Mishnayos Club 6/20/2024
Mishnah
משנה א
אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל. הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת נֶצֶל, וּמְלֹא תַרְוָד רָקָב, הַשִּׁדְרָה, וְהַגֻּלְגֹּלֶת, אֵבָר מִן הַמֵּת וְאֵבָר מִן הַחַי שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, רֹבַע עֲצָמוֹת מֵרֹב הַבִּנְיָן אוֹ מֵרֹב הַמִּנְיָן. וְרֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם רֹבַע, טְמֵאִין. כַּמָּה הוּא רֹב מִנְיָנוֹ, מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה:
ברטנורה
אלו מטמאין באוהל, המת וכזית מן המת. ואי קשיא, כזית מן המת מטמא מת עצמו לא כל שכן, הא מלתא מתרצה בגמרא בנזיר [דף נ״ט]. לא נצרכא אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין שאין בו כזית בשר:נצל. בשר המת שנימוח ונעשה כמין ליחה סרוחה:מלוא תרוד. כף ושיעורו מלא חפניים:רקב. גופו של מת כשכלה לחותו ונעשה כמין עפר. ואין מלוא תרוד רקב מטמא אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכיסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב:השדרה והגולגולת. אע״פ שאין בהם בשר מטמאים באוהל, לפי שצורת אדם ניכרת בהם, דכתיב בעצם אדם, עצם שניכר בו שהוא של אדם:אבר מן המת ואבר מן החי. דכתיב (במדבר י״ט:ט״ז) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת:ורובע עצמות. רובע הקב של עצמות:מרוב המנין או מרוב הבנין. רבותי פירשו, שהן מועטין מהיות בהן רוב מנין ורוב בנין, דאע״פ שאין בהן לא רוב המנין ולא רוב הבנין מטמאין:ורוב בנינו ורוב מנינו. רוב בנין הגוף, או רוב מנין העצמות אע״פ שאינו רוב בנין הגוף, מטמאין, ואע״פ שאין בהן רובע. ורוב בנינו, כגון השוקים והירכים והצלעות [והשדרה]. ורוב מנינו, כגון ראשי אצבעות הידים והרגלים וכיוצא בהן, ובלבד שיהיו קכ״ה אברים, מטמאים:
תוסופות יום טוב
[*אלו מטמאין באהל המת וכו'. עיין מ"ש במשנה ג בד"ה ובית הפרס וכו']:
המת וכזית מן המת. כתב הר"ב ואי קשיא כזית מן המת כו' לא נצרכה אלא לנפל כו' שאין בו כזית בשר. ולא סגי למימר לא נצרכה אלא שאין עמו כזית בשר. משום דאכתי הקשו בגמ' דנזיר פ"ז דף נ. דאם על אבר ממנו מגלח. על מת עצמו לא כ"ש ואהכי משני לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין והר"ב לא הזכיר לאותה קושיא דעל אבר כו' משום דבריש פ"ז דחולין [דף פט] אתמר תירוצא בתרא דלא נצרכה אלא לנפל כו' אקושיא זו דכזית מן המת כו' ותו לא מידי ופי' שם התוספות דכיון שלא נתקשרו אבריו עדיין. מסתמא אין עליו כזית בשר. ע"כ. וכ"כ הר"ש בכאן. אלא שכתב דבירושלמי דנזיר איתא בהדיא בהפך דקאמר דאי שאל בקדמיתא כזית מן המת וכו' והוה משני לי' לא נצרכה אלא שאין עליו כזית בשר תו לא ה"מ שאיל תנייתא על אבר כו' דהוא פשיטא משום שאין בו כזית דבר בריא הוא שלא קשרו אבריו. ע"כ. ואפשר לפרש דברי הר"ב נמי בכה"ג ומש"ה מייתי קושיא קמייתא בלחוד וקאמר דלא נצרכה אלא לשלא נתקשרו כו' והיכי ידעינן כשאין עליו כזית בשר אבל הראשון נ"ל עיקר בלשונו:
וכזית מן המת. עיין בפי' הר"ב לקמן משנה ה:
נצל. לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית ל״א:ט׳) רש"י פ"ז דנזיר [דף מט]:
מלא תרווד רקב. עי' במשנה דלקמן ובפי' הר"ב [ד"ה אינו] דאין בו אלא טומאת משא:
