Mishnayos Club 6/20/2024




Mishnah

משנה א
כֵּיצַד אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ. שְׁנֵי אַחִים, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, וְנוֹלַד לָהֶן אָח, וְאַחַר כָּךְ יִבֵּם הַשֵּׁנִי אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וָמֵת, הָרִאשׁוֹנָה יוֹצֵאת מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ, וְהַשְּׁנִיָּה מִשּׁוּם צָרָתָהּ. עָשָׂה בָהּ מַאֲמָר וָמֵת, הַשְּׁנִיָּה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:
ברטנורה כיצד אשת אחיו וכו׳ פוטרת צרתה:ונולד להן אח. ומצאה זקוקה ליבם, ועליו אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו:ואח״כ יבם השני את אשת אחיו. ולו אשה אחרת:ומת. בלא בנים:הראשונה. היא אשת הראשון, שנפלה לפניו כבר פעם אחת, יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו:עשה בה. זה שמת:מאמר. פירוש שקידשה בכסף. וביבמה קידושין של כסף אינם קידושין גמורים אלא מדברי סופרים, שאין היבמה נקנית ליבם להיות כאשת איש גמורה עד שיבא עליה, וזה לא הספיק לכונסה עד שמת:שניה חולצת. ולא מפטרה משום צרת ערוה, דלאו צרתה ממש היא:ולא מתיבמת. משום דמאמר קונה מקצת והויא לה צרת ערוה במקצת. וכל מקום שאין שם קדושין גמורים חולצת ולא מתיבמת:
תוסופות יום טוב עשה בה מאמר ומת שנייה חולצת וכו'. למאי דפסקינן כרבי יהודה בן בתירא דמשנה ט' פ"ד כמ"ש שם הר"ב דיש זיקה כלומר דמשעה שמת בעלה נעשית שומרת יבם וזקיקה לו וחשובה כארוסתו מפרשים הכי בגמרא דמתני' דקתני עשה בה מאמר הוא הדין אף ע"ג דלא עבד בה מאמר שניה מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה. והא דקתני מאמר לאפוקי מב"ש דאמרי במשנה ה' פ"ג דמאמר קונה קנין גמור. ותפטר אף בלא חליצה קמ"ל דאינו אלא מדרבנן וטעמא בריש פ"ה. ועיין פ"ג משנה ו'. מאמר פירש הר"ב שקידשה בכסף ונקרא מאמר לפי שאין דין קדושין אלא באמירה. ולא בשתיקה. דעכ"פ צריך שיהו עסוקים באותו ענין כדתנן בפ"ד דמעשר שני משנה ז' אבל יבום אפי' בשוגג דכסבור אשה אחרת היא קניא כדתנן לקמן ריש פ"ו. והא דנקט הר"ב בכסף הוא הדין בשטר וכ"כ נ"י בפ"ג משנה ד' בכסף או בשטר ובגמרא פ"ה דף נ"ב פשיטא לתלמודא מדכסף מהני דשטר נמי מהני ולהכי תנא דברייתא דהתם לא תני אלא כסף:
יכין מלכת שלמה
1.
What is the case of “the wife of his brother who died before he was born”? If there were two brothers, and one of them died, and then a third brother was born, and then the second brother had yibbum with his dead brother’s wife and then died himself, the first woman is exempt as the wife of his brother who died before he was born, and the second wife [is exempt] because she is her rival wife. If he had ma’amar with her and died, the second wife, must perform halitzah but may not have yibbum.

משנה ב
שְׁנֵי אַחִים וּמֵת אֶחָד מֵהֶן, וְיִבֵּם הַשֵּׁנִי אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לָהֶן אָח, וָמֵת, הָרִאשׁוֹנָה יוֹצֵאת מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְעוֹלָמוֹ, וְהַשְּׁנִיָּה מִשּׁוּם צָרָתָהּ. עָשָׂה בָהּ מַאֲמָר, וָמֵת, הַשְּׁנִיָּה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְיַבֵּם לְאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, אוֹ חוֹלֵץ לְאֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה:
ברטנורה ומת. המיבם:מיבם לאיזו שירצה. ופוטרת חברתה. ולאו אעשה בה מאמר קאי, אלא ארישא קאי דקתני הראשונה אסורה וכו׳, וקאמר ר״ש כיון שכשנולד כבר נתיבמה, ולא היתה על זה בזיקת נשואי אחיו הראשון מעולם, מותרת לו. ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב ויבם השני וכו' ואח"כ נולד וכו'. דלא היה על זה זיקת נשואי אחיו שלא היה בעולמו אפ"ה קרא קאמר ויבמה עדיין יבומי הראשונים עליה. ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ד: עשה בה מאמר. לא אצטריך דמרישא שמעינן לה אלא דאיידי דמתני לה ברישא מתני לה נמי בסיפא. תוס' [ריש פרקין]: ר"ש אומר וכו'. פי' הר"ב כיון שכשנולד וכו' ובבבא דרישא לא פליג ולא קשיא א"כ רישא לא אצטריך. דמסיפא שמעת אפי' ביבם ואח"כ נולד אסרי רבנן כ"ש בנולד ואח"כ יבם. דלא זו אף זו קתני. גמרא: חולץ. לפי שהיבם מסייע בחליצה שצריך שיתכוין לחלוץ תני שפיר חולץ בכולה מכילתין בר ממשנה ד' פי"ב כמו שאכתוב שם בס"ד בשם נ"י:
יכין מלכת שלמה
2.
If there were two brothers and one of them died, and the second had yibbum with his dead brother’s wife, and after a [third] brother was born the second died, the first wife is exempt on account of her being the wife of his brother who died before he was born, while the second is exempt as her rival. If he had ma’amar with her, the second wife must perform the halitzah but she may not have yibbum. Rabbi Shimon says: he may have yibbum with either of them or perform halitzah for either of them.

