל כך כבביה"פ שנחרש. דהרי הפירות אמק"ט כלעיל סי' י"ח. ושנחוש בזרע הנעקר שנזרע שם. כבשדה שנחרש בה קבר י"ל דוקא בנחרש הקבר בהשדה. שנתדקדקו העצמות ונתפזרו. חיישינן לעצם כשעורה שנדבק בשרשי הזרע. ומשום לא פלוג גזרו נמי אפי' היה הקבר תחת רובדין. אבל בשדה שנאבד בה קבר. אין שרשי הזרע מגיעין בעומק עד העצמות שבקבר. ולהכי אפי' בזרע הנעקר אין לחוש. ואע"ג שגזרו על גוש ממנה שגדול כפיקה. היינו בשנטמא ודאי בעפרה אבל שנחוש שמא יוציא עפרה. כולי האי לא גזרו: ואינה נטעת כל נטע דאע"ג דהפירות ודאי טהורין וכדאמרן אפ"ה מדאדם תאב הרבה לפירות אילן. כשיטע שם עצי פרי. יהא רגל בנ"א מצוי שם. ותתרבה הטומאה בבני אדם שיאהילו על הקבר. א"נ להכי בשדה שנאבד בה קבר אסור ליטע. משום דשרשיו הולכין בעומק ומגיעין עד המת נמצא שיונק האילן מאיסור הנאה. ואי גרסינן כהר"ב אינה נזרעת כל זרע ואינה נטעת וכו'. י"ל דתרווייהו אסירי משום כבוד מתים. וכמו דאין מרעין בהמה בביה"ק מה"ט [כתוס' מגילה דכ"ט]. והרי הכא שאינו יודע היכן הוא הקבר יש לחוש שיטע על הקבר ממש. מיהו כל זה בשדה שנאבד בה קבר אבל בשדה שנחרש בה קבר. הרי יודע היכן הוא הקבר. ולא יטע שם. ובשאר מקום שבהשדה אין שום חשש איסור הנאה או חשש כבוד המת. ורב"א פי' דרק בנאבד בה קבר. דמטמא השדה גם באהל. להכי אסור ליטע בה אילן. שע"י ענפיו תתפשט טומאת האהל מהקבר ולהלאה. משא"כ בנחרש בה קבר. הרי יודע מקומו ושם לא יטע: ואין מקיימין בה אילנות שכשיש שם כבר אילן צריך לעקרו. וכולה מטעמא דאמרן: ומטמא במגע ובמשא ובאהל ר"ל כל גוש וגוש ממנה שגדול כפיקה. מטמא במגע ובמשא שמא נתגלגל לתוכו ונידש עצם כשעורה [ומה"ט נקרא גם שדה זו ביה"פ. דהרי גם בה חיישינן לפריסת ושבירת עצמות]. אבל באהל רק השדה עצמה מטמא. דהיינו כשהאהיל על השדה חיישינן שהאהיל על הקבר. ואפי' האהיל עליה בימות החמה. דדין השדה אז כרה"ר [כטהרות פ"ו מ"ז] והו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור [כטהרות פ"ד מי"א]. אפ"ה שדה שנאבד בה קבר. מדהוחזקה בטומאה גם בספק טומאה ברה"ר טמא עכ"פ מדרבנן. מיהו כשהאהיל עליה בימות הגשמים. דאז דין השדה כרה"י. ודאי הו"ל ספק טומאה דאורייתא. אבל בשדה שנחרש בה קבר. דאמרינן בכל דוכתא דטומאתו מדרבנן. משמע אפי' ברה"י. והיינו מדהו"ל ס"ס. וכלעיל סי' ל"ב: שדה בוכין היא שדה הקרובה לביה"ק שמיוחד להושיב שם המטה. כדי להספיד המת. ובוכין האבלים ונפטרים והולכין להם. ובתוספתא גרסינן שדה כוכין. וכן גרס נמי רב"א במשנה. ור"ל שמשהין שם המת עד שיתקנו הכוך כמדת המת כראוי: לא נטעת ולא נזרעת מפרשינן בש"ס [מ"ק דה"ב] דמשום יאוש בעלים נגעו בה. ור"ל שמא נדלדל אבר ממת שהובא לפעמים מרחוק. וכשהובא המת לשדה זו הקרובה לביה"ק. ופתחו הארון כדי ליישר אבריו כראוי קודם שיקברוהו נתדלדל שם אבר. ונתיאשו אלו על אלו מלהניחו בהארון ולקברו. ונשאר שם ונשכח. וי"א דר"ל דבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוא סמוך לקברות חוששין שיקברו שם נפל וכדומה. וי"א דיאוש בעלים דקאמר הש"ס. אינו משום חשש טומאה רק ר"ל שהבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוחזקה לתשמיש רבים. והו"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו: ועפרה טהור דגם גוש כפיקה משם טהור. וא"ת אם משום טומאה נגעו בה אמאי עפרה טהור. י"ל מדלא הוחזקה טומאה במקומה. הו"ל בעפר שנתטלטל משם שלא למקומה ס"ס. שמא לא היה במקום הראשון אבר ממת כלל. ושמא לא נתפרך ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי לביה"פ. דאתחזק שם טומאה וודאית. משא"כ הכא: ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח לאו אשדה שנאבד בה קבר קאי. דמה מהני בה בדיקת עפרה. שמא קבר טמון מתחת. ויאהיל עליה ועל שדה בוכין נמי א"א דקאי. דאפי' לי"א הנ"ל שהוא טמא מחשש קבורת נפל. מה מהני בדיקת העפר מלמעלה. ואפי' ליש אומרים דחששו לאבר שנתדלדל ונפל שם. עכ"פ זה א"צ לבדיקת כברה. דאבר הרי גדול הוא וחזי ליה ומכ"ש לאידך י"א. דלאו משום טומאה גזרו בשדה בוכין א"כ ודאי א"צ שום בדיקה. אלא אשדה שנחרש בה קבר לחודה קאי דההולך לשחוט פסחו וצריך לעבור בדרכו בשדה ביה"פ. או שכבר עבר ורוצה להקריב פסחו. הקילו גביה לבדוק עפרה וכדמפרש ואזיל: ואין בודקין לתרומה דדוקא בפסח שיש במניעתו חיוב כרת. לא העמידו גזירתן לטמא ביה"פ. אבל בהולך דרך שם כדי לאכול תרומה. שאין באכילתה רק עשה. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ נ"ב]: ולנזיר ר"ל ואם נזיר הלך שם וחשש אם נטמא או לא: בית שמאי אומרים בודקין ר"ל בודקין ע"י אחר. דאם לא ימצא הרי הנזיר טהור. ואם ימצא עצם הרי הנזיר טמא מספק. מיהו הוא עצמו לא יבדוק. דשמא ימצא והרי אתה מטמאו בידים: ובית הלל אומרים אין בודקין דס"ל דאפי' לא ימצא עצם. אפ"ה טמא מספק: מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ר"ל כל עפר רפוי שאפשר שיזיזנו בהלכו עליו: ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה מפרר כל הגושין שנשארו בהכברה. וכובר אח"כ גם אותן כדי לבדוק יפה: טמא ר"ל הבודק טמא ודאי שהרי כשכברו הסיטו. אבל אותו שנבדק השדה עבורו אם להבא בין שימצא שם עצם או לא רשאי מהשתא לילך שם. דהרי נתנקה השביל יפה. ואם כבר הלך ובודק השתא כדי לטהרו למפרע. אם נמצא עצם בבדיקתו הרי הוא טמא למפרע מספק: כיצד מטהרין בית הפרס הך משנה נמי רק אשנחרש בה קבר לחוד קאי. אבל בנאבד בה קבר לא מהני רק כשחופר פני כולה עד הסלע ומוציא העפר [כלעיל פט"ז מ"ד וע"ש]. ומטהרין דנקט מתניתין. היינו כדי שיהא רשאי לילך שם גם אחר שישוב לחרוש השדה אחר בדיקתו. אבל במטהר השדה כדי לילך שם. בכסוי בעלמא סגי. רק בתנאי שיהא מכוסה באופן שההולך שם לא יהא יוכל להניע עצם שתחת המכסה [וכמשנה ו']: נוטלים ממנו שלשה טפחים בעומק כשיעור עומק המחרישה שהקנקן שבעגלת המחרישה מהפך את תחתית העפר להיות למעלה [וכן מפורש בב"ב פ"ב מי"ב] והעפר שחופר נותן במקום שאין רגל אדם טהור מצוי שם. ולהר"ש הנ"ל זהו דוקא באינו רוצה לבדוק בהעפר אחר עצם אבל בכובר בכברה [וכלעיל מ"ד] לאחר שניקה העפר. יכול להניחו במקום שחפרו. רק דהכא מדמטהרו לחרישה צריך שיכבור כל העפר שחפר עד ג' טפחים בעומק: או נותן על גביו שלשהטפחים ר"ל לוקח עפר אחר ממקום טהור ונותן ע"ג השדה הטמאה בגובה ג"ט. ולת"ק הא לא מהני. דשמא ברוב הימים יתהפך התחתון לעליון. אבל כשנוטל העפר הטמא ממקומו לכ"ע מהני דכולי האי לא גזרו. ויש ספרים דלא גרסי אמר רבי. אלא ה"ג או נותן וכו'. וכן נראה שהיה גרסא הרמב"ם מדפסק כרבי [בספ"י מטו"מ]: טהור ר"ל אם נטל מחצי השדה ג"ט עפר בעומק והוציאו משם כלעיל סי' מ"ז ועל חצי האחר של השדה נתן עפר בגובה ג"ט טהור. ר"ל נטהר השדה. ולא חיישינן דמדהגביה חלק שדה א' טפי מהחלק שבצדו. לבסוף ננער העפר מהגבוה להנמוך. ויתגלה עפר ביה"פ. דכולי האי לא גזרינן. מיהו למאי דגרסינן לעיל אמר ר' אתיא הך בבא דלא כת"ק. רק אסוקי מלתא דרבי היא. ורבותא קמ"ל. וי"א דה"פ אם הג"ט עפר שלקח מהחצי השדה. בדקו שלא יהיה בתוכו עצם כשעורה וחזר ונתן העפר הזה שבדק על חצי השדה האחר שלא בדקו. והניחו בגובה ג"ט עליו. נטהר כולו. ואין לדקדק א"כ ג"ט ג"ט ל"ל ולא הול"ל אלא ונתן על חצי השדה האחר. י"ל דקמ"ל דסד"א דחצי חצי ל"ד. קמ"ל דצריך לתנו שם על חצי האחר בגובה ג"ט: ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר נ"ל דאפי' למה שכתבנו לעיל סי' מ"ח דהא דקאמר ת"ק נותן ע"ג עפר בגובה ג"ט. היינו נמי ממקום אחר. אפ"ה צריך הכא ר"ש לומר דנוטל ממקום אחר לאשמעינן דהאי נתן עליו. לאו אחצי שדה שהזכיר ת"ק קאי. רק על כל השדה. ודו"ק: טהור נ"ל דטעמיה דר"ש. דכיון שיעשה בה היכר כזה. תו לא יעמיק בהקנקן כל כך עד ג"ט. ומדאיכא כמה ספיקות בטומאות ביה"פ לא גזרו בה כולי האי: הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן שעשה רצפה על כל שדה ביה"פ מאבנים גדולות שכשילך עליהן לא יתנועעו: ר' שמעון אומר אף העוזק בית הפרס טהור ר"ל שחפר סביב האילנות שבביה"פ. כדי להסיר משם אבנים שמונחי' על השרשים. ומעכבין פרנסת האילן מהקרקע. ואז לא עלה בדעתו לבדוק אחר עצמות רק שבחפרו להוציא אבנים לא מצא עצמות. טהור. ופשוט דמיירי שחפר כך כל השדה. או שרק על מקום שחפר אנו דנין. והיינו דקאמר בתוספתא ר"ש אומר. עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו. מיהו לת"ק לא סגי בבדיקה כזו. משום דבשעת העיזוק לא זכר לחפש אחר עצמות כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה [שבועות מ"א ב']: המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן אע"ג דכבר תני לעיל הרוצף ביה"פ טהור. י"ל דהתם ברצף כל השדה אז רשאי לכתחילה לילך לשם. אבל הכא שהאבנים הגדולות או שקבועי' בקרקע בחוזק אינן רק במקום הלוכו. אז רק בדיעבד לא חיישינן שהרוח נשף לשם עפר טמא שבצדו. אבל לכתחילה לא ילך שם. וכדחיישינן בהולך בהרים וסלעים בחו"ל. ורק הכא בא"י הקילו בדיעבד: על האדם ועל הבהמה שכחן יפה וא"ת אע"ג דתחתון כחו יפה. עכ"פ הרי נטמא במת ונעשה אב. ויטמא לעליון שנוגע בו. ואת"ל דמיירי שהתחתון עובד כוכבים שאמק"ט. ליתא דאז ק' טפי. דהרי עשאום כזבין [כנדה ל"ד א'] וכל הנישא ע"ג זב טמא [כזבים פ"ה מ"ב]. ואף אם נדחק לומר דטהור דקאמר תנא היינו רק מטומאה דאורייתא. עכ"פ ק"ל דבין שיהיה התחתון עובד כוכבים או בהמה או אפי' אבן הרי הו"ל חיבורין ובכה"ג אפי' מפסיק בין הטהור להטומאה גם דבר שאמק"ט. נטמא הטהור [כתוס' שבת י"ז א']. וא"כ הכא נמי יטמא העליון טומאת ז' מדהוא בחיבורין בטומאה ע"י התחתון. ואפי' נימא כהרמב"ם [פ"ה מטו"מ ה"ז] דהשני וממנו ולהלן טמא רק ט"ע. עכ"פ הרי קאמר הכא דעליון טהור. י"ל דמיירי הכא שמפסיקין כמה בגדים בין עליון לתחתון. כגון מנעלים ומלבושין וכדומה. והרי אליבא דכ"ע אין הטומאה מתפשטת משלישי ואילך [ועמ"ש בס"ד בריש מכילתין]. א"נ הא דקאמר הכא טהור היינו שאינו אה"ט מחשש היסט עצם כשעורה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. וכדאשכחן טובא דכוותיה בסדרן: על האדם ועל הבהמה שבחן רע באדם נקרא כחו רע כשארכבות התחתון משמיעות קול כשעולה העליון לרכוב על גבו. ובבהמה כשמטלת גללים כשיטענו עליה משא כבד של הרוכב. ופשוט דלא תליא בחוזק הנרכב לבד אלא גם בגודל וכובד זה הרוכב. אם נגד משאו כח הנרכב חלש: טמא הא כבר מדיוקא דרישא שמעינן לה. אלא הא קמ"ל דביכולים להתנועע אפילו לא התנועעו. טמאים. דשמא התנועעו ולאו אדעתיה: טמא אע"ג שאין דרך לקבור שם. עכ"פ חיישינן שעפר טמא התגלגל לשם. ולא דמי לדלעיל במהלך ע"ג אבנים שבביה"פ דטהור ולא חיישינן שהופרך עפר טמא לשם. התם בדרך ע"ג אבן קטן אילו היה שם עצם ראהו משא"כ הכא בהרים וסלעים גדולים שפיר חיישינן שהתנפח לשם עצם כשעורה ולא ראהו. א"נ טומאת ארץ עממים לאו משום עצם גזרו. רק כדי שימנעו מלצאת מא"י לשם [ועי' ברמל"מ רפי"א מטו"מ]. ונ"ל דאפ"ה בים ושונית לא גזרו. מדהוצרכו ללכת לשם לסחורה וכדומה. לא רצו לטמא כולה. מדהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. מיהו טהור דקאמר. היינו רק דאין בה טומאת גוש חו"ל. דטמא עלה טו"ז וצריך הזאה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. מדהיה עכ"פ באוירה [ועי' רמב"ם פי"א מטו"מ ה"ה]. אבל רמ"ל שם כתב מדלא גזרו שם על גושה. כ"ש דאוירה טהור שם. דהרי גם בחו"ל גופא דגזרו שם אגושה. אפ"ה הקילו באוירה. דאגושה טמא טו"ז. וצריך הזאה ג' וז'. ושורפין עליה תרומה וקדשים. אבל הנטמא באויר חו"ל טמא רק טומאת ערב. ותרומה וקדשים שנטמאו בה תולין לא אוכלין ולא שורפין [כהרמב"ם שם ה"ב]: כל מקום שהים עולה בזעפו כשהים הולך וסוער שוטף על שן סלע ההוא לפיכך אם היה שם קצת עפר טמא שבא לשם ממקום אחר. כבר שטפוהו הגלים משם: הקונה שדה בסוריא היא ארץ ארם ארמענין בל"א שכבשה דוד. ואינה בכלל ז' עממין שהבטיח הקב"ה לישראל. רק שסמוכה לארץ ישראל. ונקראת כעת זיריעין שקרוב לשם סוריא: אם יכול להכנס לה בטהרה דאין חוץ לארץ ממש מפסיק שם בין סוריא לארץ ישראל: דאותה שדה אפי' גושה טהור מדקנה אותה ישראל: וחייבת במעשרות ובשביעית עי' מ"ש בס"ד [ידים פ"ד מ"ג]: ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה שרוחב טפח מחו"ל או מבית הקברות של א"י מפסיק: מדורות העובדי כוכבים אף שבא"י: כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה כשדה שאבד בה קבר [לעיל מ"ג]: ארבעים יום דהיינו כפי שיעור יצירת הולד. ושמא הפילה אשתו וקברתו שם. ואף דאין עובד כוכבים מטמא באהל. עכ"פ דינה כשדה שאבד בה קבר לטמא במגע ובמשא. וכל הבא לשם חיישינן שמא יגע או יסיט עצם כשעורה. וקיי"ל דכל שאפשר נכון לכהן ליזהר מטומאת אהל שבמת עובד כוכבים [יו"ד שמ"ב]: אע"פ שאין עמו אשה משום דפרוץ בזנות נשים אחרות. א"נ גזרו הא אטו הא: ואם היה עבד נ"ל דר"ל ואם דר שם גם עבד כנעני שאצל ישראל שמל וטבל: או אשה ישראלית. ואע"ג דאסורה להתיחד עמו. י"ל דמיירי בנכנסת ויוצאת. א"נ דמיירי שדרה שם עם אשת עובד כוכבים. דגם בדרה שם אשת עובד כוכבים לבד גזרו: משמרים אותו להמדור: אינו צריך בדיקה וקמ"ל דאף דהנך מחמת עצלותן אין רגילין לדקדק במידי דצריך טרחא או השגחה יתירה אפ"ה המנום רבנן בדרבנן [כפסחים דד"א וכתובות בח"ב]. והא דקתני משמרים. היינו בדרך שמירה דאפי' בנכנס ויוצא סגי: את הביבים העמוקים הם צנורות שהשופכין שבבית יוצאין דרך שם לרה"ר ונקט העמוקים משום דבאינן עמוקים לא שייך בהם בדיקה דהיינו לחפור שם [וכמ"ד]. והרי כשאינן עמוקים קרקעיתן נראה ואילו הוה שם נפל הא חזי ליה: ואת המים הסרוחים מקום כנוס מים שופכין שבחצר: בית שמאי אומרים אף האשפתות ועפר התיחוח מהר"ש משמע דרק הנך המקומות צריך לבדוק משום שרק שם היו רגילין להשליך הנפלים. ותמהני דא"כ במקום דליכא כל הנך באמת א"צ לבדוק. והיאך קתני ברישא סתמא מדורות כותים טמאים. ותו הרי קתני בסיפא דאצטוונית א"צ בדיקה משמע ודאי דהא בשאר דוכתי בחצר צריך בדיקה. אלא נ"ל דלרבותא נקט הנהו דוכתי לאשמעינן דאף דהנך מקום בזוי הם אפ"ה אין חוששין מלהשליך לשם נפליהן: אינו צריך בדיקה דמסתמא אכלוהו. ומש"ה אשפתות שמצויין שם אלו דהיינו חזיר באשפתות וחולדה בעפר תחוח. אמרינן גררום למקום אחר: וה"ה במצוי שם שאר חיה אוכלת בשר ככלב וחתול. רק נקט הנך מדמצויין אלו שם וכדאמרן: האצטווניות הוא אצטבא אלא שלפעמים נקרא אצטווא בוי"ו והוא מושב שעשוי לנוי בצד פתח הבית בחוץ: אין בהן משום מדור העובדי כוכבים דמדעשוי לנוח עליו בשעשוע ועונג אין רגיל לקבור תחתיו מפני הריח וכדומה: רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שבא"י. דאילו שבחו"ל אפי' חרבה הרי גזרו על עפרה ואוירה: אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמדחרבה מצויות שם חיות אוכלות בשר. וחכמים פליגי עלי' מדלא ידע בודאי שמצוי שם חיה. ולא קיי"ל בהא כרשב"ג. דאע"ג דקיי"ל דבכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו [כגיטין ל"ח א'] היינו רק בדינין הנוהגין בזה"ז [כמהרי"ק שורש קס"ה]. מיהו גם בל"ז בכל דוכתי אין למדין מהכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א']: מזרח קסרין היא העיר צור שהיתה קרובה לים הגדול במערב א"י [ונקראת לפעמים קסרי כמגילה דז"א]: ומערב קסרין נ"ל דמזרחה ומערבה דקאמר היינו עבורה של עיר. והוא ע' אמה וד' טפחים למזרח. וכן למערב [כרפ"ה דעירובין] ושם חיישינן לקברות כשאר חו"ל משום דקסרין עצמה חו"ל היא. אבל מזרח העיר ומערב העיר א"י הוא. ואפ"ה גזרו על תחומה שבא"י טומאת חו"ל מדנודע שקברו שם עובד כוכבים מתיהם: היה ספק דעכו גופה חציה א"י וחציה חו"ל [כתוס' גיטין דב"א ד"ה ואשקלון] ובמערב העיר ודאי א"י היא מרצועה שיצאת לשם מא"י [כגיטין דח"ב] אבל במזרח עכו. הסתפקו אם כבשוהו עולי בבל ודינה כא"י או לא: וטהרוהו חכמים מדהתברר להן שהוא מא"י. עוד יש לפרש שגם בתחלה ידעו שמזרח עכו א"י היא. רק שהיו מסופקים אם קברו שם עובד כוכבים כבקסרי לעיל [וכן משמע קצת דהרי בטומאת מדור עובד כוכבים מיירי כולה מתניתין ברישא דטמא אפילו בא"י ומדנקט נמי בסיפא נמנו משמע קצת שהיו מסופקים בדבר שהיה יכול להתברר בהזמן האחרון שאחר החורבן. והיינו בשהיו ספיקתן אם קברו שם. אבל בשהיה ספיקתן בכבוש עולי בבל. מי ומי היה יכול לברר כן מה נעשה קודם איזה מאות שנים. אולי כבשוה וחזר ונלקח מהם]. רבי ובית דינו נמנו על קיני שם מקום סמוך לעכו: וטהרוהו שחקרו ונודע להם שאין שם קבר [וש"מ שבימי רבי שהיה כמו קרוב למאה שנה אחר החורבן עדיין היה להן אפר פרה.] דאי"ל משום טומאת כהנים. דהרי אין הנזיר מגלח על טומאה זו [כנזיר פ"ז מ"ב] וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה. כהן אינו מוזהר עליה [כתוספתא שמחות פ"ד הכ"ה]. והרי הכהן מותר לדרוך על קבר עובד כוכבים [כרמב"ם פ"ג ה"ג מאבל]: עשרה מקומות אין בהן משום מדור עובדי כוכבי' דמדאין להן מדור קבוע. להכי אפי' שהה שם מ' יום אינו קובר נפלו באהלו. דירא שמא יודעו להבא אחריו לדור באהלו שזנתה אשה עמו: והסוכות העשויין לשומרי פירות. וגם בהנך אית בהו טעם הנ"ל שלא יקברו שם. מדלא קביעי להו: והצריפין הוא ג"כ כסוכה. רק שדפנותיהן נוגעות בראשיהן יחד. ואין להן תקרה. וג"כ לא קביעי למדור רק ללון שם עוברי דרך: והבורגנין סוכות להכניס לשם הפירות שאצרו בקיץ מהשדה וג"כ לא קביעי: והאלקטיות גג שנתמך על ד' עמודים בד' הזויות. כדי לישב תחתיו בקיץ באויר דאע"ג דקביעי. אפ"ה מדפתוח מכל הצדדים. נראין כל מעשיו שם. ואין קוברין שם: ובית שער הוא כעין חדר קטן שעושין לפני שער החצר מבחוץ. ששם יושב שומר החצר. שלא יכנוס לשם שום אדם שלא ברשות. ומדגם הוא פתוח לרחבו לרה"ר במלואו חושש שיראו בני רה"ר כשיקבור שם: ומקום החצים חדר ששומרים שם חצים למלחמה: ומקום הלגיונות הוא מקום שלנין שם חיל המלך בדרך. וכל הנך מצויין בהן הרבה בני אדם יחד. והו"ל כשאר מקומות פרהסיא הנ"ל שאין קוברין שם. והא דלא כלל בהדי הנך גם אצטוונית ועיר שחרבה ולהוי י"א לת"ק וי"ב לרשב"ג. י"ל דהנך כולהו טעמא חדא אית בהו דלא היה שם טומאה מעולם. דאין קוברין שם. משא"כ אינך ב'. א"ג הנך כולה י' מדור נינהו. ואפ"ה אין חוששין שם לטומאה. אבל אינך תרתי. אינן מדור כלל. דאפי' אצטבא הוא רק מושב לפני הבית. ואמר מהו' משה טארנער נ"י. דכמו מסכת כלים נכנס בטומאה ויצא בטהרה. כ"כ אהלות שמדברת מטומאת מת ומאהליו הטמאים פתח בטומאה ומסיימת בטהרה. דהיינו באהלים הטהורים ובח"י פרקים. ע"ש חי חי הוא יודוך:
מלכת שלמה
נזרעת כל זרע. היא גירסת הרמב"ם ז"ל וכן ג"כ היא גירסת הרא"ש ז"ל וז"ל פי' כל זרע אפילו זרע הנעקר לפי שהקבר שלם ולא נדלדלו העצמות ובלבד שלא יחרוש לזרוע אלא חופר במעדר שאינו מעמיק וגם ירגיש החופר אם פגע בקבר ולא יחפור שמה ע"כ אבל ר"ע ז"ל תפס גירסת הר"ש ז"ל:
ומטמאה במגע ובמשא ובאהל. גרסי' וקאי אבית הפרס שאבד קבר בתוכה וכך היא בנוסחת מהר"ם ז"ל ומטמאה כדכתיבנא במתני' דלעיל. וכתב הר"ש ז"ל והנך תרי בית הפרס אין חילוק בין רה"ר לרה"י דמדתניא בתוספתא חומר בארץ העמים שאין בבית הפרס ובבית הפרס שאין בארץ העמים ולא חשיב חילוק של רה"ר ורה"י משא"כ בארץ העמים ואע"ג דאיירי התם בשדה שנחרש משמע הכא דאין חילוק בין נחרש לאבד אלא לענין אהל ומסתברא דשדה שאבד בו ברשות היחיד דאורייתא בבקעה [הגה"ה עיין עליו בפרק ששי דמסכת טהרות סימן ז']:] בימות הגשמים והא דאמרינן בכל דוכתא בפ' עד כמה ובפ' שני דכתובות ובפרק האומר ובפרק האשה בפסחים ובפ' בכל מערבין ומי שהוציאוהו דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש ואבד נמי ברשות הרבים דרבנן והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה דהתם הטומאה ידועה במקומה וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס אבל אבד הספיקא לכל אדם ע"כ:
3.
A field in which a grave has been lost may be sown with any kind of seed, But must not be planted with any kind of plant; Nor may any trees be permitted to remain there except shade-trees which do not produce fruit. [Such a field] conveys uncleanness by contact, carriage and overshadowing.
משנה ד
שְׂדֵה בוֹכִין, לֹא נִטַּעַת, וְלֹא נִזְרַעַת, וַעֲפָרָהּ טָהוֹר, וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה תַנּוּרִים לַקֹּדֶשׁ. וּמוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁבּוֹדְקִים לְעוֹשֶׂה פֶסַח, וְאֵין בּוֹדְקִין לִתְרוּמָה. וּלְנָזִיר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בּוֹדְקִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין בּוֹדְקִין. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק. מֵבִיא אֶת הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ כְּבָרָה שֶׁנְּקָבֶיהָ דַקִּים, וּמְמַחֶה, אִם נִמְצָא שָׁם עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, טָמֵא:
ברטנורה
שדה בוכים. מקום רחוק מבית הקברות שמושיבין שם המטה של המת ומתוועדין ובוכין שם:לא ניטעת ולא נזרעת. בפרק קמא דמועד קטן בגמרא, מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה, דכיון שכן הוא, מתיאשים הבעלים ממנה והוה ליה כמיצר שהחזיקו בו רבים ואסור לקלקלו. ודוקא כשנתיאשו הבעלים, שהחזיקו בו הרבים כדין. אבל לא נתיאשו, דהשתא שלא כדין החזיקו בו, מותר לקלקלו:ועפרה טהור. דלא מחזקינן בה טומאה כלל:ועושים ממנו תנורים לקודש. מה שאין כן בשני בית הפרס הראשונים:שבודקים לעושה פסח. אשדה שנחרש בה קבר קאי. דאם הולך שם אדם וצריך לשחוט את פסחו, בודקים אותה כדמפרש בסיפא, ואם לא נמצא שם עצם כשעורה הולך ועושה את פסחו:ואין בודקין לתרומה. דדוקא לפסח סומך אבדיקה זו, משום דטומאת בית הפרס דרבנן, וחכמים לא העמידו דבריהם במקום כרת, שמי שאינו מקריב קרבן פסח במועדו חייב כרת. אבל בתרומה דאין באכילתה כי אם עשה, העמידו דבריהם במקום עשה ואין מועלת בדיקה זו להתירו בתרומה:ולנזיר. שהלך שם:בית שמאי אומרים בודקין. ואם לא נמצא שם עצם כשעורה אינו מגלח:ובית הלל אומרים אין בודקין. דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן:את העפר שהוא יכול להסיטו. כגון עפר תחוח:וממחה. עושהו דק דק בידו כדי שיראה אם יש בו עצם כשעורה:
תוסופות יום טוב
לא נטעת ולא נזרעת. פי' הר"ב במ"ק בגמרא [ד' ה] מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה דכיון שכן הוא כו'. פי' כיון שכך הוא דרך זה השדה שבוכים בו. סוף שמתיאשים כו'. אבל לא שודאי מתיאשים. והיינו דכתב ודוקא שנתיאשו כו'. ודברי הר"ב הן דברי הר"ש. ועיין מ"ש במ"ז פ"ו דב"ב [ד"ה ושלו] וכתב הכ"מ בפ"ח מהט"מ [הלכה ד'] דקשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה. ע"כ. ובמאי דכתבתי במשנה ב בשם הר"ש לא קשיא דמשום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב לי'. והרמב"ם כתב [שם] שדה בוכים מקום קרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות כו'. אין נוטעים אותו. ואין זורעין אותו. שלא להרגיל רגל אדם לשם. שמא יש שם טומאה מפני שהוא קרוב לבית הקברות. כבר נתיאשו בעלים ממנו. לפיכך אפשר שיבא אדם ויקבור בו מפני זה חששו לו ועפרה טהור. ועושין ממנה כו' שהרי לא הוחזקה שם טומאה. ע"כ. ורש"י פירש שדה בוכים. כשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר וכו' משום יאוש בעלים. לפי שהביאום ממקום רחוק. נדלדל אבר ונפל שם. ונתיאשו אלו על אלו והניחוהו שם:
ואין בודקים לתרומה. פי' הר"ב דאין באכילתה כי אם עשה כו'. שכל אכילת קדשים מצות עשה הוא. הרמב"ם [בפירושו] והקשו התוספות דסוף פ"ח דפסחים מדתנן בפ"ג דעירובין [דף ל] מערבין לכהן בבית הפרס ותירצו דלצורך ערוב שרי וכו':
ולנזיר ב"ש אומרים בודקין וב"ה אומרים אין בודקין. תמיהני. דסתמא תנן במשנה ג פ"ז דנזיר. דעל בית הפרס אין הנזיר מגלח ואע"ג דודאי כיון דהכא ב"ש במקום ב"ה דאינה משנה הואיל ולא נשנית בעדיות. וכדכתב הר"ב ברפ"ג דיבמות. מ"מ בדיקה מיהא בעי הכא. אפי' למאן דמיקל וכי מפכת להו ב"ה לב"ש. כדכתב הר"ב התם ביבמות. אכתי בדיקה בעי. וכי בדק ואשכח עצם כשעורה נמצא שמגלח. ובנזיר סתמא תנן דאינו מגלח. וכן פסקה הרמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות. ולא העתיק להך דהכא כלל. לכך נ"ל דהא דאמרן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. היינו לעקרה לגמרי ושאינה נשנית כלל. וכמו שהארכתי בזה בס"ד ברפ"ח דחולין [ד"ה וב"ה]:
ובית הלל אומרים אין בודקין. פי' הר"ב דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן. ודינו כספק נזיר טמא ספק נזיר טהור. הר"ש:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד בוצרים בית הפרס באופן שיהיו הענבים שיבצור טהורות. והרי כשהולך הבוצר תוך השדה. אפשר שיסיט ברגליו עצם כשעורה ונטמא ומטמא הענבים שלוקט. דאע"ג שלא הוכשרו עדיין האשכלות עכ"פ רבנן גזרו שכל הבוצר ענבים כדי לדרכן בגת יהיו דינן כמוכשרין ויק"ט [כשבת די"ז]: ושונים ר"ל סופרין ז' ימים בטהרה. ומזין על האדם והכלים שנצרכים להבצירה. ביום ג' לספירתן. ושונין להזות שוב עליהן גם ביום הז'. ואפי' הבוצרים והכלים טהורין לגמרי. אפ"ה סופרים ז' ימים בפנינו ומזין עליהם ג' וז' כאילו ודאי נטמאו במת. ונ"ל דתקנו כך משום שהקילו לבצור ע"י אדם וכלים שודאי נטמאו בביה"פ. להכי כדי שלא יזלזלו בטומאה החמירו עליהן להכירא. כדי שידעו שאפי' לספק טומאה שלא ידעו ממנה כלל חששו והזו ג' וז'. ועי"ז ידעו דרק משום דכל עיקר טומאה ביה"פ מדרבנן הוא. ושיוכשרו הענבים לקב"ט ע"י הבציר הוא נמי מדרבנן. והו"ל תרי דרבנן. והו"ל כגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן בכל דוכתא [ועי' פרה פ"ג מ"א דהתם ג"כ מדהקילו בה מצ"א החמירו בה מצד אחר להכירא]. ונ"ל דעכ"פ היו צריכים טבילה אחר הזייה. דהרי נטמאו מהזאה זו שהיא שלא לצורך. שנשאו. דטמא מדאורייתא וצריך גם הע"ש: ובוצרים לוקטין הענבים מהגפנים: ואחרים אנשים אחרים שלא נטמאו בהליכתן בביה"פ: ומוליכים לגת אבל הבוצרים עצמן לא יכנסו לבית הגת. משום דהגת מלא משקין ויוכשרו שם הענבים. ואח"כ יטמאום הבוצרים שנטמאו בביה"פ: אם נגעו אלו באלו הבוצרים שנעשו אה"ט מדנכנסו לביה"פ. חזרו ונגעו בהמקבלין הענבים מהם: טמאים ר"ל נטמאו גם המקבלין מהם. ולהכי גם הם לא יביאו הענבים לתוך הגת מחשש שיטמאום: בדברי בית הלל נ"ל דמשום כל קודם בת קול. כל הרוצה עושה כב"ש או כב"ה [כעירובין ד"ו ב'] ולהכי כל משנה שנשנית אז. אם היה מנהג העולם כזה או כזה. נקט תנא סתמא כהך מ"ד שנהגו כוותי' וקאמר בתר הכי כדברי פלוני. ולהכי אם היה המנהג כב"ה. נקט בתר הכי כדברי ב"ה קודם לדברי ב"ש. אע"ג דבמורגל נקט ב"ש קודם ב"ה. וה"ט נמי הכא. אבל לעיל [פט"ו מ"ח] נקט בסוף. בלשון כדברי ב"ש. מדבההוא היו נוהגין כב"ש. וכ"כ [בנדה פ"י מ"ו] נקט בסוף הדין כדברי ב"ה. מדהיו נוהגין כב"ה להכי נקט כך סתמא. וכן בכל דוכתא: בית שמאי אומרים ב"ש ס"ל דאף אמרינן שהבוצר לגת הוכשר. להכי לא היו הבוצרין רשאין ליגע בהאשכלות ללקטן מהגפן. דהרי הבוצרים טמאין הם מביה"פ. וגם במגל אינו רשאי ליגע הבוצר. משום שיטמא הבוצר את המגל. ותחזור ותטמא האשכלות. אלא אוחז וכו': אוחז את המגל בסיב באסט בל"א. שאמק"ט אוחז בו את המגל לחתוך עמו האשכלות: או בוצר בצור אבן חד דמדהוא אבן אמק"ט. [ומ"ש הר"ב שאינו כלי במחכ"ר אינו מדוייק בלשון]: ונותן לתוך הכפישה ר"ל סל גדול שמחזיק מ"ס שאמק"ט. מעמידו תחת הגפן שכשיחתוך האשכלות יפלו לתוכו מעצמן: ומוליך לגת אפי' הוא עצמו. דכיון דעשה כל הנך שנויים בבצירתו אית ליה הכירא שפיר שלא יטעה ליגע בהענבים שם. ועוד מדהיה נזהר מליגע בהענבים קודם שהוכשרו. מכ"ש שיזהר אח"כ כשיוכשרו בהגת. וא"כ לב"ש שלא הקילו כלל בבצירתו לפיכך לדידהו א"צ נמי להזות על הבוצרים כשהן טהורין: במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס שאחר שנטע הגפנים נחרש ביניהן הקבר: ימכר לשוק ר"ל לא ידרוך ענביו שמהכרם בהגת אלא ימכרן לאכלן אשכולות. דאז לא יוכשרו ע"י הבצירה. דדוקא הבוצר לגת הוכשרו. דס"ל לר' יוסי דקנסוהו מדנטע במקום הטומאה. שפירות מרגילין רגל בני אדם לשם ויתטמאו. ועוד מדביזה המתים ליטע על עצמותיהן. ולהכי אפי' יבצור כב"ש. שאין שם חשש טומאה כלל. אפ"ה משום קנס יטמא היין: שלשה בית פרסות הן חורש קבר [מפורש במ"ב] ושאבד בה קבר [מפורש במ"ג] ושדה בוכין [מפורש במ"ד] וכולן נקראין ביה"פ וכל אחד חלוק בדינו מחבירו. וכדמפרש ואזיל: החורש את הקבר שמטמא כל ק' אמה שסביב לו כשחרשן מהקבר ולהלן [כלעיל רפי"ז]: נטעת בל נטע ר"ל מותר ליטע בה כל מיני אילנות. דאע"ג דהאדם הלוקט שם פירות ודאי נטמא. דכשהלך שם אפשר שהסיט עצם כשעורה. עכ"פ הפירות שלקט בידו. הרי לא טימאן בידו. דממ"נ אם לקטן לאכילה הרי לא הוכשרו. ואם לקטן לגת הרי לא גזרו בה כמשנה א'. ורק לר' יוסי במשנה א' בנחרשה. ואח"כ נטע. עביד איסורא ולפיכך קנסינן ליה לומר דהבוצר לגת הוכשר: ואינה נזרעת כל זרע דדוקא כשנשאר השורש בקרקע מותר. אבל בזרעים שנעקרים עם השרשים. יש חשש שבהעפר שישאר בהשרשים יהיה דבוק בהם עצם כשעורה וכשיביאן עם העפר שבשרשי' לביתו. נמצא מרבה הטומא': חוץ מזרע הנקצר שהכל קוצרין אותו: ואם עקרו לזרע הנקצר: צובר את גרנו לתוכו ר"ל כל השבלין שעקר עם שרשיהן צוברן בתוך אותה שדה ביה"פ. ולא יביאן לשדה אחר. כדי שלא נרבות הטומאה [דרק בדיעבד אמ"ט בשטפו ע"י גשמים מזל"ז [כפי"ז מ"ד] ודשן שם. כדי לנקות התבואה יפה מכל עפרורית קודם שיביאן לביתו: וכוברו בשתי כברות נ"ל דמדלא קאמר וכוברן ב' פעמים. ש"מ דה"ק כוברן בב' מיני כברין א' גסה וא' דקה. זה אחר זה [ועמ"ש בס"ד מנחות פ"י סי' כ"ז] וזה כדי לנקות הגרעינין יפה יפה מעפרירותן שמא מעורב בו עצם כשעורה: וחכמים אומרים התבואה הן ה' מיני דגן. שהן חטה. וכוסמין. שעורה. ושיפון. ושבולת שועל: והקטניות הן קטניות ממש. ופולין ואפונין ועדשים. וכן כל פרי ארץ שמונח בשרביטין: בשלש כברות דמדנדבק בהן עפר רב בשרביטין. להכי חיישינן בהו טפי. מיהו בזרע הנעקר לא רצו חכמים לתקן כן לכתחי'. דמדלאו אורחא לדשן בשדה להכי חיישינן דלמא ישכח ויכניסן להבית עם העפר הדבוק בהן: ושורף את הקש לתוס' והר"ן. קש הוא חלק קנה השבולת הנשאר לאחר קצירה דבוק בארץ [ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"ג סי' ג' וב"מ פ"ט סי' ה']. א"כ הכא שנעקר כל הקנה צ"ל דמה שאמרה המשנה ושורף הקש. היינו ששורף רק חלק התחתון שבו השרשים. אולם זה קשה קצת. דמ"ש חלק התחתון מהעליון. והרי כולו נידוש ונתבוסס יחד ונתערב העפר בכולן. אולם לדברינו שם דכל מה שנקצר עם השבולת ביחד נקרא קש ניחא טפי. דר"ל התבן שמחובר בארץ ודאי אפי' היה קוצר לא היה מביאו לביתו. אלא אפי' הקש שאילו היה קוצר היה רשאי להביאו לביתו. הכא שעקרו כולו שרפו כולו דמדמחובר כולו בהשבולת. כולו נקרא בשם קש. א"נ ר"ל דרבותא קמ"ל תנא. דאפי' חלק העליון שרחוק מהארץ ולולא שעקר היה רשאי להכניסו להבית. הכא שעקרו. שורף גם אותו. מדנדבק גם בו עפר השרשים כשנידש יחד: ואת העצה הוא תבן קטניות דאפי' התבן שבראש הקנה אפשר שכשנסתבך יחד כשדשו נדבק בו עפר ביה"פ. ונ"ל דמה"ט נמי לא יאכילם לבהמה. דהרי כשיצא עם הרעי. עצם לא נחשב כמעוכל [כתענית כ"ב ב']. אבל עצם שרוף טהור [כלעיל פ"ב מ"ב]: ומטמא במגע ובמשא כל דבר שנגע בהשדה או בכל גוש ממנה שגדול כפיקה או בנשא גוש כזה ואפי' בגוף השדה שייך טומאת משא. וכגון שהלך בה במנעלים או ע"ג אבנים שמונחים בשדה. באופן שלא נגע בעפרה. ואפ"ה טמא מדיש לחוש שמא הסיט עצם כשעורה ברגליו כשהלך. והרי כל היסט דינו כנשא: ואינו מטמא באהל שאינו ידוע באיזה מקום הוא הקבר: נזרעת כל זרע דאע"ג דהאדם שלוקט שם ודאי נטמא. שמא האהיל על הקבר כשהלך בה. עכ"פ אין בה החשש כל כך כבביה"פ שנחרש. דהרי הפירות אמק"ט כלעיל סי' י"ח. ושנחוש בזרע הנעקר שנזרע שם. כבשדה שנחרש בה קבר י"ל דוקא בנחרש הקבר בהשדה. שנתדקדקו העצמות ונתפזרו. חיישינן לעצם כשעורה שנדבק בשרשי הזרע. ומשום לא פלוג גזרו נמי אפי' היה הקבר תחת רובדין. אבל בשדה שנאבד בה קבר. אין שרשי הזרע מגיעין בעומק עד העצמות שבקבר. ולהכי אפי' בזרע הנעקר אין לחוש. ואע"ג שגזרו על גוש ממנה שגדול כפיקה. היינו בשנטמא ודאי בעפרה אבל שנחוש שמא יוציא עפרה. כולי האי לא גזרו: ואינה נטעת כל נטע דאע"ג דהפירות ודאי טהורין וכדאמרן אפ"ה מדאדם תאב הרבה לפירות אילן. כשיטע שם עצי פרי. יהא רגל בנ"א מצוי שם. ותתרבה הטומאה בבני אדם שיאהילו על הקבר. א"נ להכי בשדה שנאבד בה קבר אסור ליטע. משום דשרשיו הולכין בעומק ומגיעין עד המת נמצא שיונק האילן מאיסור הנאה. ואי גרסינן כהר"ב אינה נזרעת כל זרע ואינה נטעת וכו'. י"ל דתרווייהו אסירי משום כבוד מתים. וכמו דאין מרעין בהמה בביה"ק מה"ט [כתוס' מגילה דכ"ט]. והרי הכא שאינו יודע היכן הוא הקבר יש לחוש שיטע על הקבר ממש. מיהו כל זה בשדה שנאבד בה קבר אבל בשדה שנחרש בה קבר. הרי יודע היכן הוא הקבר. ולא יטע שם. ובשאר מקום שבהשדה אין שום חשש איסור הנאה או חשש כבוד המת. ורב"א פי' דרק בנאבד בה קבר. דמטמא השדה גם באהל. להכי אסור ליטע בה אילן. שע"י ענפיו תתפשט טומאת האהל מהקבר ולהלאה. משא"כ בנחרש בה קבר. הרי יודע מקומו ושם לא יטע: ואין מקיימין בה אילנות שכשיש שם כבר אילן צריך לעקרו. וכולה מטעמא דאמרן: ומטמא במגע ובמשא ובאהל ר"ל כל גוש וגוש ממנה שגדול כפיקה. מטמא במגע ובמשא שמא נתגלגל לתוכו ונידש עצם כשעורה [ומה"ט נקרא גם שדה זו ביה"פ. דהרי גם בה חיישינן לפריסת ושבירת עצמות]. אבל באהל רק השדה עצמה מטמא. דהיינו כשהאהיל על השדה חיישינן שהאהיל על הקבר. ואפי' האהיל עליה בימות החמה. דדין השדה אז כרה"ר [כטהרות פ"ו מ"ז] והו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור [כטהרות פ"ד מי"א]. אפ"ה שדה שנאבד בה קבר. מדהוחזקה בטומאה גם בספק טומאה ברה"ר טמא עכ"פ מדרבנן. מיהו כשהאהיל עליה בימות הגשמים. דאז דין השדה כרה"י. ודאי הו"ל ספק טומאה דאורייתא. אבל בשדה שנחרש בה קבר. דאמרינן בכל דוכתא דטומאתו מדרבנן. משמע אפי' ברה"י. והיינו מדהו"ל ס"ס. וכלעיל סי' ל"ב: שדה בוכין היא שדה הקרובה לביה"ק שמיוחד להושיב שם המטה. כדי להספיד המת. ובוכין האבלים ונפטרים והולכין להם. ובתוספתא גרסינן שדה כוכין. וכן גרס נמי רב"א במשנה. ור"ל שמשהין שם המת עד שיתקנו הכוך כמדת המת כראוי: לא נטעת ולא נזרעת מפרשינן בש"ס [מ"ק דה"ב] דמשום יאוש בעלים נגעו בה. ור"ל שמא נדלדל אבר ממת שהובא לפעמים מרחוק. וכשהובא המת לשדה זו הקרובה לביה"ק. ופתחו הארון כדי ליישר אבריו כראוי קודם שיקברוהו נתדלדל שם אבר. ונתיאשו אלו על אלו מלהניחו בהארון ולקברו. ונשאר שם ונשכח. וי"א דר"ל דבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוא סמוך לקברות חוששין שיקברו שם נפל וכדומה. וי"א דיאוש בעלים דקאמר הש"ס. אינו משום חשש טומאה רק ר"ל שהבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוחזקה לתשמיש רבים. והו"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו: ועפרה טהור דגם גוש כפיקה משם טהור. וא"ת אם משום טומאה נגעו בה אמאי עפרה טהור. י"ל מדלא הוחזקה טומאה במקומה. הו"ל בעפר שנתטלטל משם שלא למקומה ס"ס. שמא לא היה במקום הראשון אבר ממת כלל. ושמא לא נתפרך ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי לביה"פ. דאתחזק שם טומאה וודאית. משא"כ הכא: ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח לאו אשדה שנאבד בה קבר קאי. דמה מהני בה בדיקת עפרה. שמא קבר טמון מתחת. ויאהיל עליה ועל שדה בוכין נמי א"א דקאי. דאפי' לי"א הנ"ל שהוא טמא מחשש קבורת נפל. מה מהני בדיקת העפר מלמעלה. ואפי' ליש אומרים דחששו לאבר שנתדלדל ונפל שם. עכ"פ זה א"צ לבדיקת כברה. דאבר הרי גדול הוא וחזי ליה ומכ"ש לאידך י"א. דלאו משום טומאה גזרו בשדה בוכין א"כ ודאי א"צ שום בדיקה. אלא אשדה שנחרש בה קבר לחודה קאי דההולך לשחוט פסחו וצריך לעבור בדרכו בשדה ביה"פ. או שכבר עבר ורוצה להקריב פסחו. הקילו גביה לבדוק עפרה וכדמפרש ואזיל: ואין בודקין לתרומה דדוקא בפסח שיש במניעתו חיוב כרת. לא העמידו גזירתן לטמא ביה"פ. אבל בהולך דרך שם כדי לאכול תרומה. שאין באכילתה רק עשה. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ נ"ב]: ולנזיר ר"ל ואם נזיר הלך שם וחשש אם נטמא או לא: בית שמאי אומרים בודקין ר"ל בודקין ע"י אחר. דאם לא ימצא הרי הנזיר טהור. ואם ימצא עצם הרי הנזיר טמא מספק. מיהו הוא עצמו לא יבדוק. דשמא ימצא והרי אתה מטמאו בידים: ובית הלל אומרים אין בודקין דס"ל דאפי' לא ימצא עצם. אפ"ה טמא מספק: מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ר"ל כל עפר רפוי שאפשר שיזיזנו בהלכו עליו: ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה מפרר כל הגושין שנשארו בהכברה. וכובר אח"כ גם אותן כדי לבדוק יפה: טמא ר"ל הבודק טמא ודאי שהרי כשכברו הסיטו. אבל אותו שנבדק השדה עבורו אם להבא בין שימצא שם עצם או לא רשאי מהשתא לילך שם. דהרי נתנקה השביל יפה. ואם כבר הלך ובודק השתא כדי לטהרו למפרע. אם נמצא עצם בבדיקתו הרי הוא טמא למפרע מספק: כיצד מטהרין בית הפרס הך משנה נמי רק אשנחרש בה קבר לחוד קאי. אבל בנאבד בה קבר לא מהני רק כשחופר פני כולה עד הסלע ומוציא העפר [כלעיל פט"ז מ"ד וע"ש]. ומטהרין דנקט מתניתין. היינו כדי שיהא רשאי לילך שם גם אחר שישוב לחרוש השדה אחר בדיקתו. אבל במטהר השדה כדי לילך שם. בכסוי בעלמא סגי. רק בתנאי שיהא מכוסה באופן שההולך שם לא יהא יוכל להניע עצם שתחת המכסה [וכמשנה ו']: נוטלים ממנו שלשה טפחים בעומק כשיעור עומק המחרישה שהקנקן שבעגלת המחרישה מהפך את תחתית העפר להיות למעלה [וכן מפורש בב"ב פ"ב מי"ב] והעפר שחופר נותן במקום שאין רגל אדם טהור מצוי שם. ולהר"ש הנ"ל זהו דוקא באינו רוצה לבדוק בהעפר אחר עצם אבל בכובר בכברה [וכלעיל מ"ד] לאחר שניקה העפר. יכול להניחו במקום שחפרו. רק דהכא מדמטהרו לחרישה צריך שיכבור כל העפר שחפר עד ג' טפחים בעומק: או נותן על גביו שלשהטפחים ר"ל לוקח עפר אחר ממקום טהור ונותן ע"ג השדה הטמאה בגובה ג"ט. ולת"ק הא לא מהני. דשמא ברוב הימים יתהפך התחתון לעליון. אבל כשנוטל העפר הטמא ממקומו לכ"ע מהני דכולי האי לא גזרו. ויש ספרים דלא גרסי אמר רבי. אלא ה"ג או נותן וכו'. וכן נראה שהיה גרסא הרמב"ם מדפסק כרבי [בספ"י מטו"מ]: טהור ר"ל אם נטל מחצי השדה ג"ט עפר בעומק והוציאו משם כלעיל סי' מ"ז ועל חצי האחר של השדה נתן עפר בגובה ג"ט טהור. ר"ל נטהר השדה. ולא חיישינן דמדהגביה חלק שדה א' טפי מהחלק שבצדו. לבסוף ננער העפר מהגבוה להנמוך. ויתגלה עפר ביה"פ. דכולי האי לא גזרינן. מיהו למאי דגרסינן לעיל אמר ר' אתיא הך בבא דלא כת"ק. רק אסוקי מלתא דרבי היא. ורבותא קמ"ל. וי"א דה"פ אם הג"ט עפר שלקח מהחצי השדה. בדקו שלא יהיה בתוכו עצם כשעורה וחזר ונתן העפר הזה שבדק על חצי השדה האחר שלא בדקו. והניחו בגובה ג"ט עליו. נטהר כולו. ואין לדקדק א"כ ג"ט ג"ט ל"ל ולא הול"ל אלא ונתן על חצי השדה האחר. י"ל דקמ"ל דסד"א דחצי חצי ל"ד. קמ"ל דצריך לתנו שם על חצי האחר בגובה ג"ט: ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר נ"ל דאפי' למה שכתבנו לעיל סי' מ"ח דהא דקאמר ת"ק נותן ע"ג עפר בגובה ג"ט. היינו נמי ממקום אחר. אפ"ה צריך הכא ר"ש לומר דנוטל ממקום אחר לאשמעינן דהאי נתן עליו. לאו אחצי שדה שהזכיר ת"ק קאי. רק על כל השדה. ודו"ק: טהור נ"ל דטעמיה דר"ש. דכיון שיעשה בה היכר כזה. תו לא יעמיק בהקנקן כל כך עד ג"ט. ומדאיכא כמה ספיקות בטומאות ביה"פ לא גזרו בה כולי האי: הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן שעשה רצפה על כל שדה ביה"פ מאבנים גדולות שכשילך עליהן לא יתנועעו: ר' שמעון אומר אף העוזק בית הפרס טהור ר"ל שחפר סביב האילנות שבביה"פ. כדי להסיר משם אבנים שמונחי' על השרשים. ומעכבין פרנסת האילן מהקרקע. ואז לא עלה בדעתו לבדוק אחר עצמות רק שבחפרו להוציא אבנים לא מצא עצמות. טהור. ופשוט דמיירי שחפר כך כל השדה. או שרק על מקום שחפר אנו דנין. והיינו דקאמר בתוספתא ר"ש אומר. עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו. מיהו לת"ק לא סגי בבדיקה כזו. משום דבשעת העיזוק לא זכר לחפש אחר עצמות כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה [שבועות מ"א ב']: המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן אע"ג דכבר תני לעיל הרוצף ביה"פ טהור. י"ל דהתם ברצף כל השדה אז רשאי לכתחילה לילך לשם. אבל הכא שהאבנים הגדולות או שקבועי' בקרקע בחוזק אינן רק במקום הלוכו. אז רק בדיעבד לא חיישינן שהרוח נשף לשם עפר טמא שבצדו. אבל לכתחילה לא ילך שם. וכדחיישינן בהולך בהרים וסלעים בחו"ל. ורק הכא בא"י הקילו בדיעבד: על האדם ועל הבהמה שכחן יפה וא"ת אע"ג דתחתון כחו יפה. עכ"פ הרי נטמא במת ונעשה אב. ויטמא לעליון שנוגע בו. ואת"ל דמיירי שהתחתון עובד כוכבים שאמק"ט. ליתא דאז ק' טפי. דהרי עשאום כזבין [כנדה ל"ד א'] וכל הנישא ע"ג זב טמא [כזבים פ"ה מ"ב]. ואף אם נדחק לומר דטהור דקאמר תנא היינו רק מטומאה דאורייתא. עכ"פ ק"ל דבין שיהיה התחתון עובד כוכבים או בהמה או אפי' אבן הרי הו"ל חיבורין ובכה"ג אפי' מפסיק בין הטהור להטומאה גם דבר שאמק"ט. נטמא הטהור [כתוס' שבת י"ז א']. וא"כ הכא נמי יטמא העליון טומאת ז' מדהוא בחיבורין בטומאה ע"י התחתון. ואפי' נימא כהרמב"ם [פ"ה מטו"מ ה"ז] דהשני וממנו ולהלן טמא רק ט"ע. עכ"פ הרי קאמר הכא דעליון טהור. י"ל דמיירי הכא שמפסיקין כמה בגדים בין עליון לתחתון. כגון מנעלים ומלבושין וכדומה. והרי אליבא דכ"ע אין הטומאה מתפשטת משלישי ואילך [ועמ"ש בס"ד בריש מכילתין]. א"נ הא דקאמר הכא טהור היינו שאינו אה"ט מחשש היסט עצם כשעורה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. וכדאשכחן טובא דכוותיה בסדרן: על האדם ועל הבהמה שבחן רע באדם נקרא כחו רע כשארכבות התחתון משמיעות קול כשעולה העליון לרכוב על גבו. ובבהמה כשמטלת גללים כשיטענו עליה משא כבד של הרוכב. ופשוט דלא תליא בחוזק הנרכב לבד אלא גם בגודל וכובד זה הרוכב. אם נגד משאו כח הנרכב חלש: טמא הא כבר מדיוקא דרישא שמעינן לה. אלא הא קמ"ל דביכולים להתנועע אפילו לא התנועעו. טמאים. דשמא התנועעו ולאו אדעתיה: טמא אע"ג שאין דרך לקבור שם. עכ"פ חיישינן שעפר טמא התגלגל לשם. ולא דמי לדלעיל במהלך ע"ג אבנים שבביה"פ דטהור ולא חיישינן שהופרך עפר טמא לשם. התם בדרך ע"ג אבן קטן אילו היה שם עצם ראהו משא"כ הכא בהרים וסלעים גדולים שפיר חיישינן שהתנפח לשם עצם כשעורה ולא ראהו. א"נ טומאת ארץ עממים לאו משום עצם גזרו. רק כדי שימנעו מלצאת מא"י לשם [ועי' ברמל"מ רפי"א מטו"מ]. ונ"ל דאפ"ה בים ושונית לא גזרו. מדהוצרכו ללכת לשם לסחורה וכדומה. לא רצו לטמא כולה. מדהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. מיהו טהור דקאמר. היינו רק דאין בה טומאת גוש חו"ל. דטמא עלה טו"ז וצריך הזאה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. מדהיה עכ"פ באוירה [ועי' רמב"ם פי"א מטו"מ ה"ה]. אבל רמ"ל שם כתב מדלא גזרו שם על גושה. כ"ש דאוירה טהור שם. דהרי גם בחו"ל גופא דגזרו שם אגושה. אפ"ה הקילו באוירה. דאגושה טמא טו"ז. וצריך הזאה ג' וז'. ושורפין עליה תרומה וקדשים. אבל הנטמא באויר חו"ל טמא רק טומאת ערב. ותרומה וקדשים שנטמאו בה תולין לא אוכלין ולא שורפין [כהרמב"ם שם ה"ב]: כל מקום שהים עולה בזעפו כשהים הולך וסוער שוטף על שן סלע ההוא לפיכך אם היה שם קצת עפר טמא שבא לשם ממקום אחר. כבר שטפוהו הגלים משם: הקונה שדה בסוריא היא ארץ ארם ארמענין בל"א שכבשה דוד. ואינה בכלל ז' עממין שהבטיח הקב"ה לישראל. רק שסמוכה לארץ ישראל. ונקראת כעת זיריעין שקרוב לשם סוריא: אם יכול להכנס לה בטהרה דאין חוץ לארץ ממש מפסיק שם בין סוריא לארץ ישראל: דאותה שדה אפי' גושה טהור מדקנה אותה ישראל: וחייבת במעשרות ובשביעית עי' מ"ש בס"ד [ידים פ"ד מ"ג]: ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה שרוחב טפח מחו"ל או מבית הקברות של א"י מפסיק: מדורות העובדי כוכבים אף שבא"י: כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה כשדה שאבד בה קבר [לעיל מ"ג]: ארבעים יום דהיינו כפי שיעור יצירת הולד. ושמא הפילה אשתו וקברתו שם. ואף דאין עובד כוכבים מטמא באהל. עכ"פ דינה כשדה שאבד בה קבר לטמא במגע ובמשא. וכל הבא לשם חיישינן שמא יגע או יסיט עצם כשעורה. וקיי"ל דכל שאפשר נכון לכהן ליזהר מטומאת אהל שבמת עובד כוכבים [יו"ד שמ"ב]: אע"פ שאין עמו אשה משום דפרוץ בזנות נשים אחרות. א"נ גזרו הא אטו הא: ואם היה עבד נ"ל דר"ל ואם דר שם גם עבד כנעני שאצל ישראל שמל וטבל: או אשה ישראלית. ואע"ג דאסורה להתיחד עמו. י"ל דמיירי בנכנסת ויוצאת. א"נ דמיירי שדרה שם עם אשת עובד כוכבים. דגם בדרה שם אשת עובד כוכבים לבד גזרו: משמרים אותו להמדור: אינו צריך בדיקה וקמ"ל דאף דהנך מחמת עצלותן אין רגילין לדקדק במידי דצריך טרחא או השגחה יתירה אפ"ה המנום רבנן בדרבנן [כפסחים דד"א וכתובות בח"ב]. והא דקתני משמרים. היינו בדרך שמירה דאפי' בנכנס ויוצא סגי: את הביבים העמוקים הם צנורות שהשופכין שבבית יוצאין דרך שם לרה"ר ונקט העמוקים משום דבאינן עמוקים לא שייך בהם בדיקה דהיינו לחפור שם [וכמ"ד]. והרי כשאינן עמוקים קרקעיתן נראה ואילו הוה שם נפל הא חזי ליה: ואת המים הסרוחים מקום כנוס מים שופכין שבחצר: בית שמאי אומרים אף האשפתות ועפר התיחוח מהר"ש משמע דרק הנך המקומות צריך לבדוק משום שרק שם היו רגילין להשליך הנפלים. ותמהני דא"כ במקום דליכא כל הנך באמת א"צ לבדוק. והיאך קתני ברישא סתמא מדורות כותים טמאים. ותו הרי קתני בסיפא דאצטוונית א"צ בדיקה משמע ודאי דהא בשאר דוכתי בחצר צריך בדיקה. אלא נ"ל דלרבותא נקט הנהו דוכתי לאשמעינן דאף דהנך מקום בזוי הם אפ"ה אין חוששין מלהשליך לשם נפליהן: אינו צריך בדיקה דמסתמא אכלוהו. ומש"ה אשפתות שמצויין שם אלו דהיינו חזיר באשפתות וחולדה בעפר תחוח. אמרינן גררום למקום אחר: וה"ה במצוי שם שאר חיה אוכלת בשר ככלב וחתול. רק נקט הנך מדמצויין אלו שם וכדאמרן: האצטווניות הוא אצטבא אלא שלפעמים נקרא אצטווא בוי"ו והוא מושב שעשוי לנוי בצד פתח הבית בחוץ: אין בהן משום מדור העובדי כוכבים דמדעשוי לנוח עליו בשעשוע ועונג אין רגיל לקבור תחתיו מפני הריח וכדומה: רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שבא"י. דאילו שבחו"ל אפי' חרבה הרי גזרו על עפרה ואוירה: אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמדחרבה מצויות שם חיות אוכלות בשר. וחכמים פליגי עלי' מדלא ידע בודאי שמצוי שם חיה. ולא קיי"ל בהא כרשב"ג. דאע"ג דקיי"ל דבכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו [כגיטין ל"ח א'] היינו רק בדינין הנוהגין בזה"ז [כמהרי"ק שורש קס"ה]. מיהו גם בל"ז בכל דוכתי אין למדין מהכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א']: מזרח קסרין היא העיר צור שהיתה קרובה לים הגדול במערב א"י [ונקראת לפעמים קסרי כמגילה דז"א]: ומערב קסרין נ"ל דמזרחה ומערבה דקאמר היינו עבורה של עיר. והוא ע' אמה וד' טפחים למזרח. וכן למערב [כרפ"ה דעירובין] ושם חיישינן לקברות כשאר חו"ל משום דקסרין עצמה חו"ל היא. אבל מזרח העיר ומערב העיר א"י הוא. ואפ"ה גזרו על תחומה שבא"י טומאת חו"ל מדנודע שקברו שם עובד כוכבים מתיהם: היה ספק דעכו גופה חציה א"י וחציה חו"ל [כתוס' גיטין דב"א ד"ה ואשקלון] ובמערב העיר ודאי א"י היא מרצועה שיצאת לשם מא"י [כגיטין דח"ב] אבל במזרח עכו. הסתפקו אם כבשוהו עולי בבל ודינה כא"י או לא: וטהרוהו חכמים מדהתברר להן שהוא מא"י. עוד יש לפרש שגם בתחלה ידעו שמזרח עכו א"י היא. רק שהיו מסופקים אם קברו שם עובד כוכבים כבקסרי לעיל [וכן משמע קצת דהרי בטומאת מדור עובד כוכבים מיירי כולה מתניתין ברישא דטמא אפילו בא"י ומדנקט נמי בסיפא נמנו משמע קצת שהיו מסופקים בדבר שהיה יכול להתברר בהזמן האחרון שאחר החורבן. והיינו בשהיו ספיקתן אם קברו שם. אבל בשהיה ספיקתן בכבוש עולי בבל. מי ומי היה יכול לברר כן מה נעשה קודם איזה מאות שנים. אולי כבשוה וחזר ונלקח מהם]. רבי ובית דינו נמנו על קיני שם מקום סמוך לעכו: וטהרוהו שחקרו ונודע להם שאין שם קבר [וש"מ שבימי רבי שהיה כמו קרוב למאה שנה אחר החורבן עדיין היה להן אפר פרה.] דאי"ל משום טומאת כהנים. דהרי אין הנזיר מגלח על טומאה זו [כנזיר פ"ז מ"ב] וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה. כהן אינו מוזהר עליה [כתוספתא שמחות פ"ד הכ"ה]. והרי הכהן מותר לדרוך על קבר עובד כוכבים [כרמב"ם פ"ג ה"ג מאבל]: עשרה מקומות אין בהן משום מדור עובדי כוכבי' דמדאין להן מדור קבוע. להכי אפי' שהה שם מ' יום אינו קובר נפלו באהלו. דירא שמא יודעו להבא אחריו לדור באהלו שזנתה אשה עמו: והסוכות העשויין לשומרי פירות. וגם בהנך אית בהו טעם הנ"ל שלא יקברו שם. מדלא קביעי להו: והצריפין הוא ג"כ כסוכה. רק שדפנותיהן נוגעות בראשיהן יחד. ואין להן תקרה. וג"כ לא קביעי למדור רק ללון שם עוברי דרך: והבורגנין סוכות להכניס לשם הפירות שאצרו בקיץ מהשדה וג"כ לא קביעי: והאלקטיות גג שנתמך על ד' עמודים בד' הזויות. כדי לישב תחתיו בקיץ באויר דאע"ג דקביעי. אפ"ה מדפתוח מכל הצדדים. נראין כל מעשיו שם. ואין קוברין שם: ובית שער הוא כעין חדר קטן שעושין לפני שער החצר מבחוץ. ששם יושב שומר החצר. שלא יכנוס לשם שום אדם שלא ברשות. ומדגם הוא פתוח לרחבו לרה"ר במלואו חושש שיראו בני רה"ר כשיקבור שם: ומקום החצים חדר ששומרים שם חצים למלחמה: ומקום הלגיונות הוא מקום שלנין שם חיל המלך בדרך. וכל הנך מצויין בהן הרבה בני אדם יחד. והו"ל כשאר מקומות פרהסיא הנ"ל שאין קוברין שם. והא דלא כלל בהדי הנך גם אצטוונית ועיר שחרבה ולהוי י"א לת"ק וי"ב לרשב"ג. י"ל דהנך כולהו טעמא חדא אית בהו דלא היה שם טומאה מעולם. דאין קוברין שם. משא"כ אינך ב'. א"ג הנך כולה י' מדור נינהו. ואפ"ה אין חוששין שם לטומאה. אבל אינך תרתי. אינן מדור כלל. דאפי' אצטבא הוא רק מושב לפני הבית. ואמר מהו' משה טארנער נ"י. דכמו מסכת כלים נכנס בטומאה ויצא בטהרה. כ"כ אהלות שמדברת מטומאת מת ומאהליו הטמאים פתח בטומאה ומסיימת בטהרה. דהיינו באהלים הטהורים ובח"י פרקים. ע"ש חי חי הוא יודוך:
מלכת שלמה
שדה בוכין. ברמב"ם שם פ"ח כחב אין נוטעין ואין זורעין אותו שלא להרגיל רגל אדם לשם שמא יש שם טומאה כו' ובהשגות אמר אברהם שלנו יפה משלו שלא ללכלך בגדי המתקבצים בעפר התיחוח ע"כ וכתב עליו שם מהרי"ק ז"ל דבריו על פי דברי הר"ש ז"ל שכתב משום יאוש בעלים וכו' שהבעלים מתייאשים ממנה וה"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו אבל קשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא ה"ל לתנא לשנותו לענין טומאה ע"כ. ועיין על זה במ"ש לעיל ריש סימן ב' בשם הר"ש והרא"ש ז"ל. ופי' בערוך שדה בוכים פי' שדה מיוחד בין שני מקומות ומנהגם שלשם מוליכין המת אנשי מקום זה ובאים הדרים במקום אחר ששם בית הקברות ונוטלין אותו מהן ומוליכין אותו וקוברין אותו במקומן ע"כ. ועיין עוד בתוספות ז"ל בס"פ דם הנדה שכתבו בשם הערוך שדה בוכים שדה מיוחד שקרובי המת מביאין אותו על אותו שדה ואנשי בית הקברות באין לקראתו ובוכין יחד וכו' והראשונים חוזרין לביתם ואלו נוטלין אותו ומוליכין אותו לקוברו ואותו שדה טמא דשמא נתדלדל ונתנענע מעט מעט ממנו ונפל ושכחוהו ורבינו שמואל פירש פעמים שבני העיר מניחים אותו שם לפי שסוברין שאנשי בית הקברות יבאו ויטלו אותו ובני בית הקברות יסברו שאנשי העיר יוליכוהו לבית הקברות ונשאר שם [הגה"ה וז"ל הגמ' בפ"ק דמו"ק דף ה' ע"ב מאי שדה בוכין רב יהושע בר אבא משמיה דעולא אמר שדה שמפטירין בה מתים וטעמא מאי אמר רב חסדא בר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ע"כ ופי' רש''י ז"ל שמפטירין בה את המתים שכשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר נפטרין אלו שהביאוהו ממקומו והולכין להם ובאין אנשי המקום ומקבלין אותם ורוחצין אותם שם וקוברין אותם. וטעמא מאי חוששין ביה משום טומאה. משום יאוש בעלים לפי שהביאום ממקום רחוק נדלדל אבר ונפל שם ונתייאשו אלו על אלו והניחוהו שם ע"כ. ונלע"ד שצ"ל וסמכו אלו על אלו וכו':] ועוד פירש שדה כוכין שדה שיש בה כוכין ומניחין המת שם לפי שעה עד שיהיו פנויין להוליכו לבית הקברות לקוברו ופעמים שנשכח שם ולא הוסר וזהו יאוש בעלים עכ"ל ז"ל:
ומודים ב"ש וכו'. פסחים ס"פ האשה ופירשו שם תוס' ז"ל דבדיקה דמתני' בשכבר עבר בודקים אותו אם נטמא אם לאו ואם נמצא שם עצם כשעורה טמא אבל התם דבעי בגמ' מאי בודקים ר"ל אם רצה לעבור ופליגי התם אמוראי לפ' כיצד יעשה שיוכל לעבור איכא מ"ד מנפח והולך ואיכא מ"ד רואה אם נידש יכול לעבור דבית הפרס שנידש טהור ע"ש וכן העלה ג"כ הר"ש ז"ל וע"ש:
ובה"א אין בודקין. לשון הר"ס ז"ל דבין נמצא בין לא נמצא מגלח ומביא קרבן כ"כ רבינו שמשון וקשה דאיך אפשר לומר שמגלח ומביא קרבן על הספק ומתני' קתני פ"ז דנזיר אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וכו' על אלו אין הנזיר מגלח וקרבן אין לו לכן נראה להגיה דבין נמצא בין לא נמצא אינו מגלח ואינו מביא קרבן ומ"מ קשה מה שפי' ר"ש במה שאמרו ב"ש בודקין דאם נמצא עצם כשעורה מגלח איך יגלח על הספק אע"פ שנמצא עצם כשעורה שמא לא נגע ע"כ:
וממחה. מלשון המחה החלב וגמעו הר"ש ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל וממחה ס"א וממהה ע"כ. יכתב עוד דוק דבהדיא מפרש בדיקה הכא ותו דהכא משמע בדיקה לאחר שהלך בבית הפרס והתם משמע לכתחלה. גליון ע"כ:
4.
A kokhin field may neither be planted nor sown, but its earth is regarded as clean and ovens may be made of it for holy use. Bet Shammai and Bet Hillel agree that it [a bet peras in which a grave was plowed over] is examined for one who wished to perform the pesah sacrifice,but is not examined for one who wants to eat terumah. And as for a nazirite: Bet Shammai say: it is examined, But Bet Hillel say: it is not examined. How does he examine it? He brings earth that he can move, and places it into a sieve with fine meshes, and crumbles. If a bone of barley-corn size is found there [the person passing through the field] is deemed unclean.