השדרה והגלגולת. כבר כתבתי במשנה ב פ"ז דנזיר דהרמב"ם פסק דאו או קתני. והזכרתי שהכ"מ בפ"ז מהלכות נזירות תמה עליו שבגמ' [שם דף נב] בעיא דלא איפשיטא היא ועכשיו מצאתי להכ"מ עצמו בפ"ב מהלכות טומאת מת [הלכה ח'] שתירץ בשם הר"י קורקוס ז"ל. דכיון דאשכחן לשמאי דאמר בהדיא [שם דף נ"ב ע"ב] או שדרה. או גלגולת. אלא דדחי דלמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כיון דלא אשכחן בה פלוגתא. לחדושי פלוגתא. וגם כי כל חלוקות המשנה או או קתני. ומסתמא הני הוו דכוותייהו. ע"כ דברי הכ"מ. ומ"מ אני תמה דהתם אדפסק הרמב"ם [שם הל' י'] היה עצם אפי' יש בו רובע כו'. אינו מטמא באהל. כתב הכ"מ חד טעמא מדאמרו פ"ז דנזיר שאני שמאי דמחמיר טפי. משמע דלית הלכתא כוותיה. ע"כ. ומאי אולמא דהאי דחייה מהאי דחייה:
אבר מן המת ואבר מן החי. פירש הר"ב דכתיב בחלל חרב וכו'. עיין מ"ש בזה בסוף משנה ה פ"ק דכלים:
ורובע עצמות. כתב הר"ב רבותי פירשו שהן מועטין מהיות בהן רוב מנין ורוב בנין כו'. כבר כתבתי בזה במ"ז פ"ק דעדיות. ובטעמן של אלו שמטמאין כתב הרמב"ם לפי שבכל אלו השיעורין ניכר שהן עצם אדם:
ורוב בנינו. לשון הר"ב כגון השוקין והירכים והצלעים. ובספ"ו דעדיות כתב ג"כ והשדרה. וה"ג בתוספתא כמ"ש כבר שם. ומשום כך הגהתי כן בלשון הר"ב דהכא. ופי' דבריו דשוקים וירכים וכו' הן הן בנינו של אדם. אבל הרוב הן שתי שוקים וירך אחד בלבד. וכ"כ בהדיא שם בעדיות. ובפ"ז דנזיר מ"ב:
כמה הוא רוב מנינו קכ"ה. בפרק ז דבכורות דף מה מייתי לה. וא"ל רבינא לרבא תנא מנינא אתא לאשמועינן. ומשני דקמ"ל שאע"פ שאותו האדם הוא חסר באיבריו או יתר באיבריו אין משגיחין בו אלא על מנין רוב כל אדם. אא"כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע"ג היד שהיא עולה למנין:
יכין
מלכת שלמה
1.
These things defile by overshadowing: a corpse, an olive-sized [portion of flesh] of a corpse, an olive-sized [portion] of nezel, a ladleful of corpse-mold, the spine or the skull, [a] full limb of a corpse, or [a full] limb [severed] from a living person with the appropriate amount of flesh, a quarter [of a kav] of bones from the structural majority or numerical majority, and the structural majority or numerical majority [of the bones] of a corpse even though they do not amount to a quarter [of a kab]; [all these] are unclean. How many [bones] form the numerical majority? One hundred and twenty-five.משנה ב
רְבִיעִית דָּם, וּרְבִיעִית דַּם תְּבוּסָה מִמֵּת אֶחָד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִשְּׁנֵי מֵתִים. דַּם קָטָן שֶׁיָּצָא כֻלּוֹ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, רְבִיעִית. כַּזַּיִת רִמָּה, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא כִבְשָׂרוֹ, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים. אֵפֶר שְׂרוּפִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שִׁעוּרוֹ בְרֹבַע, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. מְלֹא תַרְוָד וְעוֹד עֲפַר קְבָרוֹת, טָמֵא, רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. מְלֹא תַרְוָד רָקָב שֶׁגְּבָלוֹ בְמַיִם, אֵינוֹ חִבּוּר לְטֻמְאָה:
ברטנורה
