Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין, הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. הָיָה מְעַגֵּל בְּמַעְגִּילָה וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה מְשַׁלְשֵׁל בְּחָבִית וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה יוֹרֵד בְּסֻלָּם וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֲרֵי זֶה גוֹלֶה. אֲבָל אִם הָיָה מוֹשֵׁךְ בְּמַעְגִּילָה וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה דוֹלֶה בְחָבִית וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ, הָיָה עוֹלֶה בְסֻלָּם וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, גּוֹלֶה. וְשֶׁלֹּא בְדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ, אֵינוֹ גוֹלֶה. נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ וְהָרַג, רַבִּי אוֹמֵר, אֵינוֹ גוֹלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, גּוֹלֶה. מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ, רַבִּי אוֹמֵר, גּוֹלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ גוֹלֶה:
ברטנורה
אלו הן הגולין. היה מעגל במעגילה. אבן חלקה עגולה שמעגלין אותה על גבי הסיד או הטיט שבעלייה להשוות הסדקים:היה משלשל בחבית. מלמעלה למטה:אבל אם היה מושך במעגילה. ממטה למעלה:כל שבדרך ירידתו גולה. דכתיב (במדבר ל״ה) ויפל עליו, עד שיהא דרך נפילה. וכל, לאתויי אפילו ירידה שהיא לצורך עלייה:נשמט הברזל מקתו. מבית יד שהוא תקוע בו:רבי אומר אינו גולה. רבי סבר ונשל הברזל מן העץ זה עץ המתבקע, ולא עצו שהוא תקוע בו. ורבנן סברי מן העץ, מעצו שהוא תקוע בו. והלכה כחכמים. דעץ המתבקע כח כחו הוא, וע״י כח כחו אינו גולה:
תוסופות יום טוב
חגורין. עיין במ"ד:
היה משלשל בחבית וכו'. קצת קשה אמאי לא קאמר ונפסק החבל ונפל עליו. כדקתני בסיפא ונראה לומר דנפל*) [פי'] שנשמט מידו. ולכך לא ר"ל נפסק. דא"כ לא אתיין כר' דאמר לקמן נפסק אינו גולה. תוס'. ועיין מ"ש במ"ג:
היה יורד בסולם. יש אומרים דתנא לא זו אף זו קתני לא זו מעגל דודאי יש לחייבו גלות. דלמה לא נזהר. אלא אף משלשל חבית דשפיר מיזהר שלא ישבר חביתו אם נפל והרג חייב. ועוד דלא זו אלא אף יורד בסולם דטפי מיזהר כדי שלא יפול. אם הרג חייב. תוס':
כל שבדרך ירידתו גולה. כתב הר"ב דכתיב ויפל וכו'. והרמב"ם הטעים בטעם יפה בפ"ו מהלכות רוצח שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק. ודבר הרוב הוא להיות. שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה. הואיל ולא זרז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה יגלה. אבל דרך עלייה אין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא והוא כמו אנוס. ע"כ. ומ"ש הר"ב לאתויי אפי' ירידה שהיא לצורך עלייה. פירש רש"י כגון הרוצה להרים ידו בכח. וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג. דלא תימא הואיל וצורך עלייה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל. [ע"כ]. וכשהרג בעלייתו לאחוריו פטור. והיינו דתנן שלא בדרך ירידתו אינו גולה:
רבי אומר אינו גולה. פירש הר"ב ר' סבר ונשל הברזל מן העץ זה העץ המתבקע מדלא כתיב מעצו. וכתיב מן העץ מוכיח דיש אם למסורת כלומר כמו שנמסרה כתב של תיבה צריכין אנו לדורשה. ולא לפי המקרא ונשל בקמץ הנו"ן והוא מהקל שהוא פועל עומד בעצמו. שהברזל עצמו נשל. ולפי המסורת ונשל לשון רש"י פירושו שהשיל. וכ"כ התוס' שהוא ונישל כמו והשיל. ע"כ. ולא יתכן לפרש הדברים כמשמען שתיבת נשל במקום השיל. דהיאך תתחלף השיל שהוא בנין הפעיל ואב בנשל שהוא נפעל ותולדה. כ"ש שאי אפשר לומר שהמלה בעצמה תחסר הה"א והיו"ד הוראת בנין הפעיל. שהרי לפי המסורת אנו אומרים ושאין לנו אלא ככתוב ואפילו הוראת משך קמ"ץ על האל"ף שיש למקרא אנו בורחים ממנו מפני המסורת גם לא נמצא חסר שתי ההוראות יחד ואף בה"א לבד לא נמצא כי אם בינותי בספרים. ואף בזה יש לפקפק ולומר שאפשר שהוא מהדגוש כמו לקצת מפרשים במלת ודיגום [ירמיה ט"ו ט"ז] על משקל קימו וקיבלו אע"פ שהיו"ד דגושה. ולא כן בדיגום כי נרפה הוא. כמו שנמצאים אחרים נרפים הם ודינם להדגש. אבל יתכן בעיני שהוא דורש ונשל בחירק הנו"ן ולא תמשך עמה יו"ד כלל. וזה כפי המסורת משא"כ כפי המקרא שיקרא נשל בקמ"ץ שאתה מוסיף הברה של אלף או ה"א בין נו"ן לשי"ן כמ"ש רש"י. אבל בקריאת החיר"ק אין כאן משך אות כלל ולפי זה הנו"ן אינה מן היסוד. כי אם להוראת בנין נפעל. ויאמר נא ונשל שע"י הברזל נשל קיסם [אחד] מן העץ המתבקע. ומ"ש הר"ב ורבנן סברי מן העץ מעצו וכו' דסברי יש אם למקרא ונשל קרינא ביה פעל עבר שהוא פועל עומד בעצמו כמו שפירשתי. ומה שכתב הר"ב והלכה כחכמים. דעץ המתבקע כח כחו הוא וכו' כלומר אבל רבי סבירא ליה דהאי לאו כח כחו הוא. והיינו דאמרינן בגמ' וכח כחו לרבי היכי משכחת לה. כגון דשדא פיסא [רגב אדמה] ומחיה לגרמא [עץ החריות] ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא [אשכול התמרים] ואתר תמרי ואזיל תמרי וקטול:
מן העץ המתבקע. יצא קיסם וניתז למרחוקו הרג. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
1.
