Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סָלַע. כֵּיצַד, נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר, אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם. פָּחוֹת מִסֶּלַע וְהֶעֱשִׁיר, נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סָלַע. הָיָה בְיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אֶחָת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, נוֹתֵן אֶת כֻּלָּם. אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע. אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָּחוּת מִשִּׁבְעָה, וְלֹא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר. אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת:
ברטנורה
אין בערכין פחות מסלע. אפילו עני שהעריך ואין ידו משגת אינו נדון בפחות מסלע, דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ה) וכל ערכך יהיה בשקל הקודש, כל ערכין שאתה מעריך לא יהיו פחותים משקל:ולא יותר על חמשים. דזהו גדול שבערכים דכתיבי בפרשה:נתן סלע והעשיר. בן עשרים שערכו חמשים והיה עני ונתן סלע בערכו, דעני נידון בהשגת ידו, והעשיר, פטור:פחות מסלע. נתן פחות מסלע:והעשיר. נותן חמשים. דבנתינה קמייתא לא יצא ידי ערכו ועדיין ערכו עליו:היו בידיו חמש סלעים. עני בן עשרים שהעריך עצמו, והיו לו חמש סלעים:ר׳ מאיר אומר אינו נותן אלא אחת. דסבר ר׳ מאיר או נותן כל החמשים שעליו או אינו נותן אלא שקל:וחכמים אומרים נותן כל מה שבידו. דקרא דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל, לפחות שבערכין הוא דאתא, שאפילו עני שבעניים לא יתן פחות. ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב, דכתיב (שם) על פי אשר תשיג. והלכה כחכמים:אין פתח בטועה פחות משבעה. איידי דאיירי באין בערכין פחות ולא יותר, תנא נמי לכל הנך דאית בהו אין פחות ולא יותר:פתח. תחלת נדות. שדין נדה דאורייתא הוא, אם התחילה וראתה היום, מונה ששה והוא. ראתה שנים, מונה חמשה והם. ראתה שלשה מונה ארבעה והם. [ואפילו] ראתה כל שבעה ופסקה לערב, טובלת ומשמשת. ומיום שביעי ואילך הויין ימי זיבה אחד עשר יום, שאם ראתה בהן יום אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת. ואם ראתה בהן שלשה רצופים, הויא זבה גדולה שטעונה שבעה נקיים וקרבן. ואם משכו ימי זיבה חודש או שנה, אינה חוזרת לתחלת נדות עד שתשב שבעה נקיים. וכשישבה שבעה נקיים וראתה, הויא תחלת נדה ומונה ששה והוא, וחוזרת לענינה ככל המפורש. ואם לא ראתה באותן אחד עשר יום שלשה רצופים, אינה זבה. וכשתראה אחריהן, בין שהיא רואה סמוך בין שהרחיקה ראייתה הוי תחלת נדה. ואפילו תראה שלשה רצופים, אינה מונה אלא ארבעה והם, שאין ימי זוב אלא אותן אחד עשר יום שבין סוף נדות זה לתחלת נדות הבא:אין פתח בטועה פחות משבעה. טועה [שראתה] היום ואינה יודעת אם בימי נדותה עומדת, או באותן אחד עשר יום של ימי זוב, אינה חוזרת לפתח נדותה בפחות משבעה נקיים ולא יותר על שבעה עשר נקיים. כיצד, טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי היום, ואינה יודעת אם בימי נדות היא וצריכה למנות ששה והוא, אם באותן אחד עשר יום של ימי זיבה ואינה צריכה לשמור, אלא יום כנגד יום, פתחה שבעה עשר, שאם לא תראה עד לאחר שבעה עשר יום לבד מיום זה, חוזרת לפתח נדותה. דאם יום זה שראתה תחלת ימי זיבה הוא, כיון שכלו אחד עשר שלמו ימי זיבה והרחיקה ראייתה שלא ראתה עד לאחר שבעה עשר ותחלת נדה היא. ואפילו אם תאמר שיום זה תחלת נדה הוא, אעפ״כ יצתה מימי הזוב לסוף יום שבעה עשר