Mishnayos Club
6/20/2024
משנה א
עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת:
ברטנורה
עד אימתי. שדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן:הליחה. לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים:מקשאות ומדלעות. קשואים ודלועים אבל משם ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:נתת תורת כל אחד בידו. זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי:אלא בשדה לבן. שעתיד לזרעה אחר החרישה וצריך שתהא רוב ליחה קיימת אין חורשים אלא עד הפסח:ושדה אילן. שהיא נטועה כבר אין צריך שתהא רוב ליחה קיימת שאין חורשין אותה אלא כדי שירדו הגשמים בעומק הקרקע הלכך חורשים בה עד העצרת. וכל המשניות הללו דחויות הן כדאמרינן לעיל בפרק קמא שרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח ועצרת וביטלום, ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית:
תוסופות יום טוב
בשדה הלבן. פירש הר"ב שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן כלומר ואין כאן צל. וכן כתב הר"ש. וברפ"ג דפאה כתב עוד טעם אחר לפי שהתבואה כשמתבשלת מתלבנת:
כל זמן שבני אדם וכו'. ירושלמי לא סוף דבר בשיש לו מקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאו' ובמדלעות מותר:
במקשאות ובמדלעות. לשון הר"ב קישואים ודלועים לא נתכוין לפירוש המלות. אלא מוסב על ליטע דתנן לומר שבני אדם נוטעים במקשאות וכו' קישואים כו' אבל פי' מקשאות מקום זריעת הקשואים. ומדלעות מקום זריעת הדלועים כמ"ש הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה חלבן שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן: עד שתכלה הליחה שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו': כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר: אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו: אלא בשדה הלבן עד הפסח דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית: ובשדה האילן מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ: עד עצרת נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית: מזבלין מיסטען: ומעדרין במקשאות ובמדלעות חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה"ה חורשין: עד ראש השנה דכל דלצורך פירא מותר עד ר"ה. משא"כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד"ס. מותר בתוס' שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר"ל "חרישה. "זריעה. "קצירה. "זימור. "בצירה [ולרמב"ם חרישה מד"ס]: וכן בבית השלחין ר"ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ"ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי' ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו: מיבלין חותכים יבלת שבאילן: מפרקין להקל העלים מעל האילן: מאבקין לכסות באבק שרשים המגולים: מעשנין להמית בעשן. התולעים שבאילן: רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה היינו מפרקין דת"ק: מן האשכול בשביעית אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי"ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב"א זצוק"ל כ' דר"ש לא פליג את"ק. אלא ס"ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע"י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל'. ע"ש: מסקלין מסירין האבנים מעל השדות. ומיירי במחוברות האבנים דמחזי כמתקן השדה. אבל בתלושים אפי' בשביעית שרי. ועי' בזה לקמן פ"ג מ"ז [ירושלמי]: מקרסמין כורת הענפים היבשים. והיינו כזימור בגפן. מל' זמורות: מזרדין ממעיט ענפים שרבו: מפסלין מסיר הפסולת מהאילן: עד ראש השנה דכל אלו בשביעית גופא מד"ס הן: כך של ששית שנכנס לשביעית. דאפי' בשביעית מותר: רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן דהיינו עד עצרת: רשאי אני בפיסולו מיהו במסקלין מודה ר"ש. מדלא מוכח דלעבודת קרקע הוא. דלמא לשטוחי פירא. ולהכי פלגיניה למסקלין לבבא בפ"ע ברישא: מזהמין את הנטיעות אילן רך שנקלף ועי"ז הוחלש. מדביק שם זבל. וחוזר ומתחזק ומשביח [ולפי הר"מ ור"ב שמושחין האילן. להרחיק ע"י ריחו את התולעים. ק"ל הרי זיהום כי הך אוקמי אילני הוא. ואפי' בשביעית שרי כע"ז ד"נ ע"ב]: וכורכין אותן כורכו במטלית להגינו מחמה וצנה וישביח. ואי"ל א"כ הו"ל אוקמי אילנא דשרי [וכע"ז הנ"ל]. י"ל כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצנה וחמה ורוח הו"ל כאברויי אילנא ודו"ק: וקוטמין אותן אבשפיצען. שובר ראשי השרביטים. א"נ משים אפר כירה בין שרשיו להשביחו: ועושין להם בתים סוכה ע"ג לשמור האילן מצינה. מגשמים יתירים. או מסערה שלא ישיר הפירות. א"נ גדר סביבו גבוה אמה ממולא עפר. להשביח האילן: ומשקין אותן שופך מים בראש האילן ויורד על הגזע. וכולן מדרבנן בשביעית. ומדהאילן רך ועלול להפסד. לא גזרו בתוס' שביעית: אבל לא את העיקר דמצריך עכ"פ שנוי: סכין את הפגים יונגע פייגען סכין בשמן במחובר. שיגמר בשולן מהר: ומנקבים אותם כדי שירדו הגשמים לעובי הפרי. ותתבשל מהר: עד ראש השנה לר"א בירושלמי. דוקא ברוצה לתלשן קודם ר"ה של שביעית שרי. דאל"כ אסור לסוכן. וכדמסיק בסיפא דמתני'. ולר' יוחנן ה"ק מתני'. הא דאמרי' ברישא סכין. דוקא בפגין של ערב שביעית וכו' אבל של שביעית שיצאו וכו'. והרמב"ם פ"ג משמיטה פ' כר"א: פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר"ל אותן שאף שיסוכן לא יתבשלו עד שביעית: לא סכין ולא מנקבין אותן לא אלו בששית. ולא אלו בשמינית: מקום שנהגו שלא לסוך סכין ר"י פליג רק אאותן שיצאו מו' לז' [וכדמוכח בתוספתא] מיהו לר"א הנ"ל סי' ל"ד דת"ק אוסר לגמרי אותן שמן ו' לז'. א"כ ר"י מיקל במקום שלא נהגו לסוך. ולרבי יוחנן דאותו שמן ו' לז' מתיר ת"ק לגמרי. א"כ ר"י מחמיר בנהגו לסוכן: רבי שמעון מתיר באילן ר"ל אילן מלא פירות שיצאו מז' לח'. מותר בעבודות האילן גופיה. אף שפירותיו עדיין קדושים עד ט"ו בשבט של ח': מפני שהוא רשאי בעבודת האילן דילפינן מקרא דמשיצאה שביעית. אף שהפירות קדשי כשביעית אפ"ה עבודת אותו אילן מותר: אין נוטעין ואין מבריכין כופף ראש הזמורה וטומנה בארץ: ואין מרכיבין מרכיב ענף מאילן לאילן אחר שהוא מינו: ערב שביעית אפי' באין בהמק"ק. מדנראה כנוטע בשביעית: שוב אינה קולטת ונקט הרכבה לרבותא. דאפילו הרכבה שאינו נוח להשתרש ולהתאחות יחד סגי בהכי ומכ"ש בנטיעה והברכה: לשתי שבתות וכל שיעורי' דמתני' חוץ מל' יום דתוס' שביעית: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגין מאהן: והשומשמין מין ליינזאמען: שהשרישו לפני ראש השנה מיירי בכל השנים: מתעשרין לשעבר ר"ל כסדר מעשרות של שנה שעברה שהשריש בו. דבשנת אבדה בשמיט' נותנים מעשר ראשון ומעשר שני ובשנת גו. מע"ר ומע"ע: ומותרין בשביעית מדהשריש בששית. אין בהם קדושת שביעית וכל הנך יליף להו מקרא בת"כ: ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה מדהשרישו אז. דאף דלעניין מעשרות אילן אזלינן בתר חנטה. ובירק בתר לקיטה. ובתבואה וזיתים בתר שליש בשולן. מ"מ באלו המינין. דאינן מביאין שליש כאחת. גם אין נלקטים כאחת. אזלינן בתר השרשה. מדנשרשים כולן כא' כשנזרעים יחד. ומדמעשרות אלו המינין מד"ס. יש כח לחכמים לקבוע זמן כמו שירצו. [ונ"ל דהא דצריך להכפיל ולומר ואם לאו. והרי כבר מדיוקא דרישא שמעינן כן. היינו כדי דנידק לומר דווקא בוודאי השרישו אבל בספיקה אמרינן נעשה כסיפא כדאמרינן בכל דוכתא דקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי [כקידושין ד"ה ב']. וכן יש לומר בכל מקום דאכפיל תנא לומר ואם לאו. היינו שלא נטעה לומר דספיקו כוודאי דמי]: רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה ר"ל לא שנמלך. רק תיכף כשזרען לא היה דעתו לאכלן ירק. רק שישהו בארץ להרבות זרע. דאז ג"כ אינן נלקטים כאחד: כיוצא בהן ואזלינן בתר השרשה. ובזרען לירק אזלינן בתר לקיטה: רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין גראסע באהנען: רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה שנתקשו ונעשו כמונחים בכיס לפני ר"ה. אזלינן בתר שעת תורמל: הבצלים הסריסים שאלאטטען בל"א מין בצלים שאין עושין זרע. כשאר בצלים שכשירצה שיהיו לזרע. יניחם בארץ זמן הרבה. עד שיוציא קלחים אשר בראשן זרע. אבל אלו הבצלים הן מין פירות שהן עצמן הן הזרע כקטנית ופולין וכדומה. שזורע הפרי עצמו. והיא מתרבת מתחת לארץ או שמצמחת ירק ממעל לארץ שבו פירות הרבה: ופול המצרי שזרען לאכלן ירק ולא להמתין להן עד שיגדלו זרע וכלעיל מ"ח ולרכ"מ [פ"ד משמיטה הי"ז] בפול המצרי בעי תרתי שזרעו לזרע ושמנע מהם מים: שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה שלא השקה אותן ל' יום קודם ר"ה. וגם לא השקן אח"כ: מתעשרין לשעבר מדכתיב באספך מגרנך ומיקבך. מה גרן ויקב שמסתפק במי גשמים ומתעשר לשעבר אף כל מין כה"ג מתעשר לשעבר. יצאו ירקות שאין מסתפקים וצריך להשקותן. אבל הנך במנע מהן מי השקאה ל"י קודם ר"ה. הו"ל כמסתפק בגשמים ודינן כגורן ויקב: ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה דמדהשקן תוך ל"י. כשהגיע ר"ה עדיין לחלוחית ההשקאה קיימת. והו"ל כהשקן בשביעית. מיהו דוקא הנהו דדרכן למנוע מהן מים קודם לקיטתן. אבל בשאר ירקות אפילו מנע מהן מים בטלה דעתו ודינן כירקות למיזל בתר לקיטה: ושל בעל לישנא דמיתבותא ויישוב. ור"ל שדה לחה בטבעה. שנוחה לצמוח וא"צ להשקותה כ"כ הרבה השקאות: שמנע מהם מים שתי עונות ב' זמנים שרגיל להשקות'. והוא זמן ארוך יותר מל"י: אם הקשו לפני ראש השנה שנעשו כעץ עד שאם יעקצן במחט לא יתאחה עוד הנקב: ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית לזרע. אע"ג שפירות שביעית צריכין ביעור. ואסור לקיימן לזרע. הנהו לא היו פירות שביעית מעולם. מדהוקשו לפני ר"ה: ואם לאו אסור לקיימן בשביעית שפירות שביעית שחייבים בביעור אסורים להניחן לזרע: התמרות שלהם פרחים מדלועין שהוקשו: אסורות בשביעית כספיחי שביעית ולא דר"ל דאסור לגמרי. אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית שהן קדושים בקדוש' שביעית וכלקמן רפ"ט: ומרביצין בעפר לבן משקין שדה לבן בששית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן: ממרסין באורז משקין שדה אורז. ומדצריך מי' רבים מש"ה נקרא ממרס. ומשום דאם לא ישקהו יפסד לגמרי. להכי התירו השקאה שהוא מד"ס. דבמקום פסידא ל"ג רבנן. ואילה"ק שדה אורז בשביעית היכא משכח"ל. הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו. וי"ל דמיירי בגדלו הרבה ספיחים בשדה אורז שקצרוה בששית: ר"ש אומר אבל אין מכסחין לקטום העלין מהשבולת להשביחה. דהו"ל כאברויי אילנא. משא"כ במ"ב אוקמי אילנא הוא כסי' י"ז:
מלכת שלמה
עד אימתי וכו'. וגם הכא גרסי' שדה הלבן בלא בי"ת וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
עד שתכלה הליחה. היינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות שלהן. ופי' הרמב"ם ז"ל מקשאות מקום זריעת הקשואין ומדלעות מקום זריעת הדלועין ע"כ ופשוט הוא שהוא מלשון כמלונה במקשה (ישעיהו א׳:ח׳). ובירוש' מפרש דלאו דוקא דאית לי' מקשאות ומדלעות אלא אפילו לית לי' כיון דמאן דאית לי' עתיד ליטע שרי שהרואה אומר חורש כדי ליטע ומפרש תו דת"ק דר"ש היינו ר"מ דפריך מאן תנא ליחה ר"מ הוא דסתם מתני' ר"מ ור"מ דאמר עד שתכלה הליחה כב"ש. דמשמע דתכלה הליחה היינו מעט אחר הפסח והיינו כב"ש דכי היכי דבאילן נקטי ב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי וב"ה נקטי רגל ה"נ ר"ש נקיט רגל דפסח ור"מ נקיט כלתה ליחה. והאי דוחק גדול הוא דאכפל תנא לאשמועי' דעתייהו דב"ש דסתם לן דעתי' דר"מ ושנאה בלשון חכמים. ותו אמאי נקט ר"ש שדה האילן דהא לא פליגי ביה הכא. ומסיק אלא היינו דאשמועי' תנא דמתני' דתנא דלעיל פ"ק דתנא פלוגתא דב"ש וב"ה גבי אילן היינו ר"מ וה"ק ר"מ בההיא ב"ה מחמרי דעד עצרת ותו לא אבל גבי לבן כולהו מודי אהדדי דבתר ליחה אזלי' ולאו בתר רגל וכלתה ליחה היינו בתר פסח מעט. ור"ש סבר דמעולם לא הוזכר מחלוקת בין בזו ובין בזו והכא בפסח תליא מילתא והתם בעצרת תליא מילתא ולא נחלקו ב"ש וב"ה בחרישת תוספת שביעית לא באילן ולא בלבן והיינו דנקיט ר"ש בלישני' ובאילן דעד עצרת הוא משום דפליג אדר"מ בין אלבן בין אאילן:
אר"ש נתת תורת כל אחד ואחד בידו. ס"א נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו וכו':
1.
Until when may they plow a white field in the sixth year? Until the moisture has dried up in the soil, or as long as men still plow in order to plant cucumbers and gourds. Rabbi Shimon said: in that case you are placing the law in the hands of each man! Rather in the case of a white field until Pesah, and in the case of an orchard until Atzeret (Shavuot).