משנה ג
כְּלָל אָמְרוּ בַיְבָמָה. כָּל שֶׁהִיא אִסּוּר עֶרְוָה, לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. אִסּוּרָהּ אִסּוּר מִצְוָה, וְאִסּוּר קְדֻשָּׁה, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ, חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת:
ברטנורה לא חולצת ולא מתיבמת. צרתה, וכל שכן היא. וכן אילונית, דכתיב (דברים כ״ה) אשר תלד, פרט לאילונית. וכן אשת סריס חמה ואנדרוגינוס, לא חולצת ולא מתיבמת, שנאמר (שם) ובן אין לו, פרט לאלו שאין ראוי להיות להם בנים. ואשת גר ואשת עבד משוחרר, לא חולצת ולא מתיבמת, שאין אחוה לגרים ולא לעבדים. אבל עקרה וזקנה, או חולצת או מתיבמת:אחותה. של ערוה כשהיא יבמתה. כגון שנפלו לו שתי אחיות משני אחיו והאחת אסורה עליו משום ערוה כגון שהיא חמותו או כלתו חולצת או מתיבמת דהשתא לא פגע באחות זקוקתו, משום דערוה לאו זקוקתו היא:
תוסופות יום טוב לא חולצת ולא מתייבמת. כתב הר"ב צרתה וכ"ש היא וכן אילונית וכו'. מ"ש צרתה הכי מוכח בגמרא. וכתבו התוס' משום דהוי בכלל שאסורה איסור ערוה דמשמע שאסורה בא מחמת הערוה דהיינו צרה ולא הוצרך להזכיר הצרה בהדיא משום דאפירקין דלעיל קאי ע"כ. ומ"ש וכן אילונית נראה לי לפרש דאהיא קאי ולא אצרתה וכל שכן היא דצרת אילונית ממעטינן לה בריש פ"ק וכן הלכה כמ"ש שם בדבור או שנמצאו וכו' וה"נ לאיכא דאמרי בגמרא ממעטינן לה מכל שאסורה אסור ערוה הוא דצרתה אסירא. הא לא הוי לה איסורה איסור ערוה צרתה לא אסירא והיינו דלא כתב הר"ב וכן צרת אילונית וכלישנא קמא דבגמרא. דכלל אמרו לאתויי צרת אילונית כרב אסי שכתבתי לעיל. ועוד ניחא לי לפרש כך ולא לפרש דמ"ש וכן אילונית ר"ל וכן צרת אילונית וכפירושו דלעיל משום דהא כתיבנא התם דאין כן הלכה בגמ' בהדיא אלא דהתם לישנא דמתניתין דייקא טפי אליבא דרב אסי להכי מפרש לה אליביה. ואילו הכא דפסק הלכה בא לכתוב ולהשמיענו ודאי דלא כיון אלא להלכה. שנמצאת אומר דאילונית דוקא אבל לא צרתה. ואע"ג דכל כלל לאתויי אתא. הכא לסימנא בעלמא הוא ולא בא לרבות אלא למעט כ"כ נ"י. וע' מ"ב פ"ד דמגילה דאפי' למעוטי נמי לא. ומ"ש הר"ב וכן אשת סריס חמה ע' בפ"ח מ"ד. ומ"ש ואנדרוגינוס. ודין הטומטום. עיין ספ"ח. ומ"ש אבל עקרה וזקנה וכו' שזקנה ועקרה היתה להן שעת הכושר רמב"ם פ"ו מהל' יבום: [*איסור מצוה וכו'. מפורש במשנה דלקמן]: אחותה כשהיא יבמתה וכו'. פירש הר"ב כגון שהיא חמותו או כלתו וכו' והכי אסברא לה רש"י והרמב"ם ר"פ ז' מהלכות יבום אע"ג דבתו תנן לה ברישא ריש מכילתין והטור סימן קע"ה נקיט בתו ותרוייהו איתנהו בגמרא פ"ג ד' כ"ח רב יהודה מתרגם מחמותו ואילך אבל שיתא בבי דרישא לא מ"ט דבתו וכו' לא משכחת לה אלא בבתו מאנוסתו דאחותה שיש לה מאיש אחר מותרת לו אבל בנשואין לא משכחת לה. ואביי מתרגם אף בבתו כיון דאשכוחי משכחת לה אי בעיא באונסין תהוי אי בעיא בנשואין תהוי:
יכין מלכת שלמה
3.
A general rule has been said about the yavamah: Wherever she is prohibited as a forbidden relation, she may neither perform halitzah nor have yibbum. If her prohibition is due to a commandment or a prohibition due to holiness, she must perform halitzah but she may not have yibbum. If her sister is also her sister-in-law, she may perform halitzah or have yibbum.

משנה ד
אִסּוּר מִצְוָה, שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אִסּוּר קְדֻשָּׁה, אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּמַמְזֵר:
ברטנורה שניות. לעריות. שגזרו סופרים עליהם. ונקראו איסור מצוה, שמצוה לשמוע דברי חכמים. ואלו הן, אם אמו ואין לה הפסק, ואם אבי אמו בלבד, ואם אביו ואין לה הפסק, [ואם אבי אביו], ואשת אבי אביו ואין לה הפסק, ואשת אבי אמו בלבד, ואשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם בין מן האם בין מן האב, וכלת בנו ואין לה הפסק, וכלת בתו, ובת בת בנו, ובת בת בתו, ובת בן בנו, ובת בן בתו, ובת בת בן אשתו, ובת בת בת אשתו, ואם אם אבי אשתו, ואם אם אם אשתו, ואם אב אם אשתו, ואם אב אבי אשתו:אלמנה לכהן גדול. שמת אחיו ההדיוט ונפלה אשתו לפניו:גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. כגון שעבר אחיו המת ונשא גרושה וחלוצה, וכשמת צריכה חליצה, שהרי תפסו לו בה קדושין משום דקדושין תופסין בחייבי לאוין. אבל יבומי לא, שהרי היא אסורה לו. ולפטרה בלא כלום אי אפשר, דלא אלים לאו למפטרה, דילפינן לה מאחות אשה שהיא בכרת:
