Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
הַשּׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף, וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרֻבּוֹ שֶׁל אֶחָד, כָּמוֹהוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּשְׁחֹט אֶת הַוְּרִידִין. חֲצִי אֶחָד בָּעוֹף, וְאֶחָד וָחֵצִי בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. רֹב אֶחָד בָּעוֹף וְרֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה:
ברטנורה
השוחט אחד בעוף. משום דלכתחלה מיבעי לשחוט שני סימנין אפילו בעוף, תנא השוחט, דמשמע דאחד בעוף דיעבד אין לכתחלה לא. אבל שנים בבהמה לכתחלה הוי, דעד כמה לשחוט וליזול. אי נמי, משום דבעי למתני רובו של אחד כמוהו דדוקא דיעבד, דלכתחלה צריך שיתכוין לשחוט כל הסימן כולו. ואחד בעוף נפקא לן דכשר, מקרא דכתיב (ויקרא י״א) זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים, הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנין אי אפשר שכבר הוקש לדגים, לפטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד, הכשרו בסימן אחד. ושחיטה מן הצואר ובשני סימנים. וחמשה דברים הפוסלים את השחיטה, שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, כולהו גמרא גמירי לה. דתניא, וזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה בעל פה על הלכות שחיטה, על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:עד שישחוט את הוורידים. כמין חוטין שעל שני צדי הקנה. ואעוף בלבד קאי רבי יהודה, כדי להוציא את דמו, הואיל וצולהו כולו כאחד. ושחיטה דקאמר רבי יהודה. לאו דוקא, אלא שינקב הוורידין בשעת שחיטה קודם שיקרוש הדם דתו לא נפיק על ידי מליחה. ואין הלכה כרבי יהודה:רוב אחד בעוף כו׳ ואע״ג דתנן ברישא רובו של אחד כמוהו, הדר תנא הכא רוב אחד בעוף וכו׳, חד בחולין וחד בקדשים. דאי אשמעינן בחולין הוה אמינא חולין הוא דסגי ליה ברובא משום דלאו לדם הוא צריך, אבל קדשים דלדם הוא צריך לא תסגי ליה ברובא, קמשמע לן:
תוסופות יום טוב
השוחט אחד בעוף. כתב הר"ב משום דלכתחלה מיבעי ליה לשחוט שני סימנין. אפילו בעוף וכו' דלכתחלה אצרכוהו רבנן תרווייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד. רש"י:
אחד בעוף. כתב הר"ב דכתיב זאת תורת הבהמה כו'. שכבר הוקש לדגים דלאו בני שחיטה כלל נינהו כדמסקינן בגמ' משום דכתיב' אסיפה דידהו במקום שחיטה דאחריני. כדכתיב (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם. ומדשני קרא בדיבוריה וכתב בהו אסיפה ש"מ דוקא הוא:
ורובו של אחד כמוהו. רובו של כל אחד ואחד. רש"י. וכתב הר"ב ושחיטה מן הצואר כו'. שהייה דרסה כו'. מפורשים לקמן. והגרמה פרק דלעיל משנה ג'. ומ"ש הר"ב דתניא וזבחת כאשר צויתיך (דברים י״ב:כ״א) מלמד שנצטוה משה בעל פה כו' פירש"י לאו מקרא יליף. אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטוה. והתוספות כתבו די"מ בגימטריא דכאשר. אל"ף אחד בעוף. שי"ן שנים בבהמה. רי"ש רובו של אחד כמוהו. ר"ת דכאשר למפרע. ע"כ. ולאו דאיצטריך הך ברייתא לרובו ככולו. דלדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף נמי רובו ככולו. כמ"ש הר"ן בריש מתניתין. דמדאורייתא בכל מקום רובו ככולו אלא זו רבי שנאה וההיא דלעיל בר קפרא שנאה. והר"ב מייתי להך דרבי נמי. משום הלכות שחיטה. וגם הרי"ף כתב לשתיהן:
חצי אחד בעוף. ה"ה חצי כל אחד ואגב רוב אחד נקט חצי אחד. ומרישא נמי שמיע ליה דדוקא רוב בעינן. ולא נקטיה אלא [אגב] דבעי למתני אחד וחצי בבהמה. אע"ג דהוו טפי מרוב השנים בין הכל. שחיטה פסולה. תוס':
יכין
מלכת שלמה
יכין
שחיטתו כשרה ולכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנים גם בעוף: ורובו של אחד כמוהו וצריך שיהיה רוב הנראה לעינים. מיהו במקום הפסד סגי אפילו ברוב במדידה. ולכתחילה צריך שישחוט כל הסי' לשנים [י"ד כ"א]: עד שישחוט את הוורידין הן גידי דם שמונחין על המפרקת. ואעוף לחוד קאי. שלפעמים צולהו כולו כאחד לפיכך אפילו דעתו לנתחו. חיישינן דממלך. ושישחוט דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שינקוב לכל הפחות ב' וורידים בשעת שחיטה או בשעה שמפרכס מדעדיין אז הדם חם. דאתר כך כשיקרוש. לא נפק גם ע"י מליחה. ויאסר כשיצלנו. וקיי"ל כר"י [דלא כר"ב]. מיהו אם לא ניקבן ומלחן כך. יש מחמירין לקלוף הבשר סביב הוורידין. אבל בצלאו. אסור הבשר סביבן כדי נטילה. דהיינו כעובי אצבע [ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כל כדי נטילה הוא רק מעט עב יותר מקליפה. וכן משמע מרש"י פסחים [ע"ה ב'] ד"ה יטול את מקומו]. אמנם בהסיר הוורידין או חתך הראש קודם מליחה או קודם צלייה. לכ"ע הכל שרי [כ"ב א']: חצי אחד בעוף ה"ה חצי כל א': שחיטתו כשרה אע"ג דכבר תנא הכי ברישא. תירץ בש"ס [דכ"ט א'] דרישא בחולין דאף דאין צריך לדם אפ"ה צריך רוב. וסיפא קמ"ל אף דבקדשים דצריך לדם לזרקה אפ"ה סגי ברובו: השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה בקדשים מיירי. דבהו אסור לכתחילה לשחוט ב' כאחת: שנים אוחזין בסכין ושוחטין בהמה אחת חולין אפילו לכתחילה: אפילו אחד למעלה ואחד למטה א' אוחז בקתא. ואחד בראש הסכין ואף שראש הסכין נוטה למטה. לא חיישינן שכח העליון חזק מכח התחתון ויעשה דרסה: התיז את הראש בבת אחת שדחק הסכין בכח למטה. ופסק הסימנין בלי הולכה והבאה: פסולה דהו"ל דרסה. וזו הלכה ב' שמחמשה הלכות שחיטה שהן הלכה למשה מסיני. ונ"ל דרק משום סיפא נקט התיז הראש. אבל באמת אפילו לא התיז רק הסימנין פסול משם דרסה [ולרמב"ן התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש ועי' לחם חמודות]. ומה"ט לא ישחוט עוף בסכין גסה. ובדיעבד כשר [שפתי דעת ח' סק"ב]. ובהניח אצבע על הסכין בשעת שחיטה. או ששחט בישיבה. רק בהפסד מרובה שרי. דחיישינן שמא דרס. ורק כשיודע שלא דרס. אף שלא בהפ"מ שרי [שפתי דעת כ"ד סק"ה]. ובשיכור חיישינן לדרסה: היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת האי בבת אחת דהכא ר"ל ששחט ע"י הולכה א' או הבאה א'. וגם בזו התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש: אם יש בסכין מלא צואר ר"ל כשיעור צואר חוץ לצואר. דצריך שיהיה אורך הסכין כשיעור עובי ב' צווארים: כשרה ובהוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשר. וכדמסיק. ונוהגין להחמיר אפילו בשחט בהולכה והבאה. עד שיהיה אורך הסכין כעובי הצואר ומעט יותר [סי' כ"ד]. ולכתחילה צריך שיהיה אורך הסכין כב' צוארים [סי' ח']. וכל זה בשלא חתך גם רוב המפרקת. דהיינו רוב עובי חוט השדרה. דכששחט כן. אפילו בשחט בהולכה והבאה. נוהגין להחמיר במקום שאין הפ"מ [ש"ך וט"ז סי' כ"ד]: היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת ר"ל בהולכה א': אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לב' הצווארים: אפילו כל שהוא שאורך הסכין כ"ש: אפילו באיזמל תער דק וקטן. ולא גזרינן אטו איזמל שיש לו קרניים על גביו לנוי. כמו שנהגו. [ונ"ל דכ"ש דכשאין חודו העליון נוטה לאחוריו. אלא שיש לו חוד פשוט ולא מעוקם כקרן] והרי בו אסור לשחוט. דהקרניים מחלידין או נוקבין הסימנין: וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל הא הפילה הוא. אף שלא התכוון לשחוט. כשרה. דרק בקדשים צריך כוונה לשחיטה [סי' ג']: נפלה סכין והגביהה שבשעת שחיטה נפל ממנו והגביהו. ושהה בהגבהה זו: נפלו כליו בגדיו: השחיז את הסכין קודם שחיטה: ועף ר"ל שע"י ההשחזה נעשה עיף באמצע שחיטה ולא גמרה: ובא חבירו ושחט גמר השחיטה. וה"ה בגמרה הוא אחר ששהה: אם שהה כדי שחיטה כדי שיעור שיגביה וירבץ הבהמה וישחט רוב הוושט ומיעוט הקנה של אותו המין ששוחט השתא. אם גסה גסה ואם דקה דקה [תב"ש כ"ג סק"ו]. ושיעור שהוי בעוף כשיעור שהייה בדקה. וי"א דשהוי בעוף כדי שחיטת רוב סימן א' שלו [סי' כ"ג]: פסולה וזהו הלכה ג' שמחמש הלכות שחיטה. שנקרא שהוי : רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור כדי שיעור שיבקר ויבדוק סכינו. ונוהגין להחמיר בשהוי משהו בעוף ובבהמה. ואפילו נמצא גמי רך בוושט שנשחט עמו. דהיינו שנמצא קצת מהגמי בחלק הוושט שבראש. וקצתו הב' בהוושט שנשאר בהגוף. או שנמצא חתך בהגמי. אסור [רמ"א שם]. ובספק אם נחתך הגמי. שרי אף בעוף [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ואם חתך באצבעו בשעת שחיטה ונתבהל. רק בהפ"מ יש להקל בבהמה גסה. אבל בעוף דשהייתו מועטת. הוה ספיקא דאורייתא. ולהכי אף בהפ"מ אסור. אם לא שבשעת שחיטה לא הרגיש שחתך באצבעו. אז גם בעוף מותר [תשו'. עה"ג צ"ו]. וסובין שיצא מהוושט בשעת שחיטה. גם בעוף מותר. ובנגע בסכין בשעת שחיטה בכותל או בקרקע. נהגו להחמיר אף בבהמה [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ובנדחה ידו בשעת שחיטה בצואר ממקום למקום. בבהמה שרי ובעוף יש להחמיר [משבצות שם סק"ב]. ובשחט בסכין שאינו חד [עי' ש"ך כ"ג סק"י]: ופסק את הגרגרת שנתקו וקרעו ממקום חבורו בראש. ובבהמה מיירי דצריך ב' סימנין. וה"ה בעוף שנעקר סי' ראשון קודם ששחטו. והוא הנקרא עיקור הלכה ד' שבהלכות שחיטה. וה"ה בשוחט בסכין פגום, דהו"ל נמי עיקור: או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה [נ"ל דלהכי נקט והמתין ולא קאמר כפשוטו. או ששחט רק סי' א'. ה"ט משום דאי לא הוה תני והמתין וכו'. לא הוה שייך שפיר למתני אחר כך או שהחליד וכו'. מדלא הוה תני עדיין הפוכו]: או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו שאחר ששחט סי' א'. תחב הסכין עם חודו למעלה. בין סי' שני למפרקת. ופסק וחתכו דרך הולכה והבאה מלמטה למעלה. וזהו הלכה הה' שבהלכות שחיטה שנקרא חלדה. לשון הטמנה להסכין. כחולדה שטומנת עצמה בארץ. וה"ה בהחליד הסכין תחת העור. או תחת צמר מסובך של בהמה או תחת מטלית הקשור או הדבוק בצווארה. ויש אוסרים אפילו באין המטלית קשור. רק פרוס על מקום השחיטה [סי' כ"ד]: נבילה ומטמאה במשא: טריפה ואינה מטמאה: ודבר אחר גרם לה ליפסל כגון שהיו בה א' מהטרפיות השנויות בפרק אלו טרפית: כשרים ולא אמרינן שמתה קודם גמר שחיטה. וקמ"ל נמי דאין הבשר אסור משום דם. דאעפ"כ דם איברים שלא פירש מותר [ש"ך כ"ח סק"ל]: ונאכלים בידים מסואבות ר"ל כשידי האוכלן טמאות. דגזרו על סתם ידים כשלא נטל ידיו שיהיו כשניות לטומאה [ועי' ביבקש דעת ה' ונ"ה]. והרי יטמאו הבשר. [ואילה"ק הרי מדתני חיה ועוף. לא מיירי בקדשים. וא"כ הרי בחולין אין שני עושה שלישי. י"ל דהכא מיירי במי שאוכל רק חולין שנעשה על טהרות קדש. אבל אין לומר דמיירי שנעשה על טהרת תרומה. דהרי בבשר לא שייך שנעשה על טהרת תרומה]: לפי שלא הוכשרו בדם ר"ל דעכ"פ אין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו אחד מז' משקין. דם. מים חלב. דבש דבורים. יין. טל. שמן [וסימנך דם חד יטש] והא דנקט בידים מסואבות. ה"ה דגם טמא ממש מותר ליגע בהן ולא מטמאן רק אורחא דמילתא נקט. ואילה"ק עכ"פ הרי הכשרו בהדחה שקודם מליחה. י"ל דלצלי מיירי דלא בעי הדחה דנורא משאב שאיב. א"נ מיירי שהודח ונתבשל במי פירות. שאינן מכשירין רק ז' משקין [ועי' תוס']: הוכשרו בשחיטה דמגו דמכשרת שחיטת הבשר לאכילה. מכשירתו נמי לטומאה: השוחט את המסוכנת דהיינו שכשמעמידין אותה בהכאת מקל או בגערה ואינה עומדת. ואף שאוכלת כבריאה. ואף שכשמעמידה [ביד] נשארת עומדת. אפ"ה נקראת מסוכנת. [ובש"ס [דל"ז ב'] אמרינן אפילו אוכלת בקעיות ואפילו אוכלת קורות. ונ"ל דבקעיות הם פקועות. והם אבטיחים מרים. כמו שמן פקועות [פ"ב דשבת]. וקורות היינו רך של דקל שנעשה עץ בשנה הבאה [כברכות דל"ו א']: עד שתפרכס שנענעה א"ע באבריה. צאפפעלן בל"א: ביד וברגל שכשלא פרכסה חיישינן שמתה קודם גמר שחיטה. מיהו בהמת עכו"ם מסוכנת אסור לשחטה [מגיד ע"ד ממאכלות]. [ולהכי תני תנא לשון דיעבד] : רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה מלת זינוק הוא לשון קפיצה. כמו יזנק מן הבשן. ור"ל הכא שקפץ הדם בקילוח מבית השחיטה. ע"י שהבהמה רגילה אחר שחיטה לנפוח בגרונה. וזה סימן שלא מתה מקודם: אמר רבי שמעון אף השוחט בלילה מסוכנת ולא ידע אם פרכסה: ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם ר"ל שמצא דם בכותלי הצואר הנשחט. [ונ"ל דהיינו על העור שבצד מקום השחיטה. דאילו תוך בית השחיטה ממש מה ראייה. והרי גם כשחותך בשר מתה אגב דוחקא דסכינא נפק דמא]: שזינקה וכמדת רבי אליעזר דס"ל דסגי בזינקה: או עד שתכשכש בזנבה תנענעו לכאן ולכאן: ואחד בהמה גסה ובעוף סגי ברפרף בגפו: שאינה אלא הוצאת נפש בלבד אבל ברגלה סגי בכפפה או פשטה אותו דברגלה כחה חזק טפי וסגי בהכי [ועי' מ"ש זבים פ"ד סי' ס"ב ודו"ק]. מיהו בגסה סגי בכפפה או פשטה אפילו ביד. וכל פרכס צריך שיהיה בסוף שחיטה עד אחר שחיטה. וקיי"ל כחכמים [סי' י"ז]: השוחט לנכרי בהמת נכרי: שחיטתו כשרה ואפילו לכתחילה מותר. ולא חיישינן שיתכוון נכרי לע"ז ותאסר בהנאה ויעבור ישראל ג"כ אלפני עוור לא תתן מכשול: ורבי אליעזר פוסל דאסור בהנאה. דמסתמא מתכוון לע"ז: אמר רבי אליעזר אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה הוא יתרת הכבד. ורצה לומר אפילו דבר מועט. ונ"ל דמיירי שמכר העכומ"ז הבהמה כולה לישראל ולא השאיר לעצמו רק דבר מועט [ועי' רש"י דל"ט ב' ד"ה לר"א]: קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין רצה לומר דהיינו במוקדשין שנפסלין בפיגול. כשחישב בא מד' העבודות. שחיטה. קבלת הדם. הולכה. זריקה. לאכל מהן אחר זמן אכילתן: אין הכל הולך אלא אחר העובד אבל בעלים לא פסלו במחשבתן: מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין דהיינו בחולין. שאין בשרן נפסל במחשבת ע"ז רק בב' עבודות. שחיטה וזריקה. אבל קבלה והולכה לא כתיב בה: אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ולא אחר מחשבת העכו"ם בעל הבהמה. והכי קיי"ל [סי' ד']: לשם מדברות שמתכוון לעבדן בזה: שחיטתו פסולה רצה לומר אסורה באכילה מדדמי לשוחט לע"ז. ואפילו נתכוון לאכל לרפואה ולא להקריבה. אסורה. אבל מותר בהנאה. דמחובר אינו נעשה ע"ז. מיהו בשחט לשם מלאך הממונה על אלו. אסור נמי בהנאה. אפילו לא נתכוון לעבדם [שם]: ואחד לשם דבר כשר ר"ל לשש סתם שחיטה כשרה. אפילו שחטו ב' בני אדם בב' סכינין. ומיירי שהן שותפין. דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וי"א דאפילו שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. רק הכא מיירי במומר או בשהתרו בו [סי' ד']: ולא לתוך נהרות שלא יאמרו לשר של ים או של נהרות שוחט: ולא לתוך כלים שלא יאמרו שמקבל דמה לזרוק לע"ז: אבל שוחט הוא לתוך עוגא גומא: של מים ר"ל דוקא כשיש שם מים. דאז לא חזי לזריקה. ודוקא במים עכורים. אבל בצלולין לא. שיחשודוהו ששוחט לפרצוף פניו הנראה במים: ובספינה על גבי כלים ר"ל אם האדם בספינה. והמקום דחוק לו. שוחט ע"ג כלים או דפין ארוכין. שמניח קצה א' מהן בספינה. וקצה הב' מהן לחוץ. בדרך מדרן. ושוחט ע"ג הכלים. והדם שותת לים. אבל לתוך הכלים אסור [ס' י' א]: אין שוחטין לגומא שאין בה מים: כל עיקר אפילו בבית די"ל דרוצה לנקר ביתו. יחשידוהו שעושה חוק המינין. [ונ"ל דאפשר דר"ל נמי במלת כל עיקר אמאי דסמוך ליה. דהיינו אפילו לשחוט ע"ג כלים שירד מעליהן לגומא אסור. דבשלמא בשוחט למים דאסור משום חשדא ששחט לשר המים. לפיכך בשוחט ע"ג כלים. אף ששותת אח"כ למים. אין כאן חשש. ששוחט לשר המים. אבל בשוחט לתוך גומא. דהחשד יהיה שרוצה לכנס הדם לזורקו לע"ז. לפיכך גם בשוחט ע"ג כלים לגומא. יש חשד זה]: אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ששוחט בקרקע בחוץ והדם שותת לשם. כדי לנקר חצירו: ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין נ"ל דר"ל שלא יעשה חוקים עם המינים. והאי את ר"ל עם. ואי"ל א"כ ברישא נמי כל שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור [ביצה ד"ט א']. י"ל דהיינו באפשר לחושדו בצנעא כמו בפרהסיא. ושמא גם בצנעא יראהו אדם ויחשדנו. משא"כ הכא בבית מדמשנה לשחוט חוץ לגומא. ידונו טפי דלנקר חצירו עביד. ועי' תוס' [ע"ז די"ב א']. דמכאן מוכח דלא קיי"ל הך דבחדרי חדרים אסור. ועי' רמג"א [א"ח ש"א סקנ"ו שכתב כן ג"כ בשם הר"ן ע"ש]: השוחט חולין בחוץ: לשם אשם תלוי דכשהיו מונחים לפני אדם ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. ואכל א' מהן. ואינו יודע אם החלב או השומן אכל. מביא אשם תלוי. וכן כל כדומה לזה בכל איסור כרת שאתחזיק איסורא. ואינו יודע אם התחייב בו חטאת. ומתניתין ר"א היא דס"ל אדם מנדב אשם תלוי בכל יום כשירצה. והו"ל גם כן דינו כעולה ושלמים ודכוותייהו שהן בר נידר ונידב ולהכי אפשר לחשדו שהקדישו: לשם פסח דגם כן יכול לנדרו ולהפרישו בכל ימות השנה ולהניחו עד זמנו. וכי שחט ליה השתא קודם זמנו הו"ל שלמים. והו"ל כשוחט שלמים בחוץ: שחיטתו פסולה דאף שבאמת לא הקדישו. עכ"פ הרואה סובר ששוחט קדשים בחוץ. ואפילו היא בעלת מום שמא לא יראה הרואה את מומן. והכי קיי"ל [י"ד סי' ה']: ורבי שמעון מכשיר דלא חייש למראית עין רק לכתחלה. אבל לא שיפסל עי"ז בדיעבד. אבל לכתחילה ודאי חייש. דאל"כ לפלג נמי בגומא לעיל: שנים אוחזין בסכין ואפילו בב' סכינין וב' מקומות. וכלעיל: שחיטתו פסולה אע"ג דכבר קמ"ל הכי לעיל [מ"ח]. קמ"ל הכא דאף דכל האיסור הוא רק מדנראה כשוחט קדשים בחוץ ואינו עושה איסור ממש אפ"ה אסור. ואף לי"א לעיל סי' נ"ז. דגם שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. זהו דוקא בדבר שאסור מדינא. אמרינן דהעושה התכוון להקניטו לבעליו. ושרי. אבל הכא דרק משום מראית עין אסור. להכי אפילו אין לו בה שותפות כלל. עכ"פ איכא מראית עין שיחשוב הרואה שהשוחט קדשים בחוץ מותר לאכלן: לשם אשם ודאי אשם גזילות ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה. דמדכולן באין על חטא וודאי. להכי קרי ליה אשם וודאי. [כך כ' רש"י]: שחיטתו כשרה דאם היה חייב באלו היה קול לדבר. ומדאין קול ידעו שמשקר: זה הכלל כל דבר שנידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת נזיר דלא אמרינן אילו היה נודר בנזיר היה קול להדבר. ליתא. דראוי להצניע נזירותו [כא"ח תקס"ה]: ושאינו נידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת יולדת דכשר בששחט לשמו.:
מלכת שלמה
בפי' ר"ע ז"ל דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד וכו'. אמר המלקט עי' בתוי"ט בשם התוס'. ובכל בו ריש סי' ק"ז [כתב] כאשר נוטריקון כשר אחד שנים רוב ע"כ. ובגמרא אמר רב נחמן אחד בעוף דקתני מתני' או ושט או קנה דאחד קתני אחד כל דהו ורב אדא בר אהבה אמר ושט ולא קנה ומאי אחד מיוחד שחיות הבהמה תלוי בו דהא בנקב משהו מיטרפא ואילו קנה עד דמיפסק רובא ומסיק רבא דאחד דקאמר או האי או האי:
ורובו של אחד וכו'. פ' אמר להם הממונה (יומא דף ל"ב) ובפ"ק דמכלתין די י"ט. והכריח הר"ן ז"ל דרוב הוי אפילו כחוט השערה יותר מן החצי:
ר' יהודה אומר ער שישחוט את הורידין. מסתברא דלר' יהודה חתיכת ורידין בשעת שחיטה מעכבת אפילו בדיעבד דהא מתני' בדיעבד קתני ור' יהודה עלה קאי לומר דאפילו בדיעבד חתיכת ורידין מעכבת וה"נ מוכח בגמרא דתניא וכו' הר"ן ז"ל:
חצי אחד בעוף. עי' תוי"ט בשם תוס' ז"ל וכן פי' הר"ן ז"ל. בסוף פי' ר"ע ז"ל אבל קדשים (קלים) דלדם הוא צריך לא תיסגי ליה ברובא. אמר המלקט ואי אשמועינן קדשים משום דלדם הוא צריך אבל חולין דלאו לדם הוא צריך אימא בפלגא סגי ליה קמ"ל ורישא איירי בחולין וסיפא בקדשים מדקתני רישא גבי עוף השוחט ואי בקדשים המולק מיבעי ליה אבל בסיפא אע"ג דקתני שחיטתו כשרה משום דסליק מבהמה הוא דתני שחיטתו כשרה ועוד רישא בחולין מדקתני אחד בעוף ואי בקדשים האיכא עולת העוף דבעיא שני סימנין אבל בסיפא אע"ג דקתני רוב אחד מצינן לפרושי רוב אחד אם הוא חטאת ורוב כל אחד ואחד אם הוא עולת העוף ועוד רישא בחולין מדפליגי רבנן אר' יהודה ברישא דלא בעינן חתיכת ורידין בשעת שחיטה ואי בקדשים אמאי פליגי הוא עצמו לדם הוא צריך ועוד סיפא בקדשים מדתנן בסמוך השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה לשון דיעבד כמו שאכתוב בסמוך. ואף ר"ש בן לקיש ס"ל דרישא בחולין וסיפא בקדשים דאמר רשב"ל מאחר ששנינו רובו של אחד כמוהו למה שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה לפי ששנינו בפ"ג דיומא הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו יכול לא מירק יהא פסול מדרבנן לכך הוצרך לשנות כאן משנה יתירה ללמד דאפילו קדשים סגי להו ברוב שנים אלא דמצוה למרק משום דם וביד פ"א דהלכות שחיטה סי' ט' י' ובטור יו"ד סי' כ"א כ"ב:
1.
If one cut one [of the organs of the throat] in the case of a bird, or both organs in the case of cattle, the slaughtering is valid. The greater part of an organ is equivalent to [the whole of] it. Rabbi Judah says: he must cut through the veins. [If one cut] half of one organ in the case of a bird, or one and a half organs in the case of cattle, the slaughtering is invalid. [If one man cut] the greater part of one organ in the case of a bird, or the greater part of each organ in the case of cattle, the slaughtering is valid.