משנה ב
מְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְכֵן בְּבֵית הַשְּׁלָחִין. מְיַבְּלִין, מְפָרְקִין, מְאַבְּקִין, מְעַשְּׁנִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית:
ברטנורה
מזבלין. מכניסין להם זבל:מעדרים. חופרים בעיקרי האילנות שכל דבר שהוא לצורך פירות של ששית מותר בתוספת שביעית, ודבר שאינו אלא לצורך תקון האילן אסור, אלא אם כן הוא דבר שאפילו בשביעית עצמה אין איסורו אלא מדברי סופרים ובתוספת שביעית לא גזור:בית השלחין. שאין די לה במי גשמים וצריך להשקותה, תרגום והוא עיף (בראשית כה) והוא משלהי:מיבלין. חותכין היבלת. מומין הנולדין באילן:מפרקין. העלין מעל האילן להקל מעליו:מאבקין. שרשים המגולים מכסים אותן באבק:מעשנין. תחת האילן להמית התולעים הגדלים בו:אף נוטל את העלין. בשביעית עצמה, ותנא קמא לא אמר אלא מפרקין את העלין בתוספת שביעית לבד. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
מזבלין. כתב הרמב"ם בגנות וכ"כ בחבורו מותר לזבל השדות. וא"ת לכללינהו בסיפא בהדי מיבלין ואינך. וי"ל דזיבול הוא בשדה על פני הארץ משא"כ הני דסיפא שהם באילן עצמו ולא דמיין להדדי. ועי' משנה ג. וטעמא דזיבול שרי יותר מעידור עי' לקמן:
מעדרין. לשון הר"ב חופרין בעקרי האילנו' וכן כתב הרמב"ם בפירושו ולכאורה בכל אילנות קאמרי דקשואים ודלועים אינם ראוים להקרא אילנות אבל כד דייקינן שפיר קא חזינן דעל כרחין צריכין לפרושי דמתניתין דוקא קישואין ודלועין תני לה דבירושלמי והביאו הר"ש איתא בהדיא דה"ה חורשין ואין בין עידור לחרישה כלל לענין זה ואי בכל אילנות מעדרין וא"כ ה"ה חורשין והא תנן בריש פרקין וברפ"ק דאין חורשין בשדה אילן אלא עד העצרת ואין נראה כלל לחלק דהכא בעקרי אילנות שרי טפי דמכיון שבא העצרת א"כ לאו לצורך האילן עושה ועוד דלמאי לא תנן ועודרין באילן וכך כתב הרמב"ם בחיבורו מקשאות ומדלעות. ואין לומר שהעתיק המשנה כדרכו. אבל סובר ה"ה לכל אילנו' ומחלק בין עידור לחרישה חדא דלא הוה כירוש'. ועוד דהכי כתב התם מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאית והמדלעות ובית השלחין עד ר"ה וכמו שמבאר הא דזיבול בכל השדות ה"נ הוה ליה לפרש הא דעידור דבכל האילנות. הלכך נראה דאילנות דכתב בפירושו לאו דוקא אלא נקט חפירה כדרך שרגילה להיות בעקרי האילנות אבל הכא היא בעקרי הקשואים והדלועים. וא"ת ואמאי לא שרינן עידור בכל האילנות כמו זיבול בכל השדות והרי תרוייהו בשביעי' עצמה דברי סופרים כמו שפסק הרמב"ם בריש הלכות שמטה דחרישה מדברי סופרים י"ל דהחמירו בעידור וחרישה שהיא עבודה בגוף הקרקע. אבל להר"ב שכתב שמה שהוא מדברי סופרים בתוספת שביעית לא גזור צריך לומר דסבירא ליה כמ"ש הר"ש דחרישה מדאו' ודוקא בקישואים ודלועים דהוה עידור וחרישה עד ר"ה לצורך פירות הוא דהתירו. וכ"כ הר"ב דלצורך פירות התירו ומה"ט נמי צריכין לפרש דברי הר"ב במאי דכתב לשון הרמב"ם בעיקרי האילנות דהיינו כפי דרך החפירה ולעולם אנן בקשואין ודלועים דוקא התרנו שהרי הוא עצמו כתב דמשום פירות התרנו וברפ"ק מפרש דבאילן אין צריך חרישה לפירות אלא עד העצרת. וכתב עוד הר"ש דמעדרין לשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (ישעיהו ז׳:כ״ה) ועיין משנה ב פרק ב דפאה. והוי יודע דבגפנים שרי עידור אפי' בשביעית כמ"ש הרמב"ם בחיבורו פ"א. וכתב שם הכ"מ דרש"י לא גרס ליה אבל בפירש"י שבידינו פ"ק דמ"ק דף ג ע"א כתוב דבעתיקי שרי:
בבית השלחין. כתב הר"ב לישנא דוהוא משלהי. עיין בריש מסכת מועד קטן:
נוטל אדם את העלה וכו'. עיין מ"ש בסוף פירקין בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה חלבן שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן: עד שתכלה הליחה שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו': כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר: אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו: אלא בשדה הלבן עד הפסח דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית: ובשדה האילן מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ: עד עצרת נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית: מזבלין מיסטען: ומעדרין במקשאות ובמדלעות חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה"ה חורשין: עד ראש השנה דכל דלצורך פירא מותר עד ר"ה. משא"כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד"ס. מותר בתוס' שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר"ל "חרישה. "זריעה. "קצירה. "זימור. "בצירה [ולרמב"ם חרישה מד"ס]: וכן בבית השלחין ר"ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ"ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי' ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו: מיבלין חותכים יבלת שבאילן: מפרקין להקל העלים מעל האילן: מאבקין לכסות באבק שרשים המגולים: מעשנין להמית בעשן. התולעים שבאילן: רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה היינו מפרקין דת"ק: מן האשכול בשביעית אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי"ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב"א זצוק"ל כ' דר"ש לא פליג את"ק. אלא ס"ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע"י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל'. ע"ש: מסקלין מסירין האבנים מעל השדות. ומיירי במחוברות האבנים דמחזי כמתקן השדה. אבל בתלושים אפי' בשביעית שרי. ועי' בזה לקמן פ"ג מ"ז [ירושלמי]: מקרסמין כורת הענפים היבשים. והיינו כזימור בגפן. מל' זמורות: מזרדין ממעיט ענפים שרבו: מפסלין מסיר הפסולת מהאילן: עד ראש השנה דכל אלו בשביעית גופא מד"ס הן: כך של ששית שנכנס לשביעית. דאפי' בשביעית מותר: רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן דהיינו עד עצרת: רשאי אני בפיסולו מיהו במסקלין מודה ר"ש. מדלא מוכח דלעבודת קרקע הוא. דלמא לשטוחי פירא. ולהכי פלגיניה למסקלין לבבא בפ"ע ברישא: מזהמין את הנטיעות אילן רך שנקלף ועי"ז הוחלש. מדביק שם זבל. וחוזר ומתחזק ומשביח [ולפי הר"מ ור"ב שמושחין האילן. להרחיק ע"י ריחו את התולעים. ק"ל הרי זיהום כי הך אוקמי אילני הוא. ואפי' בשביעית שרי כע"ז ד"נ ע"ב]: וכורכין אותן כורכו במטלית להגינו מחמה וצנה וישביח. ואי"ל א"כ הו"ל אוקמי אילנא דשרי [וכע"ז הנ"ל]. י"ל כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצנה וחמה ורוח הו"ל כאברויי אילנא ודו"ק: וקוטמין אותן אבשפיצען. שובר ראשי השרביטים. א"נ משים אפר כירה בין שרשיו להשביחו: ועושין להם בתים סוכה ע"ג לשמור האילן מצינה. מגשמים יתירים. או מסערה שלא ישיר הפירות. א"נ גדר סביבו גבוה אמה ממולא עפר. להשביח האילן: ומשקין אותן שופך מים בראש האילן ויורד על הגזע. וכולן מדרבנן בשביעית. ומדהאילן רך ועלול להפסד. לא גזרו בתוס' שביעית: אבל לא את העיקר דמצריך עכ"פ שנוי: סכין את הפגים יונגע פייגען סכין בשמן במחובר. שיגמר בשולן מהר: ומנקבים אותם כדי שירדו הגשמים לעובי הפרי. ותתבשל מהר: עד ראש השנה לר"א בירושלמי. דוקא ברוצה לתלשן קודם ר"ה של שביעית שרי. דאל"כ אסור לסוכן. וכדמסיק בסיפא דמתני'. ולר' יוחנן ה"ק מתני'. הא דאמרי' ברישא סכין. דוקא בפגין של ערב שביעית וכו' אבל של שביעית שיצאו וכו'. והרמב"ם פ"ג משמיטה פ' כר"א: פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר"ל אותן שאף שיסוכן לא יתבשלו עד שביעית: לא סכין ולא מנקבין אותן לא אלו בששית. ולא אלו בשמינית: מקום שנהגו שלא לסוך סכין ר"י פליג רק אאותן שיצאו מו' לז' [וכדמוכח בתוספתא] מיהו לר"א הנ"ל סי' ל"ד דת"ק אוסר לגמרי אותן שמן ו' לז'. א"כ ר"י מיקל במקום שלא נהגו לסוך. ולרבי יוחנן דאותו שמן ו' לז' מתיר ת"ק לגמרי. א"כ ר"י מחמיר בנהגו לסוכן: רבי שמעון מתיר באילן ר"ל אילן מלא פירות שיצאו מז' לח'. מותר בעבודות האילן גופיה. אף שפירותיו עדיין קדושים עד ט"ו בשבט של ח': מפני שהוא רשאי בעבודת האילן דילפינן מקרא דמשיצאה שביעית. אף שהפירות קדשי כשביעית אפ"ה עבודת אותו אילן מותר: אין נוטעין ואין מבריכין כופף ראש הזמורה וטומנה בארץ: ואין מרכיבין מרכיב ענף מאילן לאילן אחר שהוא מינו: ערב שביעית אפי' באין בהמק"ק. מדנראה כנוטע בשביעית: שוב אינה קולטת ונקט הרכבה לרבותא. דאפילו הרכבה שאינו נוח להשתרש ולהתאחות יחד סגי בהכי ומכ"ש בנטיעה והברכה: לשתי שבתות וכל שיעורי' דמתני' חוץ מל' יום דתוס' שביעית: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגין מאהן: והשומשמין מין ליינזאמען: שהשרישו לפני ראש השנה מיירי בכל השנים: מתעשרין לשעבר ר"ל כסדר מעשרות של שנה שעברה שהשריש בו. דבשנת אבדה בשמיט' נותנים מעשר ראשון ומעשר שני ובשנת גו. מע"ר ומע"ע: ומותרין בשביעית מדהשריש בששית. אין בהם קדושת שביעית וכל הנך יליף להו מקרא בת"כ: ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה מדהשרישו אז. דאף דלעניין מעשרות אילן אזלינן בתר חנטה. ובירק בתר לקיטה. ובתבואה וזיתים בתר שליש בשולן. מ"מ באלו המינין. דאינן מביאין שליש כאחת. גם אין נלקטים כאחת. אזלינן בתר השרשה. מדנשרשים כולן כא' כשנזרעים יחד. ומדמעשרות אלו המינין מד"ס. יש כח לחכמים לקבוע זמן כמו שירצו. [ונ"ל דהא דצריך להכפיל ולומר ואם לאו. והרי כבר מדיוקא דרישא שמעינן כן. היינו כדי דנידק לומר דווקא בוודאי השרישו אבל בספיקה אמרינן נעשה כסיפא כדאמרינן בכל דוכתא דקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי [כקידושין ד"ה ב']. וכן יש לומר בכל מקום דאכפיל תנא לומר ואם לאו. היינו שלא נטעה לומר דספיקו כוודאי דמי]: רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה ר"ל לא שנמלך. רק תיכף כשזרען לא היה דעתו לאכלן ירק. רק שישהו בארץ להרבות זרע. דאז ג"כ אינן נלקטים כאחד: כיוצא בהן ואזלינן בתר השרשה. ובזרען לירק אזלינן בתר לקיטה: רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין גראסע באהנען: רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה שנתקשו ונעשו כמונחים בכיס לפני ר"ה. אזלינן בתר שעת תורמל: הבצלים הסריסים שאלאטטען בל"א מין בצלים שאין עושין זרע. כשאר בצלים שכשירצה שיהיו לזרע. יניחם בארץ זמן הרבה. עד שיוציא קלחים אשר בראשן זרע. אבל אלו הבצלים הן מין פירות שהן עצמן הן הזרע כקטנית ופולין וכדומה. שזורע הפרי עצמו. והיא מתרבת מתחת לארץ או שמצמחת ירק ממעל לארץ שבו פירות הרבה: ופול המצרי שזרען לאכלן ירק ולא להמתין להן עד שיגדלו זרע וכלעיל מ"ח ולרכ"מ [פ"ד משמיטה הי"ז] בפול המצרי בעי תרתי שזרעו לזרע ושמנע מהם מים: שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה שלא השקה אותן ל' יום קודם ר"ה. וגם לא השקן אח"כ: מתעשרין לשעבר מדכתיב באספך מגרנך ומיקבך. מה גרן ויקב שמסתפק במי גשמים ומתעשר לשעבר אף כל מין כה"ג מתעשר לשעבר. יצאו ירקות שאין מסתפקים וצריך להשקותן. אבל הנך במנע מהן מי השקאה ל"י קודם ר"ה. הו"ל כמסתפק בגשמים ודינן כגורן ויקב: ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה דמדהשקן תוך ל"י. כשהגיע ר"ה עדיין לחלוחית ההשקאה קיימת. והו"ל כהשקן בשביעית. מיהו דוקא הנהו דדרכן למנוע מהן מים קודם לקיטתן. אבל בשאר ירקות אפילו מנע מהן מים בטלה דעתו ודינן כירקות למיזל בתר לקיטה: ושל בעל לישנא דמיתבותא ויישוב. ור"ל שדה לחה בטבעה. שנוחה לצמוח וא"צ להשקותה כ"כ הרבה השקאות: שמנע מהם מים שתי עונות ב' זמנים שרגיל להשקות'. והוא זמן ארוך יותר מל"י: אם הקשו לפני ראש השנה שנעשו כעץ עד שאם יעקצן במחט לא יתאחה עוד הנקב: ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית לזרע. אע"ג שפירות שביעית צריכין ביעור. ואסור לקיימן לזרע. הנהו לא היו פירות שביעית מעולם. מדהוקשו לפני ר"ה: ואם לאו אסור לקיימן בשביעית שפירות שביעית שחייבים בביעור אסורים להניחן לזרע: התמרות שלהם פרחים מדלועין שהוקשו: אסורות בשביעית כספיחי שביעית ולא דר"ל דאסור לגמרי. אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית שהן קדושים בקדוש' שביעית וכלקמן רפ"ט: ומרביצין בעפר לבן משקין שדה לבן בששית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן: ממרסין באורז משקין שדה אורז. ומדצריך מי' רבים מש"ה נקרא ממרס. ומשום דאם לא ישקהו יפסד לגמרי. להכי התירו השקאה שהוא מד"ס. דבמקום פסידא ל"ג רבנן. ואילה"ק שדה אורז בשביעית היכא משכח"ל. הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו. וי"ל דמיירי בגדלו הרבה ספיחים בשדה אורז שקצרוה בששית: ר"ש אומר אבל אין מכסחין לקטום העלין מהשבולת להשביחה. דהו"ל כאברויי אילנא. משא"כ במ"ב אוקמי אילנא הוא כסי' י"ז:
מלכת שלמה
מזבלין ומעדרין וכו'. ובירוש' מפרש בבריי' דה"ה דחורשין בשוורים ונקט תנא הכי דדרך הגננים לעדור. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא דתנן הכא דחורשין עד ר"ה במקשאות ובמדלעות ובפירקין דלעיל סי' ז' פליגי רבנן ארשב"ג בהא וליכא למימר דמתני' כר"ג ובית דינו דהא תקנתא דר"ג בתר רבי הוה וצריכינן לאוקומי דה"ק לת"ק בשלשה דלועין ושלשה קשואים וד' נטיעות וכ"ש לרשב"ג. ולרשב"ג אי כולהו דלועין נמי חורשין ובדלעת יונית. והרא"ש ז"ל כתב וקשיא לי דדוקא לרשב"ג דלועין כנטיעות ורשב"ג לא קאמר אלא בדלועין אבל בקשואין לא קאמר אלא בשלש מקשאות ושלש מדלעות וד' נטיעות וצ"ע ע"כ ואלו דברים למדן מה"ר שמשון ז"ל מפ"ק וכי ניים ושכיב אמרן או אחר תלאן ביני שיטי דחוץ מכבודו אין הירושלמי מתפרש כך וכו'. ובסוף דבריו כתב שגם הרמב"ם ז"ל מפרש הירוש' שם בפ"ג כמו שפירשו הוא ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה אף נוטל) ות"ק לא אמר אלא מפרקין את העלין וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל אין דמיון לדברי ר"ש עם מפרקין כי ר"ש לא התיר לפרק בשביעי' אלא שהתיר ליטול את העלה מן האשכול לבד מפני שהיא מקלקלת את האשכול ע"כ:
2.
They may manure and hoe cucumbers and gourds until Rosh Hashanah. So too with regard to irrigated fields. They may remove flaws from trees, strip off leaves, cover roots with earth, and fumigate the plants until Rosh Hashanah. Rabbi Shimon says: one may also remove leaves from a grape cluster even in the seventh year itself.
משנה ג
מְסַקְּלִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מְקַרְסְמִין, מְזָרְדִין, מְפַסְּלִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁל חֲמִשִּׁית, כָּךְ שֶׁל שִׁשִּׁית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, רַשַּׁאי אֲנִי בְּפִסּוּלוֹ:
ברטנורה
מסקלין. מסירין את האבנים:מקרסמין. כמו מכרסמין בכ״ף, לשון יכרסמנה חזיר מיער (תהילים פ׳:י״ד), כלומר כורתים וחותכין הענפים היבשים מן האילן:מזרדין. הענפים הלחים כשהם מרובין רגילים לקצצן ומניחין מקצת מהן וזהו זירוד:מפסלין. שנוטל את הפסולת. ויש מפרשים מפסלין לשון פסל לך (שמות ל״ד:א׳) שחותכים כל הענפים שבאילן כדי שיתעבה:כזירודה וכפיסולה של חמישית וכו׳ תנא קמא לא שרי אלא עד ראש השנה של שביעית. ור׳ יהושע סבר כשנת חמישית כן ששית מה חמישית נכנסת לששית כך ששית נכנסת לשביעית, וכמו שמזרדין של חמישית בששית כך מזרדין של ששית בשביעית.ור׳ שמעון אומר מעצרת ואילך שהוא נאסר בעבודת האילן נאסר נמי בזירוד ופיסול. ושלש מחלוקות בדבר, והלכה כתנא קמא:
תוסופות יום טוב
מסקלין. מכאן סייעתא למ"ש לעיל לדעת הרמב"ם דמזבלין אכל השדות קאי ולא כללינהו בסיפא משום דלא דמיין. דהא הכא דודאי בכל שדה אילנות איירינן. ואפילו הכי לא כייל מסקלין בהדי אינך אלא משום דסיקול בשדה ואינך באילן עצמו. ומכל מקום קשה קצת דמסקלין הוה ליה למתני בהדי מזבלין וכן כתבם הרמב"ם כמו שהעתקתי לעיל [*ועיין בפרק דלקמן משנה ז]:
[*מקרסמין. פירש הר"ב כמו מכרסמין בכ"ף כו'. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק ב דפאה]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה חלבן שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן: עד שתכלה הליחה שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו': כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר: אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו: אלא בשדה הלבן עד הפסח דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית: ובשדה האילן מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ: עד עצרת נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית: מזבלין מיסטען: ומעדרין במקשאות ובמדלעות חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה"ה חורשין: עד ראש השנה דכל דלצורך פירא מותר עד ר"ה. משא"כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד"ס. מותר בתוס' שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר"ל "חרישה. "זריעה. "קצירה. "זימור. "בצירה [ולרמב"ם חרישה מד"ס]: וכן בבית השלחין ר"ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ"ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי' ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו: מיבלין חותכים יבלת שבאילן: מפרקין להקל העלים מעל האילן: מאבקין לכסות באבק שרשים המגולים: מעשנין להמית בעשן. התולעים שבאילן: רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה היינו מפרקין דת"ק: מן האשכול בשביעית אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי"ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב"א זצוק"ל כ' דר"ש לא פליג את"ק. אלא ס"ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע"י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל'. ע"ש: מסקלין מסירין האבנים מעל השדות. ומיירי במחוברות האבנים דמחזי כמתקן השדה. אבל בתלושים אפי' בשביעית שרי. ועי' בזה לקמן פ"ג מ"ז [ירושלמי]: מקרסמין כורת הענפים היבשים. והיינו כזימור בגפן. מל' זמורות: מזרדין ממעיט ענפים שרבו: מפסלין מסיר הפסולת מהאילן: עד ראש השנה דכל אלו בשביעית גופא מד"ס הן: כך של ששית שנכנס לשביעית. דאפי' בשביעית מותר: רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן דהיינו עד עצרת: רשאי אני בפיסולו מיהו במסקלין מודה ר"ש. מדלא מוכח דלעבודת קרקע הוא. דלמא לשטוחי פירא. ולהכי פלגיניה למסקלין לבבא בפ"ע ברישא: מזהמין את הנטיעות אילן רך שנקלף ועי"ז הוחלש. מדביק שם זבל. וחוזר ומתחזק ומשביח [ולפי הר"מ ור"ב שמושחין האילן. להרחיק ע"י ריחו את התולעים. ק"ל הרי זיהום כי הך אוקמי אילני הוא. ואפי' בשביעית שרי כע"ז ד"נ ע"ב]: וכורכין אותן כורכו במטלית להגינו מחמה וצנה וישביח. ואי"ל א"כ הו"ל אוקמי אילנא דשרי [וכע"ז הנ"ל]. י"ל כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצנה וחמה ורוח הו"ל כאברויי אילנא ודו"ק: וקוטמין אותן אבשפיצען. שובר ראשי השרביטים. א"נ משים אפר כירה בין שרשיו להשביחו: ועושין להם בתים סוכה ע"ג לשמור האילן מצינה. מגשמים יתירים. או מסערה שלא ישיר הפירות. א"נ גדר סביבו גבוה אמה ממולא עפר. להשביח האילן: ומשקין אותן שופך מים בראש האילן ויורד על הגזע. וכולן מדרבנן בשביעית. ומדהאילן רך ועלול להפסד. לא גזרו בתוס' שביעית: אבל לא את העיקר דמצריך עכ"פ שנוי: סכין את הפגים יונגע פייגען סכין בשמן במחובר. שיגמר בשולן מהר: ומנקבים אותם כדי שירדו הגשמים לעובי הפרי. ותתבשל מהר: עד ראש השנה לר"א בירושלמי. דוקא ברוצה לתלשן קודם ר"ה של שביעית שרי. דאל"כ אסור לסוכן. וכדמסיק בסיפא דמתני'. ולר' יוחנן ה"ק מתני'. הא דאמרי' ברישא סכין. דוקא בפגין של ערב שביעית וכו' אבל של שביעית שיצאו וכו'. והרמב"ם פ"ג משמיטה פ' כר"א: פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר"ל אותן שאף שיסוכן לא יתבשלו עד שביעית: לא סכין ולא מנקבין אותן לא אלו בששית. ולא אלו בשמינית: מקום שנהגו שלא לסוך סכין ר"י פליג רק אאותן שיצאו מו' לז' [וכדמוכח בתוספתא] מיהו לר"א הנ"ל סי' ל"ד דת"ק אוסר לגמרי אותן שמן ו' לז'. א"כ ר"י מיקל במקום שלא נהגו לסוך. ולרבי יוחנן דאותו שמן ו' לז' מתיר ת"ק לגמרי. א"כ ר"י מחמיר בנהגו לסוכן: רבי שמעון מתיר באילן ר"ל אילן מלא פירות שיצאו מז' לח'. מותר בעבודות האילן גופיה. אף שפירותיו עדיין קדושים עד ט"ו בשבט של ח': מפני שהוא רשאי בעבודת האילן דילפינן מקרא דמשיצאה שביעית. אף שהפירות קדשי כשביעית אפ"ה עבודת אותו אילן מותר: אין נוטעין ואין מבריכין כופף ראש הזמורה וטומנה בארץ: ואין מרכיבין מרכיב ענף מאילן לאילן אחר שהוא מינו: ערב שביעית אפי' באין בהמק"ק. מדנראה כנוטע בשביעית: שוב אינה קולטת ונקט הרכבה לרבותא. דאפילו הרכבה שאינו נוח להשתרש ולהתאחות יחד סגי בהכי ומכ"ש בנטיעה והברכה: לשתי שבתות וכל שיעורי' דמתני' חוץ מל' יום דתוס' שביעית: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגין מאהן: והשומשמין מין ליינזאמען: שהשרישו לפני ראש השנה מיירי בכל השנים: מתעשרין לשעבר ר"ל כסדר מעשרות של שנה שעברה שהשריש בו. דבשנת אבדה בשמיט' נותנים מעשר ראשון ומעשר שני ובשנת גו. מע"ר ומע"ע: ומותרין בשביעית מדהשריש בששית. אין בהם קדושת שביעית וכל הנך יליף להו מקרא בת"כ: ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה מדהשרישו אז. דאף דלעניין מעשרות אילן אזלינן בתר חנטה. ובירק בתר לקיטה. ובתבואה וזיתים בתר שליש בשולן. מ"מ באלו המינין. דאינן מביאין שליש כאחת. גם אין נלקטים כאחת. אזלינן בתר השרשה. מדנשרשים כולן כא' כשנזרעים יחד. ומדמעשרות אלו המינין מד"ס. יש כח לחכמים לקבוע זמן כמו שירצו. [ונ"ל דהא דצריך להכפיל ולומר ואם לאו. והרי כבר מדיוקא דרישא שמעינן כן. היינו כדי דנידק לומר דווקא בוודאי השרישו אבל בספיקה אמרינן נעשה כסיפא כדאמרינן בכל דוכתא דקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי [כקידושין ד"ה ב']. וכן יש לומר בכל מקום דאכפיל תנא לומר ואם לאו. היינו שלא נטעה לומר דספיקו כוודאי דמי]: רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה ר"ל לא שנמלך. רק תיכף כשזרען לא היה דעתו לאכלן ירק. רק שישהו בארץ להרבות זרע. דאז ג"כ אינן נלקטים כאחד: כיוצא בהן ואזלינן בתר השרשה. ובזרען לירק אזלינן בתר לקיטה: רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין גראסע באהנען: רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה שנתקשו ונעשו כמונחים בכיס לפני ר"ה. אזלינן בתר שעת תורמל: הבצלים הסריסים שאלאטטען בל"א מין בצלים שאין עושין זרע. כשאר בצלים שכשירצה שיהיו לזרע. יניחם בארץ זמן הרבה. עד שיוציא קלחים אשר בראשן זרע. אבל אלו הבצלים הן מין פירות שהן עצמן הן הזרע כקטנית ופולין וכדומה. שזורע הפרי עצמו. והיא מתרבת מתחת לארץ או שמצמחת ירק ממעל לארץ שבו פירות הרבה: ופול המצרי שזרען לאכלן ירק ולא להמתין להן עד שיגדלו זרע וכלעיל מ"ח ולרכ"מ [פ"ד משמיטה הי"ז] בפול המצרי בעי תרתי שזרעו לזרע ושמנע מהם מים: שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה שלא השקה אותן ל' יום קודם ר"ה. וגם לא השקן אח"כ: מתעשרין לשעבר מדכתיב באספך מגרנך ומיקבך. מה גרן ויקב שמסתפק במי גשמים ומתעשר לשעבר אף כל מין כה"ג מתעשר לשעבר. יצאו ירקות שאין מסתפקים וצריך להשקותן. אבל הנך במנע מהן מי השקאה ל"י קודם ר"ה. הו"ל כמסתפק בגשמים ודינן כגורן ויקב: ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה דמדהשקן תוך ל"י. כשהגיע ר"ה עדיין לחלוחית ההשקאה קיימת. והו"ל כהשקן בשביעית. מיהו דוקא הנהו דדרכן למנוע מהן מים קודם לקיטתן. אבל בשאר ירקות אפילו מנע מהן מים בטלה דעתו ודינן כירקות למיזל בתר לקיטה: ושל בעל לישנא דמיתבותא ויישוב. ור"ל שדה לחה בטבעה. שנוחה לצמוח וא"צ להשקותה כ"כ הרבה השקאות: שמנע מהם מים שתי עונות ב' זמנים שרגיל להשקות'. והוא זמן ארוך יותר מל"י: אם הקשו לפני ראש השנה שנעשו כעץ עד שאם יעקצן במחט לא יתאחה עוד הנקב: ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית לזרע. אע"ג שפירות שביעית צריכין ביעור. ואסור לקיימן לזרע. הנהו לא היו פירות שביעית מעולם. מדהוקשו לפני ר"ה: ואם לאו אסור לקיימן בשביעית שפירות שביעית שחייבים בביעור אסורים להניחן לזרע: התמרות שלהם פרחים מדלועין שהוקשו: אסורות בשביעית כספיחי שביעית ולא דר"ל דאסור לגמרי. אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית שהן קדושים בקדוש' שביעית וכלקמן רפ"ט: ומרביצין בעפר לבן משקין שדה לבן בששית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן: ממרסין באורז משקין שדה אורז. ומדצריך מי' רבים מש"ה נקרא ממרס. ומשום דאם לא ישקהו יפסד לגמרי. להכי התירו השקאה שהוא מד"ס. דבמקום פסידא ל"ג רבנן. ואילה"ק שדה אורז בשביעית היכא משכח"ל. הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו. וי"ל דמיירי בגדלו הרבה ספיחים בשדה אורז שקצרוה בששית: ר"ש אומר אבל אין מכסחין לקטום העלין מהשבולת להשביחה. דהו"ל כאברויי אילנא. משא"כ במ"ב אוקמי אילנא הוא כסי' י"ז:
מלכת שלמה
מסקלין וכו'. בירושלמי מוקי לה ר' יונה באבנים המחוברות ותחובות בקרקע דכיון דבנטילתם מזיז עפר איכא משום חורש בשביעית ולהכי לא שרינן אלא עד ר"ה. ומתני' דלקמן פ"ג דקתני המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ דהתם מתיר אפי' בשביעית עצמה דכל ההוא פירקא בשביעית מיירי. התם מיירי באבנים תלושות ואפילו הכי לא שרינן התחתונות הנוגעות בארץ מפני מראית העין וכתב בתי"ט ומ"מ קשה קצת דמסקלין הו"ל למתני בהדי מזבלין ע"כ ואפשר שיתורץ האי ק"ק עם מה שכתבתי בשם הירושלמי משום דזבול הוי בתלוש לעולם ומסקלין דהכא מוקמינן ליה במחובר כדכתיבנא אמטו להכי חלקן זה מזה:
מקרסמין. פי' ה"ר שמשון ז"ל מקרסמין היינו זימור אלא שלשון קרסום באילן וזימור בכרם מלשון זמורות שמכרתין ענפים של גפן ע"כ. וכתב החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל ויש מי שהקשה דהא בשדה איכא לשון קרסום דתנן בפ' שני דפאה שדה שקצרוה נכרים קצרוה לסטים קרסמוה נמלים והאי פירכא ליתא דכי אמרי' לשון קרסום באילן לאו למעוטי שדה אלא למעוטי כרם דבכרם לשון קרסום שלו קרוי זימור ועוד י"ל דכשמזכירין בעבודות שאדם עושה בידו הוא דקאמר דלשון קרסום באילן ולשון זמור בכרם אבל במה שעושה בהמה שייך לשון קרסום בכל דבר כדכתיב יכרסמנה חזיר מיער עכ"ל ז"ל:
מפסלין. ה"ג בכל הספרים אבל רש"י ז"ל במועד קטן גריס מפסגין ופירש אילן שנופו נוטה לכאן ולכאן קושרין אותו כדי שיעלו ענפיו למעלה ע"כ פירשו הרב ז"ל מלשון הירוש' דמתרגמי' ונתח אותו לנתחיו ויפסיג יתי' לפסיגוהי ונתחי האילן היינו ענפיו ומקשר ענפיו כדי שלא יתפזרו וישברו הר"ש שירילי"ו ז"ל:
ר' יהושע אומר כזרודה וכפסולה וכו'. לאו דוקא נקט זרוד ופסול דה"ה קרסום וכן ר"ש דקאמר רשאי אני בפסולו לאו דוקא נקט פסול דה"ה קרסום וזרוד:
3.
They may clear away stones until Rosh Hashanah. They may trim, prune and remove [excess parts of the tree] until Rosh Hashanah. Rabbi Joshua says: just as one may trim and remove in the fifth year so too may one perform this work in the sixth year. Rabbi Shimon says: as long as I may legally tend the tree itself, I may remove [excess parts of it].
משנה ד
מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, וּמַשְׁקִין אוֹתָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, אַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַנּוֹף בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא אֶת הָעִקָּר:
ברטנורה
מזהמין את הנטיעות. כשקליפת האילן נושרת מדביקים שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן. ויש מפרשים מזהמין שמושחים האילנות בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים מן הריח או שימותו:וכורכים. יש מפרשים שכורכים דבר סביב האילן בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצנה. ויש מפרשים כורכים הענפים זו עם זו וקושרין אותם למעלה בראשיהם שלא יהיו נטושים על הארץ:וקוטמין אותן. יש מפרשים לשים בשרשיהם אפר, תרגום אפר קטמא. ויש מפרשים שובר הראשים, כמו נקטם ראשו [סוכה כט]:ועושים להם בתים. רגילים לעשות לאילן גדר אמה סביבותיו וממלאים אותו עפר. ויש מפרשים שעושים לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או מן הצנה:על הנוף. של האילן, אבל לא על העיקר שלא יעשה בשביעית כדרך שעושה בשאר השנים. ואין הלכה כרבי אליעזר בר׳ צדוק, אלא אסור להשקות האילן בשביעית בין על הנוף בין על העיקר:
תוסופות יום טוב
מזהמין. פי' השני שכתב הר"ב שמושחין וכו' כדי שיברחו התולעים. הוא פירוש הרמב"ם ואע"ג דנשמעיניה ממתניתין ב' מעשנים וכו' י"ל דה"א דדוקא עישון שאינה עבודה בגוף האילן הוא דשרינן בתוספת שביעית קמ"ל דאף זיהום שהוא בגוף האילן נמי שרי ובחיבורו פרק א' כתב שסכין הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך:
[*וקוטמין אותן. פי' הר"ב י"מ לשום בשרשיהם אפר כו' ובפי' שהזכרתי הקשה על פירוש ראשון דאינו דהרי הוא מאבקין דלעיל. ע"כ. ושני הפירושי' ראיתי בערוך ערך זבל]: [*ומשקין אותן. לשון הרמב"ם שופכים מים על ראש האילן וירד על גוף האילן כולו וישקהו. ע"כ. ועיין לקמן בסמוך]:
[*את הנוף כו'. את העיקר. והר"ב העתיק בשניהם על וכן הוא במשניות כתובים ונראה שכן הוא גי' הרמב"ם ממה שכתבתי בשמו בדבור דלעיל]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה חלבן שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן: עד שתכלה הליחה שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו': כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר: אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו: אלא בשדה הלבן עד הפסח דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית: ובשדה האילן מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ: עד עצרת נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית: מזבלין מיסטען: ומעדרין במקשאות ובמדלעות חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה"ה חורשין: עד ראש השנה דכל דלצורך פירא מותר עד ר"ה. משא"כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד"ס. מותר בתוס' שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר"ל "חרישה. "זריעה. "קצירה. "זימור. "בצירה [ולרמב"ם חרישה מד"ס]: וכן בבית השלחין ר"ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ"ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי' ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו: מיבלין חותכים יבלת שבאילן: מפרקין להקל העלים מעל האילן: מאבקין לכסות באבק שרשים המגולים: מעשנין להמית בעשן. התולעים שבאילן: רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה היינו מפרקין דת"ק: מן האשכול בשביעית אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי"ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב"א זצוק"ל כ' דר"ש לא פליג את"ק. אלא ס"ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע"י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל'. ע"ש: מסקלין מסירין האבנים מעל השדות. ומיירי במחוברות האבנים דמחזי כמתקן השדה. אבל בתלושים אפי' בשביעית שרי. ועי' בזה לקמן פ"ג מ"ז [ירושלמי]: מקרסמין כורת הענפים היבשים. והיינו כזימור בגפן. מל' זמורות: מזרדין ממעיט ענפים שרבו: מפסלין מסיר הפסולת מהאילן: עד ראש השנה דכל אלו בשביעית גופא מד"ס הן: כך של ששית שנכנס לשביעית. דאפי' בשביעית מותר: רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן דהיינו עד עצרת: רשאי אני בפיסולו מיהו במסקלין מודה ר"ש. מדלא מוכח דלעבודת קרקע הוא. דלמא לשטוחי פירא. ולהכי פלגיניה למסקלין לבבא בפ"ע ברישא: מזהמין את הנטיעות אילן רך שנקלף ועי"ז הוחלש. מדביק שם זבל. וחוזר ומתחזק ומשביח [ולפי הר"מ ור"ב שמושחין האילן. להרחיק ע"י ריחו את התולעים. ק"ל הרי זיהום כי הך אוקמי אילני הוא. ואפי' בשביעית שרי כע"ז ד"נ ע"ב]: וכורכין אותן כורכו במטלית להגינו מחמה וצנה וישביח. ואי"ל א"כ הו"ל אוקמי אילנא דשרי [וכע"ז הנ"ל]. י"ל כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצנה וחמה ורוח הו"ל כאברויי אילנא ודו"ק: וקוטמין אותן אבשפיצען. שובר ראשי השרביטים. א"נ משים אפר כירה בין שרשיו להשביחו: ועושין להם בתים סוכה ע"ג לשמור האילן מצינה. מגשמים יתירים. או מסערה שלא ישיר הפירות. א"נ גדר סביבו גבוה אמה ממולא עפר. להשביח האילן: ומשקין אותן שופך מים בראש האילן ויורד על הגזע. וכולן מדרבנן בשביעית. ומדהאילן רך ועלול להפסד. לא גזרו בתוס' שביעית: אבל לא את העיקר דמצריך עכ"פ שנוי: סכין את הפגים יונגע פייגען סכין בשמן במחובר. שיגמר בשולן מהר: ומנקבים אותם כדי שירדו הגשמים לעובי הפרי. ותתבשל מהר: עד ראש השנה לר"א בירושלמי. דוקא ברוצה לתלשן קודם ר"ה של שביעית שרי. דאל"כ אסור לסוכן. וכדמסיק בסיפא דמתני'. ולר' יוחנן ה"ק מתני'. הא דאמרי' ברישא סכין. דוקא בפגין של ערב שביעית וכו' אבל של שביעית שיצאו וכו'. והרמב"ם פ"ג משמיטה פ' כר"א: פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר"ל אותן שאף שיסוכן לא יתבשלו עד שביעית: לא סכין ולא מנקבין אותן לא אלו בששית. ולא אלו בשמינית: מקום שנהגו שלא לסוך סכין ר"י פליג רק אאותן שיצאו מו' לז' [וכדמוכח בתוספתא] מיהו לר"א הנ"ל סי' ל"ד דת"ק אוסר לגמרי אותן שמן ו' לז'. א"כ ר"י מיקל במקום שלא נהגו לסוך. ולרבי יוחנן דאותו שמן ו' לז' מתיר ת"ק לגמרי. א"כ ר"י מחמיר בנהגו לסוכן: רבי שמעון מתיר באילן ר"ל אילן מלא פירות שיצאו מז' לח'. מותר בעבודות האילן גופיה. אף שפירותיו עדיין קדושים עד ט"ו בשבט של ח': מפני שהוא רשאי בעבודת האילן דילפינן מקרא דמשיצאה שביעית. אף שהפירות קדשי כשביעית אפ"ה עבודת אותו אילן מותר: אין נוטעין ואין מבריכין כופף ראש הזמורה וטומנה בארץ: ואין מרכיבין מרכיב ענף מאילן לאילן אחר שהוא מינו: ערב שביעית אפי' באין בהמק"ק. מדנראה כנוטע בשביעית: שוב אינה קולטת ונקט הרכבה לרבותא. דאפילו הרכבה שאינו נוח להשתרש ולהתאחות יחד סגי בהכי ומכ"ש בנטיעה והברכה: לשתי שבתות וכל שיעורי' דמתני' חוץ מל' יום דתוס' שביעית: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגין מאהן: והשומשמין מין ליינזאמען: שהשרישו לפני ראש השנה מיירי בכל השנים: מתעשרין לשעבר ר"ל כסדר מעשרות של שנה שעברה שהשריש בו. דבשנת אבדה בשמיט' נותנים מעשר ראשון ומעשר שני ובשנת גו. מע"ר ומע"ע: ומותרין בשביעית מדהשריש בששית. אין בהם קדושת שביעית וכל הנך יליף להו מקרא בת"כ: ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה מדהשרישו אז. דאף דלעניין מעשרות אילן אזלינן בתר חנטה. ובירק בתר לקיטה. ובתבואה וזיתים בתר שליש בשולן. מ"מ באלו המינין. דאינן מביאין שליש כאחת. גם אין נלקטים כאחת. אזלינן בתר השרשה. מדנשרשים כולן כא' כשנזרעים יחד. ומדמעשרות אלו המינין מד"ס. יש כח לחכמים לקבוע זמן כמו שירצו. [ונ"ל דהא דצריך להכפיל ולומר ואם לאו. והרי כבר מדיוקא דרישא שמעינן כן. היינו כדי דנידק לומר דווקא בוודאי השרישו אבל בספיקה אמרינן נעשה כסיפא כדאמרינן בכל דוכתא דקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי [כקידושין ד"ה ב']. וכן יש לומר בכל מקום דאכפיל תנא לומר ואם לאו. היינו שלא נטעה לומר דספיקו כוודאי דמי]: רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה ר"ל לא שנמלך. רק תיכף כשזרען לא היה דעתו לאכלן ירק. רק שישהו בארץ להרבות זרע. דאז ג"כ אינן נלקטים כאחד: כיוצא בהן ואזלינן בתר השרשה. ובזרען לירק אזלינן בתר לקיטה: רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין גראסע באהנען: רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה שנתקשו ונעשו כמונחים בכיס לפני ר"ה. אזלינן בתר שעת תורמל: הבצלים הסריסים שאלאטטען בל"א מין בצלים שאין עושין זרע. כשאר בצלים שכשירצה שיהיו לזרע. יניחם בארץ זמן הרבה. עד שיוציא קלחים אשר בראשן זרע. אבל אלו הבצלים הן מין פירות שהן עצמן הן הזרע כקטנית ופולין וכדומה. שזורע הפרי עצמו. והיא מתרבת מתחת לארץ או שמצמחת ירק ממעל לארץ שבו פירות הרבה: ופול המצרי שזרען לאכלן ירק ולא להמתין להן עד שיגדלו זרע וכלעיל מ"ח ולרכ"מ [פ"ד משמיטה הי"ז] בפול המצרי בעי תרתי שזרעו לזרע ושמנע מהם מים: שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה שלא השקה אותן ל' יום קודם ר"ה. וגם לא השקן אח"כ: מתעשרין לשעבר מדכתיב באספך מגרנך ומיקבך. מה גרן ויקב שמסתפק במי גשמים ומתעשר לשעבר אף כל מין כה"ג מתעשר לשעבר. יצאו ירקות שאין מסתפקים וצריך להשקותן. אבל הנך במנע מהן מי השקאה ל"י קודם ר"ה. הו"ל כמסתפק בגשמים ודינן כגורן ויקב: ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה דמדהשקן תוך ל"י. כשהגיע ר"ה עדיין לחלוחית ההשקאה קיימת. והו"ל כהשקן בשביעית. מיהו דוקא הנהו דדרכן למנוע מהן מים קודם לקיטתן. אבל בשאר ירקות אפילו מנע מהן מים בטלה דעתו ודינן כירקות למיזל בתר לקיטה: ושל בעל לישנא דמיתבותא ויישוב. ור"ל שדה לחה בטבעה. שנוחה לצמוח וא"צ להשקותה כ"כ הרבה השקאות: שמנע מהם מים שתי עונות ב' זמנים שרגיל להשקות'. והוא זמן ארוך יותר מל"י: אם הקשו לפני ראש השנה שנעשו כעץ עד שאם יעקצן במחט לא יתאחה עוד הנקב: ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית לזרע. אע"ג שפירות שביעית צריכין ביעור. ואסור לקיימן לזרע. הנהו לא היו פירות שביעית מעולם. מדהוקשו לפני ר"ה: ואם לאו אסור לקיימן בשביעית שפירות שביעית שחייבים בביעור אסורים להניחן לזרע: התמרות שלהם פרחים מדלועין שהוקשו: אסורות בשביעית כספיחי שביעית ולא דר"ל דאסור לגמרי. אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית שהן קדושים בקדוש' שביעית וכלקמן רפ"ט: ומרביצין בעפר לבן משקין שדה לבן בששית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן: ממרסין באורז משקין שדה אורז. ומדצריך מי' רבים מש"ה נקרא ממרס. ומשום דאם לא ישקהו יפסד לגמרי. להכי התירו השקאה שהוא מד"ס. דבמקום פסידא ל"ג רבנן. ואילה"ק שדה אורז בשביעית היכא משכח"ל. הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו. וי"ל דמיירי בגדלו הרבה ספיחים בשדה אורז שקצרוה בששית: ר"ש אומר אבל אין מכסחין לקטום העלין מהשבולת להשביחה. דהו"ל כאברויי אילנא. משא"כ במ"ב אוקמי אילנא הוא כסי' י"ז:
מלכת שלמה
מזהמין וכו'. בירוש' מוקי מתני' כרבי דאסר זיהום בשביעית ומשו"ה קתני מתני' דוקא עד ר"ה ברם כרבנן תניא בברייתא מזהמין ומתלעין בשביעית עצמה. וכתב הר"ש שיריל"ו ז"ל וכתלמודא דידן נקטינן דמתרץ מתני' אפי' כרבנן וקמפליג בין זיהום לזיהום דזיהום דברייתא דשרי רבנן אפי' בשביעית עצמה היינו כדי שלא ימות וזיהום דמתני' היינו לחזק את האילן ולהשביחו ומשו"ה עד ר"ה אין בשביעית לא. וכן פי' ה"ר שמשון ז"ל:
וקוטמין אותם. פי' בערוך תרגום אפר קטמא והקשה הרא"ש ז"ל דהיינו מאבקין דלעיל והרמב"ם ז"ל מפ' דהאי דלעיל בצמרת האילן ושל כאן בשרשים ורש"י ז"ל פי' בהיפך:
בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה וקוטמין) וי"מ שובר הראשים כמו נקטם ראשו וכתב ה"ר יהוסף ז"ל לאו היינו מזרדין דלעיל דהכא מיירי דוקא בקטימת הראש של האילן ע"כ:
ומשקין אותן עד ר"ה. פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל אבל לא בשביעית דתולדה דחורש הוי ולר' ישמעאל כי היכי דגמירי הלכתא גבי נטיעות הלכה למשה מסיני דחורשין בעשר נטיעות כל בית סאה עד ר"ה והכא נמי כיון דנטיעות הוו משקין דאוקומי אילנא הוי ולר' עקיבא דמקרא יליף תוספת דשביעית הא קא מודה דכל אוקומי אילנא שרי ולאו בבית השלחין עסיקינן דאילו בבית השלחין אפי' בשביעית עצמה שרי כדתנן בריש מועד קטן וכתב הראב"ד ז"ל בע"ז פ' ר' ישמעאל דכולה מתני' דתנא גבי נטיעות משנה שאינה צריכה היא דהא אפילו חרישה שהוא אב מלאכה בשביעית שרי לצורך נטיעות עד ר"ה אלא הא קמ"ל דעד ר"ה אין בשביעית לא אי נמי לאשמעי' דגבי נטיעות הוא דשרי דכיון דבחרישה לא גזרו דהל"מ היא כל שכן דבתולדות דידיה לא גזרו אע"ג דאברויי אילנא הוא ובשאר אילנות אסור אלא עד העצרת דוקא הוא דשרי א"נ בין בנטיעות בין בשאר אילנות לא גזרו על תוספת שביעית אלא בחרישה שהיא אב מלאכה ואפי' למ"ד שאין לוקין על חרישה בשביעית מ"מ מדאורייתא אסירא כדכתיב בחריש ובקציר תשבות אבל בשאר עבודות אילן דשביעית גופיה אינה אלא מדרבנן כדאיתא בריש מועד קטן לא גזרו עליהן ערב שביעית ע"כ:
ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אף משקה הוא את הנוף וכו'. נ"א על הנוף. ירושלמי תני ר' יוסי בן כיפר משום ר"א בן שמוע בש"א משקה על הנוף ויורד על העיקר ובה"א משקה בין על הנוף בין על העיקר:
4.