משנה ה
כֵּיצַד מְטַהֲרִין בֵּית הַפְּרָס. נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ שְׁלשָׁה טְפָחִים, אוֹ נוֹתֵן עַל גַּבָּיו שְׁלשָׁה טְפָחִים. אִם נָטַל מֵחֶצְיוֹ אֶחָד שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְנָתַן עַל גַּבֵּי חֶצְיוֹ אַחֵר שְׁלשָׁה טְפָחִים, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נָטַל מִמֶּנּוּ טֶפַח וּמֶחֱצָה, וְנָתַן עָלָיו טֶפַח וּמֶחֱצָה מִמָּקוֹם אַחֵר, טָהוֹר. הָרוֹצֵף בֵּית הַפְּרָס בַּאֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף הָעוֹזֵק בֵּית הַפְּרָס, טָהוֹר:
ברטנורה
כיצד מטהרין בית הפרס. אבית הפרס הראשון קאי, שהוא שדה שנחרש בו קבר:נוטלין ממנו שלשה טפחים. כשיעור עומק המחרישה שמגלגלת העצמות:ר׳ שמעון אומר כו׳ ואין הלכה כר׳ שמעון:הרוצף. לשון רצפה של אבנים:טהור. כיון דאין יכול להסיטן. שאם היה מהלך על גבן וניסטות, איכא למיחש אהיסט עצם שתחתיהן:אף העוזק. החופר ומשליך האבנים, אם עשה כן בכל בית הפרס, טהור. עוזק, לשון ויעזקהו ויסקלהו (ישעיהו ה׳:ב׳). ואין הלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
אם נטל מחציו אחד ג' טפחים ונתן וכו'. מדברי הר"ש בעוזק דלקמן. משמע דאותן ג' טפחים שנטל. הוא שנותן ע"ג חציו האחר. וכן נראה. מדלא תנן ממקום אחר. כדאמר ר"ש. ועוד דמלתא דפשיטא היא. וצריך לומר דסברת ר"ש. דמכיון שנטל טפח ומחצה ונתן עפר ממקום אחר טפח ומחצה. דאין לחוש עוד לשיגע בעצם כשעורה שא"א להסיטם. כיון שיש עליהם עפר טפח ומחצה. ומיירי דבדק קודם שנתן. וכמו שאכתוב לקמן. וע"ש. והרמב"ם בסוף פרק י' מהט"מ. העתיק דברי הת"ק כלשונו. אבל מהר"ם כתב. וז"ל אם נטל מחציו אחד ג' טפחים. אם נטל מחצי השדה העפר בעומק ג' טפחים. וחצי השדה האחר הביא עפר טהור ממקום אחר. ונתן עליו בעובי שלשה טפחים. הכל טהור. ולא חיישינן שמא (יטול) [יפול] העפר מן הגבוה לנמוך. ויחזור לטומאתו דלהא לא חיישינן. דכיון דטהר שעה אחת תו לא מטמאינן ליה. ור"ש סבר דהני ג' טפחים דאמרן. אפי' חציין בנטילה. וחציין בנתינה מצטרפים. ובהא סגי. עכ"ל:
אף העוזק. פי' הר"ב החופר ומשליך וכו'. ומסיים הר"ש דדמי לחופר בתוכו ונותן על גביו דרישא. שנוטל מחציו ונותן על חציו אחר שכן דרך עוזק. אלא שעושה כן בכל השדה מקומות מקומות. ע"כ. ולשון הרמב"ם בספ"י מהט"מ. אם עזקו ובדק בשעת עזוק מלמטה למעלה לא עשה ולא כלום. ע"כ. פסק דלא כר"ש. וכ"כ הר"ב. וצריך טעם לחלק בין עושה כן מקומות מקומות. לעושה כן ממחציתו למחציתו. ושמא כיון שעושה כן מקומות מקומות. חיישינן דלמא לא בדק יפה. אבל מהר"ם כתב וז"ל. ר"ש אומר אף העוזק. נ"ל לא מיבעיא רוצף שהאבנים רצופים וסמוכים זה לזה. אלא העוזק באבנים. אע"פ שאין רצופים ממש שהאבנים לא הושוו. ואינן מגוררות נמי טהור. דדמי לחופר מצד זה ונותן על צד אחר עפר טהור. ואע"ג דהכא נותן עליו על צד הב' מה שנטל מכאן והא לא מטהרינן ברישא אלא א"כ נתן עליו עפר טהור ממקום אחר. נראה לי דשאני הכא. דאבנים הוא נותן שהם טהורים. ומצינן למימר דלא אתא לאפלוגי ומודה ת"ק לר"ש. א"נ ת"ק גזר אבנים אטו עפר. שמא יקח מצד זה ויתן לצד אחר עכ"ל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד בוצרים בית הפרס באופן שיהיו הענבים שיבצור טהורות. והרי כשהולך הבוצר תוך השדה. אפשר שיסיט ברגליו עצם כשעורה ונטמא ומטמא הענבים שלוקט. דאע"ג שלא הוכשרו עדיין האשכלות עכ"פ רבנן גזרו שכל הבוצר ענבים כדי לדרכן בגת יהיו דינן כמוכשרין ויק"ט [כשבת די"ז]: ושונים ר"ל סופרין ז' ימים בטהרה. ומזין על האדם והכלים שנצרכים להבצירה. ביום ג' לספירתן. ושונין להזות שוב עליהן גם ביום הז'. ואפי' הבוצרים והכלים טהורין לגמרי. אפ"ה סופרים ז' ימים בפנינו ומזין עליהם ג' וז' כאילו ודאי נטמאו במת. ונ"ל דתקנו כך משום שהקילו לבצור ע"י אדם וכלים שודאי נטמאו בביה"פ. להכי כדי שלא יזלזלו בטומאה החמירו עליהן להכירא. כדי שידעו שאפי' לספק טומאה שלא ידעו ממנה כלל חששו והזו ג' וז'. ועי"ז ידעו דרק משום דכל עיקר טומאה ביה"פ מדרבנן הוא. ושיוכשרו הענבים לקב"ט ע"י הבציר הוא נמי מדרבנן. והו"ל תרי דרבנן. והו"ל כגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן בכל דוכתא [ועי' פרה פ"ג מ"א דהתם ג"כ מדהקילו בה מצ"א החמירו בה מצד אחר להכירא]. ונ"ל דעכ"פ היו צריכים טבילה אחר הזייה. דהרי נטמאו מהזאה זו שהיא שלא לצורך. שנשאו. דטמא מדאורייתא וצריך גם הע"ש: ובוצרים לוקטין הענבים מהגפנים: ואחרים אנשים אחרים שלא נטמאו בהליכתן בביה"פ: ומוליכים לגת אבל הבוצרים עצמן לא יכנסו לבית הגת. משום דהגת מלא משקין ויוכשרו שם הענבים. ואח"כ יטמאום הבוצרים שנטמאו בביה"פ: אם נגעו אלו באלו הבוצרים שנעשו אה"ט מדנכנסו לביה"פ. חזרו ונגעו בהמקבלין הענבים מהם: טמאים ר"ל נטמאו גם המקבלין מהם. ולהכי גם הם לא יביאו הענבים לתוך הגת מחשש שיטמאום: בדברי בית הלל נ"ל דמשום כל קודם בת קול. כל הרוצה עושה כב"ש או כב"ה [כעירובין ד"ו ב'] ולהכי כל משנה שנשנית אז. אם היה מנהג העולם כזה או כזה. נקט תנא סתמא כהך מ"ד שנהגו כוותי' וקאמר בתר הכי כדברי פלוני. ולהכי אם היה המנהג כב"ה. נקט בתר הכי כדברי ב"ה קודם לדברי ב"ש. אע"ג דבמורגל נקט ב"ש קודם ב"ה. וה"ט נמי הכא. אבל לעיל [פט"ו מ"ח] נקט בסוף. בלשון כדברי ב"ש. מדבההוא היו נוהגין כב"ש. וכ"כ [בנדה פ"י מ"ו] נקט בסוף הדין כדברי ב"ה. מדהיו נוהגין כב"ה להכי נקט כך סתמא. וכן בכל דוכתא: בית שמאי אומרים ב"ש ס"ל דאף אמרינן שהבוצר לגת הוכשר. להכי לא היו הבוצרין רשאין ליגע בהאשכלות ללקטן מהגפן. דהרי הבוצרים טמאין הם מביה"פ. וגם במגל אינו רשאי ליגע הבוצר. משום שיטמא הבוצר את המגל. ותחזור ותטמא האשכלות. אלא אוחז וכו': אוחז את המגל בסיב באסט בל"א. שאמק"ט אוחז בו את המגל לחתוך עמו האשכלות: או בוצר בצור אבן חד דמדהוא אבן אמק"ט. [ומ"ש הר"ב שאינו כלי במחכ"ר אינו מדוייק בלשון]: ונותן לתוך הכפישה ר"ל סל גדול שמחזיק מ"ס שאמק"ט. מעמידו תחת הגפן שכשיחתוך האשכלות יפלו לתוכו מעצמן: ומוליך לגת אפי' הוא עצמו. דכיון דעשה כל הנך שנויים בבצירתו אית ליה הכירא שפיר שלא יטעה ליגע בהענבים שם. ועוד מדהיה נזהר מליגע בהענבים קודם שהוכשרו. מכ"ש שיזהר אח"כ כשיוכשרו בהגת. וא"כ לב"ש שלא הקילו כלל בבצירתו לפיכך לדידהו א"צ נמי להזות על הבוצרים כשהן טהורין: במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס שאחר שנטע הגפנים נחרש ביניהן הקבר: ימכר לשוק ר"ל לא ידרוך ענביו שמהכרם בהגת אלא ימכרן לאכלן אשכולות. דאז לא יוכשרו ע"י הבצירה. דדוקא הבוצר לגת הוכשרו. דס"ל לר' יוסי דקנסוהו מדנטע במקום הטומאה. שפירות מרגילין רגל בני אדם לשם ויתטמאו. ועוד מדביזה המתים ליטע על עצמותיהן. ולהכי אפי' יבצור כב"ש. שאין שם חשש טומאה כלל. אפ"ה משום קנס יטמא היין: שלשה בית פרסות הן חורש קבר [מפורש במ"ב] ושאבד בה קבר [מפורש במ"ג] ושדה בוכין [מפורש במ"ד] וכולן נקראין ביה"פ וכל אחד חלוק בדינו מחבירו. וכדמפרש ואזיל: החורש את הקבר שמטמא כל ק' אמה שסביב לו כשחרשן מהקבר ולהלן [כלעיל רפי"ז]: נטעת בל נטע ר"ל מותר ליטע בה כל מיני אילנות. דאע"ג דהאדם הלוקט שם פירות ודאי נטמא. דכשהלך שם אפשר שהסיט עצם כשעורה. עכ"פ הפירות שלקט בידו. הרי לא טימאן בידו. דממ"נ אם לקטן לאכילה הרי לא הוכשרו. ואם לקטן לגת הרי לא גזרו בה כמשנה א'. ורק לר' יוסי במשנה א' בנחרשה. ואח"כ נטע. עביד איסורא ולפיכך קנסינן ליה לומר דהבוצר לגת הוכשר: ואינה נזרעת כל זרע דדוקא כשנשאר השורש בקרקע מותר. אבל בזרעים שנעקרים עם השרשים. יש חשש שבהעפר שישאר בהשרשים יהיה דבוק בהם עצם כשעורה וכשיביאן עם העפר שבשרשי' לביתו. נמצא מרבה הטומא': חוץ מזרע הנקצר שהכל קוצרין אותו: ואם עקרו לזרע הנקצר: צובר את גרנו לתוכו ר"ל כל השבלין שעקר עם שרשיהן צוברן בתוך אותה שדה ביה"פ. ולא יביאן לשדה אחר. כדי שלא נרבות הטומאה [דרק בדיעבד אמ"ט בשטפו ע"י גשמים מזל"ז [כפי"ז מ"ד] ודשן שם. כדי לנקות התבואה יפה מכל עפרורית קודם שיביאן לביתו: וכוברו בשתי כברות נ"ל דמדלא קאמר וכוברן ב' פעמים. ש"מ דה"ק כוברן בב' מיני כברין א' גסה וא' דקה. זה אחר זה [ועמ"ש בס"ד מנחות פ"י סי' כ"ז] וזה כדי לנקות הגרעינין יפה יפה מעפרירותן שמא מעורב בו עצם כשעורה: וחכמים אומרים התבואה הן ה' מיני דגן. שהן חטה. וכוסמין. שעורה. ושיפון. ושבולת שועל: והקטניות הן קטניות ממש. ופולין ואפונין ועדשים. וכן כל פרי ארץ שמונח בשרביטין: בשלש כברות דמדנדבק בהן עפר רב בשרביטין. להכי חיישינן בהו טפי. מיהו בזרע הנעקר לא רצו חכמים לתקן כן לכתחי'. דמדלאו אורחא לדשן בשדה להכי חיישינן דלמא ישכח ויכניסן להבית עם העפר הדבוק בהן: ושורף את הקש לתוס' והר"ן. קש הוא חלק קנה השבולת הנשאר לאחר קצירה דבוק בארץ [ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"ג סי' ג' וב"מ פ"ט סי' ה']. א"כ הכא שנעקר כל הקנה צ"ל דמה שאמרה המשנה ושורף הקש. היינו ששורף רק חלק התחתון שבו השרשים. אולם זה קשה קצת. דמ"ש חלק התחתון מהעליון. והרי כולו נידוש ונתבוסס יחד ונתערב העפר בכולן. אולם לדברינו שם דכל מה שנקצר עם השבולת ביחד נקרא קש ניחא טפי. דר"ל התבן שמחובר בארץ ודאי אפי' היה קוצר לא היה מביאו לביתו. אלא אפי' הקש שאילו היה קוצר היה רשאי להביאו לביתו. הכא שעקרו כולו שרפו כולו דמדמחובר כולו בהשבולת. כולו נקרא בשם קש. א"נ ר"ל דרבותא קמ"ל תנא. דאפי' חלק העליון שרחוק מהארץ ולולא שעקר היה רשאי להכניסו להבית. הכא שעקרו. שורף גם אותו. מדנדבק גם בו עפר השרשים כשנידש יחד: ואת העצה הוא תבן קטניות דאפי' התבן שבראש הקנה אפשר שכשנסתבך יחד כשדשו נדבק בו עפר ביה"פ. ונ"ל דמה"ט נמי לא יאכילם לבהמה. דהרי כשיצא עם הרעי. עצם לא נחשב כמעוכל [כתענית כ"ב ב']. אבל עצם שרוף טהור [כלעיל פ"ב מ"ב]: ומטמא במגע ובמשא כל דבר שנגע בהשדה או בכל גוש ממנה שגדול כפיקה או בנשא גוש כזה ואפי' בגוף השדה שייך טומאת משא. וכגון שהלך בה במנעלים או ע"ג אבנים שמונחים בשדה. באופן שלא נגע בעפרה. ואפ"ה טמא מדיש לחוש שמא הסיט עצם כשעורה ברגליו כשהלך. והרי כל היסט דינו כנשא: ואינו מטמא באהל שאינו ידוע באיזה מקום הוא הקבר: נזרעת כל זרע דאע"ג דהאדם שלוקט שם ודאי נטמא. שמא האהיל על הקבר כשהלך בה. עכ"פ אין בה החשש כל כך כבביה"פ שנחרש. דהרי הפירות אמק"ט כלעיל סי' י"ח. ושנחוש בזרע הנעקר שנזרע שם. כבשדה שנחרש בה קבר י"ל דוקא בנחרש הקבר בהשדה. שנתדקדקו העצמות ונתפזרו. חיישינן לעצם כשעורה שנדבק בשרשי הזרע. ומשום לא פלוג גזרו נמי אפי' היה הקבר תחת רובדין. אבל בשדה שנאבד בה קבר. אין שרשי הזרע מגיעין בעומק עד העצמות שבקבר. ולהכי אפי' בזרע הנעקר אין לחוש. ואע"ג שגזרו על גוש ממנה שגדול כפיקה. היינו בשנטמא ודאי בעפרה אבל שנחוש שמא יוציא עפרה. כולי האי לא גזרו: ואינה נטעת כל נטע דאע"ג דהפירות ודאי טהורין וכדאמרן אפ"ה מדאדם תאב הרבה לפירות אילן. כשיטע שם עצי פרי. יהא רגל בנ"א מצוי שם. ותתרבה הטומאה בבני אדם שיאהילו על הקבר. א"נ להכי בשדה שנאבד בה קבר אסור ליטע. משום דשרשיו הולכין בעומק ומגיעין עד המת נמצא שיונק האילן מאיסור הנאה. ואי גרסינן כהר"ב אינה נזרעת כל זרע ואינה נטעת וכו'. י"ל דתרווייהו אסירי משום כבוד מתים. וכמו דאין מרעין בהמה בביה"ק מה"ט [כתוס' מגילה דכ"ט]. והרי הכא שאינו יודע היכן הוא הקבר יש לחוש שיטע על הקבר ממש. מיהו כל זה בשדה שנאבד בה קבר אבל בשדה שנחרש בה קבר. הרי יודע היכן הוא הקבר. ולא יטע שם. ובשאר מקום שבהשדה אין שום חשש איסור הנאה או חשש כבוד המת. ורב"א פי' דרק בנאבד בה קבר. דמטמא השדה גם באהל. להכי אסור ליטע בה אילן. שע"י ענפיו תתפשט טומאת האהל מהקבר ולהלאה. משא"כ בנחרש בה קבר. הרי יודע מקומו ושם לא יטע: ואין מקיימין בה אילנות שכשיש שם כבר אילן צריך לעקרו. וכולה מטעמא דאמרן: ומטמא במגע ובמשא ובאהל ר"ל כל גוש וגוש ממנה שגדול כפיקה. מטמא במגע ובמשא שמא נתגלגל לתוכו ונידש עצם כשעורה [ומה"ט נקרא גם שדה זו ביה"פ. דהרי גם בה חיישינן לפריסת ושבירת עצמות]. אבל באהל רק השדה עצמה מטמא. דהיינו כשהאהיל על השדה חיישינן שהאהיל על הקבר. ואפי' האהיל עליה בימות החמה. דדין השדה אז כרה"ר [כטהרות פ"ו מ"ז] והו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור [כטהרות פ"ד מי"א]. אפ"ה שדה שנאבד בה קבר. מדהוחזקה בטומאה גם בספק טומאה ברה"ר טמא עכ"פ מדרבנן. מיהו כשהאהיל עליה בימות הגשמים. דאז דין השדה כרה"י. ודאי הו"ל ספק טומאה דאורייתא. אבל בשדה שנחרש בה קבר. דאמרינן בכל דוכתא דטומאתו מדרבנן. משמע אפי' ברה"י. והיינו מדהו"ל ס"ס. וכלעיל סי' ל"ב: שדה בוכין היא שדה הקרובה לביה"ק שמיוחד להושיב שם המטה. כדי להספיד המת. ובוכין האבלים ונפטרים והולכין להם. ובתוספתא גרסינן שדה כוכין. וכן גרס נמי רב"א במשנה. ור"ל שמשהין שם המת עד שיתקנו הכוך כמדת המת כראוי: לא נטעת ולא נזרעת מפרשינן בש"ס [מ"ק דה"ב] דמשום יאוש בעלים נגעו בה. ור"ל שמא נדלדל אבר ממת שהובא לפעמים מרחוק. וכשהובא המת לשדה זו הקרובה לביה"ק. ופתחו הארון כדי ליישר אבריו כראוי קודם שיקברוהו נתדלדל שם אבר. ונתיאשו אלו על אלו מלהניחו בהארון ולקברו. ונשאר שם ונשכח. וי"א דר"ל דבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוא סמוך לקברות חוששין שיקברו שם נפל וכדומה. וי"א דיאוש בעלים דקאמר הש"ס. אינו משום חשש טומאה רק ר"ל שהבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוחזקה לתשמיש רבים. והו"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו: ועפרה טהור דגם גוש כפיקה משם טהור. וא"ת אם משום טומאה נגעו בה אמאי עפרה טהור. י"ל מדלא הוחזקה טומאה במקומה. הו"ל בעפר שנתטלטל משם שלא למקומה ס"ס. שמא לא היה במקום הראשון אבר ממת כלל. ושמא לא נתפרך ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי לביה"פ. דאתחזק שם טומאה וודאית. משא"כ הכא: ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח לאו אשדה שנאבד בה קבר קאי. דמה מהני בה בדיקת עפרה. שמא קבר טמון מתחת. ויאהיל עליה ועל שדה בוכין נמי א"א דקאי. דאפי' לי"א הנ"ל שהוא טמא מחשש קבורת נפל. מה מהני בדיקת העפר מלמעלה. ואפי' ליש אומרים דחששו לאבר שנתדלדל ונפל שם. עכ"פ זה א"צ לבדיקת כברה. דאבר הרי גדול הוא וחזי ליה ומכ"ש לאידך י"א. דלאו משום טומאה גזרו בשדה בוכין א"כ ודאי א"צ שום בדיקה. אלא אשדה שנחרש בה קבר לחודה קאי דההולך לשחוט פסחו וצריך לעבור בדרכו בשדה ביה"פ. או שכבר עבר ורוצה להקריב פסחו. הקילו גביה לבדוק עפרה וכדמפרש ואזיל: ואין בודקין לתרומה דדוקא בפסח שיש במניעתו חיוב כרת. לא העמידו גזירתן לטמא ביה"פ. אבל בהולך דרך שם כדי לאכול תרומה. שאין באכילתה רק עשה. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ נ"ב]: ולנזיר ר"ל ואם נזיר הלך שם וחשש אם נטמא או לא: בית שמאי אומרים בודקין ר"ל בודקין ע"י אחר. דאם לא ימצא הרי הנזיר טהור. ואם ימצא עצם הרי הנזיר טמא מספק. מיהו הוא עצמו לא יבדוק. דשמא ימצא והרי אתה מטמאו בידים: ובית הלל אומרים אין בודקין דס"ל דאפי' לא ימצא עצם. אפ"ה טמא מספק: מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ר"ל כל עפר רפוי שאפשר שיזיזנו בהלכו עליו: ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה מפרר כל הגושין שנשארו בהכברה. וכובר אח"כ גם אותן כדי לבדוק יפה: טמא ר"ל הבודק טמא ודאי שהרי כשכברו הסיטו. אבל אותו שנבדק השדה עבורו אם להבא בין שימצא שם עצם או לא רשאי מהשתא לילך שם. דהרי נתנקה השביל יפה. ואם כבר הלך ובודק השתא כדי לטהרו למפרע. אם נמצא עצם בבדיקתו הרי הוא טמא למפרע מספק: כיצד מטהרין בית הפרס הך משנה נמי רק אשנחרש בה קבר לחוד קאי. אבל בנאבד בה קבר לא מהני רק כשחופר פני כולה עד הסלע ומוציא העפר [כלעיל פט"ז מ"ד וע"ש]. ומטהרין דנקט מתניתין. היינו כדי שיהא רשאי לילך שם גם אחר שישוב לחרוש השדה אחר בדיקתו. אבל במטהר השדה כדי לילך שם. בכסוי בעלמא סגי. רק בתנאי שיהא מכוסה באופן שההולך שם לא יהא יוכל להניע עצם שתחת המכסה [וכמשנה ו']: נוטלים ממנו שלשה טפחים בעומק כשיעור עומק המחרישה שהקנקן שבעגלת המחרישה מהפך את תחתית העפר להיות למעלה [וכן מפורש בב"ב פ"ב מי"ב] והעפר שחופר נותן במקום שאין רגל אדם טהור מצוי שם. ולהר"ש הנ"ל זהו דוקא באינו רוצה לבדוק בהעפר אחר עצם אבל בכובר בכברה [וכלעיל מ"ד] לאחר שניקה העפר. יכול להניחו במקום שחפרו. רק דהכא מדמטהרו לחרישה צריך שיכבור כל העפר שחפר עד ג' טפחים בעומק: או נותן על גביו שלשהטפחים ר"ל לוקח עפר אחר ממקום טהור ונותן ע"ג השדה הטמאה בגובה ג"ט. ולת"ק הא לא מהני. דשמא ברוב הימים יתהפך התחתון לעליון. אבל כשנוטל העפר הטמא ממקומו לכ"ע מהני דכולי האי לא גזרו. ויש ספרים דלא גרסי אמר רבי. אלא ה"ג או נותן וכו'. וכן נראה שהיה גרסא הרמב"ם מדפסק כרבי [בספ"י מטו"מ]: טהור ר"ל אם נטל מחצי השדה ג"ט עפר בעומק והוציאו משם כלעיל סי' מ"ז ועל חצי האחר של השדה נתן עפר בגובה ג"ט טהור. ר"ל נטהר השדה. ולא חיישינן דמדהגביה חלק שדה א' טפי מהחלק שבצדו. לבסוף ננער העפר מהגבוה להנמוך. ויתגלה עפר ביה"פ. דכולי האי לא גזרינן. מיהו למאי דגרסינן לעיל אמר ר' אתיא הך בבא דלא כת"ק. רק אסוקי מלתא דרבי היא. ורבותא קמ"ל. וי"א דה"פ אם הג"ט עפר שלקח מהחצי השדה. בדקו שלא יהיה בתוכו עצם כשעורה וחזר ונתן העפר הזה שבדק על חצי השדה האחר שלא בדקו. והניחו בגובה ג"ט עליו. נטהר כולו. ואין לדקדק א"כ ג"ט ג"ט ל"ל ולא הול"ל אלא ונתן על חצי השדה האחר. י"ל דקמ"ל דסד"א דחצי חצי ל"ד. קמ"ל דצריך לתנו שם על חצי האחר בגובה ג"ט: ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר נ"ל דאפי' למה שכתבנו לעיל סי' מ"ח דהא דקאמר ת"ק נותן ע"ג עפר בגובה ג"ט. היינו נמי ממקום אחר. אפ"ה צריך הכא ר"ש לומר דנוטל ממקום אחר לאשמעינן דהאי נתן עליו. לאו אחצי שדה שהזכיר ת"ק קאי. רק על כל השדה. ודו"ק: טהור נ"ל דטעמיה דר"ש. דכיון שיעשה בה היכר כזה. תו לא יעמיק בהקנקן כל כך עד ג"ט. ומדאיכא כמה ספיקות בטומאות ביה"פ לא גזרו בה כולי האי: הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן שעשה רצפה על כל שדה ביה"פ מאבנים גדולות שכשילך עליהן לא יתנועעו: ר' שמעון אומר אף העוזק בית הפרס טהור ר"ל שחפר סביב האילנות שבביה"פ. כדי להסיר משם אבנים שמונחי' על השרשים. ומעכבין פרנסת האילן מהקרקע. ואז לא עלה בדעתו לבדוק אחר עצמות רק שבחפרו להוציא אבנים לא מצא עצמות. טהור. ופשוט דמיירי שחפר כך כל השדה. או שרק על מקום שחפר אנו דנין. והיינו דקאמר בתוספתא ר"ש אומר. עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו. מיהו לת"ק לא סגי בבדיקה כזו. משום דבשעת העיזוק לא זכר לחפש אחר עצמות כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה [שבועות מ"א ב']: המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן אע"ג דכבר תני לעיל הרוצף ביה"פ טהור. י"ל דהתם ברצף כל השדה אז רשאי לכתחילה לילך לשם. אבל הכא שהאבנים הגדולות או שקבועי' בקרקע בחוזק אינן רק במקום הלוכו. אז רק בדיעבד לא חיישינן שהרוח נשף לשם עפר טמא שבצדו. אבל לכתחילה לא ילך שם. וכדחיישינן בהולך בהרים וסלעים בחו"ל. ורק הכא בא"י הקילו בדיעבד: על האדם ועל הבהמה שכחן יפה וא"ת אע"ג דתחתון כחו יפה. עכ"פ הרי נטמא במת ונעשה אב. ויטמא לעליון שנוגע בו. ואת"ל דמיירי שהתחתון עובד כוכבים שאמק"ט. ליתא דאז ק' טפי. דהרי עשאום כזבין [כנדה ל"ד א'] וכל הנישא ע"ג זב טמא [כזבים פ"ה מ"ב]. ואף אם נדחק לומר דטהור דקאמר תנא היינו רק מטומאה דאורייתא. עכ"פ ק"ל דבין שיהיה התחתון עובד כוכבים או בהמה או אפי' אבן הרי הו"ל חיבורין ובכה"ג אפי' מפסיק בין הטהור להטומאה גם דבר שאמק"ט. נטמא הטהור [כתוס' שבת י"ז א']. וא"כ הכא נמי יטמא העליון טומאת ז' מדהוא בחיבורין בטומאה ע"י התחתון. ואפי' נימא כהרמב"ם [פ"ה מטו"מ ה"ז] דהשני וממנו ולהלן טמא רק ט"ע. עכ"פ הרי קאמר הכא דעליון טהור. י"ל דמיירי הכא שמפסיקין כמה בגדים בין עליון לתחתון. כגון מנעלים ומלבושין וכדומה. והרי אליבא דכ"ע אין הטומאה מתפשטת משלישי ואילך [ועמ"ש בס"ד בריש מכילתין]. א"נ הא דקאמר הכא טהור היינו שאינו אה"ט מחשש היסט עצם כשעורה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. וכדאשכחן טובא דכוותיה בסדרן: על האדם ועל הבהמה שבחן רע באדם נקרא כחו רע כשארכבות התחתון משמיעות קול כשעולה העליון לרכוב על גבו. ובבהמה כשמטלת גללים כשיטענו עליה משא כבד של הרוכב. ופשוט דלא תליא בחוזק הנרכב לבד אלא גם בגודל וכובד זה הרוכב. אם נגד משאו כח הנרכב חלש: טמא הא כבר מדיוקא דרישא שמעינן לה. אלא הא קמ"ל דביכולים להתנועע אפילו לא התנועעו. טמאים. דשמא התנועעו ולאו אדעתיה: טמא אע"ג שאין דרך לקבור שם. עכ"פ חיישינן שעפר טמא התגלגל לשם. ולא דמי לדלעיל במהלך ע"ג אבנים שבביה"פ דטהור ולא חיישינן שהופרך עפר טמא לשם. התם בדרך ע"ג אבן קטן אילו היה שם עצם ראהו משא"כ הכא בהרים וסלעים גדולים שפיר חיישינן שהתנפח לשם עצם כשעורה ולא ראהו. א"נ טומאת ארץ עממים לאו משום עצם גזרו. רק כדי שימנעו מלצאת מא"י לשם [ועי' ברמל"מ רפי"א מטו"מ]. ונ"ל דאפ"ה בים ושונית לא גזרו. מדהוצרכו ללכת לשם לסחורה וכדומה. לא רצו לטמא כולה. מדהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. מיהו טהור דקאמר. היינו רק דאין בה טומאת גוש חו"ל. דטמא עלה טו"ז וצריך הזאה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. מדהיה עכ"פ באוירה [ועי' רמב"ם פי"א מטו"מ ה"ה]. אבל רמ"ל שם כתב מדלא גזרו שם על גושה. כ"ש דאוירה טהור שם. דהרי גם בחו"ל גופא דגזרו שם אגושה. אפ"ה הקילו באוירה. דאגושה טמא טו"ז. וצריך הזאה ג' וז'. ושורפין עליה תרומה וקדשים. אבל הנטמא באויר חו"ל טמא רק טומאת ערב. ותרומה וקדשים שנטמאו בה תולין לא אוכלין ולא שורפין [כהרמב"ם שם ה"ב]: כל מקום שהים עולה בזעפו כשהים הולך וסוער שוטף על שן סלע ההוא לפיכך אם היה שם קצת עפר טמא שבא לשם ממקום אחר. כבר שטפוהו הגלים משם: הקונה שדה בסוריא היא ארץ ארם ארמענין בל"א שכבשה דוד. ואינה בכלל ז' עממין שהבטיח הקב"ה לישראל. רק שסמוכה לארץ ישראל. ונקראת כעת זיריעין שקרוב לשם סוריא: אם יכול להכנס לה בטהרה דאין חוץ לארץ ממש מפסיק שם בין סוריא לארץ ישראל: דאותה שדה אפי' גושה טהור מדקנה אותה ישראל: וחייבת במעשרות ובשביעית עי' מ"ש בס"ד [ידים פ"ד מ"ג]: ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה שרוחב טפח מחו"ל או מבית הקברות של א"י מפסיק: מדורות העובדי כוכבים אף שבא"י: כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה כשדה שאבד בה קבר [לעיל מ"ג]: ארבעים יום דהיינו כפי שיעור יצירת הולד. ושמא הפילה אשתו וקברתו שם. ואף דאין עובד כוכבים מטמא באהל. עכ"פ דינה כשדה שאבד בה קבר לטמא במגע ובמשא. וכל הבא לשם חיישינן שמא יגע או יסיט עצם כשעורה. וקיי"ל דכל שאפשר נכון לכהן ליזהר מטומאת אהל שבמת עובד כוכבים [יו"ד שמ"ב]: אע"פ שאין עמו אשה משום דפרוץ בזנות נשים אחרות. א"נ גזרו הא אטו הא: ואם היה עבד נ"ל דר"ל ואם דר שם גם עבד כנעני שאצל ישראל שמל וטבל: או אשה ישראלית. ואע"ג דאסורה להתיחד עמו. י"ל דמיירי בנכנסת ויוצאת. א"נ דמיירי שדרה שם עם אשת עובד כוכבים. דגם בדרה שם אשת עובד כוכבים לבד גזרו: משמרים אותו להמדור: אינו צריך בדיקה וקמ"ל דאף דהנך מחמת עצלותן אין רגילין לדקדק במידי דצריך טרחא או השגחה יתירה אפ"ה המנום רבנן בדרבנן [כפסחים דד"א וכתובות בח"ב]. והא דקתני משמרים. היינו בדרך שמירה דאפי' בנכנס ויוצא סגי: את הביבים העמוקים הם צנורות שהשופכין שבבית יוצאין דרך שם לרה"ר ונקט העמוקים משום דבאינן עמוקים לא שייך בהם בדיקה דהיינו לחפור שם [וכמ"ד]. והרי כשאינן עמוקים קרקעיתן נראה ואילו הוה שם נפל הא חזי ליה: ואת המים הסרוחים מקום כנוס מים שופכין שבחצר: בית שמאי אומרים אף האשפתות ועפר התיחוח מהר"ש משמע דרק הנך המקומות צריך לבדוק משום שרק שם היו רגילין להשליך הנפלים. ותמהני דא"כ במקום דליכא כל הנך באמת א"צ לבדוק. והיאך קתני ברישא סתמא מדורות כותים טמאים. ותו הרי קתני בסיפא דאצטוונית א"צ בדיקה משמע ודאי דהא בשאר דוכתי בחצר צריך בדיקה. אלא נ"ל דלרבותא נקט הנהו דוכתי לאשמעינן דאף דהנך מקום בזוי הם אפ"ה אין חוששין מלהשליך לשם נפליהן: אינו צריך בדיקה דמסתמא אכלוהו. ומש"ה אשפתות שמצויין שם אלו דהיינו חזיר באשפתות וחולדה בעפר תחוח. אמרינן גררום למקום אחר: וה"ה במצוי שם שאר חיה אוכלת בשר ככלב וחתול. רק נקט הנך מדמצויין אלו שם וכדאמרן: האצטווניות הוא אצטבא אלא שלפעמים נקרא אצטווא בוי"ו והוא מושב שעשוי לנוי בצד פתח הבית בחוץ: אין בהן משום מדור העובדי כוכבים דמדעשוי לנוח עליו בשעשוע ועונג אין רגיל לקבור תחתיו מפני הריח וכדומה: רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שבא"י. דאילו שבחו"ל אפי' חרבה הרי גזרו על עפרה ואוירה: אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמדחרבה מצויות שם חיות אוכלות בשר. וחכמים פליגי עלי' מדלא ידע בודאי שמצוי שם חיה. ולא קיי"ל בהא כרשב"ג. דאע"ג דקיי"ל דבכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו [כגיטין ל"ח א'] היינו רק בדינין הנוהגין בזה"ז [כמהרי"ק שורש קס"ה]. מיהו גם בל"ז בכל דוכתי אין למדין מהכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א']: מזרח קסרין היא העיר צור שהיתה קרובה לים הגדול במערב א"י [ונקראת לפעמים קסרי כמגילה דז"א]: ומערב קסרין נ"ל דמזרחה ומערבה דקאמר היינו עבורה של עיר. והוא ע' אמה וד' טפחים למזרח. וכן למערב [כרפ"ה דעירובין] ושם חיישינן לקברות כשאר חו"ל משום דקסרין עצמה חו"ל היא. אבל מזרח העיר ומערב העיר א"י הוא. ואפ"ה גזרו על תחומה שבא"י טומאת חו"ל מדנודע שקברו שם עובד כוכבים מתיהם: היה ספק דעכו גופה חציה א"י וחציה חו"ל [כתוס' גיטין דב"א ד"ה ואשקלון] ובמערב העיר ודאי א"י היא מרצועה שיצאת לשם מא"י [כגיטין דח"ב] אבל במזרח עכו. הסתפקו אם כבשוהו עולי בבל ודינה כא"י או לא: וטהרוהו חכמים מדהתברר להן שהוא מא"י. עוד יש לפרש שגם בתחלה ידעו שמזרח עכו א"י היא. רק שהיו מסופקים אם קברו שם עובד כוכבים כבקסרי לעיל [וכן משמע קצת דהרי בטומאת מדור עובד כוכבים מיירי כולה מתניתין ברישא דטמא אפילו בא"י ומדנקט נמי בסיפא נמנו משמע קצת שהיו מסופקים בדבר שהיה יכול להתברר בהזמן האחרון שאחר החורבן. והיינו בשהיו ספיקתן אם קברו שם. אבל בשהיה ספיקתן בכבוש עולי בבל. מי ומי היה יכול לברר כן מה נעשה קודם איזה מאות שנים. אולי כבשוה וחזר ונלקח מהם]. רבי ובית דינו נמנו על קיני שם מקום סמוך לעכו: וטהרוהו שחקרו ונודע להם שאין שם קבר [וש"מ שבימי רבי שהיה כמו קרוב למאה שנה אחר החורבן עדיין היה להן אפר פרה.] דאי"ל משום טומאת כהנים. דהרי אין הנזיר מגלח על טומאה זו [כנזיר פ"ז מ"ב] וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה. כהן אינו מוזהר עליה [כתוספתא שמחות פ"ד הכ"ה]. והרי הכהן מותר לדרוך על קבר עובד כוכבים [כרמב"ם פ"ג ה"ג מאבל]: עשרה מקומות אין בהן משום מדור עובדי כוכבי' דמדאין להן מדור קבוע. להכי אפי' שהה שם מ' יום אינו קובר נפלו באהלו. דירא שמא יודעו להבא אחריו לדור באהלו שזנתה אשה עמו: והסוכות העשויין לשומרי פירות. וגם בהנך אית בהו טעם הנ"ל שלא יקברו שם. מדלא קביעי להו: והצריפין הוא ג"כ כסוכה. רק שדפנותיהן נוגעות בראשיהן יחד. ואין להן תקרה. וג"כ לא קביעי למדור רק ללון שם עוברי דרך: והבורגנין סוכות להכניס לשם הפירות שאצרו בקיץ מהשדה וג"כ לא קביעי: והאלקטיות גג שנתמך על ד' עמודים בד' הזויות. כדי לישב תחתיו בקיץ באויר דאע"ג דקביעי. אפ"ה מדפתוח מכל הצדדים. נראין כל מעשיו שם. ואין קוברין שם: ובית שער הוא כעין חדר קטן שעושין לפני שער החצר מבחוץ. ששם יושב שומר החצר. שלא יכנוס לשם שום אדם שלא ברשות. ומדגם הוא פתוח לרחבו לרה"ר במלואו חושש שיראו בני רה"ר כשיקבור שם: ומקום החצים חדר ששומרים שם חצים למלחמה: ומקום הלגיונות הוא מקום שלנין שם חיל המלך בדרך. וכל הנך מצויין בהן הרבה בני אדם יחד. והו"ל כשאר מקומות פרהסיא הנ"ל שאין קוברין שם. והא דלא כלל בהדי הנך גם אצטוונית ועיר שחרבה ולהוי י"א לת"ק וי"ב לרשב"ג. י"ל דהנך כולהו טעמא חדא אית בהו דלא היה שם טומאה מעולם. דאין קוברין שם. משא"כ אינך ב'. א"ג הנך כולה י' מדור נינהו. ואפ"ה אין חוששין שם לטומאה. אבל אינך תרתי. אינן מדור כלל. דאפי' אצטבא הוא רק מושב לפני הבית. ואמר מהו' משה טארנער נ"י. דכמו מסכת כלים נכנס בטומאה ויצא בטהרה. כ"כ אהלות שמדברת מטומאת מת ומאהליו הטמאים פתח בטומאה ומסיימת בטהרה. דהיינו באהלים הטהורים ובח"י פרקים. ע"ש חי חי הוא יודוך:
מלכת שלמה
נוטל ממנו שלשה טפחים או נותן. כך צ"ל:
אם נטל מחציו אחד ג' טפחים. נ"ל דה"פ דמה שנטל מחציו אחד השליכו והביא ונתן על חציו השני עפר ממקום אחר דסד"א או כולו מעמיק או כולו מגביה קמ"ל. ור"ש סבר דדי בטפח ומחצה בעומק המחרישה. רש"א אף העוזק בית הפרס טהור ר"ש לטעמיה דמיקל דסגי בטפח ומחצה הרא"ש ז"ל. ופי' בערוך בל' שני עוזק עושה לו גדר מאבנים מן ויעזקהו ומפרשים ויעזקהו הסביבו גדר כטבעת ע"כ:
5.
How is a bet haperas purified? They remove [soil to a depth of] three handbreadths, or [soil to a height of] three handbreadths is placed upon it. If they removed [soil from a depth of] three handbreadths from one half [and upon the other half they placed three hand breadths [of soil], it becomes clean. Rabbi Shimon says: even they removed one handbreadth and a half and placed upon it one handbreadth and a half from another place, it becomes clean. One who paves a bet peras with stones that cannot [easily] be moved, it becomes clean. Rabbi Shimon says: even if one digs up [the soil of] a bet peras [and doesn’t find any bones] it becomes clean.
