Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
כְּלֵי עֵץ, וּכְלֵי עוֹר, וּכְלֵי עֶצֶם, וּכְלֵי זְכוּכִית, פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִים, וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִים. נִשְׁבְּרוּ, טָהָרוּ. חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶם כֵּלִים, מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא. כְּלֵי חֶרֶס וּכְלֵי נֶתֶר, טֻמְאָתָן שָׁוָה. מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין בַּאֲוִיר, וּמִטַּמְּאִין מֵאֲחוֹרֵיהֶן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִגַּבֵּיהֶן, וּשְׁבִירָתָן הִיא טָהֳרָתָן:
ברטנורה
כלי עץ כלי עור כלי עצם. בפרשת מטות כתיב וכל בגד וכל בלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו, ומרבינן מוכל מעשה עזים לרבות דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים, דהיינו כלי עצם, ואיתקש לכלי עור וכלי עץ. ובפרשת שמיני איתקוש כלי עור וכלי עץ לשק, דכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. הלכך פשוטיהן טהורים, דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן. וכלי חרס אע״ג דפשוטיהן טהורים לא מצי למתני בהדי הנך, משום דכל הני טהורים כשאין להם בית קבול אע״פ שיש להן תוך, כגון חבית של עץ שאין לה שולים ומפולשת מעבר אל עבר טהורה, ובכלי חרס כהאי גוונא טמא, משום דבתוכו תלה רחמנא והרי יש לו תוך אע״פ שאין לו בית קבול. ופשוטיהן טהורים דתנן הכא, היינו מדאורייתא, אבל חכמים גזרו טומאה על פשוטי כלי עץ ועור ועצם, כדמוכח בגמרא בבא בתרא [דף סו]. ומדאורייתא נמי אינן טהורים אלא מטומאת מת או טומאת שרץ, אבל טמאים טומאת משכב ומושב אם הן ראויין למשכב ומושב:וכלי זכוכית. רבנן גזרו עליהן טומאה, הואיל ותחלת ברייתן מן החול הוו ככלי חרס, וחמירי מכלי חרס שאינו מקבל טומאה מגבו, וכלי זכוכית מטמאין מגבן הואיל ונראה תוכן כברן. ופשוטיהן של כלי זכוכית טהורים אפילו מדרבנן, דעבדו רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים:מקבלין טומאה מכאן ולהבא. אבל לא חזרו לטומאתן ישנה, דלא גזור רבנן שאם עשה מהם כלים חזרו לטומאתן ישנה אלא בכלי מתכות בלבד:כלי נתר. כלים העשויין מאדמה שחופרים ממנה צריף. אלומ״י בלע״ז:מיטמאין ומטמאין באויר. אם נתלית טומאה באויר הכלי, נטמא הכלי. חזר ותלה אוכלים באוירן, מטמאין את האוכלים אע״פ שלא נגעו, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ג) כל אשר בתוכו יטמא. ואפילו מלא חרדל שאינו נוגע בדפנות הכלי:ומיטמאין מאחוריהן. כלים שחקק בית מושבם מבחוץ כדרך שעושים לכוסות של כסף, ופעמים כופין אותן על פיהן ומשתמשין בבית קיבול שבאחוריהן. אם נגעה טומאה באותו בית קיבול, נטמא הכלי חרס. ומדלא ערבינהו ותנינהו, מיטמאין ומטמאין מאויריהן ואחוריהן, שמע מינה דאין מיטמא מאויר אחוריו, דלא חשיב תוך של אחוריו תוך גמור דאורייתא ליטמא מאוירו, אבל מיטמא אם נגעה טומאה באותו חקק של אחוריו:ואין מיטמאין מגביהן. דכתיב (שם) וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, מתוכו הוא מיטמא ואינו מיטמא מגבו. ושאר כל הכלים חוץ מכלי חרס וכלי נתר אין מיטמאין מאוירן עד שתגע הטומאה בעצמו של כלי, וכשנגעה הטומאה בעצמו של כלי בין מגבו בין מתוכו טמא. והיינו דתנן בפ״ק דחולין, הטהור בכלי חרס טמא בכל הכלים, הטהור בכל הכלים טמא בכלי חרס:ושבירתן היא טהרתן. וכולהו כלים נמי שבירתן היא טהרתן. אלא כלי חרס וכלי נתר שבירתן בלבד מטהרתן, שאין להם טהרה בטבילה אלא בשבירה בלבד:
תוסופות יום טוב
וכלי עצם. פי' הר"ב דמרבינן מוכל מעשה משנה ד ומ"ש במשנה ד פ"ג דמסכת עדיות. ומ"ש הר"ב אבל טמאים טומאת משכב כו'. וכלי חרס אינן בזה הכלל כמו שכתב בריש מתניתין ג:
וכלי נתר. פי' הר"ב כלים העשויין מאדמה שחופרין ממנה צריף אלומ"י בלע"ז ובמשנה ו פ"ט דנדה כתב שהוא בערבי שי"ב וכתב הרמב"ם שכך כתבו כל המפרשים שכלי נתר כלי האלום (אלשאב"ו) ושהוא נפלא מאומר זה איזה דבר יחשב שהוא דבר לא מושכל ולא מקובל איך תעשה כלי מאלום ואין ספק שהאומר זה לא ראה אלום מימיו. ואם אמרנו שהוא חפר במקור האלום אבן אלום גדולה ועושה ממנו כלי הנה לא יצלח לקבל כל דבר לענין מהענינים ואם יהיה זה הנה לא יקבל טומאה. לפי שהיא כלי אדמה אשר לא יקבל טומאה כמו שיתבאר. ומפרש כלי נתר הוא כלי (וא"ל טפ"ל) והיא אבן רכה מאוד. בדקות המראה [כעין תכלת] יותך במים במהירות ירחצו בו השער והבגדים. וכן מנוהו החכמים בכלל המנקים אמרו נתר ובורית קמוניא ואשלג (במסכתא נדה שם) ועשיית אלו הכלים נמצא אצלנו בקצוי המערב ומלאכתו קשה מאד והאריך בעשיית מלאכתו ע"ש. וכתב עוד. ואשר ראוי שתבינהו שכל הטינים (כאלטפ"ל) וא"ל אנגב"ר וא"ל טי"ן ארמונ"י ואל מחניו"ם וזולתן מן הטינים. כאשר נעשה מהן כלים כל זמן שהם נאים (פי' לשון נא ומבושל) ולא נקלו באור הנה הן כלי אדמה ולא יקבלו טומאה. וכאשר נקלו ואע"פ שלא יסבלו האש עד שיבושל דפנותם כמו החרם הנה הן דומים לחרס והוא אשר יקרא כלי נתר:
מיטמאין ומטמאין באויר. פי' הר"ב אם נתלית כו' חזר ותלה אוכלים באוירן מטמאין את האוכלים כו' ואפי' מלא חרדל שאינו נוגע בדופני הכלי אלא במה שסמוך לדפנות והאמצעיים מיטמאין מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה. שהרי אין כביצה בכל אחד (ועיין מ"ש רפ"ב דטהרות). ועוד אין אוכל מטמא אוכל ועיין ספ"ק דפסחים ועוד אם כן זה שני וזה שלישי. והשלישי לא יעשה רביעי לטמא את האמצעיים. רש"י ספ"ק דחולין ריש דף כה. ולשון אפילו מלא חרדל בברייתא. וכתבו התוספות (דף כד:) דהוי מצי למימר ואפי' מלא ביצים ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא. והקשו מנלן דהיינו מטעם אויר. דלמא הוי מטעם שכלי חרס מצרף כשכולן נוגעים זה בזה ונוגעים בכלי. אבל נתלים באויר לא. וכ"ת אם כן צירוף דכתיב גבי קדשים למה לי. דדרשינן כף אחת הפסוק עשה לכל מה שבכף אחת (כמ"ש הר"ב במשנה ב פרק ג דחגיגה. ועיין מ"ש בס"ד בר"פ בתרא דעדיות) איצטריך משום כלי שטף. וי"ל מדכתיב הכא כל משמע אפי' נתלה באויר. ועוד דהתם דרשינן צירוף מדכתיב אחת. משמע שהכף מצרף ועשה לכל אחת. אבל הכא לא כתיב אחת ע"כ. ועי' בפי' הר"ב במשנה הפ"ח:
יכין
מלכת שלמה
1.
Vessels of wood, vessels of leather, vessels of bone or vessels of glass: If they are simple they are clean If they form a receptacle they are unclean. If they were broken they become clean again. If one remade them into vessels they are susceptible to impurity henceforth. Earthen vessels and vessels of sodium carbonate are equal in respect of impurity: they contract and convey impurity through their air-space; they convey impurity through the outside but they do not become impure through their backs; and when broken they become clean.משנה ב
הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס, וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן, וְדָפְנוֹתֵיהֶן יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין, שִׁעוּרָן, מִכְּדֵי סִיכַת קָטָן וְעַד לֹג. מִלֹּג וְעַד סְאָה, בִּרְבִיעִית. מִסְּאָה וְעַד סָאתַיִם, בַּחֲצִי לֹג. מִסָּאתַיִם וְעַד שָׁלֹשׁ וְעַד חָמֵשׁ סְאִין, בְּלֹג, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲנִי אֵינִי נוֹתֵן בָּהֶן מִדָּה, אֶלָּא, הַדַּקִּין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס, וְקַרְקְרוֹתֵיהֶן, וְדָפְנוֹתֵיהֶן יוֹשְׁבִין שֶׁלֹּא מְסֻמָּכִין, שִׁעוּרָן מִכְּדֵי סִיכַת קָטָן וְעַד קְדֵרוֹת הַדַּקּוֹת. מֵהַקְּדֵרוֹת הַדַּקּוֹת וְעַד חָבִיּוֹת לוּדִיּוֹת, בִּרְבִיעִית. מִלּוּדִיּוֹת וְעַד לַחְמִיּוֹת, בַּחֲצִי לֹג. מִלַּחְמִיּוֹת וְעַד חֲצָבִים גְּדוֹלִים, בְּלֹג. רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אוֹמֵר, חֲצָבִים גְּדוֹלִים, שִׁעוּרָן בִּשְׁנֵי לֻגִּין. הַפַּכִּים הַגְּלִילִים וְהֶחָבִיּוֹנוֹת, שִׁעוּר קַרְקְרוֹתֵיהֶן כָּל שֶׁהֵן, וְאֵין לָהֶם דְּפָנוֹת:
ברטנורה
הדקין שבכלי חרס. כלי חרס הדקין וקטנים, בין שהן עצמן אינן מחזיקין אלא כדי סיכת קטן, בין שנשברו ונשארו קרקרותיהן, פירוש, כמו קרקעותיהן דהיינו שולים שכלפי הקרקע, או נשארו דפנותיהן ויכולים לבדן לישב בלא סמיכה, עדיין כלים הן. ואם מחזיקין שמן כדי סיכת קטן, כלומר כדי סיכת אצבע קטנה של קטן בן יומו, טמאין. והכי מפורש במסכת שבת, סיכת קטן, אבר קטן של קטן בן יומו:עד לוג. שיעור זה של סיכת קטן, לשברי כלי שלא היה מתחלתו אלא לוג. דאם היה תחלתו יותר מלוג, בעינן שיעור גדול לשבריו יותר מכדי סיכת קטן:מלוג ועד סאה. כלי שהיה מתחלתו מחזיק מלוג ויותר מלוג עד סאה, שיעור שבריו ברביעית הלוג. וליתר מסאה עד סאתים, שיעור שבריו בחצי לוג. וכן כולם:אני איני נותן בהם מדה. לפי גודל הכלי וקטנו, אלא לפי המקומות שרגילין לעשותן ולפי צורת הכלים:אלא הדקין שבכלי חרס וכו׳ שאין להם צורת קדירות והם קטנים ביותר, שיעור שבריהן כדי סיכת קטן. ומשהגיעו להיות כתבנית קדרות קטנות, שיעורן ברביעית:חביות לודיות. חביות שנעשות בלוד:לחמיות. שנעשות בבית לחם. והן גדולות מאותן שנעשות בלוד:חצבים גדולים. כדות גדולות כל מה שאפשר:הפכין הגלילים. שנעשים בארץ הגליל:והחביונות. חביות קטנות. והיינו דקין שבכלי חרס:ואין להן דפנות. דדוקא השולים טמאות אם נשאר בהן כדי סיכת קטן, אבל הדפנות טהורות. והלכה כר״ע:
תוסופות יום טוב
הדקין שבכלי חרס כו'. שיעורן מכדי סיכת קטן. פירש הר"ב בין שהן עצמן כו' והא דבמס' מקואות (פ"ד משנה ג) תנן החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא בשל חרס רביעית. לקבל צרורות שאני. והתם נמי פליג ר"י ואמר אף בשל חרס כל שהוא. הר"ש. ועי' בפירוש הר"ב ריש מתני' דלקמן:
ודפנותיהן. ברפ"ד פליג רבי יהודה בהא. והדר סתים לן תנא כמתני' דהכא שם משנה ג:
יושבין שלא מסומכים. עי' בפ"ד משנה ג':
שיעורן כו'. בספרא מניין לרבות שברי כלי חרס. ת"ל וכל כלי חרש. הרמב"ם:
מכדי סיכת קטן. כתב הר"ב כלומר כדי סיכת אצבע קטנה כו' והכי מפורש במסכת שבת פ"ח דף עז ומיהו לאו אהך דהכא. אלא אדהתם תנן בכה"ג לשיעור הוצאת שבת. ובפ"ד דעדיות משנה ו לא פירש הרמב"ם אדהתם כמו שמפורש בההיא דשבת. וכתבתי שם לפי שהגמרא לא פירש בה דבר ומיהו גם בכאן לא פירש כן אבל נראה שיש לו גירסא אחרת. שכן בפירושו גם בחבורו פרק י"ח מהלכות כלים העתיק כדי סיכת אדם קטן אבל הר"ש פירש כדברי הר"ב. וכ' ומסתברא שהוא אחד מתשעים וששה בלוג כשאר השיעורים שכולם אחד מצ"ו חוץ מן האחרון שהוא אחד ממאה ועשרים. ע"כ:
מכדי. בנוסחת מהר"ם בכדי:
עד לוג. פי' [*הר"ב] דאם היה תחלתו יותר מלוג דהכי תניא בפ"ג דחולין דף נה לוג כלמטה סאה כלמטה סאתים כלמטה וכתבו התוספות [ד"ה שיעור] דאפי' יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד. דאין דרך ליחד שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן. ומייתי ראיה מהא דלקמן ע"ש בפירש הר"ב:
מלוג ועד סאה ברביעית. כבר בארנו [פעמים] שסאה ששה קבין וקב ארבעה לוגין ולוג ארבעה רביעיות ושיעור הרביעית הם אצבעיים באורך ואצבעיים ברוחב ובגובה אצבעיים ושבעה עשיריות אצבע. והאצבע אשר בו יהיה המדה מהיד היא הגודל מהיד וכן בארנו המדה אשר זה מדתו יחזיק מהמים כ"ז דרהם מצריים בקרוב. הרמב"ם:
מסאתים ועד שלש ועד חמש. מה שהזכיר חמש ושלש ולא זכרן מסאתים ועד חמש סאין בלוג משום דרוב *)היתרים בני שלש וחמש הוו. הר"ש:
הפכים הגלילים. דברי רבן יוחנן בן זכאי הן. כך פירש הר"ש:
שיעור קרקרותיהן כל שהן. לפי ששוליהן מחודדין כמו שולי קצת כלי הזכוכית. וכאשר נשאר מה שיקבל שיעור [מועט] הנה הוא יטמא. לפי שהוא ישאר תמונת כלי קטן. יעשה מתחלה ענינו כזה. הרמב"ם:
ואין להם דפנות. לפי שלא יהיה בצדם קערורית כמו הכדים והקדירות אבל צידיהן שוה השטח כל מה [שנשבר] מהן. נשאר דומה ללוח פשוט. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
2.
As regards the smallest earthen vessels, and the bottoms and sides [of the larger but broken vessels] that can stand unsupported: The prescribed size is a capacity to hold oil sufficient for the anointing of a little finger of a child [if their former capacity] was that of a log. If [their former capacity] was from one log to a se'ah [their present capacity] must be a quarter of a log. If it was from a se'ah to two se'ah it must be half a log. If from two se'ah to three se'ah or as much as five se'ah it must be a log, the words of Rabbi Ishmael. Rabbi Akiva says: I do not prescribe any size for the unbroken vessels, rather: as regards the smallest earthen vessels, and the bottoms and sides [of larger but broken ones] that can stand unsupported: The prescribed size is a capacity to hold enough oil to anoint the little finger of a child. [This size is prescribed for pots] that are not bigger than the small cooking-pots. For small cooking-pots and for those between these and the jars from Lydda the prescribed capacity is a quarter of a log. For those which have a size between that of Lydda jars and Bethlehem jars the capacity must be that of half a log. For those between Bethlehem jars and large stone jars the capacity must be that of a log. Rabbi Yohanan ben Zakkai says: [the prescribed capacity for the fragments] of large stone jars is two logs, and that for the bottoms of broken Galilean flasks and small jars is any whatsoever, but the fragments of their sides are not susceptible to impurityמשנה ג
הַטְּהוֹרִין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס, טַבְלָה שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז, וּמַחְתָּה פְרוּצָה, וְאַבּוּב שֶׁל קַלָּאִין, וְסִילוֹנוֹת, אַף עַל פִּי כְפוּפִין אַף עַל פִּי מְקַבְּלִין, וְכַבְכָּב שֶׁעֲשָׂאוֹ לְסַל הַפַּת, וּטְפִי שֶׁהִתְקִינוֹ לָעֲנָבִים, וְחָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין, וְחָבִית דְּפוּנָה בְשׁוּלֵי הַמַּחַץ, וְהַמִּטָּה, וְהַכִּסֵּא, וְהַסַּפְסָל, וְהַשֻּׁלְחָן, וְהַסְּפִינָה, וְהַמְּנוֹרָה שֶׁל חֶרֶס, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵין לוֹ תוֹךְ בִּכְלֵי חֶרֶס, אֵין לוֹ אֲחוֹרָיִם:
ברטנורה