משנה ב
הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֲפִלּוּ אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה:
ברטנורה
שנים אוחזין בסכין ושוחטין. בהמה אחת:אפילו אחד למעלה ואחד למטה. שזה אוחז בקצה אחד של סכין וחבירו בצדו השני:
תוסופות יום טוב
השוחט שני ראשין כו'. דיעבד אין לכתחלה לא. בקדשים מיירי דתני רב יוסף תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד. תזבחהו. שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. גמ' דף כ"ט. והשתא סיפא שנים אוחזין כו' דלכתחלה. דוקא בחולין וכמ"ש ברפ"ב דקדושין:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שחיטתו כשרה ולכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנים גם בעוף: ורובו של אחד כמוהו וצריך שיהיה רוב הנראה לעינים. מיהו במקום הפסד סגי אפילו ברוב במדידה. ולכתחילה צריך שישחוט כל הסי' לשנים [י"ד כ"א]: עד שישחוט את הוורידין הן גידי דם שמונחין על המפרקת. ואעוף לחוד קאי. שלפעמים צולהו כולו כאחד לפיכך אפילו דעתו לנתחו. חיישינן דממלך. ושישחוט דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שינקוב לכל הפחות ב' וורידים בשעת שחיטה או בשעה שמפרכס מדעדיין אז הדם חם. דאתר כך כשיקרוש. לא נפק גם ע"י מליחה. ויאסר כשיצלנו. וקיי"ל כר"י [דלא כר"ב]. מיהו אם לא ניקבן ומלחן כך. יש מחמירין לקלוף הבשר סביב הוורידין. אבל בצלאו. אסור הבשר סביבן כדי נטילה. דהיינו כעובי אצבע [ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כל כדי נטילה הוא רק מעט עב יותר מקליפה. וכן משמע מרש"י פסחים [ע"ה ב'] ד"ה יטול את מקומו]. אמנם בהסיר הוורידין או חתך הראש קודם מליחה או קודם צלייה. לכ"ע הכל שרי [כ"ב א']: חצי אחד בעוף ה"ה חצי כל א': שחיטתו כשרה אע"ג דכבר תנא הכי ברישא. תירץ בש"ס [דכ"ט א'] דרישא בחולין דאף דאין צריך לדם אפ"ה צריך רוב. וסיפא קמ"ל אף דבקדשים דצריך לדם לזרקה אפ"ה סגי ברובו: השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה בקדשים מיירי. דבהו אסור לכתחילה לשחוט ב' כאחת: שנים אוחזין בסכין ושוחטין בהמה אחת חולין אפילו לכתחילה: אפילו אחד למעלה ואחד למטה א' אוחז בקתא. ואחד בראש הסכין ואף שראש הסכין נוטה למטה. לא חיישינן שכח העליון חזק מכח התחתון ויעשה דרסה: התיז את הראש בבת אחת שדחק הסכין בכח למטה. ופסק הסימנין בלי הולכה והבאה: פסולה דהו"ל דרסה. וזו הלכה ב' שמחמשה הלכות שחיטה שהן הלכה למשה מסיני. ונ"ל דרק משום סיפא נקט התיז הראש. אבל באמת אפילו לא התיז רק הסימנין פסול משם דרסה [ולרמב"ן התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש ועי' לחם חמודות]. ומה"ט לא ישחוט עוף בסכין גסה. ובדיעבד כשר [שפתי דעת ח' סק"ב]. ובהניח אצבע על הסכין בשעת שחיטה. או ששחט בישיבה. רק בהפסד מרובה שרי. דחיישינן שמא דרס. ורק כשיודע שלא דרס. אף שלא בהפ"מ שרי [שפתי דעת כ"ד סק"ה]. ובשיכור חיישינן לדרסה: היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת האי בבת אחת דהכא ר"ל ששחט ע"י הולכה א' או הבאה א'. וגם בזו התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש: אם יש בסכין מלא צואר ר"ל כשיעור צואר חוץ לצואר. דצריך שיהיה אורך הסכין כשיעור עובי ב' צווארים: כשרה ובהוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשר. וכדמסיק. ונוהגין להחמיר אפילו בשחט בהולכה והבאה. עד שיהיה אורך הסכין כעובי הצואר ומעט יותר [סי' כ"ד]. ולכתחילה צריך שיהיה אורך הסכין כב' צוארים [סי' ח']. וכל זה בשלא חתך גם רוב המפרקת. דהיינו רוב עובי חוט השדרה. דכששחט כן. אפילו בשחט בהולכה והבאה. נוהגין להחמיר במקום שאין הפ"מ [ש"ך וט"ז סי' כ"ד]: היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת ר"ל בהולכה א': אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לב' הצווארים: אפילו כל שהוא שאורך הסכין כ"ש: אפילו באיזמל תער דק וקטן. ולא גזרינן אטו איזמל שיש לו קרניים על גביו לנוי. כמו שנהגו. [ונ"ל דכ"ש דכשאין חודו העליון נוטה לאחוריו. אלא שיש לו חוד פשוט ולא מעוקם כקרן] והרי בו אסור לשחוט. דהקרניים מחלידין או נוקבין הסימנין: וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל הא הפילה הוא. אף שלא התכוון לשחוט. כשרה. דרק בקדשים צריך כוונה לשחיטה [סי' ג']: נפלה סכין והגביהה שבשעת שחיטה נפל ממנו והגביהו. ושהה בהגבהה זו: נפלו כליו בגדיו: השחיז את הסכין קודם שחיטה: ועף ר"ל שע"י ההשחזה נעשה עיף באמצע שחיטה ולא גמרה: ובא חבירו ושחט גמר השחיטה. וה"ה בגמרה הוא אחר ששהה: אם שהה כדי שחיטה כדי שיעור שיגביה וירבץ הבהמה וישחט רוב הוושט ומיעוט הקנה של אותו המין ששוחט השתא. אם גסה גסה ואם דקה דקה [תב"ש כ"ג סק"ו]. ושיעור שהוי בעוף כשיעור שהייה בדקה. וי"א דשהוי בעוף כדי שחיטת רוב סימן א' שלו [סי' כ"ג]: פסולה וזהו הלכה ג' שמחמש הלכות שחיטה. שנקרא שהוי : רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור כדי שיעור שיבקר ויבדוק סכינו. ונוהגין להחמיר בשהוי משהו בעוף ובבהמה. ואפילו נמצא גמי רך בוושט שנשחט עמו. דהיינו שנמצא קצת מהגמי בחלק הוושט שבראש. וקצתו הב' בהוושט שנשאר בהגוף. או שנמצא חתך בהגמי. אסור [רמ"א שם]. ובספק אם נחתך הגמי. שרי אף בעוף [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ואם חתך באצבעו בשעת שחיטה ונתבהל. רק בהפ"מ יש להקל בבהמה גסה. אבל בעוף דשהייתו מועטת. הוה ספיקא דאורייתא. ולהכי אף בהפ"מ אסור. אם לא שבשעת שחיטה לא הרגיש שחתך באצבעו. אז גם בעוף מותר [תשו'. עה"ג צ"ו]. וסובין שיצא מהוושט בשעת שחיטה. גם בעוף מותר. ובנגע בסכין בשעת שחיטה בכותל או בקרקע. נהגו להחמיר אף בבהמה [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ובנדחה ידו בשעת שחיטה בצואר ממקום למקום. בבהמה שרי ובעוף יש להחמיר [משבצות שם סק"ב]. ובשחט בסכין שאינו חד [עי' ש"ך כ"ג סק"י]: ופסק את הגרגרת שנתקו וקרעו ממקום חבורו בראש. ובבהמה מיירי דצריך ב' סימנין. וה"ה בעוף שנעקר סי' ראשון קודם ששחטו. והוא הנקרא עיקור הלכה ד' שבהלכות שחיטה. וה"ה בשוחט בסכין פגום, דהו"ל נמי עיקור: או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה [נ"ל דלהכי נקט והמתין ולא קאמר כפשוטו. או ששחט רק סי' א'. ה"ט משום דאי לא הוה תני והמתין וכו'. לא הוה שייך שפיר למתני אחר כך או שהחליד וכו'. מדלא הוה תני עדיין הפוכו]: או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו שאחר ששחט סי' א'. תחב הסכין עם חודו למעלה. בין סי' שני למפרקת. ופסק וחתכו דרך הולכה והבאה מלמטה למעלה. וזהו הלכה הה' שבהלכות שחיטה שנקרא חלדה. לשון הטמנה להסכין. כחולדה שטומנת עצמה בארץ. וה"ה בהחליד הסכין תחת העור. או תחת צמר מסובך של בהמה או תחת מטלית הקשור או הדבוק בצווארה. ויש אוסרים אפילו באין המטלית קשור. רק פרוס על מקום השחיטה [סי' כ"ד]: נבילה ומטמאה במשא: טריפה ואינה מטמאה: ודבר אחר גרם לה ליפסל כגון שהיו בה א' מהטרפיות השנויות בפרק אלו טרפית: כשרים ולא אמרינן שמתה קודם גמר שחיטה. וקמ"ל נמי דאין הבשר אסור משום דם. דאעפ"כ דם איברים שלא פירש מותר [ש"ך כ"ח סק"ל]: ונאכלים בידים מסואבות ר"ל כשידי האוכלן טמאות. דגזרו על סתם ידים כשלא נטל ידיו שיהיו כשניות לטומאה [ועי' ביבקש דעת ה' ונ"ה]. והרי יטמאו הבשר. [ואילה"ק הרי מדתני חיה ועוף. לא מיירי בקדשים. וא"כ הרי בחולין אין שני עושה שלישי. י"ל דהכא מיירי במי שאוכל רק חולין שנעשה על טהרות קדש. אבל אין לומר דמיירי שנעשה על טהרת תרומה. דהרי בבשר לא שייך שנעשה על טהרת תרומה]: לפי שלא הוכשרו בדם ר"ל דעכ"פ אין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו אחד מז' משקין. דם. מים חלב. דבש דבורים. יין. טל. שמן [וסימנך דם חד יטש] והא דנקט בידים מסואבות. ה"ה דגם טמא ממש מותר ליגע בהן ולא מטמאן רק אורחא דמילתא נקט. ואילה"ק עכ"פ הרי הכשרו בהדחה שקודם מליחה. י"ל דלצלי מיירי דלא בעי הדחה דנורא משאב שאיב. א"נ מיירי שהודח ונתבשל במי פירות. שאינן מכשירין רק ז' משקין [ועי' תוס']: הוכשרו בשחיטה דמגו דמכשרת שחיטת הבשר לאכילה. מכשירתו נמי לטומאה: השוחט את המסוכנת דהיינו שכשמעמידין אותה בהכאת מקל או בגערה ואינה עומדת. ואף שאוכלת כבריאה. ואף שכשמעמידה [ביד] נשארת עומדת. אפ"ה נקראת מסוכנת. [ובש"ס [דל"ז ב'] אמרינן אפילו אוכלת בקעיות ואפילו אוכלת קורות. ונ"ל דבקעיות הם פקועות. והם אבטיחים מרים. כמו שמן פקועות [פ"ב דשבת]. וקורות היינו רך של דקל שנעשה עץ בשנה הבאה [כברכות דל"ו א']: עד שתפרכס שנענעה א"ע באבריה. צאפפעלן בל"א: ביד וברגל שכשלא פרכסה חיישינן שמתה קודם גמר שחיטה. מיהו בהמת עכו"ם מסוכנת אסור לשחטה [מגיד ע"ד ממאכלות]. [ולהכי תני תנא לשון דיעבד] : רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה מלת זינוק הוא לשון קפיצה. כמו יזנק מן הבשן. ור"ל הכא שקפץ הדם בקילוח מבית השחיטה. ע"י שהבהמה רגילה אחר שחיטה לנפוח בגרונה. וזה סימן שלא מתה מקודם: אמר רבי שמעון אף השוחט בלילה מסוכנת ולא ידע אם פרכסה: ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם ר"ל שמצא דם בכותלי הצואר הנשחט. [ונ"ל דהיינו על העור שבצד מקום השחיטה. דאילו תוך בית השחיטה ממש מה ראייה. והרי גם כשחותך בשר מתה אגב דוחקא דסכינא נפק דמא]: שזינקה וכמדת רבי אליעזר דס"ל דסגי בזינקה: או עד שתכשכש בזנבה תנענעו לכאן ולכאן: ואחד בהמה גסה ובעוף סגי ברפרף בגפו: שאינה אלא הוצאת נפש בלבד אבל ברגלה סגי בכפפה או פשטה אותו דברגלה כחה חזק טפי וסגי בהכי [ועי' מ"ש זבים פ"ד סי' ס"ב ודו"ק]. מיהו בגסה סגי בכפפה או פשטה אפילו ביד. וכל פרכס צריך שיהיה בסוף שחיטה עד אחר שחיטה. וקיי"ל כחכמים [סי' י"ז]: השוחט לנכרי בהמת נכרי: שחיטתו כשרה ואפילו לכתחילה מותר. ולא חיישינן שיתכוון נכרי לע"ז ותאסר בהנאה ויעבור ישראל ג"כ אלפני עוור לא תתן מכשול: ורבי אליעזר פוסל דאסור בהנאה. דמסתמא מתכוון לע"ז: אמר רבי אליעזר אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה הוא יתרת הכבד. ורצה לומר אפילו דבר מועט. ונ"ל דמיירי שמכר העכומ"ז הבהמה כולה לישראל ולא השאיר לעצמו רק דבר מועט [ועי' רש"י דל"ט ב' ד"ה לר"א]: קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין רצה לומר דהיינו במוקדשין שנפסלין בפיגול. כשחישב בא מד' העבודות. שחיטה. קבלת הדם. הולכה. זריקה. לאכל מהן אחר זמן אכילתן: אין הכל הולך אלא אחר העובד אבל בעלים לא פסלו במחשבתן: מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין דהיינו בחולין. שאין בשרן נפסל במחשבת ע"ז רק בב' עבודות. שחיטה וזריקה. אבל קבלה והולכה לא כתיב בה: אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ולא אחר מחשבת העכו"ם בעל הבהמה. והכי קיי"ל [סי' ד']: לשם מדברות שמתכוון לעבדן בזה: שחיטתו פסולה רצה לומר אסורה באכילה מדדמי לשוחט לע"ז. ואפילו נתכוון לאכל לרפואה ולא להקריבה. אסורה. אבל מותר בהנאה. דמחובר אינו נעשה ע"ז. מיהו בשחט לשם מלאך הממונה על אלו. אסור נמי בהנאה. אפילו לא נתכוון לעבדם [שם]: ואחד לשם דבר כשר ר"ל לשש סתם שחיטה כשרה. אפילו שחטו ב' בני אדם בב' סכינין. ומיירי שהן שותפין. דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וי"א דאפילו שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. רק הכא מיירי במומר או בשהתרו בו [סי' ד']: ולא לתוך נהרות שלא יאמרו לשר של ים או של נהרות שוחט: ולא לתוך כלים שלא יאמרו שמקבל דמה לזרוק לע"ז: אבל שוחט הוא לתוך עוגא גומא: של מים ר"ל דוקא כשיש שם מים. דאז לא חזי לזריקה. ודוקא במים עכורים. אבל בצלולין לא. שיחשודוהו ששוחט לפרצוף פניו הנראה במים: ובספינה על גבי כלים ר"ל אם האדם בספינה. והמקום דחוק לו. שוחט ע"ג כלים או דפין ארוכין. שמניח קצה א' מהן בספינה. וקצה הב' מהן לחוץ. בדרך מדרן. ושוחט ע"ג הכלים. והדם שותת לים. אבל לתוך הכלים אסור [ס' י' א]: אין שוחטין לגומא שאין בה מים: כל עיקר אפילו בבית די"ל דרוצה לנקר ביתו. יחשידוהו שעושה חוק המינין. [ונ"ל דאפשר דר"ל נמי במלת כל עיקר אמאי דסמוך ליה. דהיינו אפילו לשחוט ע"ג כלים שירד מעליהן לגומא אסור. דבשלמא בשוחט למים דאסור משום חשדא ששחט לשר המים. לפיכך בשוחט ע"ג כלים. אף ששותת אח"כ למים. אין כאן חשש. ששוחט לשר המים. אבל בשוחט לתוך גומא. דהחשד יהיה שרוצה לכנס הדם לזורקו לע"ז. לפיכך גם בשוחט ע"ג כלים לגומא. יש חשד זה]: אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ששוחט בקרקע בחוץ והדם שותת לשם. כדי לנקר חצירו: ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין נ"ל דר"ל שלא יעשה חוקים עם המינים. והאי את ר"ל עם. ואי"ל א"כ ברישא נמי כל שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור [ביצה ד"ט א']. י"ל דהיינו באפשר לחושדו בצנעא כמו בפרהסיא. ושמא גם בצנעא יראהו אדם ויחשדנו. משא"כ הכא בבית מדמשנה לשחוט חוץ לגומא. ידונו טפי דלנקר חצירו עביד. ועי' תוס' [ע"ז די"ב א']. דמכאן מוכח דלא קיי"ל הך דבחדרי חדרים אסור. ועי' רמג"א [א"ח ש"א סקנ"ו שכתב כן ג"כ בשם הר"ן ע"ש]: השוחט חולין בחוץ: לשם אשם תלוי דכשהיו מונחים לפני אדם ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. ואכל א' מהן. ואינו יודע אם החלב או השומן אכל. מביא אשם תלוי. וכן כל כדומה לזה בכל איסור כרת שאתחזיק איסורא. ואינו יודע אם התחייב בו חטאת. ומתניתין ר"א היא דס"ל אדם מנדב אשם תלוי בכל יום כשירצה. והו"ל גם כן דינו כעולה ושלמים ודכוותייהו שהן בר נידר ונידב ולהכי אפשר לחשדו שהקדישו: לשם פסח דגם כן יכול לנדרו ולהפרישו בכל ימות השנה ולהניחו עד זמנו. וכי שחט ליה השתא קודם זמנו הו"ל שלמים. והו"ל כשוחט שלמים בחוץ: שחיטתו פסולה דאף שבאמת לא הקדישו. עכ"פ הרואה סובר ששוחט קדשים בחוץ. ואפילו היא בעלת מום שמא לא יראה הרואה את מומן. והכי קיי"ל [י"ד סי' ה']: ורבי שמעון מכשיר דלא חייש למראית עין רק לכתחלה. אבל לא שיפסל עי"ז בדיעבד. אבל לכתחילה ודאי חייש. דאל"כ לפלג נמי בגומא לעיל: שנים אוחזין בסכין ואפילו בב' סכינין וב' מקומות. וכלעיל: שחיטתו פסולה אע"ג דכבר קמ"ל הכי לעיל [מ"ח]. קמ"ל הכא דאף דכל האיסור הוא רק מדנראה כשוחט קדשים בחוץ ואינו עושה איסור ממש אפ"ה אסור. ואף לי"א לעיל סי' נ"ז. דגם שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. זהו דוקא בדבר שאסור מדינא. אמרינן דהעושה התכוון להקניטו לבעליו. ושרי. אבל הכא דרק משום מראית עין אסור. להכי אפילו אין לו בה שותפות כלל. עכ"פ איכא מראית עין שיחשוב הרואה שהשוחט קדשים בחוץ מותר לאכלן: לשם אשם ודאי אשם גזילות ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה. דמדכולן באין על חטא וודאי. להכי קרי ליה אשם וודאי. [כך כ' רש"י]: שחיטתו כשרה דאם היה חייב באלו היה קול לדבר. ומדאין קול ידעו שמשקר: זה הכלל כל דבר שנידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת נזיר דלא אמרינן אילו היה נודר בנזיר היה קול להדבר. ליתא. דראוי להצניע נזירותו [כא"ח תקס"ה]: ושאינו נידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת יולדת דכשר בששחט לשמו.:
מלכת שלמה
השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה וכו'. עד סוף סי' ג'. פ' שני דהלכות שחיטה סי' ט' י' י"ב ובפ"ג סי' ב' עד סי' ט' וסי' י"א ובפ"א דהלכות פסולי המוקדשים סי' ד' ה'. ובת"כ רפ"א דפ' קדושים:
שנים אוחזין בסכין ושוחטין. כל אחד אוחז בסכין שלו ושוחט והכי מסקנא בגמרא. אבל בקדשים תני רב יוסף תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב ויש אם למסורת דתזבח משמע דלשוחט יחידי קאמר ולא לשנים מדלא כתיב תזבחוהו בוי"ו ומדכתיב הוא משמע נמי אזבח שאף הוא יהא יחידי כדכתיבנא. ואיתה בפירקין דף ל' ע"א ומפרש רש"י ז"ל למאן דמפרש דמתני' דקתני שנים אוחזין בסכין היינו סכין אחד בין שניהם מאי אחד למעלה ואחד למטה כגון דנקטי סכין באלכסון:
אפילו אחד מלמעלה ואחד מלמטה. אע"פ שאין השחיטה במקום אחד כיון שבין שניהם שוחטים רוב סימנים שחיטתן כשרה הר"ן ז"ל. נראה שר"ל כגון שכל אחד תופס ושוחט בסימן אחד ומש"ה בעינן רוב סימן לכל אחד דאי בששוחטין שניהם כסדרן כיון שקדם אחד ושחט רוב שנים כבר הוכשר וחברו לא מעלה ולא מוריד או שמא דמאי דקאמר כיון שבין שניהם שוחטין רוב סימנים הכי נמי קאמר כיון שע"י שניהן נמצא רוב שחוט או מזה או מזה אבל אין לפרש כיון שבין שניהם שוחטין רוב סימנים דזה שחט מיעוט סימנים וזה שחט מיעוט סימנים דהא בגמרא קאמר אי אמרת בשלמא דמתני' מיירי בשני סכינים ושני בני אדם שפיר דמהו דתימא ליחוש דילמא סמכי אהדדי והאי לא אתי למיעבד רובא והאי לא אתי למיעבד רובא קמ"ל דאין חוששין משמע דלכל הפחות אחד ודאי בעינן דליעביד רובא ולא שיצטרף מיעוטו עם מיעוט חברו להיות רובא כך נראה לי וס"ל להר"ן ז"ל בהא כפי' רש"י ז"ל גבי השוחט בשנים או בשלשה מקומות אבל מאחר שהוא כתב אח"כ שהפירוש הנכון בשוחט בשנים או בשלשה מקומות כפירש רב אחא משבחא בשאלתות אתי שפיר טפי דאע"פ שזה שחט מיעוט וזה שחט מיעוט מצטרפים לדעתם כמו שכתבו תוס' ז"ל בפירקין ד' ל' ע"א ד"ה דילמא סמכי ובטור יו"ד סימן כ"ד:
2.
If one slaughtered two animals simultaneously, the slaughtering is valid. If two persons held the knife and slaughtered, even if one cut higher up and the other cut lower down [in the neck], the slaughtering is valid.
משנה ג
הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, פְּסוּלָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר, כְּשֵׁרָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁים בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד, כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא, אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ. אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אֲפִלּוּ כָל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ בְאִזְמֵל, כְּשֵׁרָה. נָפְלָה סַכִּין וְשָׁחֲטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְדַרְכָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב), וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ, מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ, אַתָּה אוֹכֵל. נָפְלָה הַסַּכִּין וְהִגְבִּיהָהּ, נָפְלוּ כֵלָיו וְהִגְבִּיהָן, הִשְׁחִיז אֶת הַסַּכִּין וְעָף, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁחַט, אִם שָׁהָה כְדֵי שְׁחִיטָה, פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם שָׁהָה כְדֵי בִקּוּר:
ברטנורה
התיז את הראש. כאדם המתיז קנה או דלעת, שדוחק הסכין בכח ופוסק. וזו היא דרסה:היה שוחט. במשיכה, והתיז הראש בהבאה בלבד או בהולכה בלבד. ולשחיטת הסימנים שיעור הכשר, קרי התיז את הראש:אם יש בסכין מלא צואר. חוץ לצואר הבהמה והעוף ששוחט:כשרה. שיש בסכין כדי לשחוט במשיכה בלא דרסה. אבל אם אין אורך הסכין אלא כעובי הצואר או חוץ לצואר משהו, דרסה היא, שאין הסימנים נחתכין במשיכה זו לבדה בלא דרסה:אם יש בסכין מלוא צואר אחד. חוץ לשני הצוארים, דהיינו שיעור שלשה צוארים:איזמל. תער דק קטן מאד. ולא גזרינן איזמל שאין לו קרנים אטו איזמל שיש לו קרנים. ואיזמל שיש לו קרנים הוא שרגילים לעשות כמין קרנים לאיזמל לנוי על גביו ונוטים לצד ראשו. ומתוך שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר, וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הסימנים אותן הקרנים:נפלה סכין ושחטה. טעמא דנפלה, הא הפילה הוא, כשרה. ואע״ג דלא איכוין לשחוט, דלא בעינן כוונה בשחיטה, מדאיצטריך קרא למימר גבי קדשים לרצונכם תזבחו, לדעתכם זבוחו כלומר מדעת וכוונה, שמע מינה דבחולין לא בעינן כוונה:נפלה סכין והגביהה. ושהה בהגבהה זו:כליו. בגדיו:או שהשחיז את הסכין. קודם שחיטה:ועף. נעשה עיף ויגע מחמת השחזה, וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח ופסק שחיטתו, ובא חבירו ושחט:כדי שחיטה אחרת. כדי שישחוט רוב שנים בבהמה אחרת כמותה כשהיא רבוצה גסה לגסה, ודקה לדקה, ועוף לעוף. והרמב״ם פסק כדברי האומר כדי שחיטת בהמה דקה לעוף, ובעי נמי כדי שיגביהנה וירביצנה. ולא נהגו כן:כדי בקור. כשיעור שהטבח בודק ומבקר את סכינו. ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
שנאמר וזבחת ואכלת כו'. ותרתי שמעינן מינה לתוספתא שכתבתי בר"פ קמא בדבור שחיטת נכרי:
נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן כו'. נקט כמה גווני. אע"ג דלא איצטריך. כ"כ הר"ש בפרק ה' דכלים משנה ד':
ובא חבירו ושחט. ה"ה כשחזר הוא עצמו ושחט. אלא אורחא דמלתא נקט דכשהוא מתיגע בא חבירו ושוחט. כ"מ פ"ג מה"ש:
אם שהה כדי שחיטה. מ"ש הר"ב להרמב"ם ובעי נמי כדי שיגביהנה וירביצנה. כלומר בגסה לגסה. ובדקה לדקה. וכן לעוף:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שחיטתו כשרה ולכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנים גם בעוף: ורובו של אחד כמוהו וצריך שיהיה רוב הנראה לעינים. מיהו במקום הפסד סגי אפילו ברוב במדידה. ולכתחילה צריך שישחוט כל הסי' לשנים [י"ד כ"א]: עד שישחוט את הוורידין הן גידי דם שמונחין על המפרקת. ואעוף לחוד קאי. שלפעמים צולהו כולו כאחד לפיכך אפילו דעתו לנתחו. חיישינן דממלך. ושישחוט דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שינקוב לכל הפחות ב' וורידים בשעת שחיטה או בשעה שמפרכס מדעדיין אז הדם חם. דאתר כך כשיקרוש. לא נפק גם ע"י מליחה. ויאסר כשיצלנו. וקיי"ל כר"י [דלא כר"ב]. מיהו אם לא ניקבן ומלחן כך. יש מחמירין לקלוף הבשר סביב הוורידין. אבל בצלאו. אסור הבשר סביבן כדי נטילה. דהיינו כעובי אצבע [ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כל כדי נטילה הוא רק מעט עב יותר מקליפה. וכן משמע מרש"י פסחים [ע"ה ב'] ד"ה יטול את מקומו]. אמנם בהסיר הוורידין או חתך הראש קודם מליחה או קודם צלייה. לכ"ע הכל שרי [כ"ב א']: חצי אחד בעוף ה"ה חצי כל א': שחיטתו כשרה אע"ג דכבר תנא הכי ברישא. תירץ בש"ס [דכ"ט א'] דרישא בחולין דאף דאין צריך לדם אפ"ה צריך רוב. וסיפא קמ"ל אף דבקדשים דצריך לדם לזרקה אפ"ה סגי ברובו: השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה בקדשים מיירי. דבהו אסור לכתחילה לשחוט ב' כאחת: שנים אוחזין בסכין ושוחטין בהמה אחת חולין אפילו לכתחילה: אפילו אחד למעלה ואחד למטה א' אוחז בקתא. ואחד בראש הסכין ואף שראש הסכין נוטה למטה. לא חיישינן שכח העליון חזק מכח התחתון ויעשה דרסה: התיז את הראש בבת אחת שדחק הסכין בכח למטה. ופסק הסימנין בלי הולכה והבאה: פסולה דהו"ל דרסה. וזו הלכה ב' שמחמשה הלכות שחיטה שהן הלכה למשה מסיני. ונ"ל דרק משום סיפא נקט התיז הראש. אבל באמת אפילו לא התיז רק הסימנין פסול משם דרסה [ולרמב"ן התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש ועי' לחם חמודות]. ומה"ט לא ישחוט עוף בסכין גסה. ובדיעבד כשר [שפתי דעת ח' סק"ב]. ובהניח אצבע על הסכין בשעת שחיטה. או ששחט בישיבה. רק בהפסד מרובה שרי. דחיישינן שמא דרס. ורק כשיודע שלא דרס. אף שלא בהפ"מ שרי [שפתי דעת כ"ד סק"ה]. ובשיכור חיישינן לדרסה: היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת האי בבת אחת דהכא ר"ל ששחט ע"י הולכה א' או הבאה א'. וגם בזו התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש: אם יש בסכין מלא צואר ר"ל כשיעור צואר חוץ לצואר. דצריך שיהיה אורך הסכין כשיעור עובי ב' צווארים: כשרה ובהוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשר. וכדמסיק. ונוהגין להחמיר אפילו בשחט בהולכה והבאה. עד שיהיה אורך הסכין כעובי הצואר ומעט יותר [סי' כ"ד]. ולכתחילה צריך שיהיה אורך הסכין כב' צוארים [סי' ח']. וכל זה בשלא חתך גם רוב המפרקת. דהיינו רוב עובי חוט השדרה. דכששחט כן. אפילו בשחט בהולכה והבאה. נוהגין להחמיר במקום שאין הפ"מ [ש"ך וט"ז סי' כ"ד]: היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת ר"ל בהולכה א': אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לב' הצווארים: אפילו כל שהוא שאורך הסכין כ"ש: אפילו באיזמל תער דק וקטן. ולא גזרינן אטו איזמל שיש לו קרניים על גביו לנוי. כמו שנהגו. [ונ"ל דכ"ש דכשאין חודו העליון נוטה לאחוריו. אלא שיש לו חוד פשוט ולא מעוקם כקרן] והרי בו אסור לשחוט. דהקרניים מחלידין או נוקבין הסימנין: וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל הא הפילה הוא. אף שלא התכוון לשחוט. כשרה. דרק בקדשים צריך כוונה לשחיטה [סי' ג']: נפלה סכין והגביהה שבשעת שחיטה נפל ממנו והגביהו. ושהה בהגבהה זו: נפלו כליו בגדיו: השחיז את הסכין קודם שחיטה: ועף ר"ל שע"י ההשחזה נעשה עיף באמצע שחיטה ולא גמרה: ובא חבירו ושחט גמר השחיטה. וה"ה בגמרה הוא אחר ששהה: אם שהה כדי שחיטה כדי שיעור שיגביה וירבץ הבהמה וישחט רוב הוושט ומיעוט הקנה של אותו המין ששוחט השתא. אם גסה גסה ואם דקה דקה [תב"ש כ"ג סק"ו]. ושיעור שהוי בעוף כשיעור שהייה בדקה. וי"א דשהוי בעוף כדי שחיטת רוב סימן א' שלו [סי' כ"ג]: פסולה וזהו הלכה ג' שמחמש הלכות שחיטה. שנקרא שהוי : רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור כדי שיעור שיבקר ויבדוק סכינו. ונוהגין להחמיר בשהוי משהו בעוף ובבהמה. ואפילו נמצא גמי רך בוושט שנשחט עמו. דהיינו שנמצא קצת מהגמי בחלק הוושט שבראש. וקצתו הב' בהוושט שנשאר בהגוף. או שנמצא חתך בהגמי. אסור [רמ"א שם]. ובספק אם נחתך הגמי. שרי אף בעוף [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ואם חתך באצבעו בשעת שחיטה ונתבהל. רק בהפ"מ יש להקל בבהמה גסה. אבל בעוף דשהייתו מועטת. הוה ספיקא דאורייתא. ולהכי אף בהפ"מ אסור. אם לא שבשעת שחיטה לא הרגיש שחתך באצבעו. אז גם בעוף מותר [תשו'. עה"ג צ"ו]. וסובין שיצא מהוושט בשעת שחיטה. גם בעוף מותר. ובנגע בסכין בשעת שחיטה בכותל או בקרקע. נהגו להחמיר אף בבהמה [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ובנדחה ידו בשעת שחיטה בצואר ממקום למקום. בבהמה שרי ובעוף יש להחמיר [משבצות שם סק"ב]. ובשחט בסכין שאינו חד [עי' ש"ך כ"ג סק"י]: ופסק את הגרגרת שנתקו וקרעו ממקום חבורו בראש. ובבהמה מיירי דצריך ב' סימנין. וה"ה בעוף שנעקר סי' ראשון קודם ששחטו. והוא הנקרא עיקור הלכה ד' שבהלכות שחיטה. וה"ה בשוחט בסכין פגום, דהו"ל נמי עיקור: או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה [נ"ל דלהכי נקט והמתין ולא קאמר כפשוטו. או ששחט רק סי' א'. ה"ט משום דאי לא הוה תני והמתין וכו'. לא הוה שייך שפיר למתני אחר כך או שהחליד וכו'. מדלא הוה תני עדיין הפוכו]: או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו שאחר ששחט סי' א'. תחב הסכין עם חודו למעלה. בין סי' שני למפרקת. ופסק וחתכו דרך הולכה והבאה מלמטה למעלה. וזהו הלכה הה' שבהלכות שחיטה שנקרא חלדה. לשון הטמנה להסכין. כחולדה שטומנת עצמה בארץ. וה"ה בהחליד הסכין תחת העור. או תחת צמר מסובך של בהמה או תחת מטלית הקשור או הדבוק בצווארה. ויש אוסרים אפילו באין המטלית קשור. רק פרוס על מקום השחיטה [סי' כ"ד]: נבילה ומטמאה במשא: טריפה ואינה מטמאה: ודבר אחר גרם לה ליפסל כגון שהיו בה א' מהטרפיות השנויות בפרק אלו טרפית: כשרים ולא אמרינן שמתה קודם גמר שחיטה. וקמ"ל נמי דאין הבשר אסור משום דם. דאעפ"כ דם איברים שלא פירש מותר [ש"ך כ"ח סק"ל]: ונאכלים בידים מסואבות ר"ל כשידי האוכלן טמאות. דגזרו על סתם ידים כשלא נטל ידיו שיהיו כשניות לטומאה [ועי' ביבקש דעת ה' ונ"ה]. והרי יטמאו הבשר. [ואילה"ק הרי מדתני חיה ועוף. לא מיירי בקדשים. וא"כ הרי בחולין אין שני עושה שלישי. י"ל דהכא מיירי במי שאוכל רק חולין שנעשה על טהרות קדש. אבל אין לומר דמיירי שנעשה על טהרת תרומה. דהרי בבשר לא שייך שנעשה על טהרת תרומה]: לפי שלא הוכשרו בדם ר"ל דעכ"פ אין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו אחד מז' משקין. דם. מים חלב. דבש דבורים. יין. טל. שמן [וסימנך דם חד יטש] והא דנקט בידים מסואבות. ה"ה דגם טמא ממש מותר ליגע בהן ולא מטמאן רק אורחא דמילתא נקט. ואילה"ק עכ"פ הרי הכשרו בהדחה שקודם מליחה. י"ל דלצלי מיירי דלא בעי הדחה דנורא משאב שאיב. א"נ מיירי שהודח ונתבשל במי פירות. שאינן מכשירין רק ז' משקין [ועי' תוס']: הוכשרו בשחיטה דמגו דמכשרת שחיטת הבשר לאכילה. מכשירתו נמי לטומאה: השוחט את המסוכנת דהיינו שכשמעמידין אותה בהכאת מקל או בגערה ואינה עומדת. ואף שאוכלת כבריאה. ואף שכשמעמידה [ביד] נשארת עומדת. אפ"ה נקראת מסוכנת. [ובש"ס [דל"ז ב'] אמרינן אפילו אוכלת בקעיות ואפילו אוכלת קורות. ונ"ל דבקעיות הם פקועות. והם אבטיחים מרים. כמו שמן פקועות [פ"ב דשבת]. וקורות היינו רך של דקל שנעשה עץ בשנה הבאה [כברכות דל"ו א']: עד שתפרכס שנענעה א"ע באבריה. צאפפעלן בל"א: ביד וברגל שכשלא פרכסה חיישינן שמתה קודם גמר שחיטה. מיהו בהמת עכו"ם מסוכנת אסור לשחטה [מגיד ע"ד ממאכלות]. [ולהכי תני תנא לשון דיעבד] : רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה מלת זינוק הוא לשון קפיצה. כמו יזנק מן הבשן. ור"ל הכא שקפץ הדם בקילוח מבית השחיטה. ע"י שהבהמה רגילה אחר שחיטה לנפוח בגרונה. וזה סימן שלא מתה מקודם: אמר רבי שמעון אף השוחט בלילה מסוכנת ולא ידע אם פרכסה: ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם ר"ל שמצא דם בכותלי הצואר הנשחט. [ונ"ל דהיינו על העור שבצד מקום השחיטה. דאילו תוך בית השחיטה ממש מה ראייה. והרי גם כשחותך בשר מתה אגב דוחקא דסכינא נפק דמא]: שזינקה וכמדת רבי אליעזר דס"ל דסגי בזינקה: או עד שתכשכש בזנבה תנענעו לכאן ולכאן: ואחד בהמה גסה ובעוף סגי ברפרף בגפו: שאינה אלא הוצאת נפש בלבד אבל ברגלה סגי בכפפה או פשטה אותו דברגלה כחה חזק טפי וסגי בהכי [ועי' מ"ש זבים פ"ד סי' ס"ב ודו"ק]. מיהו בגסה סגי בכפפה או פשטה אפילו ביד. וכל פרכס צריך שיהיה בסוף שחיטה עד אחר שחיטה. וקיי"ל כחכמים [סי' י"ז]: השוחט לנכרי בהמת נכרי: שחיטתו כשרה ואפילו לכתחילה מותר. ולא חיישינן שיתכוון נכרי לע"ז ותאסר בהנאה ויעבור ישראל ג"כ אלפני עוור לא תתן מכשול: ורבי אליעזר פוסל דאסור בהנאה. דמסתמא מתכוון לע"ז: אמר רבי אליעזר אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה הוא יתרת הכבד. ורצה לומר אפילו דבר מועט. ונ"ל דמיירי שמכר העכומ"ז הבהמה כולה לישראל ולא השאיר לעצמו רק דבר מועט [ועי' רש"י דל"ט ב' ד"ה