The following go into banishment: one who kills in error. If [for instance] while he was pushing a roller [on the roof] and it fell down and killed somebody; If while he was lowering a cask it fell down and killed somebody; If while coming down a ladder he fell on somebody and killed him, he goes into banishment. But, if while he was pulling up the roller it fell back and killed somebody; If while he was raising a cask and the rope snapped and the cask fell and killed somebody; If while going up a ladder he fell down and killed somebody, he does not go into banishment. This is the general principle: [whenever the death was caused] in the course of a downward movement, he goes into banishment, but [if it was caused] not in the course of a downward movement, he does not go into banishment. If the iron slipped from its heft and killed [somebody]: Rabbi says, “He does not go into banishment.” And the Sages say: “He goes into banishment.” If it flew from the log being split: Rabbi says, “He goes into banishment.” And the Sages say: “He does not go into banishment.”משנה ב
הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרַג, הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אִם מִכְּשֶׁיָּצְאתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ הוֹצִיא הַלָּז אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ, הֲרֵי זֶה פָטוּר. זָרַק אֶת הָאֶבֶן לַחֲצֵרוֹ וְהָרַג, אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַנִּזָּק לִכָּנֵס לְשָׁם, גּוֹלֶה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ גוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט) וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר, מַה הַיַּעַר רְשׁוּת לַנִּזָּק וְלַמַּזִּיק לִכָּנֵס לְשָׁם, יָצָא חֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאֵין רְשׁוּת לַנִּזָּק וְלַמַּזִּיק לִכָּנֵס לְשָׁם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, מַה חֲטָבַת עֵצִים רְשׁוּת, יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין:
ברטנורה
זרק את האבן לרשות הרבים. ואע״ג דקרוב למזיד הוא, שהיה לו לחשוב שבני אדם מצוים ברשות הרבים תמיד, הכא עסקינן באשפה העשויה ברשות הרבים להפנות בה בלילה, ואינה עשויה להפנות בה ביום וזמנין דמקרי דיתיב בה, ומשום הכי גולה, דלאו פושע הוא ולא אנוס גמור הוא:והוציא הלה את ראשו וקבלה פטור. דכתיב (דברים י״ט:ה׳) ומצא את רעהו, פרט לממציא את עצמו:אם יש רשות לניזק. שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס:מה חטיבת עצים רשות. דאי בעי עייל לחטוב ואי בעי לא עייל:יצא האב הרודה את בנו. דמצוה קא עביד:
תוסופות יום טוב
הזורק אבן לרשות הרבים. כתב הר"ב הכא עסקינן באשפה העשויה בר"ה להפנות בה בלילה וכו' כלומר וזרק בה ביום אבל באשפה שאינה עשויה להפנות בה אף בלילה וזרק בה בלילה ומקרי ויתיב וכו' אנוס הוא. דלית ליה לאסוקי אדעתא דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה ליפנות כלל. תוס'. וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות רוצח:
הלז. נמצא בכתוב מי האיש הלזה (בראשית כ״ד:ס״ה) ובנוסח משנה דבירושלמי הלה:
הרי זה פטור. כתב הר"ב דכתיב ומצא פרט לממציא וכו' גמ'. למימרא דמצא מעיקרא משמע ורמינהו מצא. פרט למצוי שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו' [במשנה ב' פ"ט דערכין ובפירושה] אמר רבא הכא מעניניה דקרא ומצא דומיא דיער מה יער מידי דאיתיה מעיקרא אף מצא נמי מידי דאיתיה מעיקרא. והתם מעניניה דקרא ומצא דומיא דהשיגה ידו מה השיגה ידו מהשתא אף מצא נמי מהשתא. ובפרק הנחנקין בסנהדרין דף פ"ו דרשינן כי ימצא פרט למצוי. ורמינן קרא כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל (דברים כ״ב:כ״ב). ה"נ כי ימצא פרט למצוי. כגון של בית פלוני דשכיחי גבייהו. ושם הקשו בתוס' על ומצא פרט למצוי דערכין. ותירצו די"ל דריבויא הוא. ע"כ. ולא כתבו הך דהכא. ונראה דה"נ יש לתרץ דריבויא הוא. אבל אין נראה לחלק בין היכא דדרשינן פרט למצוי או פרט לממציא. דהא ליכא בינייהו אלא דבר הלמד מענינו וכי דרשינן פרט לממציא שמעינן דהיכא דכתיב ומצא. ושנלמד מענינו פרט למצוי דדרשינן ליה. ועמ"ש במשנה ב' פ"ט דסוטה:
רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם. איצטריך למתני ולמזיק. דלא תימא שאם יש למזיק ג"כ רשות ליכנס דפטור. משום דעל הניזק להרחיק ולשמור את עצמו מן הנזק. כשיודע שיש להלה ג"כ רשות ליכנס:
מה חטבת עצים רשות. כתב הר"ב דאי בעי עייל וכו' לכאורה דאי בעי חטב הל"ל אלא דהכי מסיק בגמ' משום דקשיא לן מה חטבת עצים רשות דלמא מצוה כגון דסוכה. ודמערכה. ואע"ג דמשני לה דחטיבה עצמה אינה מצוה. דאי מצא חטוב אינו חוטב וכו' הא הדר אמר רבא דמגופיה דקרא איכא למשמע דמיירי ברשות מדכתיב ואשר יבא את רעהו ביער. מה יער דאי בעי עייל וכו' דאשר משמע אי בעי. ופרכינן וכל היכא דכתיב אשר דאי בעי הוה. אלא מעתה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה (במדבר י״ט:י״ג) אי בעי מיטמא. ואי בעי לא מיטמא. אותו חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו. אבל כי מיטמא במת מצוה דלא סגי דלא מיטמא ה"נ דפטור. ומסיק התם עוד טומאתו בו כתיב (שם) עוד קרא יתירה לדרשא הוא:
יצא האב המכה את בנו. להטותו לדרך אחרת. רש"י. ועיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן. ומ"ש שם:
ושליח ב"ד. המלקה ארבעים לחייב מלקות. רש"י. ולשון הראב"ד [פ"ה מהלכות רוצח] שליח ב"ד שהא מלקה [יותר] ממה שאמדוהו ב"ד ומת תתת ידו. ע"כ. והרמב"ם פ"ה מהלכות רוצח כתב שליח ב"ד שהכה את בעל דין הנמנע מלבא לדין והמיתו בשגגה:
יכין
מלכת שלמה
2.