משנה ו
הַמְהַלֵּךְ בְּבֵית הַפְּרָס עַל אֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן יָפֶה, טָהוֹר. עַל אֲבָנִים שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן רָע, טָמֵא. הַמְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, בֶּהָרִים וּבַסְּלָעִים, טָמֵא. בַּיָּם וּבַשּׁוּנִית, טָהוֹר. וְאֵיזֶהוּ הַשּׁוּנִית, כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּם עוֹלֶה בְזַעְפּוֹ:
ברטנורה
המהלך בבית הפרמ. בשדה שנחרש בה קבר:על אבנים שיכול להסיטן. כגון על גבי אבנים שאינן תקועות וקבועות בארץ והן ניסטות מחמת העובר עליהן, ועצם כשעורה ניסט מכוחו. ורוכב על גבי אדם או בהמה [שכוחן] רע והוליכוהו עליהן, טמא הרוכב, דכיון דכוח התחתון רע, מחמת משא העליון ניסטו והוי כאילו הוא מסיט העצם. אבל אם היה כח הנרכב יפה, לא חשיב הרוכב כמסיט העצם. והיכי דמי אדם שכוחו רע, כל שרוכבו וארכובותיו נוקשות. ובהמה שכוחה רע, כל שרוכבה ומטילה גללים:בהרים ובסלעים. אע״פ שאין קוברין שם מת:טמא. מפני עפר ארץ העמים שמתגלגל שם:בים ובשונית טהור. מטומאת גושה. שגזרו על גושה של ארץ העמים לשרוף תרומה וקדשים שנגעו בעפרה ואין שורפים תרומה וקדשים שבאו בים ובשונית, שאין קוברים שם מת, אבל טומאת אוירה של ארץ העמים יש בהן, שגזרו על אוירה לתלות, שתרומה וקדשים שנכנסו לאויר ארץ העמים ולא נגעו בגושה, לא אוכלין ולא שורפין:בזעפו. כשהים הולך וסוער:
תוסופות יום טוב
על האדם ועל הבהמה שכחן יפה טהור. תימה אמאי טהור הלא יטמא התחתון לעליון. ועוד דטומאה בחיבורין הוא וטמא טומאת ז' [כדלעיל רפט"ז] וי"ל כגון שתחתון עובד כוכבים שאינו מקבל טומאה. וטהור העליון מטומאה דאורייתא. א"נ אפילו התחתון ישראל וכגון שלבושים הרבה בגדים דטומאה בחבורים לא מטמא. אלא אדם אחד או בגד אחד. אבל שני אין טמא אלא טומאת ערב. ואין מטמא אדם וכלים. ואפי' יטמא טומאה מדרבנן. כמו שפי' ר"י בפ"ק דשבת [והעתקתיו לעיל רפט"ז] מ"מ שלישי לא הוי אלא ראשון. ולא יטמא אדם. תוס' פ"ט דב"מ דף קה ועיין רפ"ג דזבים:
על. האדם ועל הבהמה שכחן רע. אע"פ שנשמר ולא נדנד. הרמב"ם פ"י מהט"מ [הלכה יא]:
בים ובשונית טהור. פי' הר"ב מטומאת גושה כו' שגזרו לשרוף כו'. וכן הצריכוהו הזייה ג' וז'. ולא כן לנטמא באוירה אלא טבילה והערב שמש. הרמב"ם. וכמו שכתבתי במתני' ג פ"ז דנזיר בדבור ומזה כו':
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד בוצרים בית הפרס באופן שיהיו הענבים שיבצור טהורות. והרי כשהולך הבוצר תוך השדה. אפשר שיסיט ברגליו עצם כשעורה ונטמא ומטמא הענבים שלוקט. דאע"ג שלא הוכשרו עדיין האשכלות עכ"פ רבנן גזרו שכל הבוצר ענבים כדי לדרכן בגת יהיו דינן כמוכשרין ויק"ט [כשבת די"ז]: ושונים ר"ל סופרין ז' ימים בטהרה. ומזין על האדם והכלים שנצרכים להבצירה. ביום ג' לספירתן. ושונין להזות שוב עליהן גם ביום הז'. ואפי' הבוצרים והכלים טהורין לגמרי. אפ"ה סופרים ז' ימים בפנינו ומזין עליהם ג' וז' כאילו ודאי נטמאו במת. ונ"ל דתקנו כך משום שהקילו לבצור ע"י אדם וכלים שודאי נטמאו בביה"פ. להכי כדי שלא יזלזלו בטומאה החמירו עליהן להכירא. כדי שידעו שאפי' לספק טומאה שלא ידעו ממנה כלל חששו והזו ג' וז'. ועי"ז ידעו דרק משום דכל עיקר טומאה ביה"פ מדרבנן הוא. ושיוכשרו הענבים לקב"ט ע"י הבציר הוא נמי מדרבנן. והו"ל תרי דרבנן. והו"ל כגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן בכל דוכתא [ועי' פרה פ"ג מ"א דהתם ג"כ מדהקילו בה מצ"א החמירו בה מצד אחר להכירא]. ונ"ל דעכ"פ היו צריכים טבילה אחר הזייה. דהרי נטמאו מהזאה זו שהיא שלא לצורך. שנשאו. דטמא מדאורייתא וצריך גם הע"ש: ובוצרים לוקטין הענבים מהגפנים: ואחרים אנשים אחרים שלא נטמאו בהליכתן בביה"פ: ומוליכים לגת אבל הבוצרים עצמן לא יכנסו לבית הגת. משום דהגת מלא משקין ויוכשרו שם הענבים. ואח"כ יטמאום הבוצרים שנטמאו בביה"פ: אם נגעו אלו באלו הבוצרים שנעשו אה"ט מדנכנסו לביה"פ. חזרו ונגעו בהמקבלין הענבים מהם: טמאים ר"ל נטמאו גם המקבלין מהם. ולהכי גם הם לא יביאו הענבים לתוך הגת מחשש שיטמאום: בדברי בית הלל נ"ל דמשום כל קודם בת קול. כל הרוצה עושה כב"ש או כב"ה [כעירובין ד"ו ב'] ולהכי כל משנה שנשנית אז. אם היה מנהג העולם כזה או כזה. נקט תנא סתמא כהך מ"ד שנהגו כוותי' וקאמר בתר הכי כדברי פלוני. ולהכי אם היה המנהג כב"ה. נקט בתר הכי כדברי ב"ה קודם לדברי ב"ש. אע"ג דבמורגל נקט ב"ש קודם ב"ה. וה"ט נמי הכא. אבל לעיל [פט"ו מ"ח] נקט בסוף. בלשון כדברי ב"ש. מדבההוא היו נוהגין כב"ש. וכ"כ [בנדה פ"י מ"ו] נקט בסוף הדין כדברי ב"ה. מדהיו נוהגין כב"ה להכי נקט כך סתמא. וכן בכל דוכתא: בית שמאי אומרים ב"ש ס"ל דאף אמרינן שהבוצר לגת הוכשר. להכי לא היו הבוצרין רשאין ליגע בהאשכלות ללקטן מהגפן. דהרי הבוצרים טמאין הם מביה"פ. וגם במגל אינו רשאי ליגע הבוצר. משום שיטמא הבוצר את המגל. ותחזור ותטמא האשכלות. אלא אוחז וכו': אוחז את המגל בסיב באסט בל"א. שאמק"ט אוחז בו את המגל לחתוך עמו האשכלות: או בוצר בצור אבן חד דמדהוא אבן אמק"ט. [ומ"ש הר"ב שאינו כלי במחכ"ר אינו מדוייק בלשון]: ונותן לתוך הכפישה ר"ל סל גדול שמחזיק מ"ס שאמק"ט. מעמידו תחת הגפן שכשיחתוך האשכלות יפלו לתוכו מעצמן: ומוליך לגת אפי' הוא עצמו. דכיון דעשה כל הנך שנויים בבצירתו אית ליה הכירא שפיר שלא יטעה ליגע בהענבים שם. ועוד מדהיה נזהר מליגע בהענבים קודם שהוכשרו. מכ"ש שיזהר אח"כ כשיוכשרו בהגת. וא"כ לב"ש שלא הקילו כלל בבצירתו לפיכך לדידהו א"צ נמי להזות על הבוצרים כשהן טהורין: במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס שאחר שנטע הגפנים נחרש ביניהן הקבר: ימכר לשוק ר"ל לא ידרוך ענביו שמהכרם בהגת אלא ימכרן לאכלן אשכולות. דאז לא יוכשרו ע"י הבצירה. דדוקא הבוצר לגת הוכשרו. דס"ל לר' יוסי דקנסוהו מדנטע במקום הטומאה. שפירות מרגילין רגל בני אדם לשם ויתטמאו. ועוד מדביזה המתים ליטע על עצמותיהן. ולהכי אפי' יבצור כב"ש. שאין שם חשש טומאה כלל. אפ"ה משום קנס יטמא היין: שלשה בית פרסות הן חורש קבר [מפורש במ"ב] ושאבד בה קבר [מפורש במ"ג] ושדה בוכין [מפורש במ"ד] וכולן נקראין ביה"פ וכל אחד חלוק בדינו מחבירו. וכדמפרש ואזיל: החורש את הקבר שמטמא כל ק' אמה שסביב לו כשחרשן מהקבר ולהלן [כלעיל רפי"ז]: נטעת בל נטע ר"ל מותר ליטע בה כל מיני אילנות. דאע"ג דהאדם הלוקט שם פירות ודאי נטמא. דכשהלך שם אפשר שהסיט עצם כשעורה. עכ"פ הפירות שלקט בידו. הרי לא טימאן בידו. דממ"נ אם לקטן לאכילה הרי לא הוכשרו. ואם לקטן לגת הרי לא גזרו בה כמשנה א'. ורק לר' יוסי במשנה א' בנחרשה. ואח"כ נטע. עביד איסורא ולפיכך קנסינן ליה לומר דהבוצר לגת הוכשר: ואינה נזרעת כל זרע דדוקא כשנשאר השורש בקרקע מותר. אבל בזרעים שנעקרים עם השרשים. יש חשש שבהעפר שישאר בהשרשים יהיה דבוק בהם עצם כשעורה וכשיביאן עם העפר שבשרשי' לביתו. נמצא מרבה הטומא': חוץ מזרע הנקצר שהכל קוצרין אותו: ואם עקרו לזרע הנקצר: צובר את גרנו לתוכו ר"ל כל השבלין שעקר עם שרשיהן צוברן בתוך אותה שדה ביה"פ. ולא יביאן לשדה אחר. כדי שלא נרבות הטומאה [דרק בדיעבד אמ"ט בשטפו ע"י גשמים מזל"ז [כפי"ז מ"ד] ודשן שם. כדי לנקות התבואה יפה מכל עפרורית קודם שיביאן לביתו: וכוברו בשתי כברות נ"ל דמדלא קאמר וכוברן ב' פעמים. ש"מ דה"ק כוברן בב' מיני כברין א' גסה וא' דקה. זה אחר זה [ועמ"ש בס"ד מנחות פ"י סי' כ"ז] וזה כדי לנקות הגרעינין יפה יפה מעפרירותן שמא מעורב בו עצם כשעורה: וחכמים אומרים התבואה הן ה' מיני דגן. שהן חטה. וכוסמין. שעורה. ושיפון. ושבולת שועל: והקטניות הן קטניות ממש. ופולין ואפונין ועדשים. וכן כל פרי ארץ שמונח בשרביטין: בשלש כברות דמדנדבק בהן עפר רב בשרביטין. להכי חיישינן בהו טפי. מיהו בזרע הנעקר לא רצו חכמים לתקן כן לכתחי'. דמדלאו אורחא לדשן בשדה להכי חיישינן דלמא ישכח ויכניסן להבית עם העפר הדבוק בהן: ושורף את הקש לתוס' והר"ן. קש הוא חלק קנה השבולת הנשאר לאחר קצירה דבוק בארץ [ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"ג סי' ג' וב"מ פ"ט סי' ה']. א"כ הכא שנעקר כל הקנה צ"ל דמה שאמרה המשנה ושורף הקש. היינו ששורף רק חלק התחתון שבו השרשים. אולם זה קשה קצת. דמ"ש חלק התחתון מהעליון. והרי כולו נידוש ונתבוסס יחד ונתערב העפר בכולן. אולם לדברינו שם דכל מה שנקצר עם השבולת ביחד נקרא קש ניחא טפי. דר"ל התבן שמחובר בארץ ודאי אפי' היה קוצר לא היה מביאו לביתו. אלא אפי' הקש שאילו היה קוצר היה רשאי להביאו לביתו. הכא שעקרו כולו שרפו כולו דמדמחובר כולו בהשבולת. כולו נקרא בשם קש. א"נ ר"ל דרבותא קמ"ל תנא. דאפי' חלק העליון שרחוק מהארץ ולולא שעקר היה רשאי להכניסו להבית. הכא שעקרו. שורף גם אותו. מדנדבק גם בו עפר השרשים כשנידש יחד: ואת העצה הוא תבן קטניות דאפי' התבן שבראש הקנה אפשר שכשנסתבך יחד כשדשו נדבק בו עפר ביה"פ. ונ"ל דמה"ט נמי לא יאכילם לבהמה. דהרי כשיצא עם הרעי. עצם לא נחשב כמעוכל [כתענית כ"ב ב']. אבל עצם שרוף טהור [כלעיל פ"ב מ"ב]: ומטמא במגע ובמשא כל דבר שנגע בהשדה או בכל גוש ממנה שגדול כפיקה או בנשא גוש כזה ואפי' בגוף השדה שייך טומאת משא. וכגון שהלך בה במנעלים או ע"ג אבנים שמונחים בשדה. באופן שלא נגע בעפרה. ואפ"ה טמא מדיש לחוש שמא הסיט עצם כשעורה ברגליו כשהלך. והרי כל היסט דינו כנשא: ואינו מטמא באהל שאינו ידוע באיזה מקום הוא הקבר: נזרעת כל זרע דאע"ג דהאדם שלוקט שם ודאי נטמא. שמא האהיל על הקבר כשהלך בה. עכ"פ אין בה החשש כל כך כבביה"פ שנחרש. דהרי הפירות אמק"ט כלעיל סי' י"ח. ושנחוש בזרע הנעקר שנזרע שם. כבשדה שנחרש בה קבר י"ל דוקא בנחרש הקבר בהשדה. שנתדקדקו העצמות ונתפזרו. חיישינן לעצם כשעורה שנדבק בשרשי הזרע. ומשום לא פלוג גזרו נמי אפי' היה הקבר תחת רובדין. אבל בשדה שנאבד בה קבר. אין שרשי הזרע מגיעין בעומק עד העצמות שבקבר. ולהכי אפי' בזרע הנעקר אין לחוש. ואע"ג שגזרו על גוש ממנה שגדול כפיקה. היינו בשנטמא ודאי בעפרה אבל שנחוש שמא יוציא עפרה. כולי האי לא גזרו: ואינה נטעת כל נטע דאע"ג דהפירות ודאי טהורין וכדאמרן אפ"ה מדאדם תאב הרבה לפירות אילן. כשיטע שם עצי פרי. יהא רגל בנ"א מצוי שם. ותתרבה הטומאה בבני אדם שיאהילו על הקבר. א"נ להכי בשדה שנאבד בה קבר אסור ליטע. משום דשרשיו הולכין בעומק ומגיעין עד המת נמצא שיונק האילן מאיסור הנאה. ואי גרסינן כהר"ב אינה נזרעת כל זרע ואינה נטעת וכו'. י"ל דתרווייהו אסירי משום כבוד מתים. וכמו דאין מרעין בהמה בביה"ק מה"ט [כתוס' מגילה דכ"ט]. והרי הכא שאינו יודע היכן הוא הקבר יש לחוש שיטע על הקבר ממש. מיהו כל זה בשדה שנאבד בה קבר אבל בשדה שנחרש בה קבר. הרי יודע היכן הוא הקבר. ולא יטע שם. ובשאר מקום שבהשדה אין שום חשש איסור הנאה או חשש כבוד המת. ורב"א פי' דרק בנאבד בה קבר. דמטמא השדה גם באהל. להכי אסור ליטע בה אילן. שע"י ענפיו תתפשט טומאת האהל מהקבר ולהלאה. משא"כ בנחרש בה קבר. הרי יודע מקומו ושם לא יטע: ואין מקיימין בה אילנות שכשיש שם כבר אילן צריך לעקרו. וכולה מטעמא דאמרן: ומטמא במגע ובמשא ובאהל ר"ל כל גוש וגוש ממנה שגדול כפיקה. מטמא במגע ובמשא שמא נתגלגל לתוכו ונידש עצם כשעורה [ומה"ט נקרא גם שדה זו ביה"פ. דהרי גם בה חיישינן לפריסת ושבירת עצמות]. אבל באהל רק השדה עצמה מטמא. דהיינו כשהאהיל על השדה חיישינן שהאהיל על הקבר. ואפי' האהיל עליה בימות החמה. דדין השדה אז כרה"ר [כטהרות פ"ו מ"ז] והו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור [כטהרות פ"ד מי"א]. אפ"ה שדה שנאבד בה קבר. מדהוחזקה בטומאה גם בספק טומאה ברה"ר טמא עכ"פ מדרבנן. מיהו כשהאהיל עליה בימות הגשמים. דאז דין השדה כרה"י. ודאי הו"ל ספק טומאה דאורייתא. אבל בשדה שנחרש בה קבר. דאמרינן בכל דוכתא דטומאתו מדרבנן. משמע אפי' ברה"י. והיינו מדהו"ל ס"ס. וכלעיל סי' ל"ב: שדה בוכין היא שדה הקרובה לביה"ק שמיוחד להושיב שם המטה. כדי להספיד המת. ובוכין האבלים ונפטרים והולכין להם. ובתוספתא גרסינן שדה כוכין. וכן גרס נמי רב"א במשנה. ור"ל שמשהין שם המת עד שיתקנו הכוך כמדת המת כראוי: לא נטעת ולא נזרעת מפרשינן בש"ס [מ"ק דה"ב] דמשום יאוש בעלים נגעו בה. ור"ל שמא נדלדל אבר ממת שהובא לפעמים מרחוק. וכשהובא המת לשדה זו הקרובה לביה"ק. ופתחו הארון כדי ליישר אבריו כראוי קודם שיקברוהו נתדלדל שם אבר. ונתיאשו אלו על אלו מלהניחו בהארון ולקברו. ונשאר שם ונשכח. וי"א דר"ל דבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוא סמוך לקברות חוששין שיקברו שם נפל וכדומה. וי"א דיאוש בעלים דקאמר הש"ס. אינו משום חשש טומאה רק ר"ל שהבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוחזקה לתשמיש רבים. והו"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו: ועפרה טהור דגם גוש כפיקה משם טהור. וא"ת אם משום טומאה נגעו בה אמאי עפרה טהור. י"ל מדלא הוחזקה טומאה במקומה. הו"ל בעפר שנתטלטל משם שלא למקומה ס"ס. שמא לא היה במקום הראשון אבר ממת כלל. ושמא לא נתפרך ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי לביה"פ. דאתחזק שם טומאה וודאית. משא"כ הכא: ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח לאו אשדה שנאבד בה קבר קאי. דמה מהני בה בדיקת עפרה. שמא קבר טמון מתחת. ויאהיל עליה ועל שדה בוכין נמי א"א דקאי. דאפי' לי"א הנ"ל שהוא טמא מחשש קבורת נפל. מה מהני בדיקת העפר מלמעלה. ואפי' ליש אומרים דחששו לאבר שנתדלדל ונפל שם. עכ"פ זה א"צ לבדיקת כברה. דאבר הרי גדול הוא וחזי ליה ומכ"ש לאידך י"א. דלאו משום טומאה גזרו בשדה בוכין א"כ ודאי א"צ שום בדיקה. אלא אשדה שנחרש בה קבר לחודה קאי דההולך לשחוט פסחו וצריך לעבור בדרכו בשדה ביה"פ. או שכבר עבר ורוצה להקריב פסחו. הקילו גביה לבדוק עפרה וכדמפרש ואזיל: ואין בודקין לתרומה דדוקא בפסח שיש במניעתו חיוב כרת. לא העמידו גזירתן לטמא ביה"פ. אבל בהולך דרך שם כדי לאכול תרומה. שאין באכילתה רק עשה. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ נ"ב]: ולנזיר ר"ל ואם נזיר הלך שם וחשש אם נטמא או לא: בית שמאי אומרים בודקין ר"ל בודקין ע"י אחר. דאם לא ימצא הרי הנזיר טהור. ואם ימצא עצם הרי הנזיר טמא מספק. מיהו הוא עצמו לא יבדוק. דשמא ימצא והרי אתה מטמאו בידים: ובית הלל אומרים אין בודקין דס"ל דאפי' לא ימצא עצם. אפ"ה טמא מספק: מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ר"ל כל עפר רפוי שאפשר שיזיזנו בהלכו עליו: ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה מפרר כל הגושין שנשארו בהכברה. וכובר אח"כ גם אותן כדי לבדוק יפה: טמא ר"ל הבודק טמא ודאי שהרי כשכברו הסיטו. אבל אותו שנבדק השדה עבורו אם להבא בין שימצא שם עצם או לא רשאי מהשתא לילך שם. דהרי נתנקה השביל יפה. ואם כבר הלך ובודק השתא כדי לטהרו למפרע. אם נמצא עצם בבדיקתו הרי הוא טמא למפרע מספק: כיצד מטהרין בית הפרס הך משנה נמי רק אשנחרש בה קבר לחוד קאי. אבל בנאבד בה קבר לא מהני רק כשחופר פני כולה עד הסלע ומוציא העפר [כלעיל פט"ז מ"ד וע"ש]. ומטהרין דנקט מתניתין. היינו כדי שיהא רשאי לילך שם גם אחר שישוב לחרוש השדה אחר בדיקתו. אבל במטהר השדה כדי לילך שם. בכסוי בעלמא סגי. רק בתנאי שיהא מכוסה באופן שההולך שם לא יהא יוכל להניע עצם שתחת המכסה [וכמשנה ו']: נוטלים ממנו שלשה טפחים בעומק כשיעור עומק המחרישה שהקנקן שבעגלת המחרישה מהפך את תחתית העפר להיות למעלה [וכן מפורש בב"ב פ"ב מי"ב] והעפר שחופר נותן במקום שאין רגל אדם טהור מצוי שם. ולהר"ש הנ"ל זהו דוקא באינו רוצה לבדוק בהעפר אחר עצם אבל בכובר בכברה [וכלעיל מ"ד] לאחר שניקה העפר. יכול להניחו במקום שחפרו. רק דהכא מדמטהרו לחרישה צריך שיכבור כל העפר שחפר עד ג' טפחים בעומק: או נותן על גביו שלשהטפחים ר"ל לוקח עפר אחר ממקום טהור ונותן ע"ג השדה הטמאה בגובה ג"ט. ולת"ק הא לא מהני. דשמא ברוב הימים יתהפך התחתון לעליון. אבל כשנוטל העפר הטמא ממקומו לכ"ע מהני דכולי האי לא גזרו. ויש ספרים דלא גרסי אמר רבי. אלא ה"ג או נותן וכו'. וכן נראה שהיה גרסא הרמב"ם מדפסק כרבי [בספ"י מטו"מ]: טהור ר"ל אם נטל מחצי השדה ג"ט עפר בעומק והוציאו משם כלעיל סי' מ"ז ועל חצי האחר של השדה נתן עפר בגובה ג"ט טהור. ר"ל נטהר השדה. ולא חיישינן דמדהגביה חלק שדה א' טפי מהחלק שבצדו. לבסוף ננער העפר מהגבוה להנמוך. ויתגלה עפר ביה"פ. דכולי האי לא גזרינן. מיהו למאי דגרסינן לעיל אמר ר' אתיא הך בבא דלא כת"ק. רק אסוקי מלתא דרבי היא. ורבותא קמ"ל. וי"א דה"פ אם הג"ט עפר שלקח מהחצי השדה. בדקו שלא יהיה בתוכו עצם כשעורה וחזר ונתן העפר הזה שבדק על חצי השדה האחר שלא בדקו. והניחו בגובה ג"ט עליו. נטהר כולו. ואין לדקדק א"כ ג"ט ג"ט ל"ל ולא הול"ל אלא ונתן על חצי השדה האחר. י"ל דקמ"ל דסד"א דחצי חצי ל"ד. קמ"ל דצריך לתנו שם על חצי האחר בגובה ג"ט: ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר נ"ל דאפי' למה שכתבנו לעיל סי' מ"ח דהא דקאמר ת"ק נותן ע"ג עפר בגובה ג"ט. היינו נמי ממקום אחר. אפ"ה צריך הכא ר"ש לומר דנוטל ממקום אחר לאשמעינן דהאי נתן עליו. לאו אחצי שדה שהזכיר ת"ק קאי. רק על כל השדה. ודו"ק: טהור נ"ל דטעמיה דר"ש. דכיון שיעשה בה היכר כזה. תו לא יעמיק בהקנקן כל כך עד ג"ט. ומדאיכא כמה ספיקות בטומאות ביה"פ לא גזרו בה כולי האי: הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן שעשה רצפה על כל שדה ביה"פ מאבנים גדולות שכשילך עליהן לא יתנועעו: ר' שמעון אומר אף העוזק בית הפרס טהור ר"ל שחפר סביב האילנות שבביה"פ. כדי להסיר משם אבנים שמונחי' על השרשים. ומעכבין פרנסת האילן מהקרקע. ואז לא עלה בדעתו לבדוק אחר עצמות רק שבחפרו להוציא אבנים לא מצא עצמות. טהור. ופשוט דמיירי שחפר כך כל השדה. או שרק על מקום שחפר אנו דנין. והיינו דקאמר בתוספתא ר"ש אומר. עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו. מיהו לת"ק לא סגי בבדיקה כזו. משום דבשעת העיזוק לא זכר לחפש אחר עצמות כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה [שבועות מ"א ב']: המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן אע"ג דכבר תני לעיל הרוצף ביה"פ טהור. י"ל דהתם ברצף כל השדה אז רשאי לכתחילה לילך לשם. אבל הכא שהאבנים הגדולות או שקבועי' בקרקע בחוזק אינן רק במקום הלוכו. אז רק בדיעבד לא חיישינן שהרוח נשף לשם עפר טמא שבצדו. אבל לכתחילה לא ילך שם. וכדחיישינן בהולך בהרים וסלעים בחו"ל. ורק הכא בא"י הקילו בדיעבד: על האדם ועל הבהמה שכחן יפה וא"ת אע"ג דתחתון כחו יפה. עכ"פ הרי נטמא במת ונעשה אב. ויטמא לעליון שנוגע בו. ואת"ל דמיירי שהתחתון עובד כוכבים שאמק"ט. ליתא דאז ק' טפי. דהרי עשאום כזבין [כנדה ל"ד א'] וכל הנישא ע"ג זב טמא [כזבים פ"ה מ"ב]. ואף אם נדחק לומר דטהור דקאמר תנא היינו רק מטומאה דאורייתא. עכ"פ ק"ל דבין שיהיה התחתון עובד כוכבים או בהמה או אפי' אבן הרי הו"ל חיבורין ובכה"ג אפי' מפסיק בין הטהור להטומאה גם דבר שאמק"ט. נטמא הטהור [כתוס' שבת י"ז א']. וא"כ הכא נמי יטמא העליון טומאת ז' מדהוא בחיבורין בטומאה ע"י התחתון. ואפי' נימא כהרמב"ם [פ"ה מטו"מ ה"ז] דהשני וממנו ולהלן טמא רק ט"ע. עכ"פ הרי קאמר הכא דעליון טהור. י"ל דמיירי הכא שמפסיקין כמה בגדים בין עליון לתחתון. כגון מנעלים ומלבושין וכדומה. והרי אליבא דכ"ע אין הטומאה מתפשטת משלישי ואילך [ועמ"ש בס"ד בריש מכילתין]. א"נ הא דקאמר הכא טהור היינו שאינו אה"ט מחשש היסט עצם כשעורה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. וכדאשכחן טובא דכוותיה בסדרן: על האדם ועל הבהמה שבחן רע באדם נקרא כחו רע כשארכבות התחתון משמיעות קול כשעולה העליון לרכוב על גבו. ובבהמה כשמטלת גללים כשיטענו עליה משא כבד של הרוכב. ופשוט דלא תליא בחוזק הנרכב לבד אלא גם בגודל וכובד זה הרוכב. אם נגד משאו כח הנרכב חלש: טמא הא כבר מדיוקא דרישא שמעינן לה. אלא הא קמ"ל דביכולים להתנועע אפילו לא התנועעו. טמאים. דשמא התנועעו ולאו אדעתיה: טמא אע"ג שאין דרך לקבור שם. עכ"פ חיישינן שעפר טמא התגלגל לשם. ולא דמי לדלעיל במהלך ע"ג אבנים שבביה"פ דטהור ולא חיישינן שהופרך עפר טמא לשם. התם בדרך ע"ג אבן קטן אילו היה שם עצם ראהו משא"כ הכא בהרים וסלעים גדולים שפיר חיישינן שהתנפח לשם עצם כשעורה ולא ראהו. א"נ טומאת ארץ עממים לאו משום עצם גזרו. רק כדי שימנעו מלצאת מא"י לשם [ועי' ברמל"מ רפי"א מטו"מ]. ונ"ל דאפ"ה בים ושונית לא גזרו. מדהוצרכו ללכת לשם לסחורה וכדומה. לא רצו לטמא כולה. מדהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. מיהו טהור דקאמר. היינו רק דאין בה טומאת גוש חו"ל. דטמא עלה טו"ז וצריך הזאה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. מדהיה עכ"פ באוירה [ועי' רמב"ם פי"א מטו"מ ה"ה]. אבל רמ"ל שם כתב מדלא גזרו שם על גושה. כ"ש דאוירה טהור שם. דהרי גם בחו"ל גופא דגזרו שם אגושה. אפ"ה הקילו באוירה. דאגושה טמא טו"ז. וצריך הזאה ג' וז'. ושורפין עליה תרומה וקדשים. אבל הנטמא באויר חו"ל טמא רק טומאת ערב. ותרומה וקדשים שנטמאו בה תולין לא אוכלין ולא שורפין [כהרמב"ם שם ה"ב]: כל מקום שהים עולה בזעפו כשהים הולך וסוער שוטף על שן סלע ההוא לפיכך אם היה שם קצת עפר טמא שבא לשם ממקום אחר. כבר שטפוהו הגלים משם: הקונה שדה בסוריא היא ארץ ארם ארמענין בל"א שכבשה דוד. ואינה בכלל ז' עממין שהבטיח הקב"ה לישראל. רק שסמוכה לארץ ישראל. ונקראת כעת זיריעין שקרוב לשם סוריא: אם יכול להכנס לה בטהרה דאין חוץ לארץ ממש מפסיק שם בין סוריא לארץ ישראל: דאותה שדה אפי' גושה טהור מדקנה אותה ישראל: וחייבת במעשרות ובשביעית עי' מ"ש בס"ד [ידים פ"ד מ"ג]: ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה שרוחב טפח מחו"ל או מבית הקברות של א"י מפסיק: מדורות העובדי כוכבים אף שבא"י: כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה כשדה שאבד בה קבר [לעיל מ"ג]: ארבעים יום דהיינו כפי שיעור יצירת הולד. ושמא הפילה אשתו וקברתו שם. ואף דאין עובד כוכבים מטמא באהל. עכ"פ דינה כשדה שאבד בה קבר לטמא במגע ובמשא. וכל הבא לשם חיישינן שמא יגע או יסיט עצם כשעורה. וקיי"ל דכל שאפשר נכון לכהן ליזהר מטומאת אהל שבמת עובד כוכבים [יו"ד שמ"ב]: אע"פ שאין עמו אשה משום דפרוץ בזנות נשים אחרות. א"נ גזרו הא אטו הא: ואם היה עבד נ"ל דר"ל ואם דר שם גם עבד כנעני שאצל ישראל שמל וטבל: או אשה ישראלית. ואע"ג דאסורה להתיחד עמו. י"ל דמיירי בנכנסת ויוצאת. א"נ דמיירי שדרה שם עם אשת עובד כוכבים. דגם בדרה שם אשת עובד כוכבים לבד גזרו: משמרים אותו להמדור: אינו צריך בדיקה וקמ"ל דאף דהנך מחמת עצלותן אין רגילין לדקדק במידי דצריך טרחא או השגחה יתירה אפ"ה המנום רבנן בדרבנן [כפסחים דד"א וכתובות בח"ב]. והא דקתני משמרים. היינו בדרך שמירה דאפי' בנכנס ויוצא סגי: את הביבים העמוקים הם צנורות שהשופכין שבבית יוצאין דרך שם לרה"ר ונקט העמוקים משום דבאינן עמוקים לא שייך בהם בדיקה דהיינו לחפור שם [וכמ"ד]. והרי כשאינן עמוקים קרקעיתן נראה ואילו הוה שם נפל הא חזי ליה: ואת המים הסרוחים מקום כנוס מים שופכין שבחצר: בית שמאי אומרים אף האשפתות ועפר התיחוח מהר"ש משמע דרק הנך המקומות צריך לבדוק משום שרק שם היו רגילין להשליך הנפלים. ותמהני דא"כ במקום דליכא כל הנך באמת א"צ לבדוק. והיאך קתני ברישא סתמא מדורות כותים טמאים. ותו הרי קתני בסיפא דאצטוונית א"צ בדיקה משמע ודאי דהא בשאר דוכתי בחצר צריך בדיקה. אלא נ"ל דלרבותא נקט הנהו דוכתי לאשמעינן דאף דהנך מקום בזוי הם אפ"ה אין חוששין מלהשליך לשם נפליהן: אינו צריך בדיקה דמסתמא אכלוהו. ומש"ה אשפתות שמצויין שם אלו דהיינו חזיר באשפתות וחולדה בעפר תחוח. אמרינן גררום למקום אחר: וה"ה במצוי שם שאר חיה אוכלת בשר ככלב וחתול. רק נקט הנך מדמצויין אלו שם וכדאמרן: האצטווניות הוא אצטבא אלא שלפעמים נקרא אצטווא בוי"ו והוא מושב שעשוי לנוי בצד פתח הבית בחוץ: אין בהן משום מדור העובדי כוכבים דמדעשוי לנוח עליו בשעשוע ועונג אין רגיל לקבור תחתיו מפני הריח וכדומה: רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שבא"י. דאילו שבחו"ל אפי' חרבה הרי גזרו על עפרה ואוירה: אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמדחרבה מצויות שם חיות אוכלות בשר. וחכמים פליגי עלי' מדלא ידע בודאי שמצוי שם חיה. ולא קיי"ל בהא כרשב"ג. דאע"ג דקיי"ל דבכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו [כגיטין ל"ח א'] היינו רק בדינין הנוהגין בזה"ז [כמהרי"ק שורש קס"ה]. מיהו גם בל"ז בכל דוכתי אין למדין מהכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א']: מזרח קסרין היא העיר צור שהיתה קרובה לים הגדול במערב א"י [ונקראת לפעמים קסרי כמגילה דז"א]: ומערב קסרין נ"ל דמזרחה ומערבה דקאמר היינו עבורה של עיר. והוא ע' אמה וד' טפחים למזרח. וכן למערב [כרפ"ה דעירובין] ושם חיישינן לקברות כשאר חו"ל משום דקסרין עצמה חו"ל היא. אבל מזרח העיר ומערב העיר א"י הוא. ואפ"ה גזרו על תחומה שבא"י טומאת חו"ל מדנודע שקברו שם עובד כוכבים מתיהם: היה ספק דעכו גופה חציה א"י וחציה חו"ל [כתוס' גיטין דב"א ד"ה ואשקלון] ובמערב העיר ודאי א"י היא מרצועה שיצאת לשם מא"י [כגיטין דח"ב] אבל במזרח עכו. הסתפקו אם כבשוהו עולי בבל ודינה כא"י או לא: וטהרוהו חכמים מדהתברר להן שהוא מא"י. עוד יש לפרש שגם בתחלה ידעו שמזרח עכו א"י היא. רק שהיו מסופקים אם קברו שם עובד כוכבים כבקסרי לעיל [וכן משמע קצת דהרי בטומאת מדור עובד כוכבים מיירי כולה מתניתין ברישא דטמא אפילו בא"י ומדנקט נמי בסיפא נמנו משמע קצת שהיו מסופקים בדבר שהיה יכול להתברר בהזמן האחרון שאחר החורבן. והיינו בשהיו ספיקתן אם קברו שם. אבל בשהיה ספיקתן בכבוש עולי בבל. מי ומי היה יכול לברר כן מה נעשה קודם איזה מאות שנים. אולי כבשוה וחזר ונלקח מהם]. רבי ובית דינו נמנו על קיני שם מקום סמוך לעכו: וטהרוהו שחקרו ונודע להם שאין שם קבר [וש"מ שבימי רבי שהיה כמו קרוב למאה שנה אחר החורבן עדיין היה להן אפר פרה.] דאי"ל משום טומאת כהנים. דהרי אין הנזיר מגלח על טומאה זו [כנזיר פ"ז מ"ב] וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה. כהן אינו מוזהר עליה [כתוספתא שמחות פ"ד הכ"ה]. והרי הכהן מותר לדרוך על קבר עובד כוכבים [כרמב"ם פ"ג ה"ג מאבל]: עשרה מקומות אין בהן משום מדור עובדי כוכבי' דמדאין להן מדור קבוע. להכי אפי' שהה שם מ' יום אינו קובר נפלו באהלו. דירא שמא יודעו להבא אחריו לדור באהלו שזנתה אשה עמו: והסוכות העשויין לשומרי פירות. וגם בהנך אית בהו טעם הנ"ל שלא יקברו שם. מדלא קביעי להו: והצריפין הוא ג"כ כסוכה. רק שדפנותיהן נוגעות בראשיהן יחד. ואין להן תקרה. וג"כ לא קביעי למדור רק ללון שם עוברי דרך: והבורגנין סוכות להכניס לשם הפירות שאצרו בקיץ מהשדה וג"כ לא קביעי: והאלקטיות גג שנתמך על ד' עמודים בד' הזויות. כדי לישב תחתיו בקיץ באויר דאע"ג דקביעי. אפ"ה מדפתוח מכל הצדדים. נראין כל מעשיו שם. ואין קוברין שם: ובית שער הוא כעין חדר קטן שעושין לפני שער החצר מבחוץ. ששם יושב שומר החצר. שלא יכנוס לשם שום אדם שלא ברשות. ומדגם הוא פתוח לרחבו לרה"ר במלואו חושש שיראו בני רה"ר כשיקבור שם: ומקום החצים חדר ששומרים שם חצים למלחמה: ומקום הלגיונות הוא מקום שלנין שם חיל המלך בדרך. וכל הנך מצויין בהן הרבה בני אדם יחד. והו"ל כשאר מקומות פרהסיא הנ"ל שאין קוברין שם. והא דלא כלל בהדי הנך גם אצטוונית ועיר שחרבה ולהוי י"א לת"ק וי"ב לרשב"ג. י"ל דהנך כולהו טעמא חדא אית בהו דלא היה שם טומאה מעולם. דאין קוברין שם. משא"כ אינך ב'. א"ג הנך כולה י' מדור נינהו. ואפ"ה אין חוששין שם לטומאה. אבל אינך תרתי. אינן מדור כלל. דאפי' אצטבא הוא רק מושב לפני הבית. ואמר מהו' משה טארנער נ"י. דכמו מסכת כלים נכנס בטומאה ויצא בטהרה. כ"כ אהלות שמדברת מטומאת מת ומאהליו הטמאים פתח בטומאה ומסיימת בטהרה. דהיינו באהלים הטהורים ובח"י פרקים. ע"ש חי חי הוא יודוך:
מלכת שלמה
שכחן רע טמא. וכ"ש תחתון דטמא:
בים ובשונית טהור. בנזיר פרק כהן גדול אמרינן דנכנס לארץ העמים בקרון או בספינה טמא שמא היינו בנהרות אבל בים טהור דבים לא גזור ואפי' נהרות נמי לא מיתוקמא אם יכול ליכנס להם מארץ ישראל בלא הפסק קרקע שאינה בתולה כמו שאפרש מתוך התוספתא הר"ש ז"ל וז"ל בפי' התוספתא אם יכול להכנס לה בטהרה לים או לנהר ותנן נמי בים ובשונית טהור ואפילו בתולה של חוצה לארץ סלעים סלעים וכיוצא בהן הסמוכין לארץ בלא הפסק דליכא אפילו תלם אחד מקרקע שאינה בתולה נכנס לה בטהרה כגון בשידה תיבה ומגדל וטהור דאכי האי לא גזור על אוירה ע"כ. שונית הוא מקום שמגיע לשם הים בעת הסערה. ובירושלמי דשקלים פ"ז גרסי' התם בברייתא משונית הים ומשונית הנהר וראיתי מי שפירש שם שן סלע בתוך הים. ובערוך בערך משוניתא פי' מקום גבוה מפסיק בין שתי שדות כגון איזהו שונית מקום שהים הולך בזעפו. וכן ברב אלפס פרק המקבל דף קל"א משוניתא יש שפירשו בנין גבוה וחזק שבונין אותו כדי לסגור בפני המים שעולין בזעף וזהו ששנינו איזוהי השונית מקום שהים הולך בזעפו ע"כ. עוד פי' בערוך בערך שנית משונית בארמית הוא מקום שמגיע לשם הים בעת הסערה בבראשית רבה פ' וכל צבאם ובויקרא רבה פ' אחרי מות ויתרון ארץ יצחק בן אלעזר הוה מטייל בשוניתא דימא דקיסרי ע"כ:
6.
A person who walks through a bet peras on stones that cannot [easily] be moved, or [who rides] on a man or beast whose strength is great, remains clean. [But if he walks] on stones that can [easily] be moved, or [rides] upon a man or beast whose strength is lousy, he becomes unclean. A person who travels in the land of the gentiles over mountains or rocks, becomes unclean; But if [he travels] by the sea or along the strand, he remains clean. What is [meant by] ‘the strand’? Any place to which the sea rises when it is stormy.
משנה ז
הַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְסוּרְיָא, סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה, טְהוֹרָה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה, טְמֵאָה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. מְדוֹרוֹת הַגּוֹיִם, טְמֵאִין. כַּמָּה יִשְׁהֶא בְתוֹכָן וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה, אַרְבָּעִים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ אִשָּׁה. וְאִם הָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה:
ברטנורה
הקונה שדה בסוריא. ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד. ועפרה טמא כחוצה לארץ, וחייבת במעשרות ובשביעית כארץ ישראל:אם יכול להכנס לה בטהרה. שאין ארץ העמים מפסיק בין אותה שדה שקנה לארץ ישראל:טהורה. אותה שדה. ואפילו אגושה דידה לא גזרו, כיון שהיא של ישראל, דמשום הכי קתני הקונה שדה. אבל אם היה רוחב טפח מארץ העמים או מבית הקברות מפסיק בין ארץ ישראל לשדה שקנה בסוריא, דהשתא אין יכול ליכנס בה בטהרה, עפרה של אותה שדה טמא כחוצה לארץ:מדורות הגוים. שבארץ ישראל:טמאים. שקוברין נפליהן בבתיהן:ארבעים יום. כשיעור יצירת הולד:אע״פ שאין עמו אשה. דנכרים פרוצים בעריות ומביאין נשים לבתיהן בלילה:עבד. של ישראל:או אשה. ישראלית:משמרין. המדור של הנכרים, שלא יקברו שם:
תוסופות יום טוב
הקונה שדה בסוריא. כתב הר"ב ועפרה טמא כחו"ל. אבל אוירה לא גזרו עליה. גמ' פ"ק דגיטין דף ח:
מדורות העובדי כוכבים טמאים. פי' הר"ב שקוברין שם נפליהן. ועובדי כוכבים מטמאין במיתתן אף באהל לרבנן. ולרשב"י נמי דאמר קברי עובדי כוכבים אינם מטמאין [וכך פי' הרמב"ם בפירושו משנה ד פ"ז דנדה ובחיבורו בפ"א מהט"מ וכמו שכתבתי בשמו במשנה ג פרק בתרא דנזיר] במגע ובמשא מודה הוא דלא אמעוט אלא מטומאת אהל דלא מקרו אדם [*כמ"ש ברפי"ב דנגעים] רש"י פ"ק דפסחים דף ט והקשו התוס' בפ"ז דנדה [דף נז בד"ה יבנה ציון] דהא כתיב במלחמת גוג (יחזקאל ל״ט:ט״ו) וראה עצם אדם ותירצו די"ל דנקט אדם לאפוקי דס"ד דקברו שם עצמות בהמה ע"כ. והשתא לרשב"י טומאתו כטומאת בית הפרס שנחרש בו קבר וכלומר דחיישינן שמא יגע או יסיט בנפל הקבור וזה דוחק. והרמב"ם בפי"א מהט"מ [הלכה ז'] כתב בדין מדורות העובדי כוכבים דמטמאים כארץ העמים. נראה מדבריו שהן בכלל גזירות טומאת ארץ העמים. ואע"פ שהוא בא"י. ובין כך ובין כך. איכא למימר דמשנתינו נמי סברה דקברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל. דלא כהתוס' בפ"ט דב"מ דף קיד:
ואם היה עבד או אשה. לשון הר"ב עבד של ישראל או אשה ישראלית. וכן לשון הר"ש. ולשון הרמב"ם בחיבורו [שם] עבד מישראל. ונראה בעיני שאין רצונם לומר עבד עברי. דצריכא למימרא. אלא ר"ל עבד מישראל שנמכר לגר תושב. או לעקר משפחת גר. וקמ"ל דנאמן לשמור המדור ואע"פ שהוא עצמו לעבד נמכר. והוכרחו לפרש כן. ולא פירשו עבד כנעני. מדתניא בתוספתא. והביא' הר"ש. הכל עושין מדור העובד כוכבים אפי' עבד ואפילו אשה כו'. הכל נאמנין עליו לשמרו ואפילו עבד ואפי' שפחה כו' ומדקתני רישא דעבד עושה מדור. היאך יהיה נאמן לשומרו. אלא סיפא בעבד ישראל וכדפרישית. ונראה הא דגרסי' בסיפא ואפי' שפחה. משבשתא. דשפחה ישראלית נמכרת לעובד כוכבים זו לא שמענו. ועוד דאין נמכרת מאביה. אלא למי שיש לה עליו או על בנו קדושין. כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מה' עבדים [הלכה י"א] ובתוספת' שבידינו גרסי' בסיפא ואפילו אשה. וברישא גרסי' בתוספתא ואפילו שפחה. והקשה הכ"מ [בפי"א מהט"מ הלכה ח'] דמאי איריא שפחה דנקט. ולדידי ל"ק. דכמו שעבד רבותא. ה"נ שפחה. ואע"ג דמעבד נשמע לשפחה. אפ"ה תני שפחה. כדאשכחן נמי בסוף יבמות. והרמב"ם העתיק ברישא וסיפא אשה. והקשה גם כן הכ"מ דמאי קמ"ל. דכיון דגזרו על איש אע"פ שאין עמו אשה ממילא משמע דגזרו על אשה אע"פ שאין עמה איש. ולא קשיא נמי מהאי טעמא דפרישית דרגיל למנקט כולהו גווני. ואע"ג דלא קמ"ל מידי. ועוד יש לומר דקא משמע לן דלא תימא דוקא איש דדרכו לכבוש ולהביא אשה למדור שלו לזנות עמה. מה שאין כן אשה אין דרכה בכך להביא איש אליה. קמ"ל. שאף נשי העובדי כוכבים פרוצות:
משמרין. ואע"פ שיוצאין ונכנסין. לא חיישי. הר"ש. מידי דהוה שמירת היין דפ"ד ופ"ה דעבודת כוכבים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד בוצרים בית הפרס באופן שיהיו הענבים שיבצור טהורות. והרי כשהולך הבוצר תוך השדה. אפשר שיסיט ברגליו עצם כשעורה ונטמא ומטמא הענבים שלוקט. דאע"ג שלא הוכשרו עדיין האשכלות עכ"פ רבנן גזרו שכל הבוצר ענבים כדי לדרכן בגת יהיו דינן כמוכשרין ויק"ט [כשבת די"ז]: ושונים ר"ל סופרין ז' ימים בטהרה. ומזין על האדם והכלים שנצרכים להבצירה. ביום ג' לספירתן. ושונין להזות שוב עליהן גם ביום הז'. ואפי' הבוצרים והכלים טהורין לגמרי. אפ"ה סופרים ז' ימים בפנינו ומזין עליהם ג' וז' כאילו ודאי נטמאו במת. ונ"ל דתקנו כך משום שהקילו לבצור ע"י אדם וכלים שודאי נטמאו בביה"פ. להכי כדי שלא יזלזלו בטומאה החמירו עליהן להכירא. כדי שידעו שאפי' לספק טומאה שלא ידעו ממנה כלל חששו והזו ג' וז'. ועי"ז ידעו דרק משום דכל עיקר טומאה ביה"פ מדרבנן הוא. ושיוכשרו הענבים לקב"ט ע"י הבציר הוא נמי מדרבנן. והו"ל תרי דרבנן. והו"ל כגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן בכל דוכתא [ועי' פרה פ"ג מ"א דהתם ג"כ מדהקילו בה מצ"א החמירו בה מצד אחר להכירא]. ונ"ל דעכ"פ היו צריכים טבילה אחר הזייה. דהרי נטמאו מהזאה זו שהיא שלא לצורך. שנשאו. דטמא מדאורייתא וצריך גם הע"ש: ובוצרים לוקטין הענבים מהגפנים: ואחרים אנשים אחרים שלא נטמאו בהליכתן בביה"פ: ומוליכים לגת אבל הבוצרים עצמן לא יכנסו לבית הגת. משום דהגת מלא משקין ויוכשרו שם הענבים. ואח"כ יטמאום הבוצרים שנטמאו בביה"פ: אם נגעו אלו באלו הבוצרים שנעשו אה"ט מדנכנסו לביה"פ. חזרו ונגעו בהמקבלין הענבים מהם: טמאים ר"ל נטמאו גם המקבלין מהם. ולהכי גם הם לא יביאו הענבים לתוך הגת מחשש שיטמאום: בדברי בית הלל נ"ל דמשום כל קודם בת קול. כל הרוצה עושה כב"ש או כב"ה [כעירובין ד"ו ב'] ולהכי כל משנה שנשנית אז. אם היה מנהג העולם כזה או כזה. נקט תנא סתמא כהך מ"ד שנהגו כוותי' וקאמר בתר הכי כדברי פלוני. ולהכי אם היה המנהג כב"ה. נקט בתר הכי כדברי ב"ה קודם לדברי ב"ש. אע"ג דבמורגל נקט ב"ש קודם ב"ה. וה"ט נמי הכא. אבל לעיל [פט"ו מ"ח] נקט בסוף. בלשון כדברי ב"ש. מדבההוא היו נוהגין כב"ש. וכ"כ [בנדה פ"י מ"ו] נקט בסוף הדין כדברי ב"ה. מדהיו נוהגין כב"ה להכי נקט כך סתמא. וכן בכל דוכתא: בית שמאי אומרים ב"ש ס"ל דאף אמרינן שהבוצר לגת הוכשר. להכי לא היו הבוצרין רשאין ליגע בהאשכלות ללקטן מהגפן. דהרי הבוצרים טמאין הם מביה"פ. וגם במגל אינו רשאי ליגע הבוצר. משום שיטמא הבוצר את המגל. ותחזור ותטמא האשכלות. אלא אוחז וכו': אוחז את המגל בסיב באסט בל"א. שאמק"ט אוחז בו את המגל לחתוך עמו האשכלות: או בוצר בצור אבן חד דמדהוא אבן אמק"ט. [ומ"ש הר"ב שאינו כלי במחכ"ר אינו מדוייק בלשון]: ונותן לתוך הכפישה ר"ל סל גדול שמחזיק מ"ס שאמק"ט. מעמידו תחת הגפן שכשיחתוך האשכלות יפלו לתוכו מעצמן: ומוליך לגת אפי' הוא עצמו. דכיון דעשה כל הנך שנויים בבצירתו אית ליה הכירא שפיר שלא יטעה ליגע בהענבים שם. ועוד מדהיה נזהר מליגע בהענבים קודם שהוכשרו. מכ"ש שיזהר אח"כ כשיוכשרו בהגת. וא"כ לב"ש שלא הקילו כלל בבצירתו לפיכך לדידהו א"צ נמי להזות על הבוצרים כשהן טהורין: במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס שאחר שנטע הגפנים נחרש ביניהן הקבר: ימכר לשוק ר"ל לא ידרוך ענביו שמהכרם בהגת אלא ימכרן לאכלן אשכולות. דאז לא יוכשרו ע"י הבצירה. דדוקא הבוצר לגת הוכשרו. דס"ל לר' יוסי דקנסוהו מדנטע במקום הטומאה. שפירות מרגילין רגל בני אדם לשם ויתטמאו. ועוד מדביזה המתים ליטע על עצמותיהן. ולהכי אפי' יבצור כב"ש. שאין שם חשש טומאה כלל. אפ"ה משום קנס יטמא היין: שלשה בית פרסות הן חורש קבר [מפורש במ"ב] ושאבד בה קבר [מפורש במ"ג] ושדה בוכין [מפורש במ"ד] וכולן נקראין ביה"פ וכל אחד חלוק בדינו מחבירו. וכדמפרש ואזיל: החורש את הקבר שמטמא כל ק' אמה שסביב לו כשחרשן מהקבר ולהלן [כלעיל רפי"ז]: נטעת בל נטע ר"ל מותר ליטע בה כל מיני אילנות. דאע"ג דהאדם הלוקט שם פירות ודאי נטמא. דכשהלך שם אפשר שהסיט עצם כשעורה. עכ"פ הפירות שלקט בידו. הרי לא טימאן בידו. דממ"נ אם לקטן לאכילה הרי לא הוכשרו. ואם לקטן לגת הרי לא גזרו בה כמשנה א'. ורק לר' יוסי במשנה א' בנחרשה. ואח"כ נטע. עביד איסורא ולפיכך קנסינן ליה לומר דהבוצר לגת הוכשר: ואינה נזרעת כל זרע דדוקא כשנשאר השורש בקרקע מותר. אבל בזרעים שנעקרים עם השרשים. יש חשש שבהעפר שישאר בהשרשים יהיה דבוק בהם עצם כשעורה וכשיביאן עם העפר שבשרשי' לביתו. נמצא מרבה הטומא': חוץ מזרע הנקצר שהכל קוצרין אותו: ואם עקרו לזרע הנקצר: צובר את גרנו לתוכו ר"ל כל השבלין שעקר עם שרשיהן צוברן בתוך אותה שדה ביה"פ. ולא יביאן לשדה אחר. כדי שלא נרבות הטומאה [דרק בדיעבד אמ"ט בשטפו ע"י גשמים מזל"ז [כפי"ז מ"ד] ודשן שם. כדי לנקות התבואה יפה מכל עפרורית קודם שיביאן לביתו: וכוברו בשתי כברות נ"ל דמדלא קאמר וכוברן ב' פעמים. ש"מ דה"ק כוברן בב' מיני כברין א' גסה וא' דקה. זה אחר זה [ועמ"ש בס"ד מנחות פ"י סי' כ"ז] וזה כדי לנקות הגרעינין יפה יפה מעפרירותן שמא מעורב בו עצם כשעורה: וחכמים אומרים התבואה הן ה' מיני דגן. שהן חטה. וכוסמין. שעורה. ושיפון. ושבולת שועל: והקטניות הן קטניות ממש. ופולין ואפונין ועדשים. וכן כל פרי ארץ שמונח בשרביטין: בשלש כברות דמדנדבק בהן עפר רב בשרביטין. להכי חיישינן בהו טפי. מיהו בזרע הנעקר לא רצו חכמים לתקן כן לכתחי'. דמדלאו אורחא לדשן בשדה להכי חיישינן דלמא ישכח ויכניסן להבית עם העפר הדבוק בהן: ושורף את הקש לתוס' והר"ן. קש הוא חלק קנה השבולת הנשאר לאחר קצירה דבוק בארץ [ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"ג סי' ג' וב"מ פ"ט סי' ה']. א"כ הכא שנעקר כל הקנה צ"ל דמה שאמרה המשנה ושורף הקש. היינו ששורף רק חלק התחתון שבו השרשים. אולם זה קשה קצת. דמ"ש חלק התחתון מהעליון. והרי כולו נידוש ונתבוסס יחד ונתערב העפר בכולן. אולם לדברינו שם דכל מה שנקצר עם השבולת ביחד נקרא קש ניחא טפי. דר"ל התבן שמחובר בארץ ודאי אפי' היה קוצר לא היה מביאו לביתו. אלא אפי' הקש שאילו היה קוצר היה רשאי להביאו לביתו. הכא שעקרו כולו שרפו כולו דמדמחובר כולו בהשבולת. כולו נקרא בשם קש. א"נ ר"ל דרבותא קמ"ל תנא. דאפי' חלק העליון שרחוק מהארץ ולולא שעקר היה רשאי להכניסו להבית. הכא שעקרו. שורף גם אותו. מדנדבק גם בו עפר השרשים כשנידש יחד: ואת העצה הוא תבן קטניות דאפי' התבן שבראש הקנה אפשר שכשנסתבך יחד כשדשו נדבק בו עפר ביה"פ. ונ"ל דמה"ט נמי לא יאכילם לבהמה. דהרי כשיצא עם הרעי. עצם לא נחשב כמעוכל [כתענית כ"ב ב']. אבל עצם שרוף טהור [כלעיל פ"ב מ"ב]: ומטמא במגע ובמשא כל דבר שנגע בהשדה או בכל גוש ממנה שגדול כפיקה או בנשא גוש כזה ואפי' בגוף השדה שייך טומאת משא. וכגון שהלך בה במנעלים או ע"ג אבנים שמונחים בשדה. באופן שלא נגע בעפרה. ואפ"ה טמא מדיש לחוש שמא הסיט עצם כשעורה ברגליו כשהלך. והרי כל היסט דינו כנשא: ואינו מטמא באהל שאינו ידוע באיזה מקום הוא הקבר: נזרעת כל זרע דאע"ג דהאדם שלוקט שם ודאי נטמא. שמא האהיל על הקבר כשהלך בה. עכ"פ אין בה החשש כל כך כבביה"פ שנחרש. דהרי הפירות אמק"ט כלעיל סי' י"ח. ושנחוש בזרע הנעקר שנזרע שם. כבשדה שנחרש בה קבר י"ל דוקא בנחרש הקבר בהשדה. שנתדקדקו העצמות ונתפזרו. חיישינן לעצם כשעורה שנדבק בשרשי הזרע. ומשום לא פלוג גזרו נמי אפי' היה הקבר תחת רובדין. אבל בשדה שנאבד בה קבר. אין שרשי הזרע מגיעין בעומק עד העצמות שבקבר. ולהכי אפי' בזרע הנעקר אין לחוש. ואע"ג שגזרו על גוש ממנה שגדול כפיקה. היינו בשנטמא ודאי בעפרה אבל שנחוש שמא יוציא עפרה. כולי האי לא גזרו: ואינה נטעת כל נטע דאע"ג דהפירות ודאי טהורין וכדאמרן אפ"ה מדאדם תאב הרבה לפירות אילן. כשיטע שם עצי פרי. יהא רגל בנ"א מצוי שם. ותתרבה הטומאה בבני אדם שיאהילו על הקבר. א"נ להכי בשדה שנאבד בה קבר אסור ליטע. משום דשרשיו הולכין בעומק ומגיעין עד המת נמצא שיונק האילן מאיסור הנאה. ואי גרסינן כהר"ב אינה נזרעת כל זרע ואינה נטעת וכו'. י"ל דתרווייהו אסירי משום כבוד מתים. וכמו דאין מרעין בהמה בביה"ק מה"ט [כתוס' מגילה דכ"ט]. והרי הכא שאינו יודע היכן הוא הקבר יש לחוש שיטע על הקבר ממש. מיהו כל זה בשדה שנאבד בה קבר אבל בשדה שנחרש בה קבר. הרי יודע היכן הוא הקבר. ולא יטע שם. ובשאר מקום שבהשדה אין שום חשש איסור הנאה או חשש כבוד המת. ורב"א פי' דרק בנאבד בה קבר. דמטמא השדה גם באהל. להכי אסור ליטע בה אילן. שע"י ענפיו תתפשט טומאת האהל מהקבר ולהלאה. משא"כ בנחרש בה קבר. הרי יודע מקומו ושם לא יטע: ואין מקיימין בה אילנות שכשיש שם כבר אילן צריך לעקרו. וכולה מטעמא דאמרן: ומטמא במגע ובמשא ובאהל ר"ל כל גוש וגוש ממנה שגדול כפיקה. מטמא במגע ובמשא שמא נתגלגל לתוכו ונידש עצם כשעורה [ומה"ט נקרא גם שדה זו ביה"פ. דהרי גם בה חיישינן לפריסת ושבירת עצמות]. אבל באהל רק השדה עצמה מטמא. דהיינו כשהאהיל על השדה חיישינן שהאהיל על הקבר. ואפי' האהיל עליה בימות החמה. דדין השדה אז כרה"ר [כטהרות פ"ו מ"ז] והו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור [כטהרות פ"ד מי"א]. אפ"ה שדה שנאבד בה קבר. מדהוחזקה בטומאה גם בספק טומאה ברה"ר טמא עכ"פ מדרבנן. מיהו כשהאהיל עליה בימות הגשמים. דאז דין השדה כרה"י. ודאי הו"ל ספק טומאה דאורייתא. אבל בשדה שנחרש בה קבר. דאמרינן בכל דוכתא דטומאתו מדרבנן. משמע אפי' ברה"י. והיינו מדהו"ל ס"ס. וכלעיל סי' ל"ב: שדה בוכין היא שדה הקרובה לביה"ק שמיוחד להושיב שם המטה. כדי להספיד המת. ובוכין האבלים ונפטרים והולכין להם. ובתוספתא גרסינן שדה כוכין. וכן גרס נמי רב"א במשנה. ור"ל שמשהין שם המת עד שיתקנו הכוך כמדת המת כראוי: לא נטעת ולא נזרעת מפרשינן בש"ס [מ"ק דה"ב] דמשום יאוש בעלים נגעו בה. ור"ל שמא נדלדל אבר ממת שהובא לפעמים מרחוק. וכשהובא המת לשדה זו הקרובה לביה"ק. ופתחו הארון כדי ליישר אבריו כראוי קודם שיקברוהו נתדלדל שם אבר. ונתיאשו אלו על אלו מלהניחו בהארון ולקברו. ונשאר שם ונשכח. וי"א דר"ל דבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוא סמוך לקברות חוששין שיקברו שם נפל וכדומה. וי"א דיאוש בעלים דקאמר הש"ס. אינו משום חשש טומאה רק ר"ל שהבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוחזקה לתשמיש רבים. והו"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו: ועפרה טהור דגם גוש כפיקה משם טהור. וא"ת אם משום טומאה נגעו בה אמאי עפרה טהור. י"ל מדלא הוחזקה טומאה במקומה. הו"ל בעפר שנתטלטל משם שלא למקומה ס"ס. שמא לא היה במקום הראשון אבר ממת כלל. ושמא לא נתפרך ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי לביה"פ. דאתחזק שם טומאה וודאית. משא"כ הכא: ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח לאו אשדה שנאבד בה קבר קאי. דמה מהני בה בדיקת עפרה. שמא קבר טמון מתחת. ויאהיל עליה ועל שדה בוכין נמי א"א דקאי. דאפי' לי"א הנ"ל שהוא טמא מחשש קבורת נפל. מה מהני בדיקת העפר מלמעלה. ואפי' ליש אומרים דחששו לאבר שנתדלדל ונפל שם. עכ"פ זה א"צ לבדיקת כברה. דאבר הרי גדול הוא וחזי ליה ומכ"ש לאידך י"א. דלאו משום טומאה גזרו בשדה בוכין א"כ ודאי א"צ שום בדיקה. אלא אשדה שנחרש בה קבר לחודה קאי דההולך לשחוט פסחו וצריך לעבור בדרכו בשדה ביה"פ. או שכבר עבר ורוצה להקריב פסחו. הקילו גביה לבדוק עפרה וכדמפרש ואזיל: ואין בודקין לתרומה דדוקא בפסח שיש במניעתו חיוב כרת. לא העמידו גזירתן לטמא ביה"פ. אבל בהולך דרך שם כדי לאכול תרומה. שאין באכילתה רק עשה. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ נ"ב]: ולנזיר ר"ל ואם נזיר הלך שם וחשש אם נטמא או לא: בית שמאי אומרים בודקין ר"ל בודקין ע"י אחר. דאם לא ימצא הרי הנזיר טהור. ואם ימצא עצם הרי הנזיר טמא מספק. מיהו הוא עצמו לא יבדוק. דשמא ימצא והרי אתה מטמאו בידים: ובית הלל אומרים אין בודקין דס"ל דאפי' לא ימצא עצם. אפ"ה טמא מספק: מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ר"ל כל עפר רפוי שאפשר שיזיזנו בהלכו עליו: ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה מפרר כל הגושין שנשארו בהכברה. וכובר אח"כ גם אותן כדי לבדוק יפה: טמא ר"ל הבודק טמא ודאי שהרי כשכברו הסיטו. אבל אותו שנבדק השדה עבורו אם להבא בין שימצא שם עצם או לא רשאי מהשתא לילך שם. דהרי נתנקה השביל יפה. ואם כבר הלך ובודק השתא כדי לטהרו למפרע. אם נמצא עצם בבדיקתו הרי הוא טמא למפרע מספק: כיצד מטהרין בית הפרס הך משנה נמי רק אשנחרש בה קבר לחוד קאי. אבל בנאבד בה קבר לא מהני רק כשחופר פני כולה עד הסלע ומוציא העפר [כלעיל פט"ז מ"ד וע"ש]. ומטהרין דנקט מתניתין. היינו כדי שיהא רשאי לילך שם גם אחר שישוב לחרוש השדה אחר בדיקתו. אבל במטהר השדה כדי לילך שם. בכסוי בעלמא סגי. רק בתנאי שיהא מכוסה באופן שההולך שם לא יהא יוכל להניע עצם שתחת המכסה [וכמשנה ו']: נוטלים ממנו שלשה טפחים בעומק כשיעור עומק המחרישה שהקנקן שבעגלת המחרישה מהפך את תחתית העפר להיות למעלה [וכן מפורש בב"ב פ"ב מי"ב] והעפר שחופר נותן במקום שאין רגל אדם טהור מצוי שם. ולהר"ש הנ"ל זהו דוקא באינו רוצה לבדוק בהעפר אחר עצם אבל בכובר בכברה [וכלעיל מ"ד] לאחר שניקה העפר. יכול להניחו במקום שחפרו. רק דהכא מדמטהרו לחרישה צריך שיכבור כל העפר שחפר עד ג' טפחים בעומק: או נותן על גביו שלשהטפחים ר"ל לוקח עפר אחר ממקום טהור ונותן ע"ג השדה הטמאה בגובה ג"ט. ולת"ק הא לא מהני. דשמא ברוב הימים יתהפך התחתון לעליון. אבל כשנוטל העפר הטמא ממקומו לכ"ע מהני דכולי האי לא גזרו. ויש ספרים דלא גרסי אמר רבי. אלא ה"ג או נותן וכו'. וכן נראה שהיה גרסא הרמב"ם מדפסק כרבי [בספ"י מטו"מ]: טהור ר"ל אם נטל מחצי השדה ג"ט עפר בעומק והוציאו משם כלעיל סי' מ"ז ועל חצי האחר של השדה נתן עפר בגובה ג"ט טהור. ר"ל נטהר השדה. ולא חיישינן דמדהגביה חלק שדה א' טפי מהחלק שבצדו. לבסוף ננער העפר מהגבוה להנמוך. ויתגלה עפר ביה"פ. דכולי האי לא גזרינן. מיהו למאי דגרסינן לעיל אמר ר' אתיא הך בבא דלא כת"ק. רק אסוקי מלתא דרבי היא. ורבותא קמ"ל. וי"א דה"פ אם הג"ט עפר שלקח מהחצי השדה. בדקו שלא יהיה בתוכו עצם כשעורה וחזר ונתן העפר הזה שבדק על חצי השדה האחר שלא בדקו. והניחו בגובה ג"ט עליו. נטהר כולו. ואין לדקדק א"כ ג"ט ג"ט ל"ל ולא הול"ל אלא ונתן על חצי השדה האחר. י"ל דקמ"ל דסד"א דחצי חצי ל"ד. קמ"ל דצריך לתנו שם על חצי האחר בגובה ג"ט: ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר נ"ל דאפי' למה שכתבנו לעיל סי' מ"ח דהא דקאמר ת"ק נותן ע"ג עפר בגובה ג"ט. היינו נמי ממקום אחר. אפ"ה צריך הכא ר"ש לומר דנוטל ממקום אחר לאשמעינן דהאי נתן עליו. לאו אחצי שדה שהזכיר ת"ק קאי. רק על כל השדה. ודו"ק: טהור נ"ל דטעמיה דר"ש. דכיון שיעשה בה היכר כזה. תו לא יעמיק בהקנקן כל כך עד ג"ט. ומדאיכא כמה ספיקות בטומאות ביה"פ לא גזרו בה כולי האי: הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן שעשה רצפה על כל שדה ביה"פ מאבנים גדולות שכשילך עליהן לא יתנועעו: ר' שמעון אומר אף העוזק בית הפרס טהור ר"ל שחפר סביב האילנות שבביה"פ. כדי להסיר משם אבנים שמונחי' על השרשים. ומעכבין פרנסת האילן מהקרקע. ואז לא עלה בדעתו לבדוק אחר עצמות רק שבחפרו להוציא אבנים לא מצא עצמות. טהור. ופשוט דמיירי שחפר כך כל השדה. או שרק על מקום שחפר אנו דנין. והיינו דקאמר בתוספתא ר"ש אומר. עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו. מיהו לת"ק לא סגי בבדיקה כזו. משום דבשעת העיזוק לא זכר לחפש אחר עצמות כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה [שבועות מ"א ב']: המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן אע"ג דכבר תני לעיל הרוצף ביה"פ טהור. י"ל דהתם ברצף כל השדה אז רשאי לכתחילה לילך לשם. אבל הכא שהאבנים הגדולות או שקבועי' בקרקע בחוזק אינן רק במקום הלוכו. אז רק בדיעבד לא חיישינן שהרוח נשף לשם עפר טמא שבצדו. אבל לכתחילה לא ילך שם. וכדחיישינן בהולך בהרים וסלעים בחו"ל. ורק הכא בא"י הקילו בדיעבד: על האדם ועל הבהמה שכחן יפה וא"ת אע"ג דתחתון כחו יפה. עכ"פ הרי נטמא במת ונעשה אב. ויטמא לעליון שנוגע בו. ואת"ל דמיירי שהתחתון עובד כוכבים שאמק"ט. ליתא דאז ק' טפי. דהרי עשאום כזבין [כנדה ל"ד א'] וכל הנישא ע"ג זב טמא [כזבים פ"ה מ"ב]. ואף אם נדחק לומר דטהור דקאמר תנא היינו רק מטומאה דאורייתא. עכ"פ ק"ל דבין שיהיה התחתון עובד כוכבים או בהמה או אפי' אבן הרי הו"ל חיבורין ובכה"ג אפי' מפסיק בין הטהור להטומאה גם דבר שאמק"ט. נטמא הטהור [כתוס' שבת י"ז א']. וא"כ הכא נמי יטמא העליון טומאת ז' מדהוא בחיבורין בטומאה ע"י התחתון. ואפי' נימא כהרמב"ם [פ"ה מטו"מ ה"ז] דהשני וממנו ולהלן טמא רק ט"ע. עכ"פ הרי קאמר הכא דעליון טהור. י"ל דמיירי הכא שמפסיקין כמה בגדים בין עליון לתחתון. כגון מנעלים ומלבושין וכדומה. והרי אליבא דכ"ע אין הטומאה מתפשטת משלישי ואילך [ועמ"ש בס"ד בריש מכילתין]. א"נ הא דקאמר הכא טהור היינו שאינו אה"ט מחשש היסט עצם כשעורה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. וכדאשכחן טובא דכוותיה בסדרן: על האדם ועל הבהמה שבחן רע באדם נקרא כחו רע כשארכבות התחתון משמיעות קול כשעולה העליון לרכוב על גבו. ובבהמה כשמטלת גללים כשיטענו עליה משא כבד של הרוכב. ופשוט דלא תליא בחוזק הנרכב לבד אלא גם בגודל וכובד זה הרוכב. אם נגד משאו כח הנרכב חלש: טמא הא כבר מדיוקא דרישא שמעינן לה. אלא הא קמ"ל דביכולים להתנועע אפילו לא התנועעו. טמאים. דשמא התנועעו ולאו אדעתיה: טמא אע"ג שאין דרך לקבור שם. עכ"פ חיישינן שעפר טמא התגלגל לשם. ולא דמי לדלעיל במהלך ע"ג אבנים שבביה"פ דטהור ולא חיישינן שהופרך עפר טמא לשם. התם בדרך ע"ג אבן קטן אילו היה שם עצם ראהו משא"כ הכא בהרים וסלעים גדולים שפיר חיישינן שהתנפח לשם עצם כשעורה ולא ראהו. א"נ טומאת ארץ עממים לאו משום עצם גזרו. רק כדי שימנעו מלצאת מא"י לשם [ועי' ברמל"מ רפי"א מטו"מ]. ונ"ל דאפ"ה בים ושונית לא גזרו. מדהוצרכו ללכת לשם לסחורה וכדומה. לא רצו לטמא כולה. מדהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. מיהו טהור דקאמר. היינו רק דאין בה טומאת גוש חו"ל. דטמא עלה טו"ז וצריך הזאה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. מדהיה עכ"פ באוירה [ועי' רמב"ם פי"א מטו"מ ה"ה]. אבל רמ"ל שם כתב מדלא גזרו שם על גושה. כ"ש דאוירה טהור שם. דהרי גם בחו"ל גופא דגזרו שם אגושה. אפ"ה הקילו באוירה. דאגושה טמא טו"ז. וצריך הזאה ג' וז'. ושורפין עליה תרומה וקדשים. אבל הנטמא באויר חו"ל טמא רק טומאת ערב. ותרומה וקדשים שנטמאו בה תולין לא אוכלין ולא שורפין [כהרמב"ם שם ה"ב]: כל מקום שהים עולה בזעפו כשהים הולך וסוער שוטף על שן סלע ההוא לפיכך אם היה שם קצת עפר טמא שבא לשם ממקום אחר. כבר שטפוהו הגלים משם: הקונה שדה בסוריא היא ארץ ארם ארמענין בל"א שכבשה דוד. ואינה בכלל ז' עממין שהבטיח הקב"ה לישראל. רק שסמוכה לארץ ישראל. ונקראת כעת זיריעין שקרוב לשם סוריא: אם יכול להכנס לה בטהרה דאין חוץ לארץ ממש מפסיק שם בין סוריא לארץ ישראל: דאותה שדה אפי' גושה טהור מדקנה אותה ישראל: וחייבת במעשרות ובשביעית עי' מ"ש בס"ד [ידים פ"ד מ"ג]: ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה שרוחב טפח מחו"ל או מבית הקברות של א"י מפסיק: מדורות העובדי כוכבים אף שבא"י: כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה כשדה שאבד בה קבר [לעיל מ"ג]: ארבעים יום דהיינו כפי שיעור יצירת הולד. ושמא הפילה אשתו וקברתו שם. ואף דאין עובד כוכבים מטמא באהל. עכ"פ דינה כשדה שאבד בה קבר לטמא במגע ובמשא. וכל הבא לשם חיישינן שמא יגע או יסיט עצם כשעורה. וקיי"ל דכל שאפשר נכון לכהן ליזהר מטומאת אהל שבמת עובד כוכבים [יו"ד שמ"ב]: אע"פ שאין עמו אשה משום דפרוץ בזנות נשים אחרות. א"נ גזרו הא אטו הא: ואם היה עבד נ"ל דר"ל ואם דר שם גם עבד כנעני שאצל ישראל שמל וטבל: או אשה ישראלית. ואע"ג דאסורה להתיחד עמו. י"ל דמיירי בנכנסת ויוצאת. א"נ דמיירי שדרה שם עם אשת עובד כוכבים. דגם בדרה שם אשת עובד כוכבים לבד גזרו: משמרים אותו להמדור: אינו צריך בדיקה וקמ"ל דאף דהנך מחמת עצלותן אין רגילין לדקדק במידי דצריך טרחא או השגחה יתירה אפ"ה המנום רבנן בדרבנן [כפסחים דד"א וכתובות בח"ב]. והא דקתני משמרים. היינו בדרך שמירה דאפי' בנכנס ויוצא סגי: את הביבים העמוקים הם צנורות שהשופכין שבבית יוצאין דרך שם לרה"ר ונקט העמוקים משום דבאינן עמוקים לא שייך בהם בדיקה דהיינו לחפור שם [וכמ"ד]. והרי כשאינן עמוקים קרקעיתן נראה ואילו הוה שם נפל הא חזי ליה: ואת המים הסרוחים מקום כנוס מים שופכין שבחצר: בית שמאי אומרים אף האשפתות ועפר התיחוח מהר"ש משמע דרק הנך המקומות צריך לבדוק משום שרק שם היו רגילין להשליך הנפלים. ותמהני דא"כ במקום דליכא כל הנך באמת א"צ לבדוק. והיאך קתני ברישא סתמא מדורות כותים טמאים. ותו הרי קתני בסיפא דאצטוונית א"צ בדיקה משמע ודאי דהא בשאר דוכתי בחצר צריך בדיקה. אלא נ"ל דלרבותא נקט הנהו דוכתי לאשמעינן דאף דהנך מקום בזוי הם אפ"ה אין חוששין מלהשליך לשם נפליהן: אינו צריך בדיקה דמסתמא אכלוהו. ומש"ה אשפתות שמצויין שם אלו דהיינו חזיר באשפתות וחולדה בעפר תחוח. אמרינן גררום למקום אחר: וה"ה במצוי שם שאר חיה אוכלת בשר ככלב וחתול. רק נקט הנך מדמצויין אלו שם וכדאמרן: האצטווניות הוא אצטבא אלא שלפעמים נקרא אצטווא בוי"ו והוא מושב שעשוי לנוי בצד פתח הבית בחוץ: אין בהן משום מדור העובדי כוכבים דמדעשוי לנוח עליו בשעשוע ועונג אין רגיל לקבור תחתיו מפני הריח וכדומה: רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שבא"י. דאילו שבחו"ל אפי' חרבה הרי גזרו על עפרה ואוירה: אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמדחרבה מצויות שם חיות אוכלות בשר. וחכמים פליגי עלי' מדלא ידע בודאי שמצוי שם חיה. ולא קיי"ל בהא כרשב"ג. דאע"ג דקיי"ל דבכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו [כגיטין ל"ח א'] היינו רק בדינין הנוהגין בזה"ז [כמהרי"ק שורש קס"ה]. מיהו גם בל"ז בכל דוכתי אין למדין מהכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א']: מזרח קסרין היא העיר צור שהיתה קרובה לים הגדול במערב א"י [ונקראת לפעמים קסרי כמגילה דז"א]: ומערב קסרין נ"ל דמזרחה ומערבה דקאמר היינו עבורה של עיר. והוא ע' אמה וד' טפחים למזרח. וכן למערב [כרפ"ה דעירובין] ושם חיישינן לקברות כשאר חו"ל משום דקסרין עצמה חו"ל היא. אבל מזרח העיר ומערב העיר א"י הוא. ואפ"ה גזרו על תחומה שבא"י טומאת חו"ל מדנודע שקברו שם עובד כוכבים מתיהם: היה ספק דעכו גופה חציה א"י וחציה חו"ל [כתוס' גיטין דב"א ד"ה ואשקלון] ובמערב העיר ודאי א"י היא מרצועה שיצאת לשם מא"י [כגיטין דח"ב] אבל במזרח עכו. הסתפקו אם כבשוהו עולי בבל ודינה כא"י או לא: וטהרוהו חכמים מדהתברר להן שהוא מא"י. עוד יש לפרש שגם בתחלה ידעו שמזרח עכו א"י היא. רק שהיו מסופקים אם קברו שם עובד כוכבים כבקסרי לעיל [וכן משמע קצת דהרי בטומאת מדור עובד כוכבים מיירי כולה מתניתין ברישא דטמא אפילו בא"י ומדנקט נמי בסיפא נמנו משמע קצת שהיו מסופקים בדבר שהיה יכול להתברר בהזמן האחרון שאחר החורבן. והיינו בשהיו ספיקתן אם קברו שם. אבל בשהיה ספיקתן בכבוש עולי בבל. מי ומי היה יכול לברר כן מה נעשה קודם איזה מאות שנים. אולי כבשוה וחזר ונלקח מהם]. רבי ובית דינו נמנו על קיני שם מקום סמוך לעכו: וטהרוהו שחקרו ונודע להם שאין שם קבר [וש"מ שבימי רבי שהיה כמו קרוב למאה שנה אחר החורבן עדיין היה להן אפר פרה.] דאי"ל משום טומאת כהנים. דהרי אין הנזיר מגלח על טומאה זו [כנזיר פ"ז מ"ב] וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה. כהן אינו מוזהר עליה [כתוספתא שמחות פ"ד הכ"ה]. והרי הכהן מותר לדרוך על קבר עובד כוכבים [כרמב"ם פ"ג ה"ג מאבל]: עשרה מקומות אין בהן משום מדור עובדי כוכבי' דמדאין להן מדור קבוע. להכי אפי' שהה שם מ' יום אינו קובר נפלו באהלו. דירא שמא יודעו להבא אחריו לדור באהלו שזנתה אשה עמו: והסוכות העשויין לשומרי פירות. וגם בהנך אית בהו טעם הנ"ל שלא יקברו שם. מדלא קביעי להו: והצריפין הוא ג"כ כסוכה. רק שדפנותיהן נוגעות בראשיהן יחד. ואין להן תקרה. וג"כ לא קביעי למדור רק ללון שם עוברי דרך: והבורגנין סוכות להכניס לשם הפירות שאצרו בקיץ מהשדה וג"כ לא קביעי: והאלקטיות גג שנתמך על ד' עמודים בד' הזויות. כדי לישב תחתיו בקיץ באויר דאע"ג דקביעי. אפ"ה מדפתוח מכל הצדדים. נראין כל מעשיו שם. ואין קוברין שם: ובית שער הוא כעין חדר קטן שעושין לפני שער החצר מבחוץ. ששם יושב שומר החצר. שלא יכנוס לשם שום אדם שלא ברשות. ומדגם הוא פתוח לרחבו לרה"ר במלואו חושש שיראו בני רה"ר כשיקבור שם: ומקום החצים חדר ששומרים שם חצים למלחמה: ומקום הלגיונות הוא מקום שלנין שם חיל המלך בדרך. וכל הנך מצויין בהן הרבה בני אדם יחד. והו"ל כשאר מקומות פרהסיא הנ"ל שאין קוברין שם. והא דלא כלל בהדי הנך גם אצטוונית ועיר שחרבה ולהוי י"א לת"ק וי"ב לרשב"ג. י"ל דהנך כולהו טעמא חדא אית בהו דלא היה שם טומאה מעולם. דאין קוברין שם. משא"כ אינך ב'. א"ג הנך כולה י' מדור נינהו. ואפ"ה אין חוששין שם לטומאה. אבל אינך תרתי. אינן מדור כלל. דאפי' אצטבא הוא רק מושב לפני הבית. ואמר מהו' משה טארנער נ"י. דכמו מסכת כלים נכנס בטומאה ויצא בטהרה. כ"כ אהלות שמדברת מטומאת מת ומאהליו הטמאים פתח בטומאה ומסיימת בטהרה. דהיינו באהלים הטהורים ובח"י פרקים. ע"ש חי חי הוא יודוך:
מלכת שלמה
בטהרה. ס"א לטהרה. ה"ר יהוסף ז"ל:
מדורות העובדי כוכבים. טמאים. [(הגה"ה מצאתי כתוב בספר חן טוב פר' חקת דף רכ"ט ע"ד וז"ל שמעתי משם הרב המקובל האלהי מוהר"ר יצחק אשכנזי זלה"ה והוא מתוק מדבש כי הנה נפשות ישראל חוצבו מתחת כסא הכבוד קדושות המה וידוע שסביב רשעים יתהלכון ומתאוים להדבק עם הקדושה שאין להם אורה שרשעים בחשך ידמו וצד הטומאה באה מכח הקליפות החיצונות וכמו שאז"ל הני ברכי דרבנן דמשלהי מחופיא דידהו גם מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו שאינם יכולים ליגע בגופם ומודבקים בלבושייהו ליהנות מהם והנה בעוד האדם חי לא יוכלו ליגע בו בגופו ממש שאור הנשמה מכהה עיניהם כאור שמש כי תהל בעיני האדם שיכהו עיניו מרוב אורה אבל אחר יציאת נשמתו רוצים להדבק בכלי שנשתמש בו קודש שנשאר בו קצת ניצוצי אור לכן באין לחול על גופו ומשם נמשכה טומאת מת לאדם המת יותר מנבלת בהמה כי כאיש גבורתו להיותו איש יש בו קדושה בחיים לא כן הבהמה וכן עד"ז הפרש בין כנענים לישראל יען שהישראל בחיים קדוש הוא לאלהיו ובמותו יחפצו בו החיצונים להדבק בו משא"כ בכנענים הרשעים שבחייהם קרויין מתים ואין בגופם נפש קדושה כדי שירחקו מהם בחייהם אלא אדרבה הוא חלקם בחיים ואמרי מותם רחקו מעליהם א"כ אינם מטמאים במותם כי אם בחייהם מטמאין מבמותם וכן בנות כותים נדות מעריסתם והן כזבים לכל דבר של טומאה זהו מה ששמעתי משם הרב הגדול זלה"ה אכן על פי דרכנו קברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל כדין טומאת מת יען לא בא מיתת העובדי כוכבים על רגל העגל שגם אם לא עשו ישראל את העגל היו מתים כי אם בלע המות הוא מישראל שקבלו התורה חרות על הלוחות א"כ טומאת מת נמשכה מעון העגל ומי שמת בעון העגל חלה עליו טומאת מת באהל אבל מי שהיה מת מקודם לכן אינו מטמא באהל כי לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא דבר הגורם למיתה זה העגל הוא המטמא והעון הוא המטמא לא המת גם אין המים מטהרין כי אם הכוונה רצויה לשרוף את הפרה אמו של העגל זה היצה"ר שהוליד את העגל ובהעשותו אפר מטהר את עון העגל לכן טומאת אהל לא נחית על קברי עובדי כוכבים אבל טומאת מגע ומשא כנבלת בהמה נחית עלייהו וכיון שבאו לכלל טומאה במשא ובמגע צריכים הזאה ג' וז' כמו מת מישראל שהנוגע בהן יטמא ז' ימים אבל טומאת אהל דכתיב בה אדם כי ימות באהל אתם קרויין אדם ולא הם כיון שאין מיתתם נמשכת מעון העגל וזהו הטעם שאין מזין מאפר פרה על הטמא זיבה וצרעת שאינה מטהרת הפרה אלא לדבר שבא מצד עון העגל שהיה להם חירות ממלאך המות וצוה הקב"ה להזות עליו מאפר הפרה לקנח עון העגל שבהעלות על לבו שגורם המיתה הוא עון העגל ואם העגל היא הפרה הוא יצה"ר פרה אדומה פרה סוררה שילדה העגל ופתה את ישראל לעשותו וצוה הקב"ה לשרוף את הפרה הוא יצה"ר ולבערו מן העולם שבזה יותש כחו של היצה"ר הקשה בהזכיר לו יום המיתה והשריפה אשר שרף ה' את הרשעים בגיהנם ונעשים אפר זהו שאמר ר' יוחנן לתלמידיו לא המת מטמא אלא הגורם מיתה הוא מטמא הוא עון העגל גם לא המים מטהרין אלא הכונה שיכוין האדם לומר במטאי הבאתי עלי מיתה שאין מיתה בלא חטא שעל רגל העגל באה ואין לך דור שאין בו מפקידת העגל ואז יכנע לבבו הערל באפר הפרה סוררה הוא יצה"ר ולא ישאירו ממנו כי אם מעט אפר הצריך מפני תיקון העולם ובזה יתכפר עון העגל ע"כ בקיצור וע"ש עוד. גם במה שכתבתי בשמו ז''ל ספ"ד דפרה. גם במ"ש בשמו ז"ל פ"ג דמגילה פי' ד'. גם עיין בזפר הלבוש די"ד סימן קע"ט סעיף י"ד:] פי' הר"ש ז"ל מטמאין באהל ובגליון הגה"ה אמר יצחק קשה לי דבפ"ק דכלים הוכיח דעובד כוכבים ונפל אינם מקבלים טומאה וגם חוצצין ובכאן נראה שנפל ועובד כוכבים מטמאים באהל ע"כ. ושם במציעא דף קי"ב גרסי' אמר ליה אליהו לרבה בר אבוה לא מתני מר טהרות דתניא ר' שמעון בן יוחי אומר קברי עובדי כוכבים אין מטמאים דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם וכתבו תוספות ז"ל ולא קיי"ל כרשב"י אלא כרשב"ג [הגה"ה נראה דמדיוקא דמתני' דבסמוך דקאמר רשב"ג עיר עובדי כוכבים שחרבה אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמשמע הא לא חרבה יש בה משום מדור עובדי כוכבים דייקי תוס' לומר דרשב"ג אסר מדורות עובדי כוכבים משום אהל וכל הני מתנייתא אליבי' ג"כ וכן מצאתי אחר כך בתשובת הרא"ש ז"ל ריש כלל שלשים. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"א מהט"מ גם בפ"ג מהל' אבל כתב דעובדי כוכבים אינם מטמאים באהל ומותר לכהן לדרוך ע"ג קברי עובדי כוכבים שאינו טמא אא"כ נגע או נשא ע"כ. ולפ"ז הני מדורות העובדי כוכבים שבארץ ישראל שמטמאין כארץ העמים עד שיבדקו שמא קברו בו נפלים לדעת הרמב"ם ז"ל צריך לומר שהוא לענין מגע ומשא אבל מ"מ גם אוירם מטמא כדין ארץ העמים לענין תרומה וקדשים שנטמאו אפילו מחמת אוירם ותולין לא אוכלין ולא שורפים ע"ש בהל' טומאת מת פי"א ובהשגות לא חלק עליו בזה:] דמתני' דאהלות דאסר מדורות העובדי כוכבים משום אהל וטעמי' דאליהו משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח וגם אליהו היה מכיר באותם שהיו פותח טפח [ובספר הרוקח סימן שט"ו כתב דאליהו ז"ל ידע שלא נגע בעצמותיהם ע"כ]. ויש מקום שלא גזרו כגון לצאת לקראת מלכים וכיו"ב וכן מצינו כשהיה קובר את ר' עקיבא היה דוחה שאמר לו וכי אינך כהן א"ל צדיקים אין מטמאין ודחה אותם כן משום כבודו דר"ע ועיקר טעמו היה לפי שהיה מת מצוה לפי שהיו יראים לקוברו שהי' מהרוגי מלכות והכי נמי איתא בסדר אליהו רבא שהיו אומרים בבית המדרש שהיה מבני בניה של לאה ואמר להם רבותי איני אלא מבני בניה של רחל והכא אמרינן שכהן היה ועל כרחין לאחד היה מפליג בדברים ע"כ:
אע"פ שאין עמו אשה. גזרה משום מדור שתהיה בו אשה כך כתב הרמב"ם ז"ל שם פי"א ולטעם זה תימה איך לא הוי גזרה לגזרה דהא אפילו מדור שיש בו ודאי אשה אינו טמא אלא משום גזרה שמא קברו נפל ושמא דכולה חדא גזרה היא ולטעם שהביא ר"ע ז"ל ניחא. ומוכח התם דה"ה אשה אע"פ שאין עמה איש:
7.
If one buys a field in Syria near to the land of Israel: If he can enter it in cleanness, it is deemed clean and is subject to [the laws of] tithes and sheviit [produce]; But he cannot enter it in cleanness, it [is deemed] unclean, but it is still subject to [the laws of] tithes and sheviit [produce]. The dwelling-places of non-Jews are unclean. How long must [the non-Jew] have dwelt in [the dwelling-places] for them to require examination? Forty days, even if there was no woman with him. If, however, a slave or [an Israelite] woman watched over [the dwelling-place], it does not require examination.
משנה ח
אֶת מַה הֵם בּוֹדְקִים, אֶת הַבִּיבִים הָעֲמֻקִּים וְאֶת הַמַּיִם הַסְּרוּחִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף הָאַשְׁפַּתּוֹת וְעָפָר הַתִּחוֹחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל מְקוֹם שֶׁהַחֲזִיר וְהַחֻלְדָּה יְכוֹלִים לְהַלֵּךְ בּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה:
ברטנורה
הביבין העמוקים. צינורות שמקלחין מהן השופכים לרשות הרבים. ויש ספרים שכתוב בהם הכוכים, לשון כוך, מערה שתחת הקרקע:ועפר התיחוח. דאיכא למיחש דמחמת הנפל שקברו שם נעשה העפר תיחוח:חזיר וברדלס. דרכן לחפור ולחפש תחת הקרקע, ואם ימצאו נפל קבור יוציאוהו משם. ברדלס, חיה שקורין לה בערבי אלצבע:
תוסופות יום טוב
שהחזיר והחולדה. כך הוא בכל הספרים. גם בפ"ק דפסחים דף ט מייתי לה. וגרס כך. והר"ב העתיק שהחזיר והברדלס. והתוס' דפסחים העתיקו חולדה וברדלס וחזיר. ובברייתא בגמרא פ"ב דנדה דט"ז. ופ"ג דעבודת כוכבים דף מב. מעשה בשפחתו של מסיק כו'. וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצוים שם. והוא בתוספתא הביאה הר"ש לעיל ספט"ז ובנוסחת מהר"ם שבמשנתינו שהחזיר וחולדה והברדלס יכולים כו':
יכולים להלוך בו. וכן מייתי לה בפסחים. ובנוסחת ארץ ישראל מוגה להוליכו. והרמב"ם בפרק י"א מהלכות טמא מת העתיק. יכולים להוליך משם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד בוצרים בית הפרס באופן שיהיו הענבים שיבצור טהורות. והרי כשהולך הבוצר תוך השדה. אפשר שיסיט ברגליו עצם כשעורה ונטמא ומטמא הענבים שלוקט. דאע"ג שלא הוכשרו עדיין האשכלות עכ"פ רבנן גזרו שכל הבוצר ענבים כדי לדרכן בגת יהיו דינן כמוכשרין ויק"ט [כשבת די"ז]: ושונים ר"ל סופרין ז' ימים בטהרה. ומזין על האדם והכלים שנצרכים להבצירה. ביום ג' לספירתן. ושונין להזות שוב עליהן גם ביום הז'. ואפי' הבוצרים והכלים טהורין לגמרי. אפ"ה סופרים ז' ימים בפנינו ומזין עליהם ג' וז' כאילו ודאי נטמאו במת. ונ"ל דתקנו כך משום שהקילו לבצור ע"י אדם וכלים שודאי נטמאו בביה"פ. להכי כדי שלא יזלזלו בטומאה החמירו עליהן להכירא. כדי שידעו שאפי' לספק טומאה שלא ידעו ממנה כלל חששו והזו ג' וז'. ועי"ז ידעו דרק משום דכל עיקר טומאה ביה"פ מדרבנן הוא. ושיוכשרו הענבים לקב"ט ע"י הבציר הוא נמי מדרבנן. והו"ל תרי דרבנן. והו"ל כגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן בכל דוכתא [ועי' פרה פ"ג מ"א דהתם ג"כ מדהקילו בה מצ"א החמירו בה מצד אחר להכירא]. ונ"ל דעכ"פ היו צריכים טבילה אחר הזייה. דהרי נטמאו מהזאה זו שהיא שלא לצורך. שנשאו. דטמא מדאורייתא וצריך גם הע"ש: ובוצרים לוקטין הענבים מהגפנים: ואחרים אנשים אחרים שלא נטמאו בהליכתן בביה"פ: ומוליכים לגת אבל הבוצרים עצמן לא יכנסו לבית הגת. משום דהגת מלא משקין ויוכשרו שם הענבים. ואח"כ יטמאום הבוצרים שנטמאו בביה"פ: אם נגעו אלו באלו הבוצרים שנעשו אה"ט מדנכנסו לביה"פ. חזרו ונגעו בהמקבלין הענבים מהם: טמאים ר"ל נטמאו גם המקבלין מהם. ולהכי גם הם לא יביאו הענבים לתוך הגת מחשש שיטמאום: בדברי בית הלל נ"ל דמשום כל קודם בת קול. כל הרוצה עושה כב"ש או כב"ה [כעירובין ד"ו ב'] ולהכי כל משנה שנשנית אז. אם היה מנהג העולם כזה או כזה. נקט תנא סתמא כהך מ"ד שנהגו כוותי' וקאמר בתר הכי כדברי פלוני. ולהכי אם היה המנהג כב"ה. נקט בתר הכי כדברי ב"ה קודם לדברי ב"ש. אע"ג דבמורגל נקט ב"ש קודם ב"ה. וה"ט נמי הכא. אבל לעיל [פט"ו מ"ח] נקט בסוף. בלשון כדברי ב"ש. מדבההוא היו נוהגין כב"ש. וכ"כ [בנדה פ"י מ"ו] נקט בסוף הדין כדברי ב"ה. מדהיו נוהגין כב"ה להכי נקט כך סתמא. וכן בכל דוכתא: בית שמאי אומרים ב"ש ס"ל דאף אמרינן שהבוצר לגת הוכשר. להכי לא היו הבוצרין רשאין ליגע בהאשכלות ללקטן מהגפן. דהרי הבוצרים טמאין הם מביה"פ. וגם במגל אינו רשאי ליגע הבוצר. משום שיטמא הבוצר את המגל. ותחזור ותטמא האשכלות. אלא אוחז וכו': אוחז את המגל בסיב באסט בל"א. שאמק"ט אוחז בו את המגל לחתוך עמו האשכלות: או בוצר בצור אבן חד דמדהוא אבן אמק"ט. [ומ"ש הר"ב שאינו כלי במחכ"ר אינו מדוייק בלשון]: ונותן לתוך הכפישה ר"ל סל גדול שמחזיק מ"ס שאמק"ט. מעמידו תחת הגפן שכשיחתוך האשכלות יפלו לתוכו מעצמן: ומוליך לגת אפי' הוא עצמו. דכיון דעשה כל הנך שנויים בבצירתו אית ליה הכירא שפיר שלא יטעה ליגע בהענבים שם. ועוד מדהיה נזהר מליגע בהענבים קודם שהוכשרו. מכ"ש שיזהר אח"כ כשיוכשרו בהגת. וא"כ לב"ש שלא הקילו כלל בבצירתו לפיכך לדידהו א"צ נמי להזות על הבוצרים כשהן טהורין: במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס שאחר שנטע הגפנים נחרש ביניהן הקבר: ימכר לשוק ר"ל לא ידרוך ענביו שמהכרם בהגת אלא ימכרן לאכלן אשכולות. דאז לא יוכשרו ע"י הבצירה. דדוקא הבוצר לגת הוכשרו. דס"ל לר' יוסי דקנסוהו מדנטע במקום הטומאה. שפירות מרגילין רגל בני אדם לשם ויתטמאו. ועוד מדביזה המתים ליטע על עצמותיהן. ולהכי אפי' יבצור כב"ש. שאין שם חשש טומאה כלל. אפ"ה משום קנס יטמא היין: שלשה בית פרסות הן חורש קבר [מפורש במ"ב] ושאבד בה קבר [מפורש במ"ג] ושדה בוכין [מפורש במ"ד] וכולן נקראין ביה"פ וכל אחד חלוק בדינו מחבירו. וכדמפרש ואזיל: החורש את הקבר שמטמא כל ק' אמה שסביב לו כשחרשן מהקבר ולהלן [כלעיל רפי"ז]: נטעת בל נטע ר"ל מותר ליטע בה כל מיני אילנות. דאע"ג דהאדם הלוקט שם פירות ודאי נטמא. דכשהלך שם אפשר שהסיט עצם כשעורה. עכ"פ הפירות שלקט בידו. הרי לא טימאן בידו. דממ"נ אם לקטן לאכילה הרי לא הוכשרו. ואם לקטן לגת הרי לא גזרו בה כמשנה א'. ורק לר' יוסי במשנה א' בנחרשה. ואח"כ נטע. עביד איסורא ולפיכך קנסינן ליה לומר דהבוצר לגת הוכשר: ואינה נזרעת כל זרע דדוקא כשנשאר השורש בקרקע מותר. אבל בזרעים שנעקרים עם השרשים. יש חשש שבהעפר שישאר בהשרשים יהיה דבוק בהם עצם כשעורה וכשיביאן עם העפר שבשרשי' לביתו. נמצא מרבה הטומא': חוץ מזרע הנקצר שהכל קוצרין אותו: ואם עקרו לזרע הנקצר: צובר את גרנו לתוכו ר"ל כל השבלין שעקר עם שרשיהן צוברן בתוך אותה שדה ביה"פ. ולא יביאן לשדה אחר. כדי שלא נרבות הטומאה [דרק בדיעבד אמ"ט בשטפו ע"י גשמים מזל"ז [כפי"ז מ"ד] ודשן שם. כדי לנקות התבואה יפה מכל עפרורית קודם שיביאן לביתו: וכוברו בשתי כברות נ"ל דמדלא קאמר וכוברן ב' פעמים. ש"מ דה"ק כוברן בב' מיני כברין א' גסה וא' דקה. זה אחר זה [ועמ"ש בס"ד מנחות פ"י סי' כ"ז] וזה כדי לנקות הגרעינין יפה יפה מעפרירותן שמא מעורב בו עצם כשעורה: וחכמים אומרים התבואה הן ה' מיני דגן. שהן חטה. וכוסמין. שעורה. ושיפון. ושבולת שועל: והקטניות הן קטניות ממש. ופולין ואפונין ועדשים. וכן כל פרי ארץ שמונח בשרביטין: בשלש כברות דמדנדבק בהן עפר רב בשרביטין. להכי חיישינן בהו טפי. מיהו בזרע הנעקר לא רצו חכמים לתקן כן לכתחי'. דמדלאו אורחא לדשן בשדה להכי חיישינן דלמא ישכח ויכניסן להבית עם העפר הדבוק בהן: ושורף את הקש לתוס' והר"ן. קש הוא חלק קנה השבולת הנשאר לאחר קצירה דבוק בארץ [ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"ג סי' ג' וב"מ פ"ט סי' ה']. א"כ הכא שנעקר כל הקנה צ"ל דמה שאמרה המשנה ושורף הקש. היינו ששורף רק חלק התחתון שבו השרשים. אולם זה קשה קצת. דמ"ש חלק התחתון מהעליון. והרי כולו נידוש ונתבוסס יחד ונתערב העפר בכולן. אולם לדברינו שם דכל מה שנקצר עם השבולת ביחד נקרא קש ניחא טפי. דר"ל התבן שמחובר בארץ ודאי אפי' היה קוצר לא היה מביאו לביתו. אלא אפי' הקש שאילו היה קוצר היה רשאי להביאו לביתו. הכא שעקרו כולו שרפו כולו דמדמחובר כולו בהשבולת. כולו נקרא בשם קש. א"נ ר"ל דרבותא קמ"ל תנא. דאפי' חלק העליון שרחוק מהארץ ולולא שעקר היה רשאי להכניסו להבית. הכא שעקרו. שורף גם אותו. מדנדבק גם בו עפר השרשים כשנידש יחד: ואת העצה הוא תבן קטניות דאפי' התבן שבראש הקנה אפשר שכשנסתבך יחד כשדשו נדבק בו עפר ביה"פ. ונ"ל דמה"ט נמי לא יאכילם לבהמה. דהרי כשיצא עם הרעי. עצם לא נחשב כמעוכל [כתענית כ"ב ב']. אבל עצם שרוף טהור [כלעיל פ"ב מ"ב]: ומטמא במגע ובמשא כל דבר שנגע בהשדה או בכל גוש ממנה שגדול כפיקה או בנשא גוש כזה ואפי' בגוף השדה שייך טומאת משא. וכגון שהלך בה במנעלים או ע"ג אבנים שמונחים בשדה. באופן שלא נגע בעפרה. ואפ"ה טמא מדיש לחוש שמא הסיט עצם כשעורה ברגליו כשהלך. והרי כל היסט דינו כנשא: ואינו מטמא באהל שאינו ידוע באיזה מקום הוא הקבר: נזרעת כל זרע דאע"ג דהאדם שלוקט שם ודאי נטמא. שמא האהיל על הקבר כשהלך בה. עכ"פ אין בה החשש כל כך כבביה"פ שנחרש. דהרי הפירות אמק"ט כלעיל סי' י"ח. ושנחוש בזרע הנעקר שנזרע שם. כבשדה שנחרש בה קבר י"ל דוקא בנחרש הקבר בהשדה. שנתדקדקו העצמות ונתפזרו. חיישינן לעצם כשעורה שנדבק בשרשי הזרע. ומשום לא פלוג גזרו נמי אפי' היה הקבר תחת רובדין. אבל בשדה שנאבד בה קבר. אין שרשי הזרע מגיעין בעומק עד העצמות שבקבר. ולהכי אפי' בזרע הנעקר אין לחוש. ואע"ג שגזרו על גוש ממנה שגדול כפיקה. היינו בשנטמא ודאי בעפרה אבל שנחוש שמא יוציא עפרה. כולי האי לא גזרו: ואינה נטעת כל נטע דאע"ג דהפירות ודאי טהורין וכדאמרן אפ"ה מדאדם תאב הרבה לפירות אילן. כשיטע שם עצי פרי. יהא רגל בנ"א מצוי שם. ותתרבה הטומאה בבני אדם שיאהילו על הקבר. א"נ להכי בשדה שנאבד בה קבר אסור ליטע. משום דשרשיו הולכין בעומק ומגיעין עד המת נמצא שיונק האילן מאיסור הנאה. ואי גרסינן כהר"ב אינה נזרעת כל זרע ואינה נטעת וכו'. י"ל דתרווייהו אסירי משום כבוד מתים. וכמו דאין מרעין בהמה בביה"ק מה"ט [כתוס' מגילה דכ"ט]. והרי הכא שאינו יודע היכן הוא הקבר יש לחוש שיטע על הקבר ממש. מיהו כל זה בשדה שנאבד בה קבר אבל בשדה שנחרש בה קבר. הרי יודע היכן הוא הקבר. ולא יטע שם. ובשאר מקום שבהשדה אין שום חשש איסור הנאה או חשש כבוד המת. ורב"א פי' דרק בנאבד בה קבר. דמטמא השדה גם באהל. להכי אסור ליטע בה אילן. שע"י ענפיו תתפשט טומאת האהל מהקבר ולהלאה. משא"כ בנחרש בה קבר. הרי יודע מקומו ושם לא יטע: ואין מקיימין בה אילנות שכשיש שם כבר אילן צריך לעקרו. וכולה מטעמא דאמרן: ומטמא במגע ובמשא ובאהל ר"ל כל גוש וגוש ממנה שגדול כפיקה. מטמא במגע ובמשא שמא נתגלגל לתוכו ונידש עצם כשעורה [ומה"ט נקרא גם שדה זו ביה"פ. דהרי גם בה חיישינן לפריסת ושבירת עצמות]. אבל באהל רק השדה עצמה מטמא. דהיינו כשהאהיל על השדה חיישינן שהאהיל על הקבר. ואפי' האהיל עליה בימות החמה. דדין השדה אז כרה"ר [כטהרות פ"ו מ"ז] והו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור [כטהרות פ"ד מי"א]. אפ"ה שדה שנאבד בה קבר. מדהוחזקה בטומאה גם בספק טומאה ברה"ר טמא עכ"פ מדרבנן. מיהו כשהאהיל עליה בימות הגשמים. דאז דין השדה כרה"י. ודאי הו"ל ספק טומאה דאורייתא. אבל בשדה שנחרש בה קבר. דאמרינן בכל דוכתא דטומאתו מדרבנן. משמע אפי' ברה"י. והיינו מדהו"ל ס"ס. וכלעיל סי' ל"ב: שדה בוכין היא שדה הקרובה לביה"ק שמיוחד להושיב שם המטה. כדי להספיד המת. ובוכין האבלים ונפטרים והולכין להם. ובתוספתא גרסינן שדה כוכין. וכן גרס נמי רב"א במשנה. ור"ל שמשהין שם המת עד שיתקנו הכוך כמדת המת כראוי: לא נטעת ולא נזרעת מפרשינן בש"ס [מ"ק דה"ב] דמשום יאוש בעלים נגעו בה. ור"ל שמא נדלדל אבר ממת שהובא לפעמים מרחוק. וכשהובא המת לשדה זו הקרובה לביה"ק. ופתחו הארון כדי ליישר אבריו כראוי קודם שיקברוהו נתדלדל שם אבר. ונתיאשו אלו על אלו מלהניחו בהארון ולקברו. ונשאר שם ונשכח. וי"א דר"ל דבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוא סמוך לקברות חוששין שיקברו שם נפל וכדומה. וי"א דיאוש בעלים דקאמר הש"ס. אינו משום חשש טומאה רק ר"ל שהבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוחזקה לתשמיש רבים. והו"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו: ועפרה טהור דגם גוש כפיקה משם טהור. וא"ת אם משום טומאה נגעו בה אמאי עפרה טהור. י"ל מדלא הוחזקה טומאה במקומה. הו"ל בעפר שנתטלטל משם שלא למקומה ס"ס. שמא לא היה במקום הראשון אבר ממת כלל. ושמא לא נתפרך ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי לביה"פ. דאתחזק שם טומאה וודאית. משא"כ הכא: ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח לאו אשדה שנאבד בה קבר קאי. דמה מהני בה בדיקת עפרה. שמא קבר טמון מתחת. ויאהיל עליה ועל שדה בוכין נמי א"א דקאי. דאפי' לי"א הנ"ל שהוא טמא מחשש קבורת נפל. מה מהני בדיקת העפר מלמעלה. ואפי' ליש אומרים דחששו לאבר שנתדלדל ונפל שם. עכ"פ זה א"צ לבדיקת כברה. דאבר הרי גדול הוא וחזי ליה ומכ"ש לאידך י"א. דלאו משום טומאה גזרו בשדה בוכין א"כ ודאי א"צ שום בדיקה. אלא אשדה שנחרש בה קבר לחודה קאי דההולך לשחוט פסחו וצריך לעבור בדרכו בשדה ביה"פ. או שכבר עבר ורוצה להקריב פסחו. הקילו גביה לבדוק עפרה וכדמפרש ואזיל: ואין בודקין לתרומה דדוקא בפסח שיש במניעתו חיוב כרת. לא העמידו גזירתן לטמא ביה"פ. אבל בהולך דרך שם כדי לאכול תרומה. שאין באכילתה רק עשה. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ נ"ב]: ולנזיר ר"ל ואם נזיר הלך שם וחשש אם נטמא או לא: בית שמאי אומרים בודקין ר"ל בודקין ע"י אחר. דאם לא ימצא הרי הנזיר טהור. ואם ימצא עצם הרי הנזיר טמא מספק. מיהו הוא עצמו לא יבדוק. דשמא ימצא והרי אתה מטמאו בידים: ובית הלל אומרים אין בודקין דס"ל דאפי' לא ימצא עצם. אפ"ה טמא מספק: מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ר"ל כל עפר רפוי שאפשר שיזיזנו בהלכו עליו: ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה מפרר כל הגושין שנשארו בהכברה. וכובר אח"כ גם אותן כדי לבדוק יפה: טמא ר"ל הבודק טמא ודאי שהרי כשכברו הסיטו. אבל אותו שנבדק השדה עבורו אם להבא בין שימצא שם עצם או לא רשאי מהשתא לילך שם. דהרי נתנקה השביל יפה. ואם כבר הלך ובודק השתא כדי לטהרו למפרע. אם נמצא עצם בבדיקתו הרי הוא טמא למפרע מספק: כיצד מטהרין בית הפרס הך משנה נמי רק אשנחרש בה קבר לחוד קאי. אבל בנאבד בה קבר לא מהני רק כשחופר פני כולה עד הסלע ומוציא העפר [כלעיל פט"ז מ"ד וע"ש]. ומטהרין דנקט מתניתין. היינו כדי שיהא רשאי לילך שם גם אחר שישוב לחרוש השדה אחר בדיקתו. אבל במטהר השדה כדי לילך שם. בכסוי בעלמא סגי. רק בתנאי שיהא מכוסה באופן שההולך שם לא יהא יוכל להניע עצם שתחת המכסה [וכמשנה ו']: נוטלים ממנו שלשה טפחים בעומק כשיעור עומק המחרישה שהקנקן שבעגלת המחרישה מהפך את תחתית העפר להיות למעלה [וכן מפורש בב"ב פ"ב מי"ב] והעפר שחופר נותן במקום שאין רגל אדם טהור מצוי שם. ולהר"ש הנ"ל זהו דוקא באינו רוצה לבדוק בהעפר אחר עצם אבל בכובר בכברה [וכלעיל מ"ד] לאחר שניקה העפר. יכול להניחו במקום שחפרו. רק דהכא מדמטהרו לחרישה צריך שיכבור כל העפר שחפר עד ג' טפחים בעומק: או נותן על גביו שלשהטפחים ר"ל לוקח עפר אחר ממקום טהור ונותן ע"ג השדה הטמאה בגובה ג"ט. ולת"ק הא לא מהני. דשמא ברוב הימים יתהפך התחתון לעליון. אבל כשנוטל העפר הטמא ממקומו לכ"ע מהני דכולי האי לא גזרו. ויש ספרים דלא גרסי אמר רבי. אלא ה"ג או נותן וכו'. וכן נראה שהיה גרסא הרמב"ם מדפסק כרבי [בספ"י מטו"מ]: טהור ר"ל אם נטל מחצי השדה ג"ט עפר בעומק והוציאו משם כלעיל סי' מ"ז ועל חצי האחר של השדה נתן עפר בגובה ג"ט טהור. ר"ל נטהר השדה. ולא חיישינן דמדהגביה חלק שדה א' טפי מהחלק שבצדו. לבסוף ננער העפר מהגבוה להנמוך. ויתגלה עפר ביה"פ. דכולי האי לא גזרינן. מיהו למאי דגרסינן לעיל אמר ר' אתיא הך בבא דלא כת"ק. רק אסוקי מלתא דרבי היא. ורבותא קמ"ל. וי"א דה"פ אם הג"ט עפר שלקח מהחצי השדה. בדקו שלא יהיה בתוכו עצם כשעורה וחזר ונתן העפר הזה שבדק על חצי השדה האחר שלא בדקו. והניחו בגובה ג"ט עליו. נטהר כולו. ואין לדקדק א"כ ג"ט ג"ט ל"ל ולא הול"ל אלא ונתן על חצי השדה האחר. י"ל דקמ"ל דסד"א דחצי חצי ל"ד. קמ"ל דצריך לתנו שם על חצי האחר בגובה ג"ט: ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר נ"ל דאפי' למה שכתבנו לעיל סי' מ"ח דהא דקאמר ת"ק נותן ע"ג עפר בגובה ג"ט. היינו נמי ממקום אחר. אפ"ה צריך הכא ר"ש לומר דנוטל ממקום אחר לאשמעינן דהאי נתן עליו. לאו אחצי שדה שהזכיר ת"ק קאי. רק על כל השדה. ודו"ק: טהור נ"ל דטעמיה דר"ש. דכיון שיעשה בה היכר כזה. תו לא יעמיק בהקנקן כל כך עד ג"ט. ומדאיכא כמה ספיקות בטומאות ביה"פ לא גזרו בה כולי האי: הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן שעשה רצפה על כל שדה ביה"פ מאבנים גדולות שכשילך עליהן לא יתנועעו: ר' שמעון אומר אף העוזק בית הפרס טהור ר"ל שחפר סביב האילנות שבביה"פ. כדי להסיר משם אבנים שמונחי' על השרשים. ומעכבין פרנסת האילן מהקרקע. ואז לא עלה בדעתו לבדוק אחר עצמות רק שבחפרו להוציא אבנים לא מצא עצמות. טהור. ופשוט דמיירי שחפר כך כל השדה. או שרק על מקום שחפר אנו דנין. והיינו דקאמר בתוספתא ר"ש אומר. עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו. מיהו לת"ק לא סגי בבדיקה כזו. משום דבשעת העיזוק לא זכר לחפש אחר עצמות כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה [שבועות מ"א ב']: המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן אע"ג דכבר תני לעיל הרוצף ביה"פ טהור. י"ל דהתם ברצף כל השדה אז רשאי לכתחילה לילך לשם. אבל הכא שהאבנים הגדולות או שקבועי' בקרקע בחוזק אינן רק במקום הלוכו. אז רק בדיעבד לא חיישינן שהרוח נשף לשם עפר טמא שבצדו. אבל לכתחילה לא ילך שם. וכדחיישינן בהולך בהרים וסלעים בחו"ל. ורק הכא בא"י הקילו בדיעבד: על האדם ועל הבהמה שכחן יפה וא"ת אע"ג דתחתון כחו יפה. עכ"פ הרי נטמא במת ונעשה אב. ויטמא לעליון שנוגע בו. ואת"ל דמיירי שהתחתון עובד כוכבים שאמק"ט. ליתא דאז ק' טפי. דהרי עשאום כזבין [כנדה ל"ד א'] וכל הנישא ע"ג זב טמא [כזבים פ"ה מ"ב]. ואף אם נדחק לומר דטהור דקאמר תנא היינו רק מטומאה דאורייתא. עכ"פ ק"ל דבין שיהיה התחתון עובד כוכבים או בהמה או אפי' אבן הרי הו"ל חיבורין ובכה"ג אפי' מפסיק בין הטהור להטומאה גם דבר שאמק"ט. נטמא הטהור [כתוס' שבת י"ז א']. וא"כ הכא נמי יטמא העליון טומאת ז' מדהוא בחיבורין בטומאה ע"י התחתון. ואפי' נימא כהרמב"ם [פ"ה מטו"מ ה"ז] דהשני וממנו ולהלן טמא רק ט"ע. עכ"פ הרי קאמר הכא דעליון טהור. י"ל דמיירי הכא שמפסיקין כמה בגדים בין עליון לתחתון. כגון מנעלים ומלבושין וכדומה. והרי אליבא דכ"ע אין הטומאה מתפשטת משלישי ואילך [ועמ"ש בס"ד בריש מכילתין]. א"נ הא דקאמר הכא טהור היינו שאינו אה"ט מחשש היסט עצם כשעורה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. וכדאשכחן טובא דכוותיה בסדרן: על האדם ועל הבהמה שבחן רע באדם נקרא כחו רע כשארכבות התחתון משמיעות קול כשעולה העליון לרכוב על גבו. ובבהמה כשמטלת גללים כשיטענו עליה משא כבד של הרוכב. ופשוט דלא תליא בחוזק הנרכב לבד אלא גם בגודל וכובד זה הרוכב. אם נגד משאו כח הנרכב חלש: טמא הא כבר מדיוקא דרישא שמעינן לה. אלא הא קמ"ל דביכולים להתנועע אפילו לא התנועעו. טמאים. דשמא התנועעו ולאו אדעתיה: טמא אע"ג שאין דרך לקבור שם. עכ"פ חיישינן שעפר טמא התגלגל לשם. ולא דמי לדלעיל במהלך ע"ג אבנים שבביה"פ דטהור ולא חיישינן שהופרך עפר טמא לשם. התם בדרך ע"ג אבן קטן אילו היה שם עצם ראהו משא"כ הכא בהרים וסלעים גדולים שפיר חיישינן שהתנפח לשם עצם כשעורה ולא ראהו. א"נ טומאת ארץ עממים לאו משום עצם גזרו. רק כדי שימנעו מלצאת מא"י לשם [ועי' ברמל"מ רפי"א מטו"מ]. ונ"ל דאפ"ה בים ושונית לא גזרו. מדהוצרכו ללכת לשם לסחורה וכדומה. לא רצו לטמא כולה. מדהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. מיהו טהור דקאמר. היינו רק דאין בה טומאת גוש חו"ל. דטמא עלה טו"ז וצריך הזאה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. מדהיה עכ"פ באוירה [ועי' רמב"ם פי"א מטו"מ ה"ה]. אבל רמ"ל שם כתב מדלא גזרו שם על גושה. כ"ש דאוירה טהור שם. דהרי גם בחו"ל גופא דגזרו שם אגושה. אפ"ה הקילו באוירה. דאגושה טמא טו"ז. וצריך הזאה ג' וז'. ושורפין עליה תרומה וקדשים. אבל הנטמא באויר חו"ל טמא רק טומאת ערב. ותרומה וקדשים שנטמאו בה תולין לא אוכלין ולא שורפין [כהרמב"ם שם ה"ב]: כל מקום שהים עולה בזעפו כשהים הולך וסוער שוטף על שן סלע ההוא לפיכך אם היה שם קצת עפר טמא שבא לשם ממקום אחר. כבר שטפוהו הגלים משם: הקונה שדה בסוריא היא ארץ ארם ארמענין בל"א שכבשה דוד. ואינה בכלל ז' עממין שהבטיח הקב"ה לישראל. רק שסמוכה לארץ ישראל. ונקראת כעת זיריעין שקרוב לשם סוריא: אם יכול להכנס לה בטהרה דאין חוץ לארץ ממש מפסיק שם בין סוריא לארץ ישראל: דאותה שדה אפי' גושה טהור מדקנה אותה ישראל: וחייבת במעשרות ובשביעית עי' מ"ש בס"ד [ידים פ"ד מ"ג]: ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה שרוחב טפח מחו"ל או מבית הקברות של א"י מפסיק: מדורות העובדי כוכבים אף שבא"י: כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה כשדה שאבד בה קבר [לעיל מ"ג]: ארבעים יום דהיינו כפי שיעור יצירת הולד. ושמא הפילה אשתו וקברתו שם. ואף דאין עובד כוכבים מטמא באהל. עכ"פ דינה כשדה שאבד בה קבר לטמא במגע ובמשא. וכל הבא לשם חיישינן שמא יגע או יסיט עצם כשעורה. וקיי"ל דכל שאפשר נכון לכהן ליזהר מטומאת אהל שבמת עובד כוכבים [יו"ד שמ"ב]: אע"פ שאין עמו אשה משום דפרוץ בזנות נשים אחרות. א"נ גזרו הא אטו הא: ואם היה עבד נ"ל דר"ל ואם דר שם גם עבד כנעני שאצל ישראל שמל וטבל: או אשה ישראלית. ואע"ג דאסורה להתיחד עמו. י"ל דמיירי בנכנסת ויוצאת. א"נ דמיירי שדרה שם עם אשת עובד כוכבים. דגם בדרה שם אשת עובד כוכבים לבד גזרו: משמרים אותו להמדור: אינו צריך בדיקה וקמ"ל דאף דהנך מחמת עצלותן אין רגילין לדקדק במידי דצריך טרחא או השגחה יתירה אפ"ה המנום רבנן בדרבנן [כפסחים דד"א וכתובות בח"ב]. והא דקתני משמרים. היינו בדרך שמירה דאפי' בנכנס ויוצא סגי: את הביבים העמוקים הם צנורות שהשופכין שבבית יוצאין דרך שם לרה"ר ונקט העמוקים משום דבאינן עמוקים לא שייך בהם בדיקה דהיינו לחפור שם [וכמ"ד]. והרי כשאינן עמוקים קרקעיתן נראה ואילו הוה שם נפל הא חזי ליה: ואת המים הסרוחים מקום כנוס מים שופכין שבחצר: בית שמאי אומרים אף האשפתות ועפר התיחוח מהר"ש משמע דרק הנך המקומות צריך לבדוק משום שרק שם היו רגילין להשליך הנפלים. ותמהני דא"כ במקום דליכא כל הנך באמת א"צ לבדוק. והיאך קתני ברישא סתמא מדורות כותים טמאים. ותו הרי קתני בסיפא דאצטוונית א"צ בדיקה משמע ודאי דהא בשאר דוכתי בחצר צריך בדיקה. אלא נ"ל דלרבותא נקט הנהו דוכתי לאשמעינן דאף דהנך מקום בזוי הם אפ"ה אין חוששין מלהשליך לשם נפליהן: אינו צריך בדיקה דמסתמא אכלוהו. ומש"ה אשפתות שמצויין שם אלו דהיינו חזיר באשפתות וחולדה בעפר תחוח. אמרינן גררום למקום אחר: וה"ה במצוי שם שאר חיה אוכלת בשר ככלב וחתול. רק נקט הנך מדמצויין אלו שם וכדאמרן: האצטווניות הוא אצטבא אלא שלפעמים נקרא אצטווא בוי"ו והוא מושב שעשוי לנוי בצד פתח הבית בחוץ: אין בהן משום מדור העובדי כוכבים דמדעשוי לנוח עליו בשעשוע ועונג אין רגיל לקבור תחתיו מפני הריח וכדומה: רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שבא"י. דאילו שבחו"ל אפי' חרבה הרי גזרו על עפרה ואוירה: אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמדחרבה מצויות שם חיות אוכלות בשר. וחכמים פליגי עלי' מדלא ידע בודאי שמצוי שם חיה. ולא קיי"ל בהא כרשב"ג. דאע"ג דקיי"ל דבכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו [כגיטין ל"ח א'] היינו רק בדינין הנוהגין בזה"ז [כמהרי"ק שורש קס"ה]. מיהו גם בל"ז בכל דוכתי אין למדין מהכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א']: מזרח קסרין היא העיר צור שהיתה קרובה לים הגדול במערב א"י [ונקראת לפעמים קסרי כמגילה דז"א]: ומערב קסרין נ"ל דמזרחה ומערבה דקאמר היינו עבורה של עיר. והוא ע' אמה וד' טפחים למזרח. וכן למערב [כרפ"ה דעירובין] ושם חיישינן לקברות כשאר חו"ל משום דקסרין עצמה חו"ל היא. אבל מזרח העיר ומערב העיר א"י הוא. ואפ"ה גזרו על תחומה שבא"י טומאת חו"ל מדנודע שקברו שם עובד כוכבים מתיהם: היה ספק דעכו גופה חציה א"י וחציה חו"ל [כתוס' גיטין דב"א ד"ה ואשקלון] ובמערב העיר ודאי א"י היא מרצועה שיצאת לשם מא"י [כגיטין דח"ב] אבל במזרח עכו. הסתפקו אם כבשוהו עולי בבל ודינה כא"י או לא: וטהרוהו חכמים מדהתברר להן שהוא מא"י. עוד יש לפרש שגם בתחלה ידעו שמזרח עכו א"י היא. רק שהיו מסופקים אם קברו שם עובד כוכבים כבקסרי לעיל [וכן משמע קצת דהרי בטומאת מדור עובד כוכבים מיירי כולה מתניתין ברישא דטמא אפילו בא"י ומדנקט נמי בסיפא נמנו משמע קצת שהיו מסופקים בדבר שהיה יכול להתברר בהזמן האחרון שאחר החורבן. והיינו בשהיו ספיקתן אם קברו שם. אבל בשהיה ספיקתן בכבוש עולי בבל. מי ומי היה יכול לברר כן מה נעשה קודם איזה מאות שנים. אולי כבשוה וחזר ונלקח מהם]. רבי ובית דינו נמנו על קיני שם מקום סמוך לעכו: וטהרוהו שחקרו ונודע להם שאין שם קבר [וש"מ שבימי רבי שהיה כמו קרוב למאה שנה אחר החורבן עדיין היה להן אפר פרה.] דאי"ל משום טומאת כהנים. דהרי אין הנזיר מגלח על טומאה זו [כנזיר פ"ז מ"ב] וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה. כהן אינו מוזהר עליה [כתוספתא שמחות פ"ד הכ"ה]. והרי הכהן מותר לדרוך על קבר עובד כוכבים [כרמב"ם פ"ג ה"ג מאבל]: עשרה מקומות אין בהן משום מדור עובדי כוכבי' דמדאין להן מדור קבוע. להכי אפי' שהה שם מ' יום אינו קובר נפלו באהלו. דירא שמא יודעו להבא אחריו לדור באהלו שזנתה אשה עמו: והסוכות העשויין לשומרי פירות. וגם בהנך אית בהו טעם הנ"ל שלא יקברו שם. מדלא קביעי להו: והצריפין הוא ג"כ כסוכה. רק שדפנותיהן נוגעות בראשיהן יחד. ואין להן תקרה. וג"כ לא קביעי למדור רק ללון שם עוברי דרך: והבורגנין סוכות להכניס לשם הפירות שאצרו בקיץ מהשדה וג"כ לא קביעי: והאלקטיות גג שנתמך על ד' עמודים בד' הזויות. כדי לישב תחתיו בקיץ באויר דאע"ג דקביעי. אפ"ה מדפתוח מכל הצדדים. נראין כל מעשיו שם. ואין קוברין שם: ובית שער הוא כעין חדר קטן שעושין לפני שער החצר מבחוץ. ששם יושב שומר החצר. שלא יכנוס לשם שום אדם שלא ברשות. ומדגם הוא פתוח לרחבו לרה"ר במלואו חושש שיראו בני רה"ר כשיקבור שם: ומקום החצים חדר ששומרים שם חצים למלחמה: ומקום הלגיונות הוא מקום שלנין שם חיל המלך בדרך. וכל הנך מצויין בהן הרבה בני אדם יחד. והו"ל כשאר מקומות פרהסיא הנ"ל שאין קוברין שם. והא דלא כלל בהדי הנך גם אצטוונית ועיר שחרבה ולהוי י"א לת"ק וי"ב לרשב"ג. י"ל דהנך כולהו טעמא חדא אית בהו דלא היה שם טומאה מעולם. דאין קוברין שם. משא"כ אינך ב'. א"ג הנך כולה י' מדור נינהו. ואפ"ה אין חוששין שם לטומאה. אבל אינך תרתי. אינן מדור כלל. דאפי' אצטבא הוא רק מושב לפני הבית. ואמר מהו' משה טארנער נ"י. דכמו מסכת כלים נכנס בטומאה ויצא בטהרה. כ"כ אהלות שמדברת מטומאת מת ומאהליו הטמאים פתח בטומאה ומסיימת בטהרה. דהיינו באהלים הטהורים ובח"י פרקים. ע"ש חי חי הוא יודוך:
מלכת שלמה
ובה"א. שלשת מלות הללו אית דלא גרסי להו:
כל מקום שהחזיר והברדלס והחולדה. מאי דקשה מהאי מתני' אההיא דאין חוששין דתנן בפ"ק דפסחים כתבנוהו שם בארך. ומצאתי מוגה כל מקום שהחזיר והברדלס והחולדה יכולין להוליכו וכו'. והרי"א ז"ל הגיה לְהַלְכוֹ ומחק מלת בו וכתב כן מצאתי ע"כ. ותימה שלא הזכיר ברמב"ם שם פי"א סי' ט' ברדלס דליתי' שם בשום דפוס ואפי' בספר מוגה:
8.