לר"א]: קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין רצה לומר דהיינו במוקדשין שנפסלין בפיגול. כשחישב בא מד' העבודות. שחיטה. קבלת הדם. הולכה. זריקה. לאכל מהן אחר זמן אכילתן: אין הכל הולך אלא אחר העובד אבל בעלים לא פסלו במחשבתן: מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין דהיינו בחולין. שאין בשרן נפסל במחשבת ע"ז רק בב' עבודות. שחיטה וזריקה. אבל קבלה והולכה לא כתיב בה: אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ולא אחר מחשבת העכו"ם בעל הבהמה. והכי קיי"ל [סי' ד']: לשם מדברות שמתכוון לעבדן בזה: שחיטתו פסולה רצה לומר אסורה באכילה מדדמי לשוחט לע"ז. ואפילו נתכוון לאכל לרפואה ולא להקריבה. אסורה. אבל מותר בהנאה. דמחובר אינו נעשה ע"ז. מיהו בשחט לשם מלאך הממונה על אלו. אסור נמי בהנאה. אפילו לא נתכוון לעבדם [שם]: ואחד לשם דבר כשר ר"ל לשש סתם שחיטה כשרה. אפילו שחטו ב' בני אדם בב' סכינין. ומיירי שהן שותפין. דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וי"א דאפילו שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. רק הכא מיירי במומר או בשהתרו בו [סי' ד']: ולא לתוך נהרות שלא יאמרו לשר של ים או של נהרות שוחט: ולא לתוך כלים שלא יאמרו שמקבל דמה לזרוק לע"ז: אבל שוחט הוא לתוך עוגא גומא: של מים ר"ל דוקא כשיש שם מים. דאז לא חזי לזריקה. ודוקא במים עכורים. אבל בצלולין לא. שיחשודוהו ששוחט לפרצוף פניו הנראה במים: ובספינה על גבי כלים ר"ל אם האדם בספינה. והמקום דחוק לו. שוחט ע"ג כלים או דפין ארוכין. שמניח קצה א' מהן בספינה. וקצה הב' מהן לחוץ. בדרך מדרן. ושוחט ע"ג הכלים. והדם שותת לים. אבל לתוך הכלים אסור [ס' י' א]: אין שוחטין לגומא שאין בה מים: כל עיקר אפילו בבית די"ל דרוצה לנקר ביתו. יחשידוהו שעושה חוק המינין. [ונ"ל דאפשר דר"ל נמי במלת כל עיקר אמאי דסמוך ליה. דהיינו אפילו לשחוט ע"ג כלים שירד מעליהן לגומא אסור. דבשלמא בשוחט למים דאסור משום חשדא ששחט לשר המים. לפיכך בשוחט ע"ג כלים. אף ששותת אח"כ למים. אין כאן חשש. ששוחט לשר המים. אבל בשוחט לתוך גומא. דהחשד יהיה שרוצה לכנס הדם לזורקו לע"ז. לפיכך גם בשוחט ע"ג כלים לגומא. יש חשד זה]: אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ששוחט בקרקע בחוץ והדם שותת לשם. כדי לנקר חצירו: ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין נ"ל דר"ל שלא יעשה חוקים עם המינים. והאי את ר"ל עם. ואי"ל א"כ ברישא נמי כל שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור [ביצה ד"ט א']. י"ל דהיינו באפשר לחושדו בצנעא כמו בפרהסיא. ושמא גם בצנעא יראהו אדם ויחשדנו. משא"כ הכא בבית מדמשנה לשחוט חוץ לגומא. ידונו טפי דלנקר חצירו עביד. ועי' תוס' [ע"ז די"ב א']. דמכאן מוכח דלא קיי"ל הך דבחדרי חדרים אסור. ועי' רמג"א [א"ח ש"א סקנ"ו שכתב כן ג"כ בשם הר"ן ע"ש]: השוחט חולין בחוץ: לשם אשם תלוי דכשהיו מונחים לפני אדם ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. ואכל א' מהן. ואינו יודע אם החלב או השומן אכל. מביא אשם תלוי. וכן כל כדומה לזה בכל איסור כרת שאתחזיק איסורא. ואינו יודע אם התחייב בו חטאת. ומתניתין ר"א היא דס"ל אדם מנדב אשם תלוי בכל יום כשירצה. והו"ל גם כן דינו כעולה ושלמים ודכוותייהו שהן בר נידר ונידב ולהכי אפשר לחשדו שהקדישו: לשם פסח דגם כן יכול לנדרו ולהפרישו בכל ימות השנה ולהניחו עד זמנו. וכי שחט ליה השתא קודם זמנו הו"ל שלמים. והו"ל כשוחט שלמים בחוץ: שחיטתו פסולה דאף שבאמת לא הקדישו. עכ"פ הרואה סובר ששוחט קדשים בחוץ. ואפילו היא בעלת מום שמא לא יראה הרואה את מומן. והכי קיי"ל [י"ד סי' ה']: ורבי שמעון מכשיר דלא חייש למראית עין רק לכתחלה. אבל לא שיפסל עי"ז בדיעבד. אבל לכתחילה ודאי חייש. דאל"כ לפלג נמי בגומא לעיל: שנים אוחזין בסכין ואפילו בב' סכינין וב' מקומות. וכלעיל: שחיטתו פסולה אע"ג דכבר קמ"ל הכי לעיל [מ"ח]. קמ"ל הכא דאף דכל האיסור הוא רק מדנראה כשוחט קדשים בחוץ ואינו עושה איסור ממש אפ"ה אסור. ואף לי"א לעיל סי' נ"ז. דגם שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. זהו דוקא בדבר שאסור מדינא. אמרינן דהעושה התכוון להקניטו לבעליו. ושרי. אבל הכא דרק משום מראית עין אסור. להכי אפילו אין לו בה שותפות כלל. עכ"פ איכא מראית עין שיחשוב הרואה שהשוחט קדשים בחוץ מותר לאכלן: לשם אשם ודאי אשם גזילות ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה. דמדכולן באין על חטא וודאי. להכי קרי ליה אשם וודאי. [כך כ' רש"י]: שחיטתו כשרה דאם היה חייב באלו היה קול לדבר. ומדאין קול ידעו שמשקר: זה הכלל כל דבר שנידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת נזיר דלא אמרינן אילו היה נודר בנזיר היה קול להדבר. ליתא. דראוי להצניע נזירותו [כא"ח תקס"ה]: ושאינו נידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת יולדת דכשר בששחט לשמו.:
מלכת שלמה
התיז וכו'. פ"ק דמכלתין ד' כ'. וכתב רבינו דוד קמחי ז"ל התיז את ראשו קריאתו הנכונה בצירי הֵתֵז על משקל החל הנגף או הֵתַז בפתח כמו שהוא בכתוב הסיר התז ובני אדם קורין אותו בדגש כמו הפיל ע"כ ובטור יו"ד סי' כ"ד. ופי' הרי"ף ז"ל התיז את הראש פי' כגון שדקר את הצואר כמו שעושין בסייף או שהניח את הסכין על הצואר ודחקו למטה בתוך הצואר כמו שחותכין את הצנון ע"כ:
בבת אחת פסולה. דבעינן בהולכה דכתיב חץ שחוט מה חץ הולכת במשיכה אף שחיטה במשיכה דשחוט לשון משיכה הוא:
והתיז שני ראשין בבת אחת. ס"א כאחד:
אם יש בסכין מלא צואר אחד. חוץ לשני הצוארים דהיינו שיעור שלשה צוארים עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כתב הר"ן ז"ל וה"ה לשלשה או ד' בהמות דסגי לן. במלא אחד חוץ לצוארי כולם. וכתב הרמב"ן ז"ל שאפשר דדוקא בהתיז את הראש הוא דבעינן מלא צואר חוץ לצואר לפי שאי אפשר להתיז את הראש כולו אלא בדרסה כל היכא דליכא בסכין כי האי שיעורא אבל בחתיכת סימנים לא בעינן כולי האי דבכל שהוא הם נחתכין ולא מחוור אלא להתזת שני סימנין קרי התזת הראש וכדאמרינן בגמרא בריש פירקין מנין לרבות את הראש שכבר הותז והיינו בחתיכת סימנים בלחוד ורישא דמתני' נמי מוכחא הכי דקתני התיז את הראש בבת אחת פסולה והיינו דרסה ממש וכיון שכן ודאי אע"פ שלא חתך אלא סימנים פסולה ואפ"ה תני לה בלשון התיז את הראש וכן דעת הרשב"א ז"ל הלכך כל שהביא ולא הוליך או הוליך ולא הביא בעינן חוץ לצואר מלא צואר. ודאמרינן הכא דבשוחט שני ראשים בעינן מלא צואר חוץ לשני צוארים דהיינו שיעור שלשה צוארים כתבו בתוס' שאם אין בו אלא שיעור שני צוארים בלבד האחת כשרה שהרי יש לה מלא צואר חוץ לצוארה והחיצונה אסורה. [הגה"ה בכאן חסר לשון ועיין בבית יוסף יורה דעה סי' כ"ד או בהרא"ש ז"ל]. ואפשר ששתיהן אסורת דהואיל ושחיטתן כאחת ועל כרחין בשניה דרס אף בראשונה נמי דרס שהרי בבת אחת ובענין אחד העביר הסכין על שתיהן ע"כ וכן בספר יראים סי' קל"ז התיז את הראש פי' התיז סימני הראש ע"כ:
אבל אם הוליך והביא אפי' כל שהוא וכו' כצ"ל:
אפילו באיזמל כשרה. פ"א דהלכות שחיטה סי' כ"ז. ובטור יו"ד סי' ח'. וכתב שם בבית יוסף שכתב הכל בו בשם הראב"ד ז"ל דמאי כל שהוא דקתני חוץ ממלא צואר בעי ע"כ ואע"פ שדברי טעם הם דוחק הוא וכן כתב בעל העיטור ז"ל דליתה ומ"מ הרי"ף ז"ל פי' דאיכא מ"ד דדוקא בעוף סגי בכל שהוא אבל לא בבהמה ע"כ וכן כתב בעל הערוך בשם ר"ח ז"ל בערך סכין וכן בה"ג:
נפלה סכין וכו'. תוס' פ' הנשרפין (סנהדרין ד' ע"ז.) ובגמרא דייק טעמא דנפלה וכו' כדפי' ר"ע ז"ל ומתני' ר' נתן היא. וכתוב בבית יוסף טור א"ח ריש סי' ל"ב בשם ספר המצות הא הפילה כשרה אפי' כלאחר יד ואפי' הכי פטור בשבת משום דהוי כלאחר יד ע"כ. ושחטה. עיין מ"ש לעיל ריש פ"ק. ואע"ג דתנינן חדא זימנא לעיל בפ"ק וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה דאלמא לא בעי כונה לשחיטה איצטריך הכא לאשמועינן נפלה סכין ושחטה למידק מינה הא הפילה הוא כשרה דאי אשמועינן התם גבי חש"ו ה"א התם הוא משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא אבל גבי נפלה דלא מכוין לחתיכה אימא לא צריכא ואי אשמייעינן הכא משום דקאתי מכח בן דעת אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא קמ"ל. ורבנן ס"ל נהי דלא בעינן כונה להיתר זביחה לחתיכת סימנים מיהא בעינן ור' נתן ס"ל דמי כתיב וחתכת וזבחת כתיב אי בעינן כונה לחתיכה אפילו לזביחה נמי ליבעי ואי לא בעינן לזביחה לחתיכה נמי לא ליבעי ואפילו זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה כשרה:
אם שהה כדי שחיטה אחרת. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב עוד על מה שפי' ר"ע ז"ל נעשה עיף ויגע מחמת השחזה וכו' כתב אין פי' זה נראה כלל דמה הוצרך לומר מאיזה טעם נעשה עיף על כן נראה דגרסי' עף ולא גרס ועף וה"פ השחיז את הסכין באמצע השחיטה או שנעשה עיף באמצע השחיטה ובא חברו והשלים שחיטתו ע"כ: וכתוב בספר כל בו סי' ק"ז בפ"ג בשם ה"ר פרץ ז"ל שהייה למה אסורה משום דכיון דשהה באמצע שחיטה קודם גמר הכשר שחיטה א"כ כשחוזר ושוחטו נבלה קא שחיט ועוד דמחמת ביעתותא דשהה קא מיבלע דם באברים ע"כ. ובטור יו"ד בסי' ג' ובסי' כ"ג:
רש"א. פ"ק דמכילתין ד' ט':
כדי בקור. פי' הרמב"ם ז"ל כדי שיעור בדיקת השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב אי לא ונ"ל דס"ל ז"ל דאי קאי אבדיקת הסכין אכתי הקושיא דמקשינן בגמרא למ"ד כדי בקורו של חכם א"כ נתת דבריך לשיעורים שלפעמים רחוק ולפעמים שהוא קרוב אכתי במקומה עומדת שלפעמים ג"כ שהסכין קטן ולפעמים שהוא גדול. ותוס' ז"ל פירשו דבסכין הראויה לאותה בהמה חוץ לצואר כמלא צואר ע"כ ונסתלקה הקושיא לדעתם ז"ל אפילו שנפרש דקאי אסכין:
3.
If he chopped off the head with one stroke, the slaughtering is invalid. He was slaughtering and he cut through the neck with one stroke, if the knife was as long as the neck, the slaughtering is valid. When is this so? When the slaughterer moved the knife forward and not backward, or backward and not forward; but if he moved the knife to and fro, however small it was, even if it was a scalpel, the slaughtering is valid. If a knife fell down and slaughtered [an animal], even though it slaughtered it in the proper way, the slaughtering is invalid, for it is said, "And you shall slaughter and eat," that which you slaughter, you may eat. If [while slaughtering] the knife fell and he picked it up, if his clothes fell and he picked them up, if he sharpened the knife, or if he got tired and his friend came and [continued] slaughtering, if he delayed the time that it takes to slaughter, it is invalid. Rabbi Shimon says: if he delayed the time it takes to examine the slaughtering.
משנה ד
שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת, אוֹ שָׁחַט אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וּפָסַק אֶת הַוֶּשֶׁט, אוֹ שֶׁשָּׁחַט אַחַד מֵהֶן וְהִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁמֵּתָה, אוֹ שֶׁהֶחֱלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ, רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר, נְבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, טְרֵפָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְשֵׁבָב מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל שֶׁנִּפְסְלָה בִשְׁחִיטָתָהּ, נְבֵלָה. כֹּל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ כָּרָאוּי וְדָבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִפָּסֵל, טְרֵפָה. וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא:
ברטנורה
ופסק את הגרגרת. היינו עיקור. ובבהמה קאי:תחת השני. תחת הסימן השני. שהיה תוחב הסכין בין הסימן לצואר:החליד. כסה. ולשון חלדה, כחולדה הדרה בעקרי הבתים דמכסיא:ופסקו. מלמטה למעלה:נבלה. ומטמאה במשא:טריפה. ואינה מטמאה:ודבר אחר גרם לה להפסל. כגון אחד מן הטריפות השנויות בפרק ואלו טריפות:
תוסופות יום טוב
ופסק את הגרגרת. כתב הר"ב היינו עיקור וכן פירש"י. ואעיקור מפרשי' בפ"ק דף ט'. נמי כן. דהיינו הך דהכא. ושם פי' התוס' דצ"ל דמיירי ששחט בסכין פגומה. או במגל. ופסולה הוא משום דאין שוחטין. אלא חונקין. כדתנן בפרק קמא חוץ מן המגל כו'. וכתבו עוד דבה"ג מפרש עקור היינו כדתנן פ"ה מ"ג דאילו הך דהכא לאו שחיטה כלל. וע"ז הפירוש דבהלכות גדולות בענין עיקור. תמצא שני פירושים בריש פ"ה דכריתות. ע"ש:
או ששחט אחד מהן. לר"ע איצטריך:
כל שנפסלה בשחיטתה. כלומר במקום הראוי לשחיטה גמ' ועמ"ש רפ"ג ומ"ש ברפ"ה דמסכת כריתות]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שחיטתו כשרה ולכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנים גם בעוף: ורובו של אחד כמוהו וצריך שיהיה רוב הנראה לעינים. מיהו במקום הפסד סגי אפילו ברוב במדידה. ולכתחילה צריך שישחוט כל הסי' לשנים [י"ד כ"א]: עד שישחוט את הוורידין הן גידי דם שמונחין על המפרקת. ואעוף לחוד קאי. שלפעמים צולהו כולו כאחד לפיכך אפילו דעתו לנתחו. חיישינן דממלך. ושישחוט דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שינקוב לכל הפחות ב' וורידים בשעת שחיטה או בשעה שמפרכס מדעדיין אז הדם חם. דאתר כך כשיקרוש. לא נפק גם ע"י מליחה. ויאסר כשיצלנו. וקיי"ל כר"י [דלא כר"ב]. מיהו אם לא ניקבן ומלחן כך. יש מחמירין לקלוף הבשר סביב הוורידין. אבל בצלאו. אסור הבשר סביבן כדי נטילה. דהיינו כעובי אצבע [ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כל כדי נטילה הוא רק מעט עב יותר מקליפה. וכן משמע מרש"י פסחים [ע"ה ב'] ד"ה יטול את מקומו]. אמנם בהסיר הוורידין או חתך הראש קודם מליחה או קודם צלייה. לכ"ע הכל שרי [כ"ב א']: חצי אחד בעוף ה"ה חצי כל א': שחיטתו כשרה אע"ג דכבר תנא הכי ברישא. תירץ בש"ס [דכ"ט א'] דרישא בחולין דאף דאין צריך לדם אפ"ה צריך רוב. וסיפא קמ"ל אף דבקדשים דצריך לדם לזרקה אפ"ה סגי ברובו: השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה בקדשים מיירי. דבהו אסור לכתחילה לשחוט ב' כאחת: שנים אוחזין בסכין ושוחטין בהמה אחת חולין אפילו לכתחילה: אפילו אחד למעלה ואחד למטה א' אוחז בקתא. ואחד בראש הסכין ואף שראש הסכין נוטה למטה. לא חיישינן שכח העליון חזק מכח התחתון ויעשה דרסה: התיז את הראש בבת אחת שדחק הסכין בכח למטה. ופסק הסימנין בלי הולכה והבאה: פסולה דהו"ל דרסה. וזו הלכה ב' שמחמשה הלכות שחיטה שהן הלכה למשה מסיני. ונ"ל דרק משום סיפא נקט התיז הראש. אבל באמת אפילו לא התיז רק הסימנין פסול משם דרסה [ולרמב"ן התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש ועי' לחם חמודות]. ומה"ט לא ישחוט עוף בסכין גסה. ובדיעבד כשר [שפתי דעת ח' סק"ב]. ובהניח אצבע על הסכין בשעת שחיטה. או ששחט בישיבה. רק בהפסד מרובה שרי. דחיישינן שמא דרס. ורק כשיודע שלא דרס. אף שלא בהפ"מ שרי [שפתי דעת כ"ד סק"ה]. ובשיכור חיישינן לדרסה: היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת האי בבת אחת דהכא ר"ל ששחט ע"י הולכה א' או הבאה א'. וגם בזו התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש: אם יש בסכין מלא צואר ר"ל כשיעור צואר חוץ לצואר. דצריך שיהיה אורך הסכין כשיעור עובי ב' צווארים: כשרה ובהוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשר. וכדמסיק. ונוהגין להחמיר אפילו בשחט בהולכה והבאה. עד שיהיה אורך הסכין כעובי הצואר ומעט יותר [סי' כ"ד]. ולכתחילה צריך שיהיה אורך הסכין כב' צוארים [סי' ח']. וכל זה בשלא חתך גם רוב המפרקת. דהיינו רוב עובי חוט השדרה. דכששחט כן. אפילו בשחט בהולכה והבאה. נוהגין להחמיר במקום שאין הפ"מ [ש"ך וט"ז סי' כ"ד]: היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת ר"ל בהולכה א': אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לב' הצווארים: אפילו כל שהוא שאורך הסכין כ"ש: אפילו באיזמל תער דק וקטן. ולא גזרינן אטו איזמל שיש לו קרניים על גביו לנוי. כמו שנהגו. [ונ"ל דכ"ש דכשאין חודו העליון נוטה לאחוריו. אלא שיש לו חוד פשוט ולא מעוקם כקרן] והרי בו אסור לשחוט. דהקרניים מחלידין או נוקבין הסימנין: וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל הא הפילה הוא. אף שלא התכוון לשחוט. כשרה. דרק בקדשים צריך כוונה לשחיטה [סי' ג']: נפלה סכין והגביהה שבשעת שחיטה נפל ממנו והגביהו. ושהה בהגבהה זו: נפלו כליו בגדיו: השחיז את הסכין קודם שחיטה: ועף ר"ל שע"י ההשחזה נעשה עיף באמצע שחיטה ולא גמרה: ובא חבירו ושחט גמר השחיטה. וה"ה בגמרה הוא אחר ששהה: אם שהה כדי שחיטה כדי שיעור שיגביה וירבץ הבהמה וישחט רוב הוושט ומיעוט הקנה של אותו המין ששוחט השתא. אם גסה גסה ואם דקה דקה [תב"ש כ"ג סק"ו]. ושיעור שהוי בעוף כשיעור שהייה בדקה. וי"א דשהוי בעוף כדי שחיטת רוב סימן א' שלו [סי' כ"ג]: פסולה וזהו הלכה ג' שמחמש הלכות שחיטה. שנקרא שהוי : רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור כדי שיעור שיבקר ויבדוק סכינו. ונוהגין להחמיר בשהוי משהו בעוף ובבהמה. ואפילו נמצא גמי רך בוושט שנשחט עמו. דהיינו שנמצא קצת מהגמי בחלק הוושט שבראש. וקצתו הב' בהוושט שנשאר בהגוף. או שנמצא חתך בהגמי. אסור [רמ"א שם]. ובספק אם נחתך הגמי. שרי אף בעוף [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ואם חתך באצבעו בשעת שחיטה ונתבהל. רק בהפ"מ יש להקל בבהמה גסה. אבל בעוף דשהייתו מועטת. הוה ספיקא דאורייתא. ולהכי אף בהפ"מ אסור. אם לא שבשעת שחיטה לא הרגיש שחתך באצבעו. אז גם בעוף מותר [תשו'. עה"ג צ"ו]. וסובין שיצא מהוושט בשעת שחיטה. גם בעוף מותר. ובנגע בסכין בשעת שחיטה בכותל או בקרקע. נהגו להחמיר אף בבהמה [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ובנדחה ידו בשעת שחיטה בצואר ממקום למקום. בבהמה שרי ובעוף יש להחמיר [משבצות שם סק"ב]. ובשחט בסכין שאינו חד [עי' ש"ך כ"ג סק"י]: ופסק את הגרגרת שנתקו וקרעו ממקום חבורו בראש. ובבהמה מיירי דצריך ב' סימנין. וה"ה בעוף שנעקר סי' ראשון קודם ששחטו. והוא הנקרא עיקור הלכה ד' שבהלכות שחיטה. וה"ה בשוחט בסכין פגום, דהו"ל נמי עיקור: או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה [נ"ל דלהכי נקט והמתין ולא קאמר כפשוטו. או ששחט רק סי' א'. ה"ט משום דאי לא הוה תני והמתין וכו'. לא הוה שייך שפיר למתני אחר כך או שהחליד וכו'. מדלא הוה תני עדיין הפוכו]: או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו שאחר ששחט סי' א'. תחב הסכין עם חודו למעלה. בין סי' שני למפרקת. ופסק וחתכו דרך הולכה והבאה מלמטה למעלה. וזהו הלכה הה' שבהלכות שחיטה שנקרא חלדה. לשון הטמנה להסכין. כחולדה שטומנת עצמה בארץ. וה"ה בהחליד הסכין תחת העור. או תחת צמר מסובך של בהמה או תחת מטלית הקשור או הדבוק בצווארה. ויש אוסרים אפילו באין המטלית קשור. רק פרוס על מקום השחיטה [סי' כ"ד]: נבילה ומטמאה במשא: טריפה ואינה מטמאה: ודבר אחר גרם לה ליפסל כגון שהיו בה א' מהטרפיות השנויות בפרק אלו טרפית: כשרים ולא אמרינן שמתה קודם גמר שחיטה. וקמ"ל נמי דאין הבשר אסור משום דם. דאעפ"כ דם איברים שלא פירש מותר [ש"ך כ"ח סק"ל]: ונאכלים בידים מסואבות ר"ל כשידי האוכלן טמאות. דגזרו על סתם ידים כשלא נטל ידיו שיהיו כשניות לטומאה [ועי' ביבקש דעת ה' ונ"ה]. והרי יטמאו הבשר. [ואילה"ק הרי מדתני חיה ועוף. לא מיירי בקדשים. וא"כ הרי בחולין אין שני עושה שלישי. י"ל דהכא מיירי במי שאוכל רק חולין שנעשה על טהרות קדש. אבל אין לומר דמיירי שנעשה על טהרת תרומה. דהרי בבשר לא שייך שנעשה על טהרת תרומה]: לפי שלא הוכשרו בדם ר"ל דעכ"פ אין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו אחד מז' משקין. דם. מים חלב. דבש דבורים. יין. טל. שמן [וסימנך דם חד יטש] והא דנקט בידים מסואבות. ה"ה דגם טמא ממש מותר ליגע בהן ולא מטמאן רק אורחא דמילתא נקט. ואילה"ק עכ"פ הרי הכשרו בהדחה שקודם מליחה. י"ל דלצלי מיירי דלא בעי הדחה דנורא משאב שאיב. א"נ מיירי שהודח ונתבשל במי פירות. שאינן מכשירין רק ז' משקין [ועי' תוס']: הוכשרו בשחיטה דמגו דמכשרת שחיטת הבשר לאכילה. מכשירתו נמי לטומאה: השוחט את המסוכנת דהיינו שכשמעמידין אותה בהכאת מקל או בגערה ואינה עומדת. ואף שאוכלת כבריאה. ואף שכשמעמידה [ביד] נשארת עומדת. אפ"ה נקראת מסוכנת. [ובש"ס [דל"ז ב'] אמרינן אפילו אוכלת בקעיות ואפילו אוכלת קורות. ונ"ל דבקעיות הם פקועות. והם אבטיחים מרים. כמו שמן פקועות [פ"ב דשבת]. וקורות היינו רך של דקל שנעשה עץ בשנה הבאה [כברכות דל"ו א']: עד שתפרכס שנענעה א"ע באבריה. צאפפעלן בל"א: ביד וברגל שכשלא פרכסה חיישינן שמתה קודם גמר שחיטה. מיהו בהמת עכו"ם מסוכנת אסור לשחטה [מגיד ע"ד ממאכלות]. [ולהכי תני תנא לשון דיעבד] : רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה מלת זינוק הוא לשון קפיצה. כמו יזנק מן הבשן. ור"ל הכא שקפץ הדם בקילוח מבית השחיטה. ע"י שהבהמה רגילה אחר שחיטה לנפוח בגרונה. וזה סימן שלא מתה מקודם: אמר רבי שמעון אף השוחט בלילה מסוכנת ולא ידע אם פרכסה: ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם ר"ל שמצא דם בכותלי הצואר הנשחט. [ונ"ל דהיינו על העור שבצד מקום השחיטה. דאילו תוך בית השחיטה ממש מה ראייה. והרי גם כשחותך בשר מתה אגב דוחקא דסכינא נפק דמא]: שזינקה וכמדת רבי אליעזר דס"ל דסגי בזינקה: או עד שתכשכש בזנבה תנענעו לכאן ולכאן: ואחד בהמה גסה ובעוף סגי ברפרף בגפו: שאינה אלא הוצאת נפש בלבד אבל ברגלה סגי בכפפה או פשטה אותו דברגלה כחה חזק טפי וסגי בהכי [ועי' מ"ש זבים פ"ד סי' ס"ב ודו"ק]. מיהו בגסה סגי בכפפה או פשטה אפילו ביד. וכל פרכס צריך שיהיה בסוף שחיטה עד אחר שחיטה. וקיי"ל כחכמים [סי' י"ז]: השוחט לנכרי בהמת נכרי: שחיטתו כשרה ואפילו לכתחילה מותר. ולא חיישינן שיתכוון נכרי לע"ז ותאסר בהנאה ויעבור ישראל ג"כ אלפני עוור לא תתן מכשול: ורבי אליעזר פוסל דאסור בהנאה. דמסתמא מתכוון לע"ז: אמר רבי אליעזר אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה הוא יתרת הכבד. ורצה לומר אפילו דבר מועט. ונ"ל דמיירי שמכר העכומ"ז הבהמה כולה לישראל ולא השאיר לעצמו רק דבר מועט [ועי' רש"י דל"ט ב' ד"ה לר"א]: קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין רצה לומר דהיינו במוקדשין שנפסלין בפיגול. כשחישב בא מד' העבודות. שחיטה. קבלת הדם. הולכה. זריקה. לאכל מהן אחר זמן אכילתן: אין הכל הולך אלא אחר העובד אבל בעלים לא פסלו במחשבתן: מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין דהיינו בחולין. שאין בשרן נפסל במחשבת ע"ז רק בב' עבודות. שחיטה וזריקה. אבל קבלה והולכה לא כתיב בה: אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ולא אחר מחשבת העכו"ם בעל הבהמה. והכי קיי"ל [סי' ד']: לשם מדברות שמתכוון לעבדן בזה: שחיטתו פסולה רצה לומר אסורה באכילה מדדמי לשוחט לע"ז. ואפילו נתכוון לאכל לרפואה ולא להקריבה. אסורה. אבל מותר בהנאה. דמחובר אינו נעשה ע"ז. מיהו בשחט לשם מלאך הממונה על אלו. אסור נמי בהנאה. אפילו לא נתכוון לעבדם [שם]: ואחד לשם דבר כשר ר"ל לשש סתם שחיטה כשרה. אפילו שחטו ב' בני אדם בב' סכינין. ומיירי שהן שותפין. דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וי"א דאפילו שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. רק הכא מיירי במומר או בשהתרו בו [סי' ד']: ולא לתוך נהרות שלא יאמרו לשר של ים או של נהרות שוחט: ולא לתוך כלים שלא יאמרו שמקבל דמה לזרוק לע"ז: אבל שוחט הוא לתוך עוגא גומא: של מים ר"ל דוקא כשיש שם מים. דאז לא חזי לזריקה. ודוקא במים עכורים. אבל בצלולין לא. שיחשודוהו ששוחט לפרצוף פניו הנראה במים: ובספינה על גבי כלים ר"ל אם האדם בספינה. והמקום דחוק לו. שוחט ע"ג כלים או דפין ארוכין. שמניח קצה א' מהן בספינה. וקצה הב' מהן לחוץ. בדרך מדרן. ושוחט ע"ג הכלים. והדם שותת לים. אבל לתוך הכלים אסור [ס' י' א]: אין שוחטין לגומא שאין בה מים: כל עיקר אפילו בבית די"ל דרוצה לנקר ביתו. יחשידוהו שעושה חוק המינין. [ונ"ל דאפשר דר"ל נמי במלת כל עיקר אמאי דסמוך ליה. דהיינו אפילו לשחוט ע"ג כלים שירד מעליהן לגומא אסור. דבשלמא בשוחט למים דאסור משום חשדא ששחט לשר המים. לפיכך בשוחט ע"ג כלים. אף ששותת אח"כ למים. אין כאן חשש. ששוחט לשר המים. אבל בשוחט לתוך גומא. דהחשד יהיה שרוצה לכנס הדם לזורקו לע"ז. לפיכך גם בשוחט ע"ג כלים לגומא. יש חשד זה]: אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ששוחט בקרקע בחוץ והדם שותת לשם. כדי לנקר חצירו: ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין נ"ל דר"ל שלא יעשה חוקים עם המינים. והאי את ר"ל עם. ואי"ל א"כ ברישא נמי כל שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור [ביצה ד"ט א']. י"ל דהיינו באפשר לחושדו בצנעא כמו בפרהסיא. ושמא גם בצנעא יראהו אדם ויחשדנו. משא"כ הכא בבית מדמשנה לשחוט חוץ לגומא. ידונו טפי דלנקר חצירו עביד. ועי' תוס' [ע"ז די"ב א']. דמכאן מוכח דלא קיי"ל הך דבחדרי חדרים אסור. ועי' רמג"א [א"ח ש"א סקנ"ו שכתב כן ג"כ בשם הר"ן ע"ש]: השוחט חולין בחוץ: לשם אשם תלוי דכשהיו מונחים לפני אדם ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. ואכל א' מהן. ואינו יודע אם החלב או השומן אכל. מביא אשם תלוי. וכן כל כדומה לזה בכל איסור כרת שאתחזיק איסורא. ואינו יודע אם התחייב בו חטאת. ומתניתין ר"א היא דס"ל אדם מנדב אשם תלוי בכל יום כשירצה. והו"ל גם כן דינו כעולה ושלמים ודכוותייהו שהן בר נידר ונידב ולהכי אפשר לחשדו שהקדישו: לשם פסח דגם כן יכול לנדרו ולהפרישו בכל ימות השנה ולהניחו עד זמנו. וכי שחט ליה השתא קודם זמנו הו"ל שלמים. והו"ל כשוחט שלמים בחוץ: שחיטתו פסולה דאף שבאמת לא הקדישו. עכ"פ הרואה סובר ששוחט קדשים בחוץ. ואפילו היא בעלת מום שמא לא יראה הרואה את מומן. והכי קיי"ל [י"ד סי' ה']: ורבי שמעון מכשיר דלא חייש למראית עין רק לכתחלה. אבל לא שיפסל עי"ז בדיעבד. אבל לכתחילה ודאי חייש. דאל"כ לפלג נמי בגומא לעיל: שנים אוחזין בסכין ואפילו בב' סכינין וב' מקומות. וכלעיל: שחיטתו פסולה אע"ג דכבר קמ"ל הכי לעיל [מ"ח]. קמ"ל הכא דאף דכל האיסור הוא רק מדנראה כשוחט קדשים בחוץ ואינו עושה איסור ממש אפ"ה אסור. ואף לי"א לעיל סי' נ"ז. דגם שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. זהו דוקא בדבר שאסור מדינא. אמרינן דהעושה התכוון להקניטו לבעליו. ושרי. אבל הכא דרק משום מראית עין אסור. להכי אפילו אין לו בה שותפות כלל. עכ"פ איכא מראית עין שיחשוב הרואה שהשוחט קדשים בחוץ מותר לאכלן: לשם אשם ודאי אשם גזילות ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה. דמדכולן באין על חטא וודאי. להכי קרי ליה אשם וודאי. [כך כ' רש"י]: שחיטתו כשרה דאם היה חייב באלו היה קול לדבר. ומדאין קול ידעו שמשקר: זה הכלל כל דבר שנידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת נזיר דלא אמרינן אילו היה נודר בנזיר היה קול להדבר. ליתא. דראוי להצניע נזירותו [כא"ח תקס"ה]: ושאינו נידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת יולדת דכשר בששחט לשמו.:
מלכת שלמה
שחט את הושט ופסק את הגרגרת. דהיינו עיקור ופירשו התוס' ז"ל דהיינו כגון ששחט בסכין פגומה שהפגימה קורעת והוי כמו פסוקה ע"כ:
או פסק וכו'. מצאתי בקצת מקומות או שחט את הגרגרת ופסק את הושט. וביד שם פ' שני סי' ט' ובסי' י"ד ובפ"ג סי' י"ט ובטור יורה דעה סי' כ"ד:
או שהחליד וכו'. בפירקין ד' ל'. וטעמא דחלדה אסורה משום דכתיב חץ שחוט מה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי. וכתבו תוס' ז"ל או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו מלמטה למעלה ורבותא נקט אע"פ שכבר נשחט האחד ונקט נמי אורחא דמילתא דכששחט סימן ראשון בהבאה כשחזד ובא לעשות הולכה ותחב ראש הסכין מן סימן שני לצואר ע"כ. ומפרש בגמרא דאז ממתני' ה"א ה"מ מלמטה למעלה דהא כיון דתחת השני החליד אחר ששחט כבר הראשון לא אפשר אלא מלמטה למעלה ורב קמ"ל בגמרא דאפילו בין סימן לסימן כגון שתחב הסכין בין סימן לסימן קודם שחיטת הראשון דהשתא שחיט כדרכו מלמעלה למטה שחזר והוציא את הסכין וחתך העליון כדרכו אפ"ה פסולה:
יָשֶׁבַב. כן הוא בדברי הימים גבי משמרות כהונה רש"י ז"ל. ונראה שכיון רש"י ז"ל שלא נגרוס יִשְבַב בנקודת חיר"ק תחת היו"ד והשי"ן בחטף וכן שמעתי מפי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ואע"פ שבמשמרות כהונה כתוב ישבאב והכא במשנה חסרה האל"ף אין קפידא וכאלה רבות בלשון המשנה לקצר:
שנפסלה בשחיטתה נבלה. ביד רפ"ד דהלכות מ"א ובפ"א דהלכות שאר אבות הטומאות ובטור יו"ד סי' כ"ז:
והודה לו ר"ע. עיין במ"ש לקמן ר"פ אלו טרפות. וכתוב בספר החנוך פרשת ראה סי' ת"מ אע"פ שבין בטרפה בין בנבלה בשניהם מלקות איכא נפקא לן מינה לענין התראה ולענין טומאה וזה ששנינו כל שנפסלה בשחיטתה נבלה אין הענין שעיקר הנבלה הנזכרת בכתוב תהיה המתנבלת בשחיטתה דודאי נבלה סתם תקרא בהמה שמתה מאליה מחמת חולי או באיזה ענין שתמות אבל בעל המשנה בא ללמד שכל שלא נשחטה כראוי כמתה מאליה הוא חשובה ע"כ ופשוט הוא. וכתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סי' קכ"ב שאלת עוד במה שכתבתי אני בקצור של ספר תורת הבית שאין עיקור עושה טרפות שלא הכניסו הטרפות בהלכות שחיטה אלא שפיסולו של עיקור משום דאין שחיטה בסימנים עקורין וכתבתי בשוחט את העוף שאם נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט שחיטתו פסולה. והוקשה לך לפי דברי מפני מה שחיטתו פסולה והלא לא שחט בסימן העיקור. תשובה מה שהקשית כדין הקשית ואולם אלו היה בידכם הספר הארוך היה מתבאר אליכם הענין כי גם אני הקשיתי כן ותירצתי וזה לשוני שכתבתי שם וא"ת א"כ כיון דלאו טרפה ממש היא אלא אסורה משום דאין שחיטה בסימנים עקורין בשנעקר סימן א' בעוף ושחט את השני אף הוא יהא כשר דאילו משום עקירות הסימן אינו טרפה כדאמרן ואילו משום שחיטה הא שחט בסימן השני שאינו עקור. וי"ל דאע"ג דהכשרו של עוף בסימן א' בעינן שיהו הסימנים ראוין לשחיטה ואפילו לרב אבא בר אהבה דאמר אין שחיטת העוף אלא במיוחד שבסימנים דהיינו ושט מ"מ כיון דבעלמא בר אכשורי בעוף דהיינו בעולת העוף דבעיא שנים בעינן שיהא שניהם ראוין לשחיטה דהכי אגמריה רחמנא למשה כן נראה לי ע"כ:
4.
If one first sliced the esophagus and then cut away the windpipe, or first cut away the windpipe and then sliced the esophagus; or if he sliced one of these organs and paused until the animal died; or if he thrust the knife underneath the second organ and cut it: [In all these cases] Rabbi Yeshevav says: the animal is nevelah; Rabbi Akiva says: it is terefah. Rabbi Yeshevav stated this general rule in the name of Rabbi Joshua: whenever an animal is rendered invalid by a fault in the slaughtering it is nevelah; whenever an animal has been duly slaughtered but is rendered invalid by some other defect it is terefah. And Rabbi Akiba [ultimately] agreed with him.
משנה ה
הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם, כְּשֵׁרִים, וְנֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא הֻכְשְׁרוּ בְדָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֻכְשְׁרוּ בַשְּׁחִיטָה:
ברטנורה
בידים מסואבות. כלומר בלא נטילת ידים. דגזרו על הידים להיות שניות לטומאה. ובחולין שנעשו על טהרת הקודש מיירי, דשני עושה שלישי בהן. דאילו בחולין גרידא, אפילו היו מוכשרין בדם אין שני עושה שלישי בחולין:לפי שלא הוכשרו בדם. שאין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו מים או אחד משבעה משקין, שהם מים יין שמן חלב ודבש דם טל:הוכשרו בשחיטה. מגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבר מן החי, משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה. ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
ולא יצא מהן דם כשרים. ואין אומרים שמא מתים היו. רמב"ם פ"ד מהמ"א:
ונאכלים בידים מסואבות. כתב הר"ב ובחולין שנעשו על טהרת הקדש מיירי. גמ'. דבקדשים לא דהא תנן חיה ובספ"ב דחגיגה. וכן במתני' ו' פרק בתרא דנדה. כתב הר"ב. דמשנה אחרונה אמרה שאין חולין נתפסין בטהרת הקדש ועיין עוד ספ"ב דטהרות. ובגמרא ולוקמה בחולין שנעשו על טהרת תרומה וכדתנן משנה ב' פ"ב דטהרות. ומשני בשר בפירי לא מיחלף פי' רש"י תרומה אינה אלא בפירות ואינו נחלף בבשר לפיכך אין דרך הכהנים להתפיס לבשר חולין שלהן טהרת תרומה. ע"כ. בשר בבשר מיחלף הלכך חיה אע"ג דליתא בקדשים רגילים אוכלי קודש לאכול בשר חולין אפי' של חיה בטהרה. [*ומ"ש הר"ב דאילו בחולין גרידא כו'. היינו בדבר שאינו מין לחם וכדכתבתי בפ"ב דחגיגה משנה ה'. בד"ה לחולין וכו'. ועיין בריש מס' ידים]:
לפי שלא הוכשרו בדם. ולצלי איירי דלא בעי הדחה א"נ לקדירה והודחו במי פירות. תוס':
יכין
מלכת שלמה
יכין
שחיטתו כשרה ולכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנים גם בעוף: ורובו של אחד כמוהו וצריך שיהיה רוב הנראה לעינים. מיהו במקום הפסד סגי אפילו ברוב במדידה. ולכתחילה צריך שישחוט כל הסי' לשנים [י"ד כ"א]: עד שישחוט את הוורידין הן גידי דם שמונחין על המפרקת. ואעוף לחוד קאי. שלפעמים צולהו כולו כאחד לפיכך אפילו דעתו לנתחו. חיישינן דממלך. ושישחוט דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שינקוב לכל הפחות ב' וורידים בשעת שחיטה או בשעה שמפרכס מדעדיין אז הדם חם. דאתר כך כשיקרוש. לא נפק גם ע"י מליחה. ויאסר כשיצלנו. וקיי"ל כר"י [דלא כר"ב]. מיהו אם לא ניקבן ומלחן כך. יש מחמירין לקלוף הבשר סביב הוורידין. אבל בצלאו. אסור הבשר סביבן כדי נטילה. דהיינו כעובי אצבע [ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כל כדי נטילה הוא רק מעט עב יותר מקליפה. וכן משמע מרש"י פסחים [ע"ה ב'] ד"ה יטול את מקומו]. אמנם בהסיר הוורידין או חתך הראש קודם מליחה או קודם צלייה. לכ"ע הכל שרי [כ"ב א']: חצי אחד בעוף ה"ה חצי כל א': שחיטתו כשרה אע"ג דכבר תנא הכי ברישא. תירץ בש"ס [דכ"ט א'] דרישא בחולין דאף דאין צריך לדם אפ"ה צריך רוב. וסיפא קמ"ל אף דבקדשים דצריך לדם לזרקה אפ"ה סגי ברובו: השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה בקדשים מיירי. דבהו אסור לכתחילה לשחוט ב' כאחת: שנים אוחזין בסכין ושוחטין בהמה אחת חולין אפילו לכתחילה: אפילו אחד למעלה ואחד למטה א' אוחז בקתא. ואחד בראש הסכין ואף שראש הסכין נוטה למטה. לא חיישינן שכח העליון חזק מכח התחתון ויעשה דרסה: התיז את הראש בבת אחת שדחק הסכין בכח למטה. ופסק הסימנין בלי הולכה והבאה: פסולה דהו"ל דרסה. וזו הלכה ב' שמחמשה הלכות שחיטה שהן הלכה למשה מסיני. ונ"ל דרק משום סיפא נקט התיז הראש. אבל באמת אפילו לא התיז רק הסימנין פסול משם דרסה [ולרמב"ן התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש ועי' לחם חמודות]. ומה"ט לא ישחוט עוף בסכין גסה. ובדיעבד כשר [שפתי דעת ח' סק"ב]. ובהניח אצבע על הסכין בשעת שחיטה. או ששחט בישיבה. רק בהפסד מרובה שרי. דחיישינן שמא דרס. ורק כשיודע שלא דרס. אף שלא בהפ"מ שרי [שפתי דעת כ"ד סק"ה]. ובשיכור חיישינן לדרסה: היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת האי בבת אחת דהכא ר"ל ששחט ע"י הולכה א' או הבאה א'. וגם בזו התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש: אם יש בסכין מלא צואר ר"ל כשיעור צואר חוץ לצואר. דצריך שיהיה אורך הסכין כשיעור עובי ב' צווארים: כשרה ובהוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשר. וכדמסיק. ונוהגין להחמיר אפילו בשחט בהולכה והבאה. עד שיהיה אורך הסכין כעובי הצואר ומעט יותר [סי' כ"ד]. ולכתחילה צריך שיהיה אורך הסכין כב' צוארים [סי' ח']. וכל זה בשלא חתך גם רוב המפרקת. דהיינו רוב עובי חוט השדרה. דכששחט כן. אפילו בשחט בהולכה והבאה. נוהגין להחמיר במקום שאין הפ"מ [ש"ך וט"ז סי' כ"ד]: היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת ר"ל בהולכה א': אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לב' הצווארים: אפילו כל שהוא שאורך הסכין כ"ש: אפילו באיזמל תער דק וקטן. ולא גזרינן אטו איזמל שיש לו קרניים על גביו לנוי. כמו שנהגו. [ונ"ל דכ"ש דכשאין חודו העליון נוטה לאחוריו. אלא שיש לו חוד פשוט ולא מעוקם כקרן] והרי בו אסור לשחוט. דהקרניים מחלידין או נוקבין הסימנין: וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל הא הפילה הוא. אף שלא התכוון לשחוט. כשרה. דרק בקדשים צריך כוונה לשחיטה [סי' ג']: נפלה סכין והגביהה שבשעת שחיטה נפל ממנו והגביהו. ושהה בהגבהה זו: נפלו כליו בגדיו: השחיז את הסכין קודם שחיטה: ועף ר"ל שע"י ההשחזה נעשה עיף באמצע שחיטה ולא גמרה: ובא חבירו ושחט גמר השחיטה. וה"ה בגמרה הוא אחר ששהה: אם שהה כדי שחיטה כדי שיעור שיגביה וירבץ הבהמה וישחט רוב הוושט ומיעוט הקנה של אותו המין ששוחט השתא. אם גסה גסה ואם דקה דקה [תב"ש כ"ג סק"ו]. ושיעור שהוי בעוף כשיעור שהייה בדקה. וי"א דשהוי בעוף כדי שחיטת רוב סימן א' שלו [סי' כ"ג]: פסולה וזהו הלכה ג' שמחמש הלכות שחיטה. שנקרא שהוי : רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור כדי שיעור שיבקר ויבדוק סכינו. ונוהגין להחמיר בשהוי משהו בעוף ובבהמה. ואפילו נמצא גמי רך בוושט שנשחט עמו. דהיינו שנמצא קצת מהגמי בחלק הוושט שבראש. וקצתו הב' בהוושט שנשאר בהגוף. או שנמצא חתך בהגמי. אסור [רמ"א שם]. ובספק אם נחתך הגמי. שרי אף בעוף [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ואם חתך באצבעו בשעת שחיטה ונתבהל. רק בהפ"מ יש להקל בבהמה גסה. אבל בעוף דשהייתו מועטת. הוה ספיקא דאורייתא. ולהכי אף בהפ"מ אסור. אם לא שבשעת שחיטה לא הרגיש שחתך באצבעו. אז גם בעוף מותר [תשו'. עה"ג צ"ו]. וסובין שיצא מהוושט בשעת שחיטה. גם בעוף מותר. ובנגע בסכין בשעת שחיטה בכותל או בקרקע. נהגו להחמיר אף בבהמה [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ובנדחה ידו בשעת שחיטה בצואר ממקום למקום. בבהמה שרי ובעוף יש להחמיר [משבצות שם סק"ב]. ובשחט בסכין שאינו חד [עי' ש"ך כ"ג סק"י]: ופסק את הגרגרת שנתקו וקרעו ממקום חבורו בראש. ובבהמה מיירי דצריך ב' סימנין. וה"ה בעוף שנעקר סי' ראשון קודם ששחטו. והוא הנקרא עיקור הלכה ד' שבהלכות שחיטה. וה"ה בשוחט בסכין פגום, דהו"ל נמי עיקור: או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה [נ"ל דלהכי נקט והמתין ולא קאמר כפשוטו. או ששחט רק סי' א'. ה"ט משום דאי לא הוה תני והמתין וכו'. לא הוה שייך שפיר למתני אחר כך או שהחליד וכו'. מדלא הוה תני עדיין הפוכו]: או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו שאחר ששחט סי' א'. תחב הסכין עם חודו למעלה. בין סי' שני למפרקת. ופסק וחתכו דרך הולכה והבאה מלמטה למעלה. וזהו הלכה הה' שבהלכות שחיטה שנקרא חלדה. לשון הטמנה להסכין. כחולדה שטומנת עצמה בארץ. וה"ה בהחליד הסכין תחת העור. או תחת צמר מסובך של בהמה או תחת מטלית הקשור או הדבוק בצווארה. ויש אוסרים אפילו באין המטלית קשור. רק פרוס על מקום השחיטה [סי' כ"ד]: נבילה ומטמאה במשא: טריפה ואינה מטמאה: ודבר אחר גרם לה ליפסל כגון שהיו בה א' מהטרפיות השנויות בפרק אלו טרפית: כשרים ולא אמרינן שמתה קודם גמר שחיטה. וקמ"ל נמי דאין הבשר אסור משום דם. דאעפ"כ דם איברים שלא פירש מותר [ש"ך כ"ח סק"ל]: ונאכלים בידים מסואבות ר"ל כשידי האוכלן טמאות. דגזרו על סתם ידים כשלא נטל ידיו שיהיו כשניות לטומאה [ועי' ביבקש דעת ה' ונ"ה]. והרי יטמאו הבשר. [ואילה"ק הרי מדתני חיה ועוף. לא מיירי בקדשים. וא"כ הרי בחולין אין שני עושה שלישי. י"ל דהכא מיירי במי שאוכל רק חולין שנעשה על טהרות קדש. אבל אין לומר דמיירי שנעשה על טהרת תרומה. דהרי בבשר לא שייך שנעשה על טהרת תרומה]: לפי שלא הוכשרו בדם ר"ל דעכ"פ אין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו אחד מז' משקין. דם. מים חלב. דבש דבורים. יין. טל. שמן [וסימנך דם חד יטש] והא דנקט בידים מסואבות. ה"ה דגם טמא ממש מותר ליגע בהן ולא מטמאן רק אורחא דמילתא נקט. ואילה"ק עכ"פ הרי הכשרו בהדחה שקודם מליחה. י"ל דלצלי מיירי דלא בעי הדחה דנורא משאב שאיב. א"נ מיירי שהודח ונתבשל במי פירות. שאינן מכשירין רק ז' משקין [ועי' תוס']: הוכשרו בשחיטה דמגו דמכשרת שחיטת הבשר לאכילה. מכשירתו נמי לטומאה: השוחט את המסוכנת דהיינו שכשמעמידין אותה בהכאת מקל או בגערה ואינה עומדת. ואף שאוכלת כבריאה. ואף שכשמעמידה [ביד] נשארת עומדת. אפ"ה נקראת מסוכנת. [ובש"ס [דל"ז ב'] אמרינן אפילו אוכלת בקעיות ואפילו אוכלת קורות. ונ"ל דבקעיות הם פקועות. והם אבטיחים מרים. כמו שמן פקועות [פ"ב דשבת]. וקורות היינו רך של דקל שנעשה עץ בשנה הבאה [כברכות דל"ו א']: עד שתפרכס שנענעה א"ע באבריה. צאפפעלן בל"א: ביד וברגל שכשלא פרכסה חיישינן שמתה קודם גמר שחיטה. מיהו בהמת עכו"ם מסוכנת אסור לשחטה [מגיד ע"ד ממאכלות]. [ולהכי תני תנא לשון דיעבד] : רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה מלת זינוק הוא לשון קפיצה. כמו יזנק מן הבשן. ור"ל הכא שקפץ הדם בקילוח מבית השחיטה. ע"י שהבהמה רגילה אחר שחיטה לנפוח בגרונה. וזה סימן שלא מתה מקודם: אמר רבי שמעון אף השוחט בלילה מסוכנת ולא ידע אם פרכסה: ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם ר"ל שמצא דם בכותלי הצואר הנשחט. [ונ"ל דהיינו על העור שבצד מקום השחיטה. דאילו תוך בית השחיטה ממש מה ראייה. והרי גם כשחותך בשר מתה אגב דוחקא דסכינא נפק דמא]: שזינקה וכמדת רבי אליעזר דס"ל דסגי בזינקה: או עד שתכשכש בזנבה תנענעו לכאן ולכאן: ואחד בהמה גסה ובעוף סגי ברפרף בגפו: שאינה אלא הוצאת נפש בלבד אבל ברגלה סגי בכפפה או פשטה אותו דברגלה כחה חזק טפי וסגי בהכי [ועי' מ"ש זבים פ"ד סי' ס"ב ודו"ק]. מיהו בגסה סגי בכפפה או פשטה אפילו ביד. וכל פרכס צריך שיהיה בסוף שחיטה עד אחר שחיטה. וקיי"ל כחכמים [סי' י"ז]: השוחט לנכרי בהמת נכרי: שחיטתו כשרה ואפילו לכתחילה מותר. ולא חיישינן שיתכוון נכרי לע"ז ותאסר בהנאה ויעבור ישראל ג"כ אלפני עוור לא תתן מכשול: ורבי אליעזר פוסל דאסור בהנאה. דמסתמא מתכוון לע"ז: אמר רבי אליעזר אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה הוא יתרת הכבד. ורצה לומר אפילו דבר מועט. ונ"ל דמיירי שמכר העכומ"ז הבהמה כולה לישראל ולא השאיר לעצמו רק דבר מועט [ועי' רש"י דל"ט ב' ד"ה לר"א]: קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין רצה לומר דהיינו במוקדשין שנפסלין בפיגול. כשחישב בא מד' העבודות. שחיטה. קבלת הדם. הולכה. זריקה. לאכל מהן אחר זמן אכילתן: אין הכל הולך אלא אחר העובד אבל בעלים לא פסלו במחשבתן: מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין דהיינו בחולין. שאין בשרן נפסל במחשבת ע"ז רק בב' עבודות. שחיטה וזריקה. אבל קבלה והולכה לא כתיב בה: אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ולא אחר מחשבת העכו"ם בעל הבהמה. והכי קיי"ל [סי' ד']: לשם מדברות שמתכוון לעבדן בזה: שחיטתו פסולה רצה לומר אסורה באכילה מדדמי לשוחט לע"ז. ואפילו נתכוון לאכל לרפואה ולא להקריבה. אסורה. אבל מותר בהנאה. דמחובר אינו נעשה ע"ז. מיהו בשחט לשם מלאך הממונה על אלו. אסור נמי בהנאה. אפילו לא נתכוון לעבדם [שם]: ואחד לשם דבר כשר ר"ל לשש סתם שחיטה כשרה. אפילו שחטו ב' בני אדם בב' סכינין. ומיירי שהן שותפין. דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וי"א דאפילו שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. רק הכא מיירי במומר או בשהתרו בו [סי' ד']: ולא לתוך נהרות שלא יאמרו לשר של ים או של נהרות שוחט: ולא לתוך כלים שלא יאמרו שמקבל דמה לזרוק לע"ז: אבל שוחט הוא לתוך עוגא גומא: של מים ר"ל דוקא כשיש שם מים. דאז לא חזי לזריקה. ודוקא במים עכורים. אבל בצלולין לא. שיחשודוהו ששוחט לפרצוף פניו הנראה במים: ובספינה על גבי כלים ר"ל אם האדם בספינה. והמקום דחוק לו. שוחט ע"ג כלים או דפין ארוכין. שמניח קצה א' מהן בספינה. וקצה הב' מהן לחוץ. בדרך מדרן. ושוחט ע"ג הכלים. והדם שותת לים. אבל לתוך הכלים אסור [ס' י' א]: אין שוחטין לגומא שאין בה מים: כל עיקר אפילו בבית די"ל דרוצה לנקר ביתו. יחשידוהו שעושה חוק המינין. [ונ"ל דאפשר דר"ל נמי במלת כל עיקר אמאי דסמוך ליה. דהיינו אפילו לשחוט ע"ג כלים שירד מעליהן לגומא אסור. דבשלמא בשוחט למים דאסור משום חשדא ששחט לשר המים. לפיכך בשוחט ע"ג כלים. אף ששותת אח"כ למים. אין כאן חשש. ששוחט לשר המים. אבל בשוחט לתוך גומא. דהחשד יהיה שרוצה לכנס הדם לזורקו לע"ז. לפיכך גם בשוחט ע"ג כלים לגומא. יש חשד זה]: אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ששוחט בקרקע בחוץ והדם שותת לשם. כדי לנקר חצירו: ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין נ"ל דר"ל שלא יעשה חוקים עם המינים. והאי את ר"ל עם. ואי"ל א"כ ברישא נמי כל שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור [ביצה ד"ט א']. י"ל דהיינו באפשר לחושדו בצנעא כמו בפרהסיא. ושמא גם בצנעא יראהו אדם ויחשדנו. משא"כ הכא בבית מדמשנה לשחוט חוץ לגומא. ידונו טפי דלנקר חצירו עביד. ועי' תוס' [ע"ז די"ב א']. דמכאן מוכח דלא קיי"ל הך דבחדרי חדרים אסור. ועי' רמג"א [א"ח ש"א סקנ"ו שכתב כן ג"כ בשם הר"ן ע"ש]: השוחט חולין בחוץ: לשם אשם תלוי דכשהיו מונחים לפני אדם ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. ואכל א' מהן. ואינו יודע אם החלב או השומן אכל. מביא אשם תלוי. וכן כל כדומה לזה בכל איסור כרת שאתחזיק איסורא. ואינו יודע אם התחייב בו חטאת. ומתניתין ר"א היא דס"ל אדם מנדב אשם תלוי בכל יום כשירצה. והו"ל גם כן דינו כעולה ושלמים ודכוותייהו שהן בר נידר ונידב ולהכי אפשר לחשדו שהקדישו: לשם פסח דגם כן יכול לנדרו ולהפרישו בכל ימות השנה ולהניחו עד זמנו. וכי שחט ליה השתא קודם זמנו הו"ל שלמים. והו"ל כשוחט שלמים בחוץ: שחיטתו פסולה דאף שבאמת לא הקדישו. עכ"פ הרואה סובר ששוחט קדשים בחוץ. ואפילו היא בעלת מום שמא לא יראה הרואה את מומן. והכי קיי"ל [י"ד סי' ה']: ורבי שמעון מכשיר דלא חייש למראית עין רק לכתחלה. אבל לא שיפסל עי"ז בדיעבד. אבל לכתחילה ודאי חייש. דאל"כ לפלג נמי בגומא לעיל: שנים אוחזין בסכין ואפילו בב' סכינין וב' מקומות. וכלעיל: שחיטתו פסולה אע"ג דכבר קמ"ל הכי לעיל [מ"ח]. קמ"ל הכא דאף דכל האיסור הוא רק מדנראה כשוחט קדשים בחוץ ואינו עושה איסור ממש אפ"ה אסור. ואף לי"א לעיל סי' נ"ז. דגם שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. זהו דוקא בדבר שאסור מדינא. אמרינן דהעושה התכוון להקניטו לבעליו. ושרי. אבל הכא דרק משום מראית עין אסור. להכי אפילו אין לו בה שותפות כלל. עכ"פ איכא מראית עין שיחשוב הרואה שהשוחט קדשים בחוץ מותר לאכלן: לשם אשם ודאי אשם גזילות ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה. דמדכולן באין על חטא וודאי. להכי קרי ליה אשם וודאי. [כך כ' רש"י]: שחיטתו כשרה דאם היה חייב באלו היה קול לדבר. ומדאין קול ידעו שמשקר: זה הכלל כל דבר שנידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת נזיר דלא אמרינן אילו היה נודר בנזיר היה קול להדבר. ליתא. דראוי להצניע נזירותו [כא"ח תקס"ה]: ושאינו נידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת יולדת דכשר בששחט לשמו.:
מלכת שלמה
השוחט בהמה חיה וכו'. ירושלמי פ' חומר בקדש ד' ע"ט. ואיתה בתוס' פ' ערבי פסחים (פסחים ד' קט"ו) וביד פ"ד דהלכות מ"א סי' י"ג ובפ' ששי סי' ט':
בידים מסואבות. כלומר בלא נטילת ידים וכו' לשון ר"ע ז"ל עד ובחולין שנעשו על טהרת הקדש מיירי. אמר המלקט ומתני' לר' אלעזר א"ר הושעיא וחבריא דהיינו רבה בר בר חנה דלא כר' יהושע דתנן בפ' שני דטהרות ר' יהושע אומר האוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני שני שלישי שני לקדש ולא לתרומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה משמע דס"ל דדוקא חולין שנעשו על טהרת תרומה הוא דיש בהן שלישי אבל חולין שנעשו על טהרת הקדש לא פסיל בהו שלישי דבטלה דעתו ואין יכול להתפיס על חולין טהרת הקדש ולדידהו ס"ל לר' יהושע דלא משכחת שלישי בחולין רק אם נעשו על טהרת תרומה בלבד ומתני' אי אפשר לאוקומה בחולין שנעשו על טהרת תרומה דתרומה לא שייכא אלא בפירות ובשלמא בשר בבשר אפי' בשר חיה בבשר קדשים מיחלף לפיכך דרך אוכלי קדש לאכול בשר חולין אפילו של חיה בטהרת הקדש שאם תתחלף לו בשר הקדש בה שיהא אוכלה בטהרה אבל תרומה בבשר לא מיחלף דהא אינה אלא בתרומה ולפיכך אין דרך הכהנים להתפיס לבשר חולין שלהן טהרת תרומה. ולעולא אתיא מתני' אפילו כר' יהושע דס"ל דמאי דקאמר ר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה ל"מ קאמר ל"מ חולין שנעשו על טהרת הקדש דחמירי דאית בהו שלישי אלא אפילו חולין שנעשו על טהרת תרומה נמי אית בהו שלישי. ואיכא מאן דמפרש בגמרא דהאי דדייקינן ממתני' הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות. בידים שגזרו עליהם להיות תחלה עסקינן וכדברי ר' עקיבא דאמר ברפ"ג דמסכת ידים המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר' עקיבא וכדברי ר"ש בן אלעזר דס"ל דאי הוו תחלות אפילו לחולין הויין תחלות:
ר"ש אומר. בגמרא אמרינן אומר היה ר"ש שחיטה מכשרת ולא דם. וכתב הר"ן ז"ל ומקשו הכא נהי שלא הוכשרה בדם על כרחין קודם אכילה הוכשרו במים דאי לקדרה הרי הוכשרה במים שבה ואי לצלי הוכשרו נמי בהדחה דודאי אפילו צלי הדחה בעי מפני הדם שעל פני הבשר דכי אמרינן דנורא מישאב שאיב ה"מ דם הנבלע באברים אבל דם שהוא בעין אינו יוצא ע"י האש דאדרבא מתייבש הוא שם ולאומצא נמי ודאי בעי הדחה מפני הדם שעל פניו דלא מיקרי דם האברים שלא פירש אלא דם הבלוע בבשר אבל מה שעל גביו ודאי אסור וצריך הדחה וי"ל משכחת לה דאכיל ליה לצלי בלא הדחה וא"ת דדם שעל פניו אוסר ליתא דדם מישרק שריק ואינו אוסר אלא כדי קליפה הלכך קולף את החיצון והשאר מותר אי נמי משכחת לה בשהודחו ע"י גשמים שלא מדעת דכיון דלא אחשבינהו לא מכשרי. וכתב הרשב"א ז"ל דהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם אע"פ שלא שחט את הורידין אינו צריך שינתחם אבר אבר דכי בעינן שחיטת ורידין או חתיכת אבר אבר ה"מ ביצא מהם דם שהרי פורש ואינו מוצא מקום לצאת וה"ל פורש ממקום למקום ואסור אבל בשלא יצא מהם דם הדבר מוכיח שלא פירש דמו ממקום למקום עכ"ל ז"ל וביד פ' שני דהלכות טומאת אוכלין סי' ז':
5.
If one slaughtered cattle or a wild beast or a bird and no blood came out, they are valid and may be eaten by him whose hands have not been washed, for they have not been rendered susceptible to impurity by blood. Rabbi Shimon says: they have been rendered susceptible to impurity by the slaughtering.