If a man threw a stone into the public domain and killed a person, he goes into banishment. Rabbi Eliezer ben Jacob says: “If after the stone had left his hand another person put out his head and caught it, the thrower is exempt [from banishment].” If a man threw a stone into his [own] court and killed a person, then, if the victim had a right of entry there, the thrower goes into banishment, and if not, he does not go into banishment, as it says, “As when a man goes into the forest with his neighbor” (Deut. 19:5): the forest is a domain accessible to the victim and to the slayer and it therefore excludes the court of the householder where the victim has no right of entry. Abba Shaul says: “Hewing of wood is an optional act and it therefore excludes a father beating his son, or a master disciplining his pupil, or an agent of the court [administering lashes].”משנה ג
הָאָב גּוֹלֶה עַל יְדֵי הַבֵּן, וְהַבֵּן גּוֹלֶה עַל יְדֵי הָאָב. הַכֹּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל גּוֹלִין עַל יְדֵיהֶן, חוּץ מֵעַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב. וְגֵר תּוֹשָׁב אֵינוֹ גוֹלֶה אֶלָּא עַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב. הַסּוּמָא אֵינוֹ גוֹלֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, גּוֹלֶה. הַשּׂוֹנֵא אֵינוֹ גוֹלֶה. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, הַשּׂוֹנֵא נֶהֱרָג, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמוּעָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֵשׁ שׂוֹנֵא גוֹלֶה וְיֵשׁ שׂוֹנֵא שֶׁאֵינוֹ גוֹלֶה. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר לְדַעַת הָרַג, אֵינוֹ גוֹלֶה. וְשֶׁלֹּא לְדַעַת הָרַג, הֲרֵי זֶה גוֹלֶה:
ברטנורה
האב גולה על ידי בנו. כשלא הכהו ללמדו תורה או מוסר או אומנות:הכל גולים על ידי ישראל. ואפילו עבד או כותי:חוץ מעל ידי גר תושב. שאם הרג בן ישראל בשוגג, אינו גולה אלא נהרג:הסומא אינו גולה. דכתיב (במדבר ל״ה) בלא ראות, פרט לסומא:רבי מאיר אומר גולה. בלא ראות לרבות את הסומא. ואין הלכה כר״מ:השונא. כל שלא דבר עמו שלשה ימים מחמת איבה. ואין הלכה לא כר׳ יוסי ברבי יהודה ולא כר׳ שמעון, אלא השונא אינו נהרג ואינו נקלט, שחזקתו שהוא קרוב למזיד:
תוסופות יום טוב
האב גולה ע"י הבן. לשון הר"ב כשלא הכהו ללמדו תורה. או מוסר. או אומנות. דמוסר נמי כתיב (משלי כ"ט) יסר בנך ויניחך. ואומנות הא תנן בסוף קדושין לעולם ילמד אדם את בנו אומנות וכו':
חוץ מעל ידי גר תושב. כתב הר"ב שאם הרג בן ישראל בשוגג אינו גולה אלא נהרג. גמ' שנאמר (במדבר ל"ה) והיו לכם הערים למקלט. לכם ולא לגרים. ומ"ש דנהרג משום דקיי"ל [בסנהדרין דף נ"ז] דבן נח אין צריך התראה אלא אזהרתו זו היא התראתו. ומסיים הרמב"ם בפירושו אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל ע"כ. ומתני' הכי קאמרה הכל גולין ע"י ישראל וישראל גולין על ידו. כלומר הכל אית בהו תרתי שבין שהוא ההורג או שהוא הנהרג. כל שיש יד ישראל באמצע בין שישראל נהרג או הורג. הרי יש כאן גלות לההורג. חוץ מעל ידי גר תושב. דלא מצינו ביה תרתי. שאע"פ שאם ישראל הרג לגר תושב גולה. מ"מ אם הוא הרג לישראל אינו גולה אלא נהרג. כך נראה בעיני. וס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן בגמ' חוץ מעל ידי גר תושב אלמא גר תושב נכרי הוא אימא סיפא גר תושב גולה וכו' אמר רב כהנא לא קשיא כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג ישראל. דדוקא נקט גר תושב שהרג ישראל אבל איפכא לא. דאי לאו הכי הכי הל"ל שאני סיפא דבר מיניה הוא דהשתא הוה משמע דכל היכא דלאו בר מיניה הוא בין שהוא ההורג בין שהוא הנהרג אין כאן גלות. אלא ודאי דישראל שהרג לגר תושב אין הכי נמי דמחייב גלות. ואני תמה על הכ"מ שבפ"ה מהלכות רוצח השיג על לשון הרמב"ם שם ישראל שהרג בשגגה את העבד או את הגר תושב גולה. והשגתו מלשון המשנה דתנן הכל גולין ע"י ישראל וכו' חוץ מע"י גר תושב הרי בהדיא שישראל אינו גולה ע"י