תוסופות יום טוב שניות. כתב הר"ב [*ונקראו אסור מצוה שמצוה לשמוע דברי חכמים ופי' נ"י דכתיב (דברים י"ז) לא תסור *) מן המצוה וגו' וכתב הר"ב] ואלו הן אם אמו ואין לה הפסק. גמרא. משום דשייכי בדורותיה ערוה דאורייתא שהיא אמו. ומ"ש ואם אביו ואין לה הפסק טעמא דגזרו בה משום אם אמו ואע"ג דה"ל גזירה לגזירה משום דתרוויוהו אימא רבתא קרי להו ויש חסרון בדברי הר"ב דה"ל למכתב ואם אבי אביו בלבד. וכן חסר בדברי הרמב"ם דבירושלמי שממנו יצא להם אם אבי אמו בלבד שם הוסיפו ג"כ להך וברמב"ם מבואר יותר החסרון שהרי מנה שהם עשרים וכשתעמוד למניין חסר אחד. ומ"ש ואשת אבי אביו ואין לה הפסק משום דיש בדורותיה ערוה דאורייתא דהיינו אשת אב. ומ"ש הר"ב ואשת אבי אמו בלבד ולא חיישינן דמחלפת באשת אבי האב דאדם רגיל ושכיח דאזיל למשפחת אביו. ויודע שיש שם קורבה יותר מאמו הלכך לא מיחלפי. ומ"ש ואשת אחי האב וכו' עד וכלת בנו כולם בלבד משמע וכסברת הרמב"ם וסיעתו. ומ"ש הר"ב וכלת בנו ואין לה הפסק הואיל ושייכים [בדורותיה] אסור כלה דאורייתא שהיא אשת בנו. ומ"ש וכלת בתו היינו בלבד משום דאין בדורותיה אסור דאורייתא. ומ"ש ובת בת בנו וכו' עד ובת בת בן אשתו גם בזה נראה מלשון הר"ב שסובר דיש להם הפסק. וגם זה כשיטת הרמב"ם. ורבים חולקים ומסתייעו מן הירושלמי. ומ"ש בת בת בן אשתו ובת בת בת אשתו וכן הרמב"ם בפירושו ובחיבורו פ"א מהלכות אישות והקשה בכ"מ דהרי יש למנות נמי בת בן בן אשתו ובת בן בת אשתו כדחשבינן הכי גבי שניות דבת בנו ובת בתו דהא שוים הם בדורותיהם והכי מתניא בתני דר' חייא שלישי שבבנו ושבבתו שבבן אשתו ושבבת אשתו שניה ע"כ וכל הני עד סופן משמע דלהר"ב יש להן הפסק. וכן להרמב"ם. והרא"ש חולק: איסור קדושה אלמנה לכהן גדול וכו'. וקרי להו איסור קדושה דכתיב (ויקרא כ״א:ז׳) קדושים יהיו לאלהיהם גמרא. [*וכתיב בתריהו אשה גרושה מאישה לא יקחו ותמיהני דלא נקיט לסיפא דהך קרא גופיה כי קדוש הוא לאלהיו. ובאלמנה לכהן גדול כתיב (שם) כי אני ה' מקדשו. אבל בממזרת ונתינה לא מצאתי בהם קדושה. וצל"ע. ואולי דהואיל ואין אלו אלא אסורי לאוין כליל לגבייהו ממזרת ונתינה שאין בהם ג"כ אלא אסור לאו]: אלמנה לכהן גדול וגרושה וכו'. דאע"ג דאתי עשה ודחי ל"ת דהא א"א לקיים שניהם דמצות יבום גדולה מחליצה דהא אם לא יחפוץ כתיב. גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דכבר קיים העשה. גמרא. ובמשנה דלקמן פירשה הרי"ף ועיין פ"ד מ"י מ"ש שם. ומ"ש הר"ב דילפינן לה מאחות אשה שהיא בכרת וכ"כ רש"י לפי המסקנא א"צ. גם כתבתי בריש פירקין דלערוה גופה לא צריך קרא דאחות אשה: וחלוצה. פירש הר"ב במ"ג פ"ט דמדברי סופרים היא ושם אפרש בס"ד דהא דשנאוה בכמה מקומות במשנה עם הגרושה בדברים שהן מן התורה לאו בדוקא הוא אלא אשיגרת לישנא ניהו: ממזרת ונתינה. איזהו ממזר תנן לה במשנה י"ג פ"ד ומהו נתינה מפורש במ"ג פ"ח:
יכין מלכת שלמה
4.
A “prohibition due to a commandment” [refers to] the secondary incest prohibitions forbidden by the scribes. “A prohibition due to holiness” [refers to the following forbidden relationships]: a widow to a high priest; a divorced woman, or one that had performed halitzah to a regular priest; a mamzereth or a netinah to an Israelite; and an Israelite woman to a natin or a mamzer.

משנה ה
מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ אָח מִכָּל מָקוֹם, זוֹקֵק אֶת אֵשֶׁת אָחִיו לְיִבּוּם, וְאָחִיו לְכָל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַנָּכְרִית. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ בֵּן מִכָּל מָקוֹם, פּוֹטֵר אֵשֶׁת אָבִיו מִן הַיִּבּוּם, וְחַיָּב עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ, וּבְנוֹ הוּא לְכָל דָּבָר, חוּץ מִמִּי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַנָּכְרִית:
ברטנורה אח מכל מקום. ואפילו ממזר:אחיו לכל דבר. ליורשו וליטמא לו:שפחה ונכרית. ולדה בתרה אזיל, דכתיב בשפחה (שמות כ״א) האשה וילדיה תהיה לאדוניה. ובנכרית כתיב (דברים ז׳) כי יסיר את בנך מאחרי, ומדלא כתיב כי תסיר, שמע מינה הכי קאמר, בתך לא תתן לבנו כי יסיר בעל בתך את בנך שתלד לו בתך מאחרי, אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר, שאין הבן הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה:
תוסופות יום טוב מי שיש לו אח מכל מקום. פי' הר"ב ואפי' ממזר דממתניתין דלעיל בבת ישראל לנתין וממזר דחולצת לא שמענו דהוה אמינא כששניהם ממזרים אבל כשאחיו המת כשר אין אחיו ממזר זוקק אשתו קמשמע לן. תוספות. וטעמא מאי הואיל והוא בנו לפוטרו מן היבום כדלקמן הלכך מזקק נמי זקיק. גמרא: אשת אחיו. לכאורה הול"ל אשתו דהא מי שיש לו אח תנן ש"מ דאיירי בבעל אשה. וכן לקמן באשת אביו הוה ליה למימר באשתו: ואחיו לכל דבר. פירש הר"ב ליורשו ולהטמא לו. גמרא. וקאמרינן דס"ד הואיל ואינו מטמא לאשתו פסולה ה"נ לא ליטמא לאח פסול קמ"ל דשאני התם דלאפוקי קיימא. הכא אחיו הוא: מן השפחה. כתב הר"ב דכתיב בשפחה האשה וילדיה וגו'. עמ"ש במי"ב פרק ג' דקדושין: ומן הנכרית. כתב הר"ב דכתיב כי יסיר וגו'. ופריך בגמרא האי בז' אומות כתיב ומשני כי יסיר לרבות כל המסירים דלגופיה לא איצטריך טעמא כר"ש דדריש טעמא דקרא בכל מקום ולא איצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר כי יסיר לרבות שאר מסירין. ומדנסיב