רביעית דם. שיצא כולו לאחר מיתה:ורביעית דם תבוסה. שיצא מקצת רביעית מחיים ומקצת לאחר מיתה. ולקמן בפ״ג [משנה ה׳] מפרש לה:תבוסה. לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט״ז:ו׳). ורביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה, דאורייתא, דכתיב במת בנפש. אבל דם תבוסה אינו אלא מדרבנן. ותני דאורייתא ותני דרבנן:ממת אחד. ולא משני מתים. קסברי רבנן, יש אם למסורת ועל כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כ״א:י״א), נפשת כתיב חסר:ר׳ עקיבא אומר משני מתים. חצי רביעית ממת זה וחצי רביעית ממת אחר, מטמא באוהל. דסבר יש אם למקרא, נפשות מת, משמע שתי נפשות ושיעור אחד, מדלא קאמר נפשות מתים. ואין הלכה כר׳ עקיבא:ר׳ עקיבא אומר כל שהוא. כשם שטמא בעצמות רוב מנין ורוב בנין אע״פ שאין בו רובע הקב שהוא שיעור המיוחד לעצמות, כך טמא בדם הקטן שיצא כולו אע״פ שאין בו רביעית שהוא שיעור המיוחד לדם:וחכמים אומרים רביעית. אם אמרת בעצמות שבידוע שכולו לפניך, תאמר בדם שאני אומר נשתיירה ממנה טפה כל שהוא ולא יצא כולו. והלכה כחכמים:כזית רמה. שנולדה בבשר המת:מטמא כבשרו. דרמה היוצאה מן המת אפילו חיה, כבשר המת היא חשובה, משום דאדם מחיים אקרי רמה, דכתיב (איוב כ״ח) אף כי אנוש רמה:וחכמים מטהרים. והלכה כחכמים:אפר שרופים. אדם שנשרף ונעשה אפר ולא נתערב בו מאפר עצים:שעורו ברובע. קב אפר, מטמא:וחכמים מטהרים. והלכה כחכמים:עפר קברות. עפר שמעורב בו דם וליחה של מת. ומלא תרווד ועוד טמא, לפי שאי אפשר למלוא תרווד ועוד שלא יהיה בו מלוא תרווד רקב דאמר לעיל שהוא טמא. והכי נמי מיירי במת שנקבר ערום בארון של שיש שאין עפר אחר מעורב בו:ר׳ שמעון מטהר. ואין הלכה כר׳ שמעון:אינו חיבור לטומאה. ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכן לענין מגע:
תוסופות יום טוב
רביעית דם. פי' הר"ב דכתיב במת בנפש האדם כו'. ואי לאו קרא לא הוה מטמאינן לדם כיון דגזעו מחליף ואנן אין גזעו מחליף בעינן. כדפי' הר"ב במ"ג דפרק דלקמן. תוס' פרק קמא דסנהדרין דף ד. והא דבעינן רביעית. הא אמרי' שיעורין הלמ"מ. כמ"ש במשנה ב פ"ק דעירובין [ד"ה וב"ה]. וכתב הרמב"ם דשמו לזה כמו טעם. הואיל ובתחלת ברייתו של קטן כו' כדכתב הר"ב במתני' ה. [*וא"ת למה תנן במ"ג פ"ז דנזיר שאין הנזיר מגלח עליו. פליגי הרמב"ם והראב"ד פ"ג מהט"מ [הלכה ג']. להראב"ד כתיב לא יבא דוקא אהל ובו מגלח הנזיר. ולהרמב"ם קרא אסמכתא. כ"כ הכ"מ. ולי נראה דהלכה היא. כדכתב הר"ב שם משנה ב]:
ממת אחד. ולא מב'. כתב הר"ב קסברי רבנן יש אם למסורת [עיין מ"ש ר"פ ד דכריתות] כו' נפשת כתיב חסר. וקשה דתרי קראי ברביעית דם למה לי במת בנפש. ונפשת. תוס' פ"ד דחולין דף עב. ופ"ק דסנהדרין דף ד:
מלא תרווד ועוד עפר קברות. פי' הר"ב עפר שמעורב בו דם וכו'. לפי שא"א למלא תרווד ועוד כו'. וה"נ מיירי במת שנקבר ערום וכו' ודרכן היה לטוח כוכין בסיד ומיד שנתרקב היה התרווד ממנו טמא. ואח"כ נפל מן הסיד ונתערב עם הרקב שכבר היה טמא ואי אפשר שלא יהא תרווד מרקב קודם שנתערב בו עפר. תוס' פ"ג דנדה דף כז [ע"ב]:
ר' שמעון מטהר. סבר סופו כתחלתו כו' כמ"ש הר"ב במ"ב פרק דלקמן:
מלא תרוד רקב שגבלו במים אינו חבור לטומאה. ל' הר"ב ואם האהיל על מקצתו אינו כאילו האהיל על כולו. וכ"כ הר"ש. וז"ל מהר"ם אע"ג דגבלו הוי כדמעיקרא דאין חבורי אדם חבור ע"כ. *) [*כדתנן במשנה ד פ"ג. ועיין עוד בסוף פרקין]. והרמב"ם לא הוציא אלא שאינו מטמא במגע. אבל מטמא במשא ובאהל כ"כ בפירושו. ובחבורו פ"ב מהט"מ [הלכה יא] ועוד בהל' נזיר [פרק ז'] כמ"ש כבר בשמו במשנה ב פ"ז דנזיר [*ותמיהני שלא הוציא ג"כ האהיל על מקצתו]:
יכין
מלכת שלמה
2.
[The following likewise defile:]A quarter [of a log] of blood, A quarter [of a log] of mixed blood from one corpse. Rabbi Akiva says: [even] from two corpses. [With regard to] the blood of a child that has completely flowed forth: Rabbi Akiva says: [it defiles] in even the smallest quantity, But the sages say: [there must be] a quarter [of a log]. [With regard to] an olive-sized [portion] of [corpse] worms whether alive or dead: Rabbi Eliezer declares [it] unclean, like the flesh, But the sages declare [it] clean. [With regard to] the ashes of burnt persons: Rabbi Eliezer says: the [minimum] quantity [for defilement is] a quarter [of a kav]. But the sages declare [them to be] clean. A ladleful and [a little] more of grave-dust is unclean. Rabbi Shimon declares [it to be] clean. A ladleful of corpse-mold mixed with water is not [regarded as] joined [into one mass] for [the purposes of] defilement.משנה ג
אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל. עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, וְאֶרֶץ הָעַמִּים, וּבֵית הַפְּרָס, אֵבָר מִן הַמֵּת, וְאֵבָר מִן הַחַי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁחָסָרוּ. כַּמָּה הוּא חֶסְרוֹן בַּשִּׁדְרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי חֻלְיוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ חֻלְיָה אֶחָת. וּבַגֻּלְגֹּלֶת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת. בְּאֵיזֶה מַקְדֵּחַ אָמְרוּ, בַּקָּטָן שֶׁל רוֹפְאִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּגָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה:
ברטנורה
עצם כשעורה. מטמא במגע ובמשא. דכתיב (במדבר י״ט:ט״ז) ועל הנוגע וגו׳, ושם לא נאמר בעצם אדם. ללמד על עצם כשעורה שמטמא במגע אע״פ שאינו ניכר שהוא של אדם. אבל באוהל, אדם כי ימות באוהל כתיב. ובעצם לענין טומאת אוהל, בעינן שיהא ניכר שהוא של אדם, שהרי במקום אחר הוא אומר בעצם אדם:וארץ העמים. כל חוץ לארץ קרי ארץ העמים. והכא מיירי בגוש עפר שבא מחוץ לארץ שהוא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. אבל הנכנס לארץ העמים, אפילו לא נגע ולא נשא כגון שהיה רוכב על סוס, טמא, דעל אוירה של ארץ העמים נמי גזרו:בית הפרס. שדה שנחרש בה קבר ונשברו עצמות המת ונדושו בעפר אותו שדה. ופרס מלשון פרוסה. הלוא פרוס לרעב לחמך (ישעיהו נ״ח:ז׳):כמה חסרון בשדרה. ולא יטמא באוהל, אלא במגע ובמשא:כמלוא מקדח. מלוא רוחב הנקב שנוקבין במרצע:כדי שינטל מן החי וימות. ושיערו חכמים בחסרון כסלע:בקטן של רופאים. במרצע קטן שהרופאים פותחים בו הנגעים:בגדול של לשכה. ושיערו חכמים שהוא נקב כפונדיון:
תוסופות יום טוב