גר תושב. ונ"ל שטעות סופר יש בכאן וצריך למחוק גר תושב עכ"ל. ובודאי שהשגתו זו לאו השגה היא שהוא הבין דרכה דמתני' דתנן חוץ מע"י גר תושב כשאר ע"י דתנינן שהמכוון ע"י זה שנהרג והכא הא מפקא לה הגמ' מכי הא דהא אמרי' כאן בגר תושב שהרג ישראל. דש"מ דהאי ע"י לאו כגוונא דאינך הוא. אבל למאי דפרישית ניחא לישנא דע"י וכ"ש שהרמב"ם בפירושו העתיק חוץ מגר תושב. וכן הוא בפירש"י שבמשנה ושבגמ'. ובעל חכמת שלמה הגיה לגרוס כך והרי הראב"ד שהשיגו ג"כ להרמב"ם כמו שאכתוב בסמוך לא תפס עליו מן המשנה. והיינו טעמא דבגמ' מוכחת בידים מוכיחות דהאי ע"י לאו כאינך הוא דא"כ לשון כאן בגר תושב שהרג ישראל לא הוה ניחא ואי נמי גירסתו ג"כ מגר ולא ע"י. אבל מה שהשיגו הראב"ד הוא מדהוצרכו עבד וכותי מן הרבוי. אלמא גר תושב לא. ועוד כי יכה את רעהו כתיב (דברים י"ט). ע"כ.ובעיני שגם זו אינה השגה כלל דעבד וכותי מצריכין לרבויי שיהא גם הוא גולה כשהורג לישראל משא"כ גר תושב והכי דייק לישנא דגמ' הכל גולין ע"י ישראל לאתויי עבד וכותי. ש"מ דבהורג לישראל מרבינן להו. והא דתנו רבנן עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי [ועבד] איכא למימר דסיפא משום לוקה איצטריך למתני. וכדמסיק כגון שהכהו הכאה שאין בהשיעור מיתה. וקמ"ל דלא מקשינן הכאה לקללה דבקללת עבד וכותי פטור. דכתיב (שמות כ"ב) בעמך לא תאור. בעושה מעשה עמך. ומלשון הכתוב רעהו לא קשיא דכיון דלענין ערי מקלט אשכחן דגר תושב חלוק מן הנכרי דנכרי שהרג לנכרי אין ערי מקלט קולטות לו. כדכתיב (במדבר ל"ה) ולבני ישראל תהיינה אבל לגר תושב קולטות כדכתיב (שם) ולגר ולתושב. הלכך אע"ג דאמעוט כשהרג הוא לישראל. מדכתיב והיו לכם דשמע מינה שהוא אינו גולה. מ"מ אין לנו למעט שיהא ג"כ הישראל שהרגו פטור מן הגלות. כיון דאשכחן שהם בכלל מצות ערי מקלט כשנהרג מגר תושב. וא"כ ה"ה כשנהרג מישראל. אלא דכשהוא הורג לישראל אמעוט מלכם. מכל הלין. דהשגותיו של הראב"ד אינן השגות כל שכן שהשגתו של הכ"מ מעיקרא לאו השגה היא. ודלשון הגמ' דלא נקטה אלא כאן בגר תושב שהרג לישראל דייקא כדעת הרמב"ם. ולפיכך אין למחוק מספרו של הרמב"ם כאשר כתב הכ"מ. וכ"ש שכן נמצא ג"כ בפירושו. מלבד ראה את זה מצאתי בספרי. שדרשו רעהו פרט לנכרי. רעהו פרט לגר. ומ"מ אי אפשר לתלות בשום פנים בטעות סופר מ"ש בשני חבורים שונים. אלא יש לנו לומר דדחי לה להא דספרי מקמי משמעות גמרא דידן:
וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב. ועל ידו מיהא גולה דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים [גמ']:
הסומא אינו גולה. כתב הר"ב דכתיב בלא ראות פרט לסומא. דמשמע כאן לא ראה. אבל רואה במקום אחר. פרט לסומא שאינו רואה בשום מקום. רש"י. והרמב"ם סוף פ"ו מהלכות רוצח יהיב טעמא מפני שהוא קרוב לאונס:
רבי מאיר אומר גולה. כתב הר"ב בלא ראות לרבות את הסומא. לאו דבלא ראות רבוייא הוא. אלא הכי מפרשינן בגמ' בלא ראות למעט. בבלי דעת למעט. הוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ורבי יהודה בבלי דעת פרט למתכוין הוא דאתא. ומפרשינן בגמ' דף ז' פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. לנכרי והרג את ישראל. לנפל והרג בן קיימא. ונראה לי דהוא הדין לכל חינך נתכוין דתנן במשנה ב' פ"ט דסנהדרין. וכתבו התוס' דהכא. ורבי מאיר סבר פרט למתכויןוכו'. שמעינן משגגה. ותרתי שמעינן מינה:
רבי יוסי בר יהודה. בגמ' מוקמינן רבי יוסי בריהודה היא. שמע מינה דלא גרס בהדיא בר יהודה. וכן משמע עוד בגמ' סוף פ"ק אמתני' ר"י אומר עד שיהו פי שני עדיו וכו'. ומ"מ לא שלחתי יד להגיה כיון שהר"ב והרמב"ם העתיקו ר"י בר יהודה:
השונא. כתב הר"ב כל שלא דבר וכו' כדתנן במשנה ה' פרק ג' דסנהדרין:
מפני שהוא כמועד. כמותרה עליו ועובר על התראה דודאי לדעת הרגו. רש"י. ובגמ' והא לא אתרו ביה. והתראה בעינן. כדתנן ברפ"ה דסנהדרין. ומשני [ריב"י היא] דס"ל התראה לא נתנה אלא להבחין בין שוגג למזיד:
זה הכלל כל שהוא יכול לומר לדעת הרג וכו'. בגמ' תניא כיצד אמר ר"ש יש שונא וכו'. נפסק גולה נשמט אינו גולה פירש"י נפסק [החבל]. דומיא דנשמט הברזל מקתו [היא] דנשאר האגד בידו ונשמט דומיא דמן העץ המתבקע שאין נשאר בידו כלום:
יכין
מלכת שלמה
3.
The father goes into banishment for [the death of] his son, and the son goes into banishment for [that of] his father. All go into banishment for [the death of] an Israelite, and Israelites go into banishment on their account, except for a resident alien. And a resident alien does not go into banishment except for [the death of another] resident alien. A blind person does not go into banishment, the words of Rabbi Judah. Rabbi Meir says: “He goes into banishment.” An enemy does not go into banishment. Rabbi Yose bar Judah says: “An enemy is executed, for it is as if he has been warned.” Rabbi Shimon says: “There is an enemy that goes into banishment and there is an enemy that does not go into banishment: wherever it can be said that he had killed [his victim] wittingly, he goes not into banishment, and where he had slain unwittingly, he goes into banishment.משנה ד
לְהֵיכָן גּוֹלִין, לְעָרֵי מִקְלָט. לַשָּׁלשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְלַשָּׁלשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה) אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְגוֹ'. עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרוּ שָׁלשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיוּ שָׁלשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן קוֹלְטוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ שֶׁשְׁתָּן קוֹלְטוֹת כְּאֶחָד:
ברטנורה
להיכן גולין לערי מקלט. ומ״ב עיר של לוים נמי כולן קולטות אלא שאלו שש ערי מקלט בין נכנס שם רוצח לדעת שתקלטנו ובין נכנס שלא לדעת, קולטות. ושנים וארבעים עיר, לדעת קולטות, שלא לדעת אינן קולטות, ואם הרגו גואל הדם לשם פטור:
תוסופות יום טוב
לשלש שבעבר הירדן וכו'. כתב הר"ב. ומ"ב עיר וכו'. בגמ' דכתיב (במדבר ל"ה) ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר. ומסיים בה הרמב"ם פ"ח מה' רוצח כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמנה עיר. הקישן הכתוב כולן זו לזו לקלוט. ע"כ. [*ובזה מתיישב דלא תקשה שאמר הכתוב (שם י"ח) בארצכם לא תנחל. וללוים אמר (שם) בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה הואיל ולצורך ישראל הופרשו. וכ"כ הרמב"ן ז"ל שם בפי' החומש] ומ"ש הר"ב אלא שאלו שש ערי מקלט בין נכנס וכו'. גמ' לתרוצי דלא תנן אלא שש. והאיכא עוד מ"ב. והוה מצי למימר נמי דאיכא בינייהו פלוגתא דר"י ור"מ דסוף פרקין:
לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות. ומפני מה הבדילם משה אמר מצוה שבאה לידי אקיימנה. גמ':
יכין
מלכת שלמה
4.
To where are they banished? To the cities of refuge, to the three cities situated on the far side of the Jordan and the three cities situated in Canaan, as it says, “Three cities shall be designated beyond the Jordan, and the other three shall be designated in the land of Canaan” (Numbers 35:14). Not until three cities were selected in the land of Israel did the [first] three cities beyond the jordan receive fugitives, as it says, “Six cities of refuge in all” (Numbers 35:13), until all six could simultaneously receive fugitives.משנה ה
וּמְכֻוָּנוֹת לָהֶן דְּרָכִים מִזּוֹ לָזוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט) תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ וְגוֹ'. וּמוֹסְרִין לָהֶן שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ בַדֶּרֶךְ, וִידַבְּרוּ אֵלָיו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הוּא מְדַבֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ:
ברטנורה
ומכוונות היו להן הדרכים. שהיו עושים הדרכים שיהו מכוונות לערי מקלט שלא יהא הרוצח תועה בדרך. ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים, כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם:וידברו אליו. מדברים לגואל הדם אל תנהוג מנהג של שופכי דמים, בשגגה בא מעשה זה לידו:הוא מדבר על ידי עצמו. אין תלמידי חכמים נזקקין לדבר לגואל הדם בעבורו, אלא הוא טוען טענות לעצמו. ואין הלכה כר׳ מאיר:
תוסופות יום טוב
ומכוונות להן הדרכים. עיין בריש קדושין בלשון דרך:
שנאמר תכין לך הדרך. כתב הר"ב ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים. פירש רש"י בכל מקום שהיו שני דרכים מפוצלים. אחד פונה לעיר מקלט היה עץ תקוע באותו דרך וכתוב בו מקלט. גמ' מאי קרא תכין לך הדרך עשה הכנה לדרך:
ומוסרים לו שני תלמידי חכמים וכו' וידברו אליו. פי' הר"ב בשגגה בא מעשה זה לידו. בברייתא. והיינו דכתב הרמב"ם בפ"ה מה' רוצח כשמשיבין אותו מוסרים לו וכו' כדתנן לקמן ולא מפרש לה דכשמקדימין וכו' כדלקמן שמוסרין לו משום וכו' דאי בתחלת הניסה היאך יוכלו להחליט ולומר בשגגה. דלמא לא היא:
ר"מ אומר אף הוא מדבר וכו'. כתב הר"ב אין ת"ח נזקקין וכו'. וכ"כ הרמב"ם ולדבריהם ל"ג אף. והכי איתא בברייתא בגמ'. ותו התם אמרו לו הרבה שליחות עושה. פירש"י דברים שאינם נעשים ע"י האדם. נעשים ומתקבלים ע"י הרבה שלוחים:
יכין
מלכת שלמה
5.