לה הר"ב דרשה דר"ש. וכ"כ עוד במי"ב פ"ג דקדושין ש"מ דכותיה ס"ל. דהך קרא בכל האומות מיירי ולא תתחתן דרישא בכל האומות. וכדעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות אסורי ביאה ומש"ה בפירושו דהכא וכן בחיבורו פרק א' מהלכות יבום כתב נמי להך דרשה דר"ש. וכתב עליו המגיד ויש מפרש אותו בדרך אחרת ואין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין ע'"כ. ואומר אני שאע"פ שבעיקר זה הדין אינו מעלה ואינו מוריד מ"מ הוצרך הרמב"ם לכתוב דרשה דר"ש משום דס"ל כותיה. ועיין בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר מ"ש שם. וכן עיין ברפ"ג דמכות. ומ"מ קשיא לי דהך דרשא ליתא אלא משום דר"ש דריש טעמא דקרא וכמו שכתבתי וא"כ בספ"ט דב"מ בחובל בגד אלמנה בין עניה ובין עשירה כדתנן התם ופסקה הרמב"ם רפ"ג מהל' מלוה. וכן במ"ד [פ"ב] דסנהדרין בלא ירבה לו נשים. ופסק הר"ב כת"ק. וכן הרמב"ם שם ובפ"ג מה' מלכים. והיינו דלא כר"ש דדריש טעמיה דקרא. דלר"ש דוקא בגד עניה כמ"ש שם הר"ב. ובנשים נמי דלא כר"ש כמבואר במשנה שם וצ"ע. ועיין רפ"ב דסוטה ומ"ג פ"ה דפסחים ומ"ה פ"ק דסנהדרין [*ומ"ז פ"ג דפרה ומ"ד פ' בתרא דמכשירין]. ומ"ש הר"ב ומדלא כתיב כי תסיר וכו' ש"מ וכו' אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר שאין וכו' אלא בנה. ל' הר'"ן ספ"ג דקדושין והלכך בנה ליכא בה משום הסרה וכל האיסור בשעה ראשונה נעשה שהוא מוציא זרעו מכנפי שכינה אבל אחר שנולד אין הסרתו כלום שעכו"ם גמור הוא עד כאן. וא"ת הא כתיב בפרשת כי תשא ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן. ויש לומר דוהזנו את בנך ר"ל בעלה הנושאה שהוא בנך ולא מיירי בבנים הנולדים ממנה מדלא קפיד הכא בלא תסיר ואתי שפיר דלא קפיד התם אאיפכא כשתתן בתך לבנו שיסיר הבת שתתן לו כדכתב נ"י הכא אקרא דלא יסיר דלא חייש לשמא יסירו האשה משום שדרך הבעל להניחה לעבוד לכל מי שתרצה עד כאן. וצריכי תרי קראי חד לשפחה וחד לעכו"ם דאי משפחה הוי אמינא משום דאין לה חייס דכתיב (בראשית כ״ב:ה׳) עם החמור ומסיים בספ"ג דקדושין [דס"ח וכן ביבמות לקמן דס"ב] עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחריה ואילו עכו"ם יש לו חייס דכתיב בלאדן בן בלאדן הדרימן בן טברימון. ואי מעכו"ם הוה אמינא משום דלא שייכי במצות אבל שפחה אתקיש לאשה. גמרא. ולקמן בפ"ו בגמרא דף ס"ב מותיב מדכתיב (שמואל ב ט׳:י׳) ולציבא חמשה עשר בנים וציבא עבד כנעני של מפיבושת היה ומפרק כיון דלא מפרש בשמייהו הוי כמו פר בן בקר [אבל התם מפרש בשמייהו]. א"נ [בן] הדד בן טברימון בן חזיון [מ"א ט"ו י"ח] דיחוס באבא דאבוהון: פוטר אשת אביו. דאמר קרא (דברים כ״ה:ז׳) ובן אין לו עיין עליו דהוה מצי למכתב אן בלא יו"ד כמו מאן יבמי מאן בלעם הכי איתא פ"ק דקדושין דף ד' ואע"פ שתיבת מאן הוא פעל ואין הוא מלה גם המ"ם שרשית גם בכל התורה מלת אין מלא יו"ד דרשה זו אינה אלא אסמכתא ויכולים להסמיכה משום דמאן ענינו כמו כן שלילה כמו אין. וראיתי בספר מאירת עינים שחבר מהר"ר ואלק כהן ז"ל על ש"ע ח"מ שכתב בהלכות נחלות ריש סי' רע"ו וז"ל דדרשינן בלשון אין ואפס ור"ל שאין בנמצא שום זרע. ואע"ג דבגמרא אמרינן לשון עיין עליו בעי"ן נראה דלאו דוקא קאמרי אלא כונתן דמשום הכי נכתב אין ביו"ד לדרשו כאילו נכתב איין עליו והיינו דאין זה מלשון איין בנמצא ולא כמו ששמעתי מפרשים דעיין ממש קאמר ומשום דאותיות אחה"ע מתחלפין וזהו דוחק עכ"ד. ואני אומר שלפרש לשון הגמרא שאמרה עיין בעי"ן דלאו דוקא שזהו דוחק גדול כי אילו היתה כונת הגמרא כמו שהוא אומר הוה ליה למימר אל תקרא אין אלא איין כלומר אל תקרי אין בציר"י אלא אין בפתח וחיר"ק וזה היה לשון מרווח ומבואר יותר ממ"ש עיין עליו שהוסיפו מלת עליו וגם אמרו הענין בלבד ולא קריאת המלות עצמם וגם מה שהוא מחלק בין אין בציר"י לאין בפת"ח וחיר"ק אינו מוכרח כלל אלא שלפי הענין אין הפרש בין שתי המלות אלא שזה ר"ל שבציר"י סמוך וזה ר"ל שבפת"ח מוכרת ולפיכך האמת שדורשין עיין עליו בעי"ן ומטעם אסמכתא וכמו שכתבתי: וחייב על מכתו וכו'. אם הכה או קלל את אביו חייב מיתה. רש"י. בגמרא מוקי כשעשה תשובה דאם לא כן הא כתיב (שמות כ״ב:כ״ז) ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך [כמ"ש במ"ג פ"ב דמכות] ואפי' לר' שמעון בן מנסיא פ"ק דחגיגה מ"ז דקרי ליה מעוות לא יוכל לתקון היינו דעונו נזכר הואיל והממזר קיים אבל עושה מעשה עמך מקרי כיון ששב:
יכין מלכת שלמה
5.
If one has any kind of brother, [that brother] requires his brother’s wife to have yibbum, and he is his brother in every respect, except for a brother born from a female slave or a non-Jewish woman. If one has any kind of son, [that son] exempts his father’s wife from yibbum, and he is liable for striking or cursing [his father], and he is his son in every respect, except for the son of a female slave or a non-Jewish woman.