הטהורים שבכלי חרס. פשוטי כלי חרס שהן טהורים, דכתיב בהו (ויקרא י״א:ל״ג) אשר יפול מהם אל תוכו, את שיש לו תוך טמא את שאין לו תוך טהור:טבלה שאין לה לזבז. לוח חלק שאין לו שפה סביב:ומחתה. שחותים בה גחלים:פרוצה. שאין לה דפנות:אבוב של קלאים. כלי חרס שקולים בו קטניות על גבי האש. ופשוט הוא בלא בית קיבול, ומנוקב ככברה בשוליו כדי שתהא האור שולטת בו:קלאים. כמו קלוי באש:וסילונות. מרזבות:אף על פי כפופין. אף על פי שכפופין משני צדיהן. והוא שלא חקק בהן בית קיבול צרורות:כבכב. כלי שמכסים בו סלים של פת. ויש גורסין כפכף. שכופין אותו על גבי הסל. ואפילו יש לו בית קיבול, טהור. שכל המשמש כפוי בכלי חרס, טהור:והטפי. הוא כלי חרס שיש לו בית קיבול ומקבל טומאה, דהכי מוכח לקמן באידך פרקא. והאי דטהור הכא, משום דהתקינו לענבים ועשה בו שינוי, מוכיח דלכסות בו ענבים קא בעי ליה ולא נעשה לקבלה:חבית של שייטין. כמין חבית חלולה, וסתומה היא ואין לה פה, כדי שלא תהא נשקעת במים. ונשענים עליה ולמדין לשוט בה. ואע״פ שיש לה בית קיבול, אינה עשויה לקבלה. וכל שאינו עשוי לקבלה אע״פ שיש לו בית קיבול אינו מקבל טומאה:וחבית דפונה בשולי המחץ. מחץ הוא כלי גדול של חרס, וכעין חבית עשוי לו בשוליו שאדם משים ידו לתוכה כשרוצה להגביה המחץ. ולפי שלא נעשית חבית זו לקבלה, אינה מקבלת טומאה:דפונה. טמונה:והמטה והכסא והספסל. כל אלו אין עשויין לקבלה:והספינה. אע״פ שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס, טהורה. ובמסכת שבת ילפינן לה דכתיב (משלי ל׳:י״ט) דרך אניה בלב ים, ופשיטא דאניה בים היא, אלא לומר לך מה ים טהור אף אניה טהורה:כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים. חכמים גזרו על משקין טמאין שיטמאו כלים, ואע״פ שלא נטמאו המשקין אלא מחמת שרץ דהשתא הן ראשון לטומאה, מטמאים כלים מדברי סופרים ואם נגעו באחורי הכלי נטמאו אחוריו ולא נטמא תוכו. והשתא קמ״ל דאין טומאת אחוריים נוהגת אלא בכלי חרס שיש לו תוך. אבל כל שאין לו תוך אין לו טומאת אחוריים, ואם נגעו משקין טמאים מאחוריו לא נטמאו אחורי הכלי:
תוסופות יום טוב
הטהורים שבכלי חרס. פי' הר"ב פשוטי כלי חרס שהן טהורים כו': כדדרשינן מקראי מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה כו' כמ"ש הר"ב בספכ"ד:
לזביז. עיין מ"ש בשם הרמב"ם בסוף פ"ד:
אע"פ כפופין. לשון הר"ב אע"פ שכפופין. וכ"כ הר"ש ומשמע דאע"פ מקבלין אינו אלא תוספת ביאור אבל הרמב"ם פי' אע"פ שהן כפופין כזאת הצורה אשר אפשר שישאר מעט בשוליו או יהיה בו ג"כ ב"ק. על זאת הצורה והדומה לה שהם לא יטמאו לפי שלא נעשה לקבלה לפי שהכוונה מאלו הקנים [החלולות] שיגר עליהן המים לא שיתקבצו וינוחו בו ע"כ. ומה שכתב הר"ב והוא שלא חקק בהן בית קבול צרורות עיין במשנה ג פרק ד דמקואות:
[*וכבכב כו']. מה שכתב [*הר"ב] שכל המשמש כפוי כו'. עיין בפירושו דמתניתין ה:
וטפי. זה שמו. מפורש בפירוש הר"ב משנה ב פרק דלקמן:
שייטין . (ישעיה כה יא) כאשר יפרש השוחה לשחות מתרגמינן כמה דמפרש שיאטין למישט. הר"ש:
דפונה. פי' הר"ב טמונה מלשון דופן שהוא בצד היקב. ובלשון ישמעאל קורין לטמון דפין. הערוך:
המחץ. בערבי שמו א"ל מחגי"ר. [הרמב"ם]. כ"כ הר"ב במשנה ה פרק ה דפרה:
והספינה. לשון הר"ב [אף על פי] שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס. דלא מיבעיא דשל עץ. דפשיטא דטהורה שאינה מיטלטלה מלא [ומה שמיטלטלת בים לא חשיב ליה טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים ומשום מדרס לא מיטמאה. אע"פ שכל שעה יושבין בה בני אדם. מכל מקום עיקרה עשויה לפרגמטיא. ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו. תוספות (ד"ה נלמד)]. אבל ספינה של חרס אע"ג דאינה מיטלטלה מלא וריקם טמא. דלא אתקש לשק עי' בריש פרקין וריש פרט"ו. קמ"ל דאפילו של חרס אינה טמאה. מאניה בלב ים. גמרא פ"ט דשבת דף פג:
זה הכלל כל שאין לו כו'. משונה זה הכלל. שבכל מקום בא לכלול הפרטים שנשנו לעיל מיניה. והכא אינו ענין למה שכבר נשנה. ועוד מאי זה הכלל כיון שאין בכלל אלא אותו הפרט שהוא מפרש בהדיא. ומיהו מצאנו זה הכלל דלסימנא בעלמא משנה ב פ"ד דמגילה ועוד אחרים [*במשנה ג פכ"ז (דאהלות) [דמכילתין] ומ"ג פ"ח דטהרות]:
[*כל שאין לו תוך כו'. פי' הר"ב חכמים גזרו על משקין כו' והשתא קמ"ל דאין טומאת אחוריים נוהגת אלא בכלי חרס שיש לו תוך וכו' זה הלשון איכא למטעי ביה. ולומר שכונתו שצריך שיהיו שני תנאים בטומאת אחוריים שיהיה כלי חרס (שיחסר) [ויהיה לו תוך ואם יחסר אחד מהתנאים] אין בהם טומאת אחוריים. ואין הדבר כן. שכל הכלים יש להם אחוריים כדתנן ברפכ"ה וע"ש גם במשנה ו אלא הכא בכלי חרס מיירי. מש"ה קאמר אלא בכלי חרס. והרמב"ם בפירושו נשמר מזה בכאן וברפכ"ז. והר"ש כתב. בפ' על אלו מומין. מפרש דה"ק. כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחוריים כו'. ובהנך דחזי למדרסות דבכלי שטף טמא. ובכ"ח טהור. ע"כ. וכן הוא שם בפרק הנזכר דף לח. ודתלי בכ"ח משום דהתם גלי רחמנא דתלי בתוך ובטומאת משקים דרבנן עבדו היכרא כדכתב הר"ב אע"ג דכלי שטף חזו למדרסות וטמאים מדאוריי' בלא תוך. והשתא איכא למידק איפכא דהיאך כתב הר"ב כלל כלי חרס דהא מתניתין כ"ח לדוגמא נקטה ועיקר דינא דמתני' בכלי שטף וכן קשה על הרמב"ם שדברי הר"ב הם דבריו. ול"ק שיש להרמב"ם והר"ב במה לתלות בלישנא דההוא סוגיא ואין לי מקום להאריך. והרוצה יעיין בהלכות שאר אבות הטומאות פרק ז (הלכה ג) בהשגת הראב"ד ובכ"מ והראב"ד השיג עליו שם ורמז עוד על זה בפי"ג מהל' כלים ואשתמיט שם להכ"מ להראות מקום ההשגה ודי מזה. ופי' כלי שטף כתבתי במשנה ב פ"ה דזבים]:
יכין
מלכת שלמה
3.
