Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ, מֵעִיד וּמְעִידִין אוֹתוֹ, חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וּמְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְיַבֵּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בָּאַלְמָנָה. מֵת לוֹ מֵת, אֵינוֹ יוֹצֵא אַחַר הַמִּטָּה, אֶלָּא הֵן נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה, הֵן נִגְלִין וְהוּא נִכְסֶה, וְיוֹצֵא עִמָּהֶן עַד פֶּתַח הָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא) וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא. וּכְשֶׁהוּא מְנַחֵם אֲחֵרִים, דֶּרֶךְ כָּל הָעָם עוֹבְרִין בָּזֶה אַחַר זֶה וְהַמְמֻנֶּה מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. וּכְשֶׁהוּא מִתְנַחֵם מֵאֲחֵרִים, כָּל הָעָם אוֹמְרִים לוֹ אָנוּ כַפָּרָתְךָ, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמָיִם. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַסַּפְסָל:
ברטנורה
כהן גדול. אינו יוצא אחר המטה. דלמא אתי למנגע מתוך טרדתו, ורחמנא אמר (ויקרא כ״א:י״א) ועל כל נפשות מת לא יבוא:הן נכסין והוא נגלה. כיון שנתכסו נושאי המטה מן המבוי כלומר שיצאו ממנו, הוא נגלה ונכנס בתוכו. אבל כל זמן שהן נגלין ונראין במבוי, הוא נכסה ממנו שאינו נכנס לתוכו:ויוצא עמהן עד פתח העיר. שבעיר מצויין מבואות ויכול להתכסות מהן. אבל חוץ לעיר ליכא הכירא:שנאמר ומן המקדש לא יצא. רבי יהודה דריש ומן המקדש לא יצא כל עיקר. ור׳ מאיר דריש ומקדושתו לא יצא, כלומר יזדהר שלא יבא לידי מגע, ובתוך העיר שיש מבואות איכא היכרא ומזדהר. והלכה כרבי יהודה:וכשהוא מנחם את אחרים. דבמת שאינו שלו כולי עלמא מודו דיכול הוא לילך, דלא טריד ולא אתי למנגע. וכשחוזרין מן הקברות ועומדין בשורה לנחם האבלים וכל העם עוברים זה אחר זה ומנחמין האבל שעומד במעמדו וכל אחד אומר לו תתנחם מן השמים:והממונה ממצעו. שהוא הולך לימין כהן גדול וכל העם משמאלו, נמצא כהן גדול באמצע:הממונה. הוא הסגן, שהוא ממונה לעבוד תחת כהן גדול אם יארע פסול בכהן גדול ביום הכפורים:אנו כפרתך. בנו תתכפר אתה ואנחנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך:וכשמברין אותו. שאבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו, וקרוביו ואוהביו מאכילין אותו:מסובין על הארץ. הן מצירין ומתאבלין בצערו:והוא מיסב. בכבוד על הספסל:
תוסופות יום טוב
כהן גדול וכו'. איידי דתני בפרק קמא [משנה ה'] מילי דכהן גדול פסיק ושרי ליה והדר תני ליה מטלות של מלך דחשוב מיניה. ואחר כך חוזר לענינו להלכות דינין. תוס':
דן ודנין אותו. בגמרא פריך פשיטא. [אטו משום חשיבותיה מגרע גרע. וכיון דדן איהו נמי דנין אותו משום התקוששו וקושו. תוס'] ומשני איידי דקא בעי למתני מלך לא דן ולא דנין אותו. תנא נמי כהן גדול. ואי בעית אימא הא קא משמע לן דכל שאר דינין חוץ מדיני נפשות דן ודנין אותו כהדיוט בשלשה. דהא דתנן לעיל ולא את כהן גדול אלא בב"ד של ע"א. בדיני נפשות הוא. דמי כתיב דברי הגדול. הדבר הגדול כתיב. דבר גדול ממש:
מעיד. הכא לא פריך בגמרא פשיטא. משום דבלאו הכי מפקינן לה ממשמעות. דהא דמעיד דוקא כשהמלך יושב שם. שאם הכהן גדול יודע עדות לבנו. הולך [המלך] לשם משום יקרא דכהן גדול. וקא אתי ומסהיד. אבל בלאו הכי אינו מעיד. דזילותא הוא לכהן גדול שיבא ויעיד. ותניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם. כגון זקן שאינו לפי כבודו. והרמב"ם פירש שמעיד למלך. וזה נדחה דהא מתניתין במלכי ישראל. ותנן [לקמן] אין מעידין. וכן הקשה עליו הכ"מ בפ"ק מהלכות עדות והניח בצריך עיון. אבל בפ"ה מהלכות כלי המקדש כתב קצת ישוב:
חולץ. עיין מ"ש במ"ד פ"ו דיבמות. ומ"ש במשנה י' פ"ד דיבמות:
מפני שהוא אסור באלמנה. דהוי עשה בתולה יקח ולא אלמנה. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ולא תעשה אלמנה לא יקח. ולא אתי עשה דיבום ודוחה לא תעשה [*ועשה]. והאי טעמא לא סגי אלא באלמנה מן הנשואין. ואנן לא מיבם סתמא תנן. בין מן הנשואין בין מן האירוסין. אלא טעמא דמן האירוסין גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. דלית בה מצות יבום. גמרא [ד' י"ט]:
שנאמר ומן המקדש לא יצא. בכהן גדול אונן כתיב דהא כתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא. ופירש הר"ב דדריש לא יצא כל עיקר. ור' מאיר דריש וכו' משום דק"ל דאי הכי אפילו לביתו נמי לא. אלא מקדושתו וכו' פירש"י כלומר יעשה חיזוק לדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא. ע"כ. ורבי יהודה אגב מרריה דלמא מקרי ואתי ונגע. גמרא [שם] :
והממונה. פירש הר"ב הוא הסגן וכו'. אם יארע פסול בכ"ג ביום הכפורים שמצות היום בכהן גדול ולפיכך צריכין לממונה שמא יארע יכו'. ולאו למימרא דכשר הוא לעבוד ביום אחר בפסול. אלא דביום אחר אין מצוה בכהן גדול ורשאי [כהן] הדיוט לעבוד ואין צריך להממונה תחתיו למלאות מקומו:
ממצעו בינו לבין העם. כתב הר"ב שהוא הולך לימין וכו' נמצא כהן גדול באמצע. הכי תניא בגמרא ופירוש המשנה ממצעו לכ"ג בינו ר"ל בין עצמו שהוא הממונה לבין העם:
הספסל. הוא כסא קטן. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
1.
The High Priest can judge and be judged; he can testify and others can testify against him. He can perform halitzah for another’s wife and others can perform halitzah for his wife or contract levirate marriage with his widow, but he cannot contract levirate marriage since he is forbidden to marry a widow. If any of his near kin die he may not follow after the bier, rather when the bearers are not visible, he is visible, when they are visible he is not visible, and he may go out with them as far as the city gate, according to Rabbi Meir. Rabbi Judah says, “He may not leave the Temple, as it says, “Nor shall he go out of the Sanctuary”. And when he comforts other mourners the custom is for all of the people to pass by, the one after the other, while the appointed [priest] stands between him and the people. And when he receives comfort from others, all the people say to him, “Let us be your atonement”, and he says to them, “May you be blessed by Heaven.” When they feed him the funeral meal all the people sit around on the ground and he sits on a stool.משנה ב
הַמֶּלֶךְ לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ, לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ, לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ. לֹא מְיַבֵּם וְלֹא מְיַבְּמִין לְאִשְׁתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה לַחֲלֹץ אוֹ לְיַבֵּם, זָכוּר לָטוֹב. אָמְרוּ לוֹ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאֵין נוֹשְׂאִין אַלְמָנָתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹשֵׂא הַמֶּלֶךְ אַלְמָנָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב יב) וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ:
ברטנורה
המלך לא דן ולא דנין אותו. ודוקא מלכי ישראל שאינם נשמעים לדברי חכמים. אבל מלך ממלכי בית דוד. דן ודנין אותו, שנאמר (ירמיהו כ״א:י״ב) בית דוד כה אמר ה׳ דינו לבוקר משפט:אין שומעין לו. דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וגנאי הוא לו שתחלוץ וירקה בפניו. וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום. וכן הלכה:מלך נושא אלמנתו של מלך. והלכה כר׳ יהודה בהא:
תוסופות יום טוב
לא דן ולא דנין אותו. כתב הר"ב ודוקא מלכי ישראל שאינן נשמעים לדברי חכמים כמעשה שהיה בעבדו של ינאי המלך שהרג את הנפש. שלחו לו לבא ולעמוד בפני סנהדרין כדכתיב (שמות כ״א:כ״ט) והועד בבעליו. ועבדו כממונו דמי. וכשבא וישב אמרו לו עמוד שנאמר (דברים י״ט:י״ז) ועמדו [שני] האנשים ולא רצה וכו' ואירע תקלה שמתו הסנהדרין ע"י שהענישם שמעון בן שטח. על שכבשו פניהם בקרקע מיראתם את ינאי המלך. וא"ת והא אמרינן בר"פ ד' דשבועות שאינו מעיד לפי שאיכו רשאי לעמוד. כמ"ש שם בס"ד. ואף במלכי בית דוד *) הוא. וא"כ ה"נ לא יהיו נדונים מהאי טעמא. וי"ל כמ"ש התוספות דשאני דיני נפשות דחמירי. ע"כ. וכיון דאין דנין אותן לא ידונו ג"כ. דכתיב (צפניה ב׳:א׳) התקוששו וקושו קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים. ומ"ש הר"ב אבל מלך ממלכי בית דוד דן ודנין אותו. שנאמר כה אמר ה' דינו לבקר משפט. ואי לא דיינינן להו. היכי דנין. הא כתיב התקוששו וקושו. גמרא. והקשה הכ"מ בפ"ג מהלכות מלכים דמאי מייתי מקרא דבית דוד דאי נימא דדוקא לבית דוד דדנין. דאילו לבית ישראל אין דנין. קשיא היאך דנוהו לינאי. ותירץ דכיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו לבקר משפט. כשגזרו לא גזרו אלא על המלכים העומדים מבית ישראל. אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד. לא עליהם הגזירה כדי שלא לחלוק על הכתוב בהם. ע"כ:
לא מעיד ולא מעידין אותו. מאותה מעשה עצמו שהיה על ידי קבלת עדות בפני ינאי המלך. ולא רצה לעמוד כדאמרן. ובין שהוא מעיד. ובין שמעידין אותו. צריך שיעמוד. כדדרשינן בריש פ"ד דשבועות מועמדו שני האנשים אשר להם הריב. ולשון הרמב"ם בפרק י"א מהלכות עדות מפני שהם אלמים בעלי זרוע. ואין נכנעים תחת עול הדיינים. ע"כ. ומשמע דמלכי בית דוד [הוא] מעיד ומעידין אותו. אבל בפ"ג מהלכות מלכים לא כתב אלא מעידין עליהם. משמע דהם אין מעידין. וכן כתב הכ"מ. ועמ"ש ברפ"ד דשבועות:
ולא חולצין לאשתו. מפני שאסורה לינשא. רש"י. ועיין לקמן:
אין שומעין לו. כתב הר"ב דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. שנאמר (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך [כדלקמן במתניתין דסוף פרקין] ור"י מצוה שאני. גמרא. ומ"ש הר"ב וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום. וכ"כ הרמב"ם ולא מצאנו אלא כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה במ"י פ"ד דיבמות. ורש"י [שם י"ט] פירש טעם שאינו מייבם שגנאי הוא לו לקום על שם אחיו:
רבי יהודה אומר נושא המלך אלמנתו של מלך כו' שנאמר ואת נשי אדוניך. ומדתנן ר' יהודה אומר משמע דפליג עם ת"ק. וכן הוא בגמרא [דף יט]. תניא אמרו לו לר"י נשים הראויות לו [המותרות לו. [רש"י] מבית המלך. ומאי ניהו מירב ומיכל והשתא שנמצינו למדין שחלוקים חכמים על רבי יהודה אפילו בהא. קשיא לי למה פסק הר"ב. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. דהלכה כר"י בהא. ומיהו נ"ל דאפשר דסברי דקשיא על דברי חכמים דהא ואת נשי אדוניך בחיקך כתיב. וזה לא מצינו [לומר על מירב]. שהרי נאמר (שמואל א י״ח:י״ט) ויהי בעת תת מירב בת שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחולתי לאשה. אבל בחבורו פ"ב מהלכות מלכים חזר בו. וכתב אפילו המלך אינו נושא אלמנתו או גרושתו של מלך אחר:
יכין
מלכת שלמה
2.
The king can neither judge nor be judged, he cannot testify and others cannot testify against him. He may not perform halitzah, nor may others perform halitzah for his wife. He may not contract levirate marriage nor may his brothers contract levirate marriage with his wife. Rabbi Judah says: “If he wished to perform halitzah or to contract levirate marriage his memory is a blessing.” They said to him: “They should not listen to him.” None may marry his widow. Rabbi Judah says: “The king may marry the widow of a king, for so have we found it with David, who married the widow of Saul, as it says, “And I gave you my master’s house and my master’s wives into your embrace” (II Samuel 12:8).משנה ג
מֵת לוֹ מֵת, אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח פַּלְטְרִין שֶׁלּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רוֹצֶה לָצֵאת אַחַר הַמִּטָּה, יוֹצֵא, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְדָוִד שֶׁיָּצָא אַחַר מִטָּתוֹ שֶׁל אַבְנֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ג) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה. אָמְרוּ לוֹ, לֹא הָיָה הַדָּבָר אֶלָּא לְפַיֵּס אֶת הָעָם. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַדַּרְגָּשׁ:
ברטנורה
אינו יוצא מפתח פלטרין שלו. שגנאי הוא למלך להראות עגמת נפש לפני העם:לפייס את העם. כדי שיכירו שלא בעצת דוד הרג יואב את אבנר. ואין הלכה כרבי יהודה:דרגש. מטה:
תוסופות יום טוב
אמרו לו לא היה הדבר כו'. וצורך שעה היה מפני שלום המלכות [שלא ימרדו בו בחשבם שהוא צוה להרגו והיה שר צבאם שלוח אליו להשיב לו הממלכה עליהם אבל בלא טענה זו. אם רצה אין שומעין לו. כ"מ פ"ב מהלכות מלכים:
דרגש. פי' הר"ב מטה. וביאר יותר במ"ה פ"ז דנדרים:
יכין
מלכת שלמה
3.
If any of his near kin die he may not go out of the door of his palace. Rabbi Judah says: “If he wishes to follow the bier he may, since we have found that David followed the bier of Avner, as it says, “And King David followed the bier” (II Samuel 3:31) They answered, “That was only to appease the people.” When they feed him the funeral meal all the people sit on the floor and he sits on a couch.משנה ד
וּמוֹצִיא לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. וּפוֹרֵץ לַעֲשׂוֹת לוֹ דֶרֶךְ, וְאֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לוֹ שִׁעוּר. וְכָל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לְפָנָיו, וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ. לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים (דברים יז), אֶלָּא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה הוּא לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ מְסִירוֹת אֶת לִבּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אַחַת וּמְסִירָה אֶת לִבּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (דברים יז) וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים, אֲפִלּוּ כַאֲבִיגָיִל. לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים (שם), אֶלָּא כְדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד (שם), אֶלָּא כְדֵי לִתֵּן אַפְסַנְיָא. וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה, מוֹצִיאָהּ עִמּוֹ. נִכְנָס, מַכְנִיסָהּ עִמּוֹ. יוֹשֵׁב בַּדִּין, הִיא עִמּוֹ. מֵסֵב, הִיא כְנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו:
ברטנורה
למלחמת הרשות. מלחמת שאר אומות חוץ ממלחמת עמלק ומלחמת שבעה עממין:ופורץ. גדר של אחרים:לעשות לו דרך. ללכת לכרמו ולשדהו:ואין ממחין בידו. אין מעכבין עליו:חלק בראש. חלק היפה בורר ראשון. ונוטל מחצה מכל הבזה:אלא שמונה עשרה. שהרי דוד היו לו שש נשים וקאמר ליה נביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה, כהנה קמא שית, בתרא שית, הרי שמונה עשר:מרבה הוא לו. יותר מי״ח. ושלש מחלוקות יש בדבר. ת״ק סבר נושא י״ח ואפילו פרוצות, ויותר מי״ח לא ישא ואפילו כשרות, שכך הוא גזירת הכתוב. ר׳ יהודה סבר נושא י״ח ואפילו פרוצות, ויותר מי״ח פרוצות לא ישא, וכשרות והגונות ישא כמו שירצה. ופליג אתנא קמא בחדא. ר׳ שמעון סבר אפילו אחת פרוצה לא ישא, וכשרות והגונות לא ישא יותר משמונה עשרה. ופליג אתנא קמא בחדא ואדרבי יהודה בתרתי. והלכה כת״ק:אלא כדי מרכבתו. דוקא סוסים בטלים להרחיב דעתו ולהתגדל ברוב סוסים [אסור]. אבל כדי רכבו ופרשיו להלחם באויביו מותר:אספניא. שכר חיילות הנכנסים ויוצאים עמו כל השנה:וכותב לו ס״ת לשמו. חוץ מס״ת שחייב כל אדם מישראל להיות לו ספר תורה, והוא מונח בבית גנזיו. וספר תורה שכותב לשמו כשהוא מלך נכנס ויוצא עמו תמיד:מיסב. על השלחן:
תוסופות יום טוב
ומוציא למלחמת הרשות ע"פ ב"ד של שבעים וא'. משמע דב"ד של ע"א לבדם אין להם כח לעשות חיל להוציאם למלחמת הרשות אלא במאמר המלך. דאי אמרת שאין למלך בזה שום מעלה. א"כ למאי תנינן לה הכא גבי מעלותיו של מלך. והא דלא תנן בפ"ק במ"ה גבי אין מוציאין למלחמת הרשות דבעינן נמי מלך. משום דלא איירי התם אלא במילי דסנהדרי כמ"ש שם בשם התוספות על ואין מוסיפין על העיר כו'. אבל מל' הרמב"ם פ"ה מהל' מלכים אפשר לפרש דמתניתין לא בעיא. למימרא דבעינן למלך במלחמת הרשות שכתב וז"ל מלחמת מצוה אין צריך ליטול בה רשות ב"ד אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת. אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא ע"פ ב"ד של שבעים וא'. ע"כ. נראה דלדבריו מתניתין לאו במעלות המלך איירי. אלא אתא לאשמועינן דאינו רשאי להוציא העם במלחמת הרשות כו' דומיא דלא ירבה כו' ואינך. א"נ משום דיוקא דבמלחמת מצוה רשאי בלא רשות. והיא תהלתו ומעלתו:
דרך המלך אין לו שיעור. אלא כפי מה שהוא צריך. אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדה של זה. אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו. הרמב"ם פ"ה מהל' מלכים. ודעת הכ"מ שפירושו זה קאי גם על ופורץ גדר לעשות לו דרך. וא"כ לפירוש הר"ב וכפירש"י נפרש כן על דרכו לשדהו ולכרמו שאינו מעקם כו'. והא דתנן אין לו. ס"א אין לה. וכן העתיק הרמב"ם. ועיין [מ"ש] פ"ו דב"ב משנה ז'. ומ"ש בריש מסכת קדושין:
והוא טטל חלק בראש. כתב הר"ב חלק היפה בורר ראשון ונוטל מחצה מכל הביזה וכן פירש"י. ובגמרא תנו רבנן אוצרות מלכים למלך. ושאר ביזה שבוזזים מחצה למלך ומחצה לעם. אוצרות מלכים למלך רורחא דמלתא. ושאר ביזה מחצה כו' דכתיב (ד"ה א כ"ט) וימשחו [בשלמה כתיב] לה' לנגיד. ולצדוק [לכהן] מקיש נגיד לצדוק מה צדוק מחצה לו ומחצה לאחיו דכתיב (שמות כ״ט:כ״ח) והיתה לאהרן ולבניו. מחצה לאהרן ומחצה לבניו. אף נגיד מחצה לו ומחצה לאחיו. ע"כ. ומפרש רש"י דמתניתין ה"ק שנוטל חלק. דהיינו מחצה. כדתניא בברייתא ונטולתו בראש. כלומר שהוא מחלק כל הביזה לשנים. והוא בורר לו ראשון ליטול החלק היפה. ואין נראה בעיני לפרש דהר"ב ר"ל תרתי דנוטל חלק יפה ראשון מלבד המחצה. דזו מנין לו אא"כ נאמר דר"ל חלק יפה היינו אוצרות מלכים דמסתמא הוא היפה. אלא דהיה לו לפרש בהדיא. ועוד שאין זה במשמע חלק אבל לפי מה שכתבתי מפרש חלק היינו מחצה דברייתא. ומדתנן בראש מדקדק לפרש דר"ל שבורר לו חלק היפה שבשני החציין וזה ל' הרמב"ם פ"ד מהלכות מלכים והוא נוטל מחצה בראש:
אלא שמנה עשרה. כתב הר"ב שהרי דוד היו לו שש נשים. וקאמר ליה נביא כו'. והא דכתיב קודם לכן (שמואל ב ה׳:י״ג) ויקח דוד עוד פלגשים ונשים מירושלים אחרי בואו מחברון אין מוקדם ומאוחר דהך קרא בתר מאמר הנביא היה. תדע דמני התם בשמות הילודים לו שלמה. וודאי בתר עובדא דבת שבע ומאי דקאמר נביא ואוסיפה לך כהנה וכהנה הוה. אלא ודאי מעשה בת שבע קדם לקרא דויקח דוד עוד פלגשים ונשים. ולא קשיא מלישני' דקרא דויקח דוד עוד פלגשים ונשים דמשמע שכבר היו לו פלגשים אלא שלא הזכירו הכתוב גבי ששה נשים שהיו לו בחברון. וא"כ כהנה וכהנה מוסיפין יותר על שמנה עשרה לא קשיא דאפשר לפרש דה"ק שלקח דוד עוד פלגשים ונשים. כוספות על הנשים שהיו לו בחברון. כ"מ פ"ג מהלכות מלכים:
ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. דהא קרא קאמר ולא יסור (את) לבבו. גמרא:
רבי שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו כו'. דמכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא [כמ"ש בספ"ט דב"מ] א"כ לכתוב קרא לא ירבה לו נשים. ולשתוק. ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור. לא יסור למה לי. [אלא] אפילו אחת ומסירה וכו'. גמרא. ומ"ש הר"ב והלכה כת"ק. וכ"כ הרמב"ם. עיין מ"ש במשנה ה' פ"ב דיבמות:
אלא כדי מרכבתו. דתנו רבנן לא ירבה לו סוסים. יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו ת"ל לו. לו אינו מרבה. אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו. השתא דאמרת לו לדרשא. לא ירבה לו נשים. מאי דרשת ביה. למעוטי הדיוטות [פירש. רש"י דמותרים להרבות נשים. גמרא]:
אלא כדי ליתן אספניא. דתנו רבנן וכסף וזהב לא ירבה לו. יכול אפילו כדי ליתן אספניא ת"ל לו. לו אינו מרבה. אבל מרבה הוא כדי ליתן אספניא. טעמא דכתב רחמנא לו. הא לאו הכי הוה אמינא אפילו כדי ליתן אספניא נמי לא. לא צריכא להרוחה. [פירש"י שלא לצמצם. ואם יצטרך לשכור עוד חיילות שיהא מצוי בידו]. גמרא:
אספניא. והערוך גורס אפסניא וכתב שבלשון יון קורין להוצאה אפסניא:
וכותב לו ס"ת לשמו. כתב הר"ב חוץ מס"ת שחייב כל אדם מישראל וכו' שנאמר (דברים ל״א:י״ט) ועתה כתבו לכם את השירה ובמלך כתיב (שם י"ז) וכתב לו את משנה. שתים במשמע. גמרא. [*והא דדרשינן לכל התורה מדכתיב. את השירה מפרש הרמב"ם ברפ"ז מהלכות ס"ת דקרא ה"ק כתבו לכם ס"ת שיש בו שירה לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות עכ"ל וכלומר דקי"ל בס"פ הנזקין (גיטין דף ס'). דאין כותבין התורה פרשיות פרשיות והלכך על כרחך לא אתא קרא אלא לכתוב כל התורה שבכללה השירה ג"כ]:
מוציאה עמו וכו'. מכניסה עמו. ול' הר"ב נכנס ויוצא עמו. ולא קשיא. שכן בכתוב הוא אומר והיתה עמו וקרא בו אמר והיתה ל' נקבה. ואמר בו. בל' זכר. כדפירש"י בפ' נצבים של' נקבה מוסב על התורה. ול' זכר מוסב על הספר:
יושב בדין. אם הוא ראוי לדון כגון מלכי בית דוד. א"כ מלכי ישראל קודם התקנה. ומה שהוכיחו התוספות דף י"ח ע"ב בדבור המתחיל והא תנן וכו' דכולה מתניתין מסתמא איירי במלכי ישראל. היינו ההיא מתניתין דמלך לא דן וכו' אבל לא דהכא:
יכין
מלכת שלמה
4.
He may send forth the people to a battle waged of free choice by the decision of the court of seventy one. He may break through [the private domain of any man] to make himself a road and none may protest him. The king’s road has no limit. Whatsoever the people take in plunder they must place before him, and he may take first. “And he shall not have many wives” (Deut. 17:17) eighteen only. Rabbi Judah says: “He may take many wives provided they don’t turn his heart away [from worshipping God]. Rabbi Shimon says: “Even one that might turn his heart away, he should not marry. Why then does it say, “He shall not have many wives”, even if they are like Avigayil. “He shall not keep many horses” (Deut. 17:16) enough for his chariot only. “Nor shall he amass silver and gold to excess” (Deut. 17:17) enough to pay his soldier’s wages. He must write a Torah scroll for himself; when he goes forth to battle he shall take it with him, and when he returns he shall bring it back with him; when he sits in judgement it shall be with him, and when he sits to eat it shall be with him, as it says, “Let it remain with him and let him read it all his life” (Deut. 17:19)משנה ה
אֵין רוֹכְבִין עַל סוּסוֹ, וְאֵין יוֹשְׁבִין עַל כִּסְאוֹ, וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּשַׁרְבִיטוֹ, וְאֵין רוֹאִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא מִסְתַּפֵּר וְלֹא כְשֶׁהוּא עָרֹם וְלֹא בְבֵית הַמֶּרְחָץ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ:
ברטנורה
כשהוא מסתפר. כשמגלח שער ראשו:
תוסופות יום טוב
ואין משתמשין בשרביטו. ולא בכתרו. ולא באחד מכל כלי תשמישו. רמב"ם ריש פ"ב מהלכות מלכים:
בשרביטו כדכתיב במלך אחשורוש (אסתר ד׳:י״א) [מאשר יושיט לו המלך] את שרביט הזהב:
יכין
מלכת שלמה