משנה ו
מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אַחַת מִשְּׁתֵּי אֲחָיוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ מֵהֶן קִדֵּשׁ, נוֹתֵן גֵּט לָזוֹ וְגֵט לָזוֹ. מֵת, וְלוֹ אָח אֶחָד, חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן. הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם, אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם. קָדְמוּ וְכָנְסוּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם:
ברטנורה ואינו יודע איזו קידש. ואסור בשתיהן, משום דכל חדא וחדא איכא למימר זו אחות אשה:חולץ לשתיהן. דלא ידע איזו היא יבמתו. ומיחלץ לחדא וליבומי לאידך, לא אפשר, דאחות חלוצתו היא, ואסורה לו מדרבנן בחייה. ויבומי ברישא נמי לא, דדילמא לא זו היא יבמתו וקפגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו:היו לו שנים, אחד חולץ. תחלה לאחת, והשני אם רצה ליבם לשניה מיבם, שאם זו יבמתו שפיר, ואם אחותה היא, לא פגע באחות זקוקתו, משום דחליצה דהך אפקעתא לזיקה:קדמו וכנסו. קודם שנמלכו בבית דין:אין מוציאין אותן מידם. משום דכל חד וחד אמר, אנא שפיר נסבי. ואי נמי הוי איפכא שהראשון שכנס ליבום כנס אחות זקוקתו, ההיא שעתא הוא דעבד איסורא, ומשבא אחיו ויבם את השניה שהיא יבמתו, פקעא זיקתה למפרע מאידך:
תוסופות יום טוב [*אחת משתי אחיות ואינו יודע וכו'. וה"ה בשתים אחרות שהאחת מהן ערוה עם האחרת אלא דהספק שכיח יותר שיהיה בשתי אחיות שבקל אינם ניכרות זו מזו מה שאין כן בשאר כגון אשה ובתה. וכל שכן אשה ובת בתה או בת בנה דתנן בפרק דלקמן משנה ד' שהם ניכרות איזו היא האם ואיזו היא הבת וכל שכן הנכד משום הכי נקט אחיות ועיין בריש פרק דלקמן]: ואינו יודע איזה מהן קידש. אפילו לא הוכרו בשעת הקדושין שנמצא שאי אפשר שיבא על אחת מהן אפילו הכי שתיהן צריכות גט כמפורש במשנה ז' פרק ב' דקדושין ולא תידוק מדקתני ואינו יודע דמשמע השתא אינו יודע ולא קתני אינו ידוע דהוי משמע לא נודע הדבר מעולם. שמע מיניה דמיירי דוקא בהוכרו ולבסוף נתערבו. ליתא דאינו יודע משמע הכי ומשמע הכי כמו שכתבו התוספות: קדמו וכנסו. כתב הר"ב קודם שנמלכו בב"ד. וכפירוש רש"י שאם נמלכו בבית דין ועברו יוציאו כיון שעברו על דברי בית דין. הרא"ש. ועיין בבית יוסף סוף סימן י"א בשם הרשב"א: קדמו וכנסו. אפילו בקדושין דזיקה דרבנן היא ותפסי קדושין באחותה אלא שאומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה כדתנן במשנה ט' פרק ד'. והא דכתב הר"ב וכן לשון רש"י ההוא שעתא הוא דעבד איסורא וזה לא שייך אלא בביאה לרבותא נקט הכי דאפילו כי בעיל באיסור אפילו הכי אין מוציאין וטעמא משים דלא הוי אלא ספק זיקה כמו שכתב התוספות דבודאי זקוקה כי בא עליה בלא קדושין מוציאין ועיין מה שכתבתי בפרק ד' במשנה ט': אין מוציאין מידם. פירש הר"ב משום דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסבי כו'. עיין מה שכתבתי בסייעתא דשמיא בריש פרק ג':
יכין מלכת שלמה
6.
If a man betrothed one of two sisters and does not know which of them he has betrothed, he must give a get (a bill of divorce) to this one and a get to this one. If he died, and he had a brother, the brother must perform halitzah for both of them. If he had two brothers, one is to perform halitzah and the other may have yibbum. If they both preempted and married them they do not take [the women] away from them.

משנה ז
שְׁנַיִם שֶׁקִּדְּשׁוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, זֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ, וְזֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ, זֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִטִּין, וְזֶה נוֹתֵן שְׁנֵי גִטִּין. מֵתוּ, לָזֶה אָח, וְלָזֶה אָח, זֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וְזֶה חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן. לָזֶה אֶחָד וְלָזֶה שְׁנַיִם, הַיָּחִיד חוֹלֵץ לִשְׁתֵּיהֶן, וְהַשְּׁנַיִם, אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם, קָדְמוּ וְכָנְסוּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם. לָזֶה שְׁנַיִם וְלָזֶה שְׁנַיִם, אָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת, וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלֵץ לְאַחַת, אָחִיו שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה, וְאָחִיו שֶׁל זֶה מְיַבֵּם חֲלוּצָתוֹ שֶׁל זֶה. קָדְמוּ שְׁנַיִם וְחָלְצוּ, לֹא יְיַבְּמוּ הַשְּׁנַיִם, אֶלָּא אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם. קָדְמוּ וְכָנְסוּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם:
ברטנורה שנים שקידשו שתי אחיות. והם נכרים:זה חולץ לשתיהן כו׳ משום דכל חד מינייהו אסור ליבומי, דדלמא כל חד וחד פגע באחות זקוקתו:היחיד חולץ לשתיהן. שאי אפשר לו ליבם, לא קודם חליצה של שניה משום אחות זקוקה, ולא לאחר חליצה משום אחות חלוצה. לפיכך הואיל ואסור ליבם יחלוץ תחלה לשתיהן, כדי להוציא אותה שהיא יבמתו מאיסור יבמה לשוק:והשנים אחד חולץ. לאפקועי זיקה מאחיו אם זו יבמתו, ותשתרי אחותה לשני ממה נפשך, אי יבמתו היא, שפיר, ואי אחותה היא הא פקעה זיקת היבמה מיניה בחליצת אחיו:אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה. ממה נפשך, אם זו יבמתו שפיר נסיב, שהרי אחיו לא חלץ לזו אלא לאחותה שלא היתה יבמתו ואינה כלום. ואי לאו יבמתו היא שפיר נסיב, נכריה היא, דאי משום אחות זקוקה ליכא, שהרי חלץ אחיו את אחותה שהיא יבמתו ופקעה זיקה. ואי משום יבמה לשוק, הרי חלצה זו מאחי בעלה:קדמו שני אחין. של אחד וחלצו לשתיהן משום דלא ידעי איזו היא יבמתו:לא ייבמו. שני אחים האחרים זה את זו וזה את זו, משום דקמא דנסיב אית ליה למימר זו היא אחות זקוקתו: אלא אחד חולץ תחלה, לאחת:ואחד מיבם. לשניה, ממה נפשך, אי יבמתו היא שפיר, ואי לאו, באחות זקוקה לא פגע, שהרי חלץ אחיו ליבמתו. ויבמה לשוק לא הוי, שהרי חלצה מאחי בעלה:ואם קדמו. אלו ב׳ אחרונים וכנסו אחר חליצת שנים האחרים ולא באו לימלך בב״ד, אין מוציאין מידן, כדפרישית, שהרי אין כאן אלא ספק איסור אחות זקוקה בנישואי ראשונה, ואיכא למימר קמא דנסיב יבמתו היא ושפיר נסיב, ובתרא נמי שפיר נסיב נכריה, ואי נמי הוי אינסיבא איפכא וקמא פגע באחות זקוקה ; כיון שבא שני ויבם פקעה זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו, ואיסורא דעבד עבד:
תוסופות יום טוב שנים שקדשו כו' והשנים אחד חולץ ואחד מיבם. וצריכא דמהו דתימא לגזור דהני תרי לא ייבם חד מינייהו אטו ההוא אח יחידי קמשמע לן ודוקא מיחלץ והדר יבומי. אבל יבומי ברישא לא. דקא פגע ביבמה לשוק. גמרא: קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. הכא נמי טעמא כדלעיל ולא ידעתי למה פירש הר"ב וכן רש"י לקמן בסיפא ולא הכא. אי נמי התם נמי לא יפרשו דהא בחד טעמא שייכו כולהו בבי. ועיין ריש פרק ג' מה שכתבתי שם: אין מוציאין מידם. אפילו הם כהנים דהא סתמא ודאי קתני. וטעמא דחלוצה [לכהן] דרבנן הוא וספק חלוצה לא גזרו. גמרא. ועיין מה שכתבתי ריש פרק ט' בסייעתא דשמיא: לזה שנים ולזה שנים. צריכא דמהו דתימא כיון דלבסוף תרווייהו מתייבמין הך להאי ביתא והך להאי ביתא אתו למימר מה לנו ולחליצה ודלמא מייבמו בלא חליצה קמ"ל. גמרא:
יכין מלכת שלמה
7.