And direct roads were made leading from one to the other, as it says, “You shall prepare the way and divide the borders of your land into three parts” (Deut. 19:3). And they delegate to him to disciples of the Sages [as escorts] in case anyone attempted to slay him on the way, and that they might speak to him. Rabbi Meir says: “He may [even] plead his cause himself, as it says, “And this is the word of the manslayer” (Deut. 19:4).משנה ו
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּתְּחִלָּה, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד מַקְדִּימִין לְעָרֵי מִקְלָט, וּבֵית דִּין שׁוֹלְחִין וּמְבִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה בְּבֵית דִּין, הֲרָגוּהוּ. וְשֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב מִיתָה, פְּטָרוּהוּ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב גָּלוּת, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה) וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ וְגוֹ'. אֶחָד מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶחָד הַמְרֻבֶּה בִבְגָדִים וְאֶחָד שֶׁעָבַר מִמְּשִׁיחָתוֹ, מַחֲזִירִין אֶת הָרוֹצֵחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מַחֲזִיר אֶת הָרוֹצֵחַ. לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים מְסַפְּקוֹת לָהֶן מִחְיָה וּכְסוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁיָּמוּתוּ. מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גוֹלֶה. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל וּמִנּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, וּלְאַחַר מִכֵּן נִגְמַר דִּינוֹ, חוֹזֵר בְּמִיתָתוֹ שֶׁל שֵׁנִי:
ברטנורה
ואחד המרובה בבגדים. שאחר שנגנזה צלוחית של שמן המשחה לא היה מתחנך להיות כהן גדול אלא בלבישת שמונה בגדים:ואחד שעבר ממשיחתו. שאירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו. במיתת כל אחד מאלו הוא חוזר, אע״פ שהאחר חי. דשלש פעמים כהן גדול כתיב בפרשה:רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה. דקרא אחרינא כתיב (במדבר ל״ה) לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ורבנן, כיון דלא כתיב בההוא קרא הכהן הגדול לא דרשי ליה. והלכה כחכמים:שלא יתפללו על בניהם שימותו. והם פשעו, שהיה להם לבקש רחמים על דורם שלא יארע בהן תקלה ולא בקשו:משנגמר דינו. לגלות. דמשנגמר דינו ועומד לגלות כאילו גלה:
תוסופות יום טוב
רבי יוסי בר' יהודה אומר וכו'. כבר כתבתי במ"ו פ"ג דבכורים כמה מקומות שנשנה בל' פלוגתא וליכא דפליג. ומ"מ בכאן אפשר שרבינו הקדוש מחבר המשניות רומז בזה ששנאו בלשון פלוגתא שהוא עצמו חולק עליו בזה. וכדאיתא בברייתא בגמ'. רבי אומר מעצמן הן גולין כסבורין הן אחד מזיד ואחד שוגג קולטות. והן אינן יודעין שבשוגג קולטות. במזיד אין קולטות. ועיין בפרק דלקמן משנה ט"ו ומ"ש שם:
בתחלה. תחלת משפטן של רוצחים ועיקרו. זהו. אחד שוגג ואחד מזיד וכו'. ויליף טעמא מקרא (דברים י"ט) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו [והכהו נפש ומת ונס] וגו'. משמע אם הרגו בכונה ינוס. וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו וגו'. ל' רש"י בגמ':
ובית דין שולחין ומביאין וכו'. מי שנתחייב מיתה וכו'. שנאמר (שם) ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. מי שלא נתחייב מיתה וכו'. שנאמר (במדבר ל״ה:כ״ה) והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם. ברייתא בגמ':
ואחד שעבר ממשיחתו. כתב הר"ב שארעו קרי וכו' ומנו אחר תחתיו. וכ"פ הרמב"ם. ורש"י מסיים בה וכשנתרפא כהן חוזר לעבודתו ועבר זה ממשיחתו:
רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה. כתב הר"ב דקרא אחרינא כתיב וכו' ורבנן כיון דלא כתיב הכהן הגדול לא דרשי ליה אלא חד מהנך הוא. גמ':
כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. כתב הר"ב והם פשעו כו'. דאי לאו הכי. מאי אכפת בקללתם והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא (משלי כ"ו ב'). גמ':
משנגמר דינו מת כהן גדול ה"ז אינו גולה. כתב הר"ב דמשנגמר וכו' כאילו גלה. ותימא מאי סברא היא זו דהוי כאילו גלה משום שנגמר דינו. דבשלמא להחמיר עליו כדאשכחן בפרק בן סורר מ"ד אם משנגמר דינו ברח [ואח"כ] הקיף זקן התחתון דחייב ניחא. דאמרי' הואיל ונגמר דינו אין הקפת הזקן פוטרו מדינו שנתחייב בה. אבל לומר דגמר דינו בא להקל עליו זו אינה סברא כלל. ובגמ' אמרי' בטעמא דאינו גולה. דמיתת כהן מכפרה. ופירשו התוס' שהרי אילו גלה יום אחד ומת כהן גדול [הוא] חוזר. ואילו לא מת אפילו שהה כמה שנים אינו חוזר. ש"מ דמיתת כהן מכפרת מגלות. ע"כ. והוי ק"ו. ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו. מי שלא גלה. אינו דין שלא יגלה:
אם עד שלא נגמר דינו כו'. חוזר במיתתו של שני. דאמר קרא (במדבר ל"ה) וישב בה עד מות כ"ג אשר משח אותו בשמן הקדש. וכי הוא מושחו אלא זה שנמשח בימיו [משנעשה זה רוצח]. [רש"י] מאי הו"ל למעבד [למה נענש מאחר דלא הוה כ"ג כשהרג זה] הו"ל לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש [גמ'] והלכך ליכא לאוקמי קרא לאחר שנגמר דינו. דהוה קשה מאי הול"ל למעבד:
יכין
מלכת שלמה
6.