עצם כשעורה. פי' הר"ב דכתיב ועל הנוגע. הכי כתיב קרא. ולא וכל. כמו שהיה כתוב לפני. וכבר כתבתי בזה במשנה ה פ"ק דכלים [ד"ה מטמא] ודין טומאת מגעו ומשאו ע"ש בסוף משנה ד ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב ובעצם לענין טומאת אהל בעינן שיהא ניכר. ולפיכך לא עצם כשעורה בלבד אלא כל עצם שאין עליו דמיון אנושי. הרמב"ם. וכלומר שדרה וגלגולת שחסרו. ומ"ש הר"ב שהרי במקום אחר הוא אומר בעצם אדם. עמ"ש שם מ"ה:
וארץ העובדי כוכבים. כתב הר"ב והכא מיירי בגוש עפר כו' שהם [להתרשלותם] עם המתים וקוברין אותן בכ"מ [שפטנו] על ארצותם בזאת הטומאה וזה בגזירה מדרבנן [כו'] לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק מעפרה עצם כשעורה. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב דעל אוירה גזרו. ומיהו אין גזירותם בשוה. דהמתטמא בגושה טמא טומאת ז' וצריך הזייה ג' וז'. ולא כן למיטמא באוירה. כמ"ש במשנה ג פ"ז דנזיר [ד"ה ומזה] ולקמן פ"ב משנה ו. ומה שדקדק הר"ב לכתוב גוש. דהכי תנן ברפ"ה דטהרות. ועיין במכילתין סוף פי"ז:
ובית הפרס. כתב הר"ב שדה שנחרש בה קבר. ל' מהר"ם אבל שדה שאבד בה קבר מטמא אפילו באהל [כדתנן במשנה ג פרק בתרא] ותימה לי אמאי לא תנינהו ברישא בהדי הנך דמטמו באהל. וי"ל דתנא [ושייר] ושייר נמי ארץ העובדי כוכבים במקומה דמטמאה באהל ע"כ. ומה שפירש הר"ב מלשון פרוס כו' (ישעיה נח). עיין עוד פירוש אחר בפירושו לרפי"ז:
אבר מן המת וכו' שאין עליהם בשר כראוי. וכשיש עליהם בשר כראוי וחסר העצם תנן לה לקמן משנה ה ובסוף פרק ו דמסכת עדיות:
השדרה והגלגולת שחסרו. השדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות. והגלגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות. הרמב"ם פרק ג' מהלכות טומאת מת [הלכה ב]:
אפילו חוליא אחת. עיין בפירוש הר"ב סוף משנה א בפ"ג דחולין:
כדי שינטל כו'. כתב הר"ב ושיערו חכמים בחסרון כסלע. בר"פ ועל אלו מומין [דף לז.] הר"ש. ובפרק אלו טרפות ד"נ בגמ' שאם ימתח החוט המקיפו יהיה בארכו טפח [ע"כ] ונמצאת למד שהסלע הוא שליש בטפח על השרש שכל שיש בהיקפו טפח יש בעוביו שליש ממנו וכדתנן במשנה ח פרק יז דכלים ומדהר"ב לא כתב בפ' אלו טריפות דחסרון בגלגולת כסלע הוי טריפה. ש"מ דס"ל כפי' ר"ת בפ' אלו טריפות (חולין דף מב) דחסרון גלגולת הוי עם הקרום ובהמה מיטרפא בנקיבת הקרום לחודיה. אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרין גלגולת עם נקיבת הקרום והקשו עליו. ורוב הפוסקים הסכימו דחסרון גלגולת בכסלע בלא *)נקב הקרום נמי מיטרפו אדם ובהמה:
באיזה מקדח אמרו. וכן עוד פליגי תנאי אליבא דב"ש במ"ד פ"ה דתרומות. ועיין בריש פ"ג דפאה:
בקטן של רופאים. וסלע דב"ה זוטר ממנו והוו ב"ש לחומרא. דהא לא תנן לה במס' עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. גמ' פ"ו דבכורות דף לח:
בגדול של לשכה. כתב הר"ב ושיערו חכמים. במשנה יב פי"ז דכלים. וע"ש:
יכין
מלכת שלמה
3.