If two men betrothed two sisters and one does not know whom he betrothed and the other does not know whom he betrothed, this one gives two bills of divorce and the other gives two bills of divorce. If they died and this one has a brother and this one has a brother, this brother performs halitzah for both widows and this brother performs halitzah for both widows. If one has one brother and the other has two brothers, one brother performs halitzah for both widows and [as regards] the two, one performs halitzah and the other may perform yibbum. If they both preempted and married they do not take [the women] away from them. If this one had two brothers and the other had two brothers, one brother of one performs halitzah for one widow and one brother of the other performs halitzah with the other widow, [and then the other] brother of the first may have yibbum with the halutzah of the second and [the other] brother of the second may have yibbum with the halutzah of the first. If both preempted and performed halitzah, the [other] two must not perform yibbum, rather one must perform halitzah and the other may then have yibbum. If they both preempted and married they do not take [the women] away from them.

משנה ח
מִצְוָה בַגָּדוֹל לְיַבֵּם. וְאִם קָדַם הַקָּטָן, זָכָה. הַנִּטְעָן עַל הַשִּׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ עַל הַנָּכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה, הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנוֹס. וְאִם כָּנַס אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הַנִּטְעָן עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְהוֹצִיאוּהָ מִתַּחַת יָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּנַס, יוֹצִיא:
ברטנורה מצוה בגדול ליבם. דדרשינן ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור, המיבם יהא בכור. אשר תלד, ואותה יבמה תהא ראויה לילד, פרט לאילונית. יקום הבכור היבם על שם אחיו לנחול אותו, ולא יחלקו אחיו עמו:הנטען על אשת איש. החשוד על אשת איש:והוציאוה. ב״ד מתחת בעלה, בשביל זה שאסרה עליו, והלך זה ונשאה:יוציא. דמדאורייתא אסורה נמי לו כמו שאסורה לבעל, כדדרשינן מנטמאה נטמאה ב׳ פעמים, אחד לבעל ואחד לבועל. ודוקא הנטען על אשת איש, אבל נטען על הפנויה, נראה דמצוה לכנוס, כדאשכחן גבי אונס (דברים כ״ב:י״ט) ולו תהיה לאשה:
תוסופות יום טוב מצוה בגדול ליבם. כתב הר"ב דדרשינן ולקחה לו לאשה והיה הבכור וגו'. וילפינן בגמרא מדכתיב (דברים כ״ה:ה׳) כי ישבו אחים יחדיו הוקשה ישיבת אחים זה לזה לענין יבום ואם קדם הקטן זכה. ומשום הכי בכור נמי לאו דוקא אלא שבכורתו גרמה לו והוא הדין אם אין בכור הגדול שבאחין גדולתו גרמה לו והיינו דתנן מצוה בגדול ולא תנן מצוה בבכור וקרי ליה בכור שאינו נוטל בראוי כבמוחזק כבכור. ומה שכתב הר"ב יקום הבכור היבם על שם אחיו לנחול אותו מפרש בגמרא מגזירה שוה דנאמר כאן (שם) יקום על שם אחיו ונאמר להלן (בראשית מ"ד) על שם אחיהם יקראו בנחלתם ואמרינן בגמרא דאע"ג דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתי גזרה שוה ואפקתיה לגמרי דאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו כלל. ואתי שפיר השתא שהר"ב הוכרח לכתוב דרשה זו דכוליה קרא ולכאורה לא היה צריך לכתוב דרשה דנחלה כלל אלא דכיון דהך דרשה מפיק לקרא מפשוטיה לגמרי זה מכריח לדרשה דוהיה הבכור דאי אפשר לפרשו השתא כפשוטו וכמו שכתבו התוספות אלא ביבם דאי על הבכור שתלד היבמה קאמר קרא שיקום על שם המת לנחלה שאותו בכור יירש את המת דא"כ יקום על שם אחי אביו מבעי ליה ע"כ. וכמו כן סובר אני שלפי שגזרה שוה זו מפקא לקרא מפשוטיה. שזה הכריח להרמב"ם שכתב בפירושו גם בחבורו פרק ב' מהלכות יבום אשר תלד ר"ל אשר תלד אם המת ותלד במקום ילדה ובא העתיד במקום עבר. ע"כ. וקשה שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה כמו שכתב הר"ב פרט לאילונית וגם הרמב"ם העתיקה פרק ו' מהלכות יבום אלא משום דפשטיה דקרא מתעקר לגמרי סובר הרמב"ם שא"א לומר כן שלא יהא פשט מובן למקרא. וראיה לדברי דבפרק ג' דכתובות דף ל"ח ע"ב מתמה תלמודא לרבי עקיבא דברייתא אתא גזרה שוה ומפקיה מפשטיה לגמרי ומשני קרי ביה כו'. שמע מינה דאי אפשר שתעקר הפשט לגמרי שלא יהא לו שום הבנה כלל. וזהו שהכריחו להרמב"ם בזה הפסוק שעל כל פנים יש פשט פשוט ומובן לכל למקרא זה כמו לכל המקראות רק שפשוטו הנראה דהיינו הבכור רצה לומר בן הראשון ויקום על שם ר"ל שם ממש לזה הפשט עקרתיה הגזירה שוה לגמרי אלא תפרש הבכור בכור דאחין ועל שם היינו שם הנחלה וכל זה קרוב לפשוטו ומשמע המקרא וקשיא ליה להרמב"ם האי אשר תלד שאם נפרשהו כמדרשו פרט לאיילונית מלתא דפשיטא שזו היא דרשה גמורה דוהיה הבכור משתעי במיבם ואשר תלד משתעי ביבמה ואם כן אין פשט כלל לאלו שתי המלות לכך מפרש דכפי הפשט שאמרנו מוסב אשר תלד על והיה הבכור כמשמעו ורוצה לומר אם המת אלא שהוא עתיד במקום עבר וכזה נמצא רבים במקרא כמפורסם. ולכולם טעמים בלי ספק וגם לזה שכן ניתן לידרש פרט לאיילונית ויצא לנו מזה שהכתוב יש לו משמעות מובן קרוב לפשטיה אף על גב דעקרתיה הגזרה שוה מפשטיה לגמרי: הנטען. פירש הר"ב החשוד כלומר שטוענין עליו דברי לעז. רש"י. פירש בספר התשבי שעיקר ענין טענה מלשון טענו את בעירכם (בראשית מ"ח) שמעמיסין ונושאין עליו דבר זה: לא יכנוס. גמרא. דאמר קרא (משלי ד׳:כ״ד ) הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך והכי נמי איכא לעז שיאמרו אמת היה הקול הראשון: ואם כנס כו'. כתב ב"י סוף סימן י"א בשם הרשב"א שאפילו לא כנס בנשואין אלא שקידש אין מוציאין מתחת ידו שכל שצריכה גט מוציאין קרינן ביה ואין מוציאין בדיעבד ויש חולקין וחלוף נוסחאות בירושלמי הן. ע"כ. ובעיני נראה לדקדק כסברת הרשב"א דמדכנס דגבי יבמה דלעיל שהוכחתי שם דאפילו בקדושין בלבד דינא הכי דאין מוציאין ודאי דהך דהכא נמי דכוותה דהא משום דדמיין בדין כנס אין מוציאין הוא דתנינן לה הכא: אין מוציאין מידו. דברננה לא מפקי אשה מתותי בעלה דכתיב (משלי ג׳:י״ז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולאו דוקא רננה אלא אפילו בא על השפחה ועל הנכרית בודאי. ובתוספתא קתני לה בהדיא. נ"י: אף ע"פ שכנס יוציא. עיין בפירש הר"ב דסוף פרקין:
יכין מלכת שלמה
8.
The commandment to perform yibbum is upon the oldest brother. If a younger brother preempted him [by performing yibbum], he has acquired [a wife]. If a man is suspected of [having relations] with a slave and then she was freed, or with a non-Jewish woman who then converted, he must not marry her. If, however, he did marry her they do not take her away from him. If a man is suspected of [having relations] with a married woman, and then [in consequence] she was taken away from her husband, even though he married her, he must divorce her.

משנה ט
הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵת, הֲרַגְתִּיו, הֲרַגְנוּהוּ, לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֲרַגְתִּיו, לֹא תִנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ. הֲרַגְנוּהוּ, תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ:
ברטנורה המביא גט ממדינת הים. צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. וטעמא מפורש בגיטין, למר משום שאין בקיאין לשמה, ולמר שאין עדים מצויין לקיימו:לא ישא את אשתו. משום דאדבוריה סמכינן:מת הרגתיו וכו׳ הואיל ועל עדותו נישאת, איכא לזות שפתים, שמא עיניו נתן בה והעיד עדות שקר עליה. אבל תנשא לאחר, דאשה נישאת בעד אחד:ר״י אומר הרגתיו לא תנשא אשתו. בעדותו אפילו לאחר, מפני שהוא רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ואין הלכה כר״י. דקיי״ל אין אדם משים עצמו רשע, דאדם קרוב אצל עצמו. ומהימנינן ליה שנהרג, אבל לא מהימנינן ליה במאי דאמר שהוא הרגו. והלכך אפילו כי אמר הרגתיו תנשא אשתו:הרגנוהו תנשא אשתו. מפורש בגמרא, באומר אני הייתי עם הורגיו אבל אני לא הרגתיו:
תוסופות יום טוב ואמר בפני נכתב ובפני נחתם. כתב הר"ב וטעמא מפורש בגיטין ברפ"ק: לא ישא את אשתו. כתב הר"ב משום דאדיבוריה סמכינן. וכתב נ"י וא"ת מ"ש מאותן נשים שאין נאמנות לומר מת בעלה ואעפ"כ נאמנות להביא את גיטה ממדינת הים [כדתנן בסוף פרק ב' דגיטין ולקמן משנה ד' פרק ט"ו] ואף על גב דעלייהו קא סמכינן משום דאיכא כתבא י"ל דהתם כיון דמשום איבה בלחוד הוא דחיישינן לא מעיילא נפשה לשקורי כיון דאפשר דאתי בעלה ומכחיש לה חיישא ומרתתה אבל הכא דחיישינן שמא יצרו תקפו משקר ודאי כיון דעליה סמכינן ע"כ: מת וכו'. פי' הר"ב הואיל ועל עדותו כו' אבל תנשא לאחר דאשה נשאת ע"פ עד אחד לקמן ברפ"י. ושם מפורש טעמא דאתתא דייקא עד שיודעת שמת ודאי ומנסבא. ומשום הכי מקשינן הכא בגמרא ארישא דתנן המביא גט ממדינת הים כו' הא בארץ ישראל שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ישא. ומאי שנא מאומר מת דהתם לא סמכינן עליה אלא אאתתא גופה ואפילו הכי לא ישא ומשני שאני גיטא דהא איכא כתבא וכדתנן במשנה ד' פרק ט"ו מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח וכן בסוף פרק ב' דגיטין. ועיין מ"ש פט"ו משנה ה': הרגתיו הרגנוהו. לא הוה צריך למתני הרגנוהו כיון דאפילו [*במת לא ישא את אשתו *) (לא היה צריך למתני הרגנוהו) ואפילו] בהרגתיו תנשא לאחר ולא תני ליה אלא משום דר"י מפליג בין הרגתיו להרגנוהו. תוס'. ועיין גדולה מזו במ"ו פ"ק דביצה. [*ועיין במשנה דלקמן בסד"ה מיאנה כו']: רבי יהודה אומר הרגתיו לא תנשא. פי' הר"ב אפילו לאחר מפני שהוא רשע. עי' בפירושו למ"ג פ"ג דסנהדרין: הרגגוהו תנשא. כתב הר"ב מפרש בגמרא באומר וכו'. ופירשו התוספות דאע"ג דאמר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו:
יכין מלכת שלמה
9.
A man who brings a bill of divorce from a country beyond the sea and states, “it was written in my presence and it was signed in my presence”, must not marry the [divorcer’s] wife. [Similarly, if one states] “he died”, “I killed him”, or “We killed him”, he must not marry his wife. Rabbi Judah said: [If he says], “ I killed him”, the woman may not marry [any one]; [If, he states], “We killed him”, the woman may marry.