They may besmear saplings, wrap them around, and trim them, and they may make for them shelters and water them until Rosh Hashanah. Rabbi Elazar bar Zadok says: he may even water the foliage on the sabbatical year, but not the roots.
משנה ה
סָכִין אֶת הַפַּגִּים וּמְנַקְּבִים אוֹתָם, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, וְשֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, לֹא סָכִין וְלֹא מְנַקְּבִין אוֹתָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, אֵינָן סָכִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ, סָכִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאִילָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן:
ברטנורה
סכין את הפגים. פירות שלא נגמר בשולן סכין אותן בשמן כשהן מחוברים לאילן למהר בשולן. ופעמים שמנקבים אותן ומשימים שמן בתוך הנקב אי נמי מנקבים הפגים כדי שיכנסו בהם גשמים ויתבשלו מהרה:פגי ערב שביעית. פירות שאין מתבשלים עד תשרי של שביעית, אין סכין ואין מנקבין אותן בששית מאחר שאין נגמר בשולן עד שתכנס שביעית, ואפילו במקום שנהגו שלא לסוך אסר תנא קמא. ור׳ יהודה מפליג בין מקום שנהגו לסוך למקום שלא נהגו לסוך, דבמקום שלא נהגו לסוך לא מחזיא סיכה עבודה ושרי:ר׳ שמעון מתיר באילן. שהוא מלא פירות שביעית לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית, מפני שהוא רשאי בעבודת האילן אע״פ שהפירות קדושים בקדושת שביעית. והלכה כתנא קמא:
תוסופות יום טוב
הפגים.עיין בפי' הר"ב משנה ז פ"ד:
פגי ערב שביעית. כתב הר"ב פירות שאין מתבשלים עד תשרי כו'. כלומר שאין דרכן להתבשל עד תשרי וכן כתב הר"ש בהדיא:
רבי שמעון מתיר באילן וכו'. כתב הר"ב לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית. ל' הר"ש כל עבודות הצריכות לאילן כדתניא בת"כ *) שבת שבתון [יהיה לארץ] (ויקרא כה) כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמיטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן [אבל] פירותיו אסורין עד ט"ו בשבט:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה חלבן שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן: עד שתכלה הליחה שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו': כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר: אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו: אלא בשדה הלבן עד הפסח דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית: ובשדה האילן מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ: עד עצרת נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית: מזבלין מיסטען: ומעדרין במקשאות ובמדלעות חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה"ה חורשין: עד ראש השנה דכל דלצורך פירא מותר עד ר"ה. משא"כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד"ס. מותר בתוס' שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר"ל "חרישה. "זריעה. "קצירה. "זימור. "בצירה [ולרמב"ם חרישה מד"ס]: וכן בבית השלחין ר"ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ"ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי' ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו: מיבלין חותכים יבלת שבאילן: מפרקין להקל העלים מעל האילן: מאבקין לכסות באבק שרשים המגולים: מעשנין להמית בעשן. התולעים שבאילן: רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה היינו מפרקין דת"ק: מן האשכול בשביעית אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי"ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב"א זצוק"ל כ' דר"ש לא פליג את"ק. אלא ס"ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע"י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל'. ע"ש: מסקלין מסירין האבנים מעל השדות. ומיירי במחוברות האבנים דמחזי כמתקן השדה. אבל בתלושים אפי' בשביעית שרי. ועי' בזה לקמן פ"ג מ"ז [ירושלמי]: מקרסמין כורת הענפים היבשים. והיינו כזימור בגפן. מל' זמורות: מזרדין ממעיט ענפים שרבו: מפסלין מסיר הפסולת מהאילן: עד ראש השנה דכל אלו בשביעית גופא מד"ס הן: כך של ששית שנכנס לשביעית. דאפי' בשביעית מותר: רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן דהיינו עד עצרת: רשאי אני בפיסולו מיהו במסקלין מודה ר"ש. מדלא מוכח דלעבודת קרקע הוא. דלמא לשטוחי פירא. ולהכי פלגיניה למסקלין לבבא בפ"ע ברישא: מזהמין את הנטיעות אילן רך שנקלף ועי"ז הוחלש. מדביק שם זבל. וחוזר ומתחזק ומשביח [ולפי הר"מ ור"ב שמושחין האילן. להרחיק ע"י ריחו את התולעים. ק"ל הרי זיהום כי הך אוקמי אילני הוא. ואפי' בשביעית שרי כע"ז ד"נ ע"ב]: וכורכין אותן כורכו במטלית להגינו מחמה וצנה וישביח. ואי"ל א"כ הו"ל אוקמי אילנא דשרי [וכע"ז הנ"ל]. י"ל כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצנה וחמה ורוח הו"ל כאברויי אילנא ודו"ק: וקוטמין אותן אבשפיצען. שובר ראשי השרביטים. א"נ משים אפר כירה בין שרשיו להשביחו: ועושין להם בתים סוכה ע"ג לשמור האילן מצינה. מגשמים יתירים. או מסערה שלא ישיר הפירות. א"נ גדר סביבו גבוה אמה ממולא עפר. להשביח האילן: ומשקין אותן שופך מים בראש האילן ויורד על הגזע. וכולן מדרבנן בשביעית. ומדהאילן רך ועלול להפסד. לא גזרו בתוס' שביעית: אבל לא את העיקר דמצריך עכ"פ שנוי: סכין את הפגים יונגע פייגען סכין בשמן במחובר. שיגמר בשולן מהר: ומנקבים אותם כדי שירדו הגשמים לעובי הפרי. ותתבשל מהר: עד ראש השנה לר"א בירושלמי. דוקא ברוצה לתלשן קודם ר"ה של שביעית שרי. דאל"כ אסור לסוכן. וכדמסיק בסיפא דמתני'. ולר' יוחנן ה"ק מתני'. הא דאמרי' ברישא סכין. דוקא בפגין של ערב שביעית וכו' אבל של שביעית שיצאו וכו'. והרמב"ם פ"ג משמיטה פ' כר"א: פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר"ל אותן שאף שיסוכן לא יתבשלו עד שביעית: לא סכין ולא מנקבין אותן לא אלו בששית. ולא אלו בשמינית: מקום שנהגו שלא לסוך סכין ר"י פליג רק אאותן שיצאו מו' לז' [וכדמוכח בתוספתא] מיהו לר"א הנ"ל סי' ל"ד דת"ק אוסר לגמרי אותן שמן ו' לז'. א"כ ר"י מיקל במקום שלא נהגו לסוך. ולרבי יוחנן דאותו שמן ו' לז' מתיר ת"ק לגמרי. א"כ ר"י מחמיר בנהגו לסוכן: רבי שמעון מתיר באילן ר"ל אילן מלא פירות שיצאו מז' לח'. מותר בעבודות האילן גופיה. אף שפירותיו עדיין קדושים עד ט"ו בשבט של ח': מפני שהוא רשאי בעבודת האילן דילפינן מקרא דמשיצאה שביעית. אף שהפירות קדשי כשביעית אפ"ה עבודת אותו אילן מותר: אין נוטעין ואין מבריכין כופף ראש הזמורה וטומנה בארץ: ואין מרכיבין מרכיב ענף מאילן לאילן אחר שהוא מינו: ערב שביעית אפי' באין בהמק"ק. מדנראה כנוטע בשביעית: שוב אינה קולטת ונקט הרכבה לרבותא. דאפילו הרכבה שאינו נוח להשתרש ולהתאחות יחד סגי בהכי ומכ"ש בנטיעה והברכה: לשתי שבתות וכל שיעורי' דמתני' חוץ מל' יום דתוס' שביעית: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגין מאהן: והשומשמין מין ליינזאמען: שהשרישו לפני ראש השנה מיירי בכל השנים: מתעשרין לשעבר ר"ל כסדר מעשרות של שנה שעברה שהשריש בו. דבשנת אבדה בשמיט' נותנים מעשר ראשון ומעשר שני ובשנת גו. מע"ר ומע"ע: ומותרין בשביעית מדהשריש בששית. אין בהם קדושת שביעית וכל הנך יליף להו מקרא בת"כ: ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה מדהשרישו אז. דאף דלעניין מעשרות אילן אזלינן בתר חנטה. ובירק בתר לקיטה. ובתבואה וזיתים בתר שליש בשולן. מ"מ באלו המינין. דאינן מביאין שליש כאחת. גם אין נלקטים כאחת. אזלינן בתר השרשה. מדנשרשים כולן כא' כשנזרעים יחד. ומדמעשרות אלו המינין מד"ס. יש כח לחכמים לקבוע זמן כמו שירצו. [ונ"ל דהא דצריך להכפיל ולומר ואם לאו. והרי כבר מדיוקא דרישא שמעינן כן. היינו כדי דנידק לומר דווקא בוודאי השרישו אבל בספיקה אמרינן נעשה כסיפא כדאמרינן בכל דוכתא דקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי [כקידושין ד"ה ב']. וכן יש לומר בכל מקום דאכפיל תנא לומר ואם לאו. היינו שלא נטעה לומר דספיקו כוודאי דמי]: רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה ר"ל לא שנמלך. רק תיכף כשזרען לא היה דעתו לאכלן ירק. רק שישהו בארץ להרבות זרע. דאז ג"כ אינן נלקטים כאחד: כיוצא בהן ואזלינן בתר השרשה. ובזרען לירק אזלינן בתר לקיטה: רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין גראסע באהנען: רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה שנתקשו ונעשו כמונחים בכיס לפני ר"ה. אזלינן בתר שעת תורמל: הבצלים הסריסים שאלאטטען בל"א מין בצלים שאין עושין זרע. כשאר בצלים שכשירצה שיהיו לזרע. יניחם בארץ זמן הרבה. עד שיוציא קלחים אשר בראשן זרע. אבל אלו הבצלים הן מין פירות שהן עצמן הן הזרע כקטנית ופולין וכדומה. שזורע הפרי עצמו. והיא מתרבת מתחת לארץ או שמצמחת ירק ממעל לארץ שבו פירות הרבה: ופול המצרי שזרען לאכלן ירק ולא להמתין להן עד שיגדלו זרע וכלעיל מ"ח ולרכ"מ [פ"ד משמיטה הי"ז] בפול המצרי בעי תרתי שזרעו לזרע ושמנע מהם מים: שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה שלא השקה אותן ל' יום קודם ר"ה. וגם לא השקן אח"כ: מתעשרין לשעבר מדכתיב באספך מגרנך ומיקבך. מה גרן ויקב שמסתפק במי גשמים ומתעשר לשעבר אף כל מין כה"ג מתעשר לשעבר. יצאו ירקות שאין מסתפקים וצריך להשקותן. אבל הנך במנע מהן מי השקאה ל"י קודם ר"ה. הו"ל כמסתפק בגשמים ודינן כגורן ויקב: ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה דמדהשקן תוך ל"י. כשהגיע ר"ה עדיין לחלוחית ההשקאה קיימת. והו"ל כהשקן בשביעית. מיהו דוקא הנהו דדרכן למנוע מהן מים קודם לקיטתן. אבל בשאר ירקות אפילו מנע מהן מים בטלה דעתו ודינן כירקות למיזל בתר לקיטה: ושל בעל לישנא דמיתבותא ויישוב. ור"ל שדה לחה בטבעה. שנוחה לצמוח וא"צ להשקותה כ"כ הרבה השקאות: שמנע מהם מים שתי עונות ב' זמנים שרגיל להשקות'. והוא זמן ארוך יותר מל"י: אם הקשו לפני ראש השנה שנעשו כעץ עד שאם יעקצן במחט לא יתאחה עוד הנקב: ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית לזרע. אע"ג שפירות שביעית צריכין ביעור. ואסור לקיימן לזרע. הנהו לא היו פירות שביעית מעולם. מדהוקשו לפני ר"ה: ואם לאו אסור לקיימן בשביעית שפירות שביעית שחייבים בביעור אסורים להניחן לזרע: התמרות שלהם פרחים מדלועין שהוקשו: אסורות בשביעית כספיחי שביעית ולא דר"ל דאסור לגמרי. אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית שהן קדושים בקדוש' שביעית וכלקמן רפ"ט: ומרביצין בעפר לבן משקין שדה לבן בששית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן: ממרסין באורז משקין שדה אורז. ומדצריך מי' רבים מש"ה נקרא ממרס. ומשום דאם לא ישקהו יפסד לגמרי. להכי התירו השקאה שהוא מד"ס. דבמקום פסידא ל"ג רבנן. ואילה"ק שדה אורז בשביעית היכא משכח"ל. הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו. וי"ל דמיירי בגדלו הרבה ספיחים בשדה אורז שקצרוה בששית: ר"ש אומר אבל אין מכסחין לקטום העלין מהשבולת להשביחה. דהו"ל כאברויי אילנא. משא"כ במ"ב אוקמי אילנא הוא כסי' י"ז:
מלכת שלמה
סכין את הפגים ומנקבין ומפטמין אותן. כצ"ל הגירסא. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ומנקבין ומפטמין חדא היא ופי' רש"י ז"ל ממלאים את הנקבים שמן והאי נמי פטומי פירא הוא ע"כ. ובירוש' פליגי אמוראי אי האי דקתני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית הוי פירושא דרישא דתנן סכין את הפגין ור' יהודה אפגי שביעית שיצאו למוצאי שביעית קאי או רישא דמתני' בשל ששית שאין נכנסין לשביעית עסיקי' והשתא מפרש דינא דנכנסין לשביעית. ותנאי דבי רבי הוו גרסי במתני' גופה ואלו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית וכ"ש באין נכנסין דשרי לסוך ולנקב אותם והא דקתני מתני' לא סכין ולא מנקבין לאו אשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי אלא אשל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחודייהו קאי. אית דגרסי ר' שמעון מתיר באילן מפני שהוא רשאי בעבודת האילן ופירשו דר"ש מתיר לסוך ולנקב האילן עצמו דקא סבר דאדם רשאי בעבודת האילן. דלא אסר רחמנא אלא עבודת קרקע בתולה. וליתא דהא לעיל קאסר ר"ש בפסולו של אילן מעצרת ואילך ונראה דגרסי' ר"ש מתיר באלו בוי"ו וכך מצאתי בספר ישן ואפגין יוצאין קאי וה"ק דאילן מלא פגין של שביעית ויוצאין למוצאי שביעית מותרין כל העבודות הצריכות להן כדתניא בתורת כהנים שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמטה פירוש שפירותיו אסורין עד ט"ו בשבט מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן דשנת שבתון כתיב וכן פי' ה"ר שמשון ז"ל קצת מזה. ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. אמר המלקט כמעט שהכל מבואר בפי' ה"ר שמשון ז"ל זולת הגירסא עצמה שמצא הרב ז"ל בספר ישן. וז"ל הר"ש ז"ל בקיצור דלא יתכן לפרש דקאי אסיכה דלעיל ר"ש אסר בפסולו של אילן ועוד וכו' ועוד וכו' אלא אתא לאשמועי' דאילן מלא פירות שביעית מותר לעשות במוצאי שביעית כל מלאכות ועבודות הצריכות כדתניא בת"כ שנת שבתון כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אפי' שפירותיו אסורין עד ט"ו בשבט ע"כ ומשמע ממה שכתב ז"ל עוד שם דלר' יוחנן דתני כתנאי דבי רבי ר' יהודה להחמיר אתא וארישא קאי דשרי ת"ק בכל ענין וכדכתבינן ור' יהודה מפליג בפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית בין מקום שנהגו לסוך למקום שנהגו שלא לסוך ע"כ ועוד כתב שם תניא בתוספתא פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר' יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה מקום שנהגו שלא לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותם פי' הכל שוין ר' יהודה ות"ק אבל ר"ש פליג כדפרישית במתני' עכ"ל ז"ל:
מקום שנהגו שלא לסוך. ה"ר יהוסף הגיה מקום שלא נהגו לסוך. וכתב עוד ר"ש מתיר באילן וכו' פי' לסוך ולנקב את האילן שיש בו מפגי שביעית שנכנסו למוצאי שביעית מפני שהוא מותר בעבודת האילן במוצאי שביעית כן נ"ל וצ"ע ע"כ:
5.