What do they examine? Deep drains and foul-smelling waters. Bet Shammai say: even garbage dumps and crumbled earth. Bet Hillel say: any place where a pig or a weasel can go requires no examination.
משנה ט
הָאִצְטְוָנִיּוֹת, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְדוֹר הַגּוֹיִם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עִיר גּוֹיִם שֶׁחָרְבָה, אֵין בָּהּ מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם. מִזְרַח קִסְרִין וּמַעֲרַב קִסְרִין, קְבָרוֹת. וּמִזְרַח עַכּוֹ הָיָה סָפֵק, וְטִהֲרוּהוּ חֲכָמִים. רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל קֵינִי וְטִהֲרוּהוּ:
ברטנורה
אצטבא. עשויה לנוי לפני הבתים. ואין קוברים שם נפלים:עיר נכרים שחרבה. ערי ארץ ישראל שדרו בה נכרים וחרבה מן הנכרים:אין בהן משום מדור עובדי כוכבים. שחיות מצויות שם ומוציאות כל הנפלים שנקברו שם. ואין הלכה כר׳ שמעון בן גמליאל:קברות. כלומר ידוע שהם קברות:היה ספק. אם מארץ העמים אם מארץ ישראל:וטיהרוהו. דחשבוהו כארץ ישראל. אי נמי, היה ספק אם היו שם קברות אם לאו, וטיהרוהו שהעידו שאין שם קברות:קיני. שם מקום והיו נוהגים בו טומאה מספק, עד שנמנו עליו רבי ובית דינו וטהרוהו:
תוסופות יום טוב
רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שחרבה כו'. כתב הר"ב ואין הלכה כרשב"ג. וכ"כ הרמב"ם. ונדחק הכ"מ בפי"א מהט"מ. לתת טעם לדבר. אע"ג דקי"ל כל מקום ששנה כו'. ועיין מ"ש בפ"ח דערובין. גם כתבתי כבר בשם מהרי"ק שורש קס"ה דכללות דהלכתות לא אמרום על נגעים ואהלות. וכיוצא בהן שאין נוהגים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד בוצרים בית הפרס באופן שיהיו הענבים שיבצור טהורות. והרי כשהולך הבוצר תוך השדה. אפשר שיסיט ברגליו עצם כשעורה ונטמא ומטמא הענבים שלוקט. דאע"ג שלא הוכשרו עדיין האשכלות עכ"פ רבנן גזרו שכל הבוצר ענבים כדי לדרכן בגת יהיו דינן כמוכשרין ויק"ט [כשבת די"ז]: ושונים ר"ל סופרין ז' ימים בטהרה. ומזין על האדם והכלים שנצרכים להבצירה. ביום ג' לספירתן. ושונין להזות שוב עליהן גם ביום הז'. ואפי' הבוצרים והכלים טהורין לגמרי. אפ"ה סופרים ז' ימים בפנינו ומזין עליהם ג' וז' כאילו ודאי נטמאו במת. ונ"ל דתקנו כך משום שהקילו לבצור ע"י אדם וכלים שודאי נטמאו בביה"פ. להכי כדי שלא יזלזלו בטומאה החמירו עליהן להכירא. כדי שידעו שאפי' לספק טומאה שלא ידעו ממנה כלל חששו והזו ג' וז'. ועי"ז ידעו דרק משום דכל עיקר טומאה ביה"פ מדרבנן הוא. ושיוכשרו הענבים לקב"ט ע"י הבציר הוא נמי מדרבנן. והו"ל תרי דרבנן. והו"ל כגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן בכל דוכתא [ועי' פרה פ"ג מ"א דהתם ג"כ מדהקילו בה מצ"א החמירו בה מצד אחר להכירא]. ונ"ל דעכ"פ היו צריכים טבילה אחר הזייה. דהרי נטמאו מהזאה זו שהיא שלא לצורך. שנשאו. דטמא מדאורייתא וצריך גם הע"ש: ובוצרים לוקטין הענבים מהגפנים: ואחרים אנשים אחרים שלא נטמאו בהליכתן בביה"פ: ומוליכים לגת אבל הבוצרים עצמן לא יכנסו לבית הגת. משום דהגת מלא משקין ויוכשרו שם הענבים. ואח"כ יטמאום הבוצרים שנטמאו בביה"פ: אם נגעו אלו באלו הבוצרים שנעשו אה"ט מדנכנסו לביה"פ. חזרו ונגעו בהמקבלין הענבים מהם: טמאים ר"ל נטמאו גם המקבלין מהם. ולהכי גם הם לא יביאו הענבים לתוך הגת מחשש שיטמאום: בדברי בית הלל נ"ל דמשום כל קודם בת קול. כל הרוצה עושה כב"ש או כב"ה [כעירובין ד"ו ב'] ולהכי כל משנה שנשנית אז. אם היה מנהג העולם כזה או כזה. נקט תנא סתמא כהך מ"ד שנהגו כוותי' וקאמר בתר הכי כדברי פלוני. ולהכי אם היה המנהג כב"ה. נקט בתר הכי כדברי ב"ה קודם לדברי ב"ש. אע"ג דבמורגל נקט ב"ש קודם ב"ה. וה"ט נמי הכא. אבל לעיל [פט"ו מ"ח] נקט בסוף. בלשון כדברי ב"ש. מדבההוא היו נוהגין כב"ש. וכ"כ [בנדה פ"י מ"ו] נקט בסוף הדין כדברי ב"ה. מדהיו נוהגין כב"ה להכי נקט כך סתמא. וכן בכל דוכתא: בית שמאי אומרים ב"ש ס"ל דאף אמרינן שהבוצר לגת הוכשר. להכי לא היו הבוצרין רשאין ליגע בהאשכלות ללקטן מהגפן. דהרי הבוצרים טמאין הם מביה"פ. וגם במגל אינו רשאי ליגע הבוצר. משום שיטמא הבוצר את המגל. ותחזור ותטמא האשכלות. אלא אוחז וכו': אוחז את המגל בסיב באסט בל"א. שאמק"ט אוחז בו את המגל לחתוך עמו האשכלות: או בוצר בצור אבן חד דמדהוא אבן אמק"ט. [ומ"ש הר"ב שאינו כלי במחכ"ר אינו מדוייק בלשון]: ונותן לתוך הכפישה ר"ל סל גדול שמחזיק מ"ס שאמק"ט. מעמידו תחת הגפן שכשיחתוך האשכלות יפלו לתוכו מעצמן: ומוליך לגת אפי' הוא עצמו. דכיון דעשה כל הנך שנויים בבצירתו אית ליה הכירא שפיר שלא יטעה ליגע בהענבים שם. ועוד מדהיה נזהר מליגע בהענבים קודם שהוכשרו. מכ"ש שיזהר אח"כ כשיוכשרו בהגת. וא"כ לב"ש שלא הקילו כלל בבצירתו לפיכך לדידהו א"צ נמי להזות על הבוצרים כשהן טהורין: במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס שאחר שנטע הגפנים נחרש ביניהן הקבר: ימכר לשוק ר"ל לא ידרוך ענביו שמהכרם בהגת אלא ימכרן לאכלן אשכולות. דאז לא יוכשרו ע"י הבצירה. דדוקא הבוצר לגת הוכשרו. דס"ל לר' יוסי דקנסוהו מדנטע במקום הטומאה. שפירות מרגילין רגל בני אדם לשם ויתטמאו. ועוד מדביזה המתים ליטע על עצמותיהן. ולהכי אפי' יבצור כב"ש. שאין שם חשש טומאה כלל. אפ"ה משום קנס יטמא היין: שלשה בית פרסות הן חורש קבר [מפורש במ"ב] ושאבד בה קבר [מפורש במ"ג] ושדה בוכין [מפורש במ"ד] וכולן נקראין ביה"פ וכל אחד חלוק בדינו מחבירו. וכדמפרש ואזיל: החורש את הקבר שמטמא כל ק' אמה שסביב לו כשחרשן מהקבר ולהלן [כלעיל רפי"ז]: נטעת בל נטע ר"ל מותר ליטע בה כל מיני אילנות. דאע"ג דהאדם הלוקט שם פירות ודאי נטמא. דכשהלך שם אפשר שהסיט עצם כשעורה. עכ"פ הפירות שלקט בידו. הרי לא טימאן בידו. דממ"נ אם לקטן לאכילה הרי לא הוכשרו. ואם לקטן לגת הרי לא גזרו בה כמשנה א'. ורק לר' יוסי במשנה א' בנחרשה. ואח"כ נטע. עביד איסורא ולפיכך קנסינן ליה לומר דהבוצר לגת הוכשר: ואינה נזרעת כל זרע דדוקא כשנשאר השורש בקרקע מותר. אבל בזרעים שנעקרים עם השרשים. יש חשש שבהעפר שישאר בהשרשים יהיה דבוק בהם עצם כשעורה וכשיביאן עם העפר שבשרשי' לביתו. נמצא מרבה הטומא': חוץ מזרע הנקצר שהכל קוצרין אותו: ואם עקרו לזרע הנקצר: צובר את גרנו לתוכו ר"ל כל השבלין שעקר עם שרשיהן צוברן בתוך אותה שדה ביה"פ. ולא יביאן לשדה אחר. כדי שלא נרבות הטומאה [דרק בדיעבד אמ"ט בשטפו ע"י גשמים מזל"ז [כפי"ז מ"ד] ודשן שם. כדי לנקות התבואה יפה מכל עפרורית קודם שיביאן לביתו: וכוברו בשתי כברות נ"ל דמדלא קאמר וכוברן ב' פעמים. ש"מ דה"ק כוברן בב' מיני כברין א' גסה וא' דקה. זה אחר זה [ועמ"ש בס"ד מנחות פ"י סי' כ"ז] וזה כדי לנקות הגרעינין יפה יפה מעפרירותן שמא מעורב בו עצם כשעורה: וחכמים אומרים התבואה הן ה' מיני דגן. שהן חטה. וכוסמין. שעורה. ושיפון. ושבולת שועל: והקטניות הן קטניות ממש. ופולין ואפונין ועדשים. וכן כל פרי ארץ שמונח בשרביטין: בשלש כברות דמדנדבק בהן עפר רב בשרביטין. להכי חיישינן בהו טפי. מיהו בזרע הנעקר לא רצו חכמים לתקן כן לכתחי'. דמדלאו אורחא לדשן בשדה להכי חיישינן דלמא ישכח ויכניסן להבית עם העפר הדבוק בהן: ושורף את הקש לתוס' והר"ן. קש הוא חלק קנה השבולת הנשאר לאחר קצירה דבוק בארץ [ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"ג סי' ג' וב"מ פ"ט סי' ה']. א"כ הכא שנעקר כל הקנה צ"ל דמה שאמרה המשנה ושורף הקש. היינו ששורף רק חלק התחתון שבו השרשים. אולם זה קשה קצת. דמ"ש חלק התחתון מהעליון. והרי כולו נידוש ונתבוסס יחד ונתערב העפר בכולן. אולם לדברינו שם דכל מה שנקצר עם השבולת ביחד נקרא קש ניחא טפי. דר"ל התבן שמחובר בארץ ודאי אפי' היה קוצר לא היה מביאו לביתו. אלא אפי' הקש שאילו היה קוצר היה רשאי להביאו לביתו. הכא שעקרו כולו שרפו כולו דמדמחובר כולו בהשבולת. כולו נקרא בשם קש. א"נ ר"ל דרבותא קמ"ל תנא. דאפי' חלק העליון שרחוק מהארץ ולולא שעקר היה רשאי להכניסו להבית. הכא שעקרו. שורף גם אותו. מדנדבק גם בו עפר השרשים כשנידש יחד: ואת העצה הוא תבן קטניות דאפי' התבן שבראש הקנה אפשר שכשנסתבך יחד כשדשו נדבק בו עפר ביה"פ. ונ"ל דמה"ט נמי לא יאכילם לבהמה. דהרי כשיצא עם הרעי. עצם לא נחשב כמעוכל [כתענית כ"ב ב']. אבל עצם שרוף טהור [כלעיל פ"ב מ"ב]: ומטמא במגע ובמשא כל דבר שנגע בהשדה או בכל גוש ממנה שגדול כפיקה או בנשא גוש כזה ואפי' בגוף השדה שייך טומאת משא. וכגון שהלך בה במנעלים או ע"ג אבנים שמונחים בשדה. באופן שלא נגע בעפרה. ואפ"ה טמא מדיש לחוש שמא הסיט עצם כשעורה ברגליו כשהלך. והרי כל היסט דינו כנשא: ואינו מטמא באהל שאינו ידוע באיזה מקום הוא הקבר: נזרעת כל זרע דאע"ג דהאדם שלוקט שם ודאי נטמא. שמא האהיל על הקבר כשהלך בה. עכ"פ אין בה החשש כל כך כבביה"פ שנחרש. דהרי הפירות אמק"ט כלעיל סי' י"ח. ושנחוש בזרע הנעקר שנזרע שם. כבשדה שנחרש בה קבר י"ל דוקא בנחרש הקבר בהשדה. שנתדקדקו העצמות ונתפזרו. חיישינן לעצם כשעורה שנדבק בשרשי הזרע. ומשום לא פלוג גזרו נמי אפי' היה הקבר תחת רובדין. אבל בשדה שנאבד בה קבר. אין שרשי הזרע מגיעין בעומק עד העצמות שבקבר. ולהכי אפי' בזרע הנעקר אין לחוש. ואע"ג שגזרו על גוש ממנה שגדול כפיקה. היינו בשנטמא ודאי בעפרה אבל שנחוש שמא יוציא עפרה. כולי האי לא גזרו: ואינה נטעת כל נטע דאע"ג דהפירות ודאי טהורין וכדאמרן אפ"ה מדאדם תאב הרבה לפירות אילן. כשיטע שם עצי פרי. יהא רגל בנ"א מצוי שם. ותתרבה הטומאה בבני אדם שיאהילו על הקבר. א"נ להכי בשדה שנאבד בה קבר אסור ליטע. משום דשרשיו הולכין בעומק ומגיעין עד המת נמצא שיונק האילן מאיסור הנאה. ואי גרסינן כהר"ב אינה נזרעת כל זרע ואינה נטעת וכו'. י"ל דתרווייהו אסירי משום כבוד מתים. וכמו דאין מרעין בהמה בביה"ק מה"ט [כתוס' מגילה דכ"ט]. והרי הכא שאינו יודע היכן הוא הקבר יש לחוש שיטע על הקבר ממש. מיהו כל זה בשדה שנאבד בה קבר אבל בשדה שנחרש בה קבר. הרי יודע היכן הוא הקבר. ולא יטע שם. ובשאר מקום שבהשדה אין שום חשש איסור הנאה או חשש כבוד המת. ורב"א פי' דרק בנאבד בה קבר. דמטמא השדה גם באהל. להכי אסור ליטע בה אילן. שע"י ענפיו תתפשט טומאת האהל מהקבר ולהלאה. משא"כ בנחרש בה קבר. הרי יודע מקומו ושם לא יטע: ואין מקיימין בה אילנות שכשיש שם כבר אילן צריך לעקרו. וכולה מטעמא דאמרן: ומטמא במגע ובמשא ובאהל ר"ל כל גוש וגוש ממנה שגדול כפיקה. מטמא במגע ובמשא שמא נתגלגל לתוכו ונידש עצם כשעורה [ומה"ט נקרא גם שדה זו ביה"פ. דהרי גם בה חיישינן לפריסת ושבירת עצמות]. אבל באהל רק השדה עצמה מטמא. דהיינו כשהאהיל על השדה חיישינן שהאהיל על הקבר. ואפי' האהיל עליה בימות החמה. דדין השדה אז כרה"ר [כטהרות פ"ו מ"ז] והו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור [כטהרות פ"ד מי"א]. אפ"ה שדה שנאבד בה קבר. מדהוחזקה בטומאה גם בספק טומאה ברה"ר טמא עכ"פ מדרבנן. מיהו כשהאהיל עליה בימות הגשמים. דאז דין השדה כרה"י. ודאי הו"ל ספק טומאה דאורייתא. אבל בשדה שנחרש בה קבר. דאמרינן בכל דוכתא דטומאתו מדרבנן. משמע אפי' ברה"י. והיינו מדהו"ל ס"ס. וכלעיל סי' ל"ב: שדה בוכין היא שדה הקרובה לביה"ק שמיוחד להושיב שם המטה. כדי להספיד המת. ובוכין האבלים ונפטרים והולכין להם. ובתוספתא גרסינן שדה כוכין. וכן גרס נמי רב"א במשנה. ור"ל שמשהין שם המת עד שיתקנו הכוך כמדת המת כראוי: לא נטעת ולא נזרעת מפרשינן בש"ס [מ"ק דה"ב] דמשום יאוש בעלים נגעו בה. ור"ל שמא נדלדל אבר ממת שהובא לפעמים מרחוק. וכשהובא המת לשדה זו הקרובה לביה"ק. ופתחו הארון כדי ליישר אבריו כראוי קודם שיקברוהו נתדלדל שם אבר. ונתיאשו אלו על אלו מלהניחו בהארון ולקברו. ונשאר שם ונשכח. וי"א דר"ל דבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוא סמוך לקברות חוששין שיקברו שם נפל וכדומה. וי"א דיאוש בעלים דקאמר הש"ס. אינו משום חשש טומאה רק ר"ל שהבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוחזקה לתשמיש רבים. והו"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו: ועפרה טהור דגם גוש כפיקה משם טהור. וא"ת אם משום טומאה נגעו בה אמאי עפרה טהור. י"ל מדלא הוחזקה טומאה במקומה. הו"ל בעפר שנתטלטל משם שלא למקומה ס"ס. שמא לא היה במקום הראשון אבר ממת כלל. ושמא לא נתפרך ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי לביה"פ. דאתחזק שם טומאה וודאית. משא"כ הכא: ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח לאו אשדה שנאבד בה קבר קאי. דמה מהני בה בדיקת עפרה. שמא קבר טמון מתחת. ויאהיל עליה ועל שדה בוכין נמי א"א דקאי. דאפי' לי"א הנ"ל שהוא טמא מחשש קבורת נפל. מה מהני בדיקת העפר מלמעלה. ואפי' ליש אומרים דחששו לאבר שנתדלדל ונפל שם. עכ"פ זה א"צ לבדיקת כברה. דאבר הרי גדול הוא וחזי ליה ומכ"ש לאידך י"א. דלאו משום טומאה גזרו בשדה בוכין א"כ ודאי א"צ שום בדיקה. אלא אשדה שנחרש בה קבר לחודה קאי דההולך לשחוט פסחו וצריך לעבור בדרכו בשדה ביה"פ. או שכבר עבר ורוצה להקריב פסחו. הקילו גביה לבדוק עפרה וכדמפרש ואזיל: ואין בודקין לתרומה דדוקא בפסח שיש במניעתו חיוב כרת. לא העמידו גזירתן לטמא ביה"פ. אבל בהולך דרך שם כדי לאכול תרומה. שאין באכילתה רק עשה. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ נ"ב]: ולנזיר ר"ל ואם נזיר הלך שם וחשש אם נטמא או לא: בית שמאי אומרים בודקין ר"ל בודקין ע"י אחר. דאם לא ימצא הרי הנזיר טהור. ואם ימצא עצם הרי הנזיר טמא מספק. מיהו הוא עצמו לא יבדוק. דשמא ימצא והרי אתה מטמאו בידים: ובית הלל אומרים אין בודקין דס"ל דאפי' לא ימצא עצם. אפ"ה טמא מספק: מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ר"ל כל עפר רפוי שאפשר שיזיזנו בהלכו עליו: ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה מפרר כל הגושין שנשארו בהכברה. וכובר אח"כ גם אותן כדי לבדוק יפה: טמא ר"ל הבודק טמא ודאי שהרי כשכברו הסיטו. אבל אותו שנבדק השדה עבורו אם להבא בין שימצא שם עצם או לא רשאי מהשתא לילך שם. דהרי נתנקה השביל יפה. ואם כבר הלך ובודק השתא כדי לטהרו למפרע. אם נמצא עצם בבדיקתו הרי הוא טמא למפרע מספק: כיצד מטהרין בית הפרס הך משנה נמי רק אשנחרש בה קבר לחוד קאי. אבל בנאבד בה קבר לא מהני רק כשחופר פני כולה עד הסלע ומוציא העפר [כלעיל פט"ז מ"ד וע"ש]. ומטהרין דנקט מתניתין. היינו כדי שיהא רשאי לילך שם גם אחר שישוב לחרוש השדה אחר בדיקתו. אבל במטהר השדה כדי לילך שם. בכסוי בעלמא סגי. רק בתנאי שיהא מכוסה באופן שההולך שם לא יהא יוכל להניע עצם שתחת המכסה [וכמשנה ו']: נוטלים ממנו שלשה טפחים בעומק כשיעור עומק המחרישה שהקנקן שבעגלת המחרישה מהפך את תחתית העפר להיות למעלה [וכן מפורש בב"ב פ"ב מי"ב] והעפר שחופר נותן במקום שאין רגל אדם טהור מצוי שם. ולהר"ש הנ"ל זהו דוקא באינו רוצה לבדוק בהעפר אחר עצם אבל בכובר בכברה [וכלעיל מ"ד] לאחר שניקה העפר. יכול להניחו במקום שחפרו. רק דהכא מדמטהרו לחרישה צריך שיכבור כל העפר שחפר עד ג' טפחים בעומק: או נותן על גביו שלשהטפחים ר"ל לוקח עפר אחר ממקום טהור ונותן ע"ג השדה הטמאה בגובה ג"ט. ולת"ק הא לא מהני. דשמא ברוב הימים יתהפך התחתון לעליון. אבל כשנוטל העפר הטמא ממקומו לכ"ע מהני דכולי האי לא גזרו. ויש ספרים דלא גרסי אמר רבי. אלא ה"ג או נותן וכו'. וכן נראה שהיה גרסא הרמב"ם מדפסק כרבי [בספ"י מטו"מ]: טהור ר"ל אם נטל מחצי השדה ג"ט עפר בעומק והוציאו משם כלעיל סי' מ"ז ועל חצי האחר של השדה נתן עפר בגובה ג"ט טהור. ר"ל נטהר השדה. ולא חיישינן דמדהגביה חלק שדה א' טפי מהחלק שבצדו. לבסוף ננער העפר מהגבוה להנמוך. ויתגלה עפר ביה"פ. דכולי האי לא גזרינן. מיהו למאי דגרסינן לעיל אמר ר' אתיא הך בבא דלא כת"ק. רק אסוקי מלתא דרבי היא. ורבותא קמ"ל. וי"א דה"פ אם הג"ט עפר שלקח מהחצי השדה. בדקו שלא יהיה בתוכו עצם כשעורה וחזר ונתן העפר הזה שבדק על חצי השדה האחר שלא בדקו. והניחו בגובה ג"ט עליו. נטהר כולו. ואין לדקדק א"כ ג"ט ג"ט ל"ל ולא הול"ל אלא ונתן על חצי השדה האחר. י"ל דקמ"ל דסד"א דחצי חצי ל"ד. קמ"ל דצריך לתנו שם על חצי האחר בגובה ג"ט: ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר נ"ל דאפי' למה שכתבנו לעיל סי' מ"ח דהא דקאמר ת"ק נותן ע"ג עפר בגובה ג"ט. היינו נמי ממקום אחר. אפ"ה צריך הכא ר"ש לומר דנוטל ממקום אחר לאשמעינן דהאי נתן עליו. לאו אחצי שדה שהזכיר ת"ק קאי. רק על כל השדה. ודו"ק: טהור נ"ל דטעמיה דר"ש. דכיון שיעשה בה היכר כזה. תו לא יעמיק בהקנקן כל כך עד ג"ט. ומדאיכא כמה ספיקות בטומאות ביה"פ לא גזרו בה כולי האי: הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן שעשה רצפה על כל שדה ביה"פ מאבנים גדולות שכשילך עליהן לא יתנועעו: ר' שמעון אומר אף העוזק בית הפרס טהור ר"ל שחפר סביב האילנות שבביה"פ. כדי להסיר משם אבנים שמונחי' על השרשים. ומעכבין פרנסת האילן מהקרקע. ואז לא עלה בדעתו לבדוק אחר עצמות רק שבחפרו להוציא אבנים לא מצא עצמות. טהור. ופשוט דמיירי שחפר כך כל השדה. או שרק על מקום שחפר אנו דנין. והיינו דקאמר בתוספתא ר"ש אומר. עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו. מיהו לת"ק לא סגי בבדיקה כזו. משום דבשעת העיזוק לא זכר לחפש אחר עצמות כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה [שבועות מ"א ב']: המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן אע"ג דכבר תני לעיל הרוצף ביה"פ טהור. י"ל דהתם ברצף כל השדה אז רשאי לכתחילה לילך לשם. אבל הכא שהאבנים הגדולות או שקבועי' בקרקע בחוזק אינן רק במקום הלוכו. אז רק בדיעבד לא חיישינן שהרוח נשף לשם עפר טמא שבצדו. אבל לכתחילה לא ילך שם. וכדחיישינן בהולך בהרים וסלעים בחו"ל. ורק הכא בא"י הקילו בדיעבד: על האדם ועל הבהמה שכחן יפה וא"ת אע"ג דתחתון כחו יפה. עכ"פ הרי נטמא במת ונעשה אב. ויטמא לעליון שנוגע בו. ואת"ל דמיירי שהתחתון עובד כוכבים שאמק"ט. ליתא דאז ק' טפי. דהרי עשאום כזבין [כנדה ל"ד א'] וכל הנישא ע"ג זב טמא [כזבים פ"ה מ"ב]. ואף אם נדחק לומר דטהור דקאמר תנא היינו רק מטומאה דאורייתא. עכ"פ ק"ל דבין שיהיה התחתון עובד כוכבים או בהמה או אפי' אבן הרי הו"ל חיבורין ובכה"ג אפי' מפסיק בין הטהור להטומאה גם דבר שאמק"ט. נטמא הטהור [כתוס' שבת י"ז א']. וא"כ הכא נמי יטמא העליון טומאת ז' מדהוא בחיבורין בטומאה ע"י התחתון. ואפי' נימא כהרמב"ם [פ"ה מטו"מ ה"ז] דהשני וממנו ולהלן טמא רק ט"ע. עכ"פ הרי קאמר הכא דעליון טהור. י"ל דמיירי הכא שמפסיקין כמה בגדים בין עליון לתחתון. כגון מנעלים ומלבושין וכדומה. והרי אליבא דכ"ע אין הטומאה מתפשטת משלישי ואילך [ועמ"ש בס"ד בריש מכילתין]. א"נ הא דקאמר הכא טהור היינו שאינו אה"ט מחשש היסט עצם כשעורה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. וכדאשכחן טובא דכוותיה בסדרן: על האדם ועל הבהמה שבחן רע באדם נקרא כחו רע כשארכבות התחתון משמיעות קול כשעולה העליון לרכוב על גבו. ובבהמה כשמטלת גללים כשיטענו עליה משא כבד של הרוכב. ופשוט דלא תליא בחוזק הנרכב לבד אלא גם בגודל וכובד זה הרוכב. אם נגד משאו כח הנרכב חלש: טמא הא כבר מדיוקא דרישא שמעינן לה. אלא הא קמ"ל דביכולים להתנועע אפילו לא התנועעו. טמאים. דשמא התנועעו ולאו אדעתיה: טמא אע"ג שאין דרך לקבור שם. עכ"פ חיישינן שעפר טמא התגלגל לשם. ולא דמי לדלעיל במהלך ע"ג אבנים שבביה"פ דטהור ולא חיישינן שהופרך עפר טמא לשם. התם בדרך ע"ג אבן קטן אילו היה שם עצם ראהו משא"כ הכא בהרים וסלעים גדולים שפיר חיישינן שהתנפח לשם עצם כשעורה ולא ראהו. א"נ טומאת ארץ עממים לאו משום עצם גזרו. רק כדי שימנעו מלצאת מא"י לשם [ועי' ברמל"מ רפי"א מטו"מ]. ונ"ל דאפ"ה בים ושונית לא גזרו. מדהוצרכו ללכת לשם לסחורה וכדומה. לא רצו לטמא כולה. מדהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. מיהו טהור דקאמר. היינו רק דאין בה טומאת גוש חו"ל. דטמא עלה טו"ז וצריך הזאה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. מדהיה עכ"פ באוירה [ועי' רמב"ם פי"א מטו"מ ה"ה]. אבל רמ"ל שם כתב מדלא גזרו שם על גושה. כ"ש דאוירה טהור שם. דהרי גם בחו"ל גופא דגזרו שם אגושה. אפ"ה הקילו באוירה. דאגושה טמא טו"ז. וצריך הזאה ג' וז'. ושורפין עליה תרומה וקדשים. אבל הנטמא באויר חו"ל טמא רק טומאת ערב. ותרומה וקדשים שנטמאו בה תולין לא אוכלין ולא שורפין [כהרמב"ם שם ה"ב]: כל מקום שהים עולה בזעפו כשהים הולך וסוער שוטף על שן סלע ההוא לפיכך אם היה שם קצת עפר טמא שבא לשם ממקום אחר. כבר שטפוהו הגלים משם: הקונה שדה בסוריא היא ארץ ארם ארמענין בל"א שכבשה דוד. ואינה בכלל ז' עממין שהבטיח הקב"ה לישראל. רק שסמוכה לארץ ישראל. ונקראת כעת זיריעין שקרוב לשם סוריא: אם יכול להכנס לה בטהרה דאין חוץ לארץ ממש מפסיק שם בין סוריא לארץ ישראל: דאותה שדה אפי' גושה טהור מדקנה אותה ישראל: וחייבת במעשרות ובשביעית עי' מ"ש בס"ד [ידים פ"ד מ"ג]: ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה שרוחב טפח מחו"ל או מבית הקברות של א"י מפסיק: מדורות העובדי כוכבים אף שבא"י: כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה כשדה שאבד בה קבר [לעיל מ"ג]: ארבעים יום דהיינו כפי שיעור יצירת הולד. ושמא הפילה אשתו וקברתו שם. ואף דאין עובד כוכבים מטמא באהל. עכ"פ דינה כשדה שאבד בה קבר לטמא במגע ובמשא. וכל הבא לשם חיישינן שמא יגע או יסיט עצם כשעורה. וקיי"ל דכל שאפשר נכון לכהן ליזהר מטומאת אהל שבמת עובד כוכבים [יו"ד שמ"ב]: אע"פ שאין עמו אשה משום דפרוץ בזנות נשים אחרות. א"נ גזרו הא אטו הא: ואם היה עבד נ"ל דר"ל ואם דר שם גם עבד כנעני שאצל ישראל שמל וטבל: או אשה ישראלית. ואע"ג דאסורה להתיחד עמו. י"ל דמיירי בנכנסת ויוצאת. א"נ דמיירי שדרה שם עם אשת עובד כוכבים. דגם בדרה שם אשת עובד כוכבים לבד גזרו: משמרים אותו להמדור: אינו צריך בדיקה וקמ"ל דאף דהנך מחמת עצלותן אין רגילין לדקדק במידי דצריך טרחא או השגחה יתירה אפ"ה המנום רבנן בדרבנן [כפסחים דד"א וכתובות בח"ב]. והא דקתני משמרים. היינו בדרך שמירה דאפי' בנכנס ויוצא סגי: את הביבים העמוקים הם צנורות שהשופכין שבבית יוצאין דרך שם לרה"ר ונקט העמוקים משום דבאינן עמוקים לא שייך בהם בדיקה דהיינו לחפור שם [וכמ"ד]. והרי כשאינן עמוקים קרקעיתן נראה ואילו הוה שם נפל הא חזי ליה: ואת המים הסרוחים מקום כנוס מים שופכין שבחצר: בית שמאי אומרים אף האשפתות ועפר התיחוח מהר"ש משמע דרק הנך המקומות צריך לבדוק משום שרק שם היו רגילין להשליך הנפלים. ותמהני דא"כ במקום דליכא כל הנך באמת א"צ לבדוק. והיאך קתני ברישא סתמא מדורות כותים טמאים. ותו הרי קתני בסיפא דאצטוונית א"צ בדיקה משמע ודאי דהא בשאר דוכתי בחצר צריך בדיקה. אלא נ"ל דלרבותא נקט הנהו דוכתי לאשמעינן דאף דהנך מקום בזוי הם אפ"ה אין חוששין מלהשליך לשם נפליהן: אינו צריך בדיקה דמסתמא אכלוהו. ומש"ה אשפתות שמצויין שם אלו דהיינו חזיר באשפתות וחולדה בעפר תחוח. אמרינן גררום למקום אחר: וה"ה במצוי שם שאר חיה אוכלת בשר ככלב וחתול. רק נקט הנך מדמצויין אלו שם וכדאמרן: האצטווניות הוא אצטבא אלא שלפעמים נקרא אצטווא בוי"ו והוא מושב שעשוי לנוי בצד פתח הבית בחוץ: אין בהן משום מדור העובדי כוכבים דמדעשוי לנוח עליו בשעשוע ועונג אין רגיל לקבור תחתיו מפני הריח וכדומה: רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שבא"י. דאילו שבחו"ל אפי' חרבה הרי גזרו על עפרה ואוירה: אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמדחרבה מצויות שם חיות אוכלות בשר. וחכמים פליגי עלי' מדלא ידע בודאי שמצוי שם חיה. ולא קיי"ל בהא כרשב"ג. דאע"ג דקיי"ל דבכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו [כגיטין ל"ח א'] היינו רק בדינין הנוהגין בזה"ז [כמהרי"ק שורש קס"ה]. מיהו גם בל"ז בכל דוכתי אין למדין מהכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א']: מזרח קסרין היא העיר צור שהיתה קרובה לים הגדול במערב א"י [ונקראת לפעמים קסרי כמגילה דז"א]: ומערב קסרין נ"ל דמזרחה ומערבה דקאמר היינו עבורה של עיר. והוא ע' אמה וד' טפחים למזרח. וכן למערב [כרפ"ה דעירובין] ושם חיישינן לקברות כשאר חו"ל משום דקסרין עצמה חו"ל היא. אבל מזרח העיר ומערב העיר א"י הוא. ואפ"ה גזרו על תחומה שבא"י טומאת חו"ל מדנודע שקברו שם עובד כוכבים מתיהם: היה ספק דעכו גופה חציה א"י וחציה חו"ל [כתוס' גיטין דב"א ד"ה ואשקלון] ובמערב העיר ודאי א"י היא מרצועה שיצאת לשם מא"י [כגיטין דח"ב] אבל במזרח עכו. הסתפקו אם כבשוהו עולי בבל ודינה כא"י או לא: וטהרוהו חכמים מדהתברר להן שהוא מא"י. עוד יש לפרש שגם בתחלה ידעו שמזרח עכו א"י היא. רק שהיו מסופקים אם קברו שם עובד כוכבים כבקסרי לעיל [וכן משמע קצת דהרי בטומאת מדור עובד כוכבים מיירי כולה מתניתין ברישא דטמא אפילו בא"י ומדנקט נמי בסיפא נמנו משמע קצת שהיו מסופקים בדבר שהיה יכול להתברר בהזמן האחרון שאחר החורבן. והיינו בשהיו ספיקתן אם קברו שם. אבל בשהיה ספיקתן בכבוש עולי בבל. מי ומי היה יכול לברר כן מה נעשה קודם איזה מאות שנים. אולי כבשוה וחזר ונלקח מהם]. רבי ובית דינו נמנו על קיני שם מקום סמוך לעכו: וטהרוהו שחקרו ונודע להם שאין שם קבר [וש"מ שבימי רבי שהיה כמו קרוב למאה שנה אחר החורבן עדיין היה להן אפר פרה.] דאי"ל משום טומאת כהנים. דהרי אין הנזיר מגלח על טומאה זו [כנזיר פ"ז מ"ב] וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה. כהן אינו מוזהר עליה [כתוספתא שמחות פ"ד הכ"ה]. והרי הכהן מותר לדרוך על קבר עובד כוכבים [כרמב"ם פ"ג ה"ג מאבל]: עשרה מקומות אין בהן משום מדור עובדי כוכבי' דמדאין להן מדור קבוע. להכי אפי' שהה שם מ' יום אינו קובר נפלו באהלו. דירא שמא יודעו להבא אחריו לדור באהלו שזנתה אשה עמו: והסוכות העשויין לשומרי פירות. וגם בהנך אית בהו טעם הנ"ל שלא יקברו שם. מדלא קביעי להו: והצריפין הוא ג"כ כסוכה. רק שדפנותיהן נוגעות בראשיהן יחד. ואין להן תקרה. וג"כ לא קביעי למדור רק ללון שם עוברי דרך: והבורגנין סוכות להכניס לשם הפירות שאצרו בקיץ מהשדה וג"כ לא קביעי: והאלקטיות גג שנתמך על ד' עמודים בד' הזויות. כדי לישב תחתיו בקיץ באויר דאע"ג דקביעי. אפ"ה מדפתוח מכל הצדדים. נראין כל מעשיו שם. ואין קוברין שם: ובית שער הוא כעין חדר קטן שעושין לפני שער החצר מבחוץ. ששם יושב שומר החצר. שלא יכנוס לשם שום אדם שלא ברשות. ומדגם הוא פתוח לרחבו לרה"ר במלואו חושש שיראו בני רה"ר כשיקבור שם: ומקום החצים חדר ששומרים שם חצים למלחמה: ומקום הלגיונות הוא מקום שלנין שם חיל המלך בדרך. וכל הנך מצויין בהן הרבה בני אדם יחד. והו"ל כשאר מקומות פרהסיא הנ"ל שאין קוברין שם. והא דלא כלל בהדי הנך גם אצטוונית ועיר שחרבה ולהוי י"א לת"ק וי"ב לרשב"ג. י"ל דהנך כולהו טעמא חדא אית בהו דלא היה שם טומאה מעולם. דאין קוברין שם. משא"כ אינך ב'. א"ג הנך כולה י' מדור נינהו. ואפ"ה אין חוששין שם לטומאה. אבל אינך תרתי. אינן מדור כלל. דאפי' אצטבא הוא רק מושב לפני הבית. ואמר מהו' משה טארנער נ"י. דכמו מסכת כלים נכנס בטומאה ויצא בטהרה. כ"כ אהלות שמדברת מטומאת מת ומאהליו הטמאים פתח בטומאה ומסיימת בטהרה. דהיינו באהלים הטהורים ובח"י פרקים. ע"ש חי חי הוא יודוך:
מלכת שלמה
רשב"ג אומר וכו'. שם ברמב"ם כתב מדור. העמים שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק וכתב עליו בהשגות אמר אברהם במשנה שנינו רשבג"א עיר של עובדי כוכבים שחרבה אין בה משום מדור עובדי כוכבים ואין עליו מחלוקת ואולי יש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב ע"כ וע"ש בכ"מ:
מזרח קסרין. נ"א קטרון ובס"א מצאתי שלא הגיה קטרון אלא גבי מערב בלבד. ובמקום אחר מ"מ מזרח קסרי ומערב קסריון קברות. ואשכחן עיר ששמה קסריון בסוכה פרק הישן (סוכה דף כ"ז) מעשה בר' אליעזר ששבת בגליל העליון בסוכתו של ר' יוחנן בר' אלעאי בקסרי ואמרי לה בקסריון הגיע חמה לסוכה וכו':
9.