The following defile by contact and carriage but not by overshadowing: A bone of barleycorn size, Earth from a foreign country, A bet peras, A limb of a corpse, or a limb [severed] from a living person which has no longer its appropriate flesh, A spine or a skull which is deficient. How much is [considered] a deficiency in the spine? Bet Shammai say: two vertebrae, But Bet Hillel say: even one vertebra. And in the skull? Bet Shammai say: [the size of a] hole [made] by a drill, But Bet Hillel say: as much as would be taken from a living person and he would die. Of what drill did they speak? Of the small one [used] by physicians, the words of Rabbi Meir. But the sages say: of the large one in the Temple-chamber.משנה ד
הַגּוֹלֵל וְהַדּוֹפֵק מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל, וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם יֵשׁ תַּחְתֵּיהֶן עֲפַר קְבָרוֹת, מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. וְאִם לָאו, אֵינָן מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא. אֵיזֶהוּ הַדּוֹפֵק, אֶת שֶׁהַגּוֹלֵל נִשְׁעָן עָלָיו. אֲבָל דּוֹפֵק דּוֹפְקִין, טָהוֹר:
ברטנורה
הגולל. אבן גדולה ורחבה שסותמים בה פי הקבר מלמעלה. מלשון וגללו את האבן (בראשית כ״ט:ג׳):והדופק. שתי אבנים גדולות אחת מצד זה ואחת מצד זה שהגולל נשען עליהן:מטמאין במגע ובאהל. דכתיב (במדבר י״ט:י״ח) ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר, מה מת מטמא במגע ובאוהל אף קבר מטמא במגע ובאוהל:ואינן מטמאין במשא. דדרשינן וכל אשר יגע על פני השדה (שם), לרבות גולל ודופק, וכתיב וכל אשר יגע, משום מגע הוא מטמא ואינו מטמא משום משא:אם יש תחתיהן עפר קברות. מטמא כשמסיטן, משום עפר הניסט עמהן דמטמא במשא משום תפוסה של מת. והלכה כר׳ יהושע:דופק דופקין. אצל אבן הדופק מניחין לפעמים אבן אחרת להחזיקה ואין הגולל נשען עליה, והיא נקראת דופק דופקין:
תוסופות יום טוב
הגולל והדופק. פי' הר"ב הגולל אבן גדולה כו'. והדופק שתי אבנים כו' שהגולל נשען עליהן כו'. כ"פ ר"ת. מדדרשינן להו לקמן מוכל אשר יגע על פני השדה. ולפירש"י [שכתב הר"ב במ"ג פ"ז דנזיר] דגולל כסוי ארון. ודופק הארון עצמו. הלא ארון אינו על פני השדה. ואומר הר"ר דוד מנירנבורג. כי פירש"י לרבות גולל ודופק שפירש דלא מרבינן מעל פני השדה דמטמא אלא כשפירש. אבל בעוד שהוא טמון הוא בטל אגב קרקע. והקשה ר"י על פיר"ת דתניא בתוספתא דאהלות כו' תוס' פ"ק דכתובות דף ד. ולקמן אכתוב דדעת הרמב"ם כפירש"י. ושאף כשהוא טמון הוא מטמא:
מטמאין במגע ובאהל ואינן מטמאין במשא. כ' הר"ב דכתיב*) והנוגע במת וכו' או בקבר כו'. כ"כ הרמב"ם אבל הוא מפרש גולל ודופק כפירש"י. וז"ל הגולל הוא הכסוי אשר יכסו בו המתים יהיה מאבן או מעץ או מזולת זה. ודופק הוא צדדי הקברות אשר עליהן יהיה הכסוי. יהיה ג"כ מעץ או מאבן או זולתו ואולם היות הגולל והדופק מטמאין במגע. הנה זה לשון התורה *)וכל נוגע בעצם וגו'. או בקבר. ושם דין הקבר כדין המת כמו שהמת עצמו מטמא במגע ובאהל. כך הקבר בכלל עליונו והיקפו [מצאתי דנראה כסויו וצדדיו] מטמא במגע ובאהל ולא יטמא במשא. לפי שטומאת משא במת עצמו אמנם הוא מק"ו [מנבילה] כמו שביארנו [בס"פ שלמעלה מזה] ע"כ. ואילו לפי' הר"ב שכתב כפיר"ת דגולל ודופק