The following are not susceptible to impurity among earthen vessels: A tray without a rim, A broken incense-pan, A pierced pan for roasting corn, Gutters even if they are bent and even if they have some form of receptacle, A cooking vessel that was turned into a bread-basket cover, A bucket that was turned into a cover for grapes, A barrel used for swimmers, A small jar fixed to the sides of a ladle, A bed, a stool, a bench, a table, a ship, and an earthen lamp, behold these are no susceptible to impurity. The following is a general rule: any among earthen vessels that has no inner part is not susceptible to impurity on its outer sides.משנה ד
פַּנָּס שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית קִבּוּל שֶׁמֶן, טָמֵא. וְשֶׁאֵין בּוֹ, טָהוֹר. מְגוּפַת הַיּוֹצְרִין שֶׁהוּא פוֹתֵחַ בָּהּ, טְהוֹרָה. וְשֶׁהוּא גוֹמֵר בָּהּ, טְמֵאָה. מַשְׁפֵּךְ שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, טָהוֹר. וְשֶׁל רוֹכְלִין, טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׁל מִדָּה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַטֵּהוּ עַל צִדּוֹ וּמֵרִיחַ בּוֹ לַלּוֹקֵחַ:
ברטנורה
פנס. כמין עששית של חרס עשויה נקבים בדפנותיה שמהן האורה יוצאת, ומניחים הנר בתוכה שלא יכבנה הרוח:שאין לו. בית קיבול שמן. אע״פ שיש לו בית קיבול נר:טהור. שבית קיבול נר אין לו תוך, אלא הנר מונח עליו:מגופת היוצרים. כעין אבנים של חרס שהיוצרים עושים הכלים עליהן:את שהוא פותח בה. כלומר המגופה שהיוצר משליך עליה הטיט ומפתח עליה בידיו צורת הכלי:טהורה. לפי שאין לה שפה סביב ואין כאן תוך:ושהוא גומר בה. והמגופה שמעמיד עליה הכלי לאחר שנגמרה צורתו יש לו תוך, ולכך היא טמאה. ורבותי פירשו, שיש כלי ליוצרים שנקרא מגופה ויש מהן שפתחיהן צר ויש שפתחיהן רחב, את שהוא פותח בה כלומר שעתיד להרחיב פתחה, טהורה, שעדיין לא נגמרה מלאכתה והויא כגולמי כלי חרס. ושהוא גומר בה, שמניחה כך בפתח צר, טמאה. ומתניתין רבי מאיר היא דאמר כלי חרס מאימתי מקבלים טומאה משעה שנגמרה מלאכתן. ולא כרבנן דאמרי משיצרפו בכבשן. ופירוש ראשון נראה לי עיקר:משפך. כלי שנותנין על פי חבית או על פי הנוד כשרוצין למלאותו יין או שמן:ושל רוכלין. שהוא קטן ועשוי להכניס שמן לפכין קטנים, ומחזיק לוג או שני לוגים והרוכל מניח אצבעו מתחתיו כנגד הנקב ומודד בו שמן, ומסיר אצבעו והשמן יורד לכליו של לוקח. ועשוי לקבלה הוא ומקבל טומאה:רבי עקיבא אומר מפני שהוא מטהו על צדו. כלומר אפילו אינו של מדה, משפך של רוכלים לעולם [מיטמא], מפני שמטהו על צדו לקבל בו מעט כדי שיריח בו הלוקח, ונמצא עשוי לקבלה. והלכה כרבי עקיבא:
תוסופות יום טוב
ושאין בו טהור. פי' הר"ב שאין לו בית קבול שמן כו' אלא הנר מונח עליו ויש בו מחיצה כנגד השלהבת והופכה לצד הרוח שלא יכבה. הר"ש. ועיין בסוף פרקין:
מגופת היוצרים. לשון הר"ב כעין אבנים של חרס כו' מלשון וארד בית היוצר והנהו עושה מלאכה על האבנים דירמיה יח (ג) ולשון הרמב"ם ומגופת היוצרים אבני היוצרים ובנא"י סתימת היוצרים מלשון יגיפו הדלתות כו' (נחמיה ז ג) ומ"ש הר"ב ומתני' ר"מ היא דאמר כו' בפ' המביא [במסכת ביצה דף לב] הר"ש. ומ"ש ולא כרבנן דאמר כו' לקמן ספ"ד:
משפך של בעלי בתים טהור. שאע"פ שאפשר שיטה על צדו כמו של רוכלין הואיל ושל בעלי בתים אינו עשוי להטות טהור. דומיא דסילונות דמתני' דלעיל ולא דמי לחבית שאין לו שולים דריש פרקין:
יכין
מלכת שלמה
4.