They may oil unripe figs and pierce them until Rosh Hashanah. Unripe figs of the sixth year which have [remained on the tree] until the seventh year, or of the seventh year which have remained on the tree until the eighth year, they may not oil them or pierce them. Rabbi Judah says: In a place where it was the custom to oil, one may not oil them, since that would be considered work; but in a place where it was not the custom to oil, they may oil them. Rabbi Shimon permitted in connection with the tree, because he is permitted to do all work for the tree.
משנה ו
אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב, יַעֲקוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, לִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת:
ברטנורה
מבריכין. כופפים זמורת הגפן בארץ ומכסים אותה בעפר:מרכיבים. מביאים ענף של אילן ומרכיבין אותו על גב אילן אחר שהוא ממינו:פחות משלשים יום. בגמרא במסכת ראש השנה מוכיח דהנך שלשים יום דקליטה לתנא קמא, ושלשה ימים דרבי יהודה, ושתי שבתות דר׳ יוסי ור׳ שמעון, צריכין קודם שלשים יום דתוספת שביעית, דבעינן שתקלוט הנטיעה קודם תוספת שביעית, וכולהו סבירא להו תוספת שביעית שלשים יום, הלכך לתנא קמא דאמר אין קליטה פחותה משלשים יום צריך שלשים דקליטה ושלשים דתוספת, לר׳ יהודה דאמר בשלשה ימים הוי קליטה צריך שלשה דקליטה ושלשים דתוספת, לדברי רבי יוסי ור׳ שמעון דאמרי שתי שבתות צריך שתי שבתות לקליטה ושלשים לתוספת. ופירוש קליטה שתהא הנטיעה נקלטת ונאחזת בשרשיה בארץ. והלכה כרבי יוסי ור׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
ואין מבריכין. עיין רפ"ז דמס' כלאים מ"ש שם בס"ד. ודנקט הר"ב זמורת גפן היינו כמו שכתב הר"ש דהברכה שייך דוקא בגפן אבל הרמב"ם נקט אילן סתם:
[*פחות משלשים יום. ודבר זה אסור לעולם אפי' בזמן הזה מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. הרמב"ם פרק ג' מה' שמיטה. וא"ת בזמן הבית דמתניתין ביה איירי אמאי שרי עד שלשים יום טפי מחרישה. ומצאתי בפירוש שהזכרתי שכתב שלא החמירו בנטיעה כבחרישה לפי שאין תוס' שביעי' כתוב בפירות כי אם בחרישה כדדרשינן מבחריש ובקציר. א"נ החמירו בחרישה לפי שאינה נראית שהיא לצורך האילן ונראה כמתקן שדהו. עוד יש ליתן טעם דכל חורש ערב שביעית הוי (להו עול) [נ"ל שצ"ל להועיל] בשביעית אבל אין לאסור ליטע ערב שביעית משום שהאילן גדל בשביעית דכל אילנות נמי מגדל גדלי בשביעית ואם כן לא יטע לעולם עכ"ל]:
לשתי שבתות. עיין בפירוש הר"ב ברפ"ק דמס' ר"ה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה חלבן שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן: עד שתכלה הליחה שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו': כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר: אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו: אלא בשדה הלבן עד הפסח דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית: ובשדה האילן מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ: עד עצרת נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית: מזבלין מיסטען: ומעדרין במקשאות ובמדלעות חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה"ה חורשין: עד ראש השנה דכל דלצורך פירא מותר עד ר"ה. משא"כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד"ס. מותר בתוס' שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר"ל "חרישה. "זריעה. "קצירה. "זימור. "בצירה [ולרמב"ם חרישה מד"ס]: וכן בבית השלחין ר"ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ"ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי' ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו: מיבלין חותכים יבלת שבאילן: מפרקין להקל העלים מעל האילן: מאבקין לכסות באבק שרשים המגולים: מעשנין להמית בעשן. התולעים שבאילן: רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה היינו מפרקין דת"ק: מן האשכול בשביעית אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי"ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב"א זצוק"ל כ' דר"ש לא פליג את"ק. אלא ס"ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע"י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל'. ע"ש: מסקלין מסירין האבנים מעל השדות. ומיירי במחוברות האבנים דמחזי כמתקן השדה. אבל בתלושים אפי' בשביעית שרי. ועי' בזה לקמן פ"ג מ"ז [ירושלמי]: מקרסמין כורת הענפים היבשים. והיינו כזימור בגפן. מל' זמורות: מזרדין ממעיט ענפים שרבו: מפסלין מסיר הפסולת מהאילן: עד ראש השנה דכל אלו בשביעית גופא מד"ס הן: כך של ששית שנכנס לשביעית. דאפי' בשביעית מותר: רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן דהיינו עד עצרת: רשאי אני בפיסולו מיהו במסקלין מודה ר"ש. מדלא מוכח דלעבודת קרקע הוא. דלמא לשטוחי פירא. ולהכי פלגיניה למסקלין לבבא בפ"ע ברישא: מזהמין את הנטיעות אילן רך שנקלף ועי"ז הוחלש. מדביק שם זבל. וחוזר ומתחזק ומשביח [ולפי הר"מ ור"ב שמושחין האילן. להרחיק ע"י ריחו את התולעים. ק"ל הרי זיהום כי הך אוקמי אילני הוא. ואפי' בשביעית שרי כע"ז ד"נ ע"ב]: וכורכין אותן כורכו במטלית להגינו מחמה וצנה וישביח. ואי"ל א"כ הו"ל אוקמי אילנא דשרי [וכע"ז הנ"ל]. י"ל כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצנה וחמה ורוח הו"ל כאברויי אילנא ודו"ק: וקוטמין אותן אבשפיצען. שובר ראשי השרביטים. א"נ משים אפר כירה בין שרשיו להשביחו: ועושין להם בתים סוכה ע"ג לשמור האילן מצינה. מגשמים יתירים. או מסערה שלא ישיר הפירות. א"נ גדר סביבו גבוה אמה ממולא עפר. להשביח האילן: ומשקין אותן שופך מים בראש האילן ויורד על הגזע. וכולן מדרבנן בשביעית. ומדהאילן רך ועלול להפסד. לא גזרו בתוס' שביעית: אבל לא את העיקר דמצריך עכ"פ שנוי: סכין את הפגים יונגע פייגען סכין בשמן במחובר. שיגמר בשולן מהר: ומנקבים אותם כדי שירדו הגשמים לעובי הפרי. ותתבשל מהר: עד ראש השנה לר"א בירושלמי. דוקא ברוצה לתלשן קודם ר"ה של שביעית שרי. דאל"כ אסור לסוכן. וכדמסיק בסיפא דמתני'. ולר' יוחנן ה"ק מתני'. הא דאמרי' ברישא סכין. דוקא בפגין של ערב שביעית וכו' אבל של שביעית שיצאו וכו'. והרמב"ם פ"ג משמיטה פ' כר"א: פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר"ל אותן שאף שיסוכן לא יתבשלו עד שביעית: לא סכין ולא מנקבין אותן לא אלו בששית. ולא אלו בשמינית: מקום שנהגו שלא לסוך סכין ר"י פליג רק אאותן שיצאו מו' לז' [וכדמוכח בתוספתא] מיהו לר"א הנ"ל סי' ל"ד דת"ק אוסר לגמרי אותן שמן ו' לז'. א"כ ר"י מיקל במקום שלא נהגו לסוך. ולרבי יוחנן דאותו שמן ו' לז' מתיר ת"ק לגמרי. א"כ ר"י מחמיר בנהגו לסוכן: רבי שמעון מתיר באילן ר"ל אילן מלא פירות שיצאו מז' לח'. מותר בעבודות האילן גופיה. אף שפירותיו עדיין קדושים עד ט"ו בשבט של ח': מפני שהוא רשאי בעבודת האילן דילפינן מקרא דמשיצאה שביעית. אף שהפירות קדשי כשביעית אפ"ה עבודת אותו אילן מותר: אין נוטעין ואין מבריכין כופף ראש הזמורה וטומנה בארץ: ואין מרכיבין מרכיב ענף מאילן לאילן אחר שהוא מינו: ערב שביעית אפי' באין בהמק"ק. מדנראה כנוטע בשביעית: שוב אינה קולטת ונקט הרכבה לרבותא. דאפילו הרכבה שאינו נוח להשתרש ולהתאחות יחד סגי בהכי ומכ"ש בנטיעה והברכה: לשתי שבתות וכל שיעורי' דמתני' חוץ מל' יום דתוס' שביעית: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגין מאהן: והשומשמין מין ליינזאמען: שהשרישו לפני ראש השנה מיירי בכל השנים: מתעשרין לשעבר ר"ל כסדר מעשרות של שנה שעברה שהשריש בו. דבשנת אבדה בשמיט' נותנים מעשר ראשון ומעשר שני ובשנת גו. מע"ר ומע"ע: ומותרין בשביעית מדהשריש בששית. אין בהם קדושת שביעית וכל הנך יליף להו מקרא בת"כ: ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה מדהשרישו אז. דאף דלעניין מעשרות אילן אזלינן בתר חנטה. ובירק בתר לקיטה. ובתבואה וזיתים בתר שליש בשולן. מ"מ באלו המינין. דאינן מביאין שליש כאחת. גם אין נלקטים כאחת. אזלינן בתר השרשה. מדנשרשים כולן כא' כשנזרעים יחד. ומדמעשרות אלו המינין מד"ס. יש כח לחכמים לקבוע זמן כמו שירצו. [ונ"ל דהא דצריך להכפיל ולומר ואם לאו. והרי כבר מדיוקא דרישא שמעינן כן. היינו כדי דנידק לומר דווקא בוודאי השרישו אבל בספיקה אמרינן נעשה כסיפא כדאמרינן בכל דוכתא דקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי [כקידושין ד"ה ב']. וכן יש לומר בכל מקום דאכפיל תנא לומר ואם לאו. היינו שלא נטעה לומר דספיקו כוודאי דמי]: רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה ר"ל לא שנמלך. רק תיכף כשזרען לא היה דעתו לאכלן ירק. רק שישהו בארץ להרבות זרע. דאז ג"כ אינן נלקטים כאחד: כיוצא בהן ואזלינן בתר השרשה. ובזרען לירק אזלינן בתר לקיטה: רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין גראסע באהנען: רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה שנתקשו ונעשו כמונחים בכיס לפני ר"ה. אזלינן בתר שעת תורמל: הבצלים הסריסים שאלאטטען בל"א מין בצלים שאין עושין זרע. כשאר בצלים שכשירצה שיהיו לזרע. יניחם בארץ זמן הרבה. עד שיוציא קלחים אשר בראשן זרע. אבל אלו הבצלים הן מין פירות שהן עצמן הן הזרע כקטנית ופולין וכדומה. שזורע הפרי עצמו. והיא מתרבת מתחת לארץ או שמצמחת ירק ממעל לארץ שבו פירות הרבה: ופול המצרי שזרען לאכלן ירק ולא להמתין להן עד שיגדלו זרע וכלעיל מ"ח ולרכ"מ [פ"ד משמיטה הי"ז] בפול המצרי בעי תרתי שזרעו לזרע ושמנע מהם מים: שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה שלא השקה אותן ל' יום קודם ר"ה. וגם לא השקן אח"כ: מתעשרין לשעבר מדכתיב באספך מגרנך ומיקבך. מה גרן ויקב שמסתפק במי גשמים ומתעשר לשעבר אף כל מין כה"ג מתעשר לשעבר. יצאו ירקות שאין מסתפקים וצריך להשקותן. אבל הנך במנע מהן מי השקאה ל"י קודם ר"ה. הו"ל כמסתפק בגשמים ודינן כגורן ויקב: ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה דמדהשקן תוך ל"י. כשהגיע ר"ה עדיין לחלוחית ההשקאה קיימת. והו"ל כהשקן בשביעית. מיהו דוקא הנהו דדרכן למנוע מהן מים קודם לקיטתן. אבל בשאר ירקות אפילו מנע מהן מים בטלה דעתו ודינן כירקות למיזל בתר לקיטה: ושל בעל לישנא דמיתבותא ויישוב. ור"ל שדה לחה בטבעה. שנוחה לצמוח וא"צ להשקותה כ"כ הרבה השקאות: שמנע מהם מים שתי עונות ב' זמנים שרגיל להשקות'. והוא זמן ארוך יותר מל"י: אם הקשו לפני ראש השנה שנעשו כעץ עד שאם יעקצן במחט לא יתאחה עוד הנקב: ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית לזרע. אע"ג שפירות שביעית צריכין ביעור. ואסור לקיימן לזרע. הנהו לא היו פירות שביעית מעולם. מדהוקשו לפני ר"ה: ואם לאו אסור לקיימן בשביעית שפירות שביעית שחייבים בביעור אסורים להניחן לזרע: התמרות שלהם פרחים מדלועין שהוקשו: אסורות בשביעית כספיחי שביעית ולא דר"ל דאסור לגמרי. אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית שהן קדושים בקדוש' שביעית וכלקמן רפ"ט: ומרביצין בעפר לבן משקין שדה לבן בששית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן: ממרסין באורז משקין שדה אורז. ומדצריך מי' רבים מש"ה נקרא ממרס. ומשום דאם לא ישקהו יפסד לגמרי. להכי התירו השקאה שהוא מד"ס. דבמקום פסידא ל"ג רבנן. ואילה"ק שדה אורז בשביעית היכא משכח"ל. הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו. וי"ל דמיירי בגדלו הרבה ספיחים בשדה אורז שקצרוה בששית: ר"ש אומר אבל אין מכסחין לקטום העלין מהשבולת להשביחה. דהו"ל כאברויי אילנא. משא"כ במ"ב אוקמי אילנא הוא כסי' י"ז:
מלכת שלמה
אין נוטעין ואין מבריכין וכו'. ואיתא בר"ה פ"ק והתם קתני ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור דברי ר' אלעזר. ר' יהודה וכו' וכתבו שם תוס' ז"ל דמשנה היא בפ' שני דשביעית אבל ביבמות פרק הערל סתמא גרסי' לה. ונראה כי טעות היא שנפל שם בפ"ק דר"ה אלא סתמא גרסי' לה ור"מ היא דס"ל התם בגמרא בברייתא יום אחד בשנה חשוב שנה ובהכי אוקי פלוגתייהו דתנאי דמתני' הרמב"ם ז"ל דת"ק ס"ל יום אחד בשנה חשוב שנה א"כ מסברא שהוא צריך שלשים ואחד יום שלשים לקליטה ויום אחד אחר קליטה כדי שתעלה לו שנה אבל הוא סובר יום שלשים עולה לכאן ולכאן ר"ל שהוא נמנה מימי הקליטה ונמנה עם מה שאחריו ותעלה בו שנה ולא יהבינן לי' אלא יום אחד לתוספת שביעית דבכך חשובים שנה אחר זמן קליטה ור' יהודה ור' יוסי ור"ש ס"ל דשלשים יום בשנה שלימים הוא דחשובים שנה ולכך בעי' ל' אחר זמן קליטה ע"כ ועי' עליו שם בגמ'. ושם כתבו תוס' ז"ל שר"ת ז"ל יש לו דרך אחרת בפי' הסוגי' אשר שם שהוא מפרש לדברי האומר ל' לקליטה צריך שלשים ושלשים לענין ערלה אבל לענין שביעית לא חיישי' אלא שלא תקלוט בשביעית והובאו דבריו באורך בפי' הר"ש ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. (ד"ה פחות) ל' דקליטה ול' דתוספת. כ' ה"ר יהוסף ז"ל דוחק דל' המשנה אינו משמע כן דהא תנן פחות מל' יום לפני ר"ה ע"כ:
יעקור. ואם לא עקר הפירות מותרין ומתני' דקתני יעקור היינו בסתם שלא נתברר לנו אי קלט אי לא קלט אבל אי ברי לנו שהשריש אפי' לכתחלה לא יעקור דהא קלט קודם וליכא נטיעה בשביעית:
6.
They may not plant or graft, or sink [vine-shoots] in the sixth year within thirty days of Rosh Hashanah. If he has planted or grafted, he must uproot. Rabbi Judah says: any grafting that has not taken root within three days will never do so. Rabbi Yose and Rabbi Shimon say: two weeks.
משנה ז
הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין שֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה:
ברטנורה
האורז. בלע״ז רי״ש:ודוחן. מילי״ו:והפרגין. כעין רמון מלא זרע והזרע שלו מקשקש בתוכו, וקורין לו בערבי כשכ״ש ובלע״ז פפאוור״ו:והשומשמין. כמין זרע ארוך, ובארץ ישראל ממנו הרבה וקורין לו בערבי סומס״ס:מתעשרים לשעבר. כמעשר שנה שעברה, אם היתה שנה ראשונה ושניה של שמיטה, מעשר שני, ואם שלישית מעשר עני:ומותרין בשביעית. כיון שהשרישו בשנה ששית לפני ראש השנה של שביעית אין בהם קדושת שביעית:ומתעשרין לשנה הבאה. כשנת לקיטתן כיון דבאותה שנה השרישו. ואם היא שנה שביעית אין מתעשרין כלל ויש להן קדושת שביעית. אע״ג דבאילן אזלינן בתר חנטה, ובירק בתר לקיטה, ובתבואה וזיתים בתר שליש, כלומר כשיביאו שליש בשולן אז נתחייבו במעשרות, מ״מ באורז ודוחן ופרגין ושומשמין דאין לוקטים אותם כאחד ואין מביאים שליש בשולם כאחד אין הולכים בהם אלא אחר השרשה, דבשנה אחת משרשת כל השדה שהרי בבת אחת זורעים אותם:
תוסופות יום טוב
מתעשרין לשעבר. כ' הר"ב אם היתה שנה ראשונה וכו'. ל' הרמב"ם ושאמר ר"ה אין הכונה על ר"ה של שנה בשנה שביעית אבל הוא ר"ל וכו'. ע"כ. וכתב הר"ב דבהנך אזלינן בתר השרשה דאין לוקטים כו' כאחד. אלא היום לוקטין מעט ולמחר מעט ונמצאו חדש וישן מעורבי' יחד. וה"ל מעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש אזול בהו בתר השרשה וכו' ומעשרות של אלו מדרבנן ויכולת בידם לקבוע זמן לפי דעתם לכל א' וא'. כ"כ רש"י בפ"ק דר"ה דף יג ע"ב ושאר הזמנים של מעשרות שזכר הר"ב יתבארו במקומן. ולענין אילן בתר חנטה לשביעית כ' הר"ש דילפינן מערלה. וירק דבתר לקיטה כדדרשי תנאי בפ"ק דר"ה [דף יד] דקאמר ריה"ג מה גורן ויקב שגדילין על מי שנה שעברה ור' עקיבא קאמר שגדילין על רוב מים יצאו ירקות ותבואה וזיתים דרשינן התם מועשת את התבואה לשלש שנים [שם] אל תקרי לשלש אלא לשליש ואורז וחביריו דבתר השרשה נפקא לן מקרא בת"כ בפ' בהר והביאוה התוס' במס' ר"ה והר"ש במשנה דלקמן מנין לאורז ודוחן ופרגין ושומשמין שהשרושו לפני ר"ה כונסים אותם בשביעית תלמוד לומר (ויקרא כ״ה:ג׳-ד׳) ואספת את תבואתה בשביעית יכול אעפ"י שלא השרישו ת"ל (שם) שש שנים תזרע ואספת ששה זורעים וששה אוספים ולא ששה זורעים ושבעה אוספים. [*ואינה אלא אסמכתא דהא מעשרותיהם של אלו מדרבנן כמ"ש ללשונו של רש"י ז"ל]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה חלבן שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן: עד שתכלה הליחה שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו': כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר: אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו: אלא בשדה הלבן עד הפסח דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית: ובשדה האילן מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ: עד עצרת נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית: מזבלין מיסטען: ומעדרין במקשאות ובמדלעות חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה"ה חורשין: עד ראש השנה דכל דלצורך פירא מותר עד ר"ה. משא"כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד"ס. מותר בתוס' שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר"ל "חרישה. "זריעה. "קצירה. "זימור. "בצירה [ולרמב"ם חרישה מד"ס]: וכן בבית השלחין ר"ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ"ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי' ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו: מיבלין חותכים יבלת שבאילן: מפרקין להקל העלים מעל האילן: מאבקין לכסות באבק שרשים המגולים: מעשנין להמית בעשן. התולעים שבאילן: רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה היינו מפרקין דת"ק: מן האשכול בשביעית אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי"ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב"א זצוק"ל כ' דר"ש לא פליג את"ק. אלא ס"ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע"י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל'. ע"ש: מסקלין מסירין האבנים מעל השדות. ומיירי במחוברות האבנים דמחזי כמתקן השדה. אבל בתלושים אפי' בשביעית שרי. ועי' בזה לקמן פ"ג מ"ז [ירושלמי]: מקרסמין כורת הענפים היבשים. והיינו כזימור בגפן. מל' זמורות: מזרדין ממעיט ענפים שרבו: מפסלין מסיר הפסולת מהאילן: עד ראש השנה דכל אלו בשביעית גופא מד"ס הן: כך של ששית שנכנס לשביעית. דאפי' בשביעית מותר: רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן דהיינו עד עצרת: רשאי אני בפיסולו מיהו במסקלין מודה ר"ש. מדלא מוכח דלעבודת קרקע הוא. דלמא לשטוחי פירא. ולהכי פלגיניה למסקלין לבבא בפ"ע ברישא: מזהמין את הנטיעות אילן רך שנקלף ועי"ז הוחלש. מדביק שם זבל. וחוזר ומתחזק ומשביח [ולפי הר"מ ור"ב שמושחין האילן. להרחיק ע"י ריחו את התולעים. ק"ל הרי זיהום כי הך אוקמי אילני הוא. ואפי' בשביעית שרי כע"ז ד"נ ע"ב]: וכורכין אותן כורכו במטלית להגינו מחמה וצנה וישביח. ואי"ל א"כ הו"ל אוקמי אילנא דשרי [וכע"ז הנ"ל]. י"ל כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצנה וחמה ורוח הו"ל כאברויי אילנא ודו"ק: וקוטמין אותן אבשפיצען. שובר ראשי השרביטים. א"נ משים אפר כירה בין שרשיו להשביחו: ועושין להם בתים סוכה ע"ג לשמור האילן מצינה. מגשמים יתירים. או מסערה שלא ישיר הפירות. א"נ גדר סביבו גבוה אמה ממולא עפר. להשביח האילן: ומשקין אותן שופך מים בראש האילן ויורד על הגזע. וכולן מדרבנן בשביעית. ומדהאילן רך ועלול להפסד. לא גזרו בתוס' שביעית: אבל לא את העיקר דמצריך עכ"פ שנוי: סכין את הפגים יונגע פייגען סכין בשמן במחובר. שיגמר בשולן מהר: ומנקבים אותם כדי שירדו הגשמים לעובי הפרי. ותתבשל מהר: עד ראש השנה לר"א בירושלמי. דוקא ברוצה לתלשן קודם ר"ה של שביעית שרי. דאל"כ אסור לסוכן. וכדמסיק בסיפא דמתני'. ולר' יוחנן ה"ק מתני'. הא דאמרי' ברישא סכין. דוקא בפגין של ערב שביעית וכו' אבל של שביעית שיצאו וכו'. והרמב"ם פ"ג משמיטה פ' כר"א: פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר"ל אותן שאף שיסוכן לא יתבשלו עד שביעית: לא סכין ולא מנקבין אותן לא אלו בששית. ולא אלו בשמינית: מקום שנהגו שלא לסוך סכין ר"י פליג רק אאותן שיצאו מו' לז' [וכדמוכח בתוספתא] מיהו לר"א הנ"ל סי' ל"ד דת"ק אוסר לגמרי אותן שמן ו' לז'. א"כ ר"י מיקל במקום שלא נהגו לסוך. ולרבי יוחנן דאותו שמן ו' לז' מתיר ת"ק לגמרי. א"כ ר"י מחמיר בנהגו לסוכן: רבי שמעון מתיר באילן ר"ל אילן מלא פירות שיצאו מז' לח'. מותר בעבודות האילן גופיה. אף שפירותיו עדיין קדושים עד ט"ו בשבט של ח': מפני שהוא רשאי בעבודת האילן דילפינן מקרא דמשיצאה שביעית. אף שהפירות קדשי כשביעית אפ"ה עבודת אותו אילן מותר: אין נוטעין ואין מבריכין כופף ראש הזמורה וטומנה בארץ: ואין מרכיבין מרכיב ענף מאילן לאילן אחר שהוא מינו: ערב שביעית אפי' באין בהמק"ק. מדנראה כנוטע בשביעית: שוב אינה קולטת ונקט הרכבה לרבותא. דאפילו הרכבה שאינו נוח להשתרש ולהתאחות יחד סגי בהכי ומכ"ש בנטיעה והברכה: לשתי שבתות וכל שיעורי' דמתני' חוץ מל' יום דתוס' שביעית: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגין מאהן: והשומשמין מין ליינזאמען: שהשרישו לפני ראש השנה מיירי בכל השנים: מתעשרין לשעבר ר"ל כסדר מעשרות של שנה שעברה שהשריש בו. דבשנת אבדה בשמיט' נותנים מעשר ראשון ומעשר שני ובשנת גו. מע"ר ומע"ע: ומותרין בשביעית מדהשריש בששית. אין בהם קדושת שביעית וכל הנך יליף להו מקרא בת"כ: ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה מדהשרישו אז. דאף דלעניין מעשרות אילן אזלינן בתר חנטה. ובירק בתר לקיטה. ובתבואה וזיתים בתר שליש בשולן. מ"מ באלו המינין. דאינן מביאין שליש כאחת. גם אין נלקטים כאחת. אזלינן בתר השרשה. מדנשרשים כולן כא' כשנזרעים יחד. ומדמעשרות אלו המינין מד"ס. יש כח לחכמים לקבוע זמן כמו שירצו. [ונ"ל דהא דצריך להכפיל ולומר ואם לאו. והרי כבר מדיוקא דרישא שמעינן כן. היינו כדי דנידק לומר דווקא בוודאי השרישו אבל בספיקה אמרינן נעשה כסיפא כדאמרינן בכל דוכתא דקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי [כקידושין ד"ה ב']. וכן יש לומר בכל מקום דאכפיל תנא לומר ואם לאו. היינו שלא נטעה לומר דספיקו כוודאי דמי]: רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה ר"ל לא שנמלך. רק תיכף כשזרען לא היה דעתו לאכלן ירק. רק שישהו בארץ להרבות זרע. דאז ג"כ אינן נלקטים כאחד: כיוצא בהן ואזלינן בתר השרשה. ובזרען לירק אזלינן בתר לקיטה: רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין גראסע באהנען: רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה שנתקשו ונעשו כמונחים בכיס לפני ר"ה. אזלינן בתר שעת תורמל: הבצלים הסריסים שאלאטטען בל"א מין בצלים שאין עושין זרע. כשאר בצלים שכשירצה שיהיו לזרע. יניחם בארץ זמן הרבה. עד שיוציא קלחים אשר בראשן זרע. אבל אלו הבצלים הן מין פירות שהן עצמן הן הזרע כקטנית ופולין וכדומה. שזורע הפרי עצמו. והיא מתרבת מתחת לארץ או שמצמחת ירק ממעל לארץ שבו פירות הרבה: ופול המצרי שזרען לאכלן ירק ולא להמתין להן עד שיגדלו זרע וכלעיל מ"ח ולרכ"מ [פ"ד משמיטה הי"ז] בפול המצרי בעי תרתי שזרעו לזרע ושמנע מהם מים: שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה שלא השקה אותן ל' יום קודם ר"ה. וגם לא השקן אח"כ: מתעשרין לשעבר מדכתיב באספך מגרנך ומיקבך. מה גרן ויקב שמסתפק במי גשמים ומתעשר לשעבר אף כל מין כה"ג מתעשר לשעבר. יצאו ירקות שאין מסתפקים וצריך להשקותן. אבל הנך במנע מהן מי השקאה ל"י קודם ר"ה. הו"ל כמסתפק בגשמים ודינן כגורן ויקב: ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה דמדהשקן תוך ל"י. כשהגיע ר"ה עדיין לחלוחית ההשקאה קיימת. והו"ל כהשקן בשביעית. מיהו דוקא הנהו דדרכן למנוע מהן מים קודם לקיטתן. אבל בשאר ירקות אפילו מנע מהן מים בטלה דעתו ודינן כירקות למיזל בתר לקיטה: ושל בעל לישנא דמיתבותא ויישוב. ור"ל שדה לחה בטבעה. שנוחה לצמוח וא"צ להשקותה כ"כ הרבה השקאות: שמנע מהם מים שתי עונות ב' זמנים שרגיל להשקות'. והוא זמן ארוך יותר מל"י: אם הקשו לפני ראש השנה שנעשו כעץ עד שאם יעקצן במחט לא יתאחה עוד הנקב: ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית לזרע. אע"ג שפירות שביעית צריכין ביעור. ואסור לקיימן לזרע. הנהו לא היו פירות שביעית מעולם. מדהוקשו לפני ר"ה: ואם לאו אסור לקיימן בשביעית שפירות שביעית שחייבים בביעור אסורים להניחן לזרע: התמרות שלהם פרחים מדלועין שהוקשו: אסורות בשביעית כספיחי שביעית ולא דר"ל דאסור לגמרי. אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית שהן קדושים בקדוש' שביעית וכלקמן רפ"ט: ומרביצין בעפר לבן משקין שדה לבן בששית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן: ממרסין באורז משקין שדה אורז. ומדצריך מי' רבים מש"ה נקרא ממרס. ומשום דאם לא ישקהו יפסד לגמרי. להכי התירו השקאה שהוא מד"ס. דבמקום פסידא ל"ג רבנן. ואילה"ק שדה אורז בשביעית היכא משכח"ל. הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו. וי"ל דמיירי בגדלו הרבה ספיחים בשדה אורז שקצרוה בששית: ר"ש אומר אבל אין מכסחין לקטום העלין מהשבולת להשביחה. דהו"ל כאברויי אילנא. משא"כ במ"ב אוקמי אילנא הוא כסי' י"ז:
מלכת שלמה
7.
Rice, millet, poppy and sesame that had taken root before Rosh Hashanah must be tithed according to the previous year, and are permissible in the seventh year. If they did not then they are forbidden in the seventh year, and are tithed according to the year following.
משנה ח
רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע בַּתְּחִלָּה, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, מִשֶּׁתִּרְמְלוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה:
ברטנורה
פול המצרי. פאשול״י בלע״ז:שזרעו לזרע. כדי להוציא ממנו זרע לזרוע ולא לאכילה:כיוצא בהם. בתר השרשה, כאורז ודוחן, בין לענין מעשרות בין לענין שביעית. ודוקא שזרעו לזרע אבל זרעו לירק אזלינן בתר לקיטה כירק:הגמלונין. הגסים:משתרמלו. שהוקשו ונעשו כמין כיס. ודוגמתו בתרמילו [שבת לא] שהוא כיס של רועים:
תוסופות יום טוב
האפונין הגמלונים כיוצא בהם. ושכתב הר"ב במשנה דלעיל דבשנה אחת משרשת כל השדה. ר"ל כל מה שזורעים אחד שיהיה שדה או ערוגה דהא במשנה ב פרק ג דכלאים מפרש דאפונים הגמלונים מין ירק ואין זורעים ממנה שדה ועיין מ"ש שם:
משתרמלו. ל' הר"ש כלומר אימתי הם כיוצא בהם בזמן שתרמלו לפני ר"ה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה חלבן שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן: עד שתכלה הליחה שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו': כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר: אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו: אלא בשדה הלבן עד הפסח דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית: ובשדה האילן מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ: עד עצרת נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית: מזבלין מיסטען: ומעדרין במקשאות ובמדלעות חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה"ה חורשין: עד ראש השנה דכל דלצורך פירא מותר עד ר"ה. משא"כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד"ס. מותר בתוס' שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר"ל "חרישה. "זריעה. "קצירה. "זימור. "בצירה [ולרמב"ם חרישה מד"ס]: וכן בבית השלחין ר"ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ"ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי' ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו: מיבלין חותכים יבלת שבאילן: מפרקין להקל העלים מעל האילן: מאבקין לכסות באבק שרשים המגולים: מעשנין להמית בעשן. התולעים שבאילן: רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה היינו מפרקין דת"ק: מן האשכול בשביעית אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי"ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב"א זצוק"ל כ' דר"ש לא פליג את"ק. אלא ס"ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע"י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל'. ע"ש: מסקלין מסירין האבנים מעל השדות. ומיירי במחוברות האבנים דמחזי כמתקן השדה. אבל בתלושים אפי' בשביעית שרי. ועי' בזה לקמן פ"ג מ"ז [ירושלמי]: מקרסמין כורת הענפים היבשים. והיינו כזימור בגפן. מל' זמורות: מזרדין ממעיט ענפים שרבו: מפסלין מסיר הפסולת מהאילן: עד ראש השנה דכל אלו בשביעית גופא מד"ס הן: כך של ששית שנכנס לשביעית. דאפי' בשביעית מותר: רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן דהיינו עד עצרת: רשאי אני בפיסולו מיהו במסקלין מודה ר"ש. מדלא מוכח דלעבודת קרקע הוא. דלמא לשטוחי פירא. ולהכי פלגיניה למסקלין לבבא בפ"ע ברישא: מזהמין את הנטיעות אילן רך שנקלף ועי"ז הוחלש. מדביק שם זבל. וחוזר ומתחזק ומשביח [ולפי הר"מ ור"ב שמושחין האילן. להרחיק ע"י ריחו את התולעים. ק"ל הרי זיהום כי הך אוקמי אילני הוא. ואפי' בשביעית שרי כע"ז ד"נ ע"ב]: וכורכין אותן כורכו במטלית להגינו מחמה וצנה וישביח. ואי"ל א"כ הו"ל אוקמי אילנא דשרי [וכע"ז הנ"ל]. י"ל כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצנה וחמה ורוח הו"ל כאברויי אילנא ודו"ק: וקוטמין אותן אבשפיצען. שובר ראשי השרביטים. א"נ משים אפר כירה בין שרשיו להשביחו: ועושין להם בתים סוכה ע"ג לשמור האילן מצינה. מגשמים יתירים. או מסערה שלא ישיר הפירות. א"נ גדר סביבו גבוה אמה ממולא עפר. להשביח האילן: ומשקין אותן שופך מים בראש האילן ויורד על הגזע. וכולן מדרבנן בשביעית. ומדהאילן רך ועלול להפסד. לא גזרו בתוס' שביעית: אבל לא את העיקר דמצריך עכ"פ שנוי: סכין את הפגים יונגע פייגען סכין בשמן במחובר. שיגמר בשולן מהר: ומנקבים אותם כדי שירדו הגשמים לעובי הפרי. ותתבשל מהר: עד ראש השנה לר"א בירושלמי. דוקא ברוצה לתלשן קודם ר"ה של שביעית שרי. דאל"כ אסור לסוכן. וכדמסיק בסיפא דמתני'. ולר' יוחנן ה"ק מתני'. הא דאמרי' ברישא סכין. דוקא בפגין של ערב שביעית וכו' אבל של שביעית שיצאו וכו'. והרמב"ם פ"ג משמיטה פ' כר"א: פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר"ל אותן שאף שיסוכן לא יתבשלו עד שביעית: לא סכין ולא מנקבין אותן לא אלו בששית. ולא אלו בשמינית: מקום שנהגו שלא לסוך סכין ר"י פליג רק אאותן שיצאו מו' לז' [וכדמוכח בתוספתא] מיהו לר"א הנ"ל סי' ל"ד דת"ק אוסר לגמרי אותן שמן ו' לז'. א"כ ר"י מיקל במקום שלא נהגו לסוך. ולרבי יוחנן דאותו שמן ו' לז' מתיר ת"ק לגמרי. א"כ ר"י מחמיר בנהגו לסוכן: רבי שמעון מתיר באילן ר"ל אילן מלא פירות שיצאו מז' לח'. מותר בעבודות האילן גופיה. אף שפירותיו עדיין קדושים עד ט"ו בשבט של ח': מפני שהוא רשאי בעבודת האילן דילפינן מקרא דמשיצאה שביעית. אף שהפירות קדשי כשביעית אפ"ה עבודת אותו אילן מותר: אין נוטעין ואין מבריכין כופף ראש הזמורה וטומנה בארץ: ואין מרכיבין מרכיב ענף מאילן לאילן אחר שהוא מינו: ערב שביעית אפי' באין בהמק"ק. מדנראה כנוטע בשביעית: שוב אינה קולטת ונקט הרכבה לרבותא. דאפילו הרכבה שאינו נוח להשתרש ולהתאחות יחד סגי בהכי ומכ"ש בנטיעה והברכה: לשתי שבתות וכל שיעורי' דמתני' חוץ מל' יום דתוס' שביעית: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגין מאהן: והשומשמין מין ליינזאמען: שהשרישו לפני ראש השנה מיירי בכל השנים: מתעשרין לשעבר ר"ל כסדר מעשרות של שנה שעברה שהשריש בו. דבשנת אבדה בשמיט' נותנים מעשר ראשון ומעשר שני ובשנת גו. מע"ר ומע"ע: ומותרין בשביעית מדהשריש בששית. אין בהם קדושת שביעית וכל הנך יליף להו מקרא בת"כ: ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה מדהשרישו אז. דאף דלעניין מעשרות אילן אזלינן בתר חנטה. ובירק בתר לקיטה. ובתבואה וזיתים בתר שליש בשולן. מ"מ באלו המינין. דאינן מביאין שליש כאחת. גם אין נלקטים כאחת. אזלינן בתר השרשה. מדנשרשים כולן כא' כשנזרעים יחד. ומדמעשרות אלו המינין מד"ס. יש כח לחכמים לקבוע זמן כמו שירצו. [ונ"ל דהא דצריך להכפיל ולומר ואם לאו. והרי כבר מדיוקא דרישא שמעינן כן. היינו כדי דנידק לומר דווקא בוודאי השרישו אבל בספיקה אמרינן נעשה כסיפא כדאמרינן בכל דוכתא דקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי [כקידושין ד"ה ב']. וכן יש לומר בכל מקום דאכפיל תנא לומר ואם לאו. היינו שלא נטעה לומר דספיקו כוודאי דמי]: רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה ר"ל לא שנמלך. רק תיכף כשזרען לא היה דעתו לאכלן ירק. רק שישהו בארץ להרבות זרע. דאז ג"כ אינן נלקטים כאחד: כיוצא בהן ואזלינן בתר השרשה. ובזרען לירק אזלינן בתר לקיטה: רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין גראסע באהנען: רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה שנתקשו ונעשו כמונחים בכיס לפני ר"ה. אזלינן בתר שעת תורמל: הבצלים הסריסים שאלאטטען בל"א מין בצלים שאין עושין זרע. כשאר בצלים שכשירצה שיהיו לזרע. יניחם בארץ זמן הרבה. עד שיוציא קלחים אשר בראשן זרע. אבל אלו הבצלים הן מין פירות שהן עצמן הן הזרע כקטנית ופולין וכדומה. שזורע הפרי עצמו. והיא מתרבת מתחת לארץ או שמצמחת ירק ממעל לארץ שבו פירות הרבה: ופול המצרי שזרען לאכלן ירק ולא להמתין להן עד שיגדלו זרע וכלעיל מ"ח ולרכ"מ [פ"ד משמיטה הי"ז] בפול המצרי בעי תרתי שזרעו לזרע ושמנע מהם מים: שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה שלא השקה אותן ל' יום קודם ר"ה. וגם לא השקן אח"כ: מתעשרין לשעבר מדכתיב באספך מגרנך ומיקבך. מה גרן ויקב שמסתפק במי גשמים ומתעשר לשעבר אף כל מין כה"ג מתעשר לשעבר. יצאו ירקות שאין מסתפקים וצריך להשקותן. אבל הנך במנע מהן מי השקאה ל"י קודם ר"ה. הו"ל כמסתפק בגשמים ודינן כגורן ויקב: ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה דמדהשקן תוך ל"י. כשהגיע ר"ה עדיין לחלוחית ההשקאה קיימת. והו"ל כהשקן בשביעית. מיהו דוקא הנהו דדרכן למנוע מהן מים קודם לקיטתן. אבל בשאר ירקות אפילו מנע מהן מים בטלה דעתו ודינן כירקות למיזל בתר לקיטה: ושל בעל לישנא דמיתבותא ויישוב. ור"ל שדה לחה בטבעה. שנוחה לצמוח וא"צ להשקותה כ"כ הרבה השקאות: שמנע מהם מים שתי עונות ב' זמנים שרגיל להשקות'. והוא זמן ארוך יותר מל"י: אם הקשו לפני ראש השנה שנעשו כעץ עד שאם יעקצן במחט לא יתאחה עוד הנקב: ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית לזרע. אע"ג שפירות שביעית צריכין ביעור. ואסור לקיימן לזרע. הנהו לא היו פירות שביעית מעולם. מדהוקשו לפני ר"ה: ואם לאו אסור לקיימן בשביעית שפירות שביעית שחייבים בביעור אסורים להניחן לזרע: התמרות שלהם פרחים מדלועין שהוקשו: אסורות בשביעית כספיחי שביעית ולא דר"ל דאסור לגמרי. אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית שהן קדושים בקדוש' שביעית וכלקמן רפ"ט: ומרביצין בעפר לבן משקין שדה לבן בששית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן: ממרסין באורז משקין שדה אורז. ומדצריך מי' רבים מש"ה נקרא ממרס. ומשום דאם לא ישקהו יפסד לגמרי. להכי התירו השקאה שהוא מד"ס. דבמקום פסידא ל"ג רבנן. ואילה"ק שדה אורז בשביעית היכא משכח"ל. הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו. וי"ל דמיירי בגדלו הרבה ספיחים בשדה אורז שקצרוה בששית: ר"ש אומר אבל אין מכסחין לקטום העלין מהשבולת להשביחה. דהו"ל כאברויי אילנא. משא"כ במ"ב אוקמי אילנא הוא כסי' י"ז:
מלכת שלמה
8.
Rabbi Shimon Shezuri says: Egyptian beans which he sowed for seed only, are like them. Rabbi Shimon says: large beans, are [also] like them. But Rabbi Elazar says: large beans, if they began to form pods before Rosh Hashanah.
משנה ט
הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים, וּפוֹל הַמִּצְרִי, שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וְאִם לָאו, אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ:
ברטנורה
הבצלים הסריסים. שאין עושים זרע כשאר בצלים:ופול המצרי. שזרעו לירק, דאי זרעו לזרע הא תנן לעיל דאזלינן ביה בתר השרשה אפילו לא מנע מהן מים:שמנע מהן מים שלשים יום. יצאו מתורת ירקות הגדלות על כל מים ונעשו כשדה בית הבעל שמספקת במי גשמים, הלכך מתעשרין לשעבר:ושל בעל. שדה שהיא בעמק ומלוחלחת ואין צריך להשקותה, ומכל מקום לירק צריכה השקאה, משום הכי קתני שמנע מהם מים שתי עונות, זמן השקאתה שרגילין להשקותה קרי עונה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
ושל בעל. בגמ' ריש מסכת מ"ק [אמרי' מאי משמע דהאי בעל] לישנא דמייתבותא דכתיב (ישעיהו ס״ב:ה׳) כי יבעל בחור בתולה ומתרגמינן ארי כמה דמיתותב עלם עם בתולתא יתייתבון בגוויך בניך:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה חלבן שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן: עד שתכלה הליחה שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו': כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר: אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו: אלא בשדה הלבן עד הפסח דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית: ובשדה האילן מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ: עד עצרת נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית: מזבלין מיסטען: ומעדרין במקשאות ובמדלעות חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה"ה חורשין: עד ראש השנה דכל דלצורך פירא מותר עד ר"ה. משא"כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד"ס. מותר בתוס' שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר"ל "חרישה. "זריעה. "קצירה. "זימור. "בצירה [ולרמב"ם חרישה מד"ס]: וכן בבית השלחין ר"ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ"ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי' ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו: מיבלין חותכים יבלת שבאילן: מפרקין להקל העלים מעל האילן: מאבקין לכסות באבק שרשים המגולים: מעשנין להמית בעשן. התולעים שבאילן: רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה היינו מפרקין דת"ק: מן האשכול בשביעית אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי"ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב"א זצוק"ל כ' דר"ש לא פליג את"ק. אלא ס"ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע"י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל'. ע"ש: מסקלין מסירין האבנים מעל השדות. ומיירי במחוברות האבנים דמחזי כמתקן השדה. אבל בתלושים אפי' בשביעית שרי. ועי' בזה לקמן פ"ג מ"ז [ירושלמי]: מקרסמין כורת הענפים היבשים. והיינו כזימור בגפן. מל' זמורות: מזרדין ממעיט ענפים שרבו: מפסלין מסיר הפסולת מהאילן: עד ראש השנה דכל אלו בשביעית גופא מד"ס הן: כך של ששית שנכנס לשביעית. דאפי' בשביעית מותר: רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן דהיינו עד עצרת: רשאי אני בפיסולו מיהו במסקלין מודה ר"ש. מדלא מוכח דלעבודת קרקע הוא. דלמא לשטוחי פירא. ולהכי פלגיניה למסקלין לבבא בפ"ע ברישא: מזהמין את הנטיעות אילן רך שנקלף ועי"ז הוחלש. מדביק שם זבל. וחוזר ומתחזק ומשביח [ולפי הר"מ ור"ב שמושחין האילן. להרחיק ע"י ריחו את התולעים. ק"ל הרי זיהום כי הך אוקמי אילני הוא. ואפי' בשביעית שרי כע"ז ד"נ ע"ב]: וכורכין אותן כורכו במטלית להגינו מחמה וצנה וישביח. ואי"ל א"כ הו"ל אוקמי אילנא דשרי [וכע"ז הנ"ל]. י"ל כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצנה וחמה ורוח הו"ל כאברויי אילנא ודו"ק: וקוטמין אותן אבשפיצען. שובר ראשי השרביטים. א"נ משים אפר כירה בין שרשיו להשביחו: ועושין להם בתים סוכה ע"ג לשמור האילן מצינה. מגשמים יתירים. או מסערה שלא ישיר הפירות. א"נ גדר סביבו גבוה אמה ממולא עפר. להשביח האילן: ומשקין אותן שופך מים בראש האילן ויורד על הגזע. וכולן מדרבנן בשביעית. ומדהאילן רך ועלול להפסד. לא גזרו בתוס' שביעית: אבל לא את העיקר דמצריך עכ"פ שנוי: סכין את הפגים יונגע פייגען סכין בשמן במחובר. שיגמר בשולן מהר: ומנקבים אותם כדי שירדו הגשמים לעובי הפרי. ותתבשל מהר: עד ראש השנה לר"א בירושלמי. דוקא ברוצה לתלשן קודם ר"ה של שביעית שרי. דאל"כ אסור לסוכן. וכדמסיק בסיפא דמתני'. ולר' יוחנן ה"ק מתני'. הא דאמרי' ברישא סכין. דוקא בפגין של ערב שביעית וכו' אבל של שביעית שיצאו וכו'. והרמב"ם פ"ג משמיטה פ' כר"א: פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר"ל אותן שאף שיסוכן לא יתבשלו עד שביעית: לא סכין ולא מנקבין אותן לא אלו בששית. ולא אלו בשמינית: מקום שנהגו שלא לסוך סכין ר"י פליג רק אאותן שיצאו מו' לז' [וכדמוכח בתוספתא] מיהו לר"א הנ"ל סי' ל"ד דת"ק אוסר לגמרי אותן שמן ו' לז'. א"כ ר"י מיקל במקום שלא נהגו לסוך. ולרבי יוחנן דאותו שמן ו' לז' מתיר ת"ק לגמרי. א"כ ר"י מחמיר בנהגו לסוכן: רבי שמעון מתיר באילן ר"ל אילן מלא פירות שיצאו מז' לח'. מותר בעבודות האילן גופיה. אף שפירותיו עדיין קדושים עד ט"ו בשבט של ח': מפני שהוא רשאי בעבודת האילן דילפינן מקרא דמשיצאה שביעית. אף שהפירות קדשי כשביעית אפ"ה עבודת אותו אילן מותר: אין נוטעין ואין מבריכין כופף ראש הזמורה וטומנה בארץ: ואין מרכיבין מרכיב ענף מאילן לאילן אחר שהוא מינו: ערב שביעית אפי' באין בהמק"ק. מדנראה כנוטע בשביעית: שוב אינה קולטת ונקט הרכבה לרבותא. דאפילו הרכבה שאינו נוח להשתרש ולהתאחות יחד סגי בהכי ומכ"ש בנטיעה והברכה: לשתי שבתות וכל שיעורי' דמתני' חוץ מל' יום דתוס' שביעית: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגין מאהן: והשומשמין מין ליינזאמען: שהשרישו לפני ראש השנה מיירי בכל השנים: מתעשרין לשעבר ר"ל כסדר מעשרות של שנה שעברה שהשריש בו. דבשנת אבדה בשמיט' נותנים מעשר ראשון ומעשר שני ובשנת גו. מע"ר ומע"ע: ומותרין בשביעית מדהשריש בששית. אין בהם קדושת שביעית וכל הנך יליף להו מקרא בת"כ: ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה מדהשרישו אז. דאף דלעניין מעשרות אילן אזלינן בתר חנטה. ובירק בתר לקיטה. ובתבואה וזיתים בתר שליש בשולן. מ"מ באלו המינין. דאינן מביאין שליש כאחת. גם אין נלקטים כאחת. אזלינן בתר השרשה. מדנשרשים כולן כא' כשנזרעים יחד. ומדמעשרות אלו המינין מד"ס. יש כח לחכמים לקבוע זמן כמו שירצו. [ונ"ל דהא דצריך להכפיל ולומר ואם לאו. והרי כבר מדיוקא דרישא שמעינן כן. היינו כדי דנידק לומר דווקא בוודאי השרישו אבל בספיקה אמרינן נעשה כסיפא כדאמרינן בכל דוכתא דקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי [כקידושין ד"ה ב']. וכן יש לומר בכל מקום דאכפיל תנא לומר ואם לאו. היינו שלא נטעה לומר דספיקו כוודאי דמי]: רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה ר"ל לא שנמלך. רק תיכף כשזרען לא היה דעתו לאכלן ירק. רק שישהו בארץ להרבות זרע. דאז ג"כ אינן נלקטים כאחד: כיוצא בהן ואזלינן בתר השרשה. ובזרען לירק אזלינן בתר לקיטה: רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין גראסע באהנען: רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה שנתקשו ונעשו כמונחים בכיס לפני ר"ה. אזלינן בתר שעת תורמל: הבצלים הסריסים שאלאטטען בל"א מין בצלים שאין עושין זרע. כשאר בצלים שכשירצה שיהיו לזרע. יניחם בארץ זמן הרבה. עד שיוציא קלחים אשר בראשן זרע. אבל אלו הבצלים הן מין פירות שהן עצמן הן הזרע כקטנית ופולין וכדומה. שזורע הפרי עצמו. והיא מתרבת מתחת לארץ או שמצמחת ירק ממעל לארץ שבו פירות הרבה: ופול המצרי שזרען לאכלן ירק ולא להמתין להן עד שיגדלו זרע וכלעיל מ"ח ולרכ"מ [פ"ד משמיטה הי"ז] בפול המצרי בעי תרתי שזרעו לזרע ושמנע מהם מים: שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה שלא השקה אותן ל' יום קודם ר"ה. וגם לא השקן אח"כ: מתעשרין לשעבר מדכתיב באספך מגרנך ומיקבך. מה גרן ויקב שמסתפק במי גשמים ומתעשר לשעבר אף כל מין כה"ג מתעשר לשעבר. יצאו ירקות שאין מסתפקים וצריך להשקותן. אבל הנך במנע מהן מי השקאה ל"י קודם ר"ה. הו"ל כמסתפק בגשמים ודינן כגורן ויקב: ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה דמדהשקן תוך ל"י. כשהגיע ר"ה עדיין לחלוחית ההשקאה קיימת. והו"ל כהשקן בשביעית. מיהו דוקא הנהו דדרכן למנוע מהן מים קודם לקיטתן. אבל בשאר ירקות אפילו מנע מהן מים בטלה דעתו ודינן כירקות למיזל בתר לקיטה: ושל בעל לישנא דמיתבותא ויישוב. ור"ל שדה לחה בטבעה. שנוחה לצמוח וא"צ להשקותה כ"כ הרבה השקאות: שמנע מהם מים שתי עונות ב' זמנים שרגיל להשקות'. והוא זמן ארוך יותר מל"י: אם הקשו לפני ראש השנה שנעשו כעץ עד שאם יעקצן במחט לא יתאחה עוד הנקב: ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית לזרע. אע"ג שפירות שביעית צריכין ביעור. ואסור לקיימן לזרע. הנהו לא היו פירות שביעית מעולם. מדהוקשו לפני ר"ה: ואם לאו אסור לקיימן בשביעית שפירות שביעית שחייבים בביעור אסורים להניחן לזרע: התמרות שלהם פרחים מדלועין שהוקשו: אסורות בשביעית כספיחי שביעית ולא דר"ל דאסור לגמרי. אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית שהן קדושים בקדוש' שביעית וכלקמן רפ"ט: ומרביצין בעפר לבן משקין שדה לבן בששית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן: ממרסין באורז משקין שדה אורז. ומדצריך מי' רבים מש"ה נקרא ממרס. ומשום דאם לא ישקהו יפסד לגמרי. להכי התירו השקאה שהוא מד"ס. דבמקום פסידא ל"ג רבנן. ואילה"ק שדה אורז בשביעית היכא משכח"ל. הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו. וי"ל דמיירי בגדלו הרבה ספיחים בשדה אורז שקצרוה בששית: ר"ש אומר אבל אין מכסחין לקטום העלין מהשבולת להשביחה. דהו"ל כאברויי אילנא. משא"כ במ"ב אוקמי אילנא הוא כסי' י"ז:
מלכת שלמה
הבצלים הסריסים וכו'. פי' בערוך בצלים שנחתך ראשן כמו הסריס ולא יעשו זרע פי' אחר שמיעך זרען קודם שהוקשו כדי להתגדל ראשן ע"כ. ואיתה בר"ה פ"ק די"ד. ופי' שם רש"י ז"ל בצלים הסריסים שאין נעשים גדולים כשאר בצלים ע"כ ופי' עוד שם בלשון ראשון דמתני' מוקי לה התם בגמ' כר' יוסי הגלילי דהתם בברייתא אבל בלשון שני פי' דגמ' מוקי הא מתני' כר' עקיבא דס"ל דטעמא דירקות היינו משום שגדלין על כל מים ומפ' טעמא בתלמוד ירושלמי א"ר מנא מכיון שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה נעשו כבעל כלומר זמן חיובן למעשר לשעבר דהא לא נסתפקו מכל מים שהן מים שאובין זה שלשים יום כי אם מימי גשמים הלכך יצאו מתורת ירקות הגדלות על כל מים ונכנסו בתורת שדה הבעל דמסתפקא במי גשמים ומתעשרין לשעבר. דרכן של בצלים הסריסים למנוע מהם מים שאובין פרק אחד לפני לקיטתם כדי להקשות לפיכך חלקום חכמים משאר ירקות אבל שאר ירקות שאין דרכן בכך אפי' מנע מהם לא יצאו מדין ירק ובטלה דעתו. ע"כ. והתוס' פי' שם כלשון אחרון דרש"י ז"ל דכן נראה בירוש'. גם ה"ר שמשון ז"ל כתב דמן הירוש' הזה משמע קצת דמתני' ר' עקיבא היא ולא ר' יוסי הגלילי. אע"ג דלכאורה משמע דאתיא כר' יוסי דאיהו דריש התם בר"ה פ"ק בבריי' הכי באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדים שגדלים על מי שנה שעברה ומתעשרין לשעבר יצאו ירקות שגדלים על מי שנה הבאה ע"כ:
ופול המצרי. לת"ק דפליג אדר"ש שזורי בין שזרעו לזרע בין שזרעו לירק ולר"ש שזורי דוקא שזרעו לירק דאי זרעו לזרע קטנית הוא ולא הלכו בו אלא אחר השרשה:
פול המצרי. פאשולי בלע"ז. וכ"כ רש"י ז"ל במנחות דף ל' ובר"ה דף י"ג ב' ובירוש' דשבת דף ז' פול המצרי כשהוא רטוב קורין לו לוביא וכן נקראים בערבי עכ"ל הר"מ דלונזאנו ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. ופול המצרי שזרעו לירק דאי זרעו לזרע וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל קושיא זו אינה קושיא דלעיל אליבא דר"ש שזורי נאמר אבל חכמים חולקים עליו וכן נראה דאפי' בזרעו לזרע מיירי מדלא קאמר כאן ופול המצרי שזרעו לירק אך צ"ע ע"כ:
9.