אינם הארון עצמו ליכא למשמע להו מאו בקבר. ועוד תמיהני דא"כ למאי אצטריך הר"ב תו לקרא דוכל אשר יגע על פני השדה. דאי למידק מיגע. דמשמע משום מגע וכו'. הא בהך קרא נמי לא כתיב אלא והנוגע. ומיהו הדרשה דלרבות גולל ודופק מאשר יגע על פני השדה מצאנו לר"ע דדריש הכי בפ"ד דחולין דף עב. ור' ישמעאל שנחלק עליו ודריש ליה להוציא עובר במעי אשה לדידיה גולל ודופק הלכתא גמירי לה. וקשיא להרמב"ם דדריש לגולל ודופק מאו בקבר. וכן להר"ב שהעתיקה ללא צורך. ועוד דלדידיה שמפרש כפיר"ת. ליכא למשמע מינה כלל:
ואינן מטמאין במשא. כתב הר"ב דדרשינן וכל אשר יגע וכו' משום מגע הוא מטמא ואינו מטמא משום משא. וקשיא לי דא"כ משום אהל נמי לא. והראב"ד כתב בפ"ב מהט"מ. מגע גולל ודופק. מאשר יגע. אהל. מעל פני השדה [דמשמע] מאויר. אבל משא אין בהם ע"כ. ושוב מצאתי בתוס' דהעור והרוטב דף קכו. שכתבו דמשום דההוא קרא דכל אשר יגע על פני השדה מוקמינן בנזיר באהל [כמ"ש בר"פ דלקמן ן הלכך מטמא באהל. ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בל' נגיעה. במשא לא מצינו שיטמא. ע"כ:
רבי אליעזר אומר מטמאין במשא. איכא לפרושי דר"א הלכתא גמירי לה כר' ישמעאל. ואיכא בינייהו דלר"י לא גמר למשא. ור"א גמר אף למשא. ועיין מ"ש במ"ב פ"ב דסוטה [ד"ה חצי לוג] וא"נ ר"א דריש ליה מקרא. י"ל דלא ס"ל לחלק בין טומאה לטומאה:
אם יש תחתיהן עפר קברות. פי' הר"ב דמטמא במשא. משום תפוסה של מת. עיין במ"ג פט"ז:
יכין
מלכת שלמה
4.
The covering stone and the buttressing stone [of a grave] defile by contact and overshadowing but not by carriage. Rabbi Eliezer says: they do defile by carriage. Rabbi Joshua says: if there is grave dust beneath them, they defile by carriage, but if not they do not defile by carriage. What is the buttressing stone? That upon which the covering stone is supported. But the stone that serves as buttress to the buttressing stone is clean.משנה ה
אֵלּוּ שֶׁאִם חָסְרוּ טְהוֹרִין. כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת נֶצֶל, וּמְלֹא תַרְוָד רָקָב, וּרְבִיעִית דָּם, וְעֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, וְאֵבָר מִן הַחַי שֶׁחָסַר עַצְמוֹ:
ברטנורה
ואלו אם חסרו טהורים. דלית בהן כשיעור:כזית מן המת. שכן הוא תחלת יצירתו של אדם בכזית:ורביעית דם. הואיל ובתחלת ברייתו של קטן אין בו פחות מרביעית דם:ואבר מן החי שחסר עצמו. אפילו קולית גדולה שחסר ממנה עצם כל שהוא לא מטמא משום אבר מן החי. אבל אם חסר מבשרו, לעולם הוא מטמא עד שיחסר מכדי להעלות ארוכה. ואבר מן המת, כזית בשר הפורש ממנו, טמא. ועצם כשעורה הפורש ממנו נמי טמא:
תוסופות יום טוב
כזית מן המת. פי' הר"ב שכן הוא תחלת יצירתו כו'. שאע"פ שהשיעורין כולן הל"מ הן [כמ"ש בריש עירובין] אמרו חכמים תחלת כו'. הרמב"ם פ"ב מהט"מ [הלכה ב]:
ורביעית דם. [*עיין בפ"י דנדה משנה ה] וכתב הר"ב הואיל ותחלת ברייתו כו'. ועיין מ"ש במשנה ב. ואין לדקדק בשינוי הלשון דהכא כתב ברייתו. ולמעלה כ' יצירתו. וכ"כ כאן של קטן. ולמעלה כתב של אדם. שהרי בדברי הרמב"ם שניהם בלשון א' אמרן שבפירוש משנה ב כתב לענין רביעית דם שהמעט שיהיה באדם מדם בתחלת ברייתו כו'. ולענין כזית כתב בחבורו פ"ב מהט"מ. תחלת ברייתו של אדם כזית:
ואבר מן החי שחסר עצמו. הארכתי בזה בס"ד בספ"ו דעדיות:
יכין
מלכת שלמה
5.