משנה ו
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסֻכֶּנֶת, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרָגֶל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, דַּיָּהּ אִם זִנְּקָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא כְתָלִים מְלֵאִים דָּם, כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּנְּקָה, וּכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַיָּד אוֹ בָרֶגֶל אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ, אֶחָד בְּהֵמָה דַקָּה וְאֶחָד בְּהֵמָה גַסָּה. בְּהֵמָה דַקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחֱזִירָה, פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבָד. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהָיְתָה בְחֶזְקַת מְסֻכֶּנֶת. אֲבָל אִם הָיְתָה בְחֶזְקַת בְּרִיאָה, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אַחַד מִכָּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ, כְּשֵׁרָה:
ברטנורה
השוחט את המסוכנת. כל שמעמידים אותה ואינה עומדת מחמת חוליה, הויא מסוכנת. ואפילו יש לה כח בשיניה לאכול קורות ובקעיות של עץ:עד שתפרכס. דאי לא פרכסה חיישינן שמא ניטלה נשמתה קודם גמר שחיטה:אם זינקה. כדרך שהבהמות נופחות בגרונם והדם מקלח ומזנק בכח:השוחט בלילה. בהמה מסוכנת שצריכה פרכוס, ולא ידע אם פרכסה, ולמחר השכים ומצא כותלי בית שחיטת הצואר מלאים דם, כשרה, מפני שזינקה. וכשיטת ר׳ אליעזר דמכשיר לה בזינוק, אמרה רבי שמעון. ואין הלכה כר׳ אליעזר:אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. צריכה פרכוס אם היא מסוכנת:שפשטה ידה. בגמר שחיטה:ולא החזירה פסולה. אם היתה מסוכנת. לפי שאין זה פרכוס אלא כן דרכה בשעת צאת נפשה. אבל גסה לאו אורחה בהכי, ובין שפשטה ולא כפפה בין שכפפה ולא פשטה כשרה:
תוסופות יום טוב
השוחט את המסוכנת. שלא אסרה התורה אלא כעין טריפת חית היער שהרי עשה בה מכה הממיתה אותה. רמב"ם פ"ד מהמ"א. ובגמ' איכא דמייתי לה מדאשכחן ביחזקאל [ד'] דאמר ונבלה וטרפה לא אכלתי. אי אמרת בשלמא מסוכנת שריא היינו רבותיה דיחזקאל. וה"ק שלא אכלתי בשר כוס כוס פירוש שחוט שחוט שלא תמות. אלא אי אמרת אסירא מאי רבותיה דיחזקאל. ואפי' לכתחלה שרי. ונקט לשון דיעבד משום דבעי למיתני עד שתפרכס:
זינקה. זינוק קילוח רש"י וז"ל הרמב"ם וזינוק גזור מן יזנק מן הבשן (דברים ל״ג:כ״ב):
השוחט בלילה. כתב הר"ב בהמה מסוכנת שצריכה פרכוס. וכן לשון רש"י ונקט לישנא דת"ק אף על גב דכמדת ר"א קיימינן דדיה אם זינקה. ובגמרא כתב רש"י וכמדת ר"א דאמר זינוק הוי פרכוס:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שחיטתו כשרה ולכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנים גם בעוף: ורובו של אחד כמוהו וצריך שיהיה רוב הנראה לעינים. מיהו במקום הפסד סגי אפילו ברוב במדידה. ולכתחילה צריך שישחוט כל הסי' לשנים [י"ד כ"א]: עד שישחוט את הוורידין הן גידי דם שמונחין על המפרקת. ואעוף לחוד קאי. שלפעמים צולהו כולו כאחד לפיכך אפילו דעתו לנתחו. חיישינן דממלך. ושישחוט דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שינקוב לכל הפחות ב' וורידים בשעת שחיטה או בשעה שמפרכס מדעדיין אז הדם חם. דאתר כך כשיקרוש. לא נפק גם ע"י מליחה. ויאסר כשיצלנו. וקיי"ל כר"י [דלא כר"ב]. מיהו אם לא ניקבן ומלחן כך. יש מחמירין לקלוף הבשר סביב הוורידין. אבל בצלאו. אסור הבשר סביבן כדי נטילה. דהיינו כעובי אצבע [ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כל כדי נטילה הוא רק מעט עב יותר מקליפה. וכן משמע מרש"י פסחים [ע"ה ב'] ד"ה יטול את מקומו]. אמנם בהסיר הוורידין או חתך הראש קודם מליחה או קודם צלייה. לכ"ע הכל שרי [כ"ב א']: חצי אחד בעוף ה"ה חצי כל א': שחיטתו כשרה אע"ג דכבר תנא הכי ברישא. תירץ בש"ס [דכ"ט א'] דרישא בחולין דאף דאין צריך לדם אפ"ה צריך רוב. וסיפא קמ"ל אף דבקדשים דצריך לדם לזרקה אפ"ה סגי ברובו: השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה בקדשים מיירי. דבהו אסור לכתחילה לשחוט ב' כאחת: שנים אוחזין בסכין ושוחטין בהמה אחת חולין אפילו לכתחילה: אפילו אחד למעלה ואחד למטה א' אוחז בקתא. ואחד בראש הסכין ואף שראש הסכין נוטה למטה. לא חיישינן שכח העליון חזק מכח התחתון ויעשה דרסה: התיז את הראש בבת אחת שדחק הסכין בכח למטה. ופסק הסימנין בלי הולכה והבאה: פסולה דהו"ל דרסה. וזו הלכה ב' שמחמשה הלכות שחיטה שהן הלכה למשה מסיני. ונ"ל דרק משום סיפא נקט התיז הראש. אבל באמת אפילו לא התיז רק הסימנין פסול משם דרסה [ולרמב"ן התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש ועי' לחם חמודות]. ומה"ט לא ישחוט עוף בסכין גסה. ובדיעבד כשר [שפתי דעת ח' סק"ב]. ובהניח אצבע על הסכין בשעת שחיטה. או ששחט בישיבה. רק בהפסד מרובה שרי. דחיישינן שמא דרס. ורק כשיודע שלא דרס. אף שלא בהפ"מ שרי [שפתי דעת כ"ד סק"ה]. ובשיכור חיישינן לדרסה: היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת האי בבת אחת דהכא ר"ל ששחט ע"י הולכה א' או הבאה א'. וגם בזו התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש: אם יש בסכין מלא צואר ר"ל כשיעור צואר חוץ לצואר. דצריך שיהיה אורך הסכין כשיעור עובי ב' צווארים: כשרה ובהוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשר. וכדמסיק. ונוהגין להחמיר אפילו בשחט בהולכה והבאה. עד שיהיה אורך הסכין כעובי הצואר ומעט יותר [סי' כ"ד]. ולכתחילה צריך שיהיה אורך הסכין כב' צוארים [סי' ח']. וכל זה בשלא חתך גם רוב המפרקת. דהיינו רוב עובי חוט השדרה. דכששחט כן. אפילו בשחט בהולכה והבאה. נוהגין להחמיר במקום שאין הפ"מ [ש"ך וט"ז סי' כ"ד]: היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת ר"ל בהולכה א': אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לב' הצווארים: אפילו כל שהוא שאורך הסכין כ"ש: אפילו באיזמל תער דק וקטן. ולא גזרינן אטו איזמל שיש לו קרניים על גביו לנוי. כמו שנהגו. [ונ"ל דכ"ש דכשאין חודו העליון נוטה לאחוריו. אלא שיש לו חוד פשוט ולא מעוקם כקרן] והרי בו אסור לשחוט. דהקרניים מחלידין או נוקבין הסימנין: וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל הא הפילה הוא. אף שלא התכוון לשחוט. כשרה. דרק בקדשים צריך כוונה לשחיטה [סי' ג']: נפלה סכין והגביהה שבשעת שחיטה נפל ממנו והגביהו. ושהה בהגבהה זו: נפלו כליו בגדיו: השחיז את הסכין קודם שחיטה: ועף ר"ל שע"י ההשחזה נעשה עיף באמצע שחיטה ולא גמרה: ובא חבירו ושחט גמר השחיטה. וה"ה בגמרה הוא אחר ששהה: אם שהה כדי שחיטה כדי שיעור שיגביה וירבץ הבהמה וישחט רוב הוושט ומיעוט הקנה של אותו המין ששוחט השתא. אם גסה גסה ואם דקה דקה [תב"ש כ"ג סק"ו]. ושיעור שהוי בעוף כשיעור שהייה בדקה. וי"א דשהוי בעוף כדי שחיטת רוב סימן א' שלו [סי' כ"ג]: פסולה וזהו הלכה ג' שמחמש הלכות שחיטה. שנקרא שהוי : רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור כדי שיעור שיבקר ויבדוק סכינו. ונוהגין להחמיר בשהוי משהו בעוף ובבהמה. ואפילו נמצא גמי רך בוושט שנשחט עמו. דהיינו שנמצא קצת מהגמי בחלק הוושט שבראש. וקצתו הב' בהוושט שנשאר בהגוף. או שנמצא חתך בהגמי. אסור [רמ"א שם]. ובספק אם נחתך הגמי. שרי אף בעוף [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ואם חתך באצבעו בשעת שחיטה ונתבהל. רק בהפ"מ יש להקל בבהמה גסה. אבל בעוף דשהייתו מועטת. הוה ספיקא דאורייתא. ולהכי אף בהפ"מ אסור. אם לא שבשעת שחיטה לא הרגיש שחתך באצבעו. אז גם בעוף מותר [תשו'. עה"ג צ"ו]. וסובין שיצא מהוושט בשעת שחיטה. גם בעוף מותר. ובנגע בסכין בשעת שחיטה בכותל או בקרקע. נהגו להחמיר אף בבהמה [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ובנדחה ידו בשעת שחיטה בצואר ממקום למקום. בבהמה שרי ובעוף יש להחמיר [משבצות שם סק"ב]. ובשחט בסכין שאינו חד [עי' ש"ך כ"ג סק"י]: ופסק את הגרגרת שנתקו וקרעו ממקום חבורו בראש. ובבהמה מיירי דצריך ב' סימנין. וה"ה בעוף שנעקר סי' ראשון קודם ששחטו. והוא הנקרא עיקור הלכה ד' שבהלכות שחיטה. וה"ה בשוחט בסכין פגום, דהו"ל נמי עיקור: או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה [נ"ל דלהכי נקט והמתין ולא קאמר כפשוטו. או ששחט רק סי' א'. ה"ט משום דאי לא הוה תני והמתין וכו'. לא הוה שייך שפיר למתני אחר כך או שהחליד וכו'. מדלא הוה תני עדיין הפוכו]: או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו שאחר ששחט סי' א'. תחב הסכין עם חודו למעלה. בין סי' שני למפרקת. ופסק וחתכו דרך הולכה והבאה מלמטה למעלה. וזהו הלכה הה' שבהלכות שחיטה שנקרא חלדה. לשון הטמנה להסכין. כחולדה שטומנת עצמה בארץ. וה"ה בהחליד הסכין תחת העור. או תחת צמר מסובך של בהמה או תחת מטלית הקשור או הדבוק בצווארה. ויש אוסרים אפילו באין המטלית קשור. רק פרוס על מקום השחיטה [סי' כ"ד]: נבילה ומטמאה במשא: טריפה ואינה מטמאה: ודבר אחר גרם לה ליפסל כגון שהיו בה א' מהטרפיות השנויות בפרק אלו טרפית: כשרים ולא אמרינן שמתה קודם גמר שחיטה. וקמ"ל נמי דאין הבשר אסור משום דם. דאעפ"כ דם איברים שלא פירש מותר [ש"ך כ"ח סק"ל]: ונאכלים בידים מסואבות ר"ל כשידי האוכלן טמאות. דגזרו על סתם ידים כשלא נטל ידיו שיהיו כשניות לטומאה [ועי' ביבקש דעת ה' ונ"ה]. והרי יטמאו הבשר. [ואילה"ק הרי מדתני חיה ועוף. לא מיירי בקדשים. וא"כ הרי בחולין אין שני עושה שלישי. י"ל דהכא מיירי במי שאוכל רק חולין שנעשה על טהרות קדש. אבל אין לומר דמיירי שנעשה על טהרת תרומה. דהרי בבשר לא שייך שנעשה על טהרת תרומה]: לפי שלא הוכשרו בדם ר"ל דעכ"פ אין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו אחד מז' משקין. דם. מים חלב. דבש דבורים. יין. טל. שמן [וסימנך דם חד יטש] והא דנקט בידים מסואבות. ה"ה דגם טמא ממש מותר ליגע בהן ולא מטמאן רק אורחא דמילתא נקט. ואילה"ק עכ"פ הרי הכשרו בהדחה שקודם מליחה. י"ל דלצלי מיירי דלא בעי הדחה דנורא משאב שאיב. א"נ מיירי שהודח ונתבשל במי פירות. שאינן מכשירין רק ז' משקין [ועי' תוס']: הוכשרו בשחיטה דמגו דמכשרת שחיטת הבשר לאכילה. מכשירתו נמי לטומאה: השוחט את המסוכנת דהיינו שכשמעמידין אותה בהכאת מקל או בגערה ואינה עומדת. ואף שאוכלת כבריאה. ואף שכשמעמידה [ביד] נשארת עומדת. אפ"ה נקראת מסוכנת. [ובש"ס [דל"ז ב'] אמרינן אפילו אוכלת בקעיות ואפילו אוכלת קורות. ונ"ל דבקעיות הם פקועות. והם אבטיחים מרים. כמו שמן פקועות [פ"ב דשבת]. וקורות היינו רך של דקל שנעשה עץ בשנה הבאה [כברכות דל"ו א']: עד שתפרכס שנענעה א"ע באבריה. צאפפעלן בל"א: ביד וברגל שכשלא פרכסה חיישינן שמתה קודם גמר שחיטה. מיהו בהמת עכו"ם מסוכנת אסור לשחטה [מגיד ע"ד ממאכלות]. [ולהכי תני תנא לשון דיעבד] : רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה מלת זינוק הוא לשון קפיצה. כמו יזנק מן הבשן. ור"ל הכא שקפץ הדם בקילוח מבית השחיטה. ע"י שהבהמה רגילה אחר שחיטה לנפוח בגרונה. וזה סימן שלא מתה מקודם: אמר רבי שמעון אף השוחט בלילה מסוכנת ולא ידע אם פרכסה: ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם ר"ל שמצא דם בכותלי הצואר הנשחט. [ונ"ל דהיינו על העור שבצד מקום השחיטה. דאילו תוך בית השחיטה ממש מה ראייה. והרי גם כשחותך בשר מתה אגב דוחקא דסכינא נפק דמא]: שזינקה וכמדת רבי אליעזר דס"ל דסגי בזינקה: או עד שתכשכש בזנבה תנענעו לכאן ולכאן: ואחד בהמה גסה ובעוף סגי ברפרף בגפו: שאינה אלא הוצאת נפש בלבד אבל ברגלה סגי בכפפה או פשטה אותו דברגלה כחה חזק טפי וסגי בהכי [ועי' מ"ש זבים פ"ד סי' ס"ב ודו"ק]. מיהו בגסה סגי בכפפה או פשטה אפילו ביד. וכל פרכס צריך שיהיה בסוף שחיטה עד אחר שחיטה. וקיי"ל כחכמים [סי' י"ז]: השוחט לנכרי בהמת נכרי: שחיטתו כשרה ואפילו לכתחילה מותר. ולא חיישינן שיתכוון נכרי לע"ז ותאסר בהנאה ויעבור ישראל ג"כ אלפני עוור לא תתן מכשול: ורבי אליעזר פוסל דאסור בהנאה. דמסתמא מתכוון לע"ז: אמר רבי אליעזר אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה הוא יתרת הכבד. ורצה לומר אפילו דבר מועט. ונ"ל דמיירי שמכר העכומ"ז הבהמה כולה לישראל ולא השאיר לעצמו רק דבר מועט [ועי' רש"י דל"ט ב' ד"ה לר"א]: קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין רצה לומר דהיינו במוקדשין שנפסלין בפיגול. כשחישב בא מד' העבודות. שחיטה. קבלת הדם. הולכה. זריקה. לאכל מהן אחר זמן אכילתן: אין הכל הולך אלא אחר העובד אבל בעלים לא פסלו במחשבתן: מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין דהיינו בחולין. שאין בשרן נפסל במחשבת ע"ז רק בב' עבודות. שחיטה וזריקה. אבל קבלה והולכה לא כתיב בה: אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ולא אחר מחשבת העכו"ם בעל הבהמה. והכי קיי"ל [סי' ד']: לשם מדברות שמתכוון לעבדן בזה: שחיטתו פסולה רצה לומר אסורה באכילה מדדמי לשוחט לע"ז. ואפילו נתכוון לאכל לרפואה ולא להקריבה. אסורה. אבל מותר בהנאה. דמחובר אינו נעשה ע"ז. מיהו בשחט לשם מלאך הממונה על אלו. אסור נמי בהנאה. אפילו לא נתכוון לעבדם [שם]: ואחד לשם דבר כשר ר"ל לשש סתם שחיטה כשרה. אפילו שחטו ב' בני אדם בב' סכינין. ומיירי שהן שותפין. דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וי"א דאפילו שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. רק הכא מיירי במומר או בשהתרו בו [סי' ד']: ולא לתוך נהרות שלא יאמרו לשר של ים או של נהרות שוחט: ולא לתוך כלים שלא יאמרו שמקבל דמה לזרוק לע"ז: אבל שוחט הוא לתוך עוגא גומא: של מים ר"ל דוקא כשיש שם מים. דאז לא חזי לזריקה. ודוקא במים עכורים. אבל בצלולין לא. שיחשודוהו ששוחט לפרצוף פניו הנראה במים: ובספינה על גבי כלים ר"ל אם האדם בספינה. והמקום דחוק לו. שוחט ע"ג כלים או דפין ארוכין. שמניח קצה א' מהן בספינה. וקצה הב' מהן לחוץ. בדרך מדרן. ושוחט ע"ג הכלים. והדם שותת לים. אבל לתוך הכלים אסור [ס' י' א]: אין שוחטין לגומא שאין בה מים: כל עיקר אפילו בבית די"ל דרוצה לנקר ביתו. יחשידוהו שעושה חוק המינין. [ונ"ל דאפשר דר"ל נמי במלת כל עיקר אמאי דסמוך ליה. דהיינו אפילו לשחוט ע"ג כלים שירד מעליהן לגומא אסור. דבשלמא בשוחט למים דאסור משום חשדא ששחט לשר המים. לפיכך בשוחט ע"ג כלים. אף ששותת אח"כ למים. אין כאן חשש. ששוחט לשר המים. אבל בשוחט לתוך גומא. דהחשד יהיה שרוצה לכנס הדם לזורקו לע"ז. לפיכך גם בשוחט ע"ג כלים לגומא. יש חשד זה]: אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ששוחט בקרקע בחוץ והדם שותת לשם. כדי לנקר חצירו: ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין נ"ל דר"ל שלא יעשה חוקים עם המינים. והאי את ר"ל עם. ואי"ל א"כ ברישא נמי כל שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור [ביצה ד"ט א']. י"ל דהיינו באפשר לחושדו בצנעא כמו בפרהסיא. ושמא גם בצנעא יראהו אדם ויחשדנו. משא"כ הכא בבית מדמשנה לשחוט חוץ לגומא. ידונו טפי דלנקר חצירו עביד. ועי' תוס' [ע"ז די"ב א']. דמכאן מוכח דלא קיי"ל הך דבחדרי חדרים אסור. ועי' רמג"א [א"ח ש"א סקנ"ו שכתב כן ג"כ בשם הר"ן ע"ש]: השוחט חולין בחוץ: לשם אשם תלוי דכשהיו מונחים לפני אדם ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. ואכל א' מהן. ואינו יודע אם החלב או השומן אכל. מביא אשם תלוי. וכן כל כדומה לזה בכל איסור כרת שאתחזיק איסורא. ואינו יודע אם התחייב בו חטאת. ומתניתין ר"א היא דס"ל אדם מנדב אשם תלוי בכל יום כשירצה. והו"ל גם כן דינו כעולה ושלמים ודכוותייהו שהן בר נידר ונידב ולהכי אפשר לחשדו שהקדישו: לשם פסח דגם כן יכול לנדרו ולהפרישו בכל ימות השנה ולהניחו עד זמנו. וכי שחט ליה השתא קודם זמנו הו"ל שלמים. והו"ל כשוחט שלמים בחוץ: שחיטתו פסולה דאף שבאמת לא הקדישו. עכ"פ הרואה סובר ששוחט קדשים בחוץ. ואפילו היא בעלת מום שמא לא יראה הרואה את מומן. והכי קיי"ל [י"ד סי' ה']: ורבי שמעון מכשיר דלא חייש למראית עין רק לכתחלה. אבל לא שיפסל עי"ז בדיעבד. אבל לכתחילה ודאי חייש. דאל"כ לפלג נמי בגומא לעיל: שנים אוחזין בסכין ואפילו בב' סכינין וב' מקומות. וכלעיל: שחיטתו פסולה אע"ג דכבר קמ"ל הכי לעיל [מ"ח]. קמ"ל הכא דאף דכל האיסור הוא רק מדנראה כשוחט קדשים בחוץ ואינו עושה איסור ממש אפ"ה אסור. ואף לי"א לעיל סי' נ"ז. דגם שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. זהו דוקא בדבר שאסור מדינא. אמרינן דהעושה התכוון להקניטו לבעליו. ושרי. אבל הכא דרק משום מראית עין אסור. להכי אפילו אין לו בה שותפות כלל. עכ"פ איכא מראית עין שיחשוב הרואה שהשוחט קדשים בחוץ מותר לאכלן: לשם אשם ודאי אשם גזילות ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה. דמדכולן באין על חטא וודאי. להכי קרי ליה אשם וודאי. [כך כ' רש"י]: שחיטתו כשרה דאם היה חייב באלו היה קול לדבר. ומדאין קול ידעו שמשקר: זה הכלל כל דבר שנידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת נזיר דלא אמרינן אילו היה נודר בנזיר היה קול להדבר. ליתא. דראוי להצניע נזירותו [כא"ח תקס"ה]: ושאינו נידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת יולדת דכשר בששחט לשמו.:
מלכת שלמה
השוחט את המסוכנת. תוס' רפ"ק דסוטה וביד שם פ"ד דהלכות מאכלות אסורות סי' י"א עד סי' י"ו. ובטור יו"ד סי' י"ז. וכתבו תוס' ז"ל ואפילו לכתחלה שרי ונקט לשון דיעבד משום דבעי למיתני עד שתפרכס ע"כ. ובגמרא בעי מסוכנת ממאי דשריא דדילמא אסורה היא מדכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תיכול והאי מסוכנת לאו חיה היא ומסיק דמדאמר יחזקאל ונבלה וטרפה לא אכלתי [כו' עי' בתוי"ט]:
רבן גמליאל אומר עד שתפרכס ביד וברגל. ר"ג בעי תרתי יד ורגל ורבנן סברי דבחד מינייהו סגי. וזינוק דר' אליעזר עדיף ופרכוס גדול הוא יותר מדחכמים ומאי דקאמר דייה לגבי ר"ג דבעי תרתי פרכוס דיד ורגל הוי קיל. ומשמע דגרסינן רבן גמליאל שהוא חברו דר' אליעזר וכן הוא בערוך בערך סכן ובהרי"ף והרא"ש ז"ל וכן הוא בסוגית הגמרא וכן הגיה רש"ל ז"ל. ותמהתי על הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שהגיה בתלמודו בתוס' ד' ל"ח דבור המתחיל גועה אפילו לרשב"ג כמו שהעתקתי בספר שקראתי שמו בנין שלמה לחכמת בצלאל ולא הגיה כן לא שם בגמרא ולא שם ברש"י ז"ל:
אמר ר"ש אף השוחט בלילה ובשחר עמד ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזנקה כמדת ר' אליעזר. כך מצאתי מוגה. ומצאתי ברש"י ז"ל כתיבת יד השוחט בלילה כדאמרינן בפירקין דלעיל השוחט בלילה שחיטתו כשרה דיעבד אין לכתחלה לא:
או עד שתכשכש בזנבה. בגמרא מוכח דעוף נמי אפילו שהדבר קל לכשכש בזנבו הוי פרכוס וכן נמי אפילו רפרף בעיניו הוי פרכוס:
בהמה דקה שפשטה ידה. פי' דוקא יד ולא רגל:
שאינה אלא הוצאת נפש בלבד. בפ"ק דע"ז ד' י"ו אמרינן חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס ואם שחט חיה גסה מסוכנת ולא פרכסה אלא פשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש בלבד ובגמרא אמר רבא פרכוס שאמרו בסוף שחיטה:
6.
One who slaughtered a dying animal: Rabban Shimon ben Gamaliel says: [the slaughtering is invalid] unless it jerked its foreleg and its hind leg. Rabbi Eliezer says: it is enough if it spurted [the blood]. Rabbi Shimon said: even if one slaughtered [a dying animal] by night and the following morning he got up early and found the sides [of the throat] full of blood, the slaughtering is valid, for this proves that it spurted [the blood], as is Rabbi Eliezer's measure. The sages say: [the slaughtering is invalid] unless it jerked either its foreleg or its hind leg, or it moved its tail to and fro. This is the test both with regard to large and small animals. If a small animal stretched out its foreleg [at the end of the slaughtering] but did not withdraw it, [the slaughtering] is invalid, for this was just an indication of the expiration of its life. When do these rules apply? To case of an animal which was believed to be dying. But if it was believed to be sound, even though it did not show any of these signs, the slaughtering is valid.
משנה ז
הַשּׁוֹחֵט לְנָכְרִי, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲפִלּוּ שְׁחָטָהּ שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמַה בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בְּמֻקְדָּשִׁין, אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד, מְקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בְּחֻלִּין, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט:
ברטנורה
ורבי אליעזר פוסל. אם בהמת נכרי היא. אע״ג דישראל קשחיט לה מהניא בה מחשבת נכרי, דסתם מחשבתו לעבודה זרה:חצר כבד. יותרת הכבד:אמר רבי יוסי קל וחומר. דלא מהניא מחשבת בעלים, הואיל וישראל שחיט לה:ומה במקום שמחשבה פוסלת. דהיינו במוקדשים כדכתיב (ויקרא ז׳:י״ח) המקריב אותו לא יחשב, קרי ביה לא יחשוב, כלומר שלא יחשוב לאכלה חוץ לזמנו כי פגול יהיה:אין הכל הולך אלא אחר העובד. דכתיב המקריב לא יחשב. אבל בעלים לא פסלי במחשבתן כי מקריב לה כהן. מקום שאין המחשבה פוסלת. בגמרא מפרש למתניתין דהכי קאמר, ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים בארבע עבודות, אין הכל הולך אלא אחר העובד.מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אלא בשתי עבודות, אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. והכי פירושה, במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשים בארבע עבודות שחיטה וקבלת הדם זריקה והולכה, באיזו מאלו שחשב על מנת לאכול מן הזבח חוץ לזמנו, פגול הוא, ואע״פ שיש בה חומרא זו אין מחשבה הולכת אלא אחר העובד. חולין לענין עבודה זרה שאין מחשבה פוסלת בהן בארבע עבודות אלא בשתיים, בשחיטה ובזריקה, דהני הוא דכתיבן, זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט), בל אסיך נסכיהם מדם (תהילים ט״ז:ד׳), אבל קבלה והולכה לא כתיב בהו. והקטרה אע״ג דשייכא בעבודה זרה, מיהו לאו עבודה היא לאפסודי בהמה משום הקטר חלבה לעבודה זרה היכא דלא נשחטה ולא נזרק דמה לעבודה זרה, דהא אפילו בפנים לא מיפסיל קרבן אם חשב על אכילת בשר בשעת הקטר חלבים, וכיון שמצינו קולא במחשבת חוץ, דין הוא שנקל בזה שלא יהא הדבר תלוי אלא בשוחט. והלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
השוחט לנכרי שחיטתו כשרה. מפרשים בגמרא משום דס"ל דאין סתם מחשבת נכרי לע"ז ובהא הוא דפליג אדר"א. אבל תרווייהו ס"ל דבעלים מפגלין וכר"א בר"י שכתבתי בספ"ד דזבחים. וכתב הר"ן דהא דקתני השוחט ה"ה אפילו לכתחלה אלא דלא מצי למיתני שוחטין לנכרי. דאי הכי הוי משמע דלמשרי למשחט הוא דאתא דלית בה משום לפני עור לא תתן מכשול אבל לא שתהא שחיטתו כשרה. הלכך הוצרך לשנות שחיטתו כשרה. אבל אין ה"נ דאפילו לכתחלה. ע"כ:
ורבי אליעזר פוסל וכו' שסתם מחשבת נכרי לע"ז. ואסורה בהנאה כתקרובת ע"ז. ואע"ג דבמתניתין דלקמן דתנן נמי פסולה. ומפרשינן. דאינה אסורה בהנאה. י"ל דלקמן ה"ל למיתני הרי אלו זבחי מתים. אבל הכא איידי דאמרי רבנן כשרה. אר"א פסולה. תוס':
מחצר כבד שלה. לאו דוקא נקט יותרת הכבד משום דעולה לגבוה. והויא כחלב ודם. אלא אפילו כזית של בשר נמי. כדאמרינן בגמ' וכו'. ואורחא דמלתא הוא דנקט. תוס':
ומה במקום שהמחשבה פוסלת. כתב הר"ב. דהיינו במוקדשים. כדכתיב המקריב אותו לא יחשב קרי ביה לא יחשוב כו'. וכן לשון רש"י והכי דרשינן לה בפ"ב דזבחים דף כ"ט ולחייבו מלקות וכר"י דמחייב על לאו שאין בו מעשה והתם בזבחים פ"ב מ"ג נקט הר"ב דרשא אחרת דהתם דדריש ולא יחשב דמיותר הוא כמ"ש שם בס"ד ולא להזהיר ללקות:
שהמחשבה פוסלת. לשון הר"ב בד' עבודות שחיטה וקבלת הדם זריקה והולכה. וכן לשון רש"י בגמ' [דף ל"ט] ובדין הוא דלקדמו להולכה דהא קדמה לה לזריקה אלא משום דיש מחלוקת בה [ר"ש ורבנן] במ"ד פ"ק דזבחים. להכי אחרוהו וכתבוהו. כך נ"ל כדי שלא להגיה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שחיטתו כשרה ולכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנים גם בעוף: ורובו של אחד כמוהו וצריך שיהיה רוב הנראה לעינים. מיהו במקום הפסד סגי אפילו ברוב במדידה. ולכתחילה צריך שישחוט כל הסי' לשנים [י"ד כ"א]: עד שישחוט את הוורידין הן גידי דם שמונחין על המפרקת. ואעוף לחוד קאי. שלפעמים צולהו כולו כאחד לפיכך אפילו דעתו לנתחו. חיישינן דממלך. ושישחוט דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שינקוב לכל הפחות ב' וורידים בשעת שחיטה או בשעה שמפרכס מדעדיין אז הדם חם. דאתר כך כשיקרוש. לא נפק גם ע"י מליחה. ויאסר כשיצלנו. וקיי"ל כר"י [דלא כר"ב]. מיהו אם לא ניקבן ומלחן כך. יש מחמירין לקלוף הבשר סביב הוורידין. אבל בצלאו. אסור הבשר סביבן כדי נטילה. דהיינו כעובי אצבע [ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כל כדי נטילה הוא רק מעט עב יותר מקליפה. וכן משמע מרש"י פסחים [ע"ה ב'] ד"ה יטול את מקומו]. אמנם בהסיר הוורידין או חתך הראש קודם מליחה או קודם צלייה. לכ"ע הכל שרי [כ"ב א']: חצי אחד בעוף ה"ה חצי כל א': שחיטתו כשרה אע"ג דכבר תנא הכי ברישא. תירץ בש"ס [דכ"ט א'] דרישא בחולין דאף דאין צריך לדם אפ"ה צריך רוב. וסיפא קמ"ל אף דבקדשים דצריך לדם לזרקה אפ"ה סגי ברובו: השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה בקדשים מיירי. דבהו אסור לכתחילה לשחוט ב' כאחת: שנים אוחזין בסכין ושוחטין בהמה אחת חולין אפילו לכתחילה: אפילו אחד למעלה ואחד למטה א' אוחז בקתא. ואחד בראש הסכין ואף שראש הסכין נוטה למטה. לא חיישינן שכח העליון חזק מכח התחתון ויעשה דרסה: התיז את הראש בבת אחת שדחק הסכין בכח למטה. ופסק הסימנין בלי הולכה והבאה: פסולה דהו"ל דרסה. וזו הלכה ב' שמחמשה הלכות שחיטה שהן הלכה למשה מסיני. ונ"ל דרק משום סיפא נקט התיז הראש. אבל באמת אפילו לא התיז רק הסימנין פסול משם דרסה [ולרמב"ן התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש ועי' לחם חמודות]. ומה"ט לא ישחוט עוף בסכין גסה. ובדיעבד כשר [שפתי דעת ח' סק"ב]. ובהניח אצבע על הסכין בשעת שחיטה. או ששחט בישיבה. רק בהפסד מרובה שרי. דחיישינן שמא דרס. ורק כשיודע שלא דרס. אף שלא בהפ"מ שרי [שפתי דעת כ"ד סק"ה]. ובשיכור חיישינן לדרסה: היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת האי בבת אחת דהכא ר"ל ששחט ע"י הולכה א' או הבאה א'. וגם בזו התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש: אם יש בסכין מלא צואר ר"ל כשיעור צואר חוץ לצואר. דצריך שיהיה אורך הסכין כשיעור עובי ב' צווארים: כשרה ובהוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשר. וכדמסיק. ונוהגין להחמיר אפילו בשחט בהולכה והבאה. עד שיהיה אורך הסכין כעובי הצואר ומעט יותר [סי' כ"ד]. ולכתחילה צריך שיהיה אורך הסכין כב' צוארים [סי' ח']. וכל זה בשלא חתך גם רוב המפרקת. דהיינו רוב עובי חוט השדרה. דכששחט כן. אפילו בשחט בהולכה והבאה. נוהגין להחמיר במקום שאין הפ"מ [ש"ך וט"ז סי' כ"ד]: היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת ר"ל בהולכה א': אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לב' הצווארים: אפילו כל שהוא שאורך הסכין כ"ש: אפילו באיזמל תער דק וקטן. ולא גזרינן אטו איזמל שיש לו קרניים על גביו לנוי. כמו שנהגו. [ונ"ל דכ"ש דכשאין חודו העליון נוטה לאחוריו. אלא שיש לו חוד פשוט ולא מעוקם כקרן] והרי בו אסור לשחוט. דהקרניים מחלידין או נוקבין הסימנין: וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל הא הפילה הוא. אף שלא התכוון לשחוט. כשרה. דרק בקדשים צריך כוונה לשחיטה [סי' ג']: נפלה סכין והגביהה שבשעת שחיטה נפל ממנו והגביהו. ושהה בהגבהה זו: נפלו כליו בגדיו: השחיז את הסכין קודם שחיטה: ועף ר"ל שע"י ההשחזה נעשה עיף באמצע שחיטה ולא גמרה: ובא חבירו ושחט גמר השחיטה. וה"ה בגמרה הוא אחר ששהה: אם שהה כדי שחיטה כדי שיעור שיגביה וירבץ הבהמה וישחט רוב הוושט ומיעוט הקנה של אותו המין ששוחט השתא. אם גסה גסה ואם דקה דקה [תב"ש כ"ג סק"ו]. ושיעור שהוי בעוף כשיעור שהייה בדקה. וי"א דשהוי בעוף כדי שחיטת רוב סימן א' שלו [סי' כ"ג]: פסולה וזהו הלכה ג' שמחמש הלכות שחיטה. שנקרא שהוי : רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור כדי שיעור שיבקר ויבדוק סכינו. ונוהגין להחמיר בשהוי משהו בעוף ובבהמה. ואפילו נמצא גמי רך בוושט שנשחט עמו. דהיינו שנמצא קצת מהגמי בחלק הוושט שבראש. וקצתו הב' בהוושט שנשאר בהגוף. או שנמצא חתך בהגמי. אסור [רמ"א שם]. ובספק אם נחתך הגמי. שרי אף בעוף [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ואם חתך באצבעו בשעת שחיטה ונתבהל. רק בהפ"מ יש להקל בבהמה גסה. אבל בעוף דשהייתו מועטת. הוה ספיקא דאורייתא. ולהכי אף בהפ"מ אסור. אם לא שבשעת שחיטה לא הרגיש שחתך באצבעו. אז גם בעוף מותר [תשו'. עה"ג צ"ו]. וסובין שיצא מהוושט בשעת שחיטה. גם בעוף מותר. ובנגע בסכין בשעת שחיטה בכותל או בקרקע. נהגו להחמיר אף בבהמה [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ובנדחה ידו בשעת שחיטה בצואר ממקום למקום. בבהמה שרי ובעוף יש להחמיר [משבצות שם סק"ב]. ובשחט בסכין שאינו חד [עי' ש"ך כ"ג סק"י]: ופסק את הגרגרת שנתקו וקרעו ממקום חבורו בראש. ובבהמה מיירי דצריך ב' סימנין. וה"ה בעוף שנעקר סי' ראשון קודם ששחטו. והוא הנקרא עיקור הלכה ד' שבהלכות שחיטה. וה"ה בשוחט בסכין פגום, דהו"ל נמי עיקור: או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה [נ"ל דלהכי נקט והמתין ולא קאמר כפשוטו. או ששחט רק סי' א'. ה"ט משום דאי לא הוה תני והמתין וכו'. לא הוה שייך שפיר למתני אחר כך או שהחליד וכו'. מדלא הוה תני עדיין הפוכו]: או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו שאחר ששחט סי' א'. תחב הסכין עם חודו למעלה. בין סי' שני למפרקת. ופסק וחתכו דרך הולכה והבאה מלמטה למעלה. וזהו הלכה הה' שבהלכות שחיטה שנקרא חלדה. לשון הטמנה להסכין. כחולדה שטומנת עצמה בארץ. וה"ה בהחליד הסכין תחת העור. או תחת צמר מסובך של בהמה או תחת מטלית הקשור או הדבוק בצווארה. ויש אוסרים אפילו באין המטלית קשור. רק פרוס על מקום השחיטה [סי' כ"ד]: נבילה ומטמאה במשא: טריפה ואינה מטמאה: ודבר אחר גרם לה ליפסל כגון שהיו בה א' מהטרפיות השנויות בפרק אלו טרפית: כשרים ולא אמרינן שמתה קודם גמר שחיטה. וקמ"ל נמי דאין הבשר אסור משום דם. דאעפ"כ דם איברים שלא פירש מותר [ש"ך כ"ח סק"ל]: ונאכלים בידים מסואבות ר"ל כשידי האוכלן טמאות. דגזרו על סתם ידים כשלא נטל ידיו שיהיו כשניות לטומאה [ועי' ביבקש דעת ה' ונ"ה]. והרי יטמאו הבשר. [ואילה"ק הרי מדתני חיה ועוף. לא מיירי בקדשים. וא"כ הרי בחולין אין שני עושה שלישי. י"ל דהכא מיירי במי שאוכל רק חולין שנעשה על טהרות קדש. אבל אין לומר דמיירי שנעשה על טהרת תרומה. דהרי בבשר לא שייך שנעשה על טהרת תרומה]: לפי שלא הוכשרו בדם ר"ל דעכ"פ אין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו אחד מז' משקין. דם. מים חלב. דבש דבורים. יין. טל. שמן [וסימנך דם חד יטש] והא דנקט בידים מסואבות. ה"ה דגם טמא ממש מותר ליגע בהן ולא מטמאן רק אורחא דמילתא נקט. ואילה"ק עכ"פ הרי הכשרו בהדחה שקודם מליחה. י"ל דלצלי מיירי דלא בעי הדחה דנורא משאב שאיב. א"נ מיירי שהודח ונתבשל במי פירות. שאינן מכשירין רק ז' משקין [ועי' תוס']: הוכשרו בשחיטה דמגו דמכשרת שחיטת הבשר לאכילה. מכשירתו נמי לטומאה: השוחט את המסוכנת דהיינו שכשמעמידין אותה בהכאת מקל או בגערה ואינה עומדת. ואף שאוכלת כבריאה. ואף שכשמעמידה [ביד] נשארת עומדת. אפ"ה נקראת מסוכנת. [ובש"ס [דל"ז ב'] אמרינן אפילו אוכלת בקעיות ואפילו אוכלת קורות. ונ"ל דבקעיות הם פקועות. והם אבטיחים מרים. כמו שמן פקועות [פ"ב דשבת]. וקורות היינו רך של דקל שנעשה עץ בשנה הבאה [כברכות דל"ו א']: עד שתפרכס שנענעה א"ע באבריה. צאפפעלן בל"א: ביד וברגל שכשלא פרכסה חיישינן שמתה קודם גמר שחיטה. מיהו בהמת עכו"ם מסוכנת אסור לשחטה [מגיד ע"ד ממאכלות]. [ולהכי תני תנא לשון דיעבד] : רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה מלת זינוק הוא לשון קפיצה. כמו יזנק מן הבשן. ור"ל הכא שקפץ הדם בקילוח מבית השחיטה. ע"י שהבהמה רגילה אחר שחיטה לנפוח בגרונה. וזה סימן שלא מתה מקודם: אמר רבי שמעון אף השוחט בלילה מסוכנת ולא ידע אם פרכסה: ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם ר"ל שמצא דם בכותלי הצואר הנשחט. [ונ"ל דהיינו על העור שבצד מקום השחיטה. דאילו תוך בית השחיטה ממש מה ראייה. והרי גם כשחותך בשר מתה אגב דוחקא דסכינא נפק דמא]: שזינקה וכמדת רבי אליעזר דס"ל דסגי בזינקה: או עד שתכשכש בזנבה תנענעו לכאן ולכאן: ואחד בהמה גסה ובעוף סגי ברפרף בגפו: שאינה אלא הוצאת נפש בלבד אבל ברגלה סגי בכפפה או פשטה אותו דברגלה כחה חזק טפי וסגי בהכי [ועי' מ"ש זבים פ"ד סי' ס"ב ודו"ק]. מיהו בגסה סגי בכפפה או פשטה אפילו ביד. וכל פרכס צריך שיהיה בסוף שחיטה עד אחר שחיטה. וקיי"ל כחכמים [סי' י"ז]: השוחט לנכרי בהמת נכרי: שחיטתו כשרה ואפילו לכתחילה מותר. ולא חיישינן שיתכוון נכרי לע"ז ותאסר בהנאה ויעבור ישראל ג"כ אלפני עוור לא תתן מכשול: ורבי אליעזר פוסל דאסור בהנאה. דמסתמא מתכוון לע"ז: אמר רבי אליעזר אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה הוא יתרת הכבד. ורצה לומר אפילו דבר מועט. ונ"ל דמיירי שמכר העכומ"ז הבהמה כולה לישראל ולא השאיר לעצמו רק דבר מועט [ועי' רש"י דל"ט ב' ד"ה לר"א]: קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין רצה לומר דהיינו במוקדשין שנפסלין בפיגול. כשחישב בא מד' העבודות. שחיטה. קבלת הדם. הולכה. זריקה. לאכל מהן אחר זמן אכילתן: אין הכל הולך אלא אחר העובד אבל בעלים לא פסלו במחשבתן: מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין דהיינו בחולין. שאין בשרן נפסל במחשבת ע"ז רק בב' עבודות. שחיטה וזריקה. אבל קבלה והולכה לא כתיב בה: אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ולא אחר מחשבת העכו"ם בעל הבהמה. והכי קיי"ל [סי' ד']: לשם מדברות שמתכוון לעבדן בזה: שחיטתו פסולה רצה לומר אסורה באכילה מדדמי לשוחט לע"ז. ואפילו נתכוון לאכל לרפואה ולא להקריבה. אסורה. אבל מותר בהנאה. דמחובר אינו נעשה ע"ז. מיהו בשחט לשם מלאך הממונה על אלו. אסור נמי בהנאה. אפילו לא נתכוון לעבדם [שם]: ואחד לשם דבר כשר ר"ל לשש סתם שחיטה כשרה. אפילו שחטו ב' בני אדם בב' סכינין. ומיירי שהן שותפין. דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וי"א דאפילו שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. רק הכא מיירי במומר או בשהתרו בו [סי' ד']: ולא לתוך נהרות שלא יאמרו לשר של ים או של נהרות שוחט: ולא לתוך כלים שלא יאמרו שמקבל דמה לזרוק לע"ז: אבל שוחט הוא לתוך עוגא גומא: של מים ר"ל דוקא כשיש שם מים. דאז לא חזי לזריקה. ודוקא במים עכורים. אבל בצלולין לא. שיחשודוהו ששוחט לפרצוף פניו הנראה במים: ובספינה על גבי כלים ר"ל אם האדם בספינה. והמקום דחוק לו. שוחט ע"ג כלים או דפין ארוכין. שמניח קצה א' מהן בספינה. וקצה הב' מהן לחוץ. בדרך מדרן. ושוחט ע"ג הכלים. והדם שותת לים. אבל לתוך הכלים אסור [ס' י' א]: אין שוחטין לגומא שאין בה מים: כל עיקר אפילו בבית די"ל דרוצה לנקר ביתו. יחשידוהו שעושה חוק המינין. [ונ"ל דאפשר דר"ל נמי במלת כל עיקר אמאי דסמוך ליה. דהיינו אפילו לשחוט ע"ג כלים שירד מעליהן לגומא אסור. דבשלמא בשוחט למים דאסור משום חשדא ששחט לשר המים. לפיכך בשוחט ע"ג כלים. אף ששותת אח"כ למים. אין כאן חשש. ששוחט לשר המים. אבל בשוחט לתוך גומא. דהחשד יהיה שרוצה לכנס הדם לזורקו לע"ז. לפיכך גם בשוחט ע"ג כלים לגומא. יש חשד זה]: אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ששוחט בקרקע בחוץ והדם שותת לשם. כדי לנקר חצירו: ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין נ"ל דר"ל שלא יעשה חוקים עם המינים. והאי את ר"ל עם. ואי"ל א"כ ברישא נמי כל שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור [ביצה ד"ט א']. י"ל דהיינו באפשר לחושדו בצנעא כמו בפרהסיא. ושמא גם בצנעא יראהו אדם ויחשדנו. משא"כ הכא בבית מדמשנה לשחוט חוץ לגומא. ידונו טפי דלנקר חצירו עביד. ועי' תוס' [ע"ז די"ב א']. דמכאן מוכח דלא קיי"ל הך דבחדרי חדרים אסור. ועי' רמג"א [א"ח ש"א סקנ"ו שכתב כן ג"כ בשם הר"ן ע"ש]: השוחט חולין בחוץ: לשם אשם תלוי דכשהיו מונחים לפני אדם ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. ואכל א' מהן. ואינו יודע אם החלב או השומן אכל. מביא אשם תלוי. וכן כל כדומה לזה בכל איסור כרת שאתחזיק איסורא. ואינו יודע אם התחייב בו חטאת. ומתניתין ר"א היא דס"ל אדם מנדב אשם תלוי בכל יום כשירצה. והו"ל גם כן דינו כעולה ושלמים ודכוותייהו שהן בר נידר ונידב ולהכי אפשר לחשדו שהקדישו: לשם פסח דגם כן יכול לנדרו ולהפרישו בכל ימות השנה ולהניחו עד זמנו. וכי שחט ליה השתא קודם זמנו הו"ל שלמים. והו"ל כשוחט שלמים בחוץ: שחיטתו פסולה דאף שבאמת לא הקדישו. עכ"פ הרואה סובר ששוחט קדשים בחוץ. ואפילו היא בעלת מום שמא לא יראה הרואה את מומן. והכי קיי"ל [י"ד סי' ה']: ורבי שמעון מכשיר דלא חייש למראית עין רק לכתחלה. אבל לא שיפסל עי"ז בדיעבד. אבל לכתחילה ודאי חייש. דאל"כ לפלג נמי בגומא לעיל: שנים אוחזין בסכין ואפילו בב' סכינין וב' מקומות. וכלעיל: שחיטתו פסולה אע"ג דכבר קמ"ל הכי לעיל [מ"ח]. קמ"ל הכא דאף דכל האיסור הוא רק מדנראה כשוחט קדשים בחוץ ואינו עושה איסור ממש אפ"ה אסור. ואף לי"א לעיל סי' נ"ז. דגם שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. זהו דוקא בדבר שאסור מדינא. אמרינן דהעושה התכוון להקניטו לבעליו. ושרי. אבל הכא דרק משום מראית עין אסור. להכי אפילו אין לו בה שותפות כלל. עכ"פ איכא מראית עין שיחשוב הרואה שהשוחט קדשים בחוץ מותר לאכלן: לשם אשם ודאי אשם גזילות ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה. דמדכולן באין על חטא וודאי. להכי קרי ליה אשם וודאי. [כך כ' רש"י]: שחיטתו כשרה דאם היה חייב באלו היה קול לדבר. ומדאין קול ידעו שמשקר: זה הכלל כל דבר שנידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת נזיר דלא אמרינן אילו היה נודר בנזיר היה קול להדבר. ליתא. דראוי להצניע נזירותו [כא"ח תקס"ה]: ושאינו נידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת יולדת דכשר בששחט לשמו.:
מלכת שלמה
השוחט לנכרי וכו'. בזבחים ס"פ ב"ש וביד ס"פ שני דהלכות שחיטה. ונלע"ד דסמך התנא השוחט לנכרי לשוחט את המסוכנת לאשמועינן אגב אורחיה כחו דר' אליעזר דאפי' בשוחט מסוכנת לנכרי דלגבוה אית בה משום הקריבהו נא לפחתך אפ"ה אם שחטה לנכרי פסולה דסתם מחשבת נכרי לע"ז אפי' במסוכנת:
מחצר כבד שלה. ובגמרא הני תנאי רבנן ור' אליעזר אית להו דרבי אלעזר ב"ר יוסי דתניא א"ר אלעזר ב"ר יוסי שמעתי שהבעלים מפגלין פי' שאם חשבו על שחיטת כהן או על זריקתו ע"מ לאכול חוץ לזמנו הוי פגול ויליף לה מקרא דכתיב והקריב המקריב אלמא בעלים קרי מקריב הלכך איתנהו בכלל המקריב לא יחשב אבל ר' יוסי לא סבר לה כותיה דהא אמר אין הכל הולך אלא אחר העובד. ובלשון שני דבגמרא אמרינן דאפילו בדשמעיניה לנכרי דחשיב לע"ז פליגי הני תנאי דמתני' דת"ק סבר כי אמרינן זה מחשב וזה עובד ה"מ בפנים דגלי קרא דוהקריב המקריב אבל בחוץ לא דחוץ מפנים לא ילפינן ואתא ר' אליעזר למימר ילפינן חוץ מפנים במה מצינו דבעלים פוסלין במחשבת ע"ז בחולין ואפי' אַחֵר שוחט וגבי נכרי אפילו בסתמא דסתם מחשבת נכרי לע"ז ואתא ר' יוסי למימר אפילו בפנים נמי זה מחשב וזה עובד לא אמרינן דהמקריב לא יחשב מקריב ממש קאמר. וכתב הר"ן ז"ל והוי יודע דזריקה והקטרה נמי דאמרינן דפסלי בע"ז דוקא בשחשב עליה בשעת שחיטה לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לע"ז אבל נשחטה כראוי שוב אין הבהמה נפסלת אע"פ שזרק דמה או הקטיר חלבה לע"ז דאע"ג דבהמת קדשים מיפסלא בד' עבודות התם היינו לפי שכולן מכשירי קרבן הן אבל חולין שכל התרן אינו תלוי אלא בשחיטה מכיון שנשחטו כראוי אי אפשר שיפסלו וזה שלא כדברי רש"י ז"ל. ודקתני במתני' השוחט לנכרי שחיטתו כשרה הה"נ אפילו לכתחלה אלא דלא מצי למיתני שוחטין לנכרי דאי הכי הוה משמע דלמישרי למישחט הוא דאתא לאשמועינן דלית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול אבל לא שתהא שחיטתו כשרה לכך הוצרך לשנות שחיטתו כשרה אבל אה"נ דאפילו לכתחלה עכ"ל ז"ל:
שסתם מחשבת וכו'. ירושלמי פ"ק דביצה ובבלי פ' השולח גט ד' מ"ה וביד בפ' שני דהלכות שחיטה סי' ט"ו ובטור יורה דעה סי' ד':
בתוי"ט סד"ה שהמחשבה כו'. כך נ"ל כדי שלא להגיה ע"כ. והן אמת כי גם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל לא הגיהו בתלמודו:
7.
If one slaughtered for a non-Jew, the slaughtering is valid. Rabbi Eliezer declares it invalid. Rabbi Eliezer said: even if one slaughtered a beast with the intention that a non-Jew should eat [only] its liver, the slaughtering is invalid, for the thoughts of a non-Jew are usually directed towards idolatry. Rabbi Yose said: is there not a kal vehomer argument? For if in the case of consecrated animals, where a wrongful intention can render invalid, it is established that everything depends solely upon the intention of him who performs the service, how much more in the case of unconsecrated animals, where a wrongful intention cannot render invalid, is it not logical that everything should depend solely upon the intention of him who slaughters!
משנה ח
הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים, לְשֵׁם גְּבָעוֹת, לְשֵׁם יַמִּים, לְשֵׁם נְהָרוֹת, לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה:
ברטנורה
השוחט לשם הרים וכו׳ שחיטתו פסולה. ותקרובת עבודה זרה לא הויא ליאסר בהנאה, משום דכל הני אינן נעשים עבודה זרה, דכתיב (דברים י״ב:ב׳) אלהיהם על ההרים, ולא ההרים אלהיהם. ומיהו פסולה מלאכול, משום דדמיא לשחיטה לשם ע״ז ומחלפא בה. ודוקא שאמר לשם הרים לשם גבעות, אבל אם אמר למלאך הממונה על ההרים ועל הגבעות, הרי זו זבחי מתים ואסורה בהנאה:לשם דבר כשר. שחיטה סתם:
תוסופות יום טוב
השוחט לשם הרים כו' פסולה. כתב הר"ב ותקרובת ע"ז לא הוי וכו'. דכתיב אלהיהם על ההרים כו' וכן לשון רש"י. ודרשא פשוטה נקטי אע"ג דר"י הגלילי אמרה. ות"ק נסיב דרשא אחריתי במשנה ה' פ"ג דע"ז:
שנים אוחזים בסכין כו' שחיטתו פסולה. והא דמסיק הר"ב במשנה ו' פ"ז דכלאים. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הא איכא הכא בגמ' תרי אוקימתות. חדא דהכא ביש לו בה שותפות. וכ"פ הרמב"ם. וחדא בישראל מומר א"נ שהתרו בו וקבל התראה. וכ"פ הרא"ש. ועיין לקמן מ"י וכה"ג בעינן למימר נמי בהמנסך דמתני' ד' פ"ה דגטין:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שחיטתו כשרה ולכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנים גם בעוף: ורובו של אחד כמוהו וצריך שיהיה רוב הנראה לעינים. מיהו במקום הפסד סגי אפילו ברוב במדידה. ולכתחילה צריך שישחוט כל הסי' לשנים [י"ד כ"א]: עד שישחוט את הוורידין הן גידי דם שמונחין על המפרקת. ואעוף לחוד קאי. שלפעמים צולהו כולו כאחד לפיכך אפילו דעתו לנתחו. חיישינן דממלך. ושישחוט דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שינקוב לכל הפחות ב' וורידים בשעת שחיטה או בשעה שמפרכס מדעדיין אז הדם חם. דאתר כך כשיקרוש. לא נפק גם ע"י מליחה. ויאסר כשיצלנו. וקיי"ל כר"י [דלא כר"ב]. מיהו אם לא ניקבן ומלחן כך. יש מחמירין לקלוף הבשר סביב הוורידין. אבל בצלאו. אסור הבשר סביבן כדי נטילה. דהיינו כעובי אצבע [ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כל כדי נטילה הוא רק מעט עב יותר מקליפה. וכן משמע מרש"י פסחים [ע"ה ב'] ד"ה יטול את מקומו]. אמנם בהסיר הוורידין או חתך הראש קודם מליחה או קודם צלייה. לכ"ע הכל שרי [כ"ב א']: חצי אחד בעוף ה"ה חצי כל א': שחיטתו כשרה אע"ג דכבר תנא הכי ברישא. תירץ בש"ס [דכ"ט א'] דרישא בחולין דאף דאין צריך לדם אפ"ה צריך רוב. וסיפא קמ"ל אף דבקדשים דצריך לדם לזרקה אפ"ה סגי ברובו: השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה בקדשים מיירי. דבהו אסור לכתחילה לשחוט ב' כאחת: שנים אוחזין בסכין ושוחטין בהמה אחת חולין אפילו לכתחילה: אפילו אחד למעלה ואחד למטה א' אוחז בקתא. ואחד בראש הסכין ואף שראש הסכין נוטה למטה. לא חיישינן שכח העליון חזק מכח התחתון ויעשה דרסה: התיז את הראש בבת אחת שדחק הסכין בכח למטה. ופסק הסימנין בלי הולכה והבאה: פסולה דהו"ל דרסה. וזו הלכה ב' שמחמשה הלכות שחיטה שהן הלכה למשה מסיני. ונ"ל דרק משום סיפא נקט התיז הראש. אבל באמת אפילו לא התיז רק הסימנין פסול משם דרסה [ולרמב"ן התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש ועי' לחם חמודות]. ומה"ט לא ישחוט עוף בסכין גסה. ובדיעבד כשר [שפתי דעת ח' סק"ב]. ובהניח אצבע על הסכין בשעת שחיטה. או ששחט בישיבה. רק בהפסד מרובה שרי. דחיישינן שמא דרס. ורק כשיודע שלא דרס. אף שלא בהפ"מ שרי [שפתי דעת כ"ד סק"ה]. ובשיכור חיישינן לדרסה: היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת האי בבת אחת דהכא ר"ל ששחט ע"י הולכה א' או הבאה א'. וגם בזו התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש: אם יש בסכין מלא צואר ר"ל כשיעור צואר חוץ לצואר. דצריך שיהיה אורך הסכין כשיעור עובי ב' צווארים: כשרה ובהוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשר. וכדמסיק. ונוהגין להחמיר אפילו בשחט בהולכה והבאה. עד שיהיה אורך הסכין כעובי הצואר ומעט יותר [סי' כ"ד]. ולכתחילה צריך שיהיה אורך הסכין כב' צוארים [סי' ח']. וכל זה בשלא חתך גם רוב המפרקת. דהיינו רוב עובי חוט השדרה. דכששחט כן. אפילו בשחט בהולכה והבאה. נוהגין להחמיר במקום שאין הפ"מ [ש"ך וט"ז סי' כ"ד]: היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת ר"ל בהולכה א': אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לב' הצווארים: אפילו כל שהוא שאורך הסכין כ"ש: אפילו באיזמל תער דק וקטן. ולא גזרינן אטו איזמל שיש לו קרניים על גביו לנוי. כמו שנהגו. [ונ"ל דכ"ש דכשאין חודו העליון נוטה לאחוריו. אלא שיש לו חוד פשוט ולא מעוקם כקרן] והרי בו אסור לשחוט. דהקרניים מחלידין או נוקבין הסימנין: וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל הא הפילה הוא. אף שלא התכוון לשחוט. כשרה. דרק בקדשים צריך כוונה לשחיטה [סי' ג']: נפלה סכין והגביהה שבשעת שחיטה נפל ממנו והגביהו. ושהה בהגבהה זו: נפלו כליו בגדיו: השחיז את הסכין קודם שחיטה: ועף ר"ל שע"י ההשחזה נעשה עיף באמצע שחיטה ולא גמרה: ובא חבירו ושחט גמר השחיטה. וה"ה בגמרה הוא אחר ששהה: אם שהה כדי שחיטה כדי שיעור שיגביה וירבץ הבהמה וישחט רוב הוושט ומיעוט הקנה של אותו המין ששוחט השתא. אם גסה גסה ואם דקה דקה [תב"ש כ"ג סק"ו]. ושיעור שהוי בעוף כשיעור שהייה בדקה. וי"א דשהוי בעוף כדי שחיטת רוב סימן א' שלו [סי' כ"ג]: פסולה וזהו הלכה ג' שמחמש הלכות שחיטה. שנקרא שהוי : רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור כדי שיעור שיבקר ויבדוק סכינו. ונוהגין להחמיר בשהוי משהו בעוף ובבהמה. ואפילו נמצא גמי רך בוושט שנשחט עמו. דהיינו שנמצא קצת מהגמי בחלק הוושט שבראש. וקצתו הב' בהוושט שנשאר בהגוף. או שנמצא חתך בהגמי. אסור [רמ"א שם]. ובספק אם נחתך הגמי. שרי אף בעוף [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ואם חתך באצבעו בשעת שחיטה ונתבהל. רק בהפ"מ יש להקל בבהמה גסה. אבל בעוף דשהייתו מועטת. הוה ספיקא דאורייתא. ולהכי אף בהפ"מ אסור. אם לא שבשעת שחיטה לא הרגיש שחתך באצבעו. אז גם בעוף מותר [תשו'. עה"ג צ"ו]. וסובין שיצא מהוושט בשעת שחיטה. גם בעוף מותר. ובנגע בסכין בשעת שחיטה בכותל או בקרקע. נהגו להחמיר אף בבהמה [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ובנדחה ידו בשעת שחיטה בצואר ממקום למקום. בבהמה שרי ובעוף יש להחמיר [משבצות שם סק"ב]. ובשחט בסכין שאינו חד [עי' ש"ך כ"ג סק"י]: ופסק את הגרגרת שנתקו וקרעו ממקום חבורו בראש. ובבהמה מיירי דצריך ב' סימנין. וה"ה בעוף שנעקר סי' ראשון קודם ששחטו. והוא הנקרא עיקור הלכה ד' שבהלכות שחיטה. וה"ה בשוחט בסכין פגום, דהו"ל נמי עיקור: או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה [נ"ל דלהכי נקט והמתין ולא קאמר כפשוטו. או ששחט רק סי' א'. ה"ט משום דאי לא הוה תני והמתין וכו'. לא הוה שייך שפיר למתני אחר כך או שהחליד וכו'. מדלא הוה תני עדיין הפוכו]: או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו שאחר ששחט סי' א'. תחב הסכין עם חודו למעלה. בין סי' שני למפרקת. ופסק וחתכו דרך הולכה והבאה מלמטה למעלה. וזהו הלכה הה' שבהלכות שחיטה שנקרא חלדה. לשון הטמנה להסכין. כחולדה שטומנת עצמה בארץ. וה"ה בהחליד הסכין תחת העור. או תחת צמר מסובך של בהמה או תחת מטלית הקשור או הדבוק בצווארה. ויש אוסרים אפילו באין המטלית קשור. רק פרוס על מקום השחיטה [סי' כ"ד]: נבילה ומטמאה במשא: טריפה ואינה מטמאה: ודבר אחר גרם לה ליפסל כגון שהיו בה א' מהטרפיות השנויות בפרק אלו טרפית: כשרים ולא אמרינן שמתה קודם גמר שחיטה. וקמ"ל נמי דאין הבשר אסור משום דם. דאעפ"כ דם איברים שלא פירש מותר [ש"ך כ"ח סק"ל]: ונאכלים בידים מסואבות ר"ל כשידי האוכלן טמאות. דגזרו על סתם ידים כשלא נטל ידיו שיהיו כשניות לטומאה [ועי' ביבקש דעת ה' ונ"ה]. והרי יטמאו הבשר. [ואילה"ק הרי מדתני חיה ועוף. לא מיירי בקדשים. וא"כ הרי בחולין אין שני עושה שלישי. י"ל דהכא מיירי במי שאוכל רק חולין שנעשה על טהרות קדש. אבל אין לומר דמיירי שנעשה על טהרת תרומה. דהרי בבשר לא שייך שנעשה על טהרת תרומה]: לפי שלא הוכשרו בדם ר"ל דעכ"פ אין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו אחד מז' משקין. דם. מים חלב. דבש דבורים. יין. טל. שמן [וסימנך דם חד יטש] והא דנקט בידים מסואבות. ה"ה דגם טמא ממש מותר ליגע בהן ולא מטמאן רק אורחא דמילתא נקט. ואילה"ק עכ"פ הרי הכשרו בהדחה שקודם מליחה. י"ל דלצלי מיירי דלא בעי הדחה דנורא משאב שאיב. א"נ מיירי שהודח ונתבשל במי פירות. שאינן מכשירין רק ז' משקין [ועי' תוס']: הוכשרו בשחיטה דמגו דמכשרת שחיטת הבשר לאכילה. מכשירתו נמי לטומאה: השוחט את המסוכנת דהיינו שכשמעמידין אותה בהכאת מקל או בגערה ואינה עומדת. ואף שאוכלת כבריאה. ואף שכשמעמידה [ביד] נשארת עומדת. אפ"ה נקראת מסוכנת. [ובש"ס [דל"ז ב'] אמרינן אפילו אוכלת בקעיות ואפילו אוכלת קורות. ונ"ל דבקעיות הם פקועות. והם אבטיחים מרים. כמו שמן פקועות [פ"ב דשבת]. וקורות היינו רך של דקל שנעשה עץ בשנה הבאה [כברכות דל"ו א']: עד שתפרכס שנענעה א"ע באבריה. צאפפעלן בל"א: ביד וברגל שכשלא פרכסה חיישינן שמתה קודם גמר שחיטה. מיהו בהמת עכו"ם מסוכנת אסור לשחטה [מגיד ע"ד ממאכלות]. [ולהכי תני תנא לשון דיעבד] : רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה מלת זינוק הוא לשון קפיצה. כמו יזנק מן הבשן. ור"ל הכא שקפץ הדם בקילוח מבית השחיטה. ע"י שהבהמה רגילה אחר שחיטה לנפוח בגרונה. וזה סימן שלא מתה מקודם: אמר רבי שמעון אף השוחט בלילה מסוכנת ולא ידע אם פרכסה: ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם ר"ל שמצא דם בכותלי הצואר הנשחט. [ונ"ל דהיינו על העור שבצד מקום השחיטה. דאילו תוך בית השחיטה ממש מה ראייה. והרי גם כשחותך בשר מתה אגב דוחקא דסכינא נפק דמא]: שזינקה וכמדת רבי אליעזר דס"ל דסגי בזינקה: או עד שתכשכש בזנבה תנענעו לכאן ולכאן: ואחד בהמה גסה ובעוף סגי ברפרף בגפו: שאינה אלא הוצאת נפש בלבד אבל ברגלה סגי בכפפה או פשטה אותו דברגלה כחה חזק טפי וסגי בהכי [ועי' מ"ש זבים פ"ד סי' ס"ב ודו"ק]. מיהו בגסה סגי בכפפה או פשטה אפילו ביד. וכל פרכס צריך שיהיה בסוף שחיטה עד אחר שחיטה. וקיי"ל כחכמים [סי' י"ז]: השוחט לנכרי בהמת נכרי: שחיטתו כשרה ואפילו לכתחילה מותר. ולא חיישינן שיתכוון נכרי לע"ז ותאסר בהנאה ויעבור ישראל ג"כ אלפני עוור לא תתן מכשול: ורבי אליעזר פוסל דאסור בהנאה. דמסתמא מתכוון לע"ז: אמר רבי אליעזר אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה הוא יתרת הכבד. ורצה לומר אפילו דבר מועט. ונ"ל דמיירי שמכר העכומ"ז הבהמה כולה לישראל ולא השאיר לעצמו רק דבר מועט [ועי' רש"י דל"ט ב' ד"ה לר"א]: קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין רצה לומר דהיינו במוקדשין שנפסלין בפיגול. כשחישב בא מד' העבודות. שחיטה. קבלת הדם. הולכה. זריקה. לאכל מהן אחר זמן אכילתן: אין הכל הולך אלא אחר העובד אבל בעלים לא פסלו במחשבתן: מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין דהיינו בחולין. שאין בשרן נפסל במחשבת ע"ז רק בב' עבודות. שחיטה וזריקה. אבל קבלה והולכה לא כתיב בה: אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ולא אחר מחשבת העכו"ם בעל הבהמה. והכי קיי"ל [סי' ד']: לשם מדברות שמתכוון לעבדן בזה: שחיטתו פסולה רצה לומר אסורה באכילה מדדמי לשוחט לע"ז. ואפילו נתכוון לאכל לרפואה ולא להקריבה. אסורה. אבל מותר בהנאה. דמחובר אינו נעשה ע"ז. מיהו בשחט לשם מלאך הממונה על אלו. אסור נמי בהנאה. אפילו לא נתכוון לעבדם [שם]: ואחד לשם דבר כשר ר"ל לשש סתם שחיטה כשרה. אפילו שחטו ב' בני אדם בב' סכינין. ומיירי שהן שותפין. דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וי"א דאפילו שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. רק הכא מיירי במומר או בשהתרו בו [סי' ד']: ולא לתוך נהרות שלא יאמרו לשר של ים או של נהרות שוחט: ולא לתוך כלים שלא יאמרו שמקבל דמה לזרוק לע"ז: אבל שוחט הוא לתוך עוגא גומא: של מים ר"ל דוקא כשיש שם מים. דאז לא חזי לזריקה. ודוקא במים עכורים. אבל בצלולין לא. שיחשודוהו ששוחט לפרצוף פניו הנראה במים: ובספינה על גבי כלים ר"ל אם האדם בספינה. והמקום דחוק לו. שוחט ע"ג כלים או דפין ארוכין. שמניח קצה א' מהן בספינה. וקצה הב' מהן לחוץ. בדרך מדרן. ושוחט ע"ג הכלים. והדם שותת לים. אבל לתוך הכלים אסור [ס' י' א]: אין שוחטין לגומא שאין בה מים: כל עיקר אפילו בבית די"ל דרוצה לנקר ביתו. יחשידוהו שעושה חוק המינין. [ונ"ל דאפשר דר"ל נמי במלת כל עיקר אמאי דסמוך ליה. דהיינו אפילו לשחוט ע"ג כלים שירד מעליהן לגומא אסור. דבשלמא בשוחט למים דאסור משום חשדא ששחט לשר המים. לפיכך בשוחט ע"ג כלים. אף ששותת אח"כ למים. אין כאן חשש. ששוחט לשר המים. אבל בשוחט לתוך גומא. דהחשד יהיה שרוצה לכנס הדם לזורקו לע"ז. לפיכך גם בשוחט ע"ג כלים לגומא. יש חשד זה]: אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ששוחט בקרקע בחוץ והדם שותת לשם. כדי לנקר חצירו: ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין נ"ל דר"ל שלא יעשה חוקים עם המינים. והאי את ר"ל עם. ואי"ל א"כ ברישא נמי כל שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור [ביצה ד"ט א']. י"ל דהיינו באפשר לחושדו בצנעא כמו בפרהסיא. ושמא גם בצנעא יראהו אדם ויחשדנו. משא"כ הכא בבית מדמשנה לשחוט חוץ לגומא. ידונו טפי דלנקר חצירו עביד. ועי' תוס' [ע"ז די"ב א']. דמכאן מוכח דלא קיי"ל הך דבחדרי חדרים אסור. ועי' רמג"א [א"ח ש"א סקנ"ו שכתב כן ג"כ בשם הר"ן ע"ש]: השוחט חולין בחוץ: לשם אשם תלוי דכשהיו מונחים לפני אדם ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. ואכל א' מהן. ואינו יודע אם החלב או השומן אכל. מביא אשם תלוי. וכן כל כדומה לזה בכל איסור כרת שאתחזיק איסורא. ואינו יודע אם התחייב בו חטאת. ומתניתין ר"א היא דס"ל אדם מנדב אשם תלוי בכל יום כשירצה. והו"ל גם כן דינו כעולה ושלמים ודכוותייהו שהן בר נידר ונידב ולהכי אפשר לחשדו שהקדישו: לשם פסח דגם כן יכול לנדרו ולהפרישו בכל ימות השנה ולהניחו עד זמנו. וכי שחט ליה השתא קודם זמנו הו"ל שלמים. והו"ל כשוחט שלמים בחוץ: שחיטתו פסולה דאף שבאמת לא הקדישו. עכ"פ הרואה סובר ששוחט קדשים בחוץ. ואפילו היא בעלת מום שמא לא יראה הרואה את מומן. והכי קיי"ל [י"ד סי' ה']: ורבי שמעון מכשיר דלא חייש למראית עין רק לכתחלה. אבל לא שיפסל עי"ז בדיעבד. אבל לכתחילה ודאי חייש. דאל"כ לפלג נמי בגומא לעיל: שנים אוחזין בסכין ואפילו בב' סכינין וב' מקומות. וכלעיל: שחיטתו פסולה אע"ג דכבר קמ"ל הכי לעיל [מ"ח]. קמ"ל הכא דאף דכל האיסור הוא רק מדנראה כשוחט קדשים בחוץ ואינו עושה איסור ממש אפ"ה אסור. ואף לי"א לעיל סי' נ"ז. דגם שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. זהו דוקא בדבר שאסור מדינא. אמרינן דהעושה התכוון להקניטו לבעליו. ושרי. אבל הכא דרק משום מראית עין אסור. להכי אפילו אין לו בה שותפות כלל. עכ"פ איכא מראית עין שיחשוב הרואה שהשוחט קדשים בחוץ מותר לאכלן: לשם אשם ודאי אשם גזילות ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה. דמדכולן באין על חטא וודאי. להכי קרי ליה אשם וודאי. [כך כ' רש"י]: שחיטתו כשרה דאם היה חייב באלו היה קול לדבר. ומדאין קול ידעו שמשקר: זה הכלל כל דבר שנידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת נזיר דלא אמרינן אילו היה נודר בנזיר היה קול להדבר. ליתא. דראוי להצניע נזירותו [כא"ח תקס"ה]: ושאינו נידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת יולדת דכשר בששחט לשמו.:
מלכת שלמה
השוחט לשם הרים וכו'. ביד שם פ' שני סי' י"ד ובטור יו"ד סי' ד'. וכתוב בתשובת הרשב"א ז"ל סמן שמ"ה תשובה יישר חילך שמנעת השוחטים לא"ל קבל"א כחוקות הגוים ואיכא משום ובחוקותיהם לא תלכו ומכל מקום אינו דומה לשוחט לשם הרים דהתם השוחט בעצמו מתכוין לכך אבל הכא זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ולשוחט לתוך ימים נמי לא דמיא דשאני התם דכיון דאיכא דשחטי לבבואה דימא האי מאן דשחיט לתוך הים איכא משום נראה וה"ה לשוחט לתוך הגומא אבל שוחט ומחזר פניו לאחד הרוחות מאי קאמרי דילמא אתרמויי הוא דאתרמי ליה הכי דאפילו הרים נמי שיש ששוחט לשמו או לשם שרו לא שמענו שיהא אסור לשחוט בהרים דלתוך ימים ונהרות אמרו בהרים לא אמרו ולשם הרים אמרו על גבי ההרים לא אמרו והטענה בזה משום דבכי הא אף משום נראה ליכא למימר דמימר אמרי תמן הוה קאי ואתרמויי אתרמי ליה וכ"ש כאן דאיכא למימר איתרמויי אתרמי ליה ע"כ:
שחיטתו פסולה. ותקרובת ע"ז לא הויא כדפי' ר"ע ז"ל. והקשו תוס' דהא לעיל א"ר אליעזר שחיטתו פסולה אע"ג דאסורה אף בהנאה כדקתני שסתם מחשבת נכרי לע"ז ותירצו דהכא דייקינן בגמרא דלא הוי זבחי מתים מדלא קתני בהדיא הרי אלו זבחי מתים אבל לעיל איידי דאמרי רבנן כשרה אמר ר' אליעזר פסולה ע"כ:
שנים אוחזין. תוס' פ"ק דחולין ד' י"ד. ופי' הר"ן ז"ל שנים אוחזין ושוחטין זה בראשו וזה בקתו ע"כ ובטור א"ח סי' ב':
אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר אחר שחיטתו פסולה. כך מצאתי מוגה ובגמרא מוקמינן לה בישראל משומד דנכרי אוסר דבר שאינו שלו לכ"ע אבל ישראל לצעורי קא מכוין ואינו אוסר ואפילו אית ליה שותפות בגויה דאינו מתכוין לאסור אלא לצער חברו. וכתב הר"ן ז"ל הלכך השוחט בהמת חברו לע"ז לא מיתסרא בהנאה ומיהו איכא מ"ד דבאכילה אסורה ואפילו שוחט בהמת חברו לשם הרים ונתכוון לרפואה וכיוצא בה אסורה באכילה שכל שיש בו סרך לע"ז מיתסרא באכילה וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אוסר לה אלא דלא שרי לה וה"ל כאילו לא נשחטה אלא שמיתה מאליה ע"כ:
8.
If one slaughtered [an animal] as a sacrifice to mountains, hills, seas, rivers, or deserts, the slaughtering is invalid. If two persons held a knife and slaughtered [an animal], one intending it as a sacrifice to one of these things and the other for a legitimate purpose, the slaughtering is invalid.
משנה ט
אֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ יַמִּים, וְלֹא לְתוֹךְ נְהָרוֹת, וְלֹא לְתוֹךְ כֵּלִים. אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ עוּגָא שֶׁל מַיִם, וּבִסְפִינָה, עַל גַּבֵּי כֵלִים. אֵין שׁוֹחֲטִין לְגֻמָּא כָּל עִקָּר, אֲבָל עוֹשֶׂה גֻמָּא בְתוֹךְ בֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס הַדָּם לְתוֹכָהּ. וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵן, שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין:
ברטנורה
אין שוחטין לתוך ימים. שלא יאמרו לשרו של ים הוא שוחט:ולא לתוך הכלים. שלא יאמרו לזרוק דמה לעבודה זרה קא עביד:עוגה. גומא. לשון עוגיאות לגפנים במועד קטן [פ״א מ״א]:עוגה של מים. דוקא עכורים, אבל צלולין לא. שמא יאמרו לפרצוף פניו הנראה במים הוא שוחט:ובספינה. יכול לשחוט על גבי כלים והדם שותת ויורד לתוך הים. שהרואה אומר כדי שלא ללכלך הספינה הוא עושה:אין שוחטין לגומא כל עיקר. ואפילו בבית. וטעמא דגומא, מפני שהוא חק המינים:אבל עושה גומא. בגמרא מפרש דהכי קאמר, אין שוחטים לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה, עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת ויורד לגומא:יחקה את המינים. יחזיק ידיהן בחקותיהם. יחקה לשון חק:
תוסופות יום טוב
אין שוחטין לתוך ימים. פי' הר"ב שלא יאמרו לשר של ים הוא שוחט מש"ה ל"ש צלולין ל"ש עכורין. כ"מ פ"ב מה"ש:
[*אבל שוחט הוא לתוך עוגא של מים. כתב הר"ב. ודוקא עכורין. אבל צלולין לא שמא יאמרו לפרצוף פניו וכו'. וכן פרש"י על הא דאמרינן בסוגיא שמא יאמרו לבבואה קא שחיט. והרמב"ם פי' כדי שלא יאמרו לאותה צורה הוא עובד. כלומר לכח השולט בצורות. כמ"ש קצת [כת] המשנים והם שמאמירם שיש שם שתי רשויות. והנותן החומר אינו נותן הצורה. ע"כ]:
אבל עושה גומא בתוך ביתו. כתב הר"ב. דה"ק הרוצה לנקר חצרו כו'. ואע"ג [דפסק הר"ב במשנה ד' פכ"ב דשבת] דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. היינו כמו שוטחו בחמה אבל לא כנגד העם שאם היו רואין אותו עושה כן בצינעא היה שם חשד כמו בשוק אבל כאן הרואה שעושה בביתו אומר לנקר חצרו הוא עושה. תוס':
יכין
מלכת שלמה
יכין
שחיטתו כשרה ולכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנים גם בעוף: ורובו של אחד כמוהו וצריך שיהיה רוב הנראה לעינים. מיהו במקום הפסד סגי אפילו ברוב במדידה. ולכתחילה צריך שישחוט כל הסי' לשנים [י"ד כ"א]: עד שישחוט את הוורידין הן גידי דם שמונחין על המפרקת. ואעוף לחוד קאי. שלפעמים צולהו כולו כאחד לפיכך אפילו דעתו לנתחו. חיישינן דממלך. ושישחוט דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שינקוב לכל הפחות ב' וורידים בשעת שחיטה או בשעה שמפרכס מדעדיין אז הדם חם. דאתר כך כשיקרוש. לא נפק גם ע"י מליחה. ויאסר כשיצלנו. וקיי"ל כר"י [דלא כר"ב]. מיהו אם לא ניקבן ומלחן כך. יש מחמירין לקלוף הבשר סביב הוורידין. אבל בצלאו. אסור הבשר סביבן כדי נטילה. דהיינו כעובי אצבע [ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כל כדי נטילה הוא רק מעט עב יותר מקליפה. וכן משמע מרש"י פסחים [ע"ה ב'] ד"ה יטול את מקומו]. אמנם בהסיר הוורידין או חתך הראש קודם מליחה או קודם צלייה. לכ"ע הכל שרי [כ"ב א']: חצי אחד בעוף ה"ה חצי כל א': שחיטתו כשרה אע"ג דכבר תנא הכי ברישא. תירץ בש"ס [דכ"ט א'] דרישא בחולין דאף דאין צריך לדם אפ"ה צריך רוב. וסיפא קמ"ל אף דבקדשים דצריך לדם לזרקה אפ"ה סגי ברובו: השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה בקדשים מיירי. דבהו אסור לכתחילה לשחוט ב' כאחת: שנים אוחזין בסכין ושוחטין בהמה אחת חולין אפילו לכתחילה: אפילו אחד למעלה ואחד למטה א' אוחז בקתא. ואחד בראש הסכין ואף שראש הסכין נוטה למטה. לא חיישינן שכח העליון חזק מכח התחתון ויעשה דרסה: התיז את הראש בבת אחת שדחק הסכין בכח למטה. ופסק הסימנין בלי הולכה והבאה: פסולה דהו"ל דרסה. וזו הלכה ב' שמחמשה הלכות שחיטה שהן הלכה למשה מסיני. ונ"ל דרק משום סיפא נקט התיז הראש. אבל באמת אפילו לא התיז רק הסימנין פסול משם דרסה [ולרמב"ן התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש ועי' לחם חמודות]. ומה"ט לא ישחוט עוף בסכין גסה. ובדיעבד כשר [שפתי דעת ח' סק"ב]. ובהניח אצבע על הסכין בשעת שחיטה. או ששחט בישיבה. רק בהפסד מרובה שרי. דחיישינן שמא דרס. ורק כשיודע שלא דרס. אף שלא בהפ"מ שרי [שפתי דעת כ"ד סק"ה]. ובשיכור חיישינן לדרסה: היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת האי בבת אחת דהכא ר"ל ששחט ע"י הולכה א' או הבאה א'. וגם בזו התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש: אם יש בסכין מלא צואר ר"ל כשיעור צואר חוץ לצואר. דצריך שיהיה אורך הסכין כשיעור עובי ב' צווארים: כשרה ובהוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשר. וכדמסיק. ונוהגין להחמיר אפילו בשחט בהולכה והבאה. עד שיהיה אורך הסכין כעובי הצואר ומעט יותר [סי' כ"ד]. ולכתחילה צריך שיהיה אורך הסכין כב' צוארים [סי' ח']. וכל זה בשלא חתך גם רוב המפרקת. דהיינו רוב עובי חוט השדרה. דכששחט כן. אפילו בשחט בהולכה והבאה. נוהגין להחמיר במקום שאין הפ"מ [ש"ך וט"ז סי' כ"ד]: היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת ר"ל בהולכה א': אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לב' הצווארים: אפילו כל שהוא שאורך הסכין כ"ש: אפילו באיזמל תער דק וקטן. ולא גזרינן אטו איזמל שיש לו קרניים על גביו לנוי. כמו שנהגו. [ונ"ל דכ"ש דכשאין חודו העליון נוטה לאחוריו. אלא שיש לו חוד פשוט ולא מעוקם כקרן] והרי בו אסור לשחוט. דהקרניים מחלידין או נוקבין הסימנין: וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל הא הפילה הוא. אף שלא התכוון לשחוט. כשרה. דרק בקדשים צריך כוונה לשחיטה [סי' ג']: נפלה סכין והגביהה שבשעת שחיטה נפל ממנו והגביהו. ושהה בהגבהה זו: נפלו כליו בגדיו: השחיז את הסכין קודם שחיטה: ועף ר"ל שע"י ההשחזה נעשה עיף באמצע שחיטה ולא גמרה: ובא חבירו ושחט גמר השחיטה. וה"ה בגמרה הוא אחר ששהה: אם שהה כדי שחיטה כדי שיעור שיגביה וירבץ הבהמה וישחט רוב הוושט ומיעוט הקנה של אותו המין ששוחט השתא. אם גסה גסה ואם דקה דקה [תב"ש כ"ג סק"ו]. ושיעור שהוי בעוף כשיעור שהייה בדקה. וי"א דשהוי בעוף כדי שחיטת רוב סימן א' שלו [סי' כ"ג]: פסולה וזהו הלכה ג' שמחמש הלכות שחיטה. שנקרא שהוי : רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור כדי שיעור שיבקר ויבדוק סכינו. ונוהגין להחמיר בשהוי משהו בעוף ובבהמה. ואפילו נמצא גמי רך בוושט שנשחט עמו. דהיינו שנמצא קצת מהגמי בחלק הוושט שבראש. וקצתו הב' בהוושט שנשאר בהגוף. או שנמצא חתך בהגמי. אסור [רמ"א שם]. ובספק אם נחתך הגמי. שרי אף בעוף [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ואם חתך באצבעו בשעת שחיטה ונתבהל. רק בהפ"מ יש להקל בבהמה גסה. אבל בעוף דשהייתו מועטת. הוה ספיקא דאורייתא. ולהכי אף בהפ"מ אסור. אם לא שבשעת שחיטה לא הרגיש שחתך באצבעו. אז גם בעוף מותר [תשו'. עה"ג צ"ו]. וסובין שיצא מהוושט בשעת שחיטה. גם בעוף מותר. ובנגע בסכין בשעת שחיטה בכותל או בקרקע. נהגו להחמיר אף בבהמה [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ובנדחה ידו בשעת שחיטה בצואר ממקום למקום. בבהמה שרי ובעוף יש להחמיר [משבצות שם סק"ב]. ובשחט בסכין שאינו חד [עי' ש"ך כ"ג סק"י]: ופסק את הגרגרת שנתקו וקרעו ממקום חבורו בראש. ובבהמה מיירי דצריך ב' סימנין. וה"ה בעוף שנעקר סי' ראשון קודם ששחטו. והוא הנקרא עיקור הלכה ד' שבהלכות שחיטה. וה"ה בשוחט בסכין פגום, דהו"ל נמי עיקור: או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה [נ"ל דלהכי נקט והמתין ולא קאמר כפשוטו. או ששחט רק סי' א'. ה"ט משום דאי לא הוה תני והמתין וכו'. לא הוה שייך שפיר למתני אחר כך או שהחליד וכו'. מדלא הוה תני עדיין הפוכו]: או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו שאחר ששחט סי' א'. תחב הסכין עם חודו למעלה. בין סי' שני למפרקת. ופסק וחתכו דרך הולכה והבאה מלמטה למעלה. וזהו הלכה הה' שבהלכות שחיטה שנקרא חלדה. לשון הטמנה להסכין. כחולדה שטומנת עצמה בארץ. וה"ה בהחליד הסכין תחת העור. או תחת צמר מסובך של בהמה או תחת מטלית הקשור או הדבוק בצווארה. ויש אוסרים אפילו באין המטלית קשור. רק פרוס על מקום השחיטה [סי' כ"ד]: נבילה ומטמאה במשא: טריפה ואינה מטמאה: ודבר אחר גרם לה ליפסל כגון שהיו בה א' מהטרפיות השנויות בפרק אלו טרפית: כשרים ולא אמרינן שמתה קודם גמר שחיטה. וקמ"ל נמי דאין הבשר אסור משום דם. דאעפ"כ דם איברים שלא פירש מותר [ש"ך כ"ח סק"ל]: ונאכלים בידים מסואבות ר"ל כשידי האוכלן טמאות. דגזרו על סתם ידים כשלא נטל ידיו שיהיו כשניות לטומאה [ועי' ביבקש דעת ה' ונ"ה]. והרי יטמאו הבשר. [ואילה"ק הרי מדתני חיה ועוף. לא מיירי בקדשים. וא"כ הרי בחולין אין שני עושה שלישי. י"ל דהכא מיירי במי שאוכל רק חולין שנעשה על טהרות קדש. אבל אין לומר דמיירי שנעשה על טהרת תרומה. דהרי בבשר לא שייך שנעשה על טהרת תרומה]: לפי שלא הוכשרו בדם ר"ל דעכ"פ אין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו אחד מז' משקין. דם. מים חלב. דבש דבורים. יין. טל. שמן [וסימנך דם חד יטש] והא דנקט בידים מסואבות. ה"ה דגם טמא ממש מותר ליגע בהן ולא מטמאן רק אורחא דמילתא נקט. ואילה"ק עכ"פ הרי הכשרו בהדחה שקודם מליחה. י"ל דלצלי מיירי דלא בעי הדחה דנורא משאב שאיב. א"נ מיירי שהודח ונתבשל במי פירות. שאינן מכשירין רק ז' משקין [ועי' תוס']: הוכשרו בשחיטה דמגו דמכשרת שחיטת הבשר לאכילה. מכשירתו נמי לטומאה: השוחט את המסוכנת דהיינו שכשמעמידין אותה בהכאת מקל או בגערה ואינה עומדת. ואף שאוכלת כבריאה. ואף שכשמעמידה [ביד] נשארת עומדת. אפ"ה נקראת מסוכנת. [ובש"ס [דל"ז ב'] אמרינן אפילו אוכלת בקעיות ואפילו אוכלת קורות. ונ"ל דבקעיות הם פקועות. והם אבטיחים מרים. כמו שמן פקועות [פ"ב דשבת]. וקורות היינו רך של דקל שנעשה עץ בשנה הבאה [כברכות דל"ו א']: עד שתפרכס שנענעה א"ע באבריה. צאפפעלן בל"א: ביד וברגל שכשלא פרכסה חיישינן שמתה קודם גמר שחיטה. מיהו בהמת עכו"ם מסוכנת אסור לשחטה [מגיד ע"ד ממאכלות]. [ולהכי תני תנא לשון דיעבד] : רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה מלת זינוק הוא לשון קפיצה. כמו יזנק מן הבשן. ור"ל הכא שקפץ הדם בקילוח מבית השחיטה. ע"י שהבהמה רגילה אחר שחיטה לנפוח בגרונה. וזה סימן שלא מתה מקודם: אמר רבי שמעון אף השוחט בלילה מסוכנת ולא ידע אם פרכסה: ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם ר"ל שמצא דם בכותלי הצואר הנשחט. [ונ"ל דהיינו על העור שבצד מקום השחיטה. דאילו תוך בית השחיטה ממש מה ראייה. והרי גם כשחותך בשר מתה אגב דוחקא דסכינא נפק דמא]: שזינקה וכמדת רבי אליעזר דס"ל דסגי בזינקה: או עד שתכשכש בזנבה תנענעו לכאן ולכאן: ואחד בהמה גסה ובעוף סגי ברפרף בגפו: שאינה אלא הוצאת נפש בלבד אבל ברגלה סגי בכפפה או פשטה אותו דברגלה כחה חזק טפי וסגי בהכי [ועי' מ"ש זבים פ"ד סי' ס"ב ודו"ק]. מיהו בגסה סגי בכפפה או פשטה אפילו ביד. וכל פרכס צריך שיהיה בסוף שחיטה עד אחר שחיטה. וקיי"ל כחכמים [סי' י"ז]: השוחט לנכרי בהמת נכרי: שחיטתו כשרה ואפילו לכתחילה מותר. ולא חיישינן שיתכוון נכרי לע"ז ותאסר בהנאה ויעבור ישראל ג"כ אלפני עוור לא תתן מכשול: ורבי אליעזר פוסל דאסור בהנאה. דמסתמא מתכוון לע"ז: אמר רבי אליעזר אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה הוא יתרת הכבד. ורצה לומר אפילו דבר מועט. ונ"ל דמיירי שמכר העכומ"ז הבהמה כולה לישראל ולא השאיר לעצמו רק דבר מועט [ועי' רש"י דל"ט ב' ד"ה לר"א]: קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין רצה לומר דהיינו במוקדשין שנפסלין בפיגול. כשחישב בא מד' העבודות. שחיטה. קבלת הדם. הולכה. זריקה. לאכל מהן אחר זמן אכילתן: אין הכל הולך אלא אחר העובד אבל בעלים לא פסלו במחשבתן: מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין דהיינו בחולין. שאין בשרן נפסל במחשבת ע"ז רק בב' עבודות. שחיטה וזריקה. אבל קבלה והולכה לא כתיב בה: אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ולא אחר מחשבת העכו"ם בעל הבהמה. והכי קיי"ל [סי' ד']: לשם מדברות שמתכוון לעבדן בזה: שחיטתו פסולה רצה לומר אסורה באכילה מדדמי לשוחט לע"ז. ואפילו נתכוון לאכל לרפואה ולא להקריבה. אסורה. אבל מותר בהנאה. דמחובר אינו נעשה ע"ז. מיהו בשחט לשם מלאך הממונה על אלו. אסור נמי בהנאה. אפילו לא נתכוון לעבדם [שם]: ואחד לשם דבר כשר ר"ל לשש סתם שחיטה כשרה. אפילו שחטו ב' בני אדם בב' סכינין. ומיירי שהן שותפין. דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וי"א דאפילו שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. רק הכא מיירי במומר או בשהתרו בו [סי' ד']: ולא לתוך נהרות שלא יאמרו לשר של ים או של נהרות שוחט: ולא לתוך כלים שלא יאמרו שמקבל דמה לזרוק לע"ז: אבל שוחט הוא לתוך עוגא גומא: של מים ר"ל דוקא כשיש שם מים. דאז לא חזי לזריקה. ודוקא במים עכורים. אבל בצלולין לא. שיחשודוהו ששוחט לפרצוף פניו הנראה במים: ובספינה על גבי כלים ר"ל אם האדם בספינה. והמקום דחוק לו. שוחט ע"ג כלים או דפין ארוכין. שמניח קצה א' מהן בספינה. וקצה הב' מהן לחוץ. בדרך מדרן. ושוחט ע"ג הכלים. והדם שותת לים. אבל לתוך הכלים אסור [ס' י' א]: אין שוחטין לגומא שאין בה מים: כל עיקר אפילו בבית די"ל דרוצה לנקר ביתו. יחשידוהו שעושה חוק המינין. [ונ"ל דאפשר דר"ל נמי במלת כל עיקר אמאי דסמוך ליה. דהיינו אפילו לשחוט ע"ג כלים שירד מעליהן לגומא אסור. דבשלמא בשוחט למים דאסור משום חשדא ששחט לשר המים. לפיכך בשוחט ע"ג כלים. אף ששותת אח"כ למים. אין כאן חשש. ששוחט לשר המים. אבל בשוחט לתוך גומא. דהחשד יהיה שרוצה לכנס הדם לזורקו לע"ז. לפיכך גם בשוחט ע"ג כלים לגומא. יש חשד זה]: אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ששוחט בקרקע בחוץ והדם שותת לשם. כדי לנקר חצירו: ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין נ"ל דר"ל שלא יעשה חוקים עם המינים. והאי את ר"ל עם. ואי"ל א"כ ברישא נמי כל שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור [ביצה ד"ט א']. י"ל דהיינו באפשר לחושדו בצנעא כמו בפרהסיא. ושמא גם בצנעא יראהו אדם ויחשדנו. משא"כ הכא בבית מדמשנה לשחוט חוץ לגומא. ידונו טפי דלנקר חצירו עביד. ועי' תוס' [ע"ז די"ב א']. דמכאן מוכח דלא קיי"ל הך דבחדרי חדרים אסור. ועי' רמג"א [א"ח ש"א סקנ"ו שכתב כן ג"כ בשם הר"ן ע"ש]: השוחט חולין בחוץ: לשם אשם תלוי דכשהיו מונחים לפני אדם ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. ואכל א' מהן. ואינו יודע אם החלב או השומן אכל. מביא אשם תלוי. וכן כל כדומה לזה בכל איסור כרת שאתחזיק איסורא. ואינו יודע אם התחייב בו חטאת. ומתניתין ר"א היא דס"ל אדם מנדב אשם תלוי בכל יום כשירצה. והו"ל גם כן דינו כעולה ושלמים ודכוותייהו שהן בר נידר ונידב ולהכי אפשר לחשדו שהקדישו: לשם פסח דגם כן יכול לנדרו ולהפרישו בכל ימות השנה ולהניחו עד זמנו. וכי שחט ליה השתא קודם זמנו הו"ל שלמים. והו"ל כשוחט שלמים בחוץ: שחיטתו פסולה דאף שבאמת לא הקדישו. עכ"פ הרואה סובר ששוחט קדשים בחוץ. ואפילו היא בעלת מום שמא לא יראה הרואה את מומן. והכי קיי"ל [י"ד סי' ה']: ורבי שמעון מכשיר דלא חייש למראית עין רק לכתחלה. אבל לא שיפסל עי"ז בדיעבד. אבל לכתחילה ודאי חייש. דאל"כ לפלג נמי בגומא לעיל: שנים אוחזין בסכין ואפילו בב' סכינין וב' מקומות. וכלעיל: שחיטתו פסולה אע"ג דכבר קמ"ל הכי לעיל [מ"ח]. קמ"ל הכא דאף דכל האיסור הוא רק מדנראה כשוחט קדשים בחוץ ואינו עושה איסור ממש אפ"ה אסור. ואף לי"א לעיל סי' נ"ז. דגם שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. זהו דוקא בדבר שאסור מדינא. אמרינן דהעושה התכוון להקניטו לבעליו. ושרי. אבל הכא דרק משום מראית עין אסור. להכי אפילו אין לו בה שותפות כלל. עכ"פ איכא מראית עין שיחשוב הרואה שהשוחט קדשים בחוץ מותר לאכלן: לשם אשם ודאי אשם גזילות ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה. דמדכולן באין על חטא וודאי. להכי קרי ליה אשם וודאי. [כך כ' רש"י]: שחיטתו כשרה דאם היה חייב באלו היה קול לדבר. ומדאין קול ידעו שמשקר: זה הכלל כל דבר שנידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת נזיר דלא אמרינן אילו היה נודר בנזיר היה קול להדבר. ליתא. דראוי להצניע נזירותו [כא"ח תקס"ה]: ושאינו נידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת יולדת דכשר בששחט לשמו.:
מלכת שלמה
אין שוחטין לא לתוך ימים וכו'. ביד פרק שני דהלכות שחיטה סי' ד' ה' ו' ובטור יו"ד סי' י"א י"ב:
אבל שוחט הוא לתוך עוגא של מים. לישנא אחרינא לתוך העוגל והיא היא רש"י ז"ל. ובערוך ג"כ הביאו בערך עגל. וספר אחר גורס אוגן של מים ופי' כגון ספל שלשין בו מלשון וישם באגנות. וכן נראה שהוא גרסת הר"ן ז"ל שפי' אוגן מלשון אגן וקאמר דאע"ג דלתוך הכלים אסור כל שיש בו מעט מים שרי דתו ליכא משום חשדא ע"כ. וכן הוא גירסת החשב"א ז"ל:
ובספינה ע"ג כלים. פי' ובלבד שלא ישחוט לתוכן:
כל עיקר. ואפילו בחצרו או בביתו אבל הרוצה לנקר את חצרו שלא יתלכלך בדם עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת ויורד לגומא. וראיתי שה"ר יהוסף ז"ל מחק מלות כל עיקר:
ובשוק לא יעשה כן. שאין אדם חש לנקר את השוק ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו שמא מין הוא לע"ז ויבדלו מפתו ומיינו רש"י ז"ל. ואיתה בתוס' פ"ק דע"ז ד' י"ב. וכתב הרמב"ם ז"ל שם ביד ואם שחט לתוך הגומא אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו שמא רשע הוא. והרשב"א ז"ל כתב בספר תורת הבית מסתברא מדקאמר שצריך לבדוק אחריו שמא רשע הוא אף שחיטתו פסולה מספק וכיון דתנא אינך כולהו במתני' בהדי הדדי כולן אסורות מספק אלא שאני תמה כיון דתני לעיל מינה השוחט לנכרי שחיטתו פסולה ותני בסיפא דמתני' השוחט לשם עולה שחיטתו פסולה ותני הא באמצע אם איתא דשחיטתו פסולה היכי לא תני בהא נמי השוחט לשם ימים וכו' שחיטתו פסולה ולפיכך אפשר לומר דשחיטתו זו כשרה היא שאף הוא אין מחזיקין אותו ברשע ואין מוציאין אותו מחזקת כשרותו הראשונה מיד אלא אחר בדיקה וזה נ"ל עיקר ואף מדברי רש"י ז"ל נראה כן שהוא ז"ל פי' צריך בדיקה אחריו שמא רשע הוא ויבדלו מפתו ומיינו דאלמא דאין הבדיקה כדי להכשירו אלא כדי לפוסלו דעד שיבדוק ונמצא רשע אין פוסלין אותו ואף שחיטתו כן עכ"ל ז"ל:
9.
One may not slaughter [so that the blood runs] into the sea or into rivers, or into vessels, But one may slaughter into a pool (or vessel) of water. And when on board a ship on to vessels. One may not slaughter at all into a hole, but one may dig a hole in his own house for the blood to run into. In the street, however, he should not do so as not to follow the ways of the heretics.