Colonnades are not [subject to the laws] of non-Jewish dwelling places. Rabban Shimon ben Gamaliel says: a non-Jewish city that has been destroyed is not [subject to the laws] of non-Jewish dwelling-places. The east [side] of Caesaron and the west [side] of Caesaron are graveyards. The east [side] of Acre was doubtful, but the sages declared it clean. Rabbi and his law court voted [to decide] about Keni and declared it clean.
משנה י
עֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם. אָהֳלֵי הָעַרְבִיִּים, וְהַסֻּכּוֹת, וְהַצְּרִיפִין, וְהַבֻּרְגָּנִין, וְהָאַלְקְטִיּוֹת, וּבֵית שַׁעַר, וַאֲוִירָהּ שֶׁל חָצֵר, וְהַמֶּרְחָץ, וּמְקוֹם הַחִצִּים, וּמְקוֹם הַלִּגְיוֹנוֹת:
ברטנורה
אהלי ערביים. אינן קבועים במקום אחד, ומשום דלא קביעי לא קברי ביה. אי נמי, לפי שנוסעים וחונים ממקום למקום לא רצו להחזיק טומאה:והסוכות. של שומרי פירות:והצריפים. מדורות שאין להם גג, אלא הדפנות נוגעות בראשיהן זו לזו. ודירות של צער הן ולא קביעי:בורגנין. סוכות עשויות בשדה להכניס בהן פירות מפני הגשמים:אלקטיות. גג עומד על ארבעה עמודים להתקרר בו בקיץ שהרוח מנשבת בו מכל צדדיו. ולשון אלקטיות, בתי הקיץ, תרגום קיץ. קייטא:מקום החצים. מקום שבני העיר מניחין בו חצים לשמור לעת מלחמה:מקום לגיונות. שחונים בו חיילות של מלך:
תוסופות יום טוב
אהלי הערביים. פי' הר"ב אינם קבועים כו'. ומשום דלא קביעי לא קברי בה. וכ"כ הר"ש. ונראה לפי שדרכם להסתיר קבורת הנפלים לבל יודע לאיש שזנתה אשה עמו. והרמב"ם בפירושו כתב הטעם על כל אלו המקומות. לפי שאין בהם ישוב [תמיד] ולא יקברו בו. ואמנם יעמדו בו בזמן מן הזמנים מעט. ולזה לא גזרו עליהן. ולא הצריכוהו בדיקה אלא הן בחזקתן. ע"כ. וז"ל בחיבורו [שם הלכה י'] לפי שאין דירתן קבועה. לא גזרו עליהן טומאה: סליקא לה מסכת אהלות
יכין
מלכת שלמה
יכין
כיצד בוצרים בית הפרס באופן שיהיו הענבים שיבצור טהורות. והרי כשהולך הבוצר תוך השדה. אפשר שיסיט ברגליו עצם כשעורה ונטמא ומטמא הענבים שלוקט. דאע"ג שלא הוכשרו עדיין האשכלות עכ"פ רבנן גזרו שכל הבוצר ענבים כדי לדרכן בגת יהיו דינן כמוכשרין ויק"ט [כשבת די"ז]: ושונים ר"ל סופרין ז' ימים בטהרה. ומזין על האדם והכלים שנצרכים להבצירה. ביום ג' לספירתן. ושונין להזות שוב עליהן גם ביום הז'. ואפי' הבוצרים והכלים טהורין לגמרי. אפ"ה סופרים ז' ימים בפנינו ומזין עליהם ג' וז' כאילו ודאי נטמאו במת. ונ"ל דתקנו כך משום שהקילו לבצור ע"י אדם וכלים שודאי נטמאו בביה"פ. להכי כדי שלא יזלזלו בטומאה החמירו עליהן להכירא. כדי שידעו שאפי' לספק טומאה שלא ידעו ממנה כלל חששו והזו ג' וז'. ועי"ז ידעו דרק משום דכל עיקר טומאה ביה"פ מדרבנן הוא. ושיוכשרו הענבים לקב"ט ע"י הבציר הוא נמי מדרבנן. והו"ל תרי דרבנן. והו"ל כגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן בכל דוכתא [ועי' פרה פ"ג מ"א דהתם ג"כ מדהקילו בה מצ"א החמירו בה מצד אחר להכירא]. ונ"ל דעכ"פ היו צריכים טבילה אחר הזייה. דהרי נטמאו מהזאה זו שהיא שלא לצורך. שנשאו. דטמא מדאורייתא וצריך גם הע"ש: ובוצרים לוקטין הענבים מהגפנים: ואחרים אנשים אחרים שלא נטמאו בהליכתן בביה"פ: ומוליכים לגת אבל הבוצרים עצמן לא יכנסו לבית הגת. משום דהגת מלא משקין ויוכשרו שם הענבים. ואח"כ יטמאום הבוצרים שנטמאו בביה"פ: אם נגעו אלו באלו הבוצרים שנעשו אה"ט מדנכנסו לביה"פ. חזרו ונגעו בהמקבלין הענבים מהם: טמאים ר"ל נטמאו גם המקבלין מהם. ולהכי גם הם לא יביאו הענבים לתוך הגת מחשש שיטמאום: בדברי בית הלל נ"ל דמשום כל קודם בת קול. כל הרוצה עושה כב"ש או כב"ה [כעירובין ד"ו ב'] ולהכי כל משנה שנשנית אז. אם היה מנהג העולם כזה או כזה. נקט תנא סתמא כהך מ"ד שנהגו כוותי' וקאמר בתר הכי כדברי פלוני. ולהכי אם היה המנהג כב"ה. נקט בתר הכי כדברי ב"ה קודם לדברי ב"ש. אע"ג דבמורגל נקט ב"ש קודם ב"ה. וה"ט נמי הכא. אבל לעיל [פט"ו מ"ח] נקט בסוף. בלשון כדברי ב"ש. מדבההוא היו נוהגין כב"ש. וכ"כ [בנדה פ"י מ"ו] נקט בסוף הדין כדברי ב"ה. מדהיו נוהגין כב"ה להכי נקט כך סתמא. וכן בכל דוכתא: בית שמאי אומרים ב"ש ס"ל דאף אמרינן שהבוצר לגת הוכשר. להכי לא היו הבוצרין רשאין ליגע בהאשכלות ללקטן מהגפן. דהרי הבוצרים טמאין הם מביה"פ. וגם במגל אינו רשאי ליגע הבוצר. משום שיטמא הבוצר את המגל. ותחזור ותטמא האשכלות. אלא אוחז וכו': אוחז את המגל בסיב באסט בל"א. שאמק"ט אוחז בו את המגל לחתוך עמו האשכלות: או בוצר בצור אבן חד דמדהוא אבן אמק"ט. [ומ"ש הר"ב שאינו כלי במחכ"ר אינו מדוייק בלשון]: ונותן לתוך הכפישה ר"ל סל גדול שמחזיק מ"ס שאמק"ט. מעמידו תחת הגפן שכשיחתוך האשכלות יפלו לתוכו מעצמן: ומוליך לגת אפי' הוא עצמו. דכיון דעשה כל הנך שנויים בבצירתו אית ליה הכירא שפיר שלא יטעה ליגע בהענבים שם. ועוד מדהיה נזהר מליגע בהענבים קודם שהוכשרו. מכ"ש שיזהר אח"כ כשיוכשרו בהגת. וא"כ לב"ש שלא הקילו כלל בבצירתו לפיכך לדידהו א"צ נמי להזות על הבוצרים כשהן טהורין: במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס שאחר שנטע הגפנים נחרש ביניהן הקבר: ימכר לשוק ר"ל לא ידרוך ענביו שמהכרם בהגת אלא ימכרן לאכלן אשכולות. דאז לא יוכשרו ע"י הבצירה. דדוקא הבוצר לגת הוכשרו. דס"ל לר' יוסי דקנסוהו מדנטע במקום הטומאה. שפירות מרגילין רגל בני אדם לשם ויתטמאו. ועוד מדביזה המתים ליטע על עצמותיהן. ולהכי אפי' יבצור כב"ש. שאין שם חשש טומאה כלל. אפ"ה משום קנס יטמא היין: שלשה בית פרסות הן חורש קבר [מפורש במ"ב] ושאבד בה קבר [מפורש במ"ג] ושדה בוכין [מפורש במ"ד] וכולן נקראין ביה"פ וכל אחד חלוק בדינו מחבירו. וכדמפרש ואזיל: החורש את הקבר שמטמא כל ק' אמה שסביב לו כשחרשן מהקבר ולהלן [כלעיל רפי"ז]: נטעת בל נטע ר"ל מותר ליטע בה כל מיני אילנות. דאע"ג דהאדם הלוקט שם פירות ודאי נטמא. דכשהלך שם אפשר שהסיט עצם כשעורה. עכ"פ הפירות שלקט בידו. הרי לא טימאן בידו. דממ"נ אם לקטן לאכילה הרי לא הוכשרו. ואם לקטן לגת הרי לא גזרו בה כמשנה א'. ורק לר' יוסי במשנה א' בנחרשה. ואח"כ נטע. עביד איסורא ולפיכך קנסינן ליה לומר דהבוצר לגת הוכשר: ואינה נזרעת כל זרע דדוקא כשנשאר השורש בקרקע מותר. אבל בזרעים שנעקרים עם השרשים. יש חשש שבהעפר שישאר בהשרשים יהיה דבוק בהם עצם כשעורה וכשיביאן עם העפר שבשרשי' לביתו. נמצא מרבה הטומא': חוץ מזרע הנקצר שהכל קוצרין אותו: ואם עקרו לזרע הנקצר: צובר את גרנו לתוכו ר"ל כל השבלין שעקר עם שרשיהן צוברן בתוך אותה שדה ביה"פ. ולא יביאן לשדה אחר. כדי שלא נרבות הטומאה [דרק בדיעבד אמ"ט בשטפו ע"י גשמים מזל"ז [כפי"ז מ"ד] ודשן שם. כדי לנקות התבואה יפה מכל עפרורית קודם שיביאן לביתו: וכוברו בשתי כברות נ"ל דמדלא קאמר וכוברן ב' פעמים. ש"מ דה"ק כוברן בב' מיני כברין א' גסה וא' דקה. זה אחר זה [ועמ"ש בס"ד מנחות פ"י סי' כ"ז] וזה כדי לנקות הגרעינין יפה יפה מעפרירותן שמא מעורב בו עצם כשעורה: וחכמים אומרים התבואה הן ה' מיני דגן. שהן חטה. וכוסמין. שעורה. ושיפון. ושבולת שועל: והקטניות הן קטניות ממש. ופולין ואפונין ועדשים. וכן כל פרי ארץ שמונח בשרביטין: בשלש כברות דמדנדבק בהן עפר רב בשרביטין. להכי חיישינן בהו טפי. מיהו בזרע הנעקר לא רצו חכמים לתקן כן לכתחי'. דמדלאו אורחא לדשן בשדה להכי חיישינן דלמא ישכח ויכניסן להבית עם העפר הדבוק בהן: ושורף את הקש לתוס' והר"ן. קש הוא חלק קנה השבולת הנשאר לאחר קצירה דבוק בארץ [ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"ג סי' ג' וב"מ פ"ט סי' ה']. א"כ הכא שנעקר כל הקנה צ"ל דמה שאמרה המשנה ושורף הקש. היינו ששורף רק חלק התחתון שבו השרשים. אולם זה קשה קצת. דמ"ש חלק התחתון מהעליון. והרי כולו נידוש ונתבוסס יחד ונתערב העפר בכולן. אולם לדברינו שם דכל מה שנקצר עם השבולת ביחד נקרא קש ניחא טפי. דר"ל התבן שמחובר בארץ ודאי אפי' היה קוצר לא היה מביאו לביתו. אלא אפי' הקש שאילו היה קוצר היה רשאי להביאו לביתו. הכא שעקרו כולו שרפו כולו דמדמחובר כולו בהשבולת. כולו נקרא בשם קש. א"נ ר"ל דרבותא קמ"ל תנא. דאפי' חלק העליון שרחוק מהארץ ולולא שעקר היה רשאי להכניסו להבית. הכא שעקרו. שורף גם אותו. מדנדבק גם בו עפר השרשים כשנידש יחד: ואת העצה הוא תבן קטניות דאפי' התבן שבראש הקנה אפשר שכשנסתבך יחד כשדשו נדבק בו עפר ביה"פ. ונ"ל דמה"ט נמי לא יאכילם לבהמה. דהרי כשיצא עם הרעי. עצם לא נחשב כמעוכל [כתענית כ"ב ב']. אבל עצם שרוף טהור [כלעיל פ"ב מ"ב]: ומטמא במגע ובמשא כל דבר שנגע בהשדה או בכל גוש ממנה שגדול כפיקה או בנשא גוש כזה ואפי' בגוף השדה שייך טומאת משא. וכגון שהלך בה במנעלים או ע"ג אבנים שמונחים בשדה. באופן שלא נגע בעפרה. ואפ"ה טמא מדיש לחוש שמא הסיט עצם כשעורה ברגליו כשהלך. והרי כל היסט דינו כנשא: ואינו מטמא באהל שאינו ידוע באיזה מקום הוא הקבר: נזרעת כל זרע דאע"ג דהאדם שלוקט שם ודאי נטמא. שמא האהיל על הקבר כשהלך בה. עכ"פ אין בה החשש כל כך כבביה"פ שנחרש. דהרי הפירות אמק"ט כלעיל סי' י"ח. ושנחוש בזרע הנעקר שנזרע שם. כבשדה שנחרש בה קבר י"ל דוקא בנחרש הקבר בהשדה. שנתדקדקו העצמות ונתפזרו. חיישינן לעצם כשעורה שנדבק בשרשי הזרע. ומשום לא פלוג גזרו נמי אפי' היה הקבר תחת רובדין. אבל בשדה שנאבד בה קבר. אין שרשי הזרע מגיעין בעומק עד העצמות שבקבר. ולהכי אפי' בזרע הנעקר אין לחוש. ואע"ג שגזרו על גוש ממנה שגדול כפיקה. היינו בשנטמא ודאי בעפרה אבל שנחוש שמא יוציא עפרה. כולי האי לא גזרו: ואינה נטעת כל נטע דאע"ג דהפירות ודאי טהורין וכדאמרן אפ"ה מדאדם תאב הרבה לפירות אילן. כשיטע שם עצי פרי. יהא רגל בנ"א מצוי שם. ותתרבה הטומאה בבני אדם שיאהילו על הקבר. א"נ להכי בשדה שנאבד בה קבר אסור ליטע. משום דשרשיו הולכין בעומק ומגיעין עד המת נמצא שיונק האילן מאיסור הנאה. ואי גרסינן כהר"ב אינה נזרעת כל זרע ואינה נטעת וכו'. י"ל דתרווייהו אסירי משום כבוד מתים. וכמו דאין מרעין בהמה בביה"ק מה"ט [כתוס' מגילה דכ"ט]. והרי הכא שאינו יודע היכן הוא הקבר יש לחוש שיטע על הקבר ממש. מיהו כל זה בשדה שנאבד בה קבר אבל בשדה שנחרש בה קבר. הרי יודע היכן הוא הקבר. ולא יטע שם. ובשאר מקום שבהשדה אין שום חשש איסור הנאה או חשש כבוד המת. ורב"א פי' דרק בנאבד בה קבר. דמטמא השדה גם באהל. להכי אסור ליטע בה אילן. שע"י ענפיו תתפשט טומאת האהל מהקבר ולהלאה. משא"כ בנחרש בה קבר. הרי יודע מקומו ושם לא יטע: ואין מקיימין בה אילנות שכשיש שם כבר אילן צריך לעקרו. וכולה מטעמא דאמרן: ומטמא במגע ובמשא ובאהל ר"ל כל גוש וגוש ממנה שגדול כפיקה. מטמא במגע ובמשא שמא נתגלגל לתוכו ונידש עצם כשעורה [ומה"ט נקרא גם שדה זו ביה"פ. דהרי גם בה חיישינן לפריסת ושבירת עצמות]. אבל באהל רק השדה עצמה מטמא. דהיינו כשהאהיל על השדה חיישינן שהאהיל על הקבר. ואפי' האהיל עליה בימות החמה. דדין השדה אז כרה"ר [כטהרות פ"ו מ"ז] והו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור [כטהרות פ"ד מי"א]. אפ"ה שדה שנאבד בה קבר. מדהוחזקה בטומאה גם בספק טומאה ברה"ר טמא עכ"פ מדרבנן. מיהו כשהאהיל עליה בימות הגשמים. דאז דין השדה כרה"י. ודאי הו"ל ספק טומאה דאורייתא. אבל בשדה שנחרש בה קבר. דאמרינן בכל דוכתא דטומאתו מדרבנן. משמע אפי' ברה"י. והיינו מדהו"ל ס"ס. וכלעיל סי' ל"ב: שדה בוכין היא שדה הקרובה לביה"ק שמיוחד להושיב שם המטה. כדי להספיד המת. ובוכין האבלים ונפטרים והולכין להם. ובתוספתא גרסינן שדה כוכין. וכן גרס נמי רב"א במשנה. ור"ל שמשהין שם המת עד שיתקנו הכוך כמדת המת כראוי: לא נטעת ולא נזרעת מפרשינן בש"ס [מ"ק דה"ב] דמשום יאוש בעלים נגעו בה. ור"ל שמא נדלדל אבר ממת שהובא לפעמים מרחוק. וכשהובא המת לשדה זו הקרובה לביה"ק. ופתחו הארון כדי ליישר אבריו כראוי קודם שיקברוהו נתדלדל שם אבר. ונתיאשו אלו על אלו מלהניחו בהארון ולקברו. ונשאר שם ונשכח. וי"א דר"ל דבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוא סמוך לקברות חוששין שיקברו שם נפל וכדומה. וי"א דיאוש בעלים דקאמר הש"ס. אינו משום חשש טומאה רק ר"ל שהבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוחזקה לתשמיש רבים. והו"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו: ועפרה טהור דגם גוש כפיקה משם טהור. וא"ת אם משום טומאה נגעו בה אמאי עפרה טהור. י"ל מדלא הוחזקה טומאה במקומה. הו"ל בעפר שנתטלטל משם שלא למקומה ס"ס. שמא לא היה במקום הראשון אבר ממת כלל. ושמא לא נתפרך ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי לביה"פ. דאתחזק שם טומאה וודאית. משא"כ הכא: ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח לאו אשדה שנאבד בה קבר קאי. דמה מהני בה בדיקת עפרה. שמא קבר טמון מתחת. ויאהיל עליה ועל שדה בוכין נמי א"א דקאי. דאפי' לי"א הנ"ל שהוא טמא מחשש קבורת נפל. מה מהני בדיקת העפר מלמעלה. ואפי' ליש אומרים דחששו לאבר שנתדלדל ונפל שם. עכ"פ זה א"צ לבדיקת כברה. דאבר הרי גדול הוא וחזי ליה ומכ"ש לאידך י"א. דלאו משום טומאה גזרו בשדה בוכין א"כ ודאי א"צ שום בדיקה. אלא אשדה שנחרש בה קבר לחודה קאי דההולך לשחוט פסחו וצריך לעבור בדרכו בשדה ביה"פ. או שכבר עבר ורוצה להקריב פסחו. הקילו גביה לבדוק עפרה וכדמפרש ואזיל: ואין בודקין לתרומה דדוקא בפסח שיש במניעתו חיוב כרת. לא העמידו גזירתן לטמא ביה"פ. אבל בהולך דרך שם כדי לאכול תרומה. שאין באכילתה רק עשה. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ נ"ב]: ולנזיר ר"ל ואם נזיר הלך שם וחשש אם נטמא או לא: בית שמאי אומרים בודקין ר"ל בודקין ע"י אחר. דאם לא ימצא הרי הנזיר טהור. ואם ימצא עצם הרי הנזיר טמא מספק. מיהו הוא עצמו לא יבדוק. דשמא ימצא והרי אתה מטמאו בידים: ובית הלל אומרים אין בודקין דס"ל דאפי' לא ימצא עצם. אפ"ה טמא מספק: מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ר"ל כל עפר רפוי שאפשר שיזיזנו בהלכו עליו: ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה מפרר כל הגושין שנשארו בהכברה. וכובר אח"כ גם אותן כדי לבדוק יפה: טמא ר"ל הבודק טמא ודאי שהרי כשכברו הסיטו. אבל אותו שנבדק השדה עבורו אם להבא בין שימצא שם עצם או לא רשאי מהשתא לילך שם. דהרי נתנקה השביל יפה. ואם כבר הלך ובודק השתא כדי לטהרו למפרע. אם נמצא עצם בבדיקתו הרי הוא טמא למפרע מספק: כיצד מטהרין בית הפרס הך משנה נמי רק אשנחרש בה קבר לחוד קאי. אבל בנאבד בה קבר לא מהני רק כשחופר פני כולה עד הסלע ומוציא העפר [כלעיל פט"ז מ"ד וע"ש]. ומטהרין דנקט מתניתין. היינו כדי שיהא רשאי לילך שם גם אחר שישוב לחרוש השדה אחר בדיקתו. אבל במטהר השדה כדי לילך שם. בכסוי בעלמא סגי. רק בתנאי שיהא מכוסה באופן שההולך שם לא יהא יוכל להניע עצם שתחת המכסה [וכמשנה ו']: נוטלים ממנו שלשה טפחים בעומק כשיעור עומק המחרישה שהקנקן שבעגלת המחרישה מהפך את תחתית העפר להיות למעלה [וכן מפורש בב"ב פ"ב מי"ב] והעפר שחופר נותן במקום שאין רגל אדם טהור מצוי שם. ולהר"ש הנ"ל זהו דוקא באינו רוצה לבדוק בהעפר אחר עצם אבל בכובר בכברה [וכלעיל מ"ד] לאחר שניקה העפר. יכול להניחו במקום שחפרו. רק דהכא מדמטהרו לחרישה צריך שיכבור כל העפר שחפר עד ג' טפחים בעומק: או נותן על גביו שלשהטפחים ר"ל לוקח עפר אחר ממקום טהור ונותן ע"ג השדה הטמאה בגובה ג"ט. ולת"ק הא לא מהני. דשמא ברוב הימים יתהפך התחתון לעליון. אבל כשנוטל העפר הטמא ממקומו לכ"ע מהני דכולי האי לא גזרו. ויש ספרים דלא גרסי אמר רבי. אלא ה"ג או נותן וכו'. וכן נראה שהיה גרסא הרמב"ם מדפסק כרבי [בספ"י מטו"מ]: טהור ר"ל אם נטל מחצי השדה ג"ט עפר בעומק והוציאו משם כלעיל סי' מ"ז ועל חצי האחר של השדה נתן עפר בגובה ג"ט טהור. ר"ל נטהר השדה. ולא חיישינן דמדהגביה חלק שדה א' טפי מהחלק שבצדו. לבסוף ננער העפר מהגבוה להנמוך. ויתגלה עפר ביה"פ. דכולי האי לא גזרינן. מיהו למאי דגרסינן לעיל אמר ר' אתיא הך בבא דלא כת"ק. רק אסוקי מלתא דרבי היא. ורבותא קמ"ל. וי"א דה"פ אם הג"ט עפר שלקח מהחצי השדה. בדקו שלא יהיה בתוכו עצם כשעורה וחזר ונתן העפר הזה שבדק על חצי השדה האחר שלא בדקו. והניחו בגובה ג"ט עליו. נטהר כולו. ואין לדקדק א"כ ג"ט ג"ט ל"ל ולא הול"ל אלא ונתן על חצי השדה האחר. י"ל דקמ"ל דסד"א דחצי חצי ל"ד. קמ"ל דצריך לתנו שם על חצי האחר בגובה ג"ט: ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר נ"ל דאפי' למה שכתבנו לעיל סי' מ"ח דהא דקאמר ת"ק נותן ע"ג עפר בגובה ג"ט. היינו נמי ממקום אחר. אפ"ה צריך הכא ר"ש לומר דנוטל ממקום אחר לאשמעינן דהאי נתן עליו. לאו אחצי שדה שהזכיר ת"ק קאי. רק על כל השדה. ודו"ק: טהור נ"ל דטעמיה דר"ש. דכיון שיעשה בה היכר כזה. תו לא יעמיק בהקנקן כל כך עד ג"ט. ומדאיכא כמה ספיקות בטומאות ביה"פ לא גזרו בה כולי האי: הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן שעשה רצפה על כל שדה ביה"פ מאבנים גדולות שכשילך עליהן לא יתנועעו: ר' שמעון אומר אף העוזק בית הפרס טהור ר"ל שחפר סביב האילנות שבביה"פ. כדי להסיר משם אבנים שמונחי' על השרשים. ומעכבין פרנסת האילן מהקרקע. ואז לא עלה בדעתו לבדוק אחר עצמות רק שבחפרו להוציא אבנים לא מצא עצמות. טהור. ופשוט דמיירי שחפר כך כל השדה. או שרק על מקום שחפר אנו דנין. והיינו דקאמר בתוספתא ר"ש אומר. עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו. מיהו לת"ק לא סגי בבדיקה כזו. משום דבשעת העיזוק לא זכר לחפש אחר עצמות כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה [שבועות מ"א ב']: המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן אע"ג דכבר תני לעיל הרוצף ביה"פ טהור. י"ל דהתם ברצף כל השדה אז רשאי לכתחילה לילך לשם. אבל הכא שהאבנים הגדולות או שקבועי' בקרקע בחוזק אינן רק במקום הלוכו. אז רק בדיעבד לא חיישינן שהרוח נשף לשם עפר טמא שבצדו. אבל לכתחילה לא ילך שם. וכדחיישינן בהולך בהרים וסלעים בחו"ל. ורק הכא בא"י הקילו בדיעבד: על האדם ועל הבהמה שכחן יפה וא"ת אע"ג דתחתון כחו יפה. עכ"פ הרי נטמא במת ונעשה אב. ויטמא לעליון שנוגע בו. ואת"ל דמיירי שהתחתון עובד כוכבים שאמק"ט. ליתא דאז ק' טפי. דהרי עשאום כזבין [כנדה ל"ד א'] וכל הנישא ע"ג זב טמא [כזבים פ"ה מ"ב]. ואף אם נדחק לומר דטהור דקאמר תנא היינו רק מטומאה דאורייתא. עכ"פ ק"ל דבין שיהיה התחתון עובד כוכבים או בהמה או אפי' אבן הרי הו"ל חיבורין ובכה"ג אפי' מפסיק בין הטהור להטומאה גם דבר שאמק"ט. נטמא הטהור [כתוס' שבת י"ז א']. וא"כ הכא נמי יטמא העליון טומאת ז' מדהוא בחיבורין בטומאה ע"י התחתון. ואפי' נימא כהרמב"ם [פ"ה מטו"מ ה"ז] דהשני וממנו ולהלן טמא רק ט"ע. עכ"פ הרי קאמר הכא דעליון טהור. י"ל דמיירי הכא שמפסיקין כמה בגדים בין עליון לתחתון. כגון מנעלים ומלבושין וכדומה. והרי אליבא דכ"ע אין הטומאה מתפשטת משלישי ואילך [ועמ"ש בס"ד בריש מכילתין]. א"נ הא דקאמר הכא טהור היינו שאינו אה"ט מחשש היסט עצם כשעורה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. וכדאשכחן טובא דכוותיה בסדרן: על האדם ועל הבהמה שבחן רע באדם נקרא כחו רע כשארכבות התחתון משמיעות קול כשעולה העליון לרכוב על גבו. ובבהמה כשמטלת גללים כשיטענו עליה משא כבד של הרוכב. ופשוט דלא תליא בחוזק הנרכב לבד אלא גם בגודל וכובד זה הרוכב. אם נגד משאו כח הנרכב חלש: טמא הא כבר מדיוקא דרישא שמעינן לה. אלא הא קמ"ל דביכולים להתנועע אפילו לא התנועעו. טמאים. דשמא התנועעו ולאו אדעתיה: טמא אע"ג שאין דרך לקבור שם. עכ"פ חיישינן שעפר טמא התגלגל לשם. ולא דמי לדלעיל במהלך ע"ג אבנים שבביה"פ דטהור ולא חיישינן שהופרך עפר טמא לשם. התם בדרך ע"ג אבן קטן אילו היה שם עצם ראהו משא"כ הכא בהרים וסלעים גדולים שפיר חיישינן שהתנפח לשם עצם כשעורה ולא ראהו. א"נ טומאת ארץ עממים לאו משום עצם גזרו. רק כדי שימנעו מלצאת מא"י לשם [ועי' ברמל"מ רפי"א מטו"מ]. ונ"ל דאפ"ה בים ושונית לא גזרו. מדהוצרכו ללכת לשם לסחורה וכדומה. לא רצו לטמא כולה. מדהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. מיהו טהור דקאמר. היינו רק דאין בה טומאת גוש חו"ל. דטמא עלה טו"ז וצריך הזאה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. מדהיה עכ"פ באוירה [ועי' רמב"ם פי"א מטו"מ ה"ה]. אבל רמ"ל שם כתב מדלא גזרו שם על גושה. כ"ש דאוירה טהור שם. דהרי גם בחו"ל גופא דגזרו שם אגושה. אפ"ה הקילו באוירה. דאגושה טמא טו"ז. וצריך הזאה ג' וז'. ושורפין עליה תרומה וקדשים. אבל הנטמא באויר חו"ל טמא רק טומאת ערב. ותרומה וקדשים שנטמאו בה תולין לא אוכלין ולא שורפין [כהרמב"ם שם ה"ב]: כל מקום שהים עולה בזעפו כשהים הולך וסוער שוטף על שן סלע ההוא לפיכך אם היה שם קצת עפר טמא שבא לשם ממקום אחר. כבר שטפוהו הגלים משם: הקונה שדה בסוריא היא ארץ ארם ארמענין בל"א שכבשה דוד. ואינה בכלל ז' עממין שהבטיח הקב"ה לישראל. רק שסמוכה לארץ ישראל. ונקראת כעת זיריעין שקרוב לשם סוריא: אם יכול להכנס לה בטהרה דאין חוץ לארץ ממש מפסיק שם בין סוריא לארץ ישראל: דאותה שדה אפי' גושה טהור מדקנה אותה ישראל: וחייבת במעשרות ובשביעית עי' מ"ש בס"ד [ידים פ"ד מ"ג]: ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה שרוחב טפח מחו"ל או מבית הקברות של א"י מפסיק: מדורות העובדי כוכבים אף שבא"י: כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה כשדה שאבד בה קבר [לעיל מ"ג]: ארבעים יום דהיינו כפי שיעור יצירת הולד. ושמא הפילה אשתו וקברתו שם. ואף דאין עובד כוכבים מטמא באהל. עכ"פ דינה כשדה שאבד בה קבר לטמא במגע ובמשא. וכל הבא לשם חיישינן שמא יגע או יסיט עצם כשעורה. וקיי"ל דכל שאפשר נכון לכהן ליזהר מטומאת אהל שבמת עובד כוכבים [יו"ד שמ"ב]: אע"פ שאין עמו אשה משום דפרוץ בזנות נשים אחרות. א"נ גזרו הא אטו הא: ואם היה עבד נ"ל דר"ל ואם דר שם גם עבד כנעני שאצל ישראל שמל וטבל: או אשה ישראלית. ואע"ג דאסורה להתיחד עמו. י"ל דמיירי בנכנסת ויוצאת. א"נ דמיירי שדרה שם עם אשת עובד כוכבים. דגם בדרה שם אשת עובד כוכבים לבד גזרו: משמרים אותו להמדור: אינו צריך בדיקה וקמ"ל דאף דהנך מחמת עצלותן אין רגילין לדקדק במידי דצריך טרחא או השגחה יתירה אפ"ה המנום רבנן בדרבנן [כפסחים דד"א וכתובות בח"ב]. והא דקתני משמרים. היינו בדרך שמירה דאפי' בנכנס ויוצא סגי: את הביבים העמוקים הם צנורות שהשופכין שבבית יוצאין דרך שם לרה"ר ונקט העמוקים משום דבאינן עמוקים לא שייך בהם בדיקה דהיינו לחפור שם [וכמ"ד]. והרי כשאינן עמוקים קרקעיתן נראה ואילו הוה שם נפל הא חזי ליה: ואת המים הסרוחים מקום כנוס מים שופכין שבחצר: בית שמאי אומרים אף האשפתות ועפר התיחוח מהר"ש משמע דרק הנך המקומות צריך לבדוק משום שרק שם היו רגילין להשליך הנפלים. ותמהני דא"כ במקום דליכא כל הנך באמת א"צ לבדוק. והיאך קתני ברישא סתמא מדורות כותים טמאים. ותו הרי קתני בסיפא דאצטוונית א"צ בדיקה משמע ודאי דהא בשאר דוכתי בחצר צריך בדיקה. אלא נ"ל דלרבותא נקט הנהו דוכתי לאשמעינן דאף דהנך מקום בזוי הם אפ"ה אין חוששין מלהשליך לשם נפליהן: אינו צריך בדיקה דמסתמא אכלוהו. ומש"ה אשפתות שמצויין שם אלו דהיינו חזיר באשפתות וחולדה בעפר תחוח. אמרינן גררום למקום אחר: וה"ה במצוי שם שאר חיה אוכלת בשר ככלב וחתול. רק נקט הנך מדמצויין אלו שם וכדאמרן: האצטווניות הוא אצטבא אלא שלפעמים נקרא אצטווא בוי"ו והוא מושב שעשוי לנוי בצד פתח הבית בחוץ: אין בהן משום מדור העובדי כוכבים דמדעשוי לנוח עליו בשעשוע ועונג אין רגיל לקבור תחתיו מפני הריח וכדומה: רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שבא"י. דאילו שבחו"ל אפי' חרבה הרי גזרו על עפרה ואוירה: אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמדחרבה מצויות שם חיות אוכלות בשר. וחכמים פליגי עלי' מדלא ידע בודאי שמצוי שם חיה. ולא קיי"ל בהא כרשב"ג. דאע"ג דקיי"ל דבכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו [כגיטין ל"ח א'] היינו רק בדינין הנוהגין בזה"ז [כמהרי"ק שורש קס"ה]. מיהו גם בל"ז בכל דוכתי אין למדין מהכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א']: מזרח קסרין היא העיר צור שהיתה קרובה לים הגדול במערב א"י [ונקראת לפעמים קסרי כמגילה דז"א]: ומערב קסרין נ"ל דמזרחה ומערבה דקאמר היינו עבורה של עיר. והוא ע' אמה וד' טפחים למזרח. וכן למערב [כרפ"ה דעירובין] ושם חיישינן לקברות כשאר חו"ל משום דקסרין עצמה חו"ל היא. אבל מזרח העיר ומערב העיר א"י הוא. ואפ"ה גזרו על תחומה שבא"י טומאת חו"ל מדנודע שקברו שם עובד כוכבים מתיהם: היה ספק דעכו גופה חציה א"י וחציה חו"ל [כתוס' גיטין דב"א ד"ה ואשקלון] ובמערב העיר ודאי א"י היא מרצועה שיצאת לשם מא"י [כגיטין דח"ב] אבל במזרח עכו. הסתפקו אם כבשוהו עולי בבל ודינה כא"י או לא: וטהרוהו חכמים מדהתברר להן שהוא מא"י. עוד יש לפרש שגם בתחלה ידעו שמזרח עכו א"י היא. רק שהיו מסופקים אם קברו שם עובד כוכבים כבקסרי לעיל [וכן משמע קצת דהרי בטומאת מדור עובד כוכבים מיירי כולה מתניתין ברישא דטמא אפילו בא"י ומדנקט נמי בסיפא נמנו משמע קצת שהיו מסופקים בדבר שהיה יכול להתברר בהזמן האחרון שאחר החורבן. והיינו בשהיו ספיקתן אם קברו שם. אבל בשהיה ספיקתן בכבוש עולי בבל. מי ומי היה יכול לברר כן מה נעשה קודם איזה מאות שנים. אולי כבשוה וחזר ונלקח מהם]. רבי ובית דינו נמנו על קיני שם מקום סמוך לעכו: וטהרוהו שחקרו ונודע להם שאין שם קבר [וש"מ שבימי רבי שהיה כמו קרוב למאה שנה אחר החורבן עדיין היה להן אפר פרה.] דאי"ל משום טומאת כהנים. דהרי אין הנזיר מגלח על טומאה זו [כנזיר פ"ז מ"ב] וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה. כהן אינו מוזהר עליה [כתוספתא שמחות פ"ד הכ"ה]. והרי הכהן מותר לדרוך על קבר עובד כוכבים [כרמב"ם פ"ג ה"ג מאבל]: עשרה מקומות אין בהן משום מדור עובדי כוכבי' דמדאין להן מדור קבוע. להכי אפי' שהה שם מ' יום אינו קובר נפלו באהלו. דירא שמא יודעו להבא אחריו לדור באהלו שזנתה אשה עמו: והסוכות העשויין לשומרי פירות. וגם בהנך אית בהו טעם הנ"ל שלא יקברו שם. מדלא קביעי להו: והצריפין הוא ג"כ כסוכה. רק שדפנותיהן נוגעות בראשיהן יחד. ואין להן תקרה. וג"כ לא קביעי למדור רק ללון שם עוברי דרך: והבורגנין סוכות להכניס לשם הפירות שאצרו בקיץ מהשדה וג"כ לא קביעי: והאלקטיות גג שנתמך על ד' עמודים בד' הזויות. כדי לישב תחתיו בקיץ באויר דאע"ג דקביעי. אפ"ה מדפתוח מכל הצדדים. נראין כל מעשיו שם. ואין קוברין שם: ובית שער הוא כעין חדר קטן שעושין לפני שער החצר מבחוץ. ששם יושב שומר החצר. שלא יכנוס לשם שום אדם שלא ברשות. ומדגם הוא פתוח לרחבו לרה"ר במלואו חושש שיראו בני רה"ר כשיקבור שם: ומקום החצים חדר ששומרים שם חצים למלחמה: ומקום הלגיונות הוא מקום שלנין שם חיל המלך בדרך. וכל הנך מצויין בהן הרבה בני אדם יחד. והו"ל כשאר מקומות פרהסיא הנ"ל שאין קוברין שם. והא דלא כלל בהדי הנך גם אצטוונית ועיר שחרבה ולהוי י"א לת"ק וי"ב לרשב"ג. י"ל דהנך כולהו טעמא חדא אית בהו דלא היה שם טומאה מעולם. דאין קוברין שם. משא"כ אינך ב'. א"ג הנך כולה י' מדור נינהו. ואפ"ה אין חוששין שם לטומאה. אבל אינך תרתי. אינן מדור כלל. דאפי' אצטבא הוא רק מושב לפני הבית. ואמר מהו' משה טארנער נ"י. דכמו מסכת כלים נכנס בטומאה ויצא בטהרה. כ"כ אהלות שמדברת מטומאת מת ומאהליו הטמאים פתח בטומאה ומסיימת בטהרה. דהיינו באהלים הטהורים ובח"י פרקים. ע"ש חי חי הוא יודוך:
מלכת שלמה
אהלי הערביים. צ"ע מה הפרש בין הני תרי לישני שכתב ר"ע ז"ל והם בפי' ר"ש ז"ל אלא שר"ע ז"ל העתיק האחרון ראשון ועוד כ' הר"ש ז"ל טעם אחר שלישי באמצעיתם וז"ל ועוד דמסתמא לא קיימי בחד דוכתא מ' יום ע"כ:
והסוכות והצריפים והבורגנים. פי' הרא"ש ז"ל סוכות לשומרי פירות מחוברים ובורגנין סוכות לשומרי פירות תלושין ע"כ:
ומקום החצים. לשון הרמב"ם ז''ל שם ומקום שעושין בו החצים וכלי המלחמה ע"כ. וכן פי' ג"כ כאן בפי' המשנה: #סליק פרקא וסליקא לה מס' אהלות. ובעה"י החונן דעה לטפשים ולטועים. גם חן ליודעים. נתחיל מס' נגעים:
10.
Ten places are not [subject to the laws] of non-Jewish dwelling-places:Arabs’ tents, Field-huts (sukkot), Triangular field-huts, Fruit-shelters, Summer shelters, A gate-house, The open spaces of a courtyard, A bath-house, An armory, And the place where the legions [camp].
Tahoros
Ohalos
Chapter 18