Rabbi Yose bar Judah says: “Initially a slayer is sent in advance to [one of] the cities of refuge, whether he had slain in error or with intent and then the court sends and brings him out. Whoever was found guilty of a capital crime the court had executed, and whoever was found not guilty of a capital crime they acquitted. Whoever was found liable to banishment they restored to his place [of refuge] as it says, “And the congregation shall restore him to the city of refuge to which he fled” (Numbers 35:25). All the same are [the deaths of] the high priest who had been anointed with the anointing oil; or had worn many garments, or had retired from his office all make possible the return of the manslayer. Rabbi Judah says also the [death of the] priest who had been anointed for war makes possible the return of the manslayer. Therefore, mothers of high priests would provide food and clothing for them [who had been exiled] that they might not pray for their son’s death. If the high priest died at the conclusion of the trial, the slayer does not go into banishment. If he died before the trial was concluded and another high priest was appointed in his stead and the trial was then concluded, the slayer returns [home from refuge only] after the latter’s death.משנה ז
נִגְמַר דִּינוֹ בְלֹא כֹהֵן גָּדוֹל, הַהוֹרֵג כֹּהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהָרַג, אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם. וְאֵינוֹ יוֹצֵא לֹא לְעֵדוּת מִצְוָה וְלֹא לְעֵדוּת מָמוֹן וְלֹא לְעֵדוּת נְפָשׁוֹת. וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לוֹ, וַאֲפִלּוּ שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה) אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה, שָׁם תְּהֵא דִירָתוֹ, שָׁם תְּהֵא מִיתָתוֹ, שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהָעִיר קוֹלֶטֶת, כָּךְ תְּחוּמָהּ קוֹלֵט. רוֹצֵחַ שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם וּמְצָאוֹ גוֹאֵל הַדָּם, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מִצְוָה בְיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וּרְשׁוּת בְּיַד כָּל אָדָם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, רְשׁוּת בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וְכָל אָדָם אֵין חַיָּבִין עָלָיו. אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְנוֹפוֹ נוֹטֶה חוּץ לַתְּחוּם, אוֹ עוֹמֵד חוּץ לַתְּחוּם וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לְתוֹךְ הַתְּחוּם, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנּוֹף. הָרַג בְּאוֹתָהּ הָעִיר, גּוֹלֶה מִשְּׁכוּנָה לִשְׁכוּנָה. וּבֶן לֵוִי, גוֹלֶה מֵעִיר לְעִיר:
ברטנורה
נגמר דינו בלא כהן גדול. שלא היה כהן גדול בעולם:לא לעדות מצוה. כגון לעדות החודש:וכל אדם. חוץ מגואל הדם שהרגו חוץ לעיר מקלטו אינו חייב עליו, דכתיב (שם) אין לו דם, וגואל הדם רשות בידו להרגו. והלכה כר׳ עקיבא. והני מילי, שיצא מזיד. אבל יצא שוגג, כל אדם שהרגו נהרג עליו:הכל הולך אחר הנוף. בגמרא מפרש דאף אחר הנוף קאמר, שאם היה עיקרו בתוך התחום של ערי מקלט ונופו נוטה חוץ לתחום, כיון שנכנס תחת נופו, נקלט, הואיל ועיקרו לפנים שדינן נופו בתר עיקרו. ואי עיקרו בחוץ ונופו בפנים, כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה, בעיקרו נמי לא מצי קטיל ליה, דשדינא עיקרו בתר נופו לחומרא:
תוסופות יום טוב
ההורג כהן גדול וכ"ג שהרג. ובתרווייהו לא היה שם כ"ג אחר. הרמב"ם פרק ז' מהלכות רוצח:
אינו יוצא משם לעולם. עד מות כהן הגדול ואם יצא התיר עצמו למיתה. כדתנן בסמוך רוצח שיצא וכו'. הרמב"ם שם:
כך תחומה קולט. כדתניא וישב בה [בה] ולא בתחומה ישיבה אמרה תורה דלא. הא קליטה מקלטה. ועיין בגמ':
רבי יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם. דכתיב (שם) ורצח גואל הדם. ולא כתיב אם רצח. ור"ע אומר רשות ביד גואל הדם. מי כתיב ירצח. גמ':
וכל אדם אין חייבין עליו. ה"ג בכל הנוסחאות. וכן העתיקה הרמב"ם בפ"ה מהלכות רוצח. ובספר חכמת שלמה נמחק אין. ונראה משום דקשיא ליה דהיינו רשות. היינו אין חייבין והוה ליה לתנא לכללינהו ולמתני רשות ביד גואל הדם. וביד כל אדם. וי"ל דכלפי דקרא נקט לגואל הדם בהדיא. שנאמר ורצח גואל הדם. הלכך אר"ע רשות בידו. כלומר שהתורה נתנה רשות לגואל הדם דבפירוש אתמר בכתוב. ומכללא נמי שמעינן דכל אדם אם הרגו. אין חייבין עליו. שנאמר אין לו דם. ועיין מ"ש במ"ב פרק בתרא דביצה. ומ"ש הר"ב וה"מ שיצא מזיד. אבל יצא שוגג כל אדם שהרגו נהרג עליו. מפרש טעמא בגמ' שלא יהא סופו חמור מתחילתו. מה תחילתו [הרציחה] במזיד נהרג בשוגג גולה. אף סופו [צאתו חוץ לתחום] במזיד נהרג. בשוגג גולה:
הכל הולך אחר הנוף. כתב הר"ב בגמ' מפרש דאף אחר הנוף קאמר וכו' ושדינן נופו בתר עיקרו ואי עיקרו בחוץ וכו' דשדינן עיקרו בתר נופו. ומשום דבכולי גמ' שדינן נוף בתר עיקר. אצטריך הכא למימר דלענין מקלט זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא. רש"י [סוף דף י"ב]:
הרג באותה העיר. רוצח שגלה לעיר מקלט. וחזר והרג באותה העיר בשוגג. גולה משכנה לשכונה בתוך העיר. כי מן העיר אינו רשאי לצאת מפני רציחה ראשונה. רש"י. ובגמ' מאי קרא. כי בעיר מקלטו ישב (שם) [וקרא יתירה הוא דמצי למכתב כי ישב שם] עיר שקלטתו כבר:
ובן לוי. שהוא מיושבי העיר והרג בשוגג גולה מעיר לעיר. שהוא רשאי לצאת מן העיר שלא גלה שם. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
7.