משנה י
הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם זְבָחִים, לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, לְשֵׁם פֶּסַח, לְשֵׁם תּוֹדָה, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אַחַד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁנִּדָּר וְנִּדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ, אָסוּר, וְשֶׁאֵינוֹ נִדָּר וְנִדָּב, הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ, כָּשֵׁר:
ברטנורה
השוחט. חולין בחוץ:לשם עולה. כיון דעולה באה בנדר ונדבה הרואה אומר עכשיו הוא מקדיש ושוחטה לעולה וקדשים בחוץ מותרים. הלכך גזור רבנן עלה ופסולה. וכן שלמים [וכו׳]:אשם תלוי. בא על ספק חיוב כרת. כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואין ידוע איזו מהן אכל. אשתו ואחותו עמו במטה ובא על אחת מהן ואין ידוע על איזו מהן בא, מביא אשם תלוי להגן מן היסורים עד שיוודע לו אם חטא ודאי מביא חטאתו. ומתניתין ר׳ אליעזר היא דאמר [כריתות כ״ה ע״א] מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, שבכל יום עומד בספק חטא ולבו נוקפו שמא חטאתי. ונמצא שדבר הנידר ונידב הוא:לשם פסח. ופסח נמי מקרי דבר הנידר ונידב, הואיל והוא עשוי להפרישו כל ימות השנה ולהניחו עד זמנו, אמרי קא שחיט שלמים בחוץ ואכיל להו:ורבי שמעון מכשיר. דלא חייש למראית העין:אשם ודאי. כגון אשם גזילות, מי שנשבע לשקר על כפירות ממון. ואשם מעילות, ואשם שפחה חרופה. ועל שם שאשם תלוי בא על ספק קרי להני אשם ודאי:לשם בכור לשם מעשר. מידע ידעי אינשי דשקר הוא, דבכור ומעשר קלא אית להו ומידע ידעי מקמי הכי, דאילו ההוא שעתא לאו בני אפרושי נינהו דנימא השתא קמקדיש להו:זה הכלל. לאתויי אם אמר הריני שוחט לשם עולת נזיר, שהיא פסולה. דמהו דתימא ליכא למיחש לחורבא, דמידע ידעי דהא לא נדר, קמ״ל דמימר אמרי דלמא נדר בצנעא זה שלשים יום שהוא סתם נזירות ובשלשים יום לא מנכרא מלתא לשכניו:ושאינו נידר ונידב. לאתויי עולת יולדת, שאם אמר לשם עולת יולדת בפירוש, כשרה. ואפילו לשם אשה שאינה חייבת קרבן לידה. ומהו דתימא הואיל ואין אותה אשה חייבת קרבן לידה לא היתה זו אלא נדבה, קמ״ל דאימר שמא הפילה, דמפלת אין לה קול ונמצא קרבן זה חובה ולא נדבה ולפיכך שחיטתו כשרה:
תוסופות יום טוב
לשם זבחים. פי' שלמים עמ"ש בריש זבחים:
לשם אשם תלוי. כתב הר"ב ומתני' ר"א היא. דמשנה ג' פ"ו דכריתות:
לשם פסח. כתב הר"ב אמרי קא שחיט שלמים. דקא שחיט פסח בשאר ימות השנה וקי"ל דשלמים הוא [ואמרי קשחיט שלמים בחוץ]. רש"י:
לשם תודה. דבא בנדר ונדבה כמ"ש הרמב"ם בפרק ט' מהל' הקרבנות:
[*ורבי שמעון מכשיר. פירש הר"ב דלא חייש למראית העין. וכפרש"י. והתוס' פי' בשם ריב"א דר"ש לטעמיה דבפרק י"ב דמנחות משנה ג' ובפ' י"ג משנה י']:
שנים אוחזין כו' שחיטתו פסולה. הקשה ב"י בסי' ה' להרא"ש שכתבתי במשנה ח'. דאפי' יש לו בה שותפות אינו אוסר. ואמאי פסיל לה הכא. ותירץ דס"ל דלא אמרו דאין אדם אוסר כו' אלא בדבר שאיסורו מן הדין משום דמסתמא לצעוריה קא מכוין אבל בשוחט לשם אחד מכל אלו. שאין איסורו מן הדין אלא מפני מראית עין כי לא הוה דידיה מאי הוי. הא מאן דחזי סבר דידיה הוא ואתא למישרי קדשים בחוץ הלכך אפילו אין לה בה שותפות אסורה. והרמב"ם מצריך בכאן ג"כ. שיהא לו בה שותפות. דסבר שכל ששוחט בהמה שאינו שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה. עכ"ד. ומ"מ יש לתמוה עליו דתירוץ זה כתבו לדעת בעל הטורים. והוא פי' שם בריש הסימן. דלא ס"ל טעמא משום מראית העין. אלא דחיישינן שמא הקדישו. וה"ל שוחט קדשים בחוץ. [*ונ"ל דהטור טעמא רווחא נקט שמא הקדישו כו' אבל מ"מ מידי מראית עין לא נפיק]:
לשם חטאת. כשלא חטא אבל כשחטא וחייב חטאת כי אמר זו לחטאת פסולה. גמרא. ומסיים הטור וכן באשם:
[*לשם אשם ודאי. פירש הר"ב כגון כו' והוא לשון רש"י ותמיהה לי שהשמיטו אשם מצורע אבל אשם נזיר אייתי בזה הכלל כדלקמן]:
לשם תמורה. כשאין לו זבח בביתו אבל יש לו ואמר לשם תמורת זבחי פסולה גמרא:
[*אסור. וכפי שיטת לישנא דמשנתינו הל"ל פסול. אלא דחדא מלתא הוא פוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין כדאמר בגמרא בפ"ק דף י"ח]:
ושאינו נידר ונידב. כתב הר"ב לאתויי עולת יולדת כו' קמ"ל דאימר שמא הפילה כו'. ונמצא קרבן זה חובה כו'. וכן הוא בפי' הרמב"ם. ודבריו תמוהין הן. דהא אמרן היכא דשייך חובה. אה"נ דמפסל. וא"כ הכא ממ"נ מפסל ולרש"י שתי גרסאות בגמרא גירסא אחת מוקי למתניתין באין לו אשה. הא יש לו אשה פסול. דאימר אפולי אפיל. וגירסא אחרת מתני' ביש לו אשה וכשרה משום דאי איתא דילדה קלא אית לה. גם להרמב"ם בחבורו פי' אחר שכך כתב בפ' ב' האשה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה זו לעולתי שחיטתה כשרה שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה. ואין חוששין לה שמא הפילה. שכל המפלת קול יש לה. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
יכין
שחיטתו כשרה ולכתחילה צריך לשחוט ב' הסימנים גם בעוף: ורובו של אחד כמוהו וצריך שיהיה רוב הנראה לעינים. מיהו במקום הפסד סגי אפילו ברוב במדידה. ולכתחילה צריך שישחוט כל הסי' לשנים [י"ד כ"א]: עד שישחוט את הוורידין הן גידי דם שמונחין על המפרקת. ואעוף לחוד קאי. שלפעמים צולהו כולו כאחד לפיכך אפילו דעתו לנתחו. חיישינן דממלך. ושישחוט דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שינקוב לכל הפחות ב' וורידים בשעת שחיטה או בשעה שמפרכס מדעדיין אז הדם חם. דאתר כך כשיקרוש. לא נפק גם ע"י מליחה. ויאסר כשיצלנו. וקיי"ל כר"י [דלא כר"ב]. מיהו אם לא ניקבן ומלחן כך. יש מחמירין לקלוף הבשר סביב הוורידין. אבל בצלאו. אסור הבשר סביבן כדי נטילה. דהיינו כעובי אצבע [ולר"ן חולין [דרצ"ד א']. כל כדי נטילה הוא רק מעט עב יותר מקליפה. וכן משמע מרש"י פסחים [ע"ה ב'] ד"ה יטול את מקומו]. אמנם בהסיר הוורידין או חתך הראש קודם מליחה או קודם צלייה. לכ"ע הכל שרי [כ"ב א']: חצי אחד בעוף ה"ה חצי כל א': שחיטתו כשרה אע"ג דכבר תנא הכי ברישא. תירץ בש"ס [דכ"ט א'] דרישא בחולין דאף דאין צריך לדם אפ"ה צריך רוב. וסיפא קמ"ל אף דבקדשים דצריך לדם לזרקה אפ"ה סגי ברובו: השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה בקדשים מיירי. דבהו אסור לכתחילה לשחוט ב' כאחת: שנים אוחזין בסכין ושוחטין בהמה אחת חולין אפילו לכתחילה: אפילו אחד למעלה ואחד למטה א' אוחז בקתא. ואחד בראש הסכין ואף שראש הסכין נוטה למטה. לא חיישינן שכח העליון חזק מכח התחתון ויעשה דרסה: התיז את הראש בבת אחת שדחק הסכין בכח למטה. ופסק הסימנין בלי הולכה והבאה: פסולה דהו"ל דרסה. וזו הלכה ב' שמחמשה הלכות שחיטה שהן הלכה למשה מסיני. ונ"ל דרק משום סיפא נקט התיז הראש. אבל באמת אפילו לא התיז רק הסימנין פסול משם דרסה [ולרמב"ן התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש ועי' לחם חמודות]. ומה"ט לא ישחוט עוף בסכין גסה. ובדיעבד כשר [שפתי דעת ח' סק"ב]. ובהניח אצבע על הסכין בשעת שחיטה. או ששחט בישיבה. רק בהפסד מרובה שרי. דחיישינן שמא דרס. ורק כשיודע שלא דרס. אף שלא בהפ"מ שרי [שפתי דעת כ"ד סק"ה]. ובשיכור חיישינן לדרסה: היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת האי בבת אחת דהכא ר"ל ששחט ע"י הולכה א' או הבאה א'. וגם בזו התזת ב' הסימנין נקרא התזת הראש: אם יש בסכין מלא צואר ר"ל כשיעור צואר חוץ לצואר. דצריך שיהיה אורך הסכין כשיעור עובי ב' צווארים: כשרה ובהוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשר. וכדמסיק. ונוהגין להחמיר אפילו בשחט בהולכה והבאה. עד שיהיה אורך הסכין כעובי הצואר ומעט יותר [סי' כ"ד]. ולכתחילה צריך שיהיה אורך הסכין כב' צוארים [סי' ח']. וכל זה בשלא חתך גם רוב המפרקת. דהיינו רוב עובי חוט השדרה. דכששחט כן. אפילו בשחט בהולכה והבאה. נוהגין להחמיר במקום שאין הפ"מ [ש"ך וט"ז סי' כ"ד]: היה שוחט והתיז שני ראשים בבת אחת ר"ל בהולכה א': אם יש בסכין מלא צואר אחד חוץ לב' הצווארים: אפילו כל שהוא שאורך הסכין כ"ש: אפילו באיזמל תער דק וקטן. ולא גזרינן אטו איזמל שיש לו קרניים על גביו לנוי. כמו שנהגו. [ונ"ל דכ"ש דכשאין חודו העליון נוטה לאחוריו. אלא שיש לו חוד פשוט ולא מעוקם כקרן] והרי בו אסור לשחוט. דהקרניים מחלידין או נוקבין הסימנין: וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל הא הפילה הוא. אף שלא התכוון לשחוט. כשרה. דרק בקדשים צריך כוונה לשחיטה [סי' ג']: נפלה סכין והגביהה שבשעת שחיטה נפל ממנו והגביהו. ושהה בהגבהה זו: נפלו כליו בגדיו: השחיז את הסכין קודם שחיטה: ועף ר"ל שע"י ההשחזה נעשה עיף באמצע שחיטה ולא גמרה: ובא חבירו ושחט גמר השחיטה. וה"ה בגמרה הוא אחר ששהה: אם שהה כדי שחיטה כדי שיעור שיגביה וירבץ הבהמה וישחט רוב הוושט ומיעוט הקנה של אותו המין ששוחט השתא. אם גסה גסה ואם דקה דקה [תב"ש כ"ג סק"ו]. ושיעור שהוי בעוף כשיעור שהייה בדקה. וי"א דשהוי בעוף כדי שחיטת רוב סימן א' שלו [סי' כ"ג]: פסולה וזהו הלכה ג' שמחמש הלכות שחיטה. שנקרא שהוי : רבי שמעון אומר אם שהה כדי ביקור כדי שיעור שיבקר ויבדוק סכינו. ונוהגין להחמיר בשהוי משהו בעוף ובבהמה. ואפילו נמצא גמי רך בוושט שנשחט עמו. דהיינו שנמצא קצת מהגמי בחלק הוושט שבראש. וקצתו הב' בהוושט שנשאר בהגוף. או שנמצא חתך בהגמי. אסור [רמ"א שם]. ובספק אם נחתך הגמי. שרי אף בעוף [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ואם חתך באצבעו בשעת שחיטה ונתבהל. רק בהפ"מ יש להקל בבהמה גסה. אבל בעוף דשהייתו מועטת. הוה ספיקא דאורייתא. ולהכי אף בהפ"מ אסור. אם לא שבשעת שחיטה לא הרגיש שחתך באצבעו. אז גם בעוף מותר [תשו'. עה"ג צ"ו]. וסובין שיצא מהוושט בשעת שחיטה. גם בעוף מותר. ובנגע בסכין בשעת שחיטה בכותל או בקרקע. נהגו להחמיר אף בבהמה [שפתי דעת כ"ג סק"ח]. ובנדחה ידו בשעת שחיטה בצואר ממקום למקום. בבהמה שרי ובעוף יש להחמיר [משבצות שם סק"ב]. ובשחט בסכין שאינו חד [עי' ש"ך כ"ג סק"י]: ופסק את הגרגרת שנתקו וקרעו ממקום חבורו בראש. ובבהמה מיירי דצריך ב' סימנין. וה"ה בעוף שנעקר סי' ראשון קודם ששחטו. והוא הנקרא עיקור הלכה ד' שבהלכות שחיטה. וה"ה בשוחט בסכין פגום, דהו"ל נמי עיקור: או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה [נ"ל דלהכי נקט והמתין ולא קאמר כפשוטו. או ששחט רק סי' א'. ה"ט משום דאי לא הוה תני והמתין וכו'. לא הוה שייך שפיר למתני אחר כך או שהחליד וכו'. מדלא הוה תני עדיין הפוכו]: או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו שאחר ששחט סי' א'. תחב הסכין עם חודו למעלה. בין סי' שני למפרקת. ופסק וחתכו דרך הולכה והבאה מלמטה למעלה. וזהו הלכה הה' שבהלכות שחיטה שנקרא חלדה. לשון הטמנה להסכין. כחולדה שטומנת עצמה בארץ. וה"ה בהחליד הסכין תחת העור. או תחת צמר מסובך של בהמה או תחת מטלית הקשור או הדבוק בצווארה. ויש אוסרים אפילו באין המטלית קשור. רק פרוס על מקום השחיטה [סי' כ"ד]: נבילה ומטמאה במשא: טריפה ואינה מטמאה: ודבר אחר גרם לה ליפסל כגון שהיו בה א' מהטרפיות השנויות בפרק אלו טרפית: כשרים ולא אמרינן שמתה קודם גמר שחיטה. וקמ"ל נמי דאין הבשר אסור משום דם. דאעפ"כ דם איברים שלא פירש מותר [ש"ך כ"ח סק"ל]: ונאכלים בידים מסואבות ר"ל כשידי האוכלן טמאות. דגזרו על סתם ידים כשלא נטל ידיו שיהיו כשניות לטומאה [ועי' ביבקש דעת ה' ונ"ה]. והרי יטמאו הבשר. [ואילה"ק הרי מדתני חיה ועוף. לא מיירי בקדשים. וא"כ הרי בחולין אין שני עושה שלישי. י"ל דהכא מיירי במי שאוכל רק חולין שנעשה על טהרות קדש. אבל אין לומר דמיירי שנעשה על טהרת תרומה. דהרי בבשר לא שייך שנעשה על טהרת תרומה]: לפי שלא הוכשרו בדם ר"ל דעכ"פ אין אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו אחד מז' משקין. דם. מים חלב. דבש דבורים. יין. טל. שמן [וסימנך דם חד יטש] והא דנקט בידים מסואבות. ה"ה דגם טמא ממש מותר ליגע בהן ולא מטמאן רק אורחא דמילתא נקט. ואילה"ק עכ"פ הרי הכשרו בהדחה שקודם מליחה. י"ל דלצלי מיירי דלא בעי הדחה דנורא משאב שאיב. א"נ מיירי שהודח ונתבשל במי פירות. שאינן מכשירין רק ז' משקין [ועי' תוס']: הוכשרו בשחיטה דמגו דמכשרת שחיטת הבשר לאכילה. מכשירתו נמי לטומאה: השוחט את המסוכנת דהיינו שכשמעמידין אותה בהכאת מקל או בגערה ואינה עומדת. ואף שאוכלת כבריאה. ואף שכשמעמידה [ביד] נשארת עומדת. אפ"ה נקראת מסוכנת. [ובש"ס [דל"ז ב'] אמרינן אפילו אוכלת בקעיות ואפילו אוכלת קורות. ונ"ל דבקעיות הם פקועות. והם אבטיחים מרים. כמו שמן פקועות [פ"ב דשבת]. וקורות היינו רך של דקל שנעשה עץ בשנה הבאה [כברכות דל"ו א']: עד שתפרכס שנענעה א"ע באבריה. צאפפעלן בל"א: ביד וברגל שכשלא פרכסה חיישינן שמתה קודם גמר שחיטה. מיהו בהמת עכו"ם מסוכנת אסור לשחטה [מגיד ע"ד ממאכלות]. [ולהכי תני תנא לשון דיעבד] : רבי אליעזר אומר דיה אם זינקה מלת זינוק הוא לשון קפיצה. כמו יזנק מן הבשן. ור"ל הכא שקפץ הדם בקילוח מבית השחיטה. ע"י שהבהמה רגילה אחר שחיטה לנפוח בגרונה. וזה סימן שלא מתה מקודם: אמר רבי שמעון אף השוחט בלילה מסוכנת ולא ידע אם פרכסה: ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם ר"ל שמצא דם בכותלי הצואר הנשחט. [ונ"ל דהיינו על העור שבצד מקום השחיטה. דאילו תוך בית השחיטה ממש מה ראייה. והרי גם כשחותך בשר מתה אגב דוחקא דסכינא נפק דמא]: שזינקה וכמדת רבי אליעזר דס"ל דסגי בזינקה: או עד שתכשכש בזנבה תנענעו לכאן ולכאן: ואחד בהמה גסה ובעוף סגי ברפרף בגפו: שאינה אלא הוצאת נפש בלבד אבל ברגלה סגי בכפפה או פשטה אותו דברגלה כחה חזק טפי וסגי בהכי [ועי' מ"ש זבים פ"ד סי' ס"ב ודו"ק]. מיהו בגסה סגי בכפפה או פשטה אפילו ביד. וכל פרכס צריך שיהיה בסוף שחיטה עד אחר שחיטה. וקיי"ל כחכמים [סי' י"ז]: השוחט לנכרי בהמת נכרי: שחיטתו כשרה ואפילו לכתחילה מותר. ולא חיישינן שיתכוון נכרי לע"ז ותאסר בהנאה ויעבור ישראל ג"כ אלפני עוור לא תתן מכשול: ורבי אליעזר פוסל דאסור בהנאה. דמסתמא מתכוון לע"ז: אמר רבי אליעזר אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה הוא יתרת הכבד. ורצה לומר אפילו דבר מועט. ונ"ל דמיירי שמכר העכומ"ז הבהמה כולה לישראל ולא השאיר לעצמו רק דבר מועט [ועי' רש"י דל"ט ב' ד"ה לר"א]: קל וחומר הדברים ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין רצה לומר דהיינו במוקדשין שנפסלין בפיגול. כשחישב בא מד' העבודות. שחיטה. קבלת הדם. הולכה. זריקה. לאכל מהן אחר זמן אכילתן: אין הכל הולך אלא אחר העובד אבל בעלים לא פסלו במחשבתן: מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין דהיינו בחולין. שאין בשרן נפסל במחשבת ע"ז רק בב' עבודות. שחיטה וזריקה. אבל קבלה והולכה לא כתיב בה: אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ולא אחר מחשבת העכו"ם בעל הבהמה. והכי קיי"ל [סי' ד']: לשם מדברות שמתכוון לעבדן בזה: שחיטתו פסולה רצה לומר אסורה באכילה מדדמי לשוחט לע"ז. ואפילו נתכוון לאכל לרפואה ולא להקריבה. אסורה. אבל מותר בהנאה. דמחובר אינו נעשה ע"ז. מיהו בשחט לשם מלאך הממונה על אלו. אסור נמי בהנאה. אפילו לא נתכוון לעבדם [שם]: ואחד לשם דבר כשר ר"ל לשש סתם שחיטה כשרה. אפילו שחטו ב' בני אדם בב' סכינין. ומיירי שהן שותפין. דאל"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וי"א דאפילו שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. רק הכא מיירי במומר או בשהתרו בו [סי' ד']: ולא לתוך נהרות שלא יאמרו לשר של ים או של נהרות שוחט: ולא לתוך כלים שלא יאמרו שמקבל דמה לזרוק לע"ז: אבל שוחט הוא לתוך עוגא גומא: של מים ר"ל דוקא כשיש שם מים. דאז לא חזי לזריקה. ודוקא במים עכורים. אבל בצלולין לא. שיחשודוהו ששוחט לפרצוף פניו הנראה במים: ובספינה על גבי כלים ר"ל אם האדם בספינה. והמקום דחוק לו. שוחט ע"ג כלים או דפין ארוכין. שמניח קצה א' מהן בספינה. וקצה הב' מהן לחוץ. בדרך מדרן. ושוחט ע"ג הכלים. והדם שותת לים. אבל לתוך הכלים אסור [ס' י' א]: אין שוחטין לגומא שאין בה מים: כל עיקר אפילו בבית די"ל דרוצה לנקר ביתו. יחשידוהו שעושה חוק המינין. [ונ"ל דאפשר דר"ל נמי במלת כל עיקר אמאי דסמוך ליה. דהיינו אפילו לשחוט ע"ג כלים שירד מעליהן לגומא אסור. דבשלמא בשוחט למים דאסור משום חשדא ששחט לשר המים. לפיכך בשוחט ע"ג כלים. אף ששותת אח"כ למים. אין כאן חשש. ששוחט לשר המים. אבל בשוחט לתוך גומא. דהחשד יהיה שרוצה לכנס הדם לזורקו לע"ז. לפיכך גם בשוחט ע"ג כלים לגומא. יש חשד זה]: אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה ששוחט בקרקע בחוץ והדם שותת לשם. כדי לנקר חצירו: ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין נ"ל דר"ל שלא יעשה חוקים עם המינים. והאי את ר"ל עם. ואי"ל א"כ ברישא נמי כל שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור [ביצה ד"ט א']. י"ל דהיינו באפשר לחושדו בצנעא כמו בפרהסיא. ושמא גם בצנעא יראהו אדם ויחשדנו. משא"כ הכא בבית מדמשנה לשחוט חוץ לגומא. ידונו טפי דלנקר חצירו עביד. ועי' תוס' [ע"ז די"ב א']. דמכאן מוכח דלא קיי"ל הך דבחדרי חדרים אסור. ועי' רמג"א [א"ח ש"א סקנ"ו שכתב כן ג"כ בשם הר"ן ע"ש]: השוחט חולין בחוץ: לשם אשם תלוי דכשהיו מונחים לפני אדם ב' חתיכות אחת חלב ואחת שומן. ואכל א' מהן. ואינו יודע אם החלב או השומן אכל. מביא אשם תלוי. וכן כל כדומה לזה בכל איסור כרת שאתחזיק איסורא. ואינו יודע אם התחייב בו חטאת. ומתניתין ר"א היא דס"ל אדם מנדב אשם תלוי בכל יום כשירצה. והו"ל גם כן דינו כעולה ושלמים ודכוותייהו שהן בר נידר ונידב ולהכי אפשר לחשדו שהקדישו: לשם פסח דגם כן יכול לנדרו ולהפרישו בכל ימות השנה ולהניחו עד זמנו. וכי שחט ליה השתא קודם זמנו הו"ל שלמים. והו"ל כשוחט שלמים בחוץ: שחיטתו פסולה דאף שבאמת לא הקדישו. עכ"פ הרואה סובר ששוחט קדשים בחוץ. ואפילו היא בעלת מום שמא לא יראה הרואה את מומן. והכי קיי"ל [י"ד סי' ה']: ורבי שמעון מכשיר דלא חייש למראית עין רק לכתחלה. אבל לא שיפסל עי"ז בדיעבד. אבל לכתחילה ודאי חייש. דאל"כ לפלג נמי בגומא לעיל: שנים אוחזין בסכין ואפילו בב' סכינין וב' מקומות. וכלעיל: שחיטתו פסולה אע"ג דכבר קמ"ל הכי לעיל [מ"ח]. קמ"ל הכא דאף דכל האיסור הוא רק מדנראה כשוחט קדשים בחוץ ואינו עושה איסור ממש אפ"ה אסור. ואף לי"א לעיל סי' נ"ז. דגם שותף אינו אוסר דבר שאינו שלו. זהו דוקא בדבר שאסור מדינא. אמרינן דהעושה התכוון להקניטו לבעליו. ושרי. אבל הכא דרק משום מראית עין אסור. להכי אפילו אין לו בה שותפות כלל. עכ"פ איכא מראית עין שיחשוב הרואה שהשוחט קדשים בחוץ מותר לאכלן: לשם אשם ודאי אשם גזילות ואשם מעילות ואשם שפחה חרופה. דמדכולן באין על חטא וודאי. להכי קרי ליה אשם וודאי. [כך כ' רש"י]: שחיטתו כשרה דאם היה חייב באלו היה קול לדבר. ומדאין קול ידעו שמשקר: זה הכלל כל דבר שנידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת נזיר דלא אמרינן אילו היה נודר בנזיר היה קול להדבר. ליתא. דראוי להצניע נזירותו [כא"ח תקס"ה]: ושאינו נידר ונידב זה הכלל לאתויי עולת יולדת דכשר בששחט לשמו.:
מלכת שלמה
השוחט לשם עולה וכו'. פ' שני דהלכות שחיטה מסי' י"ז עד סי' כ"ב. ובטור יו"ד סימן ה'. ובגמרא א"ר ינאי לא שנו אלא תמימים אבל בעלי מומין מידע ידעי דמשקר ואפילו לשם דבר נידר ונידב כשרה ור' יוחנן אמר אפילו בבעלי מומין נמי לא זימנין דשדי ביה מידי אמומא ולא ידיע וסברי תם הוא ומותר לשחוט קדשים בחוץ. ומינה דשוחט אווזים ותרנגולים וכיוצא בהן כיון דכ"ע ידעי דאין אלו קריבין לגבי מזבח אלא תורין ובני יונה בלבד מידע ידינו. דמשקר וכשרה. הר"ן ז"ל:
זבחים. היינו שלמים ואית דגרסי שלמים בהדיא. בסוף דבור ר"ע ז"ל נראה שצ"ל וכן שלמים וכולם וכן הוא מוגה בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
לשם אשם תלוי. מצינו שהכשיר הכתוב אשם תלוי ליקרב וליאכל היכא דהוחזק ספק חטא דחיוב כרת על פי שני עדים שאמרו לו ספק אם אכלת החתיכה והאי נמי אנן סהדי דכל יומא בספק חטא הוא עומד. רש"י ז"ל:
פסח. משום דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוי מיקרי דבר הנידר ונידב:
תודה. פשוט הוא דבא בנדר ונדבה. ומבואר הוא בכמה דוכתי גם ביד פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות:
ור"ש מכשיר. פי' הקונטרס דלא חייש למראית העין וריב"א ז"ל מפרש דלא שייך כלל לר"ש מראית העין דדומה כמקדיש ע"מ לשחוט בחוץ ור"ש לטעמיה דאמר בפ' בתרא דמנחות הרי עלי עולה ע"מ שאקריבנה בבית חוניו ר"ש אומר אין זו עולה וטעמא דשלא התנדב כדרך המתנדבים וכדאמרינן במתני' דבפ' המנחות והנסכים ובהדיא תניא בתוספתא אהך דהכא ור"ש מכשיר שאין כיוצא בזה מתנדב אר"ש ומה אם אמר הרי עלי עולה לשוחטה בעבר הירדן שמא עולה היא. תוס' ז"ל:
שנים אוחזין וכו'. הדר תניא הכא לאשמועינן דאפילו בדרבנן כגון הני שחיטתו פסולה אם אחד שוחט לשם אחד מכל אלו. ונלע"ד דהאי פסולה דכולה האי מתני' דוקא באכילה אבל בהנאה מותרת ומ"מ ספק אצלי אי מטמאה במשא כנבלה מדרבנן אי לאו. ונ"ל דאע"ג דמתני' דשנים אוחזין בסכין דלעיל גבי שוחט לשם הרים וכו' מוקמינן לה בגמרא בישראל משומד אליבא דהנך אמוראי דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדכתבינן לעיל וקיימא לן כותייהי אבל ישראל אע"ג דאית ליה שותפות בגויה לא מצי אסר דאמרינן לצעוריה קא מכוין לפי' התוס' והרא"ש ז"ל וכמו שרמזתי לעיל הכא שפיר מיתוקמא בדאית ליה שותפות דכיון דטעמא לא הוי אלא משום חשש מראית העין החשש לעולם במקומו עומד ואפילו לית ליה שותפות בגויה כיון דאין אסור אלא באכילה נ"ל דמצי אסר לכ"ע וקצת סיוע מצאתי לדברי ממה שכתב הר"ן ז"ל וכתבתיו לעיל סוף סי' ח' וז"ל הלכך השוחט בהמת חברו לע"ז לא מיחסרא בהנאה דהלכה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומיהו איכא מ"ד דבאכילה אסורה ואפילו שוחט בהמת חברו לשם הרים ונתכוין לרפואה וכיוצא בה אסורה באכילה שכל שיש בו סרך לע"ז מיתסרא באכילה וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה וה"ל כאילו לא נשחטה אלא שמתה מאליה עכ"ל ז"ל. ומינה ילפינן דהכא נמי דלא מיתסרא אלא באכילה אע"ג דלית ליה שותפות בגווה נאסרה באכילה משום מראית העין שמא יאמרו מותר לשחוט קדשים בחוץ כך נלע"ד אע"ג דאיכא למידחי. אח"כ מצאתי שכתוב בבית יוסף סוף סי' ה' דיו"ד דלהרמב"ם ז"ל גם פה אם אין לו שותפות בה אינה אסורה ולדעת הרא"ש ז"ל שסובר במתני' דלעיל דאפילו אם הוא שותפו אינו אוסר נתן שם בית יוסף טעם לדבר דהכא אפילו אין לו שותפות בה אסורה קרוב לטעם שכתבתי וז"ל בקיצור דכיון דהכא אין איסורו מן הדין אלא מפני מראית העין כי לא הוי דידיה מאי הוי מאן דחזי סבר דדידיה היא ואתי למישרי קדשים בחוץ הלכך אפילו אין לו שותפות בה אסורה. והרמב"ם ז"ל אע"ג דמשמע דאיהו נמי לא אסר בהני אלא מפני מראית העין שכתב שזה השוחט קדשים בחוץ מ"מ סבר דאם אין לו בה שותפות אינו אוסרה דכל ששוחט בהמה שאינה שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה עכ"ל ז"ל:
לשם אשם תלוי. על שם שאשם תלוי נקרא על שם ספיקו קרי להו להנך אשם גזלות וכולהו אשם ודאי:
לשם חטאת. אע"ג דאמר לשם חטאתי אם אינו מחויב חטאת מידע ידעי דמשקר אבל מחויב חטאת אימא לשם חטאתו הוא עושה:
לשם אשם ודאי. פי' לשם אשם סתם דאי לא תימא הכי קשיא קצת דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ומ"מ בפי' הרא"ש ז"ל בפ"ק דנדרים ד' ו' צ"ע. והרמב"ם ז"ל שם בפ' שני דהלכות שחיטה מנה אשם תלוי ואשם ודאי שניהם עם אותם שאינם נידר ונידב וכתוב בב"י דס"ל ז"ל דאע"ג דסתם לן תנא הכא כר' אליעזר דבפ' בתרא דכריתות כיון דהתם בכריתות במחלוקת היא שנויה נקטינן כחכמים ולא חיישינן להאי סתמא דדילמא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ע"כ:
לשם תמורה. אע"ג דאמר לשם תמורת זבחי אם אין לו זבח בתוך ביתו כשרה ולא חיישינן דילמא מאן דחזי סבר דאית ליה מ"ט דאי הוה ליה מידע הוו ידעי שרגיל להודיע שלא יבאו לידי מעילה: בפי' ר"ע ז"ל ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת שאם אמר לשם עולת יולדת בפירוש כשרה ע"כ. אמר המלקט בגמרא א"ר אלעזר והוא דאין לו אשה אבל אם יש לו אשה אימור לשמה הוא עושה ואמר רבי אבהו והוא שאמר בפי' לשם עולת אשתי. אבל רש"י ז"ל לפי גרסתו דלא גריס בגמרא להא דר' אלעזר ור' אבהו מפרש דבשיש לו אשה מיתוקמא מתני' ואצטריך לתנא למתנייה בזה הכלל דמהו דתימא ניחוש דמאן דחזי סבר בצנעא אוליד או אפיל קמ"ל דאפילו מפלת קלא אית לה ולזו הגירסא נראה שהסכים הרא"ש ז"ל וז"ל ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת ואפילו יש לו אשה דאם איתא דילדה או הפילה קלא אית ליה ע"כ. אכן מ"מ בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה דמפלת אין לה קול ונמצא וכו' שהוא מפרש כגרסא שבתלמוד שכן פי' ג"כ הרמב"ם ז"ל וז"ל ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת כגון שישחוט אותה ויאמר הרי זו עולת יולדת של אשה פלונית ואותה אשה אינה חייבת קרבן לידה בשום צד וענין ויעלה על הדעת כי מה שאמר זה אינה אלא נדבה הואיל ואין האשה הזאת מחוייבת עולה ויהיה הנשחט פסול לפיכך הודיענו שהוא כשר לפי שאנו יכולים לומר שמא הפילה שהיא חייבת קרבן. ואי אפשר לאדם להתנדב חובה ולפיכך שחיטתו כשרה שהמפלת אין לה קול ולפיכך אין אנו יכולין לומר אם איתא דאפל קלא אית לה ע"כ:
זה הכלל דבר שהוא נידר ונידב השוחט לשמו פסול ודבר שאינו לא נידר ולא נידב השוחט לשמו כשר. כך מצאתי מוגה. וביד פי"ד דהלכות מעשה הקרבנות סי' ח':
10.
If one slaughtered [an unconsecrated animal outside the Temple court] for it to be an olah or a shelamim or an asham for a doubtful sin or as a Pesah or a todah, the slaughtering is invalid. But Rabbi Shimon declares it valid. If two persons held one knife and slaughtered [an unconsecrated animal outside the Temple court], one declaring it to be one of the above and the other intending it for a legitimate purpose, the slaughtering is invalid. If one slaughtered [an unconsecrated animal outside the Temple court] for it to be a hatat or an asham or a first-born or the tithe [of cattle] or a substitute offering, the slaughtering is valid. This is the general rule: if one slaughtered an animal declaring it to be a sacrifice which can be brought either as a voluntary or a freewill-offering it is invalid, but if he declares it to be a sacrifice which cannot be brought either as a votive or a freewill-offering it is valid.
Kodshim
Chullin
Chapter 2