A lantern that has a receptacle for oil is susceptible to impurity, but one that has none is not susceptible. A potter's mould on which one begins to shape the clay is not susceptible to impurity, but that on which one finishes it is susceptible. A funnel for home use is not susceptible to impurity, but that of merchants is susceptible because it also serves as a measure, the words of Rabbi Judah ben Batera. Rabbi Akiva says: because he puts it on its side to let the buyer smell it.משנה ה
כִּסּוּי כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וְכִסּוּי חָבִיוֹת נְיָרוֹת, טְהוֹרִין. וְאִם הִתְקִינוֹ לְתַשְׁמִישׁ, טְמֵאִים. כְּסוּי הַלְּפָס, בִּזְמַן שֶׁהוּא נָקוּב וְיֶשׁ לוֹ חִדּוּד, טָהוֹר. אִם אֵינוֹ נָקוּב וְאֵין לוֹ חִדּוּד, טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְסַנֶּנֶת לְתוֹכוֹ אֶת הַיָּרָק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, מִפְּנֵי שֶׁהִיא הוֹפֶכֶת עָלָיו אֶת הָרוּנְקִי:
ברטנורה
כיסוי כדי יין וכו׳ וכל המשמש כיסוי בכלי חרס, טהור, דתוכו כתיב, והאי לאו תוך דידיה הוא:וכסוי חביות נייריות. על שם מקומן. ולרבותא נקטינהו, מפני שהיה לכיסוי חביות שלהן בית קיבול. ואית דגרסי והניירות, כלומר, הניירות שמכסים בהן פי הצלוחית:הלפס. כמו אלפס. מחבת גדולה שמבשלים בה בשר וירק, ועושים לה כסוי של חרס. וכשהוא נקוב אינו ראוי לכלום, ואפילו אינו נקוב ויש לו חידוד אין יכול לישב מפני החידוד, אבל כשאינו נקוב ואף אין לו חידוד, טמא, שראוי להפכו ולהושיבו, ואשה נותנת בתוכו ירק לסננו להמצות ממנו המים:הרונקי. הירקות לאחר שנתבשלו ודבוקים זה בזה ונעשים גוף אחד נקראים רונקי. והיא מלה יונית:
תוסופות יום טוב
כסוי כדי יין כו'. לשון הר"ב וכל המשמש כסוי כו' ולעיל משנה ג (ד"ה כבכב) נקט כפוי. וכן הגי' בתוספתא פ"ב. וכך העתיקה הר"ש. גם הרמב"ם בפ' י"ח מהלכות כלים [הלכה ה] :
ניירות. נ"א והניירות. ופי' הר"ב כלומר הניירות שמכסים כו'. ול' הר"ש קלף שמכסים כו' וזה נראה בעיני. לפי שקלף של עור הוא וראוי לקבל טומאה אלא מפני שהוא כסוי אינו מיטמא וכבר הביא הר"ש ברייתא דת"כ פרשת שמיני. דכסוי כלי עץ נמי טהורים. מה שאין כן נייר שהוא עשוי מעשבים על ידי דבק. כדפירש הר"ב במשנה ב פ"ב דמגילה. לא ידענא מאי טומאה שייכא ביה. אפילו כשאינו של כסוי ומיהו י"ל מידי דהוי מחצלת דסוף פרק ד:
רבי אליעזר ב"צ אומר מפני שהיא הופכת עליו את הרונקי. נראה דלא פליג. אלא מר כי אתריה. ומר כי אתריה. וראיה לדבר שהרמב"ם והר"ב לא כתבו פסק ההלכה. ואילו בפ"ה משנה ה. פליגי נמי בטעם. ופסקו הלכה [כרבנן דר' יוחנן הסנדלר]. לפי דהתם נפקא מינה לענין דינא משא"כ הכא:
יכין
מלכת שלמה
5.
The covers of wine jars and oil jars and the covers of papyrus jars are not susceptible to impurity But if he adapted them for use as receptacles they are susceptible. The cover of a pot: When it has a hole or it has a point, it is not susceptible to impurity, But if it does not have a hole or a pointed top it is susceptible because she drains the vegetables into it. Rabbi Eliezer bar Zadok says: because she turns out the contents [of the pot] on to it.משנה ו
גִּסְטְרָא שֶׁנִּמְצֵאת בַּכִּבְשָׁן, עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ, טְהוֹרָה. מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ, טְמֵאָה. טִיטְרוֹס, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק מְטַהֵר. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמוֹצִיא פְרוּטוֹת:
ברטנורה
גסטרא. שבר כלי חרס. ודבר שנחלק לשנים קרוי גסטרא. ולשון גסטרא, גיסי תרי:שנמצאת בכבשן. ולא ידעינן אם נשבר קודם שנצרף בכבשן ובשעה שנגמרה מלאכתו לא היה תורת כלי עליו ותו לא מטמא משום גסטרא, או אחר כך נשבר ומטמא. וכיצד מבררים את הדבר, רואין אם היו שבריה שוין ותוכה מאדים, בידוע שנגמרה מלאכתה ואח״כ נשברה, ומטמאה, דעביד לקיבול, שדרך לתת גסטרא תחת החבית לקבל המשקה הנוטף ממנה:טיטרוס. כלי שהוא מנוקב מלמטה נקבים הרבה דקים כמלוא נקב מחט ומלמעלה נקב אחד כמלוא כוש, דהיינו פלך שהנשים טוות בו, וכשממלאים אותו מים ואדם משים אצבעו בנקב מלמעלה שלא ישלוט בו הרוח אין טפה אחת יוצאת מן הנקבים דקים שלמטה, וכשמסיר אצבעו המים יוצאים:ר׳ אליעזר בר צדוק מטהר. לפי שנקוב בכונס משקה:ורבי יוסי מטמא. שכך הוא דרך תשמישו, וחשיב בית קיבול הואיל והמים עומדים על ידי הנחת אצבע, ואפילו בלא הנחת אצבע אין המים יוצאים אלא כמוציא פרוטות מעט מעט טפה אחר טפה, ומשום הכי לא חשיב נקוב ככונס משקה ליטהר בכך. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