These are clean if they are deficient:An olive-sized [portion] of a corpse; An olive-sized [portion] of nezel, A ladleful of corpse-mold, A quarter [of a log] of blood, A bone of the size of a barley-corn, And a limb [severed] from a living person, the bone of which [limb] is deficient.משנה ו
הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת מִשְּׁנֵי מֵתִים, וּרְבִיעִית דָּם מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְרֹבַע עֲצָמוֹת מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְאֵבָר מִן הַמֵּת מִשְּׁנֵי מֵתִים, וְאֵבָר מִן הַחַי מִשְּׁנֵי אֲנָשִׁים, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:
ברטנורה
השדרה והגולגולת משני מתים. חצי חוליות השדרה ממת זה וחצי חוליות השדרה ממת אחר. וכן הגולגולת:ואבר מן החי משני אנשים. חצי אבר נתלש מחי זה וחצי אבר כזה נתלש מחי אחר, ונראין כאבר אחד:וחכמים מטהרין. מטומאת אוהל. אבל מטמאין במגע ובמשא משום עצם כשעורה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
רבי עקיבא מטמא. כבר אמרנו [במשנה ב] שראיית ר"ע בדם מאמרו נפשות מת [ולמד] ממנו שאר השיעורין שהיא כאשר הושלם. ואפילו מב' מתים הנה הוא מטמא טומאתו. הרמב"ם:
וחכמים מטהרין. כתב הר"ב מטומאת אהל. אבל מטמאין במגע ובמשא. משום עצם כשעורה. וכ"כ הר"ש ולא אמרו אלא בשל מתים. אבל באבר מן החי. הא מוכח מפירוש מתני' דלעיל דעצם כשעורה הפורש ממנו טהור. וכן הא דתנן לקמן אבר מן החי שנחלק לשנים טהור. היינו לגמרי ולפיכך דקדק הרמב"ם בפירושו לכתוב שמאמר החכמים באבר מב' מתים שהוא טהור. אמנם בתנאי שלא יהיה עצם כשעורה כו':
יכין
מלכת שלמה
6.
A backbone or a skull [made up from the bones] of two corpses, A quarter [of a log] of blood from two corpses, A quarter [of a kav] of bones from two corpses, A limb of a corpse from two corpses, And a limb [severed] from a living person, [such a limb being made up] from two persons, Rabbi Akiva declares [the all] unclean But the sages declare them clean.משנה ז
עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, לֹא אָמְרוּ עֲצָמוֹת כַּשְּׂעֹרָה, אֶלָּא עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה. רֹבַע עֲצָמוֹת שֶׁנִּדַּקְדְּקוּ וְאֵין בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. אֵבָר מִן הַחַי שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. וּמוֹדֶה שֶׁאִם נִטַּל חֲצָאִים שֶׁהוּא טָהוֹר:
ברטנורה
שנדקדקו. שנשחקו. לשון ושחקת ממנה הדק (שמות ל׳:ל״ו):ר׳ שמעון מטהר. מכל טומאה. ואינם מטמאין לא במגע ולא במשא ולא באוהל:וחכמים מטמאין. בשלשתן, דהא איכא רובע:אבר מן החי שנחלק לשנים טהור. ואפילו חזר וחיברו דאין חיבורי אדם חיבור:ניטל חצאים. שניטל מן החי לחצאים ולא ניטל ממנו אבר שלם כאחד, דלא הוה ביה שיעורא מעולם. ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
עצם כשעורה שנחלק כו'. לא תני להא בהדייהו דאינך דלעיל. משום דהכא יחיד פליג עליה. ובהנך דלעיל רבנן פליגי עליה. הר"ש דלעיל:
רבי עקיבא מטמא. במשא. הרמב"ם פ"ד מהט"מ [הלכה ד] והכ"מ כתב ראיה לדבריו דבמגע לא ע"ש:
וחכמים מטמאין. לשון הר"ב בשלשתן. כלו' במגע במשא ובאהל. ול' הר"ש וחכמים מטמאין בכל שלש הטומאות:
אבר מן החי שנחלק כו'. כתב הר"ב ואפילו חזר וחברן דאין חבורי אדם חבור. כדתניא בתוספתא. הר"ש ומתניתין היא בפרק דלקמן משנה ד. ועמ"ש במשנה ד פרק ט דחולין:
יכין
מלכת שלמה