משנה י
הֶחָכָם שֶׁאָסַר אֶת הָאִשָּׁה בְּנֶדֶר עַל בַּעְלָהּ, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. מֵאֲנָה, אוֹ שֶׁחָלְצָה בְפָנָיו, יִשָּׂאֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֵית דִּין. וְכֻלָּן שֶׁהָיוּ לָהֶם נָשִׁים, וָמֵתוּ, מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לָהֶם. וְכֻלָּן שֶׁנִּשְּׂאוּ לַאֲחֵרִים וְנִתְגָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּתְאַלְמְנוּ, מֻתָּרוֹת לִנָּשֵׂא לָהֶן. וְכֻלָּן מֻתָּרוֹת לִבְנֵיהֶם אוֹ לַאֲחֵיהֶן:
ברטנורה בנדר. שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה, ובאת לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה:לא ישאנה. משום חשד:שהוא בית דין. כלומר, מיאון או חליצה לא עשה חכם זה ביחידי, משום דקיי״ל חליצה ומיאונים בשנים ושלשה לא חשידי. אבל היתר נדרים ביחיד מומחה:וכולן. החכם והמביא גט והמעיד על האשה להשיאה, דתנן בהו לא יכנוס, אם היה להן נשים בשעת מעשה, ומתו אח״כ, מותרות להנשא להם דהשתא ליכא חשד:וכולן. הנשים הללו:שנישאו לאחרים. כשאסרה החכם או כשהעיד העד שמת בעלה, ומתו הבעלים השניים:מותרות לינשא. לחכם ולעד ולמביא גט:וכולן מותרות לבניהם ולאחיהן. של אלו המתירים אותן. ואינן אסורות אלא להם לבדם, דאין אדם חוטא בשביל בנו או בשביל אחיו. וכל הני דאמרינן לא יכנוס, אם כנס אינו מוציא, חוץ מהנטען על אשת איש שאם הוציאוה בית דין מתחת בעלה בעדים וראיה ברורה, אפילו אם כנס יוציא. ואם באו עדי דבר מכוער בלבד, כגון שראו אדם יוצא והיא חוגרת בסינר או אדם יוצא והיא עומדת מעל המטה וכיוצא בזה, אם כנס לא יוציא. ואם לאחר שבאו עדי דבר מכוער יצא קלא דלא פסיק, שעמד הקול יום וחצי, אם כנס יוציא, אלא אם כן היו לו בנים ממנה שאז אינו מוציא, כדי שלא להוציא לעז על בניו:
תוסופות יום טוב החכם שאסר את האשה בנדר. לשון הר"ב ולא מצא פתח לחרטה וכן לשון רש"י וכבר כתבתי בזה בריש פ"ג דמ"ק: מיאנה כו' מפני שהוא ב"ד. כתב הר"ב משום דקיי"ל חליצה ומיאונים בשנים ושלשה לא חשידי. בגמרא מפרש דהא דקתני מפני שהוא בית דין לא דתלתא מהימני הא תרי לא. דתרי נמי מהימני והא דקתני מפני שהוא בית דין. לאו משום לאפוקי מחשד אלא לאשמועינן דאין מיאון בפחות מג' לאפוקי ממ"ד בפ"ק דסנהדרין מיאון בשנים ולפי דברים הללו ראוי להגיה שמ"ש הר"ב בב' צ"ל בג' אבל קשיא הא דכתב הר"ב משום דקי"ל חליצה ומיאונים בשלשה ובמ"ג פ"ק דסנהדרין פסק דסגי בשנים והכי איתא בהדיא בגמרא ריש פי"ב דמכילתין דהל' כמ"ד בשנים והיה נראה להגיה עוד דז"ש דקי"ל צ"ל דקמ"ל. אבל לשון משום לא דייק לפום כך וצ"ע. [*וטעמא דלא חשידי שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד ירושלמי כתבו הרי"ף. וכתב ב"י ריש סי' י"ב בטוא"ה דהא דתנן במשנה דלעיל הרגנוהו לא ישא כו' לא ששנים מעידין כן אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה]: שהיו להם נשים. דלא לישא את זו נתכוין. רש"י: ומתו. דאילו נתגרשו והבעלים גרמו הגירושין אסורות כדאיתא בגמרא: וכולן וכו' או שנתאלמנו מותרות לינשא להן. פירש הר"ב לחכם ולעד כו' ומפרשים בגמרא דלעד המעיד על בעלה שמת לא תנשא אלא כשנתגרשה אבל כי נתאלמנה קי"ל דהויא קטלנית ואסורה להנשא כמו שאכתוב במשנה שניה פרק ד' דכתובות: וכולן מותרות לבניהם וכו'. כ"ש לאביהן דמותרים דלא חיישינן שמא יזנה מתיר זה [עמה] משום שהבן בוש מאביו ועי' רפי"א מ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב וכל הני דאמרינן לא יכנוס כו' אם כנס לא יוציא ובעד אחד שאמר מת כו' צריכין למימר בהיא אומרת ברי לי שמת דאלת"ה היא קיימא באשם תלוי שהרי ספק הוא לה והכי איתא בגמרא פרק ב' דכתובות דף כ"ב ועיין משנה ה' פט"ו דלקמן ועיין מ"ש בריש פרק ד' דכריתות. ומ"ש חוץ מהנטען על אשת איש דבנטען שהוציאוה בבית דין בעדים וראיה ברורה הרי נאסרה על הבועל מדאורייתא כדלעיל. מה שאין כן בכולהו ואפילו בעד המשיאה דאתתא מנסבא ורייקא וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והיינו טעמא דאם באו עדי כיעור בלבד שכתב הר"ב דאם כנס לא יוציא משום דהשתא אין מוציאין בב"ד מהבעל ונמצאת אומר שלא נאסרה לבועל ואף כי איכא נמי בהדי עדי כיעור קלא דלא פסיק לא מפקינן בב"ד מהבעל ולכך כשיש לו בנים ממנה אין מוציאין ופירוש היו לו בנים ממנה שכתב הר"ב נראין דבריו כדברי הרי"ף ורמב"ם דבנטען קאמרי דלא כפירש"י דמפרשה ביש לה בנים מבעל הראשון:
יכין מלכת שלמה
10.
A sage who has pronounced a woman forbidden to her husband because of a vow must not marry her himself. If, however, a woman made a declaration of refusal or performed halitzah in his presence, he may marry her, since he [is part of a] court. If any of these had wives who [subsequently] died, [the other women] are permitted to marry them. If [the women] were married to others and were [subsequently] divorced, or widowed, they may be married to these. They are permitted to their sons or brothers.

נשים יבמות פרק ב
Nashim Yevamos Chapter 2