Seedless onions and Egyptian beans from which he withheld water for thirty days prior to Rosh Hashanah are tithed with the preceding year, and are permitted in the seventh year. And if not, they are forbidden in the seventh, and are tithed according to the following year. And [seedless onions and Egyptian beans grown in a] rain-irrigated field from which two periods of rain have been withheld, the words of Rabbi Meir. But the sages say: three.
משנה י
הַדְּלוּעִין שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע, אִם הִקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִפְסְלוּ מֵאֹכֶל אָדָם, מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. הַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶם, אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. וּמַרְבִּיצִין בְּעָפָר לָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹסֵר. מְמָרְסִין בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲבָל אֵין מְכַסְּחִין:
ברטנורה
הוקשו. נתיבשו ונעשו קשין:אסור לקיימן בשביעית. שפירות שביעית אסור להניחן לזרע:התמרות. הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה, וכמוהו נקטם ראשו ועלתה בו כתמרה בפ׳ לולב הגזול (סוכה לג) פירוש אחר תמרות כעין לולבי גפנים:מרביצין בעפר לבן. כלומר משקים שדה לבן. וכן הלכה שמשקים שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמשקים אותו בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית:ממרסין באורז. משקין עפר האורז ומערבין אותו במים, כמו נתנו לממרס ביומא [פ״ד מ״ג]:אבל לא מכסחין. שאין חותכים העלין של האורז, תרגום לא תזמור לא תכסח. והלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
[*אם הוקשו. פי' הר"ב נתיבשו כו'. ומפרש בירושלמי כיצד הוא בודק ר"י בר חנינא אומר עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פירוש עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ואם אין מתאחה מותר. הר"ש]:
התמרות שלהם אסורות בשביעית. כלומר אסורות כספיחי שביעית דפ"ט. נ"ל. [*ועכשיו מצאתי בפירוש שהזכרתי שכתב וז"ל התמרות הנץ כו' ולאותו נץ נראה תורת אוכל עליו אף לאחר שהוקשה ואסורות מפני מראית העין עכ"ל. ונ"ל דכ"ש לפירוש הב' שכתב הר"ב שהם [כעין] לולבי גפנים דנראה תורת אוכל עליו וכו']:
ומרביצין בעפר לבן. כ' הר"ב כלומר משקין ברפ"ק דמ"ק כ' הר"ב דשרי אפי' בבית הבעל ולאותו הפי' כ' התוס' ד"ו ע"ב דבבית השלחים שצריך השקאה נקט במשנה דריש מ"ק משקין וגבי בית הבעל קרוי הרבצה אע"ג דמיירי נמי בהשקאה גמורה. אבל להרמב"ם הכא בשדה שיש בה אילנות ומרביצין פירוש מזין רסיסי מים וכו' כלומר השקאה מועטת דומיא דמושכין מאילן לאילן דבמ"ק פ"ק משנה ג. ומ"ש הר"ב שכן הלכה משום דאיתא בירושלמי דר"ש בשיטתייהו דרבנן דראב"י דמשנה ג פ"ק דמ"ק וע"ש:
ממרסין. כתב הר"ב כמו נתנו לממרס ביומא פ"ד משנה ג וע"ש:
רבי שמעון אומר אבל אין מכסחין. לשון הר"ב שאין חותכין העלין וכו'. ובירו' פריך אדר"ש דמשנה ב שאמר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול. ומשני לה דנטילת עלין של אשכול אינו אברויי אילנא אלא אוקמי אילנא כאדם המציל מן הדליקה דאוקמי בעלמא הוא [*אבל] גבי אורז אברוי' אילנא הוא ואסור כך פירש הר"ש לעיל:
יכין
מלכת שלמה
יכין
עד אימתי חורשין בשדה חלבן שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן: עד שתכלה הליחה שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו': כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר: אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו: אלא בשדה הלבן עד הפסח דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית: ובשדה האילן מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ: עד עצרת נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית: מזבלין מיסטען: ומעדרין במקשאות ובמדלעות חופר סביב קלחי הקשואין שכבר נטען. וה"ה חורשין: עד ראש השנה דכל דלצורך פירא מותר עד ר"ה. משא"כ לצורך קרקע או לצורך האילן. דוקא מה שבשביעית גופא מד"ס. מותר בתוס' שביעית. ומדאורייתא לא נאסר בשביעית. רק חזק זב. ר"ל "חרישה. "זריעה. "קצירה. "זימור. "בצירה [ולרמב"ם חרישה מד"ס]: וכן בבית השלחין ר"ל קרקע עיפה וצמאה שאין די לה בגשמים. ולא חזי לקשואים. וזרועה ממין אחר אפ"ה כיון שהותר במקשאות הותר לכל [וכלעיל סי' ג] דכיון דגם בשביעית עצמו מדרבנן הוא הקילו: מיבלין חותכים יבלת שבאילן: מפרקין להקל העלים מעל האילן: מאבקין לכסות באבק שרשים המגולים: מעשנין להמית בעשן. התולעים שבאילן: רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה היינו מפרקין דת"ק: מן האשכול בשביעית אפילו בשביעית. משום דאין האילן משביח עי"ז. רק ששומרו שלא יתקלקל. והגאון רב"א זצוק"ל כ' דר"ש לא פליג את"ק. אלא ס"ל דדוקא עלה שסמוכה לאשכול ומזקת ע"י להאשכול מותר לתלשה. מדמוכח שאין כוונתו רק להאשכול ולא להשביח האילן. ותורת אמת היתה אתו. דכן מוכח בהירושל'. ע"ש: מסקלין מסירין האבנים מעל השדות. ומיירי במחוברות האבנים דמחזי כמתקן השדה. אבל בתלושים אפי' בשביעית שרי. ועי' בזה לקמן פ"ג מ"ז [ירושלמי]: מקרסמין כורת הענפים היבשים. והיינו כזימור בגפן. מל' זמורות: מזרדין ממעיט ענפים שרבו: מפסלין מסיר הפסולת מהאילן: עד ראש השנה דכל אלו בשביעית גופא מד"ס הן: כך של ששית שנכנס לשביעית. דאפי' בשביעית מותר: רבי שמעון אומר כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן דהיינו עד עצרת: רשאי אני בפיסולו מיהו במסקלין מודה ר"ש. מדלא מוכח דלעבודת קרקע הוא. דלמא לשטוחי פירא. ולהכי פלגיניה למסקלין לבבא בפ"ע ברישא: מזהמין את הנטיעות אילן רך שנקלף ועי"ז הוחלש. מדביק שם זבל. וחוזר ומתחזק ומשביח [ולפי הר"מ ור"ב שמושחין האילן. להרחיק ע"י ריחו את התולעים. ק"ל הרי זיהום כי הך אוקמי אילני הוא. ואפי' בשביעית שרי כע"ז ד"נ ע"ב]: וכורכין אותן כורכו במטלית להגינו מחמה וצנה וישביח. ואי"ל א"כ הו"ל אוקמי אילנא דשרי [וכע"ז הנ"ל]. י"ל כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצנה וחמה ורוח הו"ל כאברויי אילנא ודו"ק: וקוטמין אותן אבשפיצען. שובר ראשי השרביטים. א"נ משים אפר כירה בין שרשיו להשביחו: ועושין להם בתים סוכה ע"ג לשמור האילן מצינה. מגשמים יתירים. או מסערה שלא ישיר הפירות. א"נ גדר סביבו גבוה אמה ממולא עפר. להשביח האילן: ומשקין אותן שופך מים בראש האילן ויורד על הגזע. וכולן מדרבנן בשביעית. ומדהאילן רך ועלול להפסד. לא גזרו בתוס' שביעית: אבל לא את העיקר דמצריך עכ"פ שנוי: סכין את הפגים יונגע פייגען סכין בשמן במחובר. שיגמר בשולן מהר: ומנקבים אותם כדי שירדו הגשמים לעובי הפרי. ותתבשל מהר: עד ראש השנה לר"א בירושלמי. דוקא ברוצה לתלשן קודם ר"ה של שביעית שרי. דאל"כ אסור לסוכן. וכדמסיק בסיפא דמתני'. ולר' יוחנן ה"ק מתני'. הא דאמרי' ברישא סכין. דוקא בפגין של ערב שביעית וכו' אבל של שביעית שיצאו וכו'. והרמב"ם פ"ג משמיטה פ' כר"א: פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר"ל אותן שאף שיסוכן לא יתבשלו עד שביעית: לא סכין ולא מנקבין אותן לא אלו בששית. ולא אלו בשמינית: מקום שנהגו שלא לסוך סכין ר"י פליג רק אאותן שיצאו מו' לז' [וכדמוכח בתוספתא] מיהו לר"א הנ"ל סי' ל"ד דת"ק אוסר לגמרי אותן שמן ו' לז'. א"כ ר"י מיקל במקום שלא נהגו לסוך. ולרבי יוחנן דאותו שמן ו' לז' מתיר ת"ק לגמרי. א"כ ר"י מחמיר בנהגו לסוכן: רבי שמעון מתיר באילן ר"ל אילן מלא פירות שיצאו מז' לח'. מותר בעבודות האילן גופיה. אף שפירותיו עדיין קדושים עד ט"ו בשבט של ח': מפני שהוא רשאי בעבודת האילן דילפינן מקרא דמשיצאה שביעית. אף שהפירות קדשי כשביעית אפ"ה עבודת אותו אילן מותר: אין נוטעין ואין מבריכין כופף ראש הזמורה וטומנה בארץ: ואין מרכיבין מרכיב ענף מאילן לאילן אחר שהוא מינו: ערב שביעית אפי' באין בהמק"ק. מדנראה כנוטע בשביעית: שוב אינה קולטת ונקט הרכבה לרבותא. דאפילו הרכבה שאינו נוח להשתרש ולהתאחות יחד סגי בהכי ומכ"ש בנטיעה והברכה: לשתי שבתות וכל שיעורי' דמתני' חוץ מל' יום דתוס' שביעית: האורז רייז: והדוחן הירזע: והפרגין מאהן: והשומשמין מין ליינזאמען: שהשרישו לפני ראש השנה מיירי בכל השנים: מתעשרין לשעבר ר"ל כסדר מעשרות של שנה שעברה שהשריש בו. דבשנת אבדה בשמיט' נותנים מעשר ראשון ומעשר שני ובשנת גו. מע"ר ומע"ע: ומותרין בשביעית מדהשריש בששית. אין בהם קדושת שביעית וכל הנך יליף להו מקרא בת"כ: ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה מדהשרישו אז. דאף דלעניין מעשרות אילן אזלינן בתר חנטה. ובירק בתר לקיטה. ובתבואה וזיתים בתר שליש בשולן. מ"מ באלו המינין. דאינן מביאין שליש כאחת. גם אין נלקטים כאחת. אזלינן בתר השרשה. מדנשרשים כולן כא' כשנזרעים יחד. ומדמעשרות אלו המינין מד"ס. יש כח לחכמים לקבוע זמן כמו שירצו. [ונ"ל דהא דצריך להכפיל ולומר ואם לאו. והרי כבר מדיוקא דרישא שמעינן כן. היינו כדי דנידק לומר דווקא בוודאי השרישו אבל בספיקה אמרינן נעשה כסיפא כדאמרינן בכל דוכתא דקשה דיוקא דרישא וסיפא אהדדי [כקידושין ד"ה ב']. וכן יש לומר בכל מקום דאכפיל תנא לומר ואם לאו. היינו שלא נטעה לומר דספיקו כוודאי דמי]: רבי שמעון שזורי אומר פול המצרי שזרעו לזרע בתחלה ר"ל לא שנמלך. רק תיכף כשזרען לא היה דעתו לאכלן ירק. רק שישהו בארץ להרבות זרע. דאז ג"כ אינן נלקטים כאחד: כיוצא בהן ואזלינן בתר השרשה. ובזרען לירק אזלינן בתר לקיטה: רבי שמעון אומר אפונין הגמלונין גראסע באהנען: רבי אלעזר אומר אפונין הגמלונין משתרמלו לפני ראש השנה שנתקשו ונעשו כמונחים בכיס לפני ר"ה. אזלינן בתר שעת תורמל: הבצלים הסריסים שאלאטטען בל"א מין בצלים שאין עושין זרע. כשאר בצלים שכשירצה שיהיו לזרע. יניחם בארץ זמן הרבה. עד שיוציא קלחים אשר בראשן זרע. אבל אלו הבצלים הן מין פירות שהן עצמן הן הזרע כקטנית ופולין וכדומה. שזורע הפרי עצמו. והיא מתרבת מתחת לארץ או שמצמחת ירק ממעל לארץ שבו פירות הרבה: ופול המצרי שזרען לאכלן ירק ולא להמתין להן עד שיגדלו זרע וכלעיל מ"ח ולרכ"מ [פ"ד משמיטה הי"ז] בפול המצרי בעי תרתי שזרעו לזרע ושמנע מהם מים: שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה שלא השקה אותן ל' יום קודם ר"ה. וגם לא השקן אח"כ: מתעשרין לשעבר מדכתיב באספך מגרנך ומיקבך. מה גרן ויקב שמסתפק במי גשמים ומתעשר לשעבר אף כל מין כה"ג מתעשר לשעבר. יצאו ירקות שאין מסתפקים וצריך להשקותן. אבל הנך במנע מהן מי השקאה ל"י קודם ר"ה. הו"ל כמסתפק בגשמים ודינן כגורן ויקב: ואם לאו אסורים בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה דמדהשקן תוך ל"י. כשהגיע ר"ה עדיין לחלוחית ההשקאה קיימת. והו"ל כהשקן בשביעית. מיהו דוקא הנהו דדרכן למנוע מהן מים קודם לקיטתן. אבל בשאר ירקות אפילו מנע מהן מים בטלה דעתו ודינן כירקות למיזל בתר לקיטה: ושל בעל לישנא דמיתבותא ויישוב. ור"ל שדה לחה בטבעה. שנוחה לצמוח וא"צ להשקותה כ"כ הרבה השקאות: שמנע מהם מים שתי עונות ב' זמנים שרגיל להשקות'. והוא זמן ארוך יותר מל"י: אם הקשו לפני ראש השנה שנעשו כעץ עד שאם יעקצן במחט לא יתאחה עוד הנקב: ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית לזרע. אע"ג שפירות שביעית צריכין ביעור. ואסור לקיימן לזרע. הנהו לא היו פירות שביעית מעולם. מדהוקשו לפני ר"ה: ואם לאו אסור לקיימן בשביעית שפירות שביעית שחייבים בביעור אסורים להניחן לזרע: התמרות שלהם פרחים מדלועין שהוקשו: אסורות בשביעית כספיחי שביעית ולא דר"ל דאסור לגמרי. אלא דדינן כשאר ספיחי שביעית שהן קדושים בקדוש' שביעית וכלקמן רפ"ט: ומרביצין בעפר לבן משקין שדה לבן בששית ובשביעית כדי שיצאו ירקות לשנה שלאחריהן: ממרסין באורז משקין שדה אורז. ומדצריך מי' רבים מש"ה נקרא ממרס. ומשום דאם לא ישקהו יפסד לגמרי. להכי התירו השקאה שהוא מד"ס. דבמקום פסידא ל"ג רבנן. ואילה"ק שדה אורז בשביעית היכא משכח"ל. הן לא נזרע ולא נאסוף תבואתינו. וי"ל דמיירי בגדלו הרבה ספיחים בשדה אורז שקצרוה בששית: ר"ש אומר אבל אין מכסחין לקטום העלין מהשבולת להשביחה. דהו"ל כאברויי אילנא. משא"כ במ"ב אוקמי אילנא הוא כסי' י"ז:
מלכת שלמה
התמרות שלהם אסורות בשביעית. הרמב"ם ז"ל בחבורו השמיט זו הבבא ולא ידעתי למה. מתוס' י"ט כ"ה בתוי"ט ד"פ בד"ה התמרות אחר מלות נ"ל.]:
[ומרביצין כו']. ובפי' המשנה פי' דנקרא עפר לבן המקום שיש בו אילנות מרוחקות עד יהיו עשרה מהן ביותר מב"ס. ורמב"ש ז"ל פי' עפר לבן לאו היינו שדה לבן אלא קרקע תיחוח ולח ויש בו אילנות ודי לו בהשקאה מועטת וכן דעת רש"י ז"ל שכ' בספר שופטים עפר חיור מין קרקע לח ומוכרין אותו ליוצרי כלי חרס. ור"ש מתיר דלהרויח קרקע אסור אבל להצילו מהפסד לא ואע"ג דטרחא הויא ודמיא לקילון דריש מועד קטן:
דברי ר"ש ראב"י אוסר. ירוש' אתיא דר"ש כרבנן ודראב"י כשיטתיה דתנן בפ"ק דמ"ק ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה. זרעים שלא שתו לא ישקם וחכמים מתירין בזה ובזה ובמסקנא אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי ר"ש. וראב"י אוסר. ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שמיטה וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו. ע"כ:
ממרסין באורז בשביעית דברי ר"ש אבל לא מכסחין. כן כתוב בספרים מדוייקים וכן הוא ג"כ בירוש'. ותימה למה שינה לשנות הלשון כך ולא שנה ר"ש אומר ככולהו דוכתי ושמא משום דכולא מילתא דר"ש ואין חולק עליו. והתם בירוש' פריך דר"ש אדר"ש. וקשיא לי לפי' הרמב"ם ז"ל דפי' אבל לא מכסחין ר"ל שאין מנכשין מאי קפריך בירוש' ולע"ד צ"ע אי דמי הניכוש לנטילת עלין מן האשכול אי לא:
בפי' ר"ע ז"ל. ממרסין באורז. משקין עפר האורז וכו'. כתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל דדוקא כשיש שם אורז אלא שהשריש לפני ר"ה דהאי לא עבודת הקרקע אלא עבודת האורז ועל כן שרי אבל כשעושה זה לצורך הקרקע אסור ע"כ:
10.
Gourds which he had kept [in the ground] for seed: if they had hardened before Rosh Hashanah and had become unfit for human food, they may be kept during the seventh year; otherwise, they must not be kept in the seventh year. Their buds are forbidden in the seventh year. They may irrigate the soil of a white field (a grain field), the words of Rabbi Shimon. But Rabbi Elazar ben Jacob prohibits. They may soak the rice in the sabbatical year. Rabbi Shimon says: but they may not be trim [the rice].