לבד מיום זה. אבל אם תראה יום שבעה עשר לא יצאה מן הספק אם יום נדה הוא או יום זיבה הוא, דיש לומר שמא יום זה שראתה תחלת ימי נדה הוה, ויום שבעה עשר שראתה בו, סוף אחד עשר שבין נדה לנדה הוא, או שמא יום ראשון מימי הזוב הוא, וכשכלו אחד עשר יצתה מימי הזוב, ויום שבעה עשר שראתה בו תחלת נדה היא. וכל שכן אם תראה קודם יום שבעה עשר, שלא יצאה מן הספק. וכל זמן שתהא בספיקה זו, מקולקלת היא, שלעולם נחמיר עליה מספק. שכשתראה יום אחד, נאמר תחלת נדה היא וצריכה ששה והוא. וכשתראה שלשה רצופים, נאמר ימי זוב הן וצריכה שבעה נקיים וקרבן. אבל לאחר שבעה עשר אין להחמיר, דודאי תחלת נדה היא, ואפילו תראה שלשה ימים רצופים תמנה ארבעה והם וטובלת וטהורה:אין בנגעים פחות משבוע אחד. להסגר. דיש בנגעי אדם שנבררים לשבוע אחד אם לטהר אם לחלוט:ולא יותר על שלשה שבועות. נגעי בתים. דתניא בתורת כהנים, מנין שאם עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי, תלמוד לומר (ויקרא י״ד:מ״ח) ובא הכהן ואם בא יבא כו׳:
תוסופות יום טוב
נתן סלע והעשיר. לשון הר"ב בן כ' שערכו נ' והיה עני ונתן סלע כו'. וכן לקמן היו בידיו ה' סלעים כתב עני בן כ' שהעריך עצמו. וכל זה לשון רש"י וכ"כ בריש פרק ד' והכי אשכחן במתני' גופה ריש פ"ה דאסברה לה אהעריך עצמו. ולאו דוקא דהוא הדין העריך לאחר אלא חדא מתרתי נקט:
פחות. מסלע והעשיר. לאו דוקא פחות מסלע אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל כ"כ התוס'. ונראה בעיני דמתני' נקטה פחות מסלע משום [*דרבי מאיר דלא משכחת לה לדידיה. אלא בפחות מסלע] והשתא אתי שפיר טפי דתני תו אין בערכין כו' למסתם כרבנן דהואיל ונסיב לרישא אליבא דרבי מאיר אטו אי לא הדר וסתים כרבנן. מי לא פסקינן כחכמים:
אין בערכין פחות מסלע כו'. הא תו למה לי [הא] קמ"ל פתוח מסלע הוא דליכא. הא יתר על סלע איכא [אע"ג דליכא חמשים סלעים דאם היו בידו ה' סלעים נותן כולם דהיינו יותר על סלע ופתות מחמשים] יתר על חמשים הוא דליכא. הא פחות מחמשים הוא דאיכא [כדאמרן] וסתמא כרבנן. גמ'.
אין פתח בטועה פחות משבעה. ולא יותר על י"ז. פי' הר"ב טועה היום. ואינה יודעת אם בימי נדותה עומדת או באותן י"א יום של ימי זוב וכו'. כיצד טועה שאמרה יום א' טמא ראיתי היום כו'. פתחה י"ז כו'. וצריכא ז' נקיים וקרבן. פירוש עולה באה על תנאי והחטאת אינה נאכל. כדתנן בקמא מכריתות. ואם אמרה שני ימים ראיתי. נאמר פתחה ג"כ י"ז לפו שאנו אומרים אפשר שאלו הב' ימים יום א' מהן קודם עת נדתה ויום א' מתחלת עת נדתה ונשארו מן התקופה [שיש בין תחלת נדה לתחלת נדה] עד כאן י"ז ימים. וכן אם אמרה ג' ימים ראיתי נאמר אפשר ששני ימים מהן קודם עת נדה ויום א' מהתחלת ז' ימי נדה נשארו מן התקופה י"ז יום הרי היא ג"כ פתחה י"ז אלא שהיא ספק זבה לפי שראתה ג' ימים על הסדר. ואינה יודעת עת נדתה. ואפשר שאלו הג' ימים בלא עת נדתה הם. ואם אמרה ארבעה ימים ראיתי נאמר בה ג"כ שהיא ספק זבה וקרבנה אינו נאכל. לפי שאפשר שיהיו אלו הארבעה ימים שנים קודם לעת נדתה ושנים מימי נדתה ולא תהא זבה. וכשאע משערין הספק הזה יהיה פתחה ט"ז יום. לפי שאם נאמר ששני ימים מאלו הד'. מתחלת עת נדתה ישארו [עם] הי"א ימים שהיא תקופה קטנה [ה' ימים שהם עם הי"א] ט"ז יום. ואם אמרה ה' ימים ראיתי על הדרך הזה בעצמו נאמר ג' מאלו הה' מתחלת עת נדתה וישארו מן התקופה ט"ו. וכן אמר בברייתא ה' ימים ראיתי פתחה ט"ו. והיא ג"כ ספק זבה ולא יסור דבר מהיות כן כל זמן שמוסיף זמן ראיית הדס יום יתסר מזמן הפתח יום והיא בכל זה ספק זבה. עד שתאמר י"א יום ראיתי פתחה ט' והיא ג"כ ספק זבה לפי שנאמר [ב' ימים] מאלו [הן מסוף] הי"א יום קודם עת נדתה. וז' של נדה. וב' ימים שארית הי"א שראתה פתחה ט'. ואם אמרה י"ב ימים ראיתי דם פתחה ח'. והיא זבה ודאית. לפי שאם תאמר ששני ימים מזמן ראיית הדם קודם עת נדתה. ושבעה של נדה. ושלשה אחר זמן הנדה. הרי היא זבה. לפי שכבר ראתה שלשה ימים רצופין אחר זמן הנדות [ואם נאמר] שאלו הי"ב יום שראתה בכולן הדם. אפשר שיהא מכללם ג' ימים קודם עת נדתה. וז' של נדה ושנים אחר הנדה. הרי היא ג"כ: זבה. לפי שכבר קדמה זיבות לנדות. וכן אם ראתה הדם י"ג יום. פתחה ז'. לפי ההיקש הזה בעצמו ע"מ שיהיו מן הי"ג יום ב' ימים קודם הנדה והי"א [שבעה של נדה וד' אחר זמן הנדה ויהיו] הנשארים מכל התקופה ז' ימים. וזהו ג"כ זבה ודאית. כמו שבארנו במה שלפניה. ולפי ענין זה נכתב בברייתא כפי מה שתיקן הגמ'. כל הזבות הטועות מביאות קרבן. ואינו נאכל. חוץ מפתח ז' ומפתח ת' שמביאין קרבן ונאכל. לפי ששתיהן זבות ודאית. כמו שפירשנו. ולפיכך תאכל החטאת. וזה שאמרנו פתחה י"ז או פחות מי"ז. אין הכוונה שתהא כל הזמן הזה אסורה על בעלה אלא הענין שזכרנו שאחר אותו הזמן תקבע לה ווסת לנדתה: והוא הפחות שאפשר כמו שבארנו. ואין הפרש בין מי שראתה דם י"ג ימים והיא טועה כמו שבארע תחלה. ובין מי שראתה דם זמן אחר שאין לה פחות מפתח ז'. לפי שהיא זבה ודאית. כמו שבארנו וצריכה לספור ז' נקיים. ולפיכך נמצא שא"א לה למעט לשום התחלת זמן הנדות אלא אחר ז' ימי הספירה. הרמב"ם:
[*אין בנגעים פחות משבוע אחד. כתב הר"ב דיש בנגעי אדם כו'. עיין בספ"ג דמסכת נגעים]:
יכין
מלכת שלמה
1.
There is no evaluation less than one sela, nor more than fifty selas. How so? If one paid a sela and became rich, he need not give any [more]. But if he gave less than a sela and became rich, he must pay fifty selas. If he had five selas in his possession: Rabbi Meir says: he need not give more than one; The sages say he must give them all. There is no evaluation less than one sela, nor more than fifty selas. If a woman makes a mistake in her reckoning there is no re-opening for her [of the niddah count] earlier than seven, nor later than after seventeen days. No signs of leprosy are shut up for less than one week and none more than two weeks.משנה ב
אֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֲדָשִׁים הַמְעֻבָּרִים בְּשָׁנָה, וְלֹא נִרְאֶה יָתֵר עַל שְׁמֹנָה. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. קָטָן נִמּוֹל אֵין פָּחוּת מִשְּׁמֹנָה וְלֹא יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר:
ברטנורה
אין פוחתים מארבעה חדשים מעוברות. של שלשה יום לשנה. דלא עבדינן טפי משמונה חסרים. אבל שמונה חסרים עבדינן:ולא נראה יותר על שמונה. כלומר, ולא נראה לחכמים לעבר בשנה יותר על שמונה חדשים. שחדשה של לבנה כ״ט יום וחצי, ושתי ידות שעה, ושבעים ושלש חלקים, הרי לשני חדשים נ״ט ימים, חודש אחד מעשרים ותשעה, וחודש אחד משלשים יום. חודש של עשרים ותשעה הוא חסר, וחודש של שלשים קרוי מלא או מעובר. ובדין היה שיהיו כל חדשי השנה אחד מלא ואחד חסר, אלא מפני יתירות השתי ידות שעה ושבעים ושלש חלקים שיש בכל חודש וחודש, צריכים פעמים לעשות שמונה חדשים מחדשי השנה מלאים וארבעה חסרים, פעמים שמונה חסרים וארבעה מלאים:אין פחות משנים. ליום שני לאפייתן:ולא יותר על שלשה. ויום שלישי לאפייתן נאכלין, ותו לא. כיצד, חל יום טוב של עצרת באחד בשבת, נאפות בערב שבת, שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יום טוב, ונאכלות ביום טוב לאחר תנופתן, דהיינו ליום שלישי. וכשחל עצרת בשאר ימי שבוע, נאפות בערב יום טוב ונאכלות ביו״ט שהוא שני לאפייתן:לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה. שהוא נאפה בערב שבת ונאכל לשבת אחרת שהוא יום תשיעי לאפייתו. חלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות בחמישי בשבת וששי בשבת, אופין לחם הפנים ברביעי בשבת, ומסדרים אותו על השלחן. בשבת, ונאכל לשבת שניה שהוא יום אחד עשר לאפייתו:ולא יתר על שנים עשר. כיצד, נולד בין השמשות של ערב שבת, אינו נמול בשבת, דשמא תשיעי הוא. דבין השמשות ספק יום ספק לילה, ואם יום הוא נמצא שבת יום תשיעי, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה אחר אותה שבת, אינו נמול עד יום שלישי שהוא שנים עשר ללידתו:
תוסופות יום טוב
ולא נראה יתר על שמנה. פירש הר"ב שחדשה של לבנה כ"ט יום וחצי ושתי ידות שעה. וע"ג חלקים. שכל חלק א' מתתר"ף לשעה. והשתי ידות הם ב' שלישים. והכי איתא בברייתא פ"ב דר"ה דף כ"ה. והטעם שעשו חלקי השעה לתתר"ף. כתב הרמב"ם בפ"ו מה' קדוש החדש. לפי שענין זה יש בו חצי. והוא תק"מ. ורביע והוא ר"ע. ושמינית והוא קל"ה. ושליש והוא ש"ס. ושתות והיא ק"פ. ותשיעית והוא ק"ך. וחומש והוא רי"ו. ועשור והוא ק"ח. וחצי עשור והוא נ"ד. ורביע עשור והוא כ"ז. [ע"כ]. ונוכל לשמש בהם בכל אלו המנינים כשנצטרך לכל מנין ומנין מהם. ומ"ש הר"ב לב' חדשים נ"ט ימים חדש א' מכ"ט וחדש א' מל' יום לפי שא"א לומר שר"ח יהיה במקצת היום עד שיהיה מקצת היום מחדש שעבר ומקצתו מהבא. שנאמר (במדבר י״א:כ׳) עד חדש ימים מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב לחדש. ואין אתה מחשב שעות. הרמב"ם ריש פ"ח מה' קידוש החדש. ומ"ש הר"ב מפני יתירות הב' ידות כו' צריכים פעמים לעשות ח' מלאים וד' חסרים. פעמים ח' חסרים וארבע מלאים. לפי שלא יתקבצו היתירות שיהיו בשיווי משלימים ב' מלאים. ולפיכך לשנה הבאה יחסרו:
ולא יתר על י"א. פי' הר"ב אם חלו ב' י"ט של ר"ה להיות בה' כו' עיין בפירושו ספי"א דמנחות:
ולא יתר על י"ב. פירש הר"ב אם חלו ב' י"ט של ר"ה אחר אותה שבת. ועמ"ש סוף פט"ו דשבת ובמשנה ז' פי"א דמנחות:
יכין
מלכת שלמה
2.
There are never less than four full months in the year, nor did it seem right to have more than eight. Two loaves were eaten, never earlier than the second day, nor later than the third day. The shewbread was eaten never earlier than the ninth day, nor later than the eleventh day. An infant may never be circumcised earlier than the eighth nor later than the twelfth day.משנה ג
אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר. וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת, וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג, וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחשֶׁת אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. וְלֹא הָיָה מַחֲלִיק אֶלָּא בְאַבּוּב יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיק יָפֶה:
ברטנורה
אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש. במסכת סוכה פרק החליל (סוכה דף נ״ג) הן מפורשים. והא דתנן ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה, לאו דוקא, דזמנין דמוסיפין עד שבעה וחמשים תקיעות כשחל ערב פסח להיות בשבת, ומשום דלא שכיח כולי האי לא חשיב ליה:אין פוחתים משני נבלים. לשני לוים:ולא מוסיפים על ששה. לא אתפרש טעמא:חלילין. מין כלי זמר שקולו נשמע למרחוק. צלמילי״ש בלע״ז, ובערבי מזמאר״י:ולא מוסיפין על שנים עשר. כנגד שנים עשר יום בשנה שהחליל מכה בהן לפני המזבח. ולשון מכה נופל בחליל, לפי שהוא עשוי נקבים ומכה באצבעו על הנקבים להנעים הקול:בשחיטת הפסח. בארבעה עשר בניסן שהיו קורין ההלל בעזרה בשעת שחיטה, כדאמר בפרק תמיד נשחט (פסחים דף ס״ד):אבוב. הקנה הדק שבראש החליל. ובגמרא מוכח דחליל גופיה קרוי אבוב:שקולו ערב כשהוא של קנה, יותר משל נחושת. ודוקא חליל שמכה לפני המזבח על הקרבן הוא שדוחה את השבת וכל שכן יום טוב. אבל חליל של בית השואבה לא היה דוחה לא את השבת ולא את יו״ט, כדמוכח בסוכה פרק החליל:לא היה מחליק אלא באבוב יחידי. כשהיה מגיע לסיים הנעימה היה אחד מן החלילים מאריך לאחר שסיימו האחרים, שזהו, חילוק יפה יותר משאילו, יסיימו שניהם כאחד. וחילוק, היינו סיום השמעת קול הנעימה. ובשעת ההקרבה היה שיר זה, והיו הלוים משוררים בפה את ההלל באותן שנים עשר ימים, והחלילים היו מחללים. אבל בשאר ימים היו מהללים י בצלצל וכנורות. והשיר היה השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש בראשון היו אומרים לה׳ הארץ ומלואה וכל המזמור, בשני גדול ה׳ ומהלל מאד וגו׳, וכן כולם:
תוסופות יום טוב
ולא מוסיפין על ששה. עמ"ש בשם התוספות והרמב"ם במשנה ה':
ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה כו'. שבאלו הימים גומרין את ההלל לפי שחלוקין בקרבנותיהן משא"כ ימי הפסח. ובשבת לא משום דלא אקרי מועד. ור"ח דאקרי מועד כמ"ש במשנה ד' פ"ק דשבועות. לא אקדיש בעשיית מלאכה דכתיב (ישעיהו ל׳:כ״ט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. ר"ה וי"כ דאקרו מועד ואקדוש בעשיית מלאכה. אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. וחנוכה שאני דאע"ג דלא הכי ולא הכי. אומרין משום ניסא [אבל אין בו חליל לפי שאין בו קרבן מיוחד ליומו. נ"ל] ופורים איכא דאמרי מכיון שנכנסו לארץ אין אומרין שירה על נס שבח"ל וא"ד כיון שגלו חזרו להתירן וקרייתה [קריית המגילה] זו היא הלילא. וקביעות ההלל כתבתי במשנה ז' פ"ה דפסחים. ומ"ש הר"ב דחליל שמכה לפני מזבח על הקרבן דוחה שבת דהא א"א לח' ימי החג בלא שבת. ובגמ' מפקינן מכמה מקראות דקרבן טעון שירה. וחדא מינייהו ושרת. שכתב הר"ב במשנה דלקמן. ואפי' למ"ד אין שירה אלא בפה. והכי משמע הלכתא במתני' דלקמן וכן כתבתי להרמב"ם במשנה י"ג פרק בתרא דערובין. אפ"ה דוחה משום דלית בהו אלא משום שבות דאין מטפחין ואין מרקדין דתנן במשנה ב' פ"ה דביצה ואין שבות במקדש כמ"ש שם בערובין. והתוס' דף י"א כתבו דמתנו' דהכא ודלקמן כתנאי. דדהכא כר"י בר יהודה דס"ל עיקר שירה בכלי. ושוב מצאתי בתוס' פ' החליל (סוכה דף נ"א) שכתבו תימה דמסקי. דעיקר שירה בפה ותנן החליל מכה בח' ימי החג וא"א בלא שבת. וי"ל דטעמא משום דאין שבות במקדש. ובירושלמי פריך ומשני ההיא ר' יוסי בר יהודה היא דס"ל עיקר שירה בכלי. ע"כ. ולירושלמי יש לומר דשבות זה אסרו אף במקדש כדאשכחן בשאר שבות. כמ"ש בפרק בתרא דערובין משנה י"ב. ומ"ש [הר"ב] דחליל של בית השואבה לא היה דוחה כו'. טעמא פרישית בריש פרק החליל. ומ"ש דבשאר ימים היו מהללים בצלצל וכנורות. לשון רש"י היו נבלים וצלצל וכנורות. ומ"ש והשיר היה. השיר שהלוים היו אומרים כו'. דתנן בסוף מסכת תמיד:
אבוב. כתב הר"ב בגמ' מוכח דתליל גופיה קרו אבוב. ואמאי קרו ליה חליל דחלי קליה פירש"י מתוק קולו לשמוע:
מחליק. לשון הר"ב חלוק היינו סיום השמעת קול הנעימה. ולשון רש"י חלוק היינו סיום. שמחלק בין נעימה לנעימה.
יכין
מלכת שלמה
3.