עד שלא נגמרה מלאכתו. שהוא צירוף בכבשן לרבנן שכתב הר"ב במשנה ד. ומ"ש הר"ב אם היו שבריה כו' בידוע שנגמרה מלאכתו ואח"כ נשברה. וכן לשון הר"ש בשם התוספתא. ולפי הסברא מה שמאדים מתוכו מראה שכבר נשבר. ולכך עשאו הצרוף שמאדים. וראיתי התוספתא בפ"ב ושנוי בידוע שעד שלא נגמרה מלאכתו נשברה. ומהר"ר וואלף וורמייז"א הגיה מלשון הרמב"ם פי"ט מהלכות כלים [הלכה ח] שכצ"ל בידוע שעד שלא נגמרה מלאכתו נשברה. אין שבריה שוים ואין תוכה מאדים. בידוע שנגמרה כו':
טיטרוס. וכן העתיק הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ח. וכן העתיק הר"ש והערוך דלא כהר"ב שהעתיק סיטרוס. ומה שכתב הר"ב וכשממלאים כו' ואדם משים אצבעו כו' שלא ישלוט בו הרוח. ואין ריקות נמצא. לכך א"א שיצאו המים. אחרי שאין הרוח שליט לכנס למלאות הריקות אם יצאו המים. לפיכך בהכרח ישארו המים במקומם:
רבי אליעזר בר צדוק מטהר. פי' הר"ב מפני שהוא נקוב בכונס משקה. שכך שיעורו לטהר. בר"פ דלקמן:
מפני שהוא כמוציא פרוטות. לשון הר"ב כמוציא פרוטות מעט מעט. טיפה אחר טיפה. ומש"ה לא חשיב נקוב בכונס משקה. וז"ל הרמב"ם. מפני שהוא כמוציא פרוטות ר"ל כי המים כאשר יצאו מאלו הנקבים לא יצאו במהרה. אבל יצאו מעט מעט באיחור גדול. ובנוסחאות ארץ ישראל הוגה פי' כסמדר גרעין. מלשון ופרט כרם. ע"כ. ואם זה הפירוש מדברי הרמב"ם. לא שהמגיה כתב כן מלבו לפרש. או שהעתיק מדברי הראב"ד שמפרש כך [פרק י"ח מה"כ הלכה ו]. הרי זה מכריח מ"ש הכ"מ בפי' דברי הרמב"ם שבחבורו. לפרשו שאין דעתו בפירוש מוציא פרוטות לשון פרוטה קטנה. (דמתניתין ב פרק דלקמן) אלא מעט מעט באיחור. ובתבורו הוסיף וכתב. שהרי המים מתכנסים בצדדים והן עשוין לקבלה. וכתב הכ"מ שגם זה בכלל מפני שהוא מוציא פרוטות. שמתוך שהנקבים דקות. ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול. המים מתכנסין בצדדים. שאילו היו הנקבים גדולים. לא היו המים מתכנסים. ונמצא שלא היה נעשה לקבלה. ע"כ. ובנוסחת מהר"ם. נקוד הפ"א בשו"א והרי"ש והטי"ת שתיהן בחול"ם ופירש בפרוטרוט. טפה אחר טפה:
יכין
מלכת שלמה
6.
A damaged jar found in a furnace: Before its manufacture was complete it is not susceptible to impurity, But if after its manufacture was complete it is susceptible. A sprinkler: Rabbi Eliezer bar Zadok holds it is not susceptible to impurity; But Rabbi Yose holds it to be susceptible because it lets the liquid out in drops only.משנה ז
הַטְּמֵאִין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס, טַבְלָה שֶׁיֶּשׁ לָהּ לִזְבֵּז, וּמַחְתָּה שְׁלֵמָה, וְטַבְלָה שֶׁהִיא מְלֵאָה קְעָרוֹת. נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶם בְּשֶׁרֶץ, לֹא נִטְמְאוּ כֻלָּם. אִם יֶשׁ לָהּ לִזְבֵּז עוֹדֵף, נִטְמְאָה אַחַת מֵהֶם, נִטְמְאוּ כֻלָּן. וְכֵן בֵּית תְּבָלִין שֶׁל חֶרֶס, וְקַלְמָרִים הַמְּתֹאָמוֹת. וּבֵית תְּבָלִין שֶׁל עֵץ, שֶׁנִּטְמָא אֶחָד בְּמַשְׁקֶה, לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, חוֹלְקִין אֶת עָבְיוֹ. הַמְשַׁמֵּשׁ לַטָּמֵא, טָמֵא. הַמְשַׁמֵּשׁ לַטָּהוֹר, טָהוֹר. אִם יֶשׁ לוֹ לִזְבֵּז עוֹדֵף, נִטְמָא אַחַד מֵהֶם, נִטְמָא חֲבֵרוֹ:
ברטנורה
טבלא שיש לה לזבז ומחתה שלימה. שיש לה דפנות, טמאים, שיש להן בית קיבול. ומרישא דהטהורים שבכלי חרס הוה שמעינן דהנך טמאים, אלא אורחיה דתנא הכי, כדתנן בפרק ואלו טריפות [דף מ״ג] ואלו כשרות, והכי איכא טובא במשנה:טבלא. של חרס:שהיא מלאה קערות. שהיא עשויה קערות קערות, והקערות הן מגופה ומחוברין בה:ואם יש לה לזבז עודף. אם שפת הטבלא סביב עודף ועולה למעלה יותר מפיהן של קערות:נטמאה אחת מהן נטמאו כולן. דכשנכנס השרץ בפי הקערה כבר נכנס באויר הלזבז העודף סביב, ונטמאת כל הטבלא, דכלי חרס מטמא מאוירו, וכשנטמאת הטבלא כולה נטמאו כל הקערות שהן מגופה:בית התבלין. כלי חרס עשוי רבועים רבועים, לתת בכל רבוע ורבוע מין אחד של תבלין ולא יתערבו זה בזה:קלמרים המתואמות. כלי עשוי לתת בתוכו הדיו והקולמוס והכלים הצריכים לסופר. ועשוי גם הוא רבועים רבועים תאומים, ובארצנו מהם הרבה, וקורים להם בלע״ז קלמר״י:בית תבלין של עץ. שעשוי גם הוא רבועים רבועים ואין לו לזבז עודף:שנטמא אחד מהן במשקה. דרבנן גזרו על המשקים הבאים מחמת שרץ לטמא כלים, גזירה משום משקה זב וזבה, שהם מטמאים כלים דאורייתא. ודוקא כשנטמא במשקה לא נטמא חברו, שכלי שנטמאו אחוריו במשקים לא נטמא תוכו, הלכך כשנטמא אחד מהן במשקין הוי דופן של הטמא אחוריו של חברו ולא נטמא חברו. אבל בטומאת שרץ דאורייתא דכל היכא דנגע בכלי עץ בין מאחוריו בין מתוכו נטמא כולו, אם נטמא אחד מהן נטמא חברו, שהטומאה נוגעת בו מאחוריו. ובכלי חרס דאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, אפילו בטומאת שרץ אם נטמא אחד מהן לא נטמא חבירו, דתוכו של זה נעשה גב לחבירו, וכלי חרס אין מיטמא מגבו. אבל כלי עץ מיטמא מגבו בטומאת שרץ, אבל לא בטומאת משקין להיות נטמא כולו:חולקים את עביו. דופן עב ורחב שבין שני הרבועים, רמינן פלגא להאי גיסא ופלגא להאי גיסא בטומאת משקים דרבנן, וחצי עובי הדופן שלצד הטהור טהור. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:
תוסופות יום טוב
טבלא שיש לה לזביז כו'. כתב הר"ב ומרישא דהטהורים כו'. הוה שמעינן וכו'. אלא ארחיה דתנא הכי כדתנן בפ' ואלו טריפות ואלו כשרות. כ"כ הר"ש. ומיהו התם כתבתי בשם התוס' והר"ן דצריכי. ומ"ש הר"ב והכי איכא טובא במשנה. מסיים הר"ש בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לה). ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כה) ובפרק במה בהמה (שבת דף נא) ובפרק במה אשה [דף מ] :
שיש לה לזביז. עיין בפירוש הר"ב משנה ב' פ"ד דמקואות (ד"ה אם). ועמ"ש לקמן פי"ב משנה ו (ד"ה ומודים) :
טבלא. פי' הר"ב של חרס שהיא מלאה קערות כו' והקערות הן מגופה ומחוברים בה. דאילו אין מחוברים אפילו לזבז עודף לא היו הכלים שבתוכה טמאין כדאמר [בפ"ק] דחולין (דף כה) דאוכלין ומשקים מיטמאין מאויר כלי חרס. ואין אדם וכלים מיטמאים מאויר כלי חרס. דלא חזינן האי תנור כמאן דמלי טומאה כ"כ הר"ש. ועקרא דמלתא ליתא בחולין. אלא בפ"ק דפסחים דף כ (ע"ב) ובפ"כ דשבת דף קלח (ע"ב) ועיין בפירוש הר"ב משנה ה פ"ח:
ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה. פי' הר"ב דרבנן גזרו על המשקים הבאים מחמת שרץ לטמא כלים כו' בי"ח דבר דתנן בפ"ק דשבת (דף יד) . וע"ש:
רבי יוחנן בן נורי אומר חולקים כו'. פי' הר"ב דופן עב כו' וחצי עובי דופן של צד הטהור טהור. ואין הלכה כריב"ן ועמ"ש במשנה ג פרק ו (ד"ה האמצעית) ובמשנה ה פרק כ"ה ובאהלות ריש פרק ד ופרק ו משנה ד:
אם יש לו לזביז עודף כו'. אתאן לכולי עלמא:
יכין
מלכת שלמה
7.
The following among earthen vessels are susceptible to impurity:A tray with a rim, An unbroken fire-pan, And a tray made up of dishes, If one of them was defiled by a [dead] creeping thing they do not all become unclean, But if it had a rim that projected above the rims of the dishes and one of them was defiled all are unclean. Similarly with an earthen spice-box and a double ink-pot. If one container was defiled from a liquid, the other is not unclean. Rabbi Yohanan ben Nuri says: its thickness is divided and that side which serves the unclean one is unclean while that which serves the clean one remains clean. If its rim projects above the others and one of them contracted impurity the other is unclean.משנה ח
הַלַּפִּיד, טָמֵא. וּבֵית שִׁקְעוֹ שֶׁל נֵר, מִטַּמֵּא בַאֲוִיר. הַמַּסְרֵק שֶׁל צַרְצוּר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין:
ברטנורה
הלפיד. כעין קערה של חרס מחודדת מלמטה ותוחבים חידודה בראש קונדס, ובתוך אותה קערה נותנים חתיכות בגד ושמן ועטרן ומדליקין ומגביהין למעלה והיא מאירה למרחוק. ומפני שהיא מחודדת ואינה יכולה לעמוד בפני עצמה סלקא דעתך אמינא שלא תיטמא, קמ״ל. דהואיל ומקום מושבה מתוקן ומיוחד להושיבה בראש הקונדס הרי זו מיטמאה:ובית שקעו של נר. כלי חרס עשוי להיות הנר יושב ומשוקע בו:מטמא באויר. דחשיב כתוך לטמא באויר, אף על פי שאין כל הנר משוקע בו כי אם מעט ממנו:המסרק של צרצור. כלי חרס שעושים על פיו שבכה כמין מכבר מעשה רשת והמערה ממנו מטיל המים ממקומות הרבה, ורוב הכלים ששותין בהם מים בארץ ישמעאל עשויים כך, וסביב אותה שבכה בולטים שינים כשיני המסרק, שעושים אותן לנוי. ואם נתלה שרץ באויר אותן שינים פליגי בה רבי אליעזר ורבנן אי חשיב תוך כלי חרס אי לא. והלכה כחכמים דחשבי לה תוך ומטמאין:
תוסופות יום טוב
ובית שקעו של נר מטמא באויר לא ידעתי למאי דייק הכא למתני באויר. ושוב מצאתי כיוצא בזה. בדברי הר"ש בסיפא. אדמייתי תוספתא מסרק של צרצור. רבי אלעזר אומר אין מטמא באויר וחכמים אומרים מטמא באויר. שכתב ועל חנם נקט אויר דאם טהור באויר טהור במגע:
המסרק של צרצור. פי' הר"ב כלי חרס שעושים על פיו שבכה כו'. מהטעם שמפרש [הר"ב] [*במשנה ב] פרק דלקמן:
רבי אליעזר מטהר. פי' הר"ב אם נתלה שרץ באויר אותן שינים שאין זה תוך כלי חרס מפני היות מקיפו [מופגם] מכל צד. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה