Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
כָּל סְאָה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֹבַע מִמִּין אַחֵר, יְמַעֵט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יָבֹר. בֵּין מִמִּין אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי מִינִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִמִּין אֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל שֶׁהוּא כִלְאַיִם בַּסְּאָה מִצְטָרֵף לְרֹבַע:
ברטנורה
כל סאה שיש בה רובע. הקב דהיינו אחד מכ״ד לסאה שהסאה ששה קבין:ימעט. אותו מין אחר המעורב בו עד שיפחת הרובע ויתבטל בתוך הסאה ומותר לזרוע ולא מיתסר משום זורע כלאים:יבור. מכיון שהוזקק למעט יסיר הכל, משום דמיחזי כמקיים כלאים מכיון שהתחיל לברור אם לא היה בורר את כולו. אבל תחלתו פחות מרובע שרי. ואין הלכה כרבי יוסי:בין ממין אחד. בין שאותו רובע ממין אחד בין ממינין הרבה צריך למעט:לא אמרו אלא ממין אחד. דאין שני מינין מצטרפין לשיעור רובע:וחכמים אומרים כל שהוא כלאים לסאה. איכא בין חכמים לת״ק כגון סאה שעורים שיש בה רובע שבולת שועל וכוסמין, לת״ק צריך למעט לחכמים אין צריך למעט, דאין שבולת שועל מצטרף לכוסמין כיון דלא הוו כלאים בסאה של שעורים. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
ימעט. פי' הר"ב עד שיפחת מרובע ויתבטל בתוך הסאה. דדבר תורה חד בתרי בטיל אלא דחכמים אסרו מפני מראית העין והם אמרו דפחות מרובע לסאה מתבטל. כך פירש בריש במס' שקלים. [*ותמיהא לי מילתא דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאין ניכרין דבניכרין אין שייך לומר ביטול וכ"פ בש"ע י"ד ר"ס ק"ט ובתורת חטאת ר"ס ל"ט ובשני מיני תבואה הרי ניכרין וכ"ש בתבואה וקטנית דבמתני' דלקמן. ונ"ל דקים להו לרבנן שהתורה לא אסרה אלא כשרוצה לזרוע כלאים אבל כשאינו רוצה לא אסרתו התורה אלא שחכמים אסרו מפני מראית העין ונתנו שיעור לדבר גם פטרוהו בממעט מקצתן שהם אמרו והם אמרו וכן משמע בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי' חטה א' אסור אם לערב אפי' כ"ש אסור לערב [דרבי] אחא בר יעקב כו' אלא בשנתערבו דרך מכנס ופי' הראב"ד בהשגותיו פרק ב' מהלכות כלאים שבשעה שכנס תבואה זו המעורבת היתה כונתו לאכלה ונמלך לזרעה. והכ"מ פירש שבעת שכינס התבואה נתערב שלא מדעתו והוא היה חפץ שלא יראה ולא ימצא זה המין האחר]:
[*ימעט. ירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה או פוחת מרובע לא כן א"ר אבהו בשם ר"י כל האיסורים שרבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור תמן *) את מרבה לבטל איסו' תורה וכה את מרבה לבטל מפני מראית עין]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל סאה שיש בו רובע רובע הקב. והוא א' מכ"ד לסאה: ממין אחר ימעט קודם שיזרע ימעט המין המעורב או יוסיף על הסאה. וכ"כ במצא כלאים בשדהו סגי בממעט כך [י"ד רצ"ז ס"ח]. ואף דהו"ל מבטל איסור לכתחילה. דהרי רובע מדאורייתא ולוקה עליו [כרמב"ם פ"ב מכלאים]. ונ"ל טעמו משום דשיעורים חציצין ומחיצין הלממ"ס [סוכה ד"ה ב'] וליכא למימר דהרובע בטל ברוב מדאורייתא. דהרי מדניכר כל גרעין במקומו לא שייך ביטול [כי"ד סק"ט]. ואע"ג דבב"ד אזלינן בת"ר אף שניכר המיעוט. התם לא שיהא גוף החולק בטל. רק דעתו ודבורו. וזה לא ניכר. י"ל זהו בניחא לי' שיזרע בתערובת משא"כ הכא שנתערב ממילא וגם לא ניחא לי' כלל בתערובתן. דמי טפי לחטין שהתליעו דשרי לטחנן מה"ט מדלא ניחא ליה שיתבטלו [כי"ד פ"ד סקי"ד] והרי מבטלן קודם שיבוא לכלל איסור כדי שלא יעשה איסור בזריעה אינו רק מד"ס מפני מראית עין. שיחשבו אח"כ כשיראו אותן גדלין. שבכוונה זרען. ובממעט אינו ניכר כ"כ. מיהו בניחא ליה שיזרע בתערובת אפי' חטה א' בכרי אסור מד"ס: רבי יוסי אומר יבור דמדהוזקק לברור יברר הכל. ואע"ג שיוסיף על המין המבטל. אעפ"כ מדצריך לעשות מעשה לבטלן הו"ל כמקיים התערובות בכוונה. אבל בהי' מתחלה פחות מרובע. א"צ: בין משני מינין סגי ברובע. ואת"ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א' מסייע לבטל חבירו כי"ד ססי' צ"ח. התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ"ז לא נרגש זה וזה. משא"כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב' מיני' מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו"ק: וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ר"ל בנתערבו ב' מינין כשבולת שועל וכוסמין. בסאה שעורים. והרי שבולת שועל אינו כלאים בשעורים. להכי לחכמים אמ"צ. ולת"ק מצטרף. ולר"ש אפילו בשניהן כלאים בסאה אמ"צ: במה דברים אמורים דצריך רובע לסאה: באמת אמרו זרעוני גנה שאינן נאכלין ר"ל אותן שגרעיני זרען אינו נאכל. רק הפרי או העלין הצומחי' מהזרע [אכ"י ונו"ן של זרעונין הוא נו"ן המקטין כמו אשון בת עין] כזרע כרפס ולפת. אם נתערבו בתבואה. ולסימנא בעלמא נקט שאינו נאכל. דכל כה"ג זרע דק הוא: מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה ר"ל אם נתערב חלק כ"ד משיעור שצריך לזרוע מהן בבית סאה. בסאה תבואה. הר"ז מצטרף להיות כלאים. דבית סאה הוא נ' על נ' אמה. ועל אותו מקום זורעים סאה תבואה. מיהו זרעוני גנה שהן דקין זורעין על מקום כזה קב וחצי. דכל גרעין וגרעין צריך לגידולו רווח לבד. ולפיכך כשגרעיני הסאה הם רבים צריך רווח למקום זריעתן יותר ממקום שצריך לזרוע גרעינים גסים שאין בהן רק מעט בסאה ולהכי מדצריך בתבואה א' מכ"ד לסאה. סגי בזרעוני גנה בסאה תבואה א' מכ"ד מקב וחצי. והוא ביצה ומחצה: רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר בזרעונים דקים. דאפי' בפחות מרובע ימעט: כך אמרו להקל בזרעונים גסים יותר מתבואה דצריך מהן טפי מסאה לנ' על נ' כפשתן וכו': הפשתן דמדהוא גס זורע מהן ג' סאה לנ' על נ' [כך פי' הר"ב ע"ד הר"ש. ותמוה מאד שזה מכחיש המפורסם ועיני ראו ולא זר שזרע פשתן ליינזאמען בל"א הוא קטן הרבה והרבה מקטניות ותבואה. ולפיכך אין לנו לפרש רק כהרמב"ם דבבא דפשתן דברי ת"ק היא וקמ"ל דזרע פשתן אע"ג שאינו נאכל והוא דק. הוא נזרע בדוחק. וזורעין ממנו ג' סאה במקום שהוא נ' על נ'. ובזה יתורץ מה דק' להר"ב דאי דנקט פשתן מדהן זרע גדול. א"כ מ"ש פשתן דנקט טפי מאפונין הגמלנים שגדולי' הרבה והרבה מתבואה וקטניות. אע"כ כהרמב"ם דדברי ת"ק הוא וקמ"ל דזרע פשתן יוצא נמכלל של שאר זרעוני גנ ]: בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה דביש ג' רובע מהן. בסאה תבואה ימעט: ימתין לה עד שתתליע ר"ל עד שיתפשטו שרשים מהחטין כתולעים דקים. והוא ג' ימים בקרקע לחה. וביבשה צריך טפי: ויופך יהפוך הקרקע במחרישה. דאז לא יצמחו שוב החטין: אלא הופך ואחר כך זורע והא דנקט לא יאמר והול"ל לא יזרע ואח"כ יופך. נ"ל דקמ"ל דאפי' אם בשעת זריעה גלי דעתי' להפיך אח"כ אפ"ה אסור. מיהו מדנקט הכי דוקא גבי אם צמחו. נ"ל דדוקא בשכבר צמחו אסור הכי. אי מדכבר צמחו דלמא ממלך. ואי מפני מראית עין. דהרואה שכבר צמחו רואה שזורע שם זרע אחר. הא אם רק התליעו. דהרואה שזורע שם מין אחר לא רואה שכבר זרוע שם מין אחר שכבר התליע. וגם מדלא צמח עדיין. לא חיישינן לממלך. רשאי לומר אזרע ואח"כ אופך. ולפ"ז מה דנקט במשנה ד' זרועה ונמלך לנטעה לא יאמר וכו' מיירי בכבר צמחו. וראייתי. דהרי בגומם עד פחות מטפח שם באמת מותר לזרוע ואח"כ משרש. ע"כ טעמא משום דבגומם כה"ג תו ליכא חשש מראית עין ולא חשש נמלך. ומרתוי"ט לא משמע כן שהרי כ' דצמחה לרבותא נקט: כמה יהא חורש כתלמי פורכע בל"א. והוא תל גבוה שנעשה בין שורות המחרישה. וי"א שהן רוחב השורות העמוקות בעצמן: הרביעה שא"צ להפוך במחרישה כל הקרקע. רק מניח תלמים רחבים כאותן שעושים אחר שירד רביעה ראשונה ואע"ג שישאר טפי מרובע לסאה. כיון דאינו אסור רק מד"ס. דלא תזרע כתיב. וזה לא ניח"ל בתערובתן. להכי בהופך וגלי דעתי' כך. ליכא תו משום מראית עין: אבא שאול אומר כדי שלא ישייר קרקע שאינו מהופך: רובע לבית סאה במקום א' וי"א אפילו ע"י צרוף הרבה מקומות שאינן מהופכין. לא יהיה רובע לסאה וכן מסתבר לפע"ד דמי עדיף מנתערב גרעיני סאה עם גרעיני רובע. דימעט כריש פרקן. אף שהגרעיני הרובע גדלין מפוזרין בהרבה מקומות: זרועה ונמלך לנוטעה לרמב"ם [כלאים פ"א ה"ו] דמותר לערב גרעיני זרעים עם זרע אילנות לזרען כא' מכ"ש לזרוע זרעים אצל אילנות. א"כ ע"כ הכא בנטועה בגפנים מיירי. דאילו בשאר אילנות רק להרכיבן זב"ז אסור. מיהו הראב"ד שם הוכיח מירושלמי דאף שאר אילנות אסור לזרוע אצלם זרעונים. [ורכ"מ שם יישב קושיתו] ועי' לעיל [פ"א מ"ח]. אבל אי"ל דלרמב"ם מיירי הכא בשאר אילנות. ואפ"ה אסור מחשש הרכבה דגם מירק ואילן אסור [כפ"א מ"ז]. ליתא דהרי רק בגזע. אבל במרכיב תוך השרשים מותר [כי"ד רצ"ז] והרי הכא אינו זורע או נוטע ע"ג הגזעין רק על השרשים: לא יאמר אטע ואחר כך אופך אלא הופך לאחר שהתליע: לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש אעקור שרשי הנטיעות: אם רצה גומם כורת האילנות: עד פחות מטפח שלא ישייר טפח ממעל לקרקע: היתה שדהו זרועה קנבוס בלשון לאטינא מלת קאנאביס הוא האנף: או לוף מין בצלים: לא יהא זורע ובא על גביהם אף אחר זמן והיפוך כנ"ל: שאינן עושין אלא לשלשה שנים נ"ל דר"ל אף שאנחנו רואין שצומחין לאלתר יש מהן שאינן מתליעין עד ג' שנים. ואף שיהפך יחזור ויצמח. ואילה"ק עכ"פ מה שיזרע השתא ע"ג יגמר בשנה זו ויתלשו מיד קודם שיצמח הקנבוס בסוף הג' שנים. נ"ל דג' שנים דקאמר אין ר"ל ג' שנים דוקא. אלא ר"ל יש מהן מאחרין ויש מקדימין לצמוח תוך הג' שנים. והיינו כדברינו הנ"ל דחיישי' שאחר שיהפוך במחרישה שוב יתליע הקנבים גם בשנה זו ויצמח בתערובות: תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג. וספיחים הן גרעיני הזרע שנפלו בשעת קצירתו שחוזר וצומח בין התבואה שנזרע שם אח"כ. ונקט ספיחי מדמצוי כך טפי. ממה שיהיה זרע איסטיס מעורב בתבואה בשעת זריעה: וכן מקום הגרנות שדשין שם מינים הרבה: וכן תלתן פענכעל רגיל לצמוח בינו מינין הרבה: שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש לעקור התערובות עם השורש. מדנתערב ממילא. וגם לא ניחא ליה תערובתן. דצמחיהן קשין למינין הללו. ומקלקלין מקום הדישה להכי [לא הוי] דינו כסי' ב': אם נכש או כיסח ר"ל אפי' רק חתך עלי התערובות. ושייר השרשים: אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד דאל"כ נראה כניחא לי' במה שמשייר. והו"ל כמקיים כלאים. דדוקא במ"א לעיל שנתערב קודם זריעה. א"צ לברור הכל. משא"כ הכא שכבר הגיע שעת איסור. עוקר הכל. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ואילה"ק הרי במשנה ג' שכבר זרוע ואפ"ה א"צ לעקור הכל. י"ל התם אף שכבר זרוע. עכ"פ בשעה שעוקר אין כאן עוד כלאים. ואי"ל דכמו במוצא כלאים בשדהו סגי בממעטו עד פחות מחלק כ"ד [כי"ד רצ"ז ס"ח] ה"נ מלת הכל לאו דוקא אלא ר"ל כל מה שמחויב לעקור. דהיינו עד שלא ישאר רובע לבית סאה. ליתא דיש לחלק הרבה דשאני הכא דניכש מתחילה כדי לקיים הנשאר. להכי לעקור הכל ממש צריך [וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מכלאים ה"י]: הרוצה לעשות שדהו משר משר בעטהע ארוכה. אבל מרובעת נקראת ערוגה: מכל מין כל משר ממין אחר: בשאומרים שלשה תלמים של פתיח ר"ל מניח רווח בין משר למשר ג' תלמים. כאותן שעושה מי שרוצה לפתח ולשדד אדמתו דשיעור שלשתן יחד ב' אמות כך מניח בין ראשי המשרים. והא דלא קאמר ב' אמות. הא קמ"ל. דאף שאח"כ מתקצר הרווח והולך בין המשרים. עד שלא יפסיק לבסוף בין המשרים רק כ"ש שרי. דתו אינן בערבובי'. והא דלקמן מ"י צריך להפסיק בין ב' מינין בית רובע. נ"ל דהתם בין ב' שדות גדולות בעי טפי. א"נ להכי נקט הכא משר דהיינו ערוגה ארוכה. דסגי בהכי. משא"כ לקמן דמיירי בקרחת דהיינו ערוגה מרובעת צריך מרחק רובע. והיינו משום דערוגות ארוכות הן הולכין מתחלת השדה עד סופה. ואין לנו לחוש רק שלא יהיו נראים ב' ראשי הערוגות מעורבים. להכי סגי בהכי. משא"כ התם שכל השדה בין לארכה בין לרחבה עשוי ערוגות ערוגות מרובעות. אי לא יניח רווח גדול מכל הצדדים לכל ערוגה וערוגה. יהיו נראים כמעורבים כל המינין: ובה"א מלא העול השרוני כרוחב עול שחורשים בו בעמק. והוא רחב מאותו שחורשים בהר: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו ואעפ"כ שיעורו דב"ש נפיש מדב"ה דאם לא כן הו"ל חומרי דב"ה וקולי ב"ש והרי לא חשבינן בעדיות פ"ו: היה ראש תור חטים תור הוא תכשיט זהב משולש שבראש הנשים. והושאל על שם ערוגה משולשת: נכנס בתוך של שעורים ר"ל אם קרן ערוגת החטין נוגע לרוחב ערוגת השעורים: מפני שהוא נראה כסוף שדהו דהרי נראים מובדלים וליכא ערבוביא דדוקא כשסמוכין ב' המינין ארכו של ערוגה זו אצל אורך ערוגה אחרת צריך שיהיה המשולש שמרחיקים זמ"ז רחב בראשו כמלא עול השרוני. וכמשנה ו'. משא"כ הכא שאורך ערוגה זו נגד רוחב הערוגה האחרת סגי גם בשמרחק המשולש בראשו הוא פחות מזה. אמנם טעם כל היתירים הללו. היינו משום דהתורה לא אסרה כלאים רק כשזרען במפולת יד. ורק חכמים אסרו גם שלא במפולת יד משום מראית עין. ולהכי נמי התירו בכמה גווני. בשניכר שחשש בעל השדה לאיסור כלאים. ומשלך נתנו לך [אב"י עי' מ"ש בסי' נ"ד אי"ה]: מותר לסמוך לו מאותו המין מותר לסמוך לחיטין שלו מין אחר כאותו של חבירו. דנראה כאילו גם זה שייך לשדה חבירו. והרי בין ב' מינין של ב' בני אדם א"צ הרחקה. מדכתיב שדך לא תזרע כלאים: מותר לסמוך לו תלם של פשתן דהרואה יודע דתלם א' פשתן לא חזי לכלום. ורק לבדוק שדהו עושה. והו"ל כזורע להשחתה. מיהו באמצע שדהו אסור לזרעו. דהו"ל מראית עין טפי. וכירושלמי. והא דנקט שלו ושל חבירו מין א'. דאי של חבירו מין אחר. לא הוה מצי למנקט בסיפא. ולא של מין אחר. דהרי מין של חבירו מותר להסמיך. כסי' מ"ג: ולא תלם של מין אחר אפי' התכוון לבדוק שדהו. עכ"פ הרואה אינו יודע: ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין מותר: אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן דבפשתן ליכא משום מראית עין: אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע ווילדער זאפראן. וקאי אמתני' דלעיל דמיירי בשלו ושל חבירו. ה"נ מיירי דשל חבירו תבואה ומקיף לו חרדל וחריע בשדותיו סביב. והו"א דשרי. אע"ג דכל הקפה במין א' סביב למין אחר. אפילו מרחיק כראוי אסור. כר"ב מ"י. זהו בהכל של אדם א'. אבל הכא דהן של ב' בני אדם הו"א דשרי כמ"ש לעיל סי' מ"ג בשם הרמב"ם מדלא כתיב ארצך לא תזרע כלאים. ש"מ דב' בני אדם א"צ הרחקה בין שדותיהן. קמ"ל דאפ"ה הכא אסורים לסמוך זא"ז מפני הרואים. דמדמזקי חרדל וחריע לתבואה. יאמרו דשל אדם א' הן. דלולא כן היה מוחה בחבירו לסמוך אצל שלו. כדפסקי' באמת [בח"מ קנ"ה סל"א] דצריך להרחיק כרישין מבצלים ד"ט: אבל סומבין לשדה ירקות חרדל וחריע דמדלא מזקי שרי לסמוך מב' בנ"א: וסומך ב' מיני תבואה אם יש ביניהן בור או ניר וכו': לבור מקום שלא נחרש ורחב וארוך כשיעור בית רובע. דהיינו י' אמות וחומש על י' אמות וחומש. ואפילו אח"כ מסמיכין יחד שרי: ולניר ארץ חרושה שארוך ורחב כבית רובע ואפילו אם בסוף מסמיכין יחד שרי [כרמב"ם פ"ג ה"ט]. וקמ"ל דכל שיש בית רובע ביניהן. בין שהוא בור או ניר מפסיק: ולגפה אבנים סדורות כחומה בלא טיט: ולדרך מדנקט סתמא משמע כל דרך ואפי' של יחיד ששיעורו ד' אמות רחבו [כפאה רפ"ב]. ואע"ג דבבור וניר צריך שיהיו ברוחב ואורך בית רובע. וכלעיל. הכא מדהולכים שם אדם ובהמה יש היכר שפיר גם ברוחב ד' אמות. דמדלא זרען יחד במפולת לא אסור רק מדרבנן משום מראית מין. ולהכי כל שיש היכר שרי. וכדשרינן לבשל בשר בחלב שקדים ומניח שם שקדים [י"ד פ"ז]. מיהו שביל אפי' של רבים דרחב טפי מד' אמות. אפ"ה כיון דאינו עשוי רק להילוך בני אדם ולא לבהמה לא מחשב הפסק עד שיהא ארכו ורחבו כשיעור בית רובע. דאז לא גרע מבור וניר. ונחל ושלולית דמפסיקין לפאה [כרפ"ב דפאה] לרתוי"ט הכא מדלא קתני להו תנא הכא בכלאים. ש"מ דבכלאים אינן מפסיקין. ואילה"ק לדבריו הרי אמת המים שעמוק טפח זורעים בתוכו ג' זרעונים [כפ"ג מ"ב] מכ"ש בב' עבריה. וק"ו בן ק"ו נחל ושלולית שמפסיקין. י"ל התם בזרעונים מועטים. משא"כ בין ב' שדות גדולות צריך הפרש גדול [ועי' מ"ש בס"ד פ"ג סי' ג']. ול"מ נ"ל דנחל ושלולית דמפולשין בין ב' השדות ודאי מפסיקין. רק כל הני דנקט תנא במשנתינו מיירי באינן מפולשין. וכדבעינן למימר לקמן. ונקטינהו תנא לרבותא דאפ"ה מפסיקין: ולגדר גבוה עשרה טפחים ר"ל חומה גבוה י"ט. ושיעור עיבי' לא הזכיר תנא משום דסגי בכ"ש. וליכא למימר דרוחב ד' שנזכר אצל חריץ אגדר נמי קאי. ליתא דממ"נ. אי רוחב גדר היינו עוביה. וכי גרע מאילן המיסך דסגי בעובי כ"ש [וכלקמן ס"ד מ"ד]. ואי רוחב גדר היינו גבהו. הרי בהדיא תנינן דצריך גובה י"ט. ונ"ל עוד דמשו"ה הפסיק עם דרך בין גפה לגדר. היינו דלא תימא דשיעור גובה דתני גבי גדר אגפה נמי קאי. אלא גפה מדאין האבנים שבה מחוברים ודבוקים יחד בטיט וסיד כגדר בנוי. מסתמא מניחין הרבה ביחד בעובי כבגל. ומדעב הרבה א"צ גובה י"ט: ולחריץ שהוא עמוק עשרה טפחים: ולאילן שהוא מיסך על הארץ אם זרוע תחת האילן מותר לסמוך בחוץ זרע אחר. אם מפסיק ביניהן נופו שאינו גבוה מן הארץ ג' טפחים: ורחב ארבעה מיהו דוקא סלע דנתהווה ממילא צריך רוחב ד'. משא"כ גפה וגדר דבידי אדם סגי בעובי כ"ש. [אב"י ולא קשה מאילן שהוא מיסך דג"כ נתהווה ממילא וסגי בכ"ש כמ"ש ע"ר זצוק"ל לעיל סי' נ"ה. דהתם האילן מיסך סביב כל הזרע שנזרע תחתיו ומבדילו ממה שבחוץ משא"כ הכא ועי' מ"ש ע"ר בבועז כאן]: ונ"ל עוד דהא דלא תני תנא בכל המפסיקין הללו שיעור המשכן כמה. דליכא למימר דכולהו מיירי במפולשין בין ב' השדות. דהרי בור וניר בבית רובע סגי להו בשמפסיקין רק בהמשך י' אמות וחומש. אף שאח"כ ב' השדות דבוקות וסמוכות יחד. כלקמן סי' ע"ג. אלא שיעור המשך המפסיקין הללו הם כבור וניר. דהיינו באורך י' אמות וחומש אע"ג שאח"כ ב' המינין סמוכין יחד שרי: הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת ערוגה מרובעת קודם שנזרעה נקראת קרחת: עושה עשרים וארבעה קרחות לבית סאה בית סאה הוא נע"נ אמות אם תחלקו לה' קרחת אורך על ה' קרחת רוחב. יהיה הכל כ"ה קרחת. ויהיה אורך כל קרחה י' אמות אורך על י' אמות רוחב. וכל אמה בת ו' טפחים. קח א' מקרחת שרחבה ס' טפחים על ס' טפחים וחלקה לרחבה לכ"ד רצועות. יגיע לכל רצועה י' אמות אורך. על רוחב ב' טפחים ומחצה. תן רצועה א' לכל קרחה מכל הכ"ד קרחות. א"כ יהיה כל קרחה י' אמות אורך. על רוחב י' אמות וב"ט ומחצה: מקרחת לבית רובע ר"ל וזה שיעור בית רובע הקב. מיהו הא דשרי ר"מ כ"ד קרחות לבית סאה. לאו דוקא. דכ"ש פחות מכ"ד קרחת לפחות מבית סאה דשרי לר"מ. ורק כ"ד דנקט היינו שלא יוסיף על כ"ד קרחות דוגמת ערוגה דלקמן רפ"ג. דרק ו' מינים שרי ולא יותר. דכשיוסיף על מניין כ"ד יהיה כל קרחת קטן מרובע ועי"ז יתהווה תערובות. וגם לא יהיה כל קרחת גדול מרובע. דאז מחזי כשדה. וכדקאמר בחרדל מדמחזי כשדה חרדל. וה"ה בשאר מיני זרעים רק בקרחת רובע ס"ל דמותר להסמיכן: וזורע בתוכה כל מין שירצה דס"ל לר"מ דמדהן מרובעות נראות מופרשות וא"צ הרחק: היתה קרחת אחת או שתים באמצע שדה תבואה. שהיא בית סאה או פחות או יותר: זורעם חרדל ומ"ח דלא כר"מ: שלש לא יזרע חרדל מפני שהיא נראית כשדה חרדל בתוך שדה תבואה. מיהו דוקא חרדל. אבל שאר זרעים. אפי' ב' קרחת מחזי כשדה. דרק בקרחת רובע מתיר: וחכ"א תשע קרחות מותרות דעושה בבית סאה כ"ה קרחת. ה' על ה'. וזורע בשורה ראשונה ושלישית וחמישית. בכל אחת מהן קרחת א' ג' ה'. דהו"ל יחד ט' קרחת זרועות. ומניח שורה ב' וד' פנויות. ואי"ל יזרע י"ג קרחת. דבשורות ב' וד' יזרע נמי קרחת ב' וד'. ואף שיגעו בזוויות בקרחות שבשורות א' ג' ה'. יותרו בראש תור כמ"ז. י"ל דאין היתר ראש תור. רק בין שדה גדולה לקטנה [כך פי' רש"י [שבת דפ"ה ב] ותמוה והרי אין לך קטנה בקטנות טפי מהך דלקמן [רפ"ג] ואפ"ה שרי בהו ראש תור. אלא נ"ל דה"ט דאסור משום דקרחת האמצעי שבשורה ב' וד'. יהיה לפ"ז חבוש מכל הצדדים דאפי' נגד הקרנות יהיה ב' ראש תור סוגר נגד כל קרן וקרן]. מיהו אפ"ה מקילי הכא רבנן טפי מבשאר דוכתי דבעינן בהו בכל תבואה ותבואה הרחק רובע [וכמ"י]. ורק הכא דכל השדה עשוי רבועיי' רבועיי'. סגי להו לרבנן בריחוק י' על י' אמה. אולם מדמצרכו מרחק י' אמות גם ביש כמה ריבועים בהבית סאה. אם כן כל שכן דפליגי אדרבי מאיר דמיקל בקרחת א' או ב' של חרדל לזרעו בלי הרחק כלל. דלרבנן צריך הרחק רובע: עשר אסורות דצריך הפסק כשיעור קרחה בין מין למין: ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור הוא שלשים סאה: לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת נראה לי דמדלא קאמר לא יעשה אותה רק קרחה אחת. שמע מינה דאין ר"ל שיזרע כל הבית כור רק מין א' בקרחת א' דמהיכא תיתא נימא כן. והרי ודאי יכול לזרוע בבית כור א' כמה מינים כשירחיק בין מין למין בית רובע. ודוחק לומר דראב"י פליג אמשנה דלקמן דקאמר' בפירוש תבואה בתבואה בית רובע. אלא ה"ק דאפילו בבית כור שכולו זרוע ממין א'. ויש באמציעותו קרחת א' ממין אחר סמוך להמין שחוצה לו סביב מותר. אבל טפי מקרחת א' אסור. אבל במרחיק בין מין למין בית רובע ודאי דגם לראב"י שרי. ולרבנן אפילו קרחת א' אסור לעשות בתוך השדה כשהוא סמוך למין אחר. בין באמצע בית סאה או באמצע בית כור ויותר: כל שהוא בתוך בית רובע בתוך הקרחות המפסיקות לרבנן בין כל מין לחבירו: עולה במדת בית רובע אפי' נקעין מלאין מים שאינן ראויין לזריעה: אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע ר"ל אם היה בקרחות המפסיקות הנ"ל גפן. שצריך להרחיק ממנו זרע כדי עבודתו. דהיינו ו' טפחים לכל צד. או שהיה שם קבר. דמדאסור בהנאה. ג"כ לא חזי לזריעה. או שהיה שם סלע שאינו גבוה י' [דאל"כ הו"ל מחיצה] דג"כ לא חזי לזריעה. אפ"ה עולין למדת בית רובע. להיות הפסק בין מין למין: תבואה בתבואה בית רובע ר"ל אם זורע ב' שדות גדולות מב' מיני תבואה. מרחיק ביניהן כשיעור רובע מרובע. והוא י' אמות וחומש אמה על י' אמות וחומש. בין שהרחיק כשיעור הזה בהתחלת השדות. בין שהרחיק באמצע השדות. ובתחילתן ובסופן סמוכים ומקורבים יחד. שרי. ודוקא באין מין א' מקיף לחבירו מד' רוחותיו דבמקיפו הו"ל חבוש. ולא מהני הרחקה כלל. מיהו נ"ל במקיפו באופן שאין הרוחות נוגעות זב"ז רק בראש תור. שרי. כדמוכח בפ"ג: ירק בירק ב' שדה ירקות ב' מינים שנזרעו זא"ז: ששהטפחים א"צ להרחיק ביניהן רק ו' טפחים על ו' טפחים בין בתחלת השדות בין באמצען כלעיל: תבואה בירק ירק בתבואה בית רובע מיהו כל זה בב' שדות. אבל בשורה א' ירק סמיך לשדה תבואה א"צ רק ו' טפחים על ו' טפחים [כרמב"ם פ"ג דכלאים הי"ב]: תבואה נוטה על גבי תבואה שהרחיקן זמ"ז כדינן לעיל. רק מחמת גידול נכפפו השבלים ושוכבים זע"ז. וא"ת כיון דתבואה בתבואה בית רובע וכלעיל. א"כ היכא אפשר שיהיו השבלים ארוכים כ"כ שיכפפו זע"ז. י"ל דמיירי הכא שמרוחקים רק במקום אחד. ואח"כ מקורבים: הכל מותר נ"ל דקמ"ל אע"ג דבכלאי הכרם אסור כה"ג [כלקמן פ"ז מ"ד] אפ"ה בכלאי זרעים שרי: חוץ מדלעת יונית שעליה מתפשטין ומסתבכין ביותר: ר' מאיר אומר אף הקשות ברבוי נקרא קשואין. גורקע בל"א: ופול המצרי שמינקבאהנען: ורואה אני את דבריהן מדברי רק שכך קבלתי מרבותי ואי אפשר לי לחזור בי. ואף על גב דמסתבך דלעת יונית. הרי גם קישות ופולין מסתבכין. ואפילו הכי כיון דרק משום מראית עין נאסר סיבוך. לפיכך כל שאינו מסתבך מאד כדלעת אין לאסור:
מלכת שלמה
כל סאה כו'. פי' הח' הרי"א ז"ל פי' כגון חטים שיש בהן רובע שעורים. שעם אותו הרובע הם סאה. והיינו שיש כ"ג רבעים של חטים ורובע של שעורים. אז צריך לברר למעט השעורים כי אע"פ שחטה א' ושעורה א' הוי כלאים זב"ז ה"מ כשהוא זורען בכונה אבל כשאינו מכוין אינו אלא מפני העין ע"כ. וכתב הר"מ בפ"ב מה' כלאים בד"א בשלא נתכוין לערב ובשלא נתכוין לזרוע השני מינין אבל אם נתכוין לערב זרע בזרע אחר או לזרוע השני מינין אפי' היתה חטה אחת בתוך כרי של שעורים אסור לזרעה ע"כ והוא מן הירושלמי. ובפ"ק דמו"ק מוכח דהאי ימעט היינו שאם זרע רובע הקב ימעטנו ויעקרנו. וכתבו שמה התוס' ז"ל שיש בה רובע. פי' כשרוצה לזרוע דהא קתני סיפא ר' יוסי אומר יבור והא לא שייך בנזרע כבר. מיהו בשמעתין דאיירי בכבר נזרע י"ל דל"פ ע"כ בשנוי קצת. וז"ל ס' האגודה בקצרו דברי התוס' ז"ל כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט אפי' נשרשים יש לו תקנה למעט ואפי' גדלו הרבה כדאמר פ"ק דמ"ק יוצאין אף על הכלאים. והא דאמרינן בפ' כל שעה זרוע מעיקרא בהשרשה היינו בכלאי הכרם. ואפי' בכלאי זרעים גופן מותרין באכילה כדאמרי' פ' כל הבשר מה בהמתך היוצא ממנו מותר אף שדך היוצא ממנו מותר ע"כ. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל בב"ב דף צ"ד כל סאה שיש בה רובע זרע ממין אחר פי' הרב רבינו שמואל קודם שנזרע א"נ נזרעו קודם השרשה אבל לאחר השרשה כבר נאסרו. ולא היא שבכלאי זרעים הדברים אמורים וכלאי זרעים מותרין באכילה ובהנאה ולא אסרה תורה אלא כלאי הכרם כדמפורש במס' חולין ולאחר זריעה קאמר כדאמרי' דמחזי כמקיים כלאים ולאחר שצמחו בא' באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים וכך היא מפורשת במשקין ע"כ. ובירושלמי אנן תנינן שיש בה אית תנאי תנו שנפל לתוכה ומפ' ר' יוסי בר' בון מ"ד שיש בה בתלוש ומ"ד שנפל לתוכה במחובר שגדל עמו ונקצר יחד דנפל משמע ל' במפולת יד: רש"א לא אמרו אלא ממין אחד. ירושלמי היו שני מינין לא. עד היכן עד רובה של סאה אבל אם רבו המינין על רוב הסאה מודה ר"ש דמצטרפין. אע"ג דכל מין ומין לעצמו פחות מרובע ואפי' רבו המינין נמי אם חזר והוסיף על הסאה והויא רוב חזרה להתירה הראשון. וכמו דר"ש אמר במתני' אין שני מינין מצטרפין לאסור כך הוא אומר אין שני מינין מצטרפין להיתר וכדמפ' לה התם:
1.
Any seah which contains a quarter [of a kav] of a different species, one should reduce [its proportion of the latter] Rabbi Yose says: one should pick [it all out]. Whether it consists of one species or of two species. Rabbi Shimon says: they said this only if it consists of one species. But the sages say: anything which is kilayim, in a seah [it adds up] in making up the quarter.
משנה ב
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. תְּבוּאָה בִתְבוּאָה וְקִטְנִית בְּקִטְנִית, תְּבוּאָה בְקִטְנִית וְקִטְנִית בִּתְבוּאָה. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, מִצְטָרְפִין אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל לְבֵית סְאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ לְהַחְמִיר כָּךְ אָמְרוּ לְהָקֵל, הַפִּשְׁתָּן בַּתְּבוּאָה מִצְטָרֶפֶת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל לְבֵית סְאָה:
ברטנורה
במה דברים אמורים תבואה בתבואה. תבואה במין תבואה או בקטנית הוא דאמרן ברובע לסאה ימעט, אבל זרעוני גינה שנתערבו בתבואה או בקטנית:א׳ מעשרים וארבע בנופל. מהן לבית סאה חטין, כלומר כשיעור הזרע שזורעים מהן למקום שזורעין בו סאה של חטין. ושיעור המקום שזורעים בו סאה של חטין הוא חמשים אמה על חמישים אמה ואין זורעים בו מזרעוני גינה אלא קב וחצי לפי שהן דקין ובקב וחצי מהן יש בהן כדי לזרוע מקום שזורעים בו סאה של חטין. נמצא לפי חשבון זה שאם נתערב בסאה אחת של תבואה או של קיטנית או של זרעונים אחד מארבעה ועשרים של קב וחצי מזרעוני גינה שהוא אחד מששה עשר בקב חייב למעט. הלכך אם נתערב בסאה תבואה כביצה וחצי זרעוני גינה שהוא אחד מכ״ד בקב וחצי קב ימעט:כשם שאמרו להחמיר. דזרעונים דקים אוסרים בשיעור מועט באחד מכ״ד בנופל מהן לבית סאה, כך אמרו להקל דזרעונים גסים שצריך מהן הרבה לזרוע בבית סאה אינן אוסרין בסאה חטין אלא אחד מכ״ד בנופל מהן לבית סאה, כגון זרע פשתן שצריך שלש סאים לבית סאה חטים אין צריך למעט עד שיתערב מהן שלש רביעים בסאה, והיינו דקתני הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מכ״ד בנופל מהן לבית סאה, וכיון דנופל מהן שלשה סאין לבית סאה דהכי אמרינן בירושלמי נמצא שאין צריך למעט עד שיתערב מהן שלש רביעים של קב בסאה, וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
באמת אמרו. עיין בפירוש הר"ב בריש פרק ב דתרומות:
זרעוני גינה שאינן נאכלין. מבואר בלשון הרמב"ם שכתבתי בתחלת המסכת ועמ"ש בספ"ט דשבת:
אחד מכ"ד בנופל לבית סאה. פי' הר"ב אחד מכ"ד [של קב וחצי שהוא אחד] מט"ז בקב. והוא רביעית הרובע. ושהוא כביצה וחצי מפורש בפ' כיצד משתתפין בעירובין וכבר התבאר גם בסוף מסכת פאה. ונקרא נופל על שם שהזריעה הוא במפולת יד כ"כ רש"י בפרק המקבל (בבא מציעא דף קה ע"א). ומ"ש הר"ב ששיעור בית סאה חטין הוא נ' על נ'. סיים בו הרמב"ם ויהיה מדת המקום אלפים וחמש מאות וכ"מ מן הארץ שיש בו בחשבון התשבורת חלפים וחמש מאות אחד שתהיה מרובעת או עגולה או משולשת או על זולת תבנית זה נקראת בית סאה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל סאה שיש בו רובע רובע הקב. והוא א' מכ"ד לסאה: ממין אחר ימעט קודם שיזרע ימעט המין המעורב או יוסיף על הסאה. וכ"כ במצא כלאים בשדהו סגי בממעט כך [י"ד רצ"ז ס"ח]. ואף דהו"ל מבטל איסור לכתחילה. דהרי רובע מדאורייתא ולוקה עליו [כרמב"ם פ"ב מכלאים]. ונ"ל טעמו משום דשיעורים חציצין ומחיצין הלממ"ס [סוכה ד"ה ב'] וליכא למימר דהרובע בטל ברוב מדאורייתא. דהרי מדניכר כל גרעין במקומו לא שייך ביטול [כי"ד סק"ט]. ואע"ג דבב"ד אזלינן בת"ר אף שניכר המיעוט. התם לא שיהא גוף החולק בטל. רק דעתו ודבורו. וזה לא ניכר. י"ל זהו בניחא לי' שיזרע בתערובת משא"כ הכא שנתערב ממילא וגם לא ניחא לי' כלל בתערובתן. דמי טפי לחטין שהתליעו דשרי לטחנן מה"ט מדלא ניחא ליה שיתבטלו [כי"ד פ"ד סקי"ד] והרי מבטלן קודם שיבוא לכלל איסור כדי שלא יעשה איסור בזריעה אינו רק מד"ס מפני מראית עין. שיחשבו אח"כ כשיראו אותן גדלין. שבכוונה זרען. ובממעט אינו ניכר כ"כ. מיהו בניחא ליה שיזרע בתערובת אפי' חטה א' בכרי אסור מד"ס: רבי יוסי אומר יבור דמדהוזקק לברור יברר הכל. ואע"ג שיוסיף על המין המבטל. אעפ"כ מדצריך לעשות מעשה לבטלן הו"ל כמקיים התערובות בכוונה. אבל בהי' מתחלה פחות מרובע. א"צ: בין משני מינין סגי ברובע. ואת"ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א' מסייע לבטל חבירו כי"ד ססי' צ"ח. התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ"ז לא נרגש זה וזה. משא"כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב' מיני' מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו"ק: וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ר"ל בנתערבו ב' מינין כשבולת שועל וכוסמין. בסאה שעורים. והרי שבולת שועל אינו כלאים בשעורים. להכי לחכמים אמ"צ. ולת"ק מצטרף. ולר"ש אפילו בשניהן כלאים בסאה אמ"צ: במה דברים אמורים דצריך רובע לסאה: באמת אמרו זרעוני גנה שאינן נאכלין ר"ל אותן שגרעיני זרען אינו נאכל. רק הפרי או העלין הצומחי' מהזרע [אכ"י ונו"ן של זרעונין הוא נו"ן המקטין כמו אשון בת עין] כזרע כרפס ולפת. אם נתערבו בתבואה. ולסימנא בעלמא נקט שאינו נאכל. דכל כה"ג זרע דק הוא: מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה ר"ל אם נתערב חלק כ"ד משיעור שצריך לזרוע מהן בבית סאה. בסאה תבואה. הר"ז מצטרף להיות כלאים. דבית סאה הוא נ' על נ' אמה. ועל אותו מקום זורעים סאה תבואה. מיהו זרעוני גנה שהן דקין זורעין על מקום כזה קב וחצי. דכל גרעין וגרעין צריך לגידולו רווח לבד. ולפיכך כשגרעיני הסאה הם רבים צריך רווח למקום זריעתן יותר ממקום שצריך לזרוע גרעינים גסים שאין בהן רק מעט בסאה ולהכי מדצריך בתבואה א' מכ"ד לסאה. סגי בזרעוני גנה בסאה תבואה א' מכ"ד מקב וחצי. והוא ביצה ומחצה: רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר בזרעונים דקים. דאפי' בפחות מרובע ימעט: כך אמרו להקל בזרעונים גסים יותר מתבואה דצריך מהן טפי מסאה לנ' על נ' כפשתן וכו': הפשתן דמדהוא גס זורע מהן ג' סאה לנ' על נ' [כך פי' הר"ב ע"ד הר"ש. ותמוה מאד שזה מכחיש המפורסם ועיני ראו ולא זר שזרע פשתן ליינזאמען בל"א הוא קטן הרבה והרבה מקטניות ותבואה. ולפיכך אין לנו לפרש רק כהרמב"ם דבבא דפשתן דברי ת"ק היא וקמ"ל דזרע פשתן אע"ג שאינו נאכל והוא דק. הוא נזרע בדוחק. וזורעין ממנו ג' סאה במקום שהוא נ' על נ'. ובזה יתורץ מה דק' להר"ב דאי דנקט פשתן מדהן זרע גדול. א"כ מ"ש פשתן דנקט טפי מאפונין הגמלנים שגדולי' הרבה והרבה מתבואה וקטניות. אע"כ כהרמב"ם דדברי ת"ק הוא וקמ"ל דזרע פשתן יוצא נמכלל של שאר זרעוני גנ ]: בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה דביש ג' רובע מהן. בסאה תבואה ימעט: ימתין לה עד שתתליע ר"ל עד שיתפשטו שרשים מהחטין כתולעים דקים. והוא ג' ימים בקרקע לחה. וביבשה צריך טפי: ויופך יהפוך הקרקע במחרישה. דאז לא יצמחו שוב החטין: אלא הופך ואחר כך זורע והא דנקט לא יאמר והול"ל לא יזרע ואח"כ יופך. נ"ל דקמ"ל דאפי' אם בשעת זריעה גלי דעתי' להפיך אח"כ אפ"ה אסור. מיהו מדנקט הכי דוקא גבי אם צמחו. נ"ל דדוקא בשכבר צמחו אסור הכי. אי מדכבר צמחו דלמא ממלך. ואי מפני מראית עין. דהרואה שכבר צמחו רואה שזורע שם זרע אחר. הא אם רק התליעו. דהרואה שזורע שם מין אחר לא רואה שכבר זרוע שם מין אחר שכבר התליע. וגם מדלא צמח עדיין. לא חיישינן לממלך. רשאי לומר אזרע ואח"כ אופך. ולפ"ז מה דנקט במשנה ד' זרועה ונמלך לנטעה לא יאמר וכו' מיירי בכבר צמחו. וראייתי. דהרי בגומם עד פחות מטפח שם באמת מותר לזרוע ואח"כ משרש. ע"כ טעמא משום דבגומם כה"ג תו ליכא חשש מראית עין ולא חשש נמלך. ומרתוי"ט לא משמע כן שהרי כ' דצמחה לרבותא נקט: כמה יהא חורש כתלמי פורכע בל"א. והוא תל גבוה שנעשה בין שורות המחרישה. וי"א שהן רוחב השורות העמוקות בעצמן: הרביעה שא"צ להפוך במחרישה כל הקרקע. רק מניח תלמים רחבים כאותן שעושים אחר שירד רביעה ראשונה ואע"ג שישאר טפי מרובע לסאה. כיון דאינו אסור רק מד"ס. דלא תזרע כתיב. וזה לא ניח"ל בתערובתן. להכי בהופך וגלי דעתי' כך. ליכא תו משום מראית עין: אבא שאול אומר כדי שלא ישייר קרקע שאינו מהופך: רובע לבית סאה במקום א' וי"א אפילו ע"י צרוף הרבה מקומות שאינן מהופכין. לא יהיה רובע לסאה וכן מסתבר לפע"ד דמי עדיף מנתערב גרעיני סאה עם גרעיני רובע. דימעט כריש פרקן. אף שהגרעיני הרובע גדלין מפוזרין בהרבה מקומות: זרועה ונמלך לנוטעה לרמב"ם [כלאים פ"א ה"ו] דמותר לערב גרעיני זרעים עם זרע אילנות לזרען כא' מכ"ש לזרוע זרעים אצל אילנות. א"כ ע"כ הכא בנטועה בגפנים מיירי. דאילו בשאר אילנות רק להרכיבן זב"ז אסור. מיהו הראב"ד שם הוכיח מירושלמי דאף שאר אילנות אסור לזרוע אצלם זרעונים. [ורכ"מ שם יישב קושיתו] ועי' לעיל [פ"א מ"ח]. אבל אי"ל דלרמב"ם מיירי הכא בשאר אילנות. ואפ"ה אסור מחשש הרכבה דגם מירק ואילן אסור [כפ"א מ"ז]. ליתא דהרי רק בגזע. אבל במרכיב תוך השרשים מותר [כי"ד רצ"ז] והרי הכא אינו זורע או נוטע ע"ג הגזעין רק על השרשים: לא יאמר אטע ואחר כך אופך אלא הופך לאחר שהתליע: לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש אעקור שרשי הנטיעות: אם רצה גומם כורת האילנות: עד פחות מטפח שלא ישייר טפח ממעל לקרקע: היתה שדהו זרועה קנבוס בלשון לאטינא מלת קאנאביס הוא האנף: או לוף מין בצלים: לא יהא זורע ובא על גביהם אף אחר זמן והיפוך כנ"ל: שאינן עושין אלא לשלשה שנים נ"ל דר"ל אף שאנחנו רואין שצומחין לאלתר יש מהן שאינן מתליעין עד ג' שנים. ואף שיהפך יחזור ויצמח. ואילה"ק עכ"פ מה שיזרע השתא ע"ג יגמר בשנה זו ויתלשו מיד קודם שיצמח הקנבוס בסוף הג' שנים. נ"ל דג' שנים דקאמר אין ר"ל ג' שנים דוקא. אלא ר"ל יש מהן מאחרין ויש מקדימין לצמוח תוך הג' שנים. והיינו כדברינו הנ"ל דחיישי' שאחר שיהפוך במחרישה שוב יתליע הקנבים גם בשנה זו ויצמח בתערובות: תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג. וספיחים הן גרעיני הזרע שנפלו בשעת קצירתו שחוזר וצומח בין התבואה שנזרע שם אח"כ. ונקט ספיחי מדמצוי כך טפי. ממה שיהיה זרע איסטיס מעורב בתבואה בשעת זריעה: וכן מקום הגרנות שדשין שם מינים הרבה: וכן תלתן פענכעל רגיל לצמוח בינו מינין הרבה: שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש לעקור התערובות עם השורש. מדנתערב ממילא. וגם לא ניחא ליה תערובתן. דצמחיהן קשין למינין הללו. ומקלקלין מקום הדישה להכי [לא הוי] דינו כסי' ב': אם נכש או כיסח ר"ל אפי' רק חתך עלי התערובות. ושייר השרשים: אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד דאל"כ נראה כניחא לי' במה שמשייר. והו"ל כמקיים כלאים. דדוקא במ"א לעיל שנתערב קודם זריעה. א"צ לברור הכל. משא"כ הכא שכבר הגיע שעת איסור. עוקר הכל. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ואילה"ק הרי במשנה ג' שכבר זרוע ואפ"ה א"צ לעקור הכל. י"ל התם אף שכבר זרוע. עכ"פ בשעה שעוקר אין כאן עוד כלאים. ואי"ל דכמו במוצא כלאים בשדהו סגי בממעטו עד פחות מחלק כ"ד [כי"ד רצ"ז ס"ח] ה"נ מלת הכל לאו דוקא אלא ר"ל כל מה שמחויב לעקור. דהיינו עד שלא ישאר רובע לבית סאה. ליתא דיש לחלק הרבה דשאני הכא דניכש מתחילה כדי לקיים הנשאר. להכי לעקור הכל ממש צריך [וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מכלאים ה"י]: הרוצה לעשות שדהו משר משר בעטהע ארוכה. אבל מרובעת נקראת ערוגה: מכל מין כל משר ממין אחר: בשאומרים שלשה תלמים של פתיח ר"ל מניח רווח בין משר למשר ג' תלמים. כאותן שעושה מי שרוצה לפתח ולשדד אדמתו דשיעור שלשתן יחד ב' אמות כך מניח בין ראשי המשרים. והא דלא קאמר ב' אמות. הא קמ"ל. דאף שאח"כ מתקצר הרווח והולך בין המשרים. עד שלא יפסיק לבסוף בין המשרים רק כ"ש שרי. דתו אינן בערבובי'. והא דלקמן מ"י צריך להפסיק בין ב' מינין בית רובע. נ"ל דהתם בין ב' שדות גדולות בעי טפי. א"נ להכי נקט הכא משר דהיינו ערוגה ארוכה. דסגי בהכי. משא"כ לקמן דמיירי בקרחת דהיינו ערוגה מרובעת צריך מרחק רובע. והיינו משום דערוגות ארוכות הן הולכין מתחלת השדה עד סופה. ואין לנו לחוש רק שלא יהיו נראים ב' ראשי הערוגות מעורבים. להכי סגי בהכי. משא"כ התם שכל השדה בין לארכה בין לרחבה עשוי ערוגות ערוגות מרובעות. אי לא יניח רווח גדול מכל הצדדים לכל ערוגה וערוגה. יהיו נראים כמעורבים כל המינין: ובה"א מלא העול השרוני כרוחב עול שחורשים בו בעמק. והוא רחב מאותו שחורשים בהר: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו ואעפ"כ שיעורו דב"ש נפיש מדב"ה דאם לא כן הו"ל חומרי דב"ה וקולי ב"ש והרי לא חשבינן בעדיות פ"ו: היה ראש תור חטים תור הוא תכשיט זהב משולש שבראש הנשים. והושאל על שם ערוגה משולשת: נכנס בתוך של שעורים ר"ל אם קרן ערוגת החטין נוגע לרוחב ערוגת השעורים: מפני שהוא נראה כסוף שדהו דהרי נראים מובדלים וליכא ערבוביא דדוקא כשסמוכין ב' המינין ארכו של ערוגה זו אצל אורך ערוגה אחרת צריך שיהיה המשולש שמרחיקים זמ"ז רחב בראשו כמלא עול השרוני. וכמשנה ו'. משא"כ הכא שאורך ערוגה זו נגד רוחב הערוגה האחרת סגי גם בשמרחק המשולש בראשו הוא פחות מזה. אמנם טעם כל היתירים הללו. היינו משום דהתורה לא אסרה כלאים רק כשזרען במפולת יד. ורק חכמים אסרו גם שלא במפולת יד משום מראית עין. ולהכי נמי התירו בכמה גווני. בשניכר שחשש בעל השדה לאיסור כלאים. ומשלך נתנו לך [אב"י עי' מ"ש בסי' נ"ד אי"ה]: מותר לסמוך לו מאותו המין מותר לסמוך לחיטין שלו מין אחר כאותו של חבירו. דנראה כאילו גם זה שייך לשדה חבירו. והרי בין ב' מינין של ב' בני אדם א"צ הרחקה. מדכתיב שדך לא תזרע כלאים: מותר לסמוך לו תלם של פשתן דהרואה יודע דתלם א' פשתן לא חזי לכלום. ורק לבדוק שדהו עושה. והו"ל כזורע להשחתה. מיהו באמצע שדהו אסור לזרעו. דהו"ל מראית עין טפי. וכירושלמי. והא דנקט שלו ושל חבירו מין א'. דאי של חבירו מין אחר. לא הוה מצי למנקט בסיפא. ולא של מין אחר. דהרי מין של חבירו מותר להסמיך. כסי' מ"ג: ולא תלם של מין אחר אפי' התכוון לבדוק שדהו. עכ"פ הרואה אינו יודע: ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין מותר: אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן דבפשתן ליכא משום מראית עין: אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע ווילדער זאפראן. וקאי אמתני' דלעיל דמיירי בשלו ושל חבירו. ה"נ מיירי דשל חבירו תבואה ומקיף לו חרדל וחריע בשדותיו סביב. והו"א דשרי. אע"ג דכל הקפה במין א' סביב למין אחר. אפילו מרחיק כראוי אסור. כר"ב מ"י. זהו בהכל של אדם א'. אבל הכא דהן של ב' בני אדם הו"א דשרי כמ"ש לעיל סי' מ"ג בשם הרמב"ם מדלא כתיב ארצך לא תזרע כלאים. ש"מ דב' בני אדם א"צ הרחקה בין שדותיהן. קמ"ל דאפ"ה הכא אסורים לסמוך זא"ז מפני הרואים. דמדמזקי חרדל וחריע לתבואה. יאמרו דשל אדם א' הן. דלולא כן היה מוחה בחבירו לסמוך אצל שלו. כדפסקי' באמת [בח"מ קנ"ה סל"א] דצריך להרחיק כרישין מבצלים ד"ט: אבל סומבין לשדה ירקות חרדל וחריע דמדלא מזקי שרי לסמוך מב' בנ"א: וסומך ב' מיני תבואה אם יש ביניהן בור או ניר וכו': לבור מקום שלא נחרש ורחב וארוך כשיעור בית רובע. דהיינו י' אמות וחומש על י' אמות וחומש. ואפילו אח"כ מסמיכין יחד שרי: ולניר ארץ חרושה שארוך ורחב כבית רובע ואפילו אם בסוף מסמיכין יחד שרי [כרמב"ם פ"ג ה"ט]. וקמ"ל דכל שיש בית רובע ביניהן. בין שהוא בור או ניר מפסיק: ולגפה אבנים סדורות כחומה בלא טיט: ולדרך מדנקט סתמא משמע כל דרך ואפי' של יחיד ששיעורו ד' אמות רחבו [כפאה רפ"ב]. ואע"ג דבבור וניר צריך שיהיו ברוחב ואורך בית רובע. וכלעיל. הכא מדהולכים שם אדם ובהמה יש היכר שפיר גם ברוחב ד' אמות. דמדלא זרען יחד במפולת לא אסור רק מדרבנן משום מראית מין. ולהכי כל שיש היכר שרי. וכדשרינן לבשל בשר בחלב שקדים ומניח שם שקדים [י"ד פ"ז]. מיהו שביל אפי' של רבים דרחב טפי מד' אמות. אפ"ה כיון דאינו עשוי רק להילוך בני אדם ולא לבהמה לא מחשב הפסק עד שיהא ארכו ורחבו כשיעור בית רובע. דאז לא גרע מבור וניר. ונחל ושלולית דמפסיקין לפאה [כרפ"ב דפאה] לרתוי"ט הכא מדלא קתני להו תנא הכא בכלאים. ש"מ דבכלאים אינן מפסיקין. ואילה"ק לדבריו הרי אמת המים שעמוק טפח זורעים בתוכו ג' זרעונים [כפ"ג מ"ב] מכ"ש בב' עבריה. וק"ו בן ק"ו נחל ושלולית שמפסיקין. י"ל התם בזרעונים מועטים. משא"כ בין ב' שדות גדולות צריך הפרש גדול [ועי' מ"ש בס"ד פ"ג סי' ג']. ול"מ נ"ל דנחל ושלולית דמפולשין בין ב' השדות ודאי מפסיקין. רק כל הני דנקט תנא במשנתינו מיירי באינן מפולשין. וכדבעינן למימר לקמן. ונקטינהו תנא לרבותא דאפ"ה מפסיקין: ולגדר גבוה עשרה טפחים ר"ל חומה גבוה י"ט. ושיעור עיבי' לא הזכיר תנא משום דסגי בכ"ש. וליכא למימר דרוחב ד' שנזכר אצל חריץ אגדר נמי קאי. ליתא דממ"נ. אי רוחב גדר היינו עוביה. וכי גרע מאילן המיסך דסגי בעובי כ"ש [וכלקמן ס"ד מ"ד]. ואי רוחב גדר היינו גבהו. הרי בהדיא תנינן דצריך גובה י"ט. ונ"ל עוד דמשו"ה הפסיק עם דרך בין גפה לגדר. היינו דלא תימא דשיעור גובה דתני גבי גדר אגפה נמי קאי. אלא גפה מדאין האבנים שבה מחוברים ודבוקים יחד בטיט וסיד כגדר בנוי. מסתמא מניחין הרבה ביחד בעובי כבגל. ומדעב הרבה א"צ גובה י"ט: ולחריץ שהוא עמוק עשרה טפחים: ולאילן שהוא מיסך על הארץ אם זרוע תחת האילן מותר לסמוך בחוץ זרע אחר. אם מפסיק ביניהן נופו שאינו גבוה מן הארץ ג' טפחים: ורחב ארבעה מיהו דוקא סלע דנתהווה ממילא צריך רוחב ד'. משא"כ גפה וגדר דבידי אדם סגי בעובי כ"ש. [אב"י ולא קשה מאילן שהוא מיסך דג"כ נתהווה ממילא וסגי בכ"ש כמ"ש ע"ר זצוק"ל לעיל סי' נ"ה. דהתם האילן מיסך סביב כל הזרע שנזרע תחתיו ומבדילו ממה שבחוץ משא"כ הכא ועי' מ"ש ע"ר בבועז כאן]: ונ"ל עוד דהא דלא תני תנא בכל המפסיקין הללו שיעור המשכן כמה. דליכא למימר דכולהו מיירי במפולשין בין ב' השדות. דהרי בור וניר בבית רובע סגי להו בשמפסיקין רק בהמשך י' אמות וחומש. אף שאח"כ ב' השדות דבוקות וסמוכות יחד. כלקמן סי' ע"ג. אלא שיעור המשך המפסיקין הללו הם כבור וניר. דהיינו באורך י' אמות וחומש אע"ג שאח"כ ב' המינין סמוכין יחד שרי: הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת ערוגה מרובעת קודם שנזרעה נקראת קרחת: עושה עשרים וארבעה קרחות לבית סאה בית סאה הוא נע"נ אמות אם תחלקו לה' קרחת אורך על ה' קרחת רוחב. יהיה הכל כ"ה קרחת. ויהיה אורך כל קרחה י' אמות אורך על י' אמות רוחב. וכל אמה בת ו' טפחים. קח א' מקרחת שרחבה ס' טפחים על ס' טפחים וחלקה לרחבה לכ"ד רצועות. יגיע לכל רצועה י' אמות אורך. על רוחב ב' טפחים ומחצה. תן רצועה א' לכל קרחה מכל הכ"ד קרחות. א"כ יהיה כל קרחה י' אמות אורך. על רוחב י' אמות וב"ט ומחצה: מקרחת לבית רובע ר"ל וזה שיעור בית רובע הקב. מיהו הא דשרי ר"מ כ"ד קרחות לבית סאה. לאו דוקא. דכ"ש פחות מכ"ד קרחת לפחות מבית סאה דשרי לר"מ. ורק כ"ד דנקט היינו שלא יוסיף על כ"ד קרחות דוגמת ערוגה דלקמן רפ"ג. דרק ו' מינים שרי ולא יותר. דכשיוסיף על מניין כ"ד יהיה כל קרחת קטן מרובע ועי"ז יתהווה תערובות. וגם לא יהיה כל קרחת גדול מרובע. דאז מחזי כשדה. וכדקאמר בחרדל מדמחזי כשדה חרדל. וה"ה בשאר מיני זרעים רק בקרחת רובע ס"ל דמותר להסמיכן: וזורע בתוכה כל מין שירצה דס"ל לר"מ דמדהן מרובעות נראות מופרשות וא"צ הרחק: היתה קרחת אחת או שתים באמצע שדה תבואה. שהיא בית סאה או פחות או יותר: זורעם חרדל ומ"ח דלא כר"מ: שלש לא יזרע חרדל מפני שהיא נראית כשדה חרדל בתוך שדה תבואה. מיהו דוקא חרדל. אבל שאר זרעים. אפי' ב' קרחת מחזי כשדה. דרק בקרחת רובע מתיר: וחכ"א תשע קרחות מותרות דעושה בבית סאה כ"ה קרחת. ה' על ה'. וזורע בשורה ראשונה ושלישית וחמישית. בכל אחת מהן קרחת א' ג' ה'. דהו"ל יחד ט' קרחת זרועות. ומניח שורה ב' וד' פנויות. ואי"ל יזרע י"ג קרחת. דבשורות ב' וד' יזרע נמי קרחת ב' וד'. ואף שיגעו בזוויות בקרחות שבשורות א' ג' ה'. יותרו בראש תור כמ"ז. י"ל דאין היתר ראש תור. רק בין שדה גדולה לקטנה [כך פי' רש"י [שבת דפ"ה ב] ותמוה והרי אין לך קטנה בקטנות טפי מהך דלקמן [רפ"ג] ואפ"ה שרי בהו ראש תור. אלא נ"ל דה"ט דאסור משום דקרחת האמצעי שבשורה ב' וד'. יהיה לפ"ז חבוש מכל הצדדים דאפי' נגד הקרנות יהיה ב' ראש תור סוגר נגד כל קרן וקרן]. מיהו אפ"ה מקילי הכא רבנן טפי מבשאר דוכתי דבעינן בהו בכל תבואה ותבואה הרחק רובע [וכמ"י]. ורק הכא דכל השדה עשוי רבועיי' רבועיי'. סגי להו לרבנן בריחוק י' על י' אמה. אולם מדמצרכו מרחק י' אמות גם ביש כמה ריבועים בהבית סאה. אם כן כל שכן דפליגי אדרבי מאיר דמיקל בקרחת א' או ב' של חרדל לזרעו בלי הרחק כלל. דלרבנן צריך הרחק רובע: עשר אסורות דצריך הפסק כשיעור קרחה בין מין למין: ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור הוא שלשים סאה: לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת נראה לי דמדלא קאמר לא יעשה אותה רק קרחה אחת. שמע מינה דאין ר"ל שיזרע כל הבית כור רק מין א' בקרחת א' דמהיכא תיתא נימא כן. והרי ודאי יכול לזרוע בבית כור א' כמה מינים כשירחיק בין מין למין בית רובע. ודוחק לומר דראב"י פליג אמשנה דלקמן דקאמר' בפירוש תבואה בתבואה בית רובע. אלא ה"ק דאפילו בבית כור שכולו זרוע ממין א'. ויש באמציעותו קרחת א' ממין אחר סמוך להמין שחוצה לו סביב מותר. אבל טפי מקרחת א' אסור. אבל במרחיק בין מין למין בית רובע ודאי דגם לראב"י שרי. ולרבנן אפילו קרחת א' אסור לעשות בתוך השדה כשהוא סמוך למין אחר. בין באמצע בית סאה או באמצע בית כור ויותר: כל שהוא בתוך בית רובע בתוך הקרחות המפסיקות לרבנן בין כל מין לחבירו: עולה במדת בית רובע אפי' נקעין מלאין מים שאינן ראויין לזריעה: אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע ר"ל אם היה בקרחות המפסיקות הנ"ל גפן. שצריך להרחיק ממנו זרע כדי עבודתו. דהיינו ו' טפחים לכל צד. או שהיה שם קבר. דמדאסור בהנאה. ג"כ לא חזי לזריעה. או שהיה שם סלע שאינו גבוה י' [דאל"כ הו"ל מחיצה] דג"כ לא חזי לזריעה. אפ"ה עולין למדת בית רובע. להיות הפסק בין מין למין: תבואה בתבואה בית רובע ר"ל אם זורע ב' שדות גדולות מב' מיני תבואה. מרחיק ביניהן כשיעור רובע מרובע. והוא י' אמות וחומש אמה על י' אמות וחומש. בין שהרחיק כשיעור הזה בהתחלת השדות. בין שהרחיק באמצע השדות. ובתחילתן ובסופן סמוכים ומקורבים יחד. שרי. ודוקא באין מין א' מקיף לחבירו מד' רוחותיו דבמקיפו הו"ל חבוש. ולא מהני הרחקה כלל. מיהו נ"ל במקיפו באופן שאין הרוחות נוגעות זב"ז רק בראש תור. שרי. כדמוכח בפ"ג: ירק בירק ב' שדה ירקות ב' מינים שנזרעו זא"ז: ששהטפחים א"צ להרחיק ביניהן רק ו' טפחים על ו' טפחים בין בתחלת השדות בין באמצען כלעיל: תבואה בירק ירק בתבואה בית רובע מיהו כל זה בב' שדות. אבל בשורה א' ירק סמיך לשדה תבואה א"צ רק ו' טפחים על ו' טפחים [כרמב"ם פ"ג דכלאים הי"ב]: תבואה נוטה על גבי תבואה שהרחיקן זמ"ז כדינן לעיל. רק מחמת גידול נכפפו השבלים ושוכבים זע"ז. וא"ת כיון דתבואה בתבואה בית רובע וכלעיל. א"כ היכא אפשר שיהיו השבלים ארוכים כ"כ שיכפפו זע"ז. י"ל דמיירי הכא שמרוחקים רק במקום אחד. ואח"כ מקורבים: הכל מותר נ"ל דקמ"ל אע"ג דבכלאי הכרם אסור כה"ג [כלקמן פ"ז מ"ד] אפ"ה בכלאי זרעים שרי: חוץ מדלעת יונית שעליה מתפשטין ומסתבכין ביותר: ר' מאיר אומר אף הקשות ברבוי נקרא קשואין. גורקע בל"א: ופול המצרי שמינקבאהנען: ורואה אני את דבריהן מדברי רק שכך קבלתי מרבותי ואי אפשר לי לחזור בי. ואף על גב דמסתבך דלעת יונית. הרי גם קישות ופולין מסתבכין. ואפילו הכי כיון דרק משום מראית עין נאסר סיבוך. לפיכך כל שאינו מסתבך מאד כדלעת אין לאסור:
מלכת שלמה
בד"א כו'. מפ' בירושל' {הגה"ה לשון הח' הרי"א ז"ל פירשו בירושלמי דאפי' הם ממינים הדקים הרבה שא"צ מהם לבית סאה אלא ג' קבין הוי דינייהו ברובע הקב אבל כשא"צ לב"ס אלא ב' קבין וכ"ש פחות מזה דינו כזרעוני גינה. וזרעוני גינה שצריך מהם ב' קבין לב"ס וכ"ש הצריכין יותר גם הם דינם כתבואה וזהו ההפרש שבין תבואה לזרעוני גינה כי בתבואה וקטנית הצריכין ב' קבין לב"ס דינם בא' מכ"ד אבל זרעוני גינה הצריכין ג' קבין לב"ס דינם ברובע. ע"כ:} דתני עלה דכל תבואה או קטנית שצריך מהן ד' או ג' קבין לבית סאה דינן ברובע קב לסאה כמו חטים הא קביים א' מכ"ד בנופל לבית סאה: באמת אמרו. מלת אמרו ל"ג לה. ירושלמי ותני עלה כגון קב וחצי קב לסאה אבל אם הם גסין שצריך שני קבין לזרוע ב"ס שיעורן כמו תבואה וקטנית דהיינו רובע הקב לסאה והשתא פליגי הנך ברייתות אהדדי דלעיל משמע דאותן שהן דקין שבשני קבין זורעין ב"ס משערינן אחד מכ"ד בנופל לב"ס כשיעור זרעוני גינה ולא משני להו בירושלמי. וכתב הרא"ש ז"ל דיש לתרצם דהא דתבואה וקטנית דתנא דקביים כפחות מקביים ה"ט משום דתבואה וקטנית גסין ורוב מינן צריך סאה לב"ס. ואם נתרחקו מגבולם עד שהגיעו לכך דבקביים מהם זורעים ב"ס יצאו מכללן ונכנסו לכלל זרעוני גינה. אבל זרעוני גינה שהן דקין ובדבר מועט זורעים ב"ס אם נתרחקו מגבולן עד שהגיעו לכך שצריך מהן קביים לב"ס יצאו מכללן ונכנסו לכלל תבואה וקטנית ע"כ. ועי' בפי' הר"ש ז"ל המוגה ויובן לך יותר: בפי' ר"ע ז"ל. כגון זרע פשתן שצריך שלש סאין כו'. כ' עליו הח' ה"ר יהוסף ז"ל. פי' זה אינו נראה דאין זרע פשתן גסין אלא דקין. אך מ"מ אפשר לומר דצריך הרבה כי הרבה ממנו אינו צומח ומתקלקל והוא נזרע זה אצל זה הרבה ע"כ. עוד כתב ז"ל וז"ל הפשתן בתבואה נ"ל שאין זה מדברי ר"ש מדלא קא' כגון הפשתן ותו דהא ר"ש ס"ל דאין שני מינין מצטרפין לרובע דתנן לעיל ר"ש אומר לא אמרו אלא ממין א' וא"כ היאך אמר כאן מצטרפת וצ"ע. עכ"ל ז"ל:
2.
To what does this refer? To [an mixture of] grain [occurring] with [different] grain, or pulse with [different] pulse, to grain with pulse, and to pulse with grain. However they stated: Seeds from a garden which are not eaten, they add up [with other seeds to form an amount sufficient to prohibit the sowing of a seah] when there is 1/24 of the quantity [of such seed] that is necessary to sow a bet seah. Rabbi Shimon says: just as they ruled to be stringent so too they ruled to be lenient flax [mixed in with] produce, combines when there is 1/24 of the quantity [of such seed] that is necessary to sow a bet seah.
משנה ג
הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים, יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתַּתְלִיעַ, וְיוֹפַךְ, וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע. אִם צִמְּחָה, לֹא יֹאמַר אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אוֹפָךְ, אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. כַּמָּה יְהֵא חוֹרֵשׁ, כְּתַלְמֵי הָרְבִיעָה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁיֵּר רֹבַע לְבֵית סְאָה:
ברטנורה
עד שתתליע. ושיעורה הוי כשתשהה בארץ שלשה ימים בקרקע לחה וביבשה צריך יותר:ויופך. יהפוך הקרקע במחרישה בשביל שלא יצמח הזרע:כמה יהא חורש. שלא תאמר שהוא צריך לחרוש תלמים תלמים קטנים סמוכים זה לזה, אלא כתלמי הרביעה כתלמים שדרך בני אדם לחרוש אחר שתרד הרביעה שחורשים תלמים גדולים:כדי שלא ישייר רובע לבית סאה. שלא ישאר בארץ מקום שאינו מהופך אלא פחות מכ״ד בקרקע שהוא חורש דהיינו רובע קב לבית סאה. ואין הלכה כאבא שאול:
תוסופות יום טוב
ויופך. כ' הרמב"ם יופך ויהפך אחד והם הבקיאים בלשון הקדש אפשר שהיה אצלם זה הלשון שהיו אומרים [יפך] והפך וענינן אחד וזה אינו חידוש בלשונינו שהרי יאמר ילך והלך והם שני עקרים והענין אחד וכשיהיה הפעל העבר [יפך] יהיה הפעל העתיד ממנו יופך ואופך עכ"ל. והטעם כי בבנין הכבד הנוסף ?נחי פ"א יו"ד ישתנו בעתיד לוי"ו כאשר תאמר מן ידע יודיע אודיע ומן יסף אל תוסף ראות פני (שמות י) ובא צירי תחת סמ"ך שהנח שאחריו הוא יו"ד הנוסף בזה הבנין בין עי"ן ללמ"ד ומצינו בפתח (איוב מ) זכור מלחמה אל תוסף ולכך אין למנוע מלקרות יופך הפ"א פתותה:
אם צמחה לא יאמר אזרע כו'. ואף על פי שהצמחים ניכרים הם שבודאי יהפוך כולם אפילו הכי יהפך מתחילה:
כתלמי. לשון הרמב"ם פירוש תלם הוא בקע שעושה המחרשת בעוברה בארץ. ע"כ. ולשון עברי הוא על תלמי שדי (הושע י):
כדי שלא ישייר. פירש הר"ב שלא ישאר בארץ כו'. לשון הר"ש יש לפרש בכל הבית סאה רובע במקום א' ויש לפרש דכשתצטרף מה שאינו חרוש לא יעלה לרובע:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל סאה שיש בו רובע רובע הקב. והוא א' מכ"ד לסאה: ממין אחר ימעט קודם שיזרע ימעט המין המעורב או יוסיף על הסאה. וכ"כ במצא כלאים בשדהו סגי בממעט כך [י"ד רצ"ז ס"ח]. ואף דהו"ל מבטל איסור לכתחילה. דהרי רובע מדאורייתא ולוקה עליו [כרמב"ם פ"ב מכלאים]. ונ"ל טעמו משום דשיעורים חציצין ומחיצין הלממ"ס [סוכה ד"ה ב'] וליכא למימר דהרובע בטל ברוב מדאורייתא. דהרי מדניכר כל גרעין במקומו לא שייך ביטול [כי"ד סק"ט]. ואע"ג דבב"ד אזלינן בת"ר אף שניכר המיעוט. התם לא שיהא גוף החולק בטל. רק דעתו ודבורו. וזה לא ניכר. י"ל זהו בניחא לי' שיזרע בתערובת משא"כ הכא שנתערב ממילא וגם לא ניחא לי' כלל בתערובתן. דמי טפי לחטין שהתליעו דשרי לטחנן מה"ט מדלא ניחא ליה שיתבטלו [כי"ד פ"ד סקי"ד] והרי מבטלן קודם שיבוא לכלל איסור כדי שלא יעשה איסור בזריעה אינו רק מד"ס מפני מראית עין. שיחשבו אח"כ כשיראו אותן גדלין. שבכוונה זרען. ובממעט אינו ניכר כ"כ. מיהו בניחא ליה שיזרע בתערובת אפי' חטה א' בכרי אסור מד"ס: רבי יוסי אומר יבור דמדהוזקק לברור יברר הכל. ואע"ג שיוסיף על המין המבטל. אעפ"כ מדצריך לעשות מעשה לבטלן הו"ל כמקיים התערובות בכוונה. אבל בהי' מתחלה פחות מרובע. א"צ: בין משני מינין סגי ברובע. ואת"ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א' מסייע לבטל חבירו כי"ד ססי' צ"ח. התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ"ז לא נרגש זה וזה. משא"כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב' מיני' מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו"ק: וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ר"ל בנתערבו ב' מינין כשבולת שועל וכוסמין. בסאה שעורים. והרי שבולת שועל אינו כלאים בשעורים. להכי לחכמים אמ"צ. ולת"ק מצטרף. ולר"ש אפילו בשניהן כלאים בסאה אמ"צ: במה דברים אמורים דצריך רובע לסאה: באמת אמרו זרעוני גנה שאינן נאכלין ר"ל אותן שגרעיני זרען אינו נאכל. רק הפרי או העלין הצומחי' מהזרע [אכ"י ונו"ן של זרעונין הוא נו"ן המקטין כמו אשון בת עין] כזרע כרפס ולפת. אם נתערבו בתבואה. ולסימנא בעלמא נקט שאינו נאכל. דכל כה"ג זרע דק הוא: מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה ר"ל אם נתערב חלק כ"ד משיעור שצריך לזרוע מהן בבית סאה. בסאה תבואה. הר"ז מצטרף להיות כלאים. דבית סאה הוא נ' על נ' אמה. ועל אותו מקום זורעים סאה תבואה. מיהו זרעוני גנה שהן דקין זורעין על מקום כזה קב וחצי. דכל גרעין וגרעין צריך לגידולו רווח לבד. ולפיכך כשגרעיני הסאה הם רבים צריך רווח למקום זריעתן יותר ממקום שצריך לזרוע גרעינים גסים שאין בהן רק מעט בסאה ולהכי מדצריך בתבואה א' מכ"ד לסאה. סגי בזרעוני גנה בסאה תבואה א' מכ"ד מקב וחצי. והוא ביצה ומחצה: רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר בזרעונים דקים. דאפי' בפחות מרובע ימעט: כך אמרו להקל בזרעונים גסים יותר מתבואה דצריך מהן טפי מסאה לנ' על נ' כפשתן וכו': הפשתן דמדהוא גס זורע מהן ג' סאה לנ' על נ' [כך פי' הר"ב ע"ד הר"ש. ותמוה מאד שזה מכחיש המפורסם ועיני ראו ולא זר שזרע פשתן ליינזאמען בל"א הוא קטן הרבה והרבה מקטניות ותבואה. ולפיכך אין לנו לפרש רק כהרמב"ם דבבא דפשתן דברי ת"ק היא וקמ"ל דזרע פשתן אע"ג שאינו נאכל והוא דק. הוא נזרע בדוחק. וזורעין ממנו ג' סאה במקום שהוא נ' על נ'. ובזה יתורץ מה דק' להר"ב דאי דנקט פשתן מדהן זרע גדול. א"כ מ"ש פשתן דנקט טפי מאפונין הגמלנים שגדולי' הרבה והרבה מתבואה וקטניות. אע"כ כהרמב"ם דדברי ת"ק הוא וקמ"ל דזרע פשתן יוצא נמכלל של שאר זרעוני גנ ]: בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה דביש ג' רובע מהן. בסאה תבואה ימעט: ימתין לה עד שתתליע ר"ל עד שיתפשטו שרשים מהחטין כתולעים דקים. והוא ג' ימים בקרקע לחה. וביבשה צריך טפי: ויופך יהפוך הקרקע במחרישה. דאז לא יצמחו שוב החטין: אלא הופך ואחר כך זורע והא דנקט לא יאמר והול"ל לא יזרע ואח"כ יופך. נ"ל דקמ"ל דאפי' אם בשעת זריעה גלי דעתי' להפיך אח"כ אפ"ה אסור. מיהו מדנקט הכי דוקא גבי אם צמחו. נ"ל דדוקא בשכבר צמחו אסור הכי. אי מדכבר צמחו דלמא ממלך. ואי מפני מראית עין. דהרואה שכבר צמחו רואה שזורע שם זרע אחר. הא אם רק התליעו. דהרואה שזורע שם מין אחר לא רואה שכבר זרוע שם מין אחר שכבר התליע. וגם מדלא צמח עדיין. לא חיישינן לממלך. רשאי לומר אזרע ואח"כ אופך. ולפ"ז מה דנקט במשנה ד' זרועה ונמלך לנטעה לא יאמר וכו' מיירי בכבר צמחו. וראייתי. דהרי בגומם עד פחות מטפח שם באמת מותר לזרוע ואח"כ משרש. ע"כ טעמא משום דבגומם כה"ג תו ליכא חשש מראית עין ולא חשש נמלך. ומרתוי"ט לא משמע כן שהרי כ' דצמחה לרבותא נקט: כמה יהא חורש כתלמי פורכע בל"א. והוא תל גבוה שנעשה בין שורות המחרישה. וי"א שהן רוחב השורות העמוקות בעצמן: הרביעה שא"צ להפוך במחרישה כל הקרקע. רק מניח תלמים רחבים כאותן שעושים אחר שירד רביעה ראשונה ואע"ג שישאר טפי מרובע לסאה. כיון דאינו אסור רק מד"ס. דלא תזרע כתיב. וזה לא ניח"ל בתערובתן. להכי בהופך וגלי דעתי' כך. ליכא תו משום מראית עין: אבא שאול אומר כדי שלא ישייר קרקע שאינו מהופך: רובע לבית סאה במקום א' וי"א אפילו ע"י צרוף הרבה מקומות שאינן מהופכין. לא יהיה רובע לסאה וכן מסתבר לפע"ד דמי עדיף מנתערב גרעיני סאה עם גרעיני רובע. דימעט כריש פרקן. אף שהגרעיני הרובע גדלין מפוזרין בהרבה מקומות: זרועה ונמלך לנוטעה לרמב"ם [כלאים פ"א ה"ו] דמותר לערב גרעיני זרעים עם זרע אילנות לזרען כא' מכ"ש לזרוע זרעים אצל אילנות. א"כ ע"כ הכא בנטועה בגפנים מיירי. דאילו בשאר אילנות רק להרכיבן זב"ז אסור. מיהו הראב"ד שם הוכיח מירושלמי דאף שאר אילנות אסור לזרוע אצלם זרעונים. [ורכ"מ שם יישב קושיתו] ועי' לעיל [פ"א מ"ח]. אבל אי"ל דלרמב"ם מיירי הכא בשאר אילנות. ואפ"ה אסור מחשש הרכבה דגם מירק ואילן אסור [כפ"א מ"ז]. ליתא דהרי רק בגזע. אבל במרכיב תוך השרשים מותר [כי"ד רצ"ז] והרי הכא אינו זורע או נוטע ע"ג הגזעין רק על השרשים: לא יאמר אטע ואחר כך אופך אלא הופך לאחר שהתליע: לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש אעקור שרשי הנטיעות: אם רצה גומם כורת האילנות: עד פחות מטפח שלא ישייר טפח ממעל לקרקע: היתה שדהו זרועה קנבוס בלשון לאטינא מלת קאנאביס הוא האנף: או לוף מין בצלים: לא יהא זורע ובא על גביהם אף אחר זמן והיפוך כנ"ל: שאינן עושין אלא לשלשה שנים נ"ל דר"ל אף שאנחנו רואין שצומחין לאלתר יש מהן שאינן מתליעין עד ג' שנים. ואף שיהפך יחזור ויצמח. ואילה"ק עכ"פ מה שיזרע השתא ע"ג יגמר בשנה זו ויתלשו מיד קודם שיצמח הקנבוס בסוף הג' שנים. נ"ל דג' שנים דקאמר אין ר"ל ג' שנים דוקא. אלא ר"ל יש מהן מאחרין ויש מקדימין לצמוח תוך הג' שנים. והיינו כדברינו הנ"ל דחיישי' שאחר שיהפוך במחרישה שוב יתליע הקנבים גם בשנה זו ויצמח בתערובות: תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג. וספיחים הן גרעיני הזרע שנפלו בשעת קצירתו שחוזר וצומח בין התבואה שנזרע שם אח"כ. ונקט ספיחי מדמצוי כך טפי. ממה שיהיה זרע איסטיס מעורב בתבואה בשעת זריעה: וכן מקום הגרנות שדשין שם מינים הרבה: וכן תלתן פענכעל רגיל לצמוח בינו מינין הרבה: שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש לעקור התערובות עם השורש. מדנתערב ממילא. וגם לא ניחא ליה תערובתן. דצמחיהן קשין למינין הללו. ומקלקלין מקום הדישה להכי [לא הוי] דינו כסי' ב': אם נכש או כיסח ר"ל אפי' רק חתך עלי התערובות. ושייר השרשים: אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד דאל"כ נראה כניחא לי' במה שמשייר. והו"ל כמקיים כלאים. דדוקא במ"א לעיל שנתערב קודם זריעה. א"צ לברור הכל. משא"כ הכא שכבר הגיע שעת איסור. עוקר הכל. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ואילה"ק הרי במשנה ג' שכבר זרוע ואפ"ה א"צ לעקור הכל. י"ל התם אף שכבר זרוע. עכ"פ בשעה שעוקר אין כאן עוד כלאים. ואי"ל דכמו במוצא כלאים בשדהו סגי בממעטו עד פחות מחלק כ"ד [כי"ד רצ"ז ס"ח] ה"נ מלת הכל לאו דוקא אלא ר"ל כל מה שמחויב לעקור. דהיינו עד שלא ישאר רובע לבית סאה. ליתא דיש לחלק הרבה דשאני הכא דניכש מתחילה כדי לקיים הנשאר. להכי לעקור הכל ממש צריך [וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מכלאים ה"י]: הרוצה לעשות שדהו משר משר בעטהע ארוכה. אבל מרובעת נקראת ערוגה: מכל מין כל משר ממין אחר: בשאומרים שלשה תלמים של פתיח ר"ל מניח רווח בין משר למשר ג' תלמים. כאותן שעושה מי שרוצה לפתח ולשדד אדמתו דשיעור שלשתן יחד ב' אמות כך מניח בין ראשי המשרים. והא דלא קאמר ב' אמות. הא קמ"ל. דאף שאח"כ מתקצר הרווח והולך בין המשרים. עד שלא יפסיק לבסוף בין המשרים רק כ"ש שרי. דתו אינן בערבובי'. והא דלקמן מ"י צריך להפסיק בין ב' מינין בית רובע. נ"ל דהתם בין ב' שדות גדולות בעי טפי. א"נ להכי נקט הכא משר דהיינו ערוגה ארוכה. דסגי בהכי. משא"כ לקמן דמיירי בקרחת דהיינו ערוגה מרובעת צריך מרחק רובע. והיינו משום דערוגות ארוכות הן הולכין מתחלת השדה עד סופה. ואין לנו לחוש רק שלא יהיו נראים ב' ראשי הערוגות מעורבים. להכי סגי בהכי. משא"כ התם שכל השדה בין לארכה בין לרחבה עשוי ערוגות ערוגות מרובעות. אי לא יניח רווח גדול מכל הצדדים לכל ערוגה וערוגה. יהיו נראים כמעורבים כל המינין: ובה"א מלא העול השרוני כרוחב עול שחורשים בו בעמק. והוא רחב מאותו שחורשים בהר: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו ואעפ"כ שיעורו דב"ש נפיש מדב"ה דאם לא כן הו"ל חומרי דב"ה וקולי ב"ש והרי לא חשבינן בעדיות פ"ו: היה ראש תור חטים תור הוא תכשיט זהב משולש שבראש הנשים. והושאל על שם ערוגה משולשת: נכנס בתוך של שעורים ר"ל אם קרן ערוגת החטין נוגע לרוחב ערוגת השעורים: מפני שהוא נראה כסוף שדהו דהרי נראים מובדלים וליכא ערבוביא דדוקא כשסמוכין ב' המינין ארכו של ערוגה זו אצל אורך ערוגה אחרת צריך שיהיה המשולש שמרחיקים זמ"ז רחב בראשו כמלא עול השרוני. וכמשנה ו'. משא"כ הכא שאורך ערוגה זו נגד רוחב הערוגה האחרת סגי גם בשמרחק המשולש בראשו הוא פחות מזה. אמנם טעם כל היתירים הללו. היינו משום דהתורה לא אסרה כלאים רק כשזרען במפולת יד. ורק חכמים אסרו גם שלא במפולת יד משום מראית עין. ולהכי נמי התירו בכמה גווני. בשניכר שחשש בעל השדה לאיסור כלאים. ומשלך נתנו לך [אב"י עי' מ"ש בסי' נ"ד אי"ה]: מותר לסמוך לו מאותו המין מותר לסמוך לחיטין שלו מין אחר כאותו של חבירו. דנראה כאילו גם זה שייך לשדה חבירו. והרי בין ב' מינין של ב' בני אדם א"צ הרחקה. מדכתיב שדך לא תזרע כלאים: מותר לסמוך לו תלם של פשתן דהרואה יודע דתלם א' פשתן לא חזי לכלום. ורק לבדוק שדהו עושה. והו"ל כזורע להשחתה. מיהו באמצע שדהו אסור לזרעו. דהו"ל מראית עין טפי. וכירושלמי. והא דנקט שלו ושל חבירו מין א'. דאי של חבירו מין אחר. לא הוה מצי למנקט בסיפא. ולא של מין אחר. דהרי מין של חבירו מותר להסמיך. כסי' מ"ג: ולא תלם של מין אחר אפי' התכוון לבדוק שדהו. עכ"פ הרואה אינו יודע: ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין מותר: אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן דבפשתן ליכא משום מראית עין: אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע ווילדער זאפראן. וקאי אמתני' דלעיל דמיירי בשלו ושל חבירו. ה"נ מיירי דשל חבירו תבואה ומקיף לו חרדל וחריע בשדותיו סביב. והו"א דשרי. אע"ג דכל הקפה במין א' סביב למין אחר. אפילו מרחיק כראוי אסור. כר"ב מ"י. זהו בהכל של אדם א'. אבל הכא דהן של ב' בני אדם הו"א דשרי כמ"ש לעיל סי' מ"ג בשם הרמב"ם מדלא כתיב ארצך לא תזרע כלאים. ש"מ דב' בני אדם א"צ הרחקה בין שדותיהן. קמ"ל דאפ"ה הכא אסורים לסמוך זא"ז מפני הרואים. דמדמזקי חרדל וחריע לתבואה. יאמרו דשל אדם א' הן. דלולא כן היה מוחה בחבירו לסמוך אצל שלו. כדפסקי' באמת [בח"מ קנ"ה סל"א] דצריך להרחיק כרישין מבצלים ד"ט: אבל סומבין לשדה ירקות חרדל וחריע דמדלא מזקי שרי לסמוך מב' בנ"א: וסומך ב' מיני תבואה אם יש ביניהן בור או ניר וכו': לבור מקום שלא נחרש ורחב וארוך כשיעור בית רובע. דהיינו י' אמות וחומש על י' אמות וחומש. ואפילו אח"כ מסמיכין יחד שרי: ולניר ארץ חרושה שארוך ורחב כבית רובע ואפילו אם בסוף מסמיכין יחד שרי [כרמב"ם פ"ג ה"ט]. וקמ"ל דכל שיש בית רובע ביניהן. בין שהוא בור או ניר מפסיק: ולגפה אבנים סדורות כחומה בלא טיט: ולדרך מדנקט סתמא משמע כל דרך ואפי' של יחיד ששיעורו ד' אמות רחבו [כפאה רפ"ב]. ואע"ג דבבור וניר צריך שיהיו ברוחב ואורך בית רובע. וכלעיל. הכא מדהולכים שם אדם ובהמה יש היכר שפיר גם ברוחב ד' אמות. דמדלא זרען יחד במפולת לא אסור רק מדרבנן משום מראית מין. ולהכי כל שיש היכר שרי. וכדשרינן לבשל בשר בחלב שקדים ומניח שם שקדים [י"ד פ"ז]. מיהו שביל אפי' של רבים דרחב טפי מד' אמות. אפ"ה כיון דאינו עשוי רק להילוך בני אדם ולא לבהמה לא מחשב הפסק עד שיהא ארכו ורחבו כשיעור בית רובע. דאז לא גרע מבור וניר. ונחל ושלולית דמפסיקין לפאה [כרפ"ב דפאה] לרתוי"ט הכא מדלא קתני להו תנא הכא בכלאים. ש"מ דבכלאים אינן מפסיקין. ואילה"ק לדבריו הרי אמת המים שעמוק טפח זורעים בתוכו ג' זרעונים [כפ"ג מ"ב] מכ"ש בב' עבריה. וק"ו בן ק"ו נחל ושלולית שמפסיקין. י"ל התם בזרעונים מועטים. משא"כ בין ב' שדות גדולות צריך הפרש גדול [ועי' מ"ש בס"ד פ"ג סי' ג']. ול"מ נ"ל דנחל ושלולית דמפולשין בין ב' השדות ודאי מפסיקין. רק כל הני דנקט תנא במשנתינו מיירי באינן מפולשין. וכדבעינן למימר לקמן. ונקטינהו תנא לרבותא דאפ"ה מפסיקין: ולגדר גבוה עשרה טפחים ר"ל חומה גבוה י"ט. ושיעור עיבי' לא הזכיר תנא משום דסגי בכ"ש. וליכא למימר דרוחב ד' שנזכר אצל חריץ אגדר נמי קאי. ליתא דממ"נ. אי רוחב גדר היינו עוביה. וכי גרע מאילן המיסך דסגי בעובי כ"ש [וכלקמן ס"ד מ"ד]. ואי רוחב גדר היינו גבהו. הרי בהדיא תנינן דצריך גובה י"ט. ונ"ל עוד דמשו"ה הפסיק עם דרך בין גפה לגדר. היינו דלא תימא דשיעור גובה דתני גבי גדר אגפה נמי קאי. אלא גפה מדאין האבנים שבה מחוברים ודבוקים יחד בטיט וסיד כגדר בנוי. מסתמא מניחין הרבה ביחד בעובי כבגל. ומדעב הרבה א"צ גובה י"ט: ולחריץ שהוא עמוק עשרה טפחים: ולאילן שהוא מיסך על הארץ אם זרוע תחת האילן מותר לסמוך בחוץ זרע אחר. אם מפסיק ביניהן נופו שאינו גבוה מן הארץ ג' טפחים: ורחב ארבעה מיהו דוקא סלע דנתהווה ממילא צריך רוחב ד'. משא"כ גפה וגדר דבידי אדם סגי בעובי כ"ש. [אב"י ולא קשה מאילן שהוא מיסך דג"כ נתהווה ממילא וסגי בכ"ש כמ"ש ע"ר זצוק"ל לעיל סי' נ"ה. דהתם האילן מיסך סביב כל הזרע שנזרע תחתיו ומבדילו ממה שבחוץ משא"כ הכא ועי' מ"ש ע"ר בבועז כאן]: ונ"ל עוד דהא דלא תני תנא בכל המפסיקין הללו שיעור המשכן כמה. דליכא למימר דכולהו מיירי במפולשין בין ב' השדות. דהרי בור וניר בבית רובע סגי להו בשמפסיקין רק בהמשך י' אמות וחומש. אף שאח"כ ב' השדות דבוקות וסמוכות יחד. כלקמן סי' ע"ג. אלא שיעור המשך המפסיקין הללו הם כבור וניר. דהיינו באורך י' אמות וחומש אע"ג שאח"כ ב' המינין סמוכין יחד שרי: הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת ערוגה מרובעת קודם שנזרעה נקראת קרחת: עושה עשרים וארבעה קרחות לבית סאה בית סאה הוא נע"נ אמות אם תחלקו לה' קרחת אורך על ה' קרחת רוחב. יהיה הכל כ"ה קרחת. ויהיה אורך כל קרחה י' אמות אורך על י' אמות רוחב. וכל אמה בת ו' טפחים. קח א' מקרחת שרחבה ס' טפחים על ס' טפחים וחלקה לרחבה לכ"ד רצועות. יגיע לכל רצועה י' אמות אורך. על רוחב ב' טפחים ומחצה. תן רצועה א' לכל קרחה מכל הכ"ד קרחות. א"כ יהיה כל קרחה י' אמות אורך. על רוחב י' אמות וב"ט ומחצה: מקרחת לבית רובע ר"ל וזה שיעור בית רובע הקב. מיהו הא דשרי ר"מ כ"ד קרחות לבית סאה. לאו דוקא. דכ"ש פחות מכ"ד קרחת לפחות מבית סאה דשרי לר"מ. ורק כ"ד דנקט היינו שלא יוסיף על כ"ד קרחות דוגמת ערוגה דלקמן רפ"ג. דרק ו' מינים שרי ולא יותר. דכשיוסיף על מניין כ"ד יהיה כל קרחת קטן מרובע ועי"ז יתהווה תערובות. וגם לא יהיה כל קרחת גדול מרובע. דאז מחזי כשדה. וכדקאמר בחרדל מדמחזי כשדה חרדל. וה"ה בשאר מיני זרעים רק בקרחת רובע ס"ל דמותר להסמיכן: וזורע בתוכה כל מין שירצה דס"ל לר"מ דמדהן מרובעות נראות מופרשות וא"צ הרחק: היתה קרחת אחת או שתים באמצע שדה תבואה. שהיא בית סאה או פחות או יותר: זורעם חרדל ומ"ח דלא כר"מ: שלש לא יזרע חרדל מפני שהיא נראית כשדה חרדל בתוך שדה תבואה. מיהו דוקא חרדל. אבל שאר זרעים. אפי' ב' קרחת מחזי כשדה. דרק בקרחת רובע מתיר: וחכ"א תשע קרחות מותרות דעושה בבית סאה כ"ה קרחת. ה' על ה'. וזורע בשורה ראשונה ושלישית וחמישית. בכל אחת מהן קרחת א' ג' ה'. דהו"ל יחד ט' קרחת זרועות. ומניח שורה ב' וד' פנויות. ואי"ל יזרע י"ג קרחת. דבשורות ב' וד' יזרע נמי קרחת ב' וד'. ואף שיגעו בזוויות בקרחות שבשורות א' ג' ה'. יותרו בראש תור כמ"ז. י"ל דאין היתר ראש תור. רק בין שדה גדולה לקטנה [כך פי' רש"י [שבת דפ"ה ב] ותמוה והרי אין לך קטנה בקטנות טפי מהך דלקמן [רפ"ג] ואפ"ה שרי בהו ראש תור. אלא נ"ל דה"ט דאסור משום דקרחת האמצעי שבשורה ב' וד'. יהיה לפ"ז חבוש מכל הצדדים דאפי' נגד הקרנות יהיה ב' ראש תור סוגר נגד כל קרן וקרן]. מיהו אפ"ה מקילי הכא רבנן טפי מבשאר דוכתי דבעינן בהו בכל תבואה ותבואה הרחק רובע [וכמ"י]. ורק הכא דכל השדה עשוי רבועיי' רבועיי'. סגי להו לרבנן בריחוק י' על י' אמה. אולם מדמצרכו מרחק י' אמות גם ביש כמה ריבועים בהבית סאה. אם כן כל שכן דפליגי אדרבי מאיר דמיקל בקרחת א' או ב' של חרדל לזרעו בלי הרחק כלל. דלרבנן צריך הרחק רובע: עשר אסורות דצריך הפסק כשיעור קרחה בין מין למין: ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור הוא שלשים סאה: לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת נראה לי דמדלא קאמר לא יעשה אותה רק קרחה אחת. שמע מינה דאין ר"ל שיזרע כל הבית כור רק מין א' בקרחת א' דמהיכא תיתא נימא כן. והרי ודאי יכול לזרוע בבית כור א' כמה מינים כשירחיק בין מין למין בית רובע. ודוחק לומר דראב"י פליג אמשנה דלקמן דקאמר' בפירוש תבואה בתבואה בית רובע. אלא ה"ק דאפילו בבית כור שכולו זרוע ממין א'. ויש באמציעותו קרחת א' ממין אחר סמוך להמין שחוצה לו סביב מותר. אבל טפי מקרחת א' אסור. אבל במרחיק בין מין למין בית רובע ודאי דגם לראב"י שרי. ולרבנן אפילו קרחת א' אסור לעשות בתוך השדה כשהוא סמוך למין אחר. בין באמצע בית סאה או באמצע בית כור ויותר: כל שהוא בתוך בית רובע בתוך הקרחות המפסיקות לרבנן בין כל מין לחבירו: עולה במדת בית רובע אפי' נקעין מלאין מים שאינן ראויין לזריעה: אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע ר"ל אם היה בקרחות המפסיקות הנ"ל גפן. שצריך להרחיק ממנו זרע כדי עבודתו. דהיינו ו' טפחים לכל צד. או שהיה שם קבר. דמדאסור בהנאה. ג"כ לא חזי לזריעה. או שהיה שם סלע שאינו גבוה י' [דאל"כ הו"ל מחיצה] דג"כ לא חזי לזריעה. אפ"ה עולין למדת בית רובע. להיות הפסק בין מין למין: תבואה בתבואה בית רובע ר"ל אם זורע ב' שדות גדולות מב' מיני תבואה. מרחיק ביניהן כשיעור רובע מרובע. והוא י' אמות וחומש אמה על י' אמות וחומש. בין שהרחיק כשיעור הזה בהתחלת השדות. בין שהרחיק באמצע השדות. ובתחילתן ובסופן סמוכים ומקורבים יחד. שרי. ודוקא באין מין א' מקיף לחבירו מד' רוחותיו דבמקיפו הו"ל חבוש. ולא מהני הרחקה כלל. מיהו נ"ל במקיפו באופן שאין הרוחות נוגעות זב"ז רק בראש תור. שרי. כדמוכח בפ"ג: ירק בירק ב' שדה ירקות ב' מינים שנזרעו זא"ז: ששהטפחים א"צ להרחיק ביניהן רק ו' טפחים על ו' טפחים בין בתחלת השדות בין באמצען כלעיל: תבואה בירק ירק בתבואה בית רובע מיהו כל זה בב' שדות. אבל בשורה א' ירק סמיך לשדה תבואה א"צ רק ו' טפחים על ו' טפחים [כרמב"ם פ"ג דכלאים הי"ב]: תבואה נוטה על גבי תבואה שהרחיקן זמ"ז כדינן לעיל. רק מחמת גידול נכפפו השבלים ושוכבים זע"ז. וא"ת כיון דתבואה בתבואה בית רובע וכלעיל. א"כ היכא אפשר שיהיו השבלים ארוכים כ"כ שיכפפו זע"ז. י"ל דמיירי הכא שמרוחקים רק במקום אחד. ואח"כ מקורבים: הכל מותר נ"ל דקמ"ל אע"ג דבכלאי הכרם אסור כה"ג [כלקמן פ"ז מ"ד] אפ"ה בכלאי זרעים שרי: חוץ מדלעת יונית שעליה מתפשטין ומסתבכין ביותר: ר' מאיר אומר אף הקשות ברבוי נקרא קשואין. גורקע בל"א: ופול המצרי שמינקבאהנען: ורואה אני את דבריהן מדברי רק שכך קבלתי מרבותי ואי אפשר לי לחזור בי. ואף על גב דמסתבך דלעת יונית. הרי גם קישות ופולין מסתבכין. ואפילו הכי כיון דרק משום מראית עין נאסר סיבוך. לפיכך כל שאינו מסתבך מאד כדלעת אין לאסור:
מלכת שלמה
ויופך. הראב"ד ז"ל ס"ל ע"פ התוספתא דאו יופך קאמר וכתב עליו הכ"מ דמ"ש דבחדא סגי אינו נראה שאם לא הפך כי התליע מאי הוי שהרי סופם לצמוח ונוסחת התוספתא אינה מכוונת ע"כ. וז"ל ס' הלבוש בי"ד סי' רצ"ו בה' כלאי זרעים סעי' י"ג היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים קודם שיצמחו החטין ימתין לה עד שיפסדו ויתליעו בארץ כמו ג' ימים אם אותה שדהו רוה ואח"כ יהפכנה במחרישה ויזרע מין האחר שאם יהפכנה קודם שיתליעו לא עשה כלום שיצמח במקום שנפל שם בהפיכה וכן אם התליעו ולא הפך הרי סופו לצמוח והוי כלאים אבל אם יתליע ואח"כ יהפך יחלש כחו ע"י ההפיכה ולא יצמח עוד רק ירקב במקומו. מיהו א"צ להפך את כולו עד שלא תשאר חטה שלא תהפך אלא חורש השדה כדרך שחורשים אותו קודם המטר כדי שתרוה. צמחו החטים ואח"כ נמלך לזרעה שעורים יהפוך ואח"כ יזרעם ואם הוריד בהמתו לתוכו וקרסמה את הצמח ה"ז מותר לזרוע שם מין אחר ע"כ. ונלע"ד דאם היתה זרועה שעורים ונמלך לזרעה חטים דא"צ להמתין שלשה ימים אלא יום או יומים שהיא מתלעת יותר במהרה מפני רכותה. ומה שכתב התי"ט ובא צירי תחת סמ"ך כו'. אם כונתו על מלת אל תוסף ראות פני שהביא. במחילה מכבודו שאותה הסמ"ך היא בפתח קטן ואם ימצא שום ספר שהיא בקמץ קטן הוא טעות ודאי שהמלה מלעיל. ואם כיון על מלות דבעלמא כגון יוסף ה' לי בן אחר ניחא: כמה יהא חורש. ס"א חריש: כתלמי. פי' הרמב"ם ז"ל תלם הוא בקע כו'. אבל רד"ק ז"ל כתב בשרש גדד ובשרש תלם בקעי המחרישה יקראו גדודים והגבוה יקרא תלם ע"כ: כדי שלא ישייר. פי' הר"ב שלא ישאר בארץ כו' לשון הר"ש ז"ל יש לפרש כו' (עי' בתוי"ט) וכפי' ראשון מסתברא:
3.
If one’s field was sown with wheat, and he changed his mind and decided to sow it with barley, he must wait until it [the wheat] rots. He turns [the soil] and then he may sow [the barley], if it [the wheat] had already grown. He should not say: “I shall [first] sow [the barley] and, then turn [the soil]” rather he must first turn [the soil] and then sow. How much must he plow [when overturning the soil]? Like the furrows [that are plowed after the [first] rainy season. Abba Shaul says: [one should plow] so that one does not leave [unplowed] as much [ground] as holds a quarter [kav] to a bet seah.
משנה ד
זְרוּעָה וְנִמְלַךְ לְנָטְעָהּ, לֹא יֹאמַר אֶטַּע וְאַחַר כָּךְ אוֹפָךְ, אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵעַ. נְטוּעָה וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ, לֹא יֹאמַר אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אֲשָׁרֵשׁ, אֶלָּא מְשָׁרֵשׁ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. אִם רָצָה, גּוֹמֵם עַד פָּחוֹת מִטֶּפַח, זוֹרֵעַ, וְאַחַר כָּךְ מְשָׁרֵשׁ:
ברטנורה
זרועה ונמלך לנוטעה. שהיתה זרועה תבואה ונמלך לנוטעה גפנים:גומם. לשון גוממו עם השופי דפרק גיד הנשה (חולין צב) כלומר כורת הגפן סמוך לקרקע שלא ישייר גבוה מן הקרקע טפח:
תוסופות יום טוב
זרועה ונמלך לנוטעה. זריעת הזרעונים כמו התבואה והקטניו' וזרעוני גינה נקראות זריעה ומטע האילנות נקרא נטיעה. לשון הרמב"ם. והשתא מ"ש הר"ב והר"ש זרועה תבואה לדוגמא נקטה והוא הדין קטנית וזרעוני גינה ומצאנו נטיעה מושאל לירק בכוליה פ"ג:
אלא הופך. פירוש לאחר שהתליעה. שכך לשון הרמב"ם במשנה דלעיל כשישחת הזרע בארץ והופכין אותה במחרישה לא יצמח אחר כן:
אשרש. לשון הרמב"ם מלת אשרש ומשרש גזור ממלת שורש וענינו לכרות השורש ולעקור אותו וכבר נמצא בספרי הנבואה (תהילים נ״ב:ז׳) ושרשך מארץ חיים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל סאה שיש בו רובע רובע הקב. והוא א' מכ"ד לסאה: ממין אחר ימעט קודם שיזרע ימעט המין המעורב או יוסיף על הסאה. וכ"כ במצא כלאים בשדהו סגי בממעט כך [י"ד רצ"ז ס"ח]. ואף דהו"ל מבטל איסור לכתחילה. דהרי רובע מדאורייתא ולוקה עליו [כרמב"ם פ"ב מכלאים]. ונ"ל טעמו משום דשיעורים חציצין ומחיצין הלממ"ס [סוכה ד"ה ב'] וליכא למימר דהרובע בטל ברוב מדאורייתא. דהרי מדניכר כל גרעין במקומו לא שייך ביטול [כי"ד סק"ט]. ואע"ג דבב"ד אזלינן בת"ר אף שניכר המיעוט. התם לא שיהא גוף החולק בטל. רק דעתו ודבורו. וזה לא ניכר. י"ל זהו בניחא לי' שיזרע בתערובת משא"כ הכא שנתערב ממילא וגם לא ניחא לי' כלל בתערובתן. דמי טפי לחטין שהתליעו דשרי לטחנן מה"ט מדלא ניחא ליה שיתבטלו [כי"ד פ"ד סקי"ד] והרי מבטלן קודם שיבוא לכלל איסור כדי שלא יעשה איסור בזריעה אינו רק מד"ס מפני מראית עין. שיחשבו אח"כ כשיראו אותן גדלין. שבכוונה זרען. ובממעט אינו ניכר כ"כ. מיהו בניחא ליה שיזרע בתערובת אפי' חטה א' בכרי אסור מד"ס: רבי יוסי אומר יבור דמדהוזקק לברור יברר הכל. ואע"ג שיוסיף על המין המבטל. אעפ"כ מדצריך לעשות מעשה לבטלן הו"ל כמקיים התערובות בכוונה. אבל בהי' מתחלה פחות מרובע. א"צ: בין משני מינין סגי ברובע. ואת"ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א' מסייע לבטל חבירו כי"ד ססי' צ"ח. התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ"ז לא נרגש זה וזה. משא"כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב' מיני' מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו"ק: וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ר"ל בנתערבו ב' מינין כשבולת שועל וכוסמין. בסאה שעורים. והרי שבולת שועל אינו כלאים בשעורים. להכי לחכמים אמ"צ. ולת"ק מצטרף. ולר"ש אפילו בשניהן כלאים בסאה אמ"צ: במה דברים אמורים דצריך רובע לסאה: באמת אמרו זרעוני גנה שאינן נאכלין ר"ל אותן שגרעיני זרען אינו נאכל. רק הפרי או העלין הצומחי' מהזרע [אכ"י ונו"ן של זרעונין הוא נו"ן המקטין כמו אשון בת עין] כזרע כרפס ולפת. אם נתערבו בתבואה. ולסימנא בעלמא נקט שאינו נאכל. דכל כה"ג זרע דק הוא: מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה ר"ל אם נתערב חלק כ"ד משיעור שצריך לזרוע מהן בבית סאה. בסאה תבואה. הר"ז מצטרף להיות כלאים. דבית סאה הוא נ' על נ' אמה. ועל אותו מקום זורעים סאה תבואה. מיהו זרעוני גנה שהן דקין זורעין על מקום כזה קב וחצי. דכל גרעין וגרעין צריך לגידולו רווח לבד. ולפיכך כשגרעיני הסאה הם רבים צריך רווח למקום זריעתן יותר ממקום שצריך לזרוע גרעינים גסים שאין בהן רק מעט בסאה ולהכי מדצריך בתבואה א' מכ"ד לסאה. סגי בזרעוני גנה בסאה תבואה א' מכ"ד מקב וחצי. והוא ביצה ומחצה: רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר בזרעונים דקים. דאפי' בפחות מרובע ימעט: כך אמרו להקל בזרעונים גסים יותר מתבואה דצריך מהן טפי מסאה לנ' על נ' כפשתן וכו': הפשתן דמדהוא גס זורע מהן ג' סאה לנ' על נ' [כך פי' הר"ב ע"ד הר"ש. ותמוה מאד שזה מכחיש המפורסם ועיני ראו ולא זר שזרע פשתן ליינזאמען בל"א הוא קטן הרבה והרבה מקטניות ותבואה. ולפיכך אין לנו לפרש רק כהרמב"ם דבבא דפשתן דברי ת"ק היא וקמ"ל דזרע פשתן אע"ג שאינו נאכל והוא דק. הוא נזרע בדוחק. וזורעין ממנו ג' סאה במקום שהוא נ' על נ'. ובזה יתורץ מה דק' להר"ב דאי דנקט פשתן מדהן זרע גדול. א"כ מ"ש פשתן דנקט טפי מאפונין הגמלנים שגדולי' הרבה והרבה מתבואה וקטניות. אע"כ כהרמב"ם דדברי ת"ק הוא וקמ"ל דזרע פשתן יוצא נמכלל של שאר זרעוני גנ ]: בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה דביש ג' רובע מהן. בסאה תבואה ימעט: ימתין לה עד שתתליע ר"ל עד שיתפשטו שרשים מהחטין כתולעים דקים. והוא ג' ימים בקרקע לחה. וביבשה צריך טפי: ויופך יהפוך הקרקע במחרישה. דאז לא יצמחו שוב החטין: אלא הופך ואחר כך זורע והא דנקט לא יאמר והול"ל לא יזרע ואח"כ יופך. נ"ל דקמ"ל דאפי' אם בשעת זריעה גלי דעתי' להפיך אח"כ אפ"ה אסור. מיהו מדנקט הכי דוקא גבי אם צמחו. נ"ל דדוקא בשכבר צמחו אסור הכי. אי מדכבר צמחו דלמא ממלך. ואי מפני מראית עין. דהרואה שכבר צמחו רואה שזורע שם זרע אחר. הא אם רק התליעו. דהרואה שזורע שם מין אחר לא רואה שכבר זרוע שם מין אחר שכבר התליע. וגם מדלא צמח עדיין. לא חיישינן לממלך. רשאי לומר אזרע ואח"כ אופך. ולפ"ז מה דנקט במשנה ד' זרועה ונמלך לנטעה לא יאמר וכו' מיירי בכבר צמחו. וראייתי. דהרי בגומם עד פחות מטפח שם באמת מותר לזרוע ואח"כ משרש. ע"כ טעמא משום דבגומם כה"ג תו ליכא חשש מראית עין ולא חשש נמלך. ומרתוי"ט לא משמע כן שהרי כ' דצמחה לרבותא נקט: כמה יהא חורש כתלמי פורכע בל"א. והוא תל גבוה שנעשה בין שורות המחרישה. וי"א שהן רוחב השורות העמוקות בעצמן: הרביעה שא"צ להפוך במחרישה כל הקרקע. רק מניח תלמים רחבים כאותן שעושים אחר שירד רביעה ראשונה ואע"ג שישאר טפי מרובע לסאה. כיון דאינו אסור רק מד"ס. דלא תזרע כתיב. וזה לא ניח"ל בתערובתן. להכי בהופך וגלי דעתי' כך. ליכא תו משום מראית עין: אבא שאול אומר כדי שלא ישייר קרקע שאינו מהופך: רובע לבית סאה במקום א' וי"א אפילו ע"י צרוף הרבה מקומות שאינן מהופכין. לא יהיה רובע לסאה וכן מסתבר לפע"ד דמי עדיף מנתערב גרעיני סאה עם גרעיני רובע. דימעט כריש פרקן. אף שהגרעיני הרובע גדלין מפוזרין בהרבה מקומות: זרועה ונמלך לנוטעה לרמב"ם [כלאים פ"א ה"ו] דמותר לערב גרעיני זרעים עם זרע אילנות לזרען כא' מכ"ש לזרוע זרעים אצל אילנות. א"כ ע"כ הכא בנטועה בגפנים מיירי. דאילו בשאר אילנות רק להרכיבן זב"ז אסור. מיהו הראב"ד שם הוכיח מירושלמי דאף שאר אילנות אסור לזרוע אצלם זרעונים. [ורכ"מ שם יישב קושיתו] ועי' לעיל [פ"א מ"ח]. אבל אי"ל דלרמב"ם מיירי הכא בשאר אילנות. ואפ"ה אסור מחשש הרכבה דגם מירק ואילן אסור [כפ"א מ"ז]. ליתא דהרי רק בגזע. אבל במרכיב תוך השרשים מותר [כי"ד רצ"ז] והרי הכא אינו זורע או נוטע ע"ג הגזעין רק על השרשים: לא יאמר אטע ואחר כך אופך אלא הופך לאחר שהתליע: לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש אעקור שרשי הנטיעות: אם רצה גומם כורת האילנות: עד פחות מטפח שלא ישייר טפח ממעל לקרקע: היתה שדהו זרועה קנבוס בלשון לאטינא מלת קאנאביס הוא האנף: או לוף מין בצלים: לא יהא זורע ובא על גביהם אף אחר זמן והיפוך כנ"ל: שאינן עושין אלא לשלשה שנים נ"ל דר"ל אף שאנחנו רואין שצומחין לאלתר יש מהן שאינן מתליעין עד ג' שנים. ואף שיהפך יחזור ויצמח. ואילה"ק עכ"פ מה שיזרע השתא ע"ג יגמר בשנה זו ויתלשו מיד קודם שיצמח הקנבוס בסוף הג' שנים. נ"ל דג' שנים דקאמר אין ר"ל ג' שנים דוקא. אלא ר"ל יש מהן מאחרין ויש מקדימין לצמוח תוך הג' שנים. והיינו כדברינו הנ"ל דחיישי' שאחר שיהפוך במחרישה שוב יתליע הקנבים גם בשנה זו ויצמח בתערובות: תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג. וספיחים הן גרעיני הזרע שנפלו בשעת קצירתו שחוזר וצומח בין התבואה שנזרע שם אח"כ. ונקט ספיחי מדמצוי כך טפי. ממה שיהיה זרע איסטיס מעורב בתבואה בשעת זריעה: וכן מקום הגרנות שדשין שם מינים הרבה: וכן תלתן פענכעל רגיל לצמוח בינו מינין הרבה: שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש לעקור התערובות עם השורש. מדנתערב ממילא. וגם לא ניחא ליה תערובתן. דצמחיהן קשין למינין הללו. ומקלקלין מקום הדישה להכי [לא הוי] דינו כסי' ב': אם נכש או כיסח ר"ל אפי' רק חתך עלי התערובות. ושייר השרשים: אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד דאל"כ נראה כניחא לי' במה שמשייר. והו"ל כמקיים כלאים. דדוקא במ"א לעיל שנתערב קודם זריעה. א"צ לברור הכל. משא"כ הכא שכבר הגיע שעת איסור. עוקר הכל. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ואילה"ק הרי במשנה ג' שכבר זרוע ואפ"ה א"צ לעקור הכל. י"ל התם אף שכבר זרוע. עכ"פ בשעה שעוקר אין כאן עוד כלאים. ואי"ל דכמו במוצא כלאים בשדהו סגי בממעטו עד פחות מחלק כ"ד [כי"ד רצ"ז ס"ח] ה"נ מלת הכל לאו דוקא אלא ר"ל כל מה שמחויב לעקור. דהיינו עד שלא ישאר רובע לבית סאה. ליתא דיש לחלק הרבה דשאני הכא דניכש מתחילה כדי לקיים הנשאר. להכי לעקור הכל ממש צריך [וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מכלאים ה"י]: הרוצה לעשות שדהו משר משר בעטהע ארוכה. אבל מרובעת נקראת ערוגה: מכל מין כל משר ממין אחר: בשאומרים שלשה תלמים של פתיח ר"ל מניח רווח בין משר למשר ג' תלמים. כאותן שעושה מי שרוצה לפתח ולשדד אדמתו דשיעור שלשתן יחד ב' אמות כך מניח בין ראשי המשרים. והא דלא קאמר ב' אמות. הא קמ"ל. דאף שאח"כ מתקצר הרווח והולך בין המשרים. עד שלא יפסיק לבסוף בין המשרים רק כ"ש שרי. דתו אינן בערבובי'. והא דלקמן מ"י צריך להפסיק בין ב' מינין בית רובע. נ"ל דהתם בין ב' שדות גדולות בעי טפי. א"נ להכי נקט הכא משר דהיינו ערוגה ארוכה. דסגי בהכי. משא"כ לקמן דמיירי בקרחת דהיינו ערוגה מרובעת צריך מרחק רובע. והיינו משום דערוגות ארוכות הן הולכין מתחלת השדה עד סופה. ואין לנו לחוש רק שלא יהיו נראים ב' ראשי הערוגות מעורבים. להכי סגי בהכי. משא"כ התם שכל השדה בין לארכה בין לרחבה עשוי ערוגות ערוגות מרובעות. אי לא יניח רווח גדול מכל הצדדים לכל ערוגה וערוגה. יהיו נראים כמעורבים כל המינין: ובה"א מלא העול השרוני כרוחב עול שחורשים בו בעמק. והוא רחב מאותו שחורשים בהר: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו ואעפ"כ שיעורו דב"ש נפיש מדב"ה דאם לא כן הו"ל חומרי דב"ה וקולי ב"ש והרי לא חשבינן בעדיות פ"ו: היה ראש תור חטים תור הוא תכשיט זהב משולש שבראש הנשים. והושאל על שם ערוגה משולשת: נכנס בתוך של שעורים ר"ל אם קרן ערוגת החטין נוגע לרוחב ערוגת השעורים: מפני שהוא נראה כסוף שדהו דהרי נראים מובדלים וליכא ערבוביא דדוקא כשסמוכין ב' המינין ארכו של ערוגה זו אצל אורך ערוגה אחרת צריך שיהיה המשולש שמרחיקים זמ"ז רחב בראשו כמלא עול השרוני. וכמשנה ו'. משא"כ הכא שאורך ערוגה זו נגד רוחב הערוגה האחרת סגי גם בשמרחק המשולש בראשו הוא פחות מזה. אמנם טעם כל היתירים הללו. היינו משום דהתורה לא אסרה כלאים רק כשזרען במפולת יד. ורק חכמים אסרו גם שלא במפולת יד משום מראית עין. ולהכי נמי התירו בכמה גווני. בשניכר שחשש בעל השדה לאיסור כלאים. ומשלך נתנו לך [אב"י עי' מ"ש בסי' נ"ד אי"ה]: מותר לסמוך לו מאותו המין מותר לסמוך לחיטין שלו מין אחר כאותו של חבירו. דנראה כאילו גם זה שייך לשדה חבירו. והרי בין ב' מינין של ב' בני אדם א"צ הרחקה. מדכתיב שדך לא תזרע כלאים: מותר לסמוך לו תלם של פשתן דהרואה יודע דתלם א' פשתן לא חזי לכלום. ורק לבדוק שדהו עושה. והו"ל כזורע להשחתה. מיהו באמצע שדהו אסור לזרעו. דהו"ל מראית עין טפי. וכירושלמי. והא דנקט שלו ושל חבירו מין א'. דאי של חבירו מין אחר. לא הוה מצי למנקט בסיפא. ולא של מין אחר. דהרי מין של חבירו מותר להסמיך. כסי' מ"ג: ולא תלם של מין אחר אפי' התכוון לבדוק שדהו. עכ"פ הרואה אינו יודע: ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין מותר: אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן דבפשתן ליכא משום מראית עין: אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע ווילדער זאפראן. וקאי אמתני' דלעיל דמיירי בשלו ושל חבירו. ה"נ מיירי דשל חבירו תבואה ומקיף לו חרדל וחריע בשדותיו סביב. והו"א דשרי. אע"ג דכל הקפה במין א' סביב למין אחר. אפילו מרחיק כראוי אסור. כר"ב מ"י. זהו בהכל של אדם א'. אבל הכא דהן של ב' בני אדם הו"א דשרי כמ"ש לעיל סי' מ"ג בשם הרמב"ם מדלא כתיב ארצך לא תזרע כלאים. ש"מ דב' בני אדם א"צ הרחקה בין שדותיהן. קמ"ל דאפ"ה הכא אסורים לסמוך זא"ז מפני הרואים. דמדמזקי חרדל וחריע לתבואה. יאמרו דשל אדם א' הן. דלולא כן היה מוחה בחבירו לסמוך אצל שלו. כדפסקי' באמת [בח"מ קנ"ה סל"א] דצריך להרחיק כרישין מבצלים ד"ט: אבל סומבין לשדה ירקות חרדל וחריע דמדלא מזקי שרי לסמוך מב' בנ"א: וסומך ב' מיני תבואה אם יש ביניהן בור או ניר וכו': לבור מקום שלא נחרש ורחב וארוך כשיעור בית רובע. דהיינו י' אמות וחומש על י' אמות וחומש. ואפילו אח"כ מסמיכין יחד שרי: ולניר ארץ חרושה שארוך ורחב כבית רובע ואפילו אם בסוף מסמיכין יחד שרי [כרמב"ם פ"ג ה"ט]. וקמ"ל דכל שיש בית רובע ביניהן. בין שהוא בור או ניר מפסיק: ולגפה אבנים סדורות כחומה בלא טיט: ולדרך מדנקט סתמא משמע כל דרך ואפי' של יחיד ששיעורו ד' אמות רחבו [כפאה רפ"ב]. ואע"ג דבבור וניר צריך שיהיו ברוחב ואורך בית רובע. וכלעיל. הכא מדהולכים שם אדם ובהמה יש היכר שפיר גם ברוחב ד' אמות. דמדלא זרען יחד במפולת לא אסור רק מדרבנן משום מראית מין. ולהכי כל שיש היכר שרי. וכדשרינן לבשל בשר בחלב שקדים ומניח שם שקדים [י"ד פ"ז]. מיהו שביל אפי' של רבים דרחב טפי מד' אמות. אפ"ה כיון דאינו עשוי רק להילוך בני אדם ולא לבהמה לא מחשב הפסק עד שיהא ארכו ורחבו כשיעור בית רובע. דאז לא גרע מבור וניר. ונחל ושלולית דמפסיקין לפאה [כרפ"ב דפאה] לרתוי"ט הכא מדלא קתני להו תנא הכא בכלאים. ש"מ דבכלאים אינן מפסיקין. ואילה"ק לדבריו הרי אמת המים שעמוק טפח זורעים בתוכו ג' זרעונים [כפ"ג מ"ב] מכ"ש בב' עבריה. וק"ו בן ק"ו נחל ושלולית שמפסיקין. י"ל התם בזרעונים מועטים. משא"כ בין ב' שדות גדולות צריך הפרש גדול [ועי' מ"ש בס"ד פ"ג סי' ג']. ול"מ נ"ל דנחל ושלולית דמפולשין בין ב' השדות ודאי מפסיקין. רק כל הני דנקט תנא במשנתינו מיירי באינן מפולשין. וכדבעינן למימר לקמן. ונקטינהו תנא לרבותא דאפ"ה מפסיקין: ולגדר גבוה עשרה טפחים ר"ל חומה גבוה י"ט. ושיעור עיבי' לא הזכיר תנא משום דסגי בכ"ש. וליכא למימר דרוחב ד' שנזכר אצל חריץ אגדר נמי קאי. ליתא דממ"נ. אי רוחב גדר היינו עוביה. וכי גרע מאילן המיסך דסגי בעובי כ"ש [וכלקמן ס"ד מ"ד]. ואי רוחב גדר היינו גבהו. הרי בהדיא תנינן דצריך גובה י"ט. ונ"ל עוד דמשו"ה הפסיק עם דרך בין גפה לגדר. היינו דלא תימא דשיעור גובה דתני גבי גדר אגפה נמי קאי. אלא גפה מדאין האבנים שבה מחוברים ודבוקים יחד בטיט וסיד כגדר בנוי. מסתמא מניחין הרבה ביחד בעובי כבגל. ומדעב הרבה א"צ גובה י"ט: ולחריץ שהוא עמוק עשרה טפחים: ולאילן שהוא מיסך על הארץ אם זרוע תחת האילן מותר לסמוך בחוץ זרע אחר. אם מפסיק ביניהן נופו שאינו גבוה מן הארץ ג' טפחים: ורחב ארבעה מיהו דוקא סלע דנתהווה ממילא צריך רוחב ד'. משא"כ גפה וגדר דבידי אדם סגי בעובי כ"ש. [אב"י ולא קשה מאילן שהוא מיסך דג"כ נתהווה ממילא וסגי בכ"ש כמ"ש ע"ר זצוק"ל לעיל סי' נ"ה. דהתם האילן מיסך סביב כל הזרע שנזרע תחתיו ומבדילו ממה שבחוץ משא"כ הכא ועי' מ"ש ע"ר בבועז כאן]: ונ"ל עוד דהא דלא תני תנא בכל המפסיקין הללו שיעור המשכן כמה. דליכא למימר דכולהו מיירי במפולשין בין ב' השדות. דהרי בור וניר בבית רובע סגי להו בשמפסיקין רק בהמשך י' אמות וחומש. אף שאח"כ ב' השדות דבוקות וסמוכות יחד. כלקמן סי' ע"ג. אלא שיעור המשך המפסיקין הללו הם כבור וניר. דהיינו באורך י' אמות וחומש אע"ג שאח"כ ב' המינין סמוכין יחד שרי: הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת ערוגה מרובעת קודם שנזרעה נקראת קרחת: עושה עשרים וארבעה קרחות לבית סאה בית סאה הוא נע"נ אמות אם תחלקו לה' קרחת אורך על ה' קרחת רוחב. יהיה הכל כ"ה קרחת. ויהיה אורך כל קרחה י' אמות אורך על י' אמות רוחב. וכל אמה בת ו' טפחים. קח א' מקרחת שרחבה ס' טפחים על ס' טפחים וחלקה לרחבה לכ"ד רצועות. יגיע לכל רצועה י' אמות אורך. על רוחב ב' טפחים ומחצה. תן רצועה א' לכל קרחה מכל הכ"ד קרחות. א"כ יהיה כל קרחה י' אמות אורך. על רוחב י' אמות וב"ט ומחצה: מקרחת לבית רובע ר"ל וזה שיעור בית רובע הקב. מיהו הא דשרי ר"מ כ"ד קרחות לבית סאה. לאו דוקא. דכ"ש פחות מכ"ד קרחת לפחות מבית סאה דשרי לר"מ. ורק כ"ד דנקט היינו שלא יוסיף על כ"ד קרחות דוגמת ערוגה דלקמן רפ"ג. דרק ו' מינים שרי ולא יותר. דכשיוסיף על מניין כ"ד יהיה כל קרחת קטן מרובע ועי"ז יתהווה תערובות. וגם לא יהיה כל קרחת גדול מרובע. דאז מחזי כשדה. וכדקאמר בחרדל מדמחזי כשדה חרדל. וה"ה בשאר מיני זרעים רק בקרחת רובע ס"ל דמותר להסמיכן: וזורע בתוכה כל מין שירצה דס"ל לר"מ דמדהן מרובעות נראות מופרשות וא"צ הרחק: היתה קרחת אחת או שתים באמצע שדה תבואה. שהיא בית סאה או פחות או יותר: זורעם חרדל ומ"ח דלא כר"מ: שלש לא יזרע חרדל מפני שהיא נראית כשדה חרדל בתוך שדה תבואה. מיהו דוקא חרדל. אבל שאר זרעים. אפי' ב' קרחת מחזי כשדה. דרק בקרחת רובע מתיר: וחכ"א תשע קרחות מותרות דעושה בבית סאה כ"ה קרחת. ה' על ה'. וזורע בשורה ראשונה ושלישית וחמישית. בכל אחת מהן קרחת א' ג' ה'. דהו"ל יחד ט' קרחת זרועות. ומניח שורה ב' וד' פנויות. ואי"ל יזרע י"ג קרחת. דבשורות ב' וד' יזרע נמי קרחת ב' וד'. ואף שיגעו בזוויות בקרחות שבשורות א' ג' ה'. יותרו בראש תור כמ"ז. י"ל דאין היתר ראש תור. רק בין שדה גדולה לקטנה [כך פי' רש"י [שבת דפ"ה ב] ותמוה והרי אין לך קטנה בקטנות טפי מהך דלקמן [רפ"ג] ואפ"ה שרי בהו ראש תור. אלא נ"ל דה"ט דאסור משום דקרחת האמצעי שבשורה ב' וד'. יהיה לפ"ז חבוש מכל הצדדים דאפי' נגד הקרנות יהיה ב' ראש תור סוגר נגד כל קרן וקרן]. מיהו אפ"ה מקילי הכא רבנן טפי מבשאר דוכתי דבעינן בהו בכל תבואה ותבואה הרחק רובע [וכמ"י]. ורק הכא דכל השדה עשוי רבועיי' רבועיי'. סגי להו לרבנן בריחוק י' על י' אמה. אולם מדמצרכו מרחק י' אמות גם ביש כמה ריבועים בהבית סאה. אם כן כל שכן דפליגי אדרבי מאיר דמיקל בקרחת א' או ב' של חרדל לזרעו בלי הרחק כלל. דלרבנן צריך הרחק רובע: עשר אסורות דצריך הפסק כשיעור קרחה בין מין למין: ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור הוא שלשים סאה: לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת נראה לי דמדלא קאמר לא יעשה אותה רק קרחה אחת. שמע מינה דאין ר"ל שיזרע כל הבית כור רק מין א' בקרחת א' דמהיכא תיתא נימא כן. והרי ודאי יכול לזרוע בבית כור א' כמה מינים כשירחיק בין מין למין בית רובע. ודוחק לומר דראב"י פליג אמשנה דלקמן דקאמר' בפירוש תבואה בתבואה בית רובע. אלא ה"ק דאפילו בבית כור שכולו זרוע ממין א'. ויש באמציעותו קרחת א' ממין אחר סמוך להמין שחוצה לו סביב מותר. אבל טפי מקרחת א' אסור. אבל במרחיק בין מין למין בית רובע ודאי דגם לראב"י שרי. ולרבנן אפילו קרחת א' אסור לעשות בתוך השדה כשהוא סמוך למין אחר. בין באמצע בית סאה או באמצע בית כור ויותר: כל שהוא בתוך בית רובע בתוך הקרחות המפסיקות לרבנן בין כל מין לחבירו: עולה במדת בית רובע אפי' נקעין מלאין מים שאינן ראויין לזריעה: אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע ר"ל אם היה בקרחות המפסיקות הנ"ל גפן. שצריך להרחיק ממנו זרע כדי עבודתו. דהיינו ו' טפחים לכל צד. או שהיה שם קבר. דמדאסור בהנאה. ג"כ לא חזי לזריעה. או שהיה שם סלע שאינו גבוה י' [דאל"כ הו"ל מחיצה] דג"כ לא חזי לזריעה. אפ"ה עולין למדת בית רובע. להיות הפסק בין מין למין: תבואה בתבואה בית רובע ר"ל אם זורע ב' שדות גדולות מב' מיני תבואה. מרחיק ביניהן כשיעור רובע מרובע. והוא י' אמות וחומש אמה על י' אמות וחומש. בין שהרחיק כשיעור הזה בהתחלת השדות. בין שהרחיק באמצע השדות. ובתחילתן ובסופן סמוכים ומקורבים יחד. שרי. ודוקא באין מין א' מקיף לחבירו מד' רוחותיו דבמקיפו הו"ל חבוש. ולא מהני הרחקה כלל. מיהו נ"ל במקיפו באופן שאין הרוחות נוגעות זב"ז רק בראש תור. שרי. כדמוכח בפ"ג: ירק בירק ב' שדה ירקות ב' מינים שנזרעו זא"ז: ששהטפחים א"צ להרחיק ביניהן רק ו' טפחים על ו' טפחים בין בתחלת השדות בין באמצען כלעיל: תבואה בירק ירק בתבואה בית רובע מיהו כל זה בב' שדות. אבל בשורה א' ירק סמיך לשדה תבואה א"צ רק ו' טפחים על ו' טפחים [כרמב"ם פ"ג דכלאים הי"ב]: תבואה נוטה על גבי תבואה שהרחיקן זמ"ז כדינן לעיל. רק מחמת גידול נכפפו השבלים ושוכבים זע"ז. וא"ת כיון דתבואה בתבואה בית רובע וכלעיל. א"כ היכא אפשר שיהיו השבלים ארוכים כ"כ שיכפפו זע"ז. י"ל דמיירי הכא שמרוחקים רק במקום אחד. ואח"כ מקורבים: הכל מותר נ"ל דקמ"ל אע"ג דבכלאי הכרם אסור כה"ג [כלקמן פ"ז מ"ד] אפ"ה בכלאי זרעים שרי: חוץ מדלעת יונית שעליה מתפשטין ומסתבכין ביותר: ר' מאיר אומר אף הקשות ברבוי נקרא קשואין. גורקע בל"א: ופול המצרי שמינקבאהנען: ורואה אני את דבריהן מדברי רק שכך קבלתי מרבותי ואי אפשר לי לחזור בי. ואף על גב דמסתבך דלעת יונית. הרי גם קישות ופולין מסתבכין. ואפילו הכי כיון דרק משום מראית עין נאסר סיבוך. לפיכך כל שאינו מסתבך מאד כדלעת אין לאסור:
מלכת שלמה
זרועה ונמלך לנוטעה. לשון הר"מ בחבורו מי שהיתה שדהו זרועה ירק או תבואה ונמלך כו'. וגם שם לא הזכיר התלעה בזו המשנה. ונראה דלהראב"ד ז"ל ה"נ הוי הופך לחוד:
4.
[His field was] sown [with grain, or pulse, or garden-seed], and he changed his mind and decided to plant it [with vines], he may not say: “First I shall plant [the vines] and then turn [the soil],” but he must [first] turn [the soil] and then he may plant [the vines]. [If it was] ‘planted’ [with vines] and he changed his mind and decided to seed [with grain, pulse or garden-seed], he may not say: “First I shall sow [the grain etc.] and then I uproot [the vines],” but he must [first] uproot [the vines] and then he may sow [the grain etc.] If he wants, he may cut down [the vines] to less than a handbreadth [above ground], and then he may sow [the grain] and later, he uproots [the vines].
משנה ה
הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה קַנְבּוֹס אוֹ לוּף, לֹא יְהֵא זוֹרֵעַ וּבָא עַל גַּבֵּיהֶם, שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה שָׁנִים. תְּבוּאָה שֶׁעָלָה בָהּ סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְכֵן מְקוֹם הַגְּרָנוֹת שֶׁעָלוּ בָהֶן מִינִין הַרְבֵּה, וְכֵן תִּלְתָּן שֶׁהֶעֱלָה מִינֵי צְמָחִים, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְנַכֵּשׁ. אִם נִכֵּשׁ אוֹ כִסַּח, אוֹמְרִים לוֹ, עֲקֹר אֶת הַכֹּל חוּץ מִמִּין אֶחָד:
ברטנורה
קנבוס או לוף. שמינים הללו אין התלעה וחרישה מועלת בהן, לפי שמתקיימים בארץ שלשה שנים ואינן מתליעין:אסטיס. צבעו דומה לתכלת קורין לו בערבי ני״ל ובלע״ז אנדיק״ו, ורגילים שכורתים אותו וחוזר וצומח, ומה שצומח פעם שנייה נקרא ספיח. אי נמי מה שצומח מן הזרע הנופל בשעת קצירה קרוי ספיח:מקום הגרנות. שדשים בו תבואה וקטנית:תלתן. בערבי חולב״א ובלע״ז פינגריק״ו:אין מחייבין אותו לנכש. דבלאו הכי סופו לעקרם לפי שאסטיס קשה לתבואה והעשבים קשים לתלתן כשנזרע למאכל אדם, ומקום הגרנות נמי קשים לו הזרעים שמחלידים את הקרקע ומלקים אותה ולא חזי תו למקום דישה:ואם נכש או כסח. דהשתא גלי דעתיה דניחא ליה באותם הנשארים שהרי עקר הכל חוץ מזה, אומרים לו עקור את הכל מפני שהוא נראה כמקיים כלאים:נכש. שעקר הצמחים בידיו עם השרש:כסח. שחתך העלים והשורש נשאר בארץ, תרגום לא תזמר לא תכסח:
תוסופות יום טוב
[*קנבוס או לוף. פי' הר"ב שמינין הללו אין התלעה וחרישה מועלת בהן וכו'. והדר כ' ואין מתליעים לפי זה קשה מאי קאמר בתחלה שאין התלעה מועלת הא אין בהן התלעה. ולשון הר"ש אין להם התלעה וחרישה שעומדין וכו'. וכתב הרמב"ם שאינו יודע היאך עושות לשלש שנים ע"כ. ובפירוש שהזכרתי מצאתי קנבוס מין פשתן ובלע"ז קונבא. יש גרסי קרכוס וגירסתם עיקר שהרי אותם שאנחנו קוראין אותו קנבוס עושה בכל שנה כמו פשתן. ובערוך מצאתי קנבוס ופירש לשם שהוא מין תבלין שמשימין בקדרה עכ"ל. ובסוף פרק ה כתב קנבוס קוטלו"א בלע"ז]:
ספיחי אסטיס. עיין מ"ש בפרק קמא דפאה משנה ד. ועיין ריש פרק ז דשביעית. ומ"ש הר"ב צבעו דומה לתכלת. לשון הרמב"ם שצובעים בו תכלת. וכ"כ בפרק ט ממס' שבת משנה ה שצובעים בו כעין הרקיע. אבל במורה חלק א' בהקדמה י' למדברים כתב שהוא צבע שחור. ומצאתי בפי' הראב"ע בפרשת תרומה שכתב שיש קוראין לשחור תכלת בעבור שהיא תכלית הגוונים. [*ומ"ש הר"ב אי נמי מה שצומח וכו' קרוי ספיח ובפירוש החומש להרמב"ן בפרשת בהר כתב שנקרא כן לפי שהוא נספח אל קציר השנה שעברה מגזרת ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד) ע"כ. וכתב הרמב"ם ויש מן הצמח מה שיזרעוהו ויקצרוהו ואח"כ יצמח פעם שניה ושלישית כגון העשב כו' וזה הצמח שיצמח בפעם שניה נקרא ספיח ועליו נאמר (ויקרא כה) את ספיח קצירך ומה שיצמח פעם שלישית נקרא שחיס ועליו אמר הכתוב (ישעיה לז) אכול השנה ספיח ובשנה השנית שחיס עכ"ל]:
אין מחייבים אותו וכו'. פירש הר"ב העשבים קשים לתלתן כשנזרע למאכל אדם ובלאו הכי סופו לעקרם. וכ"פ רש"י בפרק מרובה (בבא קמא דף פא) והקשו התוס' דאין מחייבין משמע שאין אסור בהנאתו. ועוד דאם מתייאש ומתעצל לעקרן למה לא נחייבנו דהא איכא איסור כשנתייאש כדתנן בפרק ה דכלאים הרואה ירק בכרם ואומר לכשאחזור אלקטנו והוסיף מאתים אסור ונראה לר"י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא שהרי הוא לא זרען אלא מאליהן באו ומשום מקיים כלאים ליכא דכיון דקשו להו עשבים דדוקא היכא דניחא ליה חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו שזרעם ע"כ. וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ב' מהלכות כלאים דכל שיש לחשוד שנזרעו אסור מפני מראית העין אבל בזמן שנראה שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט עד כאן. וכתב עוד ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב. עד כאן. ואוקימתא בש"ס הכי הוא. [*וז"ש התוספות משמע שאין איסור בהנאתו שיטת הרשב"ם וליתא כמ"ש בריש פרק קמא [דשקלים] ממתניתין דריש פרק ח:
ואם נכש או כסח אומרים לו עקור. כתב הר"ב דהשתא גלי דעתיה וכו' מפני שהוא נראה כמקיים כלאים. ע"כ. וקשה דמ"ש מריש פרקין דאחר שמיעט רשאי לשייר המותר. ומיהו לפירוש התוספות שכתבתי לא קשיא דהתם חכמים חייבוהו למעט ואמרו דדיו בכך. והלכך כשממעט מפני החיוב שחייבוהו חכמים אין נראה כמקיים כלאי' במה שאינו בורר את הכל. מה שאין כן הכא דלא חייבוהו כלל למעט והוא עושה מעצמו ועוקר מקצת ומניח מקצת נראה ודאי במה שמניח כמקיים כלאים. אבל הר"ב פי' שסופו לעקור. אם כן לא התירו לו אלא שיעקור ולמה לא תסגי ליה נמי במיעוט ואין לחלק כלל בין כשממעט קודם שנזרע לממעט אחר שכבר צמח דהשתא הכלאים זרועין ועומדין. דהא קי"ל ברואה כלאים בשדהו ולא ידע בו כשזרע שחייב למעט כמו בתלוש וסגי ליה בכך וכמ"ש הרמב"ם בפירושו לריש פרקין. ובחבורו פ"ב. ועיין במשנה ריש שקלים ובש"ס מסכת מ"ק ד' ו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל סאה שיש בו רובע רובע הקב. והוא א' מכ"ד לסאה: ממין אחר ימעט קודם שיזרע ימעט המין המעורב או יוסיף על הסאה. וכ"כ במצא כלאים בשדהו סגי בממעט כך [י"ד רצ"ז ס"ח]. ואף דהו"ל מבטל איסור לכתחילה. דהרי רובע מדאורייתא ולוקה עליו [כרמב"ם פ"ב מכלאים]. ונ"ל טעמו משום דשיעורים חציצין ומחיצין הלממ"ס [סוכה ד"ה ב'] וליכא למימר דהרובע בטל ברוב מדאורייתא. דהרי מדניכר כל גרעין במקומו לא שייך ביטול [כי"ד סק"ט]. ואע"ג דבב"ד אזלינן בת"ר אף שניכר המיעוט. התם לא שיהא גוף החולק בטל. רק דעתו ודבורו. וזה לא ניכר. י"ל זהו בניחא לי' שיזרע בתערובת משא"כ הכא שנתערב ממילא וגם לא ניחא לי' כלל בתערובתן. דמי טפי לחטין שהתליעו דשרי לטחנן מה"ט מדלא ניחא ליה שיתבטלו [כי"ד פ"ד סקי"ד] והרי מבטלן קודם שיבוא לכלל איסור כדי שלא יעשה איסור בזריעה אינו רק מד"ס מפני מראית עין. שיחשבו אח"כ כשיראו אותן גדלין. שבכוונה זרען. ובממעט אינו ניכר כ"כ. מיהו בניחא ליה שיזרע בתערובת אפי' חטה א' בכרי אסור מד"ס: רבי יוסי אומר יבור דמדהוזקק לברור יברר הכל. ואע"ג שיוסיף על המין המבטל. אעפ"כ מדצריך לעשות מעשה לבטלן הו"ל כמקיים התערובות בכוונה. אבל בהי' מתחלה פחות מרובע. א"צ: בין משני מינין סגי ברובע. ואת"ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א' מסייע לבטל חבירו כי"ד ססי' צ"ח. התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ"ז לא נרגש זה וזה. משא"כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב' מיני' מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו"ק: וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ר"ל בנתערבו ב' מינין כשבולת שועל וכוסמין. בסאה שעורים. והרי שבולת שועל אינו כלאים בשעורים. להכי לחכמים אמ"צ. ולת"ק מצטרף. ולר"ש אפילו בשניהן כלאים בסאה אמ"צ: במה דברים אמורים דצריך רובע לסאה: באמת אמרו זרעוני גנה שאינן נאכלין ר"ל אותן שגרעיני זרען אינו נאכל. רק הפרי או העלין הצומחי' מהזרע [אכ"י ונו"ן של זרעונין הוא נו"ן המקטין כמו אשון בת עין] כזרע כרפס ולפת. אם נתערבו בתבואה. ולסימנא בעלמא נקט שאינו נאכל. דכל כה"ג זרע דק הוא: מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה ר"ל אם נתערב חלק כ"ד משיעור שצריך לזרוע מהן בבית סאה. בסאה תבואה. הר"ז מצטרף להיות כלאים. דבית סאה הוא נ' על נ' אמה. ועל אותו מקום זורעים סאה תבואה. מיהו זרעוני גנה שהן דקין זורעין על מקום כזה קב וחצי. דכל גרעין וגרעין צריך לגידולו רווח לבד. ולפיכך כשגרעיני הסאה הם רבים צריך רווח למקום זריעתן יותר ממקום שצריך לזרוע גרעינים גסים שאין בהן רק מעט בסאה ולהכי מדצריך בתבואה א' מכ"ד לסאה. סגי בזרעוני גנה בסאה תבואה א' מכ"ד מקב וחצי. והוא ביצה ומחצה: רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר בזרעונים דקים. דאפי' בפחות מרובע ימעט: כך אמרו להקל בזרעונים גסים יותר מתבואה דצריך מהן טפי מסאה לנ' על נ' כפשתן וכו': הפשתן דמדהוא גס זורע מהן ג' סאה לנ' על נ' [כך פי' הר"ב ע"ד הר"ש. ותמוה מאד שזה מכחיש המפורסם ועיני ראו ולא זר שזרע פשתן ליינזאמען בל"א הוא קטן הרבה והרבה מקטניות ותבואה. ולפיכך אין לנו לפרש רק כהרמב"ם דבבא דפשתן דברי ת"ק היא וקמ"ל דזרע פשתן אע"ג שאינו נאכל והוא דק. הוא נזרע בדוחק. וזורעין ממנו ג' סאה במקום שהוא נ' על נ'. ובזה יתורץ מה דק' להר"ב דאי דנקט פשתן מדהן זרע גדול. א"כ מ"ש פשתן דנקט טפי מאפונין הגמלנים שגדולי' הרבה והרבה מתבואה וקטניות. אע"כ כהרמב"ם דדברי ת"ק הוא וקמ"ל דזרע פשתן יוצא נמכלל של שאר זרעוני גנ ]: בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה דביש ג' רובע מהן. בסאה תבואה ימעט: ימתין לה עד שתתליע ר"ל עד שיתפשטו שרשים מהחטין כתולעים דקים. והוא ג' ימים בקרקע לחה. וביבשה צריך טפי: ויופך יהפוך הקרקע במחרישה. דאז לא יצמחו שוב החטין: אלא הופך ואחר כך זורע והא דנקט לא יאמר והול"ל לא יזרע ואח"כ יופך. נ"ל דקמ"ל דאפי' אם בשעת זריעה גלי דעתי' להפיך אח"כ אפ"ה אסור. מיהו מדנקט הכי דוקא גבי אם צמחו. נ"ל דדוקא בשכבר צמחו אסור הכי. אי מדכבר צמחו דלמא ממלך. ואי מפני מראית עין. דהרואה שכבר צמחו רואה שזורע שם זרע אחר. הא אם רק התליעו. דהרואה שזורע שם מין אחר לא רואה שכבר זרוע שם מין אחר שכבר התליע. וגם מדלא צמח עדיין. לא חיישינן לממלך. רשאי לומר אזרע ואח"כ אופך. ולפ"ז מה דנקט במשנה ד' זרועה ונמלך לנטעה לא יאמר וכו' מיירי בכבר צמחו. וראייתי. דהרי בגומם עד פחות מטפח שם באמת מותר לזרוע ואח"כ משרש. ע"כ טעמא משום דבגומם כה"ג תו ליכא חשש מראית עין ולא חשש נמלך. ומרתוי"ט לא משמע כן שהרי כ' דצמחה לרבותא נקט: כמה יהא חורש כתלמי פורכע בל"א. והוא תל גבוה שנעשה בין שורות המחרישה. וי"א שהן רוחב השורות העמוקות בעצמן: הרביעה שא"צ להפוך במחרישה כל הקרקע. רק מניח תלמים רחבים כאותן שעושים אחר שירד רביעה ראשונה ואע"ג שישאר טפי מרובע לסאה. כיון דאינו אסור רק מד"ס. דלא תזרע כתיב. וזה לא ניח"ל בתערובתן. להכי בהופך וגלי דעתי' כך. ליכא תו משום מראית עין: אבא שאול אומר כדי שלא ישייר קרקע שאינו מהופך: רובע לבית סאה במקום א' וי"א אפילו ע"י צרוף הרבה מקומות שאינן מהופכין. לא יהיה רובע לסאה וכן מסתבר לפע"ד דמי עדיף מנתערב גרעיני סאה עם גרעיני רובע. דימעט כריש פרקן. אף שהגרעיני הרובע גדלין מפוזרין בהרבה מקומות: זרועה ונמלך לנוטעה לרמב"ם [כלאים פ"א ה"ו] דמותר לערב גרעיני זרעים עם זרע אילנות לזרען כא' מכ"ש לזרוע זרעים אצל אילנות. א"כ ע"כ הכא בנטועה בגפנים מיירי. דאילו בשאר אילנות רק להרכיבן זב"ז אסור. מיהו הראב"ד שם הוכיח מירושלמי דאף שאר אילנות אסור לזרוע אצלם זרעונים. [ורכ"מ שם יישב קושיתו] ועי' לעיל [פ"א מ"ח]. אבל אי"ל דלרמב"ם מיירי הכא בשאר אילנות. ואפ"ה אסור מחשש הרכבה דגם מירק ואילן אסור [כפ"א מ"ז]. ליתא דהרי רק בגזע. אבל במרכיב תוך השרשים מותר [כי"ד רצ"ז] והרי הכא אינו זורע או נוטע ע"ג הגזעין רק על השרשים: לא יאמר אטע ואחר כך אופך אלא הופך לאחר שהתליע: לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש אעקור שרשי הנטיעות: אם רצה גומם כורת האילנות: עד פחות מטפח שלא ישייר טפח ממעל לקרקע: היתה שדהו זרועה קנבוס בלשון לאטינא מלת קאנאביס הוא האנף: או לוף מין בצלים: לא יהא זורע ובא על גביהם אף אחר זמן והיפוך כנ"ל: שאינן עושין אלא לשלשה שנים נ"ל דר"ל אף שאנחנו רואין שצומחין לאלתר יש מהן שאינן מתליעין עד ג' שנים. ואף שיהפך יחזור ויצמח. ואילה"ק עכ"פ מה שיזרע השתא ע"ג יגמר בשנה זו ויתלשו מיד קודם שיצמח הקנבוס בסוף הג' שנים. נ"ל דג' שנים דקאמר אין ר"ל ג' שנים דוקא. אלא ר"ל יש מהן מאחרין ויש מקדימין לצמוח תוך הג' שנים. והיינו כדברינו הנ"ל דחיישי' שאחר שיהפוך במחרישה שוב יתליע הקנבים גם בשנה זו ויצמח בתערובות: תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג. וספיחים הן גרעיני הזרע שנפלו בשעת קצירתו שחוזר וצומח בין התבואה שנזרע שם אח"כ. ונקט ספיחי מדמצוי כך טפי. ממה שיהיה זרע איסטיס מעורב בתבואה בשעת זריעה: וכן מקום הגרנות שדשין שם מינים הרבה: וכן תלתן פענכעל רגיל לצמוח בינו מינין הרבה: שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש לעקור התערובות עם השורש. מדנתערב ממילא. וגם לא ניחא ליה תערובתן. דצמחיהן קשין למינין הללו. ומקלקלין מקום הדישה להכי [לא הוי] דינו כסי' ב': אם נכש או כיסח ר"ל אפי' רק חתך עלי התערובות. ושייר השרשים: אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד דאל"כ נראה כניחא לי' במה שמשייר. והו"ל כמקיים כלאים. דדוקא במ"א לעיל שנתערב קודם זריעה. א"צ לברור הכל. משא"כ הכא שכבר הגיע שעת איסור. עוקר הכל. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ואילה"ק הרי במשנה ג' שכבר זרוע ואפ"ה א"צ לעקור הכל. י"ל התם אף שכבר זרוע. עכ"פ בשעה שעוקר אין כאן עוד כלאים. ואי"ל דכמו במוצא כלאים בשדהו סגי בממעטו עד פחות מחלק כ"ד [כי"ד רצ"ז ס"ח] ה"נ מלת הכל לאו דוקא אלא ר"ל כל מה שמחויב לעקור. דהיינו עד שלא ישאר רובע לבית סאה. ליתא דיש לחלק הרבה דשאני הכא דניכש מתחילה כדי לקיים הנשאר. להכי לעקור הכל ממש צריך [וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מכלאים ה"י]: הרוצה לעשות שדהו משר משר בעטהע ארוכה. אבל מרובעת נקראת ערוגה: מכל מין כל משר ממין אחר: בשאומרים שלשה תלמים של פתיח ר"ל מניח רווח בין משר למשר ג' תלמים. כאותן שעושה מי שרוצה לפתח ולשדד אדמתו דשיעור שלשתן יחד ב' אמות כך מניח בין ראשי המשרים. והא דלא קאמר ב' אמות. הא קמ"ל. דאף שאח"כ מתקצר הרווח והולך בין המשרים. עד שלא יפסיק לבסוף בין המשרים רק כ"ש שרי. דתו אינן בערבובי'. והא דלקמן מ"י צריך להפסיק בין ב' מינין בית רובע. נ"ל דהתם בין ב' שדות גדולות בעי טפי. א"נ להכי נקט הכא משר דהיינו ערוגה ארוכה. דסגי בהכי. משא"כ לקמן דמיירי בקרחת דהיינו ערוגה מרובעת צריך מרחק רובע. והיינו משום דערוגות ארוכות הן הולכין מתחלת השדה עד סופה. ואין לנו לחוש רק שלא יהיו נראים ב' ראשי הערוגות מעורבים. להכי סגי בהכי. משא"כ התם שכל השדה בין לארכה בין לרחבה עשוי ערוגות ערוגות מרובעות. אי לא יניח רווח גדול מכל הצדדים לכל ערוגה וערוגה. יהיו נראים כמעורבים כל המינין: ובה"א מלא העול השרוני כרוחב עול שחורשים בו בעמק. והוא רחב מאותו שחורשים בהר: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו ואעפ"כ שיעורו דב"ש נפיש מדב"ה דאם לא כן הו"ל חומרי דב"ה וקולי ב"ש והרי לא חשבינן בעדיות פ"ו: היה ראש תור חטים תור הוא תכשיט זהב משולש שבראש הנשים. והושאל על שם ערוגה משולשת: נכנס בתוך של שעורים ר"ל אם קרן ערוגת החטין נוגע לרוחב ערוגת השעורים: מפני שהוא נראה כסוף שדהו דהרי נראים מובדלים וליכא ערבוביא דדוקא כשסמוכין ב' המינין ארכו של ערוגה זו אצל אורך ערוגה אחרת צריך שיהיה המשולש שמרחיקים זמ"ז רחב בראשו כמלא עול השרוני. וכמשנה ו'. משא"כ הכא שאורך ערוגה זו נגד רוחב הערוגה האחרת סגי גם בשמרחק המשולש בראשו הוא פחות מזה. אמנם טעם כל היתירים הללו. היינו משום דהתורה לא אסרה כלאים רק כשזרען במפולת יד. ורק חכמים אסרו גם שלא במפולת יד משום מראית עין. ולהכי נמי התירו בכמה גווני. בשניכר שחשש בעל השדה לאיסור כלאים. ומשלך נתנו לך [אב"י עי' מ"ש בסי' נ"ד אי"ה]: מותר לסמוך לו מאותו המין מותר לסמוך לחיטין שלו מין אחר כאותו של חבירו. דנראה כאילו גם זה שייך לשדה חבירו. והרי בין ב' מינין של ב' בני אדם א"צ הרחקה. מדכתיב שדך לא תזרע כלאים: מותר לסמוך לו תלם של פשתן דהרואה יודע דתלם א' פשתן לא חזי לכלום. ורק לבדוק שדהו עושה. והו"ל כזורע להשחתה. מיהו באמצע שדהו אסור לזרעו. דהו"ל מראית עין טפי. וכירושלמי. והא דנקט שלו ושל חבירו מין א'. דאי של חבירו מין אחר. לא הוה מצי למנקט בסיפא. ולא של מין אחר. דהרי מין של חבירו מותר להסמיך. כסי' מ"ג: ולא תלם של מין אחר אפי' התכוון לבדוק שדהו. עכ"פ הרואה אינו יודע: ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין מותר: אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן דבפשתן ליכא משום מראית עין: אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע ווילדער זאפראן. וקאי אמתני' דלעיל דמיירי בשלו ושל חבירו. ה"נ מיירי דשל חבירו תבואה ומקיף לו חרדל וחריע בשדותיו סביב. והו"א דשרי. אע"ג דכל הקפה במין א' סביב למין אחר. אפילו מרחיק כראוי אסור. כר"ב מ"י. זהו בהכל של אדם א'. אבל הכא דהן של ב' בני אדם הו"א דשרי כמ"ש לעיל סי' מ"ג בשם הרמב"ם מדלא כתיב ארצך לא תזרע כלאים. ש"מ דב' בני אדם א"צ הרחקה בין שדותיהן. קמ"ל דאפ"ה הכא אסורים לסמוך זא"ז מפני הרואים. דמדמזקי חרדל וחריע לתבואה. יאמרו דשל אדם א' הן. דלולא כן היה מוחה בחבירו לסמוך אצל שלו. כדפסקי' באמת [בח"מ קנ"ה סל"א] דצריך להרחיק כרישין מבצלים ד"ט: אבל סומבין לשדה ירקות חרדל וחריע דמדלא מזקי שרי לסמוך מב' בנ"א: וסומך ב' מיני תבואה אם יש ביניהן בור או ניר וכו': לבור מקום שלא נחרש ורחב וארוך כשיעור בית רובע. דהיינו י' אמות וחומש על י' אמות וחומש. ואפילו אח"כ מסמיכין יחד שרי: ולניר ארץ חרושה שארוך ורחב כבית רובע ואפילו אם בסוף מסמיכין יחד שרי [כרמב"ם פ"ג ה"ט]. וקמ"ל דכל שיש בית רובע ביניהן. בין שהוא בור או ניר מפסיק: ולגפה אבנים סדורות כחומה בלא טיט: ולדרך מדנקט סתמא משמע כל דרך ואפי' של יחיד ששיעורו ד' אמות רחבו [כפאה רפ"ב]. ואע"ג דבבור וניר צריך שיהיו ברוחב ואורך בית רובע. וכלעיל. הכא מדהולכים שם אדם ובהמה יש היכר שפיר גם ברוחב ד' אמות. דמדלא זרען יחד במפולת לא אסור רק מדרבנן משום מראית מין. ולהכי כל שיש היכר שרי. וכדשרינן לבשל בשר בחלב שקדים ומניח שם שקדים [י"ד פ"ז]. מיהו שביל אפי' של רבים דרחב טפי מד' אמות. אפ"ה כיון דאינו עשוי רק להילוך בני אדם ולא לבהמה לא מחשב הפסק עד שיהא ארכו ורחבו כשיעור בית רובע. דאז לא גרע מבור וניר. ונחל ושלולית דמפסיקין לפאה [כרפ"ב דפאה] לרתוי"ט הכא מדלא קתני להו תנא הכא בכלאים. ש"מ דבכלאים אינן מפסיקין. ואילה"ק לדבריו הרי אמת המים שעמוק טפח זורעים בתוכו ג' זרעונים [כפ"ג מ"ב] מכ"ש בב' עבריה. וק"ו בן ק"ו נחל ושלולית שמפסיקין. י"ל התם בזרעונים מועטים. משא"כ בין ב' שדות גדולות צריך הפרש גדול [ועי' מ"ש בס"ד פ"ג סי' ג']. ול"מ נ"ל דנחל ושלולית דמפולשין בין ב' השדות ודאי מפסיקין. רק כל הני דנקט תנא במשנתינו מיירי באינן מפולשין. וכדבעינן למימר לקמן. ונקטינהו תנא לרבותא דאפ"ה מפסיקין: ולגדר גבוה עשרה טפחים ר"ל חומה גבוה י"ט. ושיעור עיבי' לא הזכיר תנא משום דסגי בכ"ש. וליכא למימר דרוחב ד' שנזכר אצל חריץ אגדר נמי קאי. ליתא דממ"נ. אי רוחב גדר היינו עוביה. וכי גרע מאילן המיסך דסגי בעובי כ"ש [וכלקמן ס"ד מ"ד]. ואי רוחב גדר היינו גבהו. הרי בהדיא תנינן דצריך גובה י"ט. ונ"ל עוד דמשו"ה הפסיק עם דרך בין גפה לגדר. היינו דלא תימא דשיעור גובה דתני גבי גדר אגפה נמי קאי. אלא גפה מדאין האבנים שבה מחוברים ודבוקים יחד בטיט וסיד כגדר בנוי. מסתמא מניחין הרבה ביחד בעובי כבגל. ומדעב הרבה א"צ גובה י"ט: ולחריץ שהוא עמוק עשרה טפחים: ולאילן שהוא מיסך על הארץ אם זרוע תחת האילן מותר לסמוך בחוץ זרע אחר. אם מפסיק ביניהן נופו שאינו גבוה מן הארץ ג' טפחים: ורחב ארבעה מיהו דוקא סלע דנתהווה ממילא צריך רוחב ד'. משא"כ גפה וגדר דבידי אדם סגי בעובי כ"ש. [אב"י ולא קשה מאילן שהוא מיסך דג"כ נתהווה ממילא וסגי בכ"ש כמ"ש ע"ר זצוק"ל לעיל סי' נ"ה. דהתם האילן מיסך סביב כל הזרע שנזרע תחתיו ומבדילו ממה שבחוץ משא"כ הכא ועי' מ"ש ע"ר בבועז כאן]: ונ"ל עוד דהא דלא תני תנא בכל המפסיקין הללו שיעור המשכן כמה. דליכא למימר דכולהו מיירי במפולשין בין ב' השדות. דהרי בור וניר בבית רובע סגי להו בשמפסיקין רק בהמשך י' אמות וחומש. אף שאח"כ ב' השדות דבוקות וסמוכות יחד. כלקמן סי' ע"ג. אלא שיעור המשך המפסיקין הללו הם כבור וניר. דהיינו באורך י' אמות וחומש אע"ג שאח"כ ב' המינין סמוכין יחד שרי: הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת ערוגה מרובעת קודם שנזרעה נקראת קרחת: עושה עשרים וארבעה קרחות לבית סאה בית סאה הוא נע"נ אמות אם תחלקו לה' קרחת אורך על ה' קרחת רוחב. יהיה הכל כ"ה קרחת. ויהיה אורך כל קרחה י' אמות אורך על י' אמות רוחב. וכל אמה בת ו' טפחים. קח א' מקרחת שרחבה ס' טפחים על ס' טפחים וחלקה לרחבה לכ"ד רצועות. יגיע לכל רצועה י' אמות אורך. על רוחב ב' טפחים ומחצה. תן רצועה א' לכל קרחה מכל הכ"ד קרחות. א"כ יהיה כל קרחה י' אמות אורך. על רוחב י' אמות וב"ט ומחצה: מקרחת לבית רובע ר"ל וזה שיעור בית רובע הקב. מיהו הא דשרי ר"מ כ"ד קרחות לבית סאה. לאו דוקא. דכ"ש פחות מכ"ד קרחת לפחות מבית סאה דשרי לר"מ. ורק כ"ד דנקט היינו שלא יוסיף על כ"ד קרחות דוגמת ערוגה דלקמן רפ"ג. דרק ו' מינים שרי ולא יותר. דכשיוסיף על מניין כ"ד יהיה כל קרחת קטן מרובע ועי"ז יתהווה תערובות. וגם לא יהיה כל קרחת גדול מרובע. דאז מחזי כשדה. וכדקאמר בחרדל מדמחזי כשדה חרדל. וה"ה בשאר מיני זרעים רק בקרחת רובע ס"ל דמותר להסמיכן: וזורע בתוכה כל מין שירצה דס"ל לר"מ דמדהן מרובעות נראות מופרשות וא"צ הרחק: היתה קרחת אחת או שתים באמצע שדה תבואה. שהיא בית סאה או פחות או יותר: זורעם חרדל ומ"ח דלא כר"מ: שלש לא יזרע חרדל מפני שהיא נראית כשדה חרדל בתוך שדה תבואה. מיהו דוקא חרדל. אבל שאר זרעים. אפי' ב' קרחת מחזי כשדה. דרק בקרחת רובע מתיר: וחכ"א תשע קרחות מותרות דעושה בבית סאה כ"ה קרחת. ה' על ה'. וזורע בשורה ראשונה ושלישית וחמישית. בכל אחת מהן קרחת א' ג' ה'. דהו"ל יחד ט' קרחת זרועות. ומניח שורה ב' וד' פנויות. ואי"ל יזרע י"ג קרחת. דבשורות ב' וד' יזרע נמי קרחת ב' וד'. ואף שיגעו בזוויות בקרחות שבשורות א' ג' ה'. יותרו בראש תור כמ"ז. י"ל דאין היתר ראש תור. רק בין שדה גדולה לקטנה [כך פי' רש"י [שבת דפ"ה ב] ותמוה והרי אין לך קטנה בקטנות טפי מהך דלקמן [רפ"ג] ואפ"ה שרי בהו ראש תור. אלא נ"ל דה"ט דאסור משום דקרחת האמצעי שבשורה ב' וד'. יהיה לפ"ז חבוש מכל הצדדים דאפי' נגד הקרנות יהיה ב' ראש תור סוגר נגד כל קרן וקרן]. מיהו אפ"ה מקילי הכא רבנן טפי מבשאר דוכתי דבעינן בהו בכל תבואה ותבואה הרחק רובע [וכמ"י]. ורק הכא דכל השדה עשוי רבועיי' רבועיי'. סגי להו לרבנן בריחוק י' על י' אמה. אולם מדמצרכו מרחק י' אמות גם ביש כמה ריבועים בהבית סאה. אם כן כל שכן דפליגי אדרבי מאיר דמיקל בקרחת א' או ב' של חרדל לזרעו בלי הרחק כלל. דלרבנן צריך הרחק רובע: עשר אסורות דצריך הפסק כשיעור קרחה בין מין למין: ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור הוא שלשים סאה: לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת נראה לי דמדלא קאמר לא יעשה אותה רק קרחה אחת. שמע מינה דאין ר"ל שיזרע כל הבית כור רק מין א' בקרחת א' דמהיכא תיתא נימא כן. והרי ודאי יכול לזרוע בבית כור א' כמה מינים כשירחיק בין מין למין בית רובע. ודוחק לומר דראב"י פליג אמשנה דלקמן דקאמר' בפירוש תבואה בתבואה בית רובע. אלא ה"ק דאפילו בבית כור שכולו זרוע ממין א'. ויש באמציעותו קרחת א' ממין אחר סמוך להמין שחוצה לו סביב מותר. אבל טפי מקרחת א' אסור. אבל במרחיק בין מין למין בית רובע ודאי דגם לראב"י שרי. ולרבנן אפילו קרחת א' אסור לעשות בתוך השדה כשהוא סמוך למין אחר. בין באמצע בית סאה או באמצע בית כור ויותר: כל שהוא בתוך בית רובע בתוך הקרחות המפסיקות לרבנן בין כל מין לחבירו: עולה במדת בית רובע אפי' נקעין מלאין מים שאינן ראויין לזריעה: אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע ר"ל אם היה בקרחות המפסיקות הנ"ל גפן. שצריך להרחיק ממנו זרע כדי עבודתו. דהיינו ו' טפחים לכל צד. או שהיה שם קבר. דמדאסור בהנאה. ג"כ לא חזי לזריעה. או שהיה שם סלע שאינו גבוה י' [דאל"כ הו"ל מחיצה] דג"כ לא חזי לזריעה. אפ"ה עולין למדת בית רובע. להיות הפסק בין מין למין: תבואה בתבואה בית רובע ר"ל אם זורע ב' שדות גדולות מב' מיני תבואה. מרחיק ביניהן כשיעור רובע מרובע. והוא י' אמות וחומש אמה על י' אמות וחומש. בין שהרחיק כשיעור הזה בהתחלת השדות. בין שהרחיק באמצע השדות. ובתחילתן ובסופן סמוכים ומקורבים יחד. שרי. ודוקא באין מין א' מקיף לחבירו מד' רוחותיו דבמקיפו הו"ל חבוש. ולא מהני הרחקה כלל. מיהו נ"ל במקיפו באופן שאין הרוחות נוגעות זב"ז רק בראש תור. שרי. כדמוכח בפ"ג: ירק בירק ב' שדה ירקות ב' מינים שנזרעו זא"ז: ששהטפחים א"צ להרחיק ביניהן רק ו' טפחים על ו' טפחים בין בתחלת השדות בין באמצען כלעיל: תבואה בירק ירק בתבואה בית רובע מיהו כל זה בב' שדות. אבל בשורה א' ירק סמיך לשדה תבואה א"צ רק ו' טפחים על ו' טפחים [כרמב"ם פ"ג דכלאים הי"ב]: תבואה נוטה על גבי תבואה שהרחיקן זמ"ז כדינן לעיל. רק מחמת גידול נכפפו השבלים ושוכבים זע"ז. וא"ת כיון דתבואה בתבואה בית רובע וכלעיל. א"כ היכא אפשר שיהיו השבלים ארוכים כ"כ שיכפפו זע"ז. י"ל דמיירי הכא שמרוחקים רק במקום אחד. ואח"כ מקורבים: הכל מותר נ"ל דקמ"ל אע"ג דבכלאי הכרם אסור כה"ג [כלקמן פ"ז מ"ד] אפ"ה בכלאי זרעים שרי: חוץ מדלעת יונית שעליה מתפשטין ומסתבכין ביותר: ר' מאיר אומר אף הקשות ברבוי נקרא קשואין. גורקע בל"א: ופול המצרי שמינקבאהנען: ורואה אני את דבריהן מדברי רק שכך קבלתי מרבותי ואי אפשר לי לחזור בי. ואף על גב דמסתבך דלעת יונית. הרי גם קישות ופולין מסתבכין. ואפילו הכי כיון דרק משום מראית עין נאסר סיבוך. לפיכך כל שאינו מסתבך מאד כדלעת אין לאסור:
מלכת שלמה
היתה שדהו זרועה כו'. פי' וקצר הזרע כבר ונשארו העיקרין בארץ. לא יהא זורע ובא על גביהן זרע אחר. אע"פ שאותן העקרין. אין דרכן לצמוח עד ג' שנים כגון הקונבוס או הלוף. עד שיעקר העיקרין זהו פי' הרמב"ם ז"ל במשנה וגם בחבורו פ"ב. והראב"ד ז"ל פי' שאינו מדבר בזרוע וקצור אלא בשזרען ולא צמחו שלא יחשוב עליהן שהתליעו אלא פעמים שהן שוהין זמן גדול תחת הארץ משנה לשנה ומצמיחין ע"כ. וכמו שפי' הר"ש והר"ע ז"ל. ובמנחות שם אמרי' דקונבוס ולוף אסורין מן התורה שאר זרעים מדרבנן. וכ' הרגמ"ה ז"ל ק"ל היכן אסרה תורה קונבוס ולוף יותר משאר זרעים ע"כ. ורש"י ז"ל פי' אסרה תורה בכרם דאין זרעם כלה שיש להם שורש ל"א קונבוס ולוף אסרה תורה דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומין לכרם ובהנך תולין אשכולות {הגה"ה. וז"ל ס' הלבוש בי"ד סי' רצ"ו ס"ב. והה"נ במינים שאינם מאכל אדם אלא שהן דומים לכרם בענין אחר כגון קונבוס ולוף ג"כ הם אסורין מה"ת בכלאי הכרם. לפי שהן גדלים הרבה ועושין אשכולות כגפנים ואיכא ערבובי' שהן ג"כ דומין בזה לכרמך והוו כלאים בכרם מה"ת ע"כ והוא ל' הר"ן ז"ל שהעתקתי לק' בסמוך:} כעין ענבים ע"כ. ור"ח כהן פי' בתמיה קונבוס ולוף ולא שאר זרעים אחרים הא ודאי דכל זרעים דאורייתא ומיהו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מה"ת משום דכתיב כרמך שלך ולא של חברך ולא הוי האיסור אלא קנסא בעלמא עכ"ל לפי' סוגיית ההלכה אשר שם והוא מתוס' חיצוניות. ותוס' ז"ל נוטין דבריהם לפרש"י ז"ל וכתבו דלאו דוקא קונבוס ולוף אלא כל תבואה של ה' המינין הוי דאוריי' כמו קונבוס ולוף ע"כ. וכן ג"כ כתב הר"ן ז"ל בפ' ראשית הגז דהא דקאמר התם במנחות קונבוס ולוף אסרה תורה לאו לאפוקי חטה ושעורה דכל ה' המינין ודאי כלאים מה"ת אלא לאפוקי שאר זרעוני גינה שאינם נאכלין דומיא דקונבוס ולוף שאינם כלאים בכרם כדתניא בתוספתא האירוס והקיסוס ושושנת המלך מין זרעים אינם כלאים בכרם. אלא דקונבוס ולוף לפי שגדלין הרבה ואיכא ערבוביא ועושין אשכולות כגפנים אסורים משום כלאי הכרם ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל פ"ה אינו חייב מה"ת אלא על קנבוס ולוף וכיו"ב מזרעים שנגמרין עם תבואת הכרם ופי' מהר"י קארו ז"ל דהיינו שאינם עושין אלא לשלש שנים כמו קונבוס ולוף שאינם נעשין אלא לג' שנים כדתנן בפ"ב דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו ניתר עד ג' שנים עכ"ל ז"ל: שאינם עושין אלא לשלש שנים. היא גירסת הר"ש והרא"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל גריס אע"פ שאינם עושין כדמוכח בפירושו למשנה וגם בחבורו. ושם השיגו הראב"ד ז"ל על גרסא זו ועל פירושו כמ"ש לעיל: וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינים הרבה. נ"א שעלו בו: וכן תלתן כו'. בירושלמי כיני מתני' וכן תלתן שהעלתה מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור. ר"ל לנכש דהיינו עשבים דלא מעלו. וכן הוא גרסת המשנה ס"פ מרובה לעקור ואפשר ששם היא ברייתא דהכי קתני לה התם תלתן שעלתה עם מיני עשבים אין מחייבין אותו לעקור וכ' שם תוס' ז"ל והא דנקט תלתן שעלתה עם מיני עשבים ולא נקט תלתן שעלו עמו עשבים רבותא נקט אפי' כשמתכוין לזרוע תחלה שאר זרעים והתלתן עלה מאליו אפ"ה כיון דהשתא מיהא לא ניחא ליה בזרעים מחמת התלתן שעלה אין מחייבין אותו לעקור עכ"ל ז"ל. תני תנאי התנה יהושע שיהו מלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן דמעלו לה עשבים הגדלות עמה כשנזרעה למאכל בהמה והתולשן מפסיד את התלתן. וע' תו בירושלמי: אם ניכש או כסח. פי' הר"ש ז"ל דאמקום הגרנות קאי אבל הרמב"ם ז"ל פי' ואם יכרות קצת מה שצמח מאלו העשבים וכו' משמע דקאי אכולהו. אכן ראיתי בחבורו פ"ב הפך הלשון וברישא כתב בבא דתלתן ואח"כ כתב בבא דמקום הגרנות ובסופה כתב ואם הסיר מקצתן אומרים לו עקור הכל חוץ ממין א' שהרי גלה דעתו שרוצה בקיום השאר. ע"כ. משמע שרוצה לפרש גם הוא דלא קאי רק אגרנות וטעמא משום דבגרנות דרך שעולין מינין הרבה כדקתני רישא הלכך שייך למיתני בהו עקור את הכל חוץ ממין א' וגם ממה שהקשה ותירץ בתוי"ט משמע דס"ל דאכולה מתני' קאי. דמדקאמר דלפי' התוס' ז"ל ניחא ותוס' ז"ל כתבו ומשום מקיים כלאים ליכא כיון דקשו להו עשבים משמע דגם בתלתן מיירי: עקור את הכל. פי' הח' ה"ר יהוסף ז"ל פי' אפי' לקצור את כולם אינו רשאי רק לעקור כדי שלא ישאר השרש כלל ועיקר ע"כ:
5.
His field was sown cumin or with arum, he must not sow on top of them, since they produce crops only after three years. [A field of] grain among which sprang up some aftergrowth woad, alternatively an area of threshing-floors in which many species sprang up, alternatively [a field of] clover among which grew up a number of species of herbs, he is not obliged to weed them out. But if he weeded or cut down the weeds, they say to him: “Uproot it all, except for one species.”
משנה ו
הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ מֵשָׁר מֵשָׁר מִכָּל מִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלֹשָׁה תְלָמִים שֶׁל פָּתִיחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְלֹא הָעֹל הַשָּׁרוֹנִי. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ:
ברטנורה
משר משר. ערוגות ערוגות וכל ערוגה ממין אחד לבדו:שלשה תלמים של פתיח. כלומר מניח בין משר למשר ריוח שלשה תלמים של מחרישה מלשון יפתח וישדד אדמתו (ישעיהו כ״ח:כ״ד) ובירושלמי מפרש שהם שתי אמות רוחב על שתי אמות אורך, ואחר כך מיצר והולך אם ירצה עד שלא ישאר ביניהן בסוף המצר אלא כל שהו, שהרי בכך הן נראים שלא נזרעו בערבוביא:העול השרוני. כמלוא רוחב העול שחורשים בו בשרון, דהיינו בבקעה, שהוא רחב מן העול שחורשים בו בהר:וקרובים דברי אלו וכו׳ ששיעור שלשה תלמים של פתיח קרוב להיות שוה למלוא העול השרוני:
תוסופות יום טוב
שלשה תלמים של פתיח. לשון הר"ב ובירושלמי מפרש שהם שתי אמות רוחב וכו'. ולקמן משנה ח דבור וניר מפסיקין לכלאים ובפ"ג משנה ו פירש הר"ב דשתי אמות בורות הוו הפסק. אם כן שתי אמות דלקמן אליבא דב"ש. ובירושלמי הכי איתא רבי זעירא ר"א בשם ר' חייא רובא עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא ע"כ. ומסתמא אליבא דהלכתא אתי לאשמועינן והיינו שיעורא דב"ה. והיינו טעמא דהרמב"ם שפסק לדר"ח בפ"ד מהלכות כלאים והא דבריש פ"ב דפאה מפרש שיעור בור ג' תלמים. והתם ר' יוחנן אמר הכי בירושלמי י"ל דשיעורא זוטא היא מדב"ה. ולענין פאה מודו ב"ה לחומרא דאפילו שיעור זוטא מחייב בשתי פאות. אך קשה דא"כ ב"ה דהכא לחומרא דבעינן שיעורא רבא לכלאים והו"ל למתני בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ועיין עוד במשנה ג פ"ג. ועיין בפי' הר"ב ריש פרק ג דיבמות וריש פ"ח דחולין:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל סאה שיש בו רובע רובע הקב. והוא א' מכ"ד לסאה: ממין אחר ימעט קודם שיזרע ימעט המין המעורב או יוסיף על הסאה. וכ"כ במצא כלאים בשדהו סגי בממעט כך [י"ד רצ"ז ס"ח]. ואף דהו"ל מבטל איסור לכתחילה. דהרי רובע מדאורייתא ולוקה עליו [כרמב"ם פ"ב מכלאים]. ונ"ל טעמו משום דשיעורים חציצין ומחיצין הלממ"ס [סוכה ד"ה ב'] וליכא למימר דהרובע בטל ברוב מדאורייתא. דהרי מדניכר כל גרעין במקומו לא שייך ביטול [כי"ד סק"ט]. ואע"ג דבב"ד אזלינן בת"ר אף שניכר המיעוט. התם לא שיהא גוף החולק בטל. רק דעתו ודבורו. וזה לא ניכר. י"ל זהו בניחא לי' שיזרע בתערובת משא"כ הכא שנתערב ממילא וגם לא ניחא לי' כלל בתערובתן. דמי טפי לחטין שהתליעו דשרי לטחנן מה"ט מדלא ניחא ליה שיתבטלו [כי"ד פ"ד סקי"ד] והרי מבטלן קודם שיבוא לכלל איסור כדי שלא יעשה איסור בזריעה אינו רק מד"ס מפני מראית עין. שיחשבו אח"כ כשיראו אותן גדלין. שבכוונה זרען. ובממעט אינו ניכר כ"כ. מיהו בניחא ליה שיזרע בתערובת אפי' חטה א' בכרי אסור מד"ס: רבי יוסי אומר יבור דמדהוזקק לברור יברר הכל. ואע"ג שיוסיף על המין המבטל. אעפ"כ מדצריך לעשות מעשה לבטלן הו"ל כמקיים התערובות בכוונה. אבל בהי' מתחלה פחות מרובע. א"צ: בין משני מינין סגי ברובע. ואת"ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א' מסייע לבטל חבירו כי"ד ססי' צ"ח. התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ"ז לא נרגש זה וזה. משא"כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב' מיני' מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו"ק: וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ר"ל בנתערבו ב' מינין כשבולת שועל וכוסמין. בסאה שעורים. והרי שבולת שועל אינו כלאים בשעורים. להכי לחכמים אמ"צ. ולת"ק מצטרף. ולר"ש אפילו בשניהן כלאים בסאה אמ"צ: במה דברים אמורים דצריך רובע לסאה: באמת אמרו זרעוני גנה שאינן נאכלין ר"ל אותן שגרעיני זרען אינו נאכל. רק הפרי או העלין הצומחי' מהזרע [אכ"י ונו"ן של זרעונין הוא נו"ן המקטין כמו אשון בת עין] כזרע כרפס ולפת. אם נתערבו בתבואה. ולסימנא בעלמא נקט שאינו נאכל. דכל כה"ג זרע דק הוא: מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה ר"ל אם נתערב חלק כ"ד משיעור שצריך לזרוע מהן בבית סאה. בסאה תבואה. הר"ז מצטרף להיות כלאים. דבית סאה הוא נ' על נ' אמה. ועל אותו מקום זורעים סאה תבואה. מיהו זרעוני גנה שהן דקין זורעין על מקום כזה קב וחצי. דכל גרעין וגרעין צריך לגידולו רווח לבד. ולפיכך כשגרעיני הסאה הם רבים צריך רווח למקום זריעתן יותר ממקום שצריך לזרוע גרעינים גסים שאין בהן רק מעט בסאה ולהכי מדצריך בתבואה א' מכ"ד לסאה. סגי בזרעוני גנה בסאה תבואה א' מכ"ד מקב וחצי. והוא ביצה ומחצה: רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר בזרעונים דקים. דאפי' בפחות מרובע ימעט: כך אמרו להקל בזרעונים גסים יותר מתבואה דצריך מהן טפי מסאה לנ' על נ' כפשתן וכו': הפשתן דמדהוא גס זורע מהן ג' סאה לנ' על נ' [כך פי' הר"ב ע"ד הר"ש. ותמוה מאד שזה מכחיש המפורסם ועיני ראו ולא זר שזרע פשתן ליינזאמען בל"א הוא קטן הרבה והרבה מקטניות ותבואה. ולפיכך אין לנו לפרש רק כהרמב"ם דבבא דפשתן דברי ת"ק היא וקמ"ל דזרע פשתן אע"ג שאינו נאכל והוא דק. הוא נזרע בדוחק. וזורעין ממנו ג' סאה במקום שהוא נ' על נ'. ובזה יתורץ מה דק' להר"ב דאי דנקט פשתן מדהן זרע גדול. א"כ מ"ש פשתן דנקט טפי מאפונין הגמלנים שגדולי' הרבה והרבה מתבואה וקטניות. אע"כ כהרמב"ם דדברי ת"ק הוא וקמ"ל דזרע פשתן יוצא נמכלל של שאר זרעוני גנ ]: בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה דביש ג' רובע מהן. בסאה תבואה ימעט: ימתין לה עד שתתליע ר"ל עד שיתפשטו שרשים מהחטין כתולעים דקים. והוא ג' ימים בקרקע לחה. וביבשה צריך טפי: ויופך יהפוך הקרקע במחרישה. דאז לא יצמחו שוב החטין: אלא הופך ואחר כך זורע והא דנקט לא יאמר והול"ל לא יזרע ואח"כ יופך. נ"ל דקמ"ל דאפי' אם בשעת זריעה גלי דעתי' להפיך אח"כ אפ"ה אסור. מיהו מדנקט הכי דוקא גבי אם צמחו. נ"ל דדוקא בשכבר צמחו אסור הכי. אי מדכבר צמחו דלמא ממלך. ואי מפני מראית עין. דהרואה שכבר צמחו רואה שזורע שם זרע אחר. הא אם רק התליעו. דהרואה שזורע שם מין אחר לא רואה שכבר זרוע שם מין אחר שכבר התליע. וגם מדלא צמח עדיין. לא חיישינן לממלך. רשאי לומר אזרע ואח"כ אופך. ולפ"ז מה דנקט במשנה ד' זרועה ונמלך לנטעה לא יאמר וכו' מיירי בכבר צמחו. וראייתי. דהרי בגומם עד פחות מטפח שם באמת מותר לזרוע ואח"כ משרש. ע"כ טעמא משום דבגומם כה"ג תו ליכא חשש מראית עין ולא חשש נמלך. ומרתוי"ט לא משמע כן שהרי כ' דצמחה לרבותא נקט: כמה יהא חורש כתלמי פורכע בל"א. והוא תל גבוה שנעשה בין שורות המחרישה. וי"א שהן רוחב השורות העמוקות בעצמן: הרביעה שא"צ להפוך במחרישה כל הקרקע. רק מניח תלמים רחבים כאותן שעושים אחר שירד רביעה ראשונה ואע"ג שישאר טפי מרובע לסאה. כיון דאינו אסור רק מד"ס. דלא תזרע כתיב. וזה לא ניח"ל בתערובתן. להכי בהופך וגלי דעתי' כך. ליכא תו משום מראית עין: אבא שאול אומר כדי שלא ישייר קרקע שאינו מהופך: רובע לבית סאה במקום א' וי"א אפילו ע"י צרוף הרבה מקומות שאינן מהופכין. לא יהיה רובע לסאה וכן מסתבר לפע"ד דמי עדיף מנתערב גרעיני סאה עם גרעיני רובע. דימעט כריש פרקן. אף שהגרעיני הרובע גדלין מפוזרין בהרבה מקומות: זרועה ונמלך לנוטעה לרמב"ם [כלאים פ"א ה"ו] דמותר לערב גרעיני זרעים עם זרע אילנות לזרען כא' מכ"ש לזרוע זרעים אצל אילנות. א"כ ע"כ הכא בנטועה בגפנים מיירי. דאילו בשאר אילנות רק להרכיבן זב"ז אסור. מיהו הראב"ד שם הוכיח מירושלמי דאף שאר אילנות אסור לזרוע אצלם זרעונים. [ורכ"מ שם יישב קושיתו] ועי' לעיל [פ"א מ"ח]. אבל אי"ל דלרמב"ם מיירי הכא בשאר אילנות. ואפ"ה אסור מחשש הרכבה דגם מירק ואילן אסור [כפ"א מ"ז]. ליתא דהרי רק בגזע. אבל במרכיב תוך השרשים מותר [כי"ד רצ"ז] והרי הכא אינו זורע או נוטע ע"ג הגזעין רק על השרשים: לא יאמר אטע ואחר כך אופך אלא הופך לאחר שהתליע: לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש אעקור שרשי הנטיעות: אם רצה גומם כורת האילנות: עד פחות מטפח שלא ישייר טפח ממעל לקרקע: היתה שדהו זרועה קנבוס בלשון לאטינא מלת קאנאביס הוא האנף: או לוף מין בצלים: לא יהא זורע ובא על גביהם אף אחר זמן והיפוך כנ"ל: שאינן עושין אלא לשלשה שנים נ"ל דר"ל אף שאנחנו רואין שצומחין לאלתר יש מהן שאינן מתליעין עד ג' שנים. ואף שיהפך יחזור ויצמח. ואילה"ק עכ"פ מה שיזרע השתא ע"ג יגמר בשנה זו ויתלשו מיד קודם שיצמח הקנבוס בסוף הג' שנים. נ"ל דג' שנים דקאמר אין ר"ל ג' שנים דוקא. אלא ר"ל יש מהן מאחרין ויש מקדימין לצמוח תוך הג' שנים. והיינו כדברינו הנ"ל דחיישי' שאחר שיהפוך במחרישה שוב יתליע הקנבים גם בשנה זו ויצמח בתערובות: תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג. וספיחים הן גרעיני הזרע שנפלו בשעת קצירתו שחוזר וצומח בין התבואה שנזרע שם אח"כ. ונקט ספיחי מדמצוי כך טפי. ממה שיהיה זרע איסטיס מעורב בתבואה בשעת זריעה: וכן מקום הגרנות שדשין שם מינים הרבה: וכן תלתן פענכעל רגיל לצמוח בינו מינין הרבה: שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש לעקור התערובות עם השורש. מדנתערב ממילא. וגם לא ניחא ליה תערובתן. דצמחיהן קשין למינין הללו. ומקלקלין מקום הדישה להכי [לא הוי] דינו כסי' ב': אם נכש או כיסח ר"ל אפי' רק חתך עלי התערובות. ושייר השרשים: אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד דאל"כ נראה כניחא לי' במה שמשייר. והו"ל כמקיים כלאים. דדוקא במ"א לעיל שנתערב קודם זריעה. א"צ לברור הכל. משא"כ הכא שכבר הגיע שעת איסור. עוקר הכל. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ואילה"ק הרי במשנה ג' שכבר זרוע ואפ"ה א"צ לעקור הכל. י"ל התם אף שכבר זרוע. עכ"פ בשעה שעוקר אין כאן עוד כלאים. ואי"ל דכמו במוצא כלאים בשדהו סגי בממעטו עד פחות מחלק כ"ד [כי"ד רצ"ז ס"ח] ה"נ מלת הכל לאו דוקא אלא ר"ל כל מה שמחויב לעקור. דהיינו עד שלא ישאר רובע לבית סאה. ליתא דיש לחלק הרבה דשאני הכא דניכש מתחילה כדי לקיים הנשאר. להכי לעקור הכל ממש צריך [וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מכלאים ה"י]: הרוצה לעשות שדהו משר משר בעטהע ארוכה. אבל מרובעת נקראת ערוגה: מכל מין כל משר ממין אחר: בשאומרים שלשה תלמים של פתיח ר"ל מניח רווח בין משר למשר ג' תלמים. כאותן שעושה מי שרוצה לפתח ולשדד אדמתו דשיעור שלשתן יחד ב' אמות כך מניח בין ראשי המשרים. והא דלא קאמר ב' אמות. הא קמ"ל. דאף שאח"כ מתקצר הרווח והולך בין המשרים. עד שלא יפסיק לבסוף בין המשרים רק כ"ש שרי. דתו אינן בערבובי'. והא דלקמן מ"י צריך להפסיק בין ב' מינין בית רובע. נ"ל דהתם בין ב' שדות גדולות בעי טפי. א"נ להכי נקט הכא משר דהיינו ערוגה ארוכה. דסגי בהכי. משא"כ לקמן דמיירי בקרחת דהיינו ערוגה מרובעת צריך מרחק רובע. והיינו משום דערוגות ארוכות הן הולכין מתחלת השדה עד סופה. ואין לנו לחוש רק שלא יהיו נראים ב' ראשי הערוגות מעורבים. להכי סגי בהכי. משא"כ התם שכל השדה בין לארכה בין לרחבה עשוי ערוגות ערוגות מרובעות. אי לא יניח רווח גדול מכל הצדדים לכל ערוגה וערוגה. יהיו נראים כמעורבים כל המינין: ובה"א מלא העול השרוני כרוחב עול שחורשים בו בעמק. והוא רחב מאותו שחורשים בהר: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו ואעפ"כ שיעורו דב"ש נפיש מדב"ה דאם לא כן הו"ל חומרי דב"ה וקולי ב"ש והרי לא חשבינן בעדיות פ"ו: היה ראש תור חטים תור הוא תכשיט זהב משולש שבראש הנשים. והושאל על שם ערוגה משולשת: נכנס בתוך של שעורים ר"ל אם קרן ערוגת החטין נוגע לרוחב ערוגת השעורים: מפני שהוא נראה כסוף שדהו דהרי נראים מובדלים וליכא ערבוביא דדוקא כשסמוכין ב' המינין ארכו של ערוגה זו אצל אורך ערוגה אחרת צריך שיהיה המשולש שמרחיקים זמ"ז רחב בראשו כמלא עול השרוני. וכמשנה ו'. משא"כ הכא שאורך ערוגה זו נגד רוחב הערוגה האחרת סגי גם בשמרחק המשולש בראשו הוא פחות מזה. אמנם טעם כל היתירים הללו. היינו משום דהתורה לא אסרה כלאים רק כשזרען במפולת יד. ורק חכמים אסרו גם שלא במפולת יד משום מראית עין. ולהכי נמי התירו בכמה גווני. בשניכר שחשש בעל השדה לאיסור כלאים. ומשלך נתנו לך [אב"י עי' מ"ש בסי' נ"ד אי"ה]: מותר לסמוך לו מאותו המין מותר לסמוך לחיטין שלו מין אחר כאותו של חבירו. דנראה כאילו גם זה שייך לשדה חבירו. והרי בין ב' מינין של ב' בני אדם א"צ הרחקה. מדכתיב שדך לא תזרע כלאים: מותר לסמוך לו תלם של פשתן דהרואה יודע דתלם א' פשתן לא חזי לכלום. ורק לבדוק שדהו עושה. והו"ל כזורע להשחתה. מיהו באמצע שדהו אסור לזרעו. דהו"ל מראית עין טפי. וכירושלמי. והא דנקט שלו ושל חבירו מין א'. דאי של חבירו מין אחר. לא הוה מצי למנקט בסיפא. ולא של מין אחר. דהרי מין של חבירו מותר להסמיך. כסי' מ"ג: ולא תלם של מין אחר אפי' התכוון לבדוק שדהו. עכ"פ הרואה אינו יודע: ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין מותר: אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן דבפשתן ליכא משום מראית עין: אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע ווילדער זאפראן. וקאי אמתני' דלעיל דמיירי בשלו ושל חבירו. ה"נ מיירי דשל חבירו תבואה ומקיף לו חרדל וחריע בשדותיו סביב. והו"א דשרי. אע"ג דכל הקפה במין א' סביב למין אחר. אפילו מרחיק כראוי אסור. כר"ב מ"י. זהו בהכל של אדם א'. אבל הכא דהן של ב' בני אדם הו"א דשרי כמ"ש לעיל סי' מ"ג בשם הרמב"ם מדלא כתיב ארצך לא תזרע כלאים. ש"מ דב' בני אדם א"צ הרחקה בין שדותיהן. קמ"ל דאפ"ה הכא אסורים לסמוך זא"ז מפני הרואים. דמדמזקי חרדל וחריע לתבואה. יאמרו דשל אדם א' הן. דלולא כן היה מוחה בחבירו לסמוך אצל שלו. כדפסקי' באמת [בח"מ קנ"ה סל"א] דצריך להרחיק כרישין מבצלים ד"ט: אבל סומבין לשדה ירקות חרדל וחריע דמדלא מזקי שרי לסמוך מב' בנ"א: וסומך ב' מיני תבואה אם יש ביניהן בור או ניר וכו': לבור מקום שלא נחרש ורחב וארוך כשיעור בית רובע. דהיינו י' אמות וחומש על י' אמות וחומש. ואפילו אח"כ מסמיכין יחד שרי: ולניר ארץ חרושה שארוך ורחב כבית רובע ואפילו אם בסוף מסמיכין יחד שרי [כרמב"ם פ"ג ה"ט]. וקמ"ל דכל שיש בית רובע ביניהן. בין שהוא בור או ניר מפסיק: ולגפה אבנים סדורות כחומה בלא טיט: ולדרך מדנקט סתמא משמע כל דרך ואפי' של יחיד ששיעורו ד' אמות רחבו [כפאה רפ"ב]. ואע"ג דבבור וניר צריך שיהיו ברוחב ואורך בית רובע. וכלעיל. הכא מדהולכים שם אדם ובהמה יש היכר שפיר גם ברוחב ד' אמות. דמדלא זרען יחד במפולת לא אסור רק מדרבנן משום מראית מין. ולהכי כל שיש היכר שרי. וכדשרינן לבשל בשר בחלב שקדים ומניח שם שקדים [י"ד פ"ז]. מיהו שביל אפי' של רבים דרחב טפי מד' אמות. אפ"ה כיון דאינו עשוי רק להילוך בני אדם ולא לבהמה לא מחשב הפסק עד שיהא ארכו ורחבו כשיעור בית רובע. דאז לא גרע מבור וניר. ונחל ושלולית דמפסיקין לפאה [כרפ"ב דפאה] לרתוי"ט הכא מדלא קתני להו תנא הכא בכלאים. ש"מ דבכלאים אינן מפסיקין. ואילה"ק לדבריו הרי אמת המים שעמוק טפח זורעים בתוכו ג' זרעונים [כפ"ג מ"ב] מכ"ש בב' עבריה. וק"ו בן ק"ו נחל ושלולית שמפסיקין. י"ל התם בזרעונים מועטים. משא"כ בין ב' שדות גדולות צריך הפרש גדול [ועי' מ"ש בס"ד פ"ג סי' ג']. ול"מ נ"ל דנחל ושלולית דמפולשין בין ב' השדות ודאי מפסיקין. רק כל הני דנקט תנא במשנתינו מיירי באינן מפולשין. וכדבעינן למימר לקמן. ונקטינהו תנא לרבותא דאפ"ה מפסיקין: ולגדר גבוה עשרה טפחים ר"ל חומה גבוה י"ט. ושיעור עיבי' לא הזכיר תנא משום דסגי בכ"ש. וליכא למימר דרוחב ד' שנזכר אצל חריץ אגדר נמי קאי. ליתא דממ"נ. אי רוחב גדר היינו עוביה. וכי גרע מאילן המיסך דסגי בעובי כ"ש [וכלקמן ס"ד מ"ד]. ואי רוחב גדר היינו גבהו. הרי בהדיא תנינן דצריך גובה י"ט. ונ"ל עוד דמשו"ה הפסיק עם דרך בין גפה לגדר. היינו דלא תימא דשיעור גובה דתני גבי גדר אגפה נמי קאי. אלא גפה מדאין האבנים שבה מחוברים ודבוקים יחד בטיט וסיד כגדר בנוי. מסתמא מניחין הרבה ביחד בעובי כבגל. ומדעב הרבה א"צ גובה י"ט: ולחריץ שהוא עמוק עשרה טפחים: ולאילן שהוא מיסך על הארץ אם זרוע תחת האילן מותר לסמוך בחוץ זרע אחר. אם מפסיק ביניהן נופו שאינו גבוה מן הארץ ג' טפחים: ורחב ארבעה מיהו דוקא סלע דנתהווה ממילא צריך רוחב ד'. משא"כ גפה וגדר דבידי אדם סגי בעובי כ"ש. [אב"י ולא קשה מאילן שהוא מיסך דג"כ נתהווה ממילא וסגי בכ"ש כמ"ש ע"ר זצוק"ל לעיל סי' נ"ה. דהתם האילן מיסך סביב כל הזרע שנזרע תחתיו ומבדילו ממה שבחוץ משא"כ הכא ועי' מ"ש ע"ר בבועז כאן]: ונ"ל עוד דהא דלא תני תנא בכל המפסיקין הללו שיעור המשכן כמה. דליכא למימר דכולהו מיירי במפולשין בין ב' השדות. דהרי בור וניר בבית רובע סגי להו בשמפסיקין רק בהמשך י' אמות וחומש. אף שאח"כ ב' השדות דבוקות וסמוכות יחד. כלקמן סי' ע"ג. אלא שיעור המשך המפסיקין הללו הם כבור וניר. דהיינו באורך י' אמות וחומש אע"ג שאח"כ ב' המינין סמוכין יחד שרי: הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת ערוגה מרובעת קודם שנזרעה נקראת קרחת: עושה עשרים וארבעה קרחות לבית סאה בית סאה הוא נע"נ אמות אם תחלקו לה' קרחת אורך על ה' קרחת רוחב. יהיה הכל כ"ה קרחת. ויהיה אורך כל קרחה י' אמות אורך על י' אמות רוחב. וכל אמה בת ו' טפחים. קח א' מקרחת שרחבה ס' טפחים על ס' טפחים וחלקה לרחבה לכ"ד רצועות. יגיע לכל רצועה י' אמות אורך. על רוחב ב' טפחים ומחצה. תן רצועה א' לכל קרחה מכל הכ"ד קרחות. א"כ יהיה כל קרחה י' אמות אורך. על רוחב י' אמות וב"ט ומחצה: מקרחת לבית רובע ר"ל וזה שיעור בית רובע הקב. מיהו הא דשרי ר"מ כ"ד קרחות לבית סאה. לאו דוקא. דכ"ש פחות מכ"ד קרחת לפחות מבית סאה דשרי לר"מ. ורק כ"ד דנקט היינו שלא יוסיף על כ"ד קרחות דוגמת ערוגה דלקמן רפ"ג. דרק ו' מינים שרי ולא יותר. דכשיוסיף על מניין כ"ד יהיה כל קרחת קטן מרובע ועי"ז יתהווה תערובות. וגם לא יהיה כל קרחת גדול מרובע. דאז מחזי כשדה. וכדקאמר בחרדל מדמחזי כשדה חרדל. וה"ה בשאר מיני זרעים רק בקרחת רובע ס"ל דמותר להסמיכן: וזורע בתוכה כל מין שירצה דס"ל לר"מ דמדהן מרובעות נראות מופרשות וא"צ הרחק: היתה קרחת אחת או שתים באמצע שדה תבואה. שהיא בית סאה או פחות או יותר: זורעם חרדל ומ"ח דלא כר"מ: שלש לא יזרע חרדל מפני שהיא נראית כשדה חרדל בתוך שדה תבואה. מיהו דוקא חרדל. אבל שאר זרעים. אפי' ב' קרחת מחזי כשדה. דרק בקרחת רובע מתיר: וחכ"א תשע קרחות מותרות דעושה בבית סאה כ"ה קרחת. ה' על ה'. וזורע בשורה ראשונה ושלישית וחמישית. בכל אחת מהן קרחת א' ג' ה'. דהו"ל יחד ט' קרחת זרועות. ומניח שורה ב' וד' פנויות. ואי"ל יזרע י"ג קרחת. דבשורות ב' וד' יזרע נמי קרחת ב' וד'. ואף שיגעו בזוויות בקרחות שבשורות א' ג' ה'. יותרו בראש תור כמ"ז. י"ל דאין היתר ראש תור. רק בין שדה גדולה לקטנה [כך פי' רש"י [שבת דפ"ה ב] ותמוה והרי אין לך קטנה בקטנות טפי מהך דלקמן [רפ"ג] ואפ"ה שרי בהו ראש תור. אלא נ"ל דה"ט דאסור משום דקרחת האמצעי שבשורה ב' וד'. יהיה לפ"ז חבוש מכל הצדדים דאפי' נגד הקרנות יהיה ב' ראש תור סוגר נגד כל קרן וקרן]. מיהו אפ"ה מקילי הכא רבנן טפי מבשאר דוכתי דבעינן בהו בכל תבואה ותבואה הרחק רובע [וכמ"י]. ורק הכא דכל השדה עשוי רבועיי' רבועיי'. סגי להו לרבנן בריחוק י' על י' אמה. אולם מדמצרכו מרחק י' אמות גם ביש כמה ריבועים בהבית סאה. אם כן כל שכן דפליגי אדרבי מאיר דמיקל בקרחת א' או ב' של חרדל לזרעו בלי הרחק כלל. דלרבנן צריך הרחק רובע: עשר אסורות דצריך הפסק כשיעור קרחה בין מין למין: ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור הוא שלשים סאה: לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת נראה לי דמדלא קאמר לא יעשה אותה רק קרחה אחת. שמע מינה דאין ר"ל שיזרע כל הבית כור רק מין א' בקרחת א' דמהיכא תיתא נימא כן. והרי ודאי יכול לזרוע בבית כור א' כמה מינים כשירחיק בין מין למין בית רובע. ודוחק לומר דראב"י פליג אמשנה דלקמן דקאמר' בפירוש תבואה בתבואה בית רובע. אלא ה"ק דאפילו בבית כור שכולו זרוע ממין א'. ויש באמציעותו קרחת א' ממין אחר סמוך להמין שחוצה לו סביב מותר. אבל טפי מקרחת א' אסור. אבל במרחיק בין מין למין בית רובע ודאי דגם לראב"י שרי. ולרבנן אפילו קרחת א' אסור לעשות בתוך השדה כשהוא סמוך למין אחר. בין באמצע בית סאה או באמצע בית כור ויותר: כל שהוא בתוך בית רובע בתוך הקרחות המפסיקות לרבנן בין כל מין לחבירו: עולה במדת בית רובע אפי' נקעין מלאין מים שאינן ראויין לזריעה: אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע ר"ל אם היה בקרחות המפסיקות הנ"ל גפן. שצריך להרחיק ממנו זרע כדי עבודתו. דהיינו ו' טפחים לכל צד. או שהיה שם קבר. דמדאסור בהנאה. ג"כ לא חזי לזריעה. או שהיה שם סלע שאינו גבוה י' [דאל"כ הו"ל מחיצה] דג"כ לא חזי לזריעה. אפ"ה עולין למדת בית רובע. להיות הפסק בין מין למין: תבואה בתבואה בית רובע ר"ל אם זורע ב' שדות גדולות מב' מיני תבואה. מרחיק ביניהן כשיעור רובע מרובע. והוא י' אמות וחומש אמה על י' אמות וחומש. בין שהרחיק כשיעור הזה בהתחלת השדות. בין שהרחיק באמצע השדות. ובתחילתן ובסופן סמוכים ומקורבים יחד. שרי. ודוקא באין מין א' מקיף לחבירו מד' רוחותיו דבמקיפו הו"ל חבוש. ולא מהני הרחקה כלל. מיהו נ"ל במקיפו באופן שאין הרוחות נוגעות זב"ז רק בראש תור. שרי. כדמוכח בפ"ג: ירק בירק ב' שדה ירקות ב' מינים שנזרעו זא"ז: ששהטפחים א"צ להרחיק ביניהן רק ו' טפחים על ו' טפחים בין בתחלת השדות בין באמצען כלעיל: תבואה בירק ירק בתבואה בית רובע מיהו כל זה בב' שדות. אבל בשורה א' ירק סמיך לשדה תבואה א"צ רק ו' טפחים על ו' טפחים [כרמב"ם פ"ג דכלאים הי"ב]: תבואה נוטה על גבי תבואה שהרחיקן זמ"ז כדינן לעיל. רק מחמת גידול נכפפו השבלים ושוכבים זע"ז. וא"ת כיון דתבואה בתבואה בית רובע וכלעיל. א"כ היכא אפשר שיהיו השבלים ארוכים כ"כ שיכפפו זע"ז. י"ל דמיירי הכא שמרוחקים רק במקום אחד. ואח"כ מקורבים: הכל מותר נ"ל דקמ"ל אע"ג דבכלאי הכרם אסור כה"ג [כלקמן פ"ז מ"ד] אפ"ה בכלאי זרעים שרי: חוץ מדלעת יונית שעליה מתפשטין ומסתבכין ביותר: ר' מאיר אומר אף הקשות ברבוי נקרא קשואין. גורקע בל"א: ופול המצרי שמינקבאהנען: ורואה אני את דבריהן מדברי רק שכך קבלתי מרבותי ואי אפשר לי לחזור בי. ואף על גב דמסתבך דלעת יונית. הרי גם קישות ופולין מסתבכין. ואפילו הכי כיון דרק משום מראית עין נאסר סיבוך. לפיכך כל שאינו מסתבך מאד כדלעת אין לאסור:
מלכת שלמה
שלשה תלמים של פתיח. פי' הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דהיינו הארץ כשתמטר יתבקעו בה בקעים מתרחבין ונקרא כל בקיע מהן תלם של פתיח. ואינו נכון דמה שייך כאן שם תלמים. ועוד דהיכי הוו בשלש מינייהו כשיעור שתי אמות דהיינו י"ב טפחים. ועוד דפתיח משמע מל' יפתח וישדד אדמתו וכן פי' הר"ש ז"ל וגם הרא"ש ז"ל לכך נראה לפ' דה"ק ג' תלמים של פתיחת המחרישה והא דלא תנא ג' תלמים סתם משום דקא משער בתלמי חרישה דקה כשמתחילין לפתוח האדמה ולמעוטי תלמי הרביעה דלעיל תני הכי. וכך פירושא דשלשה תלמים של פתיח דכוליה תלמודא כך נ"ל. הרש"ש ז"ל: בפי' ר"ע ז"ל. משר משר ערוגות ערוגות. פי' זה אינו נראה דא"כ היינו קרחת וקרחת אסור לסמוך וצריך הרחקה בית רובע. ע"כ נראה דמשר לשון שורה. והפי' רוחב המשר זורע עושה אותו שיעור שלשה תלמים של פתיח. ואם ירצה לעשותו פחות מזה רשאי הוא להיות פוחת את המשר עד כ"ש. ובלבד שיעשה בתחלתה רחבה ג' תלמים של פתיח באורך ג' תלמים כך מפו' בירושלמי וא"צ הרחקה כלל כיון שהוא עשוי שורות שורות כן מוכיח בירושלמי. ונ"ל כי בעבור זה אמר תלמים של פתיח כדי למעט תלמי רביעה שהן גדולים יותר ומה שאמרו ב"ה שיעור של מלא העול ולא אמרו ב' אמות לפי שזה מצוי ביד כל זורע ויכול לצמצם בו אבל מדידת האמה אין הכל בקיאין בה ע"כ מן הח' הרי"א ז"ל: עוד בפי' ר"ע ז"ל. שכתוב שם עד שלא ישאר ביניהם בסוף החצר צריך להגיה בסוף המשר. והא דקאמר בירושלמי שתי אמות על שתי אמות לא שיהו מרובעות אלא על אורך שתי אמות שכלות עד כל שהו: השרוני. אית דמפרשי שם מקום. גרסי' בירושלמי א"ר יונה הדא דתימר בעשויה משרין משרין דבההוא לא חשיב כל מין ומהני בהרחקת שלשה תלמים. אבל בעשויין משר אחד ובא לעשות משר א' ממין אחר בסוף או באמצע לא סגי בהכי ושיעורו בית רובע כדין תבואה בתבואה: וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. פי' קרובים דברי ב"ה לב"ש דבציר משהו הוא דהוי שיעורא דב"ה משיעורא דשלשה תלמים של פתיח. וליכא לפרושי קרובים דברי ב"ש לב"ה דלא טפו עלייהו ב"ה אלא משהו דא"כ ב"ש לקולא וב"ה לחומרא והו"ל למתנייה במס' עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כדאמרי' בכל דוכתי. וליכא למימר דמשום דתני וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו לא חש ליה ולא תני ליה דהא בריש מס' שביעית נמי תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו ואפ"ה פריך עלה בירושלמי דליתנייה התם אלא ודאי כדאמרן. הרש"ש ז"ל:
6.
One who wants to lay out his field in long straight rows each sown with a different species:Bet Shammai says: three furrows of newly broken land. But Bet Hillel says: the width of a Sharon yoke. And the words of these are close to the words of these.
משנה ז
הָיָה רֹאשׁ תּוֹר חִטִּים נִכְנָס בְּתוֹךְ שֶׁל שְׂעוֹרִים, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מִין אַחֵר, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ חִטִּים, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ תֶּלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן, וְלֹא תֶלֶם שֶׁל מִין אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶרַע פִּשְׁתָּן וְאֶחָד כָּל הַמִּינִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ מֻתָּר לִבְדֹּק בְּתֶלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן:
ברטנורה
תור. הוא שם תכשיט של אשה שצורתו משולשת כלומר בעל שלש זויות, לשון תורי זהב נעשה לך (ש״ה א) ועל שמו קורין קרן זוית המחודדת ראש תור. ואם קרן זוית של שדה שהיא זרועה חטים נכנסת בתוך שדה של שעורים מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו וניכר שלא נזרעו בערבוביא:מותר לסמוך לו מאותו המין. מותר לסמוך אצל שדה חטין שלו מאותו המין של שדה חבירו ואין נראה ככלאים בשדהו משום דנראה כסוף שדה חבירו:מותר לסמוך לו תלם של פשתן. שהרואה יודע שלא זרעוהו שם אלא כדי לבדוק שדהו אם טובה לזרוע בה פשתן אם לאו, לפי שאין אדם עשוי לזרוע תלם אחד של פשתן שאין לו בו שום תועלת. אבל של מין אחר דאדם עשוי לזרוע ממנו תלם אחד בלבד, אפילו לא זרעו אלא לבדוק שדהו אסור, שהרואה אומר לצרכו זרעו כדי ליהנות בו:אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. אסור לסמוך תלם אחד, שהרואה אינו יודע דלבדוק שדהו הוא עושה:מותר לבדוק בתלם של פשתן. שהכל יודעים שאין מתכוין לקיים הפשתן אלא לבדוק שדהו אם היא יפה לפשתן. והלכה כתנא קמא:
תוסופות יום טוב
ראש תור. כתב הר"ב ועל שמו קורין זוית המחודדת ראש תור. ור"ל מכל איזה תבנית שתהיה בין משולש בין מרובע או שאר תבנית וכן מבואר בפירוש הרמב"ם:
נכנס בתוך של שעורים מותר. כבר כתבתי בסוף פ"ק בשם כ"מ דמן התורה לא נאסר אלא כשזורע במפולת יד ורבנן אסרו שלא במפולת יד כ"מ שיש מראית עין ולפיכך התירו על הרבה דרכים:
מפני שהוא נראה כסוף שדהו. וכן בלשון הרמב"ם וכ"ף כסוף צריך ביאור. ואפשר דמדנכנס הראש תור בשדה השנייה נחשבת הכניסה בכלל אותה שדה שהרי בה היא הלכך כשאנו מתירין ונחשבה מכלל השדה שממנו יצאה עלינו לומר שנראית כסוף שדה שיוצאה ממנו. אבל אין לנו לומר שהיא סוף שדה ממש שהרי היא בכלל השדה שבו נכנסה:
מותר לסמוך לו. פירש הר"ב אצל שדה חטין שלו. ומסיים הרמב"ם ובלבד שיסמכהו לשדה חבירו:
שלו חטים ושל חברו חטים מותר לסמוך לו וכו'. ולא הוי משום מראית העין כמו באמצע שדהו. ולהכי תנן ושל חברו חטים דאילו ממין אחר משלו לא הוה מצי למתני ולא תלם של מין אחר דהא מותר לסמוך לו מאותו המין ובכ"מ בשם הר"י קורקוס דלרבותא דלא של מין אחר נקט הכי:
של פשתן. פירש הר"ב שהרואה יודע שלא זרעוהו שם אלא כדי לבדוק שדהו. ומסיים הרמב"ם בפ"ג מהלכות כלאים ונמצא כזורע להשחתה. ובירושלמי הביאו הר"ש דאף תנא קמא דוקא במתכוין לבדוק שרי ומכל מקום אסור באמצע שדהו מפני מראית עין ובדפוס הירושלמי הגירסא משובשת:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל סאה שיש בו רובע רובע הקב. והוא א' מכ"ד לסאה: ממין אחר ימעט קודם שיזרע ימעט המין המעורב או יוסיף על הסאה. וכ"כ במצא כלאים בשדהו סגי בממעט כך [י"ד רצ"ז ס"ח]. ואף דהו"ל מבטל איסור לכתחילה. דהרי רובע מדאורייתא ולוקה עליו [כרמב"ם פ"ב מכלאים]. ונ"ל טעמו משום דשיעורים חציצין ומחיצין הלממ"ס [סוכה ד"ה ב'] וליכא למימר דהרובע בטל ברוב מדאורייתא. דהרי מדניכר כל גרעין במקומו לא שייך ביטול [כי"ד סק"ט]. ואע"ג דבב"ד אזלינן בת"ר אף שניכר המיעוט. התם לא שיהא גוף החולק בטל. רק דעתו ודבורו. וזה לא ניכר. י"ל זהו בניחא לי' שיזרע בתערובת משא"כ הכא שנתערב ממילא וגם לא ניחא לי' כלל בתערובתן. דמי טפי לחטין שהתליעו דשרי לטחנן מה"ט מדלא ניחא ליה שיתבטלו [כי"ד פ"ד סקי"ד] והרי מבטלן קודם שיבוא לכלל איסור כדי שלא יעשה איסור בזריעה אינו רק מד"ס מפני מראית עין. שיחשבו אח"כ כשיראו אותן גדלין. שבכוונה זרען. ובממעט אינו ניכר כ"כ. מיהו בניחא ליה שיזרע בתערובת אפי' חטה א' בכרי אסור מד"ס: רבי יוסי אומר יבור דמדהוזקק לברור יברר הכל. ואע"ג שיוסיף על המין המבטל. אעפ"כ מדצריך לעשות מעשה לבטלן הו"ל כמקיים התערובות בכוונה. אבל בהי' מתחלה פחות מרובע. א"צ: בין משני מינין סגי ברובע. ואת"ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א' מסייע לבטל חבירו כי"ד ססי' צ"ח. התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ"ז לא נרגש זה וזה. משא"כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב' מיני' מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו"ק: וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ר"ל בנתערבו ב' מינין כשבולת שועל וכוסמין. בסאה שעורים. והרי שבולת שועל אינו כלאים בשעורים. להכי לחכמים אמ"צ. ולת"ק מצטרף. ולר"ש אפילו בשניהן כלאים בסאה אמ"צ: במה דברים אמורים דצריך רובע לסאה: באמת אמרו זרעוני גנה שאינן נאכלין ר"ל אותן שגרעיני זרען אינו נאכל. רק הפרי או העלין הצומחי' מהזרע [אכ"י ונו"ן של זרעונין הוא נו"ן המקטין כמו אשון בת עין] כזרע כרפס ולפת. אם נתערבו בתבואה. ולסימנא בעלמא נקט שאינו נאכל. דכל כה"ג זרע דק הוא: מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה ר"ל אם נתערב חלק כ"ד משיעור שצריך לזרוע מהן בבית סאה. בסאה תבואה. הר"ז מצטרף להיות כלאים. דבית סאה הוא נ' על נ' אמה. ועל אותו מקום זורעים סאה תבואה. מיהו זרעוני גנה שהן דקין זורעין על מקום כזה קב וחצי. דכל גרעין וגרעין צריך לגידולו רווח לבד. ולפיכך כשגרעיני הסאה הם רבים צריך רווח למקום זריעתן יותר ממקום שצריך לזרוע גרעינים גסים שאין בהן רק מעט בסאה ולהכי מדצריך בתבואה א' מכ"ד לסאה. סגי בזרעוני גנה בסאה תבואה א' מכ"ד מקב וחצי. והוא ביצה ומחצה: רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר בזרעונים דקים. דאפי' בפחות מרובע ימעט: כך אמרו להקל בזרעונים גסים יותר מתבואה דצריך מהן טפי מסאה לנ' על נ' כפשתן וכו': הפשתן דמדהוא גס זורע מהן ג' סאה לנ' על נ' [כך פי' הר"ב ע"ד הר"ש. ותמוה מאד שזה מכחיש המפורסם ועיני ראו ולא זר שזרע פשתן ליינזאמען בל"א הוא קטן הרבה והרבה מקטניות ותבואה. ולפיכך אין לנו לפרש רק כהרמב"ם דבבא דפשתן דברי ת"ק היא וקמ"ל דזרע פשתן אע"ג שאינו נאכל והוא דק. הוא נזרע בדוחק. וזורעין ממנו ג' סאה במקום שהוא נ' על נ'. ובזה יתורץ מה דק' להר"ב דאי דנקט פשתן מדהן זרע גדול. א"כ מ"ש פשתן דנקט טפי מאפונין הגמלנים שגדולי' הרבה והרבה מתבואה וקטניות. אע"כ כהרמב"ם דדברי ת"ק הוא וקמ"ל דזרע פשתן יוצא נמכלל של שאר זרעוני גנ ]: בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה דביש ג' רובע מהן. בסאה תבואה ימעט: ימתין לה עד שתתליע ר"ל עד שיתפשטו שרשים מהחטין כתולעים דקים. והוא ג' ימים בקרקע לחה. וביבשה צריך טפי: ויופך יהפוך הקרקע במחרישה. דאז לא יצמחו שוב החטין: אלא הופך ואחר כך זורע והא דנקט לא יאמר והול"ל לא יזרע ואח"כ יופך. נ"ל דקמ"ל דאפי' אם בשעת זריעה גלי דעתי' להפיך אח"כ אפ"ה אסור. מיהו מדנקט הכי דוקא גבי אם צמחו. נ"ל דדוקא בשכבר צמחו אסור הכי. אי מדכבר צמחו דלמא ממלך. ואי מפני מראית עין. דהרואה שכבר צמחו רואה שזורע שם זרע אחר. הא אם רק התליעו. דהרואה שזורע שם מין אחר לא רואה שכבר זרוע שם מין אחר שכבר התליע. וגם מדלא צמח עדיין. לא חיישינן לממלך. רשאי לומר אזרע ואח"כ אופך. ולפ"ז מה דנקט במשנה ד' זרועה ונמלך לנטעה לא יאמר וכו' מיירי בכבר צמחו. וראייתי. דהרי בגומם עד פחות מטפח שם באמת מותר לזרוע ואח"כ משרש. ע"כ טעמא משום דבגומם כה"ג תו ליכא חשש מראית עין ולא חשש נמלך. ומרתוי"ט לא משמע כן שהרי כ' דצמחה לרבותא נקט: כמה יהא חורש כתלמי פורכע בל"א. והוא תל גבוה שנעשה בין שורות המחרישה. וי"א שהן רוחב השורות העמוקות בעצמן: הרביעה שא"צ להפוך במחרישה כל הקרקע. רק מניח תלמים רחבים כאותן שעושים אחר שירד רביעה ראשונה ואע"ג שישאר טפי מרובע לסאה. כיון דאינו אסור רק מד"ס. דלא תזרע כתיב. וזה לא ניח"ל בתערובתן. להכי בהופך וגלי דעתי' כך. ליכא תו משום מראית עין: אבא שאול אומר כדי שלא ישייר קרקע שאינו מהופך: רובע לבית סאה במקום א' וי"א אפילו ע"י צרוף הרבה מקומות שאינן מהופכין. לא יהיה רובע לסאה וכן מסתבר לפע"ד דמי עדיף מנתערב גרעיני סאה עם גרעיני רובע. דימעט כריש פרקן. אף שהגרעיני הרובע גדלין מפוזרין בהרבה מקומות: זרועה ונמלך לנוטעה לרמב"ם [כלאים פ"א ה"ו] דמותר לערב גרעיני זרעים עם זרע אילנות לזרען כא' מכ"ש לזרוע זרעים אצל אילנות. א"כ ע"כ הכא בנטועה בגפנים מיירי. דאילו בשאר אילנות רק להרכיבן זב"ז אסור. מיהו הראב"ד שם הוכיח מירושלמי דאף שאר אילנות אסור לזרוע אצלם זרעונים. [ורכ"מ שם יישב קושיתו] ועי' לעיל [פ"א מ"ח]. אבל אי"ל דלרמב"ם מיירי הכא בשאר אילנות. ואפ"ה אסור מחשש הרכבה דגם מירק ואילן אסור [כפ"א מ"ז]. ליתא דהרי רק בגזע. אבל במרכיב תוך השרשים מותר [כי"ד רצ"ז] והרי הכא אינו זורע או נוטע ע"ג הגזעין רק על השרשים: לא יאמר אטע ואחר כך אופך אלא הופך לאחר שהתליע: לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש אעקור שרשי הנטיעות: אם רצה גומם כורת האילנות: עד פחות מטפח שלא ישייר טפח ממעל לקרקע: היתה שדהו זרועה קנבוס בלשון לאטינא מלת קאנאביס הוא האנף: או לוף מין בצלים: לא יהא זורע ובא על גביהם אף אחר זמן והיפוך כנ"ל: שאינן עושין אלא לשלשה שנים נ"ל דר"ל אף שאנחנו רואין שצומחין לאלתר יש מהן שאינן מתליעין עד ג' שנים. ואף שיהפך יחזור ויצמח. ואילה"ק עכ"פ מה שיזרע השתא ע"ג יגמר בשנה זו ויתלשו מיד קודם שיצמח הקנבוס בסוף הג' שנים. נ"ל דג' שנים דקאמר אין ר"ל ג' שנים דוקא. אלא ר"ל יש מהן מאחרין ויש מקדימין לצמוח תוך הג' שנים. והיינו כדברינו הנ"ל דחיישי' שאחר שיהפוך במחרישה שוב יתליע הקנבים גם בשנה זו ויצמח בתערובות: תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג. וספיחים הן גרעיני הזרע שנפלו בשעת קצירתו שחוזר וצומח בין התבואה שנזרע שם אח"כ. ונקט ספיחי מדמצוי כך טפי. ממה שיהיה זרע איסטיס מעורב בתבואה בשעת זריעה: וכן מקום הגרנות שדשין שם מינים הרבה: וכן תלתן פענכעל רגיל לצמוח בינו מינין הרבה: שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש לעקור התערובות עם השורש. מדנתערב ממילא. וגם לא ניחא ליה תערובתן. דצמחיהן קשין למינין הללו. ומקלקלין מקום הדישה להכי [לא הוי] דינו כסי' ב': אם נכש או כיסח ר"ל אפי' רק חתך עלי התערובות. ושייר השרשים: אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד דאל"כ נראה כניחא לי' במה שמשייר. והו"ל כמקיים כלאים. דדוקא במ"א לעיל שנתערב קודם זריעה. א"צ לברור הכל. משא"כ הכא שכבר הגיע שעת איסור. עוקר הכל. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ואילה"ק הרי במשנה ג' שכבר זרוע ואפ"ה א"צ לעקור הכל. י"ל התם אף שכבר זרוע. עכ"פ בשעה שעוקר אין כאן עוד כלאים. ואי"ל דכמו במוצא כלאים בשדהו סגי בממעטו עד פחות מחלק כ"ד [כי"ד רצ"ז ס"ח] ה"נ מלת הכל לאו דוקא אלא ר"ל כל מה שמחויב לעקור. דהיינו עד שלא ישאר רובע לבית סאה. ליתא דיש לחלק הרבה דשאני הכא דניכש מתחילה כדי לקיים הנשאר. להכי לעקור הכל ממש צריך [וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מכלאים ה"י]: הרוצה לעשות שדהו משר משר בעטהע ארוכה. אבל מרובעת נקראת ערוגה: מכל מין כל משר ממין אחר: בשאומרים שלשה תלמים של פתיח ר"ל מניח רווח בין משר למשר ג' תלמים. כאותן שעושה מי שרוצה לפתח ולשדד אדמתו דשיעור שלשתן יחד ב' אמות כך מניח בין ראשי המשרים. והא דלא קאמר ב' אמות. הא קמ"ל. דאף שאח"כ מתקצר הרווח והולך בין המשרים. עד שלא יפסיק לבסוף בין המשרים רק כ"ש שרי. דתו אינן בערבובי'. והא דלקמן מ"י צריך להפסיק בין ב' מינין בית רובע. נ"ל דהתם בין ב' שדות גדולות בעי טפי. א"נ להכי נקט הכא משר דהיינו ערוגה ארוכה. דסגי בהכי. משא"כ לקמן דמיירי בקרחת דהיינו ערוגה מרובעת צריך מרחק רובע. והיינו משום דערוגות ארוכות הן הולכין מתחלת השדה עד סופה. ואין לנו לחוש רק שלא יהיו נראים ב' ראשי הערוגות מעורבים. להכי סגי בהכי. משא"כ התם שכל השדה בין לארכה בין לרחבה עשוי ערוגות ערוגות מרובעות. אי לא יניח רווח גדול מכל הצדדים לכל ערוגה וערוגה. יהיו נראים כמעורבים כל המינין: ובה"א מלא העול השרוני כרוחב עול שחורשים בו בעמק. והוא רחב מאותו שחורשים בהר: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו ואעפ"כ שיעורו דב"ש נפיש מדב"ה דאם לא כן הו"ל חומרי דב"ה וקולי ב"ש והרי לא חשבינן בעדיות פ"ו: היה ראש תור חטים תור הוא תכשיט זהב משולש שבראש הנשים. והושאל על שם ערוגה משולשת: נכנס בתוך של שעורים ר"ל אם קרן ערוגת החטין נוגע לרוחב ערוגת השעורים: מפני שהוא נראה כסוף שדהו דהרי נראים מובדלים וליכא ערבוביא דדוקא כשסמוכין ב' המינין ארכו של ערוגה זו אצל אורך ערוגה אחרת צריך שיהיה המשולש שמרחיקים זמ"ז רחב בראשו כמלא עול השרוני. וכמשנה ו'. משא"כ הכא שאורך ערוגה זו נגד רוחב הערוגה האחרת סגי גם בשמרחק המשולש בראשו הוא פחות מזה. אמנם טעם כל היתירים הללו. היינו משום דהתורה לא אסרה כלאים רק כשזרען במפולת יד. ורק חכמים אסרו גם שלא במפולת יד משום מראית עין. ולהכי נמי התירו בכמה גווני. בשניכר שחשש בעל השדה לאיסור כלאים. ומשלך נתנו לך [אב"י עי' מ"ש בסי' נ"ד אי"ה]: מותר לסמוך לו מאותו המין מותר לסמוך לחיטין שלו מין אחר כאותו של חבירו. דנראה כאילו גם זה שייך לשדה חבירו. והרי בין ב' מינין של ב' בני אדם א"צ הרחקה. מדכתיב שדך לא תזרע כלאים: מותר לסמוך לו תלם של פשתן דהרואה יודע דתלם א' פשתן לא חזי לכלום. ורק לבדוק שדהו עושה. והו"ל כזורע להשחתה. מיהו באמצע שדהו אסור לזרעו. דהו"ל מראית עין טפי. וכירושלמי. והא דנקט שלו ושל חבירו מין א'. דאי של חבירו מין אחר. לא הוה מצי למנקט בסיפא. ולא של מין אחר. דהרי מין של חבירו מותר להסמיך. כסי' מ"ג: ולא תלם של מין אחר אפי' התכוון לבדוק שדהו. עכ"פ הרואה אינו יודע: ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין מותר: אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן דבפשתן ליכא משום מראית עין: אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע ווילדער זאפראן. וקאי אמתני' דלעיל דמיירי בשלו ושל חבירו. ה"נ מיירי דשל חבירו תבואה ומקיף לו חרדל וחריע בשדותיו סביב. והו"א דשרי. אע"ג דכל הקפה במין א' סביב למין אחר. אפילו מרחיק כראוי אסור. כר"ב מ"י. זהו בהכל של אדם א'. אבל הכא דהן של ב' בני אדם הו"א דשרי כמ"ש לעיל סי' מ"ג בשם הרמב"ם מדלא כתיב ארצך לא תזרע כלאים. ש"מ דב' בני אדם א"צ הרחקה בין שדותיהן. קמ"ל דאפ"ה הכא אסורים לסמוך זא"ז מפני הרואים. דמדמזקי חרדל וחריע לתבואה. יאמרו דשל אדם א' הן. דלולא כן היה מוחה בחבירו לסמוך אצל שלו. כדפסקי' באמת [בח"מ קנ"ה סל"א] דצריך להרחיק כרישין מבצלים ד"ט: אבל סומבין לשדה ירקות חרדל וחריע דמדלא מזקי שרי לסמוך מב' בנ"א: וסומך ב' מיני תבואה אם יש ביניהן בור או ניר וכו': לבור מקום שלא נחרש ורחב וארוך כשיעור בית רובע. דהיינו י' אמות וחומש על י' אמות וחומש. ואפילו אח"כ מסמיכין יחד שרי: ולניר ארץ חרושה שארוך ורחב כבית רובע ואפילו אם בסוף מסמיכין יחד שרי [כרמב"ם פ"ג ה"ט]. וקמ"ל דכל שיש בית רובע ביניהן. בין שהוא בור או ניר מפסיק: ולגפה אבנים סדורות כחומה בלא טיט: ולדרך מדנקט סתמא משמע כל דרך ואפי' של יחיד ששיעורו ד' אמות רחבו [כפאה רפ"ב]. ואע"ג דבבור וניר צריך שיהיו ברוחב ואורך בית רובע. וכלעיל. הכא מדהולכים שם אדם ובהמה יש היכר שפיר גם ברוחב ד' אמות. דמדלא זרען יחד במפולת לא אסור רק מדרבנן משום מראית מין. ולהכי כל שיש היכר שרי. וכדשרינן לבשל בשר בחלב שקדים ומניח שם שקדים [י"ד פ"ז]. מיהו שביל אפי' של רבים דרחב טפי מד' אמות. אפ"ה כיון דאינו עשוי רק להילוך בני אדם ולא לבהמה לא מחשב הפסק עד שיהא ארכו ורחבו כשיעור בית רובע. דאז לא גרע מבור וניר. ונחל ושלולית דמפסיקין לפאה [כרפ"ב דפאה] לרתוי"ט הכא מדלא קתני להו תנא הכא בכלאים. ש"מ דבכלאים אינן מפסיקין. ואילה"ק לדבריו הרי אמת המים שעמוק טפח זורעים בתוכו ג' זרעונים [כפ"ג מ"ב] מכ"ש בב' עבריה. וק"ו בן ק"ו נחל ושלולית שמפסיקין. י"ל התם בזרעונים מועטים. משא"כ בין ב' שדות גדולות צריך הפרש גדול [ועי' מ"ש בס"ד פ"ג סי' ג']. ול"מ נ"ל דנחל ושלולית דמפולשין בין ב' השדות ודאי מפסיקין. רק כל הני דנקט תנא במשנתינו מיירי באינן מפולשין. וכדבעינן למימר לקמן. ונקטינהו תנא לרבותא דאפ"ה מפסיקין: ולגדר גבוה עשרה טפחים ר"ל חומה גבוה י"ט. ושיעור עיבי' לא הזכיר תנא משום דסגי בכ"ש. וליכא למימר דרוחב ד' שנזכר אצל חריץ אגדר נמי קאי. ליתא דממ"נ. אי רוחב גדר היינו עוביה. וכי גרע מאילן המיסך דסגי בעובי כ"ש [וכלקמן ס"ד מ"ד]. ואי רוחב גדר היינו גבהו. הרי בהדיא תנינן דצריך גובה י"ט. ונ"ל עוד דמשו"ה הפסיק עם דרך בין גפה לגדר. היינו דלא תימא דשיעור גובה דתני גבי גדר אגפה נמי קאי. אלא גפה מדאין האבנים שבה מחוברים ודבוקים יחד בטיט וסיד כגדר בנוי. מסתמא מניחין הרבה ביחד בעובי כבגל. ומדעב הרבה א"צ גובה י"ט: ולחריץ שהוא עמוק עשרה טפחים: ולאילן שהוא מיסך על הארץ אם זרוע תחת האילן מותר לסמוך בחוץ זרע אחר. אם מפסיק ביניהן נופו שאינו גבוה מן הארץ ג' טפחים: ורחב ארבעה מיהו דוקא סלע דנתהווה ממילא צריך רוחב ד'. משא"כ גפה וגדר דבידי אדם סגי בעובי כ"ש. [אב"י ולא קשה מאילן שהוא מיסך דג"כ נתהווה ממילא וסגי בכ"ש כמ"ש ע"ר זצוק"ל לעיל סי' נ"ה. דהתם האילן מיסך סביב כל הזרע שנזרע תחתיו ומבדילו ממה שבחוץ משא"כ הכא ועי' מ"ש ע"ר בבועז כאן]: ונ"ל עוד דהא דלא תני תנא בכל המפסיקין הללו שיעור המשכן כמה. דליכא למימר דכולהו מיירי במפולשין בין ב' השדות. דהרי בור וניר בבית רובע סגי להו בשמפסיקין רק בהמשך י' אמות וחומש. אף שאח"כ ב' השדות דבוקות וסמוכות יחד. כלקמן סי' ע"ג. אלא שיעור המשך המפסיקין הללו הם כבור וניר. דהיינו באורך י' אמות וחומש אע"ג שאח"כ ב' המינין סמוכין יחד שרי: הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת ערוגה מרובעת קודם שנזרעה נקראת קרחת: עושה עשרים וארבעה קרחות לבית סאה בית סאה הוא נע"נ אמות אם תחלקו לה' קרחת אורך על ה' קרחת רוחב. יהיה הכל כ"ה קרחת. ויהיה אורך כל קרחה י' אמות אורך על י' אמות רוחב. וכל אמה בת ו' טפחים. קח א' מקרחת שרחבה ס' טפחים על ס' טפחים וחלקה לרחבה לכ"ד רצועות. יגיע לכל רצועה י' אמות אורך. על רוחב ב' טפחים ומחצה. תן רצועה א' לכל קרחה מכל הכ"ד קרחות. א"כ יהיה כל קרחה י' אמות אורך. על רוחב י' אמות וב"ט ומחצה: מקרחת לבית רובע ר"ל וזה שיעור בית רובע הקב. מיהו הא דשרי ר"מ כ"ד קרחות לבית סאה. לאו דוקא. דכ"ש פחות מכ"ד קרחת לפחות מבית סאה דשרי לר"מ. ורק כ"ד דנקט היינו שלא יוסיף על כ"ד קרחות דוגמת ערוגה דלקמן רפ"ג. דרק ו' מינים שרי ולא יותר. דכשיוסיף על מניין כ"ד יהיה כל קרחת קטן מרובע ועי"ז יתהווה תערובות. וגם לא יהיה כל קרחת גדול מרובע. דאז מחזי כשדה. וכדקאמר בחרדל מדמחזי כשדה חרדל. וה"ה בשאר מיני זרעים רק בקרחת רובע ס"ל דמותר להסמיכן: וזורע בתוכה כל מין שירצה דס"ל לר"מ דמדהן מרובעות נראות מופרשות וא"צ הרחק: היתה קרחת אחת או שתים באמצע שדה תבואה. שהיא בית סאה או פחות או יותר: זורעם חרדל ומ"ח דלא כר"מ: שלש לא יזרע חרדל מפני שהיא נראית כשדה חרדל בתוך שדה תבואה. מיהו דוקא חרדל. אבל שאר זרעים. אפי' ב' קרחת מחזי כשדה. דרק בקרחת רובע מתיר: וחכ"א תשע קרחות מותרות דעושה בבית סאה כ"ה קרחת. ה' על ה'. וזורע בשורה ראשונה ושלישית וחמישית. בכל אחת מהן קרחת א' ג' ה'. דהו"ל יחד ט' קרחת זרועות. ומניח שורה ב' וד' פנויות. ואי"ל יזרע י"ג קרחת. דבשורות ב' וד' יזרע נמי קרחת ב' וד'. ואף שיגעו בזוויות בקרחות שבשורות א' ג' ה'. יותרו בראש תור כמ"ז. י"ל דאין היתר ראש תור. רק בין שדה גדולה לקטנה [כך פי' רש"י [שבת דפ"ה ב] ותמוה והרי אין לך קטנה בקטנות טפי מהך דלקמן [רפ"ג] ואפ"ה שרי בהו ראש תור. אלא נ"ל דה"ט דאסור משום דקרחת האמצעי שבשורה ב' וד'. יהיה לפ"ז חבוש מכל הצדדים דאפי' נגד הקרנות יהיה ב' ראש תור סוגר נגד כל קרן וקרן]. מיהו אפ"ה מקילי הכא רבנן טפי מבשאר דוכתי דבעינן בהו בכל תבואה ותבואה הרחק רובע [וכמ"י]. ורק הכא דכל השדה עשוי רבועיי' רבועיי'. סגי להו לרבנן בריחוק י' על י' אמה. אולם מדמצרכו מרחק י' אמות גם ביש כמה ריבועים בהבית סאה. אם כן כל שכן דפליגי אדרבי מאיר דמיקל בקרחת א' או ב' של חרדל לזרעו בלי הרחק כלל. דלרבנן צריך הרחק רובע: עשר אסורות דצריך הפסק כשיעור קרחה בין מין למין: ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור הוא שלשים סאה: לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת נראה לי דמדלא קאמר לא יעשה אותה רק קרחה אחת. שמע מינה דאין ר"ל שיזרע כל הבית כור רק מין א' בקרחת א' דמהיכא תיתא נימא כן. והרי ודאי יכול לזרוע בבית כור א' כמה מינים כשירחיק בין מין למין בית רובע. ודוחק לומר דראב"י פליג אמשנה דלקמן דקאמר' בפירוש תבואה בתבואה בית רובע. אלא ה"ק דאפילו בבית כור שכולו זרוע ממין א'. ויש באמציעותו קרחת א' ממין אחר סמוך להמין שחוצה לו סביב מותר. אבל טפי מקרחת א' אסור. אבל במרחיק בין מין למין בית רובע ודאי דגם לראב"י שרי. ולרבנן אפילו קרחת א' אסור לעשות בתוך השדה כשהוא סמוך למין אחר. בין באמצע בית סאה או באמצע בית כור ויותר: כל שהוא בתוך בית רובע בתוך הקרחות המפסיקות לרבנן בין כל מין לחבירו: עולה במדת בית רובע אפי' נקעין מלאין מים שאינן ראויין לזריעה: אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע ר"ל אם היה בקרחות המפסיקות הנ"ל גפן. שצריך להרחיק ממנו זרע כדי עבודתו. דהיינו ו' טפחים לכל צד. או שהיה שם קבר. דמדאסור בהנאה. ג"כ לא חזי לזריעה. או שהיה שם סלע שאינו גבוה י' [דאל"כ הו"ל מחיצה] דג"כ לא חזי לזריעה. אפ"ה עולין למדת בית רובע. להיות הפסק בין מין למין: תבואה בתבואה בית רובע ר"ל אם זורע ב' שדות גדולות מב' מיני תבואה. מרחיק ביניהן כשיעור רובע מרובע. והוא י' אמות וחומש אמה על י' אמות וחומש. בין שהרחיק כשיעור הזה בהתחלת השדות. בין שהרחיק באמצע השדות. ובתחילתן ובסופן סמוכים ומקורבים יחד. שרי. ודוקא באין מין א' מקיף לחבירו מד' רוחותיו דבמקיפו הו"ל חבוש. ולא מהני הרחקה כלל. מיהו נ"ל במקיפו באופן שאין הרוחות נוגעות זב"ז רק בראש תור. שרי. כדמוכח בפ"ג: ירק בירק ב' שדה ירקות ב' מינים שנזרעו זא"ז: ששהטפחים א"צ להרחיק ביניהן רק ו' טפחים על ו' טפחים בין בתחלת השדות בין באמצען כלעיל: תבואה בירק ירק בתבואה בית רובע מיהו כל זה בב' שדות. אבל בשורה א' ירק סמיך לשדה תבואה א"צ רק ו' טפחים על ו' טפחים [כרמב"ם פ"ג דכלאים הי"ב]: תבואה נוטה על גבי תבואה שהרחיקן זמ"ז כדינן לעיל. רק מחמת גידול נכפפו השבלים ושוכבים זע"ז. וא"ת כיון דתבואה בתבואה בית רובע וכלעיל. א"כ היכא אפשר שיהיו השבלים ארוכים כ"כ שיכפפו זע"ז. י"ל דמיירי הכא שמרוחקים רק במקום אחד. ואח"כ מקורבים: הכל מותר נ"ל דקמ"ל אע"ג דבכלאי הכרם אסור כה"ג [כלקמן פ"ז מ"ד] אפ"ה בכלאי זרעים שרי: חוץ מדלעת יונית שעליה מתפשטין ומסתבכין ביותר: ר' מאיר אומר אף הקשות ברבוי נקרא קשואין. גורקע בל"א: ופול המצרי שמינקבאהנען: ורואה אני את דבריהן מדברי רק שכך קבלתי מרבותי ואי אפשר לי לחזור בי. ואף על גב דמסתבך דלעת יונית. הרי גם קישות ופולין מסתבכין. ואפילו הכי כיון דרק משום מראית עין נאסר סיבוך. לפיכך כל שאינו מסתבך מאד כדלעת אין לאסור:
מלכת שלמה
ראש תור. כראשו של שור דראשו רחבה לצד קרניו והולך ומתקצר כזה
ולדעת הרמב"ם ז"ל הוא כמו משולש כזה
ופי' ראש תור מן נאוו לחייך בתורים. ופי' א' הוא פי' רש"י ז"ל בסוכה פ"ק. כ"כ הרש"ש ז"ל. וע' במ"ש לק' פ"ג סי' ג':
מותר לסמוך לו מאותו המין. הפירוש שפי' ר"ע ז"ל הוא פי' הרמב"ם ז"ל וגם הוא הפי' שנראה יותר להר"ש ז"ל מלפרש מותר לבעל השדה של חטים לסמוך חטים אצל שדה מין אחר של חבירו ואין נראה ככלאים בשדה חבירו אלא נראה כסוף שדה חטים ע"כ:
ולא תלם של מין אחר. כתב הח' ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ברוב הספרים מצאתי מותר לסמוך לו תלם של פשתן או תלם של מין אחר. אך יש ס"א דגרסינן ולא וצ"ע. ולפי גירסא דאו צ"ל חסורי מחסרא וה"ק או תלם של מין אחר דברי ר"ש שר"ש אומר אחד זרע פשתן וכו' ע"כ. וזה שלא כדעת הירושלמי שאכתוב בסמוך גם שלא כדעת שום מפרש או פוסק:
ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. מן הירושלמי מוכח דר"ל מותר. דה"ג התם ר' שמואל בשם ר' זעירא דר"ש כדעתיה דאמר לק' פ' המבריך אין אדם מקדש דבר שאינו שלו כך הוא אומר גבי כלאי זרעים אין אדם חובש דבר שאינו שלו:
ר' יוסי אומר כו'. דר' יוסי לא חייש למראית העין ות"ק חייש למראית העין כיון שהוא באמצע שדהו. ור"ש ס"ל דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו כלומ' ומתוך דלא מיתסר משום חבירו לא מיתסר נמי משום דנפשיה. ור' יוסי נמי אע"ג דאית ליה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בההיא דהמסכך את גפנו מ"מ אסר הכא בשלו. הר"ש ז"ל. וכתב הר"מ בחבורו אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחברו לזרוע בצדה שעורים שנאמר שדך לא תזרע כלאים אין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים ע"כ:
7.
If the point of an angle of a wheat [field] overlaps into a barley [field], it is permitted because it looks like the end of his field. If his [field] is of wheat, and his neighbor’s is of another species, he may sow [next to the border] some of the same species [as that of his neighbor]. If his field was of wheat and that of his neighbor’s was of wheat, he may sow next to him a row of flax, but not a row of any other species. Rabbi Shimon says: it is all the same whether he sows flax or any other species. Rabbi Yose said: even in the middle of one's field it is permitted to check one’s field with a row of flax.
משנה ח
אֵין סוֹמְכִין לִשְׂדֵה תְבוּאָה חַרְדָּל וְחָרִיעַ, אֲבָל סוֹמְכִין לִשְׂדֵה יְרָקוֹת חַרְדָּל וְחָרִיעַ. וְסוֹמֵךְ לְבוּר, וּלְנִיר, וּלְגָפָה, וּלְדֶרֶךְ, וּלְגָדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וּלְחָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וּלְאִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, וּלְסֶלַע גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה:
ברטנורה
חריע. כרכום יערי, וקורין לו בערבי אלקורטו״ם. ושני מינים הללו דהיינו חרדל וחריע הן מזיקין לתבואה ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם לא היה מניח לאדם אחר שיזרע אחד משני אלו המינים סמוך לתבואה שלו, הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה:אבל סומכין לשדה ירקות. שאינן מזיקין לירקות והרואה אומר של אדם אחר הם ובעל הירקות אינו מקפיד עליהן אם הם סמוכים לירקות שלו לפי שאינן מזיקין להן:וסומך לבור. אם יש בתוך שדה של תבואה מקום בור שאינו חרוש וזרוע בית רובע או יותר, סומך שם זרע אחר, וכן סומך אצל ניר והוא מקום חרוש:ולגפה. גדר אבנים סדורות כעין חומה בלא טיט:ולדרך. אם דרך היחיד מפסקת בין שתי שדות מותר לזרוע מין א׳ בזו ומין א׳ בזו:מיסך על הארץ. שאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים, אם יש תחתיו זרע מותר לסמוך מבחוץ זרע אחד דכגדר דמי:ולסלע. לא אצטריך למתנייה דאין לך מחיצה גדולה מזו, אלא לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב דבפחות מכאן אין שמה מחיצה להפסיק:
תוסופות יום טוב
אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע. ופירש הר"ב ששני מינים הללו מזיקין לתבואה וכו' עד הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה. עד כאן. גם הרמב"ם בפירושו יהיב טעמא משום שאלו המינים מפסידים וכו'. וקשה דאם כן שאר כל המינים מותר לסמוך ולעיל לא שרינן אלא תלם של פשתן ושאר כל המינים אסור. [*והכא נמי דתנן אין סומכין לשדה משמע דבין שלו בין של חברו של תבואה ולא של מין אחר. וכן לשון הרמב"ם בהדיא בסוף פרק ג' מהלכות כלאים היתה שדהו ושדה חברו שבצדו זרועים שני מיני תבואה. וידוע ששם תבואה אינו כולל רק החמשת מיני דגן וכדכתב שם הרמב"ם בסוף פ"ק וממשנתינו הוא במשנה פ"ז דנדרים ולכך אין לומר דהכא מיירי ששדה של חברו זרוע חרדל וחריע וקמשמע לן דאפילו הכי אסור הוא לסמוך]. ועוד קשה מאי שנא דנקט הני ולא נקט ספיחי סטיס דמזיק נמי לתבואה ולא שרינן לעיל אלא בעלו מאליהן. כדתנן בהדיא. והרמב"ם בחבורו סוף פרק ג' פירש הטעם בהפך שכתב מותר להקיף חרדל או חריע לכל מין חוץ מן התבואה מפני שאינן מזיקין אותה. והקשה בכסף משנה גם כן הקושיא דהא לא שרינן אלא פשתן ותירץ בשם הר"י קורקוס דהא דנקט הכא חרדל וחריע משום התירא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמשמע לן דלא. לפי שאין מפסידין אותה. וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה עד כאן. אבל לפירושם דהכא אינו עולה זה התירוץ. ולקמן אכתוב קצת יישוב. ומה שכתב הר"ב ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם. כלומר דאי אפשר ג"כ לומר שזרעם לבדוק בלבד דהא על כרחך אנן במתכוין לבדוק קיימינן דאי לאו הכי אפילו תלם של פשתן נמי אסור כמ"ש לעיל בשם ירושלמי אפילו הכי מפני מראית העין אסרו בהני שלפי שהן מזיקין הדבר נראה שאילו לא רצה בקיומם לא היה זורען כדי לבדוק שדהו בלבד הואיל ומזיקין. והיינו שסיים הר"ב הלכך נראה כמקיים כלאים. דעיקר קפידא אקיום כלאים אבל אזריעה ליכא קפידא דבמתכוין לבדוק קיימינן. אלא מפני שמזיקים יאמרו הרואים שלקיומן זרען. ומ"ש לא היה מניח לאדם אחר וכו' אתיא כרבנן דרבי יוסי במשנה י פרק ב דבבא בתרא דסברי על המזיק להרחיק עצמו. [*ואפילו להרמב"ם דמצריך שלשה טפחים להרחיק הא לא סגי לענין כלאים בירק בתבואה בפחות מששה טפחים]. והאי דקאמרי ולא את החרדל לדבורים רבותא קאמרי דאע"ג דדבורים נמי מזקי לחרדל כמו שאכתוב שם בסייעתא דשמיא. אפילו הכי לא יסמוך. וכ"ש דאסור לסמוך לתבואה שאין התבואה מזקת החרדל. ולפי שההלכה כרבי יוסי איכא לאוקמי מתני' נמי כותיה. וכגון שידוע שהשדה שבו זרוע החרדל וחריע היא של בעל שדה התבואה. וקמשמע לן דאסור לו להניח לאחר לזרען. דאע"ג דלא אסרינן אלא כשהוא בעצמו זורע לו כדדייק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים אלא שדך לא תזרע כלאים הלכך מותר לחבירו שיזרע שעורים בצד שדה חבירו של חטים. הכי נמי נידק אנן מדלא קרינן תזרע הזיי"ן בקמץ ודגושה מלשון נפעל. והוה משמע שלא תהיה נזרעת בין על ידו בין על ידי אחרים אלא קרינן תזרע הזי"ן בשבא ורפויה שמשמעו אתה לא תזרע שדך. אבל אין איסור לאחר הזורע מין אחר בתוך שדך כשזורע לעצמו. קמשמע לן מתניתין דאפילו הכי באלו המינין אסור להניח לאחר לזרוע משום הרואים שיאמרו שאי אפשר שהניח לאחר שיזרע בשדהו אלו המינין סמוך לתבואתו. אלא הוא זרען. ולפי זה ניחא נמי דנקט הני תרתי דהא באחר שזרען קיימינן ולא דמיא למאי דאסרינן לעיל כל המינין חוץ מתלם של פשתן דלעיל כשהוא עצמו זורע. אלא שלשון הר"ב והרמב"ם בפירושם לא משמע דאיירי באחר אלא בעצמו. וגם קושיא השנייה דאמאי לא תני ספיחי סטיס עדיין במקומה עומדת [*ואולי י"ל בזה דאין דרך לזרוע ספיחי סטיס אלא ערוגה ולא תלם כל שכן שדה שלימה]:
[*וחריע. פירש הר"ב כרכום יערי וכו'. ועיין מ"ש בזה במשנה ה פרק ג דעוקצין]:
לבור. עיין פרק ג משנה ו ומה שכתבתי לעיל משנה ו:
ולגפה. פירש הר"ב גדר אבנים סדורות. ועיין מ"ש במשנה ב פרק ו דפאה:
ולדרך. פירש הר"ב דרך היחיד. מפורש בריש פרק ב דפאה ארבע אמות. ולא תנא הכא שביל הרבים ושביל היחיד הקבועים כדתנן התם לענין פאה. י"ל דהתם מפסיק וצריך ליתן שתי פאות. והכא אינן מפסיקין ואסור לזרוע שני מינין משני עבריהם מזה ומזה. ותרוייהו לחומרא. והיינו נמי טעמא דלא תני הכא נחל ושלולית דתני התם:
ולסלע. כתב הר"ב לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב [*הואיל ולא נעשה לשם גדר שאילו נעשה לשם גדר סגי בגבוה עשרה ורוחב כל שהוא. כך מצאתי בפירוש שהזכרתי]. וכתב הר"ש ורוחב ארבעה דקתני ברישא גבי חריץ אגפה וגדר נמי קאי ומיהו לא יתכן דאינו מענין אחד דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב אע"פ שעביו כל שהוא אבל ארבעה דחריץ אפילו ארוך כמה אמות בעי ד' טפחים משפתו אל שפתו ע"כ והטעם מבואר דגדר נראה שמפסיק מה שאין כן חריץ. ועיין בפרק ד מ"ג ד. ועיין פרק ג משנה ג וריש פרק ו:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל סאה שיש בו רובע רובע הקב. והוא א' מכ"ד לסאה: ממין אחר ימעט קודם שיזרע ימעט המין המעורב או יוסיף על הסאה. וכ"כ במצא כלאים בשדהו סגי בממעט כך [י"ד רצ"ז ס"ח]. ואף דהו"ל מבטל איסור לכתחילה. דהרי רובע מדאורייתא ולוקה עליו [כרמב"ם פ"ב מכלאים]. ונ"ל טעמו משום דשיעורים חציצין ומחיצין הלממ"ס [סוכה ד"ה ב'] וליכא למימר דהרובע בטל ברוב מדאורייתא. דהרי מדניכר כל גרעין במקומו לא שייך ביטול [כי"ד סק"ט]. ואע"ג דבב"ד אזלינן בת"ר אף שניכר המיעוט. התם לא שיהא גוף החולק בטל. רק דעתו ודבורו. וזה לא ניכר. י"ל זהו בניחא לי' שיזרע בתערובת משא"כ הכא שנתערב ממילא וגם לא ניחא לי' כלל בתערובתן. דמי טפי לחטין שהתליעו דשרי לטחנן מה"ט מדלא ניחא ליה שיתבטלו [כי"ד פ"ד סקי"ד] והרי מבטלן קודם שיבוא לכלל איסור כדי שלא יעשה איסור בזריעה אינו רק מד"ס מפני מראית עין. שיחשבו אח"כ כשיראו אותן גדלין. שבכוונה זרען. ובממעט אינו ניכר כ"כ. מיהו בניחא ליה שיזרע בתערובת אפי' חטה א' בכרי אסור מד"ס: רבי יוסי אומר יבור דמדהוזקק לברור יברר הכל. ואע"ג שיוסיף על המין המבטל. אעפ"כ מדצריך לעשות מעשה לבטלן הו"ל כמקיים התערובות בכוונה. אבל בהי' מתחלה פחות מרובע. א"צ: בין משני מינין סגי ברובע. ואת"ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א' מסייע לבטל חבירו כי"ד ססי' צ"ח. התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ"ז לא נרגש זה וזה. משא"כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב' מיני' מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו"ק: וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ר"ל בנתערבו ב' מינין כשבולת שועל וכוסמין. בסאה שעורים. והרי שבולת שועל אינו כלאים בשעורים. להכי לחכמים אמ"צ. ולת"ק מצטרף. ולר"ש אפילו בשניהן כלאים בסאה אמ"צ: במה דברים אמורים דצריך רובע לסאה: באמת אמרו זרעוני גנה שאינן נאכלין ר"ל אותן שגרעיני זרען אינו נאכל. רק הפרי או העלין הצומחי' מהזרע [אכ"י ונו"ן של זרעונין הוא נו"ן המקטין כמו אשון בת עין] כזרע כרפס ולפת. אם נתערבו בתבואה. ולסימנא בעלמא נקט שאינו נאכל. דכל כה"ג זרע דק הוא: מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה ר"ל אם נתערב חלק כ"ד משיעור שצריך לזרוע מהן בבית סאה. בסאה תבואה. הר"ז מצטרף להיות כלאים. דבית סאה הוא נ' על נ' אמה. ועל אותו מקום זורעים סאה תבואה. מיהו זרעוני גנה שהן דקין זורעין על מקום כזה קב וחצי. דכל גרעין וגרעין צריך לגידולו רווח לבד. ולפיכך כשגרעיני הסאה הם רבים צריך רווח למקום זריעתן יותר ממקום שצריך לזרוע גרעינים גסים שאין בהן רק מעט בסאה ולהכי מדצריך בתבואה א' מכ"ד לסאה. סגי בזרעוני גנה בסאה תבואה א' מכ"ד מקב וחצי. והוא ביצה ומחצה: רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר בזרעונים דקים. דאפי' בפחות מרובע ימעט: כך אמרו להקל בזרעונים גסים יותר מתבואה דצריך מהן טפי מסאה לנ' על נ' כפשתן וכו': הפשתן דמדהוא גס זורע מהן ג' סאה לנ' על נ' [כך פי' הר"ב ע"ד הר"ש. ותמוה מאד שזה מכחיש המפורסם ועיני ראו ולא זר שזרע פשתן ליינזאמען בל"א הוא קטן הרבה והרבה מקטניות ותבואה. ולפיכך אין לנו לפרש רק כהרמב"ם דבבא דפשתן דברי ת"ק היא וקמ"ל דזרע פשתן אע"ג שאינו נאכל והוא דק. הוא נזרע בדוחק. וזורעין ממנו ג' סאה במקום שהוא נ' על נ'. ובזה יתורץ מה דק' להר"ב דאי דנקט פשתן מדהן זרע גדול. א"כ מ"ש פשתן דנקט טפי מאפונין הגמלנים שגדולי' הרבה והרבה מתבואה וקטניות. אע"כ כהרמב"ם דדברי ת"ק הוא וקמ"ל דזרע פשתן יוצא נמכלל של שאר זרעוני גנ ]: בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה דביש ג' רובע מהן. בסאה תבואה ימעט: ימתין לה עד שתתליע ר"ל עד שיתפשטו שרשים מהחטין כתולעים דקים. והוא ג' ימים בקרקע לחה. וביבשה צריך טפי: ויופך יהפוך הקרקע במחרישה. דאז לא יצמחו שוב החטין: אלא הופך ואחר כך זורע והא דנקט לא יאמר והול"ל לא יזרע ואח"כ יופך. נ"ל דקמ"ל דאפי' אם בשעת זריעה גלי דעתי' להפיך אח"כ אפ"ה אסור. מיהו מדנקט הכי דוקא גבי אם צמחו. נ"ל דדוקא בשכבר צמחו אסור הכי. אי מדכבר צמחו דלמא ממלך. ואי מפני מראית עין. דהרואה שכבר צמחו רואה שזורע שם זרע אחר. הא אם רק התליעו. דהרואה שזורע שם מין אחר לא רואה שכבר זרוע שם מין אחר שכבר התליע. וגם מדלא צמח עדיין. לא חיישינן לממלך. רשאי לומר אזרע ואח"כ אופך. ולפ"ז מה דנקט במשנה ד' זרועה ונמלך לנטעה לא יאמר וכו' מיירי בכבר צמחו. וראייתי. דהרי בגומם עד פחות מטפח שם באמת מותר לזרוע ואח"כ משרש. ע"כ טעמא משום דבגומם כה"ג תו ליכא חשש מראית עין ולא חשש נמלך. ומרתוי"ט לא משמע כן שהרי כ' דצמחה לרבותא נקט: כמה יהא חורש כתלמי פורכע בל"א. והוא תל גבוה שנעשה בין שורות המחרישה. וי"א שהן רוחב השורות העמוקות בעצמן: הרביעה שא"צ להפוך במחרישה כל הקרקע. רק מניח תלמים רחבים כאותן שעושים אחר שירד רביעה ראשונה ואע"ג שישאר טפי מרובע לסאה. כיון דאינו אסור רק מד"ס. דלא תזרע כתיב. וזה לא ניח"ל בתערובתן. להכי בהופך וגלי דעתי' כך. ליכא תו משום מראית עין: אבא שאול אומר כדי שלא ישייר קרקע שאינו מהופך: רובע לבית סאה במקום א' וי"א אפילו ע"י צרוף הרבה מקומות שאינן מהופכין. לא יהיה רובע לסאה וכן מסתבר לפע"ד דמי עדיף מנתערב גרעיני סאה עם גרעיני רובע. דימעט כריש פרקן. אף שהגרעיני הרובע גדלין מפוזרין בהרבה מקומות: זרועה ונמלך לנוטעה לרמב"ם [כלאים פ"א ה"ו] דמותר לערב גרעיני זרעים עם זרע אילנות לזרען כא' מכ"ש לזרוע זרעים אצל אילנות. א"כ ע"כ הכא בנטועה בגפנים מיירי. דאילו בשאר אילנות רק להרכיבן זב"ז אסור. מיהו הראב"ד שם הוכיח מירושלמי דאף שאר אילנות אסור לזרוע אצלם זרעונים. [ורכ"מ שם יישב קושיתו] ועי' לעיל [פ"א מ"ח]. אבל אי"ל דלרמב"ם מיירי הכא בשאר אילנות. ואפ"ה אסור מחשש הרכבה דגם מירק ואילן אסור [כפ"א מ"ז]. ליתא דהרי רק בגזע. אבל במרכיב תוך השרשים מותר [כי"ד רצ"ז] והרי הכא אינו זורע או נוטע ע"ג הגזעין רק על השרשים: לא יאמר אטע ואחר כך אופך אלא הופך לאחר שהתליע: לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש אעקור שרשי הנטיעות: אם רצה גומם כורת האילנות: עד פחות מטפח שלא ישייר טפח ממעל לקרקע: היתה שדהו זרועה קנבוס בלשון לאטינא מלת קאנאביס הוא האנף: או לוף מין בצלים: לא יהא זורע ובא על גביהם אף אחר זמן והיפוך כנ"ל: שאינן עושין אלא לשלשה שנים נ"ל דר"ל אף שאנחנו רואין שצומחין לאלתר יש מהן שאינן מתליעין עד ג' שנים. ואף שיהפך יחזור ויצמח. ואילה"ק עכ"פ מה שיזרע השתא ע"ג יגמר בשנה זו ויתלשו מיד קודם שיצמח הקנבוס בסוף הג' שנים. נ"ל דג' שנים דקאמר אין ר"ל ג' שנים דוקא. אלא ר"ל יש מהן מאחרין ויש מקדימין לצמוח תוך הג' שנים. והיינו כדברינו הנ"ל דחיישי' שאחר שיהפוך במחרישה שוב יתליע הקנבים גם בשנה זו ויצמח בתערובות: תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג. וספיחים הן גרעיני הזרע שנפלו בשעת קצירתו שחוזר וצומח בין התבואה שנזרע שם אח"כ. ונקט ספיחי מדמצוי כך טפי. ממה שיהיה זרע איסטיס מעורב בתבואה בשעת זריעה: וכן מקום הגרנות שדשין שם מינים הרבה: וכן תלתן פענכעל רגיל לצמוח בינו מינין הרבה: שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש לעקור התערובות עם השורש. מדנתערב ממילא. וגם לא ניחא ליה תערובתן. דצמחיהן קשין למינין הללו. ומקלקלין מקום הדישה להכי [לא הוי] דינו כסי' ב': אם נכש או כיסח ר"ל אפי' רק חתך עלי התערובות. ושייר השרשים: אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד דאל"כ נראה כניחא לי' במה שמשייר. והו"ל כמקיים כלאים. דדוקא במ"א לעיל שנתערב קודם זריעה. א"צ לברור הכל. משא"כ הכא שכבר הגיע שעת איסור. עוקר הכל. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ואילה"ק הרי במשנה ג' שכבר זרוע ואפ"ה א"צ לעקור הכל. י"ל התם אף שכבר זרוע. עכ"פ בשעה שעוקר אין כאן עוד כלאים. ואי"ל דכמו במוצא כלאים בשדהו סגי בממעטו עד פחות מחלק כ"ד [כי"ד רצ"ז ס"ח] ה"נ מלת הכל לאו דוקא אלא ר"ל כל מה שמחויב לעקור. דהיינו עד שלא ישאר רובע לבית סאה. ליתא דיש לחלק הרבה דשאני הכא דניכש מתחילה כדי לקיים הנשאר. להכי לעקור הכל ממש צריך [וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מכלאים ה"י]: הרוצה לעשות שדהו משר משר בעטהע ארוכה. אבל מרובעת נקראת ערוגה: מכל מין כל משר ממין אחר: בשאומרים שלשה תלמים של פתיח ר"ל מניח רווח בין משר למשר ג' תלמים. כאותן שעושה מי שרוצה לפתח ולשדד אדמתו דשיעור שלשתן יחד ב' אמות כך מניח בין ראשי המשרים. והא דלא קאמר ב' אמות. הא קמ"ל. דאף שאח"כ מתקצר הרווח והולך בין המשרים. עד שלא יפסיק לבסוף בין המשרים רק כ"ש שרי. דתו אינן בערבובי'. והא דלקמן מ"י צריך להפסיק בין ב' מינין בית רובע. נ"ל דהתם בין ב' שדות גדולות בעי טפי. א"נ להכי נקט הכא משר דהיינו ערוגה ארוכה. דסגי בהכי. משא"כ לקמן דמיירי בקרחת דהיינו ערוגה מרובעת צריך מרחק רובע. והיינו משום דערוגות ארוכות הן הולכין מתחלת השדה עד סופה. ואין לנו לחוש רק שלא יהיו נראים ב' ראשי הערוגות מעורבים. להכי סגי בהכי. משא"כ התם שכל השדה בין לארכה בין לרחבה עשוי ערוגות ערוגות מרובעות. אי לא יניח רווח גדול מכל הצדדים לכל ערוגה וערוגה. יהיו נראים כמעורבים כל המינין: ובה"א מלא העול השרוני כרוחב עול שחורשים בו בעמק. והוא רחב מאותו שחורשים בהר: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו ואעפ"כ שיעורו דב"ש נפיש מדב"ה דאם לא כן הו"ל חומרי דב"ה וקולי ב"ש והרי לא חשבינן בעדיות פ"ו: היה ראש תור חטים תור הוא תכשיט זהב משולש שבראש הנשים. והושאל על שם ערוגה משולשת: נכנס בתוך של שעורים ר"ל אם קרן ערוגת החטין נוגע לרוחב ערוגת השעורים: מפני שהוא נראה כסוף שדהו דהרי נראים מובדלים וליכא ערבוביא דדוקא כשסמוכין ב' המינין ארכו של ערוגה זו אצל אורך ערוגה אחרת צריך שיהיה המשולש שמרחיקים זמ"ז רחב בראשו כמלא עול השרוני. וכמשנה ו'. משא"כ הכא שאורך ערוגה זו נגד רוחב הערוגה האחרת סגי גם בשמרחק המשולש בראשו הוא פחות מזה. אמנם טעם כל היתירים הללו. היינו משום דהתורה לא אסרה כלאים רק כשזרען במפולת יד. ורק חכמים אסרו גם שלא במפולת יד משום מראית עין. ולהכי נמי התירו בכמה גווני. בשניכר שחשש בעל השדה לאיסור כלאים. ומשלך נתנו לך [אב"י עי' מ"ש בסי' נ"ד אי"ה]: מותר לסמוך לו מאותו המין מותר לסמוך לחיטין שלו מין אחר כאותו של חבירו. דנראה כאילו גם זה שייך לשדה חבירו. והרי בין ב' מינין של ב' בני אדם א"צ הרחקה. מדכתיב שדך לא תזרע כלאים: מותר לסמוך לו תלם של פשתן דהרואה יודע דתלם א' פשתן לא חזי לכלום. ורק לבדוק שדהו עושה. והו"ל כזורע להשחתה. מיהו באמצע שדהו אסור לזרעו. דהו"ל מראית עין טפי. וכירושלמי. והא דנקט שלו ושל חבירו מין א'. דאי של חבירו מין אחר. לא הוה מצי למנקט בסיפא. ולא של מין אחר. דהרי מין של חבירו מותר להסמיך. כסי' מ"ג: ולא תלם של מין אחר אפי' התכוון לבדוק שדהו. עכ"פ הרואה אינו יודע: ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין מותר: אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן דבפשתן ליכא משום מראית עין: אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע ווילדער זאפראן. וקאי אמתני' דלעיל דמיירי בשלו ושל חבירו. ה"נ מיירי דשל חבירו תבואה ומקיף לו חרדל וחריע בשדותיו סביב. והו"א דשרי. אע"ג דכל הקפה במין א' סביב למין אחר. אפילו מרחיק כראוי אסור. כר"ב מ"י. זהו בהכל של אדם א'. אבל הכא דהן של ב' בני אדם הו"א דשרי כמ"ש לעיל סי' מ"ג בשם הרמב"ם מדלא כתיב ארצך לא תזרע כלאים. ש"מ דב' בני אדם א"צ הרחקה בין שדותיהן. קמ"ל דאפ"ה הכא אסורים לסמוך זא"ז מפני הרואים. דמדמזקי חרדל וחריע לתבואה. יאמרו דשל אדם א' הן. דלולא כן היה מוחה בחבירו לסמוך אצל שלו. כדפסקי' באמת [בח"מ קנ"ה סל"א] דצריך להרחיק כרישין מבצלים ד"ט: אבל סומבין לשדה ירקות חרדל וחריע דמדלא מזקי שרי לסמוך מב' בנ"א: וסומך ב' מיני תבואה אם יש ביניהן בור או ניר וכו': לבור מקום שלא נחרש ורחב וארוך כשיעור בית רובע. דהיינו י' אמות וחומש על י' אמות וחומש. ואפילו אח"כ מסמיכין יחד שרי: ולניר ארץ חרושה שארוך ורחב כבית רובע ואפילו אם בסוף מסמיכין יחד שרי [כרמב"ם פ"ג ה"ט]. וקמ"ל דכל שיש בית רובע ביניהן. בין שהוא בור או ניר מפסיק: ולגפה אבנים סדורות כחומה בלא טיט: ולדרך מדנקט סתמא משמע כל דרך ואפי' של יחיד ששיעורו ד' אמות רחבו [כפאה רפ"ב]. ואע"ג דבבור וניר צריך שיהיו ברוחב ואורך בית רובע. וכלעיל. הכא מדהולכים שם אדם ובהמה יש היכר שפיר גם ברוחב ד' אמות. דמדלא זרען יחד במפולת לא אסור רק מדרבנן משום מראית מין. ולהכי כל שיש היכר שרי. וכדשרינן לבשל בשר בחלב שקדים ומניח שם שקדים [י"ד פ"ז]. מיהו שביל אפי' של רבים דרחב טפי מד' אמות. אפ"ה כיון דאינו עשוי רק להילוך בני אדם ולא לבהמה לא מחשב הפסק עד שיהא ארכו ורחבו כשיעור בית רובע. דאז לא גרע מבור וניר. ונחל ושלולית דמפסיקין לפאה [כרפ"ב דפאה] לרתוי"ט הכא מדלא קתני להו תנא הכא בכלאים. ש"מ דבכלאים אינן מפסיקין. ואילה"ק לדבריו הרי אמת המים שעמוק טפח זורעים בתוכו ג' זרעונים [כפ"ג מ"ב] מכ"ש בב' עבריה. וק"ו בן ק"ו נחל ושלולית שמפסיקין. י"ל התם בזרעונים מועטים. משא"כ בין ב' שדות גדולות צריך הפרש גדול [ועי' מ"ש בס"ד פ"ג סי' ג']. ול"מ נ"ל דנחל ושלולית דמפולשין בין ב' השדות ודאי מפסיקין. רק כל הני דנקט תנא במשנתינו מיירי באינן מפולשין. וכדבעינן למימר לקמן. ונקטינהו תנא לרבותא דאפ"ה מפסיקין: ולגדר גבוה עשרה טפחים ר"ל חומה גבוה י"ט. ושיעור עיבי' לא הזכיר תנא משום דסגי בכ"ש. וליכא למימר דרוחב ד' שנזכר אצל חריץ אגדר נמי קאי. ליתא דממ"נ. אי רוחב גדר היינו עוביה. וכי גרע מאילן המיסך דסגי בעובי כ"ש [וכלקמן ס"ד מ"ד]. ואי רוחב גדר היינו גבהו. הרי בהדיא תנינן דצריך גובה י"ט. ונ"ל עוד דמשו"ה הפסיק עם דרך בין גפה לגדר. היינו דלא תימא דשיעור גובה דתני גבי גדר אגפה נמי קאי. אלא גפה מדאין האבנים שבה מחוברים ודבוקים יחד בטיט וסיד כגדר בנוי. מסתמא מניחין הרבה ביחד בעובי כבגל. ומדעב הרבה א"צ גובה י"ט: ולחריץ שהוא עמוק עשרה טפחים: ולאילן שהוא מיסך על הארץ אם זרוע תחת האילן מותר לסמוך בחוץ זרע אחר. אם מפסיק ביניהן נופו שאינו גבוה מן הארץ ג' טפחים: ורחב ארבעה מיהו דוקא סלע דנתהווה ממילא צריך רוחב ד'. משא"כ גפה וגדר דבידי אדם סגי בעובי כ"ש. [אב"י ולא קשה מאילן שהוא מיסך דג"כ נתהווה ממילא וסגי בכ"ש כמ"ש ע"ר זצוק"ל לעיל סי' נ"ה. דהתם האילן מיסך סביב כל הזרע שנזרע תחתיו ומבדילו ממה שבחוץ משא"כ הכא ועי' מ"ש ע"ר בבועז כאן]: ונ"ל עוד דהא דלא תני תנא בכל המפסיקין הללו שיעור המשכן כמה. דליכא למימר דכולהו מיירי במפולשין בין ב' השדות. דהרי בור וניר בבית רובע סגי להו בשמפסיקין רק בהמשך י' אמות וחומש. אף שאח"כ ב' השדות דבוקות וסמוכות יחד. כלקמן סי' ע"ג. אלא שיעור המשך המפסיקין הללו הם כבור וניר. דהיינו באורך י' אמות וחומש אע"ג שאח"כ ב' המינין סמוכין יחד שרי: הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת ערוגה מרובעת קודם שנזרעה נקראת קרחת: עושה עשרים וארבעה קרחות לבית סאה בית סאה הוא נע"נ אמות אם תחלקו לה' קרחת אורך על ה' קרחת רוחב. יהיה הכל כ"ה קרחת. ויהיה אורך כל קרחה י' אמות אורך על י' אמות רוחב. וכל אמה בת ו' טפחים. קח א' מקרחת שרחבה ס' טפחים על ס' טפחים וחלקה לרחבה לכ"ד רצועות. יגיע לכל רצועה י' אמות אורך. על רוחב ב' טפחים ומחצה. תן רצועה א' לכל קרחה מכל הכ"ד קרחות. א"כ יהיה כל קרחה י' אמות אורך. על רוחב י' אמות וב"ט ומחצה: מקרחת לבית רובע ר"ל וזה שיעור בית רובע הקב. מיהו הא דשרי ר"מ כ"ד קרחות לבית סאה. לאו דוקא. דכ"ש פחות מכ"ד קרחת לפחות מבית סאה דשרי לר"מ. ורק כ"ד דנקט היינו שלא יוסיף על כ"ד קרחות דוגמת ערוגה דלקמן רפ"ג. דרק ו' מינים שרי ולא יותר. דכשיוסיף על מניין כ"ד יהיה כל קרחת קטן מרובע ועי"ז יתהווה תערובות. וגם לא יהיה כל קרחת גדול מרובע. דאז מחזי כשדה. וכדקאמר בחרדל מדמחזי כשדה חרדל. וה"ה בשאר מיני זרעים רק בקרחת רובע ס"ל דמותר להסמיכן: וזורע בתוכה כל מין שירצה דס"ל לר"מ דמדהן מרובעות נראות מופרשות וא"צ הרחק: היתה קרחת אחת או שתים באמצע שדה תבואה. שהיא בית סאה או פחות או יותר: זורעם חרדל ומ"ח דלא כר"מ: שלש לא יזרע חרדל מפני שהיא נראית כשדה חרדל בתוך שדה תבואה. מיהו דוקא חרדל. אבל שאר זרעים. אפי' ב' קרחת מחזי כשדה. דרק בקרחת רובע מתיר: וחכ"א תשע קרחות מותרות דעושה בבית סאה כ"ה קרחת. ה' על ה'. וזורע בשורה ראשונה ושלישית וחמישית. בכל אחת מהן קרחת א' ג' ה'. דהו"ל יחד ט' קרחת זרועות. ומניח שורה ב' וד' פנויות. ואי"ל יזרע י"ג קרחת. דבשורות ב' וד' יזרע נמי קרחת ב' וד'. ואף שיגעו בזוויות בקרחות שבשורות א' ג' ה'. יותרו בראש תור כמ"ז. י"ל דאין היתר ראש תור. רק בין שדה גדולה לקטנה [כך פי' רש"י [שבת דפ"ה ב] ותמוה והרי אין לך קטנה בקטנות טפי מהך דלקמן [רפ"ג] ואפ"ה שרי בהו ראש תור. אלא נ"ל דה"ט דאסור משום דקרחת האמצעי שבשורה ב' וד'. יהיה לפ"ז חבוש מכל הצדדים דאפי' נגד הקרנות יהיה ב' ראש תור סוגר נגד כל קרן וקרן]. מיהו אפ"ה מקילי הכא רבנן טפי מבשאר דוכתי דבעינן בהו בכל תבואה ותבואה הרחק רובע [וכמ"י]. ורק הכא דכל השדה עשוי רבועיי' רבועיי'. סגי להו לרבנן בריחוק י' על י' אמה. אולם מדמצרכו מרחק י' אמות גם ביש כמה ריבועים בהבית סאה. אם כן כל שכן דפליגי אדרבי מאיר דמיקל בקרחת א' או ב' של חרדל לזרעו בלי הרחק כלל. דלרבנן צריך הרחק רובע: עשר אסורות דצריך הפסק כשיעור קרחה בין מין למין: ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור הוא שלשים סאה: לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת נראה לי דמדלא קאמר לא יעשה אותה רק קרחה אחת. שמע מינה דאין ר"ל שיזרע כל הבית כור רק מין א' בקרחת א' דמהיכא תיתא נימא כן. והרי ודאי יכול לזרוע בבית כור א' כמה מינים כשירחיק בין מין למין בית רובע. ודוחק לומר דראב"י פליג אמשנה דלקמן דקאמר' בפירוש תבואה בתבואה בית רובע. אלא ה"ק דאפילו בבית כור שכולו זרוע ממין א'. ויש באמציעותו קרחת א' ממין אחר סמוך להמין שחוצה לו סביב מותר. אבל טפי מקרחת א' אסור. אבל במרחיק בין מין למין בית רובע ודאי דגם לראב"י שרי. ולרבנן אפילו קרחת א' אסור לעשות בתוך השדה כשהוא סמוך למין אחר. בין באמצע בית סאה או באמצע בית כור ויותר: כל שהוא בתוך בית רובע בתוך הקרחות המפסיקות לרבנן בין כל מין לחבירו: עולה במדת בית רובע אפי' נקעין מלאין מים שאינן ראויין לזריעה: אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע ר"ל אם היה בקרחות המפסיקות הנ"ל גפן. שצריך להרחיק ממנו זרע כדי עבודתו. דהיינו ו' טפחים לכל צד. או שהיה שם קבר. דמדאסור בהנאה. ג"כ לא חזי לזריעה. או שהיה שם סלע שאינו גבוה י' [דאל"כ הו"ל מחיצה] דג"כ לא חזי לזריעה. אפ"ה עולין למדת בית רובע. להיות הפסק בין מין למין: תבואה בתבואה בית רובע ר"ל אם זורע ב' שדות גדולות מב' מיני תבואה. מרחיק ביניהן כשיעור רובע מרובע. והוא י' אמות וחומש אמה על י' אמות וחומש. בין שהרחיק כשיעור הזה בהתחלת השדות. בין שהרחיק באמצע השדות. ובתחילתן ובסופן סמוכים ומקורבים יחד. שרי. ודוקא באין מין א' מקיף לחבירו מד' רוחותיו דבמקיפו הו"ל חבוש. ולא מהני הרחקה כלל. מיהו נ"ל במקיפו באופן שאין הרוחות נוגעות זב"ז רק בראש תור. שרי. כדמוכח בפ"ג: ירק בירק ב' שדה ירקות ב' מינים שנזרעו זא"ז: ששהטפחים א"צ להרחיק ביניהן רק ו' טפחים על ו' טפחים בין בתחלת השדות בין באמצען כלעיל: תבואה בירק ירק בתבואה בית רובע מיהו כל זה בב' שדות. אבל בשורה א' ירק סמיך לשדה תבואה א"צ רק ו' טפחים על ו' טפחים [כרמב"ם פ"ג דכלאים הי"ב]: תבואה נוטה על גבי תבואה שהרחיקן זמ"ז כדינן לעיל. רק מחמת גידול נכפפו השבלים ושוכבים זע"ז. וא"ת כיון דתבואה בתבואה בית רובע וכלעיל. א"כ היכא אפשר שיהיו השבלים ארוכים כ"כ שיכפפו זע"ז. י"ל דמיירי הכא שמרוחקים רק במקום אחד. ואח"כ מקורבים: הכל מותר נ"ל דקמ"ל אע"ג דבכלאי הכרם אסור כה"ג [כלקמן פ"ז מ"ד] אפ"ה בכלאי זרעים שרי: חוץ מדלעת יונית שעליה מתפשטין ומסתבכין ביותר: ר' מאיר אומר אף הקשות ברבוי נקרא קשואין. גורקע בל"א: ופול המצרי שמינקבאהנען: ורואה אני את דבריהן מדברי רק שכך קבלתי מרבותי ואי אפשר לי לחזור בי. ואף על גב דמסתבך דלעת יונית. הרי גם קישות ופולין מסתבכין. ואפילו הכי כיון דרק משום מראית עין נאסר סיבוך. לפיכך כל שאינו מסתבך מאד כדלעת אין לאסור:
מלכת שלמה
אין סומכין וכו'. פי' כשיש לו שדה תבואה ואין אצלה שדה אחר והוא בא לסמוך לאותה השדה חרדל וחריע אסור אע"פ שאינו אלא מן הצד אבל שאר מינים מותרים. ומה שאמר לעיל מותר לסמוך לו תלם של פשתן ולא תלם של מין אחר מיירי כשיש לחבירו שדה שהוא זרוע סמוך לשדהו כנזכר לעיל וצ"ע בירושלמי. הר"ר יהוסף ז"ל. ובירושלמי כיני מתני' אין מקיפין דהיינו מד' רוחות שהוא חבוש הא לסמוך סומכין ומתני' ר' יהודה היא דתניא אין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד דברי ר"מ. ר' יהודה אומר לכל מקיפין חרדל וחריע חוץ מן התבואה. ר"ש אומר לכל מקיפין חרדל וחריע ואפי' לתבואה. רשבג"א ערוגות קטנות של ירק מקיפין אותן חרדל וחריע. ובשלמא אי גרסי' במתני' אין מקיפין מצינן לאוקומה כר' יהודה אבל אי תנן אין סומכין מתני' אמאן תרמייה: וסומך לבור כו'. פי' כשיש בתוך השדה מקום בור אז לא חיישי' שיאמרו שנזרעו בערבוביא ומותר לסמוך לשדה שם אצל הבור וכן אצל הניר והגפה וכו'. ונ"ל דהאי לבור וכו' לא קאי אחרדל וחריע לחוד אלא מילתא באנפי נפשה היא. הרר"י אשכנזי ז"ל: ורחב ד'. פי' הר"ש ז"ל דורוחב ד' דקתני בסיפא {הגה"ה רב"א ז"ל הוא שהגיה במקום ברישא בסיפא. אכן נראה דאין צורך למי שיעיין שם: } גבי חריץ. אגפה וגדר נמי קאי. ומיהו לא יתכן דאינו מענין א' דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב {הגה"ה נראה לע"ד באורך צ"ל. דדוחק לפרש דרוחב יקרא הצד התחתון של הגדר ומה שמתקצר ועולה לצד מעלה כל שהוא יקרא עובי אלא שהר' בצלאל אשכנזי ז"ל לא הגיהו:} אע"פ שעביו כל שהו. אבל ד' דחריץ אפי' ארוך כמה אמות בעי ד' טפחים משפתו אל שפתו דבציר מהכי אזיל שפיר מהאי גיסא להאי גיסא ע"כ:
8.
They may not sow mustard or safflower close to a field of grain, but they may sow mustard or safflower close to a vegetable field. And they may sow close to fallow land or to plowed land, or to a wall made with loose stones, or to a path, or to a fence ten handbreadths high, or to a trench ten [handbreadths] deep and four wide, or to a tree forming a tent over the ground, or to a rock ten [handbreadths] high and four wide.
משנה ט
הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ קָרַחַת קָרַחַת מִכָּל מִין, עוֹשֶׂה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קָרָחוֹת לְבֵית סְאָה, מִקָּרַחַת לְבֵית רֹבַע, וְזוֹרֵעַ בְּתוֹכָהּ כָּל מִין שֶׁיִּרְצֶה. הָיְתָה קָרַחַת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, זוֹרְעָם חַרְדָּל. שָׁלֹשׁ, לֹא יִזְרַע חַרְדָּל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִרְאֵית כִּשְׂדֵה חַרְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תֵּשַׁע קָרָחוֹת מֻתָּרוֹת, עֶשֶׂר אֲסוּרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִלּוּ כָל שָׂדֵהוּ בֵּית כּוֹר, לֹא יַעֲשֶׂה בְתוֹכָהּ חוּץ מִקָּרַחַת אַחַת:
ברטנורה
קרחת. מקום פנוי שאינו זרוע כשהוא מרובע קרוי קרחת, כמו בקרחתו דהיינו שנמרט השער והמקום חלק:עשרים וארבעה קרחות לבית סאה. ובכל קרחה זורע מין א׳. ובית סאה הוא חמשים אמה על חמשים אמה, וכשאתה עושה בו כ״ד קרחות נמצאת כל קרחה עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב, כיצד אם תעשה מחמשים על חמשים כ״ה קרחות תהיה כל קרחה עשר על עשר, קח אחת מהן כדי שישארו כ״ד קרחות ותחלקנה לכ״ד רצועות נמצא כל רצועה שני טפחים ומחצה רוחב על אורך עשר, שכל אמה היא בת ששה טפחים הרי ששים טפחים, לעשר אמות תן כל רצועה מאלו לראש כל קרחה נמצאת כל קרחה עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב:מקרחת לבית רובע. שהרי יש בסאה עשרים וארבעה רביעית של קב תן אותם לעשרים וארבעה קרחות הרי לכל קרחה בית רובע:כל מין שירצה. ולא מצריך רבי מאיר הרחקה כלל דכיון דמרובעות הן נראות מופרשות ומובדלות זו מזו:היתה. בתוך שדה תבואה קרחת אחת של בית רובע או שתי קרחות:זורעם חרדל. דאינו נראה כשדה חרדל בתוך שדה תבואה, אבל שלשה קרחות נראות כשדה חרדל בתוך שדה תבואה לפי שאין רגילות לזרוע מן החרדל שדה גדולה. ושאר מינים אפילו שלשה קרחות אינן נראין כשדה כיון שרגילין לזרוע מהן הרבה ביחד:וחכמים אומרים תשע קרחות מותרות. ארישא קמהדר, דקאמר רבי מאיר דזורע כל כ״ד קרחות מכל מין שירצה, וחכמים אוסרים לסמוך מין אצל מין אחר אלא עושה לבית סאה כ״ה קרחות דהיינו חמש שורות וכל שורה מחמש קרחות וזורע קרחה ראשונה של שורה ראשונה ומניח שניה שאצלה בורה וזורע שלישית ומניח רביעית בורה וזורע חמישית ומניח שורה שניה כולה בורה וזורע משורה שלישית קרחה ראשונה ושלישית וחמישית ומניח שורה רביעית כולה בורה וזורע משורה חמישית קרחה ראשונה ושלישית וחמישית הרי תשע קרחות זרועות לבית סאה:עשר אסורות. שצריך שיהא מפסיק בין כל קרחת וקרחת כשיעור קרחת דהיינו בית רובע בקירוב. והלכה כחכמים:בית כור. ל׳ סאים. וטעמא דרבי אליעזר בן יעקב לא אתפרש:
תוסופות יום טוב
קרחת. פירש הר"ב מקום פנוי שאינו זרוע וכ"פ הר"ש. ועל שם שמתחילה קודם הזריעה חולק השדה לחלקים קורא כולן קרחת קרחת בין הנשארים בלתי זרועים ובין הנזרעים. והראב"ד בפרק ד' מהלכות כלאים כתב מקום הזרע נקרא קרחת. ונראה לי שרוצה לומר נקרא גם כן קרחת לא כדברי כסף משנה שפי' דרוצה לומר דוקא מקום הזרע דמ"ט. ומ"ש הר"ב כשהוא מרובע. כלומר דאילו ארוך היינו משור. וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר ומה בין המשור לקרחת שהמשור ארוך והקרחת מרובעת. ע"כ. ומכל מקום אינו מרובע שוה הצלעות ממש שאי אפשר לך לרבע בית סאה מרובע לעשרים וארבעה חלקים שיהיה כל חלק מרובע שוה הצלעות שתצטרך לעשות ששה שורות של ארבע ארבע יעלה כל חלק שנים עשר אמות ומחצה על שמונה אמות ושליש. אבל יקרא גם כן מרובע אע"פ שאינו שוה הצלעות כי תמונות רבות בכלל המרובע ואין להאריך בהם. ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת. רבי יוסי אומר אף ארכה כשנים ברחבה. וכבר כתב הר"ב במשנה ו פרק ג דפאה דשיעור עשר אמות וכו' שהן בקירוב ובעל כסף משנה כתב בפרק ג דמחצה דבתוספתא לאו דוקא. והר"ש כתב במשנה דלקמן המחצה באמה בת חמשה טפחים והעשר באמה בת ששה טפחים:
זורעם חרדל. ומתני' דלעיל דלא כרבי מאיר ולא הוי סתם ואח"כ מחלוקת. דחכמים ל"פ הכא לענין חרדל. אבל אין נראה לפרש דלהכי לא פליגי משום דבקרחת המרובע סבירא להו נמי דחרדל שרי דאם כן הוי ליה להרמב"ם לפסוק כן בחיבורו:
שלש לא יזרע חרדל. פי' הר"ב שנראה כשדה חרדל אבל בפחות מכן לא. והיינו לענין כלאים. אבל לענין פאה הוי כל ערוגה כשדה בפני עצמה כדלעיל במסכת פאה פ"ג מ"ב. ועיין בפרק דלקמן מ"ב:
תשע קרחות. פירש הר"ב עושה לבית סאה כ"ה קרחות וכו'. מסתברא דכ"ה קרחות שוים קאמר כל אחת עשר על עשר. אבל הרמב"ם מפרש דקרחת הזרוע היא בית רובע והפנוי שיש בין הקרחות הזרועות הוא פחות מכן. וטעמא נראה שסובר שלא חלקו חכמים על ר' מאיר במה שאמר קרחת לבית רובע והוא מפרש קרחת מקום הזרוע כמו שכתבתי לעיל. ואע"ג דבמשנה דלקמן תנן בית רובע לענין הרחקה התם לאו בהרבה קרחות והוי בית רובע דוקא:
עשר אסורות. תימה אמאי לא יהיו אפילו שלש עשרה מותרות והיינו הראשונה ושלישית וחמישית מהשורה הראשונה. ושנייה ורביעית משורה שנייה. וראשונה ושלישית וחמישית משורה השלישית. ושנייה ורביעית משורה רביעית. וראשונה ושלישית וחמישית מהשורה החמישית ואע"פ שבזויות נוגעים הזרעים זה בזה הא שרי ראש תור במ"ז. והרמב"ם כתב בסוף פ"ג מהלכות כלאים דכ"ש שתי זויות הנוגעות זו בזו וכמ"ש בתחלת פירושו לרפ"ג. וי"ל כמו שפי' רש"י במסכת שבת פרק ר"ע דף פה ע"ב אדאמרי' התם אין ראש תור בירק פי' אין תורת ראש תור אלא משדה גדולה לערוגה או מערוגה לתוך שדה גדולה אבל שתי ערוגות לא הוי היכר אלא דומה כאילו הן אחת דלא חשיבה כל חד באפי נפשה ע"כ. ובפ"ג מה' מתנות עניים קורא הרמב"ם שדה קטנה לחמשים אמה על שתי אמות והיינו חלק אחד מכ"ה לבית סאה והוא פחות מבית רובע. ועיין בפ"ג משנה ד. אבל לדבריו שכ' שחלק הזרוע דהכא הוא בית רובע קשיא. ומיהו לשמואל בפי' התוס' דס"ל התם דיש ראש תור בירק. וכן לפי' האחר של רש"י בדר' יוחנן דסבר דיש ראש תור בירק. נמי קשיא. ואפשר לומר דשאני ראש תור אחת מהרבה ראש תור ביחד דלא שרי. וא"ת נתיר עשר והיינו שיעשה אחת בראש תור וי"ל דכיון שראוים כולן להעשות ראש תור גזרינן שלא לעשות אפילו אחת. אבל לא ניחא לפרש כן להרמב"ם בפירושו לערוגה דרפ"ג שהוא מתיר ראש תור בערוגה. וי"ל דהתם נמי לא התירו אלא חמשה כמו שאכתוב שם בס"ד. והלכך איכא למימר דבתבואה דבה איירינן השתא לא התירו ראש תור כשזורע מועט ודוקא משדה גדולה וכו' התירו. אע"ג דאמר בירוש' אמתני' ו' שמותר להקריח בית רובע ולזרוע בו ה' מיני תבואה מק"ו דערוגה. י"ל שלא הביאו בק"ו אלא ה' מינים אבל לא לענין ראש תור. [*ומ"ש הר"ב שעושה כ"ה קרחות דהיינו ה' שורות וכל שורה מחמש קרחות. לאו בדוקא קאמר שהשורות הנשארות אין צריך לחלקם. ולשון הר"ש ואח"כ תחלק שורה ראשונה ושלישית וחמישית וכו']. ומ"ש הר"ב והל' כחכמים. אע"ג דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי הכא לא אתפרש טעמיה ועיין מ"ח פ"ד:
[*בית כור. פי' הר"ב שלשים סאין ושיעורו מפורש ברפ"ז דב"ב]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל סאה שיש בו רובע רובע הקב. והוא א' מכ"ד לסאה: ממין אחר ימעט קודם שיזרע ימעט המין המעורב או יוסיף על הסאה. וכ"כ במצא כלאים בשדהו סגי בממעט כך [י"ד רצ"ז ס"ח]. ואף דהו"ל מבטל איסור לכתחילה. דהרי רובע מדאורייתא ולוקה עליו [כרמב"ם פ"ב מכלאים]. ונ"ל טעמו משום דשיעורים חציצין ומחיצין הלממ"ס [סוכה ד"ה ב'] וליכא למימר דהרובע בטל ברוב מדאורייתא. דהרי מדניכר כל גרעין במקומו לא שייך ביטול [כי"ד סק"ט]. ואע"ג דבב"ד אזלינן בת"ר אף שניכר המיעוט. התם לא שיהא גוף החולק בטל. רק דעתו ודבורו. וזה לא ניכר. י"ל זהו בניחא לי' שיזרע בתערובת משא"כ הכא שנתערב ממילא וגם לא ניחא לי' כלל בתערובתן. דמי טפי לחטין שהתליעו דשרי לטחנן מה"ט מדלא ניחא ליה שיתבטלו [כי"ד פ"ד סקי"ד] והרי מבטלן קודם שיבוא לכלל איסור כדי שלא יעשה איסור בזריעה אינו רק מד"ס מפני מראית עין. שיחשבו אח"כ כשיראו אותן גדלין. שבכוונה זרען. ובממעט אינו ניכר כ"כ. מיהו בניחא ליה שיזרע בתערובת אפי' חטה א' בכרי אסור מד"ס: רבי יוסי אומר יבור דמדהוזקק לברור יברר הכל. ואע"ג שיוסיף על המין המבטל. אעפ"כ מדצריך לעשות מעשה לבטלן הו"ל כמקיים התערובות בכוונה. אבל בהי' מתחלה פחות מרובע. א"צ: בין משני מינין סגי ברובע. ואת"ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א' מסייע לבטל חבירו כי"ד ססי' צ"ח. התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ"ז לא נרגש זה וזה. משא"כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב' מיני' מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו"ק: וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ר"ל בנתערבו ב' מינין כשבולת שועל וכוסמין. בסאה שעורים. והרי שבולת שועל אינו כלאים בשעורים. להכי לחכמים אמ"צ. ולת"ק מצטרף. ולר"ש אפילו בשניהן כלאים בסאה אמ"צ: במה דברים אמורים דצריך רובע לסאה: באמת אמרו זרעוני גנה שאינן נאכלין ר"ל אותן שגרעיני זרען אינו נאכל. רק הפרי או העלין הצומחי' מהזרע [אכ"י ונו"ן של זרעונין הוא נו"ן המקטין כמו אשון בת עין] כזרע כרפס ולפת. אם נתערבו בתבואה. ולסימנא בעלמא נקט שאינו נאכל. דכל כה"ג זרע דק הוא: מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה ר"ל אם נתערב חלק כ"ד משיעור שצריך לזרוע מהן בבית סאה. בסאה תבואה. הר"ז מצטרף להיות כלאים. דבית סאה הוא נ' על נ' אמה. ועל אותו מקום זורעים סאה תבואה. מיהו זרעוני גנה שהן דקין זורעין על מקום כזה קב וחצי. דכל גרעין וגרעין צריך לגידולו רווח לבד. ולפיכך כשגרעיני הסאה הם רבים צריך רווח למקום זריעתן יותר ממקום שצריך לזרוע גרעינים גסים שאין בהן רק מעט בסאה ולהכי מדצריך בתבואה א' מכ"ד לסאה. סגי בזרעוני גנה בסאה תבואה א' מכ"ד מקב וחצי. והוא ביצה ומחצה: רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר בזרעונים דקים. דאפי' בפחות מרובע ימעט: כך אמרו להקל בזרעונים גסים יותר מתבואה דצריך מהן טפי מסאה לנ' על נ' כפשתן וכו': הפשתן דמדהוא גס זורע מהן ג' סאה לנ' על נ' [כך פי' הר"ב ע"ד הר"ש. ותמוה מאד שזה מכחיש המפורסם ועיני ראו ולא זר שזרע פשתן ליינזאמען בל"א הוא קטן הרבה והרבה מקטניות ותבואה. ולפיכך אין לנו לפרש רק כהרמב"ם דבבא דפשתן דברי ת"ק היא וקמ"ל דזרע פשתן אע"ג שאינו נאכל והוא דק. הוא נזרע בדוחק. וזורעין ממנו ג' סאה במקום שהוא נ' על נ'. ובזה יתורץ מה דק' להר"ב דאי דנקט פשתן מדהן זרע גדול. א"כ מ"ש פשתן דנקט טפי מאפונין הגמלנים שגדולי' הרבה והרבה מתבואה וקטניות. אע"כ כהרמב"ם דדברי ת"ק הוא וקמ"ל דזרע פשתן יוצא נמכלל של שאר זרעוני גנ ]: בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה דביש ג' רובע מהן. בסאה תבואה ימעט: ימתין לה עד שתתליע ר"ל עד שיתפשטו שרשים מהחטין כתולעים דקים. והוא ג' ימים בקרקע לחה. וביבשה צריך טפי: ויופך יהפוך הקרקע במחרישה. דאז לא יצמחו שוב החטין: אלא הופך ואחר כך זורע והא דנקט לא יאמר והול"ל לא יזרע ואח"כ יופך. נ"ל דקמ"ל דאפי' אם בשעת זריעה גלי דעתי' להפיך אח"כ אפ"ה אסור. מיהו מדנקט הכי דוקא גבי אם צמחו. נ"ל דדוקא בשכבר צמחו אסור הכי. אי מדכבר צמחו דלמא ממלך. ואי מפני מראית עין. דהרואה שכבר צמחו רואה שזורע שם זרע אחר. הא אם רק התליעו. דהרואה שזורע שם מין אחר לא רואה שכבר זרוע שם מין אחר שכבר התליע. וגם מדלא צמח עדיין. לא חיישינן לממלך. רשאי לומר אזרע ואח"כ אופך. ולפ"ז מה דנקט במשנה ד' זרועה ונמלך לנטעה לא יאמר וכו' מיירי בכבר צמחו. וראייתי. דהרי בגומם עד פחות מטפח שם באמת מותר לזרוע ואח"כ משרש. ע"כ טעמא משום דבגומם כה"ג תו ליכא חשש מראית עין ולא חשש נמלך. ומרתוי"ט לא משמע כן שהרי כ' דצמחה לרבותא נקט: כמה יהא חורש כתלמי פורכע בל"א. והוא תל גבוה שנעשה בין שורות המחרישה. וי"א שהן רוחב השורות העמוקות בעצמן: הרביעה שא"צ להפוך במחרישה כל הקרקע. רק מניח תלמים רחבים כאותן שעושים אחר שירד רביעה ראשונה ואע"ג שישאר טפי מרובע לסאה. כיון דאינו אסור רק מד"ס. דלא תזרע כתיב. וזה לא ניח"ל בתערובתן. להכי בהופך וגלי דעתי' כך. ליכא תו משום מראית עין: אבא שאול אומר כדי שלא ישייר קרקע שאינו מהופך: רובע לבית סאה במקום א' וי"א אפילו ע"י צרוף הרבה מקומות שאינן מהופכין. לא יהיה רובע לסאה וכן מסתבר לפע"ד דמי עדיף מנתערב גרעיני סאה עם גרעיני רובע. דימעט כריש פרקן. אף שהגרעיני הרובע גדלין מפוזרין בהרבה מקומות: זרועה ונמלך לנוטעה לרמב"ם [כלאים פ"א ה"ו] דמותר לערב גרעיני זרעים עם זרע אילנות לזרען כא' מכ"ש לזרוע זרעים אצל אילנות. א"כ ע"כ הכא בנטועה בגפנים מיירי. דאילו בשאר אילנות רק להרכיבן זב"ז אסור. מיהו הראב"ד שם הוכיח מירושלמי דאף שאר אילנות אסור לזרוע אצלם זרעונים. [ורכ"מ שם יישב קושיתו] ועי' לעיל [פ"א מ"ח]. אבל אי"ל דלרמב"ם מיירי הכא בשאר אילנות. ואפ"ה אסור מחשש הרכבה דגם מירק ואילן אסור [כפ"א מ"ז]. ליתא דהרי רק בגזע. אבל במרכיב תוך השרשים מותר [כי"ד רצ"ז] והרי הכא אינו זורע או נוטע ע"ג הגזעין רק על השרשים: לא יאמר אטע ואחר כך אופך אלא הופך לאחר שהתליע: לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש אעקור שרשי הנטיעות: אם רצה גומם כורת האילנות: עד פחות מטפח שלא ישייר טפח ממעל לקרקע: היתה שדהו זרועה קנבוס בלשון לאטינא מלת קאנאביס הוא האנף: או לוף מין בצלים: לא יהא זורע ובא על גביהם אף אחר זמן והיפוך כנ"ל: שאינן עושין אלא לשלשה שנים נ"ל דר"ל אף שאנחנו רואין שצומחין לאלתר יש מהן שאינן מתליעין עד ג' שנים. ואף שיהפך יחזור ויצמח. ואילה"ק עכ"פ מה שיזרע השתא ע"ג יגמר בשנה זו ויתלשו מיד קודם שיצמח הקנבוס בסוף הג' שנים. נ"ל דג' שנים דקאמר אין ר"ל ג' שנים דוקא. אלא ר"ל יש מהן מאחרין ויש מקדימין לצמוח תוך הג' שנים. והיינו כדברינו הנ"ל דחיישי' שאחר שיהפוך במחרישה שוב יתליע הקנבים גם בשנה זו ויצמח בתערובות: תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג. וספיחים הן גרעיני הזרע שנפלו בשעת קצירתו שחוזר וצומח בין התבואה שנזרע שם אח"כ. ונקט ספיחי מדמצוי כך טפי. ממה שיהיה זרע איסטיס מעורב בתבואה בשעת זריעה: וכן מקום הגרנות שדשין שם מינים הרבה: וכן תלתן פענכעל רגיל לצמוח בינו מינין הרבה: שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש לעקור התערובות עם השורש. מדנתערב ממילא. וגם לא ניחא ליה תערובתן. דצמחיהן קשין למינין הללו. ומקלקלין מקום הדישה להכי [לא הוי] דינו כסי' ב': אם נכש או כיסח ר"ל אפי' רק חתך עלי התערובות. ושייר השרשים: אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד דאל"כ נראה כניחא לי' במה שמשייר. והו"ל כמקיים כלאים. דדוקא במ"א לעיל שנתערב קודם זריעה. א"צ לברור הכל. משא"כ הכא שכבר הגיע שעת איסור. עוקר הכל. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ואילה"ק הרי במשנה ג' שכבר זרוע ואפ"ה א"צ לעקור הכל. י"ל התם אף שכבר זרוע. עכ"פ בשעה שעוקר אין כאן עוד כלאים. ואי"ל דכמו במוצא כלאים בשדהו סגי בממעטו עד פחות מחלק כ"ד [כי"ד רצ"ז ס"ח] ה"נ מלת הכל לאו דוקא אלא ר"ל כל מה שמחויב לעקור. דהיינו עד שלא ישאר רובע לבית סאה. ליתא דיש לחלק הרבה דשאני הכא דניכש מתחילה כדי לקיים הנשאר. להכי לעקור הכל ממש צריך [וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מכלאים ה"י]: הרוצה לעשות שדהו משר משר בעטהע ארוכה. אבל מרובעת נקראת ערוגה: מכל מין כל משר ממין אחר: בשאומרים שלשה תלמים של פתיח ר"ל מניח רווח בין משר למשר ג' תלמים. כאותן שעושה מי שרוצה לפתח ולשדד אדמתו דשיעור שלשתן יחד ב' אמות כך מניח בין ראשי המשרים. והא דלא קאמר ב' אמות. הא קמ"ל. דאף שאח"כ מתקצר הרווח והולך בין המשרים. עד שלא יפסיק לבסוף בין המשרים רק כ"ש שרי. דתו אינן בערבובי'. והא דלקמן מ"י צריך להפסיק בין ב' מינין בית רובע. נ"ל דהתם בין ב' שדות גדולות בעי טפי. א"נ להכי נקט הכא משר דהיינו ערוגה ארוכה. דסגי בהכי. משא"כ לקמן דמיירי בקרחת דהיינו ערוגה מרובעת צריך מרחק רובע. והיינו משום דערוגות ארוכות הן הולכין מתחלת השדה עד סופה. ואין לנו לחוש רק שלא יהיו נראים ב' ראשי הערוגות מעורבים. להכי סגי בהכי. משא"כ התם שכל השדה בין לארכה בין לרחבה עשוי ערוגות ערוגות מרובעות. אי לא יניח רווח גדול מכל הצדדים לכל ערוגה וערוגה. יהיו נראים כמעורבים כל המינין: ובה"א מלא העול השרוני כרוחב עול שחורשים בו בעמק. והוא רחב מאותו שחורשים בהר: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו ואעפ"כ שיעורו דב"ש נפיש מדב"ה דאם לא כן הו"ל חומרי דב"ה וקולי ב"ש והרי לא חשבינן בעדיות פ"ו: היה ראש תור חטים תור הוא תכשיט זהב משולש שבראש הנשים. והושאל על שם ערוגה משולשת: נכנס בתוך של שעורים ר"ל אם קרן ערוגת החטין נוגע לרוחב ערוגת השעורים: מפני שהוא נראה כסוף שדהו דהרי נראים מובדלים וליכא ערבוביא דדוקא כשסמוכין ב' המינין ארכו של ערוגה זו אצל אורך ערוגה אחרת צריך שיהיה המשולש שמרחיקים זמ"ז רחב בראשו כמלא עול השרוני. וכמשנה ו'. משא"כ הכא שאורך ערוגה זו נגד רוחב הערוגה האחרת סגי גם בשמרחק המשולש בראשו הוא פחות מזה. אמנם טעם כל היתירים הללו. היינו משום דהתורה לא אסרה כלאים רק כשזרען במפולת יד. ורק חכמים אסרו גם שלא במפולת יד משום מראית עין. ולהכי נמי התירו בכמה גווני. בשניכר שחשש בעל השדה לאיסור כלאים. ומשלך נתנו לך [אב"י עי' מ"ש בסי' נ"ד אי"ה]: מותר לסמוך לו מאותו המין מותר לסמוך לחיטין שלו מין אחר כאותו של חבירו. דנראה כאילו גם זה שייך לשדה חבירו. והרי בין ב' מינין של ב' בני אדם א"צ הרחקה. מדכתיב שדך לא תזרע כלאים: מותר לסמוך לו תלם של פשתן דהרואה יודע דתלם א' פשתן לא חזי לכלום. ורק לבדוק שדהו עושה. והו"ל כזורע להשחתה. מיהו באמצע שדהו אסור לזרעו. דהו"ל מראית עין טפי. וכירושלמי. והא דנקט שלו ושל חבירו מין א'. דאי של חבירו מין אחר. לא הוה מצי למנקט בסיפא. ולא של מין אחר. דהרי מין של חבירו מותר להסמיך. כסי' מ"ג: ולא תלם של מין אחר אפי' התכוון לבדוק שדהו. עכ"פ הרואה אינו יודע: ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין מותר: אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן דבפשתן ליכא משום מראית עין: אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע ווילדער זאפראן. וקאי אמתני' דלעיל דמיירי בשלו ושל חבירו. ה"נ מיירי דשל חבירו תבואה ומקיף לו חרדל וחריע בשדותיו סביב. והו"א דשרי. אע"ג דכל הקפה במין א' סביב למין אחר. אפילו מרחיק כראוי אסור. כר"ב מ"י. זהו בהכל של אדם א'. אבל הכא דהן של ב' בני אדם הו"א דשרי כמ"ש לעיל סי' מ"ג בשם הרמב"ם מדלא כתיב ארצך לא תזרע כלאים. ש"מ דב' בני אדם א"צ הרחקה בין שדותיהן. קמ"ל דאפ"ה הכא אסורים לסמוך זא"ז מפני הרואים. דמדמזקי חרדל וחריע לתבואה. יאמרו דשל אדם א' הן. דלולא כן היה מוחה בחבירו לסמוך אצל שלו. כדפסקי' באמת [בח"מ קנ"ה סל"א] דצריך להרחיק כרישין מבצלים ד"ט: אבל סומבין לשדה ירקות חרדל וחריע דמדלא מזקי שרי לסמוך מב' בנ"א: וסומך ב' מיני תבואה אם יש ביניהן בור או ניר וכו': לבור מקום שלא נחרש ורחב וארוך כשיעור בית רובע. דהיינו י' אמות וחומש על י' אמות וחומש. ואפילו אח"כ מסמיכין יחד שרי: ולניר ארץ חרושה שארוך ורחב כבית רובע ואפילו אם בסוף מסמיכין יחד שרי [כרמב"ם פ"ג ה"ט]. וקמ"ל דכל שיש בית רובע ביניהן. בין שהוא בור או ניר מפסיק: ולגפה אבנים סדורות כחומה בלא טיט: ולדרך מדנקט סתמא משמע כל דרך ואפי' של יחיד ששיעורו ד' אמות רחבו [כפאה רפ"ב]. ואע"ג דבבור וניר צריך שיהיו ברוחב ואורך בית רובע. וכלעיל. הכא מדהולכים שם אדם ובהמה יש היכר שפיר גם ברוחב ד' אמות. דמדלא זרען יחד במפולת לא אסור רק מדרבנן משום מראית מין. ולהכי כל שיש היכר שרי. וכדשרינן לבשל בשר בחלב שקדים ומניח שם שקדים [י"ד פ"ז]. מיהו שביל אפי' של רבים דרחב טפי מד' אמות. אפ"ה כיון דאינו עשוי רק להילוך בני אדם ולא לבהמה לא מחשב הפסק עד שיהא ארכו ורחבו כשיעור בית רובע. דאז לא גרע מבור וניר. ונחל ושלולית דמפסיקין לפאה [כרפ"ב דפאה] לרתוי"ט הכא מדלא קתני להו תנא הכא בכלאים. ש"מ דבכלאים אינן מפסיקין. ואילה"ק לדבריו הרי אמת המים שעמוק טפח זורעים בתוכו ג' זרעונים [כפ"ג מ"ב] מכ"ש בב' עבריה. וק"ו בן ק"ו נחל ושלולית שמפסיקין. י"ל התם בזרעונים מועטים. משא"כ בין ב' שדות גדולות צריך הפרש גדול [ועי' מ"ש בס"ד פ"ג סי' ג']. ול"מ נ"ל דנחל ושלולית דמפולשין בין ב' השדות ודאי מפסיקין. רק כל הני דנקט תנא במשנתינו מיירי באינן מפולשין. וכדבעינן למימר לקמן. ונקטינהו תנא לרבותא דאפ"ה מפסיקין: ולגדר גבוה עשרה טפחים ר"ל חומה גבוה י"ט. ושיעור עיבי' לא הזכיר תנא משום דסגי בכ"ש. וליכא למימר דרוחב ד' שנזכר אצל חריץ אגדר נמי קאי. ליתא דממ"נ. אי רוחב גדר היינו עוביה. וכי גרע מאילן המיסך דסגי בעובי כ"ש [וכלקמן ס"ד מ"ד]. ואי רוחב גדר היינו גבהו. הרי בהדיא תנינן דצריך גובה י"ט. ונ"ל עוד דמשו"ה הפסיק עם דרך בין גפה לגדר. היינו דלא תימא דשיעור גובה דתני גבי גדר אגפה נמי קאי. אלא גפה מדאין האבנים שבה מחוברים ודבוקים יחד בטיט וסיד כגדר בנוי. מסתמא מניחין הרבה ביחד בעובי כבגל. ומדעב הרבה א"צ גובה י"ט: ולחריץ שהוא עמוק עשרה טפחים: ולאילן שהוא מיסך על הארץ אם זרוע תחת האילן מותר לסמוך בחוץ זרע אחר. אם מפסיק ביניהן נופו שאינו גבוה מן הארץ ג' טפחים: ורחב ארבעה מיהו דוקא סלע דנתהווה ממילא צריך רוחב ד'. משא"כ גפה וגדר דבידי אדם סגי בעובי כ"ש. [אב"י ולא קשה מאילן שהוא מיסך דג"כ נתהווה ממילא וסגי בכ"ש כמ"ש ע"ר זצוק"ל לעיל סי' נ"ה. דהתם האילן מיסך סביב כל הזרע שנזרע תחתיו ומבדילו ממה שבחוץ משא"כ הכא ועי' מ"ש ע"ר בבועז כאן]: ונ"ל עוד דהא דלא תני תנא בכל המפסיקין הללו שיעור המשכן כמה. דליכא למימר דכולהו מיירי במפולשין בין ב' השדות. דהרי בור וניר בבית רובע סגי להו בשמפסיקין רק בהמשך י' אמות וחומש. אף שאח"כ ב' השדות דבוקות וסמוכות יחד. כלקמן סי' ע"ג. אלא שיעור המשך המפסיקין הללו הם כבור וניר. דהיינו באורך י' אמות וחומש אע"ג שאח"כ ב' המינין סמוכין יחד שרי: הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת ערוגה מרובעת קודם שנזרעה נקראת קרחת: עושה עשרים וארבעה קרחות לבית סאה בית סאה הוא נע"נ אמות אם תחלקו לה' קרחת אורך על ה' קרחת רוחב. יהיה הכל כ"ה קרחת. ויהיה אורך כל קרחה י' אמות אורך על י' אמות רוחב. וכל אמה בת ו' טפחים. קח א' מקרחת שרחבה ס' טפחים על ס' טפחים וחלקה לרחבה לכ"ד רצועות. יגיע לכל רצועה י' אמות אורך. על רוחב ב' טפחים ומחצה. תן רצועה א' לכל קרחה מכל הכ"ד קרחות. א"כ יהיה כל קרחה י' אמות אורך. על רוחב י' אמות וב"ט ומחצה: מקרחת לבית רובע ר"ל וזה שיעור בית רובע הקב. מיהו הא דשרי ר"מ כ"ד קרחות לבית סאה. לאו דוקא. דכ"ש פחות מכ"ד קרחת לפחות מבית סאה דשרי לר"מ. ורק כ"ד דנקט היינו שלא יוסיף על כ"ד קרחות דוגמת ערוגה דלקמן רפ"ג. דרק ו' מינים שרי ולא יותר. דכשיוסיף על מניין כ"ד יהיה כל קרחת קטן מרובע ועי"ז יתהווה תערובות. וגם לא יהיה כל קרחת גדול מרובע. דאז מחזי כשדה. וכדקאמר בחרדל מדמחזי כשדה חרדל. וה"ה בשאר מיני זרעים רק בקרחת רובע ס"ל דמותר להסמיכן: וזורע בתוכה כל מין שירצה דס"ל לר"מ דמדהן מרובעות נראות מופרשות וא"צ הרחק: היתה קרחת אחת או שתים באמצע שדה תבואה. שהיא בית סאה או פחות או יותר: זורעם חרדל ומ"ח דלא כר"מ: שלש לא יזרע חרדל מפני שהיא נראית כשדה חרדל בתוך שדה תבואה. מיהו דוקא חרדל. אבל שאר זרעים. אפי' ב' קרחת מחזי כשדה. דרק בקרחת רובע מתיר: וחכ"א תשע קרחות מותרות דעושה בבית סאה כ"ה קרחת. ה' על ה'. וזורע בשורה ראשונה ושלישית וחמישית. בכל אחת מהן קרחת א' ג' ה'. דהו"ל יחד ט' קרחת זרועות. ומניח שורה ב' וד' פנויות. ואי"ל יזרע י"ג קרחת. דבשורות ב' וד' יזרע נמי קרחת ב' וד'. ואף שיגעו בזוויות בקרחות שבשורות א' ג' ה'. יותרו בראש תור כמ"ז. י"ל דאין היתר ראש תור. רק בין שדה גדולה לקטנה [כך פי' רש"י [שבת דפ"ה ב] ותמוה והרי אין לך קטנה בקטנות טפי מהך דלקמן [רפ"ג] ואפ"ה שרי בהו ראש תור. אלא נ"ל דה"ט דאסור משום דקרחת האמצעי שבשורה ב' וד'. יהיה לפ"ז חבוש מכל הצדדים דאפי' נגד הקרנות יהיה ב' ראש תור סוגר נגד כל קרן וקרן]. מיהו אפ"ה מקילי הכא רבנן טפי מבשאר דוכתי דבעינן בהו בכל תבואה ותבואה הרחק רובע [וכמ"י]. ורק הכא דכל השדה עשוי רבועיי' רבועיי'. סגי להו לרבנן בריחוק י' על י' אמה. אולם מדמצרכו מרחק י' אמות גם ביש כמה ריבועים בהבית סאה. אם כן כל שכן דפליגי אדרבי מאיר דמיקל בקרחת א' או ב' של חרדל לזרעו בלי הרחק כלל. דלרבנן צריך הרחק רובע: עשר אסורות דצריך הפסק כשיעור קרחה בין מין למין: ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור הוא שלשים סאה: לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת נראה לי דמדלא קאמר לא יעשה אותה רק קרחה אחת. שמע מינה דאין ר"ל שיזרע כל הבית כור רק מין א' בקרחת א' דמהיכא תיתא נימא כן. והרי ודאי יכול לזרוע בבית כור א' כמה מינים כשירחיק בין מין למין בית רובע. ודוחק לומר דראב"י פליג אמשנה דלקמן דקאמר' בפירוש תבואה בתבואה בית רובע. אלא ה"ק דאפילו בבית כור שכולו זרוע ממין א'. ויש באמציעותו קרחת א' ממין אחר סמוך להמין שחוצה לו סביב מותר. אבל טפי מקרחת א' אסור. אבל במרחיק בין מין למין בית רובע ודאי דגם לראב"י שרי. ולרבנן אפילו קרחת א' אסור לעשות בתוך השדה כשהוא סמוך למין אחר. בין באמצע בית סאה או באמצע בית כור ויותר: כל שהוא בתוך בית רובע בתוך הקרחות המפסיקות לרבנן בין כל מין לחבירו: עולה במדת בית רובע אפי' נקעין מלאין מים שאינן ראויין לזריעה: אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע ר"ל אם היה בקרחות המפסיקות הנ"ל גפן. שצריך להרחיק ממנו זרע כדי עבודתו. דהיינו ו' טפחים לכל צד. או שהיה שם קבר. דמדאסור בהנאה. ג"כ לא חזי לזריעה. או שהיה שם סלע שאינו גבוה י' [דאל"כ הו"ל מחיצה] דג"כ לא חזי לזריעה. אפ"ה עולין למדת בית רובע. להיות הפסק בין מין למין: תבואה בתבואה בית רובע ר"ל אם זורע ב' שדות גדולות מב' מיני תבואה. מרחיק ביניהן כשיעור רובע מרובע. והוא י' אמות וחומש אמה על י' אמות וחומש. בין שהרחיק כשיעור הזה בהתחלת השדות. בין שהרחיק באמצע השדות. ובתחילתן ובסופן סמוכים ומקורבים יחד. שרי. ודוקא באין מין א' מקיף לחבירו מד' רוחותיו דבמקיפו הו"ל חבוש. ולא מהני הרחקה כלל. מיהו נ"ל במקיפו באופן שאין הרוחות נוגעות זב"ז רק בראש תור. שרי. כדמוכח בפ"ג: ירק בירק ב' שדה ירקות ב' מינים שנזרעו זא"ז: ששהטפחים א"צ להרחיק ביניהן רק ו' טפחים על ו' טפחים בין בתחלת השדות בין באמצען כלעיל: תבואה בירק ירק בתבואה בית רובע מיהו כל זה בב' שדות. אבל בשורה א' ירק סמיך לשדה תבואה א"צ רק ו' טפחים על ו' טפחים [כרמב"ם פ"ג דכלאים הי"ב]: תבואה נוטה על גבי תבואה שהרחיקן זמ"ז כדינן לעיל. רק מחמת גידול נכפפו השבלים ושוכבים זע"ז. וא"ת כיון דתבואה בתבואה בית רובע וכלעיל. א"כ היכא אפשר שיהיו השבלים ארוכים כ"כ שיכפפו זע"ז. י"ל דמיירי הכא שמרוחקים רק במקום אחד. ואח"כ מקורבים: הכל מותר נ"ל דקמ"ל אע"ג דבכלאי הכרם אסור כה"ג [כלקמן פ"ז מ"ד] אפ"ה בכלאי זרעים שרי: חוץ מדלעת יונית שעליה מתפשטין ומסתבכין ביותר: ר' מאיר אומר אף הקשות ברבוי נקרא קשואין. גורקע בל"א: ופול המצרי שמינקבאהנען: ורואה אני את דבריהן מדברי רק שכך קבלתי מרבותי ואי אפשר לי לחזור בי. ואף על גב דמסתבך דלעת יונית. הרי גם קישות ופולין מסתבכין. ואפילו הכי כיון דרק משום מראית עין נאסר סיבוך. לפיכך כל שאינו מסתבך מאד כדלעת אין לאסור:
מלכת שלמה
הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת כו'. כ' בס' כריתות בלשון לימודים שער ב' סי' פ'. וז"ל מצינו תנא שמזכיר אמות וכל אמה בת ששה טפחים וכשמזכיר מחצה ר"ל באמה בת חמשה טפחים. בתוספתא דכלאים וכמה היא מדת רובע עשר אמות ומחצה מרובעים ולא תמצא המנין הזה מכוון אם לא תאמר שהאמות בנות שש טפחים ואז תוסיף על האורך שני טפחים ומחצה מאותם טפחים ולא הוי חצי אמה וא"כ חצי אמה דקאמר ר"ל מנין טפחים שמונין לאמה בת ה' טפחים לחצי אמה דהיינו ב"ט ומחצה. ודו"ק. דתנן במתני' פ"ב דכלאי' הרוצה לעשות קרחת קרחת מכל מין עושה כ"ד קרחות לבית סאה מקרחת לבית רובע ותמצא הרובע עשר על עשר ועוד להוסיף על האורך שני טפחים ומחצה באמה בת ששה דבית סאה נ' על נ' והרובע של קב הוי א' מכ"ד לסאה דסאה ששה קבין ובבית סאה יש בה כ"ה רצועות עשר על עשר קח כ"ד רצועות י' על י'. והרצועה הנשארת של י' על י' בעשר אמות יש ס' טפחים באמה בת ו' טפחים לכל שתי רצועות צריך להוסיף באורך ה' טפחים נמצא לי"ב רצועות ה' פעמים י"ב והיינו ס' דהרצועה של י' על י' יש בה ס' פעמים ס' טפחים ע"כ:
וחכמים אומרים כו'. כתב החכם הרי"א ז"ל נראה לי שרבי מאיר אמר שני דברים דין כ"ד קרחות ודין היתה קרחת א' וכו' וחכמים חולקים על חלוקת כ"ד קרחות וראב"י אינו חולק אלא על דין היתה קרחת אחת או שתים וכו' וכך יש במס' סוכה פ"ג ר' ישמעאל אומר ג' הדסים וכו'. אפי' שנים קטומים וכו' ר"ט אומר וכו' ר' עקיבא אומר כשם וכו' וע"ש ע"כ. ועל מה שפי' ר"ע ז"ל קרחת מקום פנוי כתב הוא ז"ל פי' זה אינו נראה דהא קאמר שזורע את כולם ונראה דשדה שהיא עשויה ערוגות ויש בה מינין הרבה היא נקראת קרחת מפני שאין צורת כל הזרעים שוין שזה צבעו שחור וזה אדום וזה ירוק והוא נראה כקרחת ע"כ. עוד כתב על מ"ש ר"ע ז"ל עשר אמות וב' טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב. כתב פי' זה אי אפשר להיות לחלק שדה מרובעת שהיא נ' על נ' אמה לקרחות מרובעות שכל קרחת תהיה עשר אמות וב' טפחים [ומחצה] אורך על עשר אמות רוחב כי א"א לשבר את המדה ולחתכה לרצועות וליתן את המותר שבאורך לרוחב. אלא נראה שא"צ שתהיינה הקרחות מרובעות לגמרי אלא כשהבית סאה הוא מרובע יעשה שאורך כל קרחת י"ב אמה וחצי ורוחב ח' אמות ושליש. ונ"ל דלענין ירק אין מותר אלא ט' קרחות וזהו שנינו לק' ירק בירק כו' ע"כ. והרמב"ם פסק כחכמים וכתב שכל קרחת בית רובע ונמצא רחוק בין קרחת וקרחת קרוב לעשר אמות פחות רביע שכל ב"ס נ' על נ' ע"כ. ושם בהשגות כתב הראב"ד ז"ל מקום הזרע נקרא קרחת וכתב עליו מהר"י קארו ז"ל ופשוט הוא ולא הוצרך לכתוב כן אלא משום דלשון קרחת משמע שהוא מקום קרח בלא זרעים וירקות וקאמר דהוי אפכא דמקום הזרע הוא הנקרא קרחת ע"כ וזהו שלא כפי' הר"ש ז"ל והרא"ש ור"ע ז"ל שהם כוונת פירושם שפרשו מל' קרחה שנקרח מן השער שכן זה מקריח שדהו ממין הזרוע בו כדי לזרוע בו מין אחר והרמב"ם ז"ל פי' דלפי שהמקום מרובע קראו קרחת ולמקום ארוך קראו משר. ובירושלמי היך עבידא תלת ותרתי וחדא ותרתי וחדא וצייר הרש"ש ז"ל כזה
וז"ל דלר"מ ד' שורות יש בהן ה' טבלאות ושורה חמשית אין בה אלא ד' טבלאות דהויין כ"ד טבלאות. ורבנן סברי בעינן שלא יהא שם שום מין סמוך לו וכ"ש מקיף לו מד' צדדיו הלכך בשורה ראשונה זורעין בה ג' רובעין לג' מינין ויחריבו ב' רובעין ובשניה שנים צ"ל רובעין זרועין.] זורעין זרעים ושלשה בורים שלא לחבוש ולא לסמוך. ובשלישית אחת זרועה ותו לא. וברביעית שנים זרועים ושלשה בורות ובחמישית אחת זרועה ותו לא ע"כ בקיצור מופלג. והקשה על פי' הר"ש ז"ל שהביאו כבר הר"ע ז"ל וגם הקשה על פי' הרא"ש ז"ל. וכתב עוד וז"ל וא"ת ולפי' דידן אמאי לא שרו רבנן לזרוע י"ב רובעין ותהא א' בקרן זוית של דרום ומזרח וב' בשורה שלישית דהא אינה סמוכה ולא חבושה ונ"ל דעיקר דברים הללו הוא דרבנן אזלי לטעמייהו דתניא בתוספתא וכמה היא מדת רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ר' יוסי אומר אפי' ארכו כשנים ברחבו ע"כ ופי' ר"ש ז"ל עלה האי מחצה באמה בת חמשה והעשר באמה בת ששה ומרובעות דקתני לא שיהא הרוחב כאורך שאין בית רובע עולה כ"א עשר אמות וב' טפחים ומחצה על רוחב עשר אמות ותו לא ע"כ ותימה גדול הוא דקתני בה בהדיא עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ולימא רבינו שמשון ז"ל דלאו דוקא. וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג כלשון הזה שדה שהיתה זרוע מין תבואה ובקש לזרוע בתוכה מין תבואה אחרת בשדה (אחר) [אחת] מרחיק ביניהן בית רובע והוא כעשר אמות וחצי אמה על עשר אמות וחצי אמה מרובע א"ה לפנינו כתוב כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה וע"ש ברדב"ז ובכ"מ:] בין מן האמצע בין מן הצד ואם לא היה בהן כשיעור אסור ואינו לוקה עד שיהו קרובים בתוך ששה טפחים ע"כ דברי רבינו בספרים המדוייקים והכי מסקי' לעיל בשלהי פ"ק דמכלתין והראב"ד ז"ל נזדמנה לו נסחא משובשת שהיה כתוב בה ואינו לוקה עד שיהו קרובים בתוך טפח ולכך השיג עליו א"א אין הדברים הללו אמורים אלא לדעת ר' יהודה אבל לדעת חכמים לאסור בבית רובע וללקות בו' טפחים ולר' יהודה לאסור בו' טפחים וללקות בטפח ע"כ ולפי גרסתו יפה השיג עליו אבל טעות היה בספרו ז"ל אבל מ"מ אתה רואה ששני הרבנים הללו ז"ל מוסכמים כדברי התוספתא ואמת הוא ומרובעת דוקא קתני. ונ"ל לפרשה כן דבפ' עושין פסין אשכחן גבי קרפף דר' יוסי גופיה דפליג הכא אזיל לטעמיה התם ואמר דאפי' ארכה כשנים ברחבה מותר ור"ע פליג עליה התם ואמר דוקא מרובעת וילפי לה מדכתיב ורוחב חמשים בחמשים ודרשי' טול חמשים וסבב חמשים כדאיתא התם ומש"ה גבי קרפף דאיכא דבר מועט לא בעי' ליה אלא דוקא מרובע הוא דבעי' והכא גבי כלאים מחמרי' דכיון דאיכא רצועה נותרת של ב' טפחים ומחצה בעינן נמי רצועה אחר דכוותה ורבוע ג"כ לקרנה כדי להשוותה מרובעת א"ה לא זכיתי להבין מי מחייב אותנו לתת את כל הרצועה לצד אחד שכדי לרבעה נהיה צריכים לקחת עוד רצועה אחרת דכוותה. ולמה לא נחלק אותה לשניים ונתן מחציתה היינו טפח ורביע לצד א' ומחציתה הב' לצד הב' ולא יחסר לנו רק המרובע של טפח ורביע על טפח ורביע. ועוד שכבר באר הר"מ שרובע מרובע הוא עשר אמות וחומש בקרוב על עשר אמות וחומש בקרוב:] וכיון דנ' על נ' דהוי בית סאה ממשכן גמרי' מודו רבנן לר"ע גבי כלאים דכל חלקי בית סאה דלהוי מרובעים ור' יוסי פליג הכא והתם ולא קיי"ל כוותיה ואע"ג דאיפסיקא הלכתא התם כר' יוסי היינו משום דעירובין דרבנן אבל גבי כלאים דאורייתא ועוד דחמירי דבעינן כל שיעורייהו שוחקות כדאיתא בפ"ק דעירובין מודו רבנן לר"ע. ונראה בעיני לפרש דאף החצי אמה להוי ג' טפחים כשאר האמות דסתמן בת ששה טפחים מן הטעם שהזכרתי א"ה לא מצאתי שהזכיר טעם רק לב' טפחים ומחצה שהוא שיעור הרצועה הנותרת אבל ליותר מזה לא שמענו.] והשתא מיתרצא שפיר מתני' דאמאי לא שרו רבנן אלא ט' קרחות לבית סאה ותו לא האיכא ג' טבלאות שאינם לא סמוכות ולא חבושות. אלא היינו טעמא דכיון דבעי לרבנן דכל הטבלאות להויין מרובעות רחבן כארכן וכדפרישית וכדברי התוספתא נמצא שאין בבית סאה רובעין בשיעורן ובמשפטן אלא כ"ב ותו לא דהא כי מפרנסינן אורך ורוחב כל בית רובע ורובע בג' טפחים הוא דמפרנסינן וכך הוא הענין. בית סאה הוו להו כ"ה טבלאות של י' אמות על י' אמות קח טבלא א' וחלקה לעשרים רצועות כל רצועה רחבה ג' טפחים וארכה עשר אמות ושים כל רצועה ורצועה לכ' טבלאות לצד מזרח נמצאו עשרים טבלאות י' אמות וג' טפחים מן המזרח למערב ומן הדרום לצפון רחבים עשר אמות ותו לא קח טבלא אחרת וחלקה לעשרים רצועות אחרות כל רצועה רחבה ג' טפחים וכו' ופרנס אותן כ' טבלאות לצד צפון ונמצאו עכשיו עשרים טבלאות מרובעות ארכן כרחבן י' אמות וחצי אמה על י' אמות וחצי אמה אלא שקרניהם פגומות צא ופרנס שתי טבלאות אחרות לארכן ולרחבן ובעי כל חדא שתי רצועות ארכן עשר אמות ורחבן ג' טפחים ולפרנסם למזרח ולצפון כמו האחרות ובעינן להרוס טבלא אחרת ולחתוך ממנה שתי רצועות רחבן אמה וארכן י' אמה ולחלקן ברחבן והוו להו ד' רצועות רחבות ג' טפחים וארכן י' אמה ולתת לטבלא האחת א' למזרח וא' לצפון וכן לטבלא האחרת ועוד בעינן למלאות קרניהן כ"ב רבועים של ג"ט על ג"ט ובעי' רצועה רחבה חצי אמה וארכה י' אמות וחלקה לעשרים חלקים שוין ונמצאו בה כ' רבועים רחבים ג"ט וארוכים ג"ט ותן אותן לקרנות נמצאו כל טבלא וטבלא מהעשרים שפרנסנו עשר אמות וג"ט באורך על י' אמות וג"ט ברוחב עם הזוית ככל מרובע שוה. ועוד בעינן שתי ריבועים אחרים לקרני שתי טבלאות האחרות שתשבורתן י"ח טפחים טפח על טפח נמצא עכשיו כשפרנסנו כ"ב רובעין בשיעורן ובמשפטן הרסנו שתי טבלאות ועוד מטבלא ג' נטלנו ממנו ב' רצועות וחצי רצועה ועוד י"ח טפח וכיון דהרוסה היא דלית בה שיעורא בטלה היא. הלכך לרבנן אין בבית סאה רובעים אלא כ"ב במשפטן ובשיעורן וכדפרישנן וכיון דא"א לזרוע בטבלא של נ' על נ' דליהוו הזרועין כמשפטן מרובעות והקרחות ג"כ כמשפטן הוצרכו להחריב עוד טבלא אחרת כאשר אתה רואה ונתגלה א"ה לא זכיתי להבין אם רצונו שיהיו זרועים בבית סאה המרובע שהיא נ' על נ' יקשה כי לפ"ז לא יוכל למצוא בתוכה רק ד' שורות של ד' ד' טבלאות מרובעות י' אמות ומחצה על י' אמות ומחצה ויהי' שטח מרובעם מ"ב אמה על מ"ב אמה וישאר ח' אמות מצד מזרח וח' אמות מצד צפון וא"כ אינו יכול לזרוע בשורה הראשונה נ' טבלאות של עשר ומחצה ואפילו אם יזרע גם בשורה הנ' ב' טבלאות לא יוכל לזרוע בס"ה רק ח' טבלאות. ואם לא יקפיד על רבוע הבית סאה כ"א על רבוע הטבלאות מה הועיל בזה שהוציא לפי חשבונו שאין בכל הב"ס רק כ"ב רובעין אם יסודרו חמשה טבלאות ומחצה באורך וארבעה ברוחב ולמה לא יזרע ג' בשורה הראשונה ושנים בשניה ושלש בשלישית ושנים ברביעית ויהיו עשר. וצ"ע.] טעמה של משנתינו דאין לזרוע בה עשר וברוך הקדוש בספירותיו עשר עכ"ל ז"ל. וראיתי לצייר הנה ג"כ מה שמצאתי בעלה ישן כתיבה אשכנזית וזה לשונה הרוצה לעשו' שדהו קרחת קרחת ורוצה לזרוע בכל קרחת מין אחד שדה שהוא נ' על נ' אמרו שהוא יכול לעשות כ"ה קרחות וכל קרחת זרועה תהי' עשר אמות וחומש וחרב שבין קרחת לקרחת יהי' ט' אמות ושלש חומשיו' וחצי ובין הכל היה חמשים אמות וזה צורתו
לפי דעת חכמים וזו הצורה
לפי דעת ר"מ והיא קרחת א' מן הכ"ד קרחות שמאחר שאתה רואה הנה מאה אמות בשבור מרובעו' עם חומשיהן שעלו עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש שהם ק"ד אמות וחלק קטן אחד מכ"ה משם תבין לספור כל שא' הקרחו' שיעלו כל הכ"ד קרחות עד אלפים וחמש מאות עם חומשיהן. ויש לנו חלק מן הארץ שהוא חמשים על חמשים אמה ויעלו כ"א מהחלקים כ"ה עשר על עשר אמה {הגה"ה. פי' כשתחלק אלפים וחמש מאות לכ"ה חלקים יהיה כל חלק עשר על עשר:} שהם כולם אלפים וחמש מאות אמות בשבור ואנו רוצים לעשות מן הכ"ה כ"ד וע' בזו הצורה שלמעלה שהיא עשר על עשר אמות אחד מן הכ"ה חלקים ויתר החומש אשר משני הצדדין ועתה טול את החומש ומנה כי יהיה ארבע אמות וחלק א' מכ"ה חמשיות. שתמצא ק"ד אמה וחלק א' מכ"ה בשבור. ועתה אלמדך שתעשה זה החשבון. אתה ידעת כי חמש חומשיות באמה ותמצא בצורה שלמעלה עשרים חמשיו' והחלק הקטן שהוא חומש חמשית בין הכל ד' אמות וחומש חמשית וכשתעשה כ"ד חלקים מן החלק שהוא חמשים על חמשים כל חלק וחלק יהיה מאה וד' אמות וכ"ה חומש חמשית ועוד ישאר לך א' חומש חמישית ע"כ מה שמצאתי וע' בפי' הרמב"ם ז"ל אם הוא פי' לפירושו ז"ל. לשון הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל פי' ר"ע ז"ל ומניח שורה שנייה כולה בורה וכו'. בירושלמי קאמר שלרבנן צריך שלא יהיו סמוכות וגם שלא יהיו חבושות וקאמר א"כ איך זורעים ט' קרחות שלא יהיו סמוכות ולא חבושות וקאמר תלת ותרתין וחדא ותרתי וחדא. ופי' הדבר הוא שבמקום שיש כ"ה קרחות שכל קרחת היא בית רובע דהיינו בשדה מרובע שהוא בית סאה ורובע. באותה שדה אפשר לזרוע ט' קרחות כזה
כן נ"ל לפרש ופי' המחבר אינו נראה כלל עכ"ל ז"ל. וע' תי"ט שהעלה דשאני ראש תור א' מהרבה ראש תור ביחד ולזה אפי' ראש תור א' לא נתיר בכאן ע"ש ובזה ניחא לי הא דלא תני וחכ"א עד ט' קרחות מותרות ותו לא אלא דאי הוה תני הכי ה"א דאה"נ דבהנהו דשייך בהו טעם ראש תור דשרי נמי אלא דתנא לא איירי בהכי להכי הדר תני עשר אסורות לאשמעי' דאפי' הנהו שהדעת נוטה להתירן מטעם ראש תור גם המה בכלל האיסור ואפי' אחת מהנה כך נלע"ד לפי דרכו של הרב הנזכר נר"ו:
9.
One who wishes to make his field into square plots [each sown] with a different species, he should divide it into twenty-four square plots for a bet seah, a square plot per bet rova, and he may then sow in each whatever species he wants. If there is one square plot or two [inside his field], he may sow them with mustard, but if there are three he may not sow them with mustard, since it looks like a field of mustard, the words of Rabbi Meir. But the sages say: nine square plots are permitted, ten are forbidden. Rabbi Eliezer ben Yaakov says: even though the whole of his field is a bet-kor, he may not make within it more than one square plot.