There are never less than twenty-one blasts in the Temple and never more than forty-eight. There are never less than two harps, nor more than six. There are never less than two flutes, nor more than twelve. On twelve days in the year the flute was played before the altar: At the slaughtering of the first pesah, At the killing of the second pesah, On the first festival day of Pesah, On the festival day of Atzeret (Shavuot), And on the eight days of Sukkot. And they did not play on a pipe [abuv] of bronze but on a pipe of reed, because its tune is sweeter. Nor was anything but a single pipe used for closing a tune, because it makes a pleasant finale.משנה ד
וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים וּבֵית צְפָרְיָא וּמֵאֶמָּאוֹם הָיוּ מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לְוִיִּם הָיוּ:
ברטנורה
ועבדי כהנים היו. אותן המכים בחליל. דסבירא ליה לר׳ מאיר אין מעלים מן הדוכן ליוחסים ולא למעשרות, הלכך לא אכפת לן אם היו עבדים:בית הפגרים ובית צפריא. שם משפחות מיוחסות:ומאמאום. שם מקום:משיאין לכהונה. כהנים היו נושאים את בנותיהן, שמשפחות מיוחסות שבישראל היו. ור׳ יוסי סבר דמעלין מן הדוכן ליוחסים, הלכך אי לאו דמיוחסין היו לא הניחום לנגן על הדוכן:רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו. רבי חנניא בן אנטיגנוס סבר מעלין מן הדוכן למעשרות, הלכך לוים היו. ולא פליגי אלא במנגנים בכלי זמר, אבל בשיר שבפה כולי עלמא מודו דאין אומרים שיר בפה על הקרבן אלא לוים, דכתיב גבי לוים (דברים י״ח) ושרת בשם ה׳ אלהיו, איזהו שירות שהוא בשם ה׳, הוי אומר זה השיר. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
לוים היו. פירש הר"ב סבר מעלין מן הדוכן למעשרות. וכ"כ הרמב"ם. ומשמע דלא בעי מיוחסים. משום דלא ס"ל דמעלין [מדוכן] אף ליוחסין. אבל בגמרא [דף י"א] מ"ד לוים היו קסבר מעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות. ועמ"ש במשנה ו'. ומ"ש הר"ב בשיר שבפה. כ"ע מודו דאין אומרים שיר בפה על הקרבן אלא לוים דכתיב גבי לוי ושרת בשם ה' כו' פשטיה דקרא בכהן מדבר כדמוכחי קראי וכמ"ש רש"י בפי' החומש והיינו נמי דפרכינן בגמ' ואימא נשיאות כפים ומשני מדכתיב (דברים י׳:ח׳) לשרתו ולברך בשמו מכלל דברכת כהנים לאו שירות הוא [*ופי' דוכן כתבו הר"ב במשנה ו': ומאמאוס. פירש הר"ב שם מקום. וכן פירש"י. ואע"פ שגורס בעי"ן בשאר ספרים הגי' כמו שלפנינו וכן נמצא שם מקום במס' כריתות פ"ג משנה ז' ושם ג"כ חילופי גרסאות ומ"ה לא פי' שהוא ג"כ שם משפחה ושתיבת בית משמש גם לאחריה: משיאין לכהונה. והר"ב העתיק ומשיאין. וכן העתיק רש"י. אבל דקדקתי בכמה נוסחאות. ולא מצאתי כן].
יכין
מלכת שלמה
4.
They were slaves of the priests, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose said: they were of families from Bet Hapegarim, Bet-Zipparya and from Emmaus, places from which priests would marry [women]. Rabbi Hanina ben Antigonos said: they were Levites.משנה ה
אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, כְּדַי לַשַּׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין פּוֹחֲתִין מִתִּשְׁעָה כִנּוֹרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. וְהַצִּלְצָל לְבָד:
ברטנורה
אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים. האי תנא סבר דכבשים של תמידין טעונים ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטתן, דומיא דפסח מצרים שהיה מקחו מבעשור ושחיטתו בארבעה עשר, דיליף מועדו האמור בתמידים (במדבר כ״ח:ב׳) תשמרו להקריב לי במועדו, ממועדו האמור בפסח (שם ט׳) את הפסח במועדו. הלכך, קודם יום חינוך ארבעה ימים מבקרין שמונה טלאים ונותנין בלשכת הטלאים, וביום חינוך נוטלים שנים לתמידין ונשארו שם ששה מבוקרים, ולאחר כן קודם הלילה מבקרים שנים ונותנים שם. ומשום דהנך ליתנהו אכתי בשעת נטילת השנים, לא חשיב להו. וכן לעולם נוטלין שנים ונותנים שנים. ואלו השנים שנותנים נוטלים אותם לחמישי של יום נתינתן:כדי לשבת ולשני ימים טובים של ראש השנה. סימנא בעלמא נקט, דכי היכי דאי מקלעי שבת ושני ימים טובים של ראש השנה בהדי הדדי היה צריך להקדים ולבקר ההוא דשלישי בשבת מערב שבת, דהא לא מצי קודם היום לילך ולבקש טלה ולבקר, והויא לקיחה ארבעה ימים קודם שחיטה, הכי נמי לעולם בעינן ארבעה ימים קודם שחיטה:ומוסיפין עד לעולם. אם רצו להוסיף טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, מוסיפים כמו שירצו:משתי חצוצרות. כשתוקעין בחצוצרות אין פוחתים משתים:ומוסיפין עד לעולם. בגמרא מפרש עד מאה ועשרים. שנאמר (דברי הימים-ב ה׳) ועמהם הכהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות:והצלצל לבד. צלצל אחד היה שם ולא יותר. דאמר קרא (שם א ט״ז) ואסף במצלתים להשמיע. ואע״ג דמצלתים כתיב לשון רבים, מפני שהן שתי חתיכות רחבות של מתכת שמכין זו על זו, ומיהו חדא עבידתא עביד, שאין אחד מהם מועיל בלא חברו, וחד גברא עביד בהו:
תוסופות יום טוב
אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים. פירש הר"ב האי תנא סבר דכבשים של תמידים טעונים בקור ממום ד' ימים קודם שחיטתן דומיא דפסח מצרים כו'. את הפסח במועדו וכ"כ הרמב"ם. ותימה דהאי קרא בפרשת בהעלותך בפסח מדבר כתיב. ובמשנה ה' פ"ט דפסחים תנן מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור. ואין נראה שיהא פסח מדבר בכלל פסח מצרים. ובגמ'. תניא בן בג בג אומר מנין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה ת"ל תשמרו להקריב לי במועדו. ולהלן הוא אומר (שמות י״ב:ו׳) והיה לכם למשמרת עד י"ד יום כו' יליף שמירה שמירה. [*ואע"ג דהא דבן בג בג. איתא נמי בפסחים שם דף צ"ו. ומסיים שם רש"י. על הא דבן בג בג דקיימא אתמידין [דלדורות]. דה"ה ודאי לפסח דורות. אכתי קשיא כנפי לאיי היאך למד תמידין מפסח מדבר. שאין נראה שיהיו אלו בכלל פסח דורות ופסח דורות עצמו לא נלמוד אלא מתמידין אמנם התם בפסחים מה שפירש"י כן דפסח דורות ילפינן מתמידין. לא פירש כן אלא לפי המקשן שלא הקשה אלא מתמידין דלא נוכל לומר הזה דממעט ואי לאו דה"ה לפסח דורות. א"כ לא הוה מקשה מידי דהא המיעוט נוקמה לפסח דורות. אבל לפי התרצן למדע לפסח דורות מדכתיב (שם י"ג) ועבדת את העבודה [הזאת] בחדש הזה שיהיו כל העבודות תדש זה כזה. וכמו שהעתקתיו במסכת פסחים שם [ד"ה מקחו] בס"ד. ולפי זה שפסח דורות נלמד מפסוק דועבדת את העבודה הזאת וגו'. שפיר מלתא ללמוד תמידין מפסח מדבר שהוא בכלל פסח דורות אך קשה דברייתא דבן בג בג לא למדה כן אלא למדה תמידין מפסח מצרים. וכן הוא בסוגיא דהכא ודפסחים שם. אבל מדכתב הרמב"ם בפירושו דמשנתינו אתיא כבן בג בג ומפרש דיליף מבמועדו במועדו. מוכח שכך גרס בברייתא דבן בג בג. ואחריו נמשך הר"ב ז"ל]:
כדי לשבת ולשני י"ט של ר"ה. פירש הר"ב דכי היכי דמקלעי שבת ושני י"ט של ר"ה בהדי הדדי. היה צריך להקדים ולבקר ההוא דשלישי בשבת. עמ"ש ספט"ו דשבת ובמשנה ז' פי"א דמנחות:
אין פוחתין משתי חצוצרות. לא אתפרש טעמא ואפשר דותקעתם בחצוצרות תרתי במשמע. א"נ דומיא דשל משה דכתיב (במדבר י׳:ב׳) עשה לך שתי חצוצרות:
ומוסיפין עד לעולם. כתב הר"ב בגמרא מפרש עד ק"ך שנאמר ועמהם הכהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות. דכיון דאשכחן בקרא שחפשו אחרי ק"ך כהנים לתקוע בחצוצרות ולא יותר. ש"מ דעד ק"ך. הוי הדור מצוה. וא"צ לחפש יותר אחר כהנים. א"נ [דהא פשיטא] דאין מוסיפין (יותר) [עד עולם]. שאם יוסיפו יותר עירבוב קלא. תוס'. והרמב"ם כתב במשנה דלקמן. שהחצוצרות אין מוסיפין יותר על ק"ך וזולתן מן החצוצרות שאמרו עד לעולם אין להם קצב:
אין פוחתין מט' כנורות. לא אתפרש טעמא. רש"י.
והצלצל. עי' בפי' הר"ב [*בפ"ז דתמיד משנה ג' וכן] ברפ"ה דשקלים [*ומ"ש הר"ב שהן שתי חתיכות שמכין כו'. כ"כ רש"י. וגם בשרשים להרד"ק ערך צלל ראיתי שכתב כן. וספר נדפס במנטובה נקרא שלטי הגבורים. כתב שם בפ"ו שאין ר"ל ההקשה ההמונית. כשיקישו עמי הארץ חתיכה נחשת על חתיכה כמוה בלי למוד מלאכותי. אבל היא כמו החצוצרות של נחשת הנחלקת לשתים שיתקעו בה בפה. וגם במשמוש ידים בהולכה והובאה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. של חלק האחד ממנה. על האחר. ע"כ. וחצוצרות כזה מפורסמת ונקראת בלשון אשכנז באזרא"ן]:
יכין
מלכת שלמה
5.
There were never less than six inspected lambs in the chamber of lambs, enough for Shabbat and the [two] festival days of Rosh Hashanah, and their number could be increased infinitely. There were never less than two trumpets and their number could be increased infinitely. There were never less than nine lyres, and their number could be increased infinitely. But there was only one cymbal.משנה ו
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין קָטָן נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם עוֹמְדִים בַּשִּׁיר. וְלֹא הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר אֶלָּא בַפֶּה, כְּדֵי לִתֵּן תְּבַל בַּנְּעִימָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֵין עוֹלִין לַמִּנְיָן, וְאֵין עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, אֶלָּא בָאָרֶץ הָיוּ עוֹמְדִין, וְרָאשֵׁיהֶן מִבֵּין רַגְלֵי הַלְוִיִּם, וְצוֹעֲרֵי הַלְוִיִּם הָיוּ נִקְרָאִין:
ברטנורה
אין פוחתין משנים עשר לוים. תשעה לתשעה כנורות, ושנים לשתי נבלים, ואחד לצלצל:דוכן. כמין אצטבא שהלוים עומדים עליה:אין קטן נכנס. אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה, כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות:אלא בשעה שהלוים עומדים. על הדוכן בשיר אז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהם:ולא היו. אותם קטנים אומרים בנבל וכנור, אלא בפה:כדי ליתן תבל. ליתן תבלין בנעימת הלוים. לפי שקול הקטנים דק וצלול ומתבל את קול הגדולים:לא עולין. אותן קטנים למנין שנים עשר לוים הצריכים לדוכן:ואין עולין. על האצטבא המוכנת לדוכן. אלא בארץ היו עומדים:וצוערי הלוים היו נקראים. שהיו מצערים את הלוים הגדולים, שאין יכולים לבסם ולהנעים קולם כמותם:
תוסופות יום טוב
איין פוחתין מי"ב לוים. ל' הר"ב תשע לט' כנורות. ושנים לשני נבלים וא' לצלצל. אבל חצוצרות כהנים היו מחצצרים כדמוכח קרא דלעיל. והכי תנן במ"ג פרק בתרא דתמיד. ומיהו קשיא לי למ"ד עיקר שירה בפה והכי קי"ל. כמ"ש לעיל. הני י"ב לוים כנגד מי. ולשון הרמב"ם [בפי']. אלו הי"ב לוים כנגד ט' כנורים וכו'. ועוד פירש בדראב"י דאין עולין מן המנין. אותן שאומרים שיר על הכלים ולא בפה. אינן עולין ממנין י"ב לוים. ועמ"ש לקמן בדבור אין עולין כו'. ובגמ' הני כנגד מי אמר רב פפא כנגד ע' כנורות כו' שנאמר (ד"ה יז' כ"ה) הוא ואחיו ובניו י"ב ושם כתוב כל אלה על ידי אביהם בשיר בית ה' במצלתים נבלים וכנורות. ויתכן לומר שהיו אומרים בפה ומנגנים ג"כ בכלי שיר. והכי משמע דכתיב בתחלת הפרשה הנבאים בכנורות בנבלים ובמצלתים. ולישנא דנבאים בפה משמע וזו סיוע לר' חנינא בן אנטיגנוס דמתני' ד'. ואינך תנאי סברי דאע"פ שכך היה לא לעכב נבחרו הם דוקא.
הדוכן. פירש הר"ב אצטבא כו'. עיין ספ"ב דמדות:
אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר. גמ' דאמר קרא (עזרא ג׳:ט׳) ויעמד ישוע ובניו ואחיו קדמיאל ובניו וגו'. פי' התוס' דסיפיה דקרא בניהם ואחיהם הלוים בניהם ל"ל והלא הזכיר [בכל] א' בניו אלא ש"מ דלהכי כתביה דהוה מיותר ומשמע קטנים:
אין עולים למנין. פירש הר"ב למנין הלוים הצריכים לדוכן. וכן לשון רש"י ומהכא נמי מוכרח דהא דפי' הר"ב לעיל י"ב לוים לכנורות כו' דלא פירש כן. אלא כלומר כנגד ולא שהיו מנגנים בכלים ולא בפה דאל"כ מאי קאמר ראב"י שאין עולין למנין. הא ת"ק כבר אמר כן שהקטנים לא היו אומרים בכלי. וא"כ אינם ממנין אלו האומרים בכלי ועיין לעיל כתבתי ל' הרמב"ם שמפרש הא דאין עולין בענין אחר:
יכין
מלכת שלמה