If the trial was concluded when there was no high priest [in office], or if one kills a high priest, or a high priest that kills, [in these cases the manslayer] can never come away from that place [of refuge]. He [the manslayer] may not go out to bear witness, neither for cases having to do with a religious observance, nor to bear witness in a monetary suit, nor to bear witness in a capital case. Even should [all] Israel need him, and even a general like Yoav the son of Zeruiah, he may never go out, as it is said, “to there he fled”: ‘there’ must be his abode, ‘there’ his death, ‘there’ his burial. Just as the city affords asylum so does its Sabbath boundary afford asylum. If a manslayer went beyond the boundary [of the city] and the blood avenger found him: Rabbi Yose the Galilean says: “For the avenger it is a matter of obligation [to kill him]; for everyone else, a matter of option.” Rabbi Akiba says: “It is a matter of option for the avenger, and anyone else [who kills him] is not liable for doing so.” If a tree was standing within the boundary and its boughs extended beyond [the boundary] or if it was standing outside of the boundary and its boughs extended within, it wholly follows [the position of] the boughs. If he slew [someone] in that city [of refuge] he is banished from one neighborhood to another neighborhood. And a Levite is banished from one city to another.משנה ח
כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם רוֹצֵחַ אָנִי. אָמְרוּ לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט) וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ. מַעֲלִים הָיוּ שָׂכָר לַלְוִיִּם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא הָיוּ מַעֲלִים לָהֶן שָׂכָר. וְחוֹזֵר לַשְּׂרָרָה שֶׁהָיָה בָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה חוֹזֵר לַשְּׂרָרָה שֶׁהָיָה בָהּ:
ברטנורה
מעלים היו שכר ללוים. בארבעים ושתים עיר שגם הם קולטות, מעלה הרוצח שכר לבעה״ב שהוא דר בו:רבי מאיר אומר וכו׳ ואין הלכה כר׳ מאיר. ודוקא במ״ב עיר, אבל בשש ערי מקלט כולי עלמא מודו שאין מעלה שכר לבעה״ב:לא היה חוזר לשררה שהיה בה. דכתיב (ויקרא כ״ה:מ״א) ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב, למשפחתו הוא חוזר, ואינו חוזר למה שהוחזקו אבותיו. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
כיוצא בו. בעל ח"ש הגיה דאינו מן המשנה. אלא שהוא סוף מימרא שכתבתי לעיל עיר שקלטתו כבר. וגם שם לישנא יתירא הוא. וטפי ניחא למימר דמן המשנה הוא. ודתנא מסרך סריך בלישנא דמ"ח בפרק בתרא דשביעית דהתם קאי אדלעיל מיניה המחזיר חוב בשביעית וכו'. *)אמר לו אעפ"כ וכו'. ועיין בסוף פרק קמא דדמאי [ד"ה הא]. ומ"ש שם. וכן מה שכתבתי בסוף ב"ב [מ"ז ד"ה וכן]. ומיהו יש ספרים דל"ג לה הכא:
שנאמר וזה דבר הרוצח. כלומר דבור בעלמא וכו'. כמ"ש הר"ב שם במסכת שביעית:
מעלים היו שכר וכו'. כתב הר"ב בארבעים ושנים עיר וכו' אבל בשש ערי מקלט כ"ע מודו וכו' דכתיב (במדבר ל״ה:י״ב) והיו לכם הערים למקלט לכם לכל צרכיכם. אבל ארבעים ושנים עיר דכתיב (שם) ועליהם תתנו. לא אתא אלא לאקושינהו לקליטה. גמ':
רבי מאיר אומר לא היו מעלים להם שכר. דסבר עליהם תתנו כי הנך. מה הנך לכל צרכיכם. אף הני נמי לכל צרכיכם. גמ':
וחוזר לשררה שהיה בה. אם היה נשיא או ראש בית אב חוזר לגדולתו כשישוב לעירו במיתת כ"ג. רש"י. וטעמא דר"מ אכתוב לקמן:
רבי יהודה אומר לא היה חוזר וכו'. כתב הר"ב דכתיב ושב אל משפחתו וכו' האי קרא בעבד עברי כתיב וביה פליגי ר"י ור"מ בברייתא בגמ'. אלא דמסיימינן בה וכן בגולה ומפרשינן כדתניא ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו (שם) לארץ אחוזתו הוא שב. ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו. דברי ר' יהודה. ר"מ אומר אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו גמר שיבה שיבה מהתם. פירוש דהתם בעבד עברי דייק ר"מ. ואל אחוזת אבותיו ישוב כאבותיו. שאף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו [דמסתמא השררה משל אבותיו החזיק בה. דהכי קיי"ל לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו כדילפינן בספרי פ' שופטים בפ' המלך מבקרב ישראל. ופסקה הרמב"ם בפ"ד מהלכות כלי המקדש] וישוב דסיפא דההוא קרא דעבד עברי יתירא הוא. דמצי למכתב ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ולשתוק. אלא מופנה הוא לדון הימנו גז"ש לרוצח נאמר כאן ישוב ונאמר להלן ישוב הרוצח. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כר' יהודה. תימה דקיי"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר"י וכמו שפסק ג"כ בפלוגתא דרישא. וכ"כ הרמב"ם בפירושו והלכה כר"י בשני המאמרים וכ"פ בחבורו [סוף] פ"ז מהלכות רוצח. ואין כדאי לומר שהכריע דהלכה כר"מ. משום דלישנא דואל אחוזת אבותיו ישוב. דייק טפי כר' מאיר:
יכין
מלכת שלמה