משנה י
כָּל שֶׁהוּא בְתוֹךְ בֵּית רֹבַע, עוֹלֶה בְמִדַּת בֵּית רֹבַע. אֲכִילַת הַגֶּפֶן וְהַקֶּבֶר וְהַסֶּלַע, עוֹלִין בְּמִדַּת בֵּית רֹבַע. תְּבוּאָה בִתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע. יָרָק בְּיָרָק, שִׁשָּׁה טְפָחִים. תְּבוּאָה בְיָרָק, יָרָק בִּתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָרָק בִּתְבוּאָה, שִׁשָּׁה טְפָחִים:
ברטנורה
כל שהוא בתוך בית רובע. כגון נקעים מלאים מים, אף על פי שאינם ראוים לזריעה עולים למדת בית רובע ליחשב הרחק בין מין ומין:אכילת הגפן. מה שהגפן תופסת ואוכלת סביבותיה, דהיינו כדי עבודתה, עולה למדת בית רובע להשלים עשר אמות וב׳ טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב, דאמרינן לעיל שהוא שיעור בית רובע שצריך להפסיק בין מין למין. וכן הקבר נמי עולה. וכן הסלע, ובסלע שאינו גבוה עשרה מיירי דאי גבוה עשרה הוי מחיצה ומפסיק בפני עצמו:תבואה בתבואה בית רובע. היתה שדהו זרועה חטין ורוצה לזרוע בה שעורים צריך להרחיק בית רובע, ובלבד שלא יהיו חטין מקיפים את השעורים מד׳ רוחות דהתם לא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת:ירק בתבואה בית רובע. ודוקא במרובע הוא דבעינן הכי, אבל אם רצה לעשות שורה של ירק בתוך שדה של תבואה עושה אורך שורה של עשר אמות ומחצה על רוחב ששה טפחים שהחמירו במרובע טפי מבשורה, והכי אמרינן בירושלמי:רבי אליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים. דסבר לא מחמרינן במרובע טפי מבשורה. ואין הלכה כרבי אליעזר:
תוסופות יום טוב
כל שהוא בתוך בית רובע וכו'. לאתויי נקעים מלאים מים וכו' [כמו] שפירשו הר"ב והר"ש:
אכילת הגפן. ירושלמי הביאו הר"ש ר' בון בר' חייא בשם ר' זעירא לא שנו אלא אכילת הגפן הא גפן עצמה לא למה מפני שהיא אסורה בהנייה והרי הקבר אסור בהנייה. קבר אין איסורו ניכר. ועבודת הגפן אין איסורו בהנייה. אלא כר' ישמעאל דאמר אין עבודה לגפן יחידית ע"כ. ואכילת הגפן דהיינו עבודתה מפורש בפ"ה מ"ד. [*והא דקרי לה אכילה מצאתי בפי' הנזכר לפי שנראית נאכלת סביבותיו שאסור לזרעה]:
והסלע. כתבו הר"ב והר"ש ובסלע שאינו גבוה עשרה מיירי דאי גבוה י' הוי מחיצה וכו'. ור"ל בסלע שאינו גבוה י' אע"ג דרוחב ד' דאי רוחב ד' וגבוה י' וכו':
תבואה בתבואה וכו'. כתבו הר"ב והר"ש ובלבד שלא יהיו חטין מקיפין את השעורים מארבע רוחות דהתם לא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת ע"כ. ולשונם זה אינו מדוקדק דעד שיהא וכו' קאי אדהתם דהיינו במוקף מארבע רוחות והתם מאי פתוח שייך. והכי הוי ליה למימר דלא מהניא וכו'. ולא שלחתי יד בלשון הר"ב להגיה הואיל וגם בפירוש הר"ש כתוב כן. רבי אליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים. ל' הר"ב דסבר לא מחמרינן במרובע טפי מבשורה. וכ"פ הר"ש וא"כ לא פליג אלא ארוחב אבל באורך סבירא ליה נמי עשר אמות ומחצה וכיוצא בזה אשכחן בספ"ג דתנן ששה טפחים רוחב ולא תנן לאורך בכמה ופירשה בתוספתא עשר אמות ומחצה כמ"ש שם הר"ב:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל סאה שיש בו רובע רובע הקב. והוא א' מכ"ד לסאה: ממין אחר ימעט קודם שיזרע ימעט המין המעורב או יוסיף על הסאה. וכ"כ במצא כלאים בשדהו סגי בממעט כך [י"ד רצ"ז ס"ח]. ואף דהו"ל מבטל איסור לכתחילה. דהרי רובע מדאורייתא ולוקה עליו [כרמב"ם פ"ב מכלאים]. ונ"ל טעמו משום דשיעורים חציצין ומחיצין הלממ"ס [סוכה ד"ה ב'] וליכא למימר דהרובע בטל ברוב מדאורייתא. דהרי מדניכר כל גרעין במקומו לא שייך ביטול [כי"ד סק"ט]. ואע"ג דבב"ד אזלינן בת"ר אף שניכר המיעוט. התם לא שיהא גוף החולק בטל. רק דעתו ודבורו. וזה לא ניכר. י"ל זהו בניחא לי' שיזרע בתערובת משא"כ הכא שנתערב ממילא וגם לא ניחא לי' כלל בתערובתן. דמי טפי לחטין שהתליעו דשרי לטחנן מה"ט מדלא ניחא ליה שיתבטלו [כי"ד פ"ד סקי"ד] והרי מבטלן קודם שיבוא לכלל איסור כדי שלא יעשה איסור בזריעה אינו רק מד"ס מפני מראית עין. שיחשבו אח"כ כשיראו אותן גדלין. שבכוונה זרען. ובממעט אינו ניכר כ"כ. מיהו בניחא ליה שיזרע בתערובת אפי' חטה א' בכרי אסור מד"ס: רבי יוסי אומר יבור דמדהוזקק לברור יברר הכל. ואע"ג שיוסיף על המין המבטל. אעפ"כ מדצריך לעשות מעשה לבטלן הו"ל כמקיים התערובות בכוונה. אבל בהי' מתחלה פחות מרובע. א"צ: בין משני מינין סגי ברובע. ואת"ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א' מסייע לבטל חבירו כי"ד ססי' צ"ח. התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ"ז לא נרגש זה וזה. משא"כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב' מיני' מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו"ק: וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ר"ל בנתערבו ב' מינין כשבולת שועל וכוסמין. בסאה שעורים. והרי שבולת שועל אינו כלאים בשעורים. להכי לחכמים אמ"צ. ולת"ק מצטרף. ולר"ש אפילו בשניהן כלאים בסאה אמ"צ: במה דברים אמורים דצריך רובע לסאה: באמת אמרו זרעוני גנה שאינן נאכלין ר"ל אותן שגרעיני זרען אינו נאכל. רק הפרי או העלין הצומחי' מהזרע [אכ"י ונו"ן של זרעונין הוא נו"ן המקטין כמו אשון בת עין] כזרע כרפס ולפת. אם נתערבו בתבואה. ולסימנא בעלמא נקט שאינו נאכל. דכל כה"ג זרע דק הוא: מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה ר"ל אם נתערב חלק כ"ד משיעור שצריך לזרוע מהן בבית סאה. בסאה תבואה. הר"ז מצטרף להיות כלאים. דבית סאה הוא נ' על נ' אמה. ועל אותו מקום זורעים סאה תבואה. מיהו זרעוני גנה שהן דקין זורעין על מקום כזה קב וחצי. דכל גרעין וגרעין צריך לגידולו רווח לבד. ולפיכך כשגרעיני הסאה הם רבים צריך רווח למקום זריעתן יותר ממקום שצריך לזרוע גרעינים גסים שאין בהן רק מעט בסאה ולהכי מדצריך בתבואה א' מכ"ד לסאה. סגי בזרעוני גנה בסאה תבואה א' מכ"ד מקב וחצי. והוא ביצה ומחצה: רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר בזרעונים דקים. דאפי' בפחות מרובע ימעט: כך אמרו להקל בזרעונים גסים יותר מתבואה דצריך מהן טפי מסאה לנ' על נ' כפשתן וכו': הפשתן דמדהוא גס זורע מהן ג' סאה לנ' על נ' [כך פי' הר"ב ע"ד הר"ש. ותמוה מאד שזה מכחיש המפורסם ועיני ראו ולא זר שזרע פשתן ליינזאמען בל"א הוא קטן הרבה והרבה מקטניות ותבואה. ולפיכך אין לנו לפרש רק כהרמב"ם דבבא דפשתן דברי ת"ק היא וקמ"ל דזרע פשתן אע"ג שאינו נאכל והוא דק. הוא נזרע בדוחק. וזורעין ממנו ג' סאה במקום שהוא נ' על נ'. ובזה יתורץ מה דק' להר"ב דאי דנקט פשתן מדהן זרע גדול. א"כ מ"ש פשתן דנקט טפי מאפונין הגמלנים שגדולי' הרבה והרבה מתבואה וקטניות. אע"כ כהרמב"ם דדברי ת"ק הוא וקמ"ל דזרע פשתן יוצא נמכלל של שאר זרעוני גנ ]: בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה דביש ג' רובע מהן. בסאה תבואה ימעט: ימתין לה עד שתתליע ר"ל עד שיתפשטו שרשים מהחטין כתולעים דקים. והוא ג' ימים בקרקע לחה. וביבשה צריך טפי: ויופך יהפוך הקרקע במחרישה. דאז לא יצמחו שוב החטין: אלא הופך ואחר כך זורע והא דנקט לא יאמר והול"ל לא יזרע ואח"כ יופך. נ"ל דקמ"ל דאפי' אם בשעת זריעה גלי דעתי' להפיך אח"כ אפ"ה אסור. מיהו מדנקט הכי דוקא גבי אם צמחו. נ"ל דדוקא בשכבר צמחו אסור הכי. אי מדכבר צמחו דלמא ממלך. ואי מפני מראית עין. דהרואה שכבר צמחו רואה שזורע שם זרע אחר. הא אם רק התליעו. דהרואה שזורע שם מין אחר לא רואה שכבר זרוע שם מין אחר שכבר התליע. וגם מדלא צמח עדיין. לא חיישינן לממלך. רשאי לומר אזרע ואח"כ אופך. ולפ"ז מה דנקט במשנה ד' זרועה ונמלך לנטעה לא יאמר וכו' מיירי בכבר צמחו. וראייתי. דהרי בגומם עד פחות מטפח שם באמת מותר לזרוע ואח"כ משרש. ע"כ טעמא משום דבגומם כה"ג תו ליכא חשש מראית עין ולא חשש נמלך. ומרתוי"ט לא משמע כן שהרי כ' דצמחה לרבותא נקט: כמה יהא חורש כתלמי פורכע בל"א. והוא תל גבוה שנעשה בין שורות המחרישה. וי"א שהן רוחב השורות העמוקות בעצמן: הרביעה שא"צ להפוך במחרישה כל הקרקע. רק מניח תלמים רחבים כאותן שעושים אחר שירד רביעה ראשונה ואע"ג שישאר טפי מרובע לסאה. כיון דאינו אסור רק מד"ס. דלא תזרע כתיב. וזה לא ניח"ל בתערובתן. להכי בהופך וגלי דעתי' כך. ליכא תו משום מראית עין: אבא שאול אומר כדי שלא ישייר קרקע שאינו מהופך: רובע לבית סאה במקום א' וי"א אפילו ע"י צרוף הרבה מקומות שאינן מהופכין. לא יהיה רובע לסאה וכן מסתבר לפע"ד דמי עדיף מנתערב גרעיני סאה עם גרעיני רובע. דימעט כריש פרקן. אף שהגרעיני הרובע גדלין מפוזרין בהרבה מקומות: זרועה ונמלך לנוטעה לרמב"ם [כלאים פ"א ה"ו] דמותר לערב גרעיני זרעים עם זרע אילנות לזרען כא' מכ"ש לזרוע זרעים אצל אילנות. א"כ ע"כ הכא בנטועה בגפנים מיירי. דאילו בשאר אילנות רק להרכיבן זב"ז אסור. מיהו הראב"ד שם הוכיח מירושלמי דאף שאר אילנות אסור לזרוע אצלם זרעונים. [ורכ"מ שם יישב קושיתו] ועי' לעיל [פ"א מ"ח]. אבל אי"ל דלרמב"ם מיירי הכא בשאר אילנות. ואפ"ה אסור מחשש הרכבה דגם מירק ואילן אסור [כפ"א מ"ז]. ליתא דהרי רק בגזע. אבל במרכיב תוך השרשים מותר [כי"ד רצ"ז] והרי הכא אינו זורע או נוטע ע"ג הגזעין רק על השרשים: לא יאמר אטע ואחר כך אופך אלא הופך לאחר שהתליע: לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש אעקור שרשי הנטיעות: אם רצה גומם כורת האילנות: עד פחות מטפח שלא ישייר טפח ממעל לקרקע: היתה שדהו זרועה קנבוס בלשון לאטינא מלת קאנאביס הוא האנף: או לוף מין בצלים: לא יהא זורע ובא על גביהם אף אחר זמן והיפוך כנ"ל: שאינן עושין אלא לשלשה שנים נ"ל דר"ל אף שאנחנו רואין שצומחין לאלתר יש מהן שאינן מתליעין עד ג' שנים. ואף שיהפך יחזור ויצמח. ואילה"ק עכ"פ מה שיזרע השתא ע"ג יגמר בשנה זו ויתלשו מיד קודם שיצמח הקנבוס בסוף הג' שנים. נ"ל דג' שנים דקאמר אין ר"ל ג' שנים דוקא. אלא ר"ל יש מהן מאחרין ויש מקדימין לצמוח תוך הג' שנים. והיינו כדברינו הנ"ל דחיישי' שאחר שיהפוך במחרישה שוב יתליע הקנבים גם בשנה זו ויצמח בתערובות: תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג. וספיחים הן גרעיני הזרע שנפלו בשעת קצירתו שחוזר וצומח בין התבואה שנזרע שם אח"כ. ונקט ספיחי מדמצוי כך טפי. ממה שיהיה זרע איסטיס מעורב בתבואה בשעת זריעה: וכן מקום הגרנות שדשין שם מינים הרבה: וכן תלתן פענכעל רגיל לצמוח בינו מינין הרבה: שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש לעקור התערובות עם השורש. מדנתערב ממילא. וגם לא ניחא ליה תערובתן. דצמחיהן קשין למינין הללו. ומקלקלין מקום הדישה להכי [לא הוי] דינו כסי' ב': אם נכש או כיסח ר"ל אפי' רק חתך עלי התערובות. ושייר השרשים: אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד דאל"כ נראה כניחא לי' במה שמשייר. והו"ל כמקיים כלאים. דדוקא במ"א לעיל שנתערב קודם זריעה. א"צ לברור הכל. משא"כ הכא שכבר הגיע שעת איסור. עוקר הכל. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ואילה"ק הרי במשנה ג' שכבר זרוע ואפ"ה א"צ לעקור הכל. י"ל התם אף שכבר זרוע. עכ"פ בשעה שעוקר אין כאן עוד כלאים. ואי"ל דכמו במוצא כלאים בשדהו סגי בממעטו עד פחות מחלק כ"ד [כי"ד רצ"ז ס"ח] ה"נ מלת הכל לאו דוקא אלא ר"ל כל מה שמחויב לעקור. דהיינו עד שלא ישאר רובע לבית סאה. ליתא דיש לחלק הרבה דשאני הכא דניכש מתחילה כדי לקיים הנשאר. להכי לעקור הכל ממש צריך [וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מכלאים ה"י]: הרוצה לעשות שדהו משר משר בעטהע ארוכה. אבל מרובעת נקראת ערוגה: מכל מין כל משר ממין אחר: בשאומרים שלשה תלמים של פתיח ר"ל מניח רווח בין משר למשר ג' תלמים. כאותן שעושה מי שרוצה לפתח ולשדד אדמתו דשיעור שלשתן יחד ב' אמות כך מניח בין ראשי המשרים. והא דלא קאמר ב' אמות. הא קמ"ל. דאף שאח"כ מתקצר הרווח והולך בין המשרים. עד שלא יפסיק לבסוף בין המשרים רק כ"ש שרי. דתו אינן בערבובי'. והא דלקמן מ"י צריך להפסיק בין ב' מינין בית רובע. נ"ל דהתם בין ב' שדות גדולות בעי טפי. א"נ להכי נקט הכא משר דהיינו ערוגה ארוכה. דסגי בהכי. משא"כ לקמן דמיירי בקרחת דהיינו ערוגה מרובעת צריך מרחק רובע. והיינו משום דערוגות ארוכות הן הולכין מתחלת השדה עד סופה. ואין לנו לחוש רק שלא יהיו נראים ב' ראשי הערוגות מעורבים. להכי סגי בהכי. משא"כ התם שכל השדה בין לארכה בין לרחבה עשוי ערוגות ערוגות מרובעות. אי לא יניח רווח גדול מכל הצדדים לכל ערוגה וערוגה. יהיו נראים כמעורבים כל המינין: ובה"א מלא העול השרוני כרוחב עול שחורשים בו בעמק. והוא רחב מאותו שחורשים בהר: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו ואעפ"כ שיעורו דב"ש נפיש מדב"ה דאם לא כן הו"ל חומרי דב"ה וקולי ב"ש והרי לא חשבינן בעדיות פ"ו: היה ראש תור חטים תור הוא תכשיט זהב משולש שבראש הנשים. והושאל על שם ערוגה משולשת: נכנס בתוך של שעורים ר"ל אם קרן ערוגת החטין נוגע לרוחב ערוגת השעורים: מפני שהוא נראה כסוף שדהו דהרי נראים מובדלים וליכא ערבוביא דדוקא כשסמוכין ב' המינין ארכו של ערוגה זו אצל אורך ערוגה אחרת צריך שיהיה המשולש שמרחיקים זמ"ז רחב בראשו כמלא עול השרוני. וכמשנה ו'. משא"כ הכא שאורך ערוגה זו נגד רוחב הערוגה האחרת סגי גם בשמרחק המשולש בראשו הוא פחות מזה. אמנם טעם כל היתירים הללו. היינו משום דהתורה לא אסרה כלאים רק כשזרען במפולת יד. ורק חכמים אסרו גם שלא במפולת יד משום מראית עין. ולהכי נמי התירו בכמה גווני. בשניכר שחשש בעל השדה לאיסור כלאים. ומשלך נתנו לך [אב"י עי' מ"ש בסי' נ"ד אי"ה]: מותר לסמוך לו מאותו המין מותר לסמוך לחיטין שלו מין אחר כאותו של חבירו. דנראה כאילו גם זה שייך לשדה חבירו. והרי בין ב' מינין של ב' בני אדם א"צ הרחקה. מדכתיב שדך לא תזרע כלאים: מותר לסמוך לו תלם של פשתן דהרואה יודע דתלם א' פשתן לא חזי לכלום. ורק לבדוק שדהו עושה. והו"ל כזורע להשחתה. מיהו באמצע שדהו אסור לזרעו. דהו"ל מראית עין טפי. וכירושלמי. והא דנקט שלו ושל חבירו מין א'. דאי של חבירו מין אחר. לא הוה מצי למנקט בסיפא. ולא של מין אחר. דהרי מין של חבירו מותר להסמיך. כסי' מ"ג: ולא תלם של מין אחר אפי' התכוון לבדוק שדהו. עכ"פ הרואה אינו יודע: ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין מותר: אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן דבפשתן ליכא משום מראית עין: אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע ווילדער זאפראן. וקאי אמתני' דלעיל דמיירי בשלו ושל חבירו. ה"נ מיירי דשל חבירו תבואה ומקיף לו חרדל וחריע בשדותיו סביב. והו"א דשרי. אע"ג דכל הקפה במין א' סביב למין אחר. אפילו מרחיק כראוי אסור. כר"ב מ"י. זהו בהכל של אדם א'. אבל הכא דהן של ב' בני אדם הו"א דשרי כמ"ש לעיל סי' מ"ג בשם הרמב"ם מדלא כתיב ארצך לא תזרע כלאים. ש"מ דב' בני אדם א"צ הרחקה בין שדותיהן. קמ"ל דאפ"ה הכא אסורים לסמוך זא"ז מפני הרואים. דמדמזקי חרדל וחריע לתבואה. יאמרו דשל אדם א' הן. דלולא כן היה מוחה בחבירו לסמוך אצל שלו. כדפסקי' באמת [בח"מ קנ"ה סל"א] דצריך להרחיק כרישין מבצלים ד"ט: אבל סומבין לשדה ירקות חרדל וחריע דמדלא מזקי שרי לסמוך מב' בנ"א: וסומך ב' מיני תבואה אם יש ביניהן בור או ניר וכו': לבור מקום שלא נחרש ורחב וארוך כשיעור בית רובע. דהיינו י' אמות וחומש על י' אמות וחומש. ואפילו אח"כ מסמיכין יחד שרי: ולניר ארץ חרושה שארוך ורחב כבית רובע ואפילו אם בסוף מסמיכין יחד שרי [כרמב"ם פ"ג ה"ט]. וקמ"ל דכל שיש בית רובע ביניהן. בין שהוא בור או ניר מפסיק: ולגפה אבנים סדורות כחומה בלא טיט: ולדרך מדנקט סתמא משמע כל דרך ואפי' של יחיד ששיעורו ד' אמות רחבו [כפאה רפ"ב]. ואע"ג דבבור וניר צריך שיהיו ברוחב ואורך בית רובע. וכלעיל. הכא מדהולכים שם אדם ובהמה יש היכר שפיר גם ברוחב ד' אמות. דמדלא זרען יחד במפולת לא אסור רק מדרבנן משום מראית מין. ולהכי כל שיש היכר שרי. וכדשרינן לבשל בשר בחלב שקדים ומניח שם שקדים [י"ד פ"ז]. מיהו שביל אפי' של רבים דרחב טפי מד' אמות. אפ"ה כיון דאינו עשוי רק להילוך בני אדם ולא לבהמה לא מחשב הפסק עד שיהא ארכו ורחבו כשיעור בית רובע. דאז לא גרע מבור וניר. ונחל ושלולית דמפסיקין לפאה [כרפ"ב דפאה] לרתוי"ט הכא מדלא קתני להו תנא הכא בכלאים. ש"מ דבכלאים אינן מפסיקין. ואילה"ק לדבריו הרי אמת המים שעמוק טפח זורעים בתוכו ג' זרעונים [כפ"ג מ"ב] מכ"ש בב' עבריה. וק"ו בן ק"ו נחל ושלולית שמפסיקין. י"ל התם בזרעונים מועטים. משא"כ בין ב' שדות גדולות צריך הפרש גדול [ועי' מ"ש בס"ד פ"ג סי' ג']. ול"מ נ"ל דנחל ושלולית דמפולשין בין ב' השדות ודאי מפסיקין. רק כל הני דנקט תנא במשנתינו מיירי באינן מפולשין. וכדבעינן למימר לקמן. ונקטינהו תנא לרבותא דאפ"ה מפסיקין: ולגדר גבוה עשרה טפחים ר"ל חומה גבוה י"ט. ושיעור עיבי' לא הזכיר תנא משום דסגי בכ"ש. וליכא למימר דרוחב ד' שנזכר אצל חריץ אגדר נמי קאי. ליתא דממ"נ. אי רוחב גדר היינו עוביה. וכי גרע מאילן המיסך דסגי בעובי כ"ש [וכלקמן ס"ד מ"ד]. ואי רוחב גדר היינו גבהו. הרי בהדיא תנינן דצריך גובה י"ט. ונ"ל עוד דמשו"ה הפסיק עם דרך בין גפה לגדר. היינו דלא תימא דשיעור גובה דתני גבי גדר אגפה נמי קאי. אלא גפה מדאין האבנים שבה מחוברים ודבוקים יחד בטיט וסיד כגדר בנוי. מסתמא מניחין הרבה ביחד בעובי כבגל. ומדעב הרבה א"צ גובה י"ט: ולחריץ שהוא עמוק עשרה טפחים: ולאילן שהוא מיסך על הארץ אם זרוע תחת האילן מותר לסמוך בחוץ זרע אחר. אם מפסיק ביניהן נופו שאינו גבוה מן הארץ ג' טפחים: ורחב ארבעה מיהו דוקא סלע דנתהווה ממילא צריך רוחב ד'. משא"כ גפה וגדר דבידי אדם סגי בעובי כ"ש. [אב"י ולא קשה מאילן שהוא מיסך דג"כ נתהווה ממילא וסגי בכ"ש כמ"ש ע"ר זצוק"ל לעיל סי' נ"ה. דהתם האילן מיסך סביב כל הזרע שנזרע תחתיו ומבדילו ממה שבחוץ משא"כ הכא ועי' מ"ש ע"ר בבועז כאן]: ונ"ל עוד דהא דלא תני תנא בכל המפסיקין הללו שיעור המשכן כמה. דליכא למימר דכולהו מיירי במפולשין בין ב' השדות. דהרי בור וניר בבית רובע סגי להו בשמפסיקין רק בהמשך י' אמות וחומש. אף שאח"כ ב' השדות דבוקות וסמוכות יחד. כלקמן סי' ע"ג. אלא שיעור המשך המפסיקין הללו הם כבור וניר. דהיינו באורך י' אמות וחומש אע"ג שאח"כ ב' המינין סמוכין יחד שרי: הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת ערוגה מרובעת קודם שנזרעה נקראת קרחת: עושה עשרים וארבעה קרחות לבית סאה בית סאה הוא נע"נ אמות אם תחלקו לה' קרחת אורך על ה' קרחת רוחב. יהיה הכל כ"ה קרחת. ויהיה אורך כל קרחה י' אמות אורך על י' אמות רוחב. וכל אמה בת ו' טפחים. קח א' מקרחת שרחבה ס' טפחים על ס' טפחים וחלקה לרחבה לכ"ד רצועות. יגיע לכל רצועה י' אמות אורך. על רוחב ב' טפחים ומחצה. תן רצועה א' לכל קרחה מכל הכ"ד קרחות. א"כ יהיה כל קרחה י' אמות אורך. על רוחב י' אמות וב"ט ומחצה: מקרחת לבית רובע ר"ל וזה שיעור בית רובע הקב. מיהו הא דשרי ר"מ כ"ד קרחות לבית סאה. לאו דוקא. דכ"ש פחות מכ"ד קרחת לפחות מבית סאה דשרי לר"מ. ורק כ"ד דנקט היינו שלא יוסיף על כ"ד קרחות דוגמת ערוגה דלקמן רפ"ג. דרק ו' מינים שרי ולא יותר. דכשיוסיף על מניין כ"ד יהיה כל קרחת קטן מרובע ועי"ז יתהווה תערובות. וגם לא יהיה כל קרחת גדול מרובע. דאז מחזי כשדה. וכדקאמר בחרדל מדמחזי כשדה חרדל. וה"ה בשאר מיני זרעים רק בקרחת רובע ס"ל דמותר להסמיכן: וזורע בתוכה כל מין שירצה דס"ל לר"מ דמדהן מרובעות נראות מופרשות וא"צ הרחק: היתה קרחת אחת או שתים באמצע שדה תבואה. שהיא בית סאה או פחות או יותר: זורעם חרדל ומ"ח דלא כר"מ: שלש לא יזרע חרדל מפני שהיא נראית כשדה חרדל בתוך שדה תבואה. מיהו דוקא חרדל. אבל שאר זרעים. אפי' ב' קרחת מחזי כשדה. דרק בקרחת רובע מתיר: וחכ"א תשע קרחות מותרות דעושה בבית סאה כ"ה קרחת. ה' על ה'. וזורע בשורה ראשונה ושלישית וחמישית. בכל אחת מהן קרחת א' ג' ה'. דהו"ל יחד ט' קרחת זרועות. ומניח שורה ב' וד' פנויות. ואי"ל יזרע י"ג קרחת. דבשורות ב' וד' יזרע נמי קרחת ב' וד'. ואף שיגעו בזוויות בקרחות שבשורות א' ג' ה'. יותרו בראש תור כמ"ז. י"ל דאין היתר ראש תור. רק בין שדה גדולה לקטנה [כך פי' רש"י [שבת דפ"ה ב] ותמוה והרי אין לך קטנה בקטנות טפי מהך דלקמן [רפ"ג] ואפ"ה שרי בהו ראש תור. אלא נ"ל דה"ט דאסור משום דקרחת האמצעי שבשורה ב' וד'. יהיה לפ"ז חבוש מכל הצדדים דאפי' נגד הקרנות יהיה ב' ראש תור סוגר נגד כל קרן וקרן]. מיהו אפ"ה מקילי הכא רבנן טפי מבשאר דוכתי דבעינן בהו בכל תבואה ותבואה הרחק רובע [וכמ"י]. ורק הכא דכל השדה עשוי רבועיי' רבועיי'. סגי להו לרבנן בריחוק י' על י' אמה. אולם מדמצרכו מרחק י' אמות גם ביש כמה ריבועים בהבית סאה. אם כן כל שכן דפליגי אדרבי מאיר דמיקל בקרחת א' או ב' של חרדל לזרעו בלי הרחק כלל. דלרבנן צריך הרחק רובע: עשר אסורות דצריך הפסק כשיעור קרחה בין מין למין: ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור הוא שלשים סאה: לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת נראה לי דמדלא קאמר לא יעשה אותה רק קרחה אחת. שמע מינה דאין ר"ל שיזרע כל הבית כור רק מין א' בקרחת א' דמהיכא תיתא נימא כן. והרי ודאי יכול לזרוע בבית כור א' כמה מינים כשירחיק בין מין למין בית רובע. ודוחק לומר דראב"י פליג אמשנה דלקמן דקאמר' בפירוש תבואה בתבואה בית רובע. אלא ה"ק דאפילו בבית כור שכולו זרוע ממין א'. ויש באמציעותו קרחת א' ממין אחר סמוך להמין שחוצה לו סביב מותר. אבל טפי מקרחת א' אסור. אבל במרחיק בין מין למין בית רובע ודאי דגם לראב"י שרי. ולרבנן אפילו קרחת א' אסור לעשות בתוך השדה כשהוא סמוך למין אחר. בין באמצע בית סאה או באמצע בית כור ויותר: כל שהוא בתוך בית רובע בתוך הקרחות המפסיקות לרבנן בין כל מין לחבירו: עולה במדת בית רובע אפי' נקעין מלאין מים שאינן ראויין לזריעה: אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע ר"ל אם היה בקרחות המפסיקות הנ"ל גפן. שצריך להרחיק ממנו זרע כדי עבודתו. דהיינו ו' טפחים לכל צד. או שהיה שם קבר. דמדאסור בהנאה. ג"כ לא חזי לזריעה. או שהיה שם סלע שאינו גבוה י' [דאל"כ הו"ל מחיצה] דג"כ לא חזי לזריעה. אפ"ה עולין למדת בית רובע. להיות הפסק בין מין למין: תבואה בתבואה בית רובע ר"ל אם זורע ב' שדות גדולות מב' מיני תבואה. מרחיק ביניהן כשיעור רובע מרובע. והוא י' אמות וחומש אמה על י' אמות וחומש. בין שהרחיק כשיעור הזה בהתחלת השדות. בין שהרחיק באמצע השדות. ובתחילתן ובסופן סמוכים ומקורבים יחד. שרי. ודוקא באין מין א' מקיף לחבירו מד' רוחותיו דבמקיפו הו"ל חבוש. ולא מהני הרחקה כלל. מיהו נ"ל במקיפו באופן שאין הרוחות נוגעות זב"ז רק בראש תור. שרי. כדמוכח בפ"ג: ירק בירק ב' שדה ירקות ב' מינים שנזרעו זא"ז: ששהטפחים א"צ להרחיק ביניהן רק ו' טפחים על ו' טפחים בין בתחלת השדות בין באמצען כלעיל: תבואה בירק ירק בתבואה בית רובע מיהו כל זה בב' שדות. אבל בשורה א' ירק סמיך לשדה תבואה א"צ רק ו' טפחים על ו' טפחים [כרמב"ם פ"ג דכלאים הי"ב]: תבואה נוטה על גבי תבואה שהרחיקן זמ"ז כדינן לעיל. רק מחמת גידול נכפפו השבלים ושוכבים זע"ז. וא"ת כיון דתבואה בתבואה בית רובע וכלעיל. א"כ היכא אפשר שיהיו השבלים ארוכים כ"כ שיכפפו זע"ז. י"ל דמיירי הכא שמרוחקים רק במקום אחד. ואח"כ מקורבים: הכל מותר נ"ל דקמ"ל אע"ג דבכלאי הכרם אסור כה"ג [כלקמן פ"ז מ"ד] אפ"ה בכלאי זרעים שרי: חוץ מדלעת יונית שעליה מתפשטין ומסתבכין ביותר: ר' מאיר אומר אף הקשות ברבוי נקרא קשואין. גורקע בל"א: ופול המצרי שמינקבאהנען: ורואה אני את דבריהן מדברי רק שכך קבלתי מרבותי ואי אפשר לי לחזור בי. ואף על גב דמסתבך דלעת יונית. הרי גם קישות ופולין מסתבכין. ואפילו הכי כיון דרק משום מראית עין נאסר סיבוך. לפיכך כל שאינו מסתבך מאד כדלעת אין לאסור:
מלכת שלמה
כל שהוא בתוך כו'. ע' ברמב"ם בחבורו. ואה"נ שמודה הרמב"ם ז"ל לפי' הר"ש ז"ל דכל שהוא בתוך בית רובע לאתויי נקעים וכו' וגם גדר שאין גבוה עשרה טפחים אע"פ שלא הזכירם לא בפי' המשנה ולא שם בפ"ד. ופי' הח' הרי"א ז"ל כל שהוא בתוך בית רובע. פי' לעיל גבי קרחת אמרו חכמים שצריך הרחקה בין זרע לחבירו בית רובע וע"ז קאמ' שכל מה שהוא בתוך בית רובע עולה במדתו ואמר עוד שבקרחת של מה אמרו שצריך בית רובע דוקא בקרחת של תבואה בתבואה אבל בקרחת של ירק בירק עשרה [אולי צ"ל ששה] טפחים ע"כ: אכילת הגפן. לשון תפיסה כמו כמה לוחות אוכלות בארון דפ"ק דב"ב ובל' מקרא נמי כי יאכלו אתיקים ביחזקאל. ורבינו יצחק בעהתו"ס ז"ל פי' אכילת הגפן גפן יבש ולא נשאר כי אם השרש בארץ עולה למדת בית רובע ע"כ והר"ש ז"ל פי' זה הפי' בשם י"מ. ובירושל' ר' בון ב"ר חייא בשם ר' זעירא לא שנו אלא אכילת הגפן הא גפן עצמה אינה עולה ומוסיפים על הרובע קרקע כנגד גוף הגפן. למה מפני שהיא אסורה בהנאה. ופריך והרי הקבר אסור וקתני דמשלים. ומשני קבר אין אסורו ניכר אלא שהוא תל בעלמא דמיירי בקבר קרקע עולם ולא ע"י בנין והדר פריך ועבודת הגפן אינה אסורה בהנאה והיכי דייקת מינה הא גפן עצמו לא והא שניהם שוין וכולהו אסורין בהנאה ומוקי לה כר' ישמעאל דס"ל דאין עבודה לגפן יחידית אלא כשאר אילנות דשרי לזרוע דלא אגמריה רחמנא למשה עבודה אלא גבי כרם: תבואה בתבואה בית רובע. תני ובלבד שלא תהא חבושה מארבע רוחותיה: ר' אליעזר אומר ירק בתבואה כו'. ר' אליעזר ביו"ד גרסי'. ומשמע דגם בתבואה בירק פליג ר"א ולאו דוקא נקט במלתיה ירק בתבואה:
10.
Whatever there is within a bet rova [which separates different species] is included in the area of a bet rova: the space which vine roots consume, a grave, a rock, [all] count in the measure of a bet rova. [One who wants to sow one type of] grain [in a field of another type] of grain the measure is a bet rova. Vegetables within [a field of other] vegetables the measure is six handbreadths. Vegetables within [a field of] grain, or grain within [a field of] vegetables the measure is a bet rova. Rabbi Eliezer says: vegetables in [a field of] grain the measure is six handbreadths.
משנה יא
תְּבוּאָה נוֹטָה עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, וְיָרָק עַל גַּבֵּי יָרָק, תְּבוּאָה עַל גַּבֵּי יָרָק, יָרָק עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, הַכֹּל מֻתָּר, חוּץ מִדְּלַעַת יְוָנִית. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַקִּשּׁוּת וּפוֹל הַמִּצְרִי, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵיהֶן מִדְּבָרָי:
ברטנורה
תבואה נוטה על גבי תבואה. כגון שנזרעו כהלכתן אלא שהשבולים מתוך גדלן נכפפים ושוכבים זה על זה, וכן כולן:חוץ מדלעת יונית. שעלין שלה ארוכים ומתפשטין ביותר וכשהן נוטין ע״ג תבואה או ירק הן מסתבכין ומתקשרין יותר מכל שאר מינין ומיחזו כלאים:ופול המצרי. פשול״י בלע״ז:ורואה אני את דבריהן מדברי. שאין בהן מסבכין ומסתבכין כדלעת יונית. וכן הלכה שהכל מותר חוץ מדלעת יונית:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל סאה שיש בו רובע רובע הקב. והוא א' מכ"ד לסאה: ממין אחר ימעט קודם שיזרע ימעט המין המעורב או יוסיף על הסאה. וכ"כ במצא כלאים בשדהו סגי בממעט כך [י"ד רצ"ז ס"ח]. ואף דהו"ל מבטל איסור לכתחילה. דהרי רובע מדאורייתא ולוקה עליו [כרמב"ם פ"ב מכלאים]. ונ"ל טעמו משום דשיעורים חציצין ומחיצין הלממ"ס [סוכה ד"ה ב'] וליכא למימר דהרובע בטל ברוב מדאורייתא. דהרי מדניכר כל גרעין במקומו לא שייך ביטול [כי"ד סק"ט]. ואע"ג דבב"ד אזלינן בת"ר אף שניכר המיעוט. התם לא שיהא גוף החולק בטל. רק דעתו ודבורו. וזה לא ניכר. י"ל זהו בניחא לי' שיזרע בתערובת משא"כ הכא שנתערב ממילא וגם לא ניחא לי' כלל בתערובתן. דמי טפי לחטין שהתליעו דשרי לטחנן מה"ט מדלא ניחא ליה שיתבטלו [כי"ד פ"ד סקי"ד] והרי מבטלן קודם שיבוא לכלל איסור כדי שלא יעשה איסור בזריעה אינו רק מד"ס מפני מראית עין. שיחשבו אח"כ כשיראו אותן גדלין. שבכוונה זרען. ובממעט אינו ניכר כ"כ. מיהו בניחא ליה שיזרע בתערובת אפי' חטה א' בכרי אסור מד"ס: רבי יוסי אומר יבור דמדהוזקק לברור יברר הכל. ואע"ג שיוסיף על המין המבטל. אעפ"כ מדצריך לעשות מעשה לבטלן הו"ל כמקיים התערובות בכוונה. אבל בהי' מתחלה פחות מרובע. א"צ: בין משני מינין סגי ברובע. ואת"ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א' מסייע לבטל חבירו כי"ד ססי' צ"ח. התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ"ז לא נרגש זה וזה. משא"כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב' מיני' מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו"ק: וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ר"ל בנתערבו ב' מינין כשבולת שועל וכוסמין. בסאה שעורים. והרי שבולת שועל אינו כלאים בשעורים. להכי לחכמים אמ"צ. ולת"ק מצטרף. ולר"ש אפילו בשניהן כלאים בסאה אמ"צ: במה דברים אמורים דצריך רובע לסאה: באמת אמרו זרעוני גנה שאינן נאכלין ר"ל אותן שגרעיני זרען אינו נאכל. רק הפרי או העלין הצומחי' מהזרע [אכ"י ונו"ן של זרעונין הוא נו"ן המקטין כמו אשון בת עין] כזרע כרפס ולפת. אם נתערבו בתבואה. ולסימנא בעלמא נקט שאינו נאכל. דכל כה"ג זרע דק הוא: מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה ר"ל אם נתערב חלק כ"ד משיעור שצריך לזרוע מהן בבית סאה. בסאה תבואה. הר"ז מצטרף להיות כלאים. דבית סאה הוא נ' על נ' אמה. ועל אותו מקום זורעים סאה תבואה. מיהו זרעוני גנה שהן דקין זורעין על מקום כזה קב וחצי. דכל גרעין וגרעין צריך לגידולו רווח לבד. ולפיכך כשגרעיני הסאה הם רבים צריך רווח למקום זריעתן יותר ממקום שצריך לזרוע גרעינים גסים שאין בהן רק מעט בסאה ולהכי מדצריך בתבואה א' מכ"ד לסאה. סגי בזרעוני גנה בסאה תבואה א' מכ"ד מקב וחצי. והוא ביצה ומחצה: רבי שמעון אומר כשם שאמרו להחמיר בזרעונים דקים. דאפי' בפחות מרובע ימעט: כך אמרו להקל בזרעונים גסים יותר מתבואה דצריך מהן טפי מסאה לנ' על נ' כפשתן וכו': הפשתן דמדהוא גס זורע מהן ג' סאה לנ' על נ' [כך פי' הר"ב ע"ד הר"ש. ותמוה מאד שזה מכחיש המפורסם ועיני ראו ולא זר שזרע פשתן ליינזאמען בל"א הוא קטן הרבה והרבה מקטניות ותבואה. ולפיכך אין לנו לפרש רק כהרמב"ם דבבא דפשתן דברי ת"ק היא וקמ"ל דזרע פשתן אע"ג שאינו נאכל והוא דק. הוא נזרע בדוחק. וזורעין ממנו ג' סאה במקום שהוא נ' על נ'. ובזה יתורץ מה דק' להר"ב דאי דנקט פשתן מדהן זרע גדול. א"כ מ"ש פשתן דנקט טפי מאפונין הגמלנים שגדולי' הרבה והרבה מתבואה וקטניות. אע"כ כהרמב"ם דדברי ת"ק הוא וקמ"ל דזרע פשתן יוצא נמכלל של שאר זרעוני גנ ]: בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה דביש ג' רובע מהן. בסאה תבואה ימעט: ימתין לה עד שתתליע ר"ל עד שיתפשטו שרשים מהחטין כתולעים דקים. והוא ג' ימים בקרקע לחה. וביבשה צריך טפי: ויופך יהפוך הקרקע במחרישה. דאז לא יצמחו שוב החטין: אלא הופך ואחר כך זורע והא דנקט לא יאמר והול"ל לא יזרע ואח"כ יופך. נ"ל דקמ"ל דאפי' אם בשעת זריעה גלי דעתי' להפיך אח"כ אפ"ה אסור. מיהו מדנקט הכי דוקא גבי אם צמחו. נ"ל דדוקא בשכבר צמחו אסור הכי. אי מדכבר צמחו דלמא ממלך. ואי מפני מראית עין. דהרואה שכבר צמחו רואה שזורע שם זרע אחר. הא אם רק התליעו. דהרואה שזורע שם מין אחר לא רואה שכבר זרוע שם מין אחר שכבר התליע. וגם מדלא צמח עדיין. לא חיישינן לממלך. רשאי לומר אזרע ואח"כ אופך. ולפ"ז מה דנקט במשנה ד' זרועה ונמלך לנטעה לא יאמר וכו' מיירי בכבר צמחו. וראייתי. דהרי בגומם עד פחות מטפח שם באמת מותר לזרוע ואח"כ משרש. ע"כ טעמא משום דבגומם כה"ג תו ליכא חשש מראית עין ולא חשש נמלך. ומרתוי"ט לא משמע כן שהרי כ' דצמחה לרבותא נקט: כמה יהא חורש כתלמי פורכע בל"א. והוא תל גבוה שנעשה בין שורות המחרישה. וי"א שהן רוחב השורות העמוקות בעצמן: הרביעה שא"צ להפוך במחרישה כל הקרקע. רק מניח תלמים רחבים כאותן שעושים אחר שירד רביעה ראשונה ואע"ג שישאר טפי מרובע לסאה. כיון דאינו אסור רק מד"ס. דלא תזרע כתיב. וזה לא ניח"ל בתערובתן. להכי בהופך וגלי דעתי' כך. ליכא תו משום מראית עין: אבא שאול אומר כדי שלא ישייר קרקע שאינו מהופך: רובע לבית סאה במקום א' וי"א אפילו ע"י צרוף הרבה מקומות שאינן מהופכין. לא יהיה רובע לסאה וכן מסתבר לפע"ד דמי עדיף מנתערב גרעיני סאה עם גרעיני רובע. דימעט כריש פרקן. אף שהגרעיני הרובע גדלין מפוזרין בהרבה מקומות: זרועה ונמלך לנוטעה לרמב"ם [כלאים פ"א ה"ו] דמותר לערב גרעיני זרעים עם זרע אילנות לזרען כא' מכ"ש לזרוע זרעים אצל אילנות. א"כ ע"כ הכא בנטועה בגפנים מיירי. דאילו בשאר אילנות רק להרכיבן זב"ז אסור. מיהו הראב"ד שם הוכיח מירושלמי דאף שאר אילנות אסור לזרוע אצלם זרעונים. [ורכ"מ שם יישב קושיתו] ועי' לעיל [פ"א מ"ח]. אבל אי"ל דלרמב"ם מיירי הכא בשאר אילנות. ואפ"ה אסור מחשש הרכבה דגם מירק ואילן אסור [כפ"א מ"ז]. ליתא דהרי רק בגזע. אבל במרכיב תוך השרשים מותר [כי"ד רצ"ז] והרי הכא אינו זורע או נוטע ע"ג הגזעין רק על השרשים: לא יאמר אטע ואחר כך אופך אלא הופך לאחר שהתליע: לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש אעקור שרשי הנטיעות: אם רצה גומם כורת האילנות: עד פחות מטפח שלא ישייר טפח ממעל לקרקע: היתה שדהו זרועה קנבוס בלשון לאטינא מלת קאנאביס הוא האנף: או לוף מין בצלים: לא יהא זורע ובא על גביהם אף אחר זמן והיפוך כנ"ל: שאינן עושין אלא לשלשה שנים נ"ל דר"ל אף שאנחנו רואין שצומחין לאלתר יש מהן שאינן מתליעין עד ג' שנים. ואף שיהפך יחזור ויצמח. ואילה"ק עכ"פ מה שיזרע השתא ע"ג יגמר בשנה זו ויתלשו מיד קודם שיצמח הקנבוס בסוף הג' שנים. נ"ל דג' שנים דקאמר אין ר"ל ג' שנים דוקא. אלא ר"ל יש מהן מאחרין ויש מקדימין לצמוח תוך הג' שנים. והיינו כדברינו הנ"ל דחיישי' שאחר שיהפוך במחרישה שוב יתליע הקנבים גם בשנה זו ויצמח בתערובות: תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וויידעקרויט שעושין ממנו אינדיג. וספיחים הן גרעיני הזרע שנפלו בשעת קצירתו שחוזר וצומח בין התבואה שנזרע שם אח"כ. ונקט ספיחי מדמצוי כך טפי. ממה שיהיה זרע איסטיס מעורב בתבואה בשעת זריעה: וכן מקום הגרנות שדשין שם מינים הרבה: וכן תלתן פענכעל רגיל לצמוח בינו מינין הרבה: שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש לעקור התערובות עם השורש. מדנתערב ממילא. וגם לא ניחא ליה תערובתן. דצמחיהן קשין למינין הללו. ומקלקלין מקום הדישה להכי [לא הוי] דינו כסי' ב': אם נכש או כיסח ר"ל אפי' רק חתך עלי התערובות. ושייר השרשים: אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד דאל"כ נראה כניחא לי' במה שמשייר. והו"ל כמקיים כלאים. דדוקא במ"א לעיל שנתערב קודם זריעה. א"צ לברור הכל. משא"כ הכא שכבר הגיע שעת איסור. עוקר הכל. כ"כ ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ואילה"ק הרי במשנה ג' שכבר זרוע ואפ"ה א"צ לעקור הכל. י"ל התם אף שכבר זרוע. עכ"פ בשעה שעוקר אין כאן עוד כלאים. ואי"ל דכמו במוצא כלאים בשדהו סגי בממעטו עד פחות מחלק כ"ד [כי"ד רצ"ז ס"ח] ה"נ מלת הכל לאו דוקא אלא ר"ל כל מה שמחויב לעקור. דהיינו עד שלא ישאר רובע לבית סאה. ליתא דיש לחלק הרבה דשאני הכא דניכש מתחילה כדי לקיים הנשאר. להכי לעקור הכל ממש צריך [וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מכלאים ה"י]: הרוצה לעשות שדהו משר משר בעטהע ארוכה. אבל מרובעת נקראת ערוגה: מכל מין כל משר ממין אחר: בשאומרים שלשה תלמים של פתיח ר"ל מניח רווח בין משר למשר ג' תלמים. כאותן שעושה מי שרוצה לפתח ולשדד אדמתו דשיעור שלשתן יחד ב' אמות כך מניח בין ראשי המשרים. והא דלא קאמר ב' אמות. הא קמ"ל. דאף שאח"כ מתקצר הרווח והולך בין המשרים. עד שלא יפסיק לבסוף בין המשרים רק כ"ש שרי. דתו אינן בערבובי'. והא דלקמן מ"י צריך להפסיק בין ב' מינין בית רובע. נ"ל דהתם בין ב' שדות גדולות בעי טפי. א"נ להכי נקט הכא משר דהיינו ערוגה ארוכה. דסגי בהכי. משא"כ לקמן דמיירי בקרחת דהיינו ערוגה מרובעת צריך מרחק רובע. והיינו משום דערוגות ארוכות הן הולכין מתחלת השדה עד סופה. ואין לנו לחוש רק שלא יהיו נראים ב' ראשי הערוגות מעורבים. להכי סגי בהכי. משא"כ התם שכל השדה בין לארכה בין לרחבה עשוי ערוגות ערוגות מרובעות. אי לא יניח רווח גדול מכל הצדדים לכל ערוגה וערוגה. יהיו נראים כמעורבים כל המינין: ובה"א מלא העול השרוני כרוחב עול שחורשים בו בעמק. והוא רחב מאותו שחורשים בהר: וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו ואעפ"כ שיעורו דב"ש נפיש מדב"ה דאם לא כן הו"ל חומרי דב"ה וקולי ב"ש והרי לא חשבינן בעדיות פ"ו: היה ראש תור חטים תור הוא תכשיט זהב משולש שבראש הנשים. והושאל על שם ערוגה משולשת: נכנס בתוך של שעורים ר"ל אם קרן ערוגת החטין נוגע לרוחב ערוגת השעורים: מפני שהוא נראה כסוף שדהו דהרי נראים מובדלים וליכא ערבוביא דדוקא כשסמוכין ב' המינין ארכו של ערוגה זו אצל אורך ערוגה אחרת צריך שיהיה המשולש שמרחיקים זמ"ז רחב בראשו כמלא עול השרוני. וכמשנה ו'. משא"כ הכא שאורך ערוגה זו נגד רוחב הערוגה האחרת סגי גם בשמרחק המשולש בראשו הוא פחות מזה. אמנם טעם כל היתירים הללו. היינו משום דהתורה לא אסרה כלאים רק כשזרען במפולת יד. ורק חכמים אסרו גם שלא במפולת יד משום מראית עין. ולהכי נמי התירו בכמה גווני. בשניכר שחשש בעל השדה לאיסור כלאים. ומשלך נתנו לך [אב"י עי' מ"ש בסי' נ"ד אי"ה]: מותר לסמוך לו מאותו המין מותר לסמוך לחיטין שלו מין אחר כאותו של חבירו. דנראה כאילו גם זה שייך לשדה חבירו. והרי בין ב' מינין של ב' בני אדם א"צ הרחקה. מדכתיב שדך לא תזרע כלאים: מותר לסמוך לו תלם של פשתן דהרואה יודע דתלם א' פשתן לא חזי לכלום. ורק לבדוק שדהו עושה. והו"ל כזורע להשחתה. מיהו באמצע שדהו אסור לזרעו. דהו"ל מראית עין טפי. וכירושלמי. והא דנקט שלו ושל חבירו מין א'. דאי של חבירו מין אחר. לא הוה מצי למנקט בסיפא. ולא של מין אחר. דהרי מין של חבירו מותר להסמיך. כסי' מ"ג: ולא תלם של מין אחר אפי' התכוון לבדוק שדהו. עכ"פ הרואה אינו יודע: ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין מותר: אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן דבפשתן ליכא משום מראית עין: אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע ווילדער זאפראן. וקאי אמתני' דלעיל דמיירי בשלו ושל חבירו. ה"נ מיירי דשל חבירו תבואה ומקיף לו חרדל וחריע בשדותיו סביב. והו"א דשרי. אע"ג דכל הקפה במין א' סביב למין אחר. אפילו מרחיק כראוי אסור. כר"ב מ"י. זהו בהכל של אדם א'. אבל הכא דהן של ב' בני אדם הו"א דשרי כמ"ש לעיל סי' מ"ג בשם הרמב"ם מדלא כתיב ארצך לא תזרע כלאים. ש"מ דב' בני אדם א"צ הרחקה בין שדותיהן. קמ"ל דאפ"ה הכא אסורים לסמוך זא"ז מפני הרואים. דמדמזקי חרדל וחריע לתבואה. יאמרו דשל אדם א' הן. דלולא כן היה מוחה בחבירו לסמוך אצל שלו. כדפסקי' באמת [בח"מ קנ"ה סל"א] דצריך להרחיק כרישין מבצלים ד"ט: אבל סומבין לשדה ירקות חרדל וחריע דמדלא מזקי שרי לסמוך מב' בנ"א: וסומך ב' מיני תבואה אם יש ביניהן בור או ניר וכו': לבור מקום שלא נחרש ורחב וארוך כשיעור בית רובע. דהיינו י' אמות וחומש על י' אמות וחומש. ואפילו אח"כ מסמיכין יחד שרי: ולניר ארץ חרושה שארוך ורחב כבית רובע ואפילו אם בסוף מסמיכין יחד שרי [כרמב"ם פ"ג ה"ט]. וקמ"ל דכל שיש בית רובע ביניהן. בין שהוא בור או ניר מפסיק: ולגפה אבנים סדורות כחומה בלא טיט: ולדרך מדנקט סתמא משמע כל דרך ואפי' של יחיד ששיעורו ד' אמות רחבו [כפאה רפ"ב]. ואע"ג דבבור וניר צריך שיהיו ברוחב ואורך בית רובע. וכלעיל. הכא מדהולכים שם אדם ובהמה יש היכר שפיר גם ברוחב ד' אמות. דמדלא זרען יחד במפולת לא אסור רק מדרבנן משום מראית מין. ולהכי כל שיש היכר שרי. וכדשרינן לבשל בשר בחלב שקדים ומניח שם שקדים [י"ד פ"ז]. מיהו שביל אפי' של רבים דרחב טפי מד' אמות. אפ"ה כיון דאינו עשוי רק להילוך בני אדם ולא לבהמה לא מחשב הפסק עד שיהא ארכו ורחבו כשיעור בית רובע. דאז לא גרע מבור וניר. ונחל ושלולית דמפסיקין לפאה [כרפ"ב דפאה] לרתוי"ט הכא מדלא קתני להו תנא הכא בכלאים. ש"מ דבכלאים אינן מפסיקין. ואילה"ק לדבריו הרי אמת המים שעמוק טפח זורעים בתוכו ג' זרעונים [כפ"ג מ"ב] מכ"ש בב' עבריה. וק"ו בן ק"ו נחל ושלולית שמפסיקין. י"ל התם בזרעונים מועטים. משא"כ בין ב' שדות גדולות צריך הפרש גדול [ועי' מ"ש בס"ד פ"ג סי' ג']. ול"מ נ"ל דנחל ושלולית דמפולשין בין ב' השדות ודאי מפסיקין. רק כל הני דנקט תנא במשנתינו מיירי באינן מפולשין. וכדבעינן למימר לקמן. ונקטינהו תנא לרבותא דאפ"ה מפסיקין: ולגדר גבוה עשרה טפחים ר"ל חומה גבוה י"ט. ושיעור עיבי' לא הזכיר תנא משום דסגי בכ"ש. וליכא למימר דרוחב ד' שנזכר אצל חריץ אגדר נמי קאי. ליתא דממ"נ. אי רוחב גדר היינו עוביה. וכי גרע מאילן המיסך דסגי בעובי כ"ש [וכלקמן ס"ד מ"ד]. ואי רוחב גדר היינו גבהו. הרי בהדיא תנינן דצריך גובה י"ט. ונ"ל עוד דמשו"ה הפסיק עם דרך בין גפה לגדר. היינו דלא תימא דשיעור גובה דתני גבי גדר אגפה נמי קאי. אלא גפה מדאין האבנים שבה מחוברים ודבוקים יחד בטיט וסיד כגדר בנוי. מסתמא מניחין הרבה ביחד בעובי כבגל. ומדעב הרבה א"צ גובה י"ט: ולחריץ שהוא עמוק עשרה טפחים: ולאילן שהוא מיסך על הארץ אם זרוע תחת האילן מותר לסמוך בחוץ זרע אחר. אם מפסיק ביניהן נופו שאינו גבוה מן הארץ ג' טפחים: ורחב ארבעה מיהו דוקא סלע דנתהווה ממילא צריך רוחב ד'. משא"כ גפה וגדר דבידי אדם סגי בעובי כ"ש. [אב"י ולא קשה מאילן שהוא מיסך דג"כ נתהווה ממילא וסגי בכ"ש כמ"ש ע"ר זצוק"ל לעיל סי' נ"ה. דהתם האילן מיסך סביב כל הזרע שנזרע תחתיו ומבדילו ממה שבחוץ משא"כ הכא ועי' מ"ש ע"ר בבועז כאן]: ונ"ל עוד דהא דלא תני תנא בכל המפסיקין הללו שיעור המשכן כמה. דליכא למימר דכולהו מיירי במפולשין בין ב' השדות. דהרי בור וניר בבית רובע סגי להו בשמפסיקין רק בהמשך י' אמות וחומש. אף שאח"כ ב' השדות דבוקות וסמוכות יחד. כלקמן סי' ע"ג. אלא שיעור המשך המפסיקין הללו הם כבור וניר. דהיינו באורך י' אמות וחומש אע"ג שאח"כ ב' המינין סמוכין יחד שרי: הרוצה לעשות שדהו קרחת קרחת ערוגה מרובעת קודם שנזרעה נקראת קרחת: עושה עשרים וארבעה קרחות לבית סאה בית סאה הוא נע"נ אמות אם תחלקו לה' קרחת אורך על ה' קרחת רוחב. יהיה הכל כ"ה קרחת. ויהיה אורך כל קרחה י' אמות אורך על י' אמות רוחב. וכל אמה בת ו' טפחים. קח א' מקרחת שרחבה ס' טפחים על ס' טפחים וחלקה לרחבה לכ"ד רצועות. יגיע לכל רצועה י' אמות אורך. על רוחב ב' טפחים ומחצה. תן רצועה א' לכל קרחה מכל הכ"ד קרחות. א"כ יהיה כל קרחה י' אמות אורך. על רוחב י' אמות וב"ט ומחצה: מקרחת לבית רובע ר"ל וזה שיעור בית רובע הקב. מיהו הא דשרי ר"מ כ"ד קרחות לבית סאה. לאו דוקא. דכ"ש פחות מכ"ד קרחת לפחות מבית סאה דשרי לר"מ. ורק כ"ד דנקט היינו שלא יוסיף על כ"ד קרחות דוגמת ערוגה דלקמן רפ"ג. דרק ו' מינים שרי ולא יותר. דכשיוסיף על מניין כ"ד יהיה כל קרחת קטן מרובע ועי"ז יתהווה תערובות. וגם לא יהיה כל קרחת גדול מרובע. דאז מחזי כשדה. וכדקאמר בחרדל מדמחזי כשדה חרדל. וה"ה בשאר מיני זרעים רק בקרחת רובע ס"ל דמותר להסמיכן: וזורע בתוכה כל מין שירצה דס"ל לר"מ דמדהן מרובעות נראות מופרשות וא"צ הרחק: היתה קרחת אחת או שתים באמצע שדה תבואה. שהיא בית סאה או פחות או יותר: זורעם חרדל ומ"ח דלא כר"מ: שלש לא יזרע חרדל מפני שהיא נראית כשדה חרדל בתוך שדה תבואה. מיהו דוקא חרדל. אבל שאר זרעים. אפי' ב' קרחת מחזי כשדה. דרק בקרחת רובע מתיר: וחכ"א תשע קרחות מותרות דעושה בבית סאה כ"ה קרחת. ה' על ה'. וזורע בשורה ראשונה ושלישית וחמישית. בכל אחת מהן קרחת א' ג' ה'. דהו"ל יחד ט' קרחת זרועות. ומניח שורה ב' וד' פנויות. ואי"ל יזרע י"ג קרחת. דבשורות ב' וד' יזרע נמי קרחת ב' וד'. ואף שיגעו בזוויות בקרחות שבשורות א' ג' ה'. יותרו בראש תור כמ"ז. י"ל דאין היתר ראש תור. רק בין שדה גדולה לקטנה [כך פי' רש"י [שבת דפ"ה ב] ותמוה והרי אין לך קטנה בקטנות טפי מהך דלקמן [רפ"ג] ואפ"ה שרי בהו ראש תור. אלא נ"ל דה"ט דאסור משום דקרחת האמצעי שבשורה ב' וד'. יהיה לפ"ז חבוש מכל הצדדים דאפי' נגד הקרנות יהיה ב' ראש תור סוגר נגד כל קרן וקרן]. מיהו אפ"ה מקילי הכא רבנן טפי מבשאר דוכתי דבעינן בהו בכל תבואה ותבואה הרחק רובע [וכמ"י]. ורק הכא דכל השדה עשוי רבועיי' רבועיי'. סגי להו לרבנן בריחוק י' על י' אמה. אולם מדמצרכו מרחק י' אמות גם ביש כמה ריבועים בהבית סאה. אם כן כל שכן דפליגי אדרבי מאיר דמיקל בקרחת א' או ב' של חרדל לזרעו בלי הרחק כלל. דלרבנן צריך הרחק רובע: עשר אסורות דצריך הפסק כשיעור קרחה בין מין למין: ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו כל שדהו בית כור הוא שלשים סאה: לא יעשה בתוכה חוץ מקרחת אחת נראה לי דמדלא קאמר לא יעשה אותה רק קרחה אחת. שמע מינה דאין ר"ל שיזרע כל הבית כור רק מין א' בקרחת א' דמהיכא תיתא נימא כן. והרי ודאי יכול לזרוע בבית כור א' כמה מינים כשירחיק בין מין למין בית רובע. ודוחק לומר דראב"י פליג אמשנה דלקמן דקאמר' בפירוש תבואה בתבואה בית רובע. אלא ה"ק דאפילו בבית כור שכולו זרוע ממין א'. ויש באמציעותו קרחת א' ממין אחר סמוך להמין שחוצה לו סביב מותר. אבל טפי מקרחת א' אסור. אבל במרחיק בין מין למין בית רובע ודאי דגם לראב"י שרי. ולרבנן אפילו קרחת א' אסור לעשות בתוך השדה כשהוא סמוך למין אחר. בין באמצע בית סאה או באמצע בית כור ויותר: כל שהוא בתוך בית רובע בתוך הקרחות המפסיקות לרבנן בין כל מין לחבירו: עולה במדת בית רובע אפי' נקעין מלאין מים שאינן ראויין לזריעה: אכילת הגפן והקבר והסלע עולין במדת בית רובע ר"ל אם היה בקרחות המפסיקות הנ"ל גפן. שצריך להרחיק ממנו זרע כדי עבודתו. דהיינו ו' טפחים לכל צד. או שהיה שם קבר. דמדאסור בהנאה. ג"כ לא חזי לזריעה. או שהיה שם סלע שאינו גבוה י' [דאל"כ הו"ל מחיצה] דג"כ לא חזי לזריעה. אפ"ה עולין למדת בית רובע. להיות הפסק בין מין למין: תבואה בתבואה בית רובע ר"ל אם זורע ב' שדות גדולות מב' מיני תבואה. מרחיק ביניהן כשיעור רובע מרובע. והוא י' אמות וחומש אמה על י' אמות וחומש. בין שהרחיק כשיעור הזה בהתחלת השדות. בין שהרחיק באמצע השדות. ובתחילתן ובסופן סמוכים ומקורבים יחד. שרי. ודוקא באין מין א' מקיף לחבירו מד' רוחותיו דבמקיפו הו"ל חבוש. ולא מהני הרחקה כלל. מיהו נ"ל במקיפו באופן שאין הרוחות נוגעות זב"ז רק בראש תור. שרי. כדמוכח בפ"ג: ירק בירק ב' שדה ירקות ב' מינים שנזרעו זא"ז: ששהטפחים א"צ להרחיק ביניהן רק ו' טפחים על ו' טפחים בין בתחלת השדות בין באמצען כלעיל: תבואה בירק ירק בתבואה בית רובע מיהו כל זה בב' שדות. אבל בשורה א' ירק סמיך לשדה תבואה א"צ רק ו' טפחים על ו' טפחים [כרמב"ם פ"ג דכלאים הי"ב]: תבואה נוטה על גבי תבואה שהרחיקן זמ"ז כדינן לעיל. רק מחמת גידול נכפפו השבלים ושוכבים זע"ז. וא"ת כיון דתבואה בתבואה בית רובע וכלעיל. א"כ היכא אפשר שיהיו השבלים ארוכים כ"כ שיכפפו זע"ז. י"ל דמיירי הכא שמרוחקים רק במקום אחד. ואח"כ מקורבים: הכל מותר נ"ל דקמ"ל אע"ג דבכלאי הכרם אסור כה"ג [כלקמן פ"ז מ"ד] אפ"ה בכלאי זרעים שרי: חוץ מדלעת יונית שעליה מתפשטין ומסתבכין ביותר: ר' מאיר אומר אף הקשות ברבוי נקרא קשואין. גורקע בל"א: ופול המצרי שמינקבאהנען: ורואה אני את דבריהן מדברי רק שכך קבלתי מרבותי ואי אפשר לי לחזור בי. ואף על גב דמסתבך דלעת יונית. הרי גם קישות ופולין מסתבכין. ואפילו הכי כיון דרק משום מראית עין נאסר סיבוך. לפיכך כל שאינו מסתבך מאד כדלעת אין לאסור:
מלכת שלמה
ר"מ אומר. צריך להגיה רבי אומר שאע"פ שאין משמע כן מפי' הרמב"ם ז"ל כן משמע מהירושלמי שהביא הר"ש ז"ל:
11.
Stalks of grain which are leaning over other stalks of grain, or vegetable [plants] on other [] vegetable plants, or stalks of grain over vegetables plants or vegetable plants over stalks of grain, all this is permitted, except in the case of the Greek gourd. Rabbi Meir says: also in the case of the cucumber or Egyptian beans. But I recognize their words [